יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ז' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה בָּאתִי לְקַיֵּם רְצוֹנְךָ לִכְתֹּב לְךָ כַּמָּה דְּבָרִים מֵאֲשֶׁר אָנוּ זוֹכִים לִשְׁאֹב מִמֵּי הַנַּחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, מֵהָאֱמֶת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁכְּפִי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, דָאס אִיז אַיין אַנְדֶערֶע סָארְט אֱמֶת, אֱמֶת אַחֶרֶת לְגַמְרֵי, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַצִּיץ מִן הַחֲרַכִּים לָאֱמֶת הַזּוֹ, זוֹכֶה לִרְאוֹת נוֹרָאוֹת נִפְלָאוֹת בְּהִתְקָרְבוּת לְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְכָל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ מִתְהַפְּכִים לְחַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, וְיֵשׁ לוֹ אוֹר בְּחַיָּיו.

וְעִקָּר הָאוֹר הוּא הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁדִּבַּרְנוּ בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית זוֹ, שֶׁאֵין הָאֱמוּנָה אֶצְלֵנוּ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים אַנְשֵׁי הָעוֹלָם בְּפִיהֶם, כְּשֶׁדּוֹחֲקִים אוֹתָם אֶל הַקִּיר – אוֹמְרִים בְּוַדַּאי שֶׁהֵם מַאֲמִינִים, אֶלָּא לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, רוֹצֶה לְהַכְנִיס בָּנוּ אוֹר כָּזֶה, שֶׁכָּל רֶגַע בַּחַיִּים נִהְיֶה דְּבוּקִים בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, בִּדְבֵקוּת פְּשׁוּטָה כָּזוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָדָם דָּבוּק בְּחַיָּיו, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵין הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ, וְהוּא מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כָּל רֶגַע שֶׁחַי, כָּךְ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, צָרִיךְ כָּל כָּךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֶגַע בְּחַיָּיו שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל הַחוּשִׁים הַפְּשׁוּטִים, שֶׁהִנֵּה הִנֵּה יֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחַי בְּתוֹכִי.

זָכוֹר תִּזְכּוֹר תָּמִיד אֶת מַה שֶּׁהָיָה אוֹמֵר מוֹהֲרָא"שׁ זי"ע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל, כִּי אִם עַל יְדֵי רִבּוּי לִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁשָּׁם יֵשׁ אֶת כָּל הָאוֹר הַזֶּה, בָּהִיר בַּשְּׁחָקִים, וְלֹא לִלְמֹד כְּדֵי לַעֲשׂוֹת טוֹבָה, לְהַרְגִּישׁ שֶׁבָּרוּךְ הַשֵּׁם לָמַדְתִּי הַיּוֹם, אַף שֶׁגַּם זֶה טוֹב, אֲבָל זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְקוֹר חִיּוּתֵנוּ, הַ'לִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן' וְהַ'לִּקּוּטֵי הֲלָכוֹת', וּשְׁאָר הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁבָּהֶם רוֹאִים אֶת כָּל הָאוֹר הַזֶּה, וּבִפְרָט כְּשֶׁלּוֹמְדִים אֶת הַכֹּל עִם אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, שֶׁמּוֹצְאִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל שׁוּרָה וְשׁוּרָה, וְאַחַר כָּךְ זֶה מַשְׁפִּיעַ עַל הַחַיִּים עַצְמָם, שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים שֶׁל קְדוֹשָׁה וְטָהֳרָה בֶּאֱמֶת, לֹא עַל צַד הַדִּמְיוֹנוֹת אֶלָּא בֶּאֱמֶת לְמַעֲשֵׂה מַמָּשׁ.

עַתָּה כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי בְּנִיַּת בֵּיתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל, וּכְבָר עָבַר עָלֶיךָ מַה שֶּׁעָבַר, מַה שֶּׁרַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ, וְאֵין אֶחָד שֶׁיָּבִין אוֹתְךָ אֶלָּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, עָלֶיךָ לִקְשֹׁר אֶת עַצְמְךָ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁתֵּדַע, שֶׁאֵין יְכֹלֶת לְאָדָם לַעֲשׂוֹת כְּלוּם בְּחַיָּיו, כִּי אִם בִּרְשׁוּת הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן, שֶׁזֶּה הַלִּמּוּד הֶעָמֹק שֶׁלָּמַדְנוּ בְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, לְהַכְנִיס אֶת הַבּוֹרֵא בְּתוֹךְ לְבָבֵנוּ בְּמִדָּה כָּזוֹ, עַד שֶׁרוֹאִים בְּכָל דָּבָר יַד הַשֵּׁם, וְאֵין שׁוּם דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ, וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלֶיךָ – הַכֹּל לְטוֹבָה, וְלֹא הָיָה שׁוּם דָּבָר לָרִיק, וְלֹא הָיָה שׁוּם טָעוּת כְּלָל, וְלֹא נָפַלְתָּ בְּשׁוּם נְפִילָה, כִּי הַכֹּל הָיָה מְכֻוָּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, לְיַשֵּׁר לְפָנֶיךָ הַמְּסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ, שֶׁתִּתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּוְקָא מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה, וְדַוְקָא מֵהָאֹפֶן הַזֶּה, וְאִם תַּשְׂכִּיל לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, תִרְאֶה אוֹר בְּחַיֶּיךָ, כִּי מְסַבְּבִים אוֹתְךָ מִלְמַעְלָה בַּחֲסָדִים נִפְלָאִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ, וְהָאָדָם לִפְעָמִים הוּא עִוֵּר וְחֵרֵשׁ מִלִּרְאוֹת וּמִלִּשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַטּוֹבוֹת הַלָּלוּ, אֲבָל אַתָּה עֲשֵׂה לְעַצְמְךָ קְבִיעוּת לְהוֹדוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, גַּם עַל הֶעָבָר הַזֶּה, וְגַם עַל מַה שֶׁסָּבַלְתָּ, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים – לַחַיִּים הֶחֳדָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ לְךָ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

אֲהוּבִי אָחִי, אִם מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹךְ הַחַיִּים – הַחַיִּים הוֹפְכִים מַמָּשׁ לְגַן עֵדֶן, וְאֵין שׁוּם נְפִילָה וְנִסָּיוֹן כְּלָל, כִּי יוֹדְעִים בְּכָל פִּנָּה וּפִנָּה שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְהַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ אָסוּר שֶׁיִּהְיוּ כְּעֵין שִׁיר וּפִתְגָּם, אֶלָּא צָרִיךְ לִחְיוֹת אוֹתָם, זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדִּבּוּר שֶׁלְּךָ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּבְכָל שִׂיחַ וְשִׂיג, וְאָז תִּרְאֶה בְּעֵינֶיךָ אֵיךְ שֶׁאַתָּה קָשׁוּר אֶל הָעַצְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעוֹלָמוֹ, וְאַתָּה בְּיָדַיִם טוֹבוֹת בְּכָל עֵת וְרֶגַע, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁזֶּה עַצְמוֹ – הָאֱמוּנָה הַבְּהִירָה – מֵבִיא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁל הַצְלָחָה בְּכָל, בְּפַרְנָסָה, בִּשְׁלוֹם בַּיִת וְכוּ' וְכוּ'.

אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁלִּפְעָמִים עוֹלָה עַל הַדַּעַת, כְּאִלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁלָּנוּ הֵם תְּלוּשִׁים מִן הַמְּצִיאוּת, וְעוֹשִׂים אֶת הָאָדָם נִפְרָד מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הַנּוֹרְמָלִיִּים, כִּי מְדַבְּרִים בָּעוֹלָמוֹת גְּבוֹהִים וְכוּ', אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, כִּי הַמְּצִיאוּת הָאֲמִתִּית הִיא שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בֶּאֱמֶת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וּבֶאֱמֶת הוּא מָלֵא אֶת כָּל הַיְקוּם מַמָּשׁ, וְהוּא מַנְהִיגוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים רַבִּים לְאֵין שִׁעוּר, וְאֵין שׁוּם יְכֹלֶת לִבְרֹחַ מִן הָאֱמֶת הַזּוֹ, וְאַדְרַבָּה, אֵלּוּ שֶׁחַיִּים חַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת מְנֻתָּקִים מִן הָאֱמֶת, הֵם אֵלּוּ שֶׁחַיִּים בְּדִמְיוֹן גָּדוֹל, וְעוֹבֵר עֲלֵיהֶם צַעַר וְיִסּוּרִים בְּכָל עֵת וְרֶגַע, פַּעַם מִזֶּה וּפַעַם מִזֶּה, וְאֵין לָהֶם מְנֻּחַת הַנֶּפֶשׁ כְּלָל, וְיָעִידוּ עַל כָּךְ אַלְפֵי הַמְטַפְּלִים בְּנֶפֶשׁ, כַּאֲשֶׁר הַמְטֻפָּלִים הֵם שְׂבֵעִים מִכָּל טוּב גַּשְׁמִי, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין לָהֶם רֶגַע מְאֻשָּׁר בְּחַיֵּיהֶם.

לָכֵן זְכֹר זֹאת הֵיטֵב, כִּי הָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּי תָּלוּי בְּדִבּוּרִים הַלָּלוּ שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים תָּמִיד, בְּדִבּוּרֵי הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטִים וְהַתְּמִימִים, בְּקִרְבַת אֱלֹקִים וְצַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים, וְעִקָּר שֶׁבְּכָל הָעִקָּרִים מַחֲשֶׁבֶת הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, וּמִמֵּילָא יֵשׁ תַּכְלִית לָעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ תַּכְלִית לַחַיִּים שֶׁלִּי, וְלָכֵן אֲנִי צָרִיךְ לְהַקְדִּישׁ אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ולתכליתות הַנִּצְחִיּוֹת הַלָּלוּ.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 001 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שני לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ח' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה… שֶׁיִּחְיֶה.

אֲהוּבִי אָחִי, עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל שֶׁזָּכִינוּ לֵידַע מֵרַבֵּנוּ זַ"ל וּמִתַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים, כִּי הֵם נוֹסְכִים בָּנוּ עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהַמָּקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ, הַיְנוּ, שֶׁאַף שֶׁאָנוּ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ – אָנוּ יְכוֹלִים בְּוַדַּאי לִהְיוֹת מֵעַתָּה אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁנִּסְכָּם אֵצֶל הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם כְּבָר כָּכָה וְכָכָה וְכוּ', אֵין לָהֶם אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים, וּבִפְרָטִיּוּת לֹא לִהְיוֹת מַמָּשׁ כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזוֹ נְקֻדַּת הַיֵּאוּשׁ שֶׁעָלֶיהָ דִּבֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל, וְאָמַר, שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי כָּל אָדָם, בְּכָל רֶגַע, יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת מַמָּשׁ כְּתִינוֹק שֶׁנּוֹלַד. וְזוֹ שִׂמְחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁהַשֵּׁם זִכָּה אוֹתָנוּ לֵידַע מֵאוֹר צַח וּמְצֻחְצָח כָּזֶה, שֶׁאָמַר שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵאִתָּנוּ – צַדִּיקִים כָּמוֹנִי מַמָּשׁ…

עֲמֹד וּרְאֵה וְהִתְבּוֹנֵן בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, מַה שָׁפַר חֶלְקֵנוּ וְגוֹרָלֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁבַּדּוֹר מְסֻכָּן כָּזֶה, מָלֵא נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים, אָנוּ יוֹדְעִים מֵאֱמֶת צָחָה וְזַכָּה כָּזוֹ, וְזֶה צָרִיךְ לָשֶׁבֶת בְּמַעֲמַקֵּי לִבֵּנוּ, לְדַעַת בְּכָל עֵת וָרֶגַע, לְמִי אָנוּ מְקֹרָבִים, וּמַה תַּפְקִידֵנוּ לְאוֹר זֹאת, כִּי אִם נֵלֵךְ שׁוֹבָב בְּדַרְכֵי לִבֵּנוּ, וּכְמוֹ שֶׁרְגִילִים לוֹמַר הַיּוֹם 'לִזְרֹם' אֵיךְ שֶׁהוּא, מַה הוֹעִילָה כָּל הַהִתְקָרְבוּת, וּמַה הִרְעִישׁוּ עָלֵינוּ אֶת כָּל הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁהוֹרִיד ה' נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה כָּזוֹ לָעוֹלָם, וְהִבְטִיחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא יְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם, וְדַיְקָא אָנוּ, מִכָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם, זָכִינוּ לְהַאֲמִין בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְלֵילֵךְ בַּעֲצָתוֹ וְכוּ', אֲזַי הַתְּבִיעָה עָלֵינוּ כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת, שֶׁלֹּא נִחְיֶה חַיִּים שֶׁל סְתָם, אֶלָּא בְּכָל פַּעַם נַעֲלֶה מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, וְיִהְיֶה אִכְפַּת לָנוּ הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, שֶׁיִּהְיוּ כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד.

וְלָזֶה צָרִיךְ הַרְבֵּה הִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, לְהִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַפַּיִם אַרְצָה, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתָנוּ אֵלָיו, וְיִתְגַּלֶּה אֵלֵינוּ, כִּי לְלֹא תְּפִלָּה – אִי אֶפְשָׁר לָזוּז אֲפִלּוּ פְּסִיעָה אַחַת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְזוֹ עֲצַת כָּל הָעֵצוֹת, שֶׁכְּנֶגֶד כָּל עֵצָה שֶׁכְּתוּבָה בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל – צָרִיךְ תְּפִלָּה שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיְּמָהּ, שֶׁזֶּה הַסּוֹד לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּעָלִים לִתְרוּפָה, שֶׁמִּלְּבַד הַתְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהוּא חִבֵּר – צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּפִלָּה עַל כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה, כָּל אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, לְפִי עִנְיָנוֹ וּמַצָבוֹ.

וְזֶה גַּם דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת עָלָיו אֶת הַדַּעַת, אֵיךְ שֶׁעִנְיָן חֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב, מֻתְאֶמֶת לְכָל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ וְדַרְגָּתוֹ, וְאֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת מְאֹד מְאֹד עַל יְדֵי סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְקִיּוּם עֲצוֹתָיו שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְכָל אֶחָד מַדְרִיךְ אוֹתוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּדֶרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ הַשַּׁיֶּכֶת לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וְאֵין הַתּוֹרָה מִתְגַּלָּה אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתָהּ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ.

לָכֵן הִתְעוֹרֵר מְאֹד מְאֹד לִלְמֹד אֶת סִפְרֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר דִּבַּרְנוּ זֶה כַּמָּה, שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק כְּלָל לַעֲשׂוֹת שִׁעוּרִים שֶׁל קַטְנוּת הַמּוֹחִין, אֶלָּא לְהִסְתָּעֵר עַל סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ זַ"ל מִבְּלִי לִהְיוֹת בָּקִי בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה צוֹעֵק עַל זֶה בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת מָרָן מוֹהֲרָא"שׁ זי"ע, שֶׁכָּל הַהִתְקָרְבוּת תְּלוּיָה רַק בְּלִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהַהֶפְרֵשׁ רוֹאִים הַרְבֵּה פְּעָמִים בֵּין אֲנַ"שׁ, שֶׁיֵּשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁעִקַּר עִנְיָנָם הוּא בעלבתישע עִנְיָנִים, וְיֵשׁ יְחִידִים שְׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא, שֶׁכָּל עִנְיָנָם הוּא תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְקִרְבַת אֱלֹקִים, וְאֶת זֶה מְקַבְּלִים מִלִּמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. וְיָדוּעַ מַה שֶּׁאִיתָא בְּכוֹכְבֵי אוֹר, שֶׁהַיּוֹם צָרִיךְ לִלְמֹד יוֹתֵר סִפְרֵי מוֹהַרְנַ"תְּ מִסִּפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, הַיְנוּ לִשְׁקֹד הַרְבֵּה עַל דַּלְתֵי הַלִּקּוּטֵי הֲלָכוֹת, וְהַדִּבּוּרִים שֶׁכְּתוּבִים שָׁם מְשַׁנִּים אֶת הַחַיִּים מַמָּשׁ, כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁטָּעַם אֶת הַטַּעַם הַטּוֹב הַזֶּה. וְכַמּוּבָן, שֶׁאֵין זֶה מַמְעִיט מִעֵרֶךְ בְּקִיאוּת אֲמִתִּית בְּסֵפֶר רַבֵּנוּ זַ"ל.

הַגִּישָׁה לְכָל עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכָה לִהְיוֹת, לָלֶכֶת בְּגַדְלוּת הַמּוֹחִין, לְהַכִּיר בְּעֵרֶךְ מַעֲלָתוֹ, וּלְהָבִין שֶׁכָּל הַדַּרְגּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם – אֲנִי יָכוֹל לְהַשִּׂיגָם, וּמִלְכַתְּחִלָּה נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת מְשָׁרֵת ה' בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, וְאָז הָאָדָם רוֹאֶה בְּעַצְמוֹ אֶת הַכֹּחוֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים לְנַצֵּחַ אֶת הַיֵּצֶר שֶׁבּוֹעֵר בְּקִרְבּוֹ, שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ הוּא שִׁפְלוּת שֶׁל שֶׁקֶר, וַעֲנָוָה שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא, הַיְנוּ שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת הָאָדָם שֶׁהוּא אָדָם רָגִיל עִם תַּאֲווֹת וּרְצוֹנוֹת, וְעוֹד יִהְיֶה זְמַן לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּרָאוּי וְכוּ' וְכוּ', וּבְכָךְ לוֹכֵד אוֹתוֹ, אַךְ עִם הַהַקְדָּמָה שֶׁל "אֵינֶנּוּ גָּדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי", אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְחַדְרֵי הַלֵּב, מִשּׁוּם שֶׁאָדָם גָּדוֹל מִתְנַהֵג כְּגָדוֹל, וְזֶה הַבָּסִיס לְכָל סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, לָדַעַת שֶׁאָנוּ עוֹבְדֵי ה', וְאָנוּ עוֹבְדֵי ה' 'בֶּאֱמֶת', וְאָנוּ רוֹצִים רַק אֶת הִתְגַּלּוּת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְכָךְ נוֹעַדְנוּ וְנוֹלַדְנוּ, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִזְכֶּה לְכָךְ.

אֲקַוֶּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַמִּכְתָּבִים מְחַיִּים אוֹתְךָ, כִּי אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם, כִּי אִם מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי בִּתְמִימוּת עוֹד מִיְּמֵי נְעוּרָי, וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּעַצְמְךָ, וּמִי יִתֵּן וְגַם אַתָּה תְּחַזֵּק אוֹתִי מִנְּקֻדָּתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כִּי לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֵשׁ אוֹר גָּדוֹל בְּלִבּוֹ, כַּיָּדוּעַ.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 002 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ט' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד  הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה הַיּוֹם הוּא יוֹם אֱמוּנָה כְּלָלִי בָּעוֹלָם, בִּגְלַל שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה הַסְּגֻלָּה הַגְּדוֹלָה לוֹמַר פָּרָשַׁת הַמָּן 'שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם', וְכֵיוָן שֶׁזֶּה הִתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ, זֶה סִימָן שֶׁהוּא רָצוֹן הַשֵּׁם, שֶׁבַּדּוֹר אַחֲרוֹן הַזֶּה יַעֲשׂוּ כְּלָלִיּוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל זִיךְ וַוייקְן בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה בָּאָה מֵאֵת הַשֵּׁם, וּמִמֵּילָא כֵּיוָן שֶׁמֵּאִיר בַּיּוֹם הַזֶּה אַלְפֵי אֲמִירוֹת כָּאֵלּוּ, אֲזַי הַיּוֹם הַזֶּה מְסֻגָּל לֶאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן הַשָּׁלֵם.

