יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ז' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה בָּאתִי לְקַיֵּם רְצוֹנְךָ לִכְתֹּב לְךָ כַּמָּה דְּבָרִים מֵאֲשֶׁר אָנוּ זוֹכִים לִשְׁאֹב מִמֵּי הַנַּחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה, מֵהָאֱמֶת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁכְּפִי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, דָאס אִיז אַיין אַנְדֶערֶע סָארְט אֱמֶת, אֱמֶת אַחֶרֶת לְגַמְרֵי, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַצִּיץ מִן הַחֲרַכִּים לָאֱמֶת הַזּוֹ, זוֹכֶה לִרְאוֹת נוֹרָאוֹת נִפְלָאוֹת בְּהִתְקָרְבוּת לְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְכָל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ מִתְהַפְּכִים לְחַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, וְיֵשׁ לוֹ אוֹר בְּחַיָּיו.

וְעִקָּר הָאוֹר הוּא הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁדִּבַּרְנוּ בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית זוֹ, שֶׁאֵין הָאֱמוּנָה אֶצְלֵנוּ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים אַנְשֵׁי הָעוֹלָם בְּפִיהֶם, כְּשֶׁדּוֹחֲקִים אוֹתָם אֶל הַקִּיר – אוֹמְרִים בְּוַדַּאי שֶׁהֵם מַאֲמִינִים, אֶלָּא לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, רוֹצֶה לְהַכְנִיס בָּנוּ אוֹר כָּזֶה, שֶׁכָּל רֶגַע בַּחַיִּים נִהְיֶה דְּבוּקִים בְּהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, בִּדְבֵקוּת פְּשׁוּטָה כָּזוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָדָם דָּבוּק בְּחַיָּיו, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינוֹ לְבֵין הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ, וְהוּא מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ כָּל רֶגַע שֶׁחַי, כָּךְ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, צָרִיךְ כָּל כָּךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֶגַע בְּחַיָּיו שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל הַחוּשִׁים הַפְּשׁוּטִים, שֶׁהִנֵּה הִנֵּה יֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחַי בְּתוֹכִי.

זָכוֹר תִּזְכּוֹר תָּמִיד אֶת מַה שֶּׁהָיָה אוֹמֵר מוֹהֲרָא"שׁ זי"ע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל, כִּי אִם עַל יְדֵי רִבּוּי לִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁשָּׁם יֵשׁ אֶת כָּל הָאוֹר הַזֶּה, בָּהִיר בַּשְּׁחָקִים, וְלֹא לִלְמֹד כְּדֵי לַעֲשׂוֹת טוֹבָה, לְהַרְגִּישׁ שֶׁבָּרוּךְ הַשֵּׁם לָמַדְתִּי הַיּוֹם, אַף שֶׁגַּם זֶה טוֹב, אֲבָל זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְקוֹר חִיּוּתֵנוּ, הַ'לִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן' וְהַ'לִּקּוּטֵי הֲלָכוֹת', וּשְׁאָר הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁבָּהֶם רוֹאִים אֶת כָּל הָאוֹר הַזֶּה, וּבִפְרָט כְּשֶׁלּוֹמְדִים אֶת הַכֹּל עִם אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, שֶׁמּוֹצְאִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל שׁוּרָה וְשׁוּרָה, וְאַחַר כָּךְ זֶה מַשְׁפִּיעַ עַל הַחַיִּים עַצְמָם, שֶׁיִּהְיוּ חַיִּים שֶׁל קְדוֹשָׁה וְטָהֳרָה בֶּאֱמֶת, לֹא עַל צַד הַדִּמְיוֹנוֹת אֶלָּא בֶּאֱמֶת לְמַעֲשֵׂה מַמָּשׁ.

עַתָּה כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי בְּנִיַּת בֵּיתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל, וּכְבָר עָבַר עָלֶיךָ מַה שֶּׁעָבַר, מַה שֶּׁרַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ, וְאֵין אֶחָד שֶׁיָּבִין אוֹתְךָ אֶלָּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, עָלֶיךָ לִקְשֹׁר אֶת עַצְמְךָ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁתֵּדַע, שֶׁאֵין יְכֹלֶת לְאָדָם לַעֲשׂוֹת כְּלוּם בְּחַיָּיו, כִּי אִם בִּרְשׁוּת הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן, שֶׁזֶּה הַלִּמּוּד הֶעָמֹק שֶׁלָּמַדְנוּ בְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, לְהַכְנִיס אֶת הַבּוֹרֵא בְּתוֹךְ לְבָבֵנוּ בְּמִדָּה כָּזוֹ, עַד שֶׁרוֹאִים בְּכָל דָּבָר יַד הַשֵּׁם, וְאֵין שׁוּם דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ, וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלֶיךָ – הַכֹּל לְטוֹבָה, וְלֹא הָיָה שׁוּם דָּבָר לָרִיק, וְלֹא הָיָה שׁוּם טָעוּת כְּלָל, וְלֹא נָפַלְתָּ בְּשׁוּם נְפִילָה, כִּי הַכֹּל הָיָה מְכֻוָּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, לְיַשֵּׁר לְפָנֶיךָ הַמְּסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ, שֶׁתִּתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּוְקָא מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה, וְדַוְקָא מֵהָאֹפֶן הַזֶּה, וְאִם תַּשְׂכִּיל לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, תִרְאֶה אוֹר בְּחַיֶּיךָ, כִּי מְסַבְּבִים אוֹתְךָ מִלְמַעְלָה בַּחֲסָדִים נִפְלָאִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ, וְהָאָדָם לִפְעָמִים הוּא עִוֵּר וְחֵרֵשׁ מִלִּרְאוֹת וּמִלִּשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַטּוֹבוֹת הַלָּלוּ, אֲבָל אַתָּה עֲשֵׂה לְעַצְמְךָ קְבִיעוּת לְהוֹדוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, גַּם עַל הֶעָבָר הַזֶּה, וְגַם עַל מַה שֶׁסָּבַלְתָּ, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים – לַחַיִּים הֶחֳדָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ לְךָ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

אֲהוּבִי אָחִי, אִם מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּתוֹךְ הַחַיִּים – הַחַיִּים הוֹפְכִים מַמָּשׁ לְגַן עֵדֶן, וְאֵין שׁוּם נְפִילָה וְנִסָּיוֹן כְּלָל, כִּי יוֹדְעִים בְּכָל פִּנָּה וּפִנָּה שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְהַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ אָסוּר שֶׁיִּהְיוּ כְּעֵין שִׁיר וּפִתְגָּם, אֶלָּא צָרִיךְ לִחְיוֹת אוֹתָם, זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הַדִּבּוּר שֶׁלְּךָ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּבְכָל שִׂיחַ וְשִׂיג, וְאָז תִּרְאֶה בְּעֵינֶיךָ אֵיךְ שֶׁאַתָּה קָשׁוּר אֶל הָעַצְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעוֹלָמוֹ, וְאַתָּה בְּיָדַיִם טוֹבוֹת בְּכָל עֵת וְרֶגַע, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁזֶּה עַצְמוֹ – הָאֱמוּנָה הַבְּהִירָה – מֵבִיא סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁל הַצְלָחָה בְּכָל, בְּפַרְנָסָה, בִּשְׁלוֹם בַּיִת וְכוּ' וְכוּ'.

אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁלִּפְעָמִים עוֹלָה עַל הַדַּעַת, כְּאִלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁלָּנוּ הֵם תְּלוּשִׁים מִן הַמְּצִיאוּת, וְעוֹשִׂים אֶת הָאָדָם נִפְרָד מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הַנּוֹרְמָלִיִּים, כִּי מְדַבְּרִים בָּעוֹלָמוֹת גְּבוֹהִים וְכוּ', אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, כִּי הַמְּצִיאוּת הָאֲמִתִּית הִיא שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בֶּאֱמֶת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וּבֶאֱמֶת הוּא מָלֵא אֶת כָּל הַיְקוּם מַמָּשׁ, וְהוּא מַנְהִיגוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים רַבִּים לְאֵין שִׁעוּר, וְאֵין שׁוּם יְכֹלֶת לִבְרֹחַ מִן הָאֱמֶת הַזּוֹ, וְאַדְרַבָּה, אֵלּוּ שֶׁחַיִּים חַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת מְנֻתָּקִים מִן הָאֱמֶת, הֵם אֵלּוּ שֶׁחַיִּים בְּדִמְיוֹן גָּדוֹל, וְעוֹבֵר עֲלֵיהֶם צַעַר וְיִסּוּרִים בְּכָל עֵת וְרֶגַע, פַּעַם מִזֶּה וּפַעַם מִזֶּה, וְאֵין לָהֶם מְנֻּחַת הַנֶּפֶשׁ כְּלָל, וְיָעִידוּ עַל כָּךְ אַלְפֵי הַמְטַפְּלִים בְּנֶפֶשׁ, כַּאֲשֶׁר הַמְטֻפָּלִים הֵם שְׂבֵעִים מִכָּל טוּב גַּשְׁמִי, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין לָהֶם רֶגַע מְאֻשָּׁר בְּחַיֵּיהֶם.

לָכֵן זְכֹר זֹאת הֵיטֵב, כִּי הָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּי תָּלוּי בְּדִבּוּרִים הַלָּלוּ שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים תָּמִיד, בְּדִבּוּרֵי הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטִים וְהַתְּמִימִים, בְּקִרְבַת אֱלֹקִים וְצַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים, וְעִקָּר שֶׁבְּכָל הָעִקָּרִים מַחֲשֶׁבֶת הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם, וּמִמֵּילָא יֵשׁ תַּכְלִית לָעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ תַּכְלִית לַחַיִּים שֶׁלִּי, וְלָכֵן אֲנִי צָרִיךְ לְהַקְדִּישׁ אֶת הַחַיִּים שֶׁלִּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ולתכליתות הַנִּצְחִיּוֹת הַלָּלוּ.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 001 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד יְדִיד נַפְשִׁי הָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב …., שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה זָכִינוּ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה ל"ח, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הֲמוֹן פְּרָטִים חֲשׁוּבִים, וְאֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר עַל יָדָהּ כָּל הַיָּמִים מַמָּשׁ, זֹאת זְכוּת עֲצוּמָה בִּשְׁבִילֵנוּ, שֶׁאָנוּ זוֹכִים לְהַפֵּךְ בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁדָּבָר זֶה עוֹלֶה עַל הַכֹּל, וְאֵין דָּבָר נַעֲלֶה מִזֶּה… כִּי בְּכֹחַ הַצַּדִּיק נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה כָּרָאוּי. דַּע לְךָ אָחִי, שֶׁמֵּהַבֹּקֶר, בְּכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלַי, חָשַׁבְתִּי, שֶׁעוֹד מְעַט תִּהְיֶינָה הַדַּקּוֹת שֶׁל חֶסֶד, בָּהֶן אֶלְמַד עִמְּךָ, וְיִהְיֶה אֹשֶׁר גָּדוֹל כָּזֶה! אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁאַתָּה גַּם שֻׁתָּף לַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים שֶׁיִּהְיֶה הַלִּמּוּד וְלָעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה, בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁלּוֹמְדִים צָרִיךְ לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַאִם אֲנִי נִהְיָה יוֹתֵר טוֹב אַחַר הַלִּמּוּד הַזֶּה? מַה אָנוּ לוֹקְחִים לְמֶשֶׁךְ הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה הַבָּאִים? כִּי הֲרֵי אָנוּ נִמְצָאִים בְּעוֹלָם מָלֵא נִסְיוֹנוֹת, מָלֵא תְּמוּרוֹת, כָּל רֶגַע אֶפְשָׁר לִפּוֹל כָּל כָּךְ, הֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֹּאת הָאֱמֶת… שֶׁהַיֵּצֶר מְקַשְׁקֵשׁ בְּכָל רֶגַע, שֶׁאֵין מָנוֹס מִמֶּנּוּ בִּכְלָל. וּלְאֵיפֹה נִבְרַח? רַק לְסִפְרֵי רַבֵּנוּ וּמוֹהַרְנַ"תְּ, הֵם הַמַּצִּילִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלָּנוּ מֵהַתְּהוֹם הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁמֹּשֶׁה עוֹמֵד בֵּין שְׁמַ"ד לְרָצוֹ"ן, שֶׁאַף אִם הָאָדָם הָיָה בְּתַכְלִית שִׁפְלוּת הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, בְּחִינַת שְׁמָד, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, פִּתְאֹם יָכוֹל לְהִתְעוֹרֵר כָּל כָּךְ, וּלְהַגִּיעַ לְתַכְלִית הָרָצוֹן, שֶׁיִּכְסוֹף וְיִשְׁתּוֹקֵק וְיִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַגַּעֲגוּעִים, הָאֵין פֶּלֶא וְנֵס הוּא זֶה? אָבֶּער בַּיים הֵיילִיגֶער בַּאשֶׁעפֶער קֶען אַלֶעס זַיין, אַשְׁרֵנוּ!

שֶׁלְּךָ לְתָמִיד

שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 001 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

דברים אחדים

שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, אמרות ה', אמרות טהורות. היו אלו חיי הצדיקים שבכל דור, שכיוונו את רגעי חייהם למול אמרת אלוק צרופה, מגן היא לכל החוסים בו. ספרי תולדות רבים חוברו ועדיין יוצאים לאור על כל צדיק וצדיק בכל מקום ובכל דור. אך לא כל הספרים מהסוג הזה ממלאים את יעודם הנכון. חלקם מאדירים ביותר את שמו של הצדיק אך לא מבהירים לקורא איך יוכל אף הוא לדרוך בנתיבתם. לרוב, מותירים בלב הקורא טעם של געגוע לדבר בלתי מושג, לא כך רציתי שיהיה ספר אודות חייו הקדושים ומשנתו של מוהרא"ש.

לא לי יאה להתהדר בהבנה מינימלית באור גדול ונשגב כזה, אך לעזות תחשב ההפיכה הגסה בימיו ושנותיו של מי שחי כל חייו בביטול כל ההרגשות להשם יתברך… תפקידי ברשימת הדברים מסתכמת בלימוד התלמיד הדן לפני רבו בקרקע, להוציא לימודים אמיתיים ומשפטי הנהגות ישרות, איך לעבוד את השם יתברך באמת על פי חסידות ברסלב רבת הגוונים, ועמוקת ההבעות התובעות שלה, להמשיך אור אמיתי מאיר ממעל.

מה רבו מעשיך ה', בהגלות נגלות לנו חסידות טהורה, אמיתית ותמימה כזו, כמו חסידות ברסלב – פינה של אמת אמיתית בתוך ים של שקר גועש. הדיבורים של רבינו הקדוש נוצצים כחדשים, כעת כתיבתם כך בזמן הזה, רלוונטיים, שייכים, ומורים את הדרך לדור האחרון, כזה ראה וקדש. אנשי שלומנו חסידי ברסלב מכל הדורות של מאתים שנה האחרונות, נרדפים ונחבאים אל הכלים מסתכלים בעינים קמות על תחייתה של חסידות ברסלב, והפיכתה מחסידות נעלמת ונרדפת לתנועה של המונים, אלפים ורבבות של יהודים מאמינים בני מאמינים.

האחראי הישיר לכל זה, היה אדם אחד, בודד ויחיד – מוהרא"ש הקדוש, שמרגע התקרבותו ממש, חלם את החלום הנשגב הזה, "רבינו הוא מתנה לכל עם ישראל" קרא כבר אז. ומיום עמדו על דעתו, הפיץ את הסגולה לעם סגולה, בתחילה בספרי רבינו ומוהרנ"ת שהיו אז, שנדפסו על ידו בהידור האפשרי של אותה תקופה, אחר כך בליקוטי דברים מספרי מוהרנ"ת, והנגשתם לציבור הרחב, עד פריטת ההון הגדול לכסף קטן, שביד כל אדם בעולם, בשפתו הוא – נמצאים דברי הצדיק האמת מיחידי הדורות עד שנעשתה כל הגולה כמדורת האורה.

בר מזל הייתי לגמרי, בכך שזיכני השם יתברך להכיר, או יותר נכון – להציץ ברסיסי האורה שהתנפצו מאדרת חייו הקדושים של מוהרא"ש. משחר ילדותי, בהיותי עדיין שומע את קול הקריאה הידועה, נמשך לבבי אחריו והבנתי עד כמה שפר חלקי וגורלי בחיים, כשהדרך להתעלות בעבודת הבורא סלולה ומוכנת, על ידי אותו ענק שבענקים, שהעניק את החמה בגובה קומתו הרוחנית, והועיד לעולם בו חי את כל הטוב.

רבים הדברים הנפלאים שזכינו לראות אצלו, מאותו רגע בו ראינו את עיניו הקדושות שבערו באש להבה שלא מעלמא הדין, הבנו, כי במקומו שואף זורח אור גדול מאד שמסוגל להאיר את החושך הסמיך ביותר, אך הפלא הגדול ביותר שלו – היה של קרוב הרחוקים, ולאו דוקא רחוקים ממש, אלא אף בחורי ישיבות, אברכים ובעלי בתים חרדים לדבר ה' – הפכו לעובדי ה' והמירו את חייהם הפשוטים לחיי טוהר.

ודבר ידוע הוא זה, אומנות של ממש היתה למוהרא"ש הקדוש, לגרום לבר־שיחו לרצות לעבוד את השם… התואר הנשגב בו כינו את אליהו הנביא – איש סחו אחריו ה' הוא האלקים, הולם את מוהרא"ש ממש כפשוטו. כל אדם שהכיר אותו בתקופת־מה בחייו – החל לדבר גדולות ונצורות מנוכחות ה' בעולמו, ודבר זה די מפורסם ומאפיין בולט אצל אישיותו של מוהרא"ש, שהיו יודעים בו כל מכיריו.

