בעולם הרחב, קיימות אינסוף דרכים ושיטות לחיים, המבטיחות, שדווקא הן המובילות לחיים תקינים ולהחשת מזור לתחלואיהם של בני אדם, הגשמיים והרוחניים. בתקופות שונות, החל מהעולם הקדום ועד ימינו אנו, עמלים בני המין האנושי – להפוך את חייהם לקלים יותר, הכל רוצים להיות מאושרים! ולכן הם מחפשים את תכלית האושר המקווה. כי אדם חי – הוא אדם שואף־אושר.

הגדילו לעשות השיטות המתמקדות בהבנת הנפש, אלו ניסו לרדת לשורש נפשו המורכבת של האדם. ביקשו להבין את שפתה המיוחדת, רגישותה, התנהלותה, נפילתה ותקומתה… תרומה גדולה תרמו לאנושות חכמים אלו, המובחנוּת שהם העניקו לעולם תוהה – לא תסולא בפז, מאות רבות של שיטות ותת־שיטות, כולן זכורות לברכה, המנוהלות בידי מטפלים, מנחים, מורים רוחניים, תודעתיים ומפיצי ידע למיניהם מנסים להרגיע את העולם המבולבל שלנו.

[הקושי לחוות את חווית החיים ללא שיצטרפו אליה הרהורי סרק מחסלי חיים, הוא קושי נפוץ, העוטף כמעט את כל בני האדם, הרצון להיות מאושרים, גורם לאושר הזה עצמו לחמוק מאתנו, משום שהדברים המטרידים אותנו – אם נקשיב להם, נראה בהם כלי אושר ולא ההיפך].

ימים רבים לוחשת בלבי אש זכרון, לאותה שיטה עתיקת יומין, וכשם שהיא נושנה – כך היא חדשה ומתחדשת, זאת הדרך שהובאה לעולם על ידי יוצר הנפש בעצמו, אֱמוּנָלוֹגְיָה! היא דרך האמונה! הבנת המציאות על ידי האמונה. האש הזאת משתלהבת לעיתים עד שרוצה לפרוץ החוצה, ולפעמים מתעממת בגחלי היאוש, כאומרת, ממילא לא אובן בעולם ציני ומתנכר.

ההמוניות הבינונית הרדודה תופשת את האמונה ככלי מוכשר לטפל במקרים דואבים, נחמת חיזוק בלבד. נפשי קוראת תיגר על זה, הרי אנו מאמינים שהמציאות היחידה הקיימת היא מציאות אלוקית, וממילא התנאים להתנהל בה בהצלחה, הם שימוש יעיל ופעיל, חכם ומדוייק לפי קווי המתאר של האמונה הזו. זו היא דרך שתרומם את חיינו למשהו טוב יותר.

בפרקים הבאים אנסה לעשות מעשה, להכליל את יסודות הגישה האמונית לחיים מעשיים, בכלי שורות ומילים, אף כי ממש אינסוף לידע החבוי בתוכה, היא כה כבירה, עד שאף מעט ממנה מסוגל להועיל לנו מאד, ואף בנגיעות הזוטריות שלנו בקצה אדרתה, כי מאמין אנכי, כי בורא העולם בעצם הזירה שהועיד לנו, הביא לנו כלים נכונים לחיים תקינים ומבורכים.

אֱמוּנָלוֹגְיָה! כשמה כן היא – זו הבנת המציאות לפי הקוד הקדום הנטוע בעולמו של הבורא! הקוד הזה מסתתר בבריאה, מקופל בכל רבדיה, פועל באורח דינאמי למדי, מפיץ את האנרגיות החיוביות המסוגלות ליצור מציאות מושלמת. כיון שהבורא יתברך הועיד אותנו בעולמו, כשהוא בעצמו מסתיר את גילויו, הרי שבכך רמז לנו, כי את החיפוש אחריו אנו נבצע דווקא על ידי אמונה, וכיון שכך, הרי שבמינוח זה טמון כל סוד הבריאה, ושם נמצא הפתרון לכל התחלואים האנושיים שלנו.

הדברים אינם חדשים, אלא שהם מאובקים באבק המונה של רומי, עולם התמורות המוזר הזה מאפשר גם לאנשי האמונה להתמזג עם האשליות של החיים, לטעום את מרירותם ולעמוד תוהה מול חידתם הבלתי פתורה. הסכנה הטמונה בחיים שכאלו, היא אינה רק ההתמודדות העיוורת עם עולם בלתי מוכר, אלא השגיאה לחיות חיים שאינם חיים, היא שגיאה יותר מקריטית.

המחשבה הפשוטה שלא ייתכן שה' יתן לנו חיים ללא כלים, הביאה אותי לחשוב, שכשם שהחיים עצמם הם בבחינת "ויפח באפיו נשמת חיים" – מאן דנפח מתוכו נפח, כך הכלים לחיות את החיים הללו הם הארה אלוקית של דבקות בבורא והבנת הכלים המעשיים שמביאה עמה האמונה בבורא עולם, אמונה ברמה של 'יכולת לעשות איתה משהו'.

אותה נטיה עדינה של הנפש הטהורה, המסוגלת להכיר את יוצרה, מביאה את הנפש לתיקון השלם, גרמת לו לחיות חיי שלוה ורוגע, לא ביום אחד ולא ביומיים מגלים את הנטיה הזאת, הקיימת בגנים העתיקים שלנו, אלא על ידי עמל קבוע ועקבי – לפתח את היכולת הזאת, הנטועה בנו כיהודים, לבדוק את הנקודה המסתתרת הזאת – נקודת האמונה והדבקות בבורא יתברך שמו.

ידעתי גם ידעתי, כי הספר הזה שלפנינו לא מיועד לכולם, ההיפך, הוא עשוי גם להרגיש חלק מאתנו. הוא אינו משכנע אנשים לאמונה, אין לו התיימרות לחדש שום חידוש, הוא נוגע במשהו מאד קיים בתוכנו, הוא מחפש לפגוש במישהו שיכול להרגיש את הקיים הזה, מסוגל ליהנות מהשורות הכתובות כאן, אחרים יכולים לנוד לרעיון, ויש שאף יכעסו… אך בטוח אני, שדברי האמת שכתובים כאן, הבדוקים ומנוסים, ללא ספק וספק ספיקא עשויים להועיל לכל מי שרק ינסה – דרך ה' בעולמו.

הנוכחות האלוקית בחיים, לא כניסיון לרפא איזה פצע בלבד, או לנחם נפש סוערת וכאובה, אלא כדרך חיים מובנית – היא מתנה שאין כמוה, המתנה הזאת מגוללת לפתחנו הזדמנויות הצלחה בחיים, אושר מתמשך והבנה במה שקורה אתנו בעבר ובהווה, וכמאמר הכתוב: "אשרי אדם עוז לו בך"!

בניגוד לשיטות רוחניות שונות, זו איננה עוד שיטה, ניתן אף לומר, כי גם המשתמש בשיטות שונות לריפוי העצמי שלו, יצטרך באורח קריטי לרפד את כלי העבודה שלו באור הזה של הנוכחות האלוקית בחייו, זו היא נשמת אפו של האדם המואר, זו נקודת החיים עצמה, אשר כל בן אנוש זקוק לה נואשות.

תפלתי ותחנתי שהשורות הללו יגעו בנפש הקורא, יגרמו לו להציץ בתוככי נבכי נפשו, ויגלה הוא בעצמו את האור האישי שלו, שלשם גילויו הוא בא לעולם.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעודנו מדברים על המינוח המוזר והחדשני, אמונלוגיה, עלינו להזהיר מפני טעות נפוצה, שהתאזרחה בלב רבים, הרואים באמונה, סוג של תחליף רדוד לידע אמיתי ועמוק. האמונה, ככלל, נתפסת אצל רובנו, כתכונה, חיובית אמנם, העומדת לו לאדם שאינו יודע, ובכל זאת מאמין הנהו. אין הלוגיקה של האמונה יוצרת את המינוח אמונלוגיה, אלא ההבנה כיצד להפיק ממנה את תרבות החיים הנכונה, אחר שנדע אל נכון, מהי אמונה, בעומק המשמעות המדוייקת שלה.

אמונה אינה רק לתמימים, אמונה אינה במקום ידע, יתכן והשפה בה אנו משתמשים ביום יום, מכנה את התכונות הללו עצמן בשם אמונה, אך המבט שלנו על אמונה הוא שונה לחלוטין, אנו רואים באמונה ידע עמוק של דעת אלוקים הנטוע בלבנו, מוחשי, אמיתי ובלתי ניתן לערעור, במובן הזה, אמונה אינה התפישה הנפוצה, אלא סוג של אימון גמור ומוחלט, משום שאני יודע היטב על מציאותו של הבורא, אני רואה אותו בראיית עיני, שומע אותו בחושי השמע, וחש אותו בכל אבר וגיד שלי.

הידע הגדול הזה, אינו שטיפת מוח עצמית על ידי דמיון, החדשות הטובות הן, שהוא ידע שטבוע בברוא על ידי הבורא עצמו. התודעה החפה מכל אבק מסתיק מתפתחת מטבעה בכיוון הזה, אין אדם עלי אדמות שלא חש את התחושה האלוקית הזו, אלא שלא כולנו יודעים לקרוא לה בשם. האמת הזו, עומדת בבסיס של תהליך תודעתי מתחדש, כי לאחר שהאדם נהיה מודע אל האור הפנימי השוכן בקרבו, הוא נולד מחדש אל תוך עולם קסום וחדש של אהבה אינסופית, רובם ככולם של מדוי הנפש המטרידים והמעציבים – פג תוקפם, ותחתם שוכן האושר החמקמק הזה, משאת עיניהם של כל בני תמותה.

אני רוצה לדבר על התחושה הזו. מכירים את התחושה שהכל הסתדר בחיים, משהו חלומי כזה, אפוף רוגע לא מאכזב, בדרך כלל זה בא בחלום או בדמיון, אבל תחשבו שאתם מוגנים ועטופים באהבתו של הכל יכול בכבודו ובעצמו, כאשר האמת הפנימית משדרת ללא הרף שאין עוד מלבדו ממש, והוא יודע מהו העתיד האמיתי הנכון בעבורנו, והוא גם יציל אותנו מטעויות קריטיות. כי אם היינו חיים בעצמנו בלבדנו, והיינו מנסים לעשות את מה שנראה בעינינו, בודאי, בגלל שעינינו טחות מלראות את מה שנבצר מאתנו, היינו טועים ותועים ללא הרף, בבסיס, חרדות האדם יושבות על החידה הזו, יש בו פחד וחשש עמום מהבאות ומהתוצאות. בהיותנו מתפנקים בכף ידו של בורא אוהב, אנו חוסכים מעצמנו את החרדות הקיומיות הללו.

בעולם הציני שלנו, כאשר אנו מדברים על אמונה, אנו נתקלים בשני סוגי אנשים, יש אנשים המאמינים מטבעם ויש אנשים שאינם כאלו – מטבעם. שניהם שטופים על ידי תהליכים שעברה נשמתם במסלול המיוחד לכל אחד מאתנו בעולמו. שני הסוגים הללו הם קרבן עצוב של הציניות שאפפה את בני האדם בדורנו. משום שגם המאמין עשוי לגחך כאשר נפנה אליו באותיות של מודעות אלוקית פנימית, הוא לבטח יביט בנו בעינים קמות, ומן הסתם יחשוד בנו כי נסתתרה בינתנו, ואיננו מן הישוב.

מהי ציניות, ומה השורש שלה, האדם המפוחד והחלש, בחברת בני אדם חזקים, מתרגל לעטות על פניו מסכה אטומה של קשיחות מדומה, את פחדיו הפנימיים הוא מבטא בלשון לועגת וצינית, אין בו את העוז לאהוב בגישה ישירה, הוא איננו מוכן לחשוף רגשות אמיתיים וכנים מול מי שלא יהיה, כי חוסר המודעות למהותו הפנימית מערערת לו את בטחון העצמי, הוא לא יכול להישיר מבט מול אדם ולומר לו בשיא הפשטות – אני אוהב אותך… ואם בחברה ישנם כאלו וישנם גם אחרים, ברמות שונות של חולשה וציניות, מול התדר האלוקי המתגלה, רובם עומדים חסרי אונים תודעתית, ומגיבים בזלזול ובחוסר אימון.

כאשר נצליח לקלף את השכבות האוטמות את האמת הפשוטה, שאנו אהובים על ידי יוצר בראשית, הנופח באפנו, בכל רגע נתון, חיים מתחדשים, והוא שוכן בתוכנו ממש, הוא חי בתוך גופנו, כביכול, בכך שהוא מאיר את נשמת חלק אלוק ממעל, הרי שהאדם עצמו, הופך בן רגע למלאך של דבקות מוחלטת בבורא עולם, אלא שכאן דרושה העבודה הלא פשוטה – לקלף את שכבות הדמיון, שבטעות גמורה מכונות ריאליזם נטוע בקרקע לעומת אנשים שנראים די גזורים מהמציאות הפשוטה.

ההיפך הוא הנכון, הנפרד מהרעיון האלוקי, הוא אדם שהעמיס על עצמו משא כבד של מחשבות מחסלות, אדם שאין לו בעולמו כי אם חומר, אינו אדם משוחרר, כי אם עבד לעבדות הנמוכה ביותר, הוא יכול לבדוק את עצמו, איך שמדעיו עסוקים בפרטים קטנוניים זניחים כל כך, שאם יכתבם על פתק ויראם לאדם מן הישוב, ייחשב כשוטה גמור. ומחשבות אלו אופפות אותו כמעט בכל רגע נתון בסדר יומו עם הפוגות קצרות.

לעומת זאת, האדם שאור נשמתו מאיר בו, הוא אדם שנסק לגבהים, מדעיו מרוממים, ותחומי התענינותו נשגבים, ואין המדובר באחד מגדולי האומה, זו מודעות פשוטה, שכאמור, אנו חוזרים וטוענים, כי היא באה עם לידתו של האדם הנוצר בצלם אלוקים, בסוד "האלקים עשה את האדם ישר", ועל ידי החשבונות הרבים נהדפה ממנו, ובאמצעות תהליך נכון, הוא יכול לחזור את האמת הזו, ולחיות חיי גן עדן  בעודו בגוף.

