די… כבר נמאס כל היום לכתוב נגד האינטרנט, למי זה יעזור? למי שנגוע, הוא כבר לא רוצה לשמוע דברים כאלו, אז מה התועלת?

אכן, יש תועלת, ולא מלדבר נגד, אלא להבין… להבין על מה עשה ה' לנו ככה? מה חרי האף הגדול הזה, למה נענש דורנו בעונש האינטרנט… מה זה?

כשהייתי בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, ראיתי קונטרס שאשה אחת חיברה בקשר לרשת הפרוסה על אנשי דורנו, עם יופי גראפי מבחוץ, ותוכן שאיני זוכר כעת, אבל השם נרשם במוחי, שם החוברת היה: "גיליתי שבעלי גולש" – – –

גולש, מידרדר, מתחלק, נשלך, נופל, מתרסק, מתרקב, נשבר… כל המילים האלו עדיין אינם משקפים ולו במעט את המתחולל בחזית העקובה מדם, בין אנשי האמונה הנלכדים במלתעות השטן הנורא שבנוראים.

הם לא משקפים, משום שהעומק של אינטרנט, הוא עומק רע כזה, שרק עומק טוב שכנגדו יכול להבין את הרמז השמימי שיש לנו מהתפשטות הטומאה הזאת בעולם.

כל הנקודה של 'יהודי' הוא נקודה של אמונה פשוטה במציאות ה', היראה 'הפשוטה' שיש ליהודי מאכילת דבר לא כשר (גם כשאף אחד לא יידע) או להפר מצוות בסיסיות ביהדות, חגה על ציר אחד ויחיד – האמונה הטבועה ביהודי כי הנה ה' נצב עליו ורואה במעשיו.

העין רואה, האוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים – זו כל התורה הפשוטה של יראת שמים, על ברכיה התחנכנו בילדות, בבגרות, בבחרות, באברכות וכן הלאה… אין… השם רואה הכל. נכון שבמהלך החיים אנו נרעדים לגלות, שזה לא עובד כל כך במדויק, יש לנו עוד דרך ארוכה מאד להגיע אל היראה המושלמת, אבל ספיחיה, או יותר נכון: יסודותיה – מושרשים עמוק בתוך פנימיותינו – אנו יראי שמים.

היראה הזו מעולם לא עמדה במבחן אמיתי ונוקב, וזו לא ביקורת אלא תיאור מצב – משום שכל החיים היהודיים שלנו בנויים בצורה כזאת, שאנו מוגנים לגמרי מהחוץ, יש קהילה… יש תפילות משותפות, יש עיתונים נקיים, יש מעגל שנע תמיד סביב הרולטה הדתית, אנו מוגנים יחסית, הכללים (היו) ברורים, חיים ללא פריקת עול תורה.

כמה שזה נפלא, עדיין לא בירר את האמת הפנימית שלנו, האם היינו עומדים בניסיונות הגדולים של דורו של שמד, למשל… בעולם המודרני, אין לנו סיכוי להראות גבורה הרואית שכזו, מעולם לא הצלחנו להוכיח את הנאמנות שלנו מול העורקים לשורות האויב. אין לנו פשוט הזדמנות… לא נתנו לנו.

דורנו זה, למרות שאין כמותו, דור של התפשטות התורה והיראה, בכלים מרהיבים, בקלות נגישה, דבר ה' התפשט בעולם, ברוך השם, כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול – אף אם נמצא בקצה העולם, דבר המלך ודתו מגיע ליהודים בכל התפוצות, אשרינו מה טוב חלקינו. ולמרות כל זאת – – –

הדור הזה, בצדק, הינו דורו של שמד נורא! שמד שקט ולוחש, כלחישות הנחש הקדמוני המסוכן, בעל שלל הגוונים וארסו בפיו הפתוח, היורק ללא הרף – אויר ארסי של כפירה, פריקת-מוסר והשתוללות יצרים, גיוואלד!

בדורנו, עומד יהודי בפני ניסיון לחבור לתרבויות חוץ, ועדיין לא לאבד את השייכות החיצונית שלו לקהילה, לחסידות, לעדה ולמהלך החיים היהודים שלו. עם בגדי השיראין הוא יכול לשבת מול חרבו של השטן ולמצוץ את רעל הדמים הנוטף מחודו, בשקט, בשקט, בשקט מתבצעת הבגידה שלו במלכו ואלוקיו.

אם בימים הקדמונים, מי שעזב את דרך יראת השמים, היה עליו ללבוש שחורים וללכת למקום שאין מכירים אותו, לנסוע למעוז הכפרני התורן, לשבת שם בין 'החכמים' הנשגבים של עץ הדעת הדורי, וללעוג מכאן ועד הודעה חדשה על היהדות המיושנת וחסרת האופק – הרי שכיום, היהודי הזה, שעזב כל זיק של יראה טהורה, יכול להמשיך לחיות בגופו הגשמי כאן, ליד השטיבלאך, קרנות הצדקה והגמחי"ם, המקוואות, החיידרים וכו', ולגלוש לתהום התרבות הטמאה ללא הרף – כל ימי חייו.

אדם מול בוראו – זה כל הסיפור. חזרנו לנקודת הראשית של הבריאה, בה יש אדם אחד ויחיד, לבד בעולמו, מוכן לפניו פיתוי לפרוק עול, ודבר ה' מהדהד בגן הקדמוני. ככה זה גם היום, כיום היראה הפשוטה עומדת בפני מבחן אמיתי ונוקב. האם אתה, יהודי יקר, מפחד מהקדוש־ברוך־הוא, או שמא אינך מפחד – – אין משהו באמצע.

התיקון האמיתי של אלו שנפלו ברשת הטומאה, היא התובנה של אשמנו, בגדנו, גלשנו, לדעת, כי כאשר בבית הפרטי שלי, יש מעוז לסטרא אחרא והקליפות, לא ברמה של מים אחרונים (שמסלקים מהר מהר מהשולחן) או של נעגיל וואסער… אלא ברמה של "הרחק מפתח ביתה", או "ולא תביא תועבה אל ביתך", או חמור מזה – ישב ויבכה את הימים שעברו בחושך האינטרנט, וישוב אל ה' בתשובה מאהבה. נימים שירעדו בלב, הם הנימים שנותרו מאותה יראה…

הפוסט אשמנו, בגדנו, גלשנו… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

רשימה זו נכתבת מתוך כאב עמוק וחד.

אני לא אוהב את הנכתב כאן, אבל אני כואב אותו!

וכותב אותו לעצמי, על נפילותיי ומצבי הרוחני הנמוך.

כאשר סיים  רבי נתן לכתוב ולהדפיס את ספרו הקדוש 'לקוטי הלכות', התבטא: "לזה שאין חושב על תכליתו האמיתית אין כוונתי כלל בספרי"…

ואין כוונתי אליו ברשימה זו. [את האמת? אני מתכוון יותר מכל – לעצמי…]

יש גישה נבונה האומרת, אל תטיף נגד האינטרנט, הגולשים יודעים לעשות זאת יותר טוב ממך… הם יודעים היטב ולא סתם… עד כמה האינטרנט מסוכן, הם הרי שם!

אחלק את האנושות לשלושה:

א. אלו המאמינים בתמימות כי אין דין ואין דיין – – – אין שום בעיה בגלישה לא בטוחה במרחבי הרשת – התמידו באורח חייכם, זה כיף, לא?

ב. אלו היודעים כי הם עתידים להתייצב לפני בית דין של מעלה, אלו לבטח אין צריכים את הרשימה הזאת, הם תמהים על עצם הרעיון לשבת מול אוסף כה עצום של תרבות קלוקלת, ועוד ליהנות מזה?

ג. אלו, כמונו, ששוחים בסערת החיים, מאין באנו, ולאן אנו הולכים ובאמצע 'מתפקשש' לנו להיות במקומות, שאנו לא מאמינים בכלל למעשינו, זה אנחנו?