ככלל אפשר לומר בזהירות, כי את האומנות המיוחדת הזו קיבל מן שמיא, על ידי יגיעות ועבודות שאין בדומה להן, בהתמסרות אין קץ להיות 'שמש אצל הצדיק האמת' כלשונו, והקדשת חיים שלמים לפרסם אלוקותו של הקב"ה בכל העולם כולו, בכל הדרכים, בכל החזיתות, בכל השפות, ובכל האפשרויות, לא בחל באף עבדות ויגיעה, באף נסיעה וטרחה, הוא באחת – כל עוד נפשי באפי אגלה ואפרסם את האור הגדול של רבינו די הצורך.

באמת קשה לאמוד את ההיקף העצום, אדיר הממדים והבלתי נתפש של העבודה הבלתי פוסקת של חיים שלמים, שהשקיע מוהרא"ש למען פרסום שם הצדיק בעולם, וכמעט אין תחום שלא השתטח בו, אין זוית שלא גילה, ואין כיוון שלא ירה בחיציו את הבשורה המהדהדת עדיין בעולם – יש רבי כזה שיכול לעזור לכל בני העולם, לכל אחד ואחד ממש, יהיה מי שיהיה, בכל דרגה ובכל מצב.

לעולם הזה יש טבע משלו, טבע שמשכיח הכל, הרעש העצום שעשה מוהרא"ש בעולם – נמוג אט אט לתהום הנשיה והשכחה, לא התוצאות חלילה, אבל המלח שאחז בהגה של האניה הגדולה הזו, פנה והלך לו, עלה דודי להיכלו, להתעלות אל עילאה דכל עילאין, אל המקום שלשם שאף וזרח כל ימיו, לא לפני שהותיר אחריו כמה ארונות ספרים שחיבר, גדושים מזן אל זן, בדיבורי אמונה והתחזקות, בדרשות התעוררות והתלהבות, בשיחות חסידות, מוסר, יראה, קבלה ודרוש, וכל צד ופינה שיש ביהדות, הכל הואר על ידו באור בהיר בשחקים, ונשמתו הגדולה עלתה אחר פעולתה להתלונן בצל צחצחות, אל על.

ועדיין חסרים אנו לימוד עמוק לדמותו הנפילית, להבין, שאם שלח הקב"ה אדם נעלה כזה לעולמנו השפל, תורה שלימה ולימוד אנו צריכים, הרי לא לחנם הראה לנו בורא כל הנשמות, נשמה אחת שכזו, שבכל רגע היותה בעולם – בערה אליו יתברך בתבערה מפליאה ומפעימה, עד שכביכול, היה זה מלאך מן השמים שכשגריר מעולמות עליונים, נועד להדריך את נשמות ישראל להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, לאהבה אותו וליראה ממנו.

ידעו נא אנשי שלומנו היקרים, חסידי ברסלב, כי מוהרא"ש הקדוש, לא היה לו שום רצון אחר בזה העולם, כי אם לעבוד את השם יתברך בתמימות ובפשיטות, הוא חי בעולמנו מתוך תחושת שליחות קבועה, שלא שכח אותה אפילו לרגע – לגלות ולפרסם לכל באי עולם כי הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, וכיון שכך – הידיעות אודותיו ועל חייו הקדושים, היא ידיעה המעוררת את האדם לפסוע בנתיבות טוהר עילאין, ולהאיר על הנפש ממקורי דרחמי.

כשהחלטתי ליצוק לתוך אותיות את ההרגש העמוק שהותיר בי חיי רא"שנו, נאלמתי דומיה, ביודעי על נכון, כי דבר בלתי אפשרי הוא זה, שאדם בדורנו, יוכל למתוח קוים, אף כי כלליים, אחרי שבילי חייו הנעלמים והטמירים של איש אשר מסר נפשו בכל יום ויום אליו יתברך, למרות פרסומו והיכרותו ברבדים נרחבים של העם – אפשר לומר בביטחה, כי הצדיק הזה נשאר עלום, ו'צדיק נסתר' ייקרא לו, ואיככה אכתוב דברים אודותיו, ומה תהיה עבודתי ומטרתה.

ואחר שובי נחמתי, כי כל השנים ידענו, כי אף שאיננו מכירים 'אותו', הננו כן מכירים 'אותנו', ויודעים היטב היטב, אל מה זכינו על ידי הצדיק הזה, שהנחיל לנו את המורשת של רבינו הקדוש בשיא שלמותה וטהרתה, וקרבנו אל האור הגדול הזה, ונשא אותנו כל השנים, כאשר ישא האומן את היונק, ולבו – לב הארי – לא פסק מלהגות בטובותו של העם היהודי, שהוא ההתקרבות האמיתית שלו אל בורא כל עולמים.

וכיון שכך, אמרתי לנפשי, לא אנסה לכתוב ספר תולדות, גם לא ספר של תיאורים מפעימים, שישנם לרוב… ואף אם לא אמנע מכל דבר טוב שאפשר לכתוב עליו, לא זאת מגמתי, כי אם אלא לכתוב ולהביע את המיית הנפש השוקקת אחר קדושתו הנוראה של מוהרא"ש, ולהודיע בשער בת רבים, כי הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה הזו: מוהרא"ש היה חד בדרא כפשוטו, לא היה איש שעשה כמעשהו, ולא דמה לו אף במאום, שלמותו כעבד נכנע אל רבונו של עולם, עלתה וגם נצבה לנגד עיני בכתבי את הדברים הללו, בנפש נענה ובעין דומעת.

העם הקדוש משופע בצדיקים גדולים, גאונים וקדושים, וכל אחד בשמו הטוב יבורך, עבודות נשגבות, מדרגות עילאיות, יש ויש. אבל הנמצא כזה איש, שכל רגע בחייו היה מוקדש להוריד את השכינה בתחתונים? שכל דיבור ודיבור שכתב ופרסם היתה למען שמו יתברך בלבד? הסוד הגדול של מוהרא"ש היה, שלנגד עינינו התרחש מאורע פלאי ביותר, שאדם אחד ויחיד, מחולל מהפכה אדירה בכל שכבות העם, בכל כדור העולם. והשקט המרעים סביבו מעורר השתאות. לעולם לא נדע את עצמת הכח הנורא הזה.

בחייו הקדושים, מעטים יחסית היו שהכירו את גדלו, ומעטים עוד יותר נפגשו בכלל עמו, ספון בחדרו כל הימים והלילות, היה הוגה בתורת ה' ועובד אותו במסירות נפש, כותב מכתבים ארוכים וקצרים לאנשים שאינו מכיר אישית, ובלבד שיוכל לנטוע בהם אור קרבת אלוקים. הפרסום שסביב אישיותו היה בעיקר בשליש האחרון של חייו, כשרוב שנותיו היה עושה את הבלתי ייאמן – איש אחד ומהפכה רוחנית אדירה שאין לה תיעוד בכלל.

תפקידו של ספר כזה ברור ביותר. בעיון קל בארחות חייו ובתולדותיו, נפגשים אנו עם לימוד מעמיק של קדושה גדולה מאד, אין זה רק להזכיר זכות צדיקים ולהכיר את דרכיהם, כי אם ללמוד בלימוד בהיר את המעשה אשר נעשה בחיינו, כי כאמור, היכולת העל־אנושית כמעט של מוהרא"ש להחדיר אמונה ודבקות בכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה, עדיין מרחפת בעולם, ועלינו לצעוד בעקבותיה ולהמשיך להתבשם ממנה, בבחינת 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבימי חייהם'.

אסיר תודה הנני למסבב כל הסיבות, שהביאני המלך חדריו, ועיני ראו ולא זר, את היופי האצילי הזה. זכרתי ימים מקדם, את ההשפעה האדירה שהיתה למוהרא"ש עלי ועל חבריי המקורבים, שתחת רצונות ילדותיים טבעיים, נטע בנו בחן נפלא שאין כמוהו – חשק אדיר לשאיפות רוחניות מרוממות, ואני בטוח שכל חבריי וידידיי שיקראו את השורות הללו, יבינו היטב במה דברים אמורים, ויתכן שיגערו בי בלבם, על התיאור החיוור יחסית, לעומת האור הבוהק הזה, שכה אפיין את מוהרא"ש.

כיום, מעגל השפעתו של מוהרא"ש התרחב לממדים לא צפויים, יודעים אנו על קהלות שלמות של אנשי תורה ויראה, שבונים את בנין חייהם לאור כתביו ופרסומיו, על מוהרא"ש אפשר לקרוא בקול גדול: לשמו ולזכרו תאוות נפש", כל אחד שזכה לדעת מהדיבורים הנוראים והנפלאים שנשפכים מכל פינה מספריו, קונטרסיו, מכתביו, סיפוריו, דרשותיו ושיחותיו – מתרומם בכל עת מצוא, ורואה את עולמו בחייו הרוחניים, לעבוד את השם יתברך באהבה, ביראה ובשמחת הלב מתוך התקרבות לצדיק האמת רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב זי"ע ותלמידו הקדוש מוהרנ"ת זי"ע.

ועדיין יש מקום לחבר חיבור של 'לימוד חייו', להנחיל לדורות הבאים את המורשת הנפלאה הזו, למען ידעו דורותינו, כי אפשר בעולם הזה לחיות חיים אמיתיים, יפים ונפלאים לפי כל אמת מידה. הרי כל ברסלבר חסיד יודע, כי את מושפעיו של מוהרא"ש ניתן להכיר מיד, בפגישה אקראית אפילו, הדיבור, הסגנון, הגישה… הכל צועק אמת פשוטה כזו. אם המדובר בלימוד התורה – הלפיתה הבלתי פוסקת בספר כלשהו בכל עת מצוא, בכל מקום ובכל זמן. אם המדובר אודות תפלה ושיחה בינו לבין קונו – יכלה כח התיאור לגמרי. ואם המדובר בהפצה – נו, אתם יודעים… ועוד ועוד. וכל זה טעון לימוד, עקבי ומעמיק, כי כל זה שזור בחייו הקדושים של מוהרא"ש – נדבך אחר נדבך.

לפלא גדול נחשפתי בעת שכתבתי את החיבור הזה, כי אף שרגיל אנכי בכתיבה, הרגשתי קושי עצום לכתוב את הדברים, ביודעי עד כמה חסרים יהיו, ועד כמה לא אצליח להעביר את כל מה שברצוני להעביר, להנחיל את העומס הגדול שיושב על הלב וכו' וכו'. ועם זאת, חש אני מחויבות אמיתית לגשת אל המזבח ולמעלה מתוך חרדת קודש, ולשאוב משם להבות א"ש שבערו שבעים וחמש שנים אל הקב"ה בלי הפסק רגע.

הקושי להקיף לתוך חיבור אחד פרטים רבים כל כך, אם נתאר את אהבת התורה, או שנעמיק חקר ביראה הטהורה, או שמא נפסע בשבילי אמונה נוראי הוד, ואולי נציץ לתוך התקשרות אמיצה ואלמותית של חסיד לרבו, וגם הידע הנרחב בכל מכמני הסוד והנסתר, ואפשר נקשיב אל התפלות הקדושות הרבות לאין קץ, או שנהרהר יחד בפרסום של האמונה ודעת רבנו ז"ל, ההדפסה, ההפצה, קירוב הרחוקים וכו' וכו'. כשכל אחת מהנקודות הללו, תובעת חיבור מיוחד בפני עצמו, עב כרס שתחילתו נודעת ותכלתו אינה מגעת.

אשר על כן אמרתי לנפשי, למתוח קוים חיוורים, כמראי מקומות ממש, מציון נקודות חייו הקדושים של מוהרא"ש, חיים סוערים מלאי עשיה ופעילות בלתי פוסקת. ואף אם לא אגע אף בקצה מטה רדיית הדבש, יהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל, כי אף המעט הזה, בכוחו להלהיב נפשות ללכת בדרכיו ולצעוד בנתיבותיו, לעשות הרבה טוב בעולמו של הקב"ה, ולחיות חיים קדושים וטהורים בקדושת צדיקי האמת.

ואם קורא כלשהו, יחדיר בדעתו ולבבו את עומק התכלית הנצחית, שלשמה באנו לעולם – והיה זה שכרי.

הפוסט 001 ספר 'מראש אמנה' – הקדמה. הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שיחות הר"ן, שיחה א'

גדלותו של הבורא האינסופי אינה ניתנת למדידה ולכימות. האנשים המתחנכים על ברכי האמונה, עשויים לגלות ביום מן הימים, והלואי שיגלו זאת, כי עדיין לא החל המסע האמיתי שלהם אל תוך הנשמה. הידיעה הברורה שאנו עומדים בפני הנעלם מכל נעלמים, ברוב גדלותו ואי היכולת לתפוס משהו מאורו – מפעימה את הנפש, כי סוף כל סוף, לו אנו עוברים ועמו אנו מתקשרים.

השיחה הראשונה של רבי נחמן בספר שיחות הר"ן סובבת על הפסוק בתהלים (תהלים קלה, ב): כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים. רבי נחמן קורא את המלים "כי אני ידעתי" – שזו ידיעה אישית של כל אחד, שדוד המלך מדייק לומר "אני ידעתי"… כלומר, זו ידיעה שאין לה יכולת להיות מועברת דרך מסרים, מאיש לאיש, זו תובנה עמוקה, שרק המדריגה המאד אישית של כל אחד – יכולה להביאו לקרבת אלוקים בדרגה שזכה לה. ולא רק שאי אפשר לדבר על זה, "ואי אפשר לומר לחבירו", מסיבה פשוטה – אתה לא תהיה מובן לעולם, ההשגה שלך באלוקות, היא השגת הנפש במקום שהיא עומדת, בזיכוך המאד ספיציפי שלה, ההמשך מפתיע יותר: "ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול". כלומר, אין כאן אפשרות לדעת ידיעה אחת סופית ומוחלטת, ועמה לחיות, זוהי דינמיקה סוערת מאד, אתמול הרגשתי וידעתי משהו אחד, היום אני כבר לא יכול לדבר עליה…  היא לא מושגת אפילו לי, היא גבוהה כל כך, כי זו היא גדלותו של השם בעולמו, הכל מדובר רק אודות "זריחה", "התנוצצות"… זו הפצעת אורה כזו, של טיפ טיפה של קירבה, שהיא עולם ומלואו, שעמה היו הצדיקים עומדים משותקים מול הדרת כבודו של הקב"ה. ורבי נחמן מסכם: ועל כן אמר (דוד המלך) כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל.

אנו רגילים להכיר ידיעה מסוג אחר, כל העולם מלא בלמידה, הידע האנושי מועבר באמצעות למידה, כאשר היודע מעביר לאינו יודע את מה שהוא יודע, ואף עושה זאת בשלבים מוכרים של סדר והגיון, מהקל אל הכבד, בבהירות עם הדגשה על היכולת הכשרונית של התלמיד לקבל וכו' וכו'. כאן אנו מתוועדים אל ידיעה מסוג אחר, ידיעה שאודותיה נאמר: "כי אי אפשר לספר כלל"… אי אפשר ללמד את הידיעה הזו, אפשר אולי ללמד את היחיד איך יזכה לידיעה "שלו", אך את הידיעה של היודע (זריחה, התנוצצות, כן?) נשארת אצל ה"אני" – אני ידעתי דייקא.

בהמשך השיחה רבינו מתייחס להמשך הפסוקים שם בתהלים – כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא מדגיש כי הפסוק הזה אינו המשך לשבח "כי אני ידעתי".

ופה אנו מתוודעים לניסוח חדש: "שבח 'כי אני ידעתי'!"  זהו השבח של ה', שאי אפשר לדעת אותו, אילו ידעתיו הייתיו, ולא רק אותו, אלא אף גדלותו היא גדולה כל כך, עד שבכל פעם, לכל יחיד, מתגלה איזה קצה קרחון, שאף הוא נעלם מיד, וכבר יש את המשימה הבאה, משימת הגילוי וההתחקות, כביכול, אחרי עקבותיו של האור.

ולא שדוד המלך ממש הסביר לנו את המקום שלו באלוקות, כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא… זאת אומרת, המלים היחידות שיכולות להאמר, הן – כי אני ידעתי… וכאן באה השתיקה הממושכת, שתיקת המחשבה, שתיקת הנשמה מול האור העצום הבוקע בעולם. שתיקה שאין עמה שום דיבור.

כמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב):  "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג): 'כל חד לפום מה דמשער בליביה'; הזוהר מסביר את הפסוק נודע בשערים בעלה, שערים מלשון שיעור, שהאדם משער בדעתו. השבח של משלי סובב והולך על הקב"ה, שהוא נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו. שיעור הלב, הוא המקום הקטנוני מעט, שיכול להכיל את התחושה הסובייקטיבית מול ההדר הגדול הזה, תחושה שהיא בעצם מתנה ישירה מאת הבורא, שנותן קצת להציץ ולהשיג, ויחד עם זאת לדעת, שאי אפשר לספר כלל…

בליקוטי מוהר"ן (חלק א', סימן עב), הרבי מתבטא בציטוט הזוהר הזה: "ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה, כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה. ומה עושים? מתקרבים כמה שיכולים, והנה עוד ציטוט, שנותן לנו דלק להמשך הדרך (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סג): וְכֵן אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּחִינַת מְגַלֶּה וּמְכַסֶּה וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְדַבֵּק וּלְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִגְלֶה וּמִתְקָרֵב אֵלָיו. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. הַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אִם יַחֲשֹׁב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ בִּידִעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה סִימָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. כִּי אִם הָיָה יוֹדֵעַ קְצָת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמֶּנּוּ. כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל. וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְהַסְבִּיר זֹאת, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שִׁעוּר.

