אחד היסודות העיקריים של חוכמת הקבלה הוא מודל עשר הספירות, בהן מנהיג הקדוש־ברוך־הוא את העולם. והן כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות.

הספירות הקדושות הן כלליות ופרטיות, בכל רובד ופינה מקופלות הספירות הללו, והגם שהנעלם שבהן רב על הגלוי, ככל שזה נוגע לקוצר השגתנו, בכל זאת נדרשים להתבוננות, לפחות ברמה הנצרכת לעבודתנו את השם יתברך, כי כל התורה הקדושה הזאת היא למען נזכה להתקרב אל מי שאמר והיה העולם.

הראשונה בין הספירות היא הכתר. גם אם אין יריעה זו מספקת להכיל את רוממות המושג הנאצל הזה, יש בנותן ענין על קצה המזלג למתוח קוים על שלושה היבטים של אור הספירה הזאת.

בספר הזוהר מבואר, כי שלושה ראשים יש לספירת הכתר, שלהן כותרות קבליות כמוסות, הידועות ליודעי הרז, ובתרגום מעשי על דרך העבודה הן מחולקות לשלושה היבטי עבודה: אמונה, תענוג ורצון. עליהם נדבר במאמר מוגבל זה.

האמונה של יהודים במציאות השם היא הראש הראשון של הכתר. זו אמונה על-מודעת, ממקום גבוה ועליון מאד, אמונה טבועה בעומק הלב באה לידי ביטוי בנכונות למסור את הנפש בשעת מבחן, זו אינה אמונה המונעת על ידי הוכחות לאמיתותה, אשר גם אם ישנן בודאי, אינן הגורם היחיד לעומק עמקיה של הדבקות היהודית העתיקה באור האמונה, שהיא נקודה פנימית מולדת בנפש ישראל קדושים.

כשיהודי מבטל את עצמו להקדוש־ברוך־הוא ללא שום סיבה רק מחמת הדבקות האמיתית ממשיך על עצמו אור מהכתר הזה, כי דווקא ההמשכה של הקדושה ממקום נעלם ובהיר שכזה מחולל נפלאות בנפש האדם.

אין מקורה של האמונה הפשוטה ברמת משכל נמוך שאינו מסוגל להתמודד עם הוכחות וכו', אלא שהיא חוויית הנפש, שהיא גבוהה בהרבה מהמציאות הפשוטה, זו היא שלימות בלתי מורכבת הקיימת בנפש הקדושה מבלי להתייחס לעבודות נוספות השייכות לבירור האמונה, זו היא העולה במעלה גבוהה, היא נמצאת בתוככי ההוויה היהודית, וצריך לעמול לדלות אותה מתוכנו, להגיע אל אותו שורש הכמוס של הראש שאינו נודע.

הראש השני של הכתר הוא כוח התענוג שבנפש, היא, אשר מעולם התענוג נמשכה מתענגת בבריאותה מעצם הדבקות באלוקים. המוצא את עצמו מנותק מהתענוג האלוקי, עליו לדעת, כי שורש נפשו שואף אל התענוג הזה דווקא, אל האין הגמור, אל אור האין סוף המאיר בכל העולמות. התענוג האלוקי, בניגוד לתענוג המוכר לנו מגירויים חיצוניים הוא האור הפנימי של הנפש הממלא את כולה ומזין אותה בשעשוע עילאי.

למעשה, עלינו להתבונן במגמת התענוג הפוקדת אותנו בחיינו כה רבות, ולהבין, כי זו אצבע אלקים המעוררת אותנו, לכסוף ולהשתוקק אל הרצון הקדוש להידבק באלוקות, כלומר, תוצאת האמונה הפשוטה היא אור התענוג האלוקי, המושך אותנו אל הראש השלישי של הכתר הרצון!

כאשר אדם זוכה לדבקות בה', היינו, שהוא מרגיל את חייו להיות קשורים באלוקות עד לשיא היכולת האנושית, ה' הנוכח בחייו הוא כה מוחשי, עד שאין לו צורך להתעסק בשלילה ובחיוב, הדבר הזה דומה, לדידו, כמו דיון על חייו העצמיים האם הוא חי או שמא וכו', המציאות האלוקית אינה נתונה למבחני כושר אינטלקטואלי, משום שהיא פשוט למעלה מכל זה.

האיש הזוכה אל תובנה מדהימה זו, מגלה בנפשו נקודות של תענוג בקרבת הבורא, עבודת השם מעתה אינה משא ומועקה, כי אם תענוג, ולא רק העבודה, אלא כל נפשו מתענגת בעצם עצמותה בהיותה קשורה לאלוקות, זו היא השתוקקות לתענוג העצמי שבנפש.

ואז בא הראש השלישי – הרצון. מהו בעצם רצון? וכי הוא משהו שכלי? מוסבר? ודאי שלא! הרצון הוא תוצאה של עונג, כאשר הנפש חשה במשהו שמענג אותה היא רוצה את הדבר הזה, זהו באופן הרגיל והזורם. אך יש והרצון הזה, שהוא מקום לא פתור מבחינת הסבר ומדע [הוא רוצה… ] יונק את חווייתו ממקור האמונה הפשוטה מהאור הלא נודע כביכול.

באותיות מעשיות: הרצון וההשתוקקות להיות יהודי הדבוק באלוקים חיים ומלך עולם ממשיך את האור המיוחד הזה על הנפש. באמת, אין משהו שנדרש מאדם בפועל ממש חוץ מן הענין הזה לרצות! הביטוי השגור בפה העם: אין דבר העומד בפני הרצון, תורגם בלשון חסידים, כי הרצון הוא הגורם לכל דבר להיות מעשי. גם אדם שאמונתו ותענוגו נפגמו בסערת קרב האימים בין יצרו ליוצרו, מוצא את עצמו כשיר לדבוק במדרגת הרצון דקדושה אור הכתר.

צריך הרבה להמתין במהלך ההתקרבות. הפסוק (איוב לו, ב) "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ" המתן לי מעט ואראך, השתמש בהמתנה בלשון כתר, שימו לב לכך…

הפוסט 001 – עשר ספירות, אור הכתר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שָׁבוּעַ לְסֵדֶר וַיְחִי תשנ"ו.

הַחַיִּים הַטּוֹבִים, הָרוּחָנִיִּים וְהָאֲמִתִּיִּים, יֻמְשְׁכוּ וִיחֹפְפוּ אֶל יְדִיד נַפְשִׁי הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנִּכְבָּד וְחָשׁוּב מְאֹד אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ …. ….. נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח לְנֶצַח נְצָחִים.

בָּאתִי לְקַיֵּם רְצוֹנְךָ לִכְתֹּב לְךָ מֵהָנֵי מִלִּין מְעַלִּיּוּתָא דְאִתְאַמְרָן בְּשֶׁבַח דָּא שִׁירָתָא שֶׁל אוֹהֲבַי ה' הַמַּבִּיעִים אֶת רַחֲשֵׁי לִבָּם הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְהִתְרַפֵּק בְּאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לְאָדָם שֶׁחַי תָּמִיד עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – "אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָּךְ" (תְּהִלִּים פד, ו) – 'אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָ וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בָּךְ'. וְלָזֶה כָּל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת וּלְהַשִּׂיג, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ.

כִּי כְּמוֹ שֶׁאֱמוּנָה הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה הַמֻּטֶּלֶת עַל כָּל יָחִיד – כָּךְ הַהִתְחַזְּקוּת בַּה' וּבְמִצְווֹתָיו אֲשֶׁר שָׁרְשָׁהּ בֶּאֱמוּנָה, הִיא חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד, מִבְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל יָכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה. כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו (עֲבוֹדָה זָרָה ג' ע"א). וְכִלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם (פֶּרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת): 'אֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם'. וְהַנָּבִיא אוֹמֵר (יְחֶזְקֵאל יח, לב): "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאוּם ה' אֱלֹקִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". וְתָמִיד, תָּמִיד, יֵשׁ לְאָדָם סִכּוּי לִפְרֹשׁ מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים נִצְחִיִּים, לְהִתְדַּבֵּק בָּאוֹר הַבָּהִיר, בְּאוֹר הָאוֹרוֹת הַמֵּאִיר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם. וְאַף גַּם בָּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַגַּשְׁמִי הַזֶּה מֵאִיר הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָל אֶחָד, אִם רַק יִרְצֶה, יוּכַל לִתְפֹּס אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַצָּב שֶׁהוּא, וּלְהִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַקְּדֻשָּׁה. וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְדַּבֵּק בְּסִטְרָא דְּמוֹתָא, עַל יְדֵי שֶׁיַּחְלִיט חַס וְשָׁלוֹם בְּדַעְתּוֹ כִּי אָפְסָה תִּקְוָה, כִּי בָּזֶה הוּא נִקְשָׁר בְּסִטְרָא אַחֲרָא, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

וְלָכֵן שְׁמַע לִי וְאִיעָצְךָ ….! אֱמוֹר לְעַצְמְךָ בִּתְמִידוּת: 'אִיךְ פַארְגֶעס נִישְׁט פוּן דֶער אֵייבִּישְׁטֶער' (אֵינִי שׁוֹכֵחַ מֵהָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא), וַאֲפִלּוּ אִם כָּל הַיּוֹם עָבַר וְלֹא עָשִׂיתָ שׁוּם פְּעֻלָּה טָבָא, אַדְּרַבָּה! הִתְגַבְּרוּ עָלֶיךָ הַמְצוּלוֹת יַם שֶׁל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חַס וְשָׁלוֹם נָפַלְתָּ לָעֹמֶק שֶׁל הִרְהוּרִים רָעִים מַמָּשׁ, שֶׁזֶּה מְטַמֵּא אֶת לְבוּשֵׁי הַנְּשָׁמָה, פְּתַח נָא אֶת הַחֻמָּשְׁ'ל שֶׁבְּלִבְּךָ וְתִקְרָא לְעַצְמְךָ (בְּרֵאשִׁית מז, כח): "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁמִּדָּתוֹ אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִיכָה ז, כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב", בִּזְכוּת הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה וְהַתְּמִימָה, אֶפְשָׁר לַעֲבוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם, אֲפִילוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם "עֶרְוַת הָאָרֶץ" (בְּרֵאשִׁית מב, יב) – כְּלָלִיּוּת הַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, אֲפִילוּ בְּמַצָּבִים כָּאֵלּוּ, בְּחֹשֶׁךְ כָּזֶה, מְגַלֶּה לָנוּ הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל יַעֲקֹב אָבִינוּ, בְּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת, מִדַּת הָאֱמֶת, מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת. שֹׁרֶשׁ מִדַּת יוֹסֵף יְסוֹד צַדִּיק, 'אַז אֲפִילוּ דָארְט קֶען מֶען זִיךְ  דֶער הַאלְטְן, מְ'קֶען זִיךְ מְחַזֵק זַיין' (אֲפִלּוּ שָׁם אֶפְשָׁר לִשְׂרֹד וּלְהִתְחַזֵּק, וּלְהַחְזִיק מַעֲמָד), בְּכָל מָקוֹם שֶׁבָּעוֹלָם וּבְכָל מַצָּב שֶׁהוּא.

וְהַכֹּל מֵחֲמַת שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה דָּבוּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַרְגָּשׁוֹתָיו, חוּשָׁיו, תְּנוּעוֹתָיו, פְּעֻלּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּכְמוֹ שֶׁיָּדוּעַ הַוָּוארְט, עַל פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י זַ"ל עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית מו, כט): "וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" – 'אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מִדְרַשׁ אַגָּדָה) שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע'; וְיֵשׁ עַל זֶה הַרְבֵּה פֵּרוּשִׁים.

וְשָׁמַעְתִּי מַקְשִׁים, מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִם זֶה הָיָה בְּסוֹף זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע מַדּוּעַ הִמְתִּין עַד עַכְשָׁו? וְאִם זֶה הָיָה בִּתְחִלַּת זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ הֲרֵי זְמַן אַחַר כָּךְ?!

וּבִפְּשִׁיטוּת אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ רָצָה לְשַׁעְבֵּד כָּל הַהֶרְגֵּשִׁים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וַאֲפִלּוּ כָּזֶה דָּבָר נוֹרָא לִפְגֹּשׁ בֵּן לְאַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שְׁנוֹת גַּעְגּוּעִים קָשׁוֹת, אִם קַיֶּמֶת הִתְרַגְּשׁוּת כָּזוֹ בְּטִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, אֲזַי צָרִיךְ לְשַׁעְבְּדָהּ לַבּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים, וְהוּא גִּלָּה דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם, שֶׁמִּכָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וּמִכָּל טֶבַע אֱנוֹשִׁי אֶפְשָׁרִי יֵשׁ לִמְצוֹא רְמָזִים אֵיךְ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

כִּי יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה אֶת כָּל הַיְּקוּם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה – כָּל הָעֲצָמִים אֵינָם נִרְאִים כְּלָל, וְהַהוֹלֵךְ בַּעֲלָטַת לַיִל יָכוֹל לְהִכָּשֵׁל בָּם וְלִפּוֹל בִּנְפִילָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה בְּאֵין סוֹמֵךְ. וְהִנֵּה אָתָא בֹּקֶר, פִּתְאוֹם, וּמְאִירָה הַשֶּׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַפְצִיעַ הָאוֹר הַגָּדוֹל, וְכָל בְּנֵי תֵּבֵל רוֹאִים אֵיךְ וּלְאָן לָלֶכֶת. כָּךְ הָיָה אָבִינוּ – שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, וּמַעֲשֶׂה אָבוֹת סִימָן לַבָּנִים, שֶׁיַּעֲקֹב סָלַל דֶּרֶךְ [עֶר הָאט אָפְּגֶעטְרוֹיטֶען אַ וֶועג], שֶׁכָּל יְהוּדִי, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אַף אִם יִפּוֹל אֶל בְּחִינַת אֶרֶץ מִצְרַיִם – כְּלָלִיּוּת הָרַע וְהַטֻּמְאָה, יִהְיֶה הַכֹּל בִּבְחִינַת "וַיְחִי" – לָשׁוֹן חִיּוּת. וְהַחִיּוּת הַזֹּאת מְרַמֶּזֶת עַל הַחִיּוּת הָרוּחָנִית, שֶׁהָאָדָם חַי בִּמְלֹא רוּחָנִיּוּתוֹ, וְנִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה מְאִירָה בְּאוֹר עֶלְיוֹן נוֹרָא וְנִפְלָא עַד מְאֹד. וְלָזֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לַעֲשׂוֹת כָּל יְהוּדִי בְּכָל אָדָם וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן.

וְיַעֲקֹב אָבִינוּ, הַצַּדִּיק הַזֶּה, מְבַקֵּשׁ: – "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרַיִם", שֶׁאָסוּר לִקְבּוֹר אֶת קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה וְהַטִּנּוּף בִּבְחִינַת קְבוּרָה, אֶלָּא "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם", אֲשֶׁר תָּמִיד אֵדַע וְאֶזְכֹּר, שֶׁבֶּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק אָנֹכִי. וְאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה מַחֲשָׁבוֹת כָּל יְהוּדִי בְּדֶרֶךְ שֶׁל 'מַעֲשֶׂה אָבוֹת סִימָן לְבָנִים', וְכִי יִתָּכֵן שֶׁאַחֲרֵי שׁוֹשֶׁלֶת קְדוֹשָׁה כָּזוֹ שֶׁל בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֶעֱשֶׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ וְאֶתְנַהֵג בְּהַנְהָגוֹת כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר נְטִיעַת הַקְּדֻשָּׁה תְּעַקֵּר וְתִפָּסֵק בְּגִינִי, וְאֶהְיֶה הָרִאשׁוֹן לְבִטּוּל הַהֶמְשֵׁכִיּוּת הַנִּפְלָאָה הַזּוֹ בִּגְלַל מַעֲשִׂים נְחוּתִים וּמְתֹעָבִים, חָלִילָה וְחַס?!

וְהִנֵּה יַעֲקֹב אָבִינוּ מְרַמֵּז עַל מִדַּת הָעֲנָוָה וְהַבִּטּוּל הַשָּׁלֵם אֶל הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, וְזֶה אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים חוּץ מֵהָרָצוֹן הָאֲמִתִּי לְהַכְּלָל לְגַמְרֵי בָּאוּר הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא בִּבְחִינַת שֶׁמֶשׁ הַמְּאִירָה כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה סח, י): 'בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יוֹסֵף (בְּרֵאשִׁית לז, ט): "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ", אָמַר יַעֲקֹב, מִי גִּלָּה לוֹ שֶׁשְּׁמִי שֶׁמֶשׁ', וְהַאי שִׁמְשָׁא דְּקָא נָהִיר, הוּא אוֹר גָּדוֹל שֶׁמֵּאִיר לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁיּוּכַל לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וְכָל מַה שֶׁיִּרְאֶה לִפְנֵי עֵינָיו יִתְבּוֹנֵן בְּהַחִיּוּת אֱלֹקוּת הַמְּחַיֶּה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְיֵשׁ בָּזֶה לִמּוּדִים עֲמוּקִים אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל דִּי בְּרָא כֹּלָּא לְמֶעְבַּד לֵיהּ רְעוּתָא שְׁלִים, וְכֵיצַד יָכוֹלְנִי לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי מוּל הָעֵינַיִם. וְזוֹ הִיא עֵצָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לִשְׁמִירַת הָעֵינַיִם, שֶׁכַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ בָּרְחוֹב תַּחְלִיט בְּנַפְשְׁךָ, שֶׁכָּל רֶגַע וְרֶגַע תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתְּךָ דְּבוּקָה בַּה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְאִם נִקְרָה לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ אֵיזֶה מַרְאֶה בִּלְתִּי הָגוּן – תֵּכֶף הֲפֹךְ נָא זֹאת אֶל לִמּוּד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּלְהִתְעוֹרֵר מְאֹד דַּוְקָא אָז אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וְהַכֹּל מִתּוֹךְ הַיְּדִיעָה הַבְּסִיסִית שֶׁכָּל עִקַּר בִּיאָתְךָ לְזֶה הָעוֹלָם הוּא רַק שֶׁהַגּוּף שֶׁלְּךָ יְשַׁמֵּשׁ כִּמְשָׁרֵת אֶל הַנְּשָׁמָה וַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הַמְחַיֶּבֶת אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי עוֹלָם בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.

יַעֲקֹב אָבִינוּ גִלָּה דֶּרֶךְ נִפְלָאָה אֵיךְ מְיַחֲדִים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, וּבְכָל מַצָּב. וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה לוֹ – הָיָה עַל הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שׁוּב, וְזֶה אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ הִתְפַּעֲלוּת כָּזוֹ לְהִתְדַּבֵּק בִּשְׁכִינַת עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּחוֹפֶפֶת בְּכָל אֲתַר שֶׁאֵין מְגָרְשִׁין אוֹתָהּ מִשָּׁם.

וְאֵלֶיךָ אָחִי אֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, אַל תְּגָרֵשׁ אֶת הַשְּׁכִינְתָּא קַדִּישָׁא מִסְּבִיבוֹתֶיךָ עַל יְדֵי שֶׁתְּהַרְהֵר, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמֶּה שֶׁאָסוּר לְהַרְהֵר. אֶלָּא שֶׁמֵּעֵת קומך בַּבֹּקֶר הֻכְנַס בְּמַחְשַׁבְתְּךָ בְּכֹחַ חָזָק וּבְעֹמֶק הָרַעְיוֹן שֶׁהִנֵּה הִנֵּה כָּאן נִמְצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אִתְּךָ עִמְּךָ וְאֶצְלְךָ, וְאֵינְךָ סָר מִמֶּנּוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם, הֵן בְּמַחְשָׁבָה, הֵן בְּדִבּוּר וְהֵן בְּמַעֲשֶׂה. וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַהַתְחָלָה שֶׁאִם תְּחִלַּת הַיּוֹם הִיא בְּכָאֵלּוּ רַעְיוֹנִים קַדִּישִׁין, אֲזַי סְגֻלָּה בְּדוּקָה שֶׁגַּם הֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם עוֹבֵר עִם פָּחוֹת הִתְמוֹדְדוּיוֹת בַּנִּסְיוֹנוֹת הַקָּשִׁים שֶׁמַּעֲרִים הַבַּעַל דָּבָר הָרָשָׁע עַל כָּל עוֹבֵד הַשֵּׁם.

אָמְנָם, צָרִיךְ לֵידַע כְּלָל גָּדוֹל, שֶׁאַף גַּם אִם חָלִילָה הֵחֵל הַיּוֹם בְּצַד לֹא טוֹב, נִתַּן לְהַתְחִיל בְּהֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם בְּאֵיזוֹ שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת עוֹד הַתְחָלָה וְעוֹד הַתְחָלָה, כִּי עֹמֶק כֹּחַ הַבְּחִירָה הוּא נוֹרָא מְאֹד… וּבְכָל רֶגַע וָרֶגַע נַעֲשִׂים עִנְיָנִים חֲדָשִׁים בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל רֶגַע הוּא עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּפַרְצוּף עֶלְיוֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, וְתָמִיד יָכוֹל כָּל אֶחָד מִבְּרוּאֵי עוֹלָם לִתְפֹּס אֶת עַצְמוֹ – שֶׁקּוֹרִין זִיךְ מִיט כַאפֶּען אֶל אוֹר הַשֵּׁם הַמֵּאִיר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

וְלָכֵן תֵּדַע, שֶׁאֲפִילוּ אִם בָּרֶגַע הַקֹּדֶם עָסַקְתָּ בִּשְׁטוּיוֹת וַהֲבָלִים, תָּמִיד אֶפְשָׁר וְצָרִיךְ לִיצֹר מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ, וְהַכֹּל בְּמַחְשָׁבָה פְּשׁוּטָה – הִנֵּה אֲנִי חוֹשֵׁב מִמְּךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, הִנֵּה אַתָּה פֹּה אֱלֹקַי מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי וְכוּ' וְכוּ'. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַיֵּצֶר בִּלְשׁוֹן זֶה – יֵצֶר טוֹב הוּא כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְיַצֵּר טוֹב, וְיֵצֶר הָרַע הוּא הַהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם – הַכֹּל כְּפִי בְּחִירַת הָאָדָם.

