קשה לסבול אדם שונה מאתנו, בדעות, בהתנהגויות, בפער אינטלקטואלי או בעוד כמה הבדלים, משמעותיים או שלא, טבע האדם הוא להתרחק מהשונה, לאייב אותו ולהכלילו כלא טוב לגמרי. זה טבעי ואנושי. טבעי אך לא תקין. ומפני כמה סבות, קודם כל, אנחנו לא מכירים את הזולת – וכבר שונאים אותו… שימו לב, כמה
פעמים אנחנו נתקלים באי מי ומסווגים אותו תחת איזו כותרת שצצה בראשינו באותו רגע, על פי התניה אסוציאטיבית גרידא, ללא יכול לשפוט באמת – מה המניע
לסלידה או לריחוק.

אחת התכונות היפות שאנחנו יכולים לקנות בעבודת המידות, היא תכונת "קבלת האחר ללא שיפוטיות"… לא רק אצילות המידות תהיה מנת חלקנו, כי אם חיים יותר קלים. וכי מי רוצה לסבול?

אין דבר כה שגרתי כמו המפגש עם האחרים, השונים, החריגים, השנואים, הבלתי נסבלים. הם צצים בכל פינה, בבית הכנסת, בתחבורה הציבורית, במפגש בקופת חולים, בעת קניות, סידורים ממשלתיים, מקומות השתלמות ולימוד, במשפחה, בחברה, בעבודה – ובכל מקום.

היכולת להישאר רגוע במפגשים כאלו, יכולה להביא את האדם למוצלחות נדירה בהשתלבותו בחברה, אחרי הכל, כל אלו שאתה עשוי לשנוא אותם, הם רובה ככולה של החברה כולה, אם לא תאהב את החברה – היא תשיב לך כגמולך, זה לא דבר שהיית מאחל לעצמך, להיות ה'שונה' שלהם, זה ש'הם' מסווגים כמוזר ולא רצוי, מה ששנוי עליך, אל תעשה "לעצמך"…

איני מכיר דרך מסוימת להשגת האושר הזה – להיות משוחרר מנטיות סווגניות, כי אם על ידי שינוי התפישה האנושית כלפי העולם בכלל וכלפי בני אדם בפרט… האדם, נזר הבריאה, אמור להיות בעינינו משהו מיוחד ביותר, נגזר ממקום גבוה מאד בתוכנית האלוקית, וככזה, עלינו לרחוש לו כבוד – למרות, ואולי דווקא מפני, שונותו ויחודיותו. הזירה הפרטית המוענקת לכל אחד מאתנו – אינה סוגיה של איש מלבדנו, כשם שהמתערבים בחיינו האישיים נתפשים בעינינו כרעים מאין כמותם, כך נהיה אנחנו, בעצם, אם לא נהיה מסוגלים להביט על אנשים לא-לאור-נסיונותיהם-בחיים.

נשמת האדם, היא חלק אלוק ממעל, היא אמורה להשאר כזו, למרות שנושאיה הוא לא בדיוק מאותו סוג ומין שכמוני, הן אמת, לא צריך וגם אי אפשר להתיידד עם כל אחד, וייתכן שאף אין זה רצוי ונורמלי, אך כאשר אנו בתהום הסיווג, הבה ונעלה את דבר חשיבותו של האדם לנס – אדם הוא וזכאי הוא לכבוד.

קשה לזכות למידה זו, כאשר כל קשרינו עם אנשים מתאפיינים ברמה הריווחית האישית שלנו מקשרים אלו, אלו שהם נימוסיים עד להחריד ככל שהם מסוגלים להפיק תועלת מנימוס זה, לעולם לא יכולים לקבל את האדם שמולם, ללא הבט על בגדיו, צורת גופו, דעותיו, כשרונותיו הקוגנטיביים והבינאישיים – הם רואים בזולת את עצמם ואמונתם בלבד.

הדרך להצליח באהבת הבריות, ולפחות לסבול אותם לפי ערך, היא רק התפישה האומרת, שאין האדם אלא אור אלוקי המשרת את בוראו בדרך המסוימת הלזו, ואז, גם אם לא נסכים לדרכיו, נתהה על אמיתותן, עדיין הבסיס יהיה "כבוד" ויכולת קבלה. נמצינו אומרים, המקבל את הזולת, מכבד את בוראו!

הפוסט 'לסבול' אנשים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

זהירות! זה לא לכל אחד.

רק לנפשות בעלי אמונה בשינוי… כלומר, אם אתה מכיר את עצמך, ככזה אשר עשוי לערוך שינוי של ממש בגישת חייו – רשימה זו נכתבה עבורך.

וזאת, משום שאחרים, אפילו לא יבינו את המהפכה הזאת.

הכותרת של 'הכלה' היא – להכיל את הזולת.

'להכיל' פירושו, לתת לו מקום בלבך, מקום אמיתי, נוח ומרווח, אשר לא רק שהוא יחוש נוחות ונעימות במחיצתך, אף שגם זה חזון אוטופי די נפלא, אלא גם אתה, המכיל, תחוש שקל לך עם הזולת. שהוא בעצם, כל אחד.

כל אדם, ואני שב ומדגיש, כל אדם… ממש כל אחד ואחת! נולד עם טוב נפלא ויש לו מקום נכבד בעולם.

ולא רק בעולם מבחינת מיקום אלא גם בעולם הקשרים הבינאישיים, הוא יכול לתפוש עמדה נעימה בזירת חייו, כזו אשר תעצים את השתייכותו לחברה ברמת-הנאה נוסקת אל על.

והחידוש הוא, שגם החברה המכילה נהנית במידה שוה מהמרקם ההרמוני הזה שנוצר על ידי עמל של אנשים טובים.

כלומר חברה מקבלת היא חברה נהנית.

במילים פשוטות: אם אתה רוצה שלא 'לסבול' מנוכחותו של פלוני בחייך קבל אותו… ותראה כמה תצליח להפתעתך לאהוב את הקשר עמו.

כאשר הבנה בסיסית זו על מקומו הנכון של כל אחד ממכרנו בעולמנו מתקבעת היטב בארסנל הבנות חיינו, אנו פשוט עברנו את שלב המעבר מחיים מאד מסויימים לסוג חיים אחר, שונה לגמרי.

אלו חיים הכי נהדרים שיש. כך נאהב את בן זוגנו על שלל מגבלותיו ומגרעותיו האפשריות. כך נתיידד עם המון אנשים שחפצים בקרבתנו.

הקירבה האמיתית.

קירבת אדם לאדם – – –

המקבלת, המכילה והמחבקת.

זו אינה פסיכולוגיה כיצד להרשים את העומד מולנו או לרכוש השפעה וידידים. המניע האמיתי והנכון שגורם לגישת ההכלה הזאת להצליח ולא רק בספרי מודעות – היא האמונה השלמה בגדלות האדם!

יציר רוח אפו של הבורא, כביכול!

יש הבדל מאד בולט בין אלו אשר ינקטו גישה חייכנית ומסבירת פנים ללא כיסוי ראוי לשמו לבין המאמינים שהעומד מולם הוא צלם אלהי'ם של ממש! לא רק ההבחנה היא שונה גם ההתייחסות לזולת תהיה ממקום אחר לגמרי.

היא תיתפש אצלו כאמיתית, היא מקרינה אהבת אמת והעיקר: בונה את זה שמולנו בנין מחודש מחוזק ועמיד.