הפוסט 001 שיחות הר"ן – כי אני ידעתי כי גדול ה'! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שירת חייו הקדושים של מוהרא"ש היתה שירת האמונה. כבר כאשר נתוו חבלי ההתחלה של ההתקרבות, חדרו ללבו דברי רבינו ז"ל: "העיקר הוא האמונה"! על יסודות אלו נבנו נדבכים על גבי נדבכים שעליהם עמדו היכלות אור, שהיו מסוגלים להאיר לארץ ולדרים עליה.

מוהרא"ש היה אומר, שכל התורות של רבנו ז"ל, הן כעין אבנים טובות ומרגליות, אשר כדי ליצור מהן את הענק היפה והמרהיב המקשט את הצואר – חייבים את החוט שמושחל בינות האבנים. החוט הזה – היה אומר מוהרא"ש – הוא חוט האמונה, כאשר הוא מושלם, הכל מאיר באופן נפלא עד מאד.

ואכן, זאת היתה עבודת חייו של מוהרא"ש, אמונה ושוב אמונה ושוב אמונה. מי שזכה אי פעם לשמוע את מוהרא"ש מדבר על אמונה פשוטה בו יתברך – מבין את הדברים, העינים בערו כמו מי שתמונת ה' יביט, מראה הפנים הקדושות המשתנות בהתלהטות שלא מעלמא הדין החדיר הרהור תשובה בכל הנוכחים, כאשר מוהרא"ש דיבר אודות אמיתת מציאותו יתברך – היו הדברים מוחשיים, מה שקרוי בפי הקדמונים: אמונה בחוש ממש.

ברור, שבנין אמונה מרהיב כזה, נדיר מסוגו, נבנה על ידי שנים רבות של תפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, מציאותו של בורא כל עולמים עמדה לנגד עיניו, מוחשית, חיה, קיימת ומאירה עוד משחר נעוריו, הוא חי את כל חייו בבחינת אני והו הושיעה נא, שאין בעולם כי אם אני והוא, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל.

באותם לילות שקטים, כאשר פסיעותיו הדהדו במשעולי היערות והשדות, כאשר נקטה נפשו את הדרך הישנה־חדשה – לצעוק ולזעוק אל א'ל חי מעומקא דלבא. והיקום בשקט הרועם שלו, איים להפחיד ולהרעיד בתחילת דרכו של מוהרא"ש, היה נוטל עמו מקל ליתר בטחון, ומנעים בקול חרישי תנועת ניגון שהתחברה לו באותם לילות, והתנועה כה ידועה היום, בימי חייו הקדושים היינו שרים אתו עמו במחיצתו, וכיום, היא נחלת הכלל, בחתונות ובשמחות.

והמילים, אוי המילים, כל כך מקיפות את הכל, כל כך מספרות את כל הסיפור בעצם – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, אין שום מציאות מבלעדיך תתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם… שיר האמונה, שיר של ממלא כל עלמין כמו שכותב רבינו, זו שירת השירות של חייו של מי שלא היה לו בעולמו כי אם אמונה בו יתברך, בלבד.

אגב, הכל יודעים, שבתוך בית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב ביבנאל עיר ברסלב נחרטו מילות השיר הזה בענק, למען ידעו, שזהו יסוד היסודות, לדעת שהכל מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו ממש.

וכך הכל סב על ציר אחד ויחיד של אמונה. הדיבורים, הסיפורים, הדרושים, המכתבים, השיחות, העצות, הקונטרסים, הספרים הניגונים והאמרות. שכולם מלאים מזן אל זן – אמונה ודבקות בהשם יתברך. כל חידוש תורה שיצא מפיו הקדוש – היה חידוש של אמונה, מוהרא"ש היה איש האמונה במלוא מובן המילה, לא היה לו רגע דל מאמונה בחייו.

הקונטרס הראשון שיצא לאור, שלאחריו חברו מאות ואלפי קונטרסים, היה נקרא בשם 'בית אמונה', הוא לא יצא לאור בסגנון המנוקד והחינני שבו הוא יצא במהדורה אחרת. הוא היה עותק ארוך קצת בלי נקודות, אבל הופץ במליונים בלי גוזמה. לאחרי ההצלחה המסחררת שקונטרס זה קטף, נדפס שוב באותיות מנוקדות, ויצר את הדמות הידועה של הקונטרס הנודע בשערים. מני אז החל מוהרא"ש, לצד קונטרסים אחרים, לחבר קונטרסים על אמונה, לפי סדר האלף בית, אור אמונה, בית אמונה, גילוי אמונה, דרך אמונה, התגלות אמונה, ורעה אמונה, זכרון אמונה, חיזוק אמונה, טהרת אמונה, יסוד אמונה, כלליות אמונה, למודי אמונה, מעלת אמונה, נעימות אמונה, סוד אמונה, עריבות אמונה, פתח אמונה, צדקת אמונה, קול אמונה, ראש אמונה, שמחת אמונה, תפארת אמונה.

הקונטרסים הללו לא יצאו בפעם אחת ובתקופה אחת, הם הגיחו לעולם הבלבול שלנו בקריאות איטיות, אבל מהדהדות בקול רם מאד, היו כמה מהקונטרסים על אמונה שהופצו בכל רחבי ארץ ישראל בכמליון עתקים, הניסוחים והביטויים שרגיל מוהרא"ש לדבר, כאשר הוא מדבר על אמונה ודבקות באלקים חיים – הפכו לנחלת הכלל. מפיצים סיפרו בהשתאות, איך אנשים שהיו 'מכורים' לדיבורים הללו, כבר היו מדברים בסגנון הזה. ועד היום ניתן להבחין במשפיעים שונים ממגזרים רבים, שהגישה האמונית הזו – מככבת בין השורות של כתביהם והרצאותיהם.

מוהרא"ש הפך את העולם לעולם של אמונה ובטחון, קשה לתאר את מוהרא"ש בכלל אם לא נבטא את הבהירות הזו, שהיא כללה את כל מדותיו, מוהרא"ש היה דבוק בהשם יתברך בתכלית הדבקות, הדבר הזה בלט מאד לכל מי שהכיר אותו, אפילו תקופה קטנה בחייו. לא היה רגע במחיצתו, שהענין האלוקי לא היה ככותרת לכל דבר וענין, הוא זה שבכל מכתב כמעט היה מאחל "ברכה והצלחה מן השמים", אור אלוקי שרה במחיצתו, בעת דיבוריו עם בני אדם, בעת כתיבתו, ובעת לימודו.

כך לימד והנחיל את דעת רבנו ז"ל, לדעתו, זאת היתה תורת אמונה פשוטה, רבינו שלחם כל ימיו לעקור את דעת הפילוסופים והכופרים, או אף את דעת החוקים מבני עמנו, אף הכשרים ביותר – הנחיל לנו את תורתו שהיא תורת אמונה פשוטה שבעיני מוהרא"ש היתה עמוקה מני עמוק, וכלשונו אינספור פעמים – עמוק עמוק מי ימצאנו.

הגישה הזו, להנכיח את הבורא בכל רגע בחיים, נתנה את אותותיה על תלמידיו, גם זה שרוצה להסתיר את עובדת השתייכותו למוהרא"ש, מצא את עצמו 'נופל' עד מהרה בגילוי הסוד, אם לא היה בוחר בשתיקה מוחלטת, הרי שכל משפט הרווי בנגיעות של אמונה פשוטה ובהירה היה נתקל בתגובה – אתה מדבר כמו… אתה בטח שייך אל… ואכן, זאת לא היתה קבלה טובה של בני החבורה, שמהיום והלאה כולכם מדברים כך. כל אדם שהיה שומע, אפילו פעמים בודדות, את מוהרא"ש מדבר ומספר… או שהיה רואה את העינים הנוצצות בעת אמירת המילים "הקדוש ברוך הוא", היה מתנהג אף הוא כך.

כי הדיבורים הללו היו יוצאים מן הלב, זאת לא היתה אמונה 'רגילה' שעליה חונכנו, ורובנו מדברים אודותיה כמצוות אנשים מלומדה, היא היתה דרך חיים, תוססת ותובעת, הלוא הקב"ה נמצא פה, הלוא אין עוד מלבדו, הלוא הכל מהשם יתברך… ואלו גם לא היו סיסמאות כי אם עומק ההרגש והידיעה שאין באמת ממה להשבר, ואין תנועה אחת נעשית בעולמנו שאינה פקודה ישירה של עילת העילות וסיבת כל הסיבות.

זכינו לראות את מוהרא"ש ברגעים קשים ביותר, לפי בחינתו, ונדהמנו לראות את ישוב הדעת שאפף את כל כולו, את המשכת האמונה הבטוחה שאליה נמשך גם בזמנים של נסיונות ותמורות. הוא היה המודל והדוגמה האישית, איך חיים חיי אמונה מלאים, ללא שיור וללא סדק כלל.

האמונה הזו היתה רק השורש למדת הבטחון הענקית שאפפה את כל ישותו. תלמידים זוכרים, איך מוהרא"ש אמר בטלפון למדפיס הזועם, שרצה את הכסף שלו – בוא ותקח את הכסף המגיע לך… כשהכל ידעו שלא היתה פרוטה אחת. ואדהכי, בדקות הנסיעה של המדפיס לביתו של מוהרא"ש, נכנס מישהו עם מעטפה ובה סכום זהה שהוגש מעדנות, ברגיעה מפליאה לידו של המדפיס, ששמח על האימון שנתן במוהרא"ש.

הסיפור הזה לא היה יחיד ומפתיע. כך היו החיים במחיצת מוהרא"ש. אודות ביתו הפרטי (שמתחתיו שוכן בית הכנסת שהקים) שבנה ביבנאל, היה מתבטא בדרך צחות – כי ביתי בית תפלה, כי הבית הזה נבנה עם קשיים בלתי פתירים, רק אמונה חזקה ואיתנה הדפה את כל המכשולים, הכספים הגדולים עד כדי כינונו של בית גדול וקדוש זה. ועוד דבר צחות היה שגור בפיו באותה תקופה, בלשון חכמים (תענית כה, ב): 'בית שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו' – כי הכל נס, אין שום טבע כלל.

"אסור לאבד את עצמו" – היה שב ומתריע בכל עת. לפני שאנו מדברים על הבעיה, לפני שנכנסים לבדוק מה אפשר לעשות, קודם כל, אהובי אחי, אל תתבלבל, תדע שהקב"ה פה, הוא עשה את הסיפור הזה, כעת בוא נבדוק מה אפשר ומותר לעשות. כך הוא בעצמו היה חי, הן בהצטרכויות הפרטיות שלו, והן בפעילות הכלל – הכל היה לחם מן השמים, בית מן השמים, הדפסה והפצה מן השמים, כי אין כלום חוץ ממנו יתברך.

רבים לא ידעו, כי מוהרא"ש, שהצליח להדפיס ספרים יותר מכל אדם אחר, הן ספרי רבינו ומוהרנ"ת, והן ספרים שחיבר בעצמו, ובעצם, המערכת הענקית הזו, היתה אמורה להניב רווחים הגונים. ומוהרא"ש שהקים בניני פאר ביבנאל, למוסדות התורה והחסד, ומוהרא"ש שהיה לבוש בהידור חיצוני, וצהלתו על פניו – לא היה עשיר כלל ועיקר. רוב ימיו היה חי בעניות דוחקת, וגם בשנים המאוחרות יותר, החיובים לשלם את כל ההדפסה הזו, שלא הביאה שום רווח (משום שלא נעשתה למטרה זו), היו מכריעים ממש, הקושי הגדול היה ענק והיה מסוגל למוטט את אבירי הלב הגדולים ביותר, אך לא את איש האמונה, שהיה עשוי ללא חת.

הסיבה שהצרות הגדולות שהיו מנת חלקו רוב ימיו – לא ניכרו על פניו ועל חזותו החיצונית, לא היתה כי השכיל להסתיר זאת היטב. אלא כי גם בפנימיותו, הוא היה המתחזק הגדול באמונה, הוא הרגיש בכל רגע בחיים, כי הקב"ה אתו עמו ואצלו, גם בשעות הקשות ביותר, היתה הכתובת היחידה אותה הכיר – השם יתברך, ורק השם יתברך.

הלימוד הזה שכה ידוע מספריו הקדושים, לא היה רק פרי התמדה וגאונות ללקט לימודים נפלאים מספרי רבינו ומשאר ספרים קדושים. לא, הוא היה לימוד חייו, נקודת חיות נפשו. אם ישאלך אדם מהו מוהרא"ש, אמור לו – מוהרא"ש הוא אמונה, ואמונה הוא מוהרא"ש, ויצא שדייקת היטב.

בכל הזדמנות, היה ההמנון ההוא, של ממלא כל עלמין וכו', מתנגן על שפתי קדשו, בשבתות ובמועדים, בחופות של ילדיו, וסתם כך ביום אפרורי חסר גוון, היה במחיצת מוהרא"ש חג, הוא היה נתון בתוך עולם של אמונה ודבקות, שכל הקרב לעולם זה ניזון מהאור הנפלא הזה.

כאשר התקבצו החוברות של אמונה לכדי עשרים ושנים כמנין אותיות האלף בית, עלה כמאליו הצורך להוציאם בכרך סדור, "אוצר אמונה" קראו לו. מוהרא"ש התבטא אז, שמי שילך ויפיץ את הכרכים הללו מבית לבית, אמור להיות בעל נשמה גבוהה מאד. כי תהיה מניעה למי שהיה רגיל להפיץ קונטרס בודד לעמוד בעול של הפצת ספר. ומכלל הדברים אנו שומעים, כי מי שחיבר את הספר הזה, מי שחי את כל אותיותיו – איזו נשמה קדושה ונשגבה שכנה בקרבו!

רגיל היה על לשון קדשו – איש אמונות רב ברכות, מי שיש לו אמונה כל הברכות מצויות אצלו. בעיניו, היתה האמונה הקדושה הפתרון לכל תחלואי החיים ומבוכותיו. ושוב, לא רק אמירות של בעזרת השם ויהיה טוב, אלא לחיות את הדברים בחיות מופלאה. כאשר אדם מרים את עיניו לשמים באמת, ויודע שהקב"ה אתו – נמתקים כל הדינים, וסרים ממנו כל הדברים הבלתי רצויים והחיים – חיים טובים.

פעמים רבות, כאשר שאלו אותו תלמידים ומקורבים, איך מוהרא"ש… איך אתם מתחזקים, העוינות שבה נתקל פעמים רבות כל כך בחייו, ההאשמות והמסירות, ההתנכלויות מכל צד, ומוהרא"ש כאברהם אבינו המתהלך בתוך כבשן האש, ואין שלהבות האש הזועמות המלכחות אותו חורכות אף את קצה אדרתו, והיו התלמידים רוצים לדעת, מה סודו של מוהרא"ש, מאין הוא שואב את הכח הגדול שלו?

התשובה היתה פשוטה להדהים, יש אמונה ויש אמונה. יש אמונה של כל שלומי אמוני ישראל, שבשעת נסיון קטן אחד – העצבות משתלטת, והאמונה לא עמדה במבחן המסוים. אצל מוהרא"ש, כל נסיון וכל צער הגדילו והרחיבו את אפקי האמונה הגבוהים והמרוממים שלו, כל צרה הביאה תפלה יותר חמה ורוטטת, כל בעיה חידשה לו חידושי תורה עמוקים יותר, וכאמור, חידושי אמונה מפליאים לעשות.

האמונה הקדושה היתה בעיניו של מוהרא"ש "יסוד חסידות ברסלב", ומקור כל הקדושות של הצדיקים, וצדיק באמונתו יחיה, כל החיות של הצדיק היא חיות של אמונה. ולכן בעת שנשא את משא חסידות ברסלב בעשרות שנות פעילות בלתי פוסקת, היה מציף את העולם היהודי בספרי ברסלב – ספרי אמונה, כל דבר שבעולם מקושר הישר לאור אמונה, כי אין שום מקום ופינה בעולמו של האדם – שאין לו מקום לאמונה. רצונך להיות יהודי טוב? חסיד ברסלב? התחזק באמונה! מזה תקח כח להתבודד, מזה תקח כח לשמוח, מזה תקח כח ללמוד תורה, מזה תקח כח להתפלל ולקיים את המצוות, כי הכל הוא אמונה.

לאחר הסתלקותו של מוהרא"ש הקדוש, כאשר הופתעו הכל להווכח שאת צוואתו הקדושה, שנכתבה בשנת המ"ח לחייו מתארת בפרוטרוט את אשר יעשה עמו לאחר עלותו בסערה השמימה. למדו הכל שנוסח המצבה שנכתב על ידו, הוא מדוקדק ומלמד מאין כמוהו, ולכן המילים: אשר מסר נפשו בכל יום אליו יתברך – מלמדות אותנו את לימוד החיים, איך חיים את החיים בעולמנו כשהקב"ה נוכח יחידי בו.

רבים הספרים שהוציא מוהרא"ש בחייו הקדושים, אך גם היו כאלו שעדיין לא יצאו לאור. בין הדברים שעיני הכל נשואות אליהם, היא הידיעה שמוהרא"ש כתב הרבה פירושים על כתבי האר"י, איננו יודעים היכן הם הכתבים כיום, ואם לא נגנזו על ידו וכו', אך בינתיים, אם נזכה ללמוד במה שכן נמצא לפנינו נהיה אנשים כשרים בודאי. או אז אמר לי אחד מתלמידיו – הברקה יפה ביותר: אם תחפש אחרי מוהרא"ש בכיוון של כתבים בסודות התורה, אולי לא תמצא, אבל אם תחפש אחר "מסר נפשו בכל יום אליו יתברך" – תמצא גם תמצא.

אחד מקטעי המדרשים שהיו אהובים על מוהרא"ש והיה מרבה לצטטו, היה (בראשית רבה מג, ז): 'אמר לו הקב"ה לאברהם: אני לא היה שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי – מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם הה"ד (בראשית יד) קונה שמים וארץ'. בזהירות אנסה לומר, שהדחף הענק שהניע את מוהרא"ש 'להפוך את העולם' היה כאשר נתקל בעולם ש'שמי לא ניכר לבריותי', כי להכיר את רבונו של עולם אינו דבר של מה בכך, בעיני ההמון.

