לִכְבוֹד יְדִיד נַפְשִׁי, הָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב, שֶׁקֵּרֵב אֶת עַצְמוֹ אֶל הָאוֹר הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים ….. נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

הִתְעוֹרַרְתִּי לִכְתֹּב לְךָ אַחֲרֵי מַה שֶּׁכָּתַבְתָּ לִי אֶתְמוֹל, וְרַק אַקְדִּים לְךָ הַמַּעֲלָה שֶׁל לְדַבֵּר אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְזוֹ לְשׁוֹן מוֹהַרְנַ"תְּ זַ"ל: 'בְּוַדַּאי צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְעִקַּר הַכָּבוֹד הוּא לְדַבֵּר עִם כָּל אֶחָד מֵהַתַּכְלִית לְהַכְנִיס בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם וְכֵן לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, בִּבְחִינַת "וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין" (יְשַׁעְיָה ו, ג תַּרְגּוּם יוֹנָתָן), שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת 'הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם' שֶׁהִתְחִיל בָּזֶה, כִּי זֶה עִקַּר הַכָּבוֹד בִּבְחִינַת (שְׁמוֹת רַבָּה לח, ה): "אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה". וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִיר אַדְמוֹ"ר זַ"ל: שֶׁ"כָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲסֹק בָּזֶה לְהַכְנִיס הַדַּעַת בַּחֲבֵרָיו" וְכוּ'; עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ שֶׁל מוֹהַרְנַ"תְּ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל.

אָחִי הַיָּקָר! מַה לְךָ שֶׁאַתָּה כָּל כָּךְ מִתְבַּלְבֵּל בְּכָל פַּעַם מֵהַחַיִּים הַלָּלוּ, הֲלֹא זֶה רַק סִימָן נָאֶה בְּיוֹתֵר, שֶׁנִּכְנַסְתָּ לִגְדוּד הַלּוֹחֲמִים, אַנְשֵׁי הַצַּדִּיק שֶׁתּוֹבְעִים מֵעַצְמָם חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל הַכְנָעָה וְהַקִּרְבָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם – עֲלִיּוֹת וִירִידוֹת בְּלִי שִׁעוּר, יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְּהוֹמוֹת, וְלִפְעָמִים נִדְמֶה לְאָדָם שֶׁהִשִּׂיג מַשֶּׁהוּ, וְהוּא נִמְצָא בְּמָקוֹם טוֹב, וּכְבָר עָשָׂה הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּפִתְאֹם בָּאָה כָּזֹאת נְפִילָה וּמַפָּלָה רוּחָנִית וְנִשְׁבַּר לְגַמְרֵי, וְאָז הַבַּעַל דָּבָר נַעֲשֶׂה בַּעַל מוּסָר כָּזֶה, מַגִּיד חוֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, וּמַתְחִיל לְיַסְּרוֹ בְּכַמָּה מִינֵי יִסּוּרִים קָשִׁים וּמָרִים, וּמַרְאֶה לוֹ מַמָּשׁ בְּדִיּוּק, כַּמָּה שֶׁהוּא רָחוֹק מִכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְאֵין לוֹ מַעֲנֶה בְּפִיו, כִּי רוֹאֶה שֶׁאֵלּוּ הֵם דִּבּוּרִים 'אֲמִתִּיִּים', שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה, וּמַה יִּהְיֶה הַסּוֹף וְכוּ'.

אַהּ, כַּמָּה שַׁקְרָן הוּא הַבַּעַל דָּבָר! כַּמָּה רְחוֹקִים הַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ מֵהָאֱמֶת הָאֲמִתִּית שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּטָהֳרָתָהּ, וְכִי זֶה מַה שֶׁהָרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רוֹצֶה? וְכִי לֹא כָּתוּב "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה"? וְכִי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁמְּבִיאָה מְרִירוּת וְעַצְבוּת, וְיֵאוּשׁ פְּנִימִי – זֹאת הִיא עֲבוֹדַת מַלְכֵּנוּ? כָּךְ רוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָאָדָם? הֲרֵי בָּרוּר לַכֹּל מִי שֶׁנִּכְנַס לְסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וּמוֹהַרְנַ"תְּ זַ"ל וּבִפְרָט כְּפִי הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל מוֹהֲרָא"שׁ זַ"ל, אֵיךְ שֶׁלֹּא הִפְסִיק לִתְבּוֹעַ מֵאִתָּנוּ רַק דָּבָר אֶחָד – לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּמוֹחִין וּבְחִיּוּת וּבַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר.

הַטָּעוּת שֶׁל עוֹבְדֵי הַשֵּׁם לִפְעָמִים הִיא, שֶׁכְּאִלּוּ עִנְיַן הַשִּׂמְחָה, הוּא שִׂמְחָה עַל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּלוֹמַר, אִם אָנוּ זָכִינוּ לַעֲשׂוֹת טוֹב בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלֵינוּ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה וּלְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאַף שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה אֱמֶת, שֶׁבְּוַדַּאי צָרִיךְ לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי אֳפָנִים שֶׁבָּעוֹלָם עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁזָּכִינוּ לַעֲבוֹד לֵאלוֹקַ שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ וְכוּ', אֲבָל מִצְוַת הַשִּׂמְחָה שֶׁצִּוָּה אוֹתָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל – לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, אֵינָהּ מִצְוָה זוֹ דִּלְעֵיל.

הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁלִּהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, הִיא מִצְוָה תְּמִידִית, בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר לַמַּעֲשִׂים שֶׁלָּנוּ, לַדְּבֵקוּת אוֹ שֶׁלֹּא בִּדְבֵקוּת שֶׁלָּנוּ, אֶלָּא לִשְׂמוֹחַ בַּה' – כָּךְ בִּפְשִׁיטוּת, זוֹ עַצְמָהּ הִיא עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאֵינָהּ מַצְרִיכָה שׁוּם הַקְדָּמָה, וְשׁוּם עֲבוֹדָה קוֹדֶמֶת לָהּ, וְאֵינָהּ חֵלֶק מִן הָעֲבוֹדָה, וְאַף לֹא חֵלֶק עִקָּרִי – אֶלָּא עֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמָהּ מַמָּשׁ! כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי שָׂמֵחַ בֶּאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אַף שֶׁמַּעֲשָׂיו אֵינָם עוֹלִים יָפֶה כְּלָל – הֲרֵי שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאוֹתָם רְגָעִים בָּעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, וּמַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אוֹר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוֹר הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה, וְהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹרָה אֶצְלוֹ, כִּי אֵינָהּ שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שִׂמְחָה, וְהָעַצְבוּת הִיא סִטְרָא אַחֲרָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא אוֹתָהּ, וּמִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא, וְעוֹד חוֹשֵׁב שֶׁעֶצֶם הַמְּרִירוּת שֶׁלּוֹ עַל קִצּוּרוֹ בָּעֲבוֹדָה – הִיא חֵלֶק מֵהָרְצוֹנוֹת לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

עֲבוֹדַת הָרָצוֹן הִיא עֲבוֹדַת הַשִּׂמְחָה וְהַתִּקְוָה וְהָאֱמוּנָה, כַּאֲשֶׁר אָדָם מִשְׁתּוֹקֵק מְאֹד אַחֲרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת אֵיךְ לִהְיוֹת קָרוֹב אֵלָיו, וְיֵשׁ לוֹ הֲנָאָה מֵעֶצֶם הָרָצוֹן וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת, וְזֶה דָּבָר נִפְלָא בְּיוֹתֵר, כִּי הַהִסְתַּכְּלוּת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹצֶרֶת אֶת הַכֵּלִים הַמַּתְאִימִים לָאוֹר שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ צָרִיךְ לְהָבִיא שִׂמְחָה עֲצוּמָה בָּאֱלֹקוּת, כִּי הוּא מִתְבַּטֵּל אֶל מְקוֹר וְשֹׁרֶשׁ הַשִּׂמְחָה, וְאֵינוֹ נִמְצָא בְּמָקוֹם רָחוֹק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל, אֶלָּא מִתְקָרֵב אֵלָיו בְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא רוֹצֶה, וְעוֹד פַּעַם רוֹצֶה, וְעוֹד יוֹתֵר רוֹצֶה, אֲבָל לֹא שֶׁהָרְצוֹנוֹת יַרְפּוּ אֶת יָדָיו, חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ יֵשׁ לוֹ אֵיזוֹ בְּעָיָה שֶׁמַּטְרִידָה אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם.

וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, כִּי מִצַּד אֶחָד יֵשׁ לָנוּ הַרְבֵּה הִתְעוֹרְרוּת, וְאָנוּ רוֹצִים לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים רַבִּים טוֹבִים בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲבָל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ עַצְמָם, אָסוּר שֶׁיִּהְיוּ כְּחוֹבָה וְהַטְרָדָה, כְּלוֹמַר, אִם לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ – אֲזַי הוּא שָׁבוּר מִזֶּה, וּמִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי, שֶׁזֶּה סִימָן שֶׁלֹּא רָצָה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם רָצָה אֶת שְׁלֵמוּתוֹ הָעַצְמִית. הָאָדָם צָרִיךְ רַק לִרְצוֹת וְלִרְצוֹת, וְכַמּוּבָן שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה בֶּאֱמֶת, מִשְׁתַּדֵּל בְּלִי סוֹף לְקַיֵּם אֶת רְצוֹנוֹ, אֲבָל יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁנִּמְנַע מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר בִּשְׁלֵמוּת שֶׁרָצָה, עָלָיו לְבַטֵּל אֶת הָרָצוֹן הָעַצְמִי, וּלְהַסְכִּים לִרְצוֹת רַק אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה – גַּם אֲנִי מְרֻצֶּה עַל זֶה, בְּתַכְלִית שְׁלֵמוּת לְבָבִי.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ רַבִּי, שֶׁעֲצוֹתָיו הָעֲמֻקּוֹת חָיוֹת וְקַיָּמוֹת, וְאִם אָנוּ נַמְשִׁיךְ אֶת לְבָבֵנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת – שֶׁאָנוּ רוֹצִים בְּכָל עֵת וָרֶגַע רַק אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּעֹמֶק פְּנִימִיּוּת לְבָבֵנוּ, וְגַם הַתּוֹרָה שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים, וְגַם הַתְּפִלּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים, וְהַצְּדָקוֹת וְהַקֵּרוּב רְחוֹקִים וְכוּ' וְכוּ', הַכֹּל לִשְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ, בְּלִי שׁוּם רָצוֹן עַצְמִי – שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא כָּךְ אוֹ כָּךְ – אֲזַי נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהָעֲבוֹדָה שֶׁעַל יְדֵי מְרִירוּת וְיֵאוּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם. וְרַק כָּךְ נוּכַל לְקַיֵּם אֶת הָעֵצוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְלִחְיוֹת חַיִּים מְאִירִים עַל פִּיהֶן.

וְאַעֲתִּיק לְךָ קֶטַע נוֹרָא וְנִפְלָא, מִדִּבְרֵי מְאוֹר עֵינֵינוּ מוֹהַרְנַ"תְּ זַ"ל, וְזוֹ לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: וְעַתָּה בֹּא וּרְאֵה זֶה מָצָאתִי בְּמִדְרָשׁ חָזִיתָ שִׁיר הַשִּׁירִים (שִׁיר הַשִּׁירִים רַבָּה פָּרָשָׁה ו פָּסוּק ד אוֹת ב) מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן שֶׁזּוֹכִין עַל־יְדֵי הַיָּדַיִם שֶׁהֵם הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בְּ'יָם הַחָכְמָה' כַּנַּ"ל, וְזֶה לְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה" (שִׁיר הַשִּׁירִים ו, ד) – 'כְּשֶׁאַתְּ רוֹצָה, כַּד אַתְּ בָּעֲיָא ־ לֵית אַתְּ צְרִיכָה בָּעֲיָא מִכְּלוּם, מֵילַף מִכְּלוּם, מִי אָמַר לָהֶם לְהָבִיא עֶגְלַת בָּקָר לִטְעֹן הַמִּשְׁכָּן לֹא מֵהוֹן וּבְהוֹן' וְכוּ'; עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְשִׂים לִבְּךָ הֵיטֵב לְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִדִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, כַּמָּה וְכַמָּה הוּא מַפְלִיג בְּמַעֲלַת הָרָצוֹן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל־עַם קָדוֹשׁ, שֶׁכְּשֶׁרוֹצִים בֶּאֱמֶת רְצוֹנוֹת דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ, אֵינָם צְרִיכִים עוֹד לְבַקֵּשׁ מִשּׁוּם אָדָם וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ, רַק הָרָצוֹן בְּעַצְמוֹ יוֹדִיעַ לוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת לִגְרֹם נַחַת רוּחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כַּמְבֹאָר בַּמִּדְרָשׁ הַנַּ"ל 'כְּשֶׁאַתְּ רוֹצָה כַּד אַתְּ בָּעֲיָא – לֵית אַתְּ צְרִיכָה בָּעֲיָא מִכְּלוּם מֵילַף מִכְּלוּם' וְכוּ'. עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

וְזוֹ הַקְדָּמָה יְקָרָה לְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלֵינוּ, כִּי אֶת עֶצֶם הָעֵצוֹת אָנוּ יוֹדְעִים, רַק קָשֶׁה לָנוּ לְקַיֵּם אוֹתָן מֵחֲמַת שֶׁאֵינֶנּוּ מְקַיְּמִים אוֹתָן בַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא זַ"ל צִוָּה, הַיְנוּ עַל יְדֵי שִׂמְחָה וְתִקְוָה, וּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל, כִּי הַחָכְמוֹת, אַף אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם – מַזִּיקוֹת מְאֹד מְאֹד, וְזֶה דָּבָר נָחוּץ לִזְכֹּר תָּמִיד, לְהִתְנַהֵג בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת כְּמוֹ תַּם וְיָשָׁר, בְּלִי הִתְחַכְּמוּת עַצְמִית, שֶׁרָצִיתִי לִהְיוֹת כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֶלָּא לוֹמַר לְעַצְמוֹ, אֵינִי רוֹצֶה כְּלוּם, אֲנִי רוֹצֶה רַק דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד – לִהְיוֹת קָרוֹב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֶת זֶה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּרֶגַע מְסֻיָּם זֶה דַּיְקָא, עַל יְדֵי כָּל דָּבָר מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שֶׁאֶחְטֹף אֵיזֶה טוֹב בְּתַכְלִית הַפַּשְׁטוּת, בְּלִי לַחֲשֹׁב מֵהֶעָבָר וּמִן הֶעָתִיד.

וְעָלֵינוּ לֵידַע, כִּי הָאִסּוּר שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁב מִן הֶעָבָר אֵינוֹ רַק מִן הֶעָבָר הָרָחוֹק, אֶלָּא אַף מֵהֶעָבָר שֶׁל לִפְנֵי שְׁנִיָּה וְדַקָּה, הַכֹּל צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּהִתְחַדְּשׁוּת הֲכִי נִפְלָאָה, כְּאִלּוּ נוֹלָד בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, וְכָךְ בְּכָל דָּבָר שֶׁנִּגַּשׁ לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בָּעוֹלָם מֵעוֹלָם, אֶלָּא עַכְשָׁו הִתְחִיל לִהְיוֹת יְהוּדִי, וְכַמָּה שֶׁזֶּה חָשׁוּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם – זֶה מְאֹד מֻזְנָח, וַאֲפִלּוּ אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַיְּקָרִים שֶׁיּוֹדְעִים מֵרַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁגִּלָּה אֶת סוֹד הַהִתְחַדְּשׁוּת, אֲבָל מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, הַכֹּל נִהְיָה יָשֵׁן וְרָדוּם עַד עִלָּפוֹן מַמָּשׁ, וְחוֹשְׁבִים שֶׁעִם רִקּוּד פֹּה וְשָׁם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָה, עִקַּר הַשִּׂמְחָה – שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה מָלֵא מַמָּשׁ מֵאֱלֹקוּתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹקִי לְעוֹלָם, הַחֵלֶק אֱלוֹקַי שֶׁבִּי, וְעַל זֶה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ שִׂמְחָה כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב.

אַחֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם הִתְחַדְּשׁוּת הוּא זוֹכֶה לִשְׂמֹחַ מְאֹד בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּמִי שֶׁשָּׂמֵחַ בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת – קַל לוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים טוֹבִים רַבִּים, כִּי זֶה מֵבִיא אוֹתוֹ לְהִתְחַדְּשׁוּת הַמּוֹחִין וְהַחִיּוּת, וְרַבֵּנוּ זַ"ל גִּלָּה לָנוּ שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה יְכוֹלִים לְהַנְהִיג הַמֹּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְזֶה דִּבּוּר נוֹרָא מַמָּשׁ, כִּי אַחֶרֶת הַמֹּחַ מְשֻׁעְבָּד מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּכֶּלֶא, הוּא לֹא יָכוֹל לַחֲשֹׁב נָכוֹן, וְהַכֹּל נִרְאָה לוֹ חֹשֶׁךְ וְשָׁחוֹר, אֲבָל אִם יִתְחַזֵּק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל אוֹמֵר שָׁם, שֶׁיִּשְׂמַח שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁשִּׂמְחָה זוֹ אֵינָהּ תְּלוּיָה בּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְחֵרוּת הַמּוֹחִין, וְשָׁם כָּל הַהַצְלָחָה שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

אָנָּא מִמְּךָ, אַל תִּפּוֹל בְּדַעְתְּךָ כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, אֶלָּא תְּחַיֶּה אֶת עַצְמְךָ שֶׁזָּכִיתָ לְהִתְקָרֵב לְאוֹר נוֹרָא וְנִפְלָא כָּזֶה, אוֹר שֶׁמֵּאִיר לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ מְאֹד מְאֹד, וּמְחַיֶּה אוֹתָנוּ בְּדִבּוּרֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטִים כָּאֵלּוּ, עַד שֶׁאֵין יוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ חוֹשְׁבִים עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, מַה אַתָּה צָרִיךְ יוֹתֵר מִזֶּה? אַתָּה רוֹצֶה לִלְמֹד? רַק כָּךְ תּוּכַל לִלְמֹד! אִם תִּשְׁתַּדֵּל לְהַחֲיוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבְּךָ – הַנֶּפֶשׁ תּוּכַל לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה דְּבָרִים אִם מְחַיִּים אוֹתָהּ…

וְצֵא וּלְמַד מַה שֶּׁלִּמֵּד אוֹתָנוּ מוֹהַרְנַ"תְּ זַ"ל: תֵּכֶף כְּשֶׁבָּאִין עָלָיו קֻשְׁיוֹת, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁקָּשֶׁה לוֹ עַל עַצְמוֹ עַל שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא פָּגוּם כָּל כָּךְ וְרָחוֹק כָּל כָּךְ מִקְּדֻשַּׁת הַתּוֹרָה, אֲזַי תֵּכֶף צָרִיךְ לִבְרֹחַ מִכָּל אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְלִשְׁתֹּק בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וּלְקַיֵּם 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה'. רַק לְהִתְגַּבֵּר בְּכָל פַּעַם לַחֲטֹף אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וּבִפְרָט תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים וְשִׂיחָה לִפְנֵי קוֹנוֹ, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, כִּי צְרִיכִין לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה' כִּי אֵין יוֹדְעִין כְּלָל, רַק לְקַיֵּם כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁ"אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל כִּי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" וְכוּ' (שִׂיחוֹת הָרַ"ן רכה), עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִתֵּן לָנוּ כֹּחַ לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחָדָשׁ מְאֹד, עִם כָּל הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁל הַהִתְקָרְבוּת הָרִאשׁוֹנִית, וּבְכָל יוֹם לְהִתְקָרֵב אֶל הַצַּדִּיק מֵחָדָשׁ, לִקְבֹּעַ שִׁעוּרִים 'קְטַנִּים' אֲבָל קְבוּעִים, וְלִשְׂמוֹחַ בָּהֶם, וּלְהַכְנִיס כָּל הַמֹּחַ בָּהֶם, וְכָל הַחִיּוּת שֶׁלְּךָ תִּהְיֶה רַק מִזֶּה שֶׁאַתָּה עוֹבֵד ה' בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, וְלֹא לְהִשָּׁבֵר כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם.