אֲבָל צָרִיךְ לָדַעַת, מַה שֶּׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, וּמוּבָא בַּמִּשְׁנָה בְּרוּרָה, שֶׁלֹּא הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה אֶלָּא הָעִקָּר לְהַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ עִנְיַן פָּרָשַׁת הַמָּן, כַּמּוּבָן עִם אֲמִירָה בְּיַחַד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, וַאֲפִלּוּ בִּזְמַנֵּינוּ הוּא גַּם מִתְנַהֵג כָּךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְפַּרְנֵס – הוּא רַק מֵהַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, וְעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּבּוֹת – צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וְלֹא לַעֲשׂוֹת מֵהַסִּבּוֹת עִקַּר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן סב). וְאַף שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הֵם לִכְאוֹרָה פְּשׁוּטִים בְּלֵב הַמַּאֲמִינִים, וּבִפְרָט אֵצֶל הַחֲסִידִים, וּבִפְרָטִיּוּת אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר בָּא לְמַעֲשֶׂה – לְהַרְגִּישׁ זֹאת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, זֶה דָּבָר שֶׁצּוֹרֵךְ הֲמוֹן תִּרְגּוּל שֶׁל יָמִים וְשָׁנִים.

זוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ בְּזֶה הָעוֹלָם – לְזַכֵּךְ אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּנוּ, לָדַעַת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתָנוּ, וּבְכָל פַּעַם לְהָרִים עֵינַיִם מוּל הַדְרַת קָדְשׁוֹ, וּכְכָל שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ, יֵשׁ לוֹ חַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, וְרַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן עז): וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן. כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קמה, טו): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ". כִּי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן גַּם כֵּן עוֹשֶֹה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַךְ שֶׁהִיא בְּלֹא זְמַן. כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים. אַךְ עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, עוֹשֶֹה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ", עַל יְדֵי זֶה, "נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ", עַל יְדֵי זֶה: "אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". 'בְּעִתּוֹ' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. כִּי הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶֹה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן. הָוֵי אוֹמֵר, שֶׁאִם אָדָם רוֹצֶה שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הַכֶּסֶף שֶׁמְּיֹעָד לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם 'בַּזְּמַן', עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת הַכְּלִי לְכָךְ – בִּטָּחוֹן! וְאָז יִהְיֶה לוֹ אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל מַמָּשׁ. זוֹ הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ.

וּמוּבָא עוֹד בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן תקא): 'מִכְּבָר אָמַר שֶׁחָפֵץ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. אַף עַל פִּי שֶׁבִּטָּחוֹן גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן טוֹב מְאֹד כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה, כִּי בְּמָקוֹם עֲבוֹדַת הַבִּטָּחוֹן בִּמְקוֹם זֶה יַעֲשֶֹה עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. כְּלוֹמַר כִּי אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה וְיִהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת מֵהַפַּרְנָסָה וְיִצְטָרֵךְ בְּכָל פַּעַם לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, בְּמָקוֹם זֶה יַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת וְהִתְחַזְּקוּת אַחֵר בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה', וְהָבֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמַר שֶׁהָעִקָּר הוּא בִּטָּחוֹן, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן נָאר בִּטָּחוֹן'.

וּבְשִׂיחָה הַזּוֹ רוֹאִים אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַמֻּכְרַחַת לָנוּ, שֶׁמִּצַּד אֶחָד הוֹלְכִים לַעֲבוֹדָה, אֲבָל יוֹדְעִים בִּידִיעָה גְּמוּרָה, שֶׁאַחַר הַכֹּל, הַבִּטָּחוֹן מֵבִיא אֶת הַפַּרְנָסָה, לִבְטֹחַ בַּה' אֶחָד, שֶׁיִּדְאַג לוֹ לְכָל מַחְסוֹרוֹ. וְגַם רוֹאִים אֶת זֶה בְּחוּשׁ, שֶׁאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא זֶה שֶׁעוֹבֵד וּמֵבִיא פַּרְנָסָה וְכוּ', ה' יְרַחֵם, בְּרֶגַע קַל הַכֹּל יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ, וְהִנֵּה מְגַלִּים אֶצְלוֹ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ וְכוּ', וְהוּא שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, וְאֵיפָה כּוֹחוֹ וְחָכְמָתוֹ? וְכֵן הֶפְסֵדִים שֶׁיִּתָּכְנוּ, וְכָל מִינֵי מְאֹרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם. וְלִפְעָמִים כָּל הַמַּשְׂכֹּרֶת הוֹלֶכֶת עַל אֵיזוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה שֶׁהִתְקַלְקְלָה וְהוּא בִּכְלָל לֹא חָלַם עַל זֶה וְכוּ' וְכוּ', כַּיָּדוּעַ הֵיטֵב, וְאָז מְרִימִים יָדַיִם לַשָּׁמַיִם, וּמְבַקְּשִׁים שֶׁה' יַרְחִיב, וְאֶת זֶה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מִלְּכַתְּחִלָּה, לָדַעַת שֶׁאָנוּ מֻנְהָגִים בְּיַד ה' מַמָּשׁ.

כֵּיוָן שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתְךָ, וְאַתָּה פּוֹתֵחַ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, וְאֵין דָּבָר הָעוֹקֵר אֶת הָאָדָם מִן הַתַּכְלִית כְּמוֹ הַצְּרָכִים הַפְּשׁוּטִים הַחִיּוּנִיִּים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקֹרָב לַצַּדִּיק – לֹא יוֹדֵעַ בְּמַה לִּבְחֹר, וּמֵבִין בְּדַעְתּוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עוֹבֵד ה' עִם צָרְכֵי פַּרְנָסָה מְרֻבִּים כָּל כָּךְ, וְלָכֵן עוֹזֵב הַכֹּל, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק, קֹדֶם כָּל, לִפְנֵי הַכֹּל, צָרִיךְ לְהָרִים עֵינַיִם לַשָּׁמַיִם, וְלָדַעַת בָּטוּחַ בָּטוּחַ, שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לְגַמְרֵי.

לָכֵן כְּבָר מֵעַכְשָׁו תַּכְנִיס בְּדַעְתְּךָ, שֶׁאַתָּה לֹא עוֹזֵב אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֲפִלּוּ לְרֶגַע, וְזֶה בְּעַצְמוֹ יַמְשִׁיךְ לְךָ הַרְחָבָה וַעֲשִׁירוּת גְּדוֹלָה, וְהַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עֲשִׁירוּת הִיא שֶׁאָדָם מְרֻצֶּה מֵחַיָּיו, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ – הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ הַמַּתָּנָה שֶׁהִמְשִׁיכוּ לוֹ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְשָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְחַיִּים, וְהַלְוַאי וּבֶאֱמֶת יִהְיוּ לְךָ חַיִּים טוֹבִים.

‏

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 003 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רְבִיעִי לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, י' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה … שֶׁיִּחְיֶה.

אֲהוּבִי אָחִי, בָּאתִי לְעוֹרֵר אוֹתְךָ מְאֹד, עַל דָּבָר שֶׁכְּבָר דִּבַּרְנוּ עַל זֶה בֶּעָבָר, שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִרְאוֹת מַה עוֹשִׂים עִם הָאִחוּרִים בַּתְּפִלָּה, שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ מַמָּשׁ, וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם שֶׁאֲנִי בָּא לְעוֹרֵר וּלְיַסֵּר אוֹתְךָ, שֶׁאֵין זֶה מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ, כִּי הַדִּבּוּרִים שֶׁל רַבֵּנוּ זֶה רַק לְחַזֵּק וְלֹא לְשַׁבֵּר, וְלָכֵן אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ קֹדֶם, שֶׁאַל תִּשָּׁבֵר כְּלָל מִכָּל מַה שֶּׁאֶכְתֹּב לְךָ, כִּי בְּוַדַּאי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרַק הָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֵלֶיךָ, גּוֹרֶמֶת לִכְתִיבָה הַזּוֹ, וּבִפְרָט לְהִתְיַחֵס לַנּוֹשֵׂא הַזֶּה.

תְּחִלָּה וְרֹאשׁ, כְּשֶׁאָנוּ בָּאִים לְדַבֵּר עַל עִנְיַן הַתְּפִלָּה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ בַּגְּמָרָא, וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל – דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד. זֶה הַבָּסִיס לְכָל הַחֵשֶׁק שֶׁלָּנוּ לְקַיֵּם אֶת הִלְכוֹת תְּפִלָּה כְּהִלְכָתָן, לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק, כִּי הֲלֹא הוֹלְכִים לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּכְמוֹ בְּגִנּוּנֵי מַלְכוּת, שֶׁהָעִקָּר הוּא תּוֹדָעַת הַמַּלְכוּת, שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַעֲמוֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלָכֵן מְדַקְדֵק בִּלְבוּשׁוֹ וּבַהֲכָנָתוֹ וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּטּוּר וּבְשֻׁלְחָן עָרוּךְ. הַמַּצָּב שֶׁל הַיּוֹם הוּא, שֶׁאָדָם חוֹטֵף תְּפִלָּה, הוּא מִתְפַּלֵּל כִּי צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל, הוּא עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּשִׁגְרַת יוֹמוֹ, אֲבָל חָסֵר בִּנְקֻדָּה שֶׁל "דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד".

וְאִם כָּל זֶה מְדֻבָּר בְּעִנְיַן הַהֲכָנָה לַתְּפִלָּה, בִּנְטִילַת יָדַיִם שֶׁלְּפָנֶיהָ, כַּיָּדוּעַ שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ פַּעַם כִּמְעַט מָסַר נַפְשׁוֹ עַל נְטִילַת יָדַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וּמִזֶּה הֵבִין בַּעַל הַתּוֹלְדוֹת זי"ע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת תַּלְמִידוֹ, כַּיָּדוּעַ הַסִּפּוּר. וְכֵן הַלְּבוּשׁ, וְהַכּוֹבַע וְהַכֹּל. וּמוֹהֲרָא"שׁ זי"ע הָיוּ תְּקוּפוֹת – שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי כָּל תְּפִלָּה לַמִּקְוֶה. אֲבָל הָעִנְיָן אֶחָד הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לַעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' – וּבִשְׁבִיל זֶה הָיוּ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת, כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹ כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְזֶה גַּם טַעַם הַהֲלָכָה שֶׁל שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, שֶׁלֹּא יָבוֹא הָאָדָם עִם כָּל הַחוּץ שֶׁלּוֹ – וְהִנֵּה הוּא כְּבָר מִתְפַּלֵּל.

תְּפִלָּה הִיא דְּבֵקוּת הָאָדָם בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה אָמוּר לְרַגֵּשׁ אוֹתָנוּ, אָנוּ עוֹמְדִים לְבַצֵּעַ פְּעֻלָּה שֶׁל דְּבֵקוּת אָדָם בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַתָּנָה וּזְכוּת בִּשְׁבִילֵנוּ. לָכֵן צָרִיךְ לָבוֹא לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, לִהְיוֹת מוּכָן בְּנֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה, לִהְיוֹת אַחַר הַמִּקְוֶה קְצָת לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאָז לִפְתֹּחַ הַסִּדּוּר בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, וְלוֹמַר הַבְּרָכוֹת, וְהַקָּרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, פָּסוּק אַחֵר פָּסוּק, בִּנְעִימוּת נִפְלָאָה, וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְפָרֵט אֶת שְׁבָחָיו, הֲרֵי תְּפִלָּה כָּזוֹ הִיא שִׂיא הָעֹנֶג וְהַחִיּוּת שֶׁל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי!

לָכֵן צָרִיךְ לִזְכֹּר עוֹד לִפְנֵי הַיּוֹם, בְּעֶרֶב שֶׁלִּפְנֵי, שֶׁמָּחָר אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל בַּשָּׁעָה הַזּוֹ וְהַזּוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּכָן לַתְּפִלָּה, וְגַם אִם הוֹלְכִים לִישׁוֹן מְאֻחָר, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לָקוּם אֶל הַתְּפִלָּה, וְלָבוֹא בִּמְהִירוּת אֵלֶיהָ, וְגַם זֶה חִסָּרוֹן גָּדוֹל, שֶׁבְּיָמֵינוּ יֵשׁ אֵינְסְפוֹר מִנְיָנִים, וְהָאָדָם לֹא לָחוּץ בִּכְלָל, אִם לֹא עַכְשָׁו – אָז בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי, אוֹ הַשְּׁלִישִׁי, אוֹ הָרְבִיעִי, וְשׁוֹכְחִים אֶת מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲפָצָיו קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. וְעוֹד אָנוּ תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁאָמַר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן, סִימָן לא): 'רָאוּי לְהִזְדָּרֵז לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, כִּי לְפִי גֹּדֶל מַעֲלַת הַתְּפִלָּה שֶׁיְּקָרָה מַעֲלָתָהּ מְאֹד מְאֹד, מִי יוֹדֵעַ אִם יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ לְהִתְפַּלֵּל, עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַקְדִּים עַצְמוֹ רָאוּי לוֹ לְזָרֵז מְאֹד וּלְהַקְדִּים'.‏ שִׂים לֵב לַמִּלִּים – לְזָרֵז מְאֹד וּלְהַקְדִּים…

וְהָאֱמֶת, שֶׁהָא בְּהָא תַּלְיָא, מִי שֶׁהוּא סוּג שֶׁל 'לָחוּץ' כִּי צָרִיךְ לָבוֹא לַתְּפִלָּה בַּזְּמַן, הוּא מְיַקֵּר אֶת הַתְּפִלָּה, הוּא מֵבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל זֶה, וּבִפְרָט שֶׁהוּא לֹא 'לָחוּץ' בְּטִבְעוֹ, אֶלָּא קָנָה אֶת הַהַקְפָּדָה הַזּוֹ בְּרֹב תִּרְגּוּל, יוֹם אַחַר יוֹם, עֶרֶב אַחַר עֶרֶב, וּמִזֶּה בָּא שֶׁנִּהְיָה כְּמוֹ חַיָּל שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאֶחָד שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי מַלְכּוֹ, שֶׁאַף הָאֲנָשִׁים הֲכִי מְפֻזָּרִים – מְבִינִים אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל לֹא לְאַחֵר לְמַשֶּׁהוּ חָשׁוּב מְאֹד, שֶׁהַחַיִּים שֶׁלָּהֶם תְּלוּיִים בָּזֶה… כִּי אָכֵן, הַתְּפִלָּה הִיא מַהוּת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, וְהֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת עִם אֵיכוּת גְּבוֹהָה יוֹתֵר מֵהַרְבֵּה, אִם נַקְפִּיד עַל תְּפִלָּה, שֶׁתִּהְיֶה בְּמִנְיָן, שֶׁתִּהְיֶה בַּזְּמַן, שֶׁתִּהְיֶה בְּכַוָּנָה, שֶׁתִּהְיֶה כָּרָאוּי לְפִי כָּל חֻקֵּי הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְכוּ'.

וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ, שֶׁהַתְּפִלָּה מִתְקַבֶּלֶת לְגַמְרֵי אַחֶרֶת, כַּאֲשֶׁר מַקְפִּידִים שֶׁתִּהְיֶה בַּזְּמַן וְכָרָאוּי, וּמַאַמְרֵי חֲזַ"ל שְׁלֵמִים יָעִידוּ עַל זֶה, וְכָל הִלְכוֹת תְּפִלָּה שֶׁיֵּשׁ שָׁם דִּקְדּוּקִים וּפְרָטִים וְכוּ', אֵיךְ אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב שֶׁכָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ? עַל־כֵּן אֲהוּבִי אָחִי, הִשְׁתַּדֵּל בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת, לָשִׂים לִבְּךָ אֶל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי אוֹתָם כָּעֵת רַק לְעַצְמִי, בֶּאֱמֶת, מִבְּלִי לַחֲשֹׁב עָלֶיךָ רַע, חַס וְשָׁלוֹם. וּכְמוֹ שֶׁדִּבַּרְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים, לְהַצְלִיחַ אֲפִלּוּ בִּמְעַט דִּמְעַט, כָּל יוֹם קְצָת, לְנַסּוֹת לָרֶדֶת אֶל עֹמֶק שֹׁרֶשׁ הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, וּלְשַׁנּוֹת אוֹתָהּ טִפִּין טִפִּין עַד הַהַצְלָחָה הַגְּדוֹלָה, וְתִרְאֶה בְּמוּחָשׁ, אֵיךְ שֶׁהַחַיִּים שֶׁלְּךָ יִתְהַפְּכוּ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְגַמְרֵי, אָמֵן.

‏

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 004 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁנֵי לְסֵדֶר יִתְרוֹ, ט"ו בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה קְרֵבִים הַיָּמִים לִקְרַאת יוֹם נִשּׂוּאֶיךָ, וְאַף שֶׁאַתָּה בֶּטַח מָלֵא הִתְרַגְּשׁוּת, וְקָשֶׁה לְצַמְצֵם אֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְקַבֵּל דִּבְרֵי הַדְרָכָה וְכוּ', אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ כִּי אִם כְּשִׂיחַת חֲבֵרִים, בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גְּמוּרָה, וְהַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת שְׁנֵינוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

זְכוֹר זְכוֹר אָחִי, אֶת מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל (שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן נא): 'אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת. שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם, כִּי לֹא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם'. וְאֶת זֶה צָרִיךְ לְשַׁנֵּן הַרְבֵּה הַרְבֵּה, שֶׁיִּהְיֶה בַּמֹּחַ כָּל הַזְּמַן, כִּי הַטָּעוּת שֶׁל הָעוֹלָם הִיא נוֹרָאִית, נִדְמֶה לָנוּ שֶׁנִּחְיֶה כָּאן לָנֶצַח, אַף שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת שֶׁלֹּא כֵּן הוּא, וְזֶה מַדְהִים, כַּמָּה הַחַיִּים הֵם נִסְתָּרִים מִבְּנֵי אָדָם.

וְהָעִקָּר מַה שֶּׁנִּסְתָּר מֵאִתָּנוּ הוּא זִכְרוֹן הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי, לָמָּה בָּאנוּ לְפֹה, וּמַה הַיַּעַד שֶׁלָּנוּ… אוֹי יַעַד, הָעִקָּר הוּא לְהַגִּיעַ לַיַּעַד, וְכָל מִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַעַד – חַי סְתָם כָּךְ, פַּעַם לוֹמֵד וּפַעַם לֹא לוֹמֵד, פַּעַם מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּפַעַם זֶה בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת לוֹ.

גֶּעוַואלְד! רַבֵּנוּ צוֹעֵק לָנוּ – אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי, בְּבַקָּשָׁה, רַק אֶת זֶה. וְאָז תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וְנִגְאָלִים.

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ תָּמִיד הָיוּ מַזְכִּירִים אֶת זֶה, שֶׁזֶּה מַה שֶּׁרַבֵּנוּ עוֹשֶׂה מֵאִתָּנוּ שֶׁלֹּא נִטְעֶה אֶת עַצְמֵנוּ, וְזֶה הָיָה שָׁגוּר בְּפֶה מוֹהֲרָא"שׁ – מִי שֶׁלֹּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ… כִּי הַטָּעוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה הִיא אַכְזָרִית מְאֹד, פִּתְאֹם אָדָם מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ אַחֲרֵי שֶׁחַי חַיִּים שְׁלֵמִים, וְאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם, רַק פּוֹלִיטִיקָה, מַחֲלֹקֶת, שְׁטֻיּוֹת וְעִרְבּוּב שֶׁל הַבַּעַל־דָּבָר בִּלְבוּשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה.