אותו תפקיד של אברהם אבינו, ראש למאמינים, נטל בידו איש יחיד ומיוחד בדורנו, להכיר את שמו של הקב"ה בלב הבריות. מליוני חוברות (כשאנו אומרים מליוני, יודעים אתם שאין זו שגרת לשון מגזימה), שכל עמוד שבהן צועק אמונה פשוטה – הגיעו לכל בית בארץ ישראל, צפון דרום מזרח ומרכז. עיירות שלמות, מקומות הומי בני אדם, מפעלים וחנויות, ישיבות וכוללים, ובכל מקום שבו יהודי מכל סוג עשוי להסתובב – כוסו על ידי מוהרא"ש ושליחיו, עם בשורה פשוטה ביותר: אמונה!

אין הקב"ה מסתתר באנשהו, הוא לא יושב ומציץ מלמעלה, ואתה חסר ידע אודותיו, הוא כאן אתך בחדר… דבר אליו! פנה אליו! הוא אבא שלך… את המסר הפשוט הזה הבעיר מוהרא"ש במשך למעלה מחמישים שנה בלבבות של המוני בית ישראל. את העבודה הקדושה של "מסר נפשו בכל יום אליו יתברך" – נתן מוהרא"ש מתנה לכל יהודי ויהודיה באשר הם, אין זה סוד שכל מי שמסתכל בדיבורי האמונה שלו – הופך להיות אחד שכזה… שמוסר את נפשו, כמה שיכול – אליו יתברך.

בעת הסתלקותו, שמעו הנוכחים בחדר את מוהרא"ש חוזר ומלחש: הריני עושה את עצמי מרכבה לשכינה… אין מן הצורך להרחיק עד שם, נדמה, שלא היה רגע בחייו הקדושים, שמוהרא"ש לא עשה את עצמו מרכבה לשכינה, הדבר היה כה ברור, וכה מוחשי, עד שאנו, שזכינו לשהות במחיצתו לא אחת, כבר לא הופתענו לראות במו עינינו במעשי אמונה מפליאים ומפעימים, כי זאת היתה דרכו של מוהרא"ש – לקחת את הדבר הכי עמוק בעולם ולהמיר אותו לאותיות הפשוטות ביותר, וכמו שהיה רגיל לומר: שגם ילד יבין…

קשה לתאר את העולם בלי מוהרא"ש, לנגד רוחי עוברים המוני אנשים שחזרו בתשובה בזכות הדיבורים של אמונה שהפיץ בעולם, ולא ידעו הכל, כי אלו לא דברי תורה שגרתיים שלוקטו מאנשהו. הדיבורים הללו נגזרו מאור נשמתו של מוהרא"ש. בהיותו נשמה כללית, הפיץ מאורה של נשמתו זו – אור של אמונה שהקיץ את תבל כולה, הוא לא נח ולא שקט עד יומו האחרון כאשר יש עוד יהודי אחד בעולם שלא יודע מה זה שמע ישראל…

ניתן לומר, כי הספר הקדוש 'אוצר אמונה' – ליקוט הקונטרסים הנזכרים, היה בעצם תמצית סיפור חייו של מוהרא"ש. כל כולו היה אוצר אמונה, הלימוד שלו, התפלה שלו, המצוות שלו, שיחו ושיגו, תהלוכותיו הגשמיות והרוחניות, כולן היו ממניע אחד עמוק וחודר – אמונה בהשם אחד!

כידוע היו למוהרא"ש מופתים רבים, שסופרו בחייו ועדיין מסופרים מאיש לאיש, אבל תפארתו האמיתית היא בסיבה שהביאה את המופתים הללו – כח האמונה המשבר מתלעות הדינים בשיא הפשטות, הוא הכח העצום שחולל מהפכה בעולם והיה יכול לשדד את הטבע ממש בכל עת שיחפוץ, כי גדול כוחה של האמונה, ועצום כוחו של מי שמסר נפשו אליו יתברך בכל יום ויום.

הפוסט 002 – ספר 'מראש אמנה' – פרק 'שירת האמונה'. הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שני לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ח' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה… שֶׁיִּחְיֶה.

אֲהוּבִי אָחִי, עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל שֶׁזָּכִינוּ לֵידַע מֵרַבֵּנוּ זַ"ל וּמִתַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים, כִּי הֵם נוֹסְכִים בָּנוּ עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהַמָּקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ, הַיְנוּ, שֶׁאַף שֶׁאָנוּ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ – אָנוּ יְכוֹלִים בְּוַדַּאי לִהְיוֹת מֵעַתָּה אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁנִּסְכָּם אֵצֶל הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם כְּבָר כָּכָה וְכָכָה וְכוּ', אֵין לָהֶם אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים, וּבִפְרָטִיּוּת לֹא לִהְיוֹת מַמָּשׁ כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזוֹ נְקֻדַּת הַיֵּאוּשׁ שֶׁעָלֶיהָ דִּבֵּר רַבֵּנוּ זַ"ל, וְאָמַר, שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי כָּל אָדָם, בְּכָל רֶגַע, יָכוֹל לְהֵעָשׂוֹת מַמָּשׁ כְּתִינוֹק שֶׁנּוֹלַד. וְזוֹ שִׂמְחָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁהַשֵּׁם זִכָּה אוֹתָנוּ לֵידַע מֵאוֹר צַח וּמְצֻחְצָח כָּזֶה, שֶׁאָמַר שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵאִתָּנוּ – צַדִּיקִים כָּמוֹנִי מַמָּשׁ…

עֲמֹד וּרְאֵה וְהִתְבּוֹנֵן בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים, מַה שָׁפַר חֶלְקֵנוּ וְגוֹרָלֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁבַּדּוֹר מְסֻכָּן כָּזֶה, מָלֵא נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים, אָנוּ יוֹדְעִים מֵאֱמֶת צָחָה וְזַכָּה כָּזוֹ, וְזֶה צָרִיךְ לָשֶׁבֶת בְּמַעֲמַקֵּי לִבֵּנוּ, לְדַעַת בְּכָל עֵת וָרֶגַע, לְמִי אָנוּ מְקֹרָבִים, וּמַה תַּפְקִידֵנוּ לְאוֹר זֹאת, כִּי אִם נֵלֵךְ שׁוֹבָב בְּדַרְכֵי לִבֵּנוּ, וּכְמוֹ שֶׁרְגִילִים לוֹמַר הַיּוֹם 'לִזְרֹם' אֵיךְ שֶׁהוּא, מַה הוֹעִילָה כָּל הַהִתְקָרְבוּת, וּמַה הִרְעִישׁוּ עָלֵינוּ אֶת כָּל הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁהוֹרִיד ה' נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה כָּזוֹ לָעוֹלָם, וְהִבְטִיחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא יְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם, וְדַיְקָא אָנוּ, מִכָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם, זָכִינוּ לְהַאֲמִין בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְלֵילֵךְ בַּעֲצָתוֹ וְכוּ', אֲזַי הַתְּבִיעָה עָלֵינוּ כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת, שֶׁלֹּא נִחְיֶה חַיִּים שֶׁל סְתָם, אֶלָּא בְּכָל פַּעַם נַעֲלֶה מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, וְיִהְיֶה אִכְפַּת לָנוּ הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, שֶׁיִּהְיוּ כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד.

וְלָזֶה צָרִיךְ הַרְבֵּה הִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, לְהִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַפַּיִם אַרְצָה, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתָנוּ אֵלָיו, וְיִתְגַּלֶּה אֵלֵינוּ, כִּי לְלֹא תְּפִלָּה – אִי אֶפְשָׁר לָזוּז אֲפִלּוּ פְּסִיעָה אַחַת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְזוֹ עֲצַת כָּל הָעֵצוֹת, שֶׁכְּנֶגֶד כָּל עֵצָה שֶׁכְּתוּבָה בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל – צָרִיךְ תְּפִלָּה שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיְּמָהּ, שֶׁזֶּה הַסּוֹד לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּעָלִים לִתְרוּפָה, שֶׁמִּלְּבַד הַתְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהוּא חִבֵּר – צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּפִלָּה עַל כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה, כָּל אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, לְפִי עִנְיָנוֹ וּמַצָבוֹ.

וְזֶה גַּם דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת עָלָיו אֶת הַדַּעַת, אֵיךְ שֶׁעִנְיָן חֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב, מֻתְאֶמֶת לְכָל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ וְדַרְגָּתוֹ, וְאֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת מְאֹד מְאֹד עַל יְדֵי סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְקִיּוּם עֲצוֹתָיו שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְכָל אֶחָד מַדְרִיךְ אוֹתוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּדֶרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ הַשַּׁיֶּכֶת לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וְאֵין הַתּוֹרָה מִתְגַּלָּה אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתָהּ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ.

לָכֵן הִתְעוֹרֵר מְאֹד מְאֹד לִלְמֹד אֶת סִפְרֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר דִּבַּרְנוּ זֶה כַּמָּה, שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק כְּלָל לַעֲשׂוֹת שִׁעוּרִים שֶׁל קַטְנוּת הַמּוֹחִין, אֶלָּא לְהִסְתָּעֵר עַל סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ זַ"ל מִבְּלִי לִהְיוֹת בָּקִי בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה צוֹעֵק עַל זֶה בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת מָרָן מוֹהֲרָא"שׁ זי"ע, שֶׁכָּל הַהִתְקָרְבוּת תְּלוּיָה רַק בְּלִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהַהֶפְרֵשׁ רוֹאִים הַרְבֵּה פְּעָמִים בֵּין אֲנַ"שׁ, שֶׁיֵּשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁעִקַּר עִנְיָנָם הוּא בעלבתישע עִנְיָנִים, וְיֵשׁ יְחִידִים שְׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא, שֶׁכָּל עִנְיָנָם הוּא תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְקִרְבַת אֱלֹקִים, וְאֶת זֶה מְקַבְּלִים מִלִּמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. וְיָדוּעַ מַה שֶּׁאִיתָא בְּכוֹכְבֵי אוֹר, שֶׁהַיּוֹם צָרִיךְ לִלְמֹד יוֹתֵר סִפְרֵי מוֹהַרְנַ"תְּ מִסִּפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, הַיְנוּ לִשְׁקֹד הַרְבֵּה עַל דַּלְתֵי הַלִּקּוּטֵי הֲלָכוֹת, וְהַדִּבּוּרִים שֶׁכְּתוּבִים שָׁם מְשַׁנִּים אֶת הַחַיִּים מַמָּשׁ, כַּיָּדוּעַ לְכָל מִי שֶׁטָּעַם אֶת הַטַּעַם הַטּוֹב הַזֶּה. וְכַמּוּבָן, שֶׁאֵין זֶה מַמְעִיט מִעֵרֶךְ בְּקִיאוּת אֲמִתִּית בְּסֵפֶר רַבֵּנוּ זַ"ל.

הַגִּישָׁה לְכָל עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכָה לִהְיוֹת, לָלֶכֶת בְּגַדְלוּת הַמּוֹחִין, לְהַכִּיר בְּעֵרֶךְ מַעֲלָתוֹ, וּלְהָבִין שֶׁכָּל הַדַּרְגּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם – אֲנִי יָכוֹל לְהַשִּׂיגָם, וּמִלְכַתְּחִלָּה נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת מְשָׁרֵת ה' בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, וְאָז הָאָדָם רוֹאֶה בְּעַצְמוֹ אֶת הַכֹּחוֹת הָאֶפְשָׁרִיִּים לְנַצֵּחַ אֶת הַיֵּצֶר שֶׁבּוֹעֵר בְּקִרְבּוֹ, שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ הוּא שִׁפְלוּת שֶׁל שֶׁקֶר, וַעֲנָוָה שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא, הַיְנוּ שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת הָאָדָם שֶׁהוּא אָדָם רָגִיל עִם תַּאֲווֹת וּרְצוֹנוֹת, וְעוֹד יִהְיֶה זְמַן לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּרָאוּי וְכוּ' וְכוּ', וּבְכָךְ לוֹכֵד אוֹתוֹ, אַךְ עִם הַהַקְדָּמָה שֶׁל "אֵינֶנּוּ גָּדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי", אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְחַדְרֵי הַלֵּב, מִשּׁוּם שֶׁאָדָם גָּדוֹל מִתְנַהֵג כְּגָדוֹל, וְזֶה הַבָּסִיס לְכָל סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, לָדַעַת שֶׁאָנוּ עוֹבְדֵי ה', וְאָנוּ עוֹבְדֵי ה' 'בֶּאֱמֶת', וְאָנוּ רוֹצִים רַק אֶת הִתְגַּלּוּת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְכָךְ נוֹעַדְנוּ וְנוֹלַדְנוּ, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִזְכֶּה לְכָךְ.

אֲקַוֶּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַמִּכְתָּבִים מְחַיִּים אוֹתְךָ, כִּי אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם, כִּי אִם מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי בִּתְמִימוּת עוֹד מִיְּמֵי נְעוּרָי, וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּעַצְמְךָ, וּמִי יִתֵּן וְגַם אַתָּה תְּחַזֵּק אוֹתִי מִנְּקֻדָּתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כִּי לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֵשׁ אוֹר גָּדוֹל בְּלִבּוֹ, כַּיָּדוּעַ.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 002 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לכבוד ידיד נפשי … שיחי'.

יש לי היום התרגשות, כי יום שני הוא היום הנקבע ללימודנו, והוא לימוד חשוב מאד בעיני, כי אני מרגיש אור גדול מאד בלימוד הזה, ובטח זה מעלה שעשועים נפלאים גדולים למעלה, והעיקר צריך להיות לעובדה ולמעשה – שנהיה אנשים כשרים כרצונו יתברך, לעשות שינוי אמיתי בחיים שלנו, להיות אחרים ממה שהיינו אתמול, שזה העיקר בהתקרבות לצדיקים, כי כל המעלה של ההתקרבות היא כשאדם רוצה לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, ולזה מועילה ביותר ההתקרבות לצדיק, לא כן להיפך כו', ועל כן צריך בכל לימוד ולימוד שאנו לומדים, לשאול את עצמנו, מה יוצא לנו מזה למעשה ממש, והאם אנו מוכנים באמת לקיים את מה שאנו לומדים, כי זה העיקר בחיים.

נחמן היקר, האם יש עוד נועם בעולם הזה מלבד הדבקות בהשם יתברך? והלא כשאדם זוכה לזכך את מעשיו ואת מחשבותיו, הוא טועם כל מיני טעמי גן עדן שבעולם, וכל אחד יכול להעיד על עצמו, איך הוא נראה כשהוא מנותק, רחמנא ליצלן, מהדבקות האמיתית בהשם יתברך, ואיך הוא נראה בתקופות היפות כשהוא מרגיש את קרבת אלקים, ממש מוחשית, לנגד עיניו, ובכל הוייתו, ובכל מדעיו, ובכל תנועותיו, אני לא יודע אם יש תענוג בעולם יותר מזה.

היום בבוקר בתפילה, שאל אותי אברך, ככה בדרך אגב: נו, מען וועט בלייבן לעבן? אמרתי לו מיניה וביה: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, והאמת, שזה סובב והולך גם על החיים הנצחיים לעד ולעולמים, שנשמה הדבקה בה', זוכה להשאר קיימת לעולמים, ולחסות ולהתלונן תחת צל צחצחות של כנפי השכינה הקדושה, אבל גם בחיים חיותנו, הדבקות היא סוד החיים האמיתיים, כי כל מיני עגמת נפש נוראים עוברים על כל אחד ואחד (אני יודע מעצמי, שאני סובל לפעמים יסורי נפש עצומים), ואין עם מה להתחזק, ואין לאן לברוח רק אל השם יתברך, בעצמו, שהוא ידיד נפש אב הרחמן.

אני חייב לסיים את המכתב, כעת, כי אני עם רגל אחת בחוץ, לנסוע אל הגלות היומית שלי, שאני נוסע מרובע ז' באשדוד, עד רכס שועפט – רמת שלמה… שזה בזבוז זמן רב מאד בנסיעות וכו', והכל לתיקון נפשי האומללה, ואני מחיה את עצמי שאני זוכה ללמד שם קצת בחורים גמרא ותוספות, ומי יודע כמה זמן זה ימשיך, אבל לולא שהייתי ממהר, הייתי כותב לך אלף עמודים, מרוב הגעגועים לתענוג ההתוועדות ביחד לדבר דיבורי אמונה ודבקות הבורא, אשרי חלקי שזכיתי לידיד כמוך, שמחיה אותי בכל עת.

הכותב בחפזון ומתוך השתוקקות עצומה להיות איש כשר כרצונו יתברך

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 002 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שיחות הר"ן שיחה ב'
טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך.

את השיחה הזו צריך ללמוד בישוב הדעת, כמה דברים נפלאים לומדים מהשורות הבודדות הללו, רבינו הקדוש פותח צוהר מעולם עבודתו הכמוס – ודרכי וכו'. אבל לפני זה הוא מסכם לנו את הנושא – "טוב להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו"! הקב"ה נתן לכל בריה בחירה, שהוא יכול באופן חופשי לעשות כרצונו, לטב ולמוטב, ואכן אנשים בוחרים, בחירות שונות, וגם כשכבר בוחרים בעבודת הבורא, מתוך ידיעה שלשם כך באנו לכאן, המסע לא מסתיים בזאת. משום שגם במסגרת עבודת השם הוא נתון לדילמות רבות ושונות, גם שם הוא נדרש לבחור, דרכים, מסלולים, נתיבות וכו', ובתוכם תתי דרכים וכו' וכו', ובכל רגע נתון אדם נמצא במקום של בחירה וסיכון לטעות.