אֲהָהּ! כַּמָּה סָכָל הוּא הָאָדָם, אֲשֶׁר בְּמוֹ יָדָיו גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ אֶת כָּל הָרָעוֹת, וְאֵין לוֹ שֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה… הֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ, בִּבְחִירָתוֹ, קוֹבֵעַ אֵיךְ יִרְאוּ חַיָּיו. וְהַבְּחִירָה הִיא מַמָּשׁ כִּפְשׁוּטוֹ – 'אִם רוֹצֶה הָאָדָם הוּא עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה' – אֵינוֹ עוֹשֶׂה! וְזֶה דָּבָר נָחוּץ לֵידַע וְלִזְכֹּר, כִּי פְּעָמִים נִדְמֶה לַאֲנָשִׁים שֶׁאֵין הַדָּבָר כָּךְ בְּדִיּוּק, וְהָאָדָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ: "אֲנִי, לְפִי מַצָּבִי וְעִנְיָנִי, כְּבָר אֵינִי מְסֻגָּל לִהְיוֹת טוֹב". וְהוּא בָּטוּחַ בָּזֶה, וּמִכֹּחַ זֶה הוּא מַרְגִּיעַ אֶת מַצְפּוּנוּ, שֶׁהַדָּבָר כְּבָר יָצָא מִכְּלָל שְׁלִיטָה וְאֵין לוֹ בְּחִירָה עַל מַעֲשָׂיו. וְזֶהוּ שֶׁקֶר גָּמוּר! כִּי הַבְּחִירָה מְלַוָּה אֶת הָאָדָם בְּכָל יְמֵי חַיָּיו, וְאִם לֹא יִרְצֶה לֹא יַעֲשֶׂה וְכוּ', כַּנַּ"ל.

וַאֲפִלּוּ שֶׁלִּכְאוֹרָה זֶה נִרְאָה כְּדָבָר פָּשׁוּט, וְאֵין צָרִיךְ לָשׁוּב וְלַחֲזֹר עַל זֶה – שֶׁקַּיָּם מֻשָּׂג שַׁל 'בְּחִירָה', בְּכָל זֹאת אֵין הַדָּבָר פָּשׁוּט כְּלָל, וְצָרִיךְ לָשׁוּב, לַחֲזֹר וּלְשַׁנֵּן זֹאת פְּעָמִים רַבּוֹת, כִּי אֲנָשִׁים רַבִּים תָּעוּ וְטָעוּ כָּל כָּךְ בִּמְבוּכַת וּבִמְצוּלַת יַם הַתַּאֲווֹת, הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת, עַד שֶׁהַדָּבָר מֻסְכָּם וְנֶחְלָט אֶצְלָם שֶׁהֵם מֻכְרָחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין עוֹלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁעִנְיָן הַבְּחִירָה הוּא כִּפְשׁוּטוֹ מַמָּשׁ, כִּי לְפִי עַקְמִימוּת שֶׁבְּלִבָּם נִדְמֶה לָהֶם כִּי 'לָהֶם' אֵין שׁוּם בְּחִירָה כְּלָל מֵרֹב הָרַע שֶׁהֻרְגְּלוּ בּוֹ.

וְהִנֵּה גַּם אָנוּ נִכְלָלִים בֵּין אֲנָשִׁים אֵלּוּ, וְכִמְעַט כֻּלָּנוּ תּוֹעִים וְטוֹעִים בִּמְבוּכָה נוֹרָאָה זוֹ, וְעַל כֵּן עָלֵינוּ לְהַטּוֹת אֹזֶן שׁוֹמַעַת שׁוּב וְשׁוּב שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בְּחִירָה, וְאִם רוֹצֶה הָאָדָם – עוֹשֶׂה, וְאִם אֵין רוֹצֶה – אֵין עוֹשֶׂה. כָּךְ בְּפַשְׁטוּת!

וּמַה עוֹשִׂים לְמַעֲשֶׂה? – מַחְזִיקִים מַעֲמָד. וְאֵיךְ מַחְזִיקִים מַעֲמָד? רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה! וְעַל דֶּרֶךְ צַחוּת אֶפְשָׁר לְרַמֵּז בְּאָמְרָם זַ"ל (בְּרָכוֹת כו:): 'אֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה'; שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק מַעֲמָד כִּי אִם עַל יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וּצְעָקָה אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ אִם יַעֲבוֹר עָלֶיךָ מַה. וַאֲפִילוּ אִם אַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵינְךָ פּוֹעֵל חַס וְשָׁלוֹם כְּלוּם בִּתְפִלָּתְךָ, וְאַדְרַבָּה, הָרַע מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ בְּיוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן, דַּע וְהַאֲמֵן שֶׁבֶּאֱמֶת הִנְּךָ פּוֹעֵל הַרְבֵּה בִּתְפִלָּתְךָ וּבְצַעֲקָתְךָ.

וְעִנְיָן הַתְּפִלָּה וְהַצְּעָקָה הוּא כְּעִנְיָן דִּין 'מְחָאָה' הַמּוּבָא בְּהִלְכוֹת חֶזְקַת קַרְקָעוֹת בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט (סִימָן קמו, סְעִיף א) – 'מְחָאָה מְבַטֶּלֶת הַחֲזָקָה', וּבְפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים. כִּי כָּל זְמַן שֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה מוֹחֶה עַל הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֵין חֶזְקַת הַמַּחֲזִיק מוֹעֶלֶת כְּלוּם, כְּמוֹ כֵן הוּא בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי קְדֻשַּׁת כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִיא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר נַפְשׁוֹתֵינוּ מֻשְׁרָשׁוֹת בָּהּ כַּיָּדוּעַ]. וְכַאֲשֶׁר הָרַע גּוֹבֵר עַל הָאָדָם בְּתַאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, הֱוֵי כְּמוֹ שֶׁרוֹצִים לְגָרְשׁוֹ חַס וְשָׁלוֹם מִנַּחֲלַת ה', מֵאֶרֶץ הַחַיִּים, בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וְרוֹצִים לְנַשְׁלוֹ מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּחֵלֶק הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וּכְכָל שֶׁחוֹתֵר לְהַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ – לְהַשִּׂיג אֶת קְדֻשָּׁתוֹ, אֵין מַנִּיחִים לוֹ, מֵרֹב גֹּדֶל, עֹצֶם הַהִתְגָּרוּת וְהַקִּטְרוּגִים הַמִּתְגָּרִים וּמְקַטְרְגִים נֶגְדּוֹ. וְאָמְנָם, אִם אֵינוֹ מִתְגַּבֵּר נֶגְדָּם כָּרָאוּי זוֹרְקִים אוֹתוֹ הַחוּצָה, וְהוּא נִשְׁאַר בְּלִי הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, בְּלִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלּוֹ, בְּלִי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּקְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

אֲבָל אִם מִתְעוֹרֵר בְּעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן מִתְגַּבֵּר לְפָחוֹת לְהַחֲזִיק הֵיטֵב בְּחֶרֶב שֶׁל הַתְּפִלָּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְצוֹעֵק הַרְבֵּה אֶל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמוֹחֶה נִמְרָצוֹת כְּנֶגֶד כָּל הַכּוֹבְשִׁים הַגַּזְלָנִים, הָרְשָׁעִים הָאַכְזָרִים – כְּלָלִיּוּת חֵילוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲשֶׁר חֲפֵצִים לְגָרְשׁוֹ מֵאַרְצוֹת הַחַיִּים, אֲזַי לֹא יוּכְלוּ לְגָרְשׁוֹ וְלִכְבֹּשׁ חֶלְקוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן. כִּי תְּפִלָּתוֹ וְזַעֲקָתוֹ הֵן בִּבְחִינַת מְחָאָה שֶׁעַל יָדָהּ הַדִּין שֶׁאֵין חֶזְקַת הַמַּחֲזִיק מוֹעִיל לוֹ כְּלָל, וְאֵין הַסִּטְרָא אַחֲרָא יָכוֹל לְהַחֲזִיק בְּנַחֲלָתוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

וְאַזְכִּיר לְךָ מַה שֶּׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֹשֶׁה מִקֹּאבְרִין זי"ע: 'מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל וּמְסֻגָּל לַעֲמֹד בִּתְפִלָּה גַּם אַחֲרֵי שֶׁעָבַר וְנִכְשַׁל בַּעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ גַּם אָז לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבֶן הַמִּתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, עֲדַיִן לֹא דָּרַךְ אֲפִלּוּ עַל מִפְתַּן הַחֲסִידוּת'.

…., …., רַחֵם עַל עַצְמְךָ וְאַל תִּהְיֶה בַּטְלָן לְוַתֵּר לַסִּטְרָא אַחֲרָא כָּל כָּךְ, שֶׁיּוּכְלוּ לִזְרֹק אוֹתְךָ מֵחֵלֶק קָדְשְׁךָ שֶׁמַּגִּיעַ לְךָ, וּכְשֶׁתִּרְאֶה וְתַרְגִּישׁ שֶׁרוֹצִים שׁוּב לְהָעִיף אוֹתְךָ בְּכָל מִינֵי תְּכָכִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בְּנִסְיוֹנוֹת רַבִּים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים, עֲמֹד עַל שֶׁלְּךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּבָר נִכְנְסוּ פְּנִימָה, וְטִמְּאוּ כָּל שְׁמַנֵּי הַמּוֹחִין רַחֲמָנָא לִיצְלָן. עֲמֹד וּזְעַק (תְּהִלִּים קיט, קטו): "סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלֹהָי", "יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן" (שָׁם צב, י). אַל תִּגְּעוּ בְּחֶלְקִי וְנַחֲלָתִי אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי אוֹתָם לְהַשֵּׁם צְבָאוֹ'ת, וְלָכֶם אֵין שׁוּם זְכוּת וְטַעֲנַת מָרָא קַמָּא עַל הַנַּחֲלָה שֶׁלִּי! וּבָזֶה תִּפְעַל, שֶׁלֹּא תִהְיֶה לָהֶם חֲזָקָה כְּלָל.

וְגָרְסִינַן בַּגְּמָרָא (בָּבָא בַּתְרָא קכג.) עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית כט, יז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" – 'שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן, גְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וּקְטַנָּה לַקָּטָן, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמַשְׁאֶלֶת: גָּדוֹל מַה מַּעֲשָׂיו? – אִישׁ רַע הוּא מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת, קָטָן מַה מַּעֲשָׂיו? "אִישׁ תַּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים" (שָׁם כה, כז), וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ'. הַיְנוּ שֶׁבָּכְתָה שֶׁלֹּא תִּפּוֹל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו, [עַיֵּן רַשִׁ"י זַ"ל (בְּרֵאשִׁית ל, כג): "חֶרְפָּתִי" – 'שֶׁהָיִיתִי לְחֶרְפָּה שֶׁאֲנִי עֲקָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֶעֱלֶה לְחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע']. וְזֶה רֶמֶז עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִבְכּוֹת כָּל כָּךְ כְּמוֹ לֵאָה, שֶׁלֹּא יִפּוֹל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַסָּמֵ"ךְ מֵ"ם חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָׂו.

וְהִנֵּה בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ הַזּוֹ, פָּרָשַׁת וַיְחִי, אָנוּ קוֹרְאִים אֶת עִנְיָנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהוּא הָיָה הַהֵפֶךְ מֵעֵשָׂו, וּלְבַסּוֹף עָלְתָה לֵאָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ הַצַּדִּיק, וְהוּא הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה, אֲשֶׁר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם, וּבְכָל תְּקוּפָה וּמַצָּב בְּחַיָּיו חַי הוּא אֶת חַיָּיו הַנִּצְחִיִּים, חַיָּיו הָרוּחָנִיִּים הַקְּדוֹשִׁים, חַיִּים שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא וְהִתְקַשְּׁרוּת מִכָּל דָּבָר גַּשְׁמִי אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְּחַיֶּה, הַמְּקַיֵּם וְהַמְּהַוֶּה אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי וּמְדַבֵּר הַכֹּל כִּסֵּא לְאוֹר אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ.

וַאֲנַחְנוּ עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים עַמּוֹ וְחֶלְקוֹ, וְעַל שְׁמוֹ אָנוּ קְרוּיִים בְּנֵי 'יִשְׂרָאֵל', עַל שֵׁם דַּרְגָּתוֹ הַגְּבוֹהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית לב, כח): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"; שֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וּלְכָל זֶה זָכָה עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ הַזַּכָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאַבְרָהָם קְרָאוֹ הַר, יִצְחָק קְרָאוֹ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ בַּיִת. הַיְנוּ, שֶׁיֵּשׁ דַּרְגוֹת וְהַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת כָּאֵלּוּ בִּתְפִלָּה, שֶׁרַק זְעִירִין אִינוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, מְעַטִּים בְּיוֹתֵר, שֶׁזּוֹכִים לָזֶה עַל יְדֵי רִבּוּי פְּרִישׁוּת מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַתַּעֲנוּגִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, בְּתַכְלִית תַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת עַד שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם שִׂיחַ וְשִׂיג בְּצָרְכֵי עוֹלָם הַזֶּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁל בְּרִיּוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינַת 'הַר', כִּי הַר הוּא מָקוֹם רָחוֹק מִתּוֹדַעְתָּם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁאֵין הֵם רְגִילִים כָּל כָּךְ לְהִסְתּוֹבֵב בֵּין הֶהָרִים, יִצְחָק קְרָאוֹ 'שָׂדֶה' שֶׁהוּא מֻשָּׂג יוֹתֵר נִצְרָךְ לִבְנֵי אָדָם.

אֲבָל יַעֲקֹב קְרָאוֹ בַּיִת, וּבֵיתוֹ בֵּית תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט וְרָגִיל בִּצְרָכָיו וּבְהַנְהָגוֹתָיו וְעִנְיָנָיו הַבֵּיתִיִּים, שֶׁשָּׁוִים בְּצוּרָתָם וּבְדַרְכָּם אֶל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם דְּעָלְמָא, אַף עַל פִּי כֵן מִדָּתוֹ שֶׁל אָבִינוּ הַזָּקֵן – יַעֲקֹב אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ הִיא לְהַכְנִיס אֶת הַתְּפִלָּה – הַדְּבֵקוּת לְאֵ'ל חָי אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת פְּנִימָה, שֶׁבְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ הַגַּשְׁמִיִּים בְּיוֹתֵר, גַּם בָּהֶם אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר בָּרָא הַכֹּל לִכְבוֹדוֹ.

[יָדוּעַ מַה שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֹשֶׁה מִקֹּאבְרִין זי"ע עַל הַפָּסוּק (תְּהִלִּים קד, כד): "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ", כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא בִּדְבָרִים שֶׁיְּכוֹלִים לִקְנוֹת בָּהֶם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל, כִּי אֵין לְךָ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִמְצֹא שָׁם עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ].

וְכָל יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ לַהֲכִי גָּרוּעַ שֶׁרַק יֵשׁ בָּעוֹלָם, בִּמְקוֹם מַצָּבוֹ וּבִלְבּוּלָיו – מִשְׁפַּחְתּוֹ, אִשְׁתּוֹ, עִנְיָנָיו, פַּרְנָסָתוֹ, סְבִיבָתוֹ וְכַיּוֹצֵא, וּמֹחוֹ וְלִבּוֹ הַחֲלוּשִׁים, וְעִם רִבּוּי נִסְיוֹנוֹתָיו צֵרוּפָיו וּמִבְחָנָיו, אִם רַק יִתְלֶה עֵינָיו לַמָּרוֹם, אִם רַק יֵדַע שֶׁאֵין שׁוּם יְשׁוּעָה בָּעוֹלָם, אֶלָּא רַק מֵאֵת הַפּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּעַצְמוֹ – רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, וְלֹא רַק בְּגַשְׁמִיּוּת אֵין שׁוּם יְשׁוּעָה זוּלָתוֹ יִתְבָּרַךְ, חַס וְשָׁלוֹם מֵהַאי דַעֲתָּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּרוּחָנִיּוּת אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד כְּנֶגֶד פִּתּוּיֵי הַיֵּצֶר רַק עַל יְדֵי עֶזְרָה מִמָּרוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סֻכָּה נב:): יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים לז, לב): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ", וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹזֵר לוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ".

וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים (בְּרָכוֹת לג:): 'הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם', אֵין זוֹ קֻשְׁיָא, כִּי אַדְּרַבָּה! מִשָּׁם רְאָיָה דְּמַשְׁמַע, דְּצָרִיךְ תְּפִלָּה מְיֻחֶדֶת עַל זֶה מֵאֵת הָאָדָם דִּלְמַטָּה, כִּי אֵין יָכוֹל לוֹ לְהַיֵּצֶר מַמָּשׁ לוּלֵא עֶזְרָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ, וְלָכֵן צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעַזְרֶנּוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ, וְלִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל עַל זֶה, אַל תִּתֵּן דֳּמִי לוֹ, עַד יַשְׁקִיף ה' וִירַחֵם מִן הַשָּׁמַיִם, לֹא לַעֲזֹב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה.

….! לָמָּה לֹא תִקַּח אֶת עַצְמְךָ בַּיָּדַיִם, פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד. לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל עַל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לֹא לַעֲזֹב אֶת הָאִידִישְׁקֵייט אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד. דַּע לְךָ! הַכֹּל תָּלוּי בְּךָ. אִם תַּנִּיחַ אֶת מְקוֹמְךָ אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד, תֵּכֶף תִּרְאֶה מִי יֵשֵׁב בִּמְקוֹמְךָ… חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים (בְּרָכוֹת סא.): אָמַר רַב, יֵצֶר הָרַע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב שֶׁנֶּאֱמַר (קֹהֶלֶת י, א): "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ"; וּכְשֵׁם שֶׁאִם בָּא זְבוּב טוֹרְדָנִי – מְגָרְשִׁים אוֹתוֹ, וְאַף אִם יָבוֹא אֶלֶף פְּעָמִים מְגָרְשִׁים אוֹתוֹ, כִּי אַף אֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁזְּבוּב מַגְעִיל מַרְעִישׁ לְיַד אַפּוֹ וּמַטְרִיד אֶת שַׁלְוָתוֹ, כְּמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, הַלֵּב שֶׁל יְהוּדִי צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא עַל גְּדוֹתָיו מֵהֶאָרַת גֶעטְלִיכְקֵייט, מָלֵא מִדְּבֵקוּת הַשֵּׁם, שֶׁלִּבּוֹ יַחֲרוֹשׁ כָּל הַזְּמַן מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ זוֹכִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם? אֵיךְ אֶזְכֶּה לְסַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה בִּימֵי חַיַּי פְּעָמִים רַבּוֹת? אֵיךְ פּוֹעֲלִים לְהַשְׁכָּנַת שְׁכִינַת עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ בַּתַּחְתּוֹנִים? וְכוּ' וְכוּ'.

וְאֹמַר לְךָ, מַה שֶּׁכּוֹאֵב, זֶה שֶׁאָנוּ מְדַמִּים בְּמַחְשָׁבוֹת מֻטְעוֹת שֶׁכָּל זֶה אֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ כְּלָל, זֶה עִקַּר הַבְּעָיָה שֶׁלָּנוּ, וּבִשְׁבִיל זֶה אָנוּ נִרְאִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ נִרְאִים. כִּי אִם הָיָה לָנוּ יוֹתֵר רָצוֹן, יוֹתֵר אֱמוּנָה בְּכֹחֵינוּ, יוֹתֵר הַעֲרָכָה וְהַעֲרָצָה לַנְּשָׁמָה הָאֱלוֹקִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, הָיִינוּ יוֹתֵר נִזְהָרִים וְנִשְׁמָרִים שֶׁלֹּא לַהֲרֹס וּלְקַלְקֵל חַס וְשָׁלוֹם אֶת הָאוֹצָרוֹת הָאַדִּירִים הַשּׁוֹכְנִים בְּקִרְבֵּנוּ.

לָמָּה בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְהַלְּכִים עֲלֵי אֲדָמוֹת אֲנָשִׁים שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר עִם צוּרָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה, מַבְהִיקָה בְּזֹהַר נֹעַם יָפְיָהּ?! כִּי הֵם הָיוּ מַאֲמִינִם בַּכֹּחוֹת הָרוּחָנִיִּים הָאֵלּוּ! זוֹהִי הָאֱמֶת חַד וְחָלָק. אֲהָהּ! דּוֹר יָתוֹם! אוֹי וַי! אוֹי וַי! כַּמָּה צָדְקוּ חֲכָמֵינוּ בְּהַפְלִיגָם בַּקֹּשִׁי שֶׁיָּבוֹא בִּימֵי חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֵיךְ יִהְיוּ נִסְיוֹנוֹת לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה.

[וְאִיתָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'שִׂיחוֹת הָרַ"ן' (סִימָן רכ): 'פַּעַם אַחַת אָמַר לְאֶחָד, אֲגַלֶּה לְךָ סוֹד, שֶׁיִּהְיֶה אַפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל בָּעוֹלָם. כִּי מִלְמַעְלָה יָבוֹא אַפִּיקוֹרְסוּת בָּעוֹלָם בִּשְׁבִיל נִסָּיוֹן וְכוּ'. וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאֹד עַל זֶה וְאָמַר: אוֹי, אֵיךְ יוּכְלוּ לַעֲמֹד אֲנָשִׁים מוּעָטִים נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם'].

שִׂים לֵב עַד כַּמָּה כְּבוֹד הַתּוֹרָה יָרוּד וְנָפוּל בַּזְּמַן הַזֶּה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ הַמְחֻנָּכִים עַל בִּרְכֵּי הַתּוֹרָה, אֵינֶנּוּ שׁוֹאֲפִים כִּדְבָעֵי אֶל הַדָּבָר אֲשֶׁר בּוֹ אָנוּ רוֹאִים אֶת חָזוּת הַכֹּל, כָּל יִעוּד הַחַיִּים וְכָל תַּכְלִית הַבְּרִיאָה, וַהֲרֵי אֵיךְ אָדָם שֶׁחָקוּק בּוֹ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם עֵרֶךְ יוֹתֵר חָשׁוּב וְעֶלְיוֹן מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה, וְשֶׁזֶּה וְרַק זֶה, מַעֲלֶה נַחַת רוּחַ וְשַׁעֲשׁוּעִים לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, יְבַטֵּל מִתּוֹרָה?

[וְאֶפְשָׁר לְחַבֵּר סֵפֶר שָׁלֵם רַק מִמַּאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים הַמְדַבְּרִים מִשֶּׁבַח לִמּוּד וְעֵסֶק הַתּוֹרָה, וּכְבָר יֵשׁ סִפְרֵי לִקּוּטִים כָּאֵלּוּ].