עם כתיבת שורות אלו, אני רואה בעיני רוחי את הקורא המשתומם, מה תכלס אתה רוצה ממני? מה עלי לעשות למעשה לחוש את אותה בשורה גרנדיוזית שהאמונלוגיה מביאה בכנפיה, וכי על ידי קריאת ספרים אהפך לאדם מואר, התשובה היא שלילית לחלוטין, אין דרך בעולם להפוך אדם לאמונלוג, אלא אם כן יציץ לתוך לבו ויזהה את האור הזה בעצמו, היופי של האצילות הזו, שהאורות הרוחניים שירדו לעולם בדמות בני אדם, מאירים בכלים מכלים שונים, כשם שפרצופיהם של בני אנוש שונים אלו מאלו, כך כלי הביטוי שלהם שונים וססגוניים, העובדה הזו יוצרת הרמוניה של בריאה מושלמת, לו היו בני אדם מבטאים את מתנת החיים שלהם על נכונה.

ומה כן? בפרקים הבאים ננסה, נדבך אחר נדבך, לסחוב את הקורא אל היכלות של אמונת אמת, מתוך קריאה מהדהדת לתוך לבו, בפרק זה עמדנו על מתיחת קוים כלליים לדמותה של אמונה נכונה, "אמונה זו ידיעה ברמה הגבוהה שלה", כדי לדעת מה אנו יודעים, עלינו להיות קשובים היטב למה שמתחולל בלבנו, אחרי הסרת תנועת השוחד העצמית, אחר ניקוי וניכוי טעמי הלוואי שנשטפנו בהם, נקשיב לקול עמום הבוקע מתוך מערה פנימית בלב פנימה, ונגלה כי אנו יודעים באמת שיש בורא לעולם, ושאנו חלק ממנו, והשאיפה הפנימית שלנו היא להתאחד עמו, וכאשר יושלם דבר זה – נזכה לאושר שלנו.

בדיוק את הדבר הפשוט הזה אתה צריך לשנן, עליך רק לזכור את זה ברוב רגעי יומך, מחשבה קטנה אחת אודות האמת הפשוטה הזו, מחוללת שינוי לא רגיל בכל ארמונות הסתר של נפשך, ככל שתתמיד בתנועה לעבר הידע הזה, אתה מקבל חיים חדשים וכוחות עילאיים לחיות את החיים אחרת.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (2) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האדם מטבע ברייתו קרוב אצל עצמו ביותר, לעיתים בדרך לא מודעת, התכונה הזו מגנה עליו מפני כמה וכמה דברים בלתי רצויים, אך היא בעוכריו כשאינו מזכך אותה בבואו להתקרב אל בורא עולם. בכלל, בדברנו אודות להתקרב אל הבורא, אנו שומעים נימה של נפרדות, היינו יש בורא, ויש את הישות שלי, ואני רוצה להתקרב אליו. זו לא כל השלמות, אנו שואפים יותר בכיוון של ההדבקות המוחלטת.

כאשר אדם מדבר אודות קרבת אלוקים, לא בטוח בכלל שהוא מבין על מה הוא מדבר, כי הרי קדוש שרוי בתוך מעיו, והוא רואה את אלוקים כאיזה דבר מופשט ורחוק הימנו, שמחמת המודעות האלוקית, הוא רוצה פשוט להיות קרוב אליו, כי זה כל האדם. החסרון בזה הוא, כי עצם האלוקות כבר נמצאת בתוכו פנימה, ועליו רק לבטא זאת בנוכחות מוחלטת, לחיות את חייו והרגשותיו הפנימיים מתוך הגילוי האלוקי הזה.

מהו הדבר שמונע את האדם מלראות את האור האלוקי שבתוכו, זהו רק האגו, הישות העצמית, ההרגשה של העצמי שלו לא תתן לו בשום פנים ואופן להכיר בגילוי האלוקות, הוא חש את עצמו ולא את אלוקיו. הוא יכול להתפלל וללמוד, משום שהוא רוצה למלאות את האגו שלו, ולא להסתכן בהעדר של הדברים הטובים והרוחניים. אי אפשר, חלילה, לומר שזהו דבר רע, כי סוף כל סוף האיש הזה עושה את רצונו של מי ואמר והיה העולם, ואשר בשביל זה נועד, ויתכן אף שזו הדרך הראשונית להגיע אל היעד שעליו אנו מדברים, אבל בודאי, ככל שהאגו האישי הוא המניע, אין כאן שום גילוי העצם האלוקי.

הדבר הזה אינו חידוש, אך אנו רוצים להצביע על תנועת נפש ידועה, שאנשים שנמצאים בעולם הגשמי שומעים, כי עליהם לוותר על המציאות הגשמית שלהם, הם נרתעים, הם רואים בנימה הרוחנית הזו, משהו כמו שגעון תלוש מהמציאות, ואף אכזבה שאין אפשרות כאילו לשלב בין הרוחניות לגשמיות. התנועה הזו מתנהלת בחשאין בתת מודע, אף בלי טוען ונטען, כך אנשים חיים את חייהם, הם מוכנים להקציב ולהקדיש זמן כלשהו, מי יותר ומי פחות, אל העבודה הרוחנית, והודפים אותה כאשר הם חפצים בחיים הרגילים שלהם.

הטעות הזו, חוברת לטעות האחרת, שהיא אי הכרת הבורא, ותנועת הנפש המתאימה להכרתו. החיים הגשמיים הפשוטים איך שהם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מסוגלים להתנהל עם ההרגשה המוחלטת של דבקות, בלי עינים עצומות וקימוטי קווי המצח או שאר תנועות שדוחות את האדם מעולמו. החיים עצמם – הם חיי הבורא כביכול, הידיעה הזו משנה את כל תפיסת האדם, לא רק ביושבו בבית המדרש, אלא גם בהיותו עוסק במשא ומתן, אפילו בדברו בנחת עם בני אדם, הוא יכול (וצריך) להיות מואר לחלוטין, בהיותו האור האלקי מאיר בו את כל פינותיו.

אז מה תפקידו של האגו בחיי האדם? הלוא אם הוא היה רק 'יצר' שעלינו להעבירו לגמרי, אזי אנו נידונים למלחמה תמידית בלתי פוסקת בין העצמי שלנו לבין העצמי הסורר הזה… מלחמות מעין אלו, גם אם הן צודקות ואכן אמורות להתנהל, נידונות לכשלון מראש, אם היעד הוא שיש מנצח אחד. לעומת זאת, כאשר המלחמה אינה ללחום נגד האגו, אלא לכבוש אותו תחת הדגל הנכון, אנו לא נלחמים בו אלא מגייסים אותו. ואז ההגדרה לנצחון שונה לגמרי.

הבה ונתבונן, הלוא אם ידענו כי האדם נולד עם אגו בלתי מבורר, והוא גם נולד חסר את המודעות להבין כי מניעיו אינם אלא למילוי סיפוק האגו, הרי בהכרח יש לזה הסבר מדוע היצור נוצר כך, במקום לראות בזה משהו לא תקין, עלינו להבין, כי הוא כלי להכרת הבורא, כי אין דבר בעולמנו, שלא נועד לשרת את היסוד הגדול הזה של גילוי המלך בהיכלו. משום כך, טעות היא לחשוב כי יתכנו בריות בעולם, שלא נולדו עם הקוד המפצח הזה, שיתן להם את הכח ואת הכלים להיות בריות כאלו, שהאור האלוקי מאיר מתוכן.

האגו הוא הכלי הגדול ביותר! הוא מניח הנחה משמעותית, שהאדם הוא יחיד בעולמו, וכל העולם ואשר בו נועדו לשרתו, וזו היא אכן האמת הפשוטה. כל יחיד ויחיד בעולמנו זה, הוא כלי לאור הגילוי, מסויים ומיוחד ביותר, שאין שני לו ואין דומה לו, בכך הוא דומה לבוראו היחיד והמיוחד, בסוד "אני אמרתי אלקים אתם". אין אדם אחד בודד, שהוא מיותר בעולמנו, במובן הזה של הגילוי האלוקי.

ההרגשה הזאת שאדם מפתח את עצמו, דואג לעצמו, רואה בעצמו את חזות הכל, כשהיא באה בעטיפה הגסה שלה, היא נוראית ומפלצתית, אך ביסודם של דברים, שורש הכל הוא הרצון לבטא את הגילוי המיוחד שלה בעולמו של הקב"ה. מכאן ואילך נקודת הפתיחה של המלחמה, אם לתת לכלב האגו לשוטט בחופשיות ולבטא את עצמו כעצמו, כמרוחק מאור פני מלך חיים, וכמסתיר את אור הגילוי, או לגייס אותו לצורך המיוחד שלשמו הוא נברא, אם המלחמה מתנהלת בתדר הזה, היא מלחמה הגיונית וברת נצחון מוחץ, משום שהאגו פשוט צריך להבין את עצמו, וכאשר יבין הוא ימשך לשם, ויכנע ללא שום קרב.

אור הגילוי הוא לא ויתור, אור הגילוי הוא אור של ביטוי קסום לתענוגיה של הנפש, יסוד היסודות של העונג האנושי, הוא להתענג על ה', להכיר אותו ולחיות את החיים דרכו ועמו ובהכללות בו. הסיבה שאנו לא ממש רואים ומרגישים את זה, כי התענוג הזה הושחת מיסודו הראשון, והוא מתועל כמעט בטבע שני, אל התענוגים הזולים שעליהם משלמים במידית, אמנם מחיר זול, אבל משלמים. את התענוג האמיתי אין אפשרות לרכוש בדרך פשוטה כל כך, ואפילו לא על ידי לימוד ומודעות, אלא ממש על ידי לוחמה, אך כשהענין הזה נרכש, זוכים להגיע אל העומק הכי פנימי של תענוג.

האגו, שלמד להכיר את עצמו, שהוא בעצם מצד עצמו, אדם קטן חסר ישע, שאין לו שום יכולת, אף הקלושה שביכולות, וכל הרגשת הגבהות של עצמו, היא מצד שהוא מתוכנת להכיל בקרבו את האלוקים היחיד הנוכח בעולמנו, הרי שמאגו מוחצן ושחצן הוא הופך לכלי לאור הגילוי, זו היא הדבקות במונח הפשוט שלה. כמו שאדם לא יכול להבדיל בין גופו לנפשו, השידוך הבלתי אפשרי הזה מתנהל למרות רצונו וכו', כך האדם המואר, אינו רואה את עצמו הכוזב אלא את עצמו האלוקי, כי אין עוד מלבדו ממש.

הדרך הראשונה להגיע אל ניתוץ האגו הכוזב, היא התבוננות יום יומית בעצמי של האדם, המונח הקדוש הקורא למתפלל 'דע לפני מי אתה עומד', אינו רק בשעת התפילה ועבודת השם, זו היא קריאה מהדהדת, הגורמת לאדם להבין היטב את יסוד עמידתו בעולם הקדוש שלנו, שהוא עולם האמור להכיל את האור האלוקי במיטבו. אך התבוננות זו גופה אסורה שתערך בחסותו של האגו, אלא כמבקרת אותו עד עומק השתין, הרואה בו את הגורם המצמצם לאושר האלוקי להגלות.

במה דברים אמורים, אם אנו נקבע כללי ברזל, שהיהודי אמור להקציב כך וכך זמן יום יומיים להתבוננות בהכרת האגו, הטכניקה הזו, עלולה עד מהרה להלכד בקסם של עצמה, והיא תהפוך לאגו בעצמה, אנו מוכרחים לחיות את חיינו מול האגו ולא עמו ביחד, ולא משנה מה נעשה או איך נעשה, הנקודה הכי קריטית בעשייתנו – לרצות את השם ורק אותו בלבד, בכל מעשינו.

אין אני קורא תיגר חלילה וחלילה, על מעשים יהודיים שבכל יום ויום, הן על החובות הכתובות בתורה ובהלכה והן חובות הלבבות של המתחסדים עם בוראם, בלימוד וקבלות טובות, אני מנסה למקד את תשומת הלב אל קרבת אלוקים אמיתית, שהיא יסוד לכל המעשים והחכמות, והיא הכי חמקמקה במעגל העבודה הזה.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (3) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פְּנִימִיּוּת הַיְּדִיעָה כִּי הַבּוֹרֵא־יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת כָּל הַיְצוּרִים, וְאוֹתִי בִּכְלָלָם, וְהוּא מְחַיֶּה אוֹתִי בְּכָל עֵת וָרֶגַע, אֲמוּרָה לְהַרְעִישׁ אֶת הָאָדָם בְּרָמוֹת עֲמֻקוֹת, כִּי הֲלוֹא אִם כֵּן, הֲרֵי שֶׁאֵינִי חַי כְּלָל וּכְלָל, וְאֵינִי מֵת כְּלָל וּכְלָל, וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה מִתּוֹכִי וּבְתוֹכִי עַל יְדֵי הָאוֹר הָאֱלֹקִי. אוֹר שֶׁהוּא נִצְחִי וּמְצִיאוּתִי עַד לְהַדְהִים. יְתֵרָה מִזֹּאת, אִם הָאוֹר הַזֶּה תּוֹבֵעַ מֵהַיֵּשׁוּת הַזּוֹ הַנִּקְרֵאת 'אֲנִי' – חַיִּים מֻכְתָּבִים שֶׁל כְּנִיעָה מֻחְלֶטֶת אֶל יוֹצְרִי, הֲרֵי כְּשֶׁהַמְּדֻבָּר בְּכָל עֵת וָרֶגַע בְּמִי שֶׁנּוֹפֵחַ בִּי מְקוֹר חַיִּים – אֵיךְ הַיֵּשׁוּת שֶׁלִּי יְכוֹלָה לְגַלּוֹת מֶרֶד בִּכְלָל? כְּלוֹמַר, לְהָעִיז מוּל פָּנָיו יִתְבָּרַךְ – זֶה כְּמוֹ לְהִתְנַגֵּד לַחַיִּים שֶׁלִּי עַצְמָם… הָוֵי אוֹמֵר, שֶׁהַמֶּרֶד נוֹבֵעַ מֵחֹסֶר מוּדָעוּת וְהַכָּרָה נְכוֹנָה בָּ'עַצְמִי' שֶׁלִּי; וְזֶה סוֹד מַאֲמָרָם זַ"ל (בְּרָכוֹת יח:): רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים – מִשּׁוּם, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַחַיִּים מְנֻתָּקִים מִחַי הַחַיִּים – אֵין אֵלּוּ חַיִּים, אֶלָּא הֵפֶךְ הַחַיִּים… וְהַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת הֵן, שֶׁבְּרֶגַע אֶחָד יָכוֹל אָדָם לְהָבִין זֹאת, וּלְהַעֲנִיק לְעַצְמוֹ חַיִּים.

