אין דבר יותר מפחיד מהבלתי נודע, ממה שעומד להתרחש ואין לנו שליטה  עליו, המגלומניות האנושית, שלא מסוגל להתבטל להשגחה העליונה, יצרה את האשליה העצמית כי הכול יכול להיות בשליטה, אני אעשה – אני אצליח, אני אפעל – אני אשיג, אני אדע – אני אזהר, וכיוצא באלו.

המצחיק הוא, שאין לאדם באמת שום שליטה על גורלו, היה זה כבר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע שהתבטא: יהודי לא הולך – יהודי מוליכים אותו. אצל יהודי הבלתי נודע, זהו החלק שמשלים אותו הקב"ה ברוב אהבתו, החלק שאין לנו שום שליטה עליו.

כשילד מובל בביטחה בידו הרחימאית של אביו המגונן, הוא ממעט בשאלות למה, מה, מי ולאן? הוא פשוט בטוח שאביו יוביל אותו אל הטוב ביותר שייתכן בעבורו. כך יהודי, ילד של ה', לא מתעניין דוקא לדעת מה עומד לקרות עמו, אלא מתהלך עמו בתמימות ולא חוקר אחר העתידות.

לפעמים עולות מחשבות של כמיהה לעולם ודאי כזה, אולי נמצא איזה איש חכם אבסולוטי שיחליט בשבילנו את הצעדים של החיים, הכל יהיה פרוש למול עינינו, לא נעשה טעויות בחיים, אולי אילו אורים ותומים מודרני, תחליף לנביא של הימים ההם… הגישה הזאת, מוטעית ביסודה, משום שהטעויות שלנו הן מוכרזות מראש, בבחינת אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמטה. נקיפת אצבע בפטיש במקום על המסמר, טעות כואבת… לא יכולה להתרחש ללא הכרזה אלוקית מראש.

הטרנד של החוזים והרואים מראש דברים, שרלטנות ברמה הגבוהה של המושג, עקר מלבות אנשים רבים את האמונה הפשוטה והתמימה, שיש השגחה פרטית על כל נברא ונברא, ואותה השגחה יודעת לתת לאדם לטעות בטעויות האנושיות הרגילות. גם אם יתגלה, שאם הייתי יודע קודם – לא הייתי עושה את הצעד הזה, עדיין עליך לשמוח כי טעות שכזאת נקרתה לפניך. כי בה בחר ה'.

אדם מחפש פרנסה, עושה את ההשתדלות הרצויה, פונה לריאיון עבודה, אך משהו בתוי פניו של האיש נראים לו חשודים, מכאן ואילך, הוא פונה לחכמת הפרצוף, שתעזור לו שלא ליפול בפח, שלא לעשות את הטעות, שלא לעבוד לצידו של האיש הלא-פתור הזה, וכי לא כדאי להתאים את הכל מראש? ודאי שכן. הרי רק כך תבטיח לעצמך חיים טובים ומתוקנים. הטעות של הגישה הזאת, טמונה בעובדה, כי מלבד תוי פניו של האיש, וחוץ מתכונותיו שאי אפשר להסתירן, עדיין קיימות עוד אלפי טעויות שהנך עושה והקב"ה מצילך מידן, ללא שתדע… אז מאיזו נקודה אנו סומכים על ה'?

החלוקה המגוחכת הזאת, שבה אנו חולקים עם ההשגחה העליונה את העבודה המשותפת של הצלחתנו בחיים, מתבצעת בצורה כזאת: אני עושה את המקסימום שאני יכול, ואתה, תתברך ותתעלה, מה שאני באמת לא יכול, משאיר לך קצת… (כביכול). יושב בשמים ילעג ישחק למו. תן לי את הכל – אני יודע יותר טוב.

*

באמת אמרו, מדת הביטחון אינה רק עבודה רוחנית נשגבה, למאמין האמיתי, היא גם הגיונית למדי, משום שאם אמנם, הכל מושגח בהשגחה פרטית, מה שאני צריך להזהר בתכלית הזהירות, היא שלא להתערב במעשיו של יוצר בראשית, לא לתת לו עצות, לא לדעת יותר מדאי – "תכלית הזהירות שלא נרבה להזהר" – קבעו הראשונים.

חבר נעורים היה לי, בעל לשון לימודים רהוט מאין כמוהו, וכאשר הגיע לפרקו – והיו מדברים בו נכבדות בעונת השידוכים, לחש מי שלחש למשפחה המוצעת, כי המדובר בבחור מגמגם מעט… האבסורד זעק לשמים, במקרה של הבחור דנן, ההיפך הגמור היה הנכון. אך כדרכן של גוברין יהודאין, השידוך נפל כי כבר מישהו אמר, ומי יכול לקחת שידוך שמישהו אמר, או שהיה נדמה לו… למה לו להסתבך. כמובן, שמישהו אחר זכה בו. ויהי היום, ארגן ידידי סדנא שלימדה מרצים ודרשנים איך להעביר הרצאה או שיעור. והנה ניגש אליו יהודי של שיבה, והתוודה בפניו, כי הוצע לו באותה תקופה, והוא שמע משהו על גמגום… חברי חייך בנועם… וכי מה יגיד?

*

בהיותי חובש את ספסלי דבי מדרשא, זכיתי לקבל תורה מאת הגאון רבי יוסף בנימין ואזנר שליט"א בעל שו"ת ידות הלוי. במלאות השלושים להסתלקותו של זקנו מרן הגר"ש ואזנר בעל השבט הלוי זי"ע, נשא דברים בשבחו של צדיק. הוא העלה זכרונות מימי עבודתו כמגיד שיעור תחת כנפי זקנו הגדול. בין השיחים סיפר לקהל את האפיזודה הבאה.

פעם, בהיותו משוחח עם אחד המחנכים, סיפר לו הלה, כי מצא עצה איך להועיל למחונכיו, הרי מבחנים רבים עוברים תחת ידיו, כל אחד עם כתיבתו, לכל אחד כתב שונה ואחר, למה שלא נבדוק לעומק את מהותו של כל תלמיד, ועל ידי כך נועיל לו. הגרי"ב סרב לשמוע על כך, אך אחרי שהלה המשיך לשכנע, נמנו לשאול בעצת פוסק הדור – הלא קרוב אתה אליו כנכד, למה שלא תשאל.

התשובה של בעל ה'שבט-הלוי' היתה נחרצת למדי. משום שלש סיבות אין לימוד החכמה הזאת (גרפולוגיה) כדאית לך ולמעמדך. הסיבה הראשונה, הרי זהו חרם דרבינו גרשום שלא להסתכל בכתבו של זולתו ללא רשותו, המבחנים ניתנו לך לבדוק את הידע הנלמד ולא יותר. הסיבה השנית, אדם כמוך, צריך להתעסק רק בחכמת התורה, ודרכה להשפיע על התלמידים – ולא על ידי עזרים אחרים. הסיבה השלישית, אין כדאי לדעת מה שלא צריך… ומה שאתה צריך לדעת, אתה תדע גם בלי זה.

זכיתי להיות חברותא במשך שנה שלימה, של אחד מגדולי האדמורי"ם שליט"א, ותחת אחד השיחים סיפר לי שיש לו מכר – אדמו"ר אף הוא, שכאשר עושה שידוכין לבניו ובנותיו, משתמש בחכמת ההתאמה על ידי שמות החתן והכלה, כידוע… אך אני, הפטיר באזני, מורי הגדול, איני נוהג כך, אני מתהלך בתמימות. והעיקר: לא ראיתי שפלוני ידידי הרבי, עשה שידוכים יותר טובים מאשר אני עשיתי בתמימותי.

הפוסט אתה לא תדע הכל… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פעם, פעם, פעם…

בעולם שהכל היה אחרת בו. היו היה שלטון מסוג אחר.

בארצות אירופה היו פזורים קולחוזים, אחוזות, מושבות ועיירות פרטיות שהיו שייכות לאנשים עשירים בני עשירים, שמשום מה הם היו האדונים הכל-יכולים באיזור שתחת 'חסותם'. הטיפוסים הללו, נהנתנים ממדרגה ראשונה ראו את העולם ומלואו חג סביבם בלבד כבמעגל פרטי. כלומר, הכל נברא בשבילם. בכוח היכולות הכספיות שהעניקו להם שררה ושלטון ללא גבול ראו את עצמם פטרוני תחום מושבם, והבינו שצו חייהם הוא לנצל את העובדה הזאת עד תומה.

כזה היה הגרף פוטוצקי, בן למשפחה העשירה והמפורסמת, הידועה לנו מאירועים היסטוריים נוספים.

הגרף היהיר מסתובב בחדרו אנה ואנה, השעמום הנורא הזה של העשירים לא נותן מנוח, הרי נולדנו כדי ליהנות, יש לנו אפשרויות, שלטון, כח, כבוד, כסף ותענוגות רק צריך לחפש 'מה' עושים עם הרשימה המעיקה הזאת, צריך הרי לממש את היכולת שלי.

היום, קייצי ושחון, גרם לגרף המבולבל להעיף מבט לֵאֶה, על ההרים הקודחים משמש מהבילה שנגלו לפני עיניו בחלון המרווח של ארמונו, הקרוע לעבר האופק המרהיב.

לפתע עלתה לו מחשבה "איי, כמה אני מתגעגע לחורף… לסקי, להתגלש על המרבד הלבן שעוטף את היקום בהדרו, מי יתן והייתי יכול לעשות 'עכשיו' סקי"…

אבל עכשיו, עכשיו ממש… בעיצומו של קיץ מחניק ולוהט, לא פחות ולא יותר!

"אבל איך"? השתוממו הנתינים ההמומים לשמע גחמתו החדשה של אדונם ההולל.

"פשוט מאד"… שיבר את אוזנם האיש.

– "הרי קרח הוא לבן ונקי, עלינו לפרוש על ההרים מרבדי לובן דוגמתו"…

איך?

סוכר, מלח, קמח – – – אני יודע?

הרעיון המטורף קם והיה למציאות, מיליוני רובלים החליפו ידים כדי לספק את רצונו המוזר של האיש ההזוי, טונות של חמרים לבנים, מכל מיני תבלינים טחונים נשפכו מעגלות שהובאו למקום על ידי מאות פועלים עמלים, וההרים כוסו לבן.

לא נותר עתה, אלא רק לגלוש.

והגרף גלש, כשחיוך אווילי של ניצחון ילדותי מרוח על פניו המטופשות.

עיתוני התקופה היו שותפים פעילים לאוולת, האירוע המוזר הכה הדים, והניע את מושכי העט לרשום מאמרים מתעדים. וגם מבקרים צרי עין או מזועזעים הכו את הנעשה בקולמוסם המושחז, הדבר היה לשיחת היום.

