האתרוג, הלולב, ההדס והערבה מרמזים כידוע על ארבע סוגי העם, כמאמר רבותינו הקדושים במדרש (ויקרא רבה ל, יב):

פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא יקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה.

הבנים שלנו, גם הם בעלי מאפיינים שונים, אין אחד דומה לזולתו, כל אחד נוטה לכיוון מסוים למרות שהיינו רוצים בכל לבנו ונפשנו שישית אל מקום אחר פניו. איך אומרים? ילדים אי אפשר לבחור.

אי אפשר לבחור, אבל אפשר ללמוד קצת מההתייחסות של המדרש על ארבעה חלקי עם ישראל, ולהקישה אל ההתייחסות לפרי טיפוחנו בבית, ובמיוחד לצפות בכנות לקיום ההבטחה: 'בשעה זאת אני מתעלה'.

הטעות הרווחת כאילו האתרוג הוא זה שינחילנו נחת רוח אמיתי, לעומת הערבה שמטעימתנו טעם ללא טעם, טעם ערבה תפל ומעורר גועל – היא טעות קריטית לחלוטין, משום שבתוככי האדם עצמו יש ערבה, ויש הדס, ויש לולב ויש אתרוג. שום כוח מהארבעה אינו מיותר, אדרבה! אלו משלימים את אלו.

הרעיון העמוק שבאגודת המינים מלמדנו יסוד חשוב בחינוך, יסוד היסודות הייתי אומר. משום שאם נסתכל על הערבה למשל כפרט, הרי שאיננו רואים שום 'תכלית' בסיפור הזה, לשם מה אנו עמלים כל כך אם אנו רואים תוצאה של ערבה?!

אולם אם נבחין כי המוטיב של הערבה שנתגלה בילד הוא רק פן אחד, בודד לגמרי משלל הכוחות שאומנם נמצאים בו – לא נראה אותו כערבה לבד, אלא כמשלים את הארבעה המינים, בטוח, ללא ספק כי בילד הזה שלך הערבה, יש אתרוג טעים וריחני, רק אתה עומד מהצד של הערבה, אינך מסוגל לראות את הכול ברגע זה הסתובב מעט, או שתמתין שהוא יסתובב מעט, ימים יגידו, תן לו את השעה… כי אין לך אדם שאין לו שעה, הוא יגלה את ארבעת מיניו הנהדרים, אתה תזכה לנחת.

השם לב לדברי המדרש, מגלה דבר נפלא, הלוא מובן היטב שהאתרוג מכפר על הלולב, ההדס על הערבה. אך איך בדיוק תכפר הערבה על אי מי? הלוא 'אלו על אלו' כוללים את כל הארבעה, לפי פשוטו… אלא שבערבה גנוזים כוחות נעלמים, נחבאים ונסתרים אתה, האבא, המחנך לך וגלה אותם, אגוד את הכוחות וראה נא בישועת ה'.

נורא נוראות! לאבדן אי אפשר… איך ניתן לאבד ילד יהודי, כאשר אתה רואה אותו כערבה גרידא, חסר סיכוי כלשהו להתפתחות? ראה אותו כאתרוג, כלולב, כהדס, ואז תוכל לקבל אותו גם כערבה. כי קבלת החריג והחלש, יכולה להתבצע רק כאשר אינה מחוסר ברירה, אלא לכתחילה שבלכתחילה, הוא חלק מדבר גדול ביותר, לאבדו אי אפשר! אי אפשר…

וכאמור, לא צריך ללכת רחוק אל ארבעת השונים, בתלמיד בודד אחד מצויים כל הארבעה בהתחלפות מהירה כבזק, בבוקר הוא אתרוג ובערב הוא כבר ערבה, החוכמה היא להביט על המכלול של כל זה, להבין שהסורר-הערבה הזה שלפנינו הוא האתרוג של אתמול, והעיקר האתרוג של המחר, של התקוה, של ההזדמנות, יכפר זה על זה ובאותו שעה הוא יתברך מתעלה.

בחינוך יש שנים, יש את המחנך ויש את החניך, העבודה הטובה מתבצעת בשיתוף פעולה, לא שצריך לפרוץ גבולות, אך צריך איזה קשר בין השנים, קשר של הבנה, קשר של איגוד המינים.

הנער, אמור לדעת, שגם אם הוא רואה את עצמו כערבה שאין בה ממש, הוא בעצם האתרוג בטהרתו, נקי וזך ומום אין בו. זהו בעצם סוד האיגוד של המינים, במשנה החינוכית – לא משהו אחר.