ידוע לכל, כי עלינו לברוח כמטחוי קשת מהגישה הכפרנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ואם הדברים ברורים ונהירים בעסקי העולם הזה, לא כל כך ידוע, שגם ברוחניות ובעבודת השם קיימת הגישה הזו, שאדם מתכנן לעצמו דרך, וחולם על הגשמתה, ולמרות שבכל זאת הוא נמצא במקום טוב, יש כאן התעלמות מהסייעתא דשמיא שהיא מוכרחת בכל פרט בחיים, וגם בעבודת השם. הרבי מדבר כאן בלשון עמוקה מאד: להשליך עצמו על השם יתברך, כמו זריקה כזו, שאדם מגלה חוסר אונים ויודע שהוא נזרק על מקום בטוח, ולסמוך עליו, להשען עליו… וזה בכל פרט בחיים, זהו "טוב מאד", זו השלימות, לעבוד את השם ביחד עם השם.

והרבי ממשיך ומתווה לנו את הדרך הזו לעובדה ולמעשה, כשבא היום, אם זה יום חול, או יום מיוחד, שבת חג ומועד כלשהו, הנפש הטובה רוצה את הדיוק, לקום בזמן מסויים להרגיש הרגשה מסויימת, לא תמיד זה מצליח, האדם מתאכזב, האגו שלו מתנפץ מידי פעם, לזה באה העצה, תשחרר.. פשוט תרפה… תכריז על מסירת התנועות להשם יתברך. מישהו פעם הגה רעיון אדיר כזה? למסור את התנועות מקודם, כזו מין מסירת מודעה, שאני מקדיש את כל תנועותי לשמים, כי אני מגלה את פנימיות רצוני – שאני רוצה בעומק פנימיות הלב, שכל התנועות שלי תהיינה רק לשמו ולזכרו יתברך, ולא לשום דבר אחר. וזה כולל את כל הענפים שלי, של בני ושל התלויים בי… הכל כרצונו יתברך.

מכאן והלאה אין מקום לאכזבה על שינוי התדר באמצעו של יום, זה לא אמור להיות אכפת לך, אתה עשית את שלך, אתה כיוונת את הרצון שלך, ומכאן ואילך רק לעשות ולעשות בלי לדאוג לדייק לפי התכנית והחלום שלך. האדם נמצא במבוך המחשבות שלו, לפעמים דברים שהוא מחשיב לשיא החושך הם אור ממש, וכאשר מאיר לו לפי דעתו – הוא שרוי בעלטה רוחנית מבעיתה. כי אין אדם יודע את הדרך הנכונה, ולא תמיד יש את היכולת לכוון כראוי לתדר הרצוי, ומכוחו לתנועות ולהתנהגויות. ההתמסרות המוחלטת לרבונו של עולם עושה את שלה, אני מרגיש שאני בידו יתברך, אני לא משתלט על העתיד שלי ביום קדוש ככל שיהיה, אני יכול לעשות את שלי, ללמוד, להתפלל, לחשוב או להתנהג בדרך מסויימת, אבל עלי להתכונן להפתעות, ויחד עם זאת להסכים ולתת לה' לנהל אותי.

וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד.

כמובן שאין כאן קריאה לזלזול, או לפתח אי אכפתיות בלבנו, ההיפך הוא הנכון, הדרך האמיתית של עבודת השם כנה, היא לחיות את עבודת השם ביחד עם השם בעצמו, להבין היטב, שאת המעשים אנו נדרשים לעשות, אבל התדר, הרקע, ההרגשות, המציאות הסובבת – נוצרים על ידי משנה עתים ומחליף את הזמנים, שבכל רגע נתון האדם נמצא בנסיונות ומבחני חיים. הרבי מלמד אותנו – אל תחשוש, תתמסר… אל תתעקש – תסמוך על ה'. פשוט להשען עליו. וכי יש יותר דבקות מזו?

הפוסט 002 שיחות הר"ן – להשליך עצמו על השם יתברך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, ט' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד  הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה הַיּוֹם הוּא יוֹם אֱמוּנָה כְּלָלִי בָּעוֹלָם, בִּגְלַל שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה הַסְּגֻלָּה הַגְּדוֹלָה לוֹמַר פָּרָשַׁת הַמָּן 'שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם', וְכֵיוָן שֶׁזֶּה הִתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ, זֶה סִימָן שֶׁהוּא רָצוֹן הַשֵּׁם, שֶׁבַּדּוֹר אַחֲרוֹן הַזֶּה יַעֲשׂוּ כְּלָלִיּוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל זִיךְ וַוייקְן בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה בָּאָה מֵאֵת הַשֵּׁם, וּמִמֵּילָא כֵּיוָן שֶׁמֵּאִיר בַּיּוֹם הַזֶּה אַלְפֵי אֲמִירוֹת כָּאֵלּוּ, אֲזַי הַיּוֹם הַזֶּה מְסֻגָּל לֶאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וְקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן הַשָּׁלֵם.

אֲבָל צָרִיךְ לָדַעַת, מַה שֶּׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, וּמוּבָא בַּמִּשְׁנָה בְּרוּרָה, שֶׁלֹּא הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה אֶלָּא הָעִקָּר לְהַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ עִנְיַן פָּרָשַׁת הַמָּן, כַּמּוּבָן עִם אֲמִירָה בְּיַחַד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, וַאֲפִלּוּ בִּזְמַנֵּינוּ הוּא גַּם מִתְנַהֵג כָּךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמִתְפַּרְנֵס – הוּא רַק מֵהַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, וְעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּבּוֹת – צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וְלֹא לַעֲשׂוֹת מֵהַסִּבּוֹת עִקַּר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן סב). וְאַף שֶׁהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הֵם לִכְאוֹרָה פְּשׁוּטִים בְּלֵב הַמַּאֲמִינִים, וּבִפְרָט אֵצֶל הַחֲסִידִים, וּבִפְרָטִיּוּת אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר בָּא לְמַעֲשֶׂה – לְהַרְגִּישׁ זֹאת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, זֶה דָּבָר שֶׁצּוֹרֵךְ הֲמוֹן תִּרְגּוּל שֶׁל יָמִים וְשָׁנִים.

זוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ בְּזֶה הָעוֹלָם – לְזַכֵּךְ אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּנוּ, לָדַעַת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתָנוּ, וּבְכָל פַּעַם לְהָרִים עֵינַיִם מוּל הַדְרַת קָדְשׁוֹ, וּכְכָל שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ, יֵשׁ לוֹ חַיִּים אֲחֵרִים לְגַמְרֵי, וְרַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן עז): וְזֶהוּ בְּחִינַת מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן. כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קמה, טו): "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ". כִּי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן גַּם כֵּן עוֹשֶֹה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן. כִּי הַהַשְׁפָּעָה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה תָּמִיד, אַךְ שֶׁהִיא בְּלֹא זְמַן. כִּי לִפְעָמִים דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַכְשָׁו, יָבוֹא בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים. אַךְ עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בְּבִטָּחוֹן, עוֹשֶֹה לְהַהַשְׁפָּעָה גְּבוּל וּזְמַן, שֶׁתָּבוֹא הַשֶּׁפַע בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ", עַל יְדֵי זֶה, "נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". פֵּרוּשׁ: בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ בְּחִינוֹת בִּטָּחוֹן, בְּחִינַת: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ", עַל יְדֵי זֶה: "אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". 'בְּעִתּוֹ' דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת וּזְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ. כִּי הַבִּטָּחוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת, עוֹשֶֹה כְּלִי וּגְבוּל וּזְמַן. הָוֵי אוֹמֵר, שֶׁאִם אָדָם רוֹצֶה שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הַכֶּסֶף שֶׁמְּיֹעָד לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם 'בַּזְּמַן', עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת הַכְּלִי לְכָךְ – בִּטָּחוֹן! וְאָז יִהְיֶה לוֹ אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל מַמָּשׁ. זוֹ הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ.

וּמוּבָא עוֹד בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן תקא): 'מִכְּבָר אָמַר שֶׁחָפֵץ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. אַף עַל פִּי שֶׁבִּטָּחוֹן גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן טוֹב מְאֹד כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה, כִּי בְּמָקוֹם עֲבוֹדַת הַבִּטָּחוֹן בִּמְקוֹם זֶה יַעֲשֶֹה עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. כְּלוֹמַר כִּי אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה וְיִהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת מֵהַפַּרְנָסָה וְיִצְטָרֵךְ בְּכָל פַּעַם לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, בְּמָקוֹם זֶה יַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת וְהִתְחַזְּקוּת אַחֵר בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה', וְהָבֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמַר שֶׁהָעִקָּר הוּא בִּטָּחוֹן, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן נָאר בִּטָּחוֹן'.

וּבְשִׂיחָה הַזּוֹ רוֹאִים אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַמֻּכְרַחַת לָנוּ, שֶׁמִּצַּד אֶחָד הוֹלְכִים לַעֲבוֹדָה, אֲבָל יוֹדְעִים בִּידִיעָה גְּמוּרָה, שֶׁאַחַר הַכֹּל, הַבִּטָּחוֹן מֵבִיא אֶת הַפַּרְנָסָה, לִבְטֹחַ בַּה' אֶחָד, שֶׁיִּדְאַג לוֹ לְכָל מַחְסוֹרוֹ. וְגַם רוֹאִים אֶת זֶה בְּחוּשׁ, שֶׁאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא זֶה שֶׁעוֹבֵד וּמֵבִיא פַּרְנָסָה וְכוּ', ה' יְרַחֵם, בְּרֶגַע קַל הַכֹּל יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ, וְהִנֵּה מְגַלִּים אֶצְלוֹ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ וְכוּ', וְהוּא שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, וְאֵיפָה כּוֹחוֹ וְחָכְמָתוֹ? וְכֵן הֶפְסֵדִים שֶׁיִּתָּכְנוּ, וְכָל מִינֵי מְאֹרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם. וְלִפְעָמִים כָּל הַמַּשְׂכֹּרֶת הוֹלֶכֶת עַל אֵיזוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה שֶׁהִתְקַלְקְלָה וְהוּא בִּכְלָל לֹא חָלַם עַל זֶה וְכוּ' וְכוּ', כַּיָּדוּעַ הֵיטֵב, וְאָז מְרִימִים יָדַיִם לַשָּׁמַיִם, וּמְבַקְּשִׁים שֶׁה' יַרְחִיב, וְאֶת זֶה צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מִלְּכַתְּחִלָּה, לָדַעַת שֶׁאָנוּ מֻנְהָגִים בְּיַד ה' מַמָּשׁ.

כֵּיוָן שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתְךָ, וְאַתָּה פּוֹתֵחַ בְּחַיִּים חֲדָשִׁים, וְאֵין דָּבָר הָעוֹקֵר אֶת הָאָדָם מִן הַתַּכְלִית כְּמוֹ הַצְּרָכִים הַפְּשׁוּטִים הַחִיּוּנִיִּים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקֹרָב לַצַּדִּיק – לֹא יוֹדֵעַ בְּמַה לִּבְחֹר, וּמֵבִין בְּדַעְתּוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עוֹבֵד ה' עִם צָרְכֵי פַּרְנָסָה מְרֻבִּים כָּל כָּךְ, וְלָכֵן עוֹזֵב הַכֹּל, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק, קֹדֶם כָּל, לִפְנֵי הַכֹּל, צָרִיךְ לְהָרִים עֵינַיִם לַשָּׁמַיִם, וְלָדַעַת בָּטוּחַ בָּטוּחַ, שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לְגַמְרֵי.

לָכֵן כְּבָר מֵעַכְשָׁו תַּכְנִיס בְּדַעְתְּךָ, שֶׁאַתָּה לֹא עוֹזֵב אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֲפִלּוּ לְרֶגַע, וְזֶה בְּעַצְמוֹ יַמְשִׁיךְ לְךָ הַרְחָבָה וַעֲשִׁירוּת גְּדוֹלָה, וְהַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל עֲשִׁירוּת הִיא שֶׁאָדָם מְרֻצֶּה מֵחַיָּיו, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ – הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ הַמַּתָּנָה שֶׁהִמְשִׁיכוּ לוֹ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְשָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְחַיִּים, וְהַלְוַאי וּבֶאֱמֶת יִהְיוּ לְךָ חַיִּים טוֹבִים.

‏

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 003 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד יְדִיד נַפְשִׁי … שֶׁיִּחְיֶה

הִנֵּה שָׂמַחְתִּי מְאֹד שֶׁהַמִּכְתָּב הַקֹּדֶם הֶחֱיָה אוֹתְךָ, וּבַעֲווֹנוֹתַי הָרַבִּים אֲנִי צָרִיךְ חִזּוּק גָּדוֹל בָּעִתִּים הַלָּלוּ, כִּי עוֹבֵר עָלַי מַה שֶּׁעוֹבֵר בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְעִקַּר מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ הוּא עַל יְדֵי רִבּוּי הַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁשָּׁמַעְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים, מֵאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשֶׁאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְשֶׁהַכֹּל אֱלֹקוּת גָּמוּר מְאֹד, וְאֵין שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם סְתָם, אֲפִילוּ אֵיזֶה מִקְרֶה קָטָן שֶׁקּוֹרֶה עִם הָאָדָם – זֶה הַכֹּל מְכֻוָּן מְאֹד מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְצָרִיךְ לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, כִּי כָּךְ מְדַבֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם הָאָדָם, זֹאת הַשָּׂפָה שֶׁמַּעֲבִירָה מְסָרִים מִן הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים לָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הַזֶּה, וּבִידִיעָה זֹאת, הָאָדָם לֹא נִשְׁבַּר לְעוֹלָם, אֶלָּא תָּמִיד חוֹטֵף טוֹב אֲמִתִּי וְנִצְחִי.

לָבֶטַח אַתָּה מַתְמִיד מְאֹד בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין בֶּאֱמֶת מַה לַּעֲשׂוֹת כָּאן בְּזֶה הָעוֹלָם כִּי אִם לַחֲטֹף הַרְבֵּה טוֹב, מֵהַיָּם הַסּוֹעֵר שֶׁל הַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וְכָל מַה שֶּׁזָּכָה הָאָדָם לַחֲטוֹף – זָכָה לוֹ, זֶה נִשְׁאַר אִתּוֹ עִמּוֹ לְנֶצַח נְצָחִים, וּכְכָל שֶׁנַּאֲמִין בָּזֶה יוֹתֵר, יִמָּשֵׁךְ עָלֵינוּ חֵשֶׁק אֲמִתִּי לַעֲסֹק הַרְבֵּה בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לִלְמֹד הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם בְּיַחַד, כִּי זֶה לִי אֹשֶׁר גָּדוֹל עַל כָּל יוֹם שֶׁאָנוּ זוֹכִים לְהִתְקַשֵּׁר יַחְדָּיו בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִזֶּה, וְלָבֶטַח זֶה מַעֲלֶה שַׁעֲשׁוּעִים אֵין קֵץ בַּמָּקוֹם שֶׁמַּעֲלֶה, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לְחִשּׁוּב, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

הַהֶכְרֵחַ לְקַצֵּר, כִּי אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת לִפְנוֹת בֹּקֶר – אַחֲרֵי הַלִּמּוּד שֶׁלָּנוּ, מֵרֹב אַהֲבָה גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֵלֶיךָ.

בִּבְרָכָה

שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בֶּן רִבְקָה

הפוסט 003 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מיום עמדו על דעתו, משנות נעוריו היפות שהוקדשו כולן לשמים, נדבק מוהרא"ש הקדוש באש התורה הקדושה, המשיכה העזה לספרי רבינו ומוהרנ"ת, גררה משיכה לא רגילה אל כלליות התורה, בכל מקצועותיה, חדריה והיכליה. נמנה וגמר לנפשו – כל פינה בתורה אני מוכרח להשתטח בה.

הלימוד הקדוש של רבינו, שהחדיר בנו את אהבת התורה – נכספתי להמשיך העולם אל עשיה – נבלע בדמו, עד שכל מהותו היתה התורה. הוא היה מלא בתשוקה גדולה שאין לה אח וריע, ללמוד וללמוד וללמוד, אם בתחלת דרכו, הלימוד היה בפשטות, כרצונו של רבנו ז"ל, אשר לימים יפיץ אותו סדר דרך הלימוד לכל העולם כולו, ברבות השנים היה מוהרא"ש דבוק לכל ספר מספרי התורה, ונעשה בקי וחריף בכל חדרי תורה, כדוגמה חיה לאמתת דברי רבינו בסדר דרך הלימוד שלו – "וממילא יבין"…

כך זה היה בלימוד משניות, כך זה בלימוד גמרא ושולחן ערוך, הכל היה בהסתערות, בריבוי עצום, בהשקעת שעות על גבי שעות, בלימוד רציף של שמונה עשרה שעות ביממה לעתים, כשהוא עומד בעמידה עיקשת ליד הסטנדר, ומוסיף עוד אהבה על אהבתו לתורה נחשקה.

להבות האש שהתמרו אל על מתבערת חייו של מוהרא"ש, היו בבחינת אש של מתן תורה, כל החיות שלו ינקה מתורת אמת, אפשר לומר, שלא היה שייך לשהות בקרבתו של מוהרא"ש ולא לגלות את המאפיין הבולט הזה, מוהרא"ש והתורה היו מקשה אחת.