ייאמר ברורות, אין עוד חטא יותר גדול בעולם מלהניח את האינטרנט בבית בו רוצים לגדל תרבות יהודית אותנטית! אין עוד חטא כזה. אין.

היצר הזה, שהוא בעצם המלאך המשטין, הגה תכנית נועזת איך ללכת על כל הקופה – לא עוד הצצה פה ושם, לא קריאה אסורה, לא דת אחרת, לא תאוה פלונית, או חדשות ממחוזות הרוע והלכלוך – – – אלא 'הכל' ביחד… ככה בבית שלך יהיו מסגדים, כנסיות, מכוני כפירה, פונדקי ניאוף – – – ולא כדאי לפרט מה עוד.

מישהו היה גר בבית כזה, שבכל חדר יש איזו תרבות אחרת?

לא מי שרוצה ליצור בביתו אוירה יהודית של קדושה וטהרה. של תום וצניעות. של חינוך וכבוד. לא זה…

רחובות הריכוזים החרדיים מכוסים במודעות אימה הקוראים לציבור לפרוש מן האינטרנט, כמה מהפעילים הגו תכנית פעילות מקורית, הם נוקטים בלשון חריפה, מקללת, מאיימת, מתריעה ומתרה…

אם היו מתייעצים איתי, הייתי מנסח מודעה כזאת:

"אחיי הגולשים! בבקשה, ספרו לאלו שלא גלשו עדיין, כמה שזה לא כדאי"…

אם היינו רוצים להוכיח ידיד שגולש למדרון החלקלק הזה, עלינו רק להסתכל לו טוב טוב בעינים: אחי, מה קרה לך? איפה החבר הטוב והתמים שהכרנו?

ברור שהכלי הזה, במקורו, היה אמור לשרת אנושות הוגנת ויעילה פי כמה, אך אנו מכירים את האנושות בה אנו חברים, מדובר במסגרת של יצורים חיים שיעשו הכל כדי לגרום לחיסולם העצמי…

העדות על כך היא דווקא האינטרנט!

כמה אידיוטי זה לקחת כלי-עזר ראשון במעלה, שאמור לקדם את האנושות באלף פסיעות קדימה, ולהפוך אותו לכלי משחית, שהופך את הכפר הגלובלי הקטן של עולמנו, לסמטאות תועבה חשוכות.

– זו חולשתו של האדם היצרי…

אנו כבר יודעים, מניסיון ומהיכרות קרובה כי לא קיים גורם מאיים מסוכן יותר מהאינטרנט הרע הזה על קדושתו של ילד יהודי, בחור יהודי, אברך יהודי וכו'. אין יותר רע מזה. זה אויב אכזרי המחופש לידיד, המנסה בכל כוחותיו לערטל את הצופה והגולש מכל זיק של יראת שמים ואמונה.

שלמה המלך החכם, כבר קלט את המנגנון של חיסול עצמי הקיים בנו, קיראו מילים:

לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (קהלת ז, כט).

האדם נולד ישר, תמים ופשוט, רוצה בטוב ובשלוה לחיות חיים שקטים ונכונים זה בבסיס, במהות, בשורש, בעצמוּת האנושית.

והמה האנשים, מעוותי הארחות, בקשו חשבונות רבים… אנו חייבים לדעת הכל מוחנו ולבנו כמחסני-ענק שיאפסנו כל זוהמה אפשרית שמסתובבת בעולם העשיה…

אבל למה?

ככה!

זו תרבות, זו נאורות, זו פתיחות, זה יֶדע…

לא הייתי מאחל לחבריי הגולשים, למצוא את עצמם בגיל הגבורות, כשהם באצבעותיהם הגרומות והישנות מזוקן מקליקים במהירות של סבא על המחשב, כדי לבקר בעוד ועוד אתרי הבל וזוהמה, כשהדיין בבית דין של מעלה ממתין לביקורם הקרוב.

מי שמבין את הזעקה הגדולה שנזעקים למול סכנת האינטרנט, הוא עדיין האיש הרגיש והמבין רגש יהודי מהו. הוא יכול להתחבר לפניית העורף הקולקטיבית מחופן האיסורים המתומצתים בתוך מקשי המחשב המאיימים עד שיימצא פתרון הולם לרגישים שעוד נותרו באנושות.

וידידיי המהלכים ברחובה של עיר ולמראה המודעות המצמררות מותחים חיוך של בוז, הם לא חכמים יותר מהכותבים התמימים [שפשוט לא מתייעצים איתי איך לנסח מודעות] הם כבר גולשים…

ולכן הם כבר יודעים טוב יותר איך לנסח מודעות חריפות יותר.

וגם יותר אמינות יש להם מידע מבפנים. מאזור האויב.

אלא שלמרבה הצער – כבר לא אכפת להם… . כי הם כבר נגועים!

באיזה צד אתם?

הפוסט האוהב (אויב) האכזרי שלנו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין ספק – בסיבוב הזה הוא ניצח ניצחון מוחץ, למעלה מחמשת אלפים שנה הוא ממציא המצאות גאוניות, האחת טובה מקודמתה, הענינים יגעים, הוא עמל, מתייגע, אבל לא מתעייף… הוא חייב לנצח.

ההתחלה היתה בגן עדן, הנחש הערום מכל חית השדה, גבה קומה ובעל רגלים, מתנשא לכפור בכל, ולהחציף פנים נגד הבורא, היוצר והמחולל – לפתות, להסית, להסיט, לשכנע ולשטוף-מח… זו עבודתו, ולכך הוא נוצר.

הקורבן הראשון היה אדם הראשון, קורבן מזעזע כשלעצמו, אדם עילאי, יציר כפיו של יוצר בראשית, ללא יצר מתולדה, נמשך אחר מראה העין, נקודת הפיתוי פעלה… האדם נידון למות נצחי, מדהים!

מאז השתכללו הכלים, המלחמה הפכה להיות מסובכת יותר ויותר, מורכבת עד אימה, המדובר בכוח מאגי כמעט שלא ניתן לעמוד בו, הנחש הערום לא תמיד מציע פרי עסיסי מהעץ האסור, הרעיון הזה מתלבש באינספור לבושים, אם פעם זה פרי – פעם אחרת זה משהו אחר, העיקר שזה יהיה עסיסי, נעים מאד – ותאוה לעינים.

העץ שאכל אדם הראשון היה 'עץ הדעת', פשוט רוצה לדעת, וכי זה רע לדעת? הלוא זה טבע אנושי 'לגיטימי', להסתקרן, לנסות, להעז – – – והופס… אכילת פרי אחד, וזה רעל אלמותי נצחי, לדורי דורות. החיויא הנורא הזה, לא מסתפק בזאת, הוא לא מרוצה ממות פשוט, של תכריכים ועפר קברות, זה קטן עליו – הנחש היה ערום!

הנחש הקדמוני והנחש המודרני שניהם אותו נחשוש, הם רוצים מוות רוחני, נצחי, עמוק, נורא, תהומי… אחיזה לופתת, חונקת, עונקת, מחבקת, מתנפלת – איום ונורא! חיבוקו של הנחש.

הפיתוי הקדמוני התבצע באמצעות דו-שיח, כלומר, הנחש מציע, החוה מציעה, האדם מתפתה, מהסס, רואה, מסתכל, ו… . טועם, ונענש. זו ההתחלה, התחלה די טובה יש לומר… אבל בשנת תשע"א, הענינים מזורזים יותר, הפיתוי של הדעת כביכול, בעל ערוצים שונים, הוא לא במהלך של משא ומתן, לא נחש מול אדם – אלא…

אינטרנט!

כנאמנים לפשוטו של מקרא, יודעים אנו כי האדם הכניס פרי לתוך פיו, והתחוללה סערה בנפשו, סערת החטא, בלבול הפגם, הנחש, היצר – הפסיק להיות סטאטי ומציע, הוא הפך להיות חלק מהויית האדם, נעשה מזה יצר הרע!