זְכוֹר הֵיטֵב, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר לְמִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲבוֹד אוֹתוֹ, וְכָל הַמְּנִיעוֹת הֵן מֵחֲמַת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב אוֹתָנוּ, וְזֶה כְּאִלּוּ הוּא קוֹרֵא לָנוּ מִמְּקוֹם קָדְשׁוֹ שֶׁנִּתְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִי שֶׁמֵּבִין אֶת הַשָּׂפָה הַזֹּאת, הוּא שָׂמֵחַ בַּמְּנִיעוֹת, הוּא מִתְבּוֹנֵן בָּהֶן, וְהוֹפֵךְ אוֹתָן לִנְעִימוֹת עַל יְדֵי שִׂמְחָה וּתְפִלָּה, וְהָעִקָּר לְהַאֲמִין מְאֹד בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁהֵם שָׁרָשִׁים וְעִיקָרִיִיּם בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

אָחִיךָ אוֹהַבְךָ

הפוסט אגרת התחזקות 001 – עבדו את ה' בשמחה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד יְדִיד נַפְשִׁי, הָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב, שֶׁקֵּרֵב אֶת עַצְמוֹ אֶל הָאוֹר הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים ….  נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

הִנֵּה הִגִּיעָה עוֹד שַׁבָּת קֹדֶשׁ, שַׁבָּת קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת בָּלָק, וְעָלֵינוּ לְעוֹרֵר אֶת עַצְמֵנוּ בְּהִתְעוֹרְרוּת נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה – לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים חֲדָשִׁים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאַף שֶׁרָצִינוּ לִהְיוֹת פְּעָמִים רַבּוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, וְלֹא הִצְלַחְנוּ כְּלָל לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כַּאֲשֶׁר עִם שְׁאִיפַת לְבָבֵנוּ, וְזֶה דֶּרֶךְ הַבַּעַל דָּבָר – לְשַׁבֵּר הַלֵּב בְּכָל פַּעַם, וְאַף שֶׁאֵין אוֹמֵר זֹאת בְּפֵרוּשׁ, כִּי אִם תִּשְׁאַל אֶת הָאָדָם, הַאִם יֵשׁ לְךָ תִּקְוָה לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, מִיָּד יֹאמַר שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ תִּקְוָה וְכוּ', אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת לְבָבוֹ, הוּא עֲדַיִן נִשְׁאַר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ כְּבָר לֹא יִהְיֶה כְּלוּם, וּכְאִלּוּ כְּבָר נִזְקָן בַּחֲטָאָיו, וְזֶה הוּא הַיֵּאוּשׁ שֶׁעָלָיו אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל – גִּיוַואלְד זַייט אַיְיךְ נִישְׁט מְיָאֵשׁ.

עָלֵינוּ לָדָעַת, כִּי בְּכָל יוֹם הָאָדָם נוֹלָד מֵחָדָשׁ, וְכָל רֶגַע הוּא מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ נִפְלָא בְּיוֹתֵר, שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְעוֹדֵד לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת וְהַנְּקִיּוּת, וְאָסוּר לִהְיוֹת זָקֵן אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד, הַיְנוּ, שֶׁלֹּא רַק בִּכְלָלִיּוּת, שֶׁאָסוּר לִהְיוֹת זָקֵן מֵרֹב שָׁנִים וְיָמִים, אֶלָּא אֲפִלּוּ זִקְנָה שֶׁל רְגָעִים, שֶׁהַיּוֹם הַזֶּה כְּבָר כָּל כָּךְ הָלַךְ לְאִבּוּד וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁרְגִילִים אֲנָשִׁים לוֹמַר, וּמְחַכֶּה לַיּוֹם הַמָּחָר, מָתַי יִזְכֶּה לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לָקוּם בַּבֹּקֶר בְּהִתְחַדְּשׁוּת הַמּוֹחִין וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְזֶהוּ הַשֶּׁקֶר הֲכִי גָּדוֹל.

כִּי מִי בִּקֵּשׁ מוֹחִין, וּמִי דָּרַשׁ יִשּׁוּב הַדַּעַת, בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין צָרִיךְ כִּי אִם אֶת הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁבּוֹ אַתָּה עוֹמֵד, וְשָׁם לִיצוֹר אֶת הַיִּשּׁוּב הַדַּעַת לְפִי הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, וּכְמוֹ הַפֵּרוּשׁ – אֵין לְהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְחַשֵּׁב בְּכָל פַּעַם, אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּעֵת, לְפִי הַמַּצָּב שֶׁלִּי כָּעֵת, לְפִי הַמֹּחַ שֶׁלִּי כָּעֵת, וְרַק כָּךְ עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

כְּשֶׁאָדָם מְרֻצֶּה בֶּאֱמֶת לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֲזַי הוּא נִקְרָא עֶבֶד הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁמְּבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי מִכָּל וְכָל, וְגַם כְּשֶׁעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מַצִּיב אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז, כְּאִלּוּ טוֹב לוֹ אוֹ לֹא טוֹב לוֹ, אֶלָּא עֵינָיו נְשׂוּאוֹת אֶל בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הַאִם בֶּאֱמֶת אֲנִי עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ וּמַעֲלֶה לוֹ נַחַת רוּחַ, וּבִשְׁבִיל זֶה בָּא הָאָדָם לְזֶה הָעוֹלָם, לְגַלּוֹת אֶת הַהַסְתָּרָה הַנּוֹרָאָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְעִקָּר הַדָּבָר, הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁגִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל בְּעִנְיַן כַּסֵּדֶר  וְשֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְאָדָם שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר – זֶה בִּגְלַל הַגֵּאוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְהַיֵּשׁוּת שֶׁבּוֹ מִתְנַגֶּשֶׁת עִם עֲבוֹדַת הַשֵּׁם טְהוֹרָה, וְאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ לַעֲבוֹד אוֹתָהּ, וְזֶהוּ דָּבָר נִפְלָא בְּיוֹתֵר, שֶׁאֶפְשָׁר בְּאֶמְצָעוּתוֹ לִבְדֹּק הֵיכָן הוּא אוֹחֵז בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

אֲבָל צָרִיךְ לְהַגְדִּיר קֹדֶם מַהוּ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, הַאִם כַּאֲשֶׁר נִתְבַּלְבֵּל לוֹ הַסֵּדֶר לִמּוּד? אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְרַכֵּז דַּעְתּוֹ? הַתְּשׁוּבָה לָזֶה, הִיא הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם! כַּאֲשֶׁר נִכְנָסוֹת בְּלִבּוֹ מַחֲשָׁבוֹת – שֶׁהוּא רָחוֹק כָּעֵת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה סִימָן שֶׁהוּא מָלֵא יֵשׁוּת וְגֵאוּת, וְרוֹצֶה רַק אֶת עַצְמוֹ, וּכְשֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לוֹ הוּא שָׁבוּר לְגַמְרֵי, כִּי לֹא הָלַךְ לוֹ לְפִי מַה שֶּׁהֶחְשִׁיב אֶת עַצְמוֹ.

לָכֵן חֵלֶק מֵעֲבוֹדַת הַהִתְחַדְּשׁוּת הִיא לְהִתְבַּטֵּל! לִרְצוֹת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְרַק אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלֹא אֶת עַצְמוֹ כְּלָל, וּבְכָל פַּעַם שֶׁרוֹצֶה קִרְבַת אֱלֹקִים, עָלָיו לְהָרִים עֵינָיו אֶל מַעְלָה – "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ", וְצָרִיךְ לְהַרְבּוֹת לוֹמַר אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בְּלִי סוֹף מַמָּשׁ, כּוּלֵּי הַאי וְאוּלַי, נִזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ רוֹצִים רַק אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ.

וְזֶה הַסּוֹד שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, דַּרְכִּי כְּשֶׁבָּא הַיּוֹם אֲנִי מוֹסֵר אֶת הַתְּנוּעוֹת שֶׁלִּי אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי זֶהוּ עֹמֶק הָעִנְיָן, אֲנִי רוֹצֶה רַק לַעֲשׂוֹת אֶת רָצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, גַּם כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁאֶעֱבֹד אוֹתוֹ מִתּוֹךְ בִּלְבּוּלִים.

רָצִיתִי לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר, אֲבָל אִם תִּתְבּוֹנֵן, זֶהוּ פְּגָמוֹ הַנּוֹרָא שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, הַטָּמֵא, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, וּמִי יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר בְּמַדְרֵגָה זוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה בְּדַרְגָּה הַנְּמוּכָה בְּיוֹתֵר, עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה מַמָּשׁ, מִשּׁוּם שֶׁהַכָּרַת הַבּוֹרֵא בְּלִי הַכְנָעָה, לֹא מְבִיאָה לִידֵי שׁוּם מַעְלָה, וּמַה שֶׁחָשׁוּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הִיא רַק הַכְנָעָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

שֶׁיִּהְיֶה לְךָ שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ.

אָחִיךָ אוֹהַבְךָבלעם

הפוסט אגרת התחזקות 002 – התחדשות! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד יְדִיד נַפְשִׁי, הָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב, שֶׁקֵּרֵב אֶת עַצְמוֹ אֶל הָאוֹר הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים … נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

הִנֵּה זֶה כַּמָּה פְּעָמִים דִּבַּרְנוּ בְּשִׂיחַת חֲבֵרִים, דִּבְרֵי הִתְחַזְּקוּת מְאִירִים, שֶׁמְּאֹד נִצְרָכִים לְחַיֵּי הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם, וְהֵם עִקָּרִיִּים וְשָׁרְשִׁיִּים בְּתוֹרַת הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵרַבֵּנוּ זַ"ל, וְלוּלֵא הֵם, כִּמְעַט אָבַדְנוּ בְּעָנְיֵנוּ, וְכֵיוָן שֶׁמֵּרֹב נְחִיצוּתָם הָעֲצוּמָה, מִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר הַבַּעַל דָּבָר, לְהַכּוֹת שׁוֹק עַל יֶרֶךְ, אָמַרְתִּי לָבוֹא בַּכְּתוּבִים עָדֶיךָ, וְאִם תִּקְרָא וְתִתְחַזֵּק – מַה טּוֹב, וְעַל כָּל פָּנִים, בִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה, בְּוַדַּאי תִּהְיֶה לִי הִתְעוֹרְרוּת וְהִתְחַזְּקוּת, כִּי כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֲנִי כּוֹתֵב לְעַצְמִי, וּבְדֶרֶךְ מִמֵּילָא גַּם אַתָּה יָכוֹל לְהִתְחַזֵּק, בִּבְחִינַת וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין.

דַּע לְךָ אָחִי, כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, הוּא מַכְרִיז מִלְחָמָה נֶגֶד הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְחֵילוֹתָיו, וּכְנֶגְדוֹ, גַּם הֵם לֹא שׁוֹקְטִים כְּלָל, אֶלָּא פּוֹתְחִים בַּחֲזִית עֲקֻבָּה מִדַּם נֶגְדּוֹ, וְאֵין לָהֶם נֶשֶׁק אַחֵר לְהִלָּחֵם בְּאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְעָרְבִים בְּאֹפֶן פָּעִיל מַמָּשׁ, בְּתוֹךְ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ, לִפְעָמִים הַבַּעַל דָּבָר מְפַתֶּה לְאָדָם שֶׁיֵּלֵךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּדֶרֶךְ הֲרִיסָה, וְלִפְעָמִים בְּדֶרֶךְ רִפְיוֹן, וְיֵשׁ וְהוּא מַכְנִיס מֹרֶךְ בִּלְבָבוֹ, וְעוֹד מַכְנִיס בְּלִבּוֹ שֶׁזּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, וּמִשִּׂיא טֻמְאַת הָעַצְבוּת, הוּא מַרְאֶה לוֹ כְּאִלּוּ יֵשׁ לוֹ הִתְעוֹרְרוּת לַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, וְאִי אֶפְשָׁר לֵידַע כִּמְעַט אֶת דְּרָכָיו הַנִּפְתָּלוֹת שֶׁל הַיֵּצֶר, כִּי הִיא מִלְחָמָה קְבוּעָה, שֶׁאֵין לוֹ סוֹף וְתִכְלָה, עַד הָרֶגַע שֶׁיֶּאֱסֹף הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת נִשְׁמָתֵנוּ לְחֵיקוֹ יִתְבָּרַךְ, אַחַר אֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים.

אֲבָל עֵצָה אַחַת יֵשׁ לָנוּ, וְהִיא בְּדוּקָה בְּיוֹתֵר, וּמֵרֹב שֶׁהִיא בְּהִירָה – קָשֶׁה לַעֲמֹד עַל טִּיבָהּ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְקַיֵּם אוֹתָהּ, הִיא עֲצַת הַשִּׂמְחָה, שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל קָרָא לָהּ – מִצְוָה! מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּמֵרֹב שֶׁאָנוּ רְגִילִים בְּמִלִּים אֵלּוּ, אֵינֶנּוּ שָׂמִים עַל לֵב מַה מֻּנָּח בְּעֹמֶק הָעִנְיָן הַזֶּה. מִצְוָה גְּדוֹלָה כָּזוֹ, וְקָשֶׁה לְקַיְימָהּ מְאֹד. כִּי זֹאת עָלֵינוּ לָדַעַת, אֲשֶׁר אֵין יָכוֹל אָדָם לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הַשִּׂמְחָה, רַק כַּאֲשֶׁר אֱמוּנָתוֹ שְׁלֵמָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, מְעוֹרֶרֶת וּמְרוֹמֶמֶת אוֹתוֹ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ כְּעַל כָּל הוֹן דְּעָלְמָא שֶׁאֲנִי יְהוּדִי, וְיֵשׁ לִי קֶשֶׁר עִם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְהוּא אוֹהֵב אוֹתִי… וַאֲנִי רוֹצֶה לְקַיֵּם אֶת מִצְווֹתָיו, וְיֵשׁ לִי שְׁאִיפָה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת וְכוּ' וְכוּ'. אֲבָל אִם אָדָם מַרְגִּישׁ עַצְבוּת בְּלִבּוֹ, יֵדַע שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, הַבַּעַל דָּבָר הִשְׁתַּלֵּט עָלָיו, וְכָל הַהַצָּעוֹת שֶׁלּוֹ הֵן עֵצוֹת שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא מַמָּשׁ.

אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאֹד חֲשׁוּבָה הַשִּׂמְחָה, כִּי אִם אָדָם רוֹקֵד מַמָּשׁ עַל זֶה שֶׁהוּא זָכָה לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, הוּא מַרְאֶה בָּזֶה, שֶׁהַמִּצְוָה חֲשׁוּבָה לוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִשְׁתּוֹקְקוּת לְקַיֵּם רָצוֹן הַשֵּׁם, וְאִם אֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּזֶה, הוּא מַרְאֶה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הִשְׁתּוֹקְקוּת לְקַיֵּם רָצוֹן הַשֵּׁם, וְאֵיךְ פִּתְאֹם בָּאָה לוֹ הִשְׁתּוֹקְקוּת לְיִרְאָה שֶׁל עַצְבוּת? אֵין זֶה אֶלָּא שֶׁזֶּהוּ הַשֶּׁקֶר הַכּוֹזֵב שֶׁל הַיֵּצֶר, שֶּׁמַּכְנִיס בּוֹ דִּמְיוֹן, כְּאִלּוּ הָעַצְבוּת שֶׁלּוֹ הוּא מֵחֲמַת שֶׁהוּא מִצְטַעֵר עַל כָּךְ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לַמְרוֹת שֶׁאֵין לָזֶה שׁוּם קֶשֶׁר, וְזוֹ אֵינָהּ אֱמֶת! כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁנִּזְכָּרִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ – מֻכְרָחִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, כִּי "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" כְּתִיב.

וְאַף שֶׁבָּרוּר, שֶׁמֵּרֹב טִרְדַּת הָעִתִּים, אָנוּ שׁוֹכְחִים מֵהַשִּׂמְחָה הַזֹּאת בֶּאֱמֶת, אֲבָל אֵלּוּ הֵם הַדִּבּוּרִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לְדַבֵּר תָּמִיד, עַד כַּמָּה שָׁפַר חֶלְקֵנוּ וְגוֹרָלֵנוּ, כַּמָּה טּוֹב שֶׁאָנוּ יְהוּדִים, כַּמָּה שִׂמְחָה וְתַעֲנוּג יֵשׁ לַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ מִכָּל מִצְוָה וּמִכָּל דִּבּוּר שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְזֶה מַה שֶׁיָּבִיא אוֹתָנוּ לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, כִּי אַחֲרֵי כָּל זֶה, נִזְכֶּה לְהִתְבּוֹנְנוּת עֲמוּקָה, אֵיךְ יָכוֹל אָדָם מְגֻשָּׁם וְנִבְזֶה, לִזְכּוֹת לְאוֹרוֹת צַחְצָחוֹת כָּאֵלּוּ, לְקַיֵּם רָצוֹן הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְשֶׁעַל זֶה עוֹמֵד כָּל הָעוֹלָם מַמָּשׁ… אֵין זֶה כִּי אִם שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ אוֹהֵב אוֹתִי, וְלִי יֵשׁ אֶת הַזְּכוּת לֶאֱהֹב אוֹתוֹ, וּמִזֶּה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגֵל נַפְשׁוֹ מְאֹד, עַל גֹּדֶל הַזְּכוּת הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת, וּכְבָר לֹא יִהְיֶה אִכְפַּת לוֹ אֶת הַמַּעֲמָד שֶׁלּוֹ בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, וְאֶת הַמַּצָּב שֶׁלּוֹ.

וְאִם תַּקְשֶׁה בְּצֶדֶק, וּמַה עִם הַדְּבָרִים הַחֲסֵרִים בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁאָנוּ מַחֲסִירִים זְמַן, זְמַנִּים טוּבָא מֵעֲשִׂיַּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיֵשׁ לָנוּ הַרְבֵּה מַה לְּתַקֵּן, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים וְכוּ' וְכוּ', תֵּדַע לְךָ, שֶׁגַּם הַהִתְעוֹרְרוּת הַזֹּאת, צְרִיכָה לָבוֹא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, כִּי רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר, שֶׁמִּצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה 'תָּמִיד', וְזֶה אוֹמֵר תָּמִיד מַמָּשׁ, כִּפְשׁוּטוֹ, וְעַל כֵּן, גַּם כְּשֶׁאָדָם בּוֹכֶה וּמְבַכֶּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ בְּעֵת הַשָּׁעָה הַקְּבוּעָה לְכָךְ, עַל עֹצֶם חֶסְרוֹנוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, עָלָיו לְהִתְאַזֵּר גַּם בְּמִצְוַת הַשִּׂמְחָה – לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

וְיֵשׁ לְהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי דֹּב בֶּער בֶּן הַבַּעַל הַתַּנְיָא זי"ע (הַיּוֹם הַיָּארְצַייט שֶׁלּוֹ) סֵפֶר קָדוֹשׁ הַנִּקְרָא 'דֶּרֶךְ חַיִּים', וְשָׁם מְבָאֵר, אֵיךְ שַׁיֶּכֶת שִׂמְחָה כְּשֶׁשָּׁב אֶל אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁבְּכִיָּה תְּקִיעָה בְּלִבָּא מֵהַאי גִּיסָא, עַל שֶׁהִתְרַחֵק מְאֹד וְכוּ', אֲבָל מִצַּד שֵׁנִי כָּל פְּסִיעָה שֶׁמִּתְקָרֵב לְאָבִיו הוּא מִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה, וְלָכֵן אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁבְּכִיָּה רָאשֵׁי תֵּיבוֹת, בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם, כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי לִשְׂמֹחַ מְאֹד, עַל כָּל פַּעַם, שֶׁאָדָם נִתְקַף הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, וְיֹאמַר לְנַפְשׁוֹ, אֲהָהּ, ה' אֱלֹקִים, הֲלוֹא אֲנִי מַאֲמִין, שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁאֲנִי זוֹכֶה לְדַבֵּר לְפָנֶיךָ הוּא מַתַּת אֱלֹקִים מַמָּשׁ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן, כְּשֶׁהַדִּבּוּר הַזֶּה הוּא מְחִילַת עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, כִּי אֲנִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה מִלְּפָנֶיךָ, וְהִתְעוֹרַרְתִּי מֵהַשֵּׁנָה הַזֹּאת, וּמַה הָיִיתִי עוֹשֶׂה אִם הָיִיתִי מַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בְּלִי תְּשׁוּבָה וּבְלִי חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ, וּמִזֶּה יָגִיל וְיִשְׂמַח כְּעַל כָּל הוֹן דְּעָלְמָא, כִּי רָאוּי לְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, עַל כָּל הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּזַכֶּה אוֹתוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וּבֶאֱמֶת הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה שָׁרְשִׁית מְאֹד, מֵעֹמֶק דְעֹמֶק, וְאִם תָּשִׂים לֵב, כָּל הָרִחוּק שֶׁל אָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא כְּשֶׁהוּא שָׁקוּעַ בַּאֲוִירָא דְּהַאי עָלְמָא, שֶׁהוּא מָלֵא מְרִירוּת שֶׁל חֹשֶׁךְ, וְאָז הָאָדָם מַתְחִיל לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, וְלִהְיוֹת שָׁקוּעַ בְּעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה כִּי אִם אֶת מַעֲמָדוֹ וּמַצָבוֹ, וְהַכֹּל הֶבֶל הֲבָלִים מַמָּשׁ, כִּי הוּא טוֹעֶה בְּיוֹתֵר, וְחוֹשֵׁב שֶׁהוּא נִמְצָא בִּתְנוּעָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, וְאֵינוֹ נִמְצָא כִּי אִם בִּתְנוּעָה שֶׁל הִתְרַחֲקוּת, רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, בְּעִידְנָא דְּרַעֲוָא, כְּמוֹ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה אוֹ בְּפוּרִים, אוֹ יְמֵי הַחֲנֻכָּה הַקְּדוֹשִׁים, כְּשֶׁאוֹר הַשְּׁכִינָה נוֹגַּהַת עֲלֵיהֶם, יֵשׁ אֶת הַחֵשֶׁק הַפְּנִימִי, לַעֲשׂוֹת טוֹב גָּמוּר, לְהָכִין שִׁעוּרִים כְּסִדְרָן, וְלַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּבְקִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב, וְכָל זֶה כִּי שׁוֹתִים מִמֵּי הַשִּׂמְחָה שֶׁהֵם רְפוּאָה לְכָל דָּבָר וְעִנְיָן.

