שיחות הר"ן, שיחה א'

גדלותו של הבורא האינסופי אינה ניתנת למדידה ולכימות. האנשים המתחנכים על ברכי האמונה, עשויים לגלות ביום מן הימים, והלואי שיגלו זאת, כי עדיין לא החל המסע האמיתי שלהם אל תוך הנשמה. הידיעה הברורה שאנו עומדים בפני הנעלם מכל נעלמים, ברוב גדלותו ואי היכולת לתפוס משהו מאורו – מפעימה את הנפש, כי סוף כל סוף, לו אנו עוברים ועמו אנו מתקשרים.

השיחה הראשונה של רבי נחמן בספר שיחות הר"ן סובבת על הפסוק בתהלים (תהלים קלה, ב): כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים. רבי נחמן קורא את המלים "כי אני ידעתי" – שזו ידיעה אישית של כל אחד, שדוד המלך מדייק לומר "אני ידעתי"… כלומר, זו ידיעה שאין לה יכולת להיות מועברת דרך מסרים, מאיש לאיש, זו תובנה עמוקה, שרק המדריגה המאד אישית של כל אחד – יכולה להביאו לקרבת אלוקים בדרגה שזכה לה. ולא רק שאי אפשר לדבר על זה, "ואי אפשר לומר לחבירו", מסיבה פשוטה – אתה לא תהיה מובן לעולם, ההשגה שלך באלוקות, היא השגת הנפש במקום שהיא עומדת, בזיכוך המאד ספיציפי שלה, ההמשך מפתיע יותר: "ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול". כלומר, אין כאן אפשרות לדעת ידיעה אחת סופית ומוחלטת, ועמה לחיות, זוהי דינמיקה סוערת מאד, אתמול הרגשתי וידעתי משהו אחד, היום אני כבר לא יכול לדבר עליה…  היא לא מושגת אפילו לי, היא גבוהה כל כך, כי זו היא גדלותו של השם בעולמו, הכל מדובר רק אודות "זריחה", "התנוצצות"… זו הפצעת אורה כזו, של טיפ טיפה של קירבה, שהיא עולם ומלואו, שעמה היו הצדיקים עומדים משותקים מול הדרת כבודו של הקב"ה. ורבי נחמן מסכם: ועל כן אמר (דוד המלך) כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל.

אנו רגילים להכיר ידיעה מסוג אחר, כל העולם מלא בלמידה, הידע האנושי מועבר באמצעות למידה, כאשר היודע מעביר לאינו יודע את מה שהוא יודע, ואף עושה זאת בשלבים מוכרים של סדר והגיון, מהקל אל הכבד, בבהירות עם הדגשה על היכולת הכשרונית של התלמיד לקבל וכו' וכו'. כאן אנו מתוועדים אל ידיעה מסוג אחר, ידיעה שאודותיה נאמר: "כי אי אפשר לספר כלל"… אי אפשר ללמד את הידיעה הזו, אפשר אולי ללמד את היחיד איך יזכה לידיעה "שלו", אך את הידיעה של היודע (זריחה, התנוצצות, כן?) נשארת אצל ה"אני" – אני ידעתי דייקא.

בהמשך השיחה רבינו מתייחס להמשך הפסוקים שם בתהלים – כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא מדגיש כי הפסוק הזה אינו המשך לשבח "כי אני ידעתי".

ופה אנו מתוודעים לניסוח חדש: "שבח 'כי אני ידעתי'!"  זהו השבח של ה', שאי אפשר לדעת אותו, אילו ידעתיו הייתיו, ולא רק אותו, אלא אף גדלותו היא גדולה כל כך, עד שבכל פעם, לכל יחיד, מתגלה איזה קצה קרחון, שאף הוא נעלם מיד, וכבר יש את המשימה הבאה, משימת הגילוי וההתחקות, כביכול, אחרי עקבותיו של האור.

ולא שדוד המלך ממש הסביר לנו את המקום שלו באלוקות, כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא… זאת אומרת, המלים היחידות שיכולות להאמר, הן – כי אני ידעתי… וכאן באה השתיקה הממושכת, שתיקת המחשבה, שתיקת הנשמה מול האור העצום הבוקע בעולם. שתיקה שאין עמה שום דיבור.

כמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב):  "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג): 'כל חד לפום מה דמשער בליביה'; הזוהר מסביר את הפסוק נודע בשערים בעלה, שערים מלשון שיעור, שהאדם משער בדעתו. השבח של משלי סובב והולך על הקב"ה, שהוא נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו. שיעור הלב, הוא המקום הקטנוני מעט, שיכול להכיל את התחושה הסובייקטיבית מול ההדר הגדול הזה, תחושה שהיא בעצם מתנה ישירה מאת הבורא, שנותן קצת להציץ ולהשיג, ויחד עם זאת לדעת, שאי אפשר לספר כלל…

בליקוטי מוהר"ן (חלק א', סימן עב), הרבי מתבטא בציטוט הזוהר הזה: "ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה, כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה. ומה עושים? מתקרבים כמה שיכולים, והנה עוד ציטוט, שנותן לנו דלק להמשך הדרך (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סג): וְכֵן אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּחִינַת מְגַלֶּה וּמְכַסֶּה וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְדַבֵּק וּלְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִגְלֶה וּמִתְקָרֵב אֵלָיו. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. הַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אִם יַחֲשֹׁב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ בִּידִעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה סִימָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. כִּי אִם הָיָה יוֹדֵעַ קְצָת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמֶּנּוּ. כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל. וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְהַסְבִּיר זֹאת, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שִׁעוּר.

הפוסט 001 שיחות הר"ן – כי אני ידעתי כי גדול ה'! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שיחות הר"ן שיחה ב'
טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך.

את השיחה הזו צריך ללמוד בישוב הדעת, כמה דברים נפלאים לומדים מהשורות הבודדות הללו, רבינו הקדוש פותח צוהר מעולם עבודתו הכמוס – ודרכי וכו'. אבל לפני זה הוא מסכם לנו את הנושא – "טוב להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו"! הקב"ה נתן לכל בריה בחירה, שהוא יכול באופן חופשי לעשות כרצונו, לטב ולמוטב, ואכן אנשים בוחרים, בחירות שונות, וגם כשכבר בוחרים בעבודת הבורא, מתוך ידיעה שלשם כך באנו לכאן, המסע לא מסתיים בזאת. משום שגם במסגרת עבודת השם הוא נתון לדילמות רבות ושונות, גם שם הוא נדרש לבחור, דרכים, מסלולים, נתיבות וכו', ובתוכם תתי דרכים וכו' וכו', ובכל רגע נתון אדם נמצא במקום של בחירה וסיכון לטעות.

ידוע לכל, כי עלינו לברוח כמטחוי קשת מהגישה הכפרנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ואם הדברים ברורים ונהירים בעסקי העולם הזה, לא כל כך ידוע, שגם ברוחניות ובעבודת השם קיימת הגישה הזו, שאדם מתכנן לעצמו דרך, וחולם על הגשמתה, ולמרות שבכל זאת הוא נמצא במקום טוב, יש כאן התעלמות מהסייעתא דשמיא שהיא מוכרחת בכל פרט בחיים, וגם בעבודת השם. הרבי מדבר כאן בלשון עמוקה מאד: להשליך עצמו על השם יתברך, כמו זריקה כזו, שאדם מגלה חוסר אונים ויודע שהוא נזרק על מקום בטוח, ולסמוך עליו, להשען עליו… וזה בכל פרט בחיים, זהו "טוב מאד", זו השלימות, לעבוד את השם ביחד עם השם.

והרבי ממשיך ומתווה לנו את הדרך הזו לעובדה ולמעשה, כשבא היום, אם זה יום חול, או יום מיוחד, שבת חג ומועד כלשהו, הנפש הטובה רוצה את הדיוק, לקום בזמן מסויים להרגיש הרגשה מסויימת, לא תמיד זה מצליח, האדם מתאכזב, האגו שלו מתנפץ מידי פעם, לזה באה העצה, תשחרר.. פשוט תרפה… תכריז על מסירת התנועות להשם יתברך. מישהו פעם הגה רעיון אדיר כזה? למסור את התנועות מקודם, כזו מין מסירת מודעה, שאני מקדיש את כל תנועותי לשמים, כי אני מגלה את פנימיות רצוני – שאני רוצה בעומק פנימיות הלב, שכל התנועות שלי תהיינה רק לשמו ולזכרו יתברך, ולא לשום דבר אחר. וזה כולל את כל הענפים שלי, של בני ושל התלויים בי… הכל כרצונו יתברך.