כָּעֵת שֶׁאַתָּה בּוֹנֶה אֶת בֵּיתְךָ מֵחָדָשׁ, אַתָּה צָרִיךְ לִזְכֹּר הֵיטֵב הֵיטֵב אֶת זִכָּרוֹן הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, וְהַצְלָחַת כָּל הַהַצְלָחוֹת בָּעוֹלָם בִּכְלָל וּבַחַיִּים בִּפְרָט – שֶׁתַּכְלִית הָרָצוֹן הַטּוֹב הוּא לֹא לִרְצוֹת שׁוּם רָצוֹן אַחֵר חוּץ מֵרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאָז מִמֵּילָא לֹא יִהְיֶה אִכְפַּת לְךָ כְּלוּם, וְתִהְיֶה תָּמִיד שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר. וְדַע, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁזּוֹ נִרְאֵית מַדְרֵגָה עֲצוּמָה, שֶׁרַק צַדִּיקִים קְדוֹשִׁים מֻפְלָגִים יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזּוֹ – תֵּדַע שֶׁלֹּא כֵן הוּא, זוֹ תְּחִלַּת הַמַּדְרֵגוֹת, אִי אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס לְהֵיכָל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם מִי שֶׁעֲדַיִן הַשְּׁטוּיוֹת מְקַשְׁקְשׁוֹת בְּלִבּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ. וְאָמְנָם, מֵחֲמַת יַלְדוּתֵנוּ וְקַטְנוּתֵנוּ, אָנוּ לֹא רְגִילִים לְכָךְ, וְצָרִיךְ לְתַרְגֵּל אֶת זֶה, לַחֲזֹר עַל זֶה בְּפֶה וּבְלֵב הַרְבֵּה פְּעָמִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִקְבָּע בְּלִבֵּנוּ, שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּלוּם, וְהוּא רַק עוֹשֶׂה לָנוּ אֶת הֵפֶךְ הָאֹשֶׁר, וְעִקָּר הַהַצְלָחָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ רָצוֹן אֶחָד – לְהִכָּלֵל לְגַמְרֵי בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הִנֵּה הַיּוֹם ט"וּ בִּשְׁבָט, הוּא רֹאשׁ־הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת, מוֹהֲרָא"שׁ בְּקֻנְטְרֵס הַנִּפְלָא עַל ט"וּ בִּשְׁבָט, מַמְשִׁיל אֶת חַיֵּי הָאָדָם לְחַיֵּי הָעֵץ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹדֵד וְעוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא נִשְׁאָר עֵץ יָפֶה וּפוֹרֵחַ, לַמְרוֹת זְמַנֵּי הַשַּׁלֶכֶת שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו. כְּמוֹ כֵן אַתָּה אֲהוּבִי אָחִי, זְכוֹר תָּמִיד, שֶׁאַחֲרֵי כָּל שַׁלֶּכֶת יֵשׁ פְּרִיחָה, וְזֶה הֲמוֹן תָּלוּי בְּרוּחַ שֶׁלְּךָ, בְּאֹמֶץ לָלֶכֶת בְּתוֹךְ קִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה, מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם, מִלְחֶמֶת הָאוֹר שֶׁל הַחַיִּים.

זְכֹר מֵהַדְּבָרִים בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, בִּרְאוֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרַיְמָה, שֶׁהַמִּלְחָמָה הַזֹּאת נֶגֶד הַפְּלִשְׁתִּים הַלֵּיצָנִים הִיא מִלְחֲמְתֵּנוּ שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד לִחְיוֹת חַיֵּי קְדֻשָּׁה, כִּי זֶה נִרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא עוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ מֵהָעוֹלָם וּמֵהַחַיִּים. וְהָאֱמֶת הִיא, שֶׁהַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, כַּאֲשֶׁר חַיִּים חַיֵּי תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה, אָז הַאִם חָוָה שִׂמְחָה אֲמִתִּית וְאֹשֶׁר נִפְלָא שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ. וְכָל מִי שֶׁטָּעַם קְצָת טַעַם שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁל שִׁעוּרִים כְּסִדְרָן וְשֶׁל שִׂמְחַת הַמִּצְווֹת וְכוּ', יָכוֹל לְהָעִיד עַל זֶה, אַף אִם הוּא אָדָם פָּשׁוּט בְּיוֹתֵר.

בֶּטַח כָּעֵת הַלֵּב שֶׁלְּךָ מָלֵא רִגּוּשִׁים וּדְאָגוֹת טִבְעִיּוֹת, אֲבָל עֵצָה אַחַת יֵשׁ, שֶׁכָּל הָעֵצוֹת שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ – תֹּעַלְנָה עִם הָעֵצָה הַזֹּאת. לְהַכְנִיס אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ! פָּשׁוּט לִחְיוֹת עִם הַשֵּׁם, שֶׁמִּמֵּילָא חַי בְּתוֹכְךָ, וּמִמֵּילָא נוֹשֵׁם מִתּוֹכְךָ, כִּבְיָכוֹל, וּמַה שֶּׁעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת, זֶה לְאַפְשֵׁר לְאוֹר הָאֱלֹקִי הַזֶּה לְהִתְגַּלּוֹת מִתּוֹכְךָ, שֶׁתִּהְיֶה כְּלֵי שָׁרֵת לָאֱלֹקוּת. בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאָדָם מַחְלִיט שֶׁהוּא מַפְסִיק לִהְיוֹת 'מַסְתִּיר' שֶׁל הַשֵּׁם – הוּא נוֹשַׁע בִּתְשׁוּעַת עוֹלָמִים, הוּא חוֹוֶה אֶת הָעֹנֶג הֲכִי גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם.

הָעוֹלָם הַזֶּה מְכֻנֶּה 'נְוֵה הַתְּלָאוֹת', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַמּוּסָר הַקַּדְמוֹן 'סֵפֶר הַיָּשָׁר' (שַׁעַר שִׁישִׁי): 'וְזֶה מַעֲשֵֹה הַצַּדִּיק, כִּי יַחֲשׁוֹב וְיֵדַע, כִּי הָעוֹלָם נְוֵה הַתְּלָאוֹת, וְעַל כֵּן עֵינָיו וְלִבּוֹ בָּהֶם בְּכָל רֶגַע, וְעַל כֵּן לֹא יַטְרִידוּהוּ כְּשֶׁיָּבוֹאוּ וְלֹא יַחֲרִידוּהוּ' (הוּבָא גַּם בְּשׁוֹמֵר אֱמוּנִים מַאֲמָר הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית ה). וְתִרְאֶה, מַה שֶּׁכּוֹתֵב מְאוֹר עֵינֵינוּ חִיּוּת נַפְשֵׁנוּ מוֹהַרְנַ"תְּ זַ"ל (עָלִים לִתְרוּפָה מִכְתָּב רסב): 'וְכָל מַה שֶּׁמַּרְגִּישִׁין יוֹתֵר צָרוֹת לְבָבוֹ בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּפַרְנָסָה וְכוּ' צְרִיכִין לַהֲפֹךְ הַדָּבָר לְשִֹמְחָה וְשָֹשֹוֹן יוֹתֵר, כִּי אַף עַל פִּי כֵן זָכִיתִי בְּהַצֵּל עוֹבֵר – נְוֵה הַתְּלָאוֹת כָּזֶה בִמְרִירוּת כָּזֶה לְהִנָּצֵל מִלִּהְיוֹת מִתְנַגֵּד עַל חַיּוּתֵינוּ וְתִקְוָתֵנוּ'. וּמִמֵּילָא, יֵשׁ רַק עֵצָה אַחַת, שֶׁהַתְּלָאוֹת הָאֵלּוּ לֹא תִּנְגַעְנָה בָּנוּ, אֶלָּא נִחְיֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה אֵצֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 005 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר יִתְרוֹ, ט"ז בִּשְׁבָט תש"פ.

לִכְבוֹד  הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' …. שֶׁיִּחְיֶה.

אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁהַהֲכָנָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר לַחַיִּים הִיא, לָדַעַת, שֶׁכָּל הָעוֹלָם מָלֵא עָגְמַת נֶפֶשׁ, וְצַעַר וְיִסּוּרִים, וְאֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מִזֶּה כְּלָל, וְאִם אָדָם מִתְעַקֵּשׁ כְּנֶגֶד הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ – הֵם מִתְגַּבְּרִים עָלָיו, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ מִכָּל וָכֹל אֶל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וּלְהִמָּסֵר בְּיָדָיו, וַאֲזַי לֹא שַׁיָּךְ צַעַר וְיִסּוּרִים, כִּי כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל הַתַּכְלִית מִתְבַּטְּלִים כָּל הַיִּסּוּרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל בְּפֵרוּשׁ.

עָלֶיךָ לְדַעַת, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כֻּלּוֹ נִסָּיוֹן לָאָדָם, וְצָרִיךְ לְהִתְאַזֵּר בַּהֲמוֹן סַבְלָנוּת וְיִשּׁוּב הַדַּעַת, שֶׁלֹּא לִכְעֹס וְלִקְפֹּץ כְּלָל כְּשֶׁעוֹבֵר עָלָיו אֵיזֶה מַשְׁבֵּר, שֶׁקּוֹרִין פַארְלִירְן זִיךְ, אֶלָּא לִשָּׂא עַיִן הַשָּׁמַיְמָה, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁבָּאִים הַמַּשְׁבֵּרִים, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הֶסְכֵּם חָזָק וְהֶחְלֵט אֵיתָן בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה – לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשִּׂמְחָה וְהַצָּהֳלָה הַפְּנִימִית, שֶׁהֲלֹא אֵינִי אָדָם הַשַּׁיָּךְ לְכָאן, אֲנִי אָדָם מֵעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּמַה שֶּׁקּוֹרֶה שָׁם – מְעַנְיֵן אוֹתִי, וַאֲנִי נִמְצָא כָּאן רַק בֵּינְתַיִם, וְזוֹ לֹא מַדְרֵגָה אֶלָּא שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת, כִּי מִי אָנוּ, וְלָמָּה בָּאנוּ, וּמַה פֵּשֶׁר כָּל הַסֵּבֶל שֶׁל הַחַיִּים, אִם לֹא הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁשָּׁלַח אוֹתָנוּ שְׁלִיחִים לְכָאן לְהַאי עָלְמָא.

מַה הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלָּנוּ? בִּפְרָטִיּוּת כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁלִיחוּת אַחֶרֶת, אֲבָל הַשְּׁלִיחוּת הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל יְהוּדִי וִיהוּדִי הִיא, שֶׁמְּצִיאוּתוֹ בָּעוֹלָם תָּאִיר אֶת הָאוֹר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְשֵׁם כָּךְ אָנוּ מִתְמוֹדְדִים כָּל כָּךְ קָשֶׁה, עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קְשָׁיִים, וְלִפְעָמִים זֶה נִדְמֶה שֶׁמַּמָּשׁ רוֹדְפִים אוֹתָנוּ מִלְמַעְלָה, כִּבְיָכוֹל, וּכְמוֹ שֶׁמּוֹהַרְנַ"ת זי"ע עוֹנֶה לִבְנוֹ בְּמִכְתָּבוֹ, שֶׁהִתְאוֹנֵן אֶצְלוֹ אָז מֶען מוּטְשֶׁעט מִיר, אָמַר לוֹ אָבִיו, מֶען מוּטְשֶׁעט אִיטְלִיכְן, אֶת כָּל אֶחָד כְּאִלּוּ מְיַגְּעִים. אֲבָל לְמַעַן הַשֵּׁם, מַה הַכַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה? מַה כָּל הָרָצוֹן בָּזֶה. וְהָעִנְיָן הוּא פָּשׁוּט… רוֹצִים אוֹתָנוּ קְרוֹבִים אֶל ה', לַמְרוֹת כָּל הַקְּשָׁיִים, זֶה כָּל שֵׁם הַמִּשְׂחָק שֶׁל הַזִּירָה הָעוֹלָמִית הַזּוֹ, זוֹ הַשְּׁלִיחוּת הַזּוֹ, וְעַד שנעצום אֶת הָעֵינַיִם – נִהְיֶה מְחֻיָּבִים לַשְּׁלִיחוּת הַזּוֹ.

מַה כּוֹלֶלֶת הַשְּׁלִיחוּת הַזּוֹ? הִיא כּוֹלֶלֶת שִׂמְחָה תְּמִידִית בָּאֱלֹקוּת! אַהֲבָה עֶלְיוֹנָה שֶׁאֵינָהּ מִסְתַּיֶּמֶת, לִרְאוֹת אֶת טוּב ה' בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, מַמָּשׁ כָּךְ!

ועלינו לדעת, כי הַדִּבּוּר שֶׁל רַבֵּנוּ – מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, הוּא לֹא סְתָם אִמְרַת כָּנָף מְשַׁעֲשַׁעַת, אֶלָּא תָּמִיד מַמָּשׁ, וְלִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, זֶה לֹא רַק הַכַּוָּנָה לִהְיוֹת מְרֻצֶּה וְלִשְׁתֹּק וְלֹא לְהִתְלוֹנֵן, אֶלָּא כְּמוֹ אָדָם שֶׁהוּא בְּשִׂמְחָה – שֶׁהוּא רוֹקֵד וְצוֹהֵל מַמָּשׁ… זֶה מַה שֶּׁרַבֵּנוּ רוֹצֶה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ.

וְאִם הוּא אָמַר שֶׁזּוֹ מִצְוָה גְּדוֹלָה, זֶהוּ סִימָן שֶׁאֶפְשָׁר גַּם לְיַשֵּׂם אֶת זֶה בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, לִזְכּוֹת לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל אֹשֶׁר וְשִׂמְחָה אֲמִתִּית, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלֵינוּ לֹא יוּכְלוּ לְהַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ, אֲבָל לָזֶה צָרִיךְ לְהִתְמַסֵּר, צָרִיךְ לָדַעַת וְלִזְכֹּר בְּלִי הֶרֶף, שֶׁיֵּשׁ לִי שְׁלִיחוּת לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, אֲנִי חַיָּב לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי פֹּה, כִּי כְּשֶׁאֲנִי בְּשִׂמְחָה אֲנִי מְקַיֵּם בָּזֶה מִצְוָה שֶׁל אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן וַאֲנִי חַי חַיִּים שֶׁקְּשׁוּרִים לְבוֹרֵא עוֹלָם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְרַק בִּשְׁבִיל זֶה חָרְדוּ עָלַי אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת – וְזוֹ נְקֻדַּת נַפְשִׁי וְחִיּוּתִי בְּהַאי עָלְמָא.

כְּשֶׁאָדָם מוּדָע לַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ, הוּא לֹא יָכוֹל לִחְיוֹת אַחֶרֶת בִּכְלָל, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁאִם הוּא לֹא יַעֲשֶׂה אֶת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ – הוּא מְפַסְפֵס אֶת הַנְּקֻדָּה הָעִקָּרִית שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, וְלָכֵן בְּכָל מַצָּב בִּלְתִּי נָעִים – צָרִיךְ לִזְכֹּר אֶת הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ, וּמִמֵּילָא לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל דָּבָר כְּמוֹ עַל נִסָּיוֹן וּמִשְׂחָק, כִּי כְּשֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהַכֹּל מִשְׂחָק – לֹא קָשֶׁה לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן. וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת זֶה קַל לְדַבֵּר, כִּי יֵשׁ אֵינְסְפוֹר נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר עוֹבְרִים צָרָה אַחַת, בָּאָה אַחֶרֶת, וְיֵשׁ בְּלִי סוֹף דְּבָרִים בִּלְתִּי נְעִימִים, שֶׁעַל כָּל אֶחָד מֵהֶם – קָשֶׁה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, כִּי עִם הַזְּמַן, הָאָדָם מִתְרַגֵּל לְחַיֵּי שִׂמְחָה.

כְּשֶׁהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם מִתְרַחֵב, הוּא מְסֻגָּל הַרְבֵּה יוֹתֵר לְהַסְפִּיק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם מֵאֲשֶׁר חַיִּים שֶׁל צִמְצוּם הַדַּעַת וְהַמֹּחַ, כִּי כְּשֶׁאָדָם בְּעַצְבוּת – הוּא מְקַלְקֵל אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁלּוֹ, וּבִפְרָט אֶת שֶׁפַע נִשְׁמָתוֹ, וְכָל הָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים שֶׁהָיוּ לוֹ, כֻּלָּם הוֹלְכִים מִמֶּנּוּ וְאֵין נִשְׁאַר לוֹ כְּלוּם. נִמְצָא, לְפִי זֶה, כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא חִיּוּב גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְהִיא אוֹר שֶׁל כָּל הָאוֹרוֹת, הַמִּצְוָה שֶׁל כָּל הַמִּצְווֹת. וְלָכֵן הַהֲבָנָה בְּמִצְוַת הַשִּׂמְחָה הִיא הֲבָנָה אַחֶרֶת לְגַמְרֵי…

רַבֵּנוּ זַ"ל אוֹמֵר, שֶׁעַל יְדֵי יִשּׁוּב הַדַּעַת זוֹכֶה לְשִׂמְחָה, אִם נְיַשֵּׁב דַּעְתֵּנוּ הֵיטֵב, עַד כַּמָּה שָׁפַר חֶלְקֵנוּ וְגוֹרָלֵנוּ, שֶׁאָנוּ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָנוּ יְהוּדִים, וְאָנוּ יְהוּדִים כְּשֵׁרִים, וְאָנוּ חֲסִידִים, וְנָפַלְנוּ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְעוֹד דֶּרֶךְ הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, וְעוֹד וְעוֹד, עַל כָּל אֶחָד מֵהַדְּבָרִים הַלָּלוּ רָאוּי לִרְקֹד וְלִשְׂמֹחַ בְּלִי סוֹף מַמָּשׁ. אַל תְּזַלְזֵל בַּדִּבּוּרִים הַלָּלוּ, בְּנֵה אֶת בֵּיתְךָ עַל יְסוֹדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַנַּחַת רוּחַ, שֶׁאֵין שׁוּם עֶצֶב שֶׁבָּעוֹלָם לְמִי שֶׁדָּבוּק בְּאוֹר הָאוֹרוֹת שֶׁל הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ, הָאֱמֶת שֶׁל רַבֵּנוּ. וּבְוַדַּאי אִם תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ יִהְיוּ לְךָ חַיִּים טוֹבִים בֶּאֱמֶת.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 006 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם חֲמִישִׁי לְסֵדֶר שֹׁלֵחַ, יט סִיוָן תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה זֶה עָבְרוּ יָמִים מֵעֵת שֶׁעָשָׂה לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֵס גָּלוּי שֶּׁמָּצָאת אֶת זִוּוּגְךָ הָאֲמִתִּית מִן הַשָּׁמַיִם, וְעָלֶיךָ לְהִתְחַדֵּשׁ בַּנֵּס הַזֶּה, וְלֶאֱהֹב אוֹתָהּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה, כִּי הִיא הַנֵּס שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָלֶיךָ לְהַכְנִיס אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, שֶׁתֵּדַע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִבְנוֹת בַּיִת שֶׁל קְדֻשָּׁה, רָגוּעַ וְשָׁלֵו אֶלָּא אִם מַחְדִּירִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל צַעַד וְשַׁעַל.

אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר, רְאֵה אֵיךְ שֶׁכָּל הָעוֹלָם מֻנָּח בְּשֶׁקֶר גָּמוּר, וְכָל אֶחָד רוֹדֵף אַחַר הַתַּאֲווֹת שֶׁלּוֹ, וְאַף הַיְרֵאִים שֶׁלּוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִים, אֵין חָקוּק בְּלִבָּם הַתַּכְלִית, שֶׁבְּכָל יוֹם הָאָדָם מֵת, וְאֵי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר אֲחוֹרַנִּית אֶת הָרְגָעִים הַנִּצְחִיִּים שֶׁנִּתַּן לָנוּ, וְעָלֵינוּ לָרוּץ אֹרַח לַחֲטוֹף בְּהַאי עָלְמָא, תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּדְבֵקוּת וְיִחוּדִים, וְאוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנָּבַט מִכָּל פִּנָּה.