וַהֲלֹא כָּל שִׂיחֵנוּ וְשִׂיגֵנוּ הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת רַק בַּתּוֹרָה, לֶערְנֶען אוּן לֶערְנֶען, בֹּקֶר צָהֳרָיִם וָעֶרֶב, בְּשַׁבָּת, בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּיוֹם טוֹב, בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, בְּחוֹל הַמּוֹעֵד וּבְיוֹמֵי דְּפַגְרָא וְתַעֲנִיתָא. וְהָיִינוּ צְרִיכִים לִקְבֹּעַ שִׁעוּרִים קְבוּעִים לְעַצְמֵנוּ בְּכָל מִקְצוֹעוֹת הַתּוֹרָה, וְשֶׁכָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה תָּכְנִית לְעַצְמוֹ, אֵיךְ יִזְכֶּה בְּמֶשֶׁךְ מַהֲלָךְ יְמֵי חַיָּיו עֲלֵי אֲדֻמּוֹת לַעֲבוֹר עַל כָּל סִפְרֵי תַּנַ"ךְ וּמְפָרְשֵׁיהֶם [אוּן גוּט קֶענֶען]. וְעַל כָּל שִׁיתָּא סִדְרֵי מִשְׁנָה לְפָחוֹת עִם פֵּרוּשׁ רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה מִבַּרְטְנוּרָא, וְכָל הַתַּלְמוּד בַּבְלִי – לֵידַע אֶת כָּל הַמַּסֶכְתּוֹת עִם רַשִׁ"י [לְכָל הַפָּחוֹת], וְכֵן תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, וְהַתּוֹסֶפְתָּא, וְהַמִּדְרָשִׁים, וְסִפְרֵי הָרַמְבַּ"ם הַקָּדוֹשׁ, אַרְבָּעָה חֶלְקֵי טוּר וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ – כָּל הַהֲלָכוֹת! וְסִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, סִפְרֵי מַחֲשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל, סִפְרֵי יְרֵאִים קַדְמוֹנִים, סִפְרֵי מוּסָר, קַבָּלָה וַחֲסִידוּת.

וְתַחַת כָּל זֹאת, בְּמַה אָנוּ מְבַלִּים אֶת יְמֵי חַיֵּינוּ? וָואס לִיגְט אוּנְז אִין קָאפּ, תּוֹרָה?! בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד? הַאִם לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁכְּבָר נֶחְדַּל מִלְּהַטְעוֹת אֶת עַצְמֵנוּ, רַק נַתְחִיל לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי, מְדֻיָּק וְנוֹקֵב, מַה עָשִׂיתִי הַיּוֹם, וּמַה פָּעַלְתִּי הַיּוֹם, וְאֵיךְ אוּכַל מָחָר לְהִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

וּמַה יֶחְמָץ הַלֵּב בְּזָכְרֵנוּ מַאֲמָר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֹשֶׁה מִקֹּאבְרִין זי"ע שֶׁהִתְבַּטֵּא נוֹרָאוֹת בִּלְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: 'מִי שֶׁרֶגַע בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינוֹ חָמוּר אֶצְלוֹ כְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ רַחֲמָנָא לִיצְלָן, עֲדַיִן לֹא דָּרַךְ אֲפִלּוּ עַל מִפְתַּן הַחֲסִידוּת'… וְעַל זֶה יִדְווּ כָּל הַדְּווּיִים.

וְאֵינִי צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לְךָ, כַּמָּה סִפּוּק הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי וְקוֹרַת רוּחַ עֲצוּמָה יִהְיוּ לְךָ כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה אֶת יְמֵי חַיֶּיךָ גְּדוּשִׁים בְּנִצּוּל הַזְּמַן לַעֲרָכִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאַתָּה מַאֲמִין שֶׁהֵם הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבִים וְעִיקָרִיִּים שֶׁבְּחַיֵּי אֱנוֹשׁ, וְשֶׁשְּׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם, טְפֵלִים וּבְטֵלִים אֲלֵיהֶם לְגַמְרֵי לֹא שְׁרִירִין וְלֹא קַיָּמִין, הַיֵּשׁ צֹרֶךְ לְתָאֵר אֶת שִׂמְחַת נַפְשְׁךָ כְּשֶׁתִּזְכֶּה לָזֶה? הֲלֹא אַךְ לְמוֹתָר יֵחָשֵׁב לַחֲזֹר עַל דָּבָר פָּשׁוּט כָּזֶה!

וְאַתָּה דַּע לְךָ! שֶׁכָּל הַהֶסַּח הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מֵהַתּוֹרָה בְּרֹב יָמֵינוּ, אֵין זֶה מֵחֲמַת שֶׁנַּפְשֵׁנוּ פְּחוּתָה מֵהַלּוֹמְדִים הַמֻּפְלָגִים אֲשֶׁר זָכוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמָם עֹל תּוֹרָה כָּרָאוּי, אֶלָּא הִיא גּוּפָא קָא קַּשְׁיָ'א לָן, דֵּין גְּרָמָא לְהַאי עַקְתָא, כִּי הוּא פָּשׁוּט הֶסַּח הַדַּעַת כִּפְשׁוּטוֹ, בְּאַקְרַאי וּבְלֹא מִתְכַּוֵּן. כִּי אָנוּ חַיִּים אֶת חַיֵּינוּ בְּמַה בְּכָךְ, בִּרְדִידוּת רוּחָנִית מְבִישָׁה, אֵין לָנוּ הַבָּטָה וְהִסְתַּכְּלוּת מַעֲמִיקָה עַל תֹּכֶן הַחַיִּים, שֶׁבְּתוֹךְ הַמֵּרוּץ שֶׁל הַיּוֹם יוֹם הַבַּעַל דָּבָר לֹא מֵנִיחַ לְהִתְבּוֹנֵן, וְאָנוּ עֲבָדִים נִרְצָעִים שֶׁלּוֹ – שֶׁאֵינוֹ מְשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד מִתַּחַת סִבְלוֹת פִּקּוּד שִׁעְבּוּדוֹ הַקָּשֶׁה.

אָמְנָם נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁהוּא כֵּן מַסְכִּים שֶׁנֵּלֵךְ לַכּוֹלֵל לִלְמֹד [תּוֹרָה], מַסְכִּים שֶׁנֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְמִנְיָן [תְּפִלָּה], אַף מֵנִיחַ לָנוּ לֵישֵׁב עִם חֲסִידִים בַּאֲסֵפוֹת וְנֵלֵךְ לְאַדְמוֹ"ר לַטִּישׁ וְכוּ' [צַדִּיקִים], אַךְ מַה הוּא עוֹשֶׂה? יֵשׁ לוֹ עֵצָה טוֹבָה! הוּא סוֹחֵב הַחוּצָה אֶת הָעִקָּר, אֶת הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, כְּשֶׁאָנוּ 'שֶׁלּוֹ' בְּוַדָּאוּת, כְּבָר אֵין נַפְקָא מִנָּהּ לוֹ כָּל כָּךְ מַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים הָרַבִּים, כִּי אֶת הָעִקָּר הוּא כְּבָר הִרְוִיחַ, וּבָזֶה הוּא בָּטוּחַ שֶׁמְּצוּדַת טֻמְאָתוֹ פְּרוּסָה עָלֵינוּ, וְכָל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁאָנוּ זוֹכִים לַעֲשׂוֹתָם הֵמָּה בְּלֹא לֵב וָלֵב. וּמִשָּׁם כְּבָר קְצָרָה הַדֶּרֶךְ לְהָנִיחַ אֶת הָעִקָּר וְלִתְפֹּס אֶת הַטָּפֵל, וְעוֹד לְדַמּוֹת – שָׁלוֹם עָלָיִךְ נַפְשִׁי…

….! בִּפְנִימִיּוּת לְבָבֵנוּ, הֲרֵי יוֹדְעִים אָנוּ הֵיטֵב, שֶׁזֶּה לֹא בְּסֵדֶר, יוֹדְעִים שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וַהֲלוֹא כָּךְ אָנוּ מְבַקְשִׁים – 'הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ', וּבְוַדַּאי לְכָל הַפָּחוּת פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים לָבֶטַח יָצְאָה אֲנָחָה אֲמִתִּית מִלִּבֵּנוּ עַל זֶה. לָכֵן הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ לְבַעַל דָּבָר, וְדַוְקָא כְּנֶגְדּוֹ, נְיַחֵד זְמַן בְּכָל יוֹם, לְיַשֵּׁב דַּעְתֵּנוּ – עַל מַאי אֲתִינָא לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וְכִי בָּאנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל מַצָּב זֶה בּוֹ אָנוּ נִמְצָאִים, הַאִם בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרֵאנוּ? וּבַזְּמַן הַזֶּה אֲשֶׁר נִדְמַע בְּעֵינֵינוּ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, וְנָזִיל כְּנַחַל שׁוֹטֵף, כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קיט, קלו): "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ", אֲזַי הוּא זְמַן מְסֻגָּל לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לָנוּ.

אֲהָהּ! כַּמָּה אַהֲבָה שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מִתְעוֹרֶרֶת לְמַעְלָה, כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי מְגַלֶּה אֶת רְצוֹנוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ – מֶלֶךְ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב, וְצַיָּת לְכָל מִלָּה וְתֵבָה הַיּוֹצֵאת מִפִּיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בִּפְנֵי פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה כִּבְיָכוֹל: 'רְאוּ נָא, אֵיךְ שֶׁיֵּשׁ לִי בֶּן חָבִיב בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַזּוֹכֵר אוֹתִי תָּמִיד, וְאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ אוֹתִי אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ תֹּקֶף הַיְרִידוֹת שֶׁלּוֹ, וּבְכָל פַּעַם נִמְשָׁךְ אֵלַי חֲזָרָה, וּמַה שֶׁאִכְפַּת לוֹ בַּחַיִּים הוּא רַק צַעַר הָרִחוּק מִמֶּנִּי'. וְיֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קד, לא): "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו", וְהַכֹּל גָּרַם הוּא בַּהִתְחַטְאוּת הַתְּמִימָה שֶׁלּוֹ לִפְנֵי אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

וּכְשֶׁאָדָם יְהַרְהֵר בָּזֶה, מִיָּד תִּתְהַפֵּךְ כָּל הַמְּרִירוּת [שֶׁל הַהִתְרַחֲקוּת כִּבְיָכוֹל מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים] לְשִׂיא שֶׁל תַּעֲנוּג וּנְעִימוּת הַהִתְקָרְבוּת, הַהִשְׁתַּיְּכוּת, הַהִתְקַשְּׁרוּת, הַהִתְדַּבְּקוּת, הַהִתְאַחְדּוּת, הַהִתְאַדְקוּת, הַהִתְחַבְּרוּת וההתאחזות בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם, וְהוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ כְּלָל… וּמִזֶּה יָבוֹא אֶל שִׂמְחָה עֲצוּמָה, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קמט, ב): "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם"

…., ….! נסענו מהענין תוך כדי השתפכות הנפש מגודל צערה על ההתרחקות הנוראה מאור פני מלך חיים וכו'. אבל זה ידוע, שלכל הדברים הטובים שרוצים לזכות אליהם, צריך להקדים את התפילה והבקשה כדי שתהיה סייעתא דשמיא. כי בלי סייעתא דשמיא אי אפשר לעשות שום אוֹיף טוּהן (לפעול) בעבודת השם יתברך. כי בזה שאינו מבקש מהשם יתברך, מראה לדעת, כי לא אלו הם מעייניו ומאוייו, רק אחרים הם רצונותיו.

וזאת היתה עבודתו ודרכו של יעקב אבינו – להכניס את ענין התפילה והשייכות אל הקדוש ברוך הוא בכל פרטי החיים. וכדכתיב (ישעי' ב, ה): "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'", כי יעקב אבינו עליו השלום גילה אלוקותו של הקדוש ברוך הוא יותר משאר האבות, וכמו שחכמינו ז"ל הקדושים אומרים (פסחים פח.): 'לא כאברהם שקראו הר, שנאמר (בראשית כב, יד): "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יראה", ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה", אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (שם כח, יט) "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל". היינו אל תוך פנים הבית, בחיי היום יום, לידע שלא שייך בלי הקדוש ברוך הוא לזוז תזוזה כלשהי.

והנה בפרשתן כתיב (בראשית מח, כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי", ופירש רש"י: 'בתפילתי ובקשתי', וכן תרגם אונקלוס: 'בצלותי ובעותי', שהם מפרשים, שפשוטו של מקרא קאי על תפילה. ולכאורה זהו פלא עצום, שמוציאים המקרא מידי פשוטו הנראה לעין. כי אצל יעקב אבינו עליו השלום, לא יכול להיות איזו תחבולה אחרת חוץ מהחכמה האלוקית, לא תיתכן מלחמה מבלי תפילה ובקשה, שזו החרב של הצדיקים שעמה הם מבקיעים חומות של ברזל שאורגים המקטרגים למיניהם.

והנה תראה כי פסוק זה מדבר מהצלת חלק הקדושה מבליעת הסטרא אחרא. היינו שקדושת יוסף הצדיק מקבלת מבחינת יעקב את החלק של עשו שעושה מעשה אמורי, וצד את אביו באמר"י פי"ו, ובאותו דבר עצמו שמתגבר להכרית הקדושה – בכח הדיבור הפגום, ובזה יש כח ליעקב להתגבר על עשו – על ידי תפילה ובקשה, לגזול את החנית מיד המצרי.

….! הלא תראה מה מלמדת אותנו פה תורתינו הקדושה, איך יהודי צריך להתנהג כנגד בחינת עשו והסטרא אחרא העומדים עליו לכלותו ולהגותו מן המסילה על ידי חרב וקשת. כי אלו השני כלי זַיִן הם מנוגדים ושונים במהותם. כי חרב הוא כלי שעמו אפשר להרוג את האויב בקרב מגע פנים אל פנים. וקשת הוא כלי זַיִן, שעמו אפשר להצליף רק למרחוק על אויב המסתתר ומתרחק ולנצחו.

ובזה נשפוך אור חדש על ענין עבודת התפילה הקדושה, שהוא עיקר הקיום והמעמד של אדם בעולם הזה. כי התפילה – שאדם יודע שכל מה שהוא רוצה להשיג יכול רק על ידי תפילה ובקשה מאת נורא עלילה, לזה צריך אמונה רבה. כי לפעמים יכול להיות אדם שהוא חרדי כל ימיו ומתפלל השלוש תפילות בכל יום במנין, ומוסיף לפעמים גם כמה מזמורי תהלים, אבל כל זה נראה כאילו הוא קורא איזה חוק קבוע מתוך דקלום יומיומי, או שלומד איזה שיעור-לימוד שצריך לסיים בכל יום.

וזה מה שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (אבות ג, יג): 'וכשאתה מתפלל אל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום'. אבל כדי שיהיה האדם שופך שיח נכון מלב נשבר כמו שפורקים מטען נפשי ומשא כבד שלוחץ על הלב לפני חבר אוהב וידיד נאמן, בשביל זה צריך אמונה יתירה, אמונה פשוטה, כמו שרואה את הקדוש ברוך הוא בעיניו ממש, ומרגיש בחוש איך שהשם יתברך נמצא פה ושומע לתפילתו, ואמיתת מציאות השם באופן פשוט ותמים – זו אמונת ישראל שקבלנוה כירושת עולם מאבותינו ומאבות אבותינו הקדושים, והמה מאבותיהם, "אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ" (ישעי' לח, יט), מדור דור עד אותו הדור שעמדו רגליו על הר סיני [וגם אנו היינו שם כמובא].

וכנגד כל זה עומדים כל האמונות התפלות והטפלות, שהמה כוזבות ושקריות מהן שיתוף זרות ונכרות, ומהן אפיקורסות וכפירה ממש, הצד השוה שבהן שכנגד אור הבהיר והבהיק של קדושת אמונת ישראל עם קדוש המה כולן בטלות ומבוטלות ואין בהן שום אמת העומדת וקיימת. ועיקרי השיטות המנגדות לאמונתינו הטהורה הן שתי הקליפות הטמאות והמשוקצות – עשו וישמעאל [המתלבשות בשתי הדתות האויליות, הגדולות והמפורסמות ביותר משארי השיקוצים לרבבות המרחפים על פני תבל: דת הנצרות ימח שמם, ודת האיסלאם ימח שמם].

והנה מהות קליפת עשו הוא רע גמור בלי שום עירוב טוב, ובא כמו בחינת עשו – לשון עשיה, בבחינת (דברים ח, יז): "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", לית דין ולית דיין חס ושלום, כפירה עצומה וגלויה בהשגחת העליון ברוך הוא וברוך שמו. ואין מן הצורך להסתתר תחת איזו אדרת משונה, אלא תיכך מתגלה הפרצוף הטמא של הכפירות של עשו – לרצוח, לחמוס, לנאוף, לגזול ולהשחית באין פוצה פה ומצפצף.

וקליפה זו שמעלמת בדרכה שלה את אמונת עולם, מכסה את בחינת נקודת התפילה באמרה: "אל מי יש להתפלל"? וכו' רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, כי זה ממילא לא מועיל ולא עוזר, חס ושלום. כי כופרים לגמרי השם ישמרנו. וכנגד אויב כזה שבא ללחום עמך פנים אל פנים ולהכריתך מהעצה היחידה שיש כנגד ריבוי המניעות בגשם ורוח, עמו צריך ללחום בחרב המכריתה פנים אל פנים.

וזה פירוש תיבת "בחרבי" – כי יעקב אבינו אשר בבטן עקב את אחיו עשו הרשע, ימח שמו, גילה דרך בעולם שאין להתבלבל מן ריבוי החיצים שיורה הסמ"ך מ"ם הרשע ימח שמו כנגד כשרי הדור להפילם ללהבות אש הכפירה, אלא עצתם אמונה דוקא לילך פנים אל פנים ולהכרית כל מריע על ידי עבודת עם יודעי להריע בתפילה וזעקה בכל עת מצוא.

ולעומת זאת קליפת ישמעאל, מהות אחרת לה, כי הנה הם מאמינים בא'ל יחיד ומיוחד אך מעוותים האמונה בכוזביות אנושית, ובשקרים גלויים הנמשכים מתאוות רעות ומידות מגונות, ויונקים מנביא שקר משוגע וחולה בחולי נופל וכו'. ושם ישמעאל הוא על שם "כי שמע ה' אל ענייך", היינו שהחסד הפגום הזה שהוא נפול משרשו לגמרי, מרגיע את האדם: "מה לך להתפלל ולהרבות בשיח בכל עת מצוא בעקשנות ובריבוי כאלה, והלא כבר התפללת די, ומספיק ביקשת, ומה בצע שתאריך עוד להרבות ולבקש. ומתוך "אמונה" פגומה שכזו האדם מתבטל מתפילה, וממילא נופל במשך הזמן מנקודת האמונה בהיותו מפריד את עצמו מההשגחה הפרטית ותלות מוחלטת בהשם בכל עת מצוא.

ושתי הקליפות הללו שרשן משתי מידות הנפולות – מידת החסד הנפולה ומידת הגבורה הנפולה. והצד השוה שבשתיהן שדרכן לילך ולהזיק, כי אם יתנהג האדם רק עם מידת האהבה בלי יראה, אין זה טוב, כי כאשר מידה זו נופלת, ויורדת בירידה הרי שנשתלשלת מזה אהבה לא טובה וחסד פגום אשר יכול להצמיח תאוות ותשוקות בלתי טהורות, שזו כידוע מידתם של בני ישמעאל כמובא. ואם יתנהג האדם רק במידת הגבורה, היינו ביראה בלי אהבה, אין זה טוב, כי כאשר מידה זו נופלת, ויורדת בירידה הרי שנשתלשלת מזה תאוות רציחה חס ושלום, שזו כידוע מידתם של בני עשו כמובא.

ועיקר השלימות הוא, שצריך לייחד את שתי המידות – חסד וגבורה על ידי המידה הממוצעת והממזגת שהיא מידת תפארת המכריעה – מידתו של יעקב אבינו, ועל כן איהו שלימו דאבהן בחור שבאבות, המאחד את שני הקצוות – עמודא דאמצעותא.

ועל כן הוא גילה את שלימות התפילה, שכנגד קליפת ישמעאל צריך ללחום עם קשת שנמצאת ביד הלוחם המתחבא ועומד מרחוק ומלביש את עצמו בכל מיני לבושים. וכנגד קליפת ישמעאל הרוצה לעקור את הכל צריך ללחום עם חרב לכלותה מיד תיכף ומיד, בלי שהות כלל, כי היא כפירה גמורה כנ"ל. וזהו "בחרבי ובקשתי".

ועל כן לקח שכם אחד מעשו כדי ליתן כח ליוסף, כי שמירת הברית באה על ידי שמחה ואמונה ותפילה, כפי שרואים ומבינים זאת בחוש כל אלו שנכנסו להיכל עבודת השם.

ידידי, צריך לעשות התחלה חדשה, להכיר את הבורא יתברך מחדש ולהתחיל לפעול. והעיקר מה שצריך לקבל על עצמו הוא לימוד התורה. כי אם אמנם לכל העבודות הקדושת שבעולם עוד מסכים הבעל דבר, אבל על לימוד הוא לוקח את עצמו ביותר, ומתפשט לאורך ולרוחב למנוע יהודי מלימוד התורה, בכל מיני אמתלאות וצידוקים, וכמו שרואים זאת בחוש, שתיכף כאשר יהודי מתיישב ליד גמרא כדי ללמוד בהתעמקות דף גמרא, רש"י ותוספות מתחילים כל מיני בלבולים, פעם אינו מבין מה שלומד ומיד נמאס לו ונופל מן ההתלהבות שהיתה לו ללימוד התורה ומרגיש את עצמו ריקן מכל וכל. ופעם תיכף כשיושב ללמוד מתעוררת איזו מניעה על עצם הלימוד כי צריך ומחוייב לילך לאיזה מקום או לעשות משהו.

ואם ישאלו אותו: "האם אתה מוכן לעבור את העולם הזה מבלי לידע אפילו מסכת אחת על בוריה"? תיכף יזדעזע ויאמר: "בודאי אני רוצה ללמוד ולדעת, אלא שעכשיו אני עסוק וטרוד, בודאי עוד יבוא זמן" וכו' וכו'. והנה עוברים הימים והשנים, והאדם חי את חייו במהירות ובריקנות, וכאשר יבואו ימי זקנותו ימצא את עצמו בהכרח 'עם הארץ' – 'פָּשׁוּט אוּן פְּרָאסְט', ואיזה צער עמוק יהיה לו, כשיבחין שהוא נמצא בחוץ ממש, הכל מחמת שלא ניצל את ההזדמנות של חייו במשך שנים רבות כל כך.

