הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, הזהירונו רבותינו הקדושים, הציטוט הזה, הובא בהקשרים אחרים בספרים הקדושים בגירסא – הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה… כיום אפשר להעמיס עוד פירוש – הזהרו בבנים עמי הארץ שמהם תצא תורה.

הישיבות מאכלסות לשמחת כל לב, בחורים טובים משובבי לב, חלקם מתמידים ושוקקים אלי תורה ומוסר, וחלקם פחות, הצד השוה שבהם – שאינם מסבים כאבי ראש מיותרים להשגחה ולצוות. יוצאים מן הכלל, הם אלו שעושים את הכל כדי שיוציאו אותם מן הכלל.

אני מאמין שאין ראש ישיבה או משגיח בעולם, ששמח לבצע את צעד ההשעיה מן כותלי בית המדרש – לצמיתות, כל אדם המופקד על נשמות, יודע היטב מה המשמעות האפשרית של הוצאה זו, ולאן פניו של התלמיד יכולות להיות מועדות, תרתי משמע. אלא שלפעמים אין ברירה… חייבים להוציא, ואין מנוס.

האומנם? האם באמת כלו כל הקיצין? האם היית נוהג כך, גם אם הנער היה בנך או בן בנך? לא בטוח! לפעמים, יודע המשעה שהוא משחק באש, אך אין לו ברירה כלל, הצוות דורש זאת, הבחורים יכולים לקבל את ההשפעה הרעה של אותו תכשיט, ומה עושים?

שעת ערב קרירה היתה זאת, בעיר העתיקה בקרית מלך רב, עיה"ק תובב"א, פגשתי אותו שם משוטט בקארדו באפס מעש, אותו אחד שכדבריו "העיפו אותי מהישיבה", ואני עומד ותוהה על הניסוח, העיפו? ממש העיפו? כציפור נודדת מן קינה? כלומר, הוא עף? ככה על כנפי האויר הפתוח? הביטוי בא להוסיף יגון קודר על הצער הגדול, החברים שלי יושבים שם, כולם שמחים ומאושרים, רק אני פה לבד – עפתי…

היה קשה לחזק אותו, רוחו השפופה היתה שברירית, כפסע היה בינו לבין הרחוב, ולא דוקא רחוב בצורה של סימטת העיר העתיקה… הוא ישב ובהה, דמעתו לא היתה על לחיו, הוא גבר… מה? יבכה? והלא מי צריך את הישיבה בכלל? בסופו של דבר שוחחנו, נפש אל נפש, והעינים נפלו על האבנים ששרדו מתקופת בית שני, אלפים שנה הן עומדות כאן, ואף אחד לא הזיז אותן (כלומר, העיף אותן…) ורק אותי, את יוסי, העיפו…

זה בדיוק הענין, שיוסי אינו אבן, וכמו שאינו יכול להמשיך להיות בישיבה, כי הוא צריך טיפול מקצועי, כי הוא צריך לקחת משהו להרגעה, כי הוא צריך חינוך מחדש, כי הוא צריך והוא צריך וכו'… אבל גם אי אפשר "להעיף" אותו, ודוקא משום שיש לו לב בשר, רגיש, כואב, בוכה והוא אינו אבן כלל וכלל.

מספרים, שבימי זקנותו של הגה"ק בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זי"ע, ונר אלקים טרם יכבה, וגופו הקדוש נחלש עד שבקושי יכל להתבטא, אך היו כאלו שהבינו את רמיזא דחכמתא מתנועותיו, ועלה על הפרק השעיתו של אחד הבחורים, שהיה צורך גמור להרחיקו הרחק מאיזור הישיבה ומחוצה לה. אך הרבי, עשה תנועה על לבו, כאומר – כמה כואב הלב…

בהמשך הובהרה התנועה, שנים רבות התהלך הרבי הקדוש בצער עמוק, על שפעם נאלץ להוציא בחור מהישיבה, ולימים פגשו משמש ככהן לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. וכך הראה הרבי על הלב הטהור, שעדיין כואב מאז, אתם רוצים להוסיף?

כמובן, שאין רשימה זו מתיימרת להתערב בעבודת הקודש של אנשי החינוך באשר הם, אך ברור שכדאי שהלב הטהור יכאב קצת, את כאבם של הנערים שמסתובבים בחוצות קריה, מהם בעלי כשרונות מבריקים, מהם בעלי נשמות זכות, ואולי ואולי ואולי היו כן יכולים לשבת ליד בני גילם בישיבה, לשבת וללמוד.

בדיני נפשות מושיבים בית דין של שבעים ואחד, אין שונה דין נפשות רוחני לדיני נפשות של סנהדרין. בחור ישיבה, מצביע ברגלים שהוא נמצא פה בגלל שהוא רוצה להיות כזה. לא תמיד הוא יודע איך עושים זאת, ולפעמים גם אם ידע – לא יהיה מסוגל לעשות זאת כדבעי, כלים אחרים הוא קיבל, כלים הדורשים זיקוק מסויים, ממתין הוא למי שיודע לנקות כלים כאלו כשלו, לגרום לו לרצות להיות 'שייך'.

וכאשר כלו כל הקיצין. ואמרו כל העם פה אחד – אין לו מה לעשות אצלנו. ובהתנסחות חביבה יותר – אנחנו פשוט לא מסוגלים לעזור לו עוד. אדרבה, יבוא האיש "המעיף", ויטפל בו עד שישוב וישב אל המנוחה ואל הנחלה, כמה מסוכן להשאיר נער במצוקה, פצוע ושותת דם, שישאר שונא לכל דבר שבקדושה עד אחרית ושיבה.

ידיד יש לי, שהתעסק המון עם נוער מכל סוג. העלה רעיון שנראה על פניו די מוצלח. במקום להקים ישיבות 'חלשות' כבית חולים ליד הגשר הרעוע. אולי כדאי שיתארגנו קבוצת מומחים, שישמרו את הבחור בתוך הישיבה, הארגון יעמוד בקשר עם המשגיח הסובל וכו', התלמיד ידע שיש לו גב תומך אבל דורש… הקשיים שבתוך הישיבה מחווירים לעומת הקשיים הענקיים שירכוש בהפגשו עם בני נוער שאינם ברמתו הרוחנית.

עלינו לזכור, כי הישיבות הקדושות אינן אמורות להיות ישיבות למצוינים, יש להניח, שבחורים מצויינים באמת – אינם צריכים משגיח, ויש לומר בלחישה – לפעמים גם לא ישיבה מסודרת. הבחורים הרגילים, אלו שעליהם נאמר – כתינוק הבורח מבית הספר – הם צריכים את המשגיח, את ראש הישיבה, שיגלה את המומחיות להשאיר אותם בין כותלי הישיבה, עד גם כי יזקינו לא יסורו מן התורה.

הפוסט אבן מלפני אלפיים שנה, ואת יוסי העיפו… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אחד מיסודות ושרשי החינוך המוצלח, שיפה לשעתו וכוחו ממשיך עד זקנה ושיבה, הוא האהבה שבין המשפיע למושפע, הרב לתלמיד, האב לילדיו וכן על זה הדרך.

ברור לכל אדם בר דעת, כי כל הורה נורמאלי אוהב את יוצאי חלציו, רק מי שאינו נכלל בהגדרה זו, יוכל לערער על הקביעה הזו, על כל פנים, רוב בני העולם מקיימים את מאמר התפילה 'כרחם אב על בנים.'..

אהבה שורשית זו, הנה אמיתית ואיתנה. לו היו הילדים שלנו יודעים עד כמה אנו אוהבים אותם, היה לבטח היחס שלהם אלינו משתפר… חושבים הורים רבים. אך דא עקא, האהבה הזאת, האמיתית כל כך, לא תמיד באה לידי ביטוי. להיפך, לפעמים, האב, בחוסר תבונה מקרין מסר שלילי והפוך מאהבה, וחבל.

חבל משום שבן או בת שלא חוו אהבת הורים כנה ואמיתית, מוחצנת וברת גילוי, עלולים ביום מן הימים לפתח סימפטומים מדאיגים במיוחד. לא יעזרו שום הסברים ותירוצים, שבאמת זה לא ככה… מה זה שאתה חושב כאלו דברים איומים וכו'… פארפאלן! הנזק כבר נעשה, החסך גדול, מעתה ואילך יצטרכו כל ימיהם להתמודד עם כאב קשה מנשוא, וכל זאת למה? סתם!

טעות נפוצה בין הורים קפדניים בדרך כלל, שמשתמשים באהבה המיוחלת הזאת נחלתם של כל בני אנוש, לסחיטה רגשית מזעזעת, המקל היחיד שנותר לפליטה בידם, הוא העונש הזה, שבאמת האחרון שבעונשים שלא צלחו תהיה טוב – אוהב אותך. לא תהיה טוב – לא אוהב אותך.

גם אם ברור, שבאופן גלוי, מעטים ההורים שאומרים את הנוסחה הזאת, באופן חד וחותך. אבל הרוח הנושבת מהתת מודע שאינו יודע כל כך להסתתר כראוי, היא בפירוש כזאת, והיא, כחרב פיפיות מסוכנת, מכליא קרנא, ולא מותירה מאומה באדמת נפשו החרוכה של היניק.

אם נרד לסוף דעתו של ההורה הסוחט או המתנה את אהבתו, נגלה שדווקא מניעיו הם לכאורה ההיפך לחלוטין… הרי מה רצונו מהילד? את טובתו הוא דורש… ובאמת אנו מאמינים שאת טובתו הוא דורש, וכי מה מניע אותו לאיים בגדול שבעונשים על עצמו ובשרו, אם לא התקוה, שכתוצאה מהאיום המבחיל הזה ייטיב הלה את מעשיו, והיה זה שכרו בזה ובבא? ואם כן, מה כל כך רע בזה?

התשובה היא, ואין עליה עוררין בין אלו שגידלו ילדים… שילד שחש אהבה מותנית, אינו יכול לקבל את האהבה הזאת גם אם הוא זכאי לה, כלומר, שהוא עומד בהצלחה בקריטריונים שהציב לו האוהב המתנה. הוא יזלזל ב'מתנת האהבה' מויחל טובות, יאמר הנאהב הזה. מי צריך שתאהב אותי בכלל?

ההפסד הוא כפול, גם הילד לא יקבל ממך, וגם לא יקבל את מתנתך, כשיחליט מאיזושהי סיבה להיות טוב… כי להיות טוב זו לא סיבה להיות נאהב. האדם שואף לאהבה טהורה שאין בה קיווי שכר ותגמולים.

אם בעולם הרחב, מבין הוא היטב, ששם מתבצע סחר מכר של קח ותן, והוא נאלץ להסכים עם מנהגו של עולם. אך לעולם לא יאמר אמן על יחס שכזה בתוך הבית פנימה. שם, מקוה הוא בכל רבדי נפשו אהיה מוגן לחלוטין למרות כל שגיונותי ומחדלי.

ואל יאמר האומר, כי מטיפים כאן לויתור על כל רע שיעשה הנער. לא, ממש לא… ההיפך, מותר לכל הורה שבעולם להזעיף פנים ולמחות קשות, בכל דרך חינוכית שימצא לנכון (! ) על כל תעלול ומשובה שעוברת את גבול הטעם הטוב. אך לעולם אסור לגייס את הקשר ההורי המבורך לתעמולה הזאת, נחוצה ככל שתהיה. אסור, פסול, מכוער, מגונה, שנאוי ומזיק.

אם אומנם מניעיו של האיש כנים ורוצה הוא רק בטובתו של הנער, ידע נא נאמנה, כי אם יש סיכוי קלוש שבעולם, כי ילדך יקבל את דבריך, הוא רק בגלל ידיעתו ברורות, שאבא ואמא אוהבים אותו "ללא תנאי" ודווקא לכן הוא מסוגל לקבל מהם ללא עוררין. ההשקעה אמורה להיות בכיוון הזה דווקא ולא בהפוך ממנו. שם קוצרים את ההצלחות.

אין בכוח השורות החיוורות הללו לתאר את עומק ההרס שעושים הורים בנפש בניהם ובנותיהם הקטנים וגם הגדולים. כשאלו האחרונים מבחינים שנושא אהבת הורים וילדים הוא נתון למשא ומתן. עולמם חרב עליהם למרות שלא תמיד יודו בכך. הם גם יאבדו אימון בבני אדם, וזה גם יכול להזיק להם בקשרים החברתיים והזוגיים שלהם הודות להורה לא משכיל, שמכר את אהבתו במחיר זול ועלוב. ולא הרויח מאומה.

אהבו את ילדיכם משום שהם יצירי כפיו של הבורא. ילדיכם זקוקים לאהבת הורים, סתם כך, כי אתם היחידים שנבחרתם על ידי ההשגחה העליונה להעניק להם אהבה מיוחדת זו, שאין לה כל תחליף. אם אתם לא תתנו להם את האהבה הזאת, לא יהיה מי שייתן אהבה 'כזאת'… התובנה הזאת מגלה עד כמה הדבר חמור שבעתיים אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו השם.

הפוסט אהבה ללא תנאי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לא אהיה כאותם מנחי חינוך ודרשנים המעזים לומר באופן גורף וחד משמעי, שכל מה שקורה בבית, אתם, ההורים אשמים! זה ממש ממש לא נכון, ובכלל, איננו עוסקים בלחפש 'אשמים', אלא מתמקדים דווקא במניעים של ילדנו למעשיהם, נבדוק אותם, כי שם שורש התיקון.

במיוחד בנושא הנפוץ והטעון ששמו 'חוצפה'… רוב ההורים או המחנכים נתקלים בילד חוצפן, או יותר נכון ילד שמתחצף. ולמרבית הפלא, יש ילד שהוא שיה תמימה בבית ואריה נועז וחצוף בחיידר וכן להיפך, מה זה זה?