אם הוא ידע להכיר בערך עצמו גם בשעת הערבה שלו, הוא באמת יראה צדדים יפים ומריחים טוב, אך אם נצמיד לו את היחודיות של הערבה כפרט בודד, הוא לא יעזוב את דרכי הערבה שלו לעולם, ואין זה איגוד מתאים לנשמה יהודית שיש בה הכול.

רבים מגדולנו זוקפים את סוד הצלחתם לאיש מסוים שהצביע לעבר האתרוג שבהם, השפיל מבטו מהערבה הבודדת, הבחין בצהוב המפואר של פרי ההדר הנתון ביד המחנך האוגד, זה ששם לבו להתאחדות הכוחות בנה את עולמם, וזכה לנצח בקנין הגדול עלי אדמות לקיים את "פריו מתוק לחיכי", בפירושו המחודש.

הפוסט ארבעה בני הסוכות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נרות החנוכה אין כמוהם לסמל את תובנת החינוך הנכון. האוירה הביתית השוררת בערבים קסומים אלו בביתנו, יש בכוחה לאחד אבות ובנים, באמת אמרו – חנוכה חג החינוך הוא! כך חנכו את בית המקדש, וכך אנו ממשיכים את החינוך הזה בבית מקדשנו הפרטי.

אחד מהדברים המאפיינים את ימי החנוכה, הוא אי הסימטריות של הימים. אם ביום השמיני החנוכיה שלנו מלאה נרות, הרי שבפתיחתו של חג זה, החנוכיה ריקה, ורק נר אחד קטון מבליח את החשכה.

בדימוי אל מה שקורה בבית, עלינו להבחין בנקודה חשובה ביותר. אותו נר קטן שאנו מבקשים להאיר, ילדנו הוא! לא ביום אחד יגיע לשלמותו, לא באבחת חנוך אינטנסיבית נגיע לשלמות אותה אנו מבקשים לראות בילד… ההיפך, דווקא באותו מקום בו אנו מותירים ריק – הוא מרחב המחיה למחנך ליצור את החינוך השליו והנכון.

ההישגים הקטנים, הצעדים המהוססים של ילד בתחילת דרכו – מתקבלים בתשואות רמות אצל סובביו. תגובות חיוביות אלו גורמות למתחנך לצעוד בשופי, כי הוא קיבל חיזוקים חיובים… מאלפיו שימרו את ההישגים הפעוטים בהתלהבות שהפגינו לנוכח כל התקדמות שלו.

משום מה, אחרי שהילד כבר הולך כזקן ורגיל, והוא גם נקי בבגדיו, ונגמל מעוד טעויות של זאטוטים, שימור ההצלחות הנפלא הזה חדל… להורים נדמה, כי כל מה שהוא עושה, זה בעצם מובן מאליו, הם רק ממתינים לראות את הפרח שלהם הולך וגדל ומרווה אותם נחת.

מגמת המוסיף והולך, כשכל יום שבא – מביא עמו נר נוסף, אינה רק בהוספה, אלא גם בהדלקת נר האתמול. הרי הנרות הללו שאנו מדליקין, ככה הם נדלקים, שבהתחלה אנו מתייחסים אל הנר החדש, ואחריו אנו נגשים להעלות נר בחבריו לחנוכיה, אלו שהיו כאן אתמול… אנו לא שוכחים לציין הישגים של אתמול ושל שלשום.

שני אלו – הויתור על השלמות ושימור ההישגים, קטנים ככל שיהיו, אלו הם עמודי התווך של בנין החינוך. המחונך, התלמיד, הילד והילדה – מונעים רק על ידי חיזוקים אלו. אם אנו לא נחשיב התקדמויות, למה בעצם, שהם יחשיבו אותן? ואם הם לא יחשיבו אותן, למה שיבצעו אותן? הם הרי מתרגלים לאותה תפישה שלנו – מה שחשוב בעינינו יהיה גם חשוב בעיניהם.

מאד קשה להורים 'ירוקים' לוותר על ציפיותיהם מהצאצא הזה. תקוותיהם הנגנזות ממשיכות לבעבע באכזבה בולטת. אך אם ידעו נאמנה, כי דווקא בדרך זו, של המתנה ושימור הקיים, יוכלו לראות את חנוכיית חייו מלאה אורות, יוותרו על הפזיזות המחנכת, והבן יזכה בהורים לא לחוצים היודע באמת לחנך.

ולא נשכח את פח השמן הנחבא אל ההריסות… על הנס כבר שמענו… אבל האם מישהו זכר להתפעל מנחישותם של החשמונאים שתרו אחר מה שנותר מהקנקנים? מה היה המניע לאותו חיפוש, ומה גרם להם שלא להתרשל? החשיבות שהעניקו לכל דבר קטן, גרמה להם לחפש בקטנות – ואף למצוא. בלב הילדים שלנו, עדיין מצוי איזה פח שמן של כישורים חבויים הממתינים להתגלות – בהצלחה!