ועלינו לידע, כי עצם הלימוד בתורה הוא מצוה, מלבד מצוות 'ידיעת התורה', ואף שלפעמים בינתיים אין רואים את ההצלחה, צריך להתאמץ ולמסור נפש ממש לקיים את השיעורים קבועים שקבלת על עצמך, ואף אם יש איזה שיעור 'מוזנח' שזה זמן רב לא למדת בו – חזור אליו! כדאיתא במדרש חז"ל (שמו"ר לג, ז): 'משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים, אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש, מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר. כך תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה והלך והתעסק בדברים אחרים אפילו לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור אינו בוש מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר'. וזה צריך שיהיה אכפת לך, היינו כמו דבר שלוחץ באמת בלב, להשתדל לכוין בשעת ברכת התורה בשעה שאתה אומר 'הערב נא ה' אלקינו' וכו', שיהיה דרך תחנונים ובקשה אמיתיים בהשתוקקות אמיתית, כדי שבאמת יהיה לך חשק ללמוד וכו'.

והרגל את עצמך בזה כל כך, עד שזה יהפוך לדבר שבשגרה, כמו שלא יעלה על הדעת יום אחד לדלג מלאכול ארוחת בוקר וארוחת צהריים וערב ועוד, כך ממש לא יעלה על הדעת סתם לענות את הנשמה, היום לא אלמד, מחר כבר אשלים וכו'. ואף אם אתה עייף, סחוט וטרוד באיזה יום – מכל מקום צריך לזכור: "הרי כל חיותי, קדושתי, טהרתי וכל נצחיותי תלויה בשיעור הזה, ואיך אבטלנו"? ועל ידי זה תזכה לעבור בימי חייך בלימוד כל התורה כולה.

זכור …. היקר, מאמר רבותינו ז"ל בגמרא (שבת פג:): 'אמר רבי יונתן, לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה'. ואפשר לומר על דרך צחות, שאף כאשר מרגיש האדם שהוא בבחינת מיתה ונפילה, ואין לו שום חשק ורגש ליישב את עצמו ללמוד תורה הקדושה, אף על פי כן הוא חייב להתאמץ בזה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה (כבהמשך דברי ריש לקיש שם), שאפילו אם מרגיש אלף טעמי מיתות חס ושלום בתורה, וממש מרגיש שאינו מסוגל אפילו הכי ישבר את טבעו כן ללמוד.

וזה בחינת "אל נא תקברני במצרים" – שלא יקבור את קדושתה וטהרתה של אורייתא דאיהי בתפארת, מדת "תתן אמת ליעקב", במצרים, במיצר ים החכמה, כלליות הגלויות, היינו שבשעה שיש קטנות המוחין, ויש מצב קשה חס ושלום שנראה שאין יכולין ללמוד לכאורה, אף על פי כן, צריכים להשתדל להתאמץ עד מיצוי הכוחות, וכבר הובטחנו על ידי חז"ל הקדושים (שבת קד.): 'הבא ליטהר מסייעין בידו' מן השמים, ונותנים לו כוחות גדולים לנצח את כל המניעות וההפרעות.

….! אם לא עכשיו אימתי? צריך שתקבע לעצמך ברגע זה ממש בהחלטה והסכמה עקשנית ועקרונית, שמהיום הזה ממש ולהלאה, אינך מחסיר מימי חייך יום אחד שאינך לומד בו דף גמרא שלם, וכדאמרי אינשי "שיתהפך העולם" – ואיני עוזב את הבלעטל גמרא! וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותך מהסכמה זו. וכך תזכה לעבור בשנה אחת על שלוש מאות וחמישים ושמונה דפים מן התלמוד בבלי, ומוחך יהיה מלא מתורת ה' תמימה משיבת נפש, שהיא דעתו וחכמתו יתברך כביכול. ועתה אשאלך, אמור אתה: "היש זיכוך המוחין גדול מזה?! היש חיות נפשית גדולה מזו?! הלא כל בר דעת יודה שרק אלו נקראים חיים, חיים אמיתיים בבחינת "ויחי יעקב", ולא סתם שחי חיות דקדושה, אלא עוד "בארץ מצרים", ממש בחינת כל אחד מאתנו. אקוה מאד שהדיבורים הללו ימצאו מסילות ללבך הטהור.

הפוסט 001 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יסוד היסודות היא הדבקות בו יתברך

יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִׂיחַ לְהַשְׁחִיל, בִּינָה חָסַרְתִּי וְאֵיךְ אַתְחִיל, לְפָרֵשׁ שִׂיחִי כַּאֲשֶׁר הַלֵּב יָחִיל, יִסְתָּעֵר בְּקִרְבּוֹ וְגַחֶלֶת עוֹמֶמֶת יַגְחִיל, לְמוּל הַדְרַת קָדְשׁוֹ וּגְאוֹן עֻזּוֹ שֶׁל אֵל יָחִיל, מִי לֹא יִירָא מִנּוֹכְחוּת בּוֹרֵא נוֹרָא וְדָחִיל, אֲשֶׁר פַּחַד נוֹרָא וְיִרְאָה עִלָּאָה מְסוֹבְבִים אוֹתָנוּ בְּזָכְרֵנוּ בּוֹ, עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת לֹא נָחָה רוּחִי וְלֹא שָׁקְטָה, אֵיכָכָה אֶפְצֶה פֶּה לְמוּל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ. אַךְ זֹאת שָׁמְרָה רוּחִי בְּקִרְבִּי, כִּי יְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת עֲבָדָיו, וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לֵב וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, וְאֵיךְ נִשְׁקֹט בְּעוֹלָמֵנוּ הַחָמְרִי הַזֶּה, וְלֹא נִתְעַלֶּה לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה, עַל מַה הֻרְדָּה נִשְׁמָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְעָלְמָא שְׁפֵילָא, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה עוֹלָם, לְהִתְקָרֵב אֵלָיו בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע בַּחַיִּים, וְלֹא לִשְׁכֹּחַ רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי מִי אָנוּ עוֹמְדִים, וְאֵיךְ אָנוּ מִתְנַהֲגִים, וּבְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָנוּ חַיִּים אֶת חַיֵּינוּ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. וְעַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מִנְּעוּרָיו, וְהָלַךְ לְבַקֵּשׁ אָנָה וְאָנָה, אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי מְצָאתֶם רְאִיתֶם, וְרָאִיתִי כִּי בָּעוֹלָם שֶׁאָנוּ חַיִּים בּוֹ, אֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְהַזְּמַן הוֹמֶה וְרוֹדֵף, וְהַגּוּף – אֶפְשָׁר הַיּוֹם בָּא יוֹמוֹ, וְנַפְשִׁי כָּמְהָה אֶל צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי, עַד שֶׁלֹּא יֶעֱרַב אָכֹל וְשָׁתֹה כִּי אִם בְּאוֹתוֹ רֶגַע בּוֹ הַנְּשָׁמָה תִּמְצָא אֶת אֲשֶׁר לָהּ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ, וּדְבֵקוּתָהּ הָאֲמִיצָה בְּחַי הַחַיִּים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם אֵין הָאָדָם דָּבוּק בְּקוֹנוֹ – לָמָּה לוֹ חַיִּים. וּבָטוּחַ אֲנִי, שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה נְשָׁמוֹת הַנִּמְצָאוֹת בְּהַאי עָלְמָא, מְשׁוֹטְטוֹת וּמְבַקְּשׁוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיָּבִין אֶת הַחִסָּרוֹן הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לְחַסְרֵי הַדְּבֵקוּת, כַּכָּתוּב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם – חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", נִמְצָא, שֶׁבְּלִי הַדְּבֵקוּת לֹא שַׁיָּךְ חַיִּים כְּלָל.

וְעַל זֶה יִדְווּ כָּל הַדְּווּיִם, אֵיךְ יִתָּכֵן, שֶׁעִקַּר כָּל הָעִקָּרִים, יְסוֹד כָּל הַיְסוֹדוֹת, וְשֹׁרֶשׁ כָּל הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל נְקֻדַּת פְּנִימִיּוּת קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל – נִמְנַעַת מֵאִתָּנוּ בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְהִתְקַיֵּם בָּנוּ: "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל", וְאֵין הַמַּצָּב הַזֶּה רָצוּי כְּלָל וְעִקָּר, וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן גַּם כֵּן, כִּי מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהָבִין אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם – יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ. וְאֵין סָפֵק שֶׁמַּטְּרַת בּוֹאֵנוּ לָעוֹלָם הִיא לְהַכִּיר אֶת כְּבוֹד קְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלַעֲבֹד אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדַת עֶבֶד מֻחְלֶטֶת, בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית. וּבְלִי סָפֵק שֶׁבָּעוֹלָם – כָּל יְהוּדִי, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, יָכוֹל לִזְכּוֹת לַמַּדְרֵגָה הַגְּבוֹהָה הַזֹּאת שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַתְּמִידִית בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אִם יֵלֵךְ בְּאָרְחוֹת נְתִיבוֹתֶיהָ, וְיַכִּיר אֶת הַדְּרָכִים הַנְּכוֹנוֹת אֵיךְ זוֹכִים לִקְנוֹת אֶת הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּקִנְיָן שָׁלֵם. וַאֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי זֶה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ – שֶׁיִּהְיוּ בָּעוֹלָם יְהוּדִים הַדְּבֵקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּכָל שִׂיחָם וְשִׂיגָם, וְכָל תְּחוּמֵי הִתְעַנְיְנוּתָם הִיא רַק – אֵיךְ זוֹכִים לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

לָכֵן אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי הַבּוֹכִיָּה, אָנָה תֵלְכִי וְאָנָה תְּבַקְשִׁי, הֲלוֹא מִשְּׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה הוֹרִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׂרְפֵי מַעְלָה, צַדִּיקִים נוֹרָאִים וּקְדוֹשִׁים, אֲשֶׁר חָרְתוּ אֶת הֶמְיַת דְּבֵקוּתָם הַנִּצְחִית בֵּין בִּתְרֵי סִפְרֵיהֶם, לְכִי אֶל אָהֳלָם, שָׁם תִּמְצְאִי אֶת אֲשֶׁר לָךְ, וְעַל כֵּן אָמַרְתִּי לָבוֹא בַּכְּתוּבִים, אוֹדוֹת הַדְּבֵקוּת הַזֹּאת, וּמִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא לְעֵת כָּזֹאת נִזְכֶּה אֶל הַדָּבָר הַגָּדוֹל וְהַנִּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, וּמִצְוַת הַדְּבֵקוּת מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית וְכָל אֲשֶׁר רוֹצֶה לִטּוֹל – יָבוֹא וְיִטֹּל. וּמִמְּךָ הַשֵּׁם אֱלוֹקַי אֲבַקֵּשׁ, הָאֵר פָּנֶיךָ בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ, זַכֵּנִי לִהְיוֹת דָּבוּק בְּךָ בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת, וּלְעוֹרֵר בְּאֶמְצָעוּת הַדְּבָרִים הַנִּלְבָבִים הַלָּלוּ אֶת שְׁאָר הַנְּפָשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, הַחֲפֵצוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לָזֶה, וְנִהְיֶה אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, אָמֵן.

הפוסט 001 ספר 'אור הדבקות' – הקדמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע פרשת שמות, טבת תשנ"ז לפ"ק.

לכבוד האברך החפץ ומשתוקק לעשות רצון הבורא באמת… נרו יאיר ויזרח לעד ולנצח נצחים.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג, א), כאשר מתוועדים יחד בנים לאבינו שבשמים, ומקיימים "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג, טז), וכל עיקר מטרת שיחתם ודבוריהם היא רק כדי לחפש עצות ודרכים איך לעבוד את השם יתברך, בבחינת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ), ועלינו לתור אחר כל האבדות שאבדנו, ולהשתדל לתקן את העבר, ועיקר התיקון הוא לזנוח את הארחות העקלקלות שעל ידיהן התרחקנו ממנו יתברך, ובודאי דבר זה מעלה נחת רוח גדול לפני כסא הכבוד.

וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל, שפעמים יש מעליותא יתירה ועדיפא, אם ההתוועדות הלזו היא על פני הכתב, כפי שכבר נדברנו, שאז מדברים רק מה שנצרך לעבודת ה', ולא נכשלים בשיחות חולין סתמיות של מה בכך, שהריבוי בזה עוקר את האדם מאד מאד משורש קדושתו, ומקלקל את שפע הקדושה והיראה הטהורה, ומה גם, שאפשר להכשל בדברים אסורים ממש, כמו שכתוב (משלי י, יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע"; ומלבד החסרון של חטא, הרי על ידי פטפוטי דברים בטלים נגרם הסתר פנים כביכול, וזכרון התכלית הנצחית פורח ועובר.

והיות שאנו אוחזים בשבוע בו חלים הימים של שבועות השובבי"מ, שעל פי תקנת הקדמונים הם ימי תשובה ותיקון המעשים, ואז הזמן מסוגל לתקן חטא פגם מדת היסוד, כדאיתא בכתבי האריז"ל, ואעתיק לך לשונו:

[וכל כוונתי בהעתקה זו, אינה לדבר אודות דרך התשובה על ידי תעניות וכו', אלא להצביע על המקור הקדוש אשר משם ישקון הה'דרים, ואף שיתארך מעט, אבל כדאי ללמוד ביסודיות את דבריו הקדושים].

וזו לשונו ב'שער רוח הקודש' (דף יז:): 'ענין השובבי"ם הנודעים, רצוני לומר, שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות ארבעים יום רצופים, שיש מן יום ראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה וקצת מן תצוה, ונתנו סימן בהם – שובו בנים שובבי"ם, ראשי תיבות ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים. והנה עיקר התענית בהם בארבעים ימים אלו, לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה. וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים, מה ענינו. ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו מאותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון באותם ק"ל שנה שפרש מאשתו, והיה מוליד שדים ורוחין על ידי טיפות קרי, וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא.

ולכן בזמן הפרשיות האלו יש סגולה לקבל תשובת האדם המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא היה סיפור התחלת השעבוד, ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם גם כן, בענין סמיכות "כי תקנה עבד עברי" אל מתן תורה. כי אז נגמרו אותם הניצוצות להתקן בענין כי תקנה עבד עברי'; עד כאן לשונו הקדוש שם.

וזו לשונו בשער הפסוקים (פרשת שמות): 'הענין הוא, כי הנה אף על פי שדור המדבר היו נתקנים, ונבררים טוב מן הרע כנזכר, עדיין לא פסקה זוהמתם הראשון לגמרי מהם, עד שעמדו על הר סיני, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קמו.). וסוד הענין הוא, כי עדיין לא נתקנו עבירות של אדם הראשון, ועבירות שלהם, בהיותם בגלגול דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום, ואף על פי שקבלו ענשם בגלות מצרים, היו צריכים בקום עשה, לחזור ולקיים המצות ההם, אשר עברו עליהם, ולכן הוכרחו לתקנם ולקיימם, טרם נתינת התורה בהר סיני.

וזה עניינם, הנה, כנגד עון דור הפלגה, שכפרו בעיקר ועבדו עבודה זרה כמו אדם הראשון גם כן, לכן נתן להם במרה שבת ודינים שלה, ובזה נתקן עון עבודה זרה. וזה סוד פסוק (ישעי' נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו", ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קיח:): 'אפילו עובד עבודה זרה כאנוש', שהיה בדור המבול, 'מקיים השבת מוחלים לו כל עונותיו', כי המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה. והכופר בעבודה זרה כמודה בתורה כולה, והמקיים שבת כהלכתו, כאלו מקיים כל התורה כולה. וגם נתקן עון כופר בעיקר, כי הרי המודה בשבת, מודה שיש עיקר למעלה, שברא העולם בששת ימי בראשית, וישבות ביום השביעי. וכנגד עון דור המבול בעון הגזל כאדם הראשון, נתן להם פרשת משפטים, שכל דיני גזלה וגניבה נכתבים בה. ולא עוד אלא שהדין הראשון (שמות כא, ב): "כי תקנה עבד עברי", מדבר בנמכר בגניבתו על ידי בית דין, ואינו נתקן עד שימכר, ואחר כך יצא לחירות. ולכן גם הם (תהלים קה, יז): "לעבד נמכר יוסף", וכל בני ישראל היו עבדים למצרים, לתקן עון הגזל, ואז יצאו לחירות.

והנה כיון שקבלו עליהם הדין הזה של עבד עברי, נחשב עליהם כאלו נתקיים בהם, ונמחל להם עון הגזל. וענין הוצאת שז"ל, כבר נתקן על ידי שהושלכו ליאור כנזכר לעיל, ונתבררו מן הרע. וכנגד עון אנשי סדום, שכפרו בדינין כאדם הראשון, לכן ניתן להם פרשת (שמות יח, כא): "ואתה תחזה מכל העם", ומינוי שופטים ודיינים, עד כאן לשונו.

כי בשבועות אלו קורין בתורה מאורעות שעבוד הקשה דגלות מצרים, ההצלה והגאולה עד מתן תורה וכו', והיות כי הקריאה מעוררת הזמן, וכל המהלך של ההשגחה העליונה באותו זמן, חוזר ומתעורר, כביכול בימים ההם בזמן הזה.

וכיון שכל עיקר עבדות מצרים היה לתקן פגם הברית, לכן נתעורר כח התיקון תמיד כאשר בא זמן קריאת הפרשיות.

וענין סוד גלות מצרים איתא בשער הכוונות (דרושי הפסח דרוש א), וז"ל: 'ודע! כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמו שאמרו ז"ל (ערובין יח:).

ואחר כך באו בגלגול בדור המבול, ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזה מה שאמר הכתוב (בראשית ו, ה): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ", ונודע כי הקרי נקרא רע, והמוציאו נקרא רע כמו שאמר הכתוב (שם לח, ז): "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'", וכתיב (ישעי' ג, יא): "אוֹי לְרָשָׁע רָע", וכתיב (תהלים ה, ה): "לֹא יְגֻרְךָ רָע", כנדרש בספר הזוהר (ח"א נז.).

ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע, הוא אדם הראשון. וזה מה שאמר הכתוב (בראשית ו, ז): "אמחה את האדם אשר בראתי", הוא אדם הראשון עצמו שנברא על ידי השם יתברך עצמו, ואלו ניצוצותיו, ורצה למחותם ואחר כך הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה, ועליהם כתיב (שם יא, ה): "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" – בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה (זח"א ס:; עד: עה.), והבן זה.

ולכן נקראו בני 'האדם', לרמוז, כי היו טיפות קרי, ולכן הם בני האדם – דכורא בלי נוקבא, וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון, אבל לא היו באותו עון האמור של השחתת זרע כדור המבול.

וצריך שתדע, כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאין אותו – הוא מלא טינוף וסיגים, דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו ולא הדר, עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף, פעם אחר פעם, זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה. ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות, כי בחטאו של אדם הראשון נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים.

וכבר נתבאר אצלנו וכו', כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות, אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם, ועל דרך זה היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט, עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחינת הזהב שבהם, וזה היה בדור מצרים.

ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו, כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם – נגזר עליהם (שמות א, כב): "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה (בראשית יא, ג): "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" וכו', נאמר (שמות א, יד): "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" וכו'. עד כאן לשונו הקדוש והטהור.

ואחר כל הדברים והאמת האלה, אמרתי, לא לאבד שבוע זה, מלבוא עדיך בכתובים נכונים, וכוונתי ביותר לעצמי, כדי לעורר את לבי ולטהרו מכל סיג ופגם, ואולי גם לך יהיה על ידי זה תועלת רבתי – לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו); 'לעבדה' – בפיקודין דעשה, 'ולשמרה' בפיקודין דלא תעשה (תיקוני זוהר תיקון כא, דף סב.).

ראשית, עלי להקדים ולהודיע מודעא רבה, שאם יצא מתחת הקולמוס שלי לפום ריהטא אי אלו דברי מוסר צורבים, בל תעלה מחשבת פיגול כי חס ושלום כוונתי אליך, כי חושבני שזו היפך השלימות להסתכל על מומי הזולת, ומה גם  עליך וכו', ובפרט כי מי אנכי לבקר אחרים, והלואי אצא ידי חובת עצמי. ורק בגלל המסגרת הזו שקבענו לעצמנו, לכתוב ולרשום את כל מה שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו בחסדו – עניני אמונה, תורה, תפילה, יראת העונש, אהבת ה' וכו' וכו'. נכתוב כהנה וכהנה. ואף כי ימצאו כתובים דברים הקשים כגידין, אל תיפול בדעתך, כי בודאי אם תשים לבך ודעתך היטב לכל מה שנכתב בינינו, מתוך הבנה לרוח בה הדברים נאמרים – לקרב ולא לרחק חס ושלום, תוכל לרוות ממי התורה והיראה, מים מתוקים להחיות נפש במדבר שמם…. וזה החלי בעזרת השם, ויהי רצון שה' יהיה בעזרנו, למען כבוד שמו יתברך.

הנה הגיעו הימים אשר יש לנו בהם חפץ, והם הימים הגדולים, המסוגלים להתקרב מחדש אל אבינו שבשמים, לחזק בלבנו את האהבה הישנה שיש לנו אליו יתברך שמו, והיא מטבע תולדתינו, מחמת ששרשינו ממחשבתו הקדומה, ואהבה זו רחקה מאתנו בעוננו, כי עופרה בעפר המונה של רומי, והועם יופיה ושגב הודה על ידי אהבות זרות, ודין עקא וגרמא בישא לכל ההתרחקות שלנו מאור פני מלך חיים, בעונותינו הרבים. אבל השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הרבים והעצומים שאין להם קץ ותכלית חומל עלינו בכל פעם, ומעורר אותנו לשוב עדיו בתשובה שלימה, כי לא יחפוץ במיתתנו הנצחית חס ושלום, ובכל מעגל השנה אנו מסובבים בקריאות אלקיות רבות, שכולן סובבות על קוטב אחד – הקשר בינינו לבין ה' אלקינו.

כי יוצר נשמתנו מתאוה מאד לקרבתנו אליו, ומרמז לנו בכל מיני רמזים שהקרבה הזו כדאיית בעבורנו, ואין לנו שום שלימות ואושר לולא זאת הקירבה. ואף אנו נענה לעומתו – "ואני קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), שנתחיל להשתוקק באמת להתקרבות אל ה', ושיהיו לנו געגועים אמיתיים להתרפק על אהבתו ויראתו באמת.