לפני הכול עלינו לדעת, ילד שמתחצף, הוא 'ילד', וככזה הוא חייב להתחצף אם דוחקים אותו לנהוג כך. ועדיין לא אמרתי שההורים 'אשמים'.

מה רוצה הילד 'להרוויח' בחוצפתו? הוא פשוט מבטא אי יכולת, או אי רצון לקבל מרות… אמור מעתה, ילד שהתחצף אליך, מלמד יקירי, אינו ילד חוצפן, הוא לא קלט את מסר המרות שרצית להעביר לו.

מרות זה ענין של כבוד, לא של נתינים תחת מגף השליט, אולם כאשר הילד מזהה את מורו והורו ככזה, הוא נוקט במפלט החוצפה, אז הוא חלש מאד, לא חזק ונועז כפי שהוא נראה, ולכן שם המקום להקשיב לקשייו ולא להתקומם למול 'חוצפתו'.

אין המדובר כאן לבוז לשיטה הישנה של נערים הכפופים למרות רבם, ההיפך… בניית מרות נכונה, לא מאפשרת כלל לשום סוג של חוצפה. החוצפה, אף הקלה שבקלות היא בעצם איתות שכאן לא נוצרה שום מרות איכותית ואמיתית.

ברור שכשמתגלעים ניצני חוצפה אצל חניך, צריך להעמידו על המקום בשיא החדות, אך נבון יהיה האיש שישדר עוצמה כנגד חולשת המתחצף ולא ההיפך.

אם המחנך או ההורה, יתקצף כולו בשצף קצף לעומת הילדון שקרה תיגר על מלכותו, הוא ייתפש, ולא רק בתת מודע, של הנער וחבריו, כאיש חלש אופי – – – והם יהיו צודקים. כי חוצפה היא חולשה בביטוי הכי חד שלה, ולעומתה על המחנך לעמוד כחומה בצורה.

באותה שעה לא נעימה, בה אומר או עושה התלמיד או הבן משהו לא ראוי לנגד עינים קמות של המופקד על חינוכו, עליו לשדר לו מרות מחודשת, המתנה שקטה, דיבור חרישי ונדהם, תקיף ומחלחל, לא כועס וזועם, אלא כתוהה על מעשה לא ראוי… לא לתת במה לחוצפה, רק לתמיהה על הפריצה הלא מובנת של הגדר האנושי הפשוט.

וזאת רק בתנאי, שהמחנך לא איפשר את החוצפה הזאת. הסמכותיות ואי האפשרות להעיז, לא נוצרת ביום אחד, כאשר מסתיים חוש ההומור של ההורה והמחנך… אלא זאת בניה סבלנית של נדבך על נדבך שיוצר את החומה הבלתי עבירה של חוצפות ותעוזות.

כאשר ברור למחנך, כי הכול נעשה, האוירה משדרת רצינות, וכולם נושאים בעול והולכים בתלם, והנה התורן שמפר את האיזון העדין הזה. עלינו לשמוע ממעמקי קול החוצפה את הסבל של הנפש – שם הפתרון.

יש דרך פשוטה להדוף חוצפות והתקוממויות של ילדים, זאת דרך שזהה לדיכוי מרד אזרחים, היא פועלת מצויין, אך לא משמשת שום מטרה, כי אם הריוח כולו הוא רק שקט תעשייתי, לא חינכנו אף אחד, וגם סביר להניח שמפעם לפעם נצטרך לטפל ב'אזרחים' החצופים המפרים מרות מפקידה לפקידה.

יש בתים, שכך הנוהג הנפוץ בהם, הילדים גדלים שם באומללותם…

אך הדרך הרצויה היא, לרדת לשורש הענין, לבדוק, איך זה, שהילד שלי, שאמור לכבד ולהוקיר אותי, הוא כה מזלזל ובוזה, למה? אם כבודי אינו יקר בעיניו, אז בהכאה, בזלזול או בעונש, אחזיר את כבודי האבוד?

ברור שלא.

הורים שהחלו לנהוג בדרך יסודית, וניסו להידבר בשעה שקטה עם הילד, נדהמו להיווכח, שהחוצפן הנורא הזה, כלל אינו מודע לחוצפתו, הוא מוחה נמרצות נגד נסיון לעשותו ככזה, וזו בכלל לא חוצפה… יטען להגנתו.

לפעמים הוא כה שקוע בעצמו, בצרתו, בכאבו ובסבלו, שההורה שבוחר לטפל רק בכבוד שלא ניתן לו, נתפש בעיניו כגורם עויין הנמצא הרחק הרחק מעולמו הרגשי… הדרך במצב שכזה, להמתין עם החינוך לכבוד ודרך ארץ, להקשיב לקול הכאב, עם הערה כלשהי, שניתן לעדן את ההתייחסות כשפונים לאבא, אך את הטיפול האמיתי, ניתן לעשות ביסודיות, כאשר עושים אותו נכון.

כשוך חמת הכאב, עלינו להסב את תשומת לבו על דרכו להשיג את משאלותיו, אז, כשיהיה פנוי רגשית לקבל, יגיע תורו להיות נדהם מהדרך שאימץ לעצמו, סביר להניח, ברוב המקרים, כי הילד יתבייש בדרכו, וינסה להיטיבה באימוץ דרכים שונות, מעודנות יותר.

כך לא ניתן לחוצפה הנצחה שאינה ראויה לה, האדם בטבעו, הבריא והרגוע, אינו נזקק לחוצפה, ההיפך, הנאתו להרויח דברים ביושר, לא בסערות נפש הרסניות, עיזרו לילדכם לרכוש מיומנות בעוצמה אמיתית שאינה נזקקת לחוצפה.

הפוסט אל תתחצף ילד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל הורה ומחנך מודעים היטב לשוט העונש המרחף מעל ראשו של הזאטוט, שבכוחו למזער את נזקי התנהגותו… אך לא כולם יודעים את משמעותו של העונש, דרכי ביצועו והפקת התועלת הרצויה ממנו.

הרי ברור לכל בר דעת, כי עונש אינו נקמה ואינו בא להביע אך זעם, אם הוא באמת כזה, הרי שמתאים לו שם אחר ולא עונש. ובמיוחד לא כזה שבא לחנך, להדריך, לבנות ולכונן אין בונים על ידי הרס, זכרו הורים כלל יסודי זה. ללא זה איבדתם את כלי העונש לחלוטין.

כיצד מענישים? הורה שמוצא את עצמו שואל שאלה זו, הוא כבר נכלל בקטגוריה חיובית של הורה מובחן ומודע לתפקידו המחנך והמכוון. השאלה הזו, תשובות רבות לה, והן נעות בכל מעשה לפי ערכו וענינו.

הורה ומחנך שרוצה להעביר מסר ברור, שייקלט ברבדים הכי פנימיים של חניכו, משתמש לעיתים בסנקציה שתהווה תזכיר לעת הצורך, כי התנהגות בלתי הולמת אינה משתלמת, אך כאשר אין העונש משרת מטרה זו, עלינו לדעת כי הוא משרת את המטרה ההפוכה בדיוק.

אם חלילה ילד מזהה בתהליך שבין המעניש לנענש גילוי של נקמנות או מידות רעות ושולטנות, מלבד האיבה שהוא ירחש למעניש לנצח, הוא גם ילמד, ובדרך מאד ברורה, כי בעולמנו השפל, כל דאלים גבר, החזקים מנצחים ולא משנה אם הם צודקים.

שיטה זאת תהפוך לדרך חיים בעבור החניך, הוא לא נענש, כי אם נשאב אל מעגל חיים שגוי, עכשיו הוא החלש, מחר הוא יהיה החזק, והוא כבר יראה לו…

בסוגריים ניתן להעיר, כי כאשר הנענש אוהב את המעניש למרות העונש שזה הטיל עליו, הרי שכאן לא קרתה טעות קריטית שכזו, הילד אינו טיפש, עיניו מבחינות בחדות יתירה במניעים נסתרים ומוחבאים, אי אפשר 'לעבוד' עליו.

וראוי לציין, כי אין כאן כל הבדל אם מדובר בעונש קשה ומעיק לבין משהו קטן, המניע הוא העיקר, כיצד מענישים היא השאלה, ולא משנה מהו גודל העונש, למרות שברור, כי חוסר פרופורציה בין החטא ועונשו גורם לאיבוד האפקט הרצוי, החניך חש כי המעניש טעה, ולא זה מה שאנו רוצים שיחוש.

נפגשתי פעם עם מנהל תלמוד תורה שסיפר לי סיפור מדהים, בחיידר שלו מצוי ילד שובב, מה שנוהגים לכנות 'עושה צרות מקצועי'.

המלמדים כבר התרגלו אליו, והוא התרגל אליהם, מהם החטיפו לו כשפקעה סבלנותם ומהם השתמשו בכלים נוספים, הילד למד לשרוד… יום אחד, הגיע היום הראשון שלאחר החופש, הוא עלה כיתה, ביומיים הראשונים למד המלמד על טיבו והתנהג בהתאם התגובה המפתיעה: הילד סירב בכל תוקף לבוא לחיידר.

מפתיע מאד, כי הילד מעולם לא בחל בעונשים מכל סוג, ומה זה ארע לי כי נזעק. המנהל דנן קרא לו לשיחה, הילד נענה ובא. כשנשאל למה הרבי הזה לדעתו, 'גרוע' יותר מהרבי'ס שדי ייסרוהו בעבר? ענה: כולם מענישים, אבל זה רשע…

המנהל לחש לי לאחר המעשה: "לצערי הוא צדק, ונאלצתי לפטרו". הילד ידע להבחין בין עונש, קשה ככל שיהיה, לבין רשעות לשמה! זה לא עובר בשתיקה על ידי שום ילד, הוא יגיב על זה במוקדם או במאוחר, ולא תמיד התגובה תנעם לנו.

לדעת להעניש, זה לימוד שלם, איך ומתי וכמה. מי שלא משקיע מחשבה בענין העונש ואיכותו, הוא כפושע המתנכל לנשמות, העדיפות של הגיל והכוח המושחת לא רלוונטי לעתידו, הוא ימתין לשעת הכושר לפרוק את עולו של המדכא הצורר.

לא כך אנו רוצים להצטייר בעיני ילדנו וחניכנו, החוכמה היא לגרום לעונש להיות 'רצוי' ואף אהוב כמעט על הנענש, הוא יבין שהוא בעיצומו של תהליך חינוכי מתמשך, ואף שלא יודה בכך, ינעם לו לראות את העיסוק בעתידו הרוחני, ואם לא עכשיו יום יבוא…

לפני שנים נתקלתי בנער שלא ידע להיענש, הוא היה 'הופך עולמות' ובטוח שמתנכלים רק לו, היו לו אלף ואחת דוגמאות, איך שהתנהג טוב ולא גמלו לו, ורק ביום פקודה נענש על משהו, הוא פשוט היה ביש גדא, תמיד נתפס… כך לפי דעתו. הבנתי כי כל עונש לא יחנך אותו, מה עושים?

והנה הגיע יום בו רציתי לגמול לו, הכרזתי על פרס מסוים למי שיעמוד באתגר כלשהו, אף לחשתי באוזנו, כי רציתי לראותו מרוויח… להוותי, הילד היה בין המפסידים. ואז פניתי אליו: אמור אתה, מה היית עושה במקומי, אעשה אנוכי גם אני… הוא שקע בהרהורים, ואחר הביט בי בנחישות, בעינים עמוקות, ואמר: "מגיע לי עונש"!

כשאנו מצליחים להביא את החניך לתובנה כי העונש הוא כלי בשבילו ולא כנגדו עשינו כמעט את כל העבודה, כי אין אנו מענישים כי אם מחנכים.

זו אומנות!

הפוסט אמנות הענישה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לפני שאתחיל לומר מילה אחת או שתים, אני רוצה להבהיר, אין דבר יותר גדול בעולם מלומר תפילת השל"ה, ולא רק ביום ערב ראש חודש סיון…

ראינו יהודים שהיו אומרים תפילה זו בכל יום, אשריהם ואשרי חלקם, אולי נזכה אף אנו לכך, ביום מן הימים.

אגב, יש אומרים, שלא השל"ה הקדוש עצמו חיבר זאת, כי היא היתה תפילה קדמונית מאד, והשל"ה ריענן אותה, והיה אומר אותה, וגם פרסם את מעלת אמירתה, ובפרט בערב ראש חודש סיון; כך או כך, כבר פשט המנהג בכל ישראל, כשמשנה לשנה הוא תופש תאוצה והרחבת מעגל, אשרי ישראל קדושים, אכשור דרי, אין כמו תפילות.

ברם, בשורות אלו, רצוני לחדד זווית נוספת, כדאי לנו להסתכל על ההסתערות החיובית, כאמור, על התפילה הזו ומה שמסביב לה (יש המונים הפוקדים את ציון קבר השל"ה הקדוש זי"ע בטבריה, ויש כאלו שבודאי חושבים שזהו יום ההילולא שלו, גם טוב… ), מה הסיבה לכך?

התשובה היא פשוטה ומקסימה עד מאד, כולם, ממש כולם, רוצים ילדים טובים. הרעיון של תפילה זכה אחת שתפתור את כל הבעיות קוסם לכולנו, הנה תפילת השל"ה, כבר אמרת היום?