גם אצלנו, בין מנחה לערבית, בפוליש של בית הכנסת, במקוואות, בפינות הישיבה הקבועים של הידענים, מעשהו של הגרף תפש כותרת נכבדה.

מה לא עושה בנאדם בשביל תאווה רגעית? הופך את העולם! ! !

מוזר, לא?

הדבר הגיע לאוזני הצדיק, האהוב והאוהב, רבינו לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, הוא נענה בפליאה:

– "מבקש הוא לזכות בפלח מכובד של עולם הזה? וכי הוא מבין מהו עולם הזה? הלא מעולם הוא לא זכה ליהנות באמת ממנעמי העולם, וכי הוא הדליק פעם נרות חנוכה?

אין אנו שותפים למחייכים לפשר תמימותו של הרבי, אני מזדהה עם הצד הבז לגרף.

וכי אלו תענוגות?

לגרות את בלוטות ההנאה הגופנית?

וכי זוהי החוויה המקסימאלית של אדם בעולמו, ואשר לשם כך הוא 'יהפוך את העולם, כי בא לו'?

הרעיון שבביטול, שהפטיר הרבי, למשמע שיגיונותיו של המשועמם הקדמון הלזה, הוא רעיון שחוזר על עצמו בחיינו העכשוויים וביום יום העמוס שלנו. אנו חוים את החוסר, את ההעדר, התלאות, הסבל וההזדקקות… ומה יענה על הצורך שלנו בהנאה מילוי חסר זה או אחר? והלא תחתיו יבוא חסר נוסף…

המילוי בא דווקא מהחיבור לעצמי הפנימי המאיר שבי, קרי: נרות חנוכה… וכדומה.

עלינו לדעת, כי שותפה משמעותית יש לגוף, במערכת:

זו היא הנפש!

היא אינה באה על סיפוקה לעולם במרבץ על רפסודת חורף בהררי קמח.

היא, הפעילה ביותר, במערכת ששמה 'הנאה', מתכוונת למשהו אחר לגמרי, כשהיא קוראת בתוכנו את התביעה למלאות כמיהה להנאה. היא, הנפש, רוצה חיבור נפשי, לא גירויים גופניים, לא אסוציאציה משכרת של הנאה, דמיון, חלום נעורים.

אלא אושר אמיתי…

נצחי…

שלא עולה כלום…

והוא זמין כל כך!

הפוסט בא לי לעשות חיים! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אנשים רבים גדולים כקטנים, נשים וטף, זקנים ונערים מתהלכים בהרגשה של החמצה וצער פנימי מתמשך, חייהם, לפי תפישתם, הם שרשרת רצופה של נפילות ואבדנים, המצב לא פשוט יפטירו באנחה… למה כל זה קורה?

הסוד של כל זה הוא גלוי מאד, ורק צריך להאזין לאמת שבו, אם ילד לא היה נופל בפסיעותיו הראשונות לא היה למד ללכת לעולם. ואם לא היה מורח את כל האוכל שאמא נתנה לו על כל הרהיטים החדשים, סביר להניח שהיה עושה את זה בגיל מבוגר.

כי בבית ספר, הטעויות, הן חלק מהלמידה מי שלא רוצה ללמוד, לא יטעה לעולם! רק אנשים חכמים טועים, הטיפשים לעולם לא! מישהו תמיד דאג להם שלא יטעו, שלא ילכו לשם, שלא ידברו יותר מדי, שלא יעשו כלום שיישארו טיפשים.

ולא רק בטעויות שאנו עושים, ועוד נעשה הרבה בעזרת השם, אלא גם המטענים המורעלים שאנו סוחבים על גבנו שנים רבות, החל מדמויות מאיימות על שלוות חיינו, וכלה בטראומות גדולות או קטנות, אמיתיות או מדומיינות כל אלו כיתות של בית הספר לחיים תנו תודה.

אם אדם היה מודע למשמעות הסבל שסבל בחיים, היה ממנף את החדלונות שלו לגבהים מסחררים, כשלא עושה כן הוא סובל סתם, מסכן…

ככל שהמדובר בחייו הגשמיים של אדם, ניתן להיווכח באמיתות הגישה הזאת, כמה חושלנו וכמה גבהנו מקצועית וחברתית, רק על ידי הניגודים המציקים והמשוועים לפתרון שלא בא…

פיתחנו כושר הישרדות מופלא, יכולת תמרון מיומנת, בעלת חיישנים חכמים, אנו יודעים כיצד להתנהג עם אנשים בעיתיים מזהים אותם מרחוק, על פי אמת מידה מוכרת שרכשנו במפגש הראשון עם אחד שכזה, אי שם בימי שנותינו המוקמות תודה אבא!

אך בעבודת השם ובענייני דת איננו מצליחים להבין כיצד נפילות אמורות לחזק את רוחנו ולרוממנו, הלא זה ה' חטאנו לו! הרענו מעשים מאד, כל סליחה עצמית היא ההיפך הגמור מתשובה, איך נתחזק אחרי נפילות שכאלו? איך?

לעניות דעתי צריך לערוך הפרדה ברורה בין החטא כלפי שמים, שם תשובה רצינית תמרק בחסדו הגדול את טינופת החטא, לבין ניתוץ האגו המרוסק שלנו, שלא נותן לנו מנוחה בעולם הזה, ולא בגלל יראת שמים מופלגת, אלא בדיוק ההיפך מזה, מחמת אגו מנופח שלא סולח על פגיעה בכבודו, וכאשר אנו בעצמנו איבדנו שליטה על יכולת עמידה בפני פיתויים.

או אז אנו מובילים את התובנה שלנו לאחת מהשתים: או שאיננו שווים כלום או שדווקא כך צריך לנהוג… הבעיה היא ששתי הגישות לא נכונות, הראשונה טיפשית והשנייה הרסנית קריטית.

הגישה הנכונה היא, שכיון שמלכתחילה אין לנו יומרות, ואנו ילדים קטנים של הקדוש ברוך הוא, את צרכיו של האגו האנושי האווילי נניח בצד, כשאנו מתעסקים עם עניניו של קודשא בריך הוא, כי רק אותו עלינו לעבוד.

אחרי שכבר החלטנו שאנו הולכים להכשיר את עצמנו להיות כלים לקבלת האור העליון, עלינו להתעסק רק עם בניה, ולבנין צריך חומרים טובים, ואותם אנו דולים מנבכי העבר כן, כן, אותו עבר מביש הוא חול הבנין של העתיד.

כשאנו מתמודדים עם זיכרונות מצערים מהעבר, עלינו לחייך לעומתם ולהבין את משמעותם העמוקה עבור עתידנו הנקי, אם אדם זוכר את כאב החטא, ולא ממקום של הנאה וחדוות יצרים אלא את הכאב שבריחוק התהומי מאור פני מלך חיים הרי שהעבר הזה הוא אבן ציון בדרכו קדימה. העבר הזה הופך לזכות, כדברי חז"ל תשובה מאהבה הופכת את העונות לזכויות.

כי הרי מהי בדיוק תשובה מאהבה?

האדם שב למקום הנקי בו הוא היה לפני החטא, הוא ממיר את רובד עולמו העכשווי באחר, שונה לחלוטין… ולא מפחד העונש, אלא ממקום של אהבה להשם יתברך, האהבה שגרמה לו להתגבר על האהבות האחרות, הופכת את החטא לזכות, בוצעה כאן המרה ועקירה שורשית של הרוע שעבר לקראת נטיעה חדשה של קדושה וטהרה.

כלומר, שום דבר בחטא לא הפריע לו להתבוסס הלאה בביצתו, רק האהבה להשם יתברך גרמה שינוי! ממילא, אין טעם בחטא יותר, הוא הופך לזכות ביטוי מושלם לאבני בנין נהדר מחובות מעיקים מן העבר המזוהם.

רק המצליח להבדיל בין הרצונות הפנימיים שלו, למדר את רצון התקרבותו לה' שיהיה נפרד מהרצון לניפוח האגו ושלוותו המצפונית יכול למנף את הנפילות המצערות ולהביאן קרבן למזבח השם, העושה תשובה מחמת יראת העונש לא מצליח לעשות זאת, כי הוא עדיין תקוע בעבודה העצמית שלו מתוך דאגה כנה לרווחתו בזה ובבא. הוא, לא יוכל להתעסק עם רוע כאבני בנין משהו אחר מניע אותו לשוב, רק אוהבי השם זוכים לטוב הזה – להתרומם מתוך הריסות העבר.

הפוסט בית ספר לנפילות! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

זה לא סוד שהחיים הם לא פשוטים, הזרימה שלהם נתקלת בהמון מורכבויות והתמודדויות, מה שיוצר את הסבל העולמי, הבלתי ניתן להסבר, בכמות, באיכות. והעיקר – למה דווקא אני? האמונה בדבר הדיוק האלוקי שבכל מה שקורה – עשויה לנחם את כל אחד מאתנו, שלא סתם מתנכלים אליו, אלא הוא חלק ממערכת מאד מדוייקת של השגחה עליונה, ובודאי שהכל לטובה.

לצד החוייה הזו של הרגשת קרבת אלוקים דווקא מתוך מה שנקרא סבל, על האדם לפתח בקרבו יחס הוגן ומתגמל לכל מה שקורה סביבו, הרבה מהסיפור של החיים נארג על ידי האדם עצמו. ההרגשה המעיקה הזו למול דברים לא נעימים שקורים בהכרח לכל אחד – לא אמורה לגרום לפתח תלות בחיים שכאלה. כלומר, אפשר להפריד את ההתרחשות מהאישיות שלך… אתה לא אמור לחיות בהרגשה של הסובל הנצחי… המתלונן על החיים האלו, שהם ממש קשים.

הרבה פעמים נדמה לנו שאנו סובלים מהסבל, וההיפך הוא הנכון, הוא התירוץ שלנו לתכונות הלא מדוייקות שלנו. כי הלא מה אתה רוצה ממני, הרי אני סובל ועצוב. זו התמכרות לפיקנטי והשורף, בדיוק כמו סמים ואלכוהול שאיכשהו, בודאי עונים על איזשהו חסר מסויים, משלימים כמיהה מסויימת למשהו, כך גם הסבל, הוא גורם להתכרבלות עצמית בשמיכה מחממת של רחמים עצמיים, זה פשוט נח יותר.

זו אשליה בלבד. אף אחד לא בנה חיים טובים כשהוא חש סובל נצחי, ההתמכרות הזו גורמת לו לסבול מכל דבר, קטן וגדול, ללא כל פרופורציות, הוא מתרגל להעצים קושי מזערי, רגיל כזה, ולהעניק לו ממדים מפלצתיים ללא שום הגיון. כשהוא בטוח, שהחיים ממש רעים, והסובבים שלו משתאים, איך אדם נורמלי הורס לעצמו את החיים, כשכל שעות הימים והלילות הוא מבלה במחשבות נוגות אודות מר גורלו.