זֶה הַשֶּׁקֶר שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא מְבִינִים שֶׁאֵין הַמְּדֻבָּר פֹּה רַק בַּמַּטָּלוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְמַלֵּא, אֶלָּא מְדֻבָּר בְּאוֹר שֶׁל דְּבֵקוּת נוֹרָא וְנִפְלָא שֶׁמֵּאִיר בָּעוֹלָם, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָדַעַת אֶת הַסּוֹד הַזֶּה – יֵשׁ לוֹ חַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, וְיֵשׁ לוֹ מְתִיקוּת אַחֶרֶת בְּכָל הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ, כִּי אֵינוֹ עוֹשֶׂה הַיּוֹם בִּגְלַל שֶׁעָשָׂה אֶתְמוֹל, אֶלָּא מִתְלַהֵב לָרוּץ אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא הִתְפַּלֵּל, וְהַכֹּל חָדָשׁ לְגַמְרֵי, וְרַק הַיּוֹם, מִכָּל יְמֵי חַיָּיו קִבֵּל אֶת הַזְּכוּת לַעֲמֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

מִי שֶׁטּוֹעֵם קְצָת דִקְצָת מִן הַטַּעַם הַזֶּה – הוּא זוֹכֶה לְהִתְרַחֵק מֵהַשֶּׁקֶר שֶׁל הָעוֹלָם, שֶּׁמִּסְתּוֹבְבִים סָבִיב, וְשׁוֹכְחִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פָּשׁוּט, שׁוֹכְחִים מִי בַּעַל הַבַּיִת פֹּה, וּמִי הָאַחֲרַאי לְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל. הַשִּׁכְחָה הַזּוֹ מִתְבַּטֵּאת בְּשִׂיחוֹת, בְּמַעֲשִׂים, בְּגִישָׁה וּבִתְפִישַׂת הָעוֹלָם הַחָמְרִית.

כְּאַבְרֵךְ צָעִיר אֲשֶׁר פָּקַח אֶת עֵינָיו אֶל הָעוֹלָם, אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה יָכוֹל לִהְיוֹת מְשֻׁלָּב עִם הָעוֹלָם הַבָּא, הַיְנוּ לִרְצוֹת אֶת הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, לֹא כְּעֵזֶר לְרוּחָנִיּוּת, אֶלָּא בְּעֶצֶם עַצְמִיּוּתוֹ וְיַחַד עִם זֹאת לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל עִם זֶה, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעַמְנוּ הַטַּעַם, נֶחֶשָׁב שֶׁלָּקְחוּ מֵאִתָּנוּ מַשֶּׁהוּ, אֵיזֶה עִנְיָן, אֵלּוּ חַיִּים מְרַתְּקִים, וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתָנוּ בֵּינֵי עַמּוּדֵי, לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמֵנוּ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אָז אִי אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְדַבֵּר עַל הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים הַלָּלוּ, כִּי אָדָם אֵינוֹ בּוֹגֵר רוּחָנִית, לָדַעַת מַה קּוֹרֶה פֹּה בָּעוֹלָם, וְחוֹשֵׁב, שֶׁהוּא חַי חַיִּים טוֹבִים, וְאֵינוֹ מֵבִין לָמָּה מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לוֹ עָגְמַת נֶפֶשׁ עֲצוּמָה מִכָּל מִינֵי דְּבָרִים, וְהַסִּבָּה שֶׁפְּנִימִיּוּת הָאֱמוּנָה אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת, אֶלָּא הִיא מְאֹד חִיצוֹנִית.

וְאַחַר שֶׁזָּכִינוּ לְהַסְבִּיר, שֶׁהַתַּאֲוָה הֲכִי גְּדוֹלָה בָּאֱנוֹשׁוּת הִיא לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּדְבֵקוּת אֲמִתִּית רַק שֶׁהָעוֹלָם אֵינָם יוֹדְעִים מִזֶּה כְּלָל, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאָדָם מִתְאַוָּה לְעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, אֵינוֹ יָכוֹל לִזְכּוֹת אֶל הַדְּבֵקוּת הַלָּז בֶּאֱמֶת וּבִשְׁלֵמוּת, אֲבָל עֶצֶם הַיְּדִיעָה וְהָאֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים כָּאֵלּוּ בָּעוֹלָם, זוֹ תְּחִלַּת דֶּרֶךְ הַזִּכּוּךְ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה.

אֲהוּבִי אָחִי, צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, שֶׁכְּכָל שֶׁאָדָם מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, גַּם הַחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם נְעִימִים וְנִפְלָאִים, כִּי אֵינוֹ מַשְׁחִיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַאי עָלְמָא, אֵין לוֹ אֶת הַהִתְקַשְּׁרוּת הָאַכְזָרִית לְטִרְדוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה,  שֶׁהוֹרְגִים אֶת הָאָדָם בְּאֹפֶן רוּחָנִי, וְלֹא רַק שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד אֶת שִׂמְחַת הַחַיִּים, אֶלָּא הוּא חַי חַיִּים מְתוּקִים מַמָּשׁ. חֲשֹׁב אַתָּה לְעַצְמְךָ, אִם חַי יְהוּדִי בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא מִתְעַצְבֵּן מִשּׁוּם דָּבָר, שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ מִשּׁוּם דָּבָר, שֶׁהוּא מְשֻׁחְרָר מִכָּל מִינֵי שִׂנְאוֹת וְקִנְּאוֹת, וְהוּא חַי בְּשַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, וְכָל רֶגַע בַּחַיִּים הוּא נוֹכֵחַ בְּעוֹלָמוֹ, וְחוֹוֶה אֶת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים עוֹד בְּהַאי עָלְמָא.

בִּשְׁבִיל לִזְכּוֹת אֶל הַקֶּסֶם הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֵין צָרִיךְ פְּרִישׁוּת מַעֲשִׂית, הַיְנוּ לִבְרֹחַ מִכָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה בְּפֹעַל מַמָּשׁ, אוֹ לִשְׁבֹּר אֶת בֵּיתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ לְהִתְעַסֵּק בְּצוֹמוֹת וְסִגּוּפִים, לוֹ זוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּמֵּד אוֹתָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל, אֶלָּא הַכַּוָּנָה הַפְּנִימִית הִיא, לִמְצוֹא אֶת כָּל הַיֹּפִי וְהֶהָדָר הַזֶּה בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם, לִהְיוֹת עִם שְׁתֵּי רַגְלַיִם עַל הַקַּרְקַע, וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַנִּצְרָכִים, וְאַף עַל פִּי כֵן, יִהְיֶה עוֹשֶׂה מַעֲשִׂים שֶׁל עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, אֲבָל לִבּוֹ לְמַעְלָה… לִבּוֹ אֵין צָרִיךְ לַעֲבוֹד וּלְהִתְעַסֵּק, הָרְצוֹנוֹת וְהַכִּסּוּפִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְכוֹלִים לִשְׁכּוֹן בְּתוֹכוֹ, וְאֶפְשָׁר לִהְיוֹת בִּדְבֵקוּת תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁמִּתְעַסֵּק בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַנִּצְרָכִים, רַק לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה שֶׁיִּזְכֶּה לְבַטֵּל אֶת הַשַּׁיָּכוּת הַמְּיֻתֶּרֶת אֶל הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמִּצְטָרְפִים אֶל צָרְכֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, [וּכְבָר אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל: 'אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת. שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם כִּי לֹא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם'].

כָּל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה, לְכָל אֶחָד מַגִּיעַ לִטְעֹם טַעַם טוֹב בְּחַיָּיו, שֶׁכָּל רֶגַע נָתוּן יַרְגִּישׁ נְעִימוּת, שֶׁיִּהְיֶה מְשֻׁחְרָר מִכָּל הַסֵּבֶל שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מַשְׁמָעוּת אֲמִתִּית לְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, כְּשֶׁהָעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת לַמָּרוֹם, אִם תַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים כָּאֵלּוּ בָּעוֹלָם – תִּזְכֶּה.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 007 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם חֲמִישִׁי לְסֵדֶר שְׁלַח, יט סִיוָן תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' .. שֶׁיִּחְיֶה.

הַיּוֹם הוּא יוֹם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ עַד מְאֹד, יוֹם כ' סִיוָן, לְצַד הַצַּעַר הַגָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹם תַּעֲנִית עַל הַהֲרִיגוֹת הַנּוֹרָאוֹת שֶׁהָיוּ בְּיוֹם זֶה בְּאֵזוֹר אוּקְרָאִינָה וְכוּ', כָּתוּב בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהוּא יוֹם הַתְחָלַת הֶאָרַת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים, כִּי הַיּוֹם מַתְחִילִים מֵאָה יָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָנוּ יְכוֹלִים לְהַסְפִּיק לְהִתְפַּלֵּל מֵאָה תְּפִלּוֹת שֶׁנִּזְכֶּה לִקְדֻשַּׁת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְנַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֶּאֱמֶת בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ בַּעַל הָ'אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל' מֵאַפְּטָא זי"ע, הִמְתִּיק זֹאת בְּפָסוּק: כִּי יַד עַל כֵּס יָהּ, כֵּ"ס רָאשֵׁי תֵּבוֹת כ' סִיוָן, יָ"הּ הוּא יוֹם הַכִּיפּוּרִים, שֶׁהוּא גְּמַר הַיָּמִים נוֹרָאִים, שֶׁיֵּשׁ שַׁיָּכוּת לַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, עִם שְׁאָר יְמֵי הַהֲכָנָה הַבָּאִים עָלֵינוּ לְטוֹבָה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִקְדֻשַּׁת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּאֱמֶת.

עָלֵינוּ לִהְיוֹת רְצִינִיִּים בַּחַיִּים, זְכוֹר, כִּי הַחַיִּים חוֹלְפִים כְּמוֹ חֲלוֹם, כַּמָּה אֲנָשִׁים הָיוּ לָהֶם תָּכְנִיּוֹת מַרְחִיקוֹת לֶכֶת, וְכָל אֶחָד רָצָה לִהְיוֹת עֶרְלִיכֶער אִיד כְּמוֹ שֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן עִם שְׁאִיפוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְאַחַר כָּךְ הַשְּׁאִיפוֹת הִתְחַלְּפוּ, וְאַחַר כָּךְ הִגִּיעוֹ הַטְּרָדוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְעִם מַה נִשְׁאֲרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלּוּ? עִם כְּלוּם מַמָּשׁ.

רוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁרוֹדְפִים אַחַר תַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ הָרוֹדְפִים אַחַר צָרְכֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהַבְטִיחַ לְעַצְמָם שֶׁהֵם יַשִּׂיגוּ אֶת מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים, הַהֶפֶךְ, בְּרוֹב הַמִּקְרִים רוֹאִים בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים, שֶׁאֵלּוּ לֹא הַחַיִּים שֶׁהִזְמִינוּ לְעַצְמָם, וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶּׁמִּסְתּוֹבְבִים עִם הַרְגָּשָׁה שֶׁל הַחְמָצָה עַל חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד.

וְאֵיךְ בֶּאֱמֶת זוֹכִים לְנַתֵּב אֶת הַחַיִּים נָכוֹן? עִם עַקְשָׁנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד וּמִקּוּד, אִם אָנוּ זָכִינוּ לִשְׁאֹף אֵי פַּעַם לַעֲבוֹר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, לְמָשָׁל, עָלֵינוּ לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ עוֹשִׂים אֶת זֶה, אֵיךְ בֶּאֱמֶת זוֹכִים לִלְמֹד אֶת הַכֹּל, וּבְיִשּׁוּב הַדַּעַת וּבְדֶרֶךְ נְכוֹנָה, וְלֹא לְהִתְיָאֵשׁ לְעוֹלָם מִזֶּה, אֶלָּא פָּשׁוּט לְהַקְדִּישׁ אֶת הַחַיִּים בִּשְׁבִיל זֶה גַּם כְּשֶׁזֶּה קָשֶׁה מְאֹד, הָעִנְיָן הַזֶּה מְתַּגְמֵל אֶת עַצְמוֹ מִיָּד, כַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁהוּא מַאֲמִין בּוֹ – הוּא מַרְגִּישׁ סִפּוּק אֲמִתִּי בַּחַיִּים.

אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לֹא כְּמוּסָר חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִנִּסְיוֹן חַיִּים, לָאַחֲרוֹנָה הִתְחַלְתִּי לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרַנִּית, וְרָאִיתִי אֶת הַטָּעֻיּוֹת שֶׁעָשִׂיתִי בַּחַיִּים, וְהֵבַנְתִּי, שֶׁאֵין סִבָּה שֶׁלֹּא אַמְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת טָעֻיּוֹת אִם לֹא אֶעֱצֹר אֶת כָּל הַמַּהֲלָךְ עַצְמוֹ, הַמַּהֲלָךְ הַשָּׁגוּי הַזֶּה שֶׁל לִחְיוֹת סְתָם כָּךְ בְּלִי לְהָבִין אֶת הַחַיִּים.

מַה זֶה חַיִּים? זֶהוּ אוֹר נִצְחִי שֶׁל יְצִירַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַבְּחִירָה שֶׁנִּתְּנָה לָנוּ לְרוֹמֵם אֶת הַיְּצִירָה הַזּוֹ לְדַרְגָּה אֱלֹקִית מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם", הִיא מַשֶּׁהוּ מְאֹד מַשְׁמָעוּתִי בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, כָּל רֶגַע אָנוּ יְכוֹלִים לְתַרְגֵּם אוֹתוֹ לְנִצְחִיּוּת וְכָל רֶגַע יָכוֹל לָלֶכֶת לָאֲבַדּוֹן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגַּלֶּה דַּרְכֵּנוּ בְּכָל רֶגַע, וְאָנוּ צְרִיכִים לְהִתְחַבֵּר לַדָּבָר הַנּוֹרָא הַזֶּה.

לַיַּהֲדוּת יֵשׁ כֵּלִים לָרוּחָנִיּוּת הַזּוֹ, אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל לֹא מַכִּירָה בְּרוּחָנִיּוּת בְּלִי כֵּלִים מַעֲשִׂיִּים, אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת בַּטֶּבַע וּלְדַבֵּר כָּל הַיּוֹם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁהַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב, וְהַמֵּנִיעַ הוּא הֶפְקֵרוּת וּמִלּוּי הָאֶגוֹ הַטָּמֵא, עִקַּר עִנְיַן הַדְּבֵקוּת בְּרוּחָנִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּת, בָּא עַל יְדֵי הַכְנָעָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים שֶׁהוּא רוֹצֶה, חַיִּים שֶׁל קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה, אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת.

הַחַיִּים שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת הָאֲמִתִּית, דְּבֵקוּת אֱלֹקִית עַל פִּי הַיַּהֲדוּת אֲמוּרָה לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לְשִׁחְרוּר מִכָּל הַסֵּבֶל שֶׁהוּא חוֹוֶה בְּחַיָּיו, הָאָדָם רוֹצֶה מְאֹד הַרְבֵּה דְּבָרִים, וְהָרְצוֹנוֹת הַלָּלוּ גּוֹרְמִים לוֹ הֲמוֹן עֶצֶב, הַמְּשִׁיכָה הָעֲמֻקָּה אַחַר ה', הִיא תַּעֲנוּג שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁאֵין שׁוּם תַּעֲנוּג יִשְׁוֶה לַתַּעֲנוּג הַזֶּה, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעֹם אֶת הַטַּעַם הַטּוֹב הַזֶּה, וְהוּא אֵינוֹ רָאוּי לְפִי מַעֲשָׂיו הַקּוֹדְמִים, לָכֵן עוֹבֵר צָרוֹת, אֲבָל לְפִי עֹצֶם הַתַּעֲנוּג הַנִּפְלָא, רָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת כְּדֵי לִזְכּוֹת לָזֶה, וּלְנַצֵּחַ אֶת הַמְּקַטְרְגִים שֶׁלֹּא נוֹתְנִים לוֹ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס פְּנִימָה.

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, מִסְתַּיֶּמֶת בְּפָרָשַׁת צִיצִית, שָׁם כָּתוּב וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, וְיָדוּעַ מַאֲמָרָם זַ"ל בַּיְּרוּשַׁלְמִי, וּרְאִיתֶם אוֹתָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, לִרְאוֹת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַאִם חָשַׁבְנוּ עַל מִצְוָה נוֹרָאָה כָּזוֹ שֶׁהִיא מִצְוַת צִיצִית, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָהּ אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וּבְעֹמֶק אֶפְשָׁר לוֹמַר כָּךְ, הֲרֵי הַבֶּגֶד הוּא יִצּוּג, כָּל בֶּגֶד מְבַטֵּא מַשֶּׁהוּ, בֶּגֶד יֻקְרָתִי, בֶּגֶד שֶׁל שַׁבָּת, בֶּגֶד עֲבוֹדָה וְכוּ', בְּנֵי אָדָם מְאֹד מוֹדְדִים אֲנָשִׁים לְפִי בְּגָדִים, וּבְצֶדֶק (אִם כִּי אֶפְשָׁר לְהַטְעוֹת), כַּאֲשֶׁר הַיִּצּוּג שֶׁלִּי הוּא אֱלֹקוּת, צִיצִית, אֲנִי הוֹפֵךְ לְמַהוּת אֱלֹקִית שֶׁל דְּבֵקוּת בְּה'. וְאַל תִּשְׁאַל לָמָּה הוֹלְכִים עִם צִיצִית וְלֹא רוֹאִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כִּי צָרִיךְ לָזֶה מַשְׁמָעוּת, אָדָם צָרִיךְ לַחֲשֹׁב עַל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה. וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן אֶת הַטַּלִּית שֶׁלּוֹ לְאֶחָד, הִזָּהֵר בַּטַּלִּית הַזּוֹ כִּי כַּמָּה שְׂעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּטַּלִּית הַזּוֹ, כָּכָה דְּמָעוֹת שָׁפַכְתִּי שֶׁאֵדַע מַהוּ טַלִּית. רוֹאִים שֶׁזֶּה לֹא בָּא בְּנָקֵל, צָרִיךְ הַרְבֵּה בְּכִיּוֹת עַל זֶה.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 008 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר קֹרַח, יוֹם כ"ב סִיוָן תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה עִקַּר בִּיאָתֵנוּ לָזֶה הָעוֹלָם הוּא לְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, לָדַעַת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, הַיְנוּ לֹא כְּמוֹ מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, שֶׁאָדָם חוֹזֵר עַל דִּבְרֵי אֱמוּנָה שֶׁאָמְרוּ לוֹ וְהוּא חוֹזֵר עֲלֵיהֶם, וְאַף מַאֲמִין בָּהֶם, שֶׁזֶּהוּ טוֹב מְאֹד מְאֹד, כַּמּוּבָן, כִּי כָּךְ תְּחִלַּת הָעֲבוֹדָה, אֲבָל עִם הֱיוֹת הָאָדָם מִתְגַּדֵּל בְּדַרְכֵי הָאֱמוּנָה, הוּא צָרִיךְ לַחֲווֹת אֶת הָאֱמוּנָה, וּלְהַרְגִּישׁ אוֹתָהּ עִם כָּל לֵב וְנֹפֶשׁ, וְלָזֶה צָרִיךְ יְגִיעָה וַעֲבוֹדָה כָּל הַיָּמִים, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְגַּבֵּר הַבַּעַל דָּבָר לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים אֶת הָאֱמוּנָה בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, וְלָכֵן עוֹבֵר עַל הָאָדָם מַה שֶּׁעוֹבֵר בְּפַרְנָסָה וְכוּ', כְּדֵי לִבְחֹן אוֹתוֹ אִם לִבּוֹ אֱמֶת עִם ה' אֱלֹקָיו בְּעֵת צָרָתוֹ הַמָּרָה מְאֹד, וְרוֹאִים אֲנָשִׁים רַבִּים שֶׁפִּיהֶם מָלֵא דִּבּוּרִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּמוֹחִין גְּדוֹלִים אֲבָל כְּשֶׁמַּגִּיעַ עֵת נִסָּיוֹן – אֵין זֵכֶר מֵהָאֱמוּנָה הַזּוֹ.