נחש דורנו, עדיין בטעות, נתפש כחוסר בשמירת עינים, בניבול פה וכפירה וכו'… זה נכון, אבל עדיין טעות היא לזהותו כחטא, עבירה, עון, פגם גרידא – הוא השטן המשחית בכבודו ובעצמו, הנחש הערום הנורא מכל – הלופת הגדול של המין האנושי – שבו לארץ ובכו את קומת האדם שנעלמה בתוך לוליינותו של הנחש המתפתל.

הנחש של פרשת בראשית הוא תחילתו של מסע הנקמה בכוח הקדושה, והנחש של תשע"א הוא הנצחון המוחץ של הנחש הערום, לא עוד דו שיח של קח פרי ויהיה בסדר, אלא האדם מונח ונמצא בתוך תוככי תוכיותו של הנחש המרושע באין יכולת להשתחרר.

הכאב הגדול הוא, שגם אלו שיראתם מעוררת מחאות גדולות ועצומות נגד הבור הפעור הזה, משתמשים בלשונות וטרמינולוגיות, המעידות כי בתמימותם אינם יודעים ומכירים בדמותו הנכונה של הנחש, זהו לא פיתוי, זהו לא יצר הרע, זהו ניצחון עצום ונורא לכוחות הטומאה.

יהודים קדושים היו מזרזים פסיעותיהם כאשר הילכו בדיעבד במבואות טומאה, דרי חו"ל מכירים את ההרגשה של לעבור ליד קירכע… שקץ תשקצנו כי חרם הוא, מה נואל הרגש היהודי כאשר הוא מלופף בטומאה שעולה על כל הטומאות פי מיליון…

גבוהה, רמה ונישאה היא טומאת האינטרנט יותר מכל העבודות זרות הקדומות והמאוחרות, הנצרות, האסלאם, הבודהה, הכפירה והאתאיזם וכל מה שתרצו – כולן מחוירות לעומתה של אותה טומאה. היא עצתו המחוכמת של הנחש הערום. ללכת על כל הקופה.

אין לנו כח של חז"ל, גם לא של החכמים הקדמונים, הראשונים והאחרונים, אנו בני הרגעים האחרונים של המלחמה הניטשת בין הגדולה שבטומאות לבין הענקית שבפרישויות. אבל המכיר בטיבם של חכמינו מהתלמוד והמדרשים, יכול לנחש מעצמו, אילו גזירות נוראות היו עושים שומרי הר סיני, לטומאה הנבזית הזאת. על דרכא אחרינא הם דיברו… ההולך בעצימת עינים (! ) במבוי שיש בו פגם עינים, אם יכול ללכת בדרך אחרת – רשע הוא, זה שעוצם עין.

נורא ואיום! מה היו אומרים חזלינו על מי שמכניס טומאה פרוצה כזאת לתוך ביתו, יום יום, שעה שעה… רשע? לא בטוח! חז"ל היו (אולי) מצווים עלינו לשבת שבעה על הנלכד בשחיתות הנחש הערום, על הנשרף בשריפה הגדולה, על הנשמה האובדת בבירור האחרון לפני בוא היום הגדול של הגאולה – מסכן!

הערה: הפוסט נכתב בשנת תשע"א, מאז כבר תקנו לצרכני האינטרנט לצרכים חיוניים סינונים שונים, ושומר נפשו יבין את אשר עליו לעשות.

הפוסט חיבוק הנחש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

באופן עקרוני, לא נעים לי להטיף בשיטתיות נגד תרבות הסרטים המתרבת, ואשר פשתה במחנינו, ואשר הדפה ואגפה גדולים וטובים, בסתר ובגלוי.

גם אין זה מן התבונה לדבר לקיר, הרי אלו שננשכו על ידי נחש המדיה, לא יאבו שמוע, משהו כמו "כל באיה לא ישובון" מריח כאן, ומי יאמר זכיתי לבי.

בכל זאת, אמרתי, לתפוש את הנמר בתוך הביבר שלו, להביט בעיניו היוקדות, ולנסות להבין מה קרה לנו בדור אחרון, ואולי משהו כמו שיחה אל ההיגיון תועיל במשהו, אולי הערכות מחדש, אולי מזעור נזקים, ואולי סתם הרהור תשובה קטן ומכה מצפון, גם שוה משהו.

פעם קראתי בספר 'הרוחות מספרות' מהרב המקובל האלוקי, הידוע, רבינו יהודה פתייא זי"ע, על נשמה אחת שהקילו בעונשה בעולם ההוא, מחמת צביטות הלב המצפוניות שהיו לו מידי פעם בקוראו ספרי מוסר, משמע, שזה לא סתם, אסור להדחיק, צריך להסתכל על האמת בפנים.

יש את הרואה לפרקים, יש את המכור, ויש את הנכשל, רובם ככולם, במשך הזמן מאבדים את הערך ההלכתי של פרישות מלתור אחר מחשבת הלב והעין, הדבר הזה נהיה טבעי, מותר לראות ולצפות בהכול, ללא הגבלה, זה תרבותי, זה הנכון, כך צריך לחיות, המתנגדים לדרך זו הם מורדי אור מצומצמים, עד כאן העובדות.

מכאן מגיעה הערה נוספת. גם אם נתעלם מאיסורי תורה מפורשים, מהידרדרות מוסרית והשקפתית, עדיין נותר ההרס הגדול של קומת האדם השלם, המעיד על חומר האיסור הזה, המשפיע גם בפן הגשמי של הצופה הקבוע בעולם הלא מציאותי והמדומיין.

כוח הדמיון והציור שבאדם הינו עוצמתי לאין ערוך, כולנו, בני תמותה שבריריים, מונעים תמיד לפי רקע שנוצר בנו לאור חוויות שחווינו, לרגל חינוך ועיצוב השקפה שעלה בחלקנו. אין דבר שלא משפיע, במודע או בתת מודע, זאת אנו יודעים, גם בלי להזדקק לשירותיו של פרויד ההוא.

איש או אשה היושבים אלי סרט, ובפרט בקביעות – נשאבים לתוך עולם אחר, שונה, לא קיים ולא הגיוני, ההנאה כמובן מושלמת, הבידור מפזר ומבדר את כוחות הנפש, הרגיעה גם קיימת, להירגע מול סרט כבר הפך לביטוי שגור, אך הסכנה היא, שהעולם הלא-אמיתי הלז, מתלווה עם הצופים גם לאחר שתם הקטע, החוויות חוקקות בלב האדם תובנה מחודשת, איך חיים אחרת, והחיים הפשוטים והעכשוויים הופכים לזרא.

אם הדברים יפים ותקפים בכל מצב ובכל פלח תרבותי בעם, על אחת כמה וכמה הרוצים לכונן בית יהודי דתי, שבו מחנכים לציות לדבר ה', הסתירה העצומה בין 'מה שרואים שם', לבין הדהודי קול ה' בכוח מהר חורב – כה צורמת, עד שיש שאמרו, שעדיף לתלות צלב נוצרי בסלון הבית, מאשר מסך מקשקש! ההוא, שותק לפחות… אמירה קיצונית ולא נכונה, אך מרמזת על הידיעה אודות עומק ההשחתה שהיא בכלל לא לוקה באי אמינות.

האיש המחונך לריסון יצרים ונפגש ביומיום בפירוק מערכת ההתגברות הזאת, ולא ממקום של פשע ובחילה, אלא כתרבות מועדפת, יצרנית, יפה ואיכותית חדל מלהיות מרוסן, גם אם ישתדל בהתחלה "לגשר בין העולמות", יוותר עומד עמידה מגוחכת על גשר אחד בלבד… כשזה שהותיר מאחוריו מנותץ וחרוך.

החיים בסרטים נוטים לבזבז כספים על הנאות ועינוגים, מבלי שימת לב, כי השחקן השולף שטרות של דולרים ללא גבול, עושה זאת רק במשחק, ורק לשם משכורתו, ההנאה המופקת מהעלילה, גורמת לחיים עצמם להיראות כך, ואוי ואבוי, למציאות הלא בנויה לחיים שכאלו.