זהו חטא שאנו חוטאים כלפי עצמנו, לא רק במחשבות מדכאות אודות מציאות מדומה… אלא אף כשנקלענו למצב לא נעים באמת, המקום הנכון הוא, לנסות, כמה שאפשר, שלא לשקוע במדמנת הביצה הזו, משם רק טובעים יותר. כמו אחד שרע לו – עושה לעצמו יותר רע, ולמה? עלינו להאמין, שאם איננו יכולים לשנות את המציאות, יכולים אנו לשנות את היחס שלנו למציאות, לחיות אתה יותר טוב, כשאנו מעניקים לה רק את המגיע לה ולא יותר.

כשנבין, שהכיף הזה להיות סובל ומיועד לרחמי הסביבה על בסיס קבוע, הוא כיף מפוקפק, הזוי ולא רציני באמת – נבחר פשוט להפסיק עם זה, להתחיל לראות אותה כהתמכרות לכל דבר, אנו תופסים בקרנות מזבח הסבל, רוצים להמשיך לסבול, משום שאנו חוששים שלא נהיה שווים כל כך, כשהסבל יפסק. וזה לא נכון, ממש לא נכון. אנשים יותר יאהבו אתכם אם תפסיקו להתלונן, כשאתם באים במגע עם הבריות, תהיו אתם, ולא הסבל שלכם. תפסיקו לסבול, תתחילו עם החיים הטובים שיש לכם, ויש לכם.

הפוסט ההתמכרות לסבל… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קצת לא נעים לי לדבר על זה, אבל נראה שזה דבר מאד אנושי.

אומרים שיבוא יום מסויים בו אנו מתים.

נכון?

והיום הזה… הוא בעצם יום כמו כל הימים, כמו היום, כמו אתמול וכמו מחר… שבסופו של יום, בעיצומו או בכלל בתחילתו, אנחנו פשוט עוזבים עולם.

עולם שלם, שכה התרגלנו אליו.

וכמו בכל יום, גם אז, נחשוב, נהרהר, נתלבט, נתחרט, נהפוך במוח ובלב… על דברים שהיו ועל אלו שלא היו.

מה שאכפת לי לדעת, עכשיו. וזה ממש קריטי בשבילי:

מה תהיה המחשבה האחרונה בחיים?

אני רוצה להתחבר למחשבה ההיא, מנסה לחשוב אותה כעת, עכשיו… אולי היא תהיה יותר אפקטיבית הרגע, ולא רגעים ספורים לפני הקבורה?

נראה לי שהמאפיין של המחשבה ההיא יהיה חרטה עולמית, משהו אדיר שישטוף את כל ישותי, אביט על כל חיי כחלוף נוף בחלון האוטובוס, אדמיין שזה נגמר כבר, שאי אפשר עוד לתפוס כלום, הכל נחלת העבר, עבר לגמרי… ואין עוד תקוה.

התקווה, השאיפה, הייחול מסתבר היא פריבילגיה של אנשים חיים ולא של מתים. שם, בעולם העליון, אין הזדמנות חוזרת… כאן ועכשיו, זה עולם התיקון והמעשה.

מעניין לחשוב בראש של עטוף תכריכין, המביט בעיני נשמתו על ההיפרדות מהגוף הכובל והמגביל, בשיוט הנשמתי שלו, הוא לבטח משקיף על עולם הגשם בעצב-מה, תחושת החמצה של פספוס ממלאת את משק כנפי שוטטותו רואה את הציבור אָבֵל על נסיעתו הלאה, ומתפלא על השטות של בני העולם המכירים בעדיפותו של עולם השקר.

השורש של החיים הוא הידיעה על משמעותם.

ככל שאנו מתבגרים, אנו חווים יותר ויותר את תחושת העדר פתרון חידת החיים… משמעותם, תפקידנו בהם וכדו'.

ביום בו ניטלת מאתנו הבחירה, אנו שוכבים המומים מול עיקשותה של האנושות להיות עצמאית בעולם שמציאותו היחידה היא מציאותו של השם…

חלק מהיכולות שלנו לבחור, היא יכולתנו לחירות מחשבתית, גם המחשבה ה'מתית' שבחרתי לחשוב בה, היא מתנת בחירתנו כאנשים. לא לחשוב רק בכיוון המקובל, של מילוי סיפוקים וצרכים, מותר קצת להרהר ביום הפרידה.

יום בו האמת מתפשטת ממחלצות הכזב.

וזה עוד לא הכל.

החיים האמיתיים מתחילים שם בעולם הגמול! אחרי בדיקת המבחן ונתינת הציון על ידי בוחן לב וכליות. מקומנו נקצב על ידי מחולל נשמתנו, המביט אל כל מעשנו, בעבר, בהווה ובעתיד פחד פחדים!

העולם ההוא הוא עולם טוב וטהור. נקי וזך לגמרי. בו נעמוד פנים מול פנים לפני השם יתברך וכל שהותנו כאן, בעולם איסוף הזכויות היא במסגרת ההכנה אל העמידה ההיא, מול כסא הכבוד.

גם תובנה זו מכה בעוז במוחו הרדום של המת.

קשה לי לחשוב, שבעצם, הבכיה על מת, היא אולי השתתפות בכאב ההכרה הזה שהוא יעמוד או טו טו לפני המלך, ששלח אותו לכשבעים שנות הכנה…

האם לא אכזבנו?

מצאתי לי עצה.

אולי לא כדאי לחכות ליום העמוס ההוא, שעות ספורות לפני שימצו אתי את עומק הדין… זה קצת מסובך!

אולי כדאי להתחיל 'לחיות' כך. לחשוב כך. כמו 'להמית' את עצמי לרגעי מחשבה יומיים, כדי שלא נתחיל לחשוב על המחשבה הזאת רק אז.

כי אולי אז כבר יהיה מאד מאוחר.

נהיה כבר אחרי הכל.

ביום ההוא… אבדו עשתונותיו, אין יכולת לחשוב משהו מועיל, הכל כבר מאחורי.

מה אתם אומרים?

"שתאריכו ימים"… .

הפוסט המחשבה האחרונה בחיים… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום רביעי, כ"ה בסיון תש"פ

תכונה אנושית פשוטה יכולה להתעצם לממדים מפלצתיים ולהמיט אסון על האנושיות עצמה. ההתמכרות של חלק מבני האדם לאישור חברתי, בקטנה, יש את לכל אחד מאתנו, כשהוא קטן, ומבין שכדי לרצות את החברה שמסביבו הוא אמור לעשות אי אילו דברים, שמרצים את הגדולים, אין לזה בעיה של ממש, אם כי החינוך לכך הוא חינוך לא נכון ולא תקין. אבל על זה עוד אפשר לשתוק, כשאדם מתבגר ומפתח מודעות פנימית, הוא אמור להיות הוא עצמו, ולא להיות מה שאחרים רואים בו, או שהוא רוצה שהם יראו בו, אלא הוא אמור להיות האדם שהכי מרוצה מעצמו גם אם לא יקבל מלת שבח אחת מאף אחד שבעולם, הוא יכול להחיות את עצמו לפעמים בשבח עצמי, להודות לה' על התכונות הנכונות והנעימות שנטע בו, גם אם אחרים רואים בו את ההיפך וזה די מתסכל. לעצור, לקחת נשימה, ולהבין, שאף אחד לא עשה דוקטורט עליך, ואין מישהו שיכול להבין אותך, ואת האמת? גם אף אחד לא כל כך מעוניין להבין אותך, גם אם הדבר היה אפשרי, וגם אם היה זמן לדבר, זה ממש לא מעניין אף אחד, הנימוס מחייב לשבח אותך מפעם לפעם, אתה תשמע את זה, אולי תהנה, אבל אל תתמכר לזה, אל תהפוך את זה לתנאי הקיום שלך, שזה לא יהיה הדבר היחיד שמביא אותך למצב רוח טוב, כי בכך אתה הופך לנכה, כמו אותו שיושב בכסא גלגלים, הוא פשוט לא יכול להתקיים בלעדיו, אז אם היתה אפשרות לגאול אותו מהכסא, בודאי היה מרוצה, רק שאי אפשר במצבים מסויימים, אף אחד לא היה מוותר על טיפול שהיה מחזיר אותו להליכה רגלית אנושית פשוטה, למרות שיש נוחות מפוקפקת שמישהו יסחוב אותך כל הזמן, זה ברור שזה לא טוב בכלל, ועדיף להתעייף בהליכה ממושכת אבל היא שלך, על רגליך שלך, מאשר להיות מוגבל תמידי. מי שממוכר לאישור החברה הוא בדיוק ככה, החברה המאשרת הופכת לכסא הגלגלים של הנפש שלו, היא לא יכולה להיות שמחה ממעשה טוב אם אחרים לא ינידו ראשם על כך, פשוט כך… למי שהתרגל לטעום מאישור החברה, יודע שהוא סם ממש, שקשה בלעדיו וקשה גם אתו, כי החברה לא בדיוק רוקדת לפי החליל שלך, היא יכולה לפעמים להיות אטומה ומתעלמת. זרוק את הקביים האלו, מספיק שאתה יודע את מעשיך הטובים ובוראך מסכים עמם, לך עם האמת שלך, תחשיב את עצמך, תלך על רגליים שנתנו לך בלידתך. הנפש שלך יודעת שאתה טוב ומועיל, תן לה ביטוי בפני עצמך, תנסה להיות רגוע גם כשאתה נדחק לפינה, תראה בפינה הזאת את האור המרכזי של חיותך ולא משהו של בדיעבד.

הפוסט התמכרות לאישור חברתי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין דבר יותר מיותר ואוילי כמו לנהל 'ויכוח', לפחות ברמה המוכרת לנו משיחות בני אדם. כי מהו ויכוח, לפי שורש המילה בלשון הקודש? להוכיח? נו, באמת… ככה מוכיחים? זה אומר כן, אתה אומר לא, הוא שב ואומר כן ואתה שב ואומר לא – הוכחת לו?

ונניח שאתם גם מעמיקים ומביאים ראיה לדבריכם, האם ראיתם פעם איך אנשים מנהלים ויכוח כשלכל אחד יש ראיות לדבריו – "כל אחד מדבר לעצמו". ויכוח כעקרון היה יכול להיות טוב, אילו היו יודעות הבריות כיצד להתווכח.

בויכוח המסורתי שמתגלע בין שני בני אדם בעלי דעות סותרות, מתרחש תהליך מקסים של התבזות הדדית, כל אחד דבר בעמדתו, וגם גורם לזולת לחזור שוב ושוב על דעתו המנוגדת לדעתו שוב ושוב וביתר נחרצות.