הפוסט הקשיבו הורים לחנוכיה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הנפש היהודית מוזנת הרבה מחינוכה הראשון. צביון פסיעותיו הראשונות של העולל בדרכי היהדות, נותר על כנו עד זקנה ושיבה, ביטוי מושלם לפסוק (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"…

רבים מעידים, שהמראות הפנימיות שעלו בעת שהרב'ה בחיידר סיפר על רבי אמנון ממגנצה והנתנה תוקף שלו, עדיין מלוים אותם, בכל שנה ושנה, אף כי שערותיהם הלבינו זה מכבר… ללמדך, שאת התחושות המתלוות לימים אלו ומשמעותן יוצרים אנו במו חינוכנו.

יום כיפור, יום הקדוש, הוא יום הימים, הגבוה מעל גבוה, נתפש להוותנו אצל כמה מאתנו, כיום מעיק ומענה, נכון שצריך לענות את הנפש באותו יום, אבל העינוי הוא רק מחמישה דברים, ולא מהרגשת מתיקות יהודית. מסכן מי שאינו חש אותה ביום כיפור.

גם אם הבטן תובעת את שלה, והעינוי יוצר מצב של המתנה לַרוֹגַלֶה של מוצאי צום, יש בכוח של הדבקות הגדולה של יהודי בקדושתו של יום להמיר את הציפיה החומרית הזאת למשהו גבוה ומנושא לאין ערוך.

ולא, אין זה מתחיל בעת זקנה ושיבה אלא עכשיו, בלבו הרך של הילד.

העיסוק סביב קדושת הימים האלו, אמור להיות באוירה של שמחה קדושה, הילד שיושב עם האב בסעודה המפסקת, כדאי שישמע כמה וכמה ביטויים של עונג ושמחה על עוצם זכותנו להתענות ביום קדוש זה, ומה זה הצורך באוכל למול הזכות שאנו מקבלים היום – באהבת השם וסליחתו.

כיון שבאופן טבעי, הצם סובל, יכולה חלילה להתקשר האסוציאציה שלו מיום כיפור עם סבל ואי נחת, אך מי שצם למען מטרה נעלית ומהנה יותר מאוכל, עשוי לזכור את המהלך הזה כנעים יותר, לכן גם אם ישכיל בימי בגרותו על קדושת הימים הנוראים ובפרט יום כיפור, עדיין קיים חשש כי התחושה הלא נעימה תהיה שם.

את החיסרון הזה אמור להשלים החינוך לשמחה של תענית, לריוח העצום והנפלא שיהיה לנו כאשר אנו מתענים ביום הקדוש הזה.

כי זאת עלינו לידע, שהתפילות הארוכות, העמידה בבית כנסת צפוף וכיוצא בהם, כל אלו מסוכנים מאד עבור נשמות רכות שמפגשם הראשון עם היהדות הוא של סבל ועינוי. כדאי לרפד את ההתמסרות הזאת עם הדברים האמיתיים שיש ביהדות, "וגילו ברעדה" כתיב…

הסיבה האמיתית שיש ילדים שמדווחים על סלידה מימי טוהר אלו, נעוצה בדרכי החינוך שסיגלו מוריהם כלפי הענינים הללו. אנו כהורים ומלמדים, חייבים לערוך בדק עצמי מדוקדק, האם אנו עצמנו נהנים באמת מיום כיפור וקדושתו הנשגבה, כי בחוסר ענין אמיתי פנימי – לא נוכל להעביר תחושה של עונג בהקשר לימים הנוראים.

איש חינוך שבעצמו סובל מהיותו מתענה ומתפלל, ינתב את שיחותיו למסירות נפש, התבטלות, כפרת עונות הכרוכות עם קשיים אדירים, הלב הרך שיפנים את המסר, עלול חלילה להתקומם, ולומר: "איני רוצה" – – –

רק איש רם מעלה, המבין את החשק העצום שחושקת נשמה יהודית לקדושת יום הכיפורים, ויודע להכניס מתיקות בכל פיוט ובכל סליחה, זה יכול להעביר את התחושות הללו לילדים רכים, כי באמת אין הבדל בין צעיר למבוגר, הגרעין התובנתי ישנו גם בילדים, עלינו להפריח שם את השממה.