אני מודה, וגם מתפאר בכך, שאני מאמין באמונה שלימה כי תפילת השל"ה, כך ממש, כמו שישראל קדושים אומרים בחיל, יש בכוחה להשפיע אצילות על ילדינו, ואפילו בפעם אחת של אמירה כלשהי, כי מי יכול לשער ערכה של אנחה יהודית אמיתית, ולו של פעם אחת ויחידה…

רצוני רק לרומם את הרצון הזה, ולהבליטו, ואף לגרום לו שייחקק חזק בלבנו, בסתם ימים של חול, בכל עידן מזדמן לרצות בטוב טובם של ילדינו הקטנים עם הגדולים. אם אנו כה רוצים שהילדים יהיו טובים? הבה ונחנך אותם, התפילה היתה בסייעתא דשמיא בחינוך זה עצמו, בלי השם יתברך אי אפשר לעשות כלום, אך הוא יתברך גם רוצה שנעשה מה שהצטוינו לעשות.

ומה הצטוינו? הקדוש־ברוך־הוא אומר על אברהם אבינו:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אנחנו מצווים לצוות את בינו ובנותינו את דרך ה', עלינו לדבר עמם תמיד על השם, אהבתו ויראתו. לנטוע את אותו רצון קדוש שמתגלה בחוטפינו את דף הצילום של תפילת השל"ה הקדוש, ובאמרינו אותה בדמעות שליש.

התפילה הזאת עוד עזור תעזור, אך הכלי לחלות של אותה השפעה אלוקית היא בדמות החינוך לתורה ואהבת השם, שנחנך את הילדים.

עלינו לדעת, מה שרבים לא מודעים לכך, כי הילדים שלנו שומעים היטב את הדברים הטובים שאנו מנסים לומר להם, גם אם נדמה שעכשיו, בשעת מעשה, הדברים לא נקלטים כראוי, חולפים איכשהו ליד האוזניים, ולצביטת לבו של האב 'פורחים עם הרוח' אך אין הדבר כן.

אין הדבר כן, משום שאם הדיבורים הטובים נאמרים בניחותא, לא כהוכחה משפילה או מוסר כועס, הם יחלפו במחלפות מחשבות ראשו של הבן פעמים רבות מאד בימי חייו, והוא עוד ימצא את עצמו מדבר כך, ממש בסגנון של אבא, אל הילד שלו, אין לנו מושג עד כמה עמוקה ההשפעה שלנו על הילדים.

ה' לא ציוה אותנו להשפיע על הילדים או לגרום להם שיהיו קשובים, או חלילה לנסות לעשות אותם "שיהיו כמונו"… אבי אבות הטעויות החינוכיות הקריטיות! עלינו רק להשמיע, נכון וטוב, את הדברים היקרים הללו, ולא לצפות לכלום… רק לעשות את הדברים לשם פועלם, משום שה' ציוה אותי להנחיל את האמת הזאת לבני, ולא משום שאני רוצה עינים מעריצות בילדיי המתוקים והמחונכים ברחובה של שכונה.

תתפלאו לשמוע, הילד גם קולט את זה, האמת המחלחלת עמוק מאד, יודעת את הנתיב לתבונתו של הילד, הוא ידוע להבחין מה היא אמת, ומה היא פוזה! וכיון שיש לנו המון מן האמת הכי אמיתית בעולמנו השקרי, למה לנו להתעסק בשטויות? הבה וניצוק את מי תפילת השל"ה לאורחות חיים של אהבה ויראה, של שלימות אמונה יוקדת שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום.

כל ברכה, כל תפילה, כל מצוה עשו זאת לעיניהם ובאמת… דברו על גודל מעלת הדבקים בהשם, אל תבושו מלדבר דיבורי אמת תמימים ולא מקובלים כל כך בעולמנו הציני והמבזה. כי הדברים הללו, גם אם אינם נאמרים בסגנון מצועצע ומהוקצע, אך לבושים באדרת האמת סופם שיתקבלו.

שמעתי על מרצה מוכשר ודגול, שהוזמן לדבר בפני קבוצת נערים מבתים טובים במסגרת מיוחדת, שהקימו אנשים טובים שרצו בכל זאת להטעים לנשמות קדושות כאלו טעם ערב של לימוד תורה ותפילה בדרך המיוחדת לשורש נפשם ההומיה, ובכן, הרעיון שהביע האיש בפניהם היה כזה.

בדבריו, הוא ניסה להזכיר להם, את העתיד הדי קרוב, בו ישאו נשים כשרות ויביאו לעולם ילדי חמד, אתם מודעים לכך, שגם אתם, ככל משפחתכם, תביאו את המלאך הקטן ביום מלאות לו שלוש, לחצר מערת רבי שמעון בר יוחאי, שם עטוף בשיראין צבעוניים ונוצצים, ירקוד על כתפיכם הזאטוט שלא יודע חטא מהו? ואתם תניפו מספרים אימתניות על מחלפות תלתליו… האם תחבשו לראשו כיפת נושרים? או שמא תעשו לו תספורת עדכנית שאתם כה אוהבים? אותו חינוך שאתם חוויתם, תחפצו להנחית על הגוזל החדש והטהור

את האמת שבכם.

הפוסט אמרת כבר תפלת השל"ה?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מנהג ישראל עתיק, הנפוץ בכמה קהילות, בברכת כהנים, מכניס האבא את הילדים הקטנים תחת טליתו המוסטת עד למטה מחזהו, מהמסורת המקובלת שאין להסתכל על ידי הכהנים מחמת השכינה השורה עליהם.

זו הסיבה שהמנהג הזה מתקיים, אבל הסיבה שהם, הילדים הקטנים, דוממים ושותקים בכובד ראש תחת סיכוך מחמם ודי מחניק היא סיבה אחרת – באותם רגעים נעלים הם חשים שהם שותפים למשהו נעלה מאד, לא רק האבא הגדול יש לו טלית, עכשיו גם אנו שם.

במשל זה ביקשתי לעורר על נקודת חינוך מענינת. נקודת החינוך. הגישה העשירה היא, שבמקום להשפיע על הזאטוט שילך בדרך הישר, כדאי אולי יותר להכניס אותו תחת כנפי השכינה לא כמושפע אלא כמשתתף פעיל, כלומר, להפוך את החויה לחלק ממנו.

הרבה הורים נבוכים מול הילד שלא מוכן להתפלל בשום אופן, הם רואים בעיני רוחם, בצער העצום שיהיה להם, כאשר הנער-ללא-תפילה יגדל פרא ואין אלוקים בלבו. מלבד השטות הזאת, לייחס לפעוט עתיד שכזה, ללא שום סיבה, צריך להבין שבמקום פנימי, אבא כזה, גם הוא בעצמו לא מבין את מהות התפילה שהיא התחברות מוחלטת לבורא – האם הנך כועס שילדך אינו בדרגה זו?

נכון שהקיום היומיומי של החוקים יביא אותנו, אם נזכה, בסופו של דבר, להעמיק גם באיכות ובמהות, אך לא כל ילד יכול לקיים דברים הקשים עליו לקיום מחמת איזה עונג עתידי שעדיין לא טעם אותו מעולם. הגישה הנכונה, אם כן, היא להטעימו את הטעם של אותו עונג.

העונג הגדול יבוא כאשר תהיה לו תחושת שייכות. כשהילד ייכנס, כמו במשל הטלית, לתוך מעגל המתפללים, כבר לא יהיה צורך לעוררו לתפילה, היא תהיה חלק ממנו, הוא יתאוה לתפילה…

כמה שזה מדהים, אך אם נתבונן, אין חילוק בין מבוגר לילד אלא רק בפיתוח הכשרון ולא בכשרון עצמו, לעיתים, כל העדיפות של המבוגר הוא בידע ונסיון, שאותם אין לילד – מטבע הדברים.

אבא שבאמת רוצה שהילד שלו יעמוד בתפילה לפני ה', צריך לפעול בדיוק כמו שפועלים עם מבוגרים, אם נניח, אנו נדרשים, לצורך הענין, להחדיר מוטיבציה לתפילה אצל אדם מבוגר, כיצד היינו נוהגים? לבטח היינו עורכים שיחות מעמיקות אודות הבורא ועל גודל הזכות לעמוד לפניו בתפילה ושיחה בינינו לבין קוננו.

האם יש סיבה שלא נעשה זאת עם ילד? האם אינו מוכשר להבין דברים כאלו? תתפלאו לשמוע, שהילד, מחמת תום לבו וטהרתו – מסוגל להפנים את המסר היהודי הזה, הרבה יותר ממבוגרים רבים. לבו הריק מטינופת של עולם התמורות – מכיל את האלוקות. רק צריך לדבר על זה.

אומנם, הילד לומד בבית ספר תורני, קולט רשמים וחויות מהתורה והאמונה, אך זאת צריך לדעת, שלא תמיד הוא יכול לקשר את הדברים עם ענין התפילה, כי התפילה אינה עוד סוג של מצוה, כמו שיש מצוה לקבוע מזוזה, יש מצוה לומר כמה מילים כל יום… זו טעות שאף מבוגרים טועים בה, ומה לנו כי נלין על ילד קט?

התפילה היא התחברות של כל הויית האדם מול הבורא היחיד, כאשר המתפלל מתנתק מכל עניני העולם – זו תפילה באמת! כל היתר, הוא רק חינוך והרגל כדי להגיע לתפילה. זו אפשרות, לנסות להרגיל את הילד לומר עוד ועוד, פסוקים, ברכות ואמירות, מה שבדרך כלל אנו עושים, בכל בתי ישראל. אך עיקר החינוך חסר מן הספר.

עיקר החינוך, הוא כאמור, שיתוף! עלינו להקפיד מפקידה לפקידה להעלות את הנושא הזה בבית, אם על ידי סיפור מעשה או המחשה כלשהי, כשהמסר ברור – הילד מבין מהו סוד התפילה… הוא מתחיל לקבל חשק להתפלל, רמתו מספקת כדי להתעורר לקרבת אלוקים לי טוב, או אז, גם אם פה ושם יעדר מהתפילה וילך לשחק עם חבריו בחצר בית הכנסת, הוא יודע שיהודי ותפילה היא היינו הך, וכשיגדל – הוא כבר יערוך שיחות עם ילדיו, או שמא גם יכניסם תחת כנפי הטלית.

אין אפשרות אחרת לחנך ליהדות בכלל ולתפילה בפרט כי אם על ידי נקודה זו. וזו הסיבה שאנו נתקלים לפעמים בילד שבמשחקו הוא עורך מנין עם קריאת התורה (ס"ת של שמחת תורה) עם עליות ומי שברך, ומתעטף בטלית ומשחק בכל הקטע הזה. למה? כי הוא רוצה להיות שייך! לכן ילדים שבגרו בבית שלא היה שם שיתוף, הם יכולים, במקרים מצערים רבים, כה שונים מהוריהם העבדקנים החסודים, והוא, חניך הבית הזה – כה מנוכר ובוזה! משום שלא היה כאן שיתוף, האבא בשלו והילד בשלו.

כמובן שאין הדברים כה פשוטים כפי שהם נקראים, כי צעדי האחריות הללו צריכים להיות מדודים, מתוך חרדת קודש לתפקיד הגדול שהוטל על שכמנו, להחדיר את האידישקייט הצרופה הזאת, להחדיר אותה נכון, לתכונות המתאימות של ילדינו השונים, ולדעת, כי אין הדבר תלוי אלא בחינוך – חינוך נכון של שיתוף ולא של דו סטריות, ולבטח לא של כפיה.

גם אם אנו כופים את הכללים ואת הגבולות – איננו יכולים לכפות על התכנים, אותם אנו צריכים ליצור בצוותא עם הילדים, וכשותפים, עלינו להתחשב מאד בצעדים שלהם, ולצעוד עמם יחד לפי הקצב שלהם, ולעשות כל מה שיידרש בשביל לבנות אותם כיהודים חמים. בהצלחה!

הפוסט אני ואתה ביחד… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האתרוג, הלולב, ההדס והערבה מרמזים כידוע על ארבע סוגי העם, כמאמר רבותינו הקדושים במדרש (ויקרא רבה ל, יב):

פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.

וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.

וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא יקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה.

הבנים שלנו, גם הם בעלי מאפיינים שונים, אין אחד דומה לזולתו, כל אחד נוטה לכיוון מסוים למרות שהיינו רוצים בכל לבנו ונפשנו שישית אל מקום אחר פניו. איך אומרים? ילדים אי אפשר לבחור.

אי אפשר לבחור, אבל אפשר ללמוד קצת מההתייחסות של המדרש על ארבעה חלקי עם ישראל, ולהקישה אל ההתייחסות לפרי טיפוחנו בבית, ובמיוחד לצפות בכנות לקיום ההבטחה: 'בשעה זאת אני מתעלה'.

הטעות הרווחת כאילו האתרוג הוא זה שינחילנו נחת רוח אמיתי, לעומת הערבה שמטעימתנו טעם ללא טעם, טעם ערבה תפל ומעורר גועל – היא טעות קריטית לחלוטין, משום שבתוככי האדם עצמו יש ערבה, ויש הדס, ויש לולב ויש אתרוג. שום כוח מהארבעה אינו מיותר, אדרבה! אלו משלימים את אלו.

הרעיון העמוק שבאגודת המינים מלמדנו יסוד חשוב בחינוך, יסוד היסודות הייתי אומר. משום שאם נסתכל על הערבה למשל כפרט, הרי שאיננו רואים שום 'תכלית' בסיפור הזה, לשם מה אנו עמלים כל כך אם אנו רואים תוצאה של ערבה?!

אולם אם נבחין כי המוטיב של הערבה שנתגלה בילד הוא רק פן אחד, בודד לגמרי משלל הכוחות שאומנם נמצאים בו – לא נראה אותו כערבה לבד, אלא כמשלים את הארבעה המינים, בטוח, ללא ספק כי בילד הזה שלך הערבה, יש אתרוג טעים וריחני, רק אתה עומד מהצד של הערבה, אינך מסוגל לראות את הכול ברגע זה הסתובב מעט, או שתמתין שהוא יסתובב מעט, ימים יגידו, תן לו את השעה… כי אין לך אדם שאין לו שעה, הוא יגלה את ארבעת מיניו הנהדרים, אתה תזכה לנחת.