לפעמים קשרים מסויימים של אנשים שאנו נתקלים בהם מעוררים אצלנו צביטת קנאה אם לא הערצה מסויימת סוד הקשרים הללו, אינו עובדת היות הנוטלים חלק בקשר אנשים יותר מצוינים מכם, חכמים או מוכשרים וכו' הם קשרים בעלי 'הכלה'. הם סובלים זה את זה משום שהם מכילים זה את זה. כל השאר האהדה והידידות המקסימה באה רק בעקבות ההכלה המבורכת הזאת.

הגורם היחיד המאפשר להכלה כזאת להתרחש הוא בסיס איתן של אמונה בגדולת האדם וזכותו לכבוד כמו שהוא. גם אם אין סיבה של כשרון מסויים שמרומם את דמותו, או מעשה גרנדיוזי שפעל בסביבתו סתם כך, משום שאני והוא אנשים וזכאים לאהדה.

ורק משום שנבראנו בצלם אלקים.

גם אם אתה מרגיש מלאי של ביקורת מול האיש אל תתפתה ליצר המבטל את כל-כולו. מעשיו רעים? נכון.

הוא איש רע? יכול להיות!

אם החיים זימנו אתכם, כלומר, יוצר החיים החליט שאתם תהיו ביחד השתמש בהכלה.

אתה תופתע – – –

זו המחאה הגדולה ביותר, דרך החינוך היחיד שפועלת… וכל מה שרצית לפעול במסגרת החינוך יתרחש רק כך.

על ידי הבנת הזולת.

כיבודו באמת…

והכלתו!

הפוסט אמנות ההכלה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל אדם בר דעת וישר, מכיר את התופעה של משיכת יתר, את האשליה בה בעל החשבון 'חוגג' על כסף שאין לו, שבסופו של תהליך, הוא מוצא את עצמו, מוגבל, מעוקל, מאויים וכו', לוקח זמן לכמה מאתנו לקלוט מתי שהוא, כי אין חינם בעולם יש לך? יש. אין לך? אין.

העיקרון הזה, שבו אנשים נדרשים 'לשלם' על מה שהם לוקחים, עתיק כימות עולם, הקדוש ברוך הוא ברא כך את העולם, בכדי להורות את דרכי עבודת ה', החטא ועונשו, מעשה ותגמולו, לכל דבר יש מעגל, סיבה ומסובב, קנית מוצר, נהנית שלם.

ברגע שתינוק קטן מתחיל להיות מובחן לחייו, הוא קולט, באיטיות אומנם, אבל זה מחלחל לתודעה שמכולת משלמים, בחנות הצעצועים משלמים, אף קנין החליפין שבין ילדים מתבסס על העובדה הזאת, אין דברים בחינם, צריך לתת משהו, כך הם החיים.

העיקרון הזה אמור להיות תקף, ומלוא עוזו, גם בחיים החברתיים שלנו, בקשרים מכל סוג, החל מקשר שבין רב לתלמיד עד קשר של אב לבנו ואיש לאשתו הכול נע על ציר זה, שילמת? קיבלת.

התשלומים לא מתבצעים באמצעות שטרות כסף או מטבעות נחושת, בעולם הרגש והרוח, משלמים במטבע המדינה הנהוגה שם, הבנק הרגשי של כל אחד, פותח בעבורך חשבון אישי, שם אתה מפקיד את שללך, את יכולת ההתחברות שלך, את הנתינה שלך ברת המשמעות בעבור בעל הבנק, ואתה מקבל אשראי לקנות ולקבל.

וכמו בחיים הרגילים של התנועה הכלכלית, אינך יכול למשוך מה שאין לך, גם בבנק הרגשי, אם לא הפקדת רגש, לא הצלחת לעשות תנועות של הפקדות, אל לך למשוך, במובן מסוים שם זה יותר מסוכן, כי אין שום שיחה עם מנהל הבנק שתוכל לפשר את הענינים, כמו שנהוג לעשות במקומנו, פריסות נוחות וכולי, זה ממש ממש לא בדיוק כך, ככל שמשיכות היתר הן לא פרופורציוניות ביחס למה שיש, הסגירה והמוגבלות של החשבון הרמטיות יותר.

ובמילים קצת יותר פשוטות, הבה ונחקוק היטב בדעתנו את הסכמה הזאת הבלתי ניתנת לערעור: אין חנם בעולם! אין… לא ייתכן שאדם ידרוש מהזולת משהו ולא יעניק לו משהו, זה נכון שיש המון אנשים שאוהבים להעניק טובה ללא תמורה, זה יכול להיות, וזה גם מומלץ… אך דורש הטובה לא יכול לעשות זאת, כלל ועיקר לקחת בלי לתת.

כל קשר, המתבסס על נתינה בלתי פוסקת של רק אחד מבעלי הקשר, הוא קשר איום ונורא, הרסני ממש, לשני הצדדים… כי מגיע איזה שהוא רגע, שהתסכול גורר עמו רגש דחיה, כעס ושנאה, מנהל הבנק מתפוצץ מתישהו.

פעמים רבות, האב אינו מזין את בנו בקשר שביניהם, במטבעות הרגש, דפוס ההתנהלות הוא בעל צביון טכני או רוחני, אך ללא דבק רגש, רגש זה מלשון 'להרגיש', להרגיש את הזולת ואף להביע את ההרגשה הפנימית שיש לך לאישיות שלו, לבפנים שלו, למה שהוא, ולא למה שאתה או למה שאתה מצפה שהוא יהיה.

כל מעשה שעשה, והוא חיובי בעיניך, אל תיקח אותו כמובן מאליו, כי אז הוא לא קיבל תשלום, הוא עבד בחינם, הוא מילא חובתו אומנם, אך אם אינו ברמה שיוכל לשלם לעצמו על מעשהו, בידיעה המנחמת שהוא עושה את מה שצריך וכו', אתה פוגע בו, מתעלל בו ומענה אותו, וזה הרבה יותר חריף במציאות.

במיוחד כשהמדובר בקשרים בינאישיים, בו האדם שמולך בחר למלאות 'חובתו' כלפיך, הוא טרח, השקיע מחשבה בריצוי אותך, ואילו אתה, המקבל, אדיש, מקבל והולך (מה? לא אמרתי תודה רבה?) עליך להתבונן היטב אם לא משכת הנאה מחשבון ריק, אם לא שילמת במטבעות הרגש.

בין בני זוג, נפוצה הטעות, בו אחד משניהם מבין כי מה שהזולת עושה למענו הוא דבר המובן מאליו ממש, הרי זו חובתו, ואפילו לא מגיעה לו על זה הערכה, גם אם המילים בשעת שיחה נינוחה נאמרות להיפך וכו', אבל לא מדובר רק במילים, הרגש, התשלום, אמור לשכב במעמקי הכספת של הבנק הרגשי.

אם בבית היהודי, תהיה מובחנת העובדה הברורה הזאת, כי כל מעשה כלשהו של בן הזוג הוא הפקדה, עוד משעה עוד הפקדה, ניתן יהיה לחשוב על משיכות שונות, בצמוד למציאות הקיימת של מלאי ההפקדות, כדבר טוב, לא מנצל, מכובד והוגן. אך בלאו הכי… זה גזל רגשי ממש, איך אתה יכול לנצל את זולתך באופן מחפיר כל כך, יש מישהו שמשועבד אליך? שלם לו במה שמגיע לו, הוא אמור להרגיש שהוא מקבל משהו כשהוא פועל למענך.