וְהַיּוֹם נִכְנַס מְאֹד בָּעוֹלָם הַשֶּׁקֶר הַזֶּה, שֶׁל כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁחוֹשְׁבִים אֶת עַצְמָם לִמְבִינֵי הַנֶּפֶשׁ, וּמְפִיצִים דֵּעָה, שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לָתֵת מָקוֹם לָעַצְבוּת הַטִּבְעִית, וְלָתֵת לָהּ בִּטּוּי, וְכַדּוֹמֶה שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלּוּ, וְהַטָּעוּת הִיא, שֶׁבְּרֹב הַמִּקְרִים, הָעַצְבוּת אֵינָהּ בָּאָה מִמַּעַמְקֵי הַנֶּפֶשׁ וְאֵינָהּ טִבְעָהּ הָרָגִיל, אַדְּרַבָּה, הַנֶּפֶשׁ אוֹהֶבֶת תַּעֲנוּג וְשִׂמְחָה, וְכָל זֶה שֶׁהִיא בְּעַצְבוּת, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ בְּמָזוֹן גַּשְׁמִי שֶׁל עָלְמָא דְּשִׁקְרָא, וְצָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁהָעַצְבוּת הִיא סִטְרָא אַחֲרָא וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, וּמִמֵּילָא צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס לָזֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁמִּתְיַחֲסִים אֶל מַחֲשָׁבוֹת מְגֻנּוֹת, שֶׁהָאִישׁ הַכָּשֵׁר בּוֹרֵחַ מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁבּוֹרְחִין מִן הָאֵשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת, כִּי יוֹדֵעַ וּמַאֲמִין כַּמָּה טֻמְאָה יֵשׁ בְּמַחְשָׁבָה אַחַת שֶׁאֵינָהּ כָּרָאוּי בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה וּבִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

וְיוֹתֵר מִזֶּה, צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁהַמַּחְשָׁבוֹת הֲלֹא טְהוֹרוֹת בָּאוֹת מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה, וְהָרַחֲמִים הָעַצְמִיִּים, וְשֶׁלֹּא לִהְיוֹת מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ, וְתָמִיד לְהִתְלוֹנֵן, וְאַף שֶׁמִּתְלוֹנֵן עַל הַקִּצּוּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִם זֶה מָהוּל בְּעַצְבוּת – זוֹ הִיא סִטְרָא אַחֲרָא מַמָּשׁ. וְלָכֵן תֵּכֶף כְּשֶׁבָּאָה מַחֲשָׁבָה שֶׁל מְרִירוּת וְיָגוֹן, צָרִיךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְתוֹךְ שִׂמְחָה, וְלֹא רַק לְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה טוֹב, וְיָבוֹאוּ זְמַנִּים טוֹבִים מֵאֵלּוּ, וְרַק לְהַמְעִיט הַשִּׂמְחָה, אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה – צָרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ, פָּשׁוּט, כְּשֶׁבָּאָה הַמַּחֲשָׁבָה הַטְּמֵאָה שֶׁל עַצְבוּת, צָרִיךְ לִרְקֹד וּלְפַזֵּז לִפְנֵי ה' בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת, כִּי גִּלּוּ לְךָ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁאַתָּה בָּרַחְתָּ לַפִּנָּה שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְעָלֶיךָ לִבְרֹחַ מִשָּׁם מַמָּשׁ בְּרֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ, וְלִהְיוֹת שָׂמֵחַ בֶּאֱמֶת מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה.

אֵין זֶה אוֹמֵר, שֶׁהַדְּבָרִים הַלָּלוּ פְּשׁוּטִים, הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, הֵם מְסֻבָּכִים וּמֻרְכָּבִים עַד מְאֹד, וְכִמְעַט שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. אֲבָל בְּכֹחוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, מִי שֶׁמַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְכָךְ, עִם אֱמוּנָה עֲמוּקָה וַאֲמִתִּית בּוֹ יִתְבָּרַךְ, לִשְׂמֹחַ עַל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וּלְהַגְדִּיל הַשִּׂמְחָה מְאֹד, בְּשִׂיא הַהִדּוּר שֶׁלָּהּ, הַדָּבָר הַזֶּה נַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּיָּד שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה – זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת מִזֶּה שִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְכָל לְבָבוֹ מִתְרַחֵב לְקַיֵּם עוֹד וְעוֹד דְּבָרִים טוֹבִים וּמוֹעִילִים, כִּי בִּשְׁבִיל זֶה בָּאנוּ לָעוֹלָם, לַחֲטֹף טוֹב אֲמִתִּי וְנִצְחִי, שֶׁאֵין לוֹ עֵרֶךְ וּתְמוּרָה, וְכָל הָעוֹלָם לֹא שָׁוֶה כְּנֶגֶד תְּנוּעָה אַחַת שֶׁל תְּשׁוּבָה וּדְבֵקוּת.

וְעָם כָּל זֹאת, עָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁאֵין זֶה אוֹמֵר, שֶׁהַנְּטִיָּה לְעַצְבוּת אֵינָהּ מוּבֶנֶת כְּלָל, כִּי לִפְעָמִים מֵרֹב הִתְעוֹרְרוּת וְיִרְאָה אֲמִתִּית, יֵשׁ יְנִיקָה גַּם לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא כְּעֵין עַצְבוּת, וְאִם אָדָם לֹא שָׂם לִבּוֹ לִבְרֹחַ מִזֶּה –הוּא עָלוּל לְהִלָּכֵד בִּשְׁחִיתוּת הַמִּדָּה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת.

וְלָכֵן צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁזֶּה מוּבָן בְּהֶחְלֵט, שֶׁהַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית, מֵרֹב דְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהַסְפִּיק וְלַעֲשׂוֹת, וְלֹא תָּמִיד מַצְלִיחַ, וְיֵשׁ מִכְשׁוֹלִים, וְלִפְעָמִים הֵם חֲמוּרִים בְּיוֹתֵר, וְהַלֵּב לֹא מַסְכִּים עִם הַשִּׂמְחָה כְּלָל, וְזֶה מְאֹד מוּבָן וְטִבְעִי, אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה, אָנוּ יְהוּדִים, וְאַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁיְּהוּדִים מְקַיְּמִים מִצְוָה רַק כְּשֶׁהֵם מְבִינִים, אֶלָּא מְקַיְּמִים מֵחֲמַת רָצוֹן הַשֵּׁם, וְכֵיוָן שֶׁבָּרוּר, שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם כִּפְשׁוּטוֹ הוּא שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת שְׂמֵחִים עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ, עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת, בְּכָל זְמַן וְעִדָּן, וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן נְפִילַת הַמּוֹחִין וְאַף שֶׁהַנְּפִילָה בְּרוּחוֹ הִיא בְּצֶדֶק גָּמוּר, וּמוּבָן מְאֹד לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, עָלֵינוּ לְהִתְעַלּוֹת מִזֶּה, וּלְקַיֵּם רָצוֹן הַבּוֹרֵא שֶׁצִּוָּנוּ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד.

וְהַסִּימָן לָזֶה, שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לָקַחַת מוּסָר וְדֻגְמָה מִזְּמַנֵּי הַשִּׂמְחָה הַמְּחֻיָּבִים לְכֻלֵּי עָלְמָא מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שִׂמְחַת הֶחָג וְכוּ', שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת, שֶׁאָדָם כָּשֵׁר יֹאמַר בְּלִבּוֹ, אֵינִי רוֹקֵד בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, כִּי עוֹבֵר עָלַי כָּעֵת מַשְׁבֵּר, וַאֲנִי מְבַטֵּל יוֹם קָדוֹשׁ זֶה וְשׁוֹכֵב בְּמִטָּתִי בְּדִכָּאוֹן וְכוּ', אֶלָּא יַעֲשֶׂה כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּלְרַקֵּד שָׁם עִם הַצִּבּוּר, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, תִּדְבַּק בּוֹ הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית וְהַקְּדוֹשָׁה, וְיִהְיֶה חֶלְקוֹ עִם הַשְּׂמֵחִים עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּכְמוֹ כֵן בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל, כַּאֲשֶׁר מִתְגַּבֶּרֶת הָעַצְבוּת הַטִּבְעִית, אוֹ אֲפִלּוּ הָעַצְבוּת שֶׁאֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת אֵצֶל סְתָם בְּנֵי אָדָם עַצְבוּת, כִּי אִם סְתָם מַצָּב רוּחַ קוֹדֵר, וְאַף אִם מְלֻבָּשׁ בְּסַמְמָנֵי קְדֻשָּׁה, כְּאִלּוּ דּוֹאֵג לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ עַל קִצּוּר עֲבוֹדָתוֹ וְכוּ' – עָלָיו לְהִתְעַלֵּם מִזֶּה לְעֵת עַתָּה, וּפָשׁוּט לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה וְלִקְפֹּץ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה דִּקְדֻשָּׁה, וְכָל אָדָם מֵבִין מֵעַצְמוֹ מַה עָלָיו לַעֲשׂוֹת בִּזְמַן כָּזֶה, כִּי יֵשׁ עַל זֶה בְּחִירָה כְּמוֹ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה.

אָנָּא אָחִי, זְכוֹר הֵיטֵב, כִּי אֵינִי מְחַדֵּשׁ לְךָ כְּלוּם, כַּיָּדוּעַ לְךָ, אֶלָּא אָנוּ חוֹזְרִים עַל מַה שֶּׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ בְּכָל זְמַן וְעִדָּן מִמּוֹהֲרָא"שׁ זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, וְאֶת נוֹרָאוֹת הָעֵצָה הָאֲמִתִּית שֶׁל מִצְוַת הַשִּׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁדִּבַּרְנוּ פַּעַם, שֶׁאֵין זוֹ שִׂמְחָה בַּעֲבוּר קִיּוּם הַמִּצְווֹת בִּלְבַד, אַף שֶׁזֶּה שֹׁרֶשׁ כָּל עִנְיַן מִצְוַת הַשִּׂמְחָה. אֶלָּא עֶצֶם הַשִּׂמְחָה בָּאֱלֹקוּת הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה מְאֹד, לִהְיוֹת שָׂמֵחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר לְשׁוּם דָּבָר אַחֵר.

וְרַק בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, בְּלִי לִפּוֹל מִן הַדְּבֵקוּת, כִּי הָעַצְבוּת מַרְחִיקָה אֶת הָאָדָם מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ עַד אֵין שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, וּכְמוֹ בַּזְּמַן שֶׁהָיְתָה הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, הָיוּ צְרִיכִים הַנְּבִיאִים, לִפְנֵי שֶׁהָיְתָה עֲלֵיהֶם הַשְׁרָאַת הַנְּבוּאָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים אַף בִּכְלֵי שִׁיר וְנַגֵּן, הָעִקָּר לִהְיוֹת שְׁרוּיִים בְּשִׂמְחָה, וּמִכֹּחַ זֶה הָיוּ זוֹכִים לְהִתְנַבְּאוֹת מַמָּשׁ, שֶׁזֶּהוּ גִּלּוּי אֱלֹקוּת בְּתַכְלִית הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה.

וְאָכֵן, לָזֶה אָנוּ שׁוֹאֲפִים לְהַגִּיעַ, אִם כִּי לֹא לִנְבוּאָה מַמָּשׁ, אֲבָל לְהֶאָרַת הַנְּבוּאָה, לְהַשְׁפָּעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הֶאָרַת הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת גַּם אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּרוּחָנִיּוּת, וּבִתְנַאי שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מִכָּל וָכֹל, אַף שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּעֵינָיו, וְאַף לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְכוּ', הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה.

וְאַל יִחַר אַפְּךָ בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, כִּי אֵינִי בָּא כְּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר, אֶלָּא בֶּאֱמֶת זוֹ נְקֻדָּה שֶׁכֻּלָּנוּ צְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק בָּהּ, וְגַם אֲנִי עָנִי, מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁאֶזְכֶּה לַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית, וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת.

אָחִיךָ אוֹהַבְךָזמנ

הפוסט אגרת התחזקות 003 – ההתעוררות, רק מתוך שמחה! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד יְדִיד נַפְשִׁי, הָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב, שֶׁקֵּרֵב אֶת עַצְמוֹ אֶל הָאוֹר הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים … נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ דִּבְרֵי חִזּוּק, וּבֶאֱמֶת אֲנִי כּוֹתֵב אוֹתָם לְעַצְמִי, כִּי לְפִי גֹּדֶל הִתְגַּבְּרוּת הַיֵּצֶר, הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אֶת אֲמִתַּת אוֹר הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה, עֲדַיִן לֹא הִתְחַלְנוּ כְּלוּם, וְרַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן נא): אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת, שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם, כִּי לֹא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם. וּלְמִי נֶאֶמְרוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ? הַאִם לְאַנְשֵׁי הָעוֹלָם, הַשְּׁקוּעִים לְגַמְרֵי בְּזֻהֲמַת עוֹלָם הַזֶּה, לֹא וְלֹא, אֶלָּא לַאֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִים וְאַף עַל פִּי כֵן מַטְעִים אֶת עַצְמָם.

וְרַבֵּנוּ זַ"ל נָתַן לָנוּ עֵצָה, בְּתוֹרָה ט"ו, לִשְׁפֹּט אֶת כָּל עֲסָקָיו, וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי, הַאִם כָּךְ רָצוֹן ה' שֶׁאֶתְנַהֵג, הַאִם בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרֵאתִי, וּמִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם, אִם אָדָם עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן כָּזֶה, נִשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לְגַמְרֵי, וְעַל פִּי רֹב מִתְיָאֵשׁ, כִּי רוֹאֶה אֵיךְ שֶׁעָבְרוּ עָלָיו הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת בְּחֹשֶׁךְ גָּמוּר, וְאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לְהַחֲזִיר הַיָּמִים, וְאַף שֶׁמִּתְגַּעְגֵּעַ אֶל הַיָּמִים הַטּוֹבִים שֶׁהָיוּ לוֹ, אֲבָל הוּא שָׁבוּר לְגַמְרֵי, וְזֶה עָלוּל לִהְיוֹת הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל לַנְּפִילָה וְלֹא לַהִתְחַזְּקוּת.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּית, בָּהּ יִשְׁכֹּן אוֹר, שֶׁגַּם בָּזֶה אָסוּר לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מִזֶּה בְּעַצְמוֹ חֶשְׁבּוֹן, אַדְּרַבָּה, אִם יֵשׁ אֱמֶת כָּזוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְקַיֵּם מִצְווֹתָיו, מַה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּרֶגַע זֶה, הַאִם רָצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֶהְיֶה שָׁבוּר וְלֹא אֶעֱשֶׂה כְּלוּם, אוֹ שֶׁמָּא הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת דְּבֵקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַשִּׁפְלוּת, אַף שֶׁלֹּא רוֹאִים שׁוּם דָּבָר.

וְזֶה הַבֵּאוּר הֶעָמֹק בְּמִצְוַת ה' בָּרָה – מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וְרַבִּים שׁוֹאֲלִים, אֵיזוֹ מִצְוָה הִיא זוֹ, אֶלָּא זוֹ מִצְוָה הַכּוֹלֶלֶת כָּל הַמִּצְווֹת, זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ, שֶׁאִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָשָׂה עִמִּי חֲסָדִים גְּדוֹלִים כָּאֵלּוּ, וְנָפַח בִּי רוּחַ חַיִּים, וַאֲנִי קַמְתִּי בַּבֹּקֶר, הֲרֵי שֶׁזּוֹ קְרִיאָה אֱלֹקִית עֶלְיוֹנָה מְהַדְהֶדֶת – קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ חָפֵץ בִּבְרִיָּה כָּזוֹ, שֶׁמִּתְנוֹעַעַת בְּעוֹלָמוֹ, וּפוֹעֶלֶת וּמְדַבֶּרֶת.

וּמַה עוֹשֶׂה אָדָם? מֵנִיחַ אֶת עַצְמוֹ לְהַטְעוֹת בָּעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁהוּא יְרֵא־הַשֵּׁם לוֹקֵחַ אֶת כָּל הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְחַזְּקוּת לִמְקוֹמוֹת אֲפֵלִים וַחֲשׁוּכִים, כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם תִּקְוָה לָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְבָר מִתְיָאֵשׁ מִלִּהְיוֹת עוֹבֵד הֲוָיָ"ה בֶּאֱמֶת, וְחוֹשֵׁב שֶׁהוּא מֻנָּח בְּיִרְאָה וּבִדְבֵקוּת, וְהַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, כָּאן תָּפַשׂ אוֹתוֹ הַבַּעַל דָּבָר בִּמְצוּדָתוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא יוּכַל עוֹד לָקוּם, בִּבְחִינַת (אֵיכָה א, יד): "הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי … בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם"; וְזֶה רוֹאִים אַחַר יָמִים וְשָׁנִים, מַה פָּעַלְתִּי עִם הַמּוּסָר שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר? שׁוּם דָּבָר.

וּמִצַּד שֵׁנִי, בָּא הַיֵּצֶר וּמְיָאֵשׁ אֶת הָאָדָם לְגַמְרֵי בַּצַּד הַשֵּׁנִי, וְאוֹמֵר לוֹ, תֵּדַע, שֶׁאֵין דְּבָרִים כָּאֵלּוּ כְּלָל, וְהַכֹּל דִּמְיוֹנוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשִּׂיג הָאֱמֶת לְגַמְרֵי, כִּי יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָכִים וְכוּ', וּמְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי, וְזֶהוּ שֶׁקֶר הֲכִי גָּדוֹל, כִּי בְּרֶגַע קַל וּבְדָבָר קָטָן בְּיוֹתֵר, אֶפְשָׁר לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלִהְיוֹת דָּבוּק לְגַמְרֵי בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת, כִּי הָרְשׁוּת נְתוּנָה בְּכָל עֵת וָרֶגַע לִהְיוֹת לְמַעְלָה לְגַמְרֵי, בְּלִי שֶׁיֵּרָאֶה בַּחוּץ כְּלָל, בְּתַכְלִית תַּכְלִית הַדְּבֵקוּת וּפְרִישׁוּת הַמַּחֲשָׁבָה מִזּוֹהֲמָא דְּהַאי עָלְמָא, וְאַף שֶׁבָּרֶגַע הַקֹּדֶם הָיָה מֻנָּח לְגַמְרֵי בָּאַרְצִיּוּת, הוּא יָכוֹל לְהִתְנַעֵר לְגַמְרֵי מִן הָאָבָק שֶׁדָּבַק בּוֹ, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

וּמַה הָעֵצָה לְהִנָּצֵל מִן הַיֵּצֶר, רַבֵּנוּ זַ"ל גִּלָּה לָנוּ, שֶׁעַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁאוֹהֲבִים אֶת הַצַּדִּיק – מְגָרְשִׁים הָרוּחַ שְׁטוּת מִלִּבּוֹ, וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת הִיא בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי, בְּלִמּוּד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּבַהֲלִיכָה בַּעֲצוֹתָיו, וְעָלֵינוּ לֵידַע וּלְהַאֲמִין, כִּי לֹא הֵנִיחַ הַצַּדִּיק דָּבָר קָטָן וְדָבָר גָּדוֹל, שֶׁלֹּא יָכִין לָנוּ לְכָל הַצָּרוֹת וְהַבְּעָיוֹת שֶׁלָּנוּ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְעָלֵינוּ לְהַאֲמִין בּוֹ לְגַמְרֵי, וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דְּבָרָיו, עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר כְּהוּא זֶה, וְכָךְ נִהְיֶה בְּטוּחִים, שֶׁהַתְּרוּפָה הָאֲמִתִּית כְּנֶגֶד הַטְעָיַת הַיֵּצֶר הִיא הַצִּיּוּת לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת.

הִנֵּה רַבֵּנוּ זַ"ל נָתַן לָנוּ אֶת הָעֵצָה שֶׁל שִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וְכָל אֶחָד שֶׁרַק טָעַם, אֲפִלּוּ מְעַט מֵרְדִיַּת הַדְּבָשׁ הַזֹּאת – אוֹרוּ עֵינָיו לְגַמְרֵי, כִּי מִי יָכוֹל לְהַצִּיק לְבֶן הַמֶּלֶךְ, שֶׁמְּנַהֵל פְּגִישׁוֹת סְדִירוֹת אִתּוֹ, וּמִי יָכוֹל לְהִכָּנֵס בֵּין הָאָב וּבְנוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהַבֵּן מִתְלוֹנֵן בְּצֵל צַחְצָחוֹת, וּבוֹכֶה וּמְבַכֶּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עַל כָּל מַה שֶׁהַבַּעַל דָּבָר עוֹשֶׂה לוֹ, וְרוֹצֶה לַהֲרֹג אוֹתוֹ לְגַמְרֵי.

וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, כִּי בֶּאֱמֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל הָיְתָה לְקַדֵּשׁ אֶת הָעוֹלָם בּוֹ אָנוּ חַיִּים, וְלֹא לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ בְּהַטְעָיָה עַצְמִית כְּאִלּוּ בֶּאֱמֶת בָּרַחְנוּ מִמֶּנּוּ, וּכְמוֹ שֶׁהַתּוֹלְדוֹת זי"ע מֵבִיא מָשָׁל לְאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת, שֶׁהָיָה לָהּ צַעַר, אֲזַי בָּרְחָה לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁמָּא יוּקַל לָהּ… וּבֶאֱמֶת הַצַּעַר אִתָּהּ עִמָּהּ לְאָן שֶׁתֵּלֵךְ, כְּמוֹ כֵן, הַבְּרִיחָה וְהַפְּרִישׁוּת הַחִיצוֹנִית מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אַף שֶׁגַּם בָּהּ יֵשׁ נְקֻדַּת אוֹר וְשָׂכָר, אֲבָל אִם הַבַּעַל דָּבָר בָּא אִתְּךָ עִמְּךָ לִמְקוֹמְךָ, מַה פָּעַלְתָּ?

עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת הוּא הַיִּרְאָה הַגְּדוֹלָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֶת זֶה אָנוּ לוֹקְחִים לְכָל מָקוֹם, גַּם אִם אָנוּ נִמְצָאִים לְפִי עֶרְכֵּנוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית וּמִתַּחְתָּיו, עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ, אַדְּרַבָּה, אִם בֶּאֱמֶת אֲנִי מֻנָּח בְּמָקוֹם שֶׁאֲנִי מֻנָּח, בְּוַדַּאי עָלַי לְצַיֵּת לַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁאוֹמֵר לִי לְלַקֵּט נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִכָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלַי, וְלִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, כִּי דַּוְקָא מֵחֲמַת יִרְאָתִי הַגְּדוֹלָה שֶׁלֹּא אֲאַבֵּד אֶת עוֹלָמִי כְּלָל, אֲנִי מִתְחַזֵּק שֶׁלֹּא לִפּוֹל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְלֹא לִפּוֹל לְעַצְבוּת, כִּי אֲנִי יָרֵא לִהְיוֹת בְּעַצְבוּת, וְדַוְקָא מֵחֲמַת הַיִּרְאָה הַגְּדוֹלָה וְהַנּוֹרָאָה אֲנִי מִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא.

הַכְּלָל, שֶׁמִּי שֶׁבֶּאֱמֶת רוֹצֶה לִפְרֹשׂ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו, עָלָיו לְאַמֵּץ לְעַצְמוֹ אֶת הָעֵצוֹת הַבָּאוֹת מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, מִשַּׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי כְּנֶגֶד הַהִשְׁתּוֹלְלוּת שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, בְּדוֹרֵנוּ הַשָּׁפֵל בְּיוֹתֵר, שֶׁכָּל הָאֲוִירִים בַּחוּץ מְלֵאִים כְּפִירָה וְטֻמְאָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, עַד שֶׁזֶּה נִכְנַס גַּם בַּלְּבָבוֹת הַכְּשֵׁרִים, יֵשׁ רַק עֵצָה אַחַת, לִבְרֹחַ מִכָּל הַחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, אֶל שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהוּא הָאוֹר שֶׁל תְּפִלַּת הַמָּשִׁיחַ, אוֹר הַמַּלְכוּת, עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה וְהַהִתְבּוֹדְדוּת, לִבְרֹחַ בְּכָל פַּעַם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, בִּקְבִיעוּת עֲצוּמָה.

וְאַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעַצְמְךָ אֶת אֲמִתַּת דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁאָמַר, שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ, כִּי כְּשֶׁאָדָם מֻנָּח בְּעַצְבוּת, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ מִן הָעֵצָה הַכְּלָלִית הַזֹּאת, וְיוֹדֵעַ שֶׁזּוֹהִי שְׁלֵמוּת תִּקּוּנוֹ, לְהַעֲמִיס עַל הַגּוּף רִבּוּי דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים וְכוּ', אֲבָל אֵינוֹ מְסֻגָּל לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה מֵרֹב מְרִירוּת נֶפֶשׁ, וְאִם כְּבָר אוֹמֵר אֵיזֶה דִּבּוּר – הוּא בְּלֹא לֵב כְּלָל, וְאַף שֶׁבְּוַדַּאי בְּוַדַּאי אֵין סָפֵק שֶׁזֶּה עוֹלֶה מְאֹד לְמַעְלָה, וְאֵין שׁוּם דִּבּוּר וּתְנוּעָה נֶאֱבָדִים כְּלָל, אֲבָל מִי יַשְׁוֶה אֶת הַדִּבּוּר שֶׁבָּא בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, בִּדְבֵקוּת אֱלֹקוּת, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה הִיא עֲרֵבָה וּמְתוּקָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְדִבּוּר שֶׁבָּא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וּתְהוֹמוֹת נֶפֶשׁ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

וְאַף שֶׁיֵּשׁ עִנְיָן, שֶׁכַּאֲשֶׁר אָדָם בָּא אֶל דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ, עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת מִזֶּה תְּפִלָּה נוֹרָאָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל אָז גַּם אָסוּר לַעֲזֹב הַשִּׂמְחָה וְהַהִתְחַזְּקוּת, שֶׁמִּתּוֹךְ הַצָּרָה, הַיָּגוֹן וְהָאֲנָחָה מְהַפְּכִים הַכֹּל לְשִׂמְחַת הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְזֶה דָּבָר נִפְלָא אֵיךְ שֶׁכָּל הָעֵצוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, קְשׁוּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, הַתְּפִלָּה מְזִינָה אֶת הַשִּׂמְחָה, וְהַשִּׂמְחָה אֶת הַתְּפִלָּה, שְׁמִירַת הַבְּרִית אֶת הַהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק, וְהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק אֶת שְׁמִירַת הַבְּרִית, לִמּוּד הַתּוֹרָה אֶת הָאֱמוּנָה, וְהָאֱמוּנָה אֶת לִמּוּד הַתּוֹרָה, וְכֵן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ בְּכָל הָעֵצוֹת, וְכֵן הוּא בְּכָל סִפְרֵי צַדִּיקֵי הָאֱמֶת.

וּבֶאֱמֶת רָאוּי לִלְמֹד בְּכָל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, סִפְרֵי מוּסָר וַחֲסִידוּת, דְּרוּשׁ וְקַבָּלָה וְכוּ', עַל פִּי הַהַקְדָּמוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁאָז אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַלִּמּוּד שֶׁלָּנוּ הוּא לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה, לָדַעַת אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה, וְלֹא תִּהְיֶה חָכְמָתֵנוּ מְרֻבָּה מִמַּעֲשֵׂינוּ, וְהַיּוֹם הִתְפַּשֵּׁט הָעִנְיָן לָדַעַת הַרְבֵּה דְּבָרִים, וְהַרְבֵּה דְּרָכִים, וְיֵשׁ אַבְרֵכִים שֶׁלּוֹמְדִים קַבָּלָה בְּעִיּוּן, וְכַוָּנוֹת וְכוּ', וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא יָדְעוּ צוּרָתָא דִּשְׁמַעְתְתָא, וְעַל זֶה עוֹד הָיָה אֶפְשָׁר לְהַחֲרִישׁ, כִּי מִי יוֹדֵעַ, שֶׁמָּא נִשְׁמָתָם שַׁיֶּכֶת לְלִמּוּד זֶה דַּיְקָא, אֲבָל הַכְּאֵב הַגָּדוֹל, שֶׁלִּפְעָמִים חָכְמָתָם מְרֻבָּה מִמַּעֲשֵׂיהֶם, כְּשֶׁלּוֹמְדִים גִּלּוּי אֱלֹקוּת, עַל הָאָדָם לְהִתְמַלֵּא יִרְאָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמֵד, וּמְהַפֵּךְ בְּסִתְרֵי נִסְתָּרוֹת שֶׁל הַבְּרִיאָה, וְאָז כָּל הָעֵץ חַיִּים וְכוּ' הוּא סֵפֶר מוּסָר עָמוֹק מְאֹד, אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָזֶה בִּקְדֻשָּׁה.

וּמִכָּאן נְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ לִהְיוֹת כְּמוֹ הַמָּשָׁל שֶׁהֵבִיא רַשִׁ"י בְּפָרָשָׁתָן, שֶׁזֶּה שֶׁחִפֵּשׂ מַרְגָּלִית בַּחוֹל, הָיָה מֵבִיא אֶת כָּל הַחוֹל, וְכוֹבֵר בַּכְּבָרָה עַד שֶׁמָּצָא אֶת הַמַּרְגָּלִית, עָלֵינוּ לִהְיוֹת מְמֻקָּדִים אֶל הַחִפּוּשׂ הַזֶּה, לְחַפֵּשׂ בְּעַצְמֵנוּ רַק נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְלֹא לִשְׁבֹּר אֶת עַצְמֵנוּ כְּלָל, וּמִמֵּילָא תִּהְיֶה לָנוּ גַּם הִתְעוֹרְרוּת דִּקְדֻשָּׁה, לֹא כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה הִתְחַזְּקוּת – חָסֵר בִּנְקֻדַּת הַהִתְעוֹרְרוּת, וְלֹא נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי אַדְּרַבָּה, הַהִתְעוֹרְרוּת הָאֲמִתִּית, שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִיּוּם לָנֶצַח, הִיא רַק זוֹ הַבָּאָה עַל יְדֵי הִתְחַזְּקוּת, כִּי הִתְעוֹרְרוּת שֶׁבָּאָה מִפֶּרֶץ שֶׁל הִתְלַהֲבוּת, חַיֶּיהָ קְצָרִים בְּיוֹתֵר, וְכֶעָנָן בֹּקֶר חוֹלֶפֶת, וְהָאָדָם לֹא זוֹכֵר בִּכְלָל שֶׁהִתְעוֹרֵר.

אֲבָל כַּאֲשֶׁר מִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי שֶׁחִזֵּק אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהוּא חָשׁוּב מְאֹד אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הָעוֹלָם עוֹמֵד עָלָיו, אֲזַי נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹקֶקֶת לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחָדָשׁ.

שֶׁתִּהְיֶה לְךָ שַׁבָּת שְׂמֵחָה, וִימֵי חֲנֻכָּה מְאִירִים בְּיוֹתֵר.

אָחִיךָ אוֹהַבְךָ

הפוסט אגרת התחזקות 004 – לברוח מלהטעות את עצמו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד אַחַי וְרֵעַי הַיְּקָרִים, תַּלְמִידֵי הַיְּשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה …. הֲוָיָ"ה יִהְיֶה בְּעֶזְרְכֶם תָּמִיד.

הִנֵּה הַשָּׁבוּעַ לָקִינוּ בְּכִפְלַיִם, "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם", לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים נָאִים מְאֹד, בְּרֶגַע אֶחָד כַּאֲשֶׁר הַשְּׁמוּעוֹת הִגִּיעוּ – נִקְרְעוּ כָּל הַלְּבָבוֹת, הֵבִין כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, כִּי יַד ה' נָגְעָה בּוֹ, בִּנְגִיעָה מֻרְגֶּשֶׁת מַמָּשׁ, בְּשִׂיא הַכְּאֵב הַפְּנִימִי הַקַּיָּם אֵצֶל אָדָם, וַאֲנַחְנוּ כֹּה צְעִירִים וְרַכִּים, מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת וְהִנֵּה כָּעֵת, חֲבֵרֵנוּ וידידינו הָאָהוּב מוּבָל לִמְנוּחוֹת, וְאָנוּ, אָנָה אָנוּ בָּאִים? אֵיךְ נִרְגָּעִים וּמִתְחַזְּקִים?

חֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים (שַׁבָּת קו ע"א): 'אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כֻּלָּהּ'; לְמַה הַכַּוָּנָה "תִּדְאַג"? הַאִם צְרִיכִים אָנוּ לִחְיוֹת בִּתְחוּשָׁה לֹא נְעִימָה כִּי גַּם לָנוּ יִקְרֶה מַשֶּׁהוּ, חָלִילָה וְחָלִילָה. הַכַּוָּנָה 'לִדְאֹג' – זֶה לְהָבִין מַה רוֹצֶה מֵאִתָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… מַה הַתַּפְקִיד שֶׁלָּנוּ בְּעֵת הַזֹּאת… זֹאת הַהִתְחַזְּקוּת שֶׁלָּנוּ! יְהוּדִים מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה, בְּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת – הַחַיִּים טוֹבִים יוֹתֵר, עוֹלָם נָאֶה מִבְּכָאן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל.

אֶת הַצַּעַר הַטִּבְעִי, הֶעָמֹק כָּל כָּךְ, שֶׁל פְּטִירָה טְרָאגִית שֶׁל שְׁנֵי בַּחוּרִים מֻבְחָרִים, עָלֵינוּ לְתַעֵל לִמְקוֹמוֹת נְכוֹנִים וּטְהוֹרִים, לְהָבִיא אוֹתוֹ לְמַדְרֵגָה רוּחָנִית נַעֲלֵת, שֶׁנָּבִין מַה הַתַּכְלִית שֶׁלָּנוּ בָּעוֹלָם הַקָּצָר הַזֶּה, בְּעוֹלָם שֶׁזְּמַן הַפְּרֵדָה מִמֶּנּוּ אֵינוֹ יָדוּעַ, הַתַּפְקִיד מַתְחִיל לִהְיוֹת רְצִינִי בְּיוֹתֵר, הַזְּמַן קָצָר, הַמְּלָאכָה מְרֻבָּה וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק… זֶה לֹא שֶׁאֵלּוּ הֵם דְּבָרִים חֲדָשִׁים אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּעֵת הֵם נִהְיִּים מוּחָשִׁיִּים עַד לְאַחַת.

הִנֵּה הַפִּנְקָסִים הַיְּקָרִים שֶׁל לֵוִי יִצְחָק זַ"ל, מְלֵאִים בִּכְתָב בָּרוּר עַל מַה שֶּׁזָּכָה לַחֲטוֹף בְּכָל יוֹם, אֲהָהּ, יוֹם שֶׁעָבַר לֹא יָשׁוֹב עוֹד? זוֹכְרִים? הִנֵּה זֶה נָכוֹן! רַק זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהַיּוֹם, אֲבָל אָנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁיֵּשׁ לָנוּ הַרְבֵּה הַרְבֵּה זְמַן, כִּי עוֹד נִחְיֶה וְנִחְיֶה וְנַסְפִּיק הַכֹּל. אָז זֶהוּ שֶׁלֹּא! מַה שֶּׁלֹּא חוֹטְפִים הַיּוֹם – לֹא חוֹטְפִים מָחָר, הַיְּדִיעָה הַזֹּאת, כְּכָל שֶׁהִיא מְהַדְהֶדֶת בְּלֵב הָאָדָם – עוֹשָׂה אוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר, נָכוֹן יוֹתֵר, מְדֻיָּק יוֹתֵר, מְמֻקָּד לַמַּטָּרָה יוֹתֵר.

הָבָה וְנַחְשׂב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָבָה וְנִתְבּוֹנֵן מַה קָּרָה לָנוּ, בְּפָרָשָׁה בָּהּ אָנוּ קוֹרְאִים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", לָקַח מֵאִתָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, בָּחוּר בֶּן זַ"ךְ שָׁנִים, לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ לְמַעְלָה לְמַעְלָה לְנֵר תָּמִיד, אוֹתָן מִצְווֹת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת שֶׁעָשָׂה בְּחַיָּיו – נֶהֱפָכוֹת לְנֵר שֶׁאִתּוֹ הוּא יְחַפֵּשׂ בְּגִנְזַיָּא דְּמַלְכָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, וְכֵן הַשֵּׁנִי בְּדוֹמֶה לוֹ, הַבָּחוּר בֶּן טוֹ"ב שָׁנִים, שֶׁעָלָה וְנִתְעַלָּה וְתַלְמוּדוֹ הָרַב בְּיָדוֹ, מִן הָרָאוּי שֶׁנִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בִּדְמוּתָם שֶׁל הָנֵי תְּרֵי צַנְתְּרֵי דְּדַהֲבָא, לְהָבִין אֶת עִנְיָנָם בְּהַאי עָלְמָא, וּלְהַשְׁלִיךְ מִשָּׁם מוּדָעוּת עֲמוּקָה עַל חַיֵּינוּ אָנוּ.

הָאֶחָד הָיָה יַעֲקֹב מֵאִיר זַ"ל, בָּחוּר שֶׁלֹּא נָח וְלֹא שָׁקַט, עִנְיַן יוֹם הַמִּיתָה לֹא זָז מִפִּיו, כָּל הַזְּמַן הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַסְפִּיק עוֹד וְעוֹד, הַהֲפָצָה, לְזַכּוֹת עוֹד וְעוֹד יְהוּדִים, וְהַכֹּל מִתּוֹךְ בִּטּוּל הַיֵּשׁוּת מֻפְלָאָה, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה תְמִימָה וּפְשׁוּטָה שֶׁזֶּה יִעוּדוֹ בַּחַיִּים. כַּמָּה אֲנָשִׁים אָנוּ מַכִּירִים, שֶׁכָּל רֶגַע בַּחַיִּים שֶׁלָּהֶם מֻקְדָּשׁ בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית? מַמָּשׁ כָּל רֶגַע! כָּל בֹּקֶר וְכָל עֶרֶב, כָּל נְשִׁימַת חַיִּים… וְהִנֵּה בַּחֲטָף, בַּדֶּרֶךְ הֲכִי טְרָאגִית, נֶעְלָם הָאוֹר הַזֶּה מֵאִתָּנוּ, הִשְׁאִיר אוֹתָנוּ בְּלִי… הַאִם זֶה לֹא הַזְּמַן לִבְדּוֹק אֶת חַיֵּינוּ שֶׁלָּנוּ, מַה אָנוּ עוֹשִׂים אִתָּם, וְאֵיךְ אָנוּ מְנַצְּלִים אֶת הַחַיִּים הַקְּצָרִים בְּהַאי עָלְמָא?

הַשֵּׁנִי לְצַעֲרֵנוּ, הוּא בֶּן כִּתַּתְכֶם בֶּן גִּילְכֶם, שֶּׁרְאִיתֶם אוֹתוֹ תָּמִיד, חַי וְנוֹשֵׁם בֵּינֵיכֶם, לֵוִי יִצְחָק זַ"ל, שֶׁקָּרוּי עַל שֵׁם הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבַּארְדִיטְשׁוֹב זי"ע, עָדִין נֶפֶשׁ וְאָצִיל הַמִּדּוֹת, שֶׁהִתְהַלֵּךְ עֲלֵי אֲדָמוֹת כְּנָסִיךְ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתַלְמִיד הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָלָיו לְמַלְּאוֹת אֶת הַחַיִּים בְּתֹכֶן רוּחָנִי מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, שִׁעוּרִים כְּסִדְרָן, וֶאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְהִתְבּוֹדְדוּת, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ עוֹד… קָשֶׁה לָנוּ לְהַבִּיט בְּעֵינֵי הַהוֹרִים הַמְיֻסָּרִים, קָשֶׁה לָנוּ לַחֲשֹׁב עַל הַמַּצָּב הַזֶּה, אֲבָל הוּא יֶשְׁנוֹ, וּבַעַל הָרַחֲמִים בְּעַצְמוֹ רוֹצֶה מַשֶּׁהוּ מֵאִתָּנוּ, וְאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן צֶדֶק וּבְרַחֲמִים רַבִּים שֶׁאֵינָם מֻשָּׂגִים בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי. מַה עִם הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת שֶׁלָּנוּ? אֵיךְ אָנוּ מְבַלִּים אוֹתָם?

עָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁמַּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה – הוּא בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם סְתָם, אֵין מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ מַשְׁמָעוּת, אִם כַּמָּה וְכַמָּה צְעִירִים נגדעו מִן הָעוֹלָם בְּאֹפֶן מוּזָר שֶׁכָּזֶה, בְּפִרְסוּם עֲנָק שֶׁכָּל הָעוֹלָם שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, הֲרֵי שֶׁהַצְּעָקָה שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְהַדְהֶדֶת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהַנְּחִיצוּת שֶׁלָּנוּ לְהִשְׁתַּפֵּר נִהְיֵית דְּחוּפָה בְּיוֹתֵר, כַּמָּה אַכְזָרִיּוּת הִיא לְהִתְעַלֵּם מֵהַקּוֹל הַנּוֹרָא הַזֶּה – שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים.

אֵין צֹרֶךְ לְהַגְדִּיר בְּמִלִּים בַּמֶּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק, אֵין אָנוּ רַשָּׁאִים לְכָךְ, אֲבָל בְּאֹפֶן כְּלָלִי, זָכִינוּ וְאָנוּ יוֹשְׁבִים בִּישִׁיבָה, מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁבָּהּ יוֹשְׁבִים בַּחוּרִים צְעִירִים וְלוֹמְדִים תּוֹרָה בְּהַתְמָדָה, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בִּרְצִינוּת וּבִנְחִישׁוּת, הֵן בְּלִמּוּד הָעִיּוּן וְהֵן בְּלִמּוּד הַבְּקִיאוּת, הֵן בְּגִרְסַת כָּל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה… יַד ה' פָּגְעָה בָּנוּ תְּחִלָּה. דַּוְקָא אָנוּ, מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁהִזְדַּעְזַע מֵהַסִּפּוּר – חֲבֵרִים קְרוֹבִים שֶׁל שְׁנַיִם מֵהַהֲרוּגִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, זֶה אוֹמֵר לָנוּ – שֶׁשִּׂיחַת הַמּוּסָר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָפְנְתָה אֵלֵינוּ, כֵּן, אֵלֵינוּ מַמָּשׁ.