אנשים חכמים מנהלים 'דיון' ולא יורדים לפסי 'ויכוח'. משום שויכוח, במובן המסורתי שלו, אין לו טעם ולא ריח, הוא רק מותיר את שני הצדדים בעמדה של עגמת נפש צורבת, הוסיפו לכך את בעלי האישיות הרדודה אשר מפריחים תוך כדי ויכוח: אתה ממש תמים, או יותר גרוע: אין לך טיפת שכל להבין, וכיוצא באלו פניני לשון מקסימים.

מהו ההבדל בין דיון לויכוח? לא רק בעצם המטרה – בירור האמת! אלא כשמו כן הוא – "אנו דנים על הדברים", אתה אומר משהו, אני מקשיב לך (את זה למשל, אין בויכוח) אני מנסה להתחבר להבנתך את המציאות/ההשקפה/הרעיון וכו', מברר עם עצמי ואתך האם אני מבין נכון, דן בדברים בשיחה נעימה ביחד אתך, מחדד את הזוית שהועלתה כאן (למרות שאני בהחלט לא מסכים עמה).

כאשר מיציתי לדון בכבוד על הדעה המנוגדת – אני מזמין את בר שיחי לדון עמי על דעתי שלי, באותה צורה ובאותה נימה מכבדת ומכילה – דנו בדברים? נתקדם לעבר המסקנה, שנהיה שותפים בה או לא, אך יצאנו ברורים יותר. זהו תנאי עיקרי וקריטי בתהליך דיון.

גם אם אני רוצה להעביר את זולתי מדעתו לדעתי, עלי לנסות לגרום לו שכמה שפחות יחזור על הדברים המוטעים (לדעתי) שהוא אומר, אני אדון  בם בכבוד, אך אשאיר לו סולם קטן לרדת מהעץ, לא אני אומר שהוא טועה… אני אתן לו לומר זאת.

יריעה נרחבת היא תורת הויכוח הנכון, אך כיהודים מאמינים, יודעים אנו כי השורש להצלחה בינאישית בכל התחומים ובפרט בתחום התקשורת עם בני אדם, היא מערכת המידות הטובות וכבוד האדם באשר הוא, בדיוק כאשר הורו לנו חכמי המוסר הקדמונים והאחרונים. הנימוסיים המוחצנים, שמנהלים שיחה נעימה ושבע תועבות שנאה בלבם, לא יצליחו להקרין את כבוד האדם הזה, גם בנהלם דיון – שפת גופם וגוילי פניהם ישדרו ויכוח.

המון פעמים קורה, והויכוח שמתנהל הוא בשתי שפות שונות, וכאשר משדרגים את הויכוח לרמת דיון, מחלקים מסקנות ביניים, נוסעים עם הקונסנזוס ההדדי להתקדמות בשיחת הדיון, מגלים, כי בעצם, רב המשותף בדעות מהמפריד, וההבדלים הם באמת זניחים.

גם כשהויכוח-דיון נסוב אודות דברים מהותיים העומדים ברום רומו של עולם, שאין לי כל אפשרות לכבד את הדעה הסוררת, עדיין יש מקום להבין את נקודת המוצא של הטועה, למה הוא חושב כך, ובאמת, לפי הנחת היסוד שלו הוא מדבר נכון, ההבדל הוא באינפורמציה. דוקא לכן, אסור "להתווכח" עם כופר וכו', משום שגם שם שתי תפיסות עולם מתווכחות, ולא אתה והוא… ואין זה מכבוד שמים להשוות את תפיסת העולם האחרת, ולגרום לזולת לחזור עליה שוב ושוב. אבל ניתן לנהל דיון.

דיון במקרה הזה, יכול להיות בנקודת המוצא, באינפורמציה החסרה, שם המקום העיקרי, אחרת, מה אתם כבר מתווכחים, אם אינכם מודעים לשלב הכי עקרי שעליו בנויה הדעה? עם זאת, לכל אדם, ובמיוחד מי שלא למד, ואין הרוע מדריך אותו לעבר הטעות – זכאי לכבוד אנושי בשעת שיחה עמו.

אתה יכול לבחור שלא לשוחח על נקודות עימות! שזה מומלץ לכמה מהאנשים… אך אם בחרת לדבר, ולא משנה על מה… דבר בכבוד! דווקא הכבוד יחבר ביניכם. אם יש סיכוי שהזולת יקשיב לחכמתך הוא רק אם אתה מתנהל בהגינות ובכבוד.

אני בחרתי בשיחה בין המאמין לבין הלא-יודע, רק כדוגמה, אך בודאי הכלל הזה נכון לכל סוג של שיחה בין הבריות. הכלל הבסיסי הוא, שלכל אדם יש חופש מחשבה 'מצד טבעו', וגם אם הוא 'צריך' לנסות לדעת את האמת (שלך…) לפחות כאדם בוגר וחושב, תן לו את ההזדמנות לעשות זאת בדרך דיון, כי בויכוח לפחות זה המשפיל והמתנכר, לא תצליח כלום.

הורים וילדים, בני זוג צעירים ומבוגרים, מורים ותלמידים, בוסים ועובדים, מנהלים ופקידים וכו' וכו', זכרו את הכלל הבסיסי הזה בחייכם האישיים, החברתיים והכלכליים – תרצו להשוות ולהחליף דעות? רק בדרך של דיון בלבד.

הפוסט טיפשות ושמה ויכוח! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יש אנשים המדברים אל עצמם, את כל להט הצדק הם ינאמו בפאתוס, אך שוכחים דבר אחד בסיסי כשאתה צועק כולם שומעים, כשאתה מדבר (אולי) מקשיבים.

החריפות שבדיבור, התוכחה המתלווית אל בקשות פשוטות ואלמנטאריות פשוט ממזעירים את המסר שמועבר, במקום שהלה יקבל חשק לעשות כדבריך, הוא מניד לך: עזוב, הוא עצבני עכשיו, זה לא רציני, וזה ממש לא מה שאתה מתכוון להביע, לא כן?

דברי חכמים בנחת נשמעים, זה בדיוק ההיפך מכעס בחיק כסילים ינוח, הכסיל, מדמה כי ככל שהכעס יגבר הענינים יזוזו, החכם לא מתעסק עם כעסים, יש לך מה לומר? אמור! הנשק עדין מדי אל תבזבז את כל הארטילריה, לא חבל?

אמהות מתלוננות: אני יכולה לצעוק אלף פעם, והוא פשוט לא שומע… איזה מין ילד זה! רק חבל שאין מי שילחש באוזנה אם הילד יודע שאת צועקת אלף פעם, יש לו עוד זמן, הוא יכול לספור עד אלף…

המרגיל את עצמו לדבר יפה, גם כשהוא פגוע, או שמציק לו דבר מה, מלמד את סובביו להתייחס ברצינות לכל מילה שלו, מלבד שהציבור אוהב לשמוע דברים נוחים ורכים, ומתעב דיבורים יוקדים אש קודחת הוא גם מכבד יותר את המילה השקטה החודרת עמוק ופועלת את מטרתה.

יש אמרת צדיקים שאומרת כך, אפשר לפעול יותר בטוב מאשר בהיפך, ואם יצא, שהצלחת לפעול ברוע ובקשיחות, דע לך שאם היית פועל ברוך היית משיג יותר.

כי הלא זה ברור, שגם אם נהנה מביצוע רצוננו המפורש, לא נרצה שהמבצע יהפוך לנו לאויב כל ימי חייו… ועוד, אנו רוצים שיפעל כרצוננו לא בפעם היחידה הזאת. לכך יש רק דרך אחת דברי חכמים בנחת נשמעים, להתרגל להגיד את אשר על הלב, אבל מתוך יישוב הדעת ורוך, רק כך יש סיכוי להנעת ענינים.

הרמב"ן הקדוש באגרתו המפורסמת, מדריך את בנו, ואותנו, למשך כל הדורות לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת… 'כל' שאומרים הכל, את כל הדיבורים, הכל ממש, גם אלו שמבטאים כאב ותרעומת צודקת, לכל אדם אוי! כמה שזה קשה, יש כאלו שנראה שאי אפשר בלי לצעוק עליהם אך הרמב"ן גרס אחרת כל אדם.

ובכל עת… גם כשאתה לחוץ, עצבני, נעלב, פגוע, רותח, זועם, כועס, רוגז – מחק והוסף לפי הצורך, תמיד…

צעיר הייתי כשלמדתי בבחרותי בבני ברק, ולילה אחד, ואנכי והחברותא סיימנו 'משמר' של בחורים בשעות של משכימי קום, והנה עברנו תחת ביתו של הרבי מאלכסנדר המנוח זצ"ל, בעל האמרי מנחם.

והנה קולו הקדוש יוקד בקול רעש גדול עמדנו נטועים למקומנו, ממש בלי יכולת ורצון לעזוב, פתאום המילים המוכרות של אגרת הרמב"ן נאמרו בקול רם ונישא שעטף את היקום השקט, מפיו של הרבי הזקן, בהגייה הפולנית המתוקה… הקול הלך והתרחק ושוב התקרב, ושוב התרחק, משמע שהרבי מטייל אנה ואנה ברחבי ביתו… איזה תענוג זה היה לשמוע את המילים בדבר הנחת והענוה נאמרים בהטעמה כה ברורה ומעוררת…

לימים, ראיתי, שכה היה מנהג אדמור"י אלכסנדר זצ"ל, לפתוח את היום באגרת הזו.

גם אלו שזכו לומר פעמים רבות את האיגרת ואף לחזות בפלאות שהיא מחוללת באמירתה וכל שכן בקיומה, אך בשעת ניסיון קשה למול עוולה הצועקת עד לשמים, שם נעלם הכל, ואז אנו צועדים במצעד האיוולת של ירייה לעצמנו ברגליים. כלומר, לפעול כנגד האינטרס העצמי, ולעשות הכל כדי שהלה יהיה מאד מרוצה להשליך אותנו דרך הדלת ובלבד שלא לקיים מה שביקשנו, דרשנו, תבענו… ממנו.

גם כשאנו פונים אל ילדנו, אנו חייבים לייקר את הפעם הראשונה בה נאמרו הדברים, אם אנו נחושים בדעתנו נאמר זאת בנימה שתובן כי לא תבוא פעם שניה או שלישית מכל שכן שלא 'אלף פעמים', אין תחנונים ואין איומים יש דיבור ברור ונחרץ הנאמר אף הוא בנחת.

הצדיק רבי הלל מפאריטש זי"ע, תלמידם של אדמור"י חב"ד הקדושים, שהיה בעל דמות קמאית בפני עצמה, היה מסתופף לפני התקרבותו לדרך חב"ד אצל אחד הצדיקים המפורסמים שבאותו דור, צדיק קדוש ונורא, אך מחמת שורש נשמתו, הבין, כי מקומו אצל האדמו"ר בעל התניא ותלמידיו הקדושים… פעם, תינה את כאב לבו לפני בעל הצמח צדק זי"ע, אולי, שמא, חושש הוא, שהרבי הקודם מקפיד עליו על שעזבו… ענהו הרבי מיניה וביה: 'אם הוא רבי הרי שאינו מקפיד'!