במקום לומר לבני אדם חדלו מלצפות בסרטים, סדרות וכו', כדאי לאתגר את המציאות הזאת, לחדד את ההבדל בין חיים ללא, עם חיים עם… נניח, קחו חודש או חודשיים, הינזרו מהצורך הזה, עסקו בענינים החשובים לכם באמת, כגון לימוד, עבודה וכו', הבחינו בנפש הבריאה שלא תלקה באותו זמן בשיגיון הדמיון, והיה זה שכרכם.

ואתם, אחיי וידידי, המאמינים כי השולח אתכם לכאן עתיד לשאול אתכם על קטעי התוספות שעמלתם בפענוח עומקם, נסו נא לתאר את עצמכם עונים בבית דין של מעלה, שלא היתה לכם אפשרות לעליה בתורה ובקדושה, כי הייתם עסוקים, רדופי חיים וכו', השעות שצברתם ליד המסך תהפוכנה לכם לרועץ, אני כבר מתבייש בכותבי דברים אלו, אתם גם?

הילדים שלכם. אוי, מה הם יראו בבית? גם אם מחביאים… פירוק המוסר היהודי הכי בסיסי? ואחר כך, תנסו ללחוש להם במתיקות ברגעי הערנות האחרונים של היום, לאט לאט, ביחד עם אמא "ולא תתורו אחר לבבכם ואחר עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם"? אולי לא תרצו שהילד ידע את פשרם של הפסוקים הללו, אולי כך עדיף יותר?

[דרך אגב, גם סרטים טובים לא תמיד מועילים לאדם. ההתמכרות לצפייה מכל סוג שהיא – תוך הפקרת המוח למחזות וממילא למחשבות ליבו של מפיק הסרט, מחבלות את אחרון מוצבי האישיות של האדם. הוא נהפך לגרורה של מה שהוא רואה ומפסיק להיות יוזם בעולם הזה. הרבי מפיאסצנא זצ"ל מסביר, שלמרות שעשו היה ראשון הוא היה 'עשוי', שזו ראשונות מציאותית אך לא אמיתית. זו ראשונות יזומה ולא יוזמת. יהודי יזום הוא יהודי מחוסל].

מי שאוזר אומץ ועושה פסק זמן, רק כדי לבדוק את מדד איכות החיים, ללא ההתחברות למדיה וגרורותיה, ייהנה מהחיים שנתן לו ה', יהיה לו זמן איכות בריא, לו לאשתו ולילדיו, בלי הטומאה הגדולה הזאת.

נסו והיווכחו, והפיצו זאת גם לאחרים.

הפוסט חיים בסרטים… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קינה על עולם נורמלי שנעלם

יש דברים מפתיעים בעולם, דברים שהם טובים מאד הופכים להיות מעיקים, דברים שמסכנים, מצירים, מפסידים, והורסים לאנושות הפכו להיות תחביבים. ויש דברים שנעשו למען מטרה טובה ושרתו משימות שטניות, יש הכול בעולמנו ההזוי, יש.

כך היה חומר הנפץ שבעיקרו היה אמור להועיל לאנושות לגלח יערות עד, וחיסל בני אדם רבים לאין ספור, הרכבות שבישרו קידמה בתחום התנועה האנושית במרחבים, הובילו אנשים לשחיטה, מטוסים שימשו להפצצות על מקומות יישוב, וכן על זה הדרך.

היה זה רעיון די תמים של מארק צוקרברג סטודנט מאוניברסיטת הרווארד, שיזם לפני כשש שנים, אתר חברתי אמריקאי, לצורך שימוש מקומי, ועם הזמן צבר תאוצה ונעשה נחלתם של חמש מאות מליון משתמשים, כיום, גם אישי ציבור וידוענים נמצאים שם, והחגיגה רק החלה.

במקורה נועדה התוכנית לשמש צורך מאד מסוים אשר מרומז בשם התוכנית, פייס – בוק, ספר הפרצופים/הפנים באנגלית. יועד להחליף ספר כזה שהיה מקובל להפיק באקדמיות ובאוניברסיטאות לחלקו בשנה הראשונה בין הסטודנטים על מנת שיכירו את חבריהם ללימודים.

יש המון נבונות בניצול טכנולוגיה לצרכים אנושיים, שיקלו על ההתנהלות בעולמנו המורכב, בהתחלה, התלהבו בני אדם מהאפשרות להעביר תמונות ומסרים בדרך קלה ומענינת, עד שכיום, הפך האתר הזה למרכז גדול בעולם, בכל יום, למשל, מצטרפים כרבע מליון אנשים להיות 'חברים' פעילים בשוק העולמי הגדול.

עד כאן העובדות.

כותב שורות אלו, שהאינטרנט בביתו מסונן, ואין לו חשבון פעיל בפייסבוק, אך למד דבר אחד או שנים על הנושא, ובעיקר על ההתנהלות בו, החיוביות יותר או פחות מנסה את כוחו בחידוד מבט יהודי-אנושי, שיוכל להעניק זוית שונה ומאתגרת יותר, לסמטאות לא יהודיות אלו.

אני מנסה לעצום עינים ולהגיע על משק כנפי הדמיון לכפר תמים שלפני מאתים שנה, שם יושבת רעיה עם כוס חלב מהביל, וממתינה לבעלה למוד-תלאות מעבודה ומעמל, שבעוד רגעים ספורים ייכנס הביתה לחלץ את עצמותיו הדוויות, והנה חורקת הדלת, האיש בפנים השנים משוחחים, השיתוף והקירבה יצרו את המשפחה, את החמימות האנושית הפשוטה, כשהאיש היה בביתו היה ממש בביתו, המאורעות שארעו עמו ועם התלויים בו, היו נחלתו הבלעדית בלבד, ללא שותפים סמויים או אקטיבים, עולם כמנהגו נוהג.

מה זה תרם לאדם? האיש, הנקלה והנכבד כאחד, קיבלו מתנה שמיימית שלא תסולא בפז החיים! החיים האינטימיים הבלעדיים, שרק לי יש בהם חלק, אין פורץ זר מעלעל באלבום המשפחתי שלי, אין קורא במכתביי, אין לי שותפים אם אבחר לא לשתף. אנשים שיתפו, בודאי שיתפו, אבל את מי? את חבריהם הקרובים ביותר, את הראויים לגילויי סודות, את האנשים שנבחנו אצלם כאמינים וישרים, אוהו, עולם תמים שכזה.

בג'ונגל הפייסבוק קורים דברים אחרים, ענינים לא טובים נארגים שם, (כמובן שלא כולם), אבל יש מצב שהפסוק "אין האיש בביתו הלך לדרך למרחוק" וכו', כבר אינו פסוק במשלי, דפוס החיים השתנה, אנשים רתמו את התועלת הטכנית לביזוי כבודם האישי, מעתה, כולם חברים של כולם, אין בושה ואין פרטיות.

נכון שגם כיום האדם בוחר במה לשתף ובמה שלא, אך עדיין האיש גלוי לכל העמים ללא מגבלה, שיחות שאף הצינעה בוחלת מהן מהדהדות במסדרונות תבל כמו היו פוליטיקות כלל עולמיות, האנושות איבדה דבר יקר מאד. אנחנו, המבוגרים יותר, זוכרים את העולם שלפני עידן המחשב, גם ללא קשר לדת ואמונה (חס ושלום) האנשים לא היו צורכים את מה שהם צורכים היום, העולם לא היה פחות טוב, ואנשים לא השתעממו הם נהנו מהחיים שלהם עצמם.

ארגון הבריאות העולמי של הולנד – PSCR כבר הכריז על הפייסבוק כגורם התמכרותי מדרגה 5 כשהאינטרנט עצמו הוא רק מדרגה 3. ועוד רעות רבות של ספקולציות לא הוגנות שאנשי פשע מנצלים לרעה את התוכנית העממית הזאת, לכאורה…

הבינו אנשים! עד להיכן הגיעו בני אדם בחפזונם לבחור ליהנות מחיים שלא שלהם, יש להניח, שלולא הפייסבוק, חייהם של רבים היו טובים יותר.