הַסִּבָּה לָזֶה, כִּי הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם הִיא בְּפֶה וְלָשׁוֹן וְאֵינָהּ בְּלֵב עָמֹק, לְהַרְגִּישׁ וְלַחֲווֹת אֶת הָאֱמוּנָה בְּעֹמֶק הַדַּעַת, לִרְאוֹת אֵיךְ שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, תּוֹךְ כְּדֵי הַחַיִּים שֶׁלּוֹ עַצְמָם, שֶׁקָּם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאוֹכֵל אֲרוּחַת בֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ שֶׁאוֹכֵל אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וְזֶה דָּבָר זָר מְאֹד לִבְנֵי אָדָם, וְלֵךְ תְּדַבֵּר כָּךְ עִם בְּנֵי אָדָם יֹאמְרוּ עָלֶיךָ מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ, שֶׁנִּסְתַּתְּרָה בִּינָתְךָ, כִּי הָאֱמוּנָה אֶצְלָם הוּא דָּבָר זָר, וְלֹא מַשֶּׁהוּ נוֹכֵחַ וַאֲמִתִּי בַּחַיִּים.

כְּדֵי לִזְכּוֹת לָזֶה, צָרִיךְ הֲמוֹן לְהַשְׁקִיעַ, וּלְמָשָׁל כְּשֶׁאָדָם לוֹמֵד חֻמָּשׁ וְרַשִׁ"י, עָלָיו לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָל פָּסוּק וּפָסוּק שֶׁמְּגַלֶּה לוֹ כָּעֵת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וְהוּא רוֹאֶה אֶת דְּבַר הֲוָיָ"ה מוּל עֵינָיו, וְאַף בַּדְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ סִפּוּרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּדַע שֶׁזּוֹ תּוֹרָה מִלְּשׁוֹן הוֹרָאָה, וְלֹא יִלְמַד בְּחָפְזָה כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, אֶלָּא יֵדַע שֶׁבָּרְגָעִים הָאֵלּוּ הוּא לוֹמֵד אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, הוּא מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֶת הָאוֹר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְזֶה נִקְרָא 'לִלְמֹד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ'.

וְכֵן בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה, רֹב הָאֲנָשִׁים אוֹמְרִים אֶת סֵדֶר הַתְּפִלָּה כְּסֵדֶר בִּזְרִיזוּת, יוֹצֵא צוּ זַיין, מִתְפַּלְּלִים וְגָמַרְנוּ, אֲבָל מִי שֶׁמֵּאִיר בּוֹ הָאוֹר הָאֱלֹקִי, אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהִתְפַּלֵּל כָּכָה, אֶלָּא כָּל מִלָּה וּמִלָּה הוּא אוֹמֵר כְּמוֹנֶה מָעוֹת, וּמַעֲבִיר שָׁעָה שֶׁל עֹנֶג אֱלוֹקִי בְּנַפְשׁוֹ, כִּי הוּא מִתְבּוֹנֵן בִּפְסוּקֵי הַקֹּדֶשׁ וּמִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, דַּיְקָא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וְאֵינוֹ חָפֵץ לִפְטֹר מֵעָלָיו הַתְּפִלָּה, כִּי הִיא הוֹפֶכֶת מִמַּטָּלָה מְעִיקָה לְתַעֲנוּג עִלָּאִי, וְלָזֶה צָרִיךְ הַרְבֵּה אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאִמּוּן וְהֶרְגֵּל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי.

וּכְמוֹ כֵן בְּעִנְיַן הִתְגַּבְּרוּת הַיֵּצֶר, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים מִתְמוֹדְדִים עִם כָּל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת, קָמִים וְנוֹפְלִים, קָמִים וְנוֹפְלִים, וּכְבָר הִבְטִיחוֹ לְעַצְמָם שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפְּלוּ עוֹד, וְאֵין זֶה מַחֲזִיק מַעֲמָד, וּמַה הַסִּבָּה? כִּי הַשֹּׁרֶשׁ לֹא מְתֻקָּן, הַשֹּׁרֶשׁ הוּא אֱמוּנָה, וְלֹא סְתָם אֱמוּנָה אֶלָּא פָּשׁוּט לַעֲמֹד מוּל ה' וְלִרְאוֹתוֹ נוֹכֵחַ לְעֻמָּתְךָ, בִּבְחִינַת (אֵיכָה ב, יט): "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי"

נֹכַח פְּנֵי ה', מַמָּשׁ מוּל ה', הַאִם פַּעַם חָשַׁבְנוּ עַל הַמִּלִּים הַלָּלוּ, כַּמָּה שֶׁהֵן מְכִילוֹת עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מִכְּבוֹד ה', וּמַה הִיא הַבְּחִינָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל נֹכַח פְּנֵי ה', מוּל הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הַבְּרִיאָה הַמְגַלָּה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתַכְלִית הַהִתְגַּלּוּת, הֲיֵשׁ עוֹד מַשֶּׁהוּ נוֹרָא יוֹתֵר מִזֶּה בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ?  הֲרֵי מִזֶּה לְבַד יְכוֹלָה הַנְּשָׁמָה לִהְיוֹת שְׂבֵעָה לָנֶצַח.

חֲשֹׁב אָחִי, עַל הַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ, כַּאֲשֶׁר אַתָּה בָּא לְהִתְפַּלֵּל וּלְקַיֵּם אֵיזוֹ מִצְוָה, חֲשֹׁב בִּפְנִימִיּוּת לְבָבְךָ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, וְאַתָּה רוֹצֶה לְהִכָּלֵל בּוֹ וּלְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ בְּכָל עֵת וָרֶגַע בְּחַיֶּיךָ, וְאַף שֶׁאַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה רָחוֹק מִזֶּה, עִם כָּל זֶה תֵּדַע, שֶׁעֶצֶם הַשְּׁאִיפָה לִזְכּוֹת לָזֶה, וְהַדִּבּוּרִים עַל כָּךְ, הֵם הֵם מְעוֹרְרִים אֶת הַנְּשָׁמָה הָעוֹרֶגֶת וְכוֹסֶפֶת לִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אַשְׁרֶיךָ אִם תָּשִׂים לִבְּךָ אֶל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

הַרְבֵּה אֲנָשִׁים רָצוּ לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בִּנְעוּרֵיהֶם, וּבְזִקְנוּתָם נָפְלוּ לְגַמְרֵי מִכָּל הַהִתְלַהֲבוּת, כִּי הַיְסוֹדוֹת עֲלֵיהֶם הָיְתָה בְּנוּיָה הָעַבְדּוּת שֶׁלָּהֶם, הָיוּ רְעוּעִים, לֹא הָיָה לָהּ עַל מַה לִסְמֹךְ, וּבְרֶגַע שֶׁהִגִּיעָה הָרוּחַ סְעָרָה הִתְבַּטְּלוּ לְגַמְרֵי, לֹא חֲצוֹת, לֹא הִתְבּוֹדְדוּת, לֹא כְּסִדְרָן וְכוּ', אֲבָל מִי שֶׁכָּל הַיְּסוֹד שֶׁלּוֹ בָּנוּי עַל אֱמוּנָה גְּדוֹלָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – יִזְכֶּה לָאוֹר גָּדוֹל כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְאַף שֶׁבַּהַתְחָלָה נִדְמֶה שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה הַרְבֵּה כִּי אִם מְעַט דִּמְעַט, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁזֶּה בָּנוּי עַל יְסוֹד אֱמוּנָה, זֶה מַחֲזִיק מַעֲמָד לְאֹרֶךְ זְמַן, וּמֵבִיא עוֹד דְּבָרִים וּמְעַבֶּה אֶת הָעֲנָפִים שֶׁיִּהְיוּ דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם – הַדְּבֵקוּת הָאֲמִתִּית בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הַלְוַאי וְנֹאחַז כְּבָר בַּדִּבּוּרִים הַלָּלוּ, שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ אֱמֶת בַּלֵּב, כִּי אֲנִי רוֹאֶה מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד, כִּי דְּבָרִים גְּדוֹלִים שָׁנִינוּ כָּאן, וְלֹא הִגַּעְתִּי אֲפִלּוּ לִמְלֹא נִימָה מֵהָאוֹר הַנִּפְלָא הַזֶּה, אֲבָל אֲנִי מַאֲמִין, שֶׁבִּזְכוּת הָרְצוֹנוֹת וְהַכִּסּוּפִים לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר – עוֹד אֶזְכֶּה לָזֶה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא, וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי בִּזְכוּתְךָ אֵצֵא מֵהַחֹשֶׁךְ לְאוֹר וּמֵחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ, כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְכִרְצוֹן צַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים שֶׁאָנוּ חוֹסִים בְּצִלָּם.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 009 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שֵׁנִי לְסֵדֶר קֹרַח, יוֹם כ"ג סִיוָן תש"פ.

לִכְבוֹד בֶּן אָחִי, הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

בֶּטַח לִפְעָמִים עוֹלוֹת לְךָ מַחֲשָׁבוֹת, מַה בְּעֶצֶם רוֹצִים מִמְּךָ? אַתָּה אָדָם צָעִיר, תָּאֵב חַיִּים, וּמַה כָּל הָעֹמֶס הַזֶּה שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, וּדְבֵקוּת, וַחֲסִידוּת, וְתוֹרָה – בְּלִי סוֹף וְכוּ', וְהַבַּעַל דָּבָר מְפַתֶּה אוֹתָנוּ לַחֲשֹׁב שֶׁיֵּשׁ חַיִּים טוֹבִים וּנְעִימִים, כְּאִלּוּ בְּשִׁלּוּב, גַּם לֵהָנוֹת מֵהַחַיִּים וְגַם לִלְמֹד פֹּה וְשָׁם, וְגַם לְהִתְפַּלֵּל וְלִהְיוֹת חָסִיד, מַה רַע? וּמַה כָּל הַלַּחַץ הַזֶּה?

הָאֱמֶת, שֶׁאִם אָדָם מַרְגִּישׁ לַחַץ מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, הֲרֵי שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין זֶה עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לֹא רַק שֶׁעַבְדוּת הַשֵּׁם הִיא מֻתְאֶמֶת לְנֶפֶשׁ כָּל אָדָם, כָּל אֶחָד לְפִי הַטֶּבַע וְהַצֶּבַע הַנִּשְׁמָתִי הַמְּיֻחָד שֶׁלּוֹ, אֶלָּא שֶׁכָּל הָאָדָם נוֹצָר בְּצוּרָה מְסֻיֶּמֶת לְפִי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְגַלּוֹת אֶת נְקֻדַּת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁבְּנַפְשׁוֹ – הוּא נִהְיָה אָדָם שָׂמֵחַ וּמָלֵא עֹנֶג, וְזוֹ אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.

וְדַע לְךָ, שֶׁזֶּה הַתַּהֲלִיךְ שֶׁעוֹבֵר עָלֵינוּ  בְּהִתְקָרְבוּתֵנוּ לְרַבֵּנוּ, שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ תַּעֲנוּג אֲמִתִּי בְּכָל צַעַד וְצַעַד שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְלֹא נִלָחֵץ וְנִשְׂנָא שׁוּם פְּרָט, וְדֻגְמָה לַדָּבָר, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת (מַעֲשֶׂה מִבַּעַל תְּפִלָּה): 'וְאֵצֶל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים, שֶׁקֵּרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה תַּעֲנִית אוֹ סִגּוּף גָּדוֹל, יָקָר יוֹתֵר מִכָּל הַתַּעֲנוּגִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי הָיָה לָהֶם תַּעֲנוּג מִן הַסִּגּוּף גָּדוֹל אוֹ מִתַּעֲנִית יוֹתֵר מִכָּל הַתַּעֲנוּגִים שֶׁבָּעוֹלָם'. וְאָכֵן, כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹרֵשׁ מִתַּאֲוָה גַּשְׁמִית לְמַעַן עַבְדוּת הַשֵּׁם, הוּא בְּעֶצֶם חָשׁ סוּג שֶׁל סִגּוּף, אֲבָל בֶּאֱמֶת, זֶה רַק בַּהַתְחָלָה, כִּי הוּא תַּעֲנוּג תְּמוּרַת תַּעֲנוּג, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹ עֶבֶד שֶׁנֶּהֱנָה מֵאֹכֶל פָּשׁוּט, וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה מֶלֶךְ, לוֹקֵחַ לוֹ זְמַן לְהִתְרַגֵּל לְתַעֲנוּגֵי בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא מִסְתַּגֵּף, אַף שֶׁמּוּבָן לַכֹּל, שֶׁהָאֹכֶל שָׁם יוֹתֵר טוֹב, וְיוֹתֵר בְּתַעֲנוּג מֵאֲשֶׁר הָיָה יָכוֹל לְדַמּוֹת בְּנַפְשׁוֹ. לָכֵן צָרִיךְ סַבְלָנוּת וֶאֱמוּנָה בַּיַּעַד…

אֲנִי אוֹהֵב לְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר שֶׁל הַבַּעַל הַתַּנְיָא זי"ע עִם תַּלְמִידוֹ ר' שְׁמוּאֵל מוּנְקֶעס, שֶׁהָיָה אִישׁ שָׂמֵחַ וּמְבַדֵּחַ תָּמִיד, וְיֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הֲלָצוֹת חֲסִידִיּוֹת שְׁנוּנוֹת, וַיְהִי הַיּוֹם וְהָרַב זי"ע הָיָה צָרִיךְ לִבְרֹחַ מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק, כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ, שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נִתְפַּס, וְאַחַר כָּךְ נִגְאָל וְנִגְאָל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמּוֹ, וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה יוֹם טוֹב לְדוֹרוֹת י"ט כִּסְלֵיו וְכוּ', אֲזַי לִפְנֵי הַבְּרִיחָה אָסַף אֶת כָּל בְּנֵי הַבַּיִת וְשָׁאַל אוֹתָם הַאִם לִבְרֹחַ אוֹ לֹא, וְהֵשִׁיב ר' שְׁמוּאֵל הַנַּ"ל: אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁרַבֵּנוּ לֹא יִבְרַח, כִּי אִם הוּא רַבִּי – מַה לִי הָכָא מַה לִי הָתָם, אֶת הָרַבִּי אִי אֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לֶאֱסוֹר בְּמַאֲסָר, כִּי הוּא יִהְיֶה רַבִּי גַּם שָׁם. וְאִם אֵינוֹ רַבִּי – מַגִּיעַ לוֹ מַאֲסָר כִּי קִלְקֵל לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יְהוּדִים אֶת הַתַּעֲנוּג בָּעוֹלָם הַזֶּה… וְדִיַּקְתִּי בָּזֶה, כִּי מַה בֶּאֱמֶת הַבְּעָיָה שֶׁקִּלְקֵל אֶת הַתַּעֲנוּג בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַף אִם אֵינוֹ רַבִּי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הֲלֹא בְּתַכְלִית, עָסְקוּ הַיְהוּדִים הַלָּלוּ בַּעֲבוֹדַת ה' וּפֵרְשׁוּ מִצ"ט שַׁעֲרֵי הֶתֵּר וְכָל הָעוֹלָם הָיָה אֶצְלָם הֶבֶל הֲבָלִים, וּמַה לֹּא טוֹב בָּזֶה? וְגַם אִם לֹא יִהְיֶה רַבִּי, הֲרֵי הַתּוֹצָאָה טוֹבָה… לֹא כֵן? אֲבָל בַּסִּפּוּר מַשְׁמַע שֶׁלֹּא…

וְחָשַׁבְתִּי, שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק הָעִנְיָן שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים כָּעֵת, שֶׁהַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי, שֶׁזּוֹכֶה לִרְאוֹת אֶת הָאֱמֶת, הוּא יָכוֹל לָקַחַת מִיהוּדִים תַּעֲנוּג בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָתֵת לָהֶם תְּמוּרָתוֹ תַּעֲנוּג אֲמִתִּי, נִצְחִי, אֵינְסוֹפִי, שֶׁאֵין לְתָאֵר וּלְשַׁעֵר אֶת עֹצֶם הַתַּעֲנוּג הַזֶּה, בִּבְחִינַת אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, לֹא כֵן מִי שֶׁאֵינוֹ רַבִּי – אֵינוֹ מְקָרְבָם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, כִּי הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מַפְסִידִים מַשֶּׁהוּ בִּפְרִישׁוּתָם מִן הַהֶבֶל. [וּבָרוּר, שֶׁהַבַּעַל הַתַּנְיָא הָיָה צַדִּיק דּוֹרוֹת, שֶׁהֶחְדִּיר תַּעֲנוּג לָאֱלֹקוּת בִּמְקֹרָבָיו וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה]. עַל כָּל פָּנִים רוֹאִים מִזֶּה לִמּוּד גָּדוֹל – שֶׁעַבְדוּת ה' וְתַעֲנוּג הֵם דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ, וּמִי שֶׁלֹּא חָשׁ תַּעֲנוּג בַּעֲבוֹדָתוֹ, הֲרֵי שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת, שֶׁלֹּא זָכָה לְהַכִּיר טִיב עֲבוֹדַת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ מָלֵא חִיּוּת, תִּקְוָה וְאַהֲבָה, וְשִׂמְחַת הַחַיִּים אֲמִתִּית.

בָּרוּר לְךָ שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים רַק בְּשִׂיחַת חֲבֵרִים, וְאֵינִי רַבִּי כְּלָל, לֹא מִינֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתֵיהּ, אַךְ אָנוּ מְקֻשָּׁרִים לְרַבִּי אֲמִתִּי, שֶׁהִכְנִיס בָּנוּ אֶת הַחִיּוּת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֶת הַדְּרִיכוּת לִזְכֹּר שֶׁיֵּשׁ אֵייבִּישְׁטֶער בָּעוֹלָם, וּלְהַחְדִּירוֹ בִּלְבָבֵנוּ כָּל יָמֵינוּ לְעוֹלָם, וְאַף נָתַן לָנוּ עֵצוֹת טוֹבוֹת שֶׁנּוּכַל לַעֲמֹד בְּהַצְלָחָה בַּנִּסְיוֹנוֹת וְהַתְּמוּרוֹת הָרַבּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶּׁמַּפְרִיעִים לְאָדָם לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם כָּרָאוּי, וְעִקָּר הָעֵצָה הִיא הָעֵצָה שֶׁל שִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוּת, אֲשֶׁר הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת עוֹלָה עַל כֻּלָּנָה, וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ עָלֵינוּ לְהִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה – שֶׁנַּרְגִּישׁ טַעַם בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁכָּל שִׂמְחָתֵנוּ תִּהְיֶה עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְכָל חַיֵּינוּ יִהְיוּ רַק עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְשֶׁתִּהְיֶה לָנוּ מִמֶּנָּה שִׂמְחָה וַהֲנָאָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכָּל הַשְּׂמָחוֹת וְהַהֲנָאוֹת שֶׁל הַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה.

עָלֶיךָ לָדַעַת, חֲבֵרִי וִידִידִי, כִּי זֶה לֹא הוֹלֵךְ בְּנָקֵל, כָּל אָדָם שֶׁמַּתְחִיל, וְאַף הַיְרֵאִים בְּיוֹתֵר, שֶׁמְּקַיְּמִים בְּהִדּוּר וּבְהִתְמַסְּרוּת כָּל תָּג וְדִיּוּק בַּהֲלָכָה, עֲדַיִן אֵין זֶה בָּטוּחַ שֶׁהֵם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל זְמַן שֶׁאֵינָם חוֹוִים אֶת הַתַּעֲנוּג הָעֶלְיוֹן שֶׁיֵּשׁ מִזֶּה, רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה עֲלֵיהֶם, וְאַף שֶׁהֵם הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה שֶׁל קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁאֵין עֲרֹךְ עֲלֵיהֶם, אֲבָל צָרִיךְ אֶת הַקַּב חוֹמְטִין שֶׁהוּא הָעִקָּר, וּבְיוֹתֵר, מִי יַבְטִיחַ שֶׁנִּזְכֶּה לְהִשָּׁאֵר קַיָּמִים בְּעַבְדוּת עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה, הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בַּתַּעֲנוּג וּבַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ מֵעַבְדוּת הַבּוֹרֵא, כִּי חִיּוּת אֵינָהּ נִפְסֶקֶת לְעוֹלָם, וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לָזֶה.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 010 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שלישי לסדר קרח, כ"ד סיון תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' …. שֶׁיִּחְיֶה.