אָסוּר בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לְהַעֲלוֹת עַל הַמַּחֲשָׁבָה מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל חִדָּלוֹן וְעַצְבוּת, זֶהוּ נֶזֶק גָּדוֹל וְעָצוּם לְכָל הָעִנְיָן, כְּמוֹ קָרְבָּן שֶׁאָסוּר שֶׁתִּהְיֶינָה בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת פִּגּוּל, כָּךְ קָרְבָּנוֹת הַצִּבּוּר הַלָּלוּ בָּאִים לְרוֹמֵם אוֹתָנוּ וְלֹא לְהַחְלִישׁ, עָלֵינוּ לִרְצוֹת בַּחַיִּים, עָלֵינוּ לִשְׂמוֹחַ בַּחַיִּים, עָלֵינוּ לְהָבִין אֶת הַחַיִּים, דַּוְקָא בְּרֶגַע שֶׁל הַהִפָּרְדוּת מִן הַחַיִּים – אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין אֶת הַחַיִּים, אֶת נְחִיצוּת שְׁמִירַת הַזְּמַן, אֶת הַנִּצְחִיּוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁמְּסַגֶּלֶת תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֶת הַיֹּפִי וְהֶהָדָר שֶׁל בַּחוּרִים כְּשֵׁרִים וְצַדִּיקִים, שֶׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת רַק אֶת הָרָצוֹן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

צְרִיכִים אָנוּ לַחְקוֹק בְּדַעְתֵּנוּ, כִּי אֲנָשִׁים לֹא יְכוֹלִים לָמוּת וְלֹא לְהֵהָרֵג, הַגּוּפוֹת שֶׁלָּנוּ הֵם לֹא עֲמִידוֹת בִּפְנֵי שׁוּם דָּבָר, וַעֲתִידוֹת לָשׁוּב אֶל הֶעָפָר, אֲבָל הַגּוּף זֶה לֹא אֲנַחְנוּ… אֲנַחְנוּ נְשָׁמוֹת אֱלֹקִיּוֹת, שֶׁלֹּא נִגְמָרוֹת לְעוֹלָם, תְּקוּפָה אָנוּ חַיִּים בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַזֶּה, וּתְקוּפוֹת אֲרֻכּוֹת יוֹתֵר אָנוּ חַיִּים בְּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת הַנִּצְחִי…

אָמְנָם, הַצַּעַר עַל מִיתַת אָדָם קָרוֹב הוּא טִבְעִי בְּיוֹתֵר, הוּא מְעוֹרֵר גַּעְגּוּעִים וּכְאֵב עָמוֹק, אֲבָל הוּא נָמוֹג וְהוֹלֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁעִקַּר הַחַיִּים הוּא שָׁם לְמַעְלָה, בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ לֵוִי יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֵאִיר שְׂמֵחִים מְאֹד, נֶהֱנִים מִכָּל פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת שֶׁלָּמְדוּ, חַיִּים מִכָּל דַּף גְּמָרָא, מִכָּל סֵפֶר קֹדֶשׁ שֶׁעִיְּנוּ בּוֹ, מִכָּל רָצוֹן שֶׁלֹּא נֶאֱבַד לְעוֹלָם, מִכָּל אֲנָחָה יְהוּדִית שֶׁלִּבָּם הַטָּהוֹר הִשְׁמִיעַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… מְדֻבָּר בְּמִילְיוֹנֵי חֶלְקִיקֵי חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁלֹּא נֶאֱבָדִים לְעוֹלָם.

אַחַי וְרֵעַי, תַּלְמִידִים יְקָרִים, כְּשֻׁתָּף לַתְּחוּשׁוֹת שֶׁלָּכֶם, רָצִיתִי לְשַׁתֵּף אֶתְכֶם בִּתְחוּשַׁת הַחִזּוּק הָאֶפְשָׁרִית לְכָל אֶחָד. לֹא צָרִיךְ לְהַדְחִיק וּלְהִתְעַלֵּם מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת הַכּוֹאֲבוֹת, לֹא צָרִיךְ לְהַגִּיד שֶׁזֶּה לֹא נוֹגֵעַ לִי… וְלֹא מֵזִיז לִי… צָרִיךְ לִדְמֹעַ, צָרִיךְ לִבְכּוֹת, צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ. אֲבָל כָּל זֶה מִתּוֹךְ הַיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה שֶׁאֵין הַמְּדֻבָּר כָּאן, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכִלָּיוֹן וְחִדָּלוֹן מֻחְלָט, חָלִילָה וְחָלִילָה. מְדֻבָּר כָּאן בַּהֲשָׁבַת הַנְּשָׁמָה לְשָׁרְשָׁהּ, כַּאֲשֶׁר בֶּן מַגִּיעַ לְחֵיק אָבִיו, לְקַבֵּל אֶת הַגְּמוּל שֶׁהוּא יָצַר בְּמוֹ יָדָיו בָּעוֹלָם.

תְּחוּשׁוֹת כָּאֵלּוּ, נְכוֹנוֹת וַאֲמִתִּיּוֹת – מְמַלְּאוֹת אוֹתָנוּ שִׂמְחַת חַיִּים! מְבִיאוֹת אוֹתָנוּ לַמָּקוֹם הַתַּקִּין שֶׁל הַחַיִּים, כָּךְ הַמָּוֶת וְהַהֶרֶג לֹא פּוֹעֵל בָּנוּ שׁוּם דָּבָר, הוּא פָּשׁוּט לֹא יָכוֹל לְהָמִית, לֹא יָכוֹל לִגְרֹם נֶזֶק בִּכְלָל, לֹא, לֹא, כִּי אֵין הָאָדָם מֵת, אֶלָּא עוֹבֵר מֵעוֹלָם לְעוֹלָם.

הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלָּנוּ הִיא הַמַּטָּרָה שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה, הִיא הַיְּכֹלֶת שֶׁלָּנוּ לְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם, כִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר – בִּשְׁבִילֵנוּ ובגללנו נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת, בְּדִיּוּק בִּשְׁבִיל רְגָעִים כָּאֵלּוּ שֶׁל נִסָּיוֹן מַר מְאֹד, כְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לְהָבִין אֶת הַשָּׂפָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, הוּא מַקְשִׁיב לְזַעֲקַת הַשְּׁכִינָה, בִּשְׁבִיל זֶה נוֹצַר הַכֹּל, וּבַעֲבוּר זֶה נַעֲשֶׂה הַכֹּל.

מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים בְּעֵת כָּזֹאת, זֶה רַק דָּבָר אֶחָד פָּשׁוּט – לְקַבֵּל קַבָּלָה טוֹבָה, קְטַנָּה מְאֹד, יְעִילָה, אֶפְשָׁרִית, שֶׁאֶפְשָׁר וְנִתַּן לַעֲמֹד בָּהּ, שֶׁאֵינָהּ קָשָׁה לְיִשּׂוּם, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת תְּמִידִית וְעִקְבִית לְכָל הַחַיִּים, אִם נְקַבֵּל זֹאת עַל עַצְמֵנוּ, כָּל אֶחָד בְּדָבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק אוֹ בַּמֶּה שֶׁמֵּאִיר לוֹ, וְהִיא תִּהְיֶה קַבָּלָה שֶׁאֵין מְפֵרִים אוֹתָהּ, הֵן מֵחֲמַת שֶׁהִיא קַלָּה לְקַיֵּם וְהֵן מֵחֲמַת הַהִתְעוֹרְרוּת בָּהּ נֶעֶשְׂתָה הַקַּבָּלָה, הִיא תַּעֲנִיק חַיִּים חֲדָשִׁים בְּעוֹלָם הַתְּלָאוֹת הַזֶּה, כִּי הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַקַּבָּלוֹת הַטּוֹבוֹת הֵם אוֹרוֹת חַיִּים וּמְחַיִּים, נִבְרָאִים מִכָּל אַחַת מֵהֶן מַלְאֲכֵי חַיִּים, מַלְאֲכֵי רַחֲמִים…

נְשָׁמָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּגַן עֵדֶן, שֶׁמִּתְחַזְּקִים בִּגְלָלָהּ, שֶׁמִּשְׁתַּפְּרִים בְּגִין הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּהּ מֵהַאי עָלְמָא, הִיא שְׂמֵחָה וּמְאֻשֶּׁרֶת, הִיא נִזּוֹנֶת מִמַּעֲשֵׂי הַתַּחְתּוֹנִים, הִיא כְּמוֹ מְבַקֶּשֶׁת וּמִתְחַנֶּנֶת מֵאִתָּנוּ שֶּׁנַּעֲשָׂה הַרְבֵּה בִּשְׁבִילָהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְאִם אָנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַיְּקָרִים הַלָּלוּ, שֶׁעָלוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה, הָבָה וְנַעֲשֶׂה מַה שֶּׁאָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, וְנַתְחִיל בְּדָבָר קָטָן, אִישִׁי.

עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל בְּרֶסְלֶבֶר חָסִיד, הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וּמֵבִין הֵיטֵב, שֶׁהַחַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֵם חַיִּים אֲרָעִיִּים, שֶׁאָנוּ פֹּה בִּשְׁבִיל לִקְנוֹת הוֹן אֲמִתִּי שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְשֶׁאֶת מְלֶאכֶת הָאִסּוּף הַזֹּאת שֶׁל הַרֲרֵי עַד שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה לֹא מַתְחִילִים בְּגִיל מִתְקַדֵּם וּמְבֻגָּר, אֶלָּא בִּימֵי הַבַּחֲרוּת מַמָּשׁ, אָז הַזְּמַן לַחְשֹׁב עַל הַתַּכְלִית, כִּי אָנוּ קְרוֹבִים אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהֲרֵי לֹא מִזְּמַן בָּאנוּ מִשָּׁם, עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת הַמָּקוֹר שֶׁלָּנוּ, אֶת הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּנוּ, אֶת הַבַּיִת הָאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי שֶׁלְּשָׁם נָשׁוּב אַחַר אֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים.

וְאִם כָּל הַדִּבּוּרִים הָאֲמִתִּיִּים הַלָּלוּ יִכָּנְסוּ בְּלִבֵּנוּ, וַיַּחֲרִשׁוּ תְּלָמִים בִּשְׂדֵה הַנְּשָׁמוֹת הָרַכּוֹת שֶׁלָּנוּ, הֲרֵי שֶׁכָּל הַקָּרְבָּן הַנּוֹרָא וְהָאָיּוֹם הַזֶּה לֹא הָיָה לָרִיק חָלִילָה, אֶלָּא אָנוּ נִקַּח אֶת הַמּוּסָר הָאֱלֹקִי לְעֹמֶק הַלְּבָבוֹת הַצְּעִירִים שֶׁלָּנוּ, אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אֵלּוּ שֶׁמַּקְשִׁיבִים לְמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר אֵלֵינוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲזֹר שֶׁנִּזְכֶּה לַעֲבֹד אוֹתוֹ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְנִהְיֶה אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ.

אוֹהֲבְכֶם לָנֶצַח – רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה

הפוסט אגרת התחזקות 005 – עידוד אחר תאונה טראגית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת קדש לסדר לך-לך תשע"ו.

לכבוד האברך היקר והנעלה, והוא כחתן יוצא מחופתו, ישיש כגבור לרוץ אורח חיים למעלה למשכיל, אשר יושב תמיד בחדרים הכי פנימיים שבעומק לבבי, וזכרון אהבתי אליו לא משה ממחשבתי לעולם – ר' … נרו יאיר ויזרח לנצח.

נפתלי היקר! אין לי את המילים להביע את האושר הגדול שהציף אותי בקראי את מכתבך הנעים, שמלא מזן אל זן געגועי נפש טהורים לזמני הקסם שבהם בילינו ביחד בעבודת השם, רחב לבי מאד להזכר בפרטים שהעלית במכתבך, וגם על הלב היקר שלך שכה מביע בהבעה חדה את הרגשות היפים למול הקשר היפה שבינינו, מאד מאד התחזקתי מהמכתב הזה, אתה יודע קצת את קורות חיי בקשר עם בחורים מכל הגוונים והסוגים, עבודה זו, מטבעה, שואבת את לשד נשמתי, עד אפיסת כוחות, לא פלא הוא, כאשר אני קורא מילים יפות שיש בהם כמיהה אל הטוב הגמור, אני מתעודד ומקבל כח חיוני להמשיך, ועל זה אני מודה לך במאד מאד.

לעצם הדברים, גם בלבי מקננות מחשבות דומות להפליא, שאתה היית הסיבה שלי להמשיך לעבוד במקום, למרות שלא היתה בעבודה זאת כדאיות כלל, דמותך הנעימה משכה אותי כבחבלי קסם אל המקום הזה, בו השקעתי רבות מאד (ולא כל אחד ידע תמיד להעריך), כמו שאתה היית הסיבה, כך היה לי העונג לשהות אתך במחיצתך, ממש כדברים שכתבת, ואף יותר מזה, אשריך נפתלי, שקבלת כלים יפים מן השמים, שאפשר ליצוק לתוכם תוכן נהדר, של קרבת אלקים ולימוד התורה.

כמה שמחתי שבאת בברית האירוסין, ואחר כך לראות אותך תחת החופה, מושא תפילותיי זה עידן ועידנים, רבות תפילות שפכתי שתצליח למצוא את זווגך האמיתי, חרף כל החששות והדאגות… הרגעים המרטיטים לראות את פניך עטויות טהרת הזמן, לבוש בבגד לבן תחת החופה – חרשו בלבי תלמים… התרגשתי כל כך, לא תהיה זאת גוזמא אם אשוה את ההרגשה הזאת, להרגשה שהיתה לי כשהכנסתי את ילדיי שלי תחת החופה, השמחה היתה שלי אישית… הרגשתי ממש שמח, שזה לא קורה כל כך מהר בחתונות שאנו משתתפים בהם מחמת אילוץ או נימוס.

כמה אשמח לשמוע שאתה משכיל לכבד את כלתך העדינה תחי', בכבוד אמיתי ופנימי, כדרכם של יראי ה', אם נזכה להפגש – אטיף לך על כך, גם מבלי שאתבקש, כי אני רוצה מאד לראות בהצלחתך האמיתית, התלויה רבות בהתנהגות ההדדית של שניכם, אם תשים את הדברים האלו על לבבך, אתה תראה איזה בית נעים תקים, איזה קן חמים יקבל את פניך, תזכה לכל מה שאמרו חכמים בנושא אשה, וזכור את דברי רביז"ל שהזהיר לכבד את נשותינו, וצריך לדקדק בזה מאד מאד.

מכתבי זה אני כותב לך, מתוך התרגשות פנימית עמוקה מאד, רבות בשנים ראיתי בחורים, שאחר החתונה הועם זוהרם היפה לגמרי… אתה צריך לדעת, שאתה קבלת מן השמים כוחות יפים כאלו, שרבים היו מקנאים בך, למרות שאתה אוהב להדגיש דווקא את התחומים האפורים שיש לך, כמו שיש לכל אחד, אבל אתה צריך לזכור, בכל זאת, כי יש לך חובה להודות למי שחנן אותך בשכל מבריק, ובכח ההבנה הפנימית בלימוד התורה הקדושה, שזה דבר שלא כל אחד זוכה לזה,  וזה הגורם הגדול שיכול להביא אותך למקומות גבוהים מאד מאד, אם תצרף לזה התמדה והזנת השאיפות הקדושות להגדיל את הלהבות שלהן עד שתראה אותן מאירות את שמי ההצלחה שלך.

חברי הכי טוב! בודאי ארגיש זכות להיות אתך בקשר מתמיד, אתה מרנין את לבי כשאתה מתקשר אף כי לא תמיד יש לי את הכושר להראות זאת ולהאריך, אבל בלי ספק, שאשמח ביותר להתחבר עמך ככל אשר תחפוץ, הן בגלל שזה דבר נעים כשלעצמו, והן מחמת שזה יכול להביא טובה לשנינו, בבחינת ומקבלין דין מן דין, אני אשמח לקנא קנאת סופרים בעלייתך המסחררת בתורה, ואתה תשמח לקבל את הנקודה שזיכה אותי השי"ת בעניי… רק החזק את עצמך בכל מה שאתה יכול להמשיך את הדרך החיים הטהורה שאחזת בה בימי נעוריך, אל תיפול אל האש הגדולה המלחכת בחוצות, שמור על מה שיש לך, ויש לך הרבה.

החיים האמיתיים שלך מתחילים כעת, עם הפשטות המחרידה שלהם, עם הדברים הנהדרים שיש בהם לצד הקשיים של ההסתגלות החדשה אליהם, תזכור, שהכח האמיתי להתמודד אנו שואבים מהרוחניות שלנו, לדעת, שלכל דבר בחיים יש מטרה ברורה ביותר, אין דבר שהוא לחנם, השקט הנפשי הפנימי שאדם יכול לסגל לעצמו, זה רק על ידי אמונה חזקה מאד, שכל מה שקורה אתנו, זה בהשגחה פרטית של מנהיג העולם, זאת נראית מדריגה גבוהה ביותר, אבל כאשר מתבוננים בדברים הללו, רואים שזה ממש התנאי לחיים, פשוט אי אפשר לחיות בלעדיהם, אין להשוות בכלל את החיים בלעדי הידיעה האמיתית הזאת, לחיים המונהגים על פי ההקדמה הזאת, מי שזוכה להכניס את הבורא לתוך חייו, מתוך אמת פנימית, מבין שאלו הם החיים עצמם, ממש כך בפשיטות, ואידך פירושא זיל גמור.

הגעגועים אל קרבתך צורבים את נשמתי, בקושי אני מתאפק שלא להתקשר אליך, כדי שלא להפריע לזוג צעיר ברגעים הראשונים של החיים, מאד רציתי לדבר אתך על דברים החשובים העומדים על פרק חייך, אני מאמין שעוד חזון למועד, לכל דבר יש זמן, ועוד נזכה לעשות הרבה טוב בחיים, הרעיון שלך להתאסף פעם בפעם, יפה מאד, צריך לחשוב איך ליישם את זה, לצד הטרדות הנוראות האוכלות כל חלקת חיים.

מוהרנ"ת הקדוש ז"ל אמר שהוא חיבר את ספרו לקוטי הלכות לאברך בשנה ראשונה, הרעיון של השיחה הזאת היא, שאז, בתקופת המעבר בין החיים של בן-תורה לחיים של אברך-תורה, היא רופסת ועלולה להיתקל בניסיונות כלשהם, עלינו להתחזק דוקא אז, ליצור איזו יציבות שתיבנה על לימוד התורה של כמה שעות ביום, גם בזמנים שאין כולל וישיבה, כי התורה היא חיינו ולא רק על דרך המליצה, אלא מהר מאד תגלה זאת היא האמת הפשוטה.

לא כל כך נעים לי לנצל את כל המכתב להטיף לך מוסר וחסידות, בהיותך גבר בגוברין היודע, לא פחות ממני, מה צריך לעשות בחיים, הרי ספרי רביז"ל בידיך… אך אהבתי העמוקה אליך, עוררתני לכתוב בכל זאת, דברים אמיתיים, למרות שהם תמימים ופשוטים.

מאחל אני לך בכל לבי ממש, שתזכה לחיים של אושר אמיתי, שהחיים שלך יהיו מלאי סיפוק רוחני, שהשלום המיוחל הזה – ישכון דרך קבע באהלך, שהאוירה תהיה נעימה באמת, שהכמיהה שלך אל גדלות-של-אמת תבוא לידי סיפוקה, שתזכה לילדים טובים ומתוקים.

הרי כאלו דברי ידידך אוהבך בלב ונפש

שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 006 – והוא כחתן יוצא מחופתו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת פרשת שופטים תשע"ו.

לכבוד אהובי היקר.. נרו יאיר.

הנה נשבר לבי בקרבי עד עומק דעומק ממה שעובר עליך בפרק האיש מקדש, ולבטח ההתמודדות לא פשוטה וכאילו רואים קיר ומחסום, ומי יבין את הצער של בחור בעת שידוכים? ובאמת כיון שאיננו מדברים על זה, אז לא היה לי את האומץ לבוא לדבר אליך ישירות, כי לפעמים ריבוי החיזוק גם מציק לנפש. אבל לא יכולתי להתאפק, כי צערך – צערי הוא, ולא האמנתי שנגיע למצב כזה, שיהיה לך איזה צער כלשהו במציאת הזיווג, ובאמת זה מנפלאות תמים דעים, ומי יודע סוד הגלגולים וסתרי הנשמות וזיכוכם בעולם הזה, ואין מי שיודע זאת כי אם יודע כל תעלומות בעצמו, ורק האמונה הפשוטה שיש בכל דבר ודבר שקורה עם כל אחד ואחד רזין ורזין דרזין – יכול לנחם ולחזק, שנדע שאין זה פשוט כלל, וכך מנהיג הקב"ה את העולם, ובודאי הכל לטובה גמורה, ואת הטובה הזאת יכול לעשות עמו רק הקב"ה, כי מי יכול לדעת מדרגת ומצב האדם ושורש נשמתו ומה שטוב לו.