השם לב לדברי המדרש, מגלה דבר נפלא, הלוא מובן היטב שהאתרוג מכפר על הלולב, ההדס על הערבה. אך איך בדיוק תכפר הערבה על אי מי? הלוא 'אלו על אלו' כוללים את כל הארבעה, לפי פשוטו… אלא שבערבה גנוזים כוחות נעלמים, נחבאים ונסתרים אתה, האבא, המחנך לך וגלה אותם, אגוד את הכוחות וראה נא בישועת ה'.

נורא נוראות! לאבדן אי אפשר… איך ניתן לאבד ילד יהודי, כאשר אתה רואה אותו כערבה גרידא, חסר סיכוי כלשהו להתפתחות? ראה אותו כאתרוג, כלולב, כהדס, ואז תוכל לקבל אותו גם כערבה. כי קבלת החריג והחלש, יכולה להתבצע רק כאשר אינה מחוסר ברירה, אלא לכתחילה שבלכתחילה, הוא חלק מדבר גדול ביותר, לאבדו אי אפשר! אי אפשר…

וכאמור, לא צריך ללכת רחוק אל ארבעת השונים, בתלמיד בודד אחד מצויים כל הארבעה בהתחלפות מהירה כבזק, בבוקר הוא אתרוג ובערב הוא כבר ערבה, החוכמה היא להביט על המכלול של כל זה, להבין שהסורר-הערבה הזה שלפנינו הוא האתרוג של אתמול, והעיקר האתרוג של המחר, של התקוה, של ההזדמנות, יכפר זה על זה ובאותו שעה הוא יתברך מתעלה.

בחינוך יש שנים, יש את המחנך ויש את החניך, העבודה הטובה מתבצעת בשיתוף פעולה, לא שצריך לפרוץ גבולות, אך צריך איזה קשר בין השנים, קשר של הבנה, קשר של איגוד המינים.

הנער, אמור לדעת, שגם אם הוא רואה את עצמו כערבה שאין בה ממש, הוא בעצם האתרוג בטהרתו, נקי וזך ומום אין בו. זהו בעצם סוד האיגוד של המינים, במשנה החינוכית – לא משהו אחר.

אם הוא ידע להכיר בערך עצמו גם בשעת הערבה שלו, הוא באמת יראה צדדים יפים ומריחים טוב, אך אם נצמיד לו את היחודיות של הערבה כפרט בודד, הוא לא יעזוב את דרכי הערבה שלו לעולם, ואין זה איגוד מתאים לנשמה יהודית שיש בה הכול.

רבים מגדולנו זוקפים את סוד הצלחתם לאיש מסוים שהצביע לעבר האתרוג שבהם, השפיל מבטו מהערבה הבודדת, הבחין בצהוב המפואר של פרי ההדר הנתון ביד המחנך האוגד, זה ששם לבו להתאחדות הכוחות בנה את עולמם, וזכה לנצח בקנין הגדול עלי אדמות לקיים את "פריו מתוק לחיכי", בפירושו המחודש.

הפוסט ארבעה בני הסוכות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

'כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר'… אלו מילים של ליל יום כיפור, יפים הם באמרנו אותם לפני מי שאמר והיה העולם, כשבכוונתנו אליו יתברך בלבד, וכאשר מסיימים אנו בפיוט: כן אנחנו בידך חסד נוצר וכו', אולם מגונים מאד הדברים הללו, כאשר אנו מתייחסים אל ילדנו או חניכנו, ממש כך: כחומר ביד היוצר.

מגונה ואף לא נכון.

וגם לא עומד במבחן ההצלחה.

כיום מקובל להתבטא בניסוח 'לעצב את נפש הילד', כלומר, ליצור את דמותו על ידי הכוונה וחינוך, אם הדברים אמורים כהנחיה בלבד, כדרבון מַלְמָד חייו, הרי שזכינו להניח אצבע על יסודות החינוך הישרים והמתוקנים, אשרי האב היודע להדריך נכונה את ילדיו.

כל זה טוב ויפה, כאשר הענין נותר בתחום העיצוב וההדרכה, שם, ככל שהמקצוענות משובחת יותר, התוצר, קרי הילד, יהיה מושלם ובריא-נפש יותר, אך כאשר חורגת היא מתחום העיצוב ומתפשטת אל גבול הפיסול הרי שכאן מתרחש חורבן ולא בנין.

כי הרי מהו בעצם ההבדל בין פיסול לעיצוב, לפחות בלשון המדוברת? הפיסול בעולם המלאכה והיצירה, הוא פעולת בנין שבא 'לפסול' חלקים מסויימים, להשליכם הצידה, לוותר על פיסות מיותרות, ליצור את החלקים המועדפים ולבנות מכל הכלליות דמות מפוסלת יוצאת מכל הררי ה'פסולת'.

לא כן הוא העיצוב, הוא אינו מוותר על שום חלקיק, כל אחד שכזה חשוב, הידיים המעצבות באמונה את החומר הבצקי יתחשבו בכל מרכיב, יגייסו אותו לרעיון, ויבנו ממנו דמות ראשונית, שלאחר מכן תלוטש לכלי המוגמר, הנכון והמתוקן.

לצערנו, הורים רבים מטשטשים את הגבול הרצוי בין השנים… הילד הזה הוא הרי 'שלהם'… וככזה הוא אמור לוותר על כל תפישת עולם שלו, על כל מציאות, ישות ואישיות אפשריות שלו.

גם אם זה נכון לגמרי שהנער או הנערה אמורים לקבל מאתנו אורחות חיים, ואף גם לדעת כי ישנם דברים שלהם הם נראים כמתוקנים, ובפירוש אינם כאלו… אך זהו האך הגדול! צריך להיזהר מחלקים 'מיותרים' שנגזרים מעצם אישיותם לא לפסל אותם תוך כדי השלכה של פיסות 'לא רצויות' אלא לעצב, היינו, לגייס את החלקים הפחות מחמיאים ולצרפם אל הקומה הכללית, זהו פתרון החינוך וזה שברו…

מלבד שדרך 'חינוך' באופן של פיסול אינה נכונה, היא גם לא מתנהלת כך, ורק לפי מראית העין הגשמית ניצחנו את הטעויות שלו מתחת פני השטח לא זז כלום. כדאמרי אינשי ניצחנו בקרב אך לא במלחמה, המלחמה הניטשת בין הכוחות עדיין בעיצומה אין כוח בפיסול והשלכה למגר שום תופעה.

לפיסות המושלכות הללו יש דינאמיקה משלהן, הן מוזנות על ידי חיות שאין בכוח אף אחד לקפדה, הן תמתנה לשעת 'כושר', ועשויות לפרוץ החוצה בפיצוץ לא מבוקר ולא נעים בעליל המפסל יוותר בהשתוממות מוחלטת, מה קרה לפיסול העקבי שלי? משהו כמו הגולם שקם על יוצרו יתרחש למול עיניו הנדהמות.

שורש הענין הוא, כי 'אישיות' מתנת שמים היא, אותה לא ניתן להכניע בכוח הזרוע, ואף לא בתוקפן של מילים קשות והרסניות (! ) אישיות וטבעים הם כלי העבודה המומלצים על ידי קודשא בריך הוא, שעמם יעמול האדם בחירות מופלגת למען המטרה שלשמה נשלח לעולמנו השפל.

הרוצה לפסל את ילדיו כדמותו וצלמו, שומט תחת רגלם את הבסיס האיתן שעליו הם עומדים, הם יעשו הכל כדי לרצות אותו (אם תהיה להם סיבה טובה לכך שזה כשלעצמו הוא כיוון לא-חינוכי לחלוטין) במקרה הטוב… ויעשו הכל כדי לפרוק כל עול שבא מהכיוון הזה בבוא היום והעת המתאימה, והלואי שלא קודם לכן.

וזאת משום שנלקחו מהם כלי העבודה שלהם, המקוש שעמו הם חייבים לחפור את בור חייהם, הם נתונים למרמס של כלי עבודה זרים להם, ואז העבודה לא תצלח, ואנחנו נצא מופסדים לגמרי.

ובאותיות של מעשה: לא רק לנו חייב להיות ברור כשמש, שהילדים שלנו הם לא אנחנו, ובכלל לא… גם להם זה חייב להיות מאד ברור, אנו נשאף לטובתם הרוחנית והגשמית ונפעל לפי רוח זו, אולם, דווקא הידיעה כי יש דברים שאינם בשליטתנו ובתחום אפשרויותינו תפעל לטובת הענין כולו, מכח ידיעה זו, ננהג בתבונה ונשכיל לחנכם בחינוך הרצוי וההולם את אישיותם המבורכת.

הדים לחינוך נכון זה, מוצאים אנו במקראי קודש (מלכים-א א, ו): "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וכו' – וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ". אף כי אנחנו מנצלים את דרך הרמז, מנסים אנו לומר, כי "עצבו" מתייחס לפעולה ולא לאישיות לא 'מדוע אתה ככה'?! אלא מדוע ככה עשית? לבדוק את המניעים למעשה זה או אחר, יש במפרשים, שאדוניהו זה טוב היה, והפסיד את היד המחנכת והמעצבת של מדוע ככה עשית… וכנראה שרק בדרך זו המפורטת לעיל, בלבד, ניתן לעשות משהו.

הפוסט בין פיסול לעיצוב הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

במסכת חינוך התקשו רבים, זו עולם-הבא-מסכתא הדורשת למידה עיונית שאינה מסתיימת בזמן קיץ ובזמן חורף, רק מתמשכת והולכת, ומוספת תובנות עמוקות, ככל שהחניכים גדלים, והמחנך מתבגר ומוסיף דעת.

חינוך אינו אילוף, הוא יותר מתקרב למשהו כמו 'הרגל', אנו חונכים את דרכו בחיים, הראשית בידינו, ההמשך בידו… זה צריך להיות לנו ברור, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין, וילך ממך, לא יסור ממנה, מרצונו הטוב.

זו הנקודה, אנו כופים קצת, לוחצים הרבה (… ?) אך זה לא העיקר, אנו אמורים, בכל אופן, לגרום לכך שהחינוך שלנו יהפוך מההר כגיגית לגיגית מקבלת ושואפת להתמזג במסר הנכון שנקלט. זה חינוך.

אחת הכותרות הראשיות של דפוסי המסגרת המאפשרות לנו לחנך ולהתחנך, היא יצירת הגבולות הנכונים והברורים, גבול זה כמוהו כקיר הבית, הגורם לו להיות יעיל לשימושו החיוני לחיים, ללא קיר אין בית, ללא הצבת גבולות, נכונים ומדויקים אין חינוך, וגם אין אישיות בריאה, כלומר, לא יהיה את מי לחנך.

לא רק בחינוך נחוץ הגבול, בכל תחומי החיים, הגבול, התיחום, מעניק את התמונה הברורה למה שאנו פועלים ויוצרים. הילד הקטן, הגדול, המתבגר וגם האיש והאישה בכל גיל שהוא מוכרחים לחוסן הבסיסי הזה שהגבול מעניק להם, פשע גדול יפשעו בנפשם, אלו שאמורים להיות היוצרים של הגבול והמשמרים אותו, אלו פוגעים בצורך הכי בסיסי באישיותם.

אם אתם מחנכים או הורים, אתם לבטח נתקלים ללא סוף, בנסיונות אין ספור מצדם של הנתונים למרותכם, להרוס את הגבול, לקעקע ביצתו, ולזכות בחיי חופש ודרור. אז כיצד איפה, אין הנערים חשים ב'צורך' החיוני כל כך? שאלה טובה.

התשובה נעוצה בשורש יסוד נפשו של אדם. כדברנו במאמר נוסף (בשם 'עצמאות'), האדם נולד וחי עם אישיות עצמאית האדם נברא יחידי… הוא, מטבע נפשו הבריאה, שואף לעצמאות שתביא לידי ביטוי את אישיותו המיוחדת, בשלבים שונים בחייו, הוא מנסה לאייר את קווי העצמאות הזאת, בדמות החופש המופגן שהוא מבקש, דורש ותובע… הוא רוצה עצמאות, אבל לא חופש, שימו לב לכך, החופש הוא רק דרך בו הוא חפץ לתאר את רצונו. כי הרי אם ניתן לו את העצמאות בדמותו של החופש המיוחל, הוא יהפוך לעצמאי? מה פתאום! העוקץ נשמט, האיש שוב חש שאין לו את האישיות שלו, שכה הוא חפץ ביקר עצמאותה…

בדיוק כשם שהשתלטות על שטח הפקר מדברי לא יביא את המתגורר בו לעצמאות, ורק למשל, מדינה מוקפת אויבים שלנגד עיניהם בני העם מניפים את דגל הלאום שלהם. כלומר, לא ניתן ליצוק תוכן איכותי של עצמאות רק לתוך כלים של גבולות.

אז מה צריך לעשות? לחנוק רצונות או להתיר חופשיות? לא זה ולא זה שניהם מדכאים את האישיות.

זאת הטעות הנפוצה בעומדים על משמר הגבול… הם ממירים את תפקידו של הגבול כיוצר עצמאות ברמיסת הנתונים בתוכו. אם אתם נתקלים ברצון מתקומם של החניך או של הנתון למרות, שאינו תואם את ציפיות החינוך וההדרכה שלכם, אל תמהרו להלחם עם עצם ההעזה לחשוב אחרת ממכם, כי זה לא גבול. זה משטר מחשבות.

כיון שברור לנו שהחניך, יותר מאתנו, שואף בתת מודע שלו לחוסן הגבול, תנו לו את המקום והמרחב לחשוב אחרת, אל תרמסו, אל תכניעו, תחדדו את המעמד שלכם מולו, ואת החובה שלו לציית לנאמר לו, למרות רצונו השונה. כלומר, הרצון השונה לגיטימי, אך לא כל כך רלוונטי בנתונים אלו או אחרים זה גבול נכון.