כי כאשר בא זמן קדוש, הטומן בחובו את סגולותיו המיוחדות – להתקרב באופן זה ובבחינה זו אל השם יתברך, והאדם אינו משכיל לנצל זאת לקרבת אלקים, אלא מניח את הזמן לחלוף באדישות, הרי שיש כנגדו תביעה: מילא לא היית בדרגה גבוהה ראויה כפי המתבקש לדביקות באהבה ויראה, מפני שהיית טרוד בפרנסה ובשאר דברים, והשאור שבעיסה מעכב (ברכות יז.), אבל מדוע לא תפסת את חבל ההצלה שמושיטים לך לתוככי הים הסוער של המים הזידונים, כדי שתהיה לך נפשך לשלל?! ובאיזה תירוץ אפשר לפטור טענה כזו?

וכדברים הנוראים אשר כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א' סי' ב): 'ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?

ואם הדברים האלו אמורים בכל זמן ועידן, וכל יהודי כשר מרגיש את חובתו שבכל זמן, כל שכן בימים האלו של 'שובבי"ם', שהוא אחד הזמנים המסוגלים ביותר לתיקון עונות, ובפרט העון החמור והמר של פגם מידת יסוד צדיק, שהוא עון היותר חמור שבתורה וכולל כל העונות כולם, ואנו עוזבים משובתינו ושבים אליו יתברך.

ואם חפצים אנו בקרבת אלקים, עלינו להתבונן היטב במשמעות הימים האלו, כדי שגם אנו, במצב שכל אחד נמצא בו – נזכה להתעורר באמת, כי ההתעוררות היא התחלת ההתקרבות, כשאדם יודע שהוא רחוק, ועל ידי זה מסיר מעצמו לכל הפחות הסתרה אחת, שיודע שה' נסתר ממנו, ועל ידי זה זוכים להסיר את עצם ההסתרה ולהגיע לתיקון השלם, ולהדבק בו יתברך באמת. וכשנהיה באים ליטהר, אזי יסייעו בידינו, והוא יתברך יעניק לנו את הכח, הזכות והיכולת שנוכל להשיב אליו את כל האבידות שאבדנו בעונינו.

ונעשה זאת על ידי התבוננות מעמיקה בנבכי הפרשה הראשונה של פרשיות שובבי"ם.

הנה בפרשת השבוע (שמות), אנו קוראים בתורה הקדושה (שמות א, ה): "ויהי כל יצאי נפש יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים"; ואומר רש"י: ויוסף היה במצרים – 'והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו'. והנה רש"י הקדוש מפרש תמיד לפי פשוטו של מקרא, ורש"י מגיע למסקנא, שדבר אחד ויחיד באה התורה הקדושה ללמדנו, שיוסף הצדיק, אף שהיה במצרים נשאר צדיק. ומזה שנקט הלשון "ללמדנו", חייבים אנו לומר שיש לנו ללמוד מזה איזה לימוד, כי זו כוונת הכתוב.

ואם נתבונן נראה, איך שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו, הכין לנו בפסוק זה מתחילת הפרשה הראשונה של שובבי"ם, לימוד נפלא והתחזקות עצומה, לכל אחד ואחד באיזה מצב שלא יהיה בו, כי אנו גם כן נקראים "יוסף", וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נה:): 'האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא' (מי שנכנס לעיר, וירא הוא מעין רעה, כלומר, מעינם הרעה של הרבי המצויים בעיר גדולה, יאחז אגודל ידו הימנית בידו השמאלית, ואת אגודל ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר כך, אני פלוני  בן פלוני, מזרע יוסף בא, שאין עין רעה שולטת בו). נמצא, שכל בר ישראל יכול להעיד על עצמו שהוא מזרעא דיוסף.

והכוונה היא, שהרי בכל יהודי מושרש בחינתו של יוסף הצדיק שנעשה מרכבה למדת יסוד צדיק, מרוב קדושתו הנוראה, ועמידתו הגדולה והנפלאה בנסיון. ולכן, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, מאחר והוא משורש קדושת ישראל, יש בפנימיותו את הכח הגדול והקדוש הזה של יוסף הצדיק, אם ישמור על עצמו כראוי. וכדאיתא בזוהר הקדוש (בשלח נט:), "ועמך כֻּלָּם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעי' ס, כא), 'דכל מאן דאתגזר ואתגליא ביה רשימא קדישא ונטיר ליה אקרי צדיק' (שכל מי שנימול, ונתגלה בו הרושם הקדוש, ושומר אותו, נקרא צדיק); ואי אפשר לומר שרק יחידי סגולה יכולים לזכות לזה, כי סוף כל סוף השם יתברך מצוה אותנו בתורתו הקדושה, להתקדש ולהיות שמורים, ואם אנו אומרים שאי אפשר, הרי שאנו עושים את תורתו הקדושה פלסתר, חס ושלום.

והדברים האלו צריכים לעורר אותנו מאד, כי הלא יש בנו את הנקודה של צדיק, וזה תלוי רק בנו, ואם נרצה זאת באמת, ובפנימיות הרצון דווקא, נזכה למידת צדיק יסוד עולם, ומי זה שיוַתר על תואר כה נכבד, בשביל שלא יכל להתגבר על יצרו אפילו רגע אחד?

ועיקר מה שכל אחד חושב, שאין לו כוחות לעמוד כעמודא תקיפא בהאי עלמא (כעמוד תקיף בעולם הזה), הוא בגלל שאינו מודע לכוחותיו, ואין לו את המידע הדרוש אודות סגולת נשמתו הגבוהה, וחושב שהוא כה נחות מבחינה רוחנית, עד שכבר אין כל כך נפקא מינה איך הוא מתנהג רחמנא ליצלן, אם כך או כך חס ושלום. וביותר, הוא טוען לעצמו, הרי יש היום כאלו נסיונות קשים ומרים, כאלו רחובות פרוצים, כל כך הרבה טומאה וזוהמא מלאה את כל העולם כולו, ואיך יעמוד איש חלוש בדור כזה?

לכן באה התורה הקדושה ואומרת: "ויוסף היה במצרים", נכון שמצד עצם החולשה וכנגד עומק הרע, לא היינו יכולים להתחזק כל כך, זה רק מצד עצמנו, אולם זכור נא איש יהודי! שכבר היה יוסף הצדיק במצרים – ומזרעא דיוסף קאתינא – זה מצד עוצם קדושת ומעלת הנשמה הקדושה.

ולעצם הטענה של הדור הירוד והנסיונות העצומים, עלינו לזכור, שיוסף הצדיק, שהיה רגיל ללמוד אצל הבחיר שבאבות, אביו יעקב – תורה וקדושה בתכלית המדרגה העליונה, ולהיכן נפל ונשלך? – למצרים מקור הזוהמא, מה שברור, שזו ירידה נוראה לאדם שהיה רגיל בקדושה גבוהה, ותיכף נפל למקום שהוא שאול תחתית ממש, ועצם הנסיון הזה הוא כבר ירידה לאיש עליון כזה, ושם דווקא, זכה לתואר הנשגב שלו – יוסף הצדיק! כמו שכתוב בזוהר (עי' ויצא קנג: וישב קפט:) – 'אוּן דָארְט הָאט עֶר זִיךְ דֶערְהַאלְטֶען' (ושם הוא התחזק, והחזיק מעמד).

ויש עבודה גדולה וחשובה להשתמש בכשרון כוח הציור שבאדם [עיין בשפת אמת (וירא, תרנ"ו) בענין כח הציור], שהרי לא סתם נטע בנו ה' כוח דמיון וציור, לתאר לעצמו ולהתבונן במעשה זה, איך בנן של קדושים, קדוש ונורא בעצמו, כמו יוסף הצדיק – מוצע למכירת עבד בין מצרים פחותים ומגושמים, וכמו שאיתא במדרש (שמו"ר א, כב): 'מצרים שטופי זימה הם וזרמת סוסים זרמתם'; וכל המעשה שאירע עמו במעשה פוטיפר, שהיתה לו אז צרה איומה מחמת הסיבה שבעבורה קנהו בכלל, כידוע מדברי חכמינו ז"ל הקדושים (עי' ב"ר פו, ג).

ואחר כך "ותשא אשת אדוניו את עיניה" (בראשית לט, ז), שזה ממש אש בנעורת בגיל כזה – 'יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומאו', כמאמר המטרוניתא לרבי יוסי (ב"ר פז, ו), רחוק ממקום גידולו הקדוש, בלי כל החברותא מסביב, אלא חי לבד, בודד וגלמוד, ואינו רואה לנגד עיניו מראה של אדם כשר אשר ירא את הבורא ובמצוותיו חפץ מאד, אשר זה לבד הוא נסיון גדול ועצום.

והנה הוא נשאר בצדקו ובתומתו, שנים רבות כל כך! ואפילו כאשר עלה לגדולת דרגתו כמשנה למלך – שליט בעל יכולת בלתי מוגבלת אשר אין גדול ממנו בכל הארץ, הנה נשאר הוא אותו יוסף הצדיק – מרכבה למידת היסוד, והדברים האלו נוראים ממש!

ואם נחשוב שהתורה הקדושה 'סתם' מספרת לנו סיפורי צדיקים, ממדרגתו של בחיר אומתינו, באה התורה הקדושה בפרשה זו ומגלה את עינינו: – לא! וכמו שרש"י תובע להבין: – ומה בא ללמדנו? – שבהכרח יש כאן איזה לימוד –  ועונה: שיוסף היה במצרים ואף על פי כן התחזק להיות עומד בצדקו, זה הלימוד שלנו.

ומה שצריך להבין כאן עוד, שאת הפסוק הזה, בשבח יוסף שהיה במצרים, ואף על פי כן עמד בצדקו, זה נכתב כאן לפני השעבוד, ולא לכאורה במקום שמסופר בהתוודע יוסף אל אחיו, ששם היה צריך לכאורה לכתוב בפירוש שהיה אותו יוסף וכו', וגם מדוע לא נכתב בפירוש רק ברמז? והלא הקורא בפסוק לפום ריהטא עלול לחשוב חס ושלום כאילו זה סיפור דברים בעלמא, ולא כאשר היא באמת תורת חיים והוראה לדורות, בחיזוק אהבה ויראה. ועוד, שהלא ממשמעות הפסוק לפי פשוטו יותר נראה לפרש "ויוסף היה במצרים" להיפך – שזוהי בחינתו חס ושלום, בחינתה של מצרים!

ובוודאי רש"י הקדוש מפרש הפירוש האמיתי, אך מדוע לא נזכר דבר זה בתורה הקדושה בפירוש גמור – במילים ברורות, שיוסף היה צדיק במצרים ולא הרע מעשיו וכו'.

אלא שגם בזה טמון אור מופלא רום מעלה. שיהודי יֵדַע, כי גם כאשר נראה שנקודת יוסף, פנימיות היהודי הקדושה, שקועה בתוככי המיאוס של בחינת מצרים, שהוא סוד כל הגלויות כמאמרם ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל הגלויות מכונים על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל'; אף על פי כן צריך שיבין כי אם אמנם יש מה לתקן, ויש חיוב והכרח להוציא את נקודת ציון [בגימטריא יוסף], מהגלות המרה של השעבוד הרוחני וכו', ולכן נכתב רק ברמז גדולתו של יוסף, גדולתם של כל ישראל שפנימיות הנקודה תמיד נשארת.

וכן אין קשה למה לא הזכיר זאת בהתוודע יוסף אל אחיו. כי אמנם דווקא כאן מקומו כהקדמה לשעבוד המר של מצרים, שהוא בכל אדם בכל דור ובכל זמן, שיהודי יורד לתוך מצרים אותיות מיצר ים, שהדעת שלו בגלות, ונדמה לו אי אפשר לו לידע את ה', אינו יודע ומרגיש את מציאות השגחתו יתברך הפרטית, ואיך שרק הוא מנהל את העולם בפרטי פרטיות, ואם כן, אין מה לכעוס ולרגוז על שום ענין, רק להיות שרוי בשמחה עצומה באלקות וכו', את כל זה אין יודעים וחשים כשעוברת איזו צרה או משבר גשמי ורוחני, ואז האדם מונח היטב היטב בעומק בור הגלות של מצרים הפרטי שלו ועוקר את עצמו לגמרי מאור האמונה הקדושה, ומתרחק מאור פני מלך חיים חס ושלום.

וכדי שיהיה לנו חיזוק בזמנים הקשים בא הפסוק ואומר לנו, דעו! "ויוסף" – נקודת שורש קדושתכם, היה במצרים – במקומות היותר גרועים, ערות הארץ, ואף על פי כן עמד בצדקו, ולכן גם אנו יכולים להתחזק ולהישאר קיימים בקדושה ובטהרה כראוי.

ואף אם אדם פגם וירד לשאול תחתית, צריך שידע שהוא יכול לעלות משם, כי בכוח הדעת דקדושה, סוד משה רבינו, שמגלה לכל איש ישראל שיש הקדוש ברוך הוא בעולם כמו שכתוב (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", שהוא מעלה את "עצמות יוסף" ממצרים, היינו, שבכוח הדעת דקדושה אפשר וניתן לתקן הכל, ולשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, ויהיו לפניו זכים ונקיים כקודם החטא.

והנה רבינו יונה כותב ב'שערי תשובה' שלו (שער שני, אות ל'): 'באיחור תיקון הנפש, היצר הולך ומתגבר, ויקשיח הלב, ויקשה עליו לתקן נפשו אחרי כן'. ועל כן עלינו להתעורר מאד, ויפה שעה אחת קודם.

כי אוי לו לאדם שלא תיקן חטאת נעורים, אוי לאדם שהולך בשרירות לבו, אוי למי שחושב שמעשיו בעבר אין להם ביטוי בהווה ובעתיד, כי טועה טעות גדולה ומרה, כי 'בעוד שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו ואינו נפרע, יתנו לב החוטאים לפתותו בתשובה ותפילה. "ולשון רכה" בתפילה ובתחנונים, "תשבר גרם" – עצם קושי הגזירות' (לשון רש"י משלי כה, טו).

ואם בכל עניני עבירות הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בחטאים כאלו שהנכשל בהם רחמנא ליצלן, אינו צריך רק 'לכפר' על החטא גרידא, כי אם פשוט לצאת מהחטא, כי צריך סייעתא דשמיא רבתי, שמי שפגם חס ושלום, יוכל אי פעם להשתחרר לגמרי מכבלי היצר הרע הגמור, במחשבה או בדיבור ואף גם במעשה חס ושלום. ולסייעתא דשמיא זו עינינו מייחלות ומצפות, כי לא רחוקה היא מאתנו.

וצריך שתדע, כי מי שזוכה לתשובה שלימה כזו, אשר אינו נכשל יותר בחטא, זוכה לזיכוך עצום כלשונו הזהב של רבינו המבי"ט זיע"א בספרו הקדוש בית אלקים (פרק ה'): – 'כיון שבא לידו דבר העבירה וניצל ממנה – בצער שנצטערה הנפש בצער הגוף, במה שלא מילא תאוותו עתה, כמו שהיה רגיל, נזדככה ונצרפה מעובי אותו העון. וכן בכל מה שבא לידי לחטוא וניצול ממנה, והתמיד בתשובה זו, נזדככה הנפש וחזרה לאיתנה הראשון' עד כאן לשונו. ולזיכוך כזה עלינו לשאוף להגיע.

אולם, על דבר אחד צריך לתת את הדעת, וצריך להאמין ולזכור: – "אם רוצים – יכולים"! ורק בתנאי זה אפשר לזכך הנפש שתהיה כקודם החטא.

כי אחת הסיבות שגורמות לאדם להכשל בפגם מדת יסוד צדיק על ידי ענינים שהם היפך הקדושה, רחמנא לישזבן, אשר הוא חוזר ושב אליהם ככלב שב על קיאו, וגם נמנע לעסוק בתיקונו הגמור, היא העדר האמונה והידיעה בעיקרון הבחירה, שיש לכל אחד בכל מקום ובכל זמן – שדרגת האדם היא בידו, ברצותו עושה וכשאין ברצותו אין עושה…

העדר זה, הוא תוצאה מהתרשלות איומה מהתעוררות דקדושה, באשר מרוב מרירות שיש לו ממצבו הרוחני, נכבה אצלו אור הקדושה, ואין לו שום חשק לרוחניות, ואינו מסוגל להאמין שעדיין בידו הדבר, ונדמה לו שהוא כבר מוכרח במעשיו חס ושלום.

והתרשלות זו באה גם היא מחטא זה עצמו, וכשמתבונן במעשיו ותוצאותיו המרות, חושב באסונו כי רב, שלעולם לא יוכל לצאת מזה, ואת זה, בעצם, רוצה הבעל דבר – השונא הנצחי להרויח – כי אין ענינו רק להחטיא את האדם לפי שעה, ולהרגו במיתה זמנית, אלא שרוצה לראותו נאבד אבדון מוחלט עולמי.

והנה רק כאשר מאבד ממנו את הרצון דקדושה, יכול להמיט עליו אבדון רוחני זה, על ידי שקלקל לו את צנו"ר השפע הוא מידת יסוד המשפיעה, צדיק יסוד עולם, קדושת יוסף הצדיק, על ידי זה משבר גם את הרצו"ן, עד שלא רק שאינו מתחרט וכואב עד פנימיות הלב על שחטא כל כך, אלא גם כבר אינו רוצה, כי בזה שאינו מאמין שיוכל לצאת מזה, כבר אינו משתוקק ורוצה בזה, כי זה דרכו של עולם, שהאדם אינו רוצה להשיג דבר שברור לו שאין בידו להשיגו, ועל כן כשאינו מתעורר כראוי וכנדרש להציל את נפשו הקדושה מרדת שחת, אזי ברבות העיתים, כבר לא אכפת לו שום דבר ואינו מתחרט כלל.

ודעת לנבון, כי ההפסד שמפסיד האדם שחייו מתנהלים בהתנהגות בלתי טהורה – הוא איום ונורא, כי מלבד שהחוטא נעשה לאיש כעסן ועצב, ומריר בלי גבול, ואין לו שום סבלנות וישוב הדעת לשום דבר, לא בגשמיות וכל שכן שלא ברוחניות, ואף גם הדברים הטובים, הנחמדים והמתוקים שבאידישקייט (יהדות) – קדושת שבתות ומועדים, וכיוצא באלו, שיש לכל יהודי כשר הרגש נפלא פשוט, וסיפוק הנפש ותענוג ששומע בקול השם אלוקיו, כל זה נעדר מהאומלל המסכן הזה, שהחליף את התענוג והשעשוע האמיתי והנצחי, בתענוג עב ומגושם, שהוא תענוג קטן של רגע אחד, והוא עונג כוזב לגמרי הנמשך רק מדמיון.

הבה נזכור, שהפוגם והחוטא, רחמנא ליצלן, אין לו שום חיים אמיתיים גם בעולם הזה, כולו נמצא בתוך חושך ואפילה ואינו רואה שום אור, והוא עִוֵר לגמרי שמאבד את אור נקודת האמונה הקדושה, וחי כשיכור מתרונן ביין, וכמלח שספינתו נטרפה בלב ימים, ללא טיפת רוגע, עליו ניתן לקרוא מקרא שכתוב (תהלים קז, כז): "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע".

וכל זה מעשה היצר המפתהו רק כהקדמה למה שהוא רוצה לחתור באמת, כי זאת עלינו לידע היטב, שהבעל דבר רוצה דבר אחד: – "התרחקות מהשם יתברך", והיות שלעולם אינו יכול לפעול בצורה מושלמת ומוצלחת את זדון רשעו כי אם על ידי עון זה, על כן הוא משתדל ביותר להחטיא את בני העולם בני אל חי דייקא בחטא הנורא הזה, שהוא כדברי הזוהר הקדוש (ח"א קסט:): – "נגעי בני אדם" (ש"ב ז, יד). ועל ידי זה סמוך ובטוח, כי גרם לו את הסתר הפנים האיומה מאור פני מלך חיים יתברך שמו, וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קפח.): – 'מאן דאושיד זרעיה בריקניא, ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמה דאת אמר (תהלים ה, ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", בגין דא לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין'.

גיוואלד! גיוואלד געשריגען! (אהה! צעקה גדולה ומרה) עד כמה החטא גורם, אין ערוד ממית, אלא החטא ממית (ברכות לג.), אין מיתה בלא חטא (שבת נה.), הרי המיתה הכי גדולה היא המיתה הרוחנית, שהרי רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), אין יסורין בלא עון (שבת שם), אין שום יסורים יותר גדולים וכואבים, כמו יסורי החטא, יסר יסרני י-ה (תהלים קיח, יח), וכשפוגמים חס ושלום במוחין שהם בסוד י-ה (ע"ח שכ"ח פ"ה) – זהו ה"יסור יסרני" הכי גדול, כי אין רע יותר מזה.

ואם אמנם אי אפשר להתבונן במילים הנוראות הללו בו בזמן שהיצר כבר פרש את מצודת פיתוייו על האדם עד שכבר לא יכול לנשום, כי אז כבר צריך רחמים רבים, שיוכל להפטר ממנו. ועם כל זאת ברצון אמיתי, יכול כל האדם, באיזו דרגה שיהיה – להציל נפשו ממות… ועובדה זאת צריך לחקוק בתודעה מיליוני פעמים.

אבל החכם עיניו בראשו, הבורח מן הצרה הוא פִּקֵחַ, להקדים רפואה למכה, להתבונן ברעת היצר האויב עוד לפני שהוא כבר כבש את השטחים, עוד לפני שהרס את מוצבי הגבול, כשהוא עדיין עומד בחוץ [זה האורח הרע, שכשמכניסים אותו פנימה הוא נהיה בעל הבית, כמו שדרשו חכמינו ז"ל (ב"ר כב, ו) על הפסוק (ישעי' ה, יח): "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה", אמר רבי יצחק: בתחלה הוא נעשה אורח ואחר כך הוא נעשה בעל הבית].

ובודאי אין הכוונה, שצריך להכניס המח הקדוש בדברים לא טובים שמציע היצר, הס מלומר כזאת! ואדרבה, כל איבערטראכטן שעושין נטמעים יותר ברע. אלא הכוונה שצריך להחדיר בלב רעדה אמיתית ושרשית, שלא אתרחק מהבורא יתברך לעולם, ולעשות הסכם חזק בנפשו, שבתור חיָל נאמן למלכו של עולם, ימלט נפשו מכל דבר שיכול לגרום להתרחקות זו.

ומקור הדברים, שעל האדם לסגל בתוככי נפשו פנימה – חרדת הפגם ביסוד הוא מדברי הזוהר הקדוש (ח"ב כו.) אשר זו לשונו: 'באתר דא שריא יראה, דחלי מהאי אתר, דאי בהאי לא ישרו דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקודשא בריך הוא לעלמין בשאר פקודוי'; (במקום הזה, הוא הברית – שורה יראה, שהאבות הקדושים יראו ממנו שלא לפגום בו חס ושלום, שאם בזה לא ישרה פחד על ראשו של אדם, לא יהיה ירא מן הקדוש ברוך הוא לעולמים בשאר מצוותיו) עיין שם. וראה בספר הקדוש 'תורת חיים' מהצדיק הקדוש רבי חיים מקאסוב זיע"א (פרשת וארא ד"ה וגם הקימותי) שמצטט זאת, ומבארו לפי דרכו.