עדות לחשיבות דרך ההעברה בחינוך של תחושות וערכים הוא הסיפור הטראגי של רבי אמנון ממגנצה, שהוא בעצם, סמל לדיכוי עמנו בכל העיתים, כאשר ניסיתי לספר אותו לאוזניים שלא שמעוהו מעולם, גיליתי זעזוע וחרדה נוראיים על פני השומעים, אך אנו, כיון שנפגשנו עם הסיפור בהיותנו שיים רכים וטהורים, מפתחים אנו בעקבות הסיפור הזה, תובנה יהודית פנימית, אשר מעניקה לנו חשק עז להיות כמוהו, ולפחות להזדהות עם מעשהו ולא להתלונן על הגורל היהודי…

במקורות המוסר והיראה, קיימים אינספור ניגודי התייחסויות לעולם הדין והמשפט האלוקי, כאשר מצד אחד אנו בוכים ומתענים ומכים על חטא, ומאידך אנו לבושים לבן וחגיגי, ויום שמחת מחילת עונות הוא לנו. כך שאנו מסיקים, שליהדות שפה משלה כיצד להגדיר התנהגות של ימים נוראים.

את השפה הזאת עלינו ללמד את בנינו ובנותינו, בשיחה נעימה מקדימה, נברר אתם יחד את התחושות שנלוות להם באותו יום, אם נגלה, שהם מתעצבים כי קרב יום, ומתאנחים אנחת רווחה במוצאו, עלינו לעשות עם זה משהו, החוש היהודי לא מפותח דיו, יש לנו אתגר, לפתחו ולהבריאו. צום ותענית כן, עצבות ומרה שחורה לא.

מספר רבי נחמן בסיפור "מעשה מבעל תפילה": 'אצל אלו האנשים, שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול, יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מן הסיגוף גדול או מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם'.

החינוך הזה הוא קריטי מאד, יהודי שנהנה להיות יהודי, הוא יהודי של יום כיפור, הוא לעולם יישאר כזה, וכך יחנך את בניו אחריו לשמור את דרך השם…

הפוסט התענוג שבתענית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ליל הסדר… הלילה הקסום הזה, אשר יש בו כל כך הרבה מהחויות היהודיות שלנו, שם מונח קו הגבול בין החוץ הזועף לפנים המאיר, יום החינוך, לילה שלם המוקדש להגדת לבנך, וכדי שישאלו התינוקות, ועוד ועוד – הכל ענין של חינוך.

כנגד ארבעה בנים דברה התורה, הכל מיועד להגיע לכלי הקבלה של הילדים, זה עיקר המצוה בלילה הקדוש הזה, בו אנו נדרשים להעביר את האמונה היהודית העתיקה שלנו אל מוחם הנקי והטהור של הילדים הקטנים. לא מצאנו בכל המצוות חג או מצוה, שכה יהיה בהם היבט חינוכי ממדרגה ראשונה, עלינו להפנים זאת, זה הזמן שלהם, של הילדים.

בספרים הקדושים מובא, כי בלילה זה נשפע כוח מיוחד שבגינו מסוגל האב, באיזו רמה שרק לא יהיה, להפנים את המסר היהודי השרשי בלבות צאצאיו, בליל הסדר, זו ההזדמנות לחנך לאמונה, מצוות ואהבת הבורא, צריך רק להאמין בזה ולנצל את ההזדמנות.

ככלל, הילדים מצפים ומחכים לליל הסדר, הם אוהבים את הלילה הזה, בו כולם מסבים ליד שולחן מפואר כבני מלכים, הבגדים חגיגייים, הצלחות והכוסות חדשים ולא מוכרים, הכל לובש חג, הוד והדר.

משנה זהירות על ההורים העייפים מארגון הבית, שלא לקלקל במו ידיהם את חג החינוך הזה, ולהפכו על ידי חוסר סבלנות וסובלנות ללילה של לחץ ואי נחת. כאשר כל אב ואם בישראל ידעו, כי הלילה הזה נועד להעברת מסרים, כבר לא יתחשבו בזוטות כלשהן, אלא יפנימו את אחריות התפקיד המיוחד והנדיר של ליל הסדר.

בליל הסדר החינוך מועבר על ידי המחשה, הדגמה, ספורת ושיר. אש יוקדת בלב אב ועינים נוצצות המספרות יותר מאלף מילים. לא על ידי הטפה ואמירת ביקורת, לא על ידי הגברת כח ההרתעה והגבולות, כי אם בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו, ושכינה הקדושה בתוכנו.