בתוך הגבול הזה, ורק בתוכו, יכולה להיווצר אישיות עצמאית החופשית לחשוב בדרך מקורית משלה, ובתוספת חינוך ערכי להתמזג לתוך נתונים משתנים בחיים כאן נוצרה הדמות השונה והמקבלת את מקומה בפסיפס האנושי, השונה או לא, במהלך חייה.

הגבול הזה מעניק בטחון סמוי מגונן על ילדנו, הם מסוגלים להבין שאנו דורשי טובתם, לכבד את הגבול כערך עליון, רק כאשר דמותם, אישיותם, רצונותיהם לא נחנקה ורומסה. הכבוד שאנו רוחשים לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה לדעתנו ייתן את הסיכוי היחיד (! ) שנוכל לעמת דעות והשקפות אמת מול הפכה.

ולא לשכוח, הורים ומחנכים, כי לא הכל תלוי בידינו, אנו לא מפסלים דמויות בגבס, אנו מעצבים נשמות אלוקיות, זהירות רבותי! חפץ עדין! !

הפוסט ברוך מציב גבול! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עולם החינוך וההשפעה עולם מרתק הוא לגמרי. יש בו כללים ברורים וגם אין בו שום כלל. יש והנך נוהג לפי הספר ואינך מצליח, ויש ואתה מונע ממקום בלתי מקצועי בעליל ופועל גדולות ונצורות…

אחד הדברים המעלים תהיה שוב ושוב, הוא דבר ההנחלה של ערכים לילדים וחניכים שעדיין אינם מבינים את עומק הערך או נחיצותו. כלומר, האבא או המחנך 'מסבירים' לילד כמה שזה חשוב, והוא, מחוסר אונים, מוכרח בעל כורחו לומר אמן.

אמת, אין דרך אחרת, לא נמתין עד שאדוני הילד יסכים להתפנות לבקשת ההורה, הוא מוכרח מתישהו להסכין למציאות הזאת, שיש מי שמחליט עבורו דברים, וזה בסדר גמור. אך אליה וקוץ בה.

במשך הזמן, מרוב עצים לא רואים את היער. אט אט מיטשטש הגבול והנער נלכד במעגל קסמים מוזר, בו הוא חי כדי לרצות את הממונה עליו, ואז אבוי, גם אם הוא יעשה הכל לפי התקן, חוסר הנשמתיות שבפעולתו הורג כל חלקה טובה, וחסל סידור חינוך כהלכתו.

ולא רק בחינוך, גם בהשפעה רוחנית, או בטיפול וייעוץ לדילמות חיים שונות, האיש צריך להביא משהו מהבית, משהו קטן… אבל חיוני מאין כמוהו, הוא חייב לרצות! אי אפשר לרצות בשבילו, זה גם לא הוגן וגם לא יעיל, בסופו של תהליך ספינתכם המשותפת תתנפץ על קרחונים תועים לא תגיעו לשום מקום.

הבסיס של יכולת ההשפעה על הזולת, אינה ברוב דברים ושכנוע עז, אלו הם כלי פעולה טובים, אך אמורים לעבוד בזירה מתאימה, ברקע נכון, הוא יצירת שטח המקבל, קרי, הרצון להשתנות, הרצון לשמוע, הרצון לקבל מסרים שונים, לא ידועים ולא מוכרים עד כה.

הדברים הפשוטים הללו מוכרים לכל מי שבא במגע עם מושפעים, רק לא תמיד יודע המטפל המפסידן את מקום התורפה, לרוב יתלה זאת באופיים הקשה של באי שעריו או בנחיתות עצמית שאין לו מוצלחות נדרשת, לא! על פי הרוב, ניתן לזהות את הפגם הזה: המטפל, המחנך, ההורה רוצה בשבילם, והיא לא תצלח.

ואם אמור יאמר המחנך, ואם לא ירצה תלמידי, אניחנו לנפשו? לא זאת השאלה ולא תהיה עליה תשובה הוגנת… כי זה בדיוק תפקידך מחנך והורה נכבד לגרום לרצון להתעורר כן. לרצות ממש בשבילו לא. ההבדל בין השנים הוא עמוק. וננסה ביריעה קצרה זו לבארו.

כשאתה ניגש לאיש להעבירו לדעתך, עליך לנגוע במקום בו דעתך ודעתו שוים, במקום שאתם מחולקים, אתה והוא תתבצרו בעמדות מנוגדות, ושיח של חרשים למופת יתרחש כאן. ומעתה, באותה נקודה משותפת, שבהם הנכם שוים, נפתח פתח כחודו של מחט, לבנות עוד ועוד הסכמות או בירורי דברים זה בויכוח ובהעברת מסרים משכנעת.

בהשפעה הדבר יותר חריף וחד, משום שאינך רוצה רק לשנות חלק אחד מהאדם, ידיעה כלשהי וכו', אתה רוצה לנטוע נטיעה טובה בקרקע חייו של חניכך, דע! ארגז כלי הנטיעה הוא הרצון. אל תתחיל לפעול כלום אם לא תגלה אצלו רצון. אין רצון בינתיים? אַתְגֵּר איתו את הרצון, קודם כל, כאשר משימה עקרונית זו תושלם, תהיה האדמה פוריה להצמיח עץ עושה פרי קודש הילולים לה'.

הרבה מאנשינו, טובים ונלהבים, ממהרים בדרכם ללבו הרחוק של חניכם, במלל רב, ובאהבה גדולה מורעפת, כשהתקוות מתבדות, המחנך חש את תיסכול חייו: מה לא עשיתי בשבילו? יאמר. אדוני המחנך, דלגת על נטיעת הרצון, כשהוא לא רצה – הוא לא היה שם… בטיול שלך אל תיקונו, לא העלית אותו על רכבך, נסעת לבד, וחבל.

גם בעבודת השם יתברך, הפרטית, של כל אחד מאתנו, הרצון, הוא המלאך הניצב על ראש דרך, כל נקודת רצון מושכת אחריה עבותות אהבה לבורא עולם, לקיום מצוותיו, לעסוק בתורתו ולהתפלל בערגה אמיתית. בלי רצון, גם אם תהיינה הפעולות מושלמות לחלוטין, יהיה חסר גדול בכל הענין, והנסיגה מכל זה מובטחת. זו היא סיבת כל הנפילות.

אין סיבה שבעבודת השם של חניכנו, נקוה מהם מעשים בלי רצון, גם אם הנוהל הוא, כמובן, לשמור על כללים וחיובים, אך בד בבד, להשקיע המון רגש ואיכות בהעצמת כוח הרצון הפנימי, תיכף כאשר הלה מגלה איזשהו כיוון שניתן לכנותו במשהו הדומה לרצון להעצימו ולהעניק לו ממדים עוצמתיים ועצומים, לעורר את המוטיבציה של המשך והתרחבות, אך בשום אופן לא לרצות במקומו, כי אם אתה תרצה, והוא לא ירצה… איזה מין חינוך הוא זה.

יש להניח, כי רצון מעורר רצון, להבדיל מלרצות במקום… אך ניתן להטמיע ולהשליך את הרצון הגדול שבא מתוך אהבה אמיתית, על הזולת, לא רצון לשנות את הזולת, אלא לרצות בעצמך בדברים שאתה מטיף, לרצות להשתנות (! ) זה כן מעורר ומדביק את הזולת, העינים המעריצות החוזות בפלא ההשתנות שלך, תפנמנה את היופי האצילי הזה ומלכותו יתברך ברצון יקבלו עליהם, אמן.

הפוסט ברצון קיבלו עליהם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הנה משפט נכון ששמעתי מאיש חכם:

אין מושג כזה 'בעיה', יש רק מושג של אתגר…

יפה, לא?

מכאן ואילך ניתן להתבטאות כך אין ילד בעייתי, יש ילד אתגריי, שם חדש ומרענן, לכל הדעות…

אבל אם נשים את החיוך בצד, נראה עד כמה השם הזה נכון, נכון עד אימה.

ולמה אימה? כי על חודו של שם נזרקות נשמות מחוץ לגדר. ענין של שם, רישמו לפניכם.

בציבור התפרסם מטבע הלשון של המשפט החכם האומר: אין ילד רע, יש ילד שרע לו… זהו באמת משפט גאוני ומאד חינוכי, אך חושדני שעדיין לא ממצה כלל את חובת מבטנו הנכון כלפי כל ילד שהוא, מכל מין ומכל סוג. וזאת, מפני שאין ילד רע… מתחיל כבר להישמע לא טוב, כלומר, אנו פונים לילד הרע (! ) ואומרים לו בחביבות מעושה: תשמע ילדון רע ומתוק, אני יודע שזה שאתה רע, ורע מאד, כאשר יעידו המורים, המלמדים, השכנים, האחים, האחיות, ההורים וגם השכנים זה לא בגלל שאתה רע מאד, באמת אתה בכלל לא רע… רק רע לך, נכון חמודי?

אתם חושבים שהוא קונה את הלוקש הזה? וכי הוא לא שמע מעולם את ההסתודדויות שלכם עליו? וכי לא ראה הילד את הפנים הזעומות של הרבי והמנהל שכבר אמרו לו, יותר מעשר פעמים 'בדיוק', מה שהם חושבים עליו? גם אם שניהם יחד משתתפים בסדנאות חינוך מפוארות שהפרסומת עליהן היתה, איך לא? אין ילד רע יש ילד שרע לו… .

איני בא לקטרג אחר הבנה כה נפלאה בנפש הנער, זו עובדה טובה, שכשלעצמה, משובבת את הנפש ממש, הריני רק בא להוסיף להעמיק בנבכי נפשו הסובלת, ולקרא בקול גדול, זו אינה קלישאה, הוא באמת לא ילד רע, הוא ילד, שיהיה אבא, שיהיה זקן, עם אתגרים מיוחדים שאותם יצטרך לעבור, ולהתמודד עם נתוניהם הפחות קלים.

כלומר, זה לא רק ילד שקשה לו, שרע לו, זהו ילד שהכלים עמם יעבוד הם ליגה אלף, נשמה גבוהה, שדרכה בהכרת הבורא מיוחדת מאד, תנו כבוד רבותיי, גדולים שכמוכם, הילד האתגרי, שמוצץ את שלד חייכם, שאתם כבר מתפוצצים ממנו, הוא ילד יהודי של הקדוש ברוך הוא, שהיודע תעלומות בחר בשבילו דרך חתחתים מאתגרת מאד, עדי הגיעו לשלימותו הנרצית, וכי מישהו היה שם, שיכול לדבר?! איפה כובד הראש והרצינות שנדרשת מהמתווים לנער שכזה את חייו הרוחניים והאנושיים כאחד, זה ילד בעייתי?

נכון שכל מיני מילים טובות לא מנחמות את אף אחד, כי הבעיה, סליחה… האתגר, תמשיך/ימשיך להקשות את החיים, שאף אחד לא יתנסה… אבל את האמת לא ניתן לשנות, הילד הוא ילד של הבורא, ואתה מופקד עליו, הסר את האישיות שלך, המפריעה, החוששת לעורה ולכל 'הבושות' שהפוחז הזה עושה לך, מי הכניס אותך בתמונה, כדי שאתה או את תהיו במרכז הענינים?

בעצם, זה דרך הפתרון הנכון של 'אתגריו' של הנער/הנערה המאתגרים, להבין את משמעות התואר הזה, ועם זאת להבין, כי הוא אישיות עצמאית של הקדוש ברוך הוא, ונסיונותיו הם שלו, וכל צעד שלכם לדחוף את מהותכם לזירה, את שאיפתכם המנותצת, את הבעיה, שהיא כביכול שלכם, והניחו לנשמה להתמודד עם עצמה.

ומהו תפקידנו, תשאלו. להעצים את אמיתות התואר הזה, כי אין מעשים יוצרים את הזהות האמיתית של העושה, כי גם אז ניתן לחנך ולחנך ולחנך. כאשר החינוך יצדיק את עצמו, יתועל נתיב המאתגר ההוא, לדמות חמד שאפילו בחלום לא חלמתם שתזכו לה.

נסו להבין, להיות במקום הנער, להבין את הקושי, את הסבל, את המהות השונה כל כך, הבינו שזו היא המסגרת שיצר בעבורו הבורא הקדוש בכבודו ובעצמו, לא ניתן לשנות את המסגרת, גם לא עם ויכוחים הכי צודקים והוכחות מוחצות, ניתן להאיר את המסגרת ביציקת תוכן חדש פנימה, תוכן של "חנוך לנער על פי דרכו".

רוצים שהילד ילך בדרך השם יתברך? רוצים באמת? המוכנים אתם להוציא את עצמכם מהתמונה, ולרצות רק את רצונו יתברך? אתם תצליחו… לא ניתן להיאבק בשתי זירות בעת ובעונה אחת, האחת זירת כבוד המשפחה ושקט תעשייתי מהצאצא הסורר, והשניה, התעוררות ללכת בדרך הישר בחרו נא, ועכשיו, מאבק אחד. אחד בלבד.

אם בחרתם בלהעניק מסר שמיימי בלבד, התחילו נא להתאימו לתכונות נפשו של בניכם ובנותיכם, זכרו שדרך זו כרוכה בנחישות גדולה ובחשיקת שפתיים כמעט יומיומית, הייתי אומר, אפילו חריקת שיניים, אבל הנחרצות של הכיוון היחיד שבו תובילו את החינוך תצדיק את עצמה.

אם הילד יפנים את כל הטוהר הזה שהנכם כה חפצים להנחילו, ויבין שהכוונה באמת לשם שמים, ולא בגלל כבוד מהשכנים או ממתפללי בית הכנסת, הוא ירגיש בהשתתפותכם הערה באתגר שקיבל מהשמים, הוא יחוש בכבוד שאתם חולקים לו.