ועל כן צריך להזהר מאד, שלא ליפול לשאננות – אֵם כל חטאת! היינו, שלא להניח להבעל דבר שום ויתור כלשהו, כלל וכלל לא, כי הוא אויב נורא ואיום, וכדרך שמתמודדים עם אויב אכזרי, שאין מוותרים אפילו מעט, כי יודעים שהנצחון תלוי בביטולו הגמור, כך הם עניני התאוות המרחקות את האדם מהשם יתברך, על האדם לגלות כלפיהן יחס של עוינות נוראה, לדעת שעומד מולי אויב מרושע בלתי מתפשר.

ובתובנה זו, להקדים לתעב את השונא לפני בואו – בבחינת (תהלים צז, י): "אהבי ה' שנאו רע", ובכח השנאה הזו יהיה עומד מוכן למלחמה הזו שהיא מלחמת היצר אשר היא הגדולה מכל המלחמות שבעולם – ועל ידי זה זוכים לנצחו.

וכך עלינו להתנהג: תיכף ומיד, בשבריר השניה בה עולה במדעי מוח האדם, איזה הרהור דק מן הדק, או איזו דחיה קטנה שבקטנות מקדושת מידת היסוד, צריך להתגבר בכל הכוחות, ולהיות מוכן עד כדי מסירות נפש, עד שפך דם התמצית ממש, בלי שום גוזמא – ורק בהסכמה חזקה כזו – בלי שום ויתור כלשהו, אפשר להכניע את הבעל דבר ולגרש את הרוח רעה, שהיא הרוח שטות.

בלי הסכם חזק כזה, לא ניתן להיות קדוש וטהור כלל.

ויסוד זה למדנו רבינו יונה אגב אורחיה (שער א' סי' יא): 'העיקר השני עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד, ואם און פעל לא יוסיף, כענין שנאמר (יחזקאל לג, יא): "שובו שובו מדרכיכם הרעים", ונאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו". ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב! על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת – ראשית תשובת האיש הזה החרטה' וכו'.

הנה כי כן, מתקו דבריו הקדושים: לגעור בים התאוה ויחרב!

ואם רבינו יונה כותב כך, סימן שיתכן לייבש את ים התאווה לגמרי…

ואם בנצחון על אויבינו עסקינן, עלינו להתבונן – איך מנצחים אויב? – רק על ידי שמודעים לכוונתיו ומטרותיו האמיתיות, דוקא אז אפשר לנצחו ולכבשו. והנה פה כוונת האויב האמיתית היא כנזכר, אך ורק – לאבד מהאדם כל רצון ותקוה לעבודת השם.

רצונו של כח הרע הוא לייבש כל לחלוחית של התחדשות, שאז מאבד ממנו כל רצון להתאמץ לשנות את דרכו, ולא בחינם קוראים לחילוני שחזר בתשובה – 'בעל תשובה' [אף שזו הרי דרגה עליונה מאד – וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ב): 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'], כי אדם זה הפך את עצמו מכל וכל, הוא הרס ופרק את אישיותו הקודמת, ובנה במקומה אישיות חדשה, וכדאמרי אנשי: 'זה לא זה', עד שהבין הבעל דבר שהכתובת שונתה, ומעתה כאילו תלויה מודעה: – "עברנו מקום"…

ואם אמת נכון הדבר שבמלחמה פנימית של איש כשר מיניה וביה, הרבה יותר קשה להינתק, כי ממה יתנתק? הרי הכל בא בכל יום, ובכל מצב, אף על פי כן, עלינו ללמוד מה'תשובה' של הרחוק, מעמקות הרעיון הזה, התחזקות גם לדידינו, שאני מחליט בהחלט חזק ותקיף: מהיום "והנה איל אחר", איני אותו טיפוס קל דעת ונח להרשיע כמו מקודם, לא איכפת לי מה אני ומי אני, מעתה [– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר כא, ו)], על משמרתי אעמודה בהתחדשות חדשה לגמרי.

חלק מהשינוי המהותי הנפעל בנפש האדם, הוא יסוד היראת חטא המחודשת שלא היתה בו עד הנה, מיום קבלו על עצמו עול התשובה וקרבת אלקים עליו לחוש כמו חיל המקבל דיווח מזהיר שהנה הוא עומד בפני הסתננות של הגרועים שבאויבים שרוצים לרוצחו נפש, ואז ויקץ כישן מתוך תרדמת השאננות שלו, כל חושיו נדרכים, דם זורם באבריו, חושיו מתחדדים, כוחות נפשו נהיים מתוחים, תופס הוא את המשקפת בחיל ובזריזות של לוחם מאומן, וכל כולו עומד במצב של היכון.

ועוד, קיימות שתי בחינות בנצחון מלחמה גשמית. במקרה הפחות טוב – אם השונא מתגבר מאד, אין ברירה כי אם להמלט ממנו ולהנצל. בנצחון המעולה ביותר – לשעבדו כשבוי מלחמה. ושתי בחינות הללו קיימות באוייב הרוחני, קודם כל צריך להכניעו כליל, וכאשר אינו מציק יותר כבעבר, שזה סוד ה'אתכפיא', אז באה העבודה של ה'אתהפכא' – להפוך את הרע לטוב, את כוח המושך לטומאה למשרת הקדושה, לרתום את הסוס למרכבת המלך – מלכו של עולם, כביכול. אבל ראה היטב בתניא קדישא (ח"א פכ"ז).

[וצריך לזכור, שהאויב הנורא של החטא הזה, הוא אויב אכזרי מסוכן ונורא עד מאד! ולא רק על דרך משל ונמשל, כי אם מסוכן במלוא מובן המושג של המילה, אין כוחה של העט אפילו לתאר את מקצת דקצת של ההרס הנורא שזה זורע בכל תחום בחיים רחמנא ליצלן. ועוד, שהאויב הזה אינו בא חזיתית, כמו שאר אויבי הנפש, אין תאווה זו דומה לשאר התאוות, אינה באה לאדם כשהוא רוקד עם ספר תורה בשמחת תורה – עדיין לא… הוא מסתנן, הוא מתחיל עם דיבור לא כשר, עם שמיעה לא נכונה, עם הבטה רעה, הסתכלות אסורה… הוא מגרה ומגרה, הוא מפיל לאט לאט, זהו לוחם עשוי ללא חת, אינו מתעייף לעולם, ואין לו כל כוונה לוותר, כלל כלל לא, ויש לו בעברו הצלחות לא מבוטלות, שבכוחן הוא בא שוב ושוב, משלחה והיא חוזרת. ועד שאינו רואה כיוון ברור באופן חד משמעי, לא נמאס לו אף פעם, וגם אז כולי האי ואולי, לעולם לא!]

והיות וגלוי וידוע לכל אחד, שעיקר הצלחתו הוא רק כאשר האדם מאבד את החשק שלו לרוחניות, לעשות בכל פעם 'משהו' לכבוד קונו, אין לו שום רצון מעורר, הוא ישן ורדום במישור הרוחני, והוא נדמה בזה לחיל שומר במוצב צבאי היושב באותו מקום שלושה ימים ושלושה לילות ולא אירע עדיין שום דבר יוצא דופן, אז הוא מרשה לעצמו לנמנם קצת, כי הוא משתעמם, ושוכח חובתו למשלחיו. אם ננהג כחיל הזה, אוי לנו ואבוי לנפשנו! כי עיקר השמירה מפני החטא הוא רק על ידי התעוררות תמידית להשם יתברך, והתרפקות בלתי פוסקת על אהבתו ויראתו.

כן, להתעורר, בהתעוררות נוראה!!!

התעוררות תמידית…

עלינו לזהות את נקודות התורפה ולשאוג – "לא תנצח אותי אויב מרושע, אני כן רוצה, רוצה, רוצה ורוצה".

ואת זה רואים בחוש, כשאדם רוצה משהו, יהא אשר יהא, וזהו רצון אמיתי וכן, 'נישט גֶעפָאפְּט' [לא מרומה], אז סופו שהוא מצליח להשיג את מה שהוא רצה.

ועוד נקודה חשובה – הנה טבע אדם הוא, שכאשר עסוק ומוטרד, אף כשמתעייף ומצטבר חסרון שעות שינה ומערכות גופו מאיימות למוטטו כליל, הגם שפועל בעצמו לשכב לישון מחמת ההכרח, אף על פי כן מחשבותיו הטורדות בענינים הרבים המוטלים עליו – משוטטות אחת הנה ואחת הנה ואינו מסוגל לישון, ולא יירדם כי אם בקושי רב. וכמו כן ברוחניות, אדם שמפעמת בו התעוררות תמידית להשם יתברך, חובותיו כלפיו אינן מניחות אותו ליפול לשאננות, והוא ערני באופן רוחני תמיד, בבחינת (שה"ש ה, ב): "אני ישנה ולבי ער".

והנה גם זה ברור ופשוט, שכאשר האדם עצוב וממורמר, הוא מאבד כל כושר פעילות, ואף אם הוא חייב מתוקף תפקידו להיות עסוק ולהשלים איזו פעולה, אפילו הכי מחמת עצבותו אינו מסוגל לעשות כלום, כי הרצון לפעול, חדות חיים, סיפוק שבא על ידי פעילות ושמחת קצירת פירות הטרחה, שזה, כידוע, התענוג הגדול ביותר – ממנו והלאה.

וכן הדבר ברוחניות, הבעל דבר מסבב עמו כמו מעגל קסמים, קודם משתדל להחטיאו, וכשנופל ברשתו ושב וניחם על רעתו איך הרשיע כל כך, נשבר ברוחו ונפשו עגמה, ואז שוב פירצה קוראת לגנב – הבעל דבר, וגנב, אם קוראים לו – בא. ועל ידי זה נכשל עוד, ואז הוא שוב שבור לגמרי, עד שהבעל דבר מצליח להוציא את האיש הישראלי ממעגל הקדושה אל בחינת חוץ לגמרי, רחמנא לישזבן.

ואם נתרגם את כל האמור לשפת הפעולה המעשית, כי הרי 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה' (אבות א, יז), נקבל תמונה ברורה בכל התהליך של הפיתוי וההחטאה שפועל יצרו של אדם לרע לו, וזה ריוח גדול כשיודעים כיצד דרכי פעולת השונא.

בעוונות כי רבו – תופס הבעל דבר את האדם כאשר הוא מרוקן מתוכן פנימי רוחני, שבור, משועמם ומסכן, ומציע לו סיפוק ותענוג משלו. וכך הוא מצליח בקלות, כי הרי לטלטל עגלה ריקה – אין קל יותר מזה! כי הלא מה יותר פשוט מלהחטיא אדם ריק? כי זה טבע שטבע הבורא בברואים, שאדם מוכרח לשאוף לאיזה תענוג, ואם חס ושלום אינו מוצא תענוג בנשמה, מחפש תענוג גופני. ובשביל הבחירה והנסיון, זהו עיקר הבחירה והבחינה של כל אדם בעולם השפל הזה – שאסור לו להיות שרוי בבטלה ובריקנות, ולו לרגע, חס ושלום.

והמבצר המנוצר בפני פיתויי החטא – ההתרוקנות הרוחנית, הוא השמחה התמידית, כי זאת נראה בחוש, שכאשר האדם שרוי בשמחה, בגדלות המוחין ובישוב הדעת, אזי אין מוחו מסוגל להרהר בדברים לא טובים, והבעל דבר מחכה לשעת הכושר של יאוש ועצבות, כדי שיוכל להחטיאו, שאז מאבד ממנו את דעתו כמו שאמרו (סוטה ב.): 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

וברור כשמש, שעם דעת כלשהי, אפילו קלה שבקלות, לא היה אף אחד חוטא, ובפרט לא בגועל נפש שכזה, כי על ידי תחושה עמוקה של קרבת אלקים – כשאדם מאמין באופן ברור וזך שהקדוש ברוך הוא עומד ומסתכל עליו בכל רגע ורגע, בודאי ובודאי היה מתאפק, אלא מאי? הבעל דבר מרדים את האדם, ואז, כמו בניתוח, שעושים לפניו הרדמה כללית, הוא מוציא ממנו את הדעת דקדושה, ומכניס תחתיה רוח שטות כנ"ל. וכיצד מרדים אותו? על ידי העצבות שמכניס בו, כי כשיש לו עצבות אינו מסוגל להחיות את עצמו, ולהתענג מענין אלקי, והוא בבחינת מת. ואז הוא פונה לעינוגים הבליים, ומבטיח לעצמו סיפוק מסוג אחר.

ואין איש שם על לב, שאת הסיפוק שהוא מבטיח לאדם, שוב ושוב, עוד ועוד, אינו מעניק לו, ולוּ פעם אחת בכל ימי חייו, ואין לו רגע אחד של סיפוק ושלות הנפש, כי זה ודאי שהנאה איננה סיפוק! ועל אחת כמה וכמה הנאה מדומה וכוזבת… כי אם ההיפך הגמור – חסרון וחטא, [וכדאיתא, שהתיבה 'חטא' הוא מלשון חסרון, כמו שכתוב (מ"א א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים" ופירושו: – חסרים מן המלוכה], ומשאיר בנפש פנימה חלל ריק פעור, שרק עם רחמים גדולים אפשר [ואפשר] לאחותו.

וכיון שנתברר לאדם, שעיקר הנצחון כנגד האויב הוא בכידונו של האויב בעצמו בסוד (ש"ב כג, כא): "ויגזול את החנית מיד המצרי". לכן צריך להתגבר דוקא להיות בשמחה ונחת רוח – 'שְׁטֶענְדִיג צוּפְרִידֶען' (תמיד מרוצה), ואפילו שבחיי האדם ישנם דברים רבים שהם מכעיסים ומעציבים אותו ומדכאים את רוחו, צריך להתרגל להיות 'אדם מציאותי' לפי הגדרה רוחנית [היינו, בדרך כלל, אנשים רגילים לקרוא לאדם שרוצה רק 'גֶעטְלִיכְקֵייט וְאִידִישְׁקֵייט' (אלוקות ויהדות) – אדם מרחף, תלוש מן המציאות… אבל מי שיש לו אפילו טיפת שכל בקדקדו, הוא מבין שאם החיים חולפים ועוברים כה מהר, ואחריהם באים החיים הנצחיים, אז דווקא האדם שמסתכל על העולם הזה בדרך של ארעיות, ואילו לתוכן הפנימי שגנוז בעולם מיחס את החשיבות המירבית – הוא האדם הריאלי והמציאותי באמת], כזה הוא 'אַ עולם הבא יוּד' (יהודי של עולם הבא), שמשתעשע תמיד בענינים של עבדות ה'. ועל זה הלוא כתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". וכשחיים כך, כבר לא באים לאדם שום הרהורים רעים וזרים, ויכול לכוף את תאוותו ולשעבדה אל תאוה נעלית – להאיר על נפשו אור פני מלך חיים יתברך שמו.

ואפילו בתקופה של טרם-נצחון זמן המלחמה והמאבקים הבלתי פוסקים בין כוחות הנשמה למאוויי הגוף, כשכל אחד מושך ותובע כולו שלי, ואז בעוונות, האדם באמת מרגיש תענוג רק בדברים גשמיים, ואף שהוא עובד על זה ולוחם עם זה, בכל זאת אולי יש מקום לומר ש'המציאות' מוכיחה שהרי שהוא מנוצח? התשובה היא: לא!

כי כל זמן שהאדם עדיין אוחז במצב של לוחמה, והוא חדור רוח קרב בלתי נכנעת, אינו מנוצח אפילו לרגע אחד, ואדרבה! ניתן לומר עליו שהוא מנצח בכל פעם, כי בעבודת ה' העיקר מה שחשוב הוא המאבק, אף בזמן שעדיין לא זכה לראות שום נצחון ממשי.

ובזה פירשו דורשי רשומות את מאמרם ז"ל (מגילה ו:): 'אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן'; ולכאורה אינו מובן, וכי לזה צריך אמונה? והלוא אם יגעתי ומצאתי הרי אני רואה שמצאתי… אלא שצריך לדעת, שברוחניות – עצם היגיעה היא מציאה, כי במהלך היגיעה מנצחים הרבה, לדוגמא: "אם זכיתי להתגבר על עצמי ואפילו פעם אחת, שלא להסתכל במקומות האסורים, בזה בעצמו נצחתי, הדחקתי והרחקתי את האויב שיהיה נסוג אחור כמה מילין, ויצטרך להתחיל הכל מחדש" [חזקה עליו שהוא יתחיל שוב ושוב… אולם אנכי בעזרת השם אנצחנו שוב], ועל כן נקט לשון 'תאמין'! תאמין באמת שעצם היגיעה והחיפוש אחרי כל דבר טוב הוא נצחי, היא מציאה ממש.

והנה ידוע לשון הזוהר הקדוש (תרומה קנ:): 'לית רעותא טבא דאתאביד מקמא מלכא' (אין רצון טוב שנאבד מלפני המלך), כי זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – רצון, כמו שכתוב (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה", עצם הרצון של היראים נחשב כמו עשיה. ועל פי זה מובן היטב מאמרם ז"ל (ברכות ו:) 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', כי בזה שחשב לעשות מצוה, הגביר את הרצון דקדושה שהוא הכל.

אמנם נכון שאסור לחטוא ולהתנצל ולומר, אני הייתי רוצה, רק שאיני יכול, ולכן אני חוטא בינתיים, כי בעניני 'לא תעשה' צריך להזהר בלי שום תירוצים ואמתלאות, ודווקא וביותר בעת של קטנות המוחין, כי בעניני 'לא תעשה' מתבטא הרצון בזה שלוחמים במסירות נפש, וכמו במלחמה שהחיילים המסורים אומרים: "אף אם היו אבידות עד עכשיו איננו מתייאשים ואיננו מוותרים".

…. היקר! אני מתחנן אליך! שים לב לדיבורים האלו, כי עיקרי תורה ואמונה נשנו כאן בקוצר אמרים, והכל תלוי בך, במה שתבחר, האם לחיות חיי עולם או לישן שנת עולמים, ולצד כל ההתעוררות הלזו אסור להרפות את הידים ולומר שממילא ההתמודדות התמידית הזו קשה עלי, וממילא אפול ואכשל ולא אוכל לעמוד בה, על כן מוטב שלא אתחיל ולא אעשה כלום, ושלום עלייך נפשי, אוי ואבוי! זו קשה מן הראשונות, כי 'תחילת נפילה ניסה' כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה מד:), זהו מצב איום ונורא של רפיון ואובדנות, "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים" (שמות יז, א) – 'שרפו ידיהם מן התורה' (תנחומא בשלח כה), זה נדמה בדיוק לחולה סופני שמאבד טעם בחיים ורוצה למות, ולכן הוא מפסיק לקחת תרופות, ומשם הוא עובר את גבול השפיות לתוך עולם של טירוף הדעת והנפש, ומעוניין להזיק לעצמו ככל היותר וכמה שיותר מהר, השם ירחם.

ובזה אפשר להבין מאמר חכמינו ז"ל המובא בזוהר ומדרשים, שהוא צריך הסבר בהשקפה ראשונה, כשכלל ישראל יוצאים לאחר הימים הנוראים עם לולבים ואתרוגים בידם (ויק"ר ל, ב): 'משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח? אלא מאן דנסב באיין בידיה, אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון'; עד כאן לשונו (ועי' בזוהר ח"א רכא.).

ולפי הדברים הנאמרים אפשר להסביר זאת ולהבינו היטב, וגם להוציא לקח טוב לבנות יסודות נאמנים לנקודה המדוברת, ולהימשך אחר הנעימות שיש בעבודת ה'.

והענין, כי באמת, כל אדם שעובר עליו מה שעובר בגלות תאוותיו המרות, והוא לוחם מלחמה עיקשת עם הבעל דבר הרשע ימח שמו הרוצה להכחידו כליל. ולפום ריהטא לפי הנראה לעין, לא רואים כל כך שכל היגיעה הקשה והטרחה העצומה שהשקיע בעבודת ההתגברות על הסתת היצר הצר הצורר עלתה בידו, ואדרבה, כל הענין הזה יכול לבלבלו לגמרי, כי הנה זה ימים ושנים שהוא עמל ממש במסירות נפש, ובינתיים הוא מסתכל על עצמו ורואה שאינו מצליח שום דבר, רק להיפך, וזה יכול לשבר אותו לגמרי, ולהפילו מהעבודה ומהתשובה.

ועל זה בא הזוהר הקדוש ומחזקו: 'מאן נצח? מי הוא הנקרא המנצח האמיתי, שאף שלא רואים כלום, אף אם לא מרגישים כלום – 'מאן דאחיד מנא דקרבא בידוהי', מי שעדיין בכל זאת לא מרפה, ועוד אוחז את כלי המלחמה בידיו, כי אינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן, רק עדיין מתעקש להמשיך ולנסות להמשיך להבריח את המצודות של השטן המכשיל, זהו נצחון מיוחד במינו, כי זה לא דרך להגיע אל כתר הנצחון, זהו נצחון בעצמו, המטרה העיקרית שלשמה באנו לזה העולם.

וראה נא איך שבפרשת השבוע רואים דבר נפלא, בענינה של בתיה בת פרעה כתיב (שמות ב, ה): "ותשלח את אמתה ותקחהו", לפי חד מאן דאמר שידה נתארכה, וזהו דבר פלא עצום מאד, איך יעלה על דעתו של אדם בר שכל, להושיט את ידו למקום שאינה מגעת, והרי היא לא ידעה שהשם יתברך יעשה לה נס, ומדוע זה עלה על דעתה להושיט את היד? וכאן רואים מהו כוח הרצון, היא רצתה מאוד לקחת את התינוק – משה, כי הבינה שזהו הרצון העליון להצילו וכו', לכן תיכף הושיטה את היד לגלות את הרצון שלה, ואף שראתה שזה דבר שאינו יתכן, כי יש מניעות והפרעות ממשיות על זה מחמת המרחק וכו', בכל זאת, עצם ההפרעה אין לה כח לבטל ממי את הרצון, ואני עושה את שלי, אף שעל פי שכל לא נראה כלל שאצליח, אני אושיט את היד, והשם הטוב בעיניו יעשה.

וזה כלל גדול בעבודת השם ובתיקוני התשובה – אני עושה את מה שאני כן יכול לעשות וכו', על כל פנים.