מכאן והלאה אין מקום לאכזבה על שינוי התדר באמצעו של יום, זה לא אמור להיות אכפת לך, אתה עשית את שלך, אתה כיוונת את הרצון שלך, ומכאן ואילך רק לעשות ולעשות בלי לדאוג לדייק לפי התכנית והחלום שלך. האדם נמצא במבוך המחשבות שלו, לפעמים דברים שהוא מחשיב לשיא החושך הם אור ממש, וכאשר מאיר לו לפי דעתו – הוא שרוי בעלטה רוחנית מבעיתה. כי אין אדם יודע את הדרך הנכונה, ולא תמיד יש את היכולת לכוון כראוי לתדר הרצוי, ומכוחו לתנועות ולהתנהגויות. ההתמסרות המוחלטת לרבונו של עולם עושה את שלה, אני מרגיש שאני בידו יתברך, אני לא משתלט על העתיד שלי ביום קדוש ככל שיהיה, אני יכול לעשות את שלי, ללמוד, להתפלל, לחשוב או להתנהג בדרך מסויימת, אבל עלי להתכונן להפתעות, ויחד עם זאת להסכים ולתת לה' לנהל אותי.

וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד.

כמובן שאין כאן קריאה לזלזול, או לפתח אי אכפתיות בלבנו, ההיפך הוא הנכון, הדרך האמיתית של עבודת השם כנה, היא לחיות את עבודת השם ביחד עם השם בעצמו, להבין היטב, שאת המעשים אנו נדרשים לעשות, אבל התדר, הרקע, ההרגשות, המציאות הסובבת – נוצרים על ידי משנה עתים ומחליף את הזמנים, שבכל רגע נתון האדם נמצא בנסיונות ומבחני חיים. הרבי מלמד אותנו – אל תחשוש, תתמסר… אל תתעקש – תסמוך על ה'. פשוט להשען עליו. וכי יש יותר דבקות מזו?

הפוסט 002 שיחות הר"ן – להשליך עצמו על השם יתברך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הִפְלִיג מְאֹד בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב. וְאָמַר: כִּי לִגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵין שִׁעוּר כִּי נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם, נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל. הַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל כְּלָל לֹא. וְגַם מַה שֶּׁמּוּבָא כִּי תַּכְלִית הַיְּדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע, הַיְנוּ גַּם כֵּן אֵצֶל כָּל יְדִיעָה וִידִיעָה הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְתַכְלִית שֶׁל הַיְּדִיעָה דְּהַיְנוּ לֹא נֵדַע אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵין זֶה הַתַּכְלִית. כִּי זֶה הַתַּכְלִית הוּא רַק בְּאוֹתָהּ הַיְּדִיעָה, אֲבָל בְּהַיְּדִיעָה הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל בָּהּ כְּלָל וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה. נִמְצָא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִין כְּלָל כְּלָל לֹא, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַתַּכְלִית, כִּי עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל כְּלָל לֵידַע בִּידִיעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִזֹּאת הַיְּדִיעָה שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁלֹּא נֵדַע וְכוּ' (שיחות הר"ן סימן ג).

דעת רבי נחמן מברסלב זי"ע, ספוגה בידיעה שדעת אלוקים מרוממת ונשאת מאתנו לאין שיעור, אי אפשר לדעת כלום מגדולת הבורא, וכמה שתדע, לא התחלת לדעת בכלל… וגם כשאתה חושב שהגעת לאיזה מקום גבוה, ומשם ואילך אתה מגלגל עינים ואומר: אני לא יודע, ואני נמצא בתכלית הידיעה, אז זהו שלא… אתה באמת לא יודע, וכלום, אתה בכל רגע מגיע לנקודת ההתחלה, לדעת שאינך יודע כלל.