וְכֵן אָמְרוּ: "צַדִּיקִים אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָם נִקְרְאוּ חַיִּים", כִּי זֶה כָּל סוֹד הַחַיִּים, שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים אוֹתָם כְּנִפְרָדִים, בַּתְּחוּשָׁה שֶׁלָּנוּ כַּמּוּבָן, וְעָלֵינוּ לְקַשֵּׁר אוֹתָם וּלְחַבֵּר אוֹתָם אֶל מְקוֹר שָׁרְשָׁם, עַל יְדֵי הַדְּבֵקוּת בְּחַי־הַחַיִּים, כָּךְ שֶׁאָדָם שֶׁזּוֹכֶה לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁכָּאֵלּוּ, בְּהַגִּיעַ הַזְּמַן, וְנֵטֶל הַהִתְמוֹדְדוּת נִלְקָח מִמֶּנּוּ, הַחֵלֶק הַקָּטָן שָׁב וְנִשְׁאָב אֶל הַחֵלֶק הָעִקָּרִי וְהַשֹּׁרֶשׁ, וְהוּא נִדְבַּק בְּתַעֲנוּג עֶלְיוֹן וְנֶעֱרָב, אֲשֶׁר אֵין לְשַׁעֵר וּלְסַפֵּר מַעֲלָתוֹ, וְעַל כֵּן, מַה קָרָה כָּאן? הַגּוּף, סִבַּת זִירַת הַפְּעֻלָּה – סִיֵּם אֶת תַּפְקִידוֹ, אֵין הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה מְזוּהָה יוֹתֵר עִם הַכְּלִי שֶׁעִמָּהּ הִיא פָּעֲלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל הַחַיִּים נִשְׁאֲרוּ חַיִּים – צַדִּיקִים, אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָם – נִקְרָאִים 'חַיִּים'!

מַה הַסִּבָּה שֶׁאָנוּ לֹא חָשִׁים אֶת הַתְּחוּשָׁה הַנִּשְׂגָּבָה הַזּוֹ שֶׁל הַחִיּוּת הָאֱלוֹקִית הַמְפַעְפַּעַת מִתּוֹכֵנוּ? מִשּׁוּם שֶׁמִּסּוֹד סִתְרֵי הַבְּחִירָה – נִתֶּנֶת לְאָדָם הַבְּחִירָה שֶׁיִּשְׁקֹל בְּדַעְתּוֹ וְיִתְבּוֹנֵן – מַה הֵם חַיָּיו וּלְאָן הַסִּפּוּר הַזֶּה נוֹסֵעַ… זוֹ אַחַת הָרְאָיוֹת לַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ, כִּי הָאֱמוּנָה לְבַד, מֵהַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינָהּ מְבִיאָה אֶת הַתּוֹבָנָה הַזּוֹ, כִּי אִם תִּרְגוּל פְּנִימִי שֶׁל הִדָּבְקוּת לְלֹא שִׁיּוּר, הַכְּעָסִים, הָאַכְזָבוֹת, הַצַּעַר, הַתְּחוּשׁוֹת, הַכְּאֵבִים, כֻּלָּם מְעִידִים עַל נִתּוּק מֵהָעַצְמִי הָאֱלֹקִי, כֻּלָּם רוֹצִים מַשֶּׁהוּ, כֻּלָּם לוֹחֲמִים בָּעַצְמִי הָאֲמִתִּי, וְרוֹצִים לִיצוֹר יֵשׁוּת אַחֶרֶת, נִפְרֶדֶת, הָרוֹצָה דְּבָרִים שֶׁאֵין… הַלּוֹחֶמֶת וּמְבַקֶּשֶׁת עַצְמָאוּת; כִּכְלָל, אֵין בָּזֶה בְּעָיָה, כִּי כָּךְ נוֹלַדְנוּ, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁאָנוּ כָּאן – לְמַעַן זִכּוּךְ הָעַצְמִי… אֵין אָדָם שֶׁחָשׁ אֶת עַצְמוֹ נִקְרָא רָשָׁע, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁעָלָיו לְהָבִין, שֶׁאֵלּוּ כְּלֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ, שֶׁעִמָּם יִתְקָרֵב אֶל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל נְקֻדַּת זִכּוּךְ – עוֹד הִתְקָרְבוּת, וְכָל הִתְקָרְבוּת – הוּא שָׂכָר אֵינְסוֹפִי, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ.

בַּקְּטַנָּה, כָּל אָדָם, יְהוּדִי כָּשֵׁר, חוֹוֶה אֵיזֶה נִיצוֹץ קָדוֹשׁ שֶׁל הִתְלַהֲבוּת וַחֲמִימוּת כַּאֲשֶׁר דּוֹבְרִים אֶל נִשְׁמָתוֹ בִּשְׂפָתָהּ הַמְּיֻחֶדֶת, כַּאֲשֶׁר הוּא זוֹכֶה לָתֵת מֵעַצְמוֹ, לְהַקְרִיב אֵיזֶה קָרְבָּן מִנַּפְשׁוֹ הַיְּחִידָה – הוּא מְקַבֵּל אוֹר גָּדוֹל, הַמֵּאִיר לוֹ אֶת חַיָּיו, אֶלָּא שֶׁלֹּא כְּדַאי לְהִסְתַּפֵּק בַּמְּעַט, הַתַּעֲנוּגִים הֵם אֵינְסוֹפִיִּים, וְהֵם מוּכָנִים בִּשְׁבִילֵנוּ…

כַּאֲשֶׁר נִזְכֶּה לַעֲלוֹת כִּתָּה, וְנִלְמַד לְבָרֵר מִתּוֹךְ הָ'עַצְמִי' שֶׁלָּנוּ אוֹר שֶׁל גִּלּוּי, הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים הָאֵלּוּ קוֹרִים מֵעַצְמָם, כִּי כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ, הָאוֹר שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ, הוּא לֹא נֶעְדָּר אַף לְרֶגַע – מִלֵּידָתֵנוּ עַד מוֹתֵנוּ, מַה שֶּׁקּוֹרֶה בְּנִתּוּק וּבְהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק הַהֶעְלֵם וְהַחֶבְיוֹן, הָאוֹר הַזֶּה פָּשׁוּט נֶעְלָם וְלֹא כָּבוּי. כַּאֲשֶׁר נָצִיץ לַמָּקוֹם בּוֹ הוּא נִמְצָא – אָנוּ נְגַלֶּה אוֹתוֹ, וְאָז הָרֶוַח הוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּנוּ.

בֵּרוּר הָעַצְמִי יִגְרֹם לָנוּ לְהָבִין אֶת הַהִתְרַחֲשׁוּת שֶׁלָּנוּ בָּעוֹלָם, קְשָׁיֵי הַחַיִּים מִתְגַּמְּדִים מוּל הָאוֹר הַפְּנִימִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן לָעֻבְדּוֹת לְבַלְבֵּל אֶת הַמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית, בְּהַבְחִין הָאָדָם שֶׁכָּל יִסּוּרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵם הַמַּסְלוּל לְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא, הוּא שׁוֹאֵף לְהַגִּיעַ אֶל הַפְּנִימִיּוּת הַזּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַכְּאֵב הַזֶּה פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ.

אוֹדוֹת הַמַּסְלוּל שֶׁל הַכְּאֵב עָלֵינוּ לְדַבֵּר בְּשִׁעוּר נִפְרָד, אַךְ בְּעָמְדֵנוּ עַל בֵּרוּר הָעַצְמִי, נֹאמַר אַךְ זֹאת, כִּי הַכְּאֵב הַלּוֹפֵת אוֹתָנוּ בְּכָל עֵת, הוּא סוּג שֶׁל סִימָן שֶׁאָנוּ לֹא מְבֹרָרִים בָּעַצְמִי שֶׁלָּנוּ מַסְפִּיק, אָנוּ רוֹאִים בַּחַיִּים הָאֵלּוּ נִפְרָדוּת גְּמוּרָה, אָנוּ רוֹצִים אֶת מַה שֶּׁאֵין, אֵינֶנּוּ מַסְכִּימִים עִם הַהִתְבַּטְּלוּת לַבּוֹרֵא וּלְמַעֲשָׂיו, הַבְּחִירָה נְתוּנָה, וְאָנוּ בָּחַרְנוּ, לַמְרוֹת שֶׁאָנוּ לֹא מַסְכִּימִים לְהוֹדוֹת, בְּהִתְרַחֲקוּת מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁנַּחֲלִיט לִבְחֹר אַחֶרֶת, יִהְיֶה סִכּוּי לְפַתֵּחַ אֶת הַקּוֹד הַיְּהוּדִי הַזֶּה, וְלִזְכּוֹת לֵהָנוֹת מֵהָאוֹר הָעֶלְיוֹן.

הַבֵּרוּר אָמוּר לְהִתְבַּצֵּעַ מִתּוֹךְ שַׁלְוַת נֶפֶשׁ, חָפָה מִכָּל שֹׁחַד עַצְמִי סַהֲרוּרִי, אָדָם שֶׁנֶּהֱנָה מִלָּלֶכֶת עַל הַקָּצֶה שֶׁל הַחַיִּים, שֶׁטּוֹרֵף חַיִּים מִכָּל הַבָּא לַיָּד, עָשׂוּי לְהַתְווֹת אֶת הַקַּו הַמּוּסָרִי שֶׁלּוֹ לְפִי הַיְּכֹלֶת שֶׁלּוֹ לֵהָנוֹת. כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מְשֻׁכְנָע שֶׁגַּם דֶּרֶךְ דְּבֵקוּת תָּבִיא בִּכְנָפֶיהָ אוֹתוֹ סִפּוּק מְיֻחָל, הוּא יִהְיֶה מְסֻגָּל לִשְׁקוֹל אֶת עֲבוֹדַת הַבֵּרוּר.

אִם זֶה הָיָה כָּל כָּךְ פָּשׁוּט, הֲרֵי כָּל אָדָם בּוֹגֵר הָיָה מַגִּיעַ לַמַּסְקָנָה הַנִּדְרֶשֶׁת הַזּוֹ, בְּדִיּוּק בְּאוֹתָן אוֹתִיּוֹת שֶׁל הִזְדַּקְקוּת אֶל הַנִּקּוּי הַזֶּה שֶׁל הָ'עַצְמִי' הָאֱלֹקִי מֵהָ'עַצְמִי הַכּוֹזֵב', אֶפְשָׁר לְפַתֵּחַ כִּוּוּנִים אֲחֵרִים, הַמַּצְבִּיעִים עַל הָעַצְמִי הַחָפְשִׁי שֶׁל הָאָדָם, וְעַל הַנִּפְרָדוּת הַלֶּגִיטִימִית שֶׁלּוֹ – שֶׁהִיא בְּעֶצֶם הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ – לִיצוֹר חִבּוּר מְחֻדָּשׁ עַל יְדֵי עֲמָלֵנוּ בְּתוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. כָּל זֶה מוֹרֶה עַד כַּמָּה שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בַּהַגְדָּרָה הָרִאשׁוֹנִית שֶׁל הָאֱלֹקוּת, לְפָחוֹת לְפִי הָאֶפְשָׁרוּת הָאֱנוֹשִׁית הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר שֶׁתִּתָּכֵן – וּבְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת: כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ אֶת בּוֹרְאוֹ, הוּא מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו…

דַּוְקָא בִּגְלַל הַמֻּרְכָּבוּת שֶׁל הַהֲבָנָה הַזּוֹ, עָלֵינוּ לִמְצוֹא לְעַצְמֵנוּ אֶת הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם הַשְּׁקֵטִים, לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אֶל עֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, לַחֲשֹׁב עַל מְצִיאוּתָהּ וּלְהָצִיץ עַל הָאוֹר הָאֱלֹקִי שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט בָּהּ, כְּכָל שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה יִקְנֶה שְׁבִיתָה יוֹתֵר אֵצֶל הָאָדָם, הוּא יִשְׁתּוֹקֵק בְּאַהֲבָתוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ, הִיא, וְרַק הִיא תְּשַׂמַּח אוֹתוֹ בֵּינוֹת לְתַחֲלוּאֵי הַנֶּפֶשׁ הַמַּטְרִידִים, הַתַּגְמוּל הַזֶּה בָּא מִיָּד, הַתּוֹבָנָה הָאֱלוֹקִית הַפְּנִימִית – מַתְחִילָה לִפְעֹל תֵּכֶף כַּאֲשֶׁר אָדָם 'נוֹגֵעַ' בָּהּ, זֶהוּ הַקּוֹד הַיְּהוּדִי הַסּוֹדִי שֶׁבָּא מִבַּעַד לַמַּעֲטֶפֶת הָרְחָבָה שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּכְלָלֶיהָ וּפְרָטֶיהָ.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (4) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

דבר ידוע וברור הוא, כי מאז שנפח אלוקים באפינו נשמת חיים, מאן דנפח מתוכיה נפח, פנימיות האדם הנושם וחי, היא אור אלוקי פשוט. עצם העובדה שהאדם נדרש מחומרו העוזק להמשך אל הרוחניות האלוקית, זה אומר שזה מובנה בתוכו, שזה לא משהו שאין לו שייכות, כי אם אכן היה אדם חומרי בלבד נטול העומק האלוקי, לא היה אפשר לבקש ממנו להתקרב אל משהו שאינו מינו בכלל.

בהכרח אם כן, שהמין האנושי, הוא מעין דמות של מעלה, אלוקות ממש מלובשת בעצם, כביכול, והפנים האלוקי הזה שהוא חלק אלוק ממעל ממש, כפשוטו, שואף להתדבק באור העליון שהוא מקורו ושרשו ומינו. וכיון שכך, כל זמן שלא יתהווה הדבר הזה בשלימות, הרי שיהיה חסר האדם באושרו האמיתי, משום הוא חסר את מהותו העצמית ממש, שהיא הדבקות המוחלטת באלקים חיים.

הידיעה הלא פשוטה הזו, שאנו בעצם – עצם מעצמיו של אלקים חיים, כביכול, אמורה לשנות לגמרי את דפוס החשיבה שלנו, ממקום קטנוני של אדם חומרי שאין לו דבר עם האור האלוקי, אנו מסתכלים על עצמנו כעל אישי מעלה, שרפי קודש ממש, משום שזה באמת מה שאנו, למרות הכיסוי העב והגס שיש על הנשמה החבויה בחביון עוז ההסתרה.