חז"ל הקדושים דיברו על מפגש של אדם מול עני, ללא שיברכו לשלום, שזהו גזל… מה הוא בדיוק גזל ממנו? את מה שמגיע לו! יש ויש ענינים שעקרת הבית אמורה לעשות מכוח תפקידה, והבעל המפרנס חייב לעשות את זה, והוא ימשיך לעשות את זה, אין זה אומר שהם עושים טובה למישהו (אפילו שזה בעצם כן כך… ) אבל הם אמורים לקבל משהו על כך, ללא תשלום זה גזל…

מהיום, נדע "אין מובן מאליו בעולם", אין בחינם… משלמים רבותי, יש בנק.

הפוסט הבנק הרגשי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לכל אחד מאתנו מוכרת ההתבטאות, עוד מימי ינקותנו: "אני לא סולח לו לעולם"! בדרך כלל בצדק גמור, המדובר הוא בסך הכל באנשים טובי לב עם מידות נאות ומתוקנות, לא סולחים!

אמר מי שאמר, כי הסליחה היא תכונה אלוקית, עם הערה בצד על כך שלהשם־יתברך אין 'תכונות', אך בדרך של 'דברה תורה בלשון בני אדם', הרי שאמירה זו מוצלחת מאד, אין כמו הקדוש־ברוך־הוא חנון "המרבה" לסלוח, שלוש פעמים ביום עומד יהודי ומבקש מאלוקיו: סלח לנו אבינו כי חטאנו, ואין פניו מעלות סומק. כמה פעמים אפשר לבקש סליחה?

יתירה מזאת, את כל הבריאה ברא השם יתברך על בסיס איתן זה של הסליחה, בבחינה של "תשובה קדמה לעולם", אם לא תהיה סליחה – אין קיום לעולמנו, ולא שאנו אומרים שהקדוש־ברוך־הוא וותרן, חס ושלום. אנו אומרים שהקדוש־ברוך־הוא סלחן, וזה משהו אחר לגמרי.

עיון מחודש על ההבדל שבין וותרנות לסלחנות דורש דיון בפני עצמו, ועוד חזון למועד, אך כאשר הדברים נוגעים לקרוץ מחומר, בריה קטנה, שפלה אפלה שפגעו בו… אוהו! אין סליחה? מה זאת אומרת? אסור לטעות כלפיך, אדוני האלמותי?

אצל החברֶה האלה שאין סליחה בלקסיקון שלהם, רוחשת מתחת לפני השטח המולה של קיבוץ כל המדות הרעות והמושחתות, הפנים המחייכות והנעימות מכסות על תהום פעורה של רוע אפל שאין דומה לו, האיש הזה שלא סולח לעולם לפוגעים בו, מוזן על ידי מודעות אישית לגדלותו הבלתי ניתנת לערעור, ואבוי מי שינסה להתנכל לרוממותו.

קשה לחיות לצד איש או אשה, שאינם מבינים שאנשים מסוגלים לטעות, ואי אפשר, כמעט, אחרת… כלומר, בסיס הגישה שלהם לאנושות מעוות מיסודו, אפשר אפילו לבוא ולומר בציניות: "אני… מותר לי, לכם אסור! נקודה. ככה זה ודי". אין הסבר נוסף.

רבותינו הקדושים, מכנים את הלא־סולח בשם מאד מתמיה בקיצוניותו, לכאורה, הם קוראים לו: "אכזרי" – והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (שו"ע או"ח סי' תרו, ס"א). בהקשר המקורי, מדובר על אחד שגורם לחברו שלא תתקבל תשובתו על ידי שאינו סולח לו. אך בעומק, ניתן לעמוד על יסודות נפשו הרעועים של זה שצריך למחול ואינו מוחל – 'אדם אכזרי'.

הפלא הגדול הוא, שבדרך כלל, כל הריב מתבסס על שטויות ממש, [כי אם זה הוצאת שם רע אין חובה למחול. כמובא שם בפוסקים]. המדובר הוא על השיח ושיג האנושי הרגיל, בו פתאום איש נתקל בעוינות שאינו מבין את פישרה, רק מחמת איזו מילה שהפליט פעם או מעשה לא טוב שעשה… כאן התרחק הנוטר מדרכו של מקום.

הנה מצוות לא תעשה של לא תקום ולא תיטור, אסור לנהוג אף בפעולה המזכירה איבה כלשהי, גם אם אתה משאיל לו קרדומך, ואתה רק מציין שאינך נוהג כמותו, שלא השאיל לך בעבר – עברת על מה שכתוב בתורה. מי שאינו סולח ולעולם… על אחת כמה וכמה! ולא רק מי שאינו סולח "לעולם", יש עולמות קטנים, גם כן, המסוגל להשאיר את זולתו פצוע ודואב אחרי אירוע לא נעים, הוא שופך דמים ממש. האמורא מר זוטרא, היה נוהג לפני שעלה על משכבו לומר בפה מלא: אני מוחל לכל מי שציער אותי… לקיים מה שנאמר "ולא עלתה על מיטתי קללת חברי" (מגילה כח, א).

משם נמשך מנהג ישראל קדושים לומר בכל ערב: הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני וכו' וכו'. מעניין באמת מה עושים כל אלו שאינם מוחלים לחבריהם לעולם, האומרים הם את הנוסח הזה? ומה עובר להם בראש? האם הם מוסיפים בנוסח, חוץ מאותו פלוני ואותו אלמוני? היהדות לא אוהבת את זה! הנוסח בעל משמעות המחילה הגורפת ללא סייג, גורם לנו להיות אנשים טובים יותר, נעלים ומרוממים, שהקטנוניות מאתנו והלאה.

פגע בך? אמר מה שאמר?… אז מה? המחיר של איבה עולמית שווה את זה?

לו רק אנשים היו יודעים לסלוח… איזה אושר היו חווים! אין כמו מידה זו להסב עונג לאדם, זה כמעט כמו נקמה לוחשת, תגובה מקורית להתגלות רוע כלשהו, אתה עשית לי את הרע ואני אשיב טובה. "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד), וכמובן, לא מסיבה צדדית אגואיסטית זו נוהגים במנהג הסליחה, כי אם למען כבודו של יוצר האדם, שיצר את האדם חסר ללא שלימות, וככזה, הוא עלול גם עלול לטעות עוד ועוד, ואנחנו נדבק במדותיו ונסלח עוד ועוד. על הגוים נאמר: "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א, יא), על יהודים לא.

גדול קדושי ישראל רבינו משה קורדבירו זי"ע, חיבר ספר נשגב וידוע בשם "תומר דבורה", שקנה את מקומו בין ספרי המוסר המצוינים ביותר, שם מתווה הרמ"ק את מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, כשהוא מקיש זאת להנהגה הרצויה לבני־אדם, הנדרשים לנהוג כמידתו של מקום, שם הוא מעלה על נס את מדתו של ה', הסולח, וסובל את האדם, וגם בשעת החטא גופו הוא מזרים לו חיות, אף שפועל נגד רצונו…

בהמשך, הוא מדגיש את המידה של "לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ" (מיכה ז, יח), לדעת לעשות סוף לתוכחות, לייסור, למריבות. הלא כך הקדוש־ברוך־הוא בעצמו נוהג, ישתבח שמו.

הפוסט הסליחה – תכונה אלוקית! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הוותרן נתפש בחברה שלנו כאיזה יסמן לוזר, שאינו יודע לעמוד על שלו. מעטים מודעים לתעצומות הנפש להם נזקק הוותרן מתוך מודעות. כי הויתור אינו הפסד, הויתור הוא נצחון.