את העובדה דלהלן שמעתי בעצמי מאת מו"ר הגאון הרב ואזנר שליט"א בעת שיעור מוסר לתלמידים, פעם, נקרא על ידי האדמו"ר הקדוש בעל הבית ישראל מגור זי"ע לשיחה אישית, אשר בה ביקשו הרבי הצטרפות לרעיון מסוים, מסבותיו, היה על הרב לסרב למאורן של ישראל, ונפרד ממנו לשלום.

במהלך אותם ימים הכה אותו לבו, שמא הצדיק מקפיד עליו, החליט בחשש-מה לקום ולעלות ירושלמה, שמא אמור הוא לפייס את פני הקודש. כשנכנס אל הקודש פנימה, התפלא הרבי למבוקשו, וכששמע את סיבת בואו, הפטיר בביטול: קפידא? מהדבר הזה אין לנו בכלל…

הקפידה והכעס, הינם כה קוטביים לדרגת הצדיקים השלמים, שיודעים שהכל מסתובב מלמעלה, אין מישהו שיכול להזיק לי או אף לעזור לי מבלעדי עזרתו הישירה של בורא עולם. כאשר אני נתקל בעוינות או בדחייה, מותר לי לדבר על זה זהו טבעו של עולם, וכמוזכר במשנה אין לו עליו אלא תרעומת (שכשאין חשש של לשון הרע מותר לדבר אודותיה) אך בנחת, בשקט הנשמה, בכבוד כלפי הזולת יהיה מי שיהיה, ותהיינה טענתנו עליו ככל שתהיה כי טוב הכל חפצים לשמוע…

הפוסט לדבר רגוע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עולמנו מתאפיין בכך שהוא 'עלמא דשקרא'.

נראה, שעיקר ההתמודדות שלנו כאן, הוא דווקא עם הדבר הזה למצוא נתיבים של אמת בעולם שלם שכולו שקר. לא רק במציאת האור של האמת הכי אמיתית אנו מתקשים למצות את השיא האפשרי. אלא גם בחיים הפשוטים, החל מהרגע בו לומד האדם לדבר, לומד הוא להוותו, כי אין אמת בעולם.

ילד קטן הלומד בבית הספר, מה בעצם רוצים ממנו? שיהיה ילד טוב, נכון? האם ילד טוב הוא דבר בעל הגדרה מדויקת? כלומר, האם יש משהו אפשרי, בו ניתן לומר, הילד הזה טוב או זה פחות טוב. נניח בלימודים, תלמיד מצטיין, מה זה? מצטיין בשקידה? שנים שלמדו אותן מספר שעות, אך זה בעל זכרון יותר טוב, ולכן דווקא הוא הצליח יותר מזולתו, האם זה מצטיין וזה לא?

ודאי כשאנו קוראים את הדברים, נגיד בטח! העיקר המאמץ, ההשתדלות… אבל זה שקר! כי בחיים, מי נערץ יותר? את מי המורים אוהבים יותר? את התלמיד החרוץ, פירוש כשרוני… זה סתום המוח, שכל כך רוצה להיות טוב הוא תלמיד עצלן ולא מתאמץ.

העשירים, המוצלחים, הטובים, הנהדרים… כל אלו בורכו במתנת שמים, ורק לכן עיני הכול נוצצות בדברם אודותיהם, איפה האמת? האיש הפשוט, חסר היוקרה והזוהר שעושה מעשה טוב בחשאי, ללא פרסומת וכתבת צבע, למה הוא לא מוערך? למה? התשובה היא: העולם הזה הוא עולם השקר.

תפנימו את זה.

גם בכלכלה, יש איזו נוסחה להצלחה בכלל? אדם עובד למעלה מעשר שעות בעבודה שחורה, ייגע ועמל, זיעה נוטפת ממנו, כל כולו קורס ממאמץ. בסופו של יום, מה יש לו ביד? ריוח השוה לשעת ישיבה במשרד ממוזג של הקומבינאטור בעל המפעלים ובתי החורשת, המצליחן המכוער… האם ניתן לערוך משוואה של עמל ועבודה למול תפוקה ופדיון? אפס.

לא שעיני צרה במצליחנים ובאלו שברכת ה' חוננה אותם. ההיפך, עלינו ועליהם להודות לה' על חסדו וטובו לבריותיו, כך יבנה העולם, ברצונו של אדון העולם הנעלם הזה. אך עלינו להתרכז קצת, להבין מה מקומנו בעירבוביה הזאת של עולמנו.

במבט נכון ומעמיק, נזהה המון קנאים לדבר ה', אשר לא כבודו של שוכן שחקים לנגד עיניהם, נמצא בעלי 'מוסר' שרחוקים ממושג זה כרחוק מזרח ממערב, ניפגש עם 'למדנים' שחלקים גדולים מידיעת התורה הם פשוט חוץ לתחומם. נגלה בעלי 'צִדקות' שהתואר ממש לא הולם אותם… בעלי צדקה שדווקא נהנים ממנה יותר מהמקבלים, בעלי רכוש שאין להם מה לאכול בבית, ומאושרים שרק התווית מונעת אותם מלהתגרש ולהסתכסך עם כל המשפחה, ועוד לא התחלנו את הרשימה.

ואז אנו בסכנה. אנו נהפוך אולי להיות את מורדי החברה הידועים, שפיהם מלא תלונות, איך שכל העולם הזה הוא שקר, ואי אפשר להאמין לאף אחד, ותראה, פעם הייתי עוד מאמין, אבל עזוב אותך… הכול שטויות וכהנה, וכהנה.

גם אלו טועים. כי האמת ברורה מאד. היא גם נמצאת כאן. היא הקדוש־ברוך־הוא בעצמו וה' אלקים אמת. היא נמצאת בעמדת התגוששות עם השקר. אם מציאותו של הקדוש־ברוך־הוא ברורה לנו, הרי שגם מציאותה של האמת מוכרחת להיות נוכחת. הדבק באמת בהקדוש־ברוך־הוא הוא איש האמת האמיתי, היכול לזהות את התוכן ולא רק את העטיפה.

בכל מצב בחיים, ללא התחשב בתוצאות או בקושי, המאמין יבקש למצוא את פניו המסתתרות של א'ל האמת. אין שום דבר בעולם שנעשה בעולם סתם, זו לא קלישאה של מדביקי סטיקרים על מכוניות, זו האמת הנחבאת במקומות שדווקא שם לא מחפשים.

המאמץ לא אמור למשוך תהילה מבני אדם יושבי חושך וצלמות, כל פגישה בקירות אטומים המקשטים את עלמא דשיקרא, כמוה כתזכורת על השגרירות יוצאת הדופן שלנו מעולם בהיר של אמת. היהודים המאמינים בבורא עולם, ומסוגלים להתנתק מהאוירה הכללית המושלת בכיפה יכולים למצוא את שבילי האמת בג'ונגל הגדול של עצי השקר הנושקים זה לזה.

מי שרוצה לחיות באטמוספרה אחרת, נקיה יותר, אמיתית ואותנטית, עליו לחדול מלהכות שוק על ירך את אנשי השקר שסביבו, את האמת האהובה עליך, חפש נא בנבכי נפשך, תופתע לגלות עד כמה אתה אמור לעמול בכדי לקבל את דיפלומת האמת.

תחילתו של תהליך המעבר בין העולמות המנוגדים אך המשלימים שבין עולם השקר לאמת, מתבצעת על ידי שמירת הפה והלשון מלדבר שקר, לא לרמות ולא להגזים, לא להתרברב ולא לעגל פינות. והעיקר לנסות להסתכל על מה שקורה במבט מרומם יותר, בהסתכלות של אמת.

עולמנו מתאפיין בכך שהוא 'עלמא דשקרא'.

נראה, שעיקר ההתמודדות שלנו כאן, הוא דווקא עם הדבר הזה למצוא נתיבים של אמת בעולם שלם שכולו שקר. לא רק במציאת האור של האמת הכי אמיתית אנו מתקשים למצות את השיא האפשרי. אלא גם בחיים הפשוטים, החל מהרגע בו לומד האדם לדבר, לומד הוא להוותו, כי אין אמת בעולם.

ילד קטן הלומד בבית הספר, מה בעצם רוצים ממנו? שיהיה ילד טוב, נכון? האם ילד טוב הוא דבר בעל הגדרה מדויקת? כלומר, האם יש משהו אפשרי, בו ניתן לומר, הילד הזה טוב או זה פחות טוב. נניח בלימודים, תלמיד מצטיין, מה זה? מצטיין בשקידה? שנים שלמדו אותן מספר שעות, אך זה בעל זכרון יותר טוב, ולכן דווקא הוא הצליח יותר מזולתו, האם זה מצטיין וזה לא?

ודאי כשאנו קוראים את הדברים, נגיד בטח! העיקר המאמץ, ההשתדלות… אבל זה שקר! כי בחיים, מי נערץ יותר? את מי המורים אוהבים יותר? את התלמיד החרוץ, פירוש כשרוני… זה סתום המוח, שכל כך רוצה להיות טוב הוא תלמיד עצלן ולא מתאמץ.

העשירים, המוצלחים, הטובים, הנהדרים… כל אלו בורכו במתנת שמים, ורק לכן עיני הכול נוצצות בדברם אודותיהם, איפה האמת? האיש הפשוט, חסר היוקרה והזוהר שעושה מעשה טוב בחשאי, ללא פרסומת וכתבת צבע, למה הוא לא מוערך? למה? התשובה היא: העולם הזה הוא עולם השקר.

תפנימו את זה.

גם בכלכלה, יש איזו נוסחה להצלחה בכלל? אדם עובד למעלה מעשר שעות בעבודה שחורה, ייגע ועמל, זיעה נוטפת ממנו, כל כולו קורס ממאמץ. בסופו של יום, מה יש לו ביד? ריוח השוה לשעת ישיבה במשרד ממוזג של הקומבינאטור בעל המפעלים ובתי החורשת, המצליחן המכוער… האם ניתן לערוך משוואה של עמל ועבודה למול תפוקה ופדיון? אפס.

לא שעיני צרה במצליחנים ובאלו שברכת ה' חוננה אותם. ההיפך, עלינו ועליהם להודות לה' על חסדו וטובו לבריותיו, כך יבנה העולם, ברצונו של אדון העולם הנעלם הזה. אך עלינו להתרכז קצת, להבין מה מקומנו בעירבוביה הזאת של עולמנו.