כמעט כל שיחו ושיגו של מוהרא"ש כל ימי חייו היו רק תורה, כל תחומי התענינותו והשפעתו על אנשים היו רק בכיוון הזה, הוא ראה בלימוד התורה הקדושה, בהקפת כל חלקיה את חזות הכל. בבירור ניתן לומר, שלא היתה שיחה, דרשה או כתיבה כל שהיא, שלא ידבר אודות הלימוד המתמיד והעקבי בכל חלקי התורה הקדושה, ידרבן, יעורר, יחזק ידריך… ואכן, זכה וזיכה את הרבים, כמעט לא ניתן להקיף במסגרת זו את הפעילות הנרחבת שעשה למען התורה ולמען כינון מקומות של תורה וסתם אנשים מתמידים בתורה שחבים לו את תורת חייהם.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב מוהרא"ש את התורה – בוז יבוזו לו, כי בבירור, אצל מוהרא"ש לא היה דבר יותר חשוב מלימוד התורה, וזה בלט כל כך, עד שזה השפיע ממש, כל מי שרק בא בקרבתו, בזמן מן הזמנים, באחת מתקופות חייו, אפילו לפרק זמן קצר, הושפע עמוקות מהאהבה הגדולה הזו לתורה, שהולידה נחיצות נחרצת, לעמול ולהתייגע בתורה ללא לאות, בעקביות ובשקדנות, עד שזכה לכבוש אף הוא חלקי תורה שזכה לסגל.

הדברים הללו היו ידועים כל כך, עד שכשראו בין אנ"ש חסידי ברסלב, אחד שנושא עמו את ספריו ושיעוריו לכל מקום, ודבוק בהם ללא הרף – היו נדים ואומרים: הוא בטח תלמידו של … כי אכן, זה הדבר שהיה תובע מכל תלמידיו, מקושריו והמסתופפים בצל קדשו, ואולי ניתן לומר, אף הבאים עמו במגע חד פעמי – לימדו תורה, קביעות, עקביות ותו לא מידי.

רבות התלונן מוהרא"ש אודות העובדה המצערת, שאין חסידות ברסלב מצטיירת בעיני ההמונים כחסידות של תורה, הוא מחה על כך נמרצות בכל הזדמנות, היה חוזר ומצטט ללא הרף את התביעה הבלתי מתפשרת של רבינו ז"ל אודות תורה וכל התיקונים שבעולם הקשורים וכלולים בה ובלימודה. והלכה למעשה הוא הפך את העולם – מוהרא"ש נהיה מזוהה עם תורה, וגרם לברסלב לקבל את האור האמיתי שלה, כפי שאכן לימד אותנו רבינו – רק תורה הקדושה כל היום – התכלית הנצחית.

האהבה הגדולה של מוהרא"ש לתורה, קבלה ביטוי מוחשי בדמות הספריה הענקית והאגדית שהיתה בביתו ומעונו הפרטי, הן בארצות הברית, ובזעיר אנפין גם בביתו שביבנאל. מאות אלפי ספרים מכל חלקי התורה, ומכל הסוגים והמינים, חדשים גם ישנים, נערמו בחדר משכיתו, לאחר שכבר לא היה מקום להכילם בעמודונים וארונות ספרים, שפזורים היו בכמה מהחדרים, מלבד החדר הקדוש שבו עבד את עבודתו הקדושה. מחזה מרהיב עין היה לראות את מוהרא"ש כמו טובל בים ספריו, ואת תשוקתו הבולטת למראה כל ספר חדש שפקד את נווהו.

היו שם כל ספרי היסוד של התורה, גם אלו שלא היו מוכרים לשאינם חובבי ספר מובהקים, מפרשים רבים מכל הדורות, ספרי דרוש ואגדה, מפרשי התלמוד, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים, ספרי הלכה לאין קץ, מהתקופה הקודמת לשולחן ערוך ועד ספרי קיצורים בני ימינו. ספרי חסידות מכל השושלות, ספרי מוסר בני כל התקופות, ספרי קבלה וסוד, וספרי שו"ת אחד לאחד, שבהם היה שם את עיונו בקביעות.

המרתק הוא, שמוהרא"ש היה בקי בספריו, הוא לא היה קונה סתם ספרים כחובבנות, הוא היה משתמש בהם – ובכולם. את רובם למד כמה וכמה פעמים, ואת חלקם המכריע למד פעמיים, מלבד יסודות התורה שחזר בהם ללא הרף כל ימי חייו.

מי יכול להקיף את מדת התמדתו בלימוד הגמרא, הן בימי נעוריו, כשבלע מסכתות על גבי מסכתות, בשני התלמודים, והן בימי עמידתו וזקנותו, כולם היו שוים לטובה בלימוד הגמרא, שהיה הלימוד העיקרי שלו, ושעות רבות בכל יום היה מבלה על הלימוד הקדוש הזה. לא הכל נגלה לנו בדיוק מפורט, מספרים וכמויות, אך נודע הדבר, שהיה גאון ובקי באפיקי הש"ס ביותר, וכן בדרשותיו היה מצטט מאמרי חז"ל מש"ס ומדרשים נדירים, כמו שהכל היו לפניו כספר פתוח, שלא לדבר על כתיבתו המשופעת בכל פינה ופינה ממראי מקומות בכל רחבי ים התלמוד והמדרשים והספרים הקדושים.

ומשם, מהלימוד העצמי, כשהיה מתבודד במועדיו, ואין איש אתו, ואין יודע על כמות ואיכות שנאספו בלתי לה' לבדו – שאב את הכוחות העצומים, לקרב את כל העולם אל לימוד התורה הקדושה, במדה שלא ניתנת לתיאור. מוהרא"ש כמו חגר חרב מלחמה נגד הבערות, מאס בבינוניות, ושאף להכניס את כל בני העולם תחת דגל התורה, שכולם יהיו אוהבי תורה וחושקים בלימודה.

בתחילת דרך השפעתו להתמדת התורה, קידש קרב עקבי למען ידע דור אחרון, וידעו כל בני העולם כולו, כי הצדיק רבי נחמן מברסלב זי"ע נתן עצה בדוקה וקלה ליישום, השיחה הידועה והארוכה שבספר שיחות הר"ן, סימן עו – נאספה לתוך קונטרס מכובד, בשם 'סדר דרך הלימוד', שבמקורו סונף לספר שמירת הזמן ואילן החיים שהדפיס בדפוס מהודר ובכריכה מפוארת. לימים נוקד הקונטרס הזה, ויצא ללא הפסקה במליוני עתקים, והופץ ברחבי העולם היהודי.

מטרה אחת ויחידה היתה להדפסת הקונטרס הזה, שתמציתו היא הלימוד בבקיאות ובמהירות וכסדרן בכל חלקי התורה. המטרה היתה נטו להגדיל תורה ולהאדירה. כל שמחתו ואשרו היו כאשר שמע שאנשים החלו באמת לערוך שינוי בחייהם, ובמקום להעביר ימים משמימים ללא תורה וקביעות שיעורים, ניסו את הגישה הזו, וראו ברכה בעמלם ואור בחייהם.

זה היה מוהרא"ש! את כל מה שהוא חווה והשיג בחייו הקדושים, מיהר להגיש לעמו של הקב"ה, שלא יהיה שום יהודי עם הארץ בכלליות נשמות ישראל. ומלבד בחלק הבקיאות הלזה, הכין פעם ספר בשם 'תורה לשמה' שיגלה איך ללמוד בעיון, והתעוררות והתחזקות איך לזכות לזה. בנוסף, היה מעודד את שומעי לקחו להצטרף ללימודים קבועים הנהוגים בכלל ישראל, כל הדברים שנקראים יומיים – דף היומי בבלי, דף היומי ירושלמי, רמב"ם יומי, שולחן ערוך יומי וכן על זה הדרך. בהיותו נאמן לדברי רבינו ז"ל שאמר, שיהיה חיוב על כל אחד ללמוד בכל יום "כך וכך".

יריעה בפני עצמה תדרוש התביעה שלו ללמוד בכל יום משניות. דומה, שלא היה לימוד שכה החדיר מוהרא"ש בעולם כמו לימוד המשניות, מכמה פרקים בכל יום עד ח"י פרקים קבועים הנאמרים בגירסה יום יומית, כדברי גורי האר"י. שבח הענין הזה לא זז מפיו ומפי כתבו, במכתביו, בקונטרסיו, בשיעוריו ובדרשותיו, התיקון הנורא והנפלא הזה היה בראש מעייניו, עד שקרא עליו ההוא ספדנא בלשון מליצת הפסוק: "מאשר שמנה לחמה", מאש"ר מרמז על שמו הקדוש, שמנה – אותיות משנה, לחמו – לחם חוקו, בעידוד צעירים ומבוגרים לאחוז בעקשנות ובקביעות.

בראשית דרכו בהתקרבות, סיגל את העצה הזו, שנתן רבינו למוהרנ"ת ולעוד כמה אנשים (שיחות הר"ן סימן קפה), וכאשר הקים את ישיבתו, תבע במפגיע, שכל בחור ותלמיד יאמץ אותה כחוק קבוע בל ימוט מדי יום ביומו. והוסיף לתבל את דבריו בהפלגות גדולות על מעלת הענין הנשגב הזה, שראה בו הן דרך להגיע לחמידו דאורייתא, והן תיקון הנפש על העבר, ובעיקר שריפת ומיגור היצר הרע לגמרי.

החשק של כל צורב להיות שייך לתורה, להקיף חלקים נרחבים ממנה – נמוג במשך הימים והשנים כאשר המציאות הבלתי מעודדת טופחת על פניו, אך מוהרא"ש היה מחדיר בסובביו אהבה עזה לתורה. פעם נשמע מפיו ביטוי – אני לומד 'לבוש' כי אני אוהב אותו… וכן לגבי ספרים אחרים. כל שו"ת או כל ספר חסידי ובמיוחד ספרי מדרשים ושאר ספרי יסוד והלכה, קנו שביתה בלבו, המגע העורג שלו בספרים, העינים המצפות בשקיקה כאשר קיבל  עוד ספר ועוד ספר – כל אלו השרו סביבו אוירה של אהבת התורה ותשוקה עזה להדבק בה עד לאחת. רבים מתלמידיו מוסרים על החמידו דאורייתא שקנו רק בזכות המראה הגדול הזה, להווכח באהבתו הבלתי נלאית לתורת חמד.

מוהרא"ש ותלמידיו – זה הוא 'איין שטיק תורה' [מקשה אחת של תורה], הוא היה אומר, שאי אפשר להקראות תלמיד שלו בלי … וכאן באה רשימה ארוכה של ספרים ומקצועות בתורה, ומי שלא קובע את עצמו בהם, מה יש לו אתנו, אם את העיקר שבעיקרים לא קלט.

עוד רבות ידובר על הקשר האלמותי בין מוהרא"ש לתורת ה', מלבד הקונטרס הנזכר, יצאו לאור על ידו סדרת חוברות לבן ישיבה, שכולן רוויות באהבת התורה ותשוקת אמת ללכת בדרכיה, במלים פשוטות ביותר ובמתיקות האופיינית – פותח את לבם של הצעירים לאהבת התורה, ללמוד עקבי, יום יומי, בתשוקה ובחשק. כאומר להם, עשו נא מה שעשיתי, ותצמחו לאילנות המפוארים שאתם אמורים להיות.

הפוסט 003 ספר 'מראש אמנה' – פרק 'אהבת התורה'. הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הִפְלִיג מְאֹד בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב. וְאָמַר: כִּי לִגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵין שִׁעוּר כִּי נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם, נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל. הַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל כְּלָל לֹא. וְגַם מַה שֶּׁמּוּבָא כִּי תַּכְלִית הַיְּדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע, הַיְנוּ גַּם כֵּן אֵצֶל כָּל יְדִיעָה וִידִיעָה הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְתַכְלִית שֶׁל הַיְּדִיעָה דְּהַיְנוּ לֹא נֵדַע אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵין זֶה הַתַּכְלִית. כִּי זֶה הַתַּכְלִית הוּא רַק בְּאוֹתָהּ הַיְּדִיעָה, אֲבָל בְּהַיְּדִיעָה הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל בָּהּ כְּלָל וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה. נִמְצָא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִין כְּלָל כְּלָל לֹא, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַתַּכְלִית, כִּי עֲדַיִן לֹא הִתְחִיל כְּלָל לֵידַע בִּידִיעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִזֹּאת הַיְּדִיעָה שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁלֹּא נֵדַע וְכוּ' (שיחות הר"ן סימן ג).

דעת רבי נחמן מברסלב זי"ע, ספוגה בידיעה שדעת אלוקים מרוממת ונשאת מאתנו לאין שיעור, אי אפשר לדעת כלום מגדולת הבורא, וכמה שתדע, לא התחלת לדעת בכלל… וגם כשאתה חושב שהגעת לאיזה מקום גבוה, ומשם ואילך אתה מגלגל עינים ואומר: אני לא יודע, ואני נמצא בתכלית הידיעה, אז זהו שלא… אתה באמת לא יודע, וכלום, אתה בכל רגע מגיע לנקודת ההתחלה, לדעת שאינך יודע כלל.

אל תחשוב שאם אינך יודע – אתה בתכלית הידיעה, כי גם בידיעה זו אתה אינך יודע, ואתה צריך להתחיל מחדש, ומהי כן התכלית? הביטול הגמור, לא לפסוע בשביל של הידיעה, אלא של ההתמסרות, לזכור תמיד שאין יודעים שום ידיעה, כלל וכלל לא, בהדגשה מופלגת.

למה כל כל חשוב לנו לדעת את הנקודה של "תכלית הידיעה שלא נדע"? שאם אנו רוצים לדעת משהו – אז זה רק על ידי "שלא נדע", ובא רבנו ואומר, לא, גם אז אתה לא יודע, כי מיד אתה עולה למקום גבוה, וכל התכלית הידיעה שלך – מתאפסת. כי הדרך שלנו היא באופן טבעי להאניש את ה', לייחס לו כוחות ותכונות כמו שאנו מכירים בחיי היום יום, שם מתרחשת ההתרחקות שלנו מהבורא, אנו כועסים עליו כשנדמה לנו שהוא לא מתנהג כרצונינו, ואנו שמחים אתו כשהולך לנו, ואנו חושבים שזה בדיוק הכוונה של אמונה, שהכל מהשם, כמובן, כשטוב לנו…

המקום האמיתי הוא – לעמוד מול ה' בהתאפסות מוחלטת, לא לדחוק רגלי השכינה, לתת את כל המקום של העולם והמאורעות שלו להשם יתברך, כי אין עוד מלבדו ממש, וזו היא גדולת הבורא, שכמה שתפליג בה – תבין, שאינך יודע כלל, וכשנדמה לך שהגעת לשיא, יש בכל חלקיק רגע השגות חדשות של שיאים חדשים בלתי נפתסים.

הפוסט 003 שיחות הר"ן – תכלית הידיעה שלא נדע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רְבִיעִי לְסֵדֶר בְּשַׁלַּח, י' בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה … שֶׁיִּחְיֶה.

אֲהוּבִי אָחִי, בָּאתִי לְעוֹרֵר אוֹתְךָ מְאֹד, עַל דָּבָר שֶׁכְּבָר דִּבַּרְנוּ עַל זֶה בֶּעָבָר, שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִרְאוֹת מַה עוֹשִׂים עִם הָאִחוּרִים בַּתְּפִלָּה, שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ מַמָּשׁ, וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם שֶׁאֲנִי בָּא לְעוֹרֵר וּלְיַסֵּר אוֹתְךָ, שֶׁאֵין זֶה מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ, כִּי הַדִּבּוּרִים שֶׁל רַבֵּנוּ זֶה רַק לְחַזֵּק וְלֹא לְשַׁבֵּר, וְלָכֵן אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ קֹדֶם, שֶׁאַל תִּשָּׁבֵר כְּלָל מִכָּל מַה שֶּׁאֶכְתֹּב לְךָ, כִּי בְּוַדַּאי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרַק הָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לִי אֵלֶיךָ, גּוֹרֶמֶת לִכְתִיבָה הַזּוֹ, וּבִפְרָט לְהִתְיַחֵס לַנּוֹשֵׂא הַזֶּה.

תְּחִלָּה וְרֹאשׁ, כְּשֶׁאָנוּ בָּאִים לְדַבֵּר עַל עִנְיַן הַתְּפִלָּה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ בַּגְּמָרָא, וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל – דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד. זֶה הַבָּסִיס לְכָל הַחֵשֶׁק שֶׁלָּנוּ לְקַיֵּם אֶת הִלְכוֹת תְּפִלָּה כְּהִלְכָתָן, לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק, כִּי הֲלֹא הוֹלְכִים לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּכְמוֹ בְּגִנּוּנֵי מַלְכוּת, שֶׁהָעִקָּר הוּא תּוֹדָעַת הַמַּלְכוּת, שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַעֲמוֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלָכֵן מְדַקְדֵק בִּלְבוּשׁוֹ וּבַהֲכָנָתוֹ וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּטּוּר וּבְשֻׁלְחָן עָרוּךְ. הַמַּצָּב שֶׁל הַיּוֹם הוּא, שֶׁאָדָם חוֹטֵף תְּפִלָּה, הוּא מִתְפַּלֵּל כִּי צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל, הוּא עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּשִׁגְרַת יוֹמוֹ, אֲבָל חָסֵר בִּנְקֻדָּה שֶׁל "דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד".

וְאִם כָּל זֶה מְדֻבָּר בְּעִנְיַן הַהֲכָנָה לַתְּפִלָּה, בִּנְטִילַת יָדַיִם שֶׁלְּפָנֶיהָ, כַּיָּדוּעַ שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ פַּעַם כִּמְעַט מָסַר נַפְשׁוֹ עַל נְטִילַת יָדַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וּמִזֶּה הֵבִין בַּעַל הַתּוֹלְדוֹת זי"ע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת תַּלְמִידוֹ, כַּיָּדוּעַ הַסִּפּוּר. וְכֵן הַלְּבוּשׁ, וְהַכּוֹבַע וְהַכֹּל. וּמוֹהֲרָא"שׁ זי"ע הָיוּ תְּקוּפוֹת – שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי כָּל תְּפִלָּה לַמִּקְוֶה. אֲבָל הָעִנְיָן אֶחָד הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לַעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' – וּבִשְׁבִיל זֶה הָיוּ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת, כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹ כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְזֶה גַּם טַעַם הַהֲלָכָה שֶׁל שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, שֶׁלֹּא יָבוֹא הָאָדָם עִם כָּל הַחוּץ שֶׁלּוֹ – וְהִנֵּה הוּא כְּבָר מִתְפַּלֵּל.