משמעות הויתור אינה כאשר אין לי ברירה אז אני מוותר, אני מוותר כי עצם הויתור הוא ערך עילאי אצלי.

אני מוותר משמע שאני חזק.

פעמים רבות האדם מתעקש על משהו שנראה כל כך שולי ובלחישה הוא יגלה את אזני המתפלא: זה עקרון אצלי, שלא ידרכו עלי… פירוש, האיש הזה חלש, ומפחד החולשה הינו מתעקש. החזק ויציב בדעתו, יודע, שכשיגיע זמן אחר, הוא בהחלט יכול לעמוד על שלו בכל רגע נתון, וכשאין צורך הוא מוותר.

למה לא?

בחנו את מכריכם, וגלו עד נקלה, כי אתם עצמכם אוהבים את הוותרנים, אלו שנוח לחיות במחיצתם, הרגועים והנעימים, שלא כל דבר מצית את כעסם, יודעים למחול, לסלוח ולוותר כיף להתחבר אליהם. לעומת זאת השוו את ה'עקרוניים' לגמרי, עשו משוואה, ותראו את ההבדל התהומי במידת האמפתיה שהנכם רוחשים לאלו מול אלו, שלא לומר תיעוב, נאמר חוסר אהדה בולט.

הפטנט הזה עובד גם הפוך. לא רק אתם אוהבים את הוותרנים אנשים אחרים אוהבים גם… וזה אומר, שגם אתם, במרקם חייכם המסוים, תהיו נאהבים ונעימים כאשר תאחזו בגישת ההתפייסות המוותרת – – – זאת לא נרמסות זאת עמדת כוח מאד מיוחדת שננו את זה.

אתם לא רוצים שיאהבו אתכם?

חז"ל מלמדים – לימדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין הוי וותרן… (במדבר רבה ט, ב). זוג שחי בתוך אוירה מכבדת ומכילה, בהכרח לפחות אחד מבני הזוג נקט את עמדת הכוח המומלצת הוא מתייחס למאורעות המרגיזים בחי היומיום בפרופורציה המתאימה נשפך היין… נו, תרגיע! הבט על עמדת הכוח שניתנה לך להבליג, לשתוק, להעביר, להחליק ולהשאר שקט ונעים.

למרות שהכיוון הזה הוא עובד במאת האחוזים, לא ניתן לקיים אותו כאשר המגמה היא אינטרסנטית, זה לא ילך… טבעה של הוותרנות הוא, שהיא יכולה לשכון רק בלבו של זה שהוא ותרן 'על אמת', המוותר למען נוחיות, לשם קבלת הערכה… מהר מאד יגלה עד כמה שהוא נכשל והופך לחייתי בלתי נסבל.

הוותרנות היא ערך רוחני שבא כתוצאה מעבודה פנימית שעושה האדם לקיום שיעור קומתו הרוחנית. זה לא צעד אינטרסנטי זול ועלוב, אני שותק, כי אני מאמין במשמעות של המאורעות. ההאשמה שאנו נוטים להאשים אי מישהו, ולא משנה מי או למה, בעת מצוקתינו, שורשה בגאוה סרוחה פנימית, שאם משהו הולך שלא כשורה מישהו אחר, ורק לא אני, מוכרח להיות אשם, זהו.

גם מי שיאשים את עצמו בכל דבר, רחוק מהמשעות האמיתית של מה שקורה סביבו, כי הקדוש-ברוך-הוא מנהיג את העולם עד לפרטים הקטנטנים, המודע לזה, הופך את חייו לגן העדן, הוא זוכה לשלימות המבט הנכון על החיים.

את הוותרן קל לרצות, וסובביו תאבים לשאת חן בעיניו, העקשן שנוי על הבריות ואנשים יעשו לו דווקא תמיד… זו מין נוסחת פלא של מנגנון הרס עצמי. שימו לב כמה פעמים חיינו 'נתקעו' על חודו של פרינציפ. עזיבת מקום עבודה, לימודים, קשרי משפחה וחברות על קדושת מסבח הפרינציפ המחסל.

לוותרן אין פרינציפ הוא קונה את הכבוד שלו במכולת אחרת. אם בבסיס של העיקש מונחת תובנה 'שממני לא יעשו צחוק', הדרך לכך היא רק וותרנות נבונה, במקום הנכון ומתוך העמדה הנכונה יש לי כוח לשתוק, ולהגיב במועד מאוחר יותר.

זה לא יותר טוב? או אז התגובה השקולה תהיה נבונה, אסרטיבית ויעילה. סוף הכבוד לבוא, כאמור, אנשים מחבבים את הוותרן הערכי ומכבדים אותו.

הוותרנות נתפשת ביהדות כאם מדות טובות רבות, מושג הנתינה מוגדר בלשון חז"ל וותרן בממונו… השקט שאנו משגרים לעבר הפגיעה האנושה ביותר, מקורו באמונה היוקדת כי יד השם נמצאת בכל דבר וענין.

תובנה זו לימדנו דוד המלך, בעת שהתבזה קשות על ידי שמעי בן גרא, עושי דברו שבקשו לעשות בו שפטים נענו על ידי משיח ה' ה' אמר לו קלל! ! ! עוצמת הויתור…

זו נקודת כוח אמיתית, עמוקה ומקרינה כנות.

איש לא ירמוס וותרן שכזה.

הפוסט ויתור ממקום של כח הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מעשיה עממית מספרת על בן עיירה פשוט, בתחתית הסולם החברתי, כאשר נקעה נפשו מהיחס המזלזל כתוצאה ממעמדו זה, החליט לביים אירוע, בו הוא נעלם מהשטח, טובע בנהר או כיוצא בזה, את סוסו והעגלה השאיר כעדות אילמת… והשאיר גופת מת אחר שיהיה בשביל לויה, בה הוא בעצמו חפץ להשתתף, בחשאי, כמובן.

כל העיירה היתה כמרקחה, איש מאנשינו נעדר באורח כה טראגי, השמועות החלו לפרוח, אנשים גילו מעשים טובים שנעשו בסתר, החלו להצביע על מידות תרומיות, אתם מכירים איך זה? כשאדם מת… איזה צדיק זה, בבית קברות אין כיתוב לפושע השכונתי או התחמן הבינלאומי, וכיוצא בהם.

האיש זחל בצעדים חתוליים לבית העלמין, תפש מיקום תצפית בין המצבות, והשתתף בלויה של עצמו שנערכה בחצות הלילה, זו לו הפעם הראשונה ששאב חיות וסיפוק מכל רגע, ההספדים הנפלאים, השבחים הגדולים, חיבוטי הצער (חבל שככה התנהגנו אליו), פשוט חיממו את לבו אה! אמר, הם כן אוהבים אותי… אני חייב 'למות' כדי לשמוע את זה?

היתה או לא היתה אגדה הזויה זו, אחת היא לנו, אך אלו הם מעשים שבכל יום, אדם החי בינותינו ואיננו רואים בו דבר מעלה, ואחרי התפשט נשמתו מנרתיקה, זורח אור שיעור קומתו באור יקרות, למה זה?

התשובה היא, שאומנם, כל אדם טוב הוא, יקר הוא לאין ערוך, החומריות המעוורת אינה מניחה לנו לפגוש בטוב הנאצל הזה, אנחנו רגילים לחיות בעולם של ביקורת קטלנית, הטוב נעלם אי שם במרחבי האין הגדול, זה לא מומלץ אבל זו מציאות, ומציאות לא טובה.