במבט נכון ומעמיק, נזהה המון קנאים לדבר ה', אשר לא כבודו של שוכן שחקים לנגד עיניהם, נמצא בעלי 'מוסר' שרחוקים ממושג זה כרחוק מזרח ממערב, ניפגש עם 'למדנים' שחלקים גדולים מידיעת התורה הם פשוט חוץ לתחומם. נגלה בעלי 'צִדקות' שהתואר ממש לא הולם אותם… בעלי צדקה שדווקא נהנים ממנה יותר מהמקבלים, בעלי רכוש שאין להם מה לאכול בבית, ומאושרים שרק התווית מונעת אותם מלהתגרש ולהסתכסך עם כל המשפחה, ועוד לא התחלנו את הרשימה.

ואז אנו בסכנה. אנו נהפוך אולי להיות את מורדי החברה הידועים, שפיהם מלא תלונות, איך שכל העולם הזה הוא שקר, ואי אפשר להאמין לאף אחד, ותראה, פעם הייתי עוד מאמין, אבל עזוב אותך… הכול שטויות וכהנה, וכהנה.

גם אלו טועים. כי האמת ברורה מאד. היא גם נמצאת כאן. היא הקדוש־ברוך־הוא בעצמו וה' אלקים אמת. היא נמצאת בעמדת התגוששות עם השקר. אם מציאותו של הקדוש־ברוך־הוא ברורה לנו, הרי שגם מציאותה של האמת מוכרחת להיות נוכחת. הדבק באמת בהקדוש־ברוך־הוא הוא איש האמת האמיתי, היכול לזהות את התוכן ולא רק את העטיפה.

בכל מצב בחיים, ללא התחשב בתוצאות או בקושי, המאמין יבקש למצוא את פניו המסתתרות של א'ל האמת. אין שום דבר בעולם שנעשה בעולם סתם, זו לא קלישאה של מדביקי סטיקרים על מכוניות, זו האמת הנחבאת במקומות שדווקא שם לא מחפשים.

המאמץ לא אמור למשוך תהילה מבני אדם יושבי חושך וצלמות, כל פגישה בקירות אטומים המקשטים את עלמא דשיקרא, כמוה כתזכורת על השגרירות יוצאת הדופן שלנו מעולם בהיר של אמת. היהודים המאמינים בבורא עולם, ומסוגלים להתנתק מהאוירה הכללית המושלת בכיפה יכולים למצוא את שבילי האמת בג'ונגל הגדול של עצי השקר הנושקים זה לזה.

מי שרוצה לחיות באטמוספרה אחרת, נקיה יותר, אמיתית ואותנטית, עליו לחדול מלהכות שוק על ירך את אנשי השקר שסביבו, את האמת האהובה עליך, חפש נא בנבכי נפשך, תופתע לגלות עד כמה אתה אמור לעמול בכדי לקבל את דיפלומת האמת.

תחילתו של תהליך המעבר בין העולמות המנוגדים אך המשלימים שבין עולם השקר לאמת, מתבצעת על ידי שמירת הפה והלשון מלדבר שקר, לא לרמות ולא להגזים, לא להתרברב ולא לעגל פינות. והעיקר לנסות להסתכל על מה שקורה במבט מרומם יותר, בהסתכלות של אמת.

הפוסט למצוא מחט האמת בערימת שחת השקר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אבל צריך לזה קצת סבלנות…

כל אחד רוצה להצליח בחיים.

זוהי משאלה שנלחשת בחללו של עולם ללא הרף, אין בריה שלא רוצה להצליח, כל אחד בתחומו הוא. המעניין הוא, שרובנו עושים כמעט הכל שלא להצליח באמת, זאת כמעט גאונות בהריסת ההצלחה, טבעו המורכב של המין האנושי…

להצלחה יש סוד כמוס, שלא רבים יודעים אותו, גם היודעים, ולמדו אודות הדרכים להשיג ולהצליח, מתכחשים לו, הוא סוד גלוי, ועדיין נשאר סוד, היא מילה אחת: 'סבלנות'! סבלנות מלשון סבל, כי זה לא נעים כל כך בהתחלה, זה דורש עוצמה פנימית חדורת שליחות אני סובל עכשיו את הטוב העתיד לבוא עלי.

הסבל המקצועי, הסוחב על גבו פריג'ידרים ענקיים, גוו כפוף, וחבלים עבותים קשורים למותניו, זיעה ניגרת ממצחו, לרוב הוא לבוש מינימאלי, אין זה נעים כל כך בלשון המעטה, האיש עובד קשה… וקשה מאד.

יש להניח, שסבל מצליח, הוא סבל שאוהב את העבודה, וממתין לשכרו בכל רגע נתון ביום, האיש הזה זכה להתפרנס, משום שהיה לו אורך רוח לסבול ימים שלמים בשביל מטרה גבוהה יותר במקרה שלו: התפרנסות.

לו היה האיש חסר-כושר-סבל, גם אם היה יודע את רזי המקצוע, וכוחו עצום ואף מבוקש על ידי חברות הובלה, לא היה כל נתון מועיל שיש בו מביא אותו להצלחה שלשמה הוא מסוגל לעבוד, כי נקודת הפתיחה של הכל, וגם המסיימת היא: סבלנות.

פעמים רבות, באים לטיפול אישי, זוגי ומקצועי, אנשים שהם בעצמם משכמם ומעלה, אך לא ניתן לעזור להם להשביח את חייהם האישיים, משום שאת הדבר היסודי ביותר בחיי האדם נעדרים הם, והם: הסבלנות, ההמתנה וארך אפיים…

גם במישור הבינאישי, הסבלן הנעים, הממתין לשלו בנחת, גורר אחריו מעריצים בלב ונפש, אנשים מתחברים ביותר, לאיש שיש לו את הנתון המכריע הזה בין תכונות נפשו, הם יודעים, שכל גילוי של מחדל שלהם, יתקבל בענייניות ולא בכעס זועף. כי לכל דבר יש זמן ועת לכל חפץ תחת השמים המתן לתורך, בכל דבר וענין, אלו המצליחים האחרים לא! זה כל כך פשוט.

חז"ל מספרים לנו על המסירות על קדושת השם שהיתה לראשונים, ורב אדא בר אהבה היה הדוגמה, הוא קרע ברחובה של עיר בגד לא צנוע של בת ישראל, אך אבוי! הוא טעה בכותית, שלא היתה נתונה למרותו, הוא נדרש לשלם את הנזק בארבע מאות זוז, הוא התבטא מתון מתון לו הייתי… מתינות זו היא ארבע מאות זוז.

בכל פינה שאנו פונים בחיים, אנו נדרשים להתאזר בסבלנות, לא תמיד אנו מסכימים עמה, אך היא סוג התקשורת הנפוצה בין בני תרבות. אף אחד לא יגש לסניף דואר מקומי הומה ממתינים, כשהוא פורץ את התור, אף חובט פה ושם במרפק גס, הרי הוא רוצה לגשת, הוא ממהר… מה לא בסדר? כולם ימחו בו, לא יהיה מי שיבין, נדמה שגם לכולם זה מובן, ואין אחד שחפץ להתנהג כך.

הפלא הגדול הוא, שבבית, במקום הטבעי שלנו, שום דבר לא ברור, הכעס, והאימה שאנו מטילים ברצותינו דבר מה, ראוי לציון… או אולי ללמידה על ידי סטאז'רים להבנת נפש האדם. זה האחרון לא כל כך תרבותי כפי שהוא מציג את עצמו, ברוב הפעמים בחייו, הוא מתנהג ממש בדיוק כפי התסריט ההזוי הזה של תן לי עכשיו ומיד, ואם לא אפוצץ אותך…

הוא ימשיך לעשות כך, גם אם הוא רואה ונוכח בפירוש, כי התקשורת הלקויה הזאת, הגישה הקלוקלת של חופזה וחוסר סבלנות תוקעת את כל חייו, אין שום סיכוי להצלחה באף מקום עבודה או באף קן משפחתי, עם אדם שאינו לומד סבלנות מהי. האיש בעל מום חברתית, נכה של ממש.

בעבודת השם, מצווים אף אנו להמתין לאור הגילוי, אדם הנכנס לעבודה קדושה זו, מצפה, מטבע הדברים שהסיוע העליון בוא יבוא ולא יאחר, אך לא! האדם, כבכל תחומיו, נדרש להמתין, ולפעמים המתנה מייגעת חסרת-אופק-סוף. לאט לאט, ללא ראיית האור בקצה המנהרה, לדדות בחושך החומר, ולהבין כי כמו בכל דבר ההצלחה תלויה במידת ההתחזקות בשלב ההמתנה.

עם ישראל כולו, עובר את החוויה הזאת במהלך דורות, ההמתנה הממושכת דיה, לגאולה האמיתית והשלמה, תבעה מאתנו סבלנות של ברזל, זאת בודאי לא סבלנות של אין אונים, היא סבלנות של תקוה, סבלנות שבונה את ההצלחה והגאולה, נדבך אחר נדבך, עד לבוא הסוף הטוב, אמן ואמן.

הפוסט סודות של הצלחה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נשמה יקרה, אהובה וחביבה, בריאה מופלאה של הבורא הרחום והחומל, החדירי בדעתך את האמת הזועקת מעצם נוכותך בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והביני, שכל העולם ומלואו, וכל אשר יש בו ונארע בגינו, הוא תרגום רב אנפין של החמלה האלוקית, המחבקת את כל יציריה, ללא יוצא מן הכלל. החמלה, היא הזרם האלוקי הנקי, המוזרם אל תוככי ההויה שלנו, כדי לחיות את החיים הנכונים, שהם חיי חמלה ורחמים. בראש ובראשונה עלינו להגדיר את המלה 'חמלה', תיכף בהגייתנו מילה זו, אנו מרגישים את הצליל האחר של אותן מילים – מְחִלָּה. ואין זו רק פרפראה נאה, כי אם דיוק רב משמעות, כי אכן ככל שכוח המחילה יהיה בנוי איתן בנבכי האדם, כך תוכל תפארת החמלה לנבוט מהמרבד הנקי והטהור הזה.

החמלה היא כה עוצמתית, שהיא בעצם הדבק המדבק בין בני אדם, את הכל יכולים לסבול – רק לא את האכזרים, כי כל חסרון כשלעצמו – הוא בר תיקון במילויו, אך לא יחפוץ האכזר בשום מילוי, כי אם בהתגלות אכזריותו. כל נטיה אנושית הגונה, תמיד תהיה מלווה עם חמלה, הבנה, הכלה, רחמים וויתור. יסוד כל התכונות הנפלאות הללו ודומיהן, הוא בפיתוח אמיתי של תכונת החמלה האנושית, שככל שישמע הדבר מוזר, אכן, בכל אחד ואחת מאתנו קיימת זרימה של חמלה טבעית.