תְּפִלָּה הִיא דְּבֵקוּת הָאָדָם בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה אָמוּר לְרַגֵּשׁ אוֹתָנוּ, אָנוּ עוֹמְדִים לְבַצֵּעַ פְּעֻלָּה שֶׁל דְּבֵקוּת אָדָם בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מַתָּנָה וּזְכוּת בִּשְׁבִילֵנוּ. לָכֵן צָרִיךְ לָבוֹא לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, לִהְיוֹת מוּכָן בְּנֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה, לִהְיוֹת אַחַר הַמִּקְוֶה קְצָת לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאָז לִפְתֹּחַ הַסִּדּוּר בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, וְלוֹמַר הַבְּרָכוֹת, וְהַקָּרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, פָּסוּק אַחֵר פָּסוּק, בִּנְעִימוּת נִפְלָאָה, וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְפָרֵט אֶת שְׁבָחָיו, הֲרֵי תְּפִלָּה כָּזוֹ הִיא שִׂיא הָעֹנֶג וְהַחִיּוּת שֶׁל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי!

לָכֵן צָרִיךְ לִזְכֹּר עוֹד לִפְנֵי הַיּוֹם, בְּעֶרֶב שֶׁלִּפְנֵי, שֶׁמָּחָר אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל בַּשָּׁעָה הַזּוֹ וְהַזּוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּכָן לַתְּפִלָּה, וְגַם אִם הוֹלְכִים לִישׁוֹן מְאֻחָר, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לָקוּם אֶל הַתְּפִלָּה, וְלָבוֹא בִּמְהִירוּת אֵלֶיהָ, וְגַם זֶה חִסָּרוֹן גָּדוֹל, שֶׁבְּיָמֵינוּ יֵשׁ אֵינְסְפוֹר מִנְיָנִים, וְהָאָדָם לֹא לָחוּץ בִּכְלָל, אִם לֹא עַכְשָׁו – אָז בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי, אוֹ הַשְּׁלִישִׁי, אוֹ הָרְבִיעִי, וְשׁוֹכְחִים אֶת מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲפָצָיו קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. וְעוֹד אָנוּ תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁאָמַר (שִׂיחוֹת הָרַ"ן, סִימָן לא): 'רָאוּי לְהִזְדָּרֵז לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, כִּי לְפִי גֹּדֶל מַעֲלַת הַתְּפִלָּה שֶׁיְּקָרָה מַעֲלָתָהּ מְאֹד מְאֹד, מִי יוֹדֵעַ אִם יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ לְהִתְפַּלֵּל, עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַקְדִּים עַצְמוֹ רָאוּי לוֹ לְזָרֵז מְאֹד וּלְהַקְדִּים'.‏ שִׂים לֵב לַמִּלִּים – לְזָרֵז מְאֹד וּלְהַקְדִּים…

וְהָאֱמֶת, שֶׁהָא בְּהָא תַּלְיָא, מִי שֶׁהוּא סוּג שֶׁל 'לָחוּץ' כִּי צָרִיךְ לָבוֹא לַתְּפִלָּה בַּזְּמַן, הוּא מְיַקֵּר אֶת הַתְּפִלָּה, הוּא מֵבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל זֶה, וּבִפְרָט שֶׁהוּא לֹא 'לָחוּץ' בְּטִבְעוֹ, אֶלָּא קָנָה אֶת הַהַקְפָּדָה הַזּוֹ בְּרֹב תִּרְגּוּל, יוֹם אַחַר יוֹם, עֶרֶב אַחַר עֶרֶב, וּמִזֶּה בָּא שֶׁנִּהְיָה כְּמוֹ חַיָּל שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאֶחָד שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי מַלְכּוֹ, שֶׁאַף הָאֲנָשִׁים הֲכִי מְפֻזָּרִים – מְבִינִים אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל לֹא לְאַחֵר לְמַשֶּׁהוּ חָשׁוּב מְאֹד, שֶׁהַחַיִּים שֶׁלָּהֶם תְּלוּיִים בָּזֶה… כִּי אָכֵן, הַתְּפִלָּה הִיא מַהוּת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, וְהֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת עִם אֵיכוּת גְּבוֹהָה יוֹתֵר מֵהַרְבֵּה, אִם נַקְפִּיד עַל תְּפִלָּה, שֶׁתִּהְיֶה בְּמִנְיָן, שֶׁתִּהְיֶה בַּזְּמַן, שֶׁתִּהְיֶה בְּכַוָּנָה, שֶׁתִּהְיֶה כָּרָאוּי לְפִי כָּל חֻקֵּי הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְכוּ'.

וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ, שֶׁהַתְּפִלָּה מִתְקַבֶּלֶת לְגַמְרֵי אַחֶרֶת, כַּאֲשֶׁר מַקְפִּידִים שֶׁתִּהְיֶה בַּזְּמַן וְכָרָאוּי, וּמַאַמְרֵי חֲזַ"ל שְׁלֵמִים יָעִידוּ עַל זֶה, וְכָל הִלְכוֹת תְּפִלָּה שֶׁיֵּשׁ שָׁם דִּקְדּוּקִים וּפְרָטִים וְכוּ', אֵיךְ אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב שֶׁכָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ? עַל־כֵּן אֲהוּבִי אָחִי, הִשְׁתַּדֵּל בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת, לָשִׂים לִבְּךָ אֶל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי אוֹתָם כָּעֵת רַק לְעַצְמִי, בֶּאֱמֶת, מִבְּלִי לַחֲשֹׁב עָלֶיךָ רַע, חַס וְשָׁלוֹם. וּכְמוֹ שֶׁדִּבַּרְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים, לְהַצְלִיחַ אֲפִלּוּ בִּמְעַט דִּמְעַט, כָּל יוֹם קְצָת, לְנַסּוֹת לָרֶדֶת אֶל עֹמֶק שֹׁרֶשׁ הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, וּלְשַׁנּוֹת אוֹתָהּ טִפִּין טִפִּין עַד הַהַצְלָחָה הַגְּדוֹלָה, וְתִרְאֶה בְּמוּחָשׁ, אֵיךְ שֶׁהַחַיִּים שֶׁלְּךָ יִתְהַפְּכוּ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְגַמְרֵי, אָמֵן.

‏

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 004 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לכבוד ידיד נפשי האהוב מאד ר' …. נרו יאיר.

את מכתבך המרגש ביותר קבלתי, והחיה את נפשי ביותר, והצלחת להרטיט את נשמתי, בראותי את גודל כסופיך אל קרבת האלקים, ואל ההתחזקות הגדולה שאנו זוכים לה בקשר הרוחני שבינינו, עד שזלגו עיני דמעות של געגועים, כה יתן ה' וכה יוסיף, שנזכה ללמוד הרבה, והעיקר לקיים את מה שלומדים שנזכה להיות ערליכע אידן כרצונו יתברך.

היום זכיתי לומר דרשה לפני כל בני הישיבה הי"ו, ונקודת הדיבור היה על ענין הזכות להתפלל בכונה שלשת התפלות, וביראת שמים ובהידור הלבוש וההכנה שקודם התפלה, ותוך כדי דיבורי נזכרתי בסיפור ההתקרבות של המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע אל מרנא הבעש"ט כי ראה שרוצה למסור נפשו בפ"מ על נטילת ידים קודם התפלה.

ותוך כדי כך נזכרתי בקבלה שלך, ליטול ידים קודם התפלות, וסיפרתי, שיש לי חבר באמריקה, שזכה לקבל על עצמו קבלה זו, ואף שנראית כדבר פשוט וקל, הוא דבר שדורש זהירות מורכבת וכו', ונמצא שאתה יושב במאנסי, ומצודת מעשיך הטובים פרוסה בירושלים עיה"ק תובב"א.

תאמין לי… נ"י, שאני קצת מקנא בך שאתה נמצא בימי האברכות, שאצלי כבר חלפו ועברו לבלי שוב, ושערות שיבה נזרקות בזקני… ואתה יכול כ"כ להשלים את עצמך, לערנען און דאווענען וכו' וכו', כמו שצריך להיות… ולהשיג השגות אלוקות, שזהו העיקר שבשביל זה באנו לזה העולם.

תדע לך אחי, שאנו נמצאים בדור קשה מאד, וכל יום שעובר, נהיה יותר ויותר קשה, להבות המדורה הגדולה עולות ומלחכות עד לב השמים, המון נשמות נשרפות לנצח באש הגדולה והאיומה הזאת, ואם לא מחזיקים חזק – נופלים ונופלים, ונכלים לגמרי, ורק מי שיחזיק את עצמו בהתחזקות של צדיקי האמת שמחזקים אותנו באמונה בו יתברך, תהיה לו נפשו לשלל.

לכן טוב ונכון מה שכתבת שזכות גדולה היא לך שנולדת אצל תלמידי מוהרא"ש נ"י, וכסתך מוטלת מיום הולדך ביני עמודי דהיכל הקודש, ששם ההתקרבות לרבינו היא ענין אחר לגמרי, לכן אני מבקש ממך, שתמיד תזכור את הזכות הזאת, ותחזק אותה ביותר ויותר התקרבות לרבינו ועצותיו הק', עד שתזכה להיות איש כשר באמת כרצונו יתברך שמו.

כמו המילים שלך, כך אני אומר גם כן, אהללה ה' בחיי, על גודל הזכות שיש לי חברותא כמוך, ואתה שם אזניך כאפרכסת לשמוע דברי אלקים חיים של אמונה ודבקות, שזה לי לרווח נפלא, שיש עם מי לדבר, וגם אני מתחזק ממך, ומה שאמרת לי בשיעור האחרון בענין שמירת העינים – מחיה אותי שעה אחר שעה, כמה אמת יש בזה!

אני מקוה שנשמור בקביעות ובעקשנות על השיעור שלנו ביום שני, כדי שנוכל לעלות מעלה מעלה בעבודת השם, להיות נעשה כבריה חדשה באמת, לחשוב מחשבות קדושות של אהבה ויראה, לרצות רצונות טובים של התקרבות לרבש"ע, שאין יותר טוב מזה, אין עוד נועם יותר גדול מזה בהאי עלמא שפילה.

אל תפחד מהתמורות העוברות עליך, בענין מעברי הדירה וכו', כי הכל רצון השם יתברך, וכמו שגילה לנו רבינו ז"ל על יעקב אבינו שהיה צריך לרדת בשלשלאות של ברזל וכו', ואם כן, בטל רצונך מפני רצונו, ואתה לא צריך לבטל מתורה בגין כך, כי אדרבה, מי יודע איזו תורה חשובה יותר, ותורתי שלמדתי באף – היא עמדה לי, ובאמת אל תתבטל, אלא תקבע עצמך ללון בעומקה של הלכה, כי אתה איש צעיר, והטרדות אינן מרובות עדיין, לכן אחוז את עצמך אחי, ותלמד הרבה תורה כשאיפתך הטהורה, ואם תמסר בידו יתברך, ותהיה עקשן לרוץ לחדרי תורה, תהיה לך סייעתא דשמיא שלא חלמת ולא תארת. כפי שדברנו כל זה בטלפון.

כמו תמיד, בשעות הקטנות של הלילה, דוקר לי הלב מנשמות אבודות שזכרונן מטריד אותי, וממש איני מוצא מנוח לנפשי, ולכן לקחתי לעצמי לכתוב לך כעת, כי הזכרון אודותיך – מחיה את נפשי. אקוה שתמשיך לכתוב לי, ואפילו כמה מלין, וכן אם אתה יכול לרשום סיכומים ממה שאנו לומדים – זה יהיה נפלא ביותר, כי ת"ל, אנו יוצאים בכרס מלאה, של תשוקה להתקרב לצדיק ולעצותיו הקדושות.

באהבה עצומה עד אין קץ

ידידך ותלמידך

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 004 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עַכְשָׁו בָּעִתִּים הַלָּלוּ קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה מָעוֹת לְאִישׁ כָּשֵׁר. כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁיַּשִּׂיג מָעוֹת. וַאֲפִלּוּ אַחַר הַיְרִידָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ עֲדַיִן לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת. כִּי גַּם הָרְשָׁעִים וְקַלֵּי עוֹלָם לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת, אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת רָחוֹק מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת. כִּי דַּע, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָפַל הָעֲשִׁירוּת בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת: "וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (אֵיכָה א, ט), 'פְּלָאִים' אוֹתִיּוֹת 'אֲלָפִים'. הַיְנוּ שֶׁהָאֲלָפִים שֶׁל עֲשִׁירוּת יָרַד פְּלָאִים, דְּהַיְנוּ יְרִידָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲשִׁירוּת דְּהַיְנוּ אֲלָפִים מְזֻמָּנִים, וַעֲדַיִן הוּא סָפֵק כַּנַּ"ל. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָאִים גַּם צַדִּיקִים וַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָעוֹת, אֲבָל הוּא כָּבֵד וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד. וְגַם הָעֲשִׁירוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים הוּא מַזִּיק לָהֶם לַעֲבוֹדָתָם. גַּם בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה מְעַט עֲשִׁירוּת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַקַּלֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲדֻמִּים מְזֻמָּנִים, כִּי עַכְשָׁו קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לְהַכְּשֵׁרִים עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל.‏‏ וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבִּי נַחְמָן זְקֵנִי זַ"ל, שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? וְאָמְרוּ כָּל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד! וְאָמַר רַבִּי נַחְמָן זַצַ"ל שֶׁהוּא רַק כָּל שֶׁכֵּן, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי הוּא קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲבָל לֹא בְּפֵרוּשׁ. כִּי אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם מְזֻמָּנִים כַּמָּה אֲלָפִים אֲדֻמִּים, וְכַנַּ"ל.

*

השיחה הזו של רבנו ז"ל, מעוררת את האדם להביט נכוחה על הכסף שמצטרך לו, הגישה לראות בכסף – שאיפה לעשירות, נשללת על ידי רבינו, משום שכיום, העשירות נמצאת ביד הקליפות, ואף אם היא במציאות נמצאת במקום חיובי, בפועל, אצל צדיקים מסוימים, זה כן מפריע להם לעבודת השם, ואם כן, האם מותר לנו לרצות להתרחב, שיהיה לנו את כל מחסורנו.

לפי מה שכתוב בשיחה, מותרת הרחבות אבל נשללת העשירות, כלומר, היא איננה אצל האיש הכשר, גם זה המשיג מעות, אבל המזומנים, הנגישות, היכולת לעשות הכל בחסות הכסף – נשללת מהאיש הכשר, משום שותרד פלאים, האלפים ירדו למקום נמוך, וצריך ירידה כדי לזכות בהם.

האם אדם יוותר על משהו חשוב למען משהו פחות חשוב? כנראה שלא, אם האיש הכשר באמת, זקוק להגיע לאיזו שהיא ירידה, כאשר הוא צריך כסף, הוא יחשוב פעמיים, אם לרדת. מן הנימה הזאת, נראה, כי היעד האמיתי שלנו בחיינו, אמור להיות שקט ושלות נפש, העשירות, לעומת זאת מטרידה את הנפש, וגורמת לאדם, ובפרט לאיש הכשר, לחיות בנוחות. ותחת אשר הכסף יביא לו את האושר, הוא מביא לו את הטרדה העולמית, את הכעסים והצמצומים בחיים, כי הרי לא הכל זה כסף.

אבל יש פרנסה, שהיא שקטה וטובה, האדם חי לפי מה שיש לו, רבנו שיבח במקום אחר את התנועה הזו, לחיות ממה שיש, ולא לעשות חובות כלל, להתפלל ולבקש על מה שצריכים, ופשוט לא לשאוף אל העשירות, שהשגתה כרוכה בירידה, ותחזוקה מורידה לפעמים המון, כידוע דבר זה, אבל פרנסה בשפע ובהרחבה, נקוה שיהיה לכל עם ישראל.

הפוסט 004 שיחות הר"ן – קשה שיהיה מעות לאיש כשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שְׁנֵי לְסֵדֶר יִתְרוֹ, ט"ו בִּשְׁבָט תש"פ

לִכְבוֹד הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה ר' … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה קְרֵבִים הַיָּמִים לִקְרַאת יוֹם נִשּׂוּאֶיךָ, וְאַף שֶׁאַתָּה בֶּטַח מָלֵא הִתְרַגְּשׁוּת, וְקָשֶׁה לְצַמְצֵם אֶת הַמַּחֲשָׁבָה לְקַבֵּל דִּבְרֵי הַדְרָכָה וְכוּ', אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ כִּי אִם כְּשִׂיחַת חֲבֵרִים, בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גְּמוּרָה, וְהַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת שְׁנֵינוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

זְכוֹר זְכוֹר אָחִי, אֶת מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל (שִׂיחוֹת הָרַ"ן סִימָן נא): 'אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת. שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם, כִּי לֹא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם'. וְאֶת זֶה צָרִיךְ לְשַׁנֵּן הַרְבֵּה הַרְבֵּה, שֶׁיִּהְיֶה בַּמֹּחַ כָּל הַזְּמַן, כִּי הַטָּעוּת שֶׁל הָעוֹלָם הִיא נוֹרָאִית, נִדְמֶה לָנוּ שֶׁנִּחְיֶה כָּאן לָנֶצַח, אַף שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת שֶׁלֹּא כֵּן הוּא, וְזֶה מַדְהִים, כַּמָּה הַחַיִּים הֵם נִסְתָּרִים מִבְּנֵי אָדָם.