כאדם, כבן השכינה, יהיה לו מקום של ממש בביתכם, אתם תרוו נחת, כל שתיקה של כבוד, יוצרת תחום נקי לבנין שיבנה, ביום אחד זה יצוף, האיש יתבגר, בריא בנפשו ללא צלקות מהבית, רתיחת הדם תשקוט, וישוב לחפש את אלוקים האחד והיחיד.

הפוסט הילדים המתאגרים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כמה מתרונן הלב כשאנו מבחינים כי ילדנו בוגרים כרצוננו, אף מגלים אכפתיות ורגישות רוחנית וקיומית, לרגע אנו אף מתפתים לחשוב, שמא אנחנו כן אנשי חינוך ראויים לשמם. אין דבר מהנה יותר מלראות את הילד 'צומח' כשתיל ידידותי לסביבה החברתית והרוחנית.

מה צריך לעשות בשביל זה? כיצד מחנכים? הכול תלוי בהורים, כך נהוג לומר בחדר המורים/המורות כשהם נכשלים עם החניך/החניכה. וכך אומרים בבית כשהמחנכים מכזיבים. חינוך? השאלה לְמַה.

כל אמא יודעת להרעים קול נואש, כאשר הילקוט נזרק בפעם המי יודע מה, לפינת הכניסה של הבית, למרות ש… "אלף פעמים אמרתי לך", אותו קול, נדם, משום מה, כשהצאצא זלזל בברכות הנהנין או בכל דבר דומה לו. רגע, אין כאן המלצה לשאוג בגסות על מחדלים רוחניים, ובכך לנסות 'לחנך' את אי מי. אני רק תוהה לפשר הסלקטיביות בהתרעמות, שגם בנידון הילקוט, היא בהחלט מיותרת (אם אמרת לו אלף פעמים ודאי שימתין לעוד אלף… ), השאלה היא מה הכי אכפת לך, אמא יקרה?

לכל ילד, מד מאד מדוייק, מה מעריכים הוריו בהערכה העדיפה ביותר? האם הלהט מופנה לציות לחוקי התורה הקדושה, או שמא מנוצל הוא אך ורק כאשר לא מתקיימים חוקי ההיגיינה/הסדר/ משטר הבית… ואין זה אומר שצריך להזניח את התחום הזה, כלל לא. אך כל האנרגיה, הזעזוע, התוקף החמור, איפה הוא דומיננטי יותר? שם קולט הילד, מה באמת אכפת לכם!

ושם הצלחתם לחנך אותו.

כלומר, היכן שהיתה השקעתכם באכפתיות שם נקלט המסר, גם אם בשעת מעשה הדברים לא הופנמו כראוי להם, הלהט היוקד המתלווה לדבר שבקדושה יישאר בלב הבן או הבת לנצח נצחים, בתנאי שאותו להט, יהיה שוה בכמותו ובאיכותו לשאר דברים שבאמת (! ) אכפת לכם.

אם אמא שומעת את הבן מברך, ופוסקת מכל עיסוק אחר שעסוקה בו באותו רגע, ומקשיבה לקול ברכתו, ועונה אמן בקול רם, מעשה סילודין הועבר בזאת שיעור הכי מכונן שיתכן להעביר לילד רך בשנים, שאין דבר שישווה בחשיבותו לקול ברכת השם. גם הוא, כשיגדל, יברך בכזו נימה של התעוררות ועומק כוונה.

חלק מהדוגמה האישית, היא גם היחס שהאישיות מגלה כלפי מעשיו של הנער, כאלו או אחרים, אם רק הילקוט יהווה עילה לפורקן יצר הכעס השוצף, הילד יגדל מסודר מאד, כמובן, עם טעם לוואי מהכעס ההוא, אך רק לזה ודומיו הצלחנו לחנך, כי העוררות שלנו נדלקה מאותם דברים, ואת זה הוא שם לב היטב, גם שלא ברצוננו.

הדרך החינוכית הרצויה, בכל התחומים, היא לא בשחרור הבעייתיות האישית שלנו לנוכח מחדלים, ההיפך, הכעס, בכל מצב, גורם ראקציה שלילית, המסירה כל חשק לציות, ובזמן זה או אחר, עלולות להתפתח תוצאות שליליות מ'חינוך' שכזה. הלהט החיובי, הרצוי והמכונן, הוא להט של התלהבות טובה, של הערכה גדולה וענקית לכל מעשה טוב, ומי שחשוב לו סדר תורתו ותפלתו של יוצר חלציו, עליו להשקיע שם, ובעיקר רק שם.

הגמרא במסכת ברכות (יז, א) אומרת: במה נשים זוכות? בהמצאת בניהם לבית הכנסת. ונשאלת השאלה, כלום לא לוקח גם האב את ילדו לבית הכנסת, מה ההדגש של חלקה של האם בכך? האם מדובר רק כשאין מי שיקח? אז זה לא מיוחד לנשים בלבד…

אלא יתכן, שאותו מבט מעריץ שכל אמא מצרפת אז כשהיא מלווה את הילד לבית הכנסת, הוא הוא הגורם לה זכות נצחית.

וזאת, משום שמבט זה, ככל שיהיה עמוק ואמיתי יותר, ילווה את הנער במשך כל ימי חייו, הוא יזכור את החשיבות, ההערכה וההערצה שהעניקו הוריו לביקורים בבית הכנסת ובבית המדרש, וכך ינהג אף הוא כלפי המוסד המקודש הזה. וכך גם כלפי כל דברים שבקדושה.

אין אפשרות אחרת לחנך, מלבד הכבוד וההערכה, הן כלפי המעשה והן כלפי העושה, והכל מתוך אמת פנימית שאינה מזייפת את עצמה, כי גם אם נצליח בהעמדת הפנים, הילד הקטן גאון בקליטת רשמים פנימיים מתוך המקום הכי חסוי שבלב שלנו.

מסכת סוכה מסתיימת בסיפור טראגי על בת כוהנים שהתייוונה וביזתה בדברי חירוף קשים את מזבח הקודש שבבית המקדש, כתגובה, הענישו את כל המשפחה וסתמו את חלון משמרת הכהונה שלה. לפשר העונש הקולקטיבי, מציינת הגמרא, כי שיחת הילד בשוק היא של אביו או של אמו, כלומר, את הגישה המזלזלת כלפי ערכים מקודשים קלטה הבת הסוררת בבית, במשפחה, שאמנם מגיע לה העונש ביושר… למדים אנו על כוחה של השראה משפחתית כגורם מכריע בעתידו של דור ההמשך.

ובפעם הבאה, בה נזעק חמס על מחדל כלשהו, אף אם נבטא את זעקתנו בדרכי כבוד, אין זה די, עליו להיות שווה ערך לתוכחות על דברים שבקדושה, וכמו שם גם עתה דבר יפה ובסובלנות, כל להט אפשרי, כל אנרגיה השקע בסלילת הדרך הישרה אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אוהו, כמה שזה משתלם. מצוין, גם אם לא את הסיבה לפחות את המסובב. אותך הוא יקלוט – כאדם שראוי להידמות אליו ולחקות את מה שהוא מייצג.

הפוסט הילקוט או הברכה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

סיפר המשגיח הנודע, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זי"ע בעל הלב-אליהו: פעם, במסעותי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחוזרתי על פתחי נדיבים. הכל אמרו לי, שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות תורה ונענה לכל פניה, למרות שהיה רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות, רחמנא ליצלן.

שמעתי את הדברים והחלטתי לא לפנות אליו – התורה לא תיבנה ממחלליה. לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל. מששמעו את החלטתי, דברו על לבי לשנותה. הם חששו, שאם ישמע אותו עשיר שהחרימוהו בגלל אורח חייו – יפסיק לתרום למוסדות התורה בקהילה. ועל כן ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד את ביתו. בקשתכם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.

עליתי לביתו בלויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על ארחות חייו, הזדעזעתי למראה עיני. בבית – ובבעל הבית – לא היה כל סממן יהודי! הוא קיבל אותנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלווי: יאמר נא, מה לו ולישיבות קדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עמן. ואל ייפגע משאלתי – אני תמה, מכיון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת!

הגביר חייך בהבנה ואמר, איני נפגע, השאלה במקומה, וזהו סיפור מעניין, כדאי לשמעו:

בצעירותי, לאחר שמלאו לי שלוש עשרה שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבתו של החפץ חיים. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אבל הוא הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כירסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. היתה זו אבחנה מדויקת. הוא סירב לקבלני לישיבה, ואני – האמת ניתנת להיאמר – לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי: הלילה כבר ירד, והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה?

בצר לי פניתי אל החפץ חיים וביקשתי את רשותו ללון בישיבה.

"לא ולא" ענה לי. "בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה – אינו מתאים לה גם ללילה אחד! "

"אם כן, איפוא, מה אעשה"? אמרתי באכזבה "האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת"? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף, לילה קר ומושלג"…

"חלילה וחס" – חיבקני ה'חפץ חיים' בחום – "לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה – אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידו והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי, לישון את שינת הלילה.

השינה היתה ממני והלאה. מאורעות היום הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעתו של המשגיח, ותמהתי על יחסו של ה'חפץ חיים' כלפי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני – נער צעיר, פוקר והולל, וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני, שכבר התרגלו לחשיכה, הבחינו בדמותו של ה'חפץ חיים' הנכנס אל החדר. כסבור הייתי שכבר נרדמתי, הוא עמד ליד מיטתי, ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר, ואדים עלו מנשיפתו. "כל כך קר", לחש, "אולי עוד קר לו לאורח". במהירות הסיר את המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, פרשו היטב ויצא מן החדר על בהונות רגליו…

בעל הבית סיים את סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר הוסיף בעל הבית ואמר: "רבינו, האמן לי, כי אותו מעיל, המאנטל (באידיש) של ה'חפץ חיים', עדיין מחממני – מאז ועד היום. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לכל עולם התורה והישיבות, היא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום…

רבי אליהו סיים: מי יודע מהי השפעתו של מעשה קטן. לטוב – או למוטב.

סיפור מפורסם זה, מעניק לנו מבט מכונן מאד על החום שעלינו להעניק לחניכנו, רבים מודעים לכך, ואף מתנהגים כך, לשביעות רצונם ורצון ילדיהם. אך כשנתבונן שוב בסיפור, ניווכח בעוד פרט חשוב, שהוא עיקרו של המסר, ומשנה לגמרי את פני הדברים.

הכל עושים חסד, כולם יודעים את משמעותה של אהבה וחום, אך לא תמיד מעילנו יחממו את המתכסה בו לאורך ימים כה רבים, ולמה? מה בעצם ההבדל בינינו לבין ה'חפץ חיים', האם יש איזה מוטיב שפיספסנו?

שימו לב, החפץ חיים, 'באמת' אהב את הנער, הוא לא רק הכניס אותו הביתה כדי שלא להתנהג מגעיל, הוא כירכר סביבו כדי לבטח שהשלום לו… והעיקר – הוא לא יראה אותו לעולם… זהו חסד של אמת. ואף לא כדי להחזירו למוטב או לחנכו, הוא הרי משלח אותו מעל פניו, אך מעניק לו יחס, וכל כך למה? כי יחס הוגן וחם – מגיע ללא תנאי.

אם נאהב את ילדינו-חניכנו לא כדי 'לקבל' משהו מהם, החום שלנו לא יצטנן.

הפוסט המעיל הגורלי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נרות החנוכה אין כמוהם לסמל את תובנת החינוך הנכון. האוירה הביתית השוררת בערבים קסומים אלו בביתנו, יש בכוחה לאחד אבות ובנים, באמת אמרו – חנוכה חג החינוך הוא! כך חנכו את בית המקדש, וכך אנו ממשיכים את החינוך הזה בבית מקדשנו הפרטי.

אחד מהדברים המאפיינים את ימי החנוכה, הוא אי הסימטריות של הימים. אם ביום השמיני החנוכיה שלנו מלאה נרות, הרי שבפתיחתו של חג זה, החנוכיה ריקה, ורק נר אחד קטון מבליח את החשכה.

בדימוי אל מה שקורה בבית, עלינו להבחין בנקודה חשובה ביותר. אותו נר קטן שאנו מבקשים להאיר, ילדנו הוא! לא ביום אחד יגיע לשלמותו, לא באבחת חנוך אינטנסיבית נגיע לשלמות אותה אנו מבקשים לראות בילד… ההיפך, דווקא באותו מקום בו אנו מותירים ריק – הוא מרחב המחיה למחנך ליצור את החינוך השליו והנכון.

ההישגים הקטנים, הצעדים המהוססים של ילד בתחילת דרכו – מתקבלים בתשואות רמות אצל סובביו. תגובות חיוביות אלו גורמות למתחנך לצעוד בשופי, כי הוא קיבל חיזוקים חיובים… מאלפיו שימרו את ההישגים הפעוטים בהתלהבות שהפגינו לנוכח כל התקדמות שלו.

משום מה, אחרי שהילד כבר הולך כזקן ורגיל, והוא גם נקי בבגדיו, ונגמל מעוד טעויות של זאטוטים, שימור ההצלחות הנפלא הזה חדל… להורים נדמה, כי כל מה שהוא עושה, זה בעצם מובן מאליו, הם רק ממתינים לראות את הפרח שלהם הולך וגדל ומרווה אותם נחת.