אל תחשוב שאם אינך יודע – אתה בתכלית הידיעה, כי גם בידיעה זו אתה אינך יודע, ואתה צריך להתחיל מחדש, ומהי כן התכלית? הביטול הגמור, לא לפסוע בשביל של הידיעה, אלא של ההתמסרות, לזכור תמיד שאין יודעים שום ידיעה, כלל וכלל לא, בהדגשה מופלגת.

למה כל כל חשוב לנו לדעת את הנקודה של "תכלית הידיעה שלא נדע"? שאם אנו רוצים לדעת משהו – אז זה רק על ידי "שלא נדע", ובא רבנו ואומר, לא, גם אז אתה לא יודע, כי מיד אתה עולה למקום גבוה, וכל התכלית הידיעה שלך – מתאפסת. כי הדרך שלנו היא באופן טבעי להאניש את ה', לייחס לו כוחות ותכונות כמו שאנו מכירים בחיי היום יום, שם מתרחשת ההתרחקות שלנו מהבורא, אנו כועסים עליו כשנדמה לנו שהוא לא מתנהג כרצונינו, ואנו שמחים אתו כשהולך לנו, ואנו חושבים שזה בדיוק הכוונה של אמונה, שהכל מהשם, כמובן, כשטוב לנו…

המקום האמיתי הוא – לעמוד מול ה' בהתאפסות מוחלטת, לא לדחוק רגלי השכינה, לתת את כל המקום של העולם והמאורעות שלו להשם יתברך, כי אין עוד מלבדו ממש, וזו היא גדולת הבורא, שכמה שתפליג בה – תבין, שאינך יודע כלל, וכשנדמה לך שהגעת לשיא, יש בכל חלקיק רגע השגות חדשות של שיאים חדשים בלתי נפתסים.

הפוסט 003 שיחות הר"ן – תכלית הידיעה שלא נדע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עַכְשָׁו בָּעִתִּים הַלָּלוּ קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה מָעוֹת לְאִישׁ כָּשֵׁר. כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁיַּשִּׂיג מָעוֹת. וַאֲפִלּוּ אַחַר הַיְרִידָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ עֲדַיִן לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת. כִּי גַּם הָרְשָׁעִים וְקַלֵּי עוֹלָם לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת, אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת רָחוֹק מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת. כִּי דַּע, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָפַל הָעֲשִׁירוּת בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת: "וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (אֵיכָה א, ט), 'פְּלָאִים' אוֹתִיּוֹת 'אֲלָפִים'. הַיְנוּ שֶׁהָאֲלָפִים שֶׁל עֲשִׁירוּת יָרַד פְּלָאִים, דְּהַיְנוּ יְרִידָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲשִׁירוּת דְּהַיְנוּ אֲלָפִים מְזֻמָּנִים, וַעֲדַיִן הוּא סָפֵק כַּנַּ"ל. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָאִים גַּם צַדִּיקִים וַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָעוֹת, אֲבָל הוּא כָּבֵד וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד. וְגַם הָעֲשִׁירוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים הוּא מַזִּיק לָהֶם לַעֲבוֹדָתָם. גַּם בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה מְעַט עֲשִׁירוּת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַקַּלֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲדֻמִּים מְזֻמָּנִים, כִּי עַכְשָׁו קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לְהַכְּשֵׁרִים עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל.‏‏ וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבִּי נַחְמָן זְקֵנִי זַ"ל, שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? וְאָמְרוּ כָּל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד! וְאָמַר רַבִּי נַחְמָן זַצַ"ל שֶׁהוּא רַק כָּל שֶׁכֵּן, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי הוּא קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲבָל לֹא בְּפֵרוּשׁ. כִּי אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם מְזֻמָּנִים כַּמָּה אֲלָפִים אֲדֻמִּים, וְכַנַּ"ל.