מכאן ואילך עלינו לסגל לעצמנו מנהגי א'ל עליון, משום שזה מה שאנו באמת, וכשם שהוא המעניק והמשפיע הגדול לכל היצורים, ואינו מקבל כלל משום אחד – אף דבר וענין, כך עלינו להתמסר על הנתינה המשפעת ללא גבול וללא תנאים. לא הכוונה למחוק את האישיות כדי לרצות את הזולת, שזהו האגו המתעתע, אלא שהעולם בעינינו ייראה כאור הגילוי, ולא כעצם הנתון לנו להנות בו, אלא להנות בו אחרים, ולהשפיע שפע לעולם. ויובן היטב, אין הכוונה לאבד את הנורמטיביות שנולד עמה בנאדם, העשויה לטובתו, שבגינה הוא דואג לעצמו ולרווחתו, כי זהו רצונו של בוראו שייטב לו, ויחיה חיי רווחה תקינים, ללא מותרות מיותרות, אך תקינים לגמרי… אלא הכוונה, שהגישה אל העולם, כמקום לקבל ולקבל, היא גורמת את ההסתרה ההרמטית על אור הגילוי של העצמי שלך, שאינו אלא אלוקים חיים.

ואם יאמר האומר, מה בכך, ומה אפסיד בהיותי נהנתן אמיתי, ללא מודעות אלוקית, הלוא סוף כל סוף נהנה אנכי. את התשובה לשאלה זו, יאמר כל אחד מאתנו, האם אכן, אנו מסוגלים להנות מהעולם הנאה ללא מיצרים, ללא כעס וצער נלוים, בכל צעד ושעל, אין בן תמותה אחד שיוכל לענות על כך בחיוב, ההנאה שאנו מדברים עליה, היא הנאת השלווה המתמשכת, ללא מפריעים והקצבת זמן, משום שהנאה זו היא הנאת הנשמה הנכללת במקורה, וזו עומדת בבסיס החיפוש האינסופי של בני אדם אחר האושר.

למי שמסתפק בכך, הייתי מציע פשוט לנסות, בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', הקרבה האמיתית אל הבורא, יוצרת בתוככי הנפש מרגוע אמיתי, בהיותה משנה את התפישה בעולם, שחרור הידים הלופתות מעולם שאינו שלך, יגרמו לך להנות מהעולם הכמוס שנמצא בתוכך, הדיבורים שלנו הם מנסיון מוכח, מתוככי הטמיעה בעולם חשוך ביותר אל אור גדול ואמיתי, אור שמאיר את כל הפינות החשוכות בנפש.

מה אומר הניסוי הזה? לחשוב שאני אלוקים? אלו מלים מפחידות הן אלו! המחשבה האמיתית אודות האין־סוף הנשגב, האופף את כל העולם, מרטיט את הלב, ההתבוננות בגדלו ותפארתו של יוצר בראשית, אפילו מתוך התבוננות בעלה אחד בודד… הוא הרקע הראשוני להיכל האור, יתירה מזאת יקרה כאשר האדם יבחין שבעצם, החיות הפלאית שלו, הנשמה הנושמת שלו, שאין לה שום פשר – היא הנפחת חיותו של יוצר בראשית בתוככי גופו, נורא הדבר הזה לאין שיעור.

הכוונה העליונה בבריאת האדם, היתה בדיוק זאת, שאדם בעולם הזה, יחוש את האור האלוקי הנשגב והבלתי ניתן להשגה, למרות המרחק המאפיין בינו לבין האור. ברוח הסערה המכסה את עיני הבריות, למצוא את הבזקי הגילוי המעטים – זו גבורתה של נשמה קדושה, המסוגלת חרף כל המציאות הגשמית, לחיות אותה עצמה בתדר רוחני גבוה ונוכח.

אין היהדות מבקשת פרישות מוחלטת, אין בהלכות השולחן ערוך דרבון לעזוב את חיי היום יום, ולבחור בחיי נזירות מדבריים למשל, היהדות עושה בדיוק ההיפך מזה, היא יוצרת בתוך הגשם המוחלט את הנתיב הנכון, לחיות את החיים האלו, מתוך קדושה עילאית, כאשר אדם נתקל בצרכיו האישיים, והוא זוכר לעשותם בדרך המותווה לו על ידי יוצר בראשית, הרי שבדבר הזה גופא, הוא מצמיד את העולם הגשמי החידתי אל העולם הרוחני הפתור והגלוי מעתה.

היהדות הפשוטה הזו, יהדות של שולחן ערוך, אמורה להביא את המקיים אותה אל מחוזות גבוהים של דבקות מוחלטת בהשם יתברך, ולמרות זו איננו רואים שכל דתי, ואף המקיים הכל – זוכה לחיות את חייו בתדר גבוה זה, וכי מה חסר באמת בהלכה הפשוטה שיש בעומק הפנימיות? התשובה זועקת עד לב השמים, אין המדובר בהלכה פשוטה כלל ועיקר, מי שחושב שיש איזה הבדל בין התדר הגבוה להלכה הפשוטה, לא הבין את המגמה בהלכות וחוקים, הוא מגשם בכך את האור, ומפריד את התורה מנותן התורה. חלילה לנו מלומר שאין קיום השולחן ערוך עיקר, אלא אנו אומרים, שלא יתכן באמת לזכות לקיים את כל סעיפי השולחן ערוך ללא נפילות ממשיות, מבלי שהתדר הרוחני האמיתי יתלווה אל הקיום, לדעת שהפרטים הללו אינם טכניקות יבשות ללא רוח, אלא הם נועדו בדיוק בשביל המטרה הזו, לזכור ולהזכיר כי איננו שייכים לעולם הגשמי הזה כפי שהוא נראה, אלא אנו בעלי תפקיד הנדרשים להעלות את הגשמיות הזו אל תדר רוחני גבוה, ולזככה בתכלית הזיכוך.

זו הסיבה הפשוטה מדוע אין היהדות מטיפה אל פרישות מוחלטת, שבהשקפה ראשונה היא נראית מעולה בשביל השקט הרוחני המתלווה אל הפרוש. כי הפרישות המוחלטת, מצביעה על כך שיש עולם גשמי מחד, ויש עולם רוחני מאידך, ואלו אינם נושקים זה אל זה, ואולי אפילו סותרים. ומשום כך, סברו רוחניים ממקומות אחרים – כי על הרוצה לזכות לרוחניות נדרש להפריש את עצמו מן המפריעים לרוחניות הזו.

נמצא לפי דברי הפרישות הזו, שהעולם הזה הוא בעצם מיותר, ובריאתו היא אולי כנסיון להגדיל את השכר של הפורשים והפרושים.

ואמנם, גרעין איתן של אמת יש בגישה הזו, כי אכן העולם הוא מגדיל את הנסיון להפרד מהדבקות יותר מהכל, ואכן גם עיקר ענינו להגדיל שכרם של עובדי ה' מאהבה וכו'.

אך זאת לא כל האמת, כי בעומק, העולם מצפה לתיקונו, להעלאתו, לבירורו. הבריאה נועדה לאור הגילוי ולא להסתר. גם דרך הפרישות בעצם מביאים את העולם לידי גילוי, כי אם מסתובבים בעולם גשמי אנשים שפורשים מן הנמוך בגלל הגבוה, הרי שהם מרוממים את האדמה שהם פוסעים עליה. אך צריך לדעת את האמת הפשוטה: יסוד היסודות של היהדות הוא לקחת את החומר וללמד אותו כי יש אלוקים, וכי איננו בעצמו כלום מלבד אלוקים חיים הנוכח באמת בעולמו. וגם בעלי הפרישות לאותו דבר נתכוונו.

המסקנה מהשיעור הזה ברורה – בחיים שלנו עצמם, יש שבילי גילוי מובהקים, עמם אנו חיים את החיים, ומכח זה אנו מבינים כי תחלואי החיים, פתרונם בא רק כאשר נסיט את תשומת לבנו אל הגילוי שבכל פרט בחיינו הגשמיים.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (5) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הרצון של הבריאה להכלל בהשם יתברך, גורם לפעילות בבריאה להזדקק זה לזה, ולגרום על ידי כך לבריות ליטול את הנהגת הבורא ולאמצה כדרך חיים לעצמן. אם תתבוננו בעולם, תגלו כי אין אפשרות ליצור שום חברה מתוקנת ללא מעגל ההשפעה הזו, הדומה להפליא למעגל השפעת הבורא. כי הלוא מי נותן לכולם תמיד? רק הבורא.

כל הקשר בין בני אדם, אמור להתנהל דרך נתינה, גם בעולם המסחר, כאשר הבסיס הוא רק רווחים חומריים, תגלו בעומק, כי לא ניתן להתנהל בלי להזדקק לעזרה של אי מי, ואני מדבר עד הפרט הקטן, כמו שתיית קפה בסיומו של עסק. כל קשר עם בני אדם, אמור להעיר את הנקודה האלוקית הנותנת, ללא קבלת תמורה, וככל שתחסר הנקודה הזו – חסר בקשר, וגם ההצלחות החומריות לוקות בחסר.

והלא דבר הוא, שבאורח עקיף רימז לנו בורא עולמות איך צריך להתנהג בחיים, דרך התכונות האנושיות גרידא, כך יצר הקב"ה עולם שלם של נתינה, הורים נותנים לילדים, ילדים בבוא העת נותנים להוריהם וכו', וכן על זה הדרך. אם במהלך החיים התכונה האנושית הבסיסית של מוסר וחמלה לא מתקלקל – האדם מגלה את הרצון האנושי העז להיטיב, בתוככי נפשו, ובשיא הקלות הוא יכול להמשך אל התכונה הזו, להעצימה ולהפרותה.

השאלה היא, האם מתקלקלת התכונה, במהלך שנות חיי האדם? התשובה היא: כן! ולחלוטין… כאשר מתרגל האדם להפרות את נקודת האגו שבו, עליה דנו בפרקים הקודמים, הוא משחית את החמלה הטבעית שבו, וגורם לאישיות שלו להפוך לאישיות בלתי נותנת, אם כי, מעט מן הרצון לתת, שהוא יסוד האדם ישר מלידתו, עדיין נשאר תמיד. עמו הוא חי, ועמו הוא יוצר עולם יפה סביבו.

למה זה חשוב כל כך, מה אכפת לנו אודות התכונה הזו. הידיעה, כי אנו נבראנו בצלם אלוקים, גם במובן הרוחני של הענין, ותכונות אנושיות טובות, הן תכונות־בת של הענין האלוקי, אנו מתעוררים ביותר אל ההכרה הזו באלוקות. וכפי שאמרנו, ככל שנכיר יותר את פנימיותנו כהכרה אלוקית, אנו מתעלים ללא גבול, אנו כאילו אומרים לבורא – אנו ברואיך ואנו כמוך, כביכול. יש עשיית חסד שבאה למלאות אגו, ויש עשיית חסד שבאה לעשות את המובן מאליו, את נקודת ההשפעה האלוקית שבעולם, אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (6) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

היהדות מפליאה היא עד מאד, האמונה הגדולה המושכלת בכל רמותיה, מתווה דרך גבוהה ומרוממת, של דבקות האדם הגשמי בקונו, היינו מצפים מאוריינטציה שכזו, שתשאף רק אל המושכלות, ותזניח במופגן את הפולחן ואת העשיה הגשמית והטכנית. וראה זה פלא, דווקא אותה יהדות, שלה יש קבלה וסתרי תורה, שלה יש עומק הדעת והבינה, דורשת במפגיע את העשיה בפועל ממש, ללא שום תירוצים והתחמקויות, ללא יוצא מן הכלל, היא פונה לכל יהודי ומבקש ממנו לקיים מצוות, בידיו, ברגליו, בגופו ובכל אבריו וכו'.

הדבר הזה הוא שיעור עמוק בהבנה מחודשת של היהדות, דווקא זו העמוקה והמושכלת. המצוות שאנו מקיימים – אינן פעולות טכניות כלל ועיקר. זו פעולת חיבור בין העולם הגשמי אל העולם הרוחני שמעבר, דווקא לפעולות אלו, דרוש ריכוז עצום של הפנימיות הרוחנית דווקא, שלא כטעות הנפוצה, שלמצוות דרוש רק אקט חומרי.

אם תגלו בתוככם תחושה של כבלים המתלוית אל המצוות, תהיו בטוחים שלא קלטתם כלום מהכיוון של היהדות האמיתית. אולי אתם בסדר גמור, כי גם מי שלא מבין – נדרש לקיים מצוות, והמצוות הללו שהוא מקיים, איך שהן, אכן מעלות אותו לדרגתו ואשרו הנצחי.

אבל צריך לדעת, שהדרך האמיתית שונה לחלוטין, אם חלילה אדם רואה בבורא שמולו, כשנים העומדים משני צדי המתרס, כביכול, והוא ציוה – צד אחד, והוא המצטוה – צד שני. טעות גדולה היא בידו. כי הלא אין כאן שניות, יש כאן אחד ויחיד ששוכן בתוכי, שהמצוה שאני מקיים היא הדבקות בו, בעצמי האמיתי, באור האין סוף החופף, במציאות היחידה של היקום, האם מישהו פעם הרגיש שיצר החיים הוא כבלים? אדם נורמטיבי שמח על התכונה הזו, שהוא אדם שרוצה לחיות.

וכיון שהחיים הם אינסופיים (ואף אחד לא ימות אף פעם), הם אור האין סוף הנצחי, ולכן אין מרגישים מגבלה, למרות שהגוף אכן מגביל ועל כרחך אתה חי, אבל הידע הפנימי לוחש לך, אתה חי, כי זה אתה, כי זה הכי טוב, כי לזה אני רוצה ומשתוקק. המצוות – הן בדיוק כך, זה סוד פנימיות המצוה. הסוד הזה הופך את מקיים המצוה למשהו חדש לגמרי, מעתה אין את הכורח והסבל שכמה מאתנו חשים לנוכח ריבוי חוקים, הלוא אלו מתנות שמימיות, סימני דבקות שבאמצעותם אנו מסוגלים ויכולים להיות דבוקים בחי החיים.

חשבתם פעם על המציאות הזו, שאדם עומד בעולם חידתי כזה, מאמין, מרגיש ורואה שיש לעולם מנהיג, והוא אינו יכול לעשות כלום כדי להכירו או לראותו, או לנגוע בו, כביכול… זהו, שהמצוות הן המגע האלוקי הרך, הנותן יכולת ואפשרות לכל אחד מאתנו לחוות את הקירבה הענקית הזו, שרק המחשבה אודותיה, מותירה אותנו ברעד של התרגשות, בורא העולם הכין לנו כלי דביקות, במעגל המצוות והחגים, אנו נדרשים להדק את הקשר עם בורא עולם. שעל שם זה נקראת המצוה – מצוה, מלשון צוותא, היינו חיבור מושלם עם מי שאמר והיה העולם.