וְהָעִקָּר מַה שֶּׁנִּסְתָּר מֵאִתָּנוּ הוּא זִכְרוֹן הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי, לָמָּה בָּאנוּ לְפֹה, וּמַה הַיַּעַד שֶׁלָּנוּ… אוֹי יַעַד, הָעִקָּר הוּא לְהַגִּיעַ לַיַּעַד, וְכָל מִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַעַד – חַי סְתָם כָּךְ, פַּעַם לוֹמֵד וּפַעַם לֹא לוֹמֵד, פַּעַם מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּפַעַם זֶה בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת לוֹ.

גֶּעוַואלְד! רַבֵּנוּ צוֹעֵק לָנוּ – אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי, בְּבַקָּשָׁה, רַק אֶת זֶה. וְאָז תִּהְיוּ שְׁלֵמִים וְנִגְאָלִים.

אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ תָּמִיד הָיוּ מַזְכִּירִים אֶת זֶה, שֶׁזֶּה מַה שֶּׁרַבֵּנוּ עוֹשֶׂה מֵאִתָּנוּ שֶׁלֹּא נִטְעֶה אֶת עַצְמֵנוּ, וְזֶה הָיָה שָׁגוּר בְּפֶה מוֹהֲרָא"שׁ – מִי שֶׁלֹּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ… כִּי הַטָּעוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה הִיא אַכְזָרִית מְאֹד, פִּתְאֹם אָדָם מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ אַחֲרֵי שֶׁחַי חַיִּים שְׁלֵמִים, וְאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם, רַק פּוֹלִיטִיקָה, מַחֲלֹקֶת, שְׁטֻיּוֹת וְעִרְבּוּב שֶׁל הַבַּעַל־דָּבָר בִּלְבוּשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה.

כָּעֵת שֶׁאַתָּה בּוֹנֶה אֶת בֵּיתְךָ מֵחָדָשׁ, אַתָּה צָרִיךְ לִזְכֹּר הֵיטֵב הֵיטֵב אֶת זִכָּרוֹן הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, וְהַצְלָחַת כָּל הַהַצְלָחוֹת בָּעוֹלָם בִּכְלָל וּבַחַיִּים בִּפְרָט – שֶׁתַּכְלִית הָרָצוֹן הַטּוֹב הוּא לֹא לִרְצוֹת שׁוּם רָצוֹן אַחֵר חוּץ מֵרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאָז מִמֵּילָא לֹא יִהְיֶה אִכְפַּת לְךָ כְּלוּם, וְתִהְיֶה תָּמִיד שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר. וְדַע, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁזּוֹ נִרְאֵית מַדְרֵגָה עֲצוּמָה, שֶׁרַק צַדִּיקִים קְדוֹשִׁים מֻפְלָגִים יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזּוֹ – תֵּדַע שֶׁלֹּא כֵן הוּא, זוֹ תְּחִלַּת הַמַּדְרֵגוֹת, אִי אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס לְהֵיכָל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם מִי שֶׁעֲדַיִן הַשְּׁטוּיוֹת מְקַשְׁקְשׁוֹת בְּלִבּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ. וְאָמְנָם, מֵחֲמַת יַלְדוּתֵנוּ וְקַטְנוּתֵנוּ, אָנוּ לֹא רְגִילִים לְכָךְ, וְצָרִיךְ לְתַרְגֵּל אֶת זֶה, לַחֲזֹר עַל זֶה בְּפֶה וּבְלֵב הַרְבֵּה פְּעָמִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִקְבָּע בְּלִבֵּנוּ, שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּלוּם, וְהוּא רַק עוֹשֶׂה לָנוּ אֶת הֵפֶךְ הָאֹשֶׁר, וְעִקָּר הַהַצְלָחָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ רָצוֹן אֶחָד – לְהִכָּלֵל לְגַמְרֵי בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הִנֵּה הַיּוֹם ט"וּ בִּשְׁבָט, הוּא רֹאשׁ־הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת, מוֹהֲרָא"שׁ בְּקֻנְטְרֵס הַנִּפְלָא עַל ט"וּ בִּשְׁבָט, מַמְשִׁיל אֶת חַיֵּי הָאָדָם לְחַיֵּי הָעֵץ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹדֵד וְעוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא נִשְׁאָר עֵץ יָפֶה וּפוֹרֵחַ, לַמְרוֹת זְמַנֵּי הַשַּׁלֶכֶת שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו. כְּמוֹ כֵן אַתָּה אֲהוּבִי אָחִי, זְכוֹר תָּמִיד, שֶׁאַחֲרֵי כָּל שַׁלֶּכֶת יֵשׁ פְּרִיחָה, וְזֶה הֲמוֹן תָּלוּי בְּרוּחַ שֶׁלְּךָ, בְּאֹמֶץ לָלֶכֶת בְּתוֹךְ קִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה, מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם, מִלְחֶמֶת הָאוֹר שֶׁל הַחַיִּים.

זְכֹר מֵהַדְּבָרִים בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, בִּרְאוֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרַיְמָה, שֶׁהַמִּלְחָמָה הַזֹּאת נֶגֶד הַפְּלִשְׁתִּים הַלֵּיצָנִים הִיא מִלְחֲמְתֵּנוּ שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד לִחְיוֹת חַיֵּי קְדֻשָּׁה, כִּי זֶה נִרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא עוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ מֵהָעוֹלָם וּמֵהַחַיִּים. וְהָאֱמֶת הִיא, שֶׁהַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, כַּאֲשֶׁר חַיִּים חַיֵּי תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה, אָז הַאִם חָוָה שִׂמְחָה אֲמִתִּית וְאֹשֶׁר נִפְלָא שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ. וְכָל מִי שֶׁטָּעַם קְצָת טַעַם שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁל שִׁעוּרִים כְּסִדְרָן וְשֶׁל שִׂמְחַת הַמִּצְווֹת וְכוּ', יָכוֹל לְהָעִיד עַל זֶה, אַף אִם הוּא אָדָם פָּשׁוּט בְּיוֹתֵר.

בֶּטַח כָּעֵת הַלֵּב שֶׁלְּךָ מָלֵא רִגּוּשִׁים וּדְאָגוֹת טִבְעִיּוֹת, אֲבָל עֵצָה אַחַת יֵשׁ, שֶׁכָּל הָעֵצוֹת שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ – תֹּעַלְנָה עִם הָעֵצָה הַזֹּאת. לְהַכְנִיס אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ! פָּשׁוּט לִחְיוֹת עִם הַשֵּׁם, שֶׁמִּמֵּילָא חַי בְּתוֹכְךָ, וּמִמֵּילָא נוֹשֵׁם מִתּוֹכְךָ, כִּבְיָכוֹל, וּמַה שֶּׁעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת, זֶה לְאַפְשֵׁר לְאוֹר הָאֱלֹקִי הַזֶּה לְהִתְגַּלּוֹת מִתּוֹכְךָ, שֶׁתִּהְיֶה כְּלֵי שָׁרֵת לָאֱלֹקוּת. בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאָדָם מַחְלִיט שֶׁהוּא מַפְסִיק לִהְיוֹת 'מַסְתִּיר' שֶׁל הַשֵּׁם – הוּא נוֹשַׁע בִּתְשׁוּעַת עוֹלָמִים, הוּא חוֹוֶה אֶת הָעֹנֶג הֲכִי גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם.

הָעוֹלָם הַזֶּה מְכֻנֶּה 'נְוֵה הַתְּלָאוֹת', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַמּוּסָר הַקַּדְמוֹן 'סֵפֶר הַיָּשָׁר' (שַׁעַר שִׁישִׁי): 'וְזֶה מַעֲשֵֹה הַצַּדִּיק, כִּי יַחֲשׁוֹב וְיֵדַע, כִּי הָעוֹלָם נְוֵה הַתְּלָאוֹת, וְעַל כֵּן עֵינָיו וְלִבּוֹ בָּהֶם בְּכָל רֶגַע, וְעַל כֵּן לֹא יַטְרִידוּהוּ כְּשֶׁיָּבוֹאוּ וְלֹא יַחֲרִידוּהוּ' (הוּבָא גַּם בְּשׁוֹמֵר אֱמוּנִים מַאֲמָר הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית ה). וְתִרְאֶה, מַה שֶּׁכּוֹתֵב מְאוֹר עֵינֵינוּ חִיּוּת נַפְשֵׁנוּ מוֹהַרְנַ"תְּ זַ"ל (עָלִים לִתְרוּפָה מִכְתָּב רסב): 'וְכָל מַה שֶּׁמַּרְגִּישִׁין יוֹתֵר צָרוֹת לְבָבוֹ בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּפַרְנָסָה וְכוּ' צְרִיכִין לַהֲפֹךְ הַדָּבָר לְשִֹמְחָה וְשָֹשֹוֹן יוֹתֵר, כִּי אַף עַל פִּי כֵן זָכִיתִי בְּהַצֵּל עוֹבֵר – נְוֵה הַתְּלָאוֹת כָּזֶה בִמְרִירוּת כָּזֶה לְהִנָּצֵל מִלִּהְיוֹת מִתְנַגֵּד עַל חַיּוּתֵינוּ וְתִקְוָתֵנוּ'. וּמִמֵּילָא, יֵשׁ רַק עֵצָה אַחַת, שֶׁהַתְּלָאוֹת הָאֵלּוּ לֹא תִּנְגַעְנָה בָּנוּ, אֶלָּא נִחְיֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה אֵצֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

שֶׁלְּךָ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 005 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִכְבוֹד יְדִידִי הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה, אָהוּב וְנֶחְמָד עַד לִמְאֹד … שֶׁיִּחְיֶה.

הִנֵּה בָּאתִי בְּשָׁלוֹם לְבֵיתִי, אַחֲרֵי הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה, וּמַה שֶּׁנּוֹתַר לִי בַּחֲמִימוּת הַלֵּב, הוּא הַיַּחַס הַמַּדְהִים שֶׁהִפְגַּנְתָּ כְּלַפַּי, בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא תֵּאָמֵן, שֶׁהָיִיתָ כָּל כָּךְ מָסוּר וּמְסַיֵּעַ, תְּשׁוּאוֹת חֵן לְךָ עַל זֶה, אַף שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה זָכִיתִי כָּל כָּךְ, זֶה בְּכָל זֹאת מְשַׂמֵּחַ וּמְחַמֵּם אֶת הַלֵּב, וּמַחְדִּיר בְּלִבִּי גַּעְגּוּעֵי נֶפֶשׁ אֵין קֵץ לִרְאוֹת אוֹתְךָ שׁוּב, יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְעַלּוֹת יַחַד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵרַבֵּנוּ זַ"ל.

מַה אוֹמַר לְךָ אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר, רְאֵה מַה הֵם הַחַיִּים, אֵיךְ שֶׁהֵם פּוֹרְחִים מַמָּשׁ מִתַּחַת הַיָּדַיִם, וְאֵין אֵיךְ לִתְפֹּס אוֹתָם אֶלָּא עַל יְדֵי מְעַט הַטּוֹב שֶׁאָנוּ זוֹכִים לַחֲטוֹף בִּרְצוֹת הַשֵּׁם, וְזֶה דָּבָר נִפְלָא, שֶׁיִּהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת, בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע, לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה טוֹב, לְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר שֶׁל אֱמוּנָה, לִגְנֹב אֵיזֶה לִמּוּד כָּלְשֶׁהוּ, לְחַיֵּךְ אֵיזֶה חִיּוּךְ לְאֵיזֶה יְהוּדִי, לְהִתְפַּלֵּל אֵיזוֹ תְּפִלָּה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לְדַבֵּר דִּבּוּרִים שֶׁל כִּסּוּפִים וְהִשְׁתּוֹקְקוּת אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לְחַדֵּשׁ אֵיזֶה חִדּוּשׁ בַּתּוֹרָה, וְעוֹד מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לִמְנוֹת, וְכָל זֶה הוּא רְכוּשׁ עָשִׁיר שֶׁאֵין לְשַׁעֵר בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי.

בֶּאֱמֶת זָכִיתָ לִנְשָׁמָה גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר, שֶׁאַתָּה נִמְשָׁךְ לְרוּחָנִיּוּת וְלֹא לִשְׁטֻיּוֹת וַהֲבָלִים, זֶה לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט, לֹא לְכֻלָּם יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה, אַתָּה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ מְאֹד מְאֹד שֶׁזָּכִיתָ שֶׁמִּצַּד טִבְעֲךָ אַתָּה נִמְשָׁךְ לְהִתְעוֹרֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּעוֹלָמוֹ, אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁהַתְּבִיעָה הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי לְפִי הַכֵּלִים כָּךְ נִדְרֶשֶׁת מֵהָאָדָם עֲבוֹדָה, לָכֵן אַתָּה צָרִיךְ לְהַקְדִּישׁ אֶת כָּל יָמֶיךָ לְתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ – לַעֲסֹק רַק בְּרוּחָנִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּת כָּל הַיָּמִים, בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה וְהַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר זוּלַת זֶה אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם!

אוֹדוֹת מַה שֶׁשָּׁאַלְתָּ אוֹתִי, חָשַׁבְתִּי בָּעִנְיָן, וְנִרְאֶה לִי לִדְחוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְשָׁנָה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ נְדַבֵּר שׁוּב, לֹא שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵל זֹאת עַל הַסַּף, אֶלָּא מִכַּמָּה טְעָמִים – חָשַׁבְתִּי לְהַצִּיעַ לְךָ לִדְחוֹת, כַּמּוּבָן רַק בַּדֶּרֶךְ מְכַבֶּדֶת, וְאַף שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה אַתָּה סוֹמֵךְ עַל דַּעְתִּי, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁשָּׁאַלְתָּ – זֹאת יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב לְךָ אַחַר מַחֲשָׁבָה.

אוֹהַבְךָ עַד אֵין קֵץ – שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בֶּן רִבְקָה.

הפוסט 005 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הָיָה מְגַנֶּה מְאֹד אֶת סִפְרֵי הַמְּחַקְרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, וְאָמַר, שֶׁאֵין שָׁם כְּלָל שֵׂכֶל גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּאֵיזֶה מַאֲמָר מַהַרְשָׁ"א אוֹ מַהֲרַ"ם שִׁיף וְכַיּוֹצֵא מִסִּפְרֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַמְקוּת וְשֵׂכֶל נִפְלָא וְנָעִים מְאֹד, אֲבָל בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים לֹא נִמְצָא זֶה הַשֵּׂכֶל כְּלָל. כִּי הֵם מְדַבְּרִים רַק בְּדֶרֶךְ הֶקֵּשִׁים מִנֵּהּ וּבֵהּ עַד שֶׁבָּאִים לְאֵיזֶה מוֹפֵת, אֲבָל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְהַבְדִּיל אֵין שָׁם כְּלָל וּכְלָל.

*

ההתרחקות מספרי פילוסופיה ומחקר אלוקי, בתורתו של רבנו ז"ל ובהשקפת עולמו הקדוש, לא בא ממקום של תמימות מול שכל, כאשר חושבים רבים. דווקא בגלל שהוא ידע מהו שכל באמת, ראה בהתפלספות של אנשים שאינם יודעים אודות מה הם שחים – שטות מוחלטת. כאשר משווה רבינו את הפער בין ספרי חכמת התורה, ודרך הלמידה העמוקה של אחד מספרינו הקדושים, הוא מדבר אודות "שכל גמור". כלומר, השימוש בהגיון בלבד, בלי הקדמות מומצאות, בלי אמונות מרחפות שמבוטאות באותיות של שכל, אבל אינם שכל גמור. ורבינו מדבר על מהרש"א ומהר"ם שיף, שרואים בהם את ההבנה העמוקה של פשט, של להבין את הנקרא מתוך ההבנה הפנימית של ההגיון, שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד… כמובן, שקשה להסביר זאת למי שלא למד דיו, או שלא למד תורה או שלא למד פילוסופיה. המדובר הוא ברבינו, שהוא למד את השכל הנעים שיש בתורתינו, וגם ידע היטב מהי דרך הלמידה של הפילוסופיה, "כי הם מדברים רק בדרך הקשים מיניה וביה עד שבאים לאיזה מופת"… רבינו אומר, שהצדיק צריך לרדת למקום של כל החכמות בשביל תיקון, ורבינו בודאי אחז במה שדיבר, נמצא, שהוא היה בקי מאד במהלך הלמידה המחקרית, וראה שם תוהו ובוהו של דעות, המבוססות על השערות, שמהן נבנים בניני שכל לא עמידים בכלום.

במרחק של שנים, כאשר אסכולות שונות קמות ונופלות, השניה דוחפת את הראשונה, וצרות אחרונות משכחות את הראשונות, וכל זה כאשר בזמנן של אותן אסכולות, הכל ראו בהן את החכמה היחידה, המאפשרת לדעת משהו, ולאחר שנים, המומחים הזמניים של אותו דור, מנידים ראש בחיוך סלחני על חכמה עמוקה כל כל, שאינה אמת כלל וכלל, לפי כל אמת מידה. הרי שרבינו צפה היטב את העומק הרדוד כביכול של אותן חכמות, שלפעמים, כל יסודן מלכתחילה, היה לאפשר פריקת עול, ולא גילוי של איזו תבונה פנימית אמיתית.

אצל רבינו בעצמו רואים את השכל הגמור הלזה, של הבטה נכוחה לאמת של המציאות, מתוך ידיעה ברורה שיש מלך המשגיח בפרטות על כל נברא, שזו אמת מוכחת ברורה ונהירה, והלימוד העמוק של התורה, הוא לימוד של חכמת אמת, חכמת הבורא לנבראים, אשרי מי שמקשיב לדברי החכמה של החכם האמיתי.

הפוסט 005 שיחות הר"ן – היה מגנה מאד את ספרי המחקרים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.