הדימוי הזה של לוויה יכול להעניק לנו תמונת מבט נכונה על האנושות בכלל, לא נשמע מעולם הספד שיתאר את מעשי האדם כמו שהם של היום ואתמול, כל מספיד ואפילו מתחילן ניסיוני, יודע את הסוד "לדלות ממעמקי הדמות, איזה משהו מיוחד שעליו יוכל לרכוב בדרך אל הנאום המוצלח", זה נראה מאד לא אמיתי, אבל ככל שזה נראה לא, זה כן, כי האמת היא לא הפאשלות והמעידות שלו, אלא עצם הלוז של נשמתו הטובה זו האמת הנכונה.

אולי כדאי לקחת זאת למוסר השכל, כאשר אנו שוללים את האדם שמולנו שלילה מוחלטת ובלתי מתפשרת לקחת לתשומת הלב את הענין הזה, יש בו טוב, יש בו טוב, חייב להיות שיש בו טוב, אל תחמיצו. צריך לעיין באמת, למה כל כך קשה להיות טוב לזולת, הלוא הוא באמת טוב? איך לא ראינו זאת קודם? אולי בגלל שאנו עסוקים רק בעצמנו, בטוב שלנו, בלימוד הזכות העצמי, אין לנו מקום כלל לזולת, מחדליו של הלה הם נוראיים שלנו נסבלים ונסלחים.

דרך התנהגות זו מורה לנו כמה אנו רחוקים מהשם יתברך, הלוא הוא הטוב והמטיב הרואה רק טוב בבריותיו, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ההולך בדרך זו, יכול להיות דבוק בהשם יתברך כי הוא דבוק במדותיו, אין אדם ללא רע וטעות, ודווקא משום כך, אין אדם שלא זכאי לסליחה ומחילה, וגם על ידינו, הבה ונפסיק להדגיש את הצדדים הפחות נעימים ונתמקד בטוב.

דרך ההסתכלות בטוב הזולת יכולה להעצים גם את עצמנו, כי כך מנהגו של עולם, רק מי שיכול ללמד זכות על עצמו, להכיל ולקבל את מחדליו ולא לבוז לעצמו, יכול להיות נטול-ציניות כלפי הזולת… הציניות, זו הגנה עלובה של נעדרי עוצמה ואומץ אמיתיים, החומה המחוספסת הבזה לכל אדם, מקורה בפחד עלום ועמום מפני התגלות במערומים, נחיתות וגאוה המשמשות בכתר אחד.

היחס ליקרים לנו, אמור להיות מועצם וחשוב יותר מכול, הצער שנחווה אחרי האובדן יהיה פחות, אם נדע שקשרנו היו מבוססים על הגינות וקבלת הטוב, אנשים יאהבו לחיות במחיצתנו, כשם שאנו אוהבים לחיות במחיצת אנשים מהסוג הזה, שיכולים להשקיף על טוב מסויים המסתתר איפשהו בתוך הררי עד של רוע ותסכול.

ואם בלויה עסקינן, יכולים אנו לקבל אינדיקציה די ברורה, על אפסיותו הגדולה של העולם השפל הזה, הלוא לעיתים שוכב עטוף בטלית (לא בבגדי שרד) מולנו, איש שהרגיז ממלכות, הקים בנינים ויסד מפעלים. התרוצץ, יצר ובנה. וכשאנו נדים להעדרו, צפים דווקא זכרונות מנחה-מעריב שלו, שיעור תורה שלו, צדקה וחסד, יראת שמים ומידות טובות.

ללמדך, כי זה כל האדם! לא הבית היפה שהוא בונה, ולא שום דבר חומרי שסיגל לעצמו, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, והרוח תשוב אל האלקים… אבל מה חבל, שדוקא ביום ההוא, בו כבר נגמרו ההזדמנויות, אנו מתעוררים למבט היהודי המיוחד הזה על ארעיותו של עולם וחדלונו, הלוא נטיב שאת, אם לא נמתין ללויה כלשהי שתגביר את לחץ דמנו, ונהיה מוכרחים להודות על האמת.

עכשיו ממש, ללא לויה ומוות, נבחר בחיים, חיים של קדושה ודבקות הבורא ואהבת נבראיו הטובים, ונדע כי כולם, הם טובים באמת, טובים מאורות שברא אלוקינו.

הפוסט למה לחכות ללוויה?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כמה קשה לחיות עם עוד מישהו, לפעמים. הלוא הוא כל כך אחרת ממני, חושב שונה, גישה מנוגדת, תפישת עולם סותרת, והעיקר רצונות וצרכים מיוחדים ואף מנוגדים ומתנגשים.

אך מה לעשות, אנו חיים בעולם, ולא על איזה ענן רחוק וגבוה, בהכרח אנו חיים בתוך הבועה הזאת הנקראת 'החברה האנושית', במשפחה, בעבודה, בחברה, בשכנות, ובכל מקום.

וראו זה פלא. לכולם יש רצון, וכל אחד מביא אותו אל זירת ההתגוששות, והכל מתערבל ומתבלבל, מה עושים, למה זה צריך להיות כך? מתי תיפסקנה כל הפוליטיקות העקיפות הללו? מתי?

זהו, שממש לא, אין שום סיבה שאנשים יחיו מתוך התגוששות והתנגשות. ותחת אשר יהנו מקירוב יסבלו מריחוק, הכל בגלל שהם שונים, לא מגיע להם ולא כדאי.

בכל פעם שאנו נתקלים במתח סביב איזה ענין מסוים, עלינו לזהות את המניע למתח הזה, לא תמיד המילים הנאמרות בפירוש הן מביעות את התסכול הפנימי, היוצר את הקונפליקט בין הניצים הסמויים… לא תמיד… כי המילים האמיתיות, המגדירות, המתחמות צרכים בסיסיים פשוט לא נאמרות, מלחמה שקטה ואכזרית מתחוללת.

המפליא ביותר הוא, כי הכול מתרחש תחת מטריית מידות טובות, נימוסים מתורבתים, כלומר, האדם כועס, פגוע וחסר ישע, אך שותק לזולתו, הוא חש לכוד בקשר עמו, אך למד לשתוק… שם בפנים, הוא צובר הררי-עד של כעסים איומים ונוראים, לבת הגעש פשוט תמתין לעת מתאימה יותר.

אוהו, היא ממתינה, ההר תמים למראה, שקט וידידותי לסביבה, אך הלבה הרותחת והגופרית, מבקשת לבטא את עצמה, ביום מן הימים הכבש יהפך לאריה, וגם אם לא… בכוחה של אותה אש מסוכנת לכלות את בעליה, איזה מין שקט זה היה? שלפני הסערה?

כאשר מתגלעים חילוקי דעות, רצונות וצרכים בין שנים, עליהם לדעת, כי הטוב ביותר הוא לפתור את הקונפליקט ולא להעצימו, גם אם שותקים, אין הצורך מתבטל, הצורך ממשיך להצריך, והקונפליקט מוזן בכמויות שיספיקו לו להתגדל ולקום על יוצרו בזעם הרסני אין קץ.