והנה זה ידוע, שמשה רבינו הוא בחינת הרצון, כדאיתא (זוהר ח"ב פח:), שמשה נסתלק בשעת רעוא דרעוין – רצון שברצונות, ומובא בספרי קודש, ש'משה' מבטל את העבודה זרה של פעור, בזה שנטמן מול בעל פעור, כי כוח הצדיק משה יכול לבטל את הכפירות של עבודה זרה, ועל כן משה עומד בין שמ"ד לרצו"ן, שמד בגימטריא 344, משה בגימטריא 345, ורצון בגימטריא 346, ומשה הוא המספר הממוצע בין שניהם. כי כוחו ובחינתו של משה רבינו, שאתפשטותיה בכל דרא ודרא (תקו"ז קיד.), מגלה לכל יהודי איך יוצאים מבחינות 'שמד' רחמנא ליצלן שזה כלל כל התגברויות היצר [כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קה:): 'כך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה], וזה כל ענין התקרבות לצדיקים שהם עומדים כחייץ בין הרע של בחינת שמד, ונוטעים באדם רצון אלוקי להתקרב להבורא יתברך.

וכאן יש רמז נפלא, שאם אדם אובד את כל חשקו ורצונו לעבודת ה', הוא נופל ממש לבחינת שמד, ומה יכול להציל אותו? רק הבחינה של משה – לברוח תמיד אל רעוא דרעוין, אל הרצון וההשתוקקות אחר השם יתברך. ותיבת מש"ה ראשי תיבות: – "מ'מכון ש'בתו ה'שגיח" (תהלים לג, יד), שעל ידי שמכניס בדעתו אמונת ההשגחה פרטית, ותולה עיניו למרום תמיד, ומושיט יד אף שנראה שאין זה שכלי, הוא יכול לזכות לרצון חדש וחזק להשם יתברך, וכאשר מגביר את רצונו כל כך, אזי השם יתברך עוזרו שנתבטלות כל ההפרעות, וזוכה לראות מחדש אנפי שכינתא קדישתא (פני השכינה הקדושה) בחינת משה, [כי צדיקיא אינון אנפי שכינתא (הצדיקים אלו הם פני השכינה – זח"ב קסג:)].

ועל כן, בתיה בת פרעה, על ידי גילוי הרצון החזק שלה זכתה למשה, שעומד בין בחינת שמד – שהלכה לרחוץ מגילולי בית אביה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר א, כג) – לרצון, שאדם ממשיך את עצמו ברצון חזק וחדש אל השם יתברך אפילו שנוצח על ידי הבעל דבר אלף אלפי פעמים – "איני מוותר, ועדיין אני רוצה להיות איש כשר ולנצח, כי עדיין אני אוחז מנאה דקרבא בידי, ובזכות זו בודאי אזכה לנצח את המלחמה בשלום".

….! שים לב, שלא דברנו עד עתה כלל מתיקוני החטא, כי אם רק בהצלה ושמירה ממנו, ואי בעית אימא, שזה בעצמו הוא התיקון הכי גדול – 'נִישְׁט זִינְדִיגֶען אִיז דֶער גְרֶעסְטֶער תִּיקוּן' (לא לחטוא הוא התיקון הגדול ביותר!), ובאמת אחד משלבי התשובה היא עזיבת החטא, 'אָפְּלָאזֶען אִינְגַאנְצֶען' (לעזוב אותו לגמרי)… ואי אפשר להיות שב וחוטא בעת ובעונה אחת, וכמו שאמר שלמה בחכמתו (משלי כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ואמרו רבותינו ז"ל (תענית טז.): 'אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר (משלי כח, יג): "ומודה ועוזב ירוחם", ואומר (איכה ג, מא): "נשא לבבינו אל כפים אל א'ל בשמים"'.

אך לזה צריך יותר התחזקות מהתעוררות, כי התעוררות שלא כראוי יכולה להפיל את האדם, ואת זה רוצה היצר, ומה שצריך הוא 'טוּהן אוּן טוּהן' (לעשות ושוב לעשות), ולא לעזוב בשום אופן את השם יתברך, כמו שכתוב (איוב יג, טו): "הן יקטלני – לו איחל"! ואף שמובא, וחוזרים על זה הרבה בקהל חסידים, שצריך להזהר שלא להפך ולהפך בחטא – שקורין אִיבֶּערְטְרַאכְטְן, ולהתעסק בעבר, אלא רק לעשות את הטוב והרע ממילא יפול, אין הכי נמי, זה הרי מטרת מכתבי זה, שנזכה לעשות טוב – תשובה מאהבה, תשובה היא גם כן עשה טוב, למאוס ברע, כמו שכתוב (תהלים צז, י): "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע". ואז כבר יהיה נתקיים – "שומר נפשות חסידיו".

ואקוה להשם יתברך, שכבר נזכה עוד בימי השובבי"ם האלו לתיקון השלם, ושיקויים בנו ובכל ישראל הפסוק: (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם, הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל". והריפוי הזה (בחינת 'אֶרְפָּה') יהיה מתוך חסד ורחמים, ולא על ידי צרות ויסורים חס ושלום, ונזכה להבין את הרמזים ששולחים לנו מלמעלה מתוך שמחה וטוב לבב ולא חס ושלום מתוך ההיפך רחמנא ליצלן, שאז… השם ירחם! ונזכה לשוב כבר בתשובה שלמה לפני השם יתברך.

מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש באמת, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 002 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פֶּתַח דְּבָרֵנוּ יָאִיר בְּאוֹר יְקָרוֹת, בְּדִבְרֵי מָרָן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע, שֶׁדִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ (סֵפֶר הַקָּדוֹשׁ 'תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף'; פָּרָשַׁת תָּבֹא): 'הָאֱמוּנָה הִיא דְּבֵקוּת הַנְּשָׁמָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא'. וּכְדֵי לְבָאֵר עַמְקוּת הָעִנְיָן הַזֶּה, עָלֵינוּ לְבָאֵר בָּאֵר הֵיטֵב  אֶת עִנְיַן מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְהַנּוֹגֵעַ לָנוּ מִזֶּה לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה. כִּי בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה, מִלְּבַד עִקַּר עֲשִׂיַּת פְּעֻלַּת הַמִּצְוָה בִּפְשִׁיטוּת, יֵשׁ בָּהּ אוֹר גָּדוֹל, נוֹרָא וְנִפְלָא, אֲשֶׁר הוּא כְּתַמְרוּר דֶּרֶךְ לָנוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ אוֹדוֹת קִרְבַת אֱלֹקִים, בְּאֹפֶן הַמְּיֻחָד לְאוֹתָהּ מִצְוָה. וְאִם כֵּן, הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁל אֱמוּנָה, שֶׁהִיא מִצְוָה הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַמִּצְוֹת, בְּוַדַּאי, הִיא הַבְּאֵר אֲשֶׁר מִמֶּנָּה יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים, וְעָלֵינוּ לִלְמֹד אֶת מַהוּתָהּ וְעִנְיָנָהּ, כִּי מִלְּבַד הֱיוֹתָהּ מִצְוָה לְקַיְּמָהּ בְּלֶב וּבְמֹחַ, הִיא דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

ב.

וְהִנֵּה הָאֱמוּנָה שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה תְּמִידִית, אִם כִּי יְרוּשָׁה הִיא לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וּנְטוּעָה בְּתוֹךְ מוֹרָשֵׁי הַלֵּב שֶׁל כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל, וּבְנֵי נְבִיאִים אָנוּ, וְאֵין לָנוּ שׁוּם שֶׁמֶץ שֶׁל סָפֵק סְפֵיקָא בְּהֶאָרַת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ בְּכָל זֹאת לְהַפְרִיחָהּ וּלְהַחְיוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, כִּי הִיא מִצְוָה הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט, פו): "כָּל מִצְווֹתֶיךָ אֱמוּנָה", שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת צְרִיכוֹת לְהָבִיא אֶת הָאָדָם אֶל הָאֱמוּנָה וְאֶל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּמִמֵּילָא, עִקַּר הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן שֶׁל כָּל אִישׁ יְהוּדִי בְּעוֹלָמוֹ, הוּא עַל מִדַּת הָאֱמוּנָה, שֶׁכְּכָל שֶׁהוּא חָזָק בֶּאֱמוּנָה, וְרוֹאֶה אֶת הַדָּבָר שֶׁמַּאֲמִין בּוֹ בֶּאֱמוּנַת הַחוּשׁ מַמָּשׁ, יוֹתֵר וְיוֹתֵר הוּא קָרוֹב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלָזֶה בָּאוֹת הַמִּצְווֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁמֵּחָכְמָתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁל הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁדַּיְקָא מִצְווֹת אֵלּוּ, תִּהְיֶינָה כְּכֵלִים רְאוּיִים לְקַבֵּל אֶת אוֹר הַדְּבֵקוּת וְהָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

ג.

וְדַע, שֶׁעִקַּר מַעֲלַת הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים, וְגֹדֶל כֹּחָם הֶעָצוּם, בְּהַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת וּבִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, הִיא כְּפִי זִכּוּכָם הַגָּדוֹל בְּמִדַּת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, לֹא יֶחֱשׁוּ, וְיֶהְגּוּ תָּמִיד בְּנוֹכְחוּתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְלִבָּם יֶהְגֶּה אֵימָה, מִמְּצִיאוּתוֹ שֶׁל אֵל מֶלֶךְ נוֹרָא וְאָיוֹם, וְהַיִּרְאָה הַזֹּאת מְבִיאָה אוֹתָם שֶׁתִּהְיֶה נַפְשָׁם נִכְסֶפֶת לְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשָׁהּ, וְלִהְיוֹת אַחְדוּת אַחַת עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים – שִׁדּוּד הַטֶּבַע מַמָּשׁ, כִּי הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי לֹא הָיָה מָסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּינָם לְבֵין הָאֱלֹקוּת, כִּי הָאֱמוּנָה הִיא הַדְּבֵקוּת, וְהִיא מְקוֹר הַשֶּׁפַע הַמַּמְשִׁיךְ רַחֲמִים וַחֲסָדִים. וּבַר מִן דֵּין, כָּל מִי שֶׁזָּכָה לְהִמָּצֵא בִּמְחִיצָתָם, הֵאִיר עָלָיו אוֹר נִפְלָא וְנוֹרָא, אוֹר שֶׁל אֱמוּנָה, אוֹר שֶׁל דְּבֵקוּת מֻחְלֶטֶת, וְזֶה בִּגְלַל שֶׁהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה שָׁרְתָה בִּמְקוֹמָם עַל יְדֵי דְּבֵקוּתָם הַמֻּחְלֶטֶת בְּחַי הַחַיִּים.

ד.

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְגָּשָׁה אֲמִתִּית, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְצָא אִתּוֹ עִמּוֹ וְאֶצְלוֹ – נִפְתָּח פִּיו לְדַבֵּר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּמֵרֶגַע קוּמוֹ בַּבֹּקֶר וְעַד שָׁכְבוֹ לִישׁוֹן, הוּא מְמַלֵּל שִׂיחִין עִלָּאִין בִּדְבֵקוּת עֲצוּמָה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן תְּפִלּוֹת וּתְחִנּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהֵן בַּקָּשׁוֹת הָרַחֲמִים עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָט, כֵּיוָן שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁהוּא עוֹמֵד נִצָּב תָּמִיד לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל – הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם הַשּׁוֹקֵד לְמוֹצָא שְׂפָתָיו, וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ דָּבָר זֶה מֵעַצְמוֹ, וְלִבּוֹ אָטוּם וְסָתוּם וְאֵינוֹ מְסֻגָּל לִפְתֹּחַ הַפֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים שֶׁל תְּפִלּוֹת וְכוּ', אִם יִתְאַמֵּץ לְהַשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי טַצְדָקִי שֶׁבָּעוֹלָם, לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְדַבֵּר בְּכָל יוֹם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְעַט אוֹ הַרְבֵּה – יִזְכֶּה שֶׁיֻּשְׁלַם בִּנְיָן הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ, וּמֹחוֹ יָאִיר בְּהֶאָרַת הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וּבַתְּחִלָּה עָלָיו לְהָבִין, שֶׁהִיא הַנּוֹתֶנֶת, כִּי עֶצֶם הָעֻבְדָּה, שֶׁבִּתְחִלַּת חֲנִיכָתוֹ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל, וְכָל הָעִנְיָן נִרְאָה לוֹ מוּזָר בְּיוֹתֵר, אַדְּרַבָּה, עָלָיו לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, וּלְהָבִין בְּאֵיזֶה מַצָּב אֻמְלַל הוּא נִמְצָא, בִּהְיוֹתוֹ כָּל כָּךְ רָחוֹק מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, עַד שֶׁאֵינוֹ מְסֻגָּל לְדַבֵּר אֵלָיו כְּלָל, וְהוּא רָחוֹק מִמִּדַּת הָאֱמוּנָה שֶׁהִיא הַדְּבֵקוּת. וְעַל כֵּן דַּוְקָא בַּמָּקוֹם הַזֶּה עָלָיו לְהִתְמַסֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁיַּרְגִּישׁ כִּי נָפְלוּ הַחוֹמוֹת הַמַּפְסִיקוֹת בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וְהוּא מַרְגִּישׁ אֶת הוֹפָעַת הֶאָרַת הַדְּבֵקוּת עַל נַפְשׁוֹ.

ה.

וּבְסֵפֶר 'בַּעַל שֵׁם טוֹב' עַל הַתּוֹרָה (מְקוֹר חַיִּים סִימָן עא) הֵבִיא מַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר 'אוֹר הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים' (פָּרָשַׁת שְׁמוֹת): 'בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זלה"ה, דְאוֹר הַשְּׁכִינָה מְעֻטָּף בְּאַרְבָּעָה עִנְיְנֵי צַעַר, וְהַפֵּרוּשׁ הוּא, כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת קֹדֶם שֶׁיָּצְאוּ לַפֹּעַל הָיוּ כְּמוּסִים בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כִּי אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הֶעָבָר וְהֶעָתִיד וְהַהֹוֶה הַכֹּל אֶחָד, וּבְרִיאַת הָעוֹלָם הָיָה שֶׁהוֹצִיא הַהֹוֶה וְהֶעָתִיד לַפֹּעַל, וְהִנֵּה קֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָם לֹא הָיָה אָז שׁוּם צַעַר, כִּי אִם הוֹד וְהָדָר, עוֹז וְחֶדְוָה, וְעַל כֵּן הוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת הָעוֹלָמוֹת, כִּי עַתָּה שֶׁלִּפְעָמִים הֵם בְּצַעַר וּבְקַּטְנוּת, וְכֵן בְּנֵי אָדָם, לָכֵן מִתְאַמְּצִים יוֹתֵר בִּתְפִלָּה, וְהַתְּפִלָּה הוּא הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת, וְעַל יְדֵי זֶה מִתְגַּלֶּה חַסְדּוֹ וִישׁוּעָתוֹ לִבְרוּאָיו, כִּי מִי שֶׁהוּא בְּצַעַר וּבְעֹנִי מִתְפַּלֵּל יוֹתֵר בִּדְבֵקוּת וְכַוָּנָה' וְכוּ'.

ו.

וְהָעִנְיָן פָּשׁוּט לְהָבִין, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי הוּא עֶצֶם הַטּוֹב, וּמִדֶּרֶךְ הַטּוֹב לְהֵיטִיב, וְאִם כֵּן, אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ טוֹב גָּמוּר, מֵאַחַר שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ בְּהֶדְיָא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין דָּבָר קָטָן שֶׁאֵינוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. וְלִכְאוֹרָה, כָּל אֶחָד מִבְּרוּאֵי הָעוֹלָם, הָיָה יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֶת הַטּוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה, לְלֹא שׁוּם מְנִיעָה וְעִכּוּב כְּלָל, וְכָל מַה שֶּׁאָדָם סוֹבֵל בָּעוֹלָם, הוּא מֵחֲמַת מִדַּת הַדִּין הַמְּתוּחָה עָלָיו, אֲבָל כַּאֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֱמוּנָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה – נִמְתָּק הַדִּין לְגַמְרֵי, וְנִמְשָׁכִים עָלָיו חֲסָדִים וְרַחֲמִים לְאֵין קֵץ. וְדָבָר זֶה רוֹאִים בְּחוּשׁ מַמָּשׁ, מִי שֶׁיְּנַסֶּה לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו בֶּאֱמוּנָה וּבִדְבֵקוּת – יִזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ זֹאת, וְלֹא יָבִין אֵיךְ אֲנָשִׁים בָּעוֹלָם בּוֹרְחִים מֵהַדָּבָר הֲכִי בָּרוּר בָּעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, וּמִי שֶׁנִּמְשָׁךְ אֵלָיו – זוֹכֶה לְכָל הַטּוֹבוֹת וּלְכָל הַיְשׁוּעוֹת, וְהָעִקָּר, שֶׁלִּבּוֹ רָחָב עָלָיו, וְזוֹכֶה לְשִׂמְחָה תְּמִידִית.

ז.

וְעָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁכְּכָל שֶׁאָדָם מְדַבֵּק עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הַיְנוּ שֶׁחוֹקֵק בְּדַעְתּוֹ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם הוּא עֶצֶם עַצְמִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהַכֹּל הוּא אוֹר גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, זוֹכֶה לְהִכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים לְתוֹךְ אַרְמוֹן הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, וְאָז זוֹכֶה לְהִתְפַּלֵּל בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ וּבְכַוָּנָה עֲצוּמָה, שֶׁזּוֹ כָּל הַתַּכְלִית שֶׁלָּנוּ בְּהַאי עָלְמָא, שֶׁאָנוּ זוֹכִים לְהַרְגִּישׁ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּהַכָּרָה בְּרוּרָה, הָאוֹפֶפֶת וְעוֹטֶפֶת אֶת כָּל מַהוּתֵנוּ וּמְצִיאוּתֵנוּ, אֲשֶׁר עַל יְדֵי כָּךְ אָנוּ זוֹכִים שֶׁתִּהְיֶה הַמְּצִיאוּת שֶׁלָּנוּ – מְצִיאוּת רוּחָנִית זַכָּה וּבְרוּרָה, וְהַחַי בְּצוּרָה כָּזֹאת – חַי חַיֵּי גַּן עֵדֶן מַמָּשׁ.

ח.

וּמִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בַּמַּתָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּתַן לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֵכִין לָנוּ יְכֹלֶת הִתְקַשְּׁרוּת עִם הַבּוֹרֵא, עַל יְדֵי שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ וּקְדֻשַּׁת מַחְשַׁבְתֵּנוּ, מֵבִין הֵיטֵב אֶת סִבַּת הַקֹּשִׁי שֶׁל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ זוֹ, כִּי אִם אָמְנָם בְּנֵי אָדָם הָיוּ מַקְשִׁיבִים לְהֶמְיַת נִשְׁמָתָם, וְהָיוּ זוֹכִים לְהַכְנִיס אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּזִירַת חַיֵּיהֶם – הֲרֵי שֶׁהָיְתָה מִתְבַּטֶּלֶת הַבְּחִירָה לְגַמְרֵי, כִּי מִי פֶּתִי יַעֲזוֹב אוֹרוֹת צַחְצָחוֹת כָּאֵלּוּ, חַיִּים נְעִימִים כָּאֵלּוּ, שֶׁהִיא הַזְּכִיָּה הָעֲצוּמָה, שֶׁכִּבְיָכוֹל, הַבּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים, נוֹתֵן אֶפְשָׁרוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁהוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מְחֻבָּר בְּאֹרַח תְּמִידִי אֶל מְקוֹר הָעָצְמָה הַבִּלְתִּי נִלְאֵית… וּמִי יַסְכִּים לְהַפְסִיד זֹאת, וְלֵילֵךְ לַחְצוֹב לוֹ בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יְכִילוּן הַמָּיִם, וְנִמְצָא, שֶׁאֵין חַיֵּי חֵטְא עוֹלִים בְּחֶשְׁבּוֹן כְּלָל, וְאִם כֵּן, אֵיפֹה הִיא הַבְּחִירָה, וְאַיֵּה הוּא הַנִּסָּיוֹן, וַהֲרֵי הַכֹּל כֹּה בָּרוּר וְכֹה פָּשׁוּט?! וּמַה מָּקוֹם שֶׁל שְׂכַר הַנְּשָׁמוֹת בְּהִתְעַנֵּג עַל ה', כִּי לֹא עָמְלוּ עַל כָּךְ…

ט.

אֲשֶׁר עַל כֵּן, כִּבְיָכוֹל, הִסְתִּיר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת עַצְמוֹ, בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, וְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת אֶל עוֹלָם הַשָּׁפֵל הַגַּשְׁמִי הַזֶּה, מָקוֹם נָחָשׁ וְעַקְרָב, שֶׁאֵין יְכֹלֶת פְּשׁוּטָה לַעֲמֹד בְּנִסָּיוֹן שֶׁל אֱמוּנָה, כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁאָדָם נִמְשָׁךְ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּקוֹרְעוֹ עַצְמוֹ מִתַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְכָל יְמֵי חַיָּיו עוֹמֵד הָכֵן, כְּחַיָּל הַמֻּצָּב בְּמִלְחָמָה עֲקֻבָּה מִדַּם, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת נִפְתֶּה כְּלָל מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא וְכַת דִּילֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם", וְאֵינוֹ רַק עַל נְקֻדַּת עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כִּפְשׁוּטָהּ, אֶלָּא אַף עַל כָּל זִיז כָּלְשֶׁהוּ מִקְּדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע: "וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים", תֵּכֶף שֶׁסָּרִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, תֵּכֶף הִיא בְּחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵין אֵלּוּ דִּבְרֵי מְלִיצָה מַמָּשׁ, אֶלָּא הֵם עִקָּרִיִּים גְּדוֹלִים בַּיַּהֲדוּת, אֵין דּוֹמֶה לָהֶם כְּלָל.