המאמר מגיע לסיומו, ולא הספיק להביע זעזוע על שאנשים חרדים לדבר ה', חוגגים את חגיגת ההרס העצמי הזאת, ומוותרים על חומות בצורות של אלפי שנים, שמקורן בתורה מן השמים מעתה חברות בין בחור ישיבה לאשת איש היא דבר שבשגרה, ובעל נשוי "מתיידד" עם פלונית, כמתנה לאשתו שהפצירה בו להכניס את האינטרנט הביתה, כנשק אישי שיחסל את הזוגיות שלהם.

אני מבקש סליחה על אלו שנקעה נפשם העדינה מהפתיחות שלי, אך דעו נא רבותי, שנקטתי בקצה הגבול של הצרה הזאת, במקום הכי עדין יחסי, השדרה המרכזית היא הרבה יותר בעייתית. אולי התובנה הזאת תעזור לכמה אנשים.

הפוסט ספר הפרצופים… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

המין האנושי הוא גאון בחיסול עצמי, אם נשים לב, כמעט כל הטכנולוגיות המבורכות נוצלו על ידי בני אדם לרוע, לא כמעט… אלא כולן. אם היה מישהו חכם שהגה תוכנית מבריקה כיצד ניתן לגלח הרים וגבעות מיוערים כדי לבנות את העולם במינימום בזבוז זמן על ידי חומר נפץ למשל, הרי שהאנושות החליטה: למה לבזבז זמן עם חרב כשאפשר לפוצץ מיליוני אנשים ברגע אחד? גאונות… לא?

אם נמצאים בעולם סמים שיכולים היו להרגיע אנשים סובלים על ידי עירויים בשיקויי מרפא, הרי שהם הפכו לסבל הגדול ביותר באנושות ואם כל תחלואי החברה, בכל הקוסמוס האנושי, במדינות מתוקנות סמים שוה לרצח אולת אדם בהתגלמותה.

המכוניות וכלי התחבורה היו אמורים לקשר בני אדם אלו לאלו, לקצר את הדרכים ולהקל על החיים, הוסיפו את הרכבות ואת המטוסים חסד ה' מלאה הארץ! איזה חלק נאה עשה ה' עם בני האדם… ומה עשו בני האדם? וכי ניתן לתאר כמה הרס, חורבן, אסונות וזוועות נעשו באמצעות כלי התחבורה הללו?

יום אחד גילה האדם את גלי הקול, רדיו… ניתן 'לזרוק' מילים, האם כלי זה נוצל רק לטובה? מה פתאום? אתו הודיעו על רוע, הפיכות של ארצות וממשלים התבצעו באמצעותם, ודם ניגר ארצה, מהברקת רעיונותיו של האיש הקטן בונה עולמות ומחריבם.

וכאשר הגיעה לעולמנו הנדכה התקשורת החזותית, פלאי פלאים, אפשר לראות דברים מבלי לטרוח לקום מהכורסה, איזה שפע של דעת היה יכול לבוא באמצעותו! אין לתאר ואין לשער, ומה עשו בני האדם? הראו את כל התועבות אשר עלה על דעתם, חינכו ילדים קטנים וטהורי תום לרצח, אלימות, חוצפה ונועזות העולם התקדם יותר.

והנה הגיעה הרשת… הרשת המקוונת, האינטרנט, איזה סיוע בא לעולם! מעתה במקום שאעמוד בבנק הוא יבוא אלי… ועוד כהנה וכהנה, התקשורת התקצרה, הכל ידוע, אין צריך לטרוח כלל… עולם בא לשלמותו, וכי היתה מתנה טובה יותר לאנושות מזו? ובלי כסף כמעט.

ומה עשו האנשים? חיבלו! לקחו את מתנת אלוקים מיוחדת זאת, והמיטו חורבן על האנושות, ללא כל הגבלה, יכול כל מתועב להציף את העולם במי המבול של המדמנה החשוכה ביותר, ואין פוצה פה ומצפצף, ואילו האנשים… שמחים, משדרגים, מתקדמים, ועולמם היפה נהרס – – –

בדרך כזו, ניתן להבין את אנשי דור המבול, גם הם, כמונו, קיבלו עולם יפה, מלא חן והדר, ועמלו בכל רגע בחייהם לקלקלו, החוקים, הכללים, המנטאליות… כולם חברו להרס השיטתי הזה, עולם שלם מושחת.

גם בדורנו יש מבול. ואימתני פי כמה… היום "השחית כל בשר את דרכו" כבר לא זעם אלוקים, כי אם דרך חיים (?) החזה מתנפח כשהוא מבשר כל ההשחתות, איום ונורא! העולם מחוסל אוירו הורעל. כיום, לא המבול הוא העונש, כי אם המבול הוא החטא, ארובות השמים נפתחו וירדו לעולם נסיונות קשים ומרים, מעטים שבמעטים מחזיקים מעמד.

רבי נחמן מברסלב אמר, כי לעתיד לבוא יהיה מבול ולא של מים, כי אם של כפירה ואפיקורסות, ארובות השמים ימטירו אוירה קשה לחיות הרוחנית, המתים יהיו רבים, ורק מעטים יחזיקו באמונה. וכשם שבארץ ישראל שלא ירד המבול אבל התיז שם קצת… כך בתוך הלבבות הכשרים יתיז לשם קצת מאויר המונה של רומי חייבת, ה' ירחם.

הנבואה הזו, לצערנו, התקיימה במלואה, הרשת הזאת, של כפירה וטומאה פרשה את רשתה המאיימת על כל אחד מאנשי הדור, הפסיעות התמימות שלנו לבית ה' לעסוק בתורה ובתפילה, מותנות בעמידה במארבים קשים של השטן המשחית, אין עוד מקום מוגן, איפה שיש נקודת התחברות אלקטרונית הוא שם, כלועג לכל נסיון שמירה, לכו ותנצחוהו.

הרעיון האמיתי של התפשטות ההרס הזה בעולם, הוא להורות, שאין אפשרות להינצל ממלתעותיו כי אם על ידי מסירות נפש של ממש, לדעת שאין לנו כוחות, וממילא אין לנו פריבילגיה של ויתורים והתפשרויות, אנו בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה אין לנו לוקסוס של ויתור, אפילו כלשהו… ירדה בת קול ממרומים: הלנו אתה אם לצרינו? המבול החל לרדת בזעף.

כשם שבמי נח לא היתה שום אפשרות להינצל, כי אם על ידי כניסה לתיבה, ודווקא זו של נח… נניח אם מישהו מאנשי הדור היה בונה תיבה זהה, היא לא היתה מצילה אותו, משום שרק דבר ה' מגונן ומסוכך. כמו כן הרוצה להינצל מחבלי משיח הקשים הללו, מהמבול הנורא הזה, אל לו להתחכם ולעשות לעצמו הגנות פרטיות משלו, כי יבוא הזעף ויכלהו, ויהיה מהצועקים ואין נענים!

הבה וניכנס לתיבת ההגנה, השמירה הגדולה של תורת אמת, דברי חכמינו הקדושים מדור דור, רק אמונת חכמים שלימה בהם ובגדריהם תציל את הזוכים לבחור בה' ולהפנות עורף מהרשת הפרושה על כל החיים.

והשם יתברך יעזרנו שנזכה לעמוד בקשרי המלחמה העקובה הזאת, והיתה לנו נפשנו לשלל.