*

השיחה הזו של רבנו ז"ל, מעוררת את האדם להביט נכוחה על הכסף שמצטרך לו, הגישה לראות בכסף – שאיפה לעשירות, נשללת על ידי רבינו, משום שכיום, העשירות נמצאת ביד הקליפות, ואף אם היא במציאות נמצאת במקום חיובי, בפועל, אצל צדיקים מסוימים, זה כן מפריע להם לעבודת השם, ואם כן, האם מותר לנו לרצות להתרחב, שיהיה לנו את כל מחסורנו.

לפי מה שכתוב בשיחה, מותרת הרחבות אבל נשללת העשירות, כלומר, היא איננה אצל האיש הכשר, גם זה המשיג מעות, אבל המזומנים, הנגישות, היכולת לעשות הכל בחסות הכסף – נשללת מהאיש הכשר, משום שותרד פלאים, האלפים ירדו למקום נמוך, וצריך ירידה כדי לזכות בהם.

האם אדם יוותר על משהו חשוב למען משהו פחות חשוב? כנראה שלא, אם האיש הכשר באמת, זקוק להגיע לאיזו שהיא ירידה, כאשר הוא צריך כסף, הוא יחשוב פעמיים, אם לרדת. מן הנימה הזאת, נראה, כי היעד האמיתי שלנו בחיינו, אמור להיות שקט ושלות נפש, העשירות, לעומת זאת מטרידה את הנפש, וגורמת לאדם, ובפרט לאיש הכשר, לחיות בנוחות. ותחת אשר הכסף יביא לו את האושר, הוא מביא לו את הטרדה העולמית, את הכעסים והצמצומים בחיים, כי הרי לא הכל זה כסף.

אבל יש פרנסה, שהיא שקטה וטובה, האדם חי לפי מה שיש לו, רבנו שיבח במקום אחר את התנועה הזו, לחיות ממה שיש, ולא לעשות חובות כלל, להתפלל ולבקש על מה שצריכים, ופשוט לא לשאוף אל העשירות, שהשגתה כרוכה בירידה, ותחזוקה מורידה לפעמים המון, כידוע דבר זה, אבל פרנסה בשפע ובהרחבה, נקוה שיהיה לכל עם ישראל.

הפוסט 004 שיחות הר"ן – קשה שיהיה מעות לאיש כשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הָיָה מְגַנֶּה מְאֹד אֶת סִפְרֵי הַמְּחַקְרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, וְאָמַר, שֶׁאֵין שָׁם כְּלָל שֵׂכֶל גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּאֵיזֶה מַאֲמָר מַהַרְשָׁ"א אוֹ מַהֲרַ"ם שִׁיף וְכַיּוֹצֵא מִסִּפְרֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַמְקוּת וְשֵׂכֶל נִפְלָא וְנָעִים מְאֹד, אֲבָל בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים לֹא נִמְצָא זֶה הַשֵּׂכֶל כְּלָל. כִּי הֵם מְדַבְּרִים רַק בְּדֶרֶךְ הֶקֵּשִׁים מִנֵּהּ וּבֵהּ עַד שֶׁבָּאִים לְאֵיזֶה מוֹפֵת, אֲבָל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְהַבְדִּיל אֵין שָׁם כְּלָל וּכְלָל.

*

ההתרחקות מספרי פילוסופיה ומחקר אלוקי, בתורתו של רבנו ז"ל ובהשקפת עולמו הקדוש, לא בא ממקום של תמימות מול שכל, כאשר חושבים רבים. דווקא בגלל שהוא ידע מהו שכל באמת, ראה בהתפלספות של אנשים שאינם יודעים אודות מה הם שחים – שטות מוחלטת. כאשר משווה רבינו את הפער בין ספרי חכמת התורה, ודרך הלמידה העמוקה של אחד מספרינו הקדושים, הוא מדבר אודות "שכל גמור". כלומר, השימוש בהגיון בלבד, בלי הקדמות מומצאות, בלי אמונות מרחפות שמבוטאות באותיות של שכל, אבל אינם שכל גמור. ורבינו מדבר על מהרש"א ומהר"ם שיף, שרואים בהם את ההבנה העמוקה של פשט, של להבין את הנקרא מתוך ההבנה הפנימית של ההגיון, שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד… כמובן, שקשה להסביר זאת למי שלא למד דיו, או שלא למד תורה או שלא למד פילוסופיה. המדובר הוא ברבינו, שהוא למד את השכל הנעים שיש בתורתינו, וגם ידע היטב מהי דרך הלמידה של הפילוסופיה, "כי הם מדברים רק בדרך הקשים מיניה וביה עד שבאים לאיזה מופת"… רבינו אומר, שהצדיק צריך לרדת למקום של כל החכמות בשביל תיקון, ורבינו בודאי אחז במה שדיבר, נמצא, שהוא היה בקי מאד במהלך הלמידה המחקרית, וראה שם תוהו ובוהו של דעות, המבוססות על השערות, שמהן נבנים בניני שכל לא עמידים בכלום.