כשאין לנו שום חסימה, אנו פשוט חומלים, שומעים את צער אדם שלא הכרנו וחומלים, מצטמררים לשמע מעשיות של סבל ויסורים, אנו מתמלאים חמלה, משוועים לזכות ישימה לעזור, וכשאיננו יכולים – אנו מגיבים בחמלה. יתירה מזאת, גם אנו כלפי עצמנו, אנו חשים מאד נוח ונעים, אם אי פעם נעשה טעות, ובמקום שופטנות מפלצתית, יגלו כלפנו חמלה… וכשנוהגים בנו בחוסר חמלה – אנו ממש מרגישים את טעם המות. כמהים לקץ החושך, מייחלים לחסד של אור וחמלה. ועוד, גם כשאנו זוכים לגלות חמלה כלפי אנשים אחרים, באורח מאד מפתיע – התחושה שלנו היא של גאולים. האבן האגואיסטית שיורדת מלבו של כל חומל, כשהוא מתמלא איחוד וחיבור עם בעל החמלה, החומל על כל יצוריו.

עקב המציאות שכל אדם בעולם עובר משבר כלשהו בחייו, לכל אחד יש איזה חלום לשינוי משמעותי של אי אלו דברים לא רצויים בחייו, קשה לו לקלוט על נכונה את התדר האמיתי והעמוק של החמלה האלוהית. הוא חש שמתנכלים אליו, מלבד השקט המפחיד של הלבד, כשאין אלוהים עמו והוא מדמיין מציאות שלו שאינה תלויה בשום מציאות. הוא נוחת בצרחות נשמתו היישר אל החלל הפנוי, שם הוא משייט ומחפש את האור שמאיר והוא אינו זוכה לראותו. כשאנו מזהים את חוסר החמלה, וממש לא משנה מה התירוצים של החסימה הזו, יודעים אנו לבטח כי אין אלוקים עמנו, כי אורו הוא אור החמלה האמיתית.

החמלה יכולה להיות תלויה בדבר, החמלה המועדפת על הקרובים שלי, אך שלמותה של החמלה שאינה נובעת ממניע אישי, כי אם בעומק החמלה הבנוי מבפנים, שלכל יציר נוצר נועדו החיים ללא סבל, וכל גילוי של סבל אודות אחד מהיצורים, אמור בדרך פשוטה להדריך את מנוחתנו, איך יכולים אנו שלא לגלות אמפטיה למול סובל, וחמלה בלתי מותנית לכל אדם הנברא בצלם, כשאנו עצמנו כה רדופים לטעום את טעמה של החמלה שמן הסתם כל אחד ואחת מאתנו זכו לטעום ביום מן הימים.

תחילת החניכה האיכותית והעמוקה של החמלה שתזרום באין מפריע, ותהיה ככתר של תכונות האדם, מתחילה דווקא בבית, מבפנים, בתוך הלב פנימה, והפעם, עדיין לא החוצה בכלל, להפנות את החמלה כלפי פנים, ולגלות את הנקודה הפנימית הטהורה שלנו, שככל שנכיר אותה, נבין שאנו זכאים לחמלה. ולא סתם חמלה אלא חמלה כשם שחומל עלינו הבורא, כי סוד כל הסודות היא החמלה.

כשאנו נוהגים בחמלה מול יצור כלשהו, אנו מיד מקבלים את התשלום ההוגן על הצעד הזה, משום שאנו טועמים טעם של ממש בחיים, כשהם עם חמלה. לא כן חיים של תחרות ורוע הם נמאסים בזמן קצר, והופכים למעמסה, מבלי שהחיים האלו יחושו בכלל כי הם לא חיים אל נעים בתוך מילכוד. המחשבה הפנימית שאיני זכאי לחמלה, בגלל דברים כאלו ואחרים היא שגויה מיסודה.

כי מה יש בבסיס האמירה הזו? יש הנחה כי יש זכאים ויש שלו, וכאילו מובע פה געגוע, כי אי פעם יבוא יום שהבורא באמת יהיה חייב לנו… אז מילא, אבל כעת? הלוא אני בנו הזנוח והשחור. זו מחשבת כפירה ובגידה בכל האמת הגדולה שאנו נתונים בה, כי אין החמלה האלוהית בגלל מעשינו, אין אנו אוהבים את רענו כי הם טובים, אלא כי אנו אהבה עצמית אחת, חמלה על כל יצירי הבורא שחומל עליהם ללא הרף מעת היותם ועד אין סוף. נקודות מחשבה אלו, טובות כדי לשחרר את השסתום של הזרימה מתחילתה. כלומר, אם לא תחמול על עצמך – לא תוכל לחמול על שום דבר, ואם כן תחמול, זו תהיה אחיזת עינים ושכנוע עצמי.

כי החמלה היא החיות התוססת בתוך האדם, כשהוא מדחיק אותה, היא נעלמת ונגוזה, הוא יחמול על ילדיו כשהם באמת יהוו מולו מצג של חסרי ישע מוחלטים, אך כשיגברו ויגלו עצמאות, הוא יתקומם וירגיש ניכור או ישדר ניכור, לאן נעלמה החמלה שלו על ילדיו… אלא שהחמלה היא צריכה להיות קודם כל שלמה, תנועה של חמלה מובנית כמושכל ראשון. גם כלפי מי שצער אותנו מאד, הגם שנעשה כל השתדלות חומרית להתרחק מהפוגעים בנו, אבל בלבנו פנימה מוכרחת החמלה לבעבע בכל זאת, לרחם ולחמול על הצלם האלוקי שעופר בעפר מוזר של רוע ונקמות, אך את החוט הפנימי, של 'נפשי חולת אהבתך', אסור לפרום… כי בפרימתו, נגלה מיד חוסר הבנה בכלל מה קורה פה ובשביל מה?

הפוסט ספר החמלה [פרק המבוא] הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שישי אחר הצהריים.

בית הכנסת ריק הספונז'דורים החרוצים כבר סיימו את מלאכתם, והותירו היכל מצוחצח ונודף ריח של חומר ניקוי.

הספסלים מורמים. ורק הגבאי המסור מביט על ממלכתו 'הפרטית' בסיפוק. הוא היה זה שדאג למנקה החדש שיעשה את מלאכתו נאמנה, ב"ה שזכה להיות משרת בבית ה'.

והנה… שוב הנודניק הזה, שמוכרח לבוא לכאן עכשיו לעשות 'מעביר סדרא' דווקא פה בבית המדרש הנקי. כמה פעמים הערתי והרכזתי, לכ-ו-ל-ם 'אני רוצה בית הכנסת סגור עד כניסת השבת'. אחר כך, זה מתלכלך לי!

אנשים פשוט לא מבינים…

המחשבות הללו סערו במוחו, עשן הרהורי הזעם איים לגאות לפתע הוא ניגש לטרדן הסורר, ובאחת שלף את החומש מתחת ידיו מעשה בעל הבית. הם חייבים ללמוד לקח, הרהר.

האיש, תלמיד חכם צעיר, הבין לנשמת הגבאי שהתפרצה לה והסתלק מן המקום.

אינני מקנא בעולם הבא של השמש. הוא איבד את עולמו באחת.

למה שלחו אותך דווקא להיות שמש בית הכנסת? דווקא בשביל סיטואציה זו כאן ועכשיו. להנעים לאיש תורני את שהותו בבית המדרש. להביא לו חומש חדיש יותר, להפעיל את המזגן או מי יודע מה עוד.

רק לא לבזותו… ולשלחו לשלום. רק לא זה.

היתה לו שליחות, הוענק לו תפקיד, הושמה עליו מטלה והוא 'פספס' אותם.

לא! לא התכוונתי היום לפנות אל שמשי בית הכנסת. זו רק דוגמית מפועלנו השמשי בעולמו של המשלח האדיר, יתברך שמו.

עולמנו, מלא משמשים טראגיים כאלו. אשר במסגרת השליחות הנשמתית שלהם קילקלו לגמרי ודווקא מתוך כוונות טובות הם בטוחים כל ימיהם כי נהגו כשורה. בעצם, הם פעלו 'בדיוק' ההיפך ממה שהיו צריכים לפעול. בדיוק.

כל אחד מאתנו נמצא כאן לאיזושהי שליחות. אופייה ומהותה של שליחות עלומה זו נבחנת לפי אמות מידת של הזירה המאד אינדיווידואלית שבה השליח-הנשלח ממוקם. אם בר דעת הוא, ומודע ליסוד ענינו בעולם הזה – עליו ללמוד את המשבצת בה שובץ להכיר בערכה, להבין את סגולת תפקידו. ללמוד את המטרה ולקבל את המטלה.

וכאן בא תמרור אזהרה!

… כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת מַלְכוּת, וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִינוֹת מַלְכוּת. יֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּיוֹתֵר, וְכֵן יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הָעוֹלָם, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ… וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין … לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְךָ – – – (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן נו)

לכל אחד ואחת, מוענקת בחינת 'מלכות' בבית, בחוץ, בסביבה הקרובה או הרחוקה לא משנה. מלכות ישנה. היא מצפה לתפעול נכון. הסכנה הגלומה בכל צעד בעולם השליחויות רבה עד מאד. זו סכנה סמויה ורדומה מכשול עמוק מוסווה – – –

היזהרו בני אדם, אל תשתמשו בתפקיד המלכותי שלכם כקרדום לחפור בו, בורות מכוערים פעורים בשדה המלך המשלח.

איום ונורא! מסוכן…

אתה הרב, המורה, המנהל, המלמד, השמש, איש העירייה, החנווני, הממונה, ועוד ועוד כולכם שליחים… נסו לבדוק בחשבון הנפש מעמיק: מהו באמת רצונו של הקדוש־ברוך־הוא בשליחותכם, והאם אתם פועלים לפי רוח הרצון הזה?

אם לא! הבינו… כי אתם מועלים בשליחות.

לא יעזור רצון טוב. והמון המון מעשים טובים שעשיתם לא יכפרו על העיוות. כי השורש צריך להיות ישר ומכוון למען השליחות… לקיים את רצונו של ה'.

ולא רק אישי ציבור.

גם האיש הפשוט, השורר בביתו, האב לילדים ובעל לאשה, רעיה לגבר וכו'. הם 'מלכים', מושלים מחוזיים ששובצו על ידי המערכת האלוקית התובעת משמעת מוחלטת אל תאבדו את עצמכם לדעת. אל תנצלו את עובדת היותכם כאן להזיק ולהרוס. ואפילו כאשר אתם לגמרי צודקים.

כי אתם בשליחות.

נתקלתי בחסד ה', במאמר נפלא מהאדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, זכר צדיק לברכה. אשתף אתכם במילות נהדרות מהתוכן, שימו לב, כי כל הוספה מיותרת:

"מטבע האיש הרע, רחמנא ליצלן, הוא, דגם מדבר שהוא טוב בעצם, הנה כאשר הוא, האיש רע, עושה זאת נעשה רע! לפי שמצד גודל רעתו הנה עושה זאת באופנים כאלו אשר הטוב עצמו נהפך לרע, ומלבד זאת שמהטוב ההוא אין נמשכת התועלת הרצויה שהיתה ראויה לבוא מזה, אלא עוד זאת שהטוב עצמו נעשה רע"…

לדעתי, טבע 'האיש הרע' מונח חבוי, היטב היטב, סודי כזה בתוך כל אחד מאתנו והורס לנו את הטוב שאנו חפצים בו.