אם היינו מתחנכים ומחנכים כך, היינו רואים יהודים שרצים ואצים אלי קיום מצוה כמו מי שרץ אחר חייו, כי אכן, הדבקות בחי החיים, כשהיא באה ברמה ההוגנת שלה, היינו כמה שיכול אדם גשמי להשיג – היא נקודת העונג של החיים. אין לנו אותיות להסביר את הדבר הענק הזה, כי עליו נאמר: "טעמו וראו כי טוב הוי"ה", ההסתתרות של השם בתוככי המצוות שנראות טכניות מקופיא, היא שם המשחק של עולמנו הפלאי.

באותו רגע בו נרגיש בקיום מצוה את הרגשת התשוקה הגדולה ביותר הקיימת באנושות, לדבר הכי נכסף, נבין שאנו חיים – חיי אמונה אמיתיים, שקיום המצוה ינבע מנקודת החיות שלנו, ולא משהו שחוצה לו.

מצוה היא לא חוק מגביל, מצוה היא הזדמנות, זו אפשרות להתחבר דרך האברים הגשמיים הפשוטים, להגיע למקום בלתי אפשרי לכאורה של קרבת אלקים, וכי אנו היינו מעלים בדעתנו ליצור מצב של דבקות בבורא על ידי הנחת תפילין? וכי מישהו היה מעלה בדעתו דבר כזה? הרי זה בפירוש רק רצונו של הקב"ה שצמצם את עצמו לתוך האפשרות הזו, זה חסד נפלא שאין כמוהו.

חיי דת שכאלו, הם לא חיי חוקים, הם חיי עונג מהותי. המאמין במציאותו של הבורא, שאכן עומד ונמצא ממש עמו ואצלו, והוא מאמין גם שהפעולה שהוא עומד לקיים, היא סוד ההתחברות עמו, הוא חש את התחושה הנדירה שיש בעולמנו, להדבק אל המעבר, אל האמת הסודית, הוא כבר לא פה כל כך, הוא יותר 'שם', ברובד העמוק של החיים. האמינו, זהו תענוג עילאי ביותר.

הפוסט אמונלוגיה – הקוד היהודי הסודי (7) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ברצוני לבאר היום מהלך חדש שיכול לעזור לנו בחיים באמת. חוששני שהציבור יחשוב כי יש כאן איזה רצון לחזק באמונה בלבד, זה גם נכון, אבל העיקר הוא שאנחנו רוצים לרכוש כלים מעשיים מתובנת האמונה, כלים כאלו שהם שורש עולם המחשבה שלנו, המשפיע על חיי האדם בגשמיות וברוחניות, ואבאר.

הפסיעה הראשונה, היא בירור מציאותנו בבריאה, ולמה אנו כאן בכלל, כל אחד יודע את המאמר של הזוהר – בגין דישתמודעון ליה, כדי שיכירו אותו יתברך, היינו שזה שאנו נמצאים כאן בעולם הזה הוא כדי שנכיר את הקב"ה, ורק בגלל זה נולדנו, והקמנו משפחה, ואנו נמצאים במצב המסויים הזה, ולא בגלל משהו אחר. ויתירה מזאת, הזירה המסוימת שכל אחד מאתנו נמצא בה, היא הסיוע העליון כדי שנגיע אל התכלית שלנו בהאי עלמא.

ברור הדבר לכל בר שכל, כי לא הציב אותנו הבורא בעולמו ללא כלים מעשיים איך לבנות את עולם המציאות שלנו, שהוא, כאמור, עולם ההכרה בבורא עולם, ככל שאנו מכירים את הבורא עולם, אנו נמצאים בקשר מתמיד עם התפקיד שלנו, שהוא הנקודה המרכזית שאליה שואפת נשמתנו בעולם הזה, הכלים המעשיים האלו, הם הגוף שלנו ומאורעותיו. היינו תקינותה של המציאות הגשמית שלנו, כמו פרנסה ילדים ובריאות וכו', היא תקינות מהלך המציאות שלנו בבריאה, לולא הדברים האלו, היינו במשך כל הזמן מתעסקים רק בהם, ושוכחים בהכרח מהתכלית. נמצא, שגם כאשר אנו מתעסקים עם הדברים הגשמיים, עלינו לחשוב בדעתנו איך שהדברים הללו הם "כלים" להשכנת האור, ואז הרי הם באמת כאלו.

בשיעור ראשון זה עלינו לבנות לעצמנו הבנה אודות נקודת המציאות הגשמית, שהיא כאמור, נקודת בניית הרקע הגשמי – כלים תקינים וטובים, כדי שהאור העליון ישכון בהם. הדבר הראשון שכל אדם בעולם הזה רוצה הוא אושר ושלווה, אשר רק בשביל זה הוא רוצה את שאר הדברים, בדמותו, כי כשיהיה לו אותם – יהיה לו שקט ושלווה, והוא צודק בעקרון, כי ללא הדברים הללו, האדם סובל סבל רב ועצום, ואין לו כח ומח לשום דבר וחייו אינם חיים.

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, אם באמת התכלית היא להיות דבוק בהקב"ה, ונקודת התכלית הזאת יכולה להתבצע בהיות האדם שלם בגופו ובשלוותו, שהכתר הכולל של כל זה הוא "שלווה ואושר", איך נבטיח לעצמנו, שלמרות כל מה שעובר עלינו בגשמיות וברוחניות, נהיה שלווים ומאושרים, הרי חייבת להיות נוסחה פשוטה איך המציאות שלנו תהיה יציבה ואיתנה, למרות הבלבול הגדול של הנסיונות בגשם ורוח וכנ"ל.

כאן עלינו להעמיק עוד קצת, ולראות פשוט את הנתונים שלנו בעולם, מה כן יש לנו בוודאי… מהו הכלי הכי פשוט שקיים בנו, ואם אנו רואים אותו כמציאותי, הרי שהוא הכלי היחיד שעמו בודאי אנו יכולים לצלוח את הים הסוער הזה, מהו הכלי הזה? איפה הוא? ואיך הוא מתבטא? אני רוצה להקדים שבכוונה אני קורא לזה כלי, ולא מידה טובה, או השגה ומדרגה, בהיות הענין שלנו במהלך הזה, לבנות יכולת לנו, כערכנו, ללא הבט על מדתנו ומדרגתנו, איך נשיג קירבה לבורא עולם, בכל מצב שיהיה, הדברים פשוטים ביותר, ואינם אלא פרי של המחשבה הפשוטה ביותר, וכמו שאומרים האמת העירומה.

הדבר שכל יהודי מצוייד איתו הוא אמונה! אף שאין הוא רואה בעיניו הגשמיות כלום, אבל הוא משתמש בכוח של אמונה, לא נכנס לכאן בהבדלי השיטות שבין אמונה שהיא ידיעה ממש, או אמונה פשוטה, כי אין זה מענינינו איך זכה לאדם לאמונה הזאת, אני רק רוצה לבדוק מה היא מהות האמונה הזאת, ואיך היא מתבטאת ככלי המכשיר אותנו, לא רק לקרבת אלוקים ולקיום המצוות בהידור נפלא, אלא איך לפרוס תחת רגלינו רקע בסיסי איתן, שעליו נבנה את ארמון היהדות שלנו, את קדושת החיים הפשוטים שלנו.

אם נתבונן, נראה, כי כל העולם כולו בנוי על ענין של אמונה! שפירושו אימון, לא לכל הקשרים החברתיים שלנו אנו מעמידים משרד מכירות, וגם בקשרים העסקיים, למרות המניעים הברורים של כל צד, עדיין קיים מקום של אמון בלתי מסוייג אפילו, שהאיש לא יכזב, יביא את הסחורה וכו', למה כך נבראה הבריאה? משום שהחיים כאן בעולם הזה נוצרו רק בשביל האמונה הקדושה, וכיון שכך, נטבעה בנפש האדם וביקום כולו, מדה רבה של אמון בעצמו ובזולתו ובמשפחתו וכו', כדי שזה יהיה חלק מהתובנה האנושית.

ולפי הדברים האלו, יוצאת לנו הקדמה נפלאה, שלא רק שהתכלית היא אמונה, כל מצוותיך אמונה וכו', אלא אף הדרך להכשיר את שבילי החיים בשביל האמונה הזאת, הכלים שלה היא כלים של אמונה, אף שזה ים שלם של ביאורים, אבל קודם אני רוצה שתתיישב דעתנו בכלל הגדול הזה, ועלינו לזכור, שכשאנו מדברים אודות אמונה, היא בכלל לא בדרך הרגילה להתבטאות, שאף שאין יכולת לדעת, מכל מקום אני מאמין… לא! אמונה הוא סוג של שימוש נכון ועמוק ביסוד האמוני שבאדם, ובפרט הנמצא בנבכי נפשו של היהודי.

אני מניח שהאמת היא לא אחת, וגם מי שאינו מעמיק כלל רק מדבר בפיו ובלשונו שהוא מאמין בהשם יתברך בתכלית השלמות, מקיים בזה אמונה, הרעיון כאן הוא רק לבנות משהו חזק ואיתן בנפשנו, שיביא אותנו אל תכלית עמוקה מאד, לא שאנחנו נהיה משהו נפרד מהאמונה, אלא נהיה מהות אחת של דבקות מוחלטת, החשיבה שלנו תשתנה, המבט שלנו בחיים, היכולת שלנו לחיות חיים נהדרים של רוגע ושלווה תלויה בזה. ורק בזה.

בשיעור הראשון הזה עדיין מוקדם לתאר את הדרכים המובילות אל בנין האמונה הזה, אף גם לא את מה שקורה לאדם שזוכה לזה, ההישג מהשיעור הזה יהיה רק דבר אחד ויחיד – הבנה ברורה ופשוטה, שזה הדבר היחיד שיש לנו בעצם בידים, ככלי המכשיר אותנו לקרבת האלוקים, מלבד זאת אנו לא מכירים אפשרויות אחרות לראות אותו, להרגיש אותו, לחיות אותו, אע"פ שבשביל הדברים האלו בעצם, אנו מבלים כאן שמונים ותשעים שנות חיים וכו'.

הפוסט אמונלוגיה מעשית (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

"השוואת הלב והלשון ביחוד הבורא" כותב רבינו בחיי בשער היחוד שלו, קשה לדבר עם יהודים אודות הקדוש ברוך הוא לפעמים, משום שנוכחותו יתברך אינה ברורה די הצורך בחיים "המעשיים". ולא בגלל כפירה או משהו כזה, חס ליה לזרעא דאברהם.

רדידות ההבנה השטחית במושג שנקרא אלוקות, מביא את האדם לסלק מחייו הפרטיים כל סוג של תובנה אלוקית נכונה, יכול אדם לדבר בפיו ובלשונו דיבורים דתיים רגילים, בעזרת ה', ברוך ה', חסדי ה', וכולי. אך אינו משכיל 'להשתמש' בעומק הזה בעת הצורך.

רבים יודעים, כי אסור לחזק את האדם בשעה שצרתו מוטלת לפניו, היינו אדם שנמצא בצרה, אין זה מן החוכמה לדבר עמו דיבורי אמונה, משום שזה לא הזמן, כי לבו נאטם לכל שיעור באמונה, מכונן ככל שיהיה, וחבל להשחית את הדברים.

ואני רוצה לשאול כמה שאלות. דבר ראשון, וכי יש זמן שבו ניתן להתחזק באמונה כאשר המקורות האחרים הכזיבו? דבר שני, וכי מי שחי כל הזמן את מציאותו של ה', ייאטם לבו כאשר ה' לא יעשה בדיוק כפי רצונו? אז איזו אמונה היא זו? מה באמת קורה איתו?

דבר שלישי, והוא העיקר… אם יש לאדם כעס נורא על פלוני שהכזיב, ולי יש מידע אמיתי שזה לא פלוני, אלא מישהו אחר לא מאכזב, האם אנצור את המידע הזה ממנו? האם לומר לאדם מאמין שהטובה הכי גדולה היא מעשהו של ה', זו אמת שצריך להסתיר אותה?

אני מודה שאני מיתמם קצת, כי ברור, שמי שחיי האמונה אצלו הם ענין של פולקלור יהודי ותו לא, מעשיות ומשלים, ווארטים ועובדות אבל לא בלב ממש, כרצונו של החובת הלבבות.

רבותי! הקדמת כל ההקדמות היא "השוואת הלב והלשון בייחוד הבורא". היודע את עומק דעומק מעלת הדבקות האמיתית, של כל חדרי המוח והלב, בכל שעה שביום לבורא עולם, היחיד והמשגיח, בכל רגע ורגע על בריותיו, ואוהב אותן, ועושה לטובתן מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, כל הלך רוחו הוא שונה לגמרי.

המתחבר, התחברות שיש בה ממש למקור העוצמה האמיתי, לאמת הברורה כל כך, נפשו שלוה, רוחו שוקטה, וכל עצביו רגועים, גם אם נמצא בפרשת דרכים אפלה ביותר, גם כי ישב בחושך ה' אור לו… ואור מאיר את כל הפינות, ומגרש כל עלטה אפשרית…

קחו לדוגמה את ענין התפילה… האדם עומד מול בורא העולם, מבטל את כל ישותו המכזיבה, ונשאב אל הכול יכול בעצמו, היחיד שיכול לעזור… ורוצה לעזור… והוא שומע ומאזין לכל הגה היוצא מפי, אם הרגשה של טיפול יכולה להיות מכוננת ויעילה הרי שתפילה של אדם "מאמין באמת" מעצימה את רוחו של האדם לאין יכולת במילים להגדיר. ובתנאי שהאמונה לא תהיה רק בפה אלא בלב לגמרי, בתכלית השלימות, כמו אדם שהובטח לו על ידי מקור מהימן שאבדתו נמצאה ואינו דואג עוד.

קשה להגיע לדרגה זו, קשה מאד, אך למרבית הפלא קשה הרבה יותר מבלעדיה… אדם ללא הכול יכול אינו יכול הכל, ואינו יכול, בעצם כלום. בכל מדווי הנפש, צריך אדם למצוא ולמצות את קרבת האלוקים שהסתתרה לה, שם ימצא את השקט הנפשי.