מגמת המוסיף והולך, כשכל יום שבא – מביא עמו נר נוסף, אינה רק בהוספה, אלא גם בהדלקת נר האתמול. הרי הנרות הללו שאנו מדליקין, ככה הם נדלקים, שבהתחלה אנו מתייחסים אל הנר החדש, ואחריו אנו נגשים להעלות נר בחבריו לחנוכיה, אלו שהיו כאן אתמול… אנו לא שוכחים לציין הישגים של אתמול ושל שלשום.

שני אלו – הויתור על השלמות ושימור ההישגים, קטנים ככל שיהיו, אלו הם עמודי התווך של בנין החינוך. המחונך, התלמיד, הילד והילדה – מונעים רק על ידי חיזוקים אלו. אם אנו לא נחשיב התקדמויות, למה בעצם, שהם יחשיבו אותן? ואם הם לא יחשיבו אותן, למה שיבצעו אותן? הם הרי מתרגלים לאותה תפישה שלנו – מה שחשוב בעינינו יהיה גם חשוב בעיניהם.

מאד קשה להורים 'ירוקים' לוותר על ציפיותיהם מהצאצא הזה. תקוותיהם הנגנזות ממשיכות לבעבע באכזבה בולטת. אך אם ידעו נאמנה, כי דווקא בדרך זו, של המתנה ושימור הקיים, יוכלו לראות את חנוכיית חייו מלאה אורות, יוותרו על הפזיזות המחנכת, והבן יזכה בהורים לא לחוצים היודע באמת לחנך.

ולא נשכח את פח השמן הנחבא אל ההריסות… על הנס כבר שמענו… אבל האם מישהו זכר להתפעל מנחישותם של החשמונאים שתרו אחר מה שנותר מהקנקנים? מה היה המניע לאותו חיפוש, ומה גרם להם שלא להתרשל? החשיבות שהעניקו לכל דבר קטן, גרמה להם לחפש בקטנות – ואף למצוא. בלב הילדים שלנו, עדיין מצוי איזה פח שמן של כישורים חבויים הממתינים להתגלות – בהצלחה!

הפוסט הקשיבו הורים לחנוכיה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הנפש היהודית מוזנת הרבה מחינוכה הראשון. צביון פסיעותיו הראשונות של העולל בדרכי היהדות, נותר על כנו עד זקנה ושיבה, ביטוי מושלם לפסוק (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"…

רבים מעידים, שהמראות הפנימיות שעלו בעת שהרב'ה בחיידר סיפר על רבי אמנון ממגנצה והנתנה תוקף שלו, עדיין מלוים אותם, בכל שנה ושנה, אף כי שערותיהם הלבינו זה מכבר… ללמדך, שאת התחושות המתלוות לימים אלו ומשמעותן יוצרים אנו במו חינוכנו.

יום כיפור, יום הקדוש, הוא יום הימים, הגבוה מעל גבוה, נתפש להוותנו אצל כמה מאתנו, כיום מעיק ומענה, נכון שצריך לענות את הנפש באותו יום, אבל העינוי הוא רק מחמישה דברים, ולא מהרגשת מתיקות יהודית. מסכן מי שאינו חש אותה ביום כיפור.

גם אם הבטן תובעת את שלה, והעינוי יוצר מצב של המתנה לַרוֹגַלֶה של מוצאי צום, יש בכוח של הדבקות הגדולה של יהודי בקדושתו של יום להמיר את הציפיה החומרית הזאת למשהו גבוה ומנושא לאין ערוך.

ולא, אין זה מתחיל בעת זקנה ושיבה אלא עכשיו, בלבו הרך של הילד.

העיסוק סביב קדושת הימים האלו, אמור להיות באוירה של שמחה קדושה, הילד שיושב עם האב בסעודה המפסקת, כדאי שישמע כמה וכמה ביטויים של עונג ושמחה על עוצם זכותנו להתענות ביום קדוש זה, ומה זה הצורך באוכל למול הזכות שאנו מקבלים היום – באהבת השם וסליחתו.

כיון שבאופן טבעי, הצם סובל, יכולה חלילה להתקשר האסוציאציה שלו מיום כיפור עם סבל ואי נחת, אך מי שצם למען מטרה נעלית ומהנה יותר מאוכל, עשוי לזכור את המהלך הזה כנעים יותר, לכן גם אם ישכיל בימי בגרותו על קדושת הימים הנוראים ובפרט יום כיפור, עדיין קיים חשש כי התחושה הלא נעימה תהיה שם.

את החיסרון הזה אמור להשלים החינוך לשמחה של תענית, לריוח העצום והנפלא שיהיה לנו כאשר אנו מתענים ביום הקדוש הזה.

כי זאת עלינו לידע, שהתפילות הארוכות, העמידה בבית כנסת צפוף וכיוצא בהם, כל אלו מסוכנים מאד עבור נשמות רכות שמפגשם הראשון עם היהדות הוא של סבל ועינוי. כדאי לרפד את ההתמסרות הזאת עם הדברים האמיתיים שיש ביהדות, "וגילו ברעדה" כתיב…

הסיבה האמיתית שיש ילדים שמדווחים על סלידה מימי טוהר אלו, נעוצה בדרכי החינוך שסיגלו מוריהם כלפי הענינים הללו. אנו כהורים ומלמדים, חייבים לערוך בדק עצמי מדוקדק, האם אנו עצמנו נהנים באמת מיום כיפור וקדושתו הנשגבה, כי בחוסר ענין אמיתי פנימי – לא נוכל להעביר תחושה של עונג בהקשר לימים הנוראים.

איש חינוך שבעצמו סובל מהיותו מתענה ומתפלל, ינתב את שיחותיו למסירות נפש, התבטלות, כפרת עונות הכרוכות עם קשיים אדירים, הלב הרך שיפנים את המסר, עלול חלילה להתקומם, ולומר: "איני רוצה" – – –

רק איש רם מעלה, המבין את החשק העצום שחושקת נשמה יהודית לקדושת יום הכיפורים, ויודע להכניס מתיקות בכל פיוט ובכל סליחה, זה יכול להעביר את התחושות הללו לילדים רכים, כי באמת אין הבדל בין צעיר למבוגר, הגרעין התובנתי ישנו גם בילדים, עלינו להפריח שם את השממה.

עדות לחשיבות דרך ההעברה בחינוך של תחושות וערכים הוא הסיפור הטראגי של רבי אמנון ממגנצה, שהוא בעצם, סמל לדיכוי עמנו בכל העיתים, כאשר ניסיתי לספר אותו לאוזניים שלא שמעוהו מעולם, גיליתי זעזוע וחרדה נוראיים על פני השומעים, אך אנו, כיון שנפגשנו עם הסיפור בהיותנו שיים רכים וטהורים, מפתחים אנו בעקבות הסיפור הזה, תובנה יהודית פנימית, אשר מעניקה לנו חשק עז להיות כמוהו, ולפחות להזדהות עם מעשהו ולא להתלונן על הגורל היהודי…

במקורות המוסר והיראה, קיימים אינספור ניגודי התייחסויות לעולם הדין והמשפט האלוקי, כאשר מצד אחד אנו בוכים ומתענים ומכים על חטא, ומאידך אנו לבושים לבן וחגיגי, ויום שמחת מחילת עונות הוא לנו. כך שאנו מסיקים, שליהדות שפה משלה כיצד להגדיר התנהגות של ימים נוראים.

את השפה הזאת עלינו ללמד את בנינו ובנותינו, בשיחה נעימה מקדימה, נברר אתם יחד את התחושות שנלוות להם באותו יום, אם נגלה, שהם מתעצבים כי קרב יום, ומתאנחים אנחת רווחה במוצאו, עלינו לעשות עם זה משהו, החוש היהודי לא מפותח דיו, יש לנו אתגר, לפתחו ולהבריאו. צום ותענית כן, עצבות ומרה שחורה לא.

מספר רבי נחמן בסיפור "מעשה מבעל תפילה": 'אצל אלו האנשים, שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סיגוף גדול, יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מן הסיגוף גדול או מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם'.

החינוך הזה הוא קריטי מאד, יהודי שנהנה להיות יהודי, הוא יהודי של יום כיפור, הוא לעולם יישאר כזה, וכך יחנך את בניו אחריו לשמור את דרך השם…

הפוסט התענוג שבתענית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אחת המתנות היפות שקבלנו מאת הבורא היא מתנת השבת. וכמו כן זו המתנה שאנו יכולים להעניק לילדנו, סעודת שבת חווייתית משותפת לכל המשפחה. רבים מכירים את המושג 'אבא של שבת', זהו אבא עסוק שהילדים רואים אותו אחת לשבוע… התואר הזה מוענק בסרקזם לאבא־לא־כל־כך־מתעניין, אך ניתן לציינו גם ליד אבא שמשקיע מאבהותו ביום סגולה זה.

אין כמו סעודת השבת לקרב את הלבבות ולהשפיע על הילדים והילדות, וזאת בתנאי שההתנהלות היא נכונה ומחנכת, ולא ההיפך ממנה, כי לעומת זאת, כאשר חוויית השבת לא מנוצלת כדבעי, היא יכולה להיות מכשיר הרסני לתוצאות הפוכות בדיוק.

לישיבה בצוותא בכלל יש מעלה גדולה, בה הביחד נבנה והולך לדבר שכולם עתידים להתגעגע אליו כל ימיהם, לכן משנה זהירות מוטלת על האב החכם, שלא יהיה כשוטה המאבד את מה שנותנים לו. יש וצוק העיתים גורם למתח המתפרק דווקא בזמנים היפים, עייפות ודאגות וכו', ומה מאד חבל, שהרגעים הכי יפים בחיי המשפחה – הופכים לזמנים מעיקים, כך מתפלאים אנשי חינוך לשמוע את הילד אומר: אני שונא להיות בבית בשבת… כאשר החויה היתה אמורה להיות להיפך.

ילדים הם ילדים, הם לא יכולים להבין את המשמעות של הרגעים הקסומים, הם מסוגלים לריב, להתקוטט לדקור וכו', ולקלקל כל אוירה, אך על ההורים החכמים מוטלת דרישה שלא להישאב לעולם הקטנוני הזה, היו אתם הבוגרים, שמסוגלים לנשוך שפתיים ולא להגיב באותה מטבע.

האוירה צריכה להיות אוירה קדושה אך לא חונקת, קלילה אך לא רדודה, במיומנות שרק אבא יכול, עליו לאחוז במושכות הניווט בחוכמת חיים, להעניק את הפינה של הזמירות, דברי התורה וכו', ולא לקפח את השיחה הנאה המקשרת בין הילדים להורים, וחוזר חלילה.

ננסה לנגוע במעט בטעויות הנפוצות, ההופכות את שולחן השבת לגיהנום, ומתוך כך נלמד להבריח את המלאך הרע העונה אמן בעל כורחו בלילי שבתות.

ראשית כל, דרושה הכנה נפשית למצב, כלומר, לנסות להגיע הכי רגוע שאפשר למעמד מכונן זה, שיותיר את חותמו לנצח בנפשות הרכות, להקפיד על שינת צהרים וטעימה שלפני שבת, כך שלא הרעב ולא העייפות יבואו לידי ביטוי בהתנהלות. אימרת רבותינו: "כאילו כל מלאכתך עשויה", יכולה להועיל לנו למצות את המירב, להיות כאן ועכשיו לגמרי ולא אי שם במשרד או בפוליטיקת החיים המענה.

את הקפדנות, הריתחה ההורית המוכרת לילדים עד לזרא, הניחו מחוץ לשולחן שבת, היו נינוחים לגמרי, שחררו את מוסרות הייסור והתוכחה, אין זמנה של שבת מתאים לכגון דא, נסו אתם לתת את הדוגמה האישית איך מתנהג יהודי ירא שמים בשבת, לא על ידי הטפה ודיבור אלא על ידי נוכחות נהדרת ונעימה.

מחקר קרוב לאמת, מוכיח, שעל פי הרוב, הילד מחקה את הוריו כמעט במדויק, ומעתיק את שולחן השבת שחוה בצל קורת הוריו לבית שיבנה אף הוא, עלינו לחשוב על העתיד הזה, ולא לקצור הצלחות של חיי שעה.

יש הורים שיודעים כי קדוש היום לאדונינו, אך אינם בקיאים מספיק במלאכה כיצד להביא את הילד הרך לתובנה הזאת, במקום ההתאמצות למצוא את הדרכים המקוריות להנחיל את נועם שבת, הם מתחמים את האור הגדול בכללים ברורים, לא לפטפט, לא לזוז, לא לפני אבא… לשבת כמו יהודי קדוש בעת עריכת השולחן הטהור. היה יותר מתאים לנקוט כמעט בהתעלמות מוחלטת ממעשים פעוטים, ולנסות להגביה את הסובבים על ידי יצירת אוירה מתאימה.

לשבת דרושה שמחה גדולה כדי שהיא תיקלט, השראת השכינה שהשבת מביאה בכנפיה, יושבת על כלי הקודש של הרקע הרגוע של אהבה הדדית כללית בבית, ללא כעס, ללא טרוניות, ללא הקפדות ונדנודים… כדאי מאד שהילד יגיע למצב שהוא יזקוף גבה: מה קורה כאן? מה יום מיומיים? מה הויתור המופלג הזה על צלחת שנשברה, על בקבוק שנשפך על מפה חדשה… מה החיוך ומאור הפנים הזה? כך הריח והאוירה של שבת ילוו אותם לכל החיים.

ההשקעה המהירה נותנת רווחים מעטים וזניחים. אם הצלחנו להטיל משמעת של שבת, אולי בעטיפה הרווחנו משהו, אך כאשר יגדל הילד ויגמל, והכוונה כאשר הוא יערוך בעצמו שולחנות של שבת, לא תהיה שם שום אוירה שבתית אמיתית, משום שהוא יעסוק תמיד בבריחה וחוויה 'מתקנת' מהתעוקה הנלוית אליו בימי אורה אלו, שהושחתו על ידי מאלפיו.