"עשו טוב, אנשים שליחים"…

והיזהרו מהעיוות הסמוי.

הפוסט פספוס התפקיד… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מטבעו, אוהב האדם להיות עצמאי ובעל כח שליטה, אין אף אחד אוהב להיות נשלט על ידי מישהו, הוא גם רואה את זה כעלבון כאשר מישהו מנסה לתכנת לו את החיים. נסו להגביל ילד מתבגר – יתר על המידה, ותיתקלו בריאקציה שלילית לבטח, הוי אומר, האדם לחופש נולד. לא ניתן להגבילו.

המלך, שמעמדו כבר לא קיים כיום, כמעט, הינו אדם שמולך על אחרים, אבל אין איש מולך עליו… זהו אדם שזכה לשיא העוצמה האנושית שיש בה ממש, אין מי יאמר לו מה יעשה ומה יפעל, אלא הוא זהה שאומר לאחרים, הוא קובע כללים וחוקים, ועל הכל לציית לחוקיו, איזה אושר חווה אדם כזה!

אך לימדונו רבותינו: איזהו גיבור – הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר", אדם יכול להיות בעל מעמד ושליטה איתנים, הוא יכול לחלוש על מפעלים וחברות, אך בתוכו פנימה הוא עבד שפל, אדם נטול יכולת שליטה אמיתית. משום שהשליטה החיצונית, הפגנת הכח במעגל רחב שסביבו, זו אשליה שזמנה קצוב. אך החוסן הפנימי ממנו והלאה.

הבה ונחשב חשבונו של עולם, אנו אנשים עם חסרונות, כמו כולם. לכל אחד מאתנו יש דברים מסוימים שהוא מרגיש שהם שולטים בחייו, לחלילם הוא רוקד ואת חוקיהם הוא מציית, זה יכול להיות התפרצות תכונה מכוערת או תאווה בלתי נשלטת, בסיכומו של דבר, עליו להודות, כי הוא בסך הכל איש קטן מאד, שהוא אזוק באזיקי-כח שאינו יודע את המפתח לשחרור.

באותם רגעים בו מגלה האדם בעל-היכולת והחזק כל כך, את העובדה הפשוטה הזאת שהוא פשוט נשלט, ואין לו שום אפשרות לנהוג אחרת… הוא האומלל הגדול ביותר עלי אדמות, כל מה שיש לאדם לא שוה כאשר הוא מגלה שהוא כלומניק אמיתי… כך בשקט בשקט הוא הולך אחרי נטייתו הקטנונית ללא יכולת לנהות אחר שכלו וחוכמתו.

האמת הפנימית היא, שכל זה אינו נכון, עדיין ניתן לומר, שהאדם הוא עצמאי, ואך חוסר מודעות ענק יצר את החוסר הזה לשליטה במה שהוא רואה כלא-תקין, ברגעי התובנה המכוננים שבעצם, כל שיעור קומתו מושפלת בבוסר-המידות הזה, הוא מסוגל להתנער ולמחות נמרצות על היותו עבד לפרץ רגשותיו.

המידה שמצליחה באורח מכוער להכניס את האדם לתוך המשבצת המגוחכת שלו היא מידת הכעס, נסו לבדוק את עצמכם איך אתם במידה זו, ותגלו עובדה מפתיעה, איך שאתם מתנהגים בשעת כעס – זה מה שאתם באמת.

אם ננסה להגדיר מהו "כל האדם", נאמר אך כי "שליטה עצמית", היא כל המהות והעצמיות של האדם המדבר, ללא שליטה עצמית, כמוהו כעולל המוטל בעריסה שאין לו שליטה על צרכיו, זה מחוסר מיומנות וזה מחוסר שליטה עצמית, שזה יותר גרוע, כמובן.

בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו. כלומר, אדם יכול להיות נחמד מאד, רב פעלים בהמון תחומים, איש יקר ואהוב, בעל כשרון וחרוץ למופת, אך אינכם מכירים אותו עדיין (וגם הוא לא מכיר את עצמו) עד שהוא נפגש עם המציאות האמיתית שלו, בה הוא נבחן האם הוא אדם קטן או אדם גדול, או יותר נכון: האם הוא אדם או בהמה.

כמה שזה מעליב זה נכון עד מאוד. באדם יש שורשים בהמיים בהם הוא יכול לבחור להיות כמו החיים האחרים שעל פני האדמה, ללא התייחסות למציאותו האלוקית הנשמתית, רק הבעיה היא שלא תמיד הוא מודה בכך, הוא מטשטש את עקבות הבהמיות שלו, עד אותו רגע בו השכנים שותפים לחגיגת ההאזנה לשכן הצורח במלוא עוזו על כל מה שזז.

הרוצה לרכוש את השליטה העצמית, חייב להתאמן. ממש כמו מי שמאמן את שריריו שיהיו תקינים וחזקים לעת פקודה, כך זיכוך המידות והתכונות דורש זמן רב של תרגול, כולל נפילות ומחדלים בלתי-נגמרים, אך עם רצון להצליח, הנחישות והשאיפה הנחרצת להשתחרר יתנו את פריים.

על ידי תפילה לבורא התכונות הללו, תפילה יומיומית בבוקרו של יום, על הכעס ועל השליטה העצמית במגוון הנטיות התאוותניות זוכים להתחיל בתהליך שסופו עידון האני האישי שלנו, להפוך מבהמה לאדם, ל'אדם' יש שתי משמעויות משמעותיות, האחד מלשון "אדמה לעליון", הדם בצירוף הא', גורם לו להיות נדמה למלאכי השרת ברוחו האצילית, והשני מלשון אדם-אדמה, כי מעפר גשמי וחומרי לוקח – מכאן הבחירה בידו. לך תחליט מה אתה.

הפנקס הקטן בו נרשום את ההתקדמות שלנו במיגור ההתפרצויות, אחת לאחת, יהיה נכס מרגש עבורנו, יחד איתו עברנו את הדרך הארוכה מעומק שאול ההעדר הגמור אל פסגת אושר השחרור מהתאוות החייתיות שלפתו אותנו שנים רבות ללא עיבוד עצמי.

"אני אמרתי אלקים אתם" – הלוא בשביל זה כוננו בנו את המידות הללו, כדי שנזכה אל שליטה עצמית מוחלטת.

הפוסט שליטה עצמית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כולנו צודקים, לעולם לא טועים, לא עושים דברים סתם, על כל שגיאה או מעידה שלנו בכל תחום בחיים יש לנו אלף ואחד תירוצים והצטדקויות…

אדם מתפלל ביחידות בבית. יש לו נקיפות מצפון על זה? מה פתאום! הוא יגלגל עינים על המצב המיוחד בו הוא נמצא, ואשר לכן הוא עושה בזה רצון השם… כאשר הוא 'דווקא' מתפלל בבית ולא בבית הכנסת.

ראיתם אחד מדבר לשון הרע? מה פתאום! אין כאלו. יש רק כאלו שמוחים על עוולות ומדברים נגד כאלו שזו ממש 'מצוה' לדבר עליהם להוציא מלבם של הטועים…

כך אנו מזלזלים בהמון 'גופי תורה' כדי לפרוק עול מלכות שמים, ולקול המצפון המכה אנו משיבים איזו תשובה ניצחת שיחשוב שאנו מתכוונים רק לשם שמים.

רוצים עוד דוגמאות?

לא צריך הן מונות מאות… בעצם, כמעט כל העבירות שאנו עושים או לא יודעים שאנו עוברים מקורן בשקר והטעיה.

סוד הסטרא אחרא.

להצדיק דברים רעים ולהסתובב מרוצים מעצמנו זה שם המשחק.

באותו יום אשר בו נכיר בעוצמת הרוע הנושב מההתעלמות המופגנת הזאת מחובותנו כלפי הבורא אוטומטית נמצא את עצמנו ממהרים לתקן מעשים רעים ודרכים כושלות.

השקר… ההטעיה העצמית הם שורש לכל הרע.

מי שזוכה להיות אמיתי בחיים, ללא נדנוד של כזב מיד מבחין בטיב מעשיו האם הם טובים, נכונים, צודקים, אמיתיים או שמא הם השקר בהתגלמותו. אם יודה אדם על קלקוליו בפה מלא, מיד יבחין את הדרך הנכונה שעליו לפסוע בה.

זו המעלה הגדולה של חשבון הנפש לפני השינה כהוראת הזוהר הקדוש. איש אשר שמורות עיניו נעצמות מתוך ניקיון כללי, הגורם לו להבין שהמצב הנתון דרוש תיקון כל לילה שעובר עליו הוא מקדם אותו אל תכליתו הנצחית אל האמת האמיתית של הקדוש-ברוך-הוא, בבחינת הורני ה' דרכך אהלך באמתך.

אהלך באמתך…

ללכת באמת שלו של הקדוש-ברוך-הוא. לא באמת האנושית, המזוייפת והמטעה המביאה אותנו לעורון עינים מוחלט.

בחשכת החומריות של עולמנו השוגה, הטועה והתועה הננו מנסים לפסוע לאור איזה פנס-אור שתאיר לנו את סמטאות החיים הלוטות בערפל העלטה. קרן האור הזו היא האמת! להיות אמיתי וכן…

אבל האמת היא אחת לא אמת תירוצית ומשקיטת-מצפון מייסר. אמת של אלה'י האמת… ללא האמת הזאת אנו פוסעים במקומות המסוכנים בחשכה.

ההטעיה העצמית היא אחת מתכונות האדם הבולטות ביותר הדבר ניכר בכל צעד ושעל, יש בה גרעין חיובי ביסודה, האדם אוהב להיות טוב, לא נעים לו להיות 'לא' נכון, מרושע או רע… זה מתבסס על אהבתו הישרה לאמת, לטוב, ליושר ולאימון. הוא זכאי לכך. זה מגיע לו האלקים עשה את האדם ישר.

אבל זהירות! צדק אמיתי לא מזוייף… המזוייף לא עושה אותך יותר טוב הוא עוצר את ההתקדמות שלך, אתה לא נהיה טוב בזה אתה נהיה פחות טוב על ידי זה.

לכן מעכשיו אנו 'קוראים לילד בשמו'… לא מעניקים לגיטימציה שקרית לדברים לא נכונים שעשינו ואנו עדיין עושים נביט נכוחה מול החסרונות שלנו, לא במבט מיוסר ומיואש אלא כרואה חשבון חרוץ הבודק מה אפשר לעשות.

הפוסט תפסיק לבלבל במח… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.