במרחק של שנים, כאשר אסכולות שונות קמות ונופלות, השניה דוחפת את הראשונה, וצרות אחרונות משכחות את הראשונות, וכל זה כאשר בזמנן של אותן אסכולות, הכל ראו בהן את החכמה היחידה, המאפשרת לדעת משהו, ולאחר שנים, המומחים הזמניים של אותו דור, מנידים ראש בחיוך סלחני על חכמה עמוקה כל כל, שאינה אמת כלל וכלל, לפי כל אמת מידה. הרי שרבינו צפה היטב את העומק הרדוד כביכול של אותן חכמות, שלפעמים, כל יסודן מלכתחילה, היה לאפשר פריקת עול, ולא גילוי של איזו תבונה פנימית אמיתית.

אצל רבינו בעצמו רואים את השכל הגמור הלזה, של הבטה נכוחה לאמת של המציאות, מתוך ידיעה ברורה שיש מלך המשגיח בפרטות על כל נברא, שזו אמת מוכחת ברורה ונהירה, והלימוד העמוק של התורה, הוא לימוד של חכמת אמת, חכמת הבורא לנבראים, אשרי מי שמקשיב לדברי החכמה של החכם האמיתי.

הפוסט 005 שיחות הר"ן – היה מגנה מאד את ספרי המחקרים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וְאָמַר: אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִסִּפְרֵיהֶם, רַק הוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת וְיֵשׁ לוֹ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בַּתְּחִלָּה הִיא רַק מֵחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּבְלִי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה'. וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים צְרִיכִים גַּם כֵּן יִרְאָה, כִּי עוֹבְדֵי מֵאַהֲבָה הֵם מוּעָטִים מְאֹד מְאֹד וְעִקָּר הוּא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ. כִּי הַיִּרְאָה עִלָּאָה בְּגִין דְּהוּא רַב וְשַׁלִּיט וְכוּ' הַיְנוּ יִרְאַת הָרוֹמֵמוּת לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לְזֹאת הַיִּרְאָה, אֲבָל עִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא רַק עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם.

*

אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם – כאן חרט הרבי על דגלו את האמת הזו, שאין המדובר בידע נוסף, ידע קריטי מסויים שרוצים להעלים מהמאמינים, אלא פשוט זהו ידע שאינו ידע, שעליו אפשר פשוט לשבח ולשמוח שאין אותו. לדעת דבר לא נכון – אין נקרא ידע. הכתיבה הזאת של השיחה הזו, מתאפיינת בקריאת שמחה, על היהודי המאמין לדעת, שהוא צריך פשוט לחיות בתחושת אושר, כשהוא משוחרר מ'ספריהם', מגבבת החקירות המשוחדות הללו, שמניע אחד ברור להם – לפרוק את העול של האמונה המכרסמת בזרימת חייהם. לבנות מגדלי קלפים כדי להצדיק דרך חיים, זה דבר אנושי וטבעי, אבל מי שנחסך לו התדר הזה – יכול לברך ולומר – אשרי חלקי. זאת שיחה מרבינו, שצריך לדעת אותה, אשרי מי שאינו יודע כלל (בכלל בכלל), זו עבודת השם, ככל הדברים של השיחות הר"ן, קריאת ההתפעלות הזו אינה סתמית, זו היא הקדמה לכל הענין. כאשר יהודי יודע, שכל מה שהוא מאמין, זה בגלל הידע המוגבל שלו, הוא כבר חוטא. בעין אחת הוא פוזל לידע אחר, סותר, בעצם ההודאה שזה ספר עם ידע… "אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם" הוא דרך עבודה, יישור הקו עם דעת התורה, זה לדעת, שמה שכתוב שם, הוא לא המקום הנכון, הוא מקום של שיא השקר, ויהיה בעיניו כספרים עם דפים לבנים, שלא כתוב בהם דבר.