בוקר טוב! יגידו כולם, בודאי שהכי טוב שבעולם היה, לו הייתי יכול לפתור קונפליקט, אך איך? למען השם? איך אדבר על כך, הלוא זה יכול להיות יותר גרוע? מה אעשה? אלך לזה שכנגדי, ואומר לו, כך פשוט, תראה, אני מאד פגוע וכועס… מה טוב בזה? התשובה מפתיעה יותר מהשאלה, משום שתהליך העצמת הקונפליקט, מסוכן יותר, והוא מגן על עצמו דווקא בחסות השתיקה שנותנת לו את הכוח להמשיך להתכתש באוירת המתח שהולכת וגוברת.

'הריחוק' הוא זה שמפריע ללבבות להתקרב, הפשרה שלא תושג לעולם, יכולה להיות ברת סיכוי רק בין שני אנשים קרובים ולא בין שני אנשים עוינים. כיצד נוצר קירוב? דווקא על ידי הדיבור! ואף דיבור של הבעת רצון מנוגד, וגילוי אכזבה מאי מילויו זהו מתכון לקירבה ולא להיפך.

רצונכם בפתרון קונפליקט? הציפו אותו על פני השטח, אל תתנו לו להתחבא בלבבות, אל תנציחו אותו בקופסת הזכרונות שאינה נפתחת לעולם. אם תדברו אודותיו, ותנו גם לשני לדבר, השיחה יכולה להיות בראשיתה די טעונה, עם תחושה מוזרה של מלחמה, אך לתדהמת המשתתפים, יריית הפתיחה שלה היא גם קולות הסיום של הלוחמה הפסיכולוגית המיותרת.

יש לך קושי? דבר עליו! אל תאטום בפנים. דבר עליו כקושי שלך, כצורך אישי שלך, לא בהשפלה ובהתייחסות אישית עולבת. נפגעת? קח זמן לדבר על זה, ולהביע את הכאב, ייתכן מאד ואת המידע על הכאב אתה נושא לבדך, ופשוט אין לך כוח לעמוד בנטל תן לזה פיצוץ מבוקר ובוגר, ועד ארגיעה אין ניגוד יותר.

כלומר, לא תמיד תיפתר הדעה המנוגדת, אך תמיד ימצא שביל הזהב למצוא מקום לשנים ויותר, במסגרת חיינו, אנו חווים הרבה חויות של ויתור או כניעת ראש, אך לעולם לא נוכל לוותר על צורך, גם אם נרצה בכך מאד, ואם כן נוותר, הצורך יישאר בפנים ואנו ניאסר במאסר הקונפליקט, שעוד ייצא מתישהו מהבקבוק החבוי בקפלי גלימת הזמן, וחבל.

*

במצוות עשה של לא תשנא את אחיך בלבבך בלבבך דייקא, מצינו את רזי החוכמה הזאת, השנאה שמקבלת ביטוי בחוץ, בגילוי דעת מכובדת, גם אם אינה טובה לפי כל אמת מידה, אך היא תחילת פריקת נשק, שנאה שאינה בלב, סופה להתאייד, ההידברות מחוייבת המציאות מסיימת מתחים במהירות האור, שוה לנסות את עצתו של א'ל אמונה.

חוכמת החיים המבינה כי רק כך ניתן לחיות, משלמת במזומן לצועדים בנתיבותיה, העולם השקט של שנים שיודעים לדבר בקול רם, שלו יותר מהשותקים הנצחיים צידה לדרך לקראת חיים נוחים, איכותיים ויהודיים יותר.

הפוסט נשמות מתנגשות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין דבר יותר מגוחך כמו האמירה 'אנחנו הכי טובים'. כאשר הבסיס לאמירה זו הינה מגלומניות מפגרת, אנחנו האשכנזים/הספרדים הכי טובים, אנחנו השכבה הכי גבוהה

, אנחנו תושבי ארץ זו או אחרת הכי פקחים, אנחנו, אנחנו, אני, אני…

– אידיוטיזם בשיאו.

מחלת נפש חשוכת מרפא.

… "אתם כולכם רשעים, רמאים, שונאים, מתנשאים"! וכן הלאה וכן הלאה, אלו גחמות של הנפש המטופשת המתפייטת בחוכמת כסילותה, ערב ובוקר וצהריים, מי כמונו, שומרי תורה ומצוות, אמורים להיות נקיים מכל סוג של הכללה ומשבוץ של חבורה, עדה, קבוצה וכו' תחת כותרת מתאימה או שלא, הכל טעות.

כל שנאה היא רעל נפשי מחלחל ומסוכן.

ולמה? כי 'האדם נברא יחידי'. אין כזה דבר סטטיסטיקה באנשים, [ויסלחו לי אנשי המדע הזה] הם, מה לעשות? לא תפוזים, וגם לא קרקעות, הם אנשים… וככאלה, מגיע להם יחס של כאלו שנבראו בצלם אלוקים, פחד נורא!

כל אחד מאתנו, כל איש ואישה עלי אדמות, נוצר בצלם דמות תבניתו של מי שאמר והיה העולם, אין קשר לצבע עורו ולמנטאליות המקומית או הגזעית שלו. גם הגזענות, לכאורה, שמשדרת היהדות, בהעדיפה את בני בריתו של אברהם, היא מחמת הערך הפנימי היהודי, מה שאומר, שכל אחד מבני תמותה, מוזמנים להצטרף להיות מנדיבי עמים אשר נאספו ללא הבט על מקור מוצאם. וזה מדובר בגוי מזרעו של עשו הרשע. אבל כאשר אחיך ובן בריתך מופלה על ידך לרעה מחמת נתונים שאינם קשורים בטוב ורע, אלא רק "מפני שהוא לא אתה" אתה פשוט טיפש.

אהבת כל ישראל היא מצוות עשה מדאורייתא, שאין שום היתר שלא לקיימה בתכלית השלימות, ולכן כל איש מישראל זכאי לכבוד ולהערכה ללא שום קשר לכישוריו, למעשיו, לרמת שכלו ומכל שכן שלא למקום מוצאי ומגוריו.

קשה להוציא את האיש המכליל ממסגרת מקובעתו אשר הרגילתו לסווג את כלל האנושות לשנים או שלושה חלקים, אלו הם טיפוסי אנשים אשר ישנאו את רוב האנשים שעמם הם באים במגע, [וגם הם ישנאו אותם], לא יהיו להם ידידים או חברים, אוהבים או נאמנים, אף משפחתם הקרובה נידונת לאותה הכללה של שחור לבן ואולי עוד צבע נוסף כי זהו, לדידם יש, או רעים מאד או טובים מאד, כשהטובים, אלו כמובן הם בעצמם…

זו מידה מפחידה שהנתקל בה עומד משתאה ותוהה, האם בחר בעל המידה הזאת להעניש את עצמו לנצח? האם "כולכם רשעים" היא סוג של ענישה עליונה שלא מתירה לנענש ליהנות מקרבת אנשים חמימה ואוהבת? מסתבר שלא! זו היא מידה מגונה שמקורה בתהומות התחתונות של הנפש הבהמית, המשוקעת בחומריות ובאנוכיות תהומית מעוררת חלחלה ופלצות.

אם אתם מזהים בנבכי מידותיכם מידה רעה זו, אנא, עשו זאת לעצמכם, חדלו הרע לכם, קראו לכל איש בשמו המתאים לו, וזכרו שכל אדם יחידי הוא עולם מלא של רגשות, חוויות, התמודדויות, נסיונות, עליות, ירידות לכל אחד יש את מעשיו הטובים, הצפונים והגלויים, וגם מעשיו הרעים אינם אמורים להיות נידונים יותר ברותחין ממעשיכם שלכם…

וזה עוד ענין, האהבה העצמית שיש בכל אחד מאתנו, תגרום לנו תמיד להעצים את ממדיה המפלצתיים של תכונה לא נעימה של הזולת, ואותה תכונה עצמה תזכה בעינינו ליחס סלחני ומבין כאשר מדובר בשלנו, כלומר, לנו מותר, אנו טובים ולכן נסלח לעצמנו, לא מפגר?