ובדברים האלו אתה יכול להוציא לעצמך התחזקות עצומה, ולומר את המילים האלו של חיזוק לעצמך בשעת התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כי יש בשמים שעשועים נפלאים ממי שמתחזק בעת שעובר עליו מה שעובר, ולא הכונה שמתחזק לומר שלא אכפת לו והוא אדיש וכו', אלא אף שיש לו צער אמיתי מזה, עמוק בלב, כואב, פוצע וחותך עיקר ההתחזקות שלו שהוא יודע שהכל ממנו יתברך, שעושה הכל לטובה בזה ובבא. כי רק הוא יתברך יודע מה טוב לאדם, ומה הוא צריך לעשות ואיה איפה מקומו בזה העולם.

יקירי, דע לך, שכל תפילה ותפילה שהמצב העדין הזה סוחט ממך, הוא קרן נפלא וריוח נצחי שאין לתאר ולשער, כי אומלל האיש בחייו אם חסרות לו עדיין תפלות לחיים שלו, ואז המצבים שפוקדים אותו מוציאים ממנו תפלות עמוקות בבכיות גדולות, והקב"ה מקדים רפואה למכה, כי כל תפלה בצער ובדמעות שבחור מבקש מהשם יתברך, עומד לו לעזרה עצומה בהמשך ימי חייו, ולכן עצם העיכוב, למרות שזה מפוצץ את העצבים לפעמים – מביא את האדם לאושר גדול בהמשך, לפעמים צריך ישועה בילדים, בפרנסה, בשלום בית וכו', ואין מספיק תפילות ותחנונים לזה, אבל אז באים לעזר להאדם כל התפלות היוקדות שביקש והתחנן אליו יתברך וכו'. ואם היה יודע זאת – היה מלא שמחה ונחת שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הרבים זיכה אותו, אז בעת שהיה צר ומר לו ובכה על מצבו וגורלו, ולא ידע שדייקא אז הוליכו השי"ת בדרך הטובה ביותר בעולם.

הקב"ה הוא אבא שלך שיודע הכל בשבילך, ומשגיח עליך בהשגחה אמיתית מה שאין כל בריה ולשון יכולה לתאר ולשער, וכל מה שיהיה בחייך מוכתב על ידי השם יתברך, ואף שאפשר לשנות הכל על ידי תפילה, אבל בעצם ההויה של האדם הוא נתון ממילא בידיו הרחימאות של הבורא עולם, שמהרגע שנולדת עשה עמך רק טובות נפלאות, וכל רגע בחיים אתה נושם וחי רק מהאור האין סוף ברוך הוא, ולא עזבך לרגע אחד, ואיך יעזוב אותך בצעדים הגורליים האלו של חייך? ואף שלא רואים לפעמים את הסוף, ועוד שידוך, ועוד נסיון, ועוד כאב לב, ועוד אכזבה וכו'. אבל כשיודעים שלכל זה יש משמעות עמוקה ונפלאה, ומה שקורה – זה לא סתם, על ידי זה יש חיזוק עצום, ופשוט לשמוח ולהתפלל מתוך שמחה ולא מתוך עצבות, חס ושלום.

אקוה להשם יתברך שתהיה מלא חיזוק, כי אתה נמצא במקום של חיזוק, ואתה יודע מרבינו ז"ל ומתלמידיו הקדושים, וכבר ידוע מה שאמר רבינו ז"ל – מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם, וזה סובב על כל אחד ואחד מאנשי שלומנו היקרים, וגם עליך, שרבינו הלך לפניך וסלל לך את הדרך, ועיקר הדרך הוא דרך ההתחזקות והאמונה בו יתברך.

מנאי

אוהבך

שלמה ברוך

הפוסט אגרת התחזקות 008 – התחזקות בקושי מציאת הזווג הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב ראש השנה תשס"ה.

לכבוד אהובי ואוהבי היקר לי מאד… נרך האהוב ימשיך להזריח.

התפלאתי מאד לקבל את המכתב שלך, המלא בכיות עד לב השמים, ואשר מעיד על שעה קשה ביותר שאתה נתון בה, נחרדתי מהמסקנות השגויות שאתה נחפז להסיק אחרי כל מה שעובר עליך, ההתרחקות מאור פני מלך חיים שאתה מאיים לדבוק בה, וכאב לי הלב, מאד מאד.

צריך שתדע, כי הקב"ה אב הרחמים, ואין לך עבירה בעולם שאי אפשר לשוב בתשובה עליה, אין דבר כזה – "אבד מנוס ממני", זהו שקר הכי גדול ביותר, אין לך שקר גדול מזה, אנחנו צריכים לחזור על זה שוב ושוב, עד שיחקק היטב במח, כי אין לך דבר שהורס את האדם, כאשר רואה בהשם יתברך שונא שלו.

אין זה אומר שאני מזלזל בחומרת העבירה, חס ושלום, אבל פרישות מהעבירה לחוד ולתת לה כח לא־נכון לחוד, אין העבירה מוצדקת כלל, אבל לחשוב על התרחקות מהשם יתברך היא גם כן עבירה לא קטנה, אם עולה מחשבה של ריחוק מהשם יתברך, זאת היא מחשבה של פסול, של כפירה, של התרחקות, כי רחמי השם יתברך הם עד אין סוף ואין תכלית.

ומה שכתבת, שכנראה אין לך בחירה כלל, ואתה מוכרח חס ושלום במעשיך, לדעתי, גם אתה לא מאמין בזה, ולכן כתבת את המכתב שלך, שלצד כל היאוש העצום יש שם פנינה של תקוה, כי אתה כותב על הרצונות הכמוסים שלך להתקרב להשם יתברך, ואתה מתגעגע לימים וללילות שבילינו ביחד, לאור הגדול שהאיר לך בשבתות… בקדושה העדינה ההיא, כאשר עיניך זלגו דמעות של כמיהה אל הנעלם האין סוף ברוך הוא… זה אומר שאין לך בחירה? הרי בחרת בטוב הגמור.

כל רגע אנו בוחרים, כל שניה אנו רוצים משהו אחר, ורגע של דביקות היא גם בחירה, כשהתיישבת לכתוב לי את המכתב, והוא נוטף נטיפי אמונה מזן אל זן, בחרת למחות מחאה נמרצת על מה שעובר עליך, על כל הרע שאתה מסובב בו, נקעה נפשך מכל החברים הרעים, הליצנים, שכל חכמתם מתבטאת בלעשות צחוק מכל הקדוש והיקר, בלי שום שכל אמיתי… כן, נקעה נפשך, נמאס לך.

תדע לך, שאנחנו, החברים הותיקים, אוהבים אותך עדיין, למרות כל מה שהיה, ולמרות שהתראיינת וגידפת… וגם הדברים הקשים שכתבת עלי, אין לנו עליך בלב שום דבר, אותה אהבה אמיתית של פעם, אותו חיבוק חברי ומכיל, מבחינתנו לא קרה כלום, אתה שלנו, ותמיד תהיה שלנו, אנו נאהב אותך עד זיבולא בתרייתא, כי אחינו אתה עם כל המשתמע מכך, זה שכתבת לי מכתב כזה מפתיע, רק מורה שגם אתה אוהב אותנו, עדיין.

אני חייב לספר לך, שבאותו לילה ששמעתי את הדברים שאמרת עלי, ישבתי ובכיתי בכי רב מאד, לא שנעלבתי מהדברים, בכלל לא… אלא חלפו בזכרוני ימים רבים כל כך, תמונות מהחיים שפתאם היו לנגדי, אתה זוכר את הליל שישי במירון לפני עשרים שנה? את העינים הקורנות שלך – אי אפשר לשכח! את המילים היוקדות שלחשת לי באוזן, אני זוכר מילה במילה… את ההבטחה שלך שאנו עושים ברית של קדושה, עבודת ה' נצחית לכל החיים! זוכר? אלו היו הזכרונות שלי כששמעתי אותך מתאר את התלאות שהיו לך במגזר החרדי! אני ואתה מגזר? גם כשהיית צריך כסף, היינו מגזר? זוכר את הניתוח? מי מימן? החברה האלו, הליצים? או שאנחנו היינו האחים הטובים?

כללא דמילתא, אם באמת אתה רוצה לשוב להשם יתברך בכל לב ונפש, אתה יכול גם יכול, שום דבר לא אבוד, אף אם כל העולם כבר יודע שאתה התרחקת, ואתה כבר לא מה שהיית, זאת לא בושה להשתנות אם אתה באמת רוצה, כי אתה לא חייב תשובה לאף אחד, כי אם לבוראך אשר חי מתוכך, ואתה והוא אחדות פשוטה ונפלאה, החזרה בתשובה היא חזרה לעצמך – לאמת שלך.

אוהבך יותר מאי פעם

שלך לנצח

בחיבוק ארוך ומתמשך שאינו מסתיים

שלמה ברוך

הפוסט אגרת התחזקות 009 – אין דבר העומד בפני התשובה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר וירא תשע"ז.

לכבוד ידיד נפשי האברך היקר והנעלה ר' … נרו יאיר ויזרח.

מאד התרגשתי אתמול לפגוש אותך אתמול בחתונה של ידידינו היקר … נ"י, ולבי יהמה לבחורים ואברכים כמוך, שיודעים מה התכלית שלהם בזה העולם שהוא רק להתעסק בהתכלית הנצחית ולא בכל מיני פוליטיקה של כבוד ודמיונות. ומי שמקבל על עצמו עול תורה ויראת שמים בהיותו בנעוריו, ובפרט בימי האברכות המאירים – יכול לזכות לכל טוב אמיתי ונצחי ממש, עד שיזכה למה שיזכה עין לא ראתה.

בודאי אינך צריך לדברי ההתחזקות שלי, כי הלוא כל ספרי 'אשר בנחל' בידך, ואתה לומד ספרי רבינו ז"ל ומוהרנ"ת כסדרן, ומשם תשאב מלא חפניים חיות, אור קדושה ודעת, ואיני רואה על מה אפשר לעורר אותך, וכל מה שבאתי במכתב זה הוא לחזק את ההתקשרות, שלא תאבד חס ושלום, כי לא דבר ריק הוא, ששנים מאנשי שלומנו – יש להם שייכות רק לדבר אחד, לעשות רצון אבינו שבשמים, שלמרות שכל אחד מדבר בפה ומסתובב בין אנשי אמת, לאו כל אדם זוכה להיות באמת דבוק בהשם יתברך.

ענין הדבקות הזה, שאדם יהיה דבוק כל רגע בהשם יתברך, הלא כמו זר נחשב בעיני אנשי העולם, רוב בני אדם, ואפילו מאנ"ש, אם תדבר אתם דיבורי דבקות – יסתכלו עליך כמי שנסתתרה בינתך הימך, ויתרחקו ממך, כי מי רוצה שייכות עם אדם משונה, שיש לו בראש כל מיני מחשבות של דבקות בהקב"ה, הלוא עיקר השיחה בעולם הוא מי מנצח, מי יש לו ממון וכבוד וכו'. ואפילו בין הכשרים באמת.

עיקר השמחה שלי, שזכיתי שהייתי בזמן שלך בישיבה, ואתה החיית את נפשי מחדש בכל פעם, ואני חושב, שאם תלך בדרך הנכונה – אתה תגיע למקומות גבוהים ביותר, שזה היה הענין שהתאמצתי אז, שתלמדו בכל יום דף גמרא עם תוספות, כזכור לך, כי אני בוטח בך, שקבלת תכונות הנפש מיוחדות ממש, ואתה יכול לקחת אותם על ידי התקרבות לצדיק, להיות צדיק באמת.

אדם צריך לדעת להעריך את מה שנתנו לו מן השמים, ואם אתה רואה, שכל הרצונות שלך היו איך ללמוד עוד ועוד, ואיך להספיק עוד ועוד, עליך להתחזק בשמחה עצומה, כי העניקו לך כוחות מן השמים, ובאמת, לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, גם אני מרגיש שאין שום חשיבות בעולם לשום דבר חוץ מתורה ותפילה, ולמרות שעשיתי כל כך הרבה טובות לאנשים, רק שפכו לי את דמי, ונשארתי בעירום ובחוסר כל, ממש כפשוטו. אבל אתה יודע מה השמחה הכי גדולה? כשזוכים להתמיד בתורה, וזוכים להרגיש את "קרבת אלקים לי טוב", תאמין לי שמואל יקירי, אין עוד עונג יותר גדול מזה, ואין עוד נועם ועריבות יותר מאלו, כשזוכים להרגיש ממש את הקב"ה.

וצריך לזכור, תיכף כשקמים בבוקר, מיד להמשיך את עצמך אל הבורא, לדבר אליו כל מיני דיבורים של התרפקות האהבה הגמורה, ולומר לו בכמה מיני לשונות, שאתה אוהב אותו ואתה רוצה להיות קרוב אליו ולהרגיש אותו, ואלו הדיבורים מאד יקרים אצלו יתברך. וממשיכים כל מיני אורות על נשמת האדם, שזה נקרא בלשון המקובלים לעשות עצמו מרכבה לשכינה הקדושה, ואפשר לזכות לומר בפה ולשון: הריני עושה עצמי מרכבה לשכינה, ואף שזה נראה דיבור קל – אבל עושה רעש גדול בשמים, ומיד שאדם ממשיך את עצמו אליו יתברך, בפה, במח ובלב – נעשה עמו ענין אחר לגמרי, אשרי לו.

אקוה מאד, שתשמח אל המכתב הזה, ואני בטוח בזה, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ואתפלל על זה שנזכה להיות מקושרים תמיד, כרצונו של רבינו הקדוש, מוהרנ"ת הקדוש ומוהרא"ש הקדוש. ואסיים בברכת – שנזכה להיות אנשים כשרים – שלמה ברוך בן רבקה.

הפוסט אגרת התחזקות 010 – שמחת "קרבת אלקים לי טוב" הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר וישלח תשע"ו.

לכבוד ידיד נפשי האברך החשוב מאד ….שיחי'.

בהמשך לשיחתנו המרוממת בענין הדביקות בו יתברך, שדיברנו בדרך אל המעין מים חיים, שאנו זוכים לבוא מפעם לפעם לטבול למען טהרתנו, אמרתי לנפשי לרוץ אורח, כמה שורות עם מלין קדישין, להחיותך כהיום הזה, כי עצם הענין הזה הוא גבוה מעל גבוה, אשר בשביל זה באנו להאי עלמא שפילה, כי זאת היתה מטרת כל הבריאה כולה, שיהיו אנשים שיזכו להכיר את מי שאמר והיה העולם, להבין את סוד הבריאה לא כל אחד זוכה, רק מי שמתעניין בענין האלוקי, וזה נדיר בעולמנו.

דע לך אחי … היקר! לא רבים קיבלו מתנת שמים שאתה קיבלת, נשמה קדושה כזאת, עם עדינות נפש כזאת, לדעתי, יש בך אור פנימי נפלא ביותר, שכאשר תזכה להוציאו מההעלם אל הגילוי, תהיה האדם המאושר ביותר עלי אדמות, ומזה בא שהדברים הרוחניים מדברים אליך, שיש לך חשק לעליה אמיתית בתורה ובעבודת השם, לדעת ללמוד, להבין את הלימוד, לזכות לקניני נצח בתורה הקדושה שזה העיקר מכלל העיקרים.

אני כותב לך כל זאת, כי נדמה לי שאתה לא מספיק מעריך את עצמך מחמת הענוה הטבעית החיננית שיש בך, שאתה לא מרגיש את הגדלות שלך, אמנם, זו מדת אנשים כשרים שלא לעשות מעצמם עסק, אבל לצד זה הלא תזכור כי יש בחינה של "ויגבה לבו בדרכי ה'", שעל האדם לדעת את מעלתו ועל ידי זה לא יבוא לידי חטא, כי יאמר לנפשו, היאך אני, שזכיתי לכל אלו המעלות הללו, אעשה את הדברים הללו, אתנהג באופן כזה.

ותאמין לי שאין אני כותב זאת כדי לחנוף אותך או לתת לך הרגשה טובה, אלא אני חייב להגיד לך את האמת, כי אני נפגשתי בימי חיי עם אלפי אנשים, ממש בלי גוזמא, וכמעט שלא מצאתי אדם כמוך, נפלא שכזה, עם שקט ושלוה כזאת, מלא נעימות וחן, שלבטח יביאו אותך ברבות הימים לדרגות גבוהות בגשמיות וברוחניות.

הדרך אתך למעין הקדוש רצופה חויות רוחניות, יש לי תענוג עילאי לדבר אתך דברים העומדים ברום רומו של עולם, שלא עם כל אחד אפשר לדבר, וזה מראה עד כמה הנפש שלך רגישה, ועד כמה יש לך מודעות פנימית לרוחניות חיות אלוקות, מלבד הלמדנות והראש הטוב שניבט על כל צעד ושעל.

יהי רצון שתזכה לבנים זכרים תיכף ומיד ממש, והבית שלך יהיה מלא שמחה וצהלה ללא קץ וגבול.רו

ממני חברך האוהב שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 011 – בדרך אל מעין מים חיים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, אור ליום שני לסדר וארא, כ"ג בטבת תשע"ו.

לכבוד האברך היקר והנעלה, עובד ה' במסירות נפש, ירא ושלם, מוכתר בכל מידה נכונה,

הרב רבי צור שליט"א,

אשר שם ה' בקרבו – מי צור כאלקינו, יתברך שמו.

מכתבך לנכון קבלתי, וסערה נפשי עד מאד, אם כי היה נעים לשמוע ממך, ולקבל איזו אות חיים ממעלתך, ובאמת מגיעה לך ברכה נפשית ממני, מזל טוב, מזל טוב, על הולדת הבן שנולד לך ונתת לו שמות קדושים כאלו, יהי רצון שתזכה לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. כמו כן נעם לי לקרוא כי החייתי אותך בדברי החיזוק של ראש השנה, כן צריך להיות להיות בתכלית החיזוק תמיד ולא להשבר משום דבר שבעולם.

והנה אף שאני עייף ויגע באישון לילה ואפילה, אך מחמת הנחיצות של המכתב, שבו היו מקופל תוכן מבהיל הרעיון של חלישות הדעת, שהיא מסוכנת מאד, כי היא באה מהצד הלא טוב, לנקום בך על הדרך הקדושה שעשית, ושאבינו שבשמים קרב אותך בידו הרחימאית, ממש בניסי ניסים, וכעת הסטרא אחרא רוצה להכניס בך מחשבות הבל, שאינן נכונות כלל וכלל.

לפני שאוכיח לך דייקא מתוך דברי תורת החיים שלנו, שאתה בעל תשובה אמיתי, ואין לך כלל שום דבר עם העבר שלך, אפילו לא בנגיעה, אני אומר לך את דעתי, כי אתה  נחשב בעיני השם יתברך כצדיק תמים שלא חטא מעולם, וכקטן שנולד דמי ממש, ואין שום שייכות כלשהי, לדברי השטות של ימי הנעורים, אשר לא מדעת ידברו, ולא מהבנה כלל, והרי זה כקטן הנולד בעריסה ממש, שמלהג דיבורים ואין שום אחריות למעשיו כלל.

היעלה על הדעת, שאדם שנולד למקום שלא חינכו אותו לתורה ולמצוות, ואחר כך עשה תשובה מאהבה, לא תעלה לו תשובתו מחמת שבימים הקודמים כאשר לא הכיר את בוראו – חשב אחרת מן האמת? האם בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו, הרי מי שמך במקום שנולדת? הלא הוא השם יתברך בעצמו, שנטע אותך שם, כדי שמשם תעלה את הניצוצות הקדושה, כדי שבעת שאתה תשוב בתשובה תזעזע את העליונים ואת התחתונים, ואיך תחשוד בקודשא בריך הוא שיעביד דינא בלא דינא, על מה יעניש אותך, על החינוך שחינכו אותך נגד רצונך.

הרי תיכף בעמדך על דעתך, בעת שהתגלה לך אמיתת דת האמת, מיד נמשכת אחריה בעבותות אהבה, כאברהם אבינו בשעתו, הייתכן לקרוא עליך שאתה הוא האפיקורס ישראל שדיבר עליו הרמב"ם, שזה לא שייך כלל וכלל לאלו שהם בבחינת תינוקות שנשבו, שאדרבה, מצוה גדולה לקרבם בכל מיני קירוב, ילד יהודי, שנשבה לתוך מערכת חינוך כוזבת, מבלי שתינתן לו האפשרות לבדוק את תורת האמת כפי שהיא באמת, האם שייך כאן איזה בירור הדעת, שעל זה נענשים, חס ושלום?

והנה אתה התייחסת לדברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק ב): האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, עד כאן לשונו, אבל שכחת, שבאופן נפלא הוא מגדיר בהמשך, מי הם אלו האפיקורסים האלו, והם ממש לא מגדירים את מצבך בהיותך נער טיפש בלי דעת כלל, וזו לשונו באותה הלכה: והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים. עד כאן. האם שייך להגיד על אותו גיל שהיית בו – שאט נפש וכו'. הלא לא ידעת כלום… שוגג גדול היית, והקב"ה בעצמו קרב אותך בתשובה.

צור היקר לי מאד! אנא ממך, הסר את המחשבה הזאת מלבך לגמרי, זאת היא מחשבת פסול הבאה להכאיב, לצער, להעציב, להשליך רפש לתוך שמחת עבודתך, שזה מעשה יצר ממש. אין בזה לא הגיון ואין בזה לא נקודת אמת, לא על פי סברא, ולא על פי דברי הרמב"ם. רחמנא ליצלן, אם קם אדם ששנה ופירש, ונתפס לדרכי מינות, אין מקבלים אותו בתשובה. וגם אז, כדבריך, אין דבר העומד בפני התשובה, ואין כאן המקום להאריך בדבר זה, כי רצוני שתכניס היטב בדעתך שאין זה סובב עליך כלל.