רק הולך בתמימות – הרבי הוא חד משמעי, באמונה לא משחקים, אנו לא רק מאמינים, אנו "בטוחים באמונה", המקום שלנו מול השם יתברך ותורתו, הוא מקום יציב, אנו מכירים את המקום שלנו בו, כמו שאנו מכירים את עצמנו, אין לנו ספק מי אנו, מי הורינו, איפה אנו נמצאים בגלובוס. האמונה היוקדת הזו שרבינו רצה להחדיר בנו, היא אמונה של אמת, פשוט ללכת בתמימות? לא פשוט. אבל תמימות היא שלמות. אמונה לא יכולה להיות לא שלימה, אחרת היא אינה אמונה, ללכת בתמימות, זה ללכת בדרך החיים בשלימות עם התורה, עם האמונה, עם האמת הזאת. להבין, שכל פסיעה שאנו פוסעים ללא תורת אמת, אנו מוותרים על פיסת חיים, משום שהאמונה היא החיים שלנו, לא בגלל שאנו מדקלמים את זה, אלא משום שאנו "יודעים" לגמרי, שהליכה בדרך האמת של האמונה, היא חובת החיים שלנו כלפי עצמנו, אשרי מי שרק הולך בתמימות!

וְיֵשׁ לוֹ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בַּתְּחִלָּה הִיא רַק מֵחֲמַת יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּבְלִי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה' – רבים מהאנשים שאנו מכירים מתקשים מאד לשמוע מלים כאלו על עונש, על שכר ועונש, הם נרתעים, ואז הם מגלגלים עינים ואומרים בצדקנות-מה, אנו רוצים את היהדות יפה, נקיה מכל הדיבורים האלו על גיהנום וכאלה, אנו לא עובדים את השם בגלל פחד, אנו רוצים אהבה, אהבה, אהבה… קודם כל, אין לי איך לנחם את הלא רוצים אחרי שהרבי כבר אמר, שעיקר העבודה בתחילה היא רק מחמת העונש (המילה "רק", מדגישה יותר…). אבל עם זאת, חוששני, שאין ההמון מכירים את המושג "עונש" דיו, הם מדמיינים להבות אש שורפות וכו', יתכן וגם זה מבט נכון, אבל השלימות היא להבין, שהקב"ה אוהב אותנו, וגם השכר וגם העונש הכל מאהבה. ואין שום סתירה לכך, שעתיד הקב"ה לגמול טוב לעושי מצוותיו ולהעניש על מי שיעבור על מצוותיו. אך כיון שזה עיקר מעיקרי האמונה היהודית, אסור בשום פנים ואופן לדלג עליה, להתעלם ממנה, זה כמו חלילה לא להאמין בה, ובלי יראת העונש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת השם, משום שאי אפשר לדלג על מדרגה תחתונה ולרוץ אל העליונה, אפשר ליפול משם, או יותר גרוע לשגות בדמיונות של אהבה לא נכונה. מי שמסוגל להתעלם ממצוות ה', הוא לא בדיוק אוהב את ה', גם אם מלימוד זכות נקרא לו "לא שונא", אבל אוהב בטח לא… אם הרבי אומר שאי אפשר להתחיל בלי זה, תהיו סמוכים ובטוחים, שאם דלגתם על יראת העונש, לא התחלתם בכלל…

הבשורה הגדולה של הענין, שהמציית לרבינו – מגיע למקום טוב, למקום של אהבה אמיתית להשם יתברך, כי בתכלס, השם יתברך רוצה אותנו, וזה שהוא גילה לנו על העונש, זה מראה על התענינות פלאית של בורא כל העולמות באדם יצור חומרי, וזה מדהים מכל צד שתסתכל על זה, אהבת השם המקופלת בתוך יראה גדולה, כאשר אתה ירא מהשם מאד, אתה גם אוהב מאד, וכשאתה אוהב מאד אתה ירא מאד, אז יראת העונש היא כלי, כלי להתבוננות פנימית, זהו גם תדר של אהבה, אבל תדר גבוה מאד. הרבה יותר מהתדר המדלג על יראת העונש. ככל שמדובר באל מלא רחמים, העונש והיראה ממנו, מהממים ביופיים ובקרבה של אב ובן שבמעגל הקשר המיוחד הזה, אל תוותרו על זה.