ככל שנתמיד לראות את הטוב שבסביבתנו, ללא קשר הגיוני או לא, לאלו שעומדים שם, נחווה טוב בחיינו, העולם הרע והאכזרי של כל הרשעים כולם יהפוך לעולם קסום שבו בריות שונות שהטוב והרע יוצר אצלם מקום לאתגר תיקון ולא למעמסה נוראית של הרס מוחלט של הקוסמוס המתנוון…

אלו הם 'מכשירי המצוה' למצווה הנשגבה של אהבת כל ישראל, אהבת ה' ועולמו.

כנראה, רק חכמים מביני ענין יהיו מסוגלים לקיים את המצוות.

שימו לב!

הפוסט שונא את כל הג'ינג'ים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

זהו. הגעתי לזה הנוסחה האמיתית שתהפוך את עולמנו לעולם אוטופי חלומי…

כזה מין עולם שבו כולם יאהבו את כולם, לרוע לא יהיה מקום, אין אכזבה, נקמה, שנאה, סלידה, התרחקות, סכסוכים, זלזול, בקורת וכו' וכו'…

אדם לאדם מלאך!

נשמע הזוי, לא?

אכן!

ובכל זאת אני מתעקש – – –

אם נתבונן סביבנו, נגיע מהר מאד למסקנה כי נקודת החולשה של כל אחד מאתנו, שאין מה לומר, היא קיימת, ועוד איך… היא זו שמפריעה לזולתנו להתחבר עמנו, או לנו להתחבר לזולתנו – – – אותה גיבנת רוחנית שמזדקרת בכל פגישה עמו או זכרון ממנו גורמת לנו רתיעה איומה עד כדי גועל נפש! ומי לא ישנא גועל נפש?

חנויות הספרים בכל רחבי העולם גילו את הפוטנציאל הטמון בסופרים המחברים ספרי מודעות, הציבור הרחב, המשכיל והמעודן, נקעה נפשו מחומר בהמי מתבוסס בביב השופכין של המידות הרעות ותאוות הבשרים, הוא מבקש איזה משהו זך ונקי מעולמם של מלאכי האושר… הסופרים הזריזים, עלו על הרצון הקולקטיבי הזה, הם עטו על ממצאי חוקרי נפש, נברו בשיטות פסיכולוגיות, והעלו שלל עצות בגרוש כיצד נחיה את חיינו יותר טוב, יותר אמין, ויותר נחמד.

מסע השיפור הזה לא הכזיב, יעידו על כך המדפים הקורסים של מגוון נושאי חיים מטופלים ונידונים בהרחבה, כל איש רוח המכבד את עצמו, מעשיר את ספרייתו הפרטית, עד שנהיית עמוסה לעייפה בקשת רחבה של נושאים המספרים על תיקון החיים והנאתם.

לא שיש לי משהו נגד זה. בכלל לא. ההיפך, אולי נושבת כאן רוח בשורה על המרת העיסוקים הגועליים בתכונות החייתיות של המין האנושי לטובת טיול בשבילי הנפש הרדומה כל כך. אבל אליה וקוץ בה. הלבלרים הלוא-תורניים רגילים להתעניין ברווחי חומר עכשוויים, בפעילות למען מחיר הוגן, ואת הכדאיות האנושית הזו הם מעלים על נס כמניעים אפשריים המוצעים לקוראים למען עידון תכונות והתייחסויות.

נראה לכם שזה עובד?

שטויות!

אי אפשר להתנהג טוב למען מטרה לא נכונה. נקודה.

והמטרה לקנות את הזולת, או לגרום לו לחבב אותך היא שאיפה מוטעית.

מתוך אותו בסיס של כדאיות חומרית, כדאי לנו לנסוע אל מחוז הכדאיות הרוחנית שלנו צמיחת האישיות הנעלה, זאת שהיא טובה סתם כך מפני שהיא טובה, ולא מחמת שהיא מבקשת להיות מוטבת…

עד כאן ההקדמה.

ומכאן לנקודת הצמיחה היחידה שישנה.

רבי נחמן מברסלב זי"ע, המפורסם כל כך בתורתו הרחבה המקיפה את כל היכולות, לאגוף את נפתולי החיים המעיקים, ידוע גם בשיטת ה'אזמרה' שלו.

שיעורו הממוקד והאדיר על הפסוק 'אזמרה לאלוקי בעודי' היא תורת לימוד הזכות העצמית שנוהגת גם כלפי החוץ והזולת, בו הוא מלמד אודות ה'נקודה הטובה' שקיימת בעצמך, ושעליך לכוון את זרקור ההתענינות העצמית רק בה. כלומר, לעיין בה, באותה נקודה טובה. ולדעת, שהיא אתה, לא החסרונות, לא המעידות יוצרים את דמותך האמיתית. אלא רק הטוב שבך…

ושנבין… אין זו הדחקה של הרע הבלתי נעים, זו האמת!

הרבי במאמרו ההוא מדגיש, שרק כך ניתן להשתפר ולהיות באמת יותר טוב… כלומר, העצמת הטוב ולא טיפול ברוע. יתירה מזאת, גם אם הטוב הזה הינו 'מלא פצעים' כלשונו של הרבי, היה יצירתי, וקח יוזמה לחפש באותו טוב, איזו נקודה טובה שבה אינך לא-טוב.

וכשם שזה כך כלפי עצמך אתה משתפר אם אתה מאמין בטוב שיש בך כך זה כלפי הזולת. רצונך להשפיע? להפוך את לבו של הזולת? לא בייסור, לא בביקורת ואף לא בשכנוע – – – הבלט נא את הטוב שיש בו בודאי וקנית את עולמו הכמעט-חרב.

ההיגיון שעומד מאחורי הדברים נעשה יותר ברור כאשר אנו מצליחים להכיר את עוצמת הטוב שמסגלת נפש של מישהו, יהיה מי שיהיה "ואפילו רשע גמור"… אם לא נאמין בטוב הזה למה אנו מטיפים בעדו. ואם אנו כה נרעשים להפיץ את בשורתו למה שלא נייקר את נקודותיו הזערוריות?

ושוב. זה לא מתבסס רק על הגיון. זוהי המצאתו האלוקית של כביכול, בורא האדם, בכבודו ובעצמו, אשר גילה את מסתורי הנפש לעבדיו, חסידי עליון. הוא יתברך, נטע בנו טוב. שיהווה הבסיס להעצמה, צמיחה, גידול והפריה. אם לא נשכיל להשקות את הטוב הזה במים הזכים של הַזְכוּת, נשגה ברוע, נסתכסך עמו תכופות… והאמינו, הוא גם יגבר, וגם ינצח.

רוצה שהטוב ינצח?

כבד אותו!

אם תבחר להיות ידיד האנושות, לאהוב את כל אחד בלי יוצא מן הכלל. תיתקל, מן הסתם, בדמויות אנטיפטיות שיגרמו לרצון שלך לאהבה להתאפס למינימום, אך כשבידך הנשק הבלתי מנוצח הזה, של הבנת הנברא באשר הוא, הבטת עומק לתוככי עולם נקודות הטובות שבו, ערכו יוגדל בעיניך אתה תהיה באמת מסוגל לאהוב אותו.