ניקח למשל את מידת הקנאה. שממוטטת את הנפש ממש, "עצמותיו מרקיבין" אמרו חז"ל הקדושים. יעשה אדם איזו עבודה שיעשה, ויגיע רחוק מבחינת המודעות שלו, אבל אם רק יחקוק בדעתו את האמת הזאת, שהכל מוקצב, מושגח, מונהג בצדק אלוקי עילאי, אזי תתפשט בכל נפשו עריבות ומתיקות של חיים אמיתיים. אם כך נקבע מלמעלה ולטובה דווקא, מי אנכי כי אכאב זאת? וכי אכאב את מה שעשו לטובתי?

המעשיות של 'שיטה' עתיקת יומין זאת (מהיום הראשון של בריאת האדם), מתבטאת במחשבת עומק אודות השי"ת, לא אחרת. כל יום שעובר, ואין המחשבה מתעמקת במציאותו של ה', הרי שעבר עוד יום של הסתרה, ויום של הסתרה זה יום של תלאות חיים. מכאן עד הזדקקות לחזוקים חיצוניים קצרה הדרך.

מחשבות עומק הכוונה, להבין שהאמונה שלנו בהשי"ת, אינה משהו עמום ובלתי מושג, כי אם קרוב הדבר בפיך ובלבבך "לעשותו" לעבוד את עבודת החיים בקשר של קיימא עם הבורא, במחשבה אוגפת מחשבה, אחת אחר השניה, חיים של מציאות השם, וכאשר חיים כך, זוכים לראות בכל רגע את ידו הרחימאית מגוננת, מסוככת, מצלה ומצלת.

אין חשש לטעות כי זהו תחליף למשהו נצרך אחר, תרופתי או התנהגותי, אלא זה הדבר החיוני ביותר שצריך האדם לרכוש, בלי שום קשר לדברים האחרים, משם תוצאות חיים, זהו הצעד הראשון לא של 'אין ברירה'.

וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור, כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו בכל נשימת אף, לומר לעצמנו, ובאמת, כי הכל הוא מאת ה' הטוב.

הפוסט אמונלוגיה מעשית (2) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

'הַקּוֹד הַיְּהוּדִי הַקָּדוּם'

פֶּרֶק חֲמִישִׁי – שִׁיטָה טיפולית מֻתְאֶמֶת לַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית

אָדָם אָדָם וְסִבְלוֹ, אִישׁ אִישׁ וְהִתְמוֹדְדוּתוֹ, נֶפֶשׁ נֶפֶשׁ וּבֶהָלָתָהּ, חֶרְדָתָהּ, סְגִּירוּתָהּ, יִסוּרֶיהָ וּמַכְאוֹבֶיהָ. זֶה לֹא סוֹד כִּי בִּנְוֵה הַתְּלָאוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל, מָלֵא הַתְּמוּרוֹת וְהַמַהֲפֵּכות, בּוֹ שׁוּם דָּבָר לֹא בָּרוּר, וּלְעוֹלָם לֹא יִמָּצֵא בּוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא נָכוֹן לַחֲלוּטִין הָאָדָם עוֹבֵר מֵעֲבָרִים לֹא פְּשׁוּטִים – הַמַּעֲבָרִים הַלָּלוּ סוֹחֲטִים אֶת לְשַׁד עַצְמִיּוּתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁלָּבֶטַח תּוֹהָה – מַה [וְאֵיךְ] הִיא עוֹשָׂה פֹּה?

הַסֵּבֶל הָאֱנוֹשִׁי רַב הָרְבָדִים, הֵבִיא אֶת נוֹשְׂאָיו לְחֵקֶר עָמֹק וּמְדֻקְדָּק, מַה נִתַּן לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהָבִיא מָזוֹר וּצְרִי, לְמַכְאוֹב הַנְּפָשׁוֹת, אֲשֶׁר עָלָיו הִתְנַבֵּא אִיּוֹב בִּפְסוּקֵי הַזַּעַם הַמַּרְטִיטִים שֶׁלּוֹ מְלֵאֵי הַתּוֹבָנָה וּנְבִירָה בְּמַהוּת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה; אִיּוֹב, בְּנִגּוּד לְרוּבֵּנוּ, מִקֵּד אֶת הַהִתְבּוֹנְנוּת בַּמַּשְׁגִּיחַ הַיָּחִיד, וְהָאַחֲרַאי עַל כָּל דָּבָר וְעִנְיָן… גַּם עָלֵינוּ מֻטֶּלֶת הַחוֹבָה הַקִּיּוּמִית – לְהִתְבּוֹנֵן בַּמָּזוֹר שֶׁהֵכִין יוֹצֵר הַנֶּפֶשׁ כַּאֲשֶׁר הִיא חוֹלָה.

יֵדְעוּ הַכֹּל, כִּי אִם יֵשׁ נֶפֶשׁ לָאָדָם, וְהִיא הִיא הַסּוֹבֶלֶת – עָלֵינוּ לְהָבִין אֶת נַפְתּוּלֵי הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת, אִם בִּרְצוֹנֵנוּ לְהַנְּחוֹתָה בְּהִתְמוֹדְדוּתָהּ הָעֲתִידִית בְּנִבְכֵי הַחַיִּים הַקָּשִׁים. לֹא נוּכַל לְרַפֵּא נֶפֶשׁ מִבְּלִי לְהַכִּירָהּ, לֹא יִתָּכֵן; וְלִפְנֵי שֶׁנֵּדַע לְהַכִּירָהּ, עָלֵינוּ לָדַעַת מַהִי נֶפֶשׁ, וְלִזְכֹּר מִי "הִנְּפִישׁ' אותה, מִי נָפַח אוֹתָהּ בַּגּוּף הַגַּשְׁמִי הַזֶּה, כִּי לִפְנֵי שֶׁנָּשִׂים אֶת מַבָּטֵנוּ עַל הַנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ הַסּוֹבֶלֶת, נָבִין שֶׁיֵּשׁ יוֹצֵר לַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ, וְעָלֵינוּ לְהַכִּירוֹ תְּחִלָּה וְסוֹף.

אֶסְכּוֹלוֹת רַבּוֹת מִסְּפֹר קָמוּ בִּשְׁלַב מְסֻיָּם שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית, שֶׁהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבְּכֻלָּן, הוּא פְּרִי מֶחְקָר שֶׁל שָׁנִים רַבּוֹת אוֹדוֹת דַּרְכֵי בְּנֵי־אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתֵיהֶם, מְנִיעֵיהֶם, מוּדָעוֹתֵיהֶם וְשִׁגְיוֹנוֹתֵיהֶם. אֵלּוּ חָלְקוּ עַל אֵלּוּ, וְאֵלּוּ מִזְגוּ אֶת הַקְּצָווֹת, בָּנוּ תֵּאוֹרְיוֹת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת נְכוֹנִים בְּחֶלְקָם, וּכְכָל שֶׁהַשָּׁנִים נוֹקְפוֹת – קְצִירַת הַהַצְלָחָה יוֹתֵר מֻבְטַחַת, לְפִי הַכְּלָל הַיָּדוּעַ שֶׁהֲלָכָה כְּבַתְּרָאִי. חָכְמָה בַגּוֹיִם תַּאֲמִין.

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה הִיא שֵׁם־הַגָּג לְכָל הָאֶסְכּוֹלוֹת. פְּסִיכוֹ = נֶפֶשׁ. לוֹגִיָה = הֲבָנָה. הַיְנוּ 'הֲבָנַת נֶפֶשׁ הָאָדָם'. כָּךְ קוֹרְאִים לַחָכְמָה הָאֲמוּרָה לְרַפֵּד אֶת הַשָּׁהוּת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ בַּגּוּף… בַּשַּׁלְוָה הֲכִי אֶפְשָׁרִית שֶׁתִּתָּכֵן לְכָל אִישׁ וְאִישׁ כְּטִבְעוֹ וּתְכוּנָתוֹ; הַאִם, חוֹשְׁבִים אַתֶּם, שֶׁהֵם מְבִינִים אֶת אוֹרָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית, הַיְּהוּדִית? בָּרוּר מִכָּל בָּרוּר – שֶׁלֹּא!!!

מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹאת, כְּעוֹלָם הָרְפוּאָה בִּכְלָלוּתוֹ, כָּךְ פִּנָּה זוֹ, תַּרְעֵי דְּחָכְמְתָא שֶׁנִּגְלוּ בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי הֵפִיצוּ רְסִיסֵי דַּעַת לְכָל הַיְקוּם, 'בָּרוּךְ שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם' – לְהָבִיא מָזוֹר וּתְרוּפָה לִבְרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי כַּיָּדוּעַ, 'כָּל מַה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ'.

רַבִּים טוֹעֲנִים, לְעֻמַּת זֹאת, וּבִמְיֻחָד הַמְטֻפָּלִים עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַחָכְמָה, שֶׁאֵין בְּכֹחָהּ שֶׁל הַהֲבָנָה הַזֹּאת, וְלוּ הַנְּכוֹנָה בְּיוֹתֵר, לַעֲרֹךְ שִׁנּוּי שֶׁל אֱמֶת בְּחַיֵּי הָאָדָם, וְלַמְרוֹת שֶׁהַשִּׁנּוּי הַזֶּה, בַּהֲמוֹן מִקְרִים – מִתְבַּצֵּעַ בְּאֹרַח מֻפְלָא בְּיוֹתֵר, עֲדַיִן לֹא נִתַּן לוֹמַר בְּוַדָּאוּת, כִּי כָּל הַהוֹלֵךְ לְטַפֵּל בְּעַצְמוֹ, יִזְכֶּה בִּפְרָס אֹשֶׁר הַחַיִּים. אוֹ שֶׁכֵּן אוֹ שֶׁלֹּא, אֵין לִי עֶמְדָּה בְּרוּרָה בַּנּוֹשֵׁא וְגַם זֶה לֹא מֵעִנְיַן מַאֲמָרִי כָּעֵת. יֵשׁ לִי רַק עֵצָה קְטַנָּה וּפְשׁוּטָה, וַאֲנִי רוֹצֶה לִלְחֹשׁ אוֹתָהּ. אַעֲנִיק לָהּ שֵׁם חִינָנִי רַק לְצֹרֶךְ הַמִּקּוּד, אֲבָל הִיא שָׂגְבָה לְמַעְלָה רֹאשׁ, הָבָה נִשְׁתַּמֵּשׁ קְצָת, כָּאֲנָשִׁים מַאֲמִינִים בָּנַי מַאֲמִינִים בְּשִׁיטַת הָאֱמוּנָהלוֹגְיָה, הַיְנוּ הֲבָנַת הַמִּתְרַחֵשׁ עַל פִּי הָאֱמוּנָה! הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ בֶּאֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ.

הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית – הַחֵלֶק הָרָם וְהַנִּשָּׂא שֶׁבָּאָדָם, מְקוֹרָהּ בְּמַחְצֵב עֶלְיוֹן וְקָדוֹשׁ שֶׁל אֵין־סוֹף נוֹרָא וְנִשְׂגָּב, כְּשֶׁהִיא מְאוֹתֶתֶת אוֹתוֹת מְצוּקָה בְּעֵת הַחִבּוּר הַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי שֶׁלָּהּ עִם הַגּוּף הַחָמְרִי הַמְנֻגָּד לַחֲלוּטִין לְמַהוּתָהּ… הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הָעִנְיָן הוּא – חִבּוּר הָדוּק יוֹתֵר עִם הַשֹּׁרֶשׁ הַקָּדוֹשׁ, מְקוֹר הַסֵּבֶל וְהָעִנּוּי שֶׁל גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ הוּא בָּא מֵהַהִתְרַחֲקוּת מִתְּכוּנָתָהּ הַמְקוֹרִית… חַבֵּר אוֹתָהּ לְשָׁם, וְיִרְוַח לְךָ.

כְּדֵי שֶׁיּוּבְנוּ הַדְּבָרִים, נְדַבֵּר פָּשׁוּט יוֹתֵר. לְמָשָׁל, אָדָם חוֹלֶה בְּמַחֲלָה רְגִילָה לֹא נַפְשִׁית. מִי חוֹלֶה? הַגּוּף? הַנֶּפֶשׁ? הָאֱמֶת הִיא שְׁנֵיהֶם! הַגּוּף מְשַׁדֵּר מְצוּקָה קִיּוּמִית, וּכְתוֹצָאָה מִכָּךְ רוּחָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, הַשֻּׁתָּפָה הַפְּעִילָה בַּתִּרְכּוֹבֶת – נֶעֱצֶבֶת וְנִדְכֵּאת – זוֹ הִיא 'דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ'!. סוֹד גָּלוּי הוּא, שֶׁהַחוֹלֶה תּוֹרֵם מִמַּצַּב־רוּחוֹ לְהַחְלָמָתוֹ.

הַנִּמְשָׁל בְּמַחֲלַת נֶפֶשׁ, וְאֵין הַמְּדֻבָּר בְּמַחֲלָה פְּסִיכִיאַטֶרִית קְלִינִית, כִּי אִם בְּדִכְדּוּךְ וִיגוֹן־הַנֶּפֶשׁ "הָאַנְגִינָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ" בָּעוֹלָם הַמַּעֲרָבִי! מִי סוֹבֵל כָּאן, הָעִקָּרִי? הַנֶּפֶשׁ! הַגּוּף, הַשֻּׁתָּף הַפָּעִיל בַּתִּרְכּוֹבֶת הַמּוּזָרָה הַזֹּאת, מְשַׁדֵּר אַף הוּא אוֹתוֹת מְצוּקָה, אֶת מִי מְרַפְּאִים? וְאֵיךְ?

מְבֹאָר בַּחֲסִידוּת, כִּי שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת לָאָדָם, הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה אֶת הַגּוּף, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית זֹאת הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית הַנֶּאֱצֶלֶת מִמְּקוֹר עֶלְיוֹן לְהַחְיוֹתוֹ מִבְּחִינָה רוּחָנִית. אִם הַכְּאֵב הַפְּנִימִי שֶׁל הַנֶּפֶשׁ נוֹבֵעַ גַּם מֵאִיתּוּתֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית, גַּם אִם הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית תְּקַבֵּל אֶת שֶׁלָּהּ וְעָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת זֹאת לְגַמְרֵי, לְלֹא סָפֵק. הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית עֲדַיִן לֹא תָּבוֹא עַל סִפּוּקָהּ.