ובזה יובן מה שהרבי אומר – וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים צְרִיכִים גַּם כֵּן יִרְאָה – כי היראה היא המדבקת את כל הענינים, יראה היא רצינות שבאהבה הגדולה, כשאתה אוהב מישהו מאד, אתה גם ירא לפגום באהבה הזו, ואפילו צדיקים… הם לא משתעשעים רק באהבה בלי גבול, כי עובדי מאהבה הם מועטים מאד, ושימו לב, "עובדי" מאהבה, גם זו עבדות מסויימת, מסגרת סוגרת של תחום מעשי, במה אתה עובד? באהבה… אבל עובד! הם מועטים, זו לא דרך לרבים, וגם לא דרך של צדיקים, וגם המועטים הללו ידריכו אתכם – תפחדו, תיראו, ומשם תטעמו את האור של האהבה, המתוק כל כך.

אם אנו רואים את עצמנו כמי שנמנים על רוב בני אדם… עלינו לאמץ את הדרך הזו בדיוק, הדרך של הרבי, רופא הנפשות, שידע הכי אהבה מהי, בגין דאיהו רב ושליט וכו', זה ממש ענינו של רבינו הקדוש, אשר יראתו הנוראה היתה גדולה כל כך, שאין לתאר ולשער, והוא זה שמדבר אתנו להתחיל את הסיפור נכון, לא לדלג על יראת העונש. השם רוצה שנאמין בזה? אז את זה בדיוק מה שנעשה, נכנע, נתמסר, אל האמת של ה'. ובאהבה גדולה…

ואי אפשר לפנות משיחה זו, בלי לצטט את דברי מוהרנ"ת זי"ע בענין זה עצמו (ליקוטי הלכות, ברכת הודאה, הלכה ו', אות יב):
אַךְ אֲפִלּוּ יִרְאָה טוֹבָה דֶּרֶךְ הַבַּעַל דָּבָר לְהָמִיר וּלְהַחֲלִיף שֶׁהוּא מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת יִרְאָה זֹאת עַד שֶׁמַּרְחִיקֵהוּ מֵה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה, כַּיָּדוּעַ נֶגַע הַזֶּה בְּכַמָּה בְּנֵי אָדָם, כִּי אֲפִלּוּ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְכָל הַיִּרְאוֹת הַטּוֹבוֹת צְרִיכִין לְקַבֵּל רַק לְטוֹבָה וְלֹא לְרָעָה בִּבְחִינַת יִרְאַת ה' לְחַיִּים, לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַיִּרְאָה מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא וְלֹא לְהִתְרַחֵק, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ יָבוֹא לְשִמְחָה בִּבְחִינַת וְגִילוּ בִּרְעָדָה, שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי הַיִּרְאָה וְהָרְעָדָה מֵעֳנָשִׁים הַגְּדוֹלִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא יָבוֹא לְשִמְחָה עַל שֶׁהוּא עַל כָּל פָּנִים בִּכְלַל יִשְרָאֵל וּמְקֹרָב לְצַדִּיקִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִנָּצֵל מֵאֲלָפִים וְרִבְבוֹת עֳנָשִׁים. וְגַם אִם יִבְטַח בְּכֹחַ הַצַּדִּיקִים וְיִתְחַזֵּק בַּשִּמְחָה, עַל יְדֵי זֶה בְּוַדַּאי יִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ טוֹב וְיִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה בִּבְחִינַת עֲווֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת…

אז נזכור – יראת העונש, אבל לא להתרחק…

הפוסט 006 שיחות הר"ן – תמימות ויראת העונש! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.