ולא רק לשם ריווח אישי כזה או אחר.

הנוסחה הזאת 'עובדת' בשני המישורים גם יחד, אתה צומח ומצמיח. כאשר אתה מצמיח, אתה בעצמך צומח.

אם אתה מסוגל 'לסבול' את האהבה ללא תנאי לטובתן של בריות שונות ומשונות. אתה נכנס לפקולטה ללימוד הזכות העצמית גם במישור חייך האישיים, אתה מתקבל למערכת הטובה הזאת רק טוב, רק טוב. רק טוב.

אל חשש! הטוב הזה המפוסל בחלומות האידיאולוגיה הזו, לא יתן לנו לשקוט על שמרנו בטפיחת שכם עצמית המרגיעה את המניע להשתפרות. לא! ולו רק מחמת שהטוב הזה, ההבטה והעיון בו מקורם באמת הכי אמיתית. וכאמת כלשהי היא לא סבלנית, היא תנדנד ותנדנד ותגרום לך למצוא את מקומה הראוי.

אתה תהיה טוב באמת.

קחו את השורה הזאת 'אזמרה לאלוקי בעודי – בעוד מה שיש בי'… הפיצו אותה בין כל שכבות מכריכם ומיודעיכם, ותגלו חברה מתוקנת יותר, אוהבת נכון יותר.

וטובה…

הפוסט תהיה נחמד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כאשר מתגלעת בעיה רצינית בשלום בית עשוי היועץ לתור אחרי בעיות בתקשורת, הוא מנסה לעשות סימולציה על רגעי האמת שקורים בביתם ומגלה בקיעים בתקשורת, הוא מנחה אותם איפה, להשים את לבם לדרך שבה מתנהלת התקשורת ביניהם.

כך גם רב ותלמיד, איש בעבודה עם הצוות, מפיץ רעיון מסויים הכול למדים אודות ההצלחה שמביאה התקשורת הנכונה לקשר עם הזולת. כי כשמה כן היא קשר. אתה עכשיו טווה את החוטים שיקשרו אותך עם זולתך שים לב לאלו חוטים אתה פונה.

אך צר לי לאכזב אתכם, רבים וטובים אין יודעים דבר וחצי דבר אודות תקשורת. גם המומחים ששקעו בתורת דייל קרנגי ואחרים, יודעים לשחזר את הנימות, החיוכים, ההנהון המזוייף המורה שהוא מקשיב אך אין לדברים האלו עם תקשורת אף 'קשר' מקרי.

תקשורת היא העברת מסרים. תקשורת נכונה היא העברת המסרים שהנך רוצה להעבירם בדרך שרצונך שיקלטו אצל זולתך…

שימו לב, כל מה שמתנהל בבית הוא תקשורת. גם שתיקה מעיקה ומביכה הינה תקשורת כלומר, בשתיקתך, הנך מעביר מסר חד וברור בכל רגע נתון: אני לא רוצה לדבר אתך, כי לפעמים, השתיקה, היא האכזרית שבחרפות. העברת מסר שלילי בתכלית הבהירות שלו.

הלומד לדבר נכון, הוא זה שיודע שבעת דיבורו הוא מעביר מסר סמוי, שאינו מדובר במילים מפורשות, לאור זאת, תהיה הנימה וצורת הטון מתאימה למסר שהוא רוצה להעביר לזולת… בהבחנה במילה 'תקשורת' אנו מוכרחים לומר, כי בדרך כלל האדם רוצה קשר, גם הכועס מאוד, מדבר ברוגזו אודות ציפיותיו מהקשר שנופצו כלומר, ברגע כעסו זה הוא משדר קשר. הלקות הבולטת שהתאזרחה בשיחן ושיגן של הבריות היא הגיחוך שבדרך ההתנהלות. בלי לצפות את העתיד, ובלי ללכת אחרי המטרה שלשמה אתה בכלל יוצר את הקשר.

מה שמפתיע בבריות של העולם הזה, שאין דרך לזכות לתקינותה של התקשורת בלי זיכוך המידות והעמדת הזולת במקומו המכובד והראוי. אם פעם תבחינו בשיחות בין בני אדם בעין מרותקת, תשימו לב ששני דברים מתרחשים ברוב השיחות. האנשים חפצים רק להשמיע, והם עסוקים בכך בהרהרם בעתיד להיאמר על ידם גם כשהשני דובר. מצחיק.

הם בכלל לא משוחחים. הם מדברים עם עצמם בלבד. ואוסיף לומר, שגם אם הם יודעים את הטכניקות כיצד רוכשים השפעה וידידים, קוצר הרוח והזלזול לא מסוגל להסתתר תחת כדאיות חברתית, המידות הרעות צפות ועולות, ממש כמעט במופגן. האני שולט בכול.

יהודי האמון על המצוה של ואהבת לרעך כמוך, חש את הכמוך בכל קשר שלו עם בני אדם, המרגיש את לבם של הבריות, המסוגל להבין שלא רק הוא נפגע אלא גם הזולת… הוא כזה שאינו פוגע לעולם, והוא גם בר-שיח מרתק ומועדף.

אנשים אוהבים שמקשיבים להם, אבל שמקשיבים… לא כנראים כאלו. המידות המסתתרות תחת החיוכים, הם הדומיננטיים בשיחות, הם בעצם מנהלים את הקשר, לא הדיבורים והמבטים.

יתירה מזאת, כאשר מדובר בהעברת מסרים סמויים, הסיכון אף גבוה יותר, משום שכאן, שלא כבדיבור מפורש, הנמצא עמך לא תמיד יכול לדעת את המתחולל בנפשך פנימה, ונמצאת מעביר מסרים שגויים וצולעים. השתיקה, גם לתועלת, לא הועילה לך ולזולתך ההיפך, החרפתם את מצב הקשר וגרמתם הסלמת הנתק.

לכן צריך להפסיק את השתיקות והקשר הלא ישיר… קשר אמרנו, כי גם 'ברוגז' הוא קשר, רע אומנם, אבל קשר… הרוצה לתקן את אוירת הבית בדרך מתוקנת, עליו לכנס את עצמו וסובביו, ולהביע במילים מפורשות ובלתי ניתנות להבהרות נוספות את אשר על הלב, בדרך של הבעת הצורך בלבד. כלומר, אל תאמר: אתה … . אלא אני רוצה … כמובן שאלו הן הכותרות השיחה עצמה אמורה להתנהל מתוך הקשבה ואמפתיה מופגנת, גם בשעת אכזבה ומשקעים שונים.

המנהל פנקסנות גם בעת שיחה נאה, עלול לגרום שהשיחה תיעלם מנוף חייו, מילים אמורות לקשר בין בני אדם ולא לשמש כחרבות או פעולות נקמה. הציניות, הביקורת, הזיכרון של הרוע ללא גבול… הם המפריחים כל ענן תקשורת להכרזת מלחמה.

לא צריך קורסים למודעות כמו שזקוקים לתיקון המידות, להשתדל ראות באחר משהו טוב יותר, מישהו שצריך להתחשב בו, ולהבין אותו, ובאמת… גם כשהוא טועה, לתת לו במה גם בעיתות משבר והתנפצות. כי האיש שהנך דובר אליו, הוא זה שאתה חפץ בקשר עמו, וככזה כל מה שתיצוק לתוך הקשר הזה יבנה את דפוס התקשורת ביניכם

לא חבל?

הפוסט תקשורת נכונה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.