נַסּוּ זֹאת אֲנָשִׁים, אוּלַי עוֹד יָקוּם אִישׁ שֶׁיְּפַתַּח אֶת הַשִּׁיטָה הָאֲמִתִּית הַזֹּאת לְדַרְכֵי טִפּוּל מַעֲשִׂיִּים, אֲבָל בַּהֲבָנָה הַשִּׁטְחִית לְפָחוֹת, עָלֵינוּ לִזְכֹּר הֵיטֵב כִּי יֵשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם, וְהוּא רוֹפֵא כָּל חַי וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת, וְהַמִּתְחַבֵּר לִמְקוֹר הָעָצְמָה הַזֶּה, בְּהִתְחַבְּרוּת נַפְשִׁית אֲמִתִּית, רְגוּעָה וּשְׁלֵוָה, מִמָּקוֹם אֲמִתִּי וְכֵּן – זוֹכֶה לַהֲדֹף אֶת רֻבֵּי מַדְוֵי הַחַיִּים לְמָקוֹם פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹנָאלִי, וְאֵינָם מֻעֲצָמִים לִמְמַדִּים מַבְהִילִים הַמַּאֲפִילִים עַל אוֹר הַחַיִּים.

אֱמוּנָהלוֹגְיָה מַצִּיעָה הֲמוֹן. בְּכָל פִּנּוֹת אֲפֵלוֹת שֶׁבְּסִמְטְאוֹת הַחַיִּים, מְצוּיוֹת הַהַטְּרָדוֹת הָאוֹפְיָנִיּוֹת הַגּוֹרְמוֹת לַחַיִּים לְהֵהָפֵךְ לְגֵיהִנֹּם עֲלֵי אֲדֻמּוֹת. אַנְשֵׁי הַמַּמָּשׁוּת, הָרְחוֹקִים מֵהָאוֹר הָאֱלֹקִי, רוֹצִים פִּתָּרוֹן. הַדְּבֵקִים בַּמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית שֶׁהַהַכָּרָה בְּהַשְׁגָּחָתוֹ חֲדוּרָה בָּהֶם נִצּוֹלִים מִכָּל הַנַּ"ל.

שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה… תְּנוּ לָהּ מָזוֹן, וְאֵין מְזוֹנָהּ אֶלָּא קִרְבַת אֱלֹקִים – חַיָּה וְתוֹסֶסֶת, נַצְּלוּ אֶת הַחוּשִׁים שֶׁבָּכֶם לְהַכִּירוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהַפֶּה יְדַבֵּר, וְהַלֵּב יַחְשֹׁב, וְהָעֵינַיִם יִרְאוּ וְיִתְבּוֹנְנוּ בִּמְצִיאוּת הַבּוֹרֵא, לֵב שֶׁהוּא זָךְ וְיָשָׁר, הוּא לֵב שֶׁמַּצְלִיחַ לַהֲדֹף הֲמוֹן עִנּוּיֵי נֶפֶשׁ… בְּהַצְלָחָה לַמְּנַסִּים הַמַּשְׂכִּילִים!

הפוסט בחדר הטיפולים של האמונלוגיה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הענוה, המידה הטובה מכל המידות הטובות, היא מידה מאד חמקמקה, אין לה כללים ברורים, וגם לא שום אמת מידה אובייקטיבית, היא יכולה להיות מזוייפת, פסולה, שחצנית… ובעיני בעליה היא מכונה בהתחסדות ענוה.

יש אנשים שמתהלכים בעולמו של הקדוש ברוך הוא כאילו אין בהם שום טוב, גם כשמכריהם מנסים להסיט את תשומת לבם לשלל גווני-אור שבאישיותם, הם מבטלים בהינף יד את המחמאה, ימצאו את הדופי שבכל התנהגות ואת החוסר שבכל הצלחה, זה איום ונורא, כאילו נבראה כאן בריה חסרת כל טוב, איזו הפליה…

כלום חשבו אותם אנשים 'שאין בהם שום טוב', כי בגישה זו הם קצת כופרים בטובתו של מקום, מול אותו בורא רחום שחנן אותם בשכל ישר וטוב, בכישורים מסויימים בולטים או שלא, הם עומדים ומקטרים יום אחר יום, אינני טוב, אינני מסוגל לכלום, אתמהה! וכי באמת כך עשה לכם הקדוש ברוך הוא?

פעמים רבות, הכשל בחוסן הפנימי הזה נובע מהשאיפה להיות מי שאיני, מישהו אחר שהתנהגותו קוסמת לי, ציפיה שאינה מתאימה לפי מידתי, ולפי תפישת עולם עקמומית זו, יכול המדען לבכות את חוסר ניסיונו במוזיקה, והפסנתרן ידכא את נפשו כאשר יזדקק לסבל מקצועי שיקדם את כבודתו בשדה התעופה (איזה לא יוצלח אני, אפילו את המזוודות האלו איני מסוגל לסחוב) וכן הלאה וכן הלאה.

המדהים הוא, שבמקרים מסויימים הנחיתי מקבל את חוסנו היחסי, מעצם היותו ענו וחסר יומרה, הוא מעניק אידיאליזציה למצב הלא-נעים הזה, ויוצר משנה סדורה, אשר לפיה, אין לראות בכישרונות או בדברים טובים משהו מיוחד, כי בסך הכל מי אתה בעולם וכו'. הנה לנו איש גדול, צנוע, ענו ובעל שאר רוח. שטויות והבלים.

מידת הנחיתות קרובה יותר לגאווה מאשר לענוה, כי הלא מה היא הגאוה? מהלך התפשטותה בנפש האדם, מתחיל מהתעמקות יתר באני, בעצמי, בראיית שדה פעולה בו יש רק שחקן אחד, אני ואני וזהו. כיוצא בזה, האיש שתמיד יתעסק בהיראות דמותו בעיני הבריות, ובאכזבתו מאי קבלת את אישורם הגורף לאישיותו הנכבדת (בעיני עצמו… ומאד! ) הוא האיש שחושב המון המון מגדלותו הנעלמת מעיניהם של הבריות.

רק המסוגל להביט נכוחה על הכישרונות שהם מתנת שמים, ולהתייחס אליהם בקלילות, שככאלו, אינם מעלים ומורידים באיכותו כאדם מבחר הכל שגם אם הוא חסר כישורים אלו או אחרים, אינו נשבר מכלום. הוא יודע, שאת חשיבותו מקבל הוא מאת הבורא יתברך שבחר בו להיות האדם המסוים שהנהו, כלומר, עליו לכבד את עצמו, משום שזה כבודו של מקום. או אז יתגלו לו דברים רבים מאד, שבהחלט יוכלו לפאר את אישיותו כמתנת שמים בלבד. זהו איש ענו באמת.

בין ענוה אמיתית, שהיא התבטלות מוחלטת ליוצר האדם לבין נחיתות שהיא הרס קומת האדם העליון פעורה תהום בלתי עבירה, אין כל קשר בין השתים, אלו אף נוגדות זו את זו, האיש הנחות בעיני עצמו, אינו מסוגל להיות ענו אמיתי שאין לו כלום עם האישור החברתי למעמדו ומהותו כזה אני, ותודה רבה.

כותב רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' קצז): 'ידוע, שענווה בלא חכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענוה, להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא ענו, כי זה ענוה פסולה'.

כלומר, החכמה היא יכולה להנחות את בעל הכישורים שלא להציב את עצמו במרכז ההצלחה של האישיות, כי אם הבורא האחראי על הכל, אך האקט של כפיפת הראש הוא פסול, בדיוק כמו הגאוה.

עלינו לרומם את מוחנו, ולהביאם לידי תובנה, כי כל יציר נוצר, מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא הוא, הממעיט בערכו מצביע על חסרונות שבבריאה, גם העדר כשרון זה או אחר, או חוסר הצלחה שורשם ברצון העליון המכוון את הבריאה ונוכחיה לפי התוכנית הידועה רק לו. אין לך ממה להישבר כי נוצרת בצלם ובדמות שתתאים לתפקידך המיועד, נתנו לך כלים, מדים וזירת פעולה שוט שם, אל תפזול לעבר תפקידים אחרים, זה ייראה חיקוי זול ועלוב, פרי ושורש הגאווה הנסתרת.

בדיקה פשוטה יכולה להעלות, כי גם ה'ענו' הנחיתי הקלאסי, אינו מתכוון ברצינות להמעיט בערך עצמו, באמת, באמת, באמת… ואיך? אם תפנו אליו באותם דברי בזיונות שהשמיע על עצמו, ממש כך, לא פחות ולא יותר ייעלב את עומק נשמתו, ללא שתינתן לכם אפשרות לפייסו לנצח. ולמה? הלא הנך מכריז השכם והערב שאתה כלום ואתה מסכן וכו', אז למה כשאני מצטרף לחדד את חווייתך אתה נעלב?

כי אתה רוצה לשמוע את ההיפך! אתה מאד מעוניין שישמיעו לך שאתה מאד חשוב ויקר, הכזה אתה? וכי מי כמוך, יכול לעשות זאת טוב יותר?

אמור אתה לעצמך, כל בוקר, לעצמך, בפה מלא וברגש תודה אבא! על הדברים שהענקת לי, תודה שאני חכם ונבון, תודה שאני איש מוסרי וערכי זה הכל מאתך. אבל תיהנה מזה, כי זו מתנה, ומתנה מקבלים בחיוך. ולסיום, ווארט מהבעל שם טוב הקדוש, על הפסוק והאיש משה ענו מאד, אומר רש"י, שפל וסבלן אמר הבעל שם טוב הקדוש שתהיה לך סבלנות לסבול את השפלות שלך – –

הפוסט בין ענוה לנחיתות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לפעמים אנו רוצים לעזור להקב"ה לנהל את העולם, כואב לנו על דברים לא מתוקנים, ואנו נהיים עסקנים למען שמו באהבה, רוצים להחזיר בתשובה את כל העולם, לבטל את כל הרוע והאי מוסר – אחרי הכל זאת תכונה בסיסית של אנשים כשרים, שרוצים אך ורק טוב בעולמו של הקב"ה.

אבל צריך לדעת, שהקב"ה מנהל את עולמו בדרכו שלו, ואין לנו אלא לעשות את שלנו – לפעול ולהגביר את הטוב, מבלי הבט על נצחונות ועל הצלחות. הידיעה הזאת, תגרום לנו להסתכל על הכל באור חדש לגמרי, כשנבין שאחרי הכל, אנו צריכים את ההתערבות של ידו הגדולה והרחבה.

ולא רק בעניני פרנסה ובטחון, אלא גם ההתערבות בבחירת האדם האחר, דהיינו, כאשר למרבית הצער, אנו נוכחים בדמויות מעולמנו, שאנו כל כך רוצים שהם ישתנו, שיחדלו ללכת בדרכם הרעה, או אז אנו משתוללים ממש, פונים לעזרה למומחים, מחפשים בכל כדור העולם, שמא ימצא מישהו 'תותח' עם פה מפיק מרגליות שיסביר להוא את האמת האמיתית, ודי.

אז זהו שלא די. פעם שאלתי אחד מגדולי הצדיקים: האם התפילה על בן בחירה שישתנה – היא תפילה מועלת? והלא בחירה יש לו! האם שייך דבר כזה לשבת ולהתפלל על פלוני שיחזור בתשובה והתפלה תעשה פירות ממש? תמה הרב ואמר לי קצרות: הרי רק תפילה יכולה לעזור… וכן, גם לבעל בחירה.

תשמעו סיפור. בת למשפחה ישראלית אחת, נסעה למזרח הרחוק לחפש את עצמה ואת מה שהיא לא יודעת מה, הטיולים המרחבי השומקום – לא עשו לה טוב בלשון המעטה, היא נטמעה ביניהם, אבדו עקבותיה, ושום אות חיים לא נידבה להוריה מגדליה האומללים. חייהם נהרסו ולא היה מי שיעזור להם. אחיה של אותה נערה – זכה לחזור בתשובה שלימה, באצילותו לא יכל לסבול את צערם של הוריהם, הציע שהוא יסע למרחבים ההם לחפשה. אמר ועשה, עם קצה חוט מסויים ידע מהיכן להתחיל, ולאחר שוטטות מסייטת – הובילה אותה ההשגחה העליונה לאחותו.

אך היה עדיף שלא יפגוש אותה, משום שאז נודע לו כי אחותו עומדת להנשא לאחד מראשי הכתות הפועלות באזור, איש רב השפעה ועתיר נכסים, נכון שהוא הטיף לצניעות ולמוסר חיים, אבל הוא לא היה בטלן כלל ועיקר… אחת הבין האח בעל-התשובה, שאחותו נאבדה סופית.

מה שכן הצליח, הוא דיבר על לבה שתתייצב בפני ההורים שבורי הלב, ותמעיט את אסונם, הרי זה שנים שלא ראו אותה, וכי זה לא מן הראוי להפגש עמם. לזאת היא הסכימה. מכאן והלאה החלו התרוצצויות והתייעצויות, איך מונעים את החרפה הגדולה, שום פתרון לא נראה באופק.

האח בעל התשובה היה קשור לרב אחד, שהיתה לו השפעה רבה על שומעי לקחו, בשיעוריו המרוממים היה נושא את המקשיבים לגבהים אחרים, בתמימותו קיוה האח, כי אם היא תצטרף לאחד השיעורים – היא פשוט תשתנה. הוא הפציר באחותו ששבה הביתה בינתיים, להגיע לעזרת נשים בשעה היעודה – שם תשב ותקשיב לשיעור רוחני מאד… האחות נעתרה והבטיחה לבוא.

בכדי להשלים את התכנית, בא אחיה בדברים עם רבו, וסיפר לו על האסון שקרה במשפחתם, וכי בשיעור השבועי, תשב האחות ותאזין לרב, שמא יואיל הרב לסובב את הנושא המדובר אודות טהרת כרם בית ישראל וכו' וכו' וכו'. אך למרבה ההפתעה, ברגע האחרון, הרב לא יכל להגיע לשיעור, ושלח תחתיו אברך תלמיד חכם שימסור את השיעור במקומו.