הפוסט רשת הכינו לפעמי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, אֲהוּבִי, אָחִי הַיָּקָר, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, יוֹרְדִים מִן הַשָּׁמַיִם נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים, כְּדֵי לְנַסּוֹת אֶת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, הַאִם יֵלְכוּ אַחַר הַהֶבֶל וְהָרִיק, אוֹ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הָאֱמֶת וְהַקְּדֻשָּׁה, וְיִתְקָרְבוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּבְכָל תְּקוּפָה, נִדְמֶה, שֶׁהַנִּסָּיוֹן הַגָּדוֹל הוּא קָשֶׁה מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לַעֲמֹד בּוֹ וּלְנַצְּחוֹ. וְלָכֵן בְּכָל הַדּוֹרוֹת רָאִינוּ אֵיךְ רַבִּים נָפְלוּ וְנִתְרַחֲקוּ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְלֹא עָמְדוּ בַּנִּסְיוֹנוֹת, אַךְ הָאֱמֶת הִיא, שֶׁאֵין נִסָּיוֹן יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם לִפְנֵי שֶׁמָּסְרוּ כּוֹחוֹת עֲצוּמִים לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בָּהֶם. וְעַל כֵּן בְּמַהֲלַךְ כָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ גַּם יְהוּדִים כְּשֵׁרִים וּשְׁלֵמִים, שֶׁלֹּא נָפְלוּ בְּנִסְיוֹנוֹת הַתְּקוּפָה, וְזָכוּ לָהֶם וּלְדוֹרוֹתָם אַחֲרֵיהֶם, אַשְׁרֵי לָהֶם.

וְהִנֵּה בַּדּוֹר הַזֶּה מָסְרוּ כּוֹחוֹת עֲצוּמִים לַסָּמֵךְ מֵם וְהַקְּלִפּוֹת לְהַחֲטִיא אֶת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּלְהַעֲמִידָם בְּנִסָּיוֹן הַהִתְרַחֲקוּת מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי שֶׁנּוֹצַר בָּעוֹלָם כְּלִי טָמֵא וּמְשֻׁקָּץ וְהוּא רֶשֶׁת הַטֻּמְאָה מַמָּשׁ, הַיְכוֹלָה לְהַפִּיל גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בְּרִשְׁתָּהּ הַטְּמֵאָה, וְאֵין יְכֹלֶת לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ כְּלָל, כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְאִם כֵּן, עָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁגַּם כְּנֶגֶד הַטֻּמְאָה הַזֹּאת יְכוֹלִים אָנוּ לַעֲמֹד וּלְנַצֵּחַ אוֹתָהּ, אִם יִהְיֶה לִבֵּנוּ – לֵב אֱמֶת, לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְהִתְרַחֵק בְּכָל מִינֵי רִחוּק מֵהַטֻּמְאָה הָעֲמֻקָּה הַזֹּאת, שֶׁתְּחִלָּתָהּ נִרְאֵית כִּידִידוּת וְסוֹפָהּ אַחֲרִית תּוּגָה גְּדוֹלָה וּקְלָלָה עֲצוּמָה הָרוֹבֶצֶת עַל הָאָדָם, אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַּרְחִיק מֵאִתּוֹ לְגַמְרֵי אֶת הַטֻּמְאָה הַזֹּאת, שֶׁרַק כָּךְ יִזְכֶּה לִחְיוֹת חַיִּים נְעִימִים בִּדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

ב.

אָחִי, אָחִי, אַף שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁכְּבָר הִתְרַחַקְתָּ כָּל כָּךְ, וְאֵינְךָ מְסֻגָּל כְּלָל לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל הָאִינְטֶרְנֶט, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֶצְלְךָ הַחְזָקַת הַמַּכְשִׁיר הַזֶּה וְהַגְּלִישָׁה בּוֹ – כְּהֶתֵּר גָּמוּר, וְאַתָּה לוֹעֵג בְּלִבְּךָ לְכָל מִינֵי חֲרָמוֹת וְאִסּוּרִים שֶׁל צַדִּיקִים וִירֵאִים הַמְּעוֹרְרִים לְהִתְרַחֵק מִן הָאִינְטֶרְנֶט וְכוּ', עָלֶיךָ לָדַעַת, שֶׁנִּשְׁמָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה אֵינָהּ מְרֻצָּה מִזֶּה כְּלָל, וּבֶאֱמֶת אֵין אַתָּה רָחוֹק כְּלָל מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבְרֶגַע אֲמִתִּי שֶׁל הַחְלָטָה, אַתָּה יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ לְגַמְרֵי לְצַד הַקְּדֻשָּׁה, וְאַף שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁזֶּה דָּבָר רָחוֹק מְאֹד מִן הַמְּצִיאוּת, כִּי כָּל כָּךְ נִשְׁקַעְתָּ בָּזֶה, שֶׁאֵין אַתָּה מַכִּיר אֶת הַחַיִּים לְלֹא הַהֶבֶל הָרַע הַזֶּה, וְגַם כָּל מְיֻּדָעֶיךָ וּמַכָּרֶיךָ שְׁקוּעִים בָּזֶה, וְאַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ לִפְרֹשׂ בְּיוֹם אֶחָד מִכָּל זֶה, עִם כָּל זֶה תֵּדַע וְתַאֲמִין בְּכֹחַ הָרָצוֹן, וְאִם עוֹלִים בְּדַעְתְּךָ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה אוֹדוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, וְאַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֵינְךָ חַי בְּאֹפֶן נָכוֹן לְפִי הָרָצוֹן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּאתִי לְחַזֵּק אוֹתְךָ, שֶׁתִּתְבּוֹנֵן מְאֹד בְּדָבָר זֶה, וְתַאֲמִין בְּכָל לִבְּךָ וְנַפְשְׁךָ, שֶׁעוֹד יֵשׁ לְךָ תִּקְוָה לְהִנָּצֵל וּלְהַצִּיל נַפְשְׁךָ מֵרֶדֶת שַׁחַת, וְלִחְיוֹת חַיִּים טְהוֹרִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בִּנְקִיּוּת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַגּוּף, וְכַאֲשֶׁר תִּכָּנֵס אֱמוּנָה זוֹ בְּלִבְּךָ, וְתִהְיֶה לְךָ הִשְׁתּוֹקְקוּת אֲמִתִּית לִזְרֹק אֶת הַכְּלִי הַטָּמֵא הַזֶּה וּלְהִשְׁתַּחְרֵר מִלְּפִיתָתוֹ לְגַמְרֵי, אֲזַי תִּרְאֶה נִסִּים נִגְלִים שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמְּךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵיךְ שֶׁתַּצְלִיחַ לְהִנָּצֵל מֵרֶדֶת שַׁחַת, וְתִזְכֶּה לִחְיוֹת חַיֵּי עוֹלָם בָּזֶה וּבַבָּא, אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁמַּצִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ, שֶׁלֹּא לִפּוֹל בִּנְפִילָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה, אַשְׁרֵי לוֹ וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

ג.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר! כִּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע, אָמַר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן נא): 'אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת. שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם כִּי לֹא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם'; וְאִם כִּי דָּבָר זֶה סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ עַל כָּל עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה הַחוֹלְפִים וְעוֹבְרִים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנָה גְּדוֹלָה לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁיָּכוֹל לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלִשְׁכֹּחַ מִתַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִית לְגַמְרֵי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּאֵין עֵרֶךְ כְּלָל, שֶׁסּוֹבֵב וְהוֹלֵךְ עִנְיָן זֶה עַל מִי שֶׁמֵּמִית אֶת עַצְמוֹ עוֹד בְּחַיָּיו בְּמָוֶת הָאִינְטֶרְנֶט, וְשׁוֹגֶה לִגְלֹשׁ רֹב הַיָּמִים וּלְרַבּוֹת הַלֵּילוֹת, עַד שֶׁהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ בִּקְלִפָּה קָשָׁה זוֹ שֶׁל הָאִינְטֶרְנֶט, עַד שֶׁכַּמָּה שֶׁמְּדַבְּרִים עִמּוֹ, וּמַרְאִים לוֹ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת וּבְהִירוֹת, אֵיךְ שֶׁהָאִינְטֶרְנֶט מְכַלֶּה אֶת יְמֵי חַיָּיו גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּרוּחָנִיּוּת, הוּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, וּמְסַפֵּר לְעַצְמוֹ סִפּוּרִים כְּדֵי לָתֵת צִדּוּק לַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא מַרְגִּישׁ כְּלָל כַּמָּה זְמַן קָדוֹשׁ וְנָחוּץ אִבֵּד בְּשׁוֹטְטוּת בְּעִמְקֵי הַבִּיבִין שֶׁל הָאֲתָרִים הַטְּמֵאִים וְהַמְּשֻׁקָּצִים, וְנִשְׁמָתוֹ נִשְׂרֶפֶת לְגַמְרֵי, וְהַמֹּחַ שֶׁלּוֹ יָשֵׁן בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְהוּא אִישׁ נִדְהָם וְאֻמְלַל, וְאֵין לוֹ סַבְלָנוּת לְאַף אֶחָד, לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לִילָדָיו, וּמַזְנִיחַ אֶת עֲסָקָיו וְאֶת צָרְכֵי פַּרְנָסָתוֹ, וּבְכָל רֶגַע נָתוּן רָץ כְּכֶלֶב הַשָּׁב עַל קִיאוֹ.