אודות הענינים שמעסיקים אותך מאד, וקשה לך למה יש כל כך הרבה שקר בעולם, במיוחד במקום שהיה אמור להיות דרך האמת, וכמו שרואים היום המון צביעות ושקר בקהלות של חרדים וכו', האמת אומר לך, שאף שאין מה לומר בענין, לימוד גדול אפשר ללמוד מכל זה, והסכת היטב למה שאני רוצה לכתוב לך בשורות הבאות.

דע לך אחי, שבכל חברת בני אדם, ימצא השקר ואי הדיוק, בני אדם הם לא מלאכים, והם לא אמורים להיות כאלו, אם תרצה למצוא קבוצה בעולם – שכולם צדיקים, ישרים ותמימים ללא משוא פנים וכו', אחת מהשתים, או שהכל דמיון שם או שאין מקום כזה, כי בהכרח יש רמות של בני אדם, וכל אחד לפי דיוקו ביגיעת החיים שלו – זוכה לאיזה שהוא ענין טוב, וגם הוא, יש בו עדיין חסרונות.

עכשיו תחשוב שכל אלו האנשים מלאי החסרונות מתקבצים למקום אחד, לעדה אחת, לעם אחד, בהכרח שתהיינה תוצאות לא נעימות מכל הביחד הזה, ואם תאמר, אולי אפנה עורף ואחיה בדד, כבר קדמוך חכמינו ז"ל שהמליצו על זה, יש בדד וידום, אבל כל זמן שאינך יכול כלל לעזוב את החברה האנושית, ובודאי לא את שלומי אמוני ישראל וכו', כי אתה צריך לחיות בתוך עמך ישראל, מקוואות, מנינים, חינוך וכו', עצתי לך שלא תייגע נפשך במחשבות למה יש כל כך הרבה חסרונות להכלל, כי זה דבר טבעי, שכך צריך להיות ואי אפשר אחרת בשום פנים ואופן.

תחשוב על גשמיות האדם, שהוא פעמים רבות לא נקי, וצריך להתרחץ, ובהכרח אנשים שמתאספים יחד בצפיפות עולה צחנה וריח לא נעים, ולמרות זאת זה לא אומר שהקבוצה מסריחה, או שאנשים הם מסריחים, זהו נתון מציאותי שצריך לטפל בו בתמידות, כמו כן בענין הרוחני, כלליות נשמות ישראל הם קדושים וטהורים, מוסף עליהם היהודים ששומרים דבר ה', ומפיחים גחלת התורה בדורנו בעצם חייהם. זה לא אומר, שבאופן אוטומטי, הם יהיו מלאי קדושה וטהרה, ומדות טובות, ואמת גמורה וכו', אלא שעדיין צריך לעבוד הרבה על מדה זו, וגם רבנים וכו', ואין אחד נצול מעבודת החיים.

הטענות צודקות, המרירות מובנת, אבל הדרך לא נכונה, תפישת החיים להתמקד בכל מה שלא נכון – לא מועילה הרבה, והלואי שלא תזיק, כי דרך המרירות למשוך עוד מרירות, עד שאי אפשר לסבול יותר, החיים יותר נעימים כשרואים את הטוב, את המון הטוב שיש עדיין ביהדות החרדית, וכמו שציטטתי לך, שחברה שהקצת הטוב שלה הוא עצום כל כך, שאפשר לסלוח על ריבוי הלא מדוייק שלה.

הבה ונחשוב חשבונו של עולם, מי שמכיר את תהלוכות כדור הארץ, האם נמצא חברה בעולם, שמשקיעים את כל החיים, בגדול, בשביל לעשות את רצונו של מי שאמר והיה העולם, מוותרים על מלא מנעמי חיים, והגבלות בלי סוף, הכל מתוך אמונה שלימה שבכך אנו מתקרבים לרבונו של עולם? גם הכתות של הדתות האחרות, לא משקיעות מהזמן שלהם כהוא זה כמו ההשקעה הדתית, החרדית, בלימוד התורה, בתפלות, במצוות, בגמילות חסדים וכו'.

גם בין אדם לחבירו, שאתה רואה המון דברים לא מתוקנים, עדיין יש מקום גבוה בחברה הזו בסולם המדד של כל החברות שבעולם, הפשע המזערי שכל העולם מחצרץ עליו כאשר הוא נמצא בין דתיים, הוא ממש בטל באלף, ההתנהגות הכללית היא רכה ורחמנית, נכון שבשם הדת – אנשים עושים פשעים, אבל כולם יודעים שזה האגו שלהם, ולא קשור לשום דבר, וכי באמת יש חברה ללא אנשים עם אגו?

כל הסיפורים הללו, על דברים לא מדוייקים שקוראים כמו חיתון ילדים מוגזם, או לשבת בכולל כדי לרצות וכו', כל זה סיפורים של יחידים, בודאי ככה חיים כל אנשי העולם, מי שאין לו את האומץ להתבונן לתוך עצמו ולשאול את עצמו למי אני חי, ולמה אני חי, ולמה אני עושה את מה שאני עושה, והאם זה משרת אותי וכו', ימצא את עצמו ממש ככה, כמו שתארת את חברך היקר, שיושב בכולל למען אחרים.

הלימוד והשיעור שלנו מזה, צריך להיות עצמנו, לדעת ולהבין, שבעצם אנו בודדים בעולמו של הקב"ה, והבדידות שלנו היא עולם מלא, שלא מסתכרן עם עולמות אחרים, אין לו אפילו שייכות למה שרואה ושומע, ההתכנסות הפנימית לתוך עצמך, להבין למה עלו לך המחשבות הללו, ומה זה מלמד אותך, ורק אותך… כי את העולם אי אפשר לתקן, היא תביא אותך למעלה עליונה יותר, למקום שתבין איך לחיות, ואפילו להרגיש בנח עם טעויות של אחרים ושל החברה כולה.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 011 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש לסדר קרח, כ"ז סיון תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הנה מגיעה שבת קודש חדשה שלא היתה בעולם, יתכן ואתה תראה את המכתב לאחר שבת, אבל כבר אמר רבנו ז"ל, שצריך להמשיך את קדושת שבת לימי החול, כי בעצם יש הפרש גמור בין ימי החול לימי השבת קודש, אבל בשורש הענין, מהי האמת? איזה תדר יותר אמיתי? התדר של שבת קודש, שאף אם אדם התנהג שלא כשורה עד עתה, הוא יכול לעשות תשובה, ושלימות התשובה היא תשובה של שבת קודש, כמו שאמר רבנו ז"ל, וזו עבודת השם שלנו כל הימים – להיות נתונים בקדושת שבת, תמיד.

מוהרנ"ת ז"ל מביא בליקוטי הלכות, שכאשר עובר על האדם משהו, הוא יכול להתחזק בכך שיזכור משבת קודש, וזו עצה נפלאה, כי בשבת אין לנו עסקים אחרים, אנו נתונים לגמרי בידו של הקב"ה, בבחינת כל מלאכתך עשויה, אם יש דברים שלא הספקנו, אנו מבינים כעת בשבת, שלא צריך להספיק כלום, שלא צריך לעשות כלום, כי באמת הקב"ה עושה את הכל, לא אתה… ובשבת אתה לומד את זה.

ההמשכה של קדושת שבת, היא להתמסר לאמת הזו גם בימי החול, השבת צריכה לעורר את הלב כל כך, שהאדם נמצא בתוך תודעה גבוהה של אלוקות, שהוא ממש מרגיש איך הקב"ה נוכח בחייו, ביום יום, שעה שעה, רגע רגע, ואין שום אפשרות להתנתק מזה, ואף שעוסק בעניני העולם הזה, מוחו ומחשבתו משוטטים באמת של הקב"ה, בפנימיות הלב הוא קשור למקום אחר, וזה לא אדם מדומיין, כי אם האדם שנוגע במציאות.

מה היא המציאות? המציאות היא טבע? אבנים ואדמה? המציאות היא אלוקות, כאשר אנו מרחפים עליה ללא מודעות, אנו בעצם המדומיינים האמיתיים, אבל כשאנו נוכחים לדעת את האמת, מתעוררים מהשינה הרוחנית והתרדמה הנפשית, ורואים פתאום את השם מתהלך בעולמו, אנו זוכים להכיר מציאות אחרת, את המציאות האחרת – שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל.

זה כל הסוד של שבת קודש, המחשבות, הרעיונים תפוסים בשביל הקב"ה, לא בגלל איזה שהיא החלטה פנימית, שאנו כך וכך חושבים מחשבות על השם, אלא מתוכנו פורצת הלהבה של האמת השוכנת בנו, שיש הקב"ה בעולם, ושהוא בעצם הכל, ואין עוד מלבדו, וכל ההשתדלות היא בדיחה אחת גדולה (שנמשיך לעשות אותה, אבל שנדע מה היא באמת…), ואם נזכה לחשוב על זה במשך כל ימי השבוע, יהיה לנו שבוע של גן עדן, שזה הסוד שאמרו חכמינו ז"ל, שתלמיד חכם הוא בבחינת שבת…

למה הוא בבחינת שבת? כי מה הוא עושה בעולם? לומד את תורת השם, למה הוא עושה את זה? למה שלא יתעסק במה שרואה בעינים, בעולם של אכילה ושתיה וכו' כשאר אנשי העולם? לא. הוא יודע שיש פה בורא ומנהיג שנתן לו תורה, הוא מתקדש בקדושת התורה, שהיא גם סוד שבת, שב"ת ראשי תיבות ב'רוך ש'נתן ת'ורה, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, שיודעים שרק השם יתברך יפרנס אותך, ורק הוא דואג לך באמת, והוא רוצה לתת לך שפע קודש, אלא שאתה צריך להביא את הכלי של הבטחון בהשם יתברך, שעמו יושפע עליך שפע. והעינים הצופיות הללו אל השם – הן סוד השבת, כי גם בה נאמר: ראו כי ה' נותן לכם את השבת.

אתה יודע שאנו לא מדברים בינינו מוסר, חס ושלום, ודוקא לכן אני מרגיש חופשי לומר לך דברים שאני חושב שכדאי לך להתבונן בהם. לדעתי, אתה צריך להפסיק עם ההתבוננות החיצונית על העולם, ולראות כמה שהוא לא צודק, וכמה החברה שלנו צבועה וזה, הרי אין בזה תועלת בכלל, וקרוב לודאי שזה יביא אותך לתודעה לא טובה, חלילה, רבינו ז"ל דיבר מזה בתורה ל"ח, וזו לשון קדשו: וְכָל הַמַּלְשִׁינוּת וְהָרָעוֹת שֶׁדּוֹבְרִים עַל אָדָם, בָּא מֵרוּחַ סְעָרָה, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הַזֶּה. כִּי הוּא בְּחִינַת "קֵץ כָּל בָּשָׂר" (בְּרֵאשִׁית ו, יג). שֶׁעוֹשֶֹה קֵץ וְסוֹף לְכָל בָּשָֹר: וּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם דָּנִים אֶת כָּל אָדָם לְכַף חוֹבָה, וְחוֹקְרִים תָּמִיד עַל חוֹבוֹת בְּנֵי אָדָם, הֵם מִבְּחִינַת קֵץ כָּל בָּשָֹר. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב כח, ג): "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר", (עַיֵּן בַּזֹּהַר מִקֵּץ קצג ע"א), שֶׁהוּא חוֹקֵר תָּמִיד לַעֲשֹוֹת תַּכְלִית וְכִלָּיוֹן לְכָל דָּבָר, וּלְעוֹרֵר דִּין וּלְהַלְּשִׁין וּלְקַטְרֵג; תתבונן בדיבורים האלו של רבינו ז"ל, ותתחיל להתרגל לראות כל דבר בעין טובה, מתוך ידיעה ברורה, שגם אנו, שאנו רואים המון רע בסביבה שלנו – איננו מושלמים בכלל, ויתכן שאחרים יכולים לראות בנו את היפך הטוב, חס ושלום, ומכל שכן השם יתברך, שהוא בוחן כליות ולב.

בודאי לא תכעס שכתבתי לך את הדברים הללו, כי אין לי ויכוח אתך, אלא בשינוי הרוח והאוירה, אתה תהנה מזה גם, כי ההרגל הזה לדבר רע תמיד, מביא את האדם למרירות כזו, עד שהוא מרגיש לא נעים, ובודאי גם אחרים מרגישים אי נעימות, כמו שאתה יכול לבדוק אצל האנשים שפחות נעים לך בחברתם, שהם מריריים כאלו, שבכל שיחה הם זועקים חמס על העוולות שיש בעולם וכו' וכו'.

השם יתברך יתן לך חיים של אושר, סיפוק ושמחה, וקדושת שבת קודש תחופף עליך כל הימים תמיד.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 012 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש לסדר קרח, כ"ח סיון תש"פ.

לכבוד חברי האברך היקר והנעלה… שיחיה.

הנה עברה כבר שבת פרשת קרח, ועלינו להכניס בלבנו את פסוקי הקודש שלמדנו בשבוע שעבר, עם הלימודים הנפלאים, והחידושים שמתחדשים בבית מדרש של כל אחד ואחד, וידוע גודל החיוב לחדש חידושי תורה בשבת קודש, שאנו נתבעים על זה, כידוע, ובהזדמנות אכתוב לך מקור קדוש על זה.

בסעודה שלישית בבית מדרשנו, זכיתי ללמוד שתי תורות קטנות, ואולי אספיק לרשום לך בכתב אמת אחת מהן לכל הפחות. כיון שהשבת הזו ברכו את חודש תמוז, החלטתי ללמוד את תורה רי"ז, ואחר כך זכיתי גם ללמוד את תורה רכ"ה, ואעתיק לך כמה דיבורים קדושים שנדברו אז, כי בודאי הכל ממנו יתברך, וכל דיבור של אמונה, ובפרט כשלומדים את ספרו של רבנו ז"ל, הוא דיבור קדוש שבאה מכוחו של אותו צדיק, שאנו חסים בצלו, והשם יתברך יעזור לנו על דבר כבוד שמו.

וזה לשון רבנו ז"ל בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ריז:

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה" (מלאכי ג, כב), רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּמֻ"ז חָסֵר וָאו, כִּי אָז בְּתַמּוּז צְרִיכִים לְהַמְשִׁיךְ הַזִּכָּרוֹן לְתַקֵּן הַשִּׁכְחָה, כִּי אָז נִתְהַוֶּה הַשִּׁכְחָה, כִּי עַל יְדֵי הַלּוּחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בְּחֹדֶשׁ תַּמּוּז נִתְהַוָּה הַשִּׁכְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֵרוּבִין נ"ד): 'אִלְמָלֵא לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְֹרָאֵל', וְעַל כֵּן חָסֵר וָאו מִתַּמֻּז כַּנַּ"ל, כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת נִסְתַּלֵּק הַוָּאו, כִּי הַלּוּחוֹת הֵם בְּחִינַת וָאו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא בַּתְרָא י"ד): 'הַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה. גַּם זְ'מַן מַ'תַּן תּ'וֹרָתֵינוּ רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּמֻּז. כִּי בְּתַמּוּז נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל (יוֹמָא ד:). וְגַם כָּאן חָסֵר וָאו, מֵחֲמַת שֶׁאָז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת וָאו, כַּנַּ"ל.

והנה השכחה שרבנו ז"ל מדבר כאן היא השכחה מאלוקות, וצריך לתקן אותה, כי בעצם השכחה היא מדה טובה, שבאה להשכיח לאדם את העבר וליטע בו התחדשות, ולכן צריך להתחזק להשתמש בה כראוי, וכמו שרבנו ז"ל אומר בתורה נ"ד שצריך לשמור את הזכרון בעלמא דאתי, וכל העולם מלא שכחה מאלוקות, שעל זה עלינו לעבוד כל ימינו, ובחודש תמוז התחיל כל ענין השכחה, היינו שנתנו לנו עבודה לחודש הזה, לזכך השכחה, ולשכוח רק את העבר שאינו משרת את הקדושה, ולא לשכוח כלל את האלוקות, שאנו נמצאים בעולם שלו יתברך, וכל מחשבתינו צריכה להיות רק להשם יתברך וכו', ודברתי מענין נצחיות האדם בעיני עצמו, שאינו מסוגל על פי פשטות לחשוב ולהעמיק בענין עלמא דאתי, כלל וכלל, וזה בכל יום ויום מחדש, כבתורה נ"ד הנ"ל, שאף אם אדם יזכור יום אחד היטב היטב את תכליתו הנצחית, עליו שוב ושוב, בכל בוקר, לשמור את הזכרון הזה, בדרך עבודה (עיין בפנים תורה נ"ד ותבין היטב).

וזה שחסר ואו בתיבת תמ"ז כי נשתברו הלוחות אז, שארכן ואו ורחבן ואו, זהו כמו שרבנו ז"ל אומר בתורה ו', שיש לתורה שתי סגולות, סגולת השמות הקדושים שנותנים למשוגע (הוא בחינת השכחה שלנו), וסגולת המקל שמכניע שגעונו וכו', כידוע, עיין שם. וזה שיצא לנו בדרך הלימוד של תורה רי"ז, שכדי שנזכה לתקן את השכחה כראוי, עלינו לחשוב מחשבות קדושות של לימוד התורה, כי בלי לימוד התורה אין שום דבר, ועל ידי הלימוד נשברים כל הכפירות (ספר המדות), ובבחינה מסויימת, השכחה מאלוקות היא שמץ כפירה, ולא תתכן כפירה בעולם אם זוכרים אלוקות, וזה בא על ידי שמכניסים את הו' לתוך הזכרו תורת משה, שיודעים שרק על ידי התורה אפשר לתקן את מה שקרה בחודש תמוז, שנשתברו הלוחות, ונעשתה שכחה בעולם, כי על ידי לימוד התורה, זוכים לזכך את השכחה דקדושה, ולשכוח רק מה שצריך לשכוח, ולשמור את הזכרון דקדושה, לזכור אותו יתברך ולהנצל מכל מה שצריך להנצל על ידי זה.

והנה רבינו מסיים שם שזמן מתן תורתינו הוא גם ראשי תיבות תמ"ז עם חסר ואו, שאז נתנו הלוחות וכו', והנה על ידי שאנו נלמד תורה, וכן ו' סדרי משנה, אזי נעשה את החודש הזה שלם ולא חסר, ועוד שבזה יהיה המשך לזמן מתן תורתינו שימשך כל השנה כולה, כי בזה שאנו שוכחים את התורה ואנו לא זוכרים את הקב"ה בחיינו, הרי נמצא שנראה שלא קבלנו באמת את התורה הקדושה, וידוע כמה שרבנו ז"ל רצה להחדיר בנו עקביות והתמדה בלימוד התורה, ואמר (שיחות הר"ן סימן יט): נכספתי להמשיך העולם אל עשיה שיהיה חיוב על האדם ללמוד כך וכך וכו', וזה מזכך את השכחה, שאדם שלומד תורה באופן 'קבוע', הרצף הזה בונה לו את הקשר עם השם יתברך, אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם כי יתאמץ בך… האמת שהרבה יותר ממה שכתבתי כאן, זכיתי לומר, אך עת לקצר. ואם יהיה לי כח מחר, אכתוב לך מה שדברנו בתורה רכ"ה הנ"ל.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 013 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר חֻקַּת, כ"ט סִיוָן תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב לְךָ אוֹדוֹת הַתּוֹרָה רכ"ה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, לַמְרוֹת קִצּוּר מִלִּים שֶׁבָּהּ – הַרְבֵּה עִנְיָנִים חֲשׁוּבִים, וּכְבָר מִלָּתִי אֲמוּרָה, שֶׁדִּבְרֵי רַבֵּנוּ הַנּוֹרָא כֹּה נִשְׂגָּבִים, עַד אֲשֶׁר יֵשׁ בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה אֶת כָּל הַחַיִּים כֻּלָּם, וּבִכְלָל הָעִנְיָן הַזֶּה, בּוֹלֵט בַּתּוֹרָה הַזּוֹ. וְקֹדֶם אַעֲתִּיק לְךָ עִנְיָנָהּ, וְתֵדַע, שֶׁאֶת הַכֹּל אֶפְשָׁר לְקַיֵּם לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה. וְאַף הַדְּבָרִים הַגְּבוֹהִים בְּיוֹתֵר.