ממלא המקום הכזיב מאד, הוא לא דיבר מאומה אודות הנושא הבוער, אף גם לא דיבורי אמונה מיוחדים, הוא העביר שיעור מרתק על מצות השבת אבידה בהלכה ובאגדה, כמובן שלא שכח לתבל את השיעור בהקסמה מהמציאות והמקורות על יפיה של מצוה זו, שעושה אותנו אנשים טובים יותר, יהודים…

וכך, הרגיש האח שהוא הפסיד את היכולת האחרונה שלו להשפיע, והיא נסעה לאי שם שוב. למרבה הפליאה כעבור זמן די קצר, היא שבה לעמה ולמולדתה. מה קרה? היה זה כאשר נתקלו בארנק גדוש שטרות, ראש הכת דנן, מיהר להרים את הארנק ולאמצו, למרות שהיה רשום עליו בבירור את השם והכתובת של בעליו, כולל פרטים אחרים מזהים בדיוק. האיש, שאמור היה להיות רוחני – סרב להקשיב ופשוט לקח את זה לצרכיהם. באותו רגע ממש, שבו והדהדו במוחה את דברי הרב הצעיר, המחליף – מה גדולה היא מצות השבת אבידה! ההשוואה הבלתי נמנעת בין בני לבין חמי, החלה את הקרע ביניהם שהפך לפרימה שאין לה תפירה.

ללמדך, שאין המילים הנכונות הן שגורמות את המהפך, אלא המילים שרוצָה ההשגחה שהנשמה היהודית תשמע. נסתרות הן דרכיו של הקב"ה, לכל אחד יש את השבילים הנכונים כיצד יפסע דרכן אל האור הגדול, עלינו רק לעשות את שלנו.

*

אברכים בני תורה, התנדבו לגשת מבית לבית, בשירות הארגון היקר 'לב לאחים', ולדבר על יהדות. הם לא צויידו בפרוספקטים, ולא באו עם חיוך אקטואלי, הם נקשו בדלת, ושזו נפתחה הציעו לשבת וללמוד תורה ביחד. התסכימו? במקרים רבים, בהם לא היה מספיק עוז בידי בעל הבית להשליכם – ישב אתם והקשיב לשור שנגח את הפרה. הם בחרו בלימוד משניות… ולא רק מסכת אבות וכיוצא, אלא לימוד כפשוטו. הלואי תורתי שמרו! המאור שבה מחזיר למוטב. וכן, גם שיעור בהלכות השבת אבידה.

הפוסט הבת התועה במזרח הרחוק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לנו הכל פשוט, האויר לנשימה, הריאות המתפקדות, מכונת האדם המופלאה העובדת כמו שצריך, יום יום, שעה שעה, הכל חד וחלק, פלאי פלאים רק יש אילו כמה דברים נוספים שטעונים שיפור, בודאי נושע גם בהם, ונודה לשמו הגדול יתברך.

נניח שאנו שומעים על חבר שיושב בבית, מוכה יגון ואנחה, ללא טיפת חיות, אנו מנסים את כוחנו, ויומרת הבנתנו את נפש האדם, עולים לביתו, פוגשים בו, רואים עינים נפוחות מבכי ממושך, המצח חרוש קמטים, האיש טובע בים צרות זה ברור.

איך ניראה אם נחציף פנים, ובשיא הבלי-טאקט נתחיל 'לחזק' אותו, במשהו שהוא די לא משמעותי מבחינת מה שעובר עליו, נניח לדוגמה, נסתכל סביבנו, ונפטיר בהתפעלות: תראה, איזה נועם! הלא יש לך מזגן, לפחות את זה, בסך הכל לא הכל כל כך גרוע.

האיש הדואב, אמור להיות מאד בעל-מידות, אם לא יתפוס בשתי אוזנינו וכך יובילנו אל מחוץ לדלתו הנטרקת… תודה רבה! איזה אושר, המזגן פועל, למה לי לדאוג? יצרח בציניות בוכייה.

לצורך הענין, נתאר את האירוע אחרת, יושב האיש אבל וחפוי ראש, ויקומו כל אוהביו לנחמו וכו', הכל כנ"ל, אבל… למרבה הכאב המתווסף, בדיוק היום, יום הכאב הגדול, החום מעיק, והמזגן התקלקל… בדיוק היום זה היה צריך לקרות? איזה מזל רע!

פירוש הדבר, גם למזגן היה מקום במכלול הדברים שעליהם אתה אמור להודות להשם יתברך, גם כשאר הדברים, החשובים והמכריעים קצת יותר ממזגן, לא עולים בקנה אחד עם שאיפותיך וציפיותיך יש מקום להודאה על מזגן המנעים את החיים? יש! קדימה דבר על זה.

ברור, שמזגן הינו רק דוגמה, וברור גם, שלא המזל הרע תוקע את החיים, כי אם ידו המכוונת, המדייקת, המחנכת והמזככת של ריבון העולמים, גורמת לכול להתרחש, וכשהענינים זורמים, גם פשוטי-הפשוטים שביותר, תנו דעתכם כי זה לא כל כך פשוט, כי שום דבר לא פשוט בעולמנו.

לא פשוט בכלל… משום שכשזה נעדר, אז האנחות קורעות לבבות, האדם מרגיש תלוש ואומלל. הקוטביות בין המבט של 'הכל מגיע לי' לעומת 'איזו צרה! אין לי' היא כה גדולה, עד שכשאנו כבר זוכים להתגשמות איזו משאלה, רגע אחרי… נראה לנו כי כך צריך להיות.

לזכור את הדבר הזה, פירושו, לחיות בעולם בו אין מקום למזל לתעתע כי הלא מה זה הדברים הללו, שאנו רגילים לקרותם – מזל, מקרה, טבע ועוד שלל שמות נרדפים, אם לא פנימיות הנהגתו של בורא כל עולמים, בכבודו ובעצמו?

דוד המלך, בתוך דברי הודאה ושבח על הצלת חיים מצד הקדוש ברוך הוא, ועמידה לצידו כביכול, בכל מערכותיו, הוא מציין ברגש

– "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי".

אתם שומעים רבותי? הקרסוליים שאנו מתהלכים בהן לא מועדות! זה סיבה להרים עין מודה למנהל של הקרסוליים הללו, לולא הוא, הן בפירוש היו מועדות, הן בכלל לא היו קיימות.

זה משהו, שאם היינו חושבים עליו, המון מהקיטורים שלנו היו הופכים למגוחכים, החיים הבריאים, הזורמים, אלו עם הקרסוליים השועטות במדרון החיים, הם סיבה חזקה להפסיק לקטר ולהתלונן.

אולי ניתן להוסיף כי אי המעידה הזאת באה גם במובן הפנימי רוחני, דווקא דוד המלך, הצדיק שהתנסה באין ספור נסיונות, של רדיפות ומלחמות עקובות, ביזויים והשפלות וחיבוטים שונים, ידע את סוד ההתחזקות, העמוק מני עומק, ויתחזק דוד בה' אלוקיו אומר הפסוק. ובפרקנו הנזכר הא'ל המאזרני חיל. חיל זה כוח עצום של גבורה הנדרש כאשר יש צדדים פחות מחמיאים בחיים.

פעמים שהדאגה המכרסמת בנועם החיים מקורה ביומרנות אישית, שכל מה שעובר עלי תלוי בי, בין בהצלחה ובין כאשר לא, זו כמעט כפירה גמורה באמונת ההשגחה הפרטית, היודע כי הוא מונהג מלמעלה על ידי הטוב והמטיב האמיתי, שאין דומה לטובו העצום לא ידאג כלום, לא יהיה אכפת לו, למרות שמאד יכאב לו, שני הדברים אינם סותרים כאב הצרה והשלמה עם שגרת החיים הטובים האחרת.

עיקר היגון העוטף את הסובל, שיש לו את האתמול ואת המחר, הדאגה למה יהיה מעכשיו, היא בעוכריו של המתגולל בבוץ דיכאונו, רק ישאל את עצמו האיש המתבוסס במדמנה זו, כלום הובטח לך המחר? וכי אותו מחר שהוא מדאיג כל כך, אינו יצירתו של הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו?

לא רק שהתובנה הזאת, האמיתית כל כך, כשלעצמה, כוחה להרגיע את הסבל ולמתקו, ולו אף במעט, אלא שהיא באמת סוד הפתרון של היציאה מהצרה הן במישור הסגולי והן במישור המציאותי. אדם שחי חיי אמונה, הוא רגיל לחיות חיי ניסים, כי צרות יש לכל אחד הקונץ הוא להיפטר מהן. ובתכלית, מי שמוחו מיושב והוא חף לגמרי מסערת הדאגות והצרות, יודע לנתב את דרך ההמשך, הוא לא מכיר את הדרך למיטת הייאוש, כי אם מקבל את העוצמה שלו לא'ל ברוך גדול דעה, שאחראי על הכל, מהקדקוד המתכנן ועד הקרסוליים שלא עושות בעיות…

הפוסט ולא מעדו קרסולי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין לכם דבר המעיק על האדם, בכל רמה ובכל גיל כשחונקים את עצמאותו.

העבדות, שהיא הדרגה הנחותה ביותר בדרגות האנושיות סוד נחיתותה הוא ביטול העצמאות האנושית. תכונה זו של חופש ועצמאות ניכרת על האדם תיכף כשנולד, מיד כשרק מתחיל להיות "עצמאי", כל ניסיון ללחום בעצמאותו זו כמוהו כאיום על נקודת חייו. זה ברור.

מעיין אנוכי לאחרונה, מדוע ולשם מה כונן יוצר האדם יתברך שמו מידה זו כל כך עמוק בנפש האדם? מה התובנה המוסרית הגלומה בעצמאות אנושית מפורסמת זו? מה היא אומרת? ולאן היא מכוונת אותנו.

עיון זה מובילנו לדפדף קצת בדפי מהותה הבסיסית של היצירה האלוקית הנקראת 'אדם', החופשי, העצמאי, היחידני – – – מהו ומה ענינו בבריאה? התשובה לכך, ככותרת בלבד, נעוצה בעובדה הפשוטה שאין איש אחד מרבי רבבות האנשים שבעולם שנברא לשם תוהו. כלומר, אין שכפול, אין משהו דומה לשני, כל אחד מהם יחיד ומיוחד בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.

הדים לאותה יחידנות אנושית מוצאים אנו בדברי חכמינו הקדושים (סנהדרין לז, א):

'למה נברא אדם יחידי? … להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם'.

שלשה דברים למדנו ממשנה זו, האחד, שכל אחד מאתנו חתום בחותמו של אדם הראשון. השני, שאין אחד מאתנו דומה לחבירו. השלישי, חובתנו המיוחדת לראות את כל העולם עומד על כתפינו.

אדם הראשון התהלך לבד בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, עצמאותו הפיזית והרוחנית היתה ללא גבול ותיחום, הוא היה בעצם "כל העולם" באה משנתנו ופוקחת לנו זוג עינים תמהות אכן, גם אני ואתה, אדם ראשון! יחיד שכזה.

מאז אותו ראשון, נולדו ביליארדים רבים לאין מספר, כולם שונים זה מזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין דעותיהם שוות… הכוונה הטמונה בפלא אלוקי נשגב ונורא שכזה היא, שעל האדם להטמיע את התחושה, כי אם לא היה בו משהו מאד מחודש שאין כמוהו, לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו בכל תולדות ימי העולם הוא לא היה נברא.

האדם נברא יחידי ולפיכך טבועה בו יותר מכול תחושת העצמאות.

העצמי האלוקי, הוא השרביט שניתן בידו לפעול בעולם, ליצור, לבנות, להתחדש ולא להתייאש לעולם. כי כל זמן אשר נשמה באפו, עצמאותו זו אמורה להיות דומיננטית ופעילה, כי לו אין חפץ בך בעולם לא היית כאן בכלל.

לעיתים עולה על האדם מחשבה מסויימת שעמה הוא יבנה וייצור בתחום זה או אחר, ומיד רץ לספר לאדם נוסף שמניף בידו בביטול על רעיונותיו הלא ריאליים של בן שיחו. האיש מקפל את התוכניות וגונזן בתחושת החמצה.

מה הטעות? נבראת יחידי, למה רצת ליחידי נוסף? נכון שתשועה ברוב יועץ, אבל הייעוץ אמור לכלול נתונים, והעיקרי שבהם תכונת נפשו הספציפית של שואל העצה, של המבקש ליצור ולבנות אם אינך מסוגל להביט ביחידנות של הזולת – משוך ידיך מתת עצות! אל תקצוץ את צמיחת זולתך.

אם המדובר עוד בייעוץ, לא היה זה נורא כל כך, אך המכה הגדולה היא שלפעמים, הורים או מחנכים, אינם מדברים לתכונותיו המיוחדות של ילדם חניכם, העצמאות האנושית הטבעית אינה נלקחת בחשבון, היא נחשבת בטעות אצל הממונה כמרידה במוסכמות, וגישה זו מביאה את התלמיד לגרוע שבמרידות בדחיפתו הישירה לתהום ביד מי שאמור היה לעצור אותו מליפול שם.

תאמרו, הלוא יש מוסכמות, ואם ירצה לעבור על רצונו של ה' בשם אותה עצמאות?

דעו ידידיי, כי אדרבה, הנער אשר מקומו העצמאי שמור לו בכבוד ובהבנה, נוטה יותר להיות עבד ה' מרומם מאשר החנוקים, אין כאן רשימה הקוראת לויתורים על עקרונות, כלל וכלל, לא! יש כאן קריאה המצביעה על המציאות שנחקקה על ידי יוצר האדם, ואשר מי יהין ללחום בה, והיא לא תצלח.

עצמאותו של הכופף קומתו בפני קודשא בריך הוא ועול מצוותיו הקדושות אינה נפגמת בכהוא זה, ההיפך, עולמו הבלתי מוגבל של האדם, שאין סוף ליכולותיו הרוחניות, בכל רגע שהוא חי ניזונות דווקא מאותו אחד יחיד ומיוחד, העצמאי האמיתי בעצמאות שאין כמותה, ומכוח של הדמיון כביכול של האדם לקונו, נוצר הוא בדמותו של העצמאי היחידני.

האיש הרוחני, עצמאי הוא!

איש כזה אינו מפתח תלות רופסת באדם כלשהו, עצמאותו אינה חיצונית וברת חלוף, היא שורשית ופנימית הוא נולד יחידי, בזירה מאד מיוחדת ומסויימת, אין כמוהו בעולם ולא יהיה כמוהו הנתונים שייקח בחשבון בכל פעולה הם רק רצונו של הבורא היחיד אף הוא. מלבד זה הכול הבל הבלים. אין שיחם ושיגם של הבריות המודד להצלחתו ולציון כשרון פעולותיו בעיני עצמו.

אם נשכיל לחנך את ילדנו לתובנה אמיתית זו, נראה אותם חזקים ומסוגלים להפיק מהכוח אל הפועל את המטרה שלשמה באו לכאן, והיה זה שכרנו לנצח, אמן!

הפוסט עצמאות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.