וְהִנֵּה אַף שֶׁהַגּוֹלֵשׁ בְּטֻמְאָה זוֹ יוֹדֵעַ הֵיטֵב הֵיטֵב, אֶת עֹצֶם הָרַע וְהַתֵּעוּב שֶׁיֵּשׁ בִּגְלִישָׁה חָפְשִׁית בָּאִינְטֶרְנֶט הַטָּמֵא וְהַמְשֻׁקָּץ, וְלִפְעָמִים הוּא יוֹדֵעַ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֵלּוּ שֶׁמְּעוֹרְרִים עַל זֶה, וְלַמְרוֹת יְדִיעָתוֹ הַבְּרוּרָה אֵינוֹ מְסֻגָּל לִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּקַלּוּת, וְאַף קָשֶׁה לוֹ לְהוֹדוֹת בָּזֶה, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר לוֹ עַד כַּמָּה הוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה מִיָּדִי מַמָּשׁ, וְלִשְׁבֹּר לְגַמְרֵי אֶת הַמַּכְשִׁיר טֻמְאָה הַלָּזֶה, כִּי הוּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי הַטְּעָיּוֹת, וּמְשַׁקֵּר לְעַצְמוֹ בְּכָל סוּגֵי הַשְּׁקָרִים הָעַצְמִיִּים, וּמַסְבִּיר לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּאִלּוּ הוּא יָכוֹל כֵּן לְהִגָּמֵל מִזֶּה גַּם בְּלִי הִתְנַזְרוּת מֻחְלֶטֶת, וּכְאִלּוּ זֶה דָּבָר רָגִיל אֵצֶל בְּנֵי אָדָם מֵהָעוֹלָם הֶחָדָשׁ וְכוּ' וְכוּ', וְכָל מִינֵי תֵּרוּצִים דְּחוּקִים, שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים, וְכָל זֶה בָּא כִּי נוֹתֵן לְהַבְלֵי הָעוֹלָם לְהַטְעוֹת אוֹתוֹ וּלְהַכְרִיתוֹ מִשָּׁרְשׁוֹ, וּבִפְרָט בֶּעָוֹן חָמוּר זֶה שֶׁהוּא חָמוּר יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרֵי תּוֹרָה, כִּי הוּא כּוֹלֵל אֶת כָּל הָרַע שֶׁבָּעוֹלָם, וְלָכֵן גַּם קָשֶׁה לִפְרֹשׂ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשְּׁאָר כָּל הָאִסּוּרִים, שֶׁהַכְּשֵׁרִים וְהַיְרֵאִים מַסְכִּימִים מִיָּד לִפְרֹשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּפֹעַל מַמָּשׁ, לַעֲזֹב הַדָּבָר הָאָסוּר וְלִפְנוֹת אֶל הַכָּשֵׁר וְהַמֻּתָּר.

עַל כֵּן, אִיעָצְךָ אָחִי, וּשְׁמַע בְּקוֹלִי וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּךְ, הַקְשֵׁב נָא לְקוֹל מוֹכִיחֵי הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים הַמְּעוֹרְרִים מְאֹד מְאֹד לִפְרֹשׁ וְלִבְרֹחַ מֵהַטֻּמְאָה הַזּוֹ, וְאַף שֶׁאֵינְךָ מֵבִין דִּבְרֵיהֶם, אוֹ קָשֶׁה לְךָ לְקַיְּמָם כִּפְשׁוּטָם, אָנָּא הִתְחַזֵּק נָא בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, לַעֲשׂוֹת בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהֵם מוֹרִים לְעַם הַקָּדוֹשׁ, וְהַצֵּל אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת נֶפֶשׁ זַרְעֶךָ מֵהַטֻּמְאָה הַנִּקְרֵאת אִינְטֶרְנֶט, וְתִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם בָּזֶה וּבַבָּא.

ד.

אָחִי, אָחִי, אַתָּה לְבַד מַכִּיר אֶת בַּעֲלֵי הַמַּכְשִׁיר הַזֶּה, כְּשֶׁמּוֹכִיחִים לָהֶם כַּמָּה אִסּוּרֵי תּוֹרָה הֵם עוֹבְרִים עַל יְדֵי זֶה – הֵם צוֹחֲקִים מִזֶּה, כִּי מִי שֶׁמַּחְזִיק אִינְטֶרְנֶט פָּתוּחַ אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, מֵרֹב הַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁיֵּשׁ בִּכְלִי זֶה, כִּי הוּא מֵצַח הַנָּחָשׁ מַמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיר חִיּוּת כְּלָל לַקְּדֻשָּׁה. וְעַל כֵּן אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר, אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַצִּיל אֶת נַפְשְׁךָ וְאַתָּה מְרַחֵם עַל חַיֵּי נִשְׁמָתְךָ, אַל תְּחַפֵּשׂ שׁוּם עֵצוֹת אֲחֵרוֹת, וּגְמִילוֹת, וְסַדְנָאוֹת וְכוּ', אֶלָּא עֲשֵׂה זֹאת מִיָּד – הַשְׁלֵךְ מֵעָלֶיךָ אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה, תֵּכֶף וּמִיָּד מַמָּשׁ, פָּשׁוּט כִּפְשׁוּטוֹ בְּלִי שׁוּם הִתְחַכְּמוּת וְעַקְמוּמִיּוּת, זְרֹק אֶת הַטִּנּוֹפֶת, הַרְחֵק מִפֶּתַח בֵּיתְךָ, שְׁבוֹר אֶת הַשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית בִּדְמוּת כְּלִי טֶכְנוֹלוֹגִי, לְאַלְפֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסִים, וְתֵדַע, שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, אַתָּה נִצּוֹל מִכָּל מִינֵי טֻמְאוֹת קָשׁוֹת, וְאַתָּה מַמְתִּיק מֵעָלֶיךָ אֶת כָּל הַדִּינִים, וְדַע אָחִי, שֶׁאִם תִּזְכֶּה לָזֶה, לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה קָדוֹשׁ כָּזֶה, אַתָּה נֶחְשָׁב מְאֹד בִּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּךָ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְאַתָּה מְסֻבָּב בַּחֲסָדִים וּבְרַחֲמִים, אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ כְּלָל.

ה.

אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר! לָמָּה תַּפִּיל אֶת עַצְמְךָ בְּמוֹ יָדֶיךָ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב בְּשֵׁם מָקוֹם כְּלָל, לְמַצָּב שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִמָּצֵא בּוֹ, כִּי עַל יְדֵי הָאִינְטֶרְנֶט הַפָּתוּחַ וְהַטָּמֵא, אַתָּה מְטַמֵּא אֶת עַצְמְךָ בִּפְגָמִים נוֹרָאִים עַד שֶׁאֵין לְךָ כֹּחַ וּמֹחַ לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וְגַם בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת טוֹב, צָפִים וְעוֹלִים בְּרֹאשְׁךָ כָּל מִינֵי תְּמוּנוֹת לֹא טְהוֹרוֹת, שֶׁנִּכְנְסוּ בְּמֹחֲךָ, וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר מִזֶּה בְּשׁוּם אֹפֶן, וְכָל זֶה הֵבֵאתָ עַל עַצְמְךָ, בְּכָךְ שֶׁאַתָּה מַחֲזִיק מַכְשִׁיר טֻמְאָה שֶׁהוּא מוּצָר שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַקְּלִפּוֹת – לְהַחֲטִיא בְּנֵי אָדָם, אֲבָל אַתָּה יָכוֹל בְּרֶגַע אֶחָד לָצֵאת מֵהַלְּפִיתָה הַקָּשָׁה שֶׁל הַיֵּצֶר, כִּי אַתָּה יָכוֹל לָקוּם וְלוֹמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַצִּילֵנִי נָא מִטֻּמְאָה זוֹ, וְתַאֲרִיךְ בִּבְכִיָּה גְּדוֹלָה לְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּצִּילְךָ מִן הַשְּׂרֵפָה הַגְּדוֹלָה שֶׁמִּשְׁתּוֹלֶלֶת בָּעוֹלָם, וְשׂוֹרֶפֶת נְשָׁמוֹת לָאֲבַדּוֹן – וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה זַכָּה שֶׁלְּךָ – רַסֵּק לְגַמְרֵי אֶת הַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה הַזּוֹ שֶׁשָּׁכְנָה בְּבֵיתְךָ, וּבְכִיס מְעִילְךָ, עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת בִּלְעָדֶיהָ, וּבְהַחְלָטָה חֲזָקָה כָּזוֹ, תִּרְאֶה חַיִּים חֲדָשִׁים שֶׁיִּתֵּן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן תִּרְאֶה שֶׁאֵינְךָ צָרִיךְ לְטֻמְאָה זוֹ כְּלָל. וְאַתָּה תִּהְיֶה אָדָם חָדָשׁ לְגַמְרֵי, וְתִהְיֶה לְךָ מְשִׁיכָה לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כַּאֲשֶׁר אָהַבְתָּ מִנְּעֻרֶיךָ.

ו.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר, כִּי בְּפֵרוּשׁ גִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רמב), דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת 'אֲרִיךְ אַנְפִּין בַּקְּלִפָּה' (עַיֵּן "עֵץ חַיִּים" שַׁעַר הַקְּלִפּוֹת פ"ג): וּמִי שֶׁפּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה מִבְּחִינָה זוֹ, קָשֶׁה לוֹ לְהִנָּצֵל מֵהִרְהוּר, וְאַף אִם יַעֲצִים עֵינָיו, אַף עַל פִּי כֵן בְּכָל צַד שֶׁיִּפְנֶה תִּזְדַּמֵּן לוֹ, כִּי הִיא בְּחִינַת 'אֲרִיךְ אַנְפִּין שֶׁל הַקְּלִפָּה', שֶׁהֵם פָּנִים אֲרֻכִּים, וְעַל כֵּן בְּכָל צַד שֶׁיִּפְנֶה תִּזְדַּמֵּן לוֹ; וְאַף שֶׁמֵּבִיא שָׁם רַבֵּנוּ זַ"ל הַתִּקּוּן לָתֵת צְדָקָה וְכוּ', אַךְ אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, וּמִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ עַל גֹּדֶל הַנִּסָּיוֹן הֶעָצוּם שֶׁאַף אִם יִרְצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר, וּלְהַעֲצִים עֵינָיו, הַקְּלִפָּה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה שֶׁתּוֹפֶסֶת אֶת הָאָדָם גַּם כְּשֶׁלֹּא רוֹצֶה, וּבֶאֱמֶת בַּכְּלִי הַטָּמֵא, הַנּוֹרָא וְהָאָיּוֹם, הַנִּקְרָא אִינְטֶרְנֶט מִתְקַיֵּם דָּבָר זֶה, שֶׁהוּא אֲרִיךְ אַנְפִּין דִקְלִיפָּה מַמָּשׁ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ חוֹסֵם כְּדִבְרֵי הַצַּדִּיקִים הַכְּשֵׁרִים, וְהַכֹּל גָּלוּי וּפָתוּחַ לְפָנָיו, נִכְשָׁל בְּכָל עֵת וְעוֹנָה, וְכָל עִנְיַן זֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ כְּהֶתֵּר מַמָּשׁ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וּמַה יַּעֲנֶה לְיוֹם פְּקוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁתַּעֲלֶה נִשְׁמָתוֹ אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְכִי מַה יַגִּיד? שֶׁבִּלָּה אֶת יָמָיו וְלֵילוֹתָיו, שבועותיו, חֳדָשָׁיו וּשְׁנוֹתָיו בַּהֶבֶל וּבָרִיק? בְּטֻמְאַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף? וְאָז יִרְאָה כַּמָּה שֶּׁהִפְסִיד בְּעוֹלָמוֹ… אֲבָל אַתָּה כָּעֵת חַי וְנוֹשֵׁם, וְיֵשׁ לְךָ בְּחִירָה, בְּחַר נָא בַּטּוֹב הָאֲמִתִּי, וּבְרַח אֶל מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה, עַל יְדֵי שֶׁתָּנוּס מִן הָרַע הַגָּמוּר הַשּׁוֹכֵן בְּכִיסְךָ בִּדְמוּת הָאַיְפוֹן הַטָּמֵא וְהַפָּרוּץ, וְתַקְרִיב קָרְבָּן רָצוֹן לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וָשָׁב וְרָפָא לְךָ.

ז.

אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר! אַף שֶׁנִּדְמֶה לְךָ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִתְנַעֵר מִן הָאָבָק הַזֶּה, וְהוּא כְּבָר דָּבוּק בְּךָ לְגַמְרֵי, וְגַם הָרַבָּנִים וְהַמְחַנְּכִים אוֹמְרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָצֵאת מִזֶּה וְכוּ', תֵּדַע וְתַאֲמִין, שֶׁבְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, שֶׁאַתָּה קוֹרֵא אֶת דְּבָרַי הָאֲמִתִּיִּים, אַתָּה יָכוֹל בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, וְאָז תִּרְאֶה כַּמָּה סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא יִהְיֶה לְךָ בְּכָל עִנְיַן גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי, וְתוּכַל לְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה, וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ, וְהוּא יַשְׁפִּיעַ לְךָ שֶׁפַע כָּזֶה שֶׁלֹּא תֵּאַרְתָּ וְלֹא שֵׁעַרְתָּ בְּחַיֶּיךָ, וְלֹא יֶחְסַר לְךָ כְּלוּם, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַמַּכְשִׁיר הַזֶּה בִּכְלָל, כִּי הַשֶּׁפַע יָבוֹא מִמָּקוֹם אַחֵר, בְּלִי שׁוּם נִסָּיוֹן וּבִזָּיוֹן. וְאָכֵן, הִתְגַּבֵּר בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת, וְתַעֲשֶׂה זֹאת, קֹדֶם כָּל תַּחְסֹם כָּל אֶפְשָׁרוּת לְהִתְחַבֵּר אֶל הַטֻּמְאָה, מִכָּל מַכְשִׁיר שֶׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּתְךָ, וְאַחַר כָּךְ תַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי, אֵיזֶה מַכְשִׁיר אַתָּה צָרִיךְ בֶּאֱמֶת, וְאֵיזֶה מַכְרִית אוֹתְךָ מִן הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלְּךָ, וְאָז תִּרְאֶה אֵלּוּ חַיִּים טוֹבִים וּנְעִימִים יִהְיוּ לְךָ, וְתוֹדֶה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִכְנִיס בְּדַעְתְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַצַּעַד הַזֶּה, אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרֵי חֶלְקְךָ.

הפוסט שבעה סעיפי חיזוק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.