והרי שלך לפניך את דברי הרמב"ם המפורשים בהלכות תשובה (פרק ג): במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב? כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אע"פ שעדין שובב הוא שהרי בסתר שב ולא בגלוי מקבלין אותו בתשובה.

וכל זה נאמר ממש על הכי גרוע שבעולם, שכפר בעיקר כל ימיו (!) ובאחרונה שב… כל שכן אתה, שלא היית נכלל בגדר של כפירה כלל, כי לא ידעת כלל ממנו יתברך, ולא גדלת בין יהודים כשרים, כך שכל מה שדברת דברי שטות הם, כתינוק שנשבה, ואדרבה, בימי נעוריך, בעת רתיחת הדמים – מסרת את כל אשר לך אליו יתברך, בודאי כל העולמות משתעשעים בך, וכל תנועה ותנועה שלך ביהדות מעלה נחת רוח עצומה לפני אבינו שבשמים, ומי יודע, כמה נשמות קדושות התלויות בך, יש להם עליה, בלא יודעין, מחמת התחזקותך הגדולה בעבדות השם, עין לא ראתה…

וצא וראה מה שאיתא בפסיקתא דרב כהנא (פסקא כד אות יב): אמר רבי לעזר: בנוהג שבעולם אדם עומד מבזה את חבירו ברבים, ולאחר זמן הוא מבקש לרצות לו והוא אומר לו: אתה מבזה אותי ברבים ומרצה אותי ביני ובינך? לך והבא אותן האנשים שביזית אותי לפניהם ואני מתרצה לך, אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק והקב"ה אומר לו לעשות תשובה ביני ובינך ואני מקבלך. והדברים האלו של חכמינו הקדושים, מאת ה' יצאו, ומדברים בעד עצמם.

לכן אחי, השלך מאתך את המחשבת-פסול הזאת, וכל מה שאמרו חכמים דפריש ממינות, היא המינות הקשה, שעליה נאמר 'שאני מינות דמשכי', זאת הבחירה הרעה, ללכת בדרכי הכפירה הגדולה הזאת, וכל הנפש תקועה שם, עד שמוכרח למות, כי כל החיים שלו תלויים בזה, ומה זה לך? שאתה איש אמונה מובהק, ואתה חי חיים טובים עם רעייתך הכשרה ומגדל ילדים בקדושה ובטהרה, וזה ראיה בעצמה שלא היית כלל שייך למינות האמיתית, רחמנא ליצלן, כי נפשך הטהורה, היתה כמהה באיזה שהוא מקום לטוב האמיתי, וכאשר החשוק והנחשק נפגשו – זכית ליאור באור החיים, במקום להרהר בעבר – שמח שמחה עצומה שהבדילך ה' מן התועים ונתן לך תורת אמת.

ובעיקר הענין הזה, של פריש ממינות מיית, ראה נא מה שכתב רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן רעד): דע שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם, ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול, ומחמת זה אין להם תענוג מהעבירות והתאוות שלהם, על כן הם מתאוים ויגעים כדי שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם, חס ושלום, באופן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת, אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאד מאד, כמה וכמה שנים רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם ומבלבלת אותם תמיד. ודע שיש מהם כשמגיעין ובאין למה שהתאוו דהינו לכפירה גמורה, חס ושלום, בלי שום ספק אל האמת, אזי תכף ומיד מתים מן העולם, ואז רואין האמת.

ובענין "ולרשע אמר מה לך לספר חוקי", היעלה על הדעת, שבשביל זה, כל אחד שחטא – אין תורתו ותפלתו שוה כלום? ככה בפשיטות? ואם כן, איך ישוב בתשובה? איך יתחיל לומר התיבה הראשונה כשעדיין אינו יודע מהי תשובה. הרי כל זה נאמר כדי שלפני שאנו יושבים ללמוד – שנעשה תשובה, ומסתמא אתה עושה זאת, ואת זה צריך לעשות כל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, כי מי יאמר זכיתי לבי, וכדברי הבאר היטב הידועים. ומה זה שייך לימים הקודמים שאין להם שום שייכות אתך, ואדרבה, לפני שאתה יושב ללמוד, תתפלל תפלה להשם יתברך, שתלמד במח נקי בלי שום שייכות אל התקופה הזאת, שלא עולה בשם, וכמה ימי הכיפורים עברו עליך, ובודאי אתה מאמין בכפרת היום הזה, ובכל התשובה שעשית… שהיא רחמנותו יתברך עד אין סוף ואין תכלית.

בודאי צריך להיות כל ימיו בתשובה, בהכנעה מול השם יתברך ובתיקון החטא, אבל לא מתוך עצבות ומרה שחורה, ויסור הנפש, אלא יראת ה' תוסיף ימים, עוז וחדוה במקומו, תשמח בכל יום שמחה עצומה על ששם חלקך בחיים, שזה דבר נדיר, שלא כל אחד זוכה לזה, ואתה צריך לדעת, שככל שהשמחה יותר גדולה – תשובתך יותר מתקבלת! כי השמחה מורה על לבך הטהור, שאתה מרגיש כי עצם היותך נמנה בין בני תורה – אתה שייך לנשמות שזכו בזכויות של חנם, וכאילו זכית בפייס ובאוצר, היש ריוח עצום ונורא יותר מזה?

כתבת בסוף, שאינך יודע מה לעשות כדי להוכיח לעצמי שזה עצת היצר, זה בדיוק הענין – שאינך צריך להוכיח כלום, פשוט להתעלם מזה, לחשוב רק ממנו יתברך, ואיך אתה יכול לשמח אותו בעוד מצוה ובעוד לימוד, והעיקר שיחה בינו לבין קונו, בכל יום ויום, תקדיש זמן לדבר אליו יתברך, תשפוך נפשך אל השם יתברך, בתכלית הפשיטות, כי זה מה שרוצה הקב"ה  – שתהיה שמח ולא תהרהר כלום, כי זה ממש מחשבה זרה שבאה בהתלבשות של מחשבת תשובה.

עיקר התשובה זה לעשות ההיפך ממש מהימים ההם, וברוך השם זכית לזה, ורק בהלכות תשובה תעיין, לא בהלכות שאינן שייכות לך… אשריך ואשרי חלקך, אחי, יהי חלקי עמך, תאמין לי שאני מקנא בך, כמו שכל המלאכים וכל הצדיקים שבכל העולמות מקשיבים הרגש להתפארות הגדולה שיש להקב"ה עמך, ראו בעולמי בן חביב, שעזב הכל ובא לחסות תחת סתר צל כנפי תורתי! חזי במה ברא קאתינא לגבך…

אשמח מאד אם תוכל לכתוב לי באריכות משלומך, משלום ביתך ובניך היקרים, ומשלום תורתך ועבודתך, כי אני מאד מתגעגע אחריך, ורק צוק העיתים גרם שלא יהיה לנו קשר, אבל אני מאד רוצה לדעת ממך, הכל… ולהחזיק קשר, ואולי גם נייסד השיעור השבועי שרצינו פעם.

הכלל, תתחזק מאד ותהיה בשמחה עצומה, ואם אתה רוצה לדבר עוד – הריני לשרותך תמיד, איש כלבבי. ותכתוב לי אם מכתבי זה ענה לך על תהייתך, וכדאי שתקרא אותו כמה וכמה פעמים, כי כתבתי זאת מעומק לבי.

אוהבך באמת כל הימים

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט אגרת התחזקות 012 – אהבת ה' הרוצה בתשובה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר וירא תשע"ז.

לכבוד ידידי היקר הבחור החשוב והנעלה  …. שיחי'.

הנה זה זמן רב לבי ונפשי מתגעגעים אחריך, כי אתה נועד לגדולות ונצורות, אחרי שיש לך כיסופים ורצונות טובים לטייל בכל חלקי התורה הקדושה ולעשות את הטוב והישר בעיני השם יתברך.

מרוב אהבתי אליך אמרתי לעשות את מה שהבטחתי לך ולבוא עמך בכתובים, לדבר על לבך דברי נחומים והתחזקות, כי זה העיקר בזה העולם, כמו שהיה אומר מוהרנ"ת הקדוש – העיקר הוא התחזקות.

חמדת לבבי, היקר לי מאד, עליך לזכור, שאתה נמצא במלחמת החיים, ובכל יום שעובר – אתה צריך לנצח עוד נצחון נגד היצר, ועיקר העבודה שלך הוא תמימות ופשיטות – לקיים את הרצון של רבינו ז"ל ותלמידיו הקדושים, ללמוד ולהתפלל ולהיות בשמחה. אבל זה לא פשוט בכלל, כי בכל יום ממש יש נסיונות חדשים והפרעות אחרות, ומי שאינו זוכר שהוא נמצא במלחמה, הוא כמו חייל ישן, ואז אפשר לנצח אותו, כאשר שמעתי מפי מוהרא"ש הקדוש.

עליך למסור נפשך ממש לעבוד את השם יתברך בשמחה ובחיות, כי אם אין חיות בעבודה – הכל לוקה בחסר, אפילו שלומדים ומתפללים, הסימן על השלימות של כל הדברים הללו – הוא מדת השמחה בעבודת השם. וכמו שרואים בחוש, שאם האדם אינו מרוצה בחייו, הרי שאינו מאמין בחשיבות שלו, והוא מחפש דברים שישמחו אותו. כמו כן בעבודת השם, כפי תוקף האמונה הברורה שאין עוד דבר גדול יותר מעבודת השם – כמו כן, זוכה האדם לשיא השלימות בעבודת השם, כי הוא שמח בכל פרט ופרט, בכל לימוד ולימוד, בכל דבר שבקדושה שזוכה לסגל בעולם הזה.

אשמח מאד אם תשב לכתוב לי כמה שורות, כדי להחיות את עצמי עם נשמה קדושה כמוך, ותכתוב לי בפרטיות מה אתה לומד בישיבה, ומה אתה זוכה לחטוף, ובלי נדר, בעזרת השם יתברך – אכתוב לך דברי התחזקות שיחיו אותך.

המאחל לך עליה גדולה בתורה ועבודת השם

ידידך נצח – שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 013 – חיזוק במלחמת החיים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר וירא תשע"ז.

לכבוד אהובי חברי הבחור החשוב, היקר והנעלה… נרו יאיר ויזרח.

מאד שמחתי לפגוש אותך ולראות את לבבך דבוק בחי החיים, ברצון אמיתי להתקרב אל השם יתברך באמת, על ידי לימוד התורה, כי אין באמת שום יכולת להתקרב להשם יתברך כי אם על ידי התורה הקדושה, ומי שלא יכול ללמוד – צריך לבקש מהשם יתברך על זה בתפלה והתבודדות עד שיזכה לזכות לכל הטוב שבכל העולמות, כמבואר בדברי רבינו ז"ל.

אליך יש לי הכרת הטוב מאד עמוקה כי אתה היית עוזר לי על כל צעד ושעל, ויש לי חשק לראות אותך גדל בטוב בעבודת השם יתברך, ולא לפנות ימין ושמאל מההדרכות שהדריך אותנו מאור עינינו מוהרא"ש ז"ל, שאתה זכית להתגדל על ברכיו הק', ואין דבר זה ריק כלל, ועליך לשמוח כל ימיך ששם חלקך בחיים, ואתה יכול להתגדל בעבודת השם כראוי אם תרצה.

נא ונא ממך, שלא תהיה בטלן כלל, ותשים אזנך כאפרכסת להקשיב לכל מה שמלמדים אותך בישיבה הקדושה, ותחזור על השיעורים שמלמדים שם בהתמדה רבה, בקול רם ובחשק וחיות, ועל ידי זה תזכה להיות תלמיד חכם, ובפרט כעת שאתה בחור צעיר ואין לך שום טרדות, אל תתעסק חלילה בשום דבר אחר חוץ מתורה, ולא יהיה בעולמך כי אם תורה ותורה ותורה, ולשם תשאף כל ימיך, ואל תפסיד יום אחד משיעורים כסדרן, שזה חלקך בחיים לנצח נצחים.

וזכור את הדיבורים שדברנו הרבה על תפלה בחיות ובכונה כראוי, ורבינו ז"ל היה מעורר על זה, והוכיח את אנשי שלומנו, וכמובא בספר הקדוש שיחות הר"ן (סימן קכא):  פעם אחד הוכיח אותנו להתפלל בכונה ובכחות כמבאר בספריו הרבה שצריכים להכריח עצמו מאד לתפילה ולהתפלל בכל כוחו. ואמר: שתפילה שלכם בכוח הוא כמו שמשכתי אני את החבל עם האנקיר כשהייתי על הספינה. הינו בהיותו על הספינה היה פעם אחד בשעת הדחק שהיו מכריחים את כל אנשי הספינה שימשכו בכל כחם את החבל הנ"ל והייתי מושך בכל כוחי החבל, אבל באמת לא הכנסתי שום כוח, רק היה לפנים. כי הוכרחתי להראות לפניהם כאלו אני מושך בכל כחי. כך הוא התפלה שלכם בכוח ובכוונה. כלומר שעדין אין אנו מכניסין כל כחנו באמת לתוך התפלה; עד כאן. והדברים מדברים בעד עצמם.

ראה נא יקירי וחביבי, לחזור על השיחה הזאת הרבה פעמים, להבין מה רבינו ז"ל רוצה מאתנו, ואיך צריך להתפלל בחיות כראוי, וכמו כן מוהרא"ש ז"ל כתב באוצר לבחורי ישיבה, שצריך להתפלל בקולי קולות, כי  בחורים צעירים צריכים להכניס המרץ שלהם בתוך התפלה ולא בשאר דברים. ותאמין לי, שאם היו הבחורים מתפללים עם חיות כראוי, עם כל הלב, עם כל החשק, כבר לא היו צריכים להוציא מרצם במשחקים ובשטויות, כי אפשר לקבל הנאה אמיתית מתפלה – תנסה ותראה. ואסור להתבייש בדבר זה מלצים, שחושבים שתפלה זה דבר שצריך להתפטר ממנו, כי כבר יש ארוחת בוקר וכו', כי צריך לזכור מה שאמר רבינו ז"ל שעיקר החיות מקבלים מהתפלה, כמו שכתוב "תפלה לאל חיי", ומי זה שהוא בטלן להתפעל מלצים כאשר מדובר בעצם החיים שלי.

אשמח מאד לשמוע שהמכתב הזה חיזק אותך, כי כאמור, יש לי רגש גדול כלפיך, ואם יהיה לך זמן תכתוב לי שתי שורות משלומך ומשלום תורתך, כי זה חשוב לי מאד.

המאחל לך ש…

תזכה להיות מהאנשים הכשרים באמת

אוהבך בכל לב ונפש

שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 014 – מעלת התפלה בכוונה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת קדש לסדר לך-לך תשע"ו.

לכבוד האברך היקר והנעלה, והוא כחתן יוצא מחופתו, ישיש כגבור לרוץ אורח חיים למעלה למשכיל, אשר יושב תמיד בחדרים הכי פנימיים שבעומק לבבי, וזכרון אהבתי אליו לא משה ממחשבתי לעולם – ר' … נרו יאיר ויזרח לנצח.

… היקר! אין לי את המילים להביע את האושר הגדול שהציף אותי בקראי את מכתבך הנעים, שמלא מזן אל זן געגועי נפש טהורים לזמני הקסם שבהם בילינו ביחד בעבודת השם, רחב לבי מאד להזכר בפרטים שהעלית במכתבך, וגם על הלב היקר שלך שכה מביע בהבעה חדה את הרגשות היפים למול הקשר היפה שבינינו, מאד מאד התחזקתי מהמכתב הזה, אתה יודע קצת את קורות חיי בקשר עם בחורים מכל הגוונים והסוגים, עבודה זו, מטבעה, שואבת את לשד נשמתי, עד אפיסת כוחות, לא פלא הוא, כאשר אני קורא מילים יפות שיש בהם כמיהה אל הטוב הגמור, אני מתעודד ומקבל כח חיוני להמשיך, ועל זה אני מודה לך במאד מאד.

לעצם הדברים, גם בלבי מקננות מחשבות דומות להפליא, שאתה היית הסיבה שלי להמשיך לעבוד במקום, למרות שלא היתה בעבודה זאת כדאיות כלל, דמותך הנעימה משכה אותי כבחבלי קסם אל המקום הזה, בו השקעתי רבות מאד (ולא כל אחד ידע תמיד להעריך), כמו שאתה היית הסיבה, כך היה לי העונג לשהות אתך במחיצתך, ממש כדברים שכתבת, ואף יותר מזה, אשריך נפתלי, שקבלת כלים יפים מן השמים, שאפשר ליצוק לתוכם תוכן נהדר, של קרבת אלקים ולימוד התורה.

כמה שמחתי שבאת בברית האירוסין, ואחר כך לראות אותך תחת החופה, מושא תפילותיי זה עידן ועידנים, רבות תפילות שפכתי שתצליח למצוא את זווגך האמיתי, חרף כל החששות והדאגות… הרגעים המרטיטים לראות את פניך עטויות טהרת הזמן, לבוש בבגד לבן תחת החופה – חרשו בלבי תלמים… התרגשתי כל כך, לא תהיה זאת גוזמא אם אשוה את ההרגשה הזאת, להרגשה שהיתה לי כשהכנסתי את ילדיי שלי תחת החופה, השמחה היתה שלי אישית… הרגשתי ממש שמח, שזה לא קורה כל כך מהר בחתונות שאנו משתתפים בהם מחמת אילוץ או נימוס.

כמה אשמח לשמוע שאתה משכיל לכבד את כלתך העדינה תחי', בכבוד אמיתי ופנימי, כדרכם של יראי ה', אם נזכה להפגש – אטיף לך על כך, גם מבלי שאתבקש, כי אני רוצה מאד לראות בהצלחתך האמיתית, התלויה רבות בהתנהגות ההדדית של שניכם, אם תשים את הדברים האלו על לבבך, אתה תראה איזה בית נעים תקים, איזה קן חמים יקבל את פניך, תזכה לכל מה שאמרו חכמים בנושא אשה, וזכור את דברי רביז"ל שהזהיר לכבד את נשותינו, וצריך לדקדק בזה מאד מאד.

מכתבי זה אני כותב לך, מתוך התרגשות פנימית עמוקה מאד, רבות בשנים ראיתי בחורים, שאחר החתונה הועם זוהרם היפה לגמרי… אתה צריך לדעת, שאתה קבלת מן השמים כוחות יפים כאלו, שרבים היו מקנאים בך, למרות שאתה אוהב להדגיש דווקא את התחומים האפורים שיש לך, כמו שיש לכל אחד, אבל אתה צריך לזכור, בכל זאת, כי יש לך חובה להודות למי שחנן אותך בשכל מבריק, ובכח ההבנה הפנימית בלימוד התורה הקדושה, שזה דבר שלא כל אחד זוכה לזה,  וזה הגורם הגדול שיכול להביא אותך למקומות גבוהים מאד מאד, אם תצרף לזה התמדה והזנת השאיפות הקדושות להגדיל את הלהבות שלהן עד שתראה אותן מאירות את שמי ההצלחה שלך.

חברי הכי טוב! בודאי ארגיש זכות להיות אתך בקשר מתמיד, אתה מרנין את לבי כשאתה מתקשר אף כי לא תמיד יש לי את הכושר להראות זאת ולהאריך, אבל בלי ספק, שאשמח ביותר להתחבר עמך ככל אשר תחפוץ, הן בגלל שזה דבר נעים כשלעצמו, והן מחמת שזה יכול להביא טובה לשנינו, בבחינת ומקבלין דין מן דין, אני אשמח לקנא קנאת סופרים בעלייתך המסחררת בתורה, ואתה תשמח לקבל את הנקודה שזיכה אותי השי"ת בעניי… רק החזק את עצמך בכל מה שאתה יכול להמשיך את הדרך החיים הטהורה שאחזת בה בימי נעוריך, אל תיפול אל האש הגדולה המלחכת בחוצות, שמור על מה שיש לך, ויש לך הרבה.

החיים האמיתיים שלך מתחילים כעת, עם הפשטות המחרידה שלהם, עם הדברים הנהדרים שיש בהם לצד הקשיים של ההסתגלות החדשה אליהם, תזכור, שהכח האמיתי להתמודד אנו שואבים מהרוחניות שלנו, לדעת, שלכל דבר בחיים יש מטרה ברורה ביותר, אין דבר שהוא לחנם, השקט הנפשי הפנימי שאדם יכול לסגל לעצמו, זה רק על ידי אמונה חזקה מאד, שכל מה שקורה אתנו, זה בהשגחה פרטית של מנהיג העולם, זאת נראית מדריגה גבוהה ביותר, אבל כאשר מתבוננים בדברים הללו, רואים שזה ממש התנאי לחיים, פשוט אי אפשר לחיות בלעדיהם, אין להשוות בכלל את החיים בלעדי הידיעה האמיתית הזאת, לחיים המונהגים על פי ההקדמה הזאת, מי שזוכה להכניס את הבורא לתוך חייו, מתוך אמת פנימית, מבין שאלו הם החיים עצמם, ממש כך בפשיטות, ואידך פירושא זיל גמור.