צריך לדעת, שהזנחת הקפדנות ההורית אינה פריקת עול מלכות שמים, השמחה והרוגע של שבת קודש היא מקור הקדושה, אין שבת אחרת, השתיקה מדברים בטלים היא תוצאה מלהבת אש הקודש המלחשת בלב, אם האש הזאת כבויה, השתיקה דומה יותר לשתיקת אֵבֶל ולא למשמעות של "אכסוף נועם שבת" – – –

אין צריך לומר, שהויכוחים על הסדר המינהלי לא תורמים לאוירה, חלוקת התפקידים של העזרה והסיוע למהלך הסעודה והגשת הארוחה אמורה להתנהל מתוך חיוך והומור, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, נזכור בכל רגע כי הסעודות אינן פגישות כפויות עלינו, אלו רגעי אושר של כל החיים.

הפוסט חוויית סעודת שבת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

את הפיצוי על מה שאנחנו לא, אנו מבקשים לראות בדמות החינוך שניתן לילדים שלנו. המדהים הוא, שהצורך הפתטי הזה גורם את ההיפך בדיוק, שאנו דווקא לא נראה את החלום הזה מתגשם. כל הורה, רוצה משהו מהילד שלו, הרצון הזה עטוף בהמון אידיליות, אך המוני הורים רחוקים מחינוך אמיתי, ראוי לשמו.

אם תרצו לראות את ילדיכם בריאים בנפשם, הוציאו את עצמכם מהמשבצת של הילד, תנו לו לתפוש את כל כולה… יש הבדל עצום בין להעביר לילד את נשמת ההדרכה לבין לעשות זאת במקומו, כשהוא מטיל ספק באמינות העשיה הזאת.

אנחנו פוגשים מתבגרים רבים, שהופכים להורים בעצמם, ותוהים, איך בנים ממשפחות טובות, שההורים עשו הכל, והכי נכון שייתכן – הפכו לשונאים מובהקים לדרך הנכונה. מה היתה הטעות? ולא תמיד התשובה ברורה, לא בכל מקום ניתן להפנות אצבע מאשימה למוסר הכפול או זיוף, גם לא לחוסר אהבה והכלה, יש כאן לפעמים, משהו עמוק יותר.

אנחנו מחנכים ילדים וילדות על ברכי התורה הקדושה, זאת אשר עליה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", הדרך היחידה להגיע לתורה, כך לפי הפסוק, היא דרך הנועם. כאן אני רוצה להעמיק ולומר עוד, הנועם הזה, הוא לא קומבינה או דרך חכמה ליצור אימון כדי להשיג ילד תורני, הנועם הזה הוא מהותה האמיתית של התורה, ולא זולת.

אצל רבים מתלמידנו ובנינו, למרבית הצער, מתקשר עולם קיום המצוות והתורה, עם נזיפות ותוכחות אין קץ. שבט המוסר המוכיח והמייסר, ידוע ומפורסם, אך הוא יכול לבוא אחרי ההתחברות, אותה, אי אפשר ליצור באמצעות תוכחה. תפקידה של התוכחה מתחיל אחר שלב ההתחברות היסודי. או אז, ניתן למגר מחדלים, כאלו או אחרים, על ידי ייסור והוכחה.

קיום המצוות אינו דבר טכני, למרות שעשייתן מתפרשת כך, ההורים המנחיתים את העולם היפה הזה, בעטיפה של זלזול וחוסר הבנה, הם עתידים לתת את הדין, משום שהם עושים את תורתו של הקב"ה פלסתר, והלוא יקרה היא מפנינים.

החשבתם פעם, כי חינוך, בתפישה היהודית, אינו קשר של אב ובן, הנהוג בכל העולם? כשאר עניני האדם ועולמו, גם החינוך, מצוה היא, ככל המצוות כולן… האם במצוות התורה האחרות, אנו מסוגלים לקיימן מתוך עצב ורוגז? תוך כדי שעוית זועפת מקשטת את פנינו? הרי כך לימדונו רבותינו, לעשות את המצוות בשמחה, גם אלו שקשות לקיום… איפה השמחה בחינוך, היכן מאור הפנים והשלווה? כי אתה כועס עכשיו? אתה פגוע? אז בבקשה, אל תייצג את זה אשר 'עוז וחדוה במקומו'.

הרוצה שבניו ובנותיו יישארו נטועים, בכל לבם ונפשם, בכרם ה' צבאו'ת, עליו לזכור, כי עדיין לא נולד האדם, שהוא חף מאסוציאציות, הדבר הכי נעים ויפה, אם יתלווה אליו טעם חמצמץ של עלבון וטראומה נפשית, יהפוך לעונש כבד מידי.

סיפר לי בעל הבית פשוט אחד, (אם הכינוי הזה נכון), על בתו החסודה, שבנתה בית מופת למהדרין, למרות שלא ראתה דרך זו בבית הוריה. אתה יודע איך הצלחתי עם הילדים? אצלינו, העונש היה: אני לא לוקח אותך לבית הכנסת… כלומר, לא העניש האיש את זה שלא רצה לבוא לבית ה', הוא הפך את היוצרות, על מחדל אחר, היה עונש כבד ביותר: אני לא לוקח אותך לבית הכנסת.

מה הסוד? בית הכנסת, תפילה, מצוות, חגים – אינם דבר לא נעים, הם הפרס. כך שוגים אנשי חינוך בשגיאה הנוראה ביותר, הילד עיוות? קח דף ותרשום את כל פרק ראשון באבות, זהו עונשך. לא הייתי אוהב את פרק זה לעולם.

ויש לי גם זכרון מתוק.

הייתי ילד בכיתת הרבי בחיידר, נתפשתי הוזה באחד מחלומותיי, הרבי שלחני למנהל, ששימש גם כרב הקהילה, אשר ישב באותה עת-עונש ספון בחדרו לבוש שיראין. הושיבני הרב מולו, ושאל אותי בְּרוֹךְ: למה אתה לא מקשיב? לא ידעתי תשובה.

האיש בעינים מלטפות, אמר לי, יש פסוק: "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". אולי תרשום את זה כמה פעמים כדי שתזכור את הפסוק? מולו עמד הלוח על רקע מתכת, משהו של פעם… הוא ספר 14 שורות, ולא יותר. קח תרשום למזכרת. לא חשתי סלידה מהפסוק (שבזכותו אני זוכר אותו עד היום) לא היה זה עונש לא פרופורציוני, היה זה עונש נעים וקל לביצוע, שהותיר אות זכרון לכל ימי חיי.

כל שכן כשאר אין מדובר בעונש, כי אם בהתחברות לרצונו של הבורא יתברך. אין כאן שום רשות, לאף נברא שבעולם, להדביק למצוה פנים זועפות וזלזול בכבוד החניך. עלינו להעביר את אהבת ויראת ה', באותה רוממות נהדרת שהן אמורות להיות מועברות – זהו חינוך לתורה ואמונה.

הקו שאינו מבדיל בין הגבלת חופש לענידת כתר נשגב, הוא בעצם החינוך לתורה שלא מצליח במקרים מסוימים. אנחנו דורשים מהחניך, שיוותר על מנעמי עולם, שבעיניו הם חשובים מאד, אך מה אנחנו נותנים לו בתמורה? לקחנו ולא שילמנו. המחיר שהוא יגבה מאתנו, חלילה, יהיה יקר מדי. התשלום בעבור עשייתו, היא הכרה בנשגבות מעשהו! אם הוא יצליח להבין, דרכנו, כי מעשה הויתור על החופש אינו עול, כי אם ענידת תכשיט יוקרה, הצלחנו בשליחות האלוקית שהוטלה עלינו.

את המשבצת הריקה של הילד עלינו למלאות בתוכן, לא רק בפקודות וציוויים.

הפוסט חינוך בזעף – אסון! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לרקע אליו נולדים וגדלים ילדים – חשיבות ממדרגה ראשונה. אם הבית הוא מקום מקבל ונוח, אוהב ומחבק, הרי ששהייתם שם מצמיחה אותם, בשונה מכך בית לוחץ ושונא… מעיר ומבקר, עצוב ואפרורי – הילד לא יאהב להיות שם, והימצאותו שם אינה תורמת לו דבר, כי אם להיפך.

הרי כל אדם אוהב אוירה טובה, כאשר הוא חש לחוץ ומעוין, הוא ממהר לברוח מהמקום. גם אם המקום הזה הוא המקום הטבעי שלו, כביתו או מקום פרנסתו, השהיה הכפויה שם לוכדת אותו, והוא שואף לפרוק את הקשר למקום. לא כן במקום בו הוא מתקבל בתשואות חן ובקבלה – שם הוא אוהב להיות. לבו ועיניו שם כל הימים.

אם אומנם אדם בוגר מסוגל לכפות את רצונו, ולהמשיך לשרת את המציאות הקשה, ילדים, לעומת זאת, לא ברי-הסתגלות שכזאת, המילכוד הזה פוצע את נפשם הצעירה והם גדלים בעלי מומים בנפש. ילד שגדל בבית נטול חום הוא ילד חבול ומוכה, גם אם הוריו נימוסיים להפליא ולא מסוגלים לפגוע בזבוב.

מילת הקסם שיכולה לפזר כל ערפל היא שמחה! המשוב לשל ההתרחשויות אמור להיות נושא אופי קליל והומוריסטי, לא כל דבר קשה ומעצבן אמור להיות מעציב ומדכא, החוסן האמיתי שאנו יכולים להעניק לילדנו – היא השמחה בכל מצב. אם לא יופר האיזון הזה בין כוחות הנפש – מצב רוח טוב גם ולמרות… בעצם ציידנו אותם בכלים להתמודד בחייהם.

שמחה היא לא קלישאה, היא המידה היחידה שיכולה לאפשר את החינוך ללא טעמי לוואי, הלוא הילד נמצא במקום צר של משמעת תובענית יומיומית במשך כמה שנים טובות, אם לא ירוכך המקום הזה באוירה טובה ובחיוך נעים, בסופו של דבר כבר לא נמצא אותו במקום הזה.

גם אם המצב קשה מאד, והילד מכעיס ממש, צריך להבין, כי הילד כאן בשביל ללמוד – מה טוב או מה לא טוב, אם נחליף את התפקיד שלנו כמחנכים וניקח את מחדליו כפגיעה אישית בנו או במודל שהצבנו לעצמנו, הוא לעולם לא ילמד. כללו של דבר: לא הקפדן מלמד, ולא העצבות מחנכת.

צאו ובידקו בילדכם, אילו מן הרשמים היהודיים חקוקים בלבם – האם לא תשמעו, אשר ימי הפורים, שמחת תורה, ליל הסדר וכו' מקבלים מקום מרכזי בזיכרונות (הטעות היא – שכל נקודה ביהדות היא שמחה, אבל בחויה של הילדים הם מזהים את החגים האלו ודומיהם כשמחים), זאת משום שהנפש מתקשרת לשמחה, אם יש שמחה – היא שם, ואם אין שמחה – היא נאלמת ונאטמת.

אנחנו יכולים להפוך כל רגע במחיצתנו לשמחה אמיתית, כזאת שתותיר טעם של עוד שנים רבות. הרוגע שמתלוה לחיים שכאלו יריץ את הנוכחים בהם לשיפור יותר מכל התוכחות והמוסרים שבעולם, השמחה היא דרך להעביר מסרים בשקט ובחדות יתירה.

איך בעצם מועבר מסר? החניך עשה משהו לא נכון. הרצון שלי הוא לעוררו על אי נכונותו של הענין. ברור לכל בר דעת, שאני לא רוצה להכאיב לו כי אם לגרום לו לשנות את הגישה והמעשים. לכן אני מעביר מסר, בדיבור בדרך כלל, שהמעשה הזה הינו לא טוב לגמרי. אני רק מקוה שהוא שומע ומפנים ובא לציון גואל.

האם לב שחדרו לתוכו דברי ביזוי יכול להיפתח ולהסכים לדברים? ברור שלא! אם יש סיכוי כלשהו שהילד יקבל, הוא קופד בצעד הביזוי. כמו כן, הורים יקרים, כאשר הילד עצוב, הוא לא שם, אוזניו נאטמות לבו סתום, הילד לא מקשיב לך עכשיו – למה אתה משחית דברך לריק?

השמחה פותחת את הלב – "ולישרי לב – שמחה", אנו רוצים לב ישר ומקבל, לצורך זה אנו יוצרים אוירה של שמחה, צלילי האושר מנקים את פירורי ההתנגדויות האחרונים, הילד רוצה לגרום קורת רוח למי שמסב לו עליזות ותום נעורים – זה בדוק.

שימו לב איך אנו מדברים כשאנו שמחים, אז אנו עדינים ומתוקים ביותר, הרוע שכאילו שוכן בנו רדום משהו, רק כך יש לנו את היכולת להעביר מסרים נוקשים בעטיפה מרככת, אנו גם לא מרגישים פצועים מהתפרצותנו אנו, הכול עובר בשלום, כמה טוב להיות שמח!

השמחה – אמרו צדיקים – היא עולם החירות. האדם משוחרר מכל הכבילות שלו, הוא יכול לפרוץ את מעגל המקובעות וליצור פתרונות הולמים לבעיות וקונפליקטים.

והנה הרווחנו עוד משהו, לצד החינוך הספציפי לענין שאנו נדרשים לו, אנו מעבירים מסר מיוחד במינו, שיהווה נדבך חשוב לבנין החיים – הוא בעצמו ינהג כך, ברוך ובנועם, כאשר ירצה להשפיע. אם היינו יודעים כמה חשובה ואפילו קריטית האוירה בבית לצורך חינוך צאצאינו – היינו משתדלים בכיוון.

מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וגם לחנך ילדים צריך שמחה – – –

הפוסט חינוך בשמחה תמיד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.