בַּתּוֹרָה הַזֹּאת רַבֵּנוּ מְדַבֵּר מִשְּׁלֵמוּת הָרֵאָה (זוֹ הָיְתָה הַסִּבָּה שֶׁלָּמַדְתִּי הַתּוֹרָה הַזּוֹ, מִשּׁוּם הִתְפָּרְצוּת הַמַּגֵּפָה הַיְדוּעָה, שֶׁהִיא מַשְׁפִּיעָה עַל הָרֵאוֹת, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, כַּיָּדוּעַ, וּמִנְהַג אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ לְדַבֵּר מִתּוֹרַת רַבֵּנוּ זַ"ל הַנּוֹגַעַת לַבְּעָיָה מְסֻיֶּמֶת, וְכָךְ מְתַקְּנִים אֶת הַדְּבָרִים בַּשֹּׁרֶשׁ). וְהִנֵּה רַבֵּנוּ זַ"ל אוֹמֵר שָׁם שֶׁשְּׁלֵמוּת הָרֵאָה בָּאָה עַל יְדֵי מִדַּת הַבִּטָּחוֹן, שֶׁיֵּשׁ מַדְרֵגוֹת אֵין סוֹף בְּבִטָּחוֹן, וְאֶת זֶה זוֹכִים עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל, וְרַבֵּנוּ זַ"ל מְפָרֵט שָׁם דֶּרֶךְ הַטֶּבַע, אֵיךְ עוֹבֵד הָעִנְיָן הַזֶּה, עַל פִּי הַלַּחְלוּחִית שֶׁל הַשֵּׂכֶל, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם אֶת הַבִּטָּחוֹן, וְעַל יְדֵי זֶה הָרֵאָה בִּשְׁלֵמוּת, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר רַבֵּנוּ זַ"ל בְּסוֹף הַתּוֹרָה שֶׁנַּעֲשָׂה קוֹל מִן הַצִּפְצוּפִים, כְּמוֹ שֶׁהַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זי"ע הָיָה עוֹשֶׂה מֵהַקּוֹל שֶׁל הַכִּנּוֹר דִּבּוּרִים וְכוּ', עַיֵּן שָׁם.

וְהִנֵּה זֹאת תּוֹרָה נוֹרָאָה מְאֹד, כִּי מְדַבֶּרֶת מִגִּלּוּי שְׁכִינָה מַמָּשׁ, אֵיךְ שֶׁהַכֹּל גָּלוּי מְאֹד, וְהַכֹּל נִסְתָּר מְאֹד, וְהַבִּטָּחוֹן אֵינוֹ דָּבָר שֶׁל לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל, אֶלָּא מִי שֶּׁמִּתְבּוֹנֵן מְאֹד בָּעוֹלָם, רוֹאֶה בֶּאֱמֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֶּאֱמֶת מַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְהוּא מַנְהִיג מַמָּשׁ, וְהַכֹּל בְּיָדוֹ מַמָּשׁ, וּמִי שֶׁעוֹטֵף אֶת עַצְמוֹ בַּהֲגָנָה הָאֱלוֹקִית הַזּוֹ, מְאֹד צוֹחֵק מֵהַבִּלְבּוּלִים שֶׁיֵּשׁ לָאֲנָשִׁים, עַד כַּמָּה לְהִשְׁתַּדֵּל, וְאֵיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל, כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, וְזֶה הַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִקְצָת מֵאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁבּוֹעֵר מְאֹד בְּלִבּוֹ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרוֹאֶה בְּכָל עֵשֶׂב וּבְכָל רֶגֶב אֲדָמָה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַהִשְׁתַּדְּלוּת הִיא מִשְׂחָק גָּדוֹל, שֶׁנּוֹתְנִים לְךָ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּדֵּל וְכוּ', וְאַחַר שֶׁהַשֵּׂכֶל שָׁלֵם, וְיֵשׁ בִּטָּחוֹן, הֲרֵי שֶׁכַּפּוֹרְתָּא דְּלִבָּא מְקָרֵר הַחֲמִימוּת, כַּנְפֵי רֵאָה דְנָשְׁבֵי אַלִּיבָּא וְכוּ', וְאָז הָרֵאָה בִּשְׁלֵמוּת, וְהוּא דָּבָר נִפְלָא בְּיוֹתֵר, שֶׁמַּתְחִיל רַבֵּנוּ לוֹמַר כְּשֶׁהָרֵאָה בִּשְׁלֵמוּת הַבִּטָּחוֹן בִּשְׁלֵמוּת, וְאַחַר כָּךְ בְּהֶמְשֵׁךְ הַתּוֹרָה רוֹאִים גַּם לְהֵפֶךְ, שֶׁכַּאֲשֶׁר מְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּבִטָּחוֹן – יֵשׁ לוֹ שְׁלֵמוּת וּרְפוּאָה לָרֵיאָה, הַשֵּׁם יַעֲזֹר שֶׁנִּזְכֶּה לָזֶה כֻּלָּנוּ.

וְהָבֵן הַדְּבָרִים בְּעֹמֶק, מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם בְּהֶמְשֵׁךְ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם מָלֵא קוֹלוֹת וְצִפְצוּפִים, וְצָרִיךְ לְהַאֲזִין מְאֹד לְעֹמֶק הַקּוֹל הַזֶּה, הַקּוֹל הָאֱלֹקִי הַמְהַדְהֵד בַּבְּרִיאָה, שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, וּמִתְלַבֵּשׁ בְּכָל מִינֵי קוֹלוֹת, וּכְמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה צִפְצוּף, וְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב שָׁמַע מִמֶּנּוּ רְמָזִים פְּנִימִיִּים, כָּךְ כָּל אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת שֶׁל הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁזֶּה כְּלָלִיּוּת עֹמֶק מַה שֶּׁאָנוּ שׁוֹמְעִים בְּצָרְכֵי וּבְטִרְדוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בֶּאֱמֶת בִּפְנִימִיּוּת שׁוֹרֶה בָּהֶם אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וְהַקּוֹל שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאֵלַי מִתּוֹךְ כָּל הַבִּלְבּוּלִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵינָם אֶלָּא קוֹלוֹת גְּבוֹהִים וְנִשְׂגָּבִים שֶׁל אוֹר אֱלוֹקִי, שֶׁמְּדַבֵּר וּמְדַבֵּר וְאֵין אִישׁ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר, וַי לְאִינוּן בְּנֵי נָשָׁא, אֲטִימִין דְּלִבָּא סְתִימִין דְעֵינָא, לֹא יָדְעִין וְלֹא מַשְׁגִּיחִין בִּיְקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב מַה שֶּׁהוֹלֵךְ פֹּה בָּעוֹלָם, וְהָרַבִּי שֶׁלָּנוּ רוֹצֶה לְקָרֵב אוֹתָנוּ אֶל הָאֱמֶת הַזּוֹ, שֶׁנִּזְכֶּה לִרְאוֹת בֶּאֱמֶת אֶת הָאֱלֹקוּת תָּמִיד, דַּוְקָא מִתּוֹךְ הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל הַזֶּה, שֶׁהוּא מֵאִיר אֶת הָאֱלֹקוּת בְּדֶרֶךְ הַהַסְתָּרָה שֶׁלּוֹ.

אָחִי הַיָּקָר, עָלֵינוּ לִחְיוֹת אֶת זֶה בַּחַיִּים הַפְּשׁוּטִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, וְלֹא יִהְיֶה אִכְפַּת לָנוּ כְּלוּם חוּץ מֵהַפְּנִימִיּוּת הָאֱלֹקוּת, וְאַף שֶׁבְּחִיצוֹנִיּוּת, בְּוַדַּאי אָנוּ מִתְנַהֲגִים כִּשְׁאָר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם, בַּיִת וּפַרְנָסָה וִילָדִים וְכוּ', אֲבָל הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בְּקִרְבֵּנוּ, צְרִיכָה לְפַעְפֵּעַ וּלְהִתְלַהֵט מְאֹד וְלֹא לְכַבּוֹת כְּלָל, וְלֹא לְהָמִיר אֶת עַצְמָהּ, וְלַחְשֹׁב לְרֶגַע כְּאִלּוּ יֵשׁ אֵיזוֹ נִצְחִיּוּת בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ, כִּי הוּא עוֹלָם מָלֵא שֶׁקֶר וּבַר חֲלֹף, וְהַיָּמִים טָסִים וְעָפִים לְלֹא הֶרֶף מַמָּשׁ, לֹא כֵן הַתַּבְעֵרָה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, הִיא נִצְחִית מַמָּשׁ, וְאִם אָנוּ נְלַבֶּה אוֹתָהּ כָּל יָמֵינוּ, כָּךְ נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּךְ נִזְכֶּה לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, וְגַם בְּגַשְׁמִיּוּת הָעוֹלָם – נִזְכֶּה לִהְיוֹת אֲנָשִׁים שְׂמֵחִים בֶּאֱמֶת, מִתּוֹךְ הַשְׁלָמָה פְּנִימִית שֶׁיֵּשׁ לָנוּ הַסְכָּמָה לְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לָנוּ בַּחַיִּים, כִּי אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת אַחֶרֶת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ, וְאֵין מַשֶּׁהוּ שֶׁמִּתְנַהֵג שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינוֹ לְטוֹבָה גְּמוּרָה וַעֲמֻקָּה, מֵעֲצַת עֶלְיוֹן שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. כַּמָּה מָתוֹק זֶה! כַּמָּה אֱמֶת…

רַבֵּנוּ זַ"ל מֵאִיר בָּנוּ אוֹר אֲמִתִּי, הוּא הָרַבִּי וְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הַזֶּה, שֶׁמֵּבִין אֵיךְ לְהַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת שְׁפֵלוֹת כָּמוֹנוּ הַיּוֹם, וְהוּא יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ אֵיךְ שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי הָעֵצוֹת הָאֵלּוּ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, וּמֵעֹמֶק נְפִילָתֵנוּ לְהַחֲיוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ, לְהַרְגִּישׁ אֶת ה' בֶּאֱמֶת, לִחְיוֹת אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַיִּים חַיֵּי אֱנוֹשׁ פְּשׁוּטִים, בְּלִי הַרְבֵּה חָכְמוֹת וְהַשְׂכָּלוֹת, רַק לָחוּשׁ אֶת הָאֱלֹקוּת בִּפְשִׁיטוּת, כַּיָּדוּעַ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, וְיֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 014 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שֵׁנִי לְסֵדֶר חֻקַּת, ל' סִיוָן, א' דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה הַיּוֹם – רִאשׁוֹן דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז, שֶׁהוּא יוֹם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ, כִּי בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, גַּם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, כִּי אוֹמֵר, הָבִיאוּ עָלַי כַּפָּרָה, וּתְשׁוּבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְהַדְהֶדֶת בְּכָל הָעוֹלָם, כִּי הוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, וְאוֹסֵף תַּחַת כַּנְפֵי תְּשׁוּבָתוֹ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְגַם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּיּוֹם הַזֶּה, אָנוּ כָּל כָּךְ רוֹצִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְהִנֵּה אָנוּ מְגַלִּים שֶׁגַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא "רוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה", הוּא חֵפֶץ שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב, שֶׁנַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְהוּא יְקַבֵּל אוֹתָנוּ בֶּאֱמֶת. שִׂים לֵב, שֶׁאָנוּ לֹא כָּל כָּךְ מַאֲמִינִים בְּעֹמֶק הַהִתְקַבְּלוּת שֶׁלָּנוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי אִם הָיִינוּ מַאֲמִינִים, הֲרֵי זֶה כָּל כָּך שָׁוֶה, לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה אֲמִתִּית, וּתְמוּרַת זֶה יִמְחֹל לָנוּ כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ מַמָּשׁ, וְאִם הָיִינוּ מַאֲמִינִים בָּזֶה בֶּאֱמֶת בִּשְׁלֵמוּת, אֵין מְחִיר בָּעוֹלָם שֶׁהוּא מִדַּאי יָקָר, לִזְכּוֹת בִּסְלִיחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

הַיּוֹם הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּעֹמֶק הַגָּדוֹל שֶׁל עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָרָאוּי הַכַּוָּנָה, שֶׁכָּל מִלָּה שֶׁמּוֹצִיאִים מֵהַפֶּה, הִיא מְלֵאָה כַּוָּנָה, שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, אִם נַחְשֹׁב פַּעַם אֵיךְ נִרְאוֹת הַתְּפִלּוֹת שֶׁלָּנוּ, אֵיךְ אָנוּ מְרִיצִים אֶת הַמִּלִּים בְּלִי לְהִתְבַּלְבֵּל בִּכְלָל, בְּלִי לַעֲצֹר וְלַחְשֹׁב, לִפְנֵי מִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל, וְאֵיךְ אֲנִי מִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, וּמַה אֲנִי רוֹצֶה בַּתְּפִלָּה הַזּוֹ, הַאִם כָּל הַתַּכְלִית הִיא, שֶׁאֶחְטֹף הַתְּפִלָּה וְאֶעֱשֶׂה "יוֹצֵא זַיין"? בָּרוּר שֶׁלֹּא, הֲרֵי הַתְּפִלָּה הִיא סוֹד הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַתְּפִלָּה הִיא עֲמִידַת הָעֶבֶד מוּל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מִלָּה שֶׁיּוֹצֵאת מֵהַפֶּה, צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּעֹמֶק הַכַּוָּנָה, וּבְעֹמֶק הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ שֶׁל הַלֵּב הַשָּׁבוּר מוּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכַמָּה קָשֶׁה לַעֲבוֹר תְּפִלָּה אַחַת בְּלִי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.

וְיָדוּעַ לְךָ מַה שֶּׁדִּבֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת אוֹדוֹת תְּפִלָּה בְּכֹחַ, הַכַּוָּנָה לֹא צְעָקוֹת וַהֲרָמַת קוֹל, שֶׁלִּפְעָמִים גַּם זֶה טוֹב, כַּמְּבֹאָר בַּתּוֹרָה כ"א, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹלִיד הַמּוֹחִין מתעלומותן אֲזַי צָרִיךְ לִצְעֹק בֵּין בְּתוֹרָה וּבֵין בִּתְפִלָּה וְכוּ', אֶלָּא הַכַּוָּנָה כֹּחַ הָרִכּוּז דִּקְדֻשָּׁה, לְקַשֵּׁר הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַדִּבּוּר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דִּבּוּר בְּלִי מַחֲשָׁבָה, וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא, כִּי כָּךְ מַמָּשׁ נִפְסַק בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה, בְּאֹרַח חַיִּים, סִימָן צח, סְעִיף א', וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: "וְאִם תָּבֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, יִשְׁתֹּק עַד שֶׁתִּתְבַּטֵּל הַמַּחֲשָׁבָה". הַיְנוּ שֶׁנִּפְסָק בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, שֶׁאָסוּר לוֹמַר מִלִּים בְּלִי מַחֲשָׁבוֹת, וְצָרִיךְ לִשְׁתֹּק אָז, וְלֹא לְהִתְפַּלֵּל תּוֹךְ כְּדֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַמְהִירָה שֶׁמְּבִיאָה אֶת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמַחְשָׁבָה רוֹדֶפֶת מַחֲשָׁבָה, עַד שֶׁנּוֹפְלִים אֶל תְּפִלָּה לְלֹא כַּוָּנָה שֶׁהִיא כְּגוּף לְלֹא נְשָׁמָה, וְזוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה מְאֹד, כִּי כְּבָר אָמַר לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל, אֵיךְ נִרְאֵית הַתְּפִלָּה שֶׁלָּנוּ, כַּמְּבֹאָר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן קכא) פַּעַם אֶחָד הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחוֹת כַּמְּבֹאָר בִּסְפָרָיו הַרְבֵּה שֶּׁצְּרִיכִין לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ מְאֹד לַתְּפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ. וְאָמַר: שֶׁתְּפִלָּה שֶׁלָּכֶם בְּכֹחַ הוּא כְּמוֹ שֶׁמָּשַׁכְתִּי אֲנִי אֶת הַחֶבֶל עִם האנקיר כְּשֶׁהָיִיתִי עַל הַסְּפִינָה. הַיְנוּ בִּהְיוֹתוֹ עַל הַסְּפִינָה הָיָה פַּעַם אֶחָד בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁהָיוּ מַכְרִיחִים אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַסְּפִינָה שֶׁיִּמְּשְׁכוּ בְּכָל כֹּחָם אֶת הַחֶבֶל הַנַּ"ל וְהָיִיתִי מוֹשֵׁךְ בְּכָל כֹּחִי הַחֶבֶל אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הִכְנַסְתִּי שׁוּם כֹּחַ, רַק הָיָה לְפָנִים. כִּי הֻכְרַחְתִּי לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם כְּאִלּוּ אֲנִי מוֹשֵׁךְ בְּכָל כֹּחִי. כָּךְ הוּא הַתְּפִלָּה שֶׁלָּכֶם בְּכֹחַ וּבְכַוָּנָה. כְּלוֹמַר שֶׁעֲדַיִן אֵין אָנוּ מַכְנִיסִין כָּל כֹּחֵנוּ בֶּאֱמֶת לְתוֹךְ הַתְּפִלָּה.

וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, כִּי לֹא בְּיוֹם אֶחָד זוֹכִים אֶל תְּפִלָּה כָּזוֹ, שֶׁהָאָדָם מְרַכֵּז אֶת כָּל חוּשָׁיו לַדִּבּוּר שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, אֲבָל לִפְנֵי כָּל זֶה, עוֹד קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ, יֵשׁ תְּנַאי גָּדוֹל וְנוֹרָא לְכָל הַסִּפּוּר, שֶׁהוּא צָרִיךְ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה חָשׁוּב אֶצְלוֹ… וְאַף שֶׁזֶּה לֹא נָעִים לְדַבֵּר כָּךְ, אֲבָל זֶה נִרְאֶה שֶׁהַרְבֵּה בָּא מֵשִּׁכְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנוּ עוֹשִׂים מַה שֶּׁצָּרִיךְ כִּי צָרִיךְ, לֹא מֵחֲמַת הַהִתְקָרְבוּת אֵלָיו, אָדָם שֶׁה' חָשׁוּב אֶצְלוֹ, הוּא בָּא מֻקְדָּם, וְיוֹשֵׁב וְחוֹשֵׁב עַל הַתְּפִלָּה שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל (שֶׁגַּם זֶה נִפְסַק לַהֲלָכָה שָׁם בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ), וְחוֹשֵׁב עַל גַּדְלוּת הַבּוֹרֵא וְשִׁפְלוּת עַצְמוֹ, וְאֵיךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֵ'ל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא, וְנִגַּשׁ בְּסִלוּדֵי סִלּוּדִין אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, וּמְנַגֵּן הַתֵּבוֹת בִּנְעִימָה גְּדוֹלָה, כָּךְ שֶׁיִּזְכֶּה לִתְפִלָּה בֶּאֱמֶת, כִּי אֵיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה – הוּא רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל. כִּי הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן בְּכָל זֶה – לִרְצוֹת לְהִתְפַּלֵּל.