הגעגועים אל קרבתך צורבים את נשמתי, בקושי אני מתאפק שלא להתקשר אליך, כדי שלא להפריע לזוג צעיר ברגעים הראשונים של החיים, מאד רציתי לדבר אתך על דברים החשובים העומדים על פרק חייך, אני מאמין שעוד חזון למועד, לכל דבר יש זמן, ועוד נזכה לעשות הרבה טוב בחיים, הרעיון שלך להתאסף פעם בפעם, יפה מאד, צריך לחשוב איך ליישם את זה, לצד הטרדות הנוראות האוכלות כל חלקת חיים.

מוהרנ"ת הקדוש ז"ל אמר שהוא חיבר את ספרו לקוטי הלכות לאברך בשנה ראשונה, הרעיון של השיחה הזאת היא, שאז, בתקופת המעבר בין החיים של בן-תורה לחיים של אברך-תורה, היא רופסת ועלולה להיתקל בניסיונות כלשהם, עלינו להתחזק דוקא אז, ליצור איזו יציבות שתיבנה על לימוד התורה של כמה שעות ביום, גם בזמנים שאין כולל וישיבה, כי התורה היא חיינו ולא רק על דרך המליצה, אלא מהר מאד תגלה זאת היא האמת הפשוטה.

לא כל כך נעים לי לנצל את כל המכתב להטיף לך מוסר וחסידות, בהיותך גבר בגוברין היודע, לא פחות ממני, מה צריך לעשות בחיים, הרי ספרי רביז"ל בידיך… אך אהבתי העמוקה אליך, עוררתני לכתוב בכל זאת, דברים אמיתיים, למרות שהם תמימים ופשוטים.

מאחל אני לך בכל לבי ממש, שתזכה לחיים של אושר אמיתי, שהחיים שלך יהיו מלאי סיפוק רוחני, שהשלום המיוחל הזה – ישכון דרך קבע באהלך, שהאוירה תהיה נעימה באמת, שהכמיהה שלך אל גדלות-של-אמת תבוא לידי סיפוקה, שתזכה לילדים טובים ומתוקים.

הרי כאלו דברי ידידך אוהבך בלב ונפש

שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 015 – חיזוק לאברך בשנה ראשונה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום שלישי לסדר וירא תשע"ז.

לכבוד ידידי היקר והנעלה …. נרו יאיר.

אהוב לבי! אל תחשוב שאתה לבד, תדע לך שיש לך יכולת להתעלות בחיים, למרות שאתה לפעמים מאבד את האימון בעצמך – אתה יכול להיות גדול בישראל, כי לא סתם ברא אותך הקב"ה, ואם אתה פה, זה סימן שאתה יכול להגיע לנקודה שבשבילה ברא אותך הקב"ה, והידיעה הזאת, יכולה לחמם את הלב ולקרב אותך אליו יתברך.

אני יודע שעברת הרבה נסיונות בחיים, והרבה השפלות ודחיות, אבל אינך צריך לקחת את כל זה אל הלב, כל הדברים הללו יכולים לחזק אותך ולחשל אותך, שתגדל ותבין את האנשים האחרים, שעובר עליהם, שמבזים אותם, שלא נותנים להם תקוה.

… היקר כל כך, אל תתבלבל משום דבר, קח את עצמך בידים, לעשות את הרצון של השם יתברך, להתחיל ללמוד תורה, פשוט לשבת וללמוד, ואם קשה לך – הרי יש הרבה אנשי צוות בישיבה, שממש ישמחו לעזור לך, אם יראו שאתה רציני, ואתה מסוגל לשבת וללמוד, ואל תחשוב שאתה לא יכול, שלא יכנס בלבך איזה הרהור קט שאתה לא שוה לשום דבר, כאשר עולות לך מחשבות של דיכאון וחיסול עצמי, תדע לך שאתה בן יחיד ומיוחד אצל הקב"ה.

רבינו ז"ל נתן לנו עצה שהיא תפלה והתבודדות, ואתה צריך להתחיל להתרגל רציני לעבודת הקודש הזאת, אפילו לאט לאט, כל יום ויום, כי אין מי שמבין אותך – רק הקב"ה, והוא אוהב אותך בשיא האהבה, שאפילו אתה בעצמך לא מסוגל לאהוב את עצמך כל כך כמו שהקב"ה אוהב אותך, אתה תרגיש את זה כשתתלונן לפניו בתפלה ובשיחה בינך לבינו, אל תצפה שמישהו בעולם יבין אותך כראוי, או שיוכל לעזור לך – רק הוא יתברך, אב הרחמים, שממש רוצה בך, ואתה בן שלו, והוא לא מוותר עליך כלל, חס ושלום.

אני זוכר שהיתה תקופה שהיה לי שפל המצב בפרנסה וכו', והייתי הולך להתבודד בשדה בין העצים באמצע הלילה, וכך הייתי אומר להשם יתברך – הלוא אתה היחיד שרוצה לעזור, ואתה היחיד שיכול לעזור, ואתה היחיד שתעזור… כך חזרתי על הדיבור הזה פעמים אין מספר, וזה באמת מביא נסים נוראים ונפלאים, מה שאין הפה יכול לדבר וללב לחשוב, תעשה גם אתה ככה, תתחיל לבקש מהקב"ה שיעשה ממך חידוש אחר לגמרי, ותתמסר אליו, שאתה רוצה וחפץ באמת בקרבת אלקים, ואתה כבר תרגיש שינוי גדול מאד, בעזרת השם יתברך.

תדע לך, שאני חושב עליך, ורוצה שתצליח, רק תאמין בעצמך ותזכה לכל הטוב המיועד לך, ותזכה להיות איש כשר באמת – ידידך אוהבך  – שלמה ברוך בלוי.

הפוסט אגרת התחזקות 016 – עמידה בנסיונות החיים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שלהי אייר תשע"ה

ליקירי….

קשה לי במכתב כזה, קליל של בוקר טרוט עינים, לפני השקטת קפה ודהירה למטלות החיים – להדרש לעומק הקושי שביטאת, אך מילים מרגיעות ומחממות, עשויות לעשות אך טוב, גם אם נאמרות בשטחיות ובנאיביות של עצת הדודה… את אחיך המתבגר ידעת משכבר הימים, שלדידי, החיים הם משהו ששייך אלינו ולא שאנו שייכים אליהם, כאשר אנו נתקלים בפניה הזעומות של השגרה, עלינו להחציף מבע, להבריז בעדינות יום אחד שלם או כמה שעות, לנסות לעבוד אז אצל עצמינו, ולא אצל התובענות של החיים, גם אם השגרה היא מבורכת וגם אם היא אחד ההישגים הגדולים של האנשים ההגונים, אין זאת אומרת שאנחנו עובדים אצלה… אתה פשוט חייב להפתיע את עצמך, פשוט, כמה שזה לא פשוט – לקרוע שעות ולהפוך אותן לבטלה של נשימת חיים… אפילו לכמה דקות, לצאת, להתאורר… לטייל, לחוות, לנשום את החיים סתם כך כי בא לי…

אני זוכר ביטוי יפה שלך על הנאה מעצם החיים עצמם, שמש ותכול שמים, בלי איזה ערך מוסף, ככה כי אני חי… אני יודע שמילים נמלצות במקום שיש קושי – מעצבנות, אבל אני חושב שבקלחת של המחויבות אנו רואים שחור ולבן. לכן אני מעיז להניח שאתה יכול לכתוב לי מכתבון, מסרון, אגרת, פוסט… של ליקוט דברים מהנים שבכל זאת חווית בחצי שנה שהטלת חרם על החברות שלנו  (בצחוק) שאיני מודע להם, ואני מתרשם רק מהנרגנות הפולנית… היה שלום … יקירי… גנוב לך זמני אושר, הענק להם איכות. אין ממתינים לשעה של רוגע אלא יוצרים אותה. אדם שמלקט רגעי חיים רגועים יכול ליהנות בחברת אהבתו וממגעים משובחים שיש בהם טעם של עוד.

שלך לגמרי

שלומב"ר

הפוסט אגרת התחזקות 017 – מרגוע הנפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר ויצא, ז' בכסליו תשע"ז.

לכבוד ידיד נפשי האהוב, הרה"ח המפואר ר' …. נרו יאיר, שליח רביז"ל בעיר … ת"ו.

הנה מה טוב ומה נעים הנקודה שלך של הפצה, שעל זה מסר נפשו כל ימיו מאור עינינו חיות נפשנו מוהרא"ש זי"ע, ועוד לפני שנולדת צפה עליך שתקום ותעשה רצונו, שהוא רצון מוהרנ"ת, והוא רצון רביז"ל, והוא רצון הבעל שם טוב, והוא רצון האריז"ל, והוא רצון הרשב"י זי"ע – לילך מאיש לאיש ולגלות להם את אמתת מציאותו יתברך, ולקרב את כולם אל השם יתברך.

והנה בדרך העבודה של ההפצה, הלב נשבר ביותר, כי אין רואים אלא אותו רגע, שאין לו יוקרה ואין לו חשיבות, כי מה כבר יהיה שהוא עושה לך טובה ולוקח ממך איזה קונטרס וכו', אבל באמת אין זה כך, כי המון המון בעלי תשובה ואנשים כשרים נעשו מזה, ומי יודע לאן זה יתגלגל ומי יסתכל בזה, ועל מי זה ישפיע, ומה זה יגרום, ולפעמים מפיץ גורם על שושלת שלימה של יראי ה' שהכל התחיל מפגישה אקראית לכאורה, הוא קנה את עולמו לנצח, ועדיין מסתובב שבור. ואת ההתחזקות הזאת צריך כל מפיץ לזכור כל רגע בעבודתו.

ועל כן חזקת והיית לאיש, אל תלך עם מחשבות של קטנות המוחין כאילו אתה אוסף כסף, ואל תתפעל מהמבטים היהירים של אנשים שאחד שחור נגש אליהם, עליך להסתכל על עצמך כמו שאתה רופא חנם מתנדב בבית חולים, ומציל חיים שלמים של אנשים לא בריאים, כי הרי מי שאינו יודע ממנו יתברך הוא החולה האמיתי, ואין לנו אלא הדיבורים הקדושים האלו של הצדיק האמת, שעוסק לקרב את כלליות נשמות ישראל אליו יתברך, וממילא אנו השליחים שלו, זכות רבה נפלה בחלקנו, ואסור לנו להתייאש ולהתרשל מן העבודה הקדושה הזאת אף רגע אחד.

ותדע, שהצדיק האמת, רבים המתים אשר ממית בחייו מהמתים אשר המית בחייו, ועכשיו מאיר האור ביותר, ועליך נפלה חובת היום, אתה יכול לעסוק בעוד פרנסות, אבל זה אתה מחוייב – להשקות אילנות. ויהי רצון שיהיה חלקי עמך.

הכ"ד אוהבך באמת – שלמה ברוך בלוי

הפוסט אגרת התחזקות 018 – חיזוק לעבודת ההפצה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם רְבִיעִי לְסֵדֶר בַּמִּדְבָּר, ב' סִיוָן תשע"ח.

לִכְבוֹד אֲהוּבִי חֲבֵרִי הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה מְאֹד …. נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

בְּעֵת גְּדוֹלָה כָּזֹאת, אָמַרְתִּי לֹא אֶמְנַע מִלִּכְתֹּב לְךָ מֵהָנֵי מִילֵּי מַעַלְיְתָא, שֶׁמִּתְחַדְּשִׁים בְּבֵית מִדְרָשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, מִיְּחִידֵי הַדּוֹרוֹת, שֶׁתְּהִלָּה לָאֵל בִּזְכוּתוֹ יֵשׁ לָנוּ דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים לְהַחֲיוֹת נֶפֶשׁ כָּל חַי, וְהֵם דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה עֲמוּקִים הַנּוֹבְעִים מִמְּקוֹר עֶלְיוֹן וְקָדוֹשׁ מְאֹד, כִּי הָאֱמוּנָה שֶׁמְּגַלֶּה רַבֵּנוּ זַ"ל הִיא פֶּלֶא עָצוּם, וְהִיא מֵרֵישׁ כָּל דַּרְגִין עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, וְעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ פֶּלֶא כָּזֶה, שֶׁאָנוּ בְּמָקוֹם הַנָּמוּךְ שֶׁלָּנוּ, נִזְכֶּה לָדַעַת מֵאוֹר רוּחָנִי קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן כָּזֶה, אַשְׁרֵנוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ.

אֶתְמוֹל הַיּוֹם רֹאשׁ חוֹדֶשׁ סִיוָן, יוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ נִכְנָסִים לַהֲכָנָה לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, וְעִנְיָן קַבָּלַת הַתּוֹרָה הוּא עָמוֹק עָמוֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ, וְרַק הַמַּחֲשָׁבָה הַפְּשׁוּטָה אוֹדוֹת הָעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם, הָרוּחָנִי בְּתַכְלִית הָרוּחָנִי, מָסַר תּוֹרָה אֲצוּלָה מֵרוּם גָּבְהֵי מְרוֹמִים אֵלֵינוּ, הַשְּׁפֵלִים וְהַמְּגַשְּׁמִים, צָרִיךְ לְהָעִיר אוֹתָנוּ לְשִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְזֶה סוֹד קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁהָיִינוּ תַּחַת הָהָר, שֶׁכָּפָה עָלֵינוּ הַר כְּגִיגִית, וְאָמַרְתִּי פַּעַם, כִּי מַהוּ עִנְיַן הַגִּיגִית הַלָּז? אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לַגִּיגִית שְׁנֵי תַּפְקִידִים, תַּפְקִיד אֶחָד לִכְפּוֹת עָלֵינוּ, וְתַפְקִיד אַחֵר, כְּשֶׁמְּהַפְּכִים אֶת הַגִּיגִית, הִיא כְּלִי קִבּוּל.

כְּמוֹ כֵּן בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה יֵשׁ שֵׁנִי עִנְיָנִים, וְהֵם סוֹד גַּדְלוּת הַמּוֹחִין וְקַטְנוּת הַמּוֹחִין, בְּעֵת שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּקַטְנוּת, וְהַבַּעַל דָּבָר מְפַתֵּהוּ לָסוּר מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עָלָיו לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כִּבְהֵמָה מַמָּשׁ בְּלִי דַּעַת, וְלִכְפּוֹת אֶת הָהָר כְּגִיגִית, עָלָיו וְעַל כָּל רְמַ"ח אֵבָרָיו וּשְׁסָ"ה גִּידָיו, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם בְּרֵירָה לָסוּר מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, חָלִילָה וְחָלִילָה, וְאָז עָלָיו לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּכָפוּי, וְאֵין לוֹ שׁוּם יְכֹלֶת לִבְרֹחַ וְכוּ'.

אַךְ יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, כַּאֲשֶׁר זוֹכֶה לִטְעֹם מֵעֲרֵבוּת נְעִימוּת יְדִידוּת אוֹר הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, לוֹקֵחַ הוּא אֶת הַכְּפִיָּה הַלָּז, וְהוֹפְכָהּ כְּלַפֵּי מַעְלָה, וְאוֹמֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אָנָּא ה', הֲלוֹא אַתָּה הַחְרָדַת עֶלְיוֹנִים וְתַחֲנוּנִים, וּפִתַּחְתָּ שִׁבְעָה רְקִיעִים לְהַחֲיוֹתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה, אָנָּא, תֶּן לִי שֶׁפַע שֶׁל חָכְמָה וְדַעַת, לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנְךָ הַקָּדוֹשׁ בֶּאֱמֶת, לִלְמֹד תּוֹרָה, לַהֲבִינָהּ הֵיטֵב, וְלַעֲמֹל בָּהּ בְּכָל טִפֵּי דָּמִי, אָנָּא ה', אַתָּה כָּפִיתָ בְּאַהֲבָתְךָ, הַמְשֵׁךְ נָא לִכְפּוֹת כִּי מְרֻצָּה אֲנִי בָּזֶה.

וּבֶאֱמֶת, בִּפְנִימִיּוּת הַלֵּב שֶׁל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מֻנָּח אוֹר נִפְלָא שֶׁל קַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי מִי שֶׁעָמְדוּ רַגְלָיו עַל הַר סִינַי, בְּוַדַּאי לֹא לְחִנָּם הָיְתָה זֹאת, שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת הָיוּ שָׁם וְכוּ', וְכִי כָּל זֹאת סְתָם? וְכֵן מַה שֶּׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם צַדִּיקִים, שֶׁעַל כֵּן מְלַמֵּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתִּינוֹק כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עוֹד לִפְנֵי שֶׁיּוֹצֵא לָאֲוִיר הָעוֹלָם, זֶהוּ מִשּׁוּם שֶׁתִּהְיֶה לוֹ שַׁיָּכוּת אֶל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְנִשְׁמָתוֹ תִּהְיֶה עִם חֲקִיקָה שֶׁל תּוֹרָה, בֶּאֱמֶת, בְּתוֹכִיּוּת וּבִפְנִימִיּוּת, וְעַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד, תֵּכֶף בְּיוֹשְׁבוֹ לְלִמּוּד, אֲהָהּ, ה' אֱלֹקִים, הֲלֹא הַתּוֹרָה בְּתוֹכִי מַמָּשׁ, וְדָמִי בָּלוּעַ מִתּוֹרָה וֶאֱמוּנָה, אֵיךְ לֹא אֶלְמַד כָּרָאוּי כָּעֵת, וְאִם יֵשֵׁב לִלְמֹד בְּצוּרָה כָּזֹאת, בְּוַדַּאי תִּהְיֶה לוֹ הֶאָרָה גְּדוֹלָה בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה.

וְגַם עִנְיַן הַהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה תְּלוּיָה בָּזֶה, כִּי לָמָּה אֵין אָדָם לוֹמֵד? כִּי אֵין חָקוּק בְּלִבּוֹ הֶאָרַת אֱלֹקוּת שֶׁטָּמוּן בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, אֲבָל אִם הָיָה מַרְגִּישׁ אֶת הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֶׁמֵּאִיר בְּכָל תֵּבָה שֶׁל תּוֹרָה – לֹא הָיָה פּוֹסֵק מִמֶּנָּה לְעוֹלָמִים, וְזֶה דָּבָר נִפְלָא מַמָּשׁ לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהַיֵּצֶר מֵסִית לְהַפְסִיק מִן הַלִּמּוּד, אוֹ לֹא לִרְצוֹת אוֹתוֹ בִּכְלָל, צָרִיךְ לְהָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, הֲלוֹא הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם מַמָּשׁ, וְאֵיךְ אֵין לִי חֵשֶׁק לִלְמֹד אוֹתָם? וְאַף שֶׁבַּהַתְחָלָה לֹא יֹאחַז בְּמַה שֶּׁאוֹמֵר, אֲבָל עִם הַזְּמַן, הַגִּישָׁה לַתּוֹרָה תִּשְׁתַּנֶּה לְגַמְרֵי, וְיִזְכֶּה לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דֶּרֶךְ לִמּוּד הַתּוֹרָה.

תִּמְחֹל לִי, שֶׁאֵינִי כּוֹתֵב לְךָ בְּדִיּוּק עַל מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ, וְעוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְקוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ, כָּעֵת הוּא הַזְּמַן שֶׁקֹּדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כַּמָּה עָלֵינוּ לִהְיוֹת מוּכָנִים וּמְזֻמָנִים לִהְיוֹת דְּבוּקִים בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, לִרְצוֹת אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, לְבַל נַזְנִיחַ אֶת הָעוֹלָם הַנִּצְחִי שֶׁלָּנוּ, וְלֹא לְהַפְקִיר אֶת עַצְמֵנוּ לְחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם שֶׁהֵם מְלֵאִים מַהֲמוּרוֹת וְנִסְיוֹנוֹת בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ.

צָרִיךְ שֶׁנִּזְכֹּר, כִּי כָּל הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁלָּנוּ בִּכְלָל וּבִפְרָט, אֵינָהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּלְחַפֵּשׂ עֵצוֹת נְעִימוֹת וְטוֹבוֹת, שֶׁמּוֹעִילוֹת לָנוּ לִפְרֹשׁ מִכָּל הָרַע שֶׁבָּעוֹלָם וְלִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְנוּ וְלֹא לְשׁוּם דָּבָר אַחֵר שֶׁבָּעוֹלָם, וְיָבוֹא יוֹם וְנִרְאֶה אֶת הָעוֹלָם שֶׁחָיִּינוּ בּוֹ, וְנִבָּהֵל עַד כַּמָּה הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת עוֹד טוֹב, וּבְוַדַּאי צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר שֶׁמַּחְשָׁבוֹת כָּאֵלּוּ לֹא יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ לְמָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם לְהֵפֶךְ, לִזְכּוֹת לְאוֹר שֶׁל שִׂמְחָה וְחִיּוּת בְּעַבְדוּת הַשֵּׁם.

הַמְאַחֵל לְךָ בְּרָכָה עֲמוּקָה שֶׁתִּזְכֶּה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בְּרֹב שִׂמְחָה וְנַחַת, מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת אֲמִתִּי, שֶׁמִּצַּד אֶחָד אַתָּה זוֹכֵר אֶת חוֹבָתְךָ בְּעוֹלָמְךָ, וּמִצַּד שֵׁנִי, לֹא לְהִבָּהֵל לַחֲטוֹף כְּמוֹ מִתּוֹךְ הַשְּׂרֵפָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בִּמְתִינוּת וּבְמַהֲלַךְ, וּבְהַצְלָחָה רַבָּה, אַ גוּט יוֹם טוֹב. שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ.

הפוסט אגרת התחזקות 019 – הכנה לקבלת התורה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.