דעו לכם הורים! בליל הסדר הלבבות שלהם פתוחים, הלבבות הרוחניים הבלתי נראים, עליכם לדבר היישר אל הלב הזה, ובאמצעות נינוחות שלא מהעולם המוכר שלכם, לילה זה אינו נתון לשטח שיפוטכם כהורים הסמכותיים, בלילה הזה, גם ילדכם מסבים בשולחנו של מקום, הקב"ה, הוא בעצמו כביכול, ישפיע עליהם שפע קודש של אור ודעת.

באופן הרגיל, הילד, אוהב את ליל הסדר בבית הוריו, וכאשר גדל, הוא מתנהג באותו סדר, מטמיע את הניגונים המיוחדים, התנועות, הגישה, הניחוח והצבע המתלוה לכל העניין, אך תתפלאו לשמוע, כי יש ויש, קיימים בוגרים לאבות די מכובדים, שכאשר זכר עריכת ליל הסדר בביתם צף ועולה במדעם, הם מתכווצים, הם לא מוכנים להזכר בהשפלה ובלחץ והעצבים שההורים יצקו לתוך דפוס הסדר הקדוש.

גם אם הם ח"ו לא יתנתקו מהמורשת שלנו, ויעשו בעצמם סדר נאה ויפה, ההורים שלא השכילו להבין את משמעות החינוך בלילה זה – קלקלו לילד את עיקר המכוון, בליל הסדר אנו מנחילים לא רק את קיום המצוות, אלא אנו מטמיעים את אהבת השם, אהבת התורה, ודבקות מוחלטת של הנשמה ביהדות הפנימית שבלב.

ולא זו אף זו, לא רק שאנו רוצים שהילד יעשה סדר כזה בעצמו, אלא אנו חפצים לערוך סדר שכזה, שילווה את הנער בכל ימות השנה – כל החיים, שיהדות תהיה בעיניו, משהו נאצל וענוג, לא משהו מעיק ודוחה – ילד שרואה את אביו שטוף דמעות גיל ואושר בעת אכילת מצה או בניגון ההגדה, כבר לא יפרוק עול לעולם.

והכוונה של פריקת עול אינה במובן המעשי המצומצם של המושג, אלא עצם הסלידה מקבלת עול של הקב"ה ותורתו, גם אם בסופו של דבר מקיימים, אך חווים קושי שנכפה, הרי שחסר בנקודת החינוך לאהבה, אין זו יהדות מושלמת.

איזו מצוה אתם מכירים שכל כולה נתקנה – 'כדי שישאלו התינוקות', הגירוי הזה לאינטלקט של הילד היהודי, המוזמן לבוא לשולחן הדיונים, אינו בכדי, זו כל תורת החינוך על רגל אחת. ילד שיודע את הכתובת למציאת פתרונות לבעיות, או תשובות לשאלות, שבעיניו נתפשות כמהותיות – הוא לא יסבך את קרנו בסבך נפתולי התהיה, הוא יידע שליהדות אבותיו יש כיסוי לכל מילה – הכל אמת לאמיתה, והכל קרוב אל הלב, ללא דחיה וללא התחמקות.

"שלא יישנו התינוקות" הוא אקט נוסף, הנועד בעומקו לרמז לאב לנער את האדישות מקיום המצוות, לפרוץ את מעגל השיגרה המרדים, אם תינוקך יישן רוחנית, אבא! לא הצלחת להנחיל מורשת יהודית אמיתית, כי יהדות – אידישקייט – היא תוססת, דינאמית, חיה ונושמת… מלאת חיות ורעננות, הזהרו הורים, שלא ישנו הילדים שלכם את שינת הזמן, את האדישות הדורמיטית המחסלת, עליהם להיות עירניים ולוהטים באהבת ויראת השם.

והנה השאלות של הילד, מה נשתנה… הנה דו שיח של חינוך, הילד שואל, מפרט, אחת לאחת, שינויים שמתמיהים אותו, ענינים שלא מסתדרים לו, והאב, תשובה מוכנת לו בארסנלו, הוא יודע להקיף תשובה, לא רק ממוקדת ומתייחסת לנשאל, הוא מבטא יותר את הרקע ליצירת השאלה – עבדים היינו, הוא פירוט דווקני מעורר השתאות.

בסך הכל מה שאל הילד? למה היום בערב אנו נוהגים שונה מבשאר הערבים… אך כאן באה ההבנה ההורית, הילד לא מבין, משום שהוא אינו שם, במקום להנחית הוראות, פקודות ומוסר, עליי להובילו במשעולי הקורות אותנו, להפנים בלבו הרך את הפגישה שלנו עם הבורא יתברך. הבה נפגיש גם את ילדנו עם האמת העתיקה הזאת – ליל הסדר מתאים מאד לזה.

הפוסט ליל סדר של חינוך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.