וְאַחַר שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל, הוּא צָרִיךְ לָשֶׁבֶת בְּכָל יוֹם בְּרִכּוּז הַמַּחֲשָׁבָה, בְּחֵשֶׁק נִפְלָא לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאִם בָּאָה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת – לִשְׁתֹּק וּלְהָעִיף אוֹתָהּ מִמְּךָ, זֶה עוֹשִׂים בְּאֹפֶן שֶׁל תִּרְגּוּל יוֹם יוֹמִי, לְנַסּוֹת עֲבוֹדָה כָּזוֹ שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת מְיֻשָּׁבוֹת, לֹא כָּאֵלּוּ שֶׁרוֹדְפוֹת וְהוֹמוֹת וְטוֹרְדוֹת וְטוֹרְפוֹת וְאֵין פְּנַאי לְהַעֲמִיק בְּשׁוּם דָּבָר, רַק לִחְיוֹת חַיֵּי אֱמֶת הַדְּבוּקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת, שֶׁלָּזֶה צָרִיךְ קְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה מְאֹד. וְאַף אִם הַמַּחֲשָׁבָה אֵינָהּ כָּרָאוּי, וּכְבָר חָשַׁבְנוּ מַה שֶּׁחָשַׁבְנוּ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, עָלֵינוּ לְדַעַת, שֶׁבְּשַׁעְתָּא חֲדָא וּבְרֶגַעא חֲדָא, אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, אִם נַתְחִיל מֵרֶגַע זֶה דַּיְקָא, וּבִפְרָט בַּתְּפִלּוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ – לְאָמְרָן בְּרֶגֶשׁ, בְּחִיּוּת, בְּהִתְעוֹרְרוּת, בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת, בְּהִתְלַהֲבוּת, בְּהִתְלַהֲטוּת, עַד שֶׁיָּאִיר נֵרֵנוּ בְּאוֹר הָאֲבוּקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל שְׁכִינַת עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הֲרֵי כָּאֵלּוּ דִּבְרֵי יְדִידְךָ עֹז, בְּאַהֲבָה רַבָּה מְאֹד, נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח – אוֹהַבְךָ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 015 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש לסדר חוקת, ד' תמוז תש"פ.

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

ערב שבת פרשת חוקת הוא יום מיוחד, יום שבו ארעה פורעניות לישראל, כמובא בפוסקים, שעשו שאלת חלום, ומצאו שזמן הפרשה גרם, זאת חוקת התורה, ומתרגמינן דא גזירת אורייתא. וממילא, אם הוא יום פורענות אז בפנימיות הוא יום גבוה, מלא אור וחיות, כי דווקא במקום של הסתר, מאיר אור גדול ונורא עד מאד.

והרי אנו יודעים שמדה טובה מרובה, כאשר יש אמירה קשה מאד, ומעוררת חלחלה ופחד אלוקים, ממדת הגבורה העליונה, הרי שהיא טובה לגמרי, כי אין שום רע יורד מן השמים, וגם הגבורה הכי קשה לעינינו, בכלליות ובפרטיות, ובפרטי פרטיות – הכל הוא שיא הטובה העמוקה, אשר בפנים נשמתנו אנו מבינים את הטוב הזה, לשם אנו שואפים, למרות אי הדיוקים בדרך החיים שלנו.

ואם מדה טובה מרובה ממדת פורענות, אזי גם בערב שבת חוקת גופא, טמון אור נורא ונפלא שהוא מאיר הרבה יותר מאשר הפורענות מחשיכה. וזה לימוד לנו, למשך כל הימים שיבואו עלינו מהיום ועד עולם, האור הזה הוא האור של הקב"ה, האור שעושה טוב בעולם, ואליו נשמתנו נמשכת, אנו רוצים את הטוב, אבל לא תמיד אנו יודעים את מקורו וזרימת מימיו הנאמנים. ועלינו להתבונן במדה טובה מרובה הזו.

אחי, אחי, מעיין החיים שלנו שופע אור אלוקי, אבל העטיפה הגשמית היא זמנית מאד, והיא יום אחד תעלם מאתנו, ואנו נעלה אל היכל קדשו יתברך, עם ההכנה שהכנו את עצמנו אל האור האלוקי הזה, כאשר יגיע הזמן להתענג במקור כל התענוגים האינסופיים ולהכלל לגמרי בו יתברך, בתכלית ההכללות, בהתמסרות מוחלטת.

אכן, זה מה שמחכה לנו, אור נפלא כזה, שהוא נגזר ישיר מאור נשמתנו שהוא חלק אלוק ממעל ממש, אבל מה חבל שנזדקק לעבור דרך חתחתים של תיקונים וכו', עד שהאור העליון יאיר בנו, בוא ונסכים כבר מעכשיו שלא נהיה המסך המבדיל בינינו לבין השם יתברך, בוא נתחיל לטעום מהתענוג העליון הזה, הרי זה אפשרי ממש עכשיו.

ואת השאלה הזו, כולם ישאלו, מהם בשקט ביישני ומהם בקול רעש של "מה רוצים ממני", אבל בתכלית, מה עושים? איך זוכים באמת להטעים את הגוף המורד הזה את הטעם של התענוג העליון, שלפי המובטח, הוא יהיה בשלמות רק אחר עזיבת הגוף את הנשמה, ואם כן, למה אנו נידונים בהאי עלמא, בחיי חיותנו, האם רק לסבול את הקרבות הללו? האם אנו חייבים לעשות ולעשות מבלי לטעום כלום, ואפילו לא לדעת כלום? מה התכלית מזה, הרי בסופו של דבר, אם אנו לא מתענגים על ה' כעת, אנו לא נוכל להיות שלמים במעשים טובים וכו', וממילא מה יהיה התכלית?

וצריך שתדע, כי זאת חוקת התורה, חקיקת התורה, זאת התורה חקוקה בלב כל איש ישראל, היא כבר נמצאת שם בפנים, לא בחנם מלמדים ילד יהודי את כל התורה כולה עוד לפני שהוא יוצא לאויר העולם, משום שהוא לא יוכל להתמודד בעולם הזה והבליו ללא שהוא כבר ידע בידיעה מוקדמת את כל הנכון הזה, ואף שבא מלאך ומשכיח ממנו, השכחה היא רק באותיות החיצוניות של הענינים, אבל את הרשימו דקדושה – אף מלאך לא מוחק ולא משכיח, זה נמצא שם בפנים, מחכה בשקט להתגלות הגדולה.

רבנו ז"ל גילה לנו את מעלת הרצון, ההשתוקקות והכיסופים לדבר שבקדושה, התכלית שלנו בעולם הזה היא להגביר את הרצון הזה עד אין סוף ואין תכלית, כל דבר אני רוצה, כל מדרגה, כל דבר גדול ועצום, כל נקודה שמקרבת אותי לרבונו של עולם – אני רוצה, ולא סתם רוצה, אלא רוצה, רוצה, רוצה… ולהתעקש על זה, שלמרות שזה נראה הזוי ביותר, אבל אני כן רוצה, משום שאני יודע, ממש יודע, שכל זה שייך אלי, כי אני מזרע ישראל קדושים וטהורים, שעמדנו למרגלות הר סיני, ושם נברא מעיין לנו, להשקותנו מהמים הזכים של דבקות הבורא, בכל המדרגות שרק ישנן.

ובמקום להתייאש ולומר, שאני לא אוחז במדרגה הזו, אנו נאמר להפך ממש, שאנו כן אוחזים במדרגה הזו, ממש שם, הדברים נאמרו אלי ממש, מרום דרגתם הרוממת, עד עומק פשטותם הנפלאה, וזה שאני לא אוחז שם במעשה בפועל – לא מונע אותי לרצות ולהשתוקק עד עומק נפשי, שאזכה לראות בטוב ה' בארץ חיים.

דע ידידי, שזו התשובה לשאלת העולם, לחידה שמטרידה לב כל אחד ואחד, הדרך היחידה לבוא אל משהו של רוחניות חיות אלוקות בקרבת אלקים לי טוב, הוא רק בדרך רצון והשתוקקות עד אין סוף ואין תכלית, פשוט לרצות את השם, וזה כן פשוט, כי מיד שאדם רוצה את השם – הוא כבר מתחיל לטעום את התענוגים הללו, לפחות בדרך מקיף, כאן בעולם הזה. יהי רצון שהדיבורים האמיתיים האלו יחקקו בלבנו, בסוד זאת חוקת התורה. הרי כאלו דברי ידידך, המעתיר בעדך תמיד, שלמה ברוך בן רבקה.

הפוסט 016 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש לסדר חוקת, ה' תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר'  … שיחיה.

הנה רציתי לחזור לך את הדיבורים שנדברו בסעודה שלישית, על התורה הקדושה בליקוטי מוהר"ן, חלק א' סימן נה, כי באמת, רק מקצת ממה שאפשר לדבר על תורה נוראה זו נדברנו אז, והעיקר הוא לעובדה ולמעשה, שנזכה לקחת את הדברים אל החיים שלנו, להיות אנשים כשרים באמת, כרצונו יתברך שמו, וכרצון צדיקיו האמיתיים.

הנה למדנו שם אודות צדקת הצדיק, שרואה צדקת ה', אף שהרשע זוכה בדין, ובתחלה נעקם לבו מלהכיר בצדקת ה', אבל כשרואה בראיה ברורה ובהירה את האמת, שהקב"ה לא עוות חס ושלום את הדין, זו שלמות אמונה, וזו שלמות התפלה, בחינת פרה אדומה, כמו שדברנו באריכות, והענין הזה מבהיל מאד, כי איך אפשר שיהיה צדיק שאין לו שלימות אמונה, ואמרנו, שצריך לדעת, שיש מדרגות אין סוף באמונה, ואכן, גם הצדיק, קודם שרואה בראיה ברורה את צדקת ה', זו בחינה של פגם אמונה.

וזה מראה לנו את עומק הדעת של רבינו ז"ל, ואיך שמלמד אותנו דברים עליונים מאד, שאין שום דרגה בעולם, שאיננו יכולים להשיג בהאי עלמא, בזכות הצדיק האמת הזה, והעיקר הוא האמונה, שמכניס בדעתנו בהירות כזו, שנראה את צדקת השם ממש, שהלב יסכים עם השם יתברך, ודברנו הרבה שהתפלה להשם יתברך, צריכה לבוא מתוך הבנה שכל מה שהשם יתברך עושה – הכל לטובה, ואף על פי כן יש מקום לתפלה, כי כך גזרה חכמתו יתברך, שאנו נבקש על כל מה שאנו רוצים, ואנו צריכים, אבל לא כמו שאחד משכנע את זולתו בדיבור על הדבר הלא טוב שעשה, ואף שבאמת, אם אחד מרגיש בדרגה כזו, הוא יכול לעשות מזה עצמו תפלה, שהנה הוא מרגיש שעוותו עליו את הדין, חס ושלום, ולמד בבית מדרשו של הצדיק האמת שאינו כן, אבל מה לעשות שהוא אינו מרגיש, לכן הוא מבקש ומתחנן וכו' וכו', והתפלה, איך שהיא, ובאיזו צורה שהיא – חביבה אצלו יתברך, כי אין תפלה שאינה חביבה, והשם יתברך שומע תפלת כל פה, [וידוע מאמר צדיקים זי"ע, תפלת כל פע, גם אחד שהוא בבחינת פע, חס ושלום, רחמנא ליצלן, תפלתו עריבה ומשובחת אצלו יתברך. וכן בענין שלנו, גם התפלה שאינה בשלמות, היא תפלה, ואסור לחדול מתפלה בשום צורה שהיא].

אבל העיקר לזכור את האמת, גם אם אין אוחזים בה לגמרי, שהאמת היא, שהקב"ה צודק תמיד, ואין שום רע יורד מן השמים, ואף שנראה בעת שעובר עליו מה שעובר, שנורא עלילה על בני אדם, שמתעללים בו מן השמים, כביכול, אבל עליו להכניס בדעתו את עומק האמת, שהקב"ה אינו מעוות את הדין, בשום פנים ואופן. ותראה ידידי, שאף שזה דבר פשוט, כי מי שמדבר אודות אלוקים, בודאי לא שייך טעות או תכונה מתכונות בני אדם, כעס או חרון אף על הצד האמיתי (לא כדי לשבר את האוזן), אבל במציאות החיים, כך נדמה לנו, בגלל העצבות והמרירות המסבבות אותנו, כאשר עובר עלינו מה שעובר, וזה בודאי מאי בהירות של אמונה, וצריך לדעת, שככל שהבהירות של האמונה, תוגדל אצלנו, נזכה בודאי אל התפלה האמיתית, שמרגישים את הקב"ה, ויודעים שבידו לשנות הטבע, כמבואר בפנים, בתוך התורה, וכך אפשר לבקש גם על שידוד הטבע ממש, משום שאין כזה דבר טבע, הכל זה הנהגת הקב"ה, והוא מצפה שנבקש ממנו יתברך.

וכן דברנו מענין הבזיונות והחרפות מכל הכופרים, שזה הנקודה שבלב, שמבזה את האדם, שחושב שאין אלוק בקרבו, שאינו יודע את האמת של הבריאה, מול המציאות שלו בה, וכאשר הלב שלו נפשט מהעקמומיות, ומבין ממש שה' טוב לו, וטוב ה' לכל, הרי שאינו מתבזה כלל, כי איך אפשר לבוא בהיכל המלך ולבזות אותו, כי מי הוא הלוא ישותו נתבטל, ואגב אורחא למדנו מהי תפלה לפי רביז"ל, שהיא ענין ביטול הישות לגמרי, עד שאינו מרגיש כלל המרירות דהאי עלמא, כי אם את האמת לאמתה, שיש הקב"ה, והכל בידו, והכל לטובה וכו' וכו', ותוך כדי תפלה הוא חייב להרגיש את זה, כי הוא בהיכל המלך, ושם אין שייך בזיונות ומרירות וכל מיני רעות מדומות של העולם הזה והבליו. ותראה כמה אמת יש בזה, אם תתבונן בזה, וכדאי לך להקדיש זמן להתבונן בדבר הגדול הנורא הזה, ולעבוד את הימים הבאים עם הקדמה זו.

זכור מה שאמרנו על הפסוק בתהלים: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", שבתחילה מדבר הפסוק על כל קוראיו, ואחר כך עושה תנאי, רק לאלו שיקראו אותו באמת, וזה בדיוק התשובה, שנמצאת בגוף השאלה, כי היכי דמי קריאה להקב"ה? רק על ידי האור של ביטול הישות, של קריאה באמת, כי בלאו הכי אינה נקראת קריאה כלל… וצריך להרגיל את עצמו לזה, יום אחר יום, לחשוב מהקב"ה בעומק הדעת בעת תפלתו, ולזכות לבטל את ישותו, בביטול עצום ונפלא מאד, ואם רבינו לימד את התורה הזו לנו, סימן שאנו יכולים לזכות לזה, ואם אזכר מחר, אכתוב לך עוד.

הכ"ד אוהבך שלמה ברוך.

הפוסט 017 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר בלק, ו' תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' … שיחיה.

אני רוצה להמשיך לדבר על ענין התפילה, שבשעה שאדם מתפלל, סמוך לבו בטוח בה', כי רק הוא נמצא פה, ואין עוד מלבדו ממש, ואם כי כל הזמן צריך להיות בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד, ביותר צריך בעת התפלה, כי הוא נגש לפני ולפנים, שפכי כמים לבך נוכח פני ה', שאדם זוכה ממש לשפוך את הנפש שלו, היינו את כל תוכיות לבבו לפני השם יתברך בתכלית השלמות, והיינו שלא יהיה לבו חלוק על המקום, שלא יחשוב מחשבת חוץ, כאילו יש מישהו בעולם שיכול לעזור לו מבלעדיו יתברך.

ואף שנדבר מזה אלף פעמים, אנחנו לא התחלנו עדיין, כי בדייקא הניח אותנו הקב"ה בתוך עולם כזה, עולם של הסתרות וכיסויים והעלמות, וככל שההעלמה יותר גדולה – העבודה יותר קשה, אבל היא אפשרית, כי לא היו נותנים לנו עבודה של תפלה אם לא היינו יכולים לזכות לזה, ממש להתפלל לפני השם יתברך כראוי.

ותדע, שגם בתפלות הקבועות צריך האדם שתהיה לו רצינות, היינו לבוא להתפלל בזמן, ולהקפיד שהשמונה עשרה יתחיל עם החזן, שאם לא – הרי זה כמתפלל ביחידות, וצריך לחשב כל מיני חשבונות מה לעשות בענין, ובפרט בשבת קודש, שאז התפלה עולה למעלה מאד, ובתפלות של התבודדות שיחה בינו לבין קונו, צריך גם לקבוע את עצמו ברצינות, להבין שכעת אני עומד לפני מלך העולם ומפרש שיחי לפניו, שזה לבד, המחשבה הזו – מרוממת את האדם מאד, ומביאה אותו אל דבקות גדולה, אשריו ואשרי חלקו אם יזכה לזה.

לכל הקדושות הגדולות הללו מזכה אותנו רבנו ז"ל, שאנו זוכים לחשוב חשבונו של עולם, מה היינו עושים בלי תפלה והתבודדות? איך יכול יהודי לחיות בעולמו של הקב"ה מבלי שתתפרץ מלבו אנחת תפלה אמיתית ועמוקה מפנימיות לבבו, הרי אפילו אם לא היו מעוררים אותנו על זה, הרי שזה דבר פשוט ביותר, שאם הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, והוא ממש כאן לידי, ויש לי רשות והיתר לדבר אליו – וביותר, שהוא מבקש מאתנו שנדבר אליו, כמו שאיתא בכל המדרשים ודברי חז"ל, ואיך שכך היו נוהגים אבותינו הקדושים אשר מעולם, וגם רואים בדברי הגמרא איך שהיו התנאים שופכים לבם לפניו יתברך, כמבואר כל זה היטב בהקדמה של הספר הקדוש השתפכות הנפש, אז איך אפשר להתאפק בכלל, ולא לשפוך את כל נפשו אליו יתברך, מי יכול להבין אותנו אם לא יוצר לבבנו, אשר אוהב אותנו באמת, וכולו מלא אהבה כביכול לכל בריה שבעולם, וממשיך עלינו חסדים ורחמים אינסופיים.

ההתעוררות של רבינו ז"ל בספריו הקדושים להרבות בשיחה בינו לבין קונו, רק מחדדת את העובדה שאנו נמצאים בהיכל של אמת, בארמון של אמונה פשוטה, במקום של דבקות הבורא, ואם יש לנו כאלו דיבורים, וכאלו הדרכות נפלאות, איך נעזוב את עצמנו ולא נגביר את ההתקרבות ביותר, כי ככל שאנו מקורבים יותר לרבינו ז"ל – אנו יותר מתבודדים ויותר לומדים תורה ויותר שמחים בנקודת יהדותינו, ונחקק בנו אמת שכל העולם והבליו אינו כלום, ויש תכלית הנצחית, ואין שום דבר אחר חוץ מעבודת השם, כידוע לכל מי שבא בשעריהם הקדושים של רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל.

מוהרא"ש הקדוש ז"ל היה אומר, שהאמת של רבנו ז"ל היא אמת אחרת לגמרי, לא אמת של אנשי העולם שהיא אמת שמכסה על השקר הפנימי, וגם אנו נלכדנו בזאת, שאנו חושבים שאנו אנשים כשרים, ואם רק נעשה חשבון הנפש – נבהל ממצבנו, וכל זה שאנו בשמחה, זה מחמת התקוה הטובה שעוד נזכה לתיקון נפלא, ולהכשיר מעשינו לפני השם יתברך, אבל כעת עלינו להתעורר ביותר לעשות רצונו של הקב"ה בכל יום ויום בתכלית השלמות, להיות דבוקים ברצונו יתברך, להקפיד על כל תג ותג, ולא לעגל פינות וכו', כי בדור הזה התגברה הקרירות לעבודת השם ביותר, וכולם מדברים פוליטיקה כל הזמן, ושקועים בכל מיני הבלי הבלים שאין כדאי לפרטם. והימים פורחים ממש בטיסה, ועוד מעט נצטרך להחזיר את הנשמה להשם יתברך, ומה נאמר אז?

לכן כדאי לנצל את הזמן היקר לתורה ולתפלה, ולהיות שמח על הדיבורים המעוררים האלו, כי אפשר שאדם יחיה בעולמו של הקב"ה מלא דמיונות בתרדמה רוחנית מוחלטת ולא יהיה לו שום צד, שבאמת עליו לשנות את הדרך שלו בחיים, והוא מרוצה מאד מעצמו, וכך צריך לנהוג ולחיות, כי באמת הוא לא מאמין שיש יותר מזה, אבל אחר שלומדים ספרי רבינו ומוהרנ"ת, רואים את האמת הערומה, שאין לתאר עד כמה אפשר לזכות בזה העולם. על כן אהובי אחי, ראה לעסוק הרבה מאד בלימוד ספרי רבנו ז"ל, ותסיים את הליקוטי מוהר"ן פעם אחר פעם, עד שיהיה שגור בפיך מאד, כי זה היה רצונו ז"ל, ועל ידי הספר הזה הוא מחזיר אותנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, שלמה ברוך.

הפוסט 018 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.