כִּי תְּחִלַּת הַיְרִידָה אֵינָהּ מַתְחֶלֶת בְּכָךְ שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת מַמָּשׁ, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר מֵסִיר מֵעָלָיו מַסְוֶה אוֹר הַיִּרְאָה הַקְּדוֹשָׁה. וְאִם אָדָם אֵינוֹ בּוֹחֵר בְּטוֹב, לֹא יוּכַל בְּשׁוּם פָּנִים וְאֹפֶן לִהְיוֹת בַּעַל אֱמוּנָה שָׁלֵם, וְתָמִיד יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ הִרְהוּרִים שֶׁהֵם כְּנֶגֶד הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וּנְקֻדַּת הַבְּחִירָה הַזֹּאת, שֶׁיֵּשׁ עַל כְּלָלִיּוּת הַמִּצְווֹת וּבִפְרָטִיּוּת עַל מִצְוַת הָאֱמוּנָה, מְרֻמֶּזֶת בְּדִבְרֵי דָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָּחָרְתִּי", שֶׁלִּכְאוֹרָה קָשֶׁה, וְכִי מַה שַּׁיָּךְ בְּחִירָה עַל אֱמוּנָה? וַהֲלֹא אִם מַאֲמִין – מַאֲמִין, וְאִם אֵינוֹ וְכוּ'. אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא כַּנַּ"ל, שֶׁגַּם עַל אֱמוּנָה צָרִיךְ בְּחִירָה בְּהַאי עָלְמָא, לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל אֱמוּנָה, לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה, לְחַפֵּשׂ וְלָתוּר אַחַר דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁפִּיו וּמֹחוֹ יִהְיוּ מְלֵאִים מֵאֱמוּנָה, וְכֵן לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְאִם כֹּה יַעֲשֶׂה וְכֹה יִנְהַג, יָאִיר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹרוֹ הַגָּדוֹל עָלָיו, וְיִזְכֶּה לְזִכּוּךְ אֱמוּנָה שֶׁהוּא תַּכְלִית בִּיאָתֵנוּ לְהַאי עָלְמָא.

י.

וּרְאֵה מַה שֶּׁדִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' (אוֹת נז): 'יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא דְּבֵקוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמַּתְחִיל בֶּאֱמוּנָה, וְהוּא מִצְוַת "אָנֹכִי", וְעַל מִצְוָה זוֹ בְּנוּיָה כָּל הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת בְּהַתְמָדָתָהּ וְקִיּוּמָהּ, וְהִיא בָּרֹאשׁ וְהִיא בַּסּוֹף וְהִיא בָּאֶמְצַע, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (מַכּוֹת כ"ד ע"א): 'בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', וְכָל הַמִּצְוֹת הֵם עֲנָפִים לְזוֹ הַמִּצְוָה, וְכָל הֲלֹא תַעֲשֶׂה הֵם לְהַזְהִיר עַל הַהִפּוּךְ' וְכוּ', עַיֵּן שָׁם.

הפוסט 002 ספר 'אור הדבקות' (א-י) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר וארא תשנ"ז לפ"ק.

לכבוד האברך היקר, היושב בקביעות בחדרים היותר פנימיים שבלבבי, באשר עמו אמתיק סוד של ההתחזקות, בבית אלקים [ענין אמונה], נהלך ברגש, הלא הוא בנו של מקום …. ….. נרו יאיר.

הנה עתה בימי השובבי"ם זהו עידן רעותא להתעורר מחדש, ולזכור את בוראינו בימי בחורתינו (עי' קהלת יב, א), ולהזכיר לעצמינו שעיקר התכלית בעולם הוא רק לעבוד את השם יתברך. ולהכשיר את הלב ואת המוח, שיהיו ראויים לקבל את פני השכינה הקדושה, להמשיך על עצמנו קדושת מאצילנו, בוראנו, יוצרנו, עושנו יתברך שמו.

והנה אמרו חכמינו הקדושים (יומא לט.): 'תנו רבנן "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא יד, מד): אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה'; וכדאי להתבונן בלשון 'מעט' שהזכירו רבותינו, שהוא דבר נפלא. ולהורות בא, שאין להסתכל על העבר, אלא לידע שכל רגע ורגע בחיים, הוא דבר חדש לגמרי שלא היה לעולמים. וממילא מה שחוטפים ברגע הזה הוא ריוח נצחי, ואף שזה נראה כ'מעט' לעומת כל הפצעים והחבורות שגרם הבעל-דבר בקדושת נשמתו של האדם, אף-על-פי-כן לזה ה'מעט' נתכוונו חכמינו ז"ל הקדושים.

ותמיד בא הבעל-דבר ומסית את האדם לעזוב הכל, ולוחש לו: – "מה לך עם המעט הזה?! מה זה כבר יכול להושיע ולעזור לך, כנגד ריבוי הרע הגמור שבך, ריבוי גדול ועצום כזה לאין שיעור וערך כלל?!", לזה באים חכמינו ז"ל הקדושים, ומבטיחים – 'אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה', כי אם תתעקש ברצון מופלג, בלי שום טעם ודעת כלל, אשריך ואשרי חלקך, כי תוכל להתעלות מאד מאד, ותזכה להמשיך על עצמך את קדושת בוראך יתברך שמו.

והרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע פירש את הפסוק (תהלים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב" – 'בעת שתעשה טוב היינו תורה ותפלה, תסור מרע כאילו לא עשית רע מעולם, רק להתפלל וללמוד בשמחת הלב'; ודברי פי חכם חן.

וצריך לידע ולהאמין, שבאמת, לכל יהודי יש כוחות עצומים להתגבר על כל מה שיצרו הקשה מסיתו לחטוא, לא מבעיא עוד קודם שחטא, שיוכל בכוח הרצון וחשק ההתגברות במרץ וחיות דקדושה להעיז פנים כנגד כוח יצרו הרע, אלא אף גם לאחר שאסרו השטן בכבליו ובמיתרי מוסריו האיומים, מוכרח להיות שיש לו יכולת לנתק אותם, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ג.): 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו', ולא יתכן שאי אפשר לקיים את התורה, לכן ברור שיש כוח לכל אחד להתנקם בבעל-דבר ולנצחו, גם לאחר השקיעה בחטא, ולזכות לעקרו ולשרש אחריו, והיה כלא היה.

ואיך מנצחים את היצר הרע? על זה אמרו חכמינו ז"ל (קידושין ל:): 'משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו, בני! כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בָּנַי! בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו וכו', ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו'.

ואיתא בספר הקדוש 'אורח לחיים' (פרשת שמות ד"ה ויען משה), וזו לשון קדשו: 'אמר הרב הקדוש מורנו הרב דוב בער זללה"ה (המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע) פירוש הגמרא בראתי יצר הרע בראתי תבלין, היינו התורה, ומאי משל דומה לנמשל, אם מתבלין הבשר עם תבלין הרבה, אף על פי כן, הבשר הוא עיקר, והתבלין לטעום טעם יותר בבשר. ונמצא לומר מכאן שהיצר הוא העיקר, והתורה תבלין אליו. והאיך שייך זה? ואמר הוא זלה"ה, שבאמת הוא כן, כי אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וכן מצוה בלא דחילא לא פרחת לעילא, וצריך האדם לעבוד השם יתברך בכל מצותיו עם כח היצר שבו, ולעשות מן יצר הרע – יצר טוב, לעבוד עמו השם יתברך. רק כדי שלא יכשל בתאות היצר למלאות תאותו עם היצר ככל הנבראים, ברא השם יתברך התורה, לראות במצות התורה איך להתנהג עם כח היצר, לחלק בין אסור ומותר, וכו', עד כאן ודברי פי חכם חן.

ושמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש בוצינא קדישא מורנו שמואל שמעלקי זללה"ה אב"ד דק"ק ניקלשבורג, פירוש הפסוק (תהלים לד, טו): "בקש שלום ורדפהו" – אם תבקש שלום עם היצר, אז ורדפהו, תרדוף אותו ולא תשמע אליו, כי הוא חפץ בזה שלא ישמע אליו, רק הוא עושה רצון קונו שנברא בשביל זה ודברי פי חכם חן'; עד כאן לשון הספר הקדוש 'אורח לחיים'.

הנה כי כן למדונו בבית מדרשם של צדיקי האמת תלמידי מרן הבעל שם טוב הקדוש ותלמידו המגיד ממעזריטש זיע"א, שעיקר העבודה הוא, לרתום את היצר הרע למרכבת הטוב והקדושה, וממילא אם זוכים לנצל את היצר-הרע, הופכים אותו לכלי שרת לעבודת הבורא, ומציבים אותו כאבן בוחן, כמו שעושים לתלמיד בבית הספר שמכניסים אותו לכור הבחינה לידע האם הוא בקי בחומר הנלמד, והאם הוא מבין אותו כדבעי. התהיה על קנקנו של התלמיד הופכת לאתגר ממריץ ומזרז כדי להגיע את המטרה הנכספת, שזהו העיקר בעולם, אזי כמו תבלין שעושה את המאכל טעים, כך עושה התורה הקדושה והטהורה את היצר הרע, וכל תכונות הנפש הבלתי מתוקנות כמכוין וממריץ, מדריך ומסייע לקרבת אלקים, ולא כמונע, מטריד, מפריד ומרחיק, באשר כי ממנו ניקח לעבוד את ה'.

כי באותה התלהבות ורצינות שיש לכל קלי העולם הרודפים אחר תאוות העולם הזה, שאינם נוחים ושוקטים אפילו רגע אחד, וכל מעיינם ומוחם הוגה תמיד עצות היאך לממש ולהשיג תאוותיהם, ומשתדלים להפיק מעולם הדמיון הזה את מירב ההנאות האפשריות [אוי לאותה בושה הנקראת אצלם 'הנאה'], שיא התענוגים, תכלית השעשועים, כדי שיהיה להם "טוב", בחיי השוא שלהם, הכל כדי להגשים חלומות של איזשהו אושר מדומה, כך בדיוק צריך שתהיה מגמת בעל התשובה החרד והירא, האוהב את ה' בכל לב ובכל נפש באמת, שכל מוח מחשבתו וכל הגיגי לבו ימשכו תמיד אחר עצות נכונות, לחשוב אמתלאות ופתרונות היאך זוכים לתקן את כל המעשים, איך זוכים להשלים את החסרון שמרמז וצועק לי היצר שלי, שמוכיח לי תמיד עד כמה איני בסדר.

ובכל דבר טוב שזוכים לעשות, כל לימוד התורה, צריך להרגיש כאילו הרווחנו כל הון דעלמא, ואפילו אַז מְ'הַאלְט נָאךְ נִישְׁט בַּיי דֶערְבַּיי (שעדיין אין אוחזים בזה), ובינתיים אֵלוּ סתם מילים בעלמא, שרק מדברים מזה ואין אוחזים בזה כלל, מכל מקום ידוע הפתגם: 'התיאבון בא עם האוכל', אם אדם מכניס את עצמו לרוחניות, אם אדם מוכן ומזומן בכל רצו ולב לקבל על עצמו עול תורה ויראת שמים, אזי 'בא ליטהר מסייעים אותו' (שבת קד.), הקדוש ברוך הוא אינו עוזב את יראיו ואת המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא), לעזבם לנפשם, ולהשאירם ריקנים מטובה, מתבוססים בצרתם ובדחקם הרוחניים, אלא משלים חפצם הטוב ומראה כביכול פניו המאירות אליהם וזוכים לראות בטוב ה'.

ואף שבתחילת הדרך אין רואים שום הקלה, ואת זה צריך לזכור תמיד כי יועיל מאד, כי אדרבה! מי שנכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראים לו התרחקות, ובמקום שירגיש כל מיני טוב, כל מיני אושר ונעימות שמחת החיים כשזוכה לצאת מדרכי מות לאורח חיים, מה שקטרה במציאות הוא ההיפך… הוא חש, מרגיש וטועם אלף אלפי טעמי מיתות, ונופל נפילה אחר נפילה, ומראה לעצמו, שממש לא רוצים אותו, ואין חפצים בו מלמעלה, ואין מסכימים כלל עם כל התקרבותו וחזרתו בתשובה.

ודע! שכל זה הוא מחמת הנסיון והבחירה, שרוצים לראות האם לבו אמת עם אלוקיו, האם באמת הוא מוכן לקבל על עצמו את עולה של תשובה, אם הוא אינו מטעה את עצמו, ומוכן לקבל על עצמו באמת להינתק ולהקרע לגמרי מכבלי היצר, לברוח מהתאוות הגשמיות, והדרך היא, שכשמתנתקים בכוח, כואב קצת בהתחלה [האם הרגשת פעם מה זה להפריד מהגוף תחבושת שנדבקה בדם?], זה בעצם כל הסוד המונח בהרגשה המרה הזו שמרגיש הנלבב שרוצה לטעום טעם של קדושה, כשעדיין הוא קשור לאילנא דמותא רחמנא לישזבן.

משל למה הדבר דומה, כשמרתיחים מים, ולפני ההרתחה, המים נראים נקיים לחלוטין, אבל תיכף כשמתחילים לבעור ולרתוח ולהתלהט, תיכף צפים ועולים כלפי מעלה כל הלכלוך והזוהמא כידוע ונראה בחוש, כך בדיוק הולך סובב עם האדם הרדום ומעולף רוחנית, כל זמן שהזניח את מצבו ולא התבונן והתעמק, אזי הוא חושב שהוא בעצם יהודי טוב ואין לו שום בעיה, ואז אין אכפת כל כך להיצר, כי הענינים אינם יגעים ומתנהל הכל לשביעות רצונו, הכל שקט, האדם ישן שינה עמוקה בתוך השק של הבעל דבר, ונם שם בשלוה ונחת. אולם תיכף כשמתחיל להתעורר ולחתור תחת אושיות ויסודות מבצרי היצר, ומקעקע ומזעזע את כל בנינו שבנה, אזי כנגד זה מתקומם הבעל דבר ומשתולל מזעם… איזו חוצפה! להשיל מעל הכתפים את העול הקשה שלי, את העול הזה של מלכות דסטרא אחרא, היתכן?! וברוב 'תסכולו' הוא מתנקם מאוד באדם, ועושה את כל הפעולות האפשריות לשברו, להכניעו, לבלבלו ולבטלו ממעט מקצת עבודתו שקיבל על עצמו.

אבל אין לפחד מזה כלל, כי זה כמו התעוררות החיות של לפני גסיסה, זריקות אחרונות, טיפולים נעדרי סיכוי, כנר שטרם יכבה יתלהב לרגע, וכבה לנצח, כך כוחות הרע, למרות השתוללותם והתקוממותם, אם האדם מתגבר באמת, ויחדיר בתודעתו כי הכל דמיון, חומות של רוח ומים, וכל זה למען הבחירה והנסיון מהשם יתברך, יצליח להדפו ולנצחו כליל.

והעיקר להתאמץ להמשיך ולהמשיך על ידי ההקדמה הנזכרת – לתפוס מעט, ועוד מעט, ועוד מעט, עד שיהיה קובץ על יד ירבה (משלי יג, יא), וכמו שכתוב (שמות כג, ל): "מעט מעט אגרשנו מפניך", וכמו שדברנו בשבוע שעבר, שהעיקר הוא הרצון דקדושה, שנמשך ממקור עליון וגבוה מאד, וזה עיקר התחלת התשובה וכו'.

וראה נא מה שאיתא בספר הקדוש 'מאור ושמש' בפרשתינו (ד"ה 'לכן אמור'): בזה הלשון: – 'האדם צריך שיהיה עליו עול מלכות שמים בכל עת ובכל רגע, הגם שקשה זאת מאד, ולא דבר קטן הוא – שיבא האדם לידי מידה זאת, שיהיה עליו עול מלכות שמים תמיד. אך העצה לזה הוא, שירגיל האדם את עצמו מעט מעט, בכל פעם עד שירגיל את עצמו שיקבל תמיד עול מלכותו יתברך, וכשירגיל את עצמו בכך, אזי ההרגל תיעשה אצלו לטבע, ויהיה נקל לו אחר כך לקבל עליו עול מלכות שמים תמיד', עד כאן לשונו.

ועתה בימי השובבי"ם, אשר הם מוכשרים ומסוגלים ביותר לתקן את החטא הקשה, האיום והנורא של מדת יסוד צדיק קיימא קדישא, באי שמירתו רחמנא לישזבן, וכיון שכל עיקר ההתחלה של זה החטא [ואף אם לא חטא במעשה ממש חס ושלום, כי אם על ידי מחשבה רעה, זהו גם פגם עצום וגדול מאד עד אין שיעור], בא על ידי שאין האדם שומר על עיניו, ומתייחס להבטה והסתכלות בחופשיות מבלי הגבלה. ועל זה נמצא כתוב בראשית טור אורח חיים (סימן א): 'ואמר קל כנשר כנגד ראות העין, ודימה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך הוא ראות העין לומר שתעצים עיניך מראות ברע, כי היא תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין'. והוא מדברי חכמינו ז"ל הקדושים.

וצריך לזכור תמיד: שאף אם קלקל בעיניו מאד, לא ירפה את ידיו ממלחמה בענין הזה, כי מה שזוכים לנצח ולחטוף זה כדאי – 'וַוייל אֵיין קוּק וֵויינִיגֶער אוֹיף דֶער וֶועלְט, אִיז אַ רֶוַח עָצוּם שֶׁאֵין לְשַׁעֵר' (משום שאף הסתכלות אחת בעולם הזה הוא ריוח וכו'), זכור היטב, כי עיני האדם הן משרתות השכל, שלוחות המחשבה, והן נאמנות למלכן שולחן, ומכניסות היטב ובשלימות לתוך המוח את כל מה שראו, הִביטו והסתכלו.

לכן בימים האלו שמתקנים את הקלקולים ומאחים את כל הקרעים, וכל אחד רוצה להיות נעשה בריה חדשה בסוד (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך" וכו', צריך להתחיל לזכך את המוחין, על ידי קדושת העינים שהן משרתות השכל, ולהטיף להן הרבה מוסר ולצעוק עליהן שתפסקנה להביא לאדוניהן (שהם המוחין הקדושים), כל מיני זבל, זוהמא, טינופת מאוסה, כי אם רוחניות חיות אלוקות, בסוד (תהלים קמה, טו): "עיני כל אליך ישברו" – 'אַז דִי הֵיילִיגֶע אוֹיגֶען זָאלֶען קוּקֶען נָאר אוֹיף גֶעטְלִיכְקֵייט' (שהעינים הקדושות תסתכלנה רק על אלוקות) .

וגם בזה צריך להשתמש עם העצה של מעט מעט, היינו שכל מעט יהיה חשוב בעיניו, שעל כל פעם שהיה לו חשק להסתכל, ובשביל כבוד השם יתברך התגבר על יצרו וכבש את תאוותו וקידש שם שמים בסתר, על כל פעם שכזו, צריך לשמוח מאד עמה נורא נוראות, ולהחשיב את ההתגברות הזו ביותר, ויהיה מלא סיפוק וחיות כאילו הרויח הון עתק כמו שכתוב (תהלים קיט, קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ואיזו מצוה זו? כבר אמרו חכמינו הקדושים (קידושין לט:): 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה'  ומוקי לה התם 'כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה', ומצוות כאלו ניתן לקיים בהרבה הזדמנויות, יום יום, בכל עת ובכל שעה, והדברים הפנימיים האלו הם מוסתרים ומכוסים מבני אדם, והיהודי הקדוש שעומד בהם זוכה לעשות פעולות שהן בלתי לה' לבדו בלי שום פניות, כי הנסיונות האלו הם של כל אחד בפרטיות בינו לבין קונו בלבד, ואין האדם יודע מה בלבו של חבירו, וממילא אינו מקבל על זה כבוד ועושה הכל בתמימות ואמת בלי שום פניה, ובזה נטהר לבו לאלוקיו.

היש תענוג נפלא יותר מתענוג כזה של התגברות היצר?!

הלא כל הבריאה נאצלה בעבור ענין כזה, וכמו שכתוב ב'מאור ושמש' (פרשת בראשית, ד"ה 'ויברא אלקים'): 'כוונת בריאת האדם היה למען יעבוד את השם יתברך, וישתוקק בלבו אליו, ובכל יום ויום יקבל על עצמו לאמר: "מעתה אהיה עובד ה' באמת", ומאז בעת הבריאה, ניתן בו כח ההוא, שאם ישתוקק אליו יתברך שמו באמת, ויתחרט על מה שפגם, ויקבל על עצמו לאמר: "מעתה אהיה עובד ה' באמת", יוכל להמשיך עליו אור קדושת עולם המחשבה' וכו' עיי"ש.

והקדוש ברוך הוא עוזר ומסייע לכל הבאים להיטהר, ונותן כח ואומץ לעמוד כנגד כל המפריעים והמונעים, הן אלו שהם בתוך תוכו של אדם, הן אלו שהם מבחוץ – הטרדות הגשמיות אף המוצדקות ביותר. וכאשר אדם אינו שוכח את תכליתו, ואף בתוך ריבוי עסקיו הוא מתאנח וגונח מתוך כיסופים והשתוקקות וחשק נמרץ עצום ונפלא, ואינו מרוצה כלל מהמצב של עכשיו, ומתגעגע לצאת ממנו, ולכן מחכה, מיחל, מצפה וממתין בכל לב ונפש להתקרבות אמיתית וקבועה לאביו שבשמים, להרגיש איזהו הרגש כלשהו באלוקות, אזי תוקף הרצון, יש לו כח גדול כל כך שמבטל את כל הקליפות שעומדות בפני דרך הקדושה, ומעיר ומריע להכרית כל מריע, ויזכה למה שרוצה לזכות, אם רק ירצה באמת.

וזה שכתוב בפרשת השבוע 'וארא' – ומפרש רש"י: אל האבות. 'אוּן אַלֶע מוּטְשֶׁענֶען זִיךְ דָאס צוּ פַארְעֶנְטְפֶערְן' (וכולם מתייגעים לתרצו), והלא כתיב בפירוש להלן – אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב, ויש על זה פירושים רבים. וכבר נמצא מי שכתב שזוהי טעות הדפוס, ויש לו הוכחה על זה.

ובלי להכנס לפשוטו של ענין, אפשר לומר על דרך הרמז, דהלא הכל נעשה בהשגחה פרטית, וגם השטיקל רש"י הלזה, ואדרבה, אם זו טעות הדפוס – כל שכן שרואים כאן גילוי השגחה שנשתרש ענין זה כתוב הדר כך בכל החומשים. ושמעתי פעם פירוש נפלא (ואחר כך נמצא כעין זה בספר 'פרדס יוסף') – "וארא אל הָאָבֹת" – אבות מלשון "ולא אבה", שפירושו רצון, ולא רצה. שכל הגאולה של מצרים היתה בזכות כח הרצון דקדושה שֶׁפָּעַם בלבותם של ישראל, וכדאיתא במדרש (שמו"ר ה, יח): 'שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן לפי שהיו נוחין בשבת'; היינו שהיו מחזקים את עצמם באור שבת קודש – הארת הרצון.

וזה שבא דבר עליון במוסרו הטוב דייקא למשה רעיא מהימנא, כי לכל ענין קדושת השבת, שהוא גילוי הרצון, יום בו מאירה הארת ההשתוקקות ברעווא דרעווין, זכו ישראל רק על ידי משה, כמו שמביא המדרש (שמו"ר א, כח) וירא בסבלתם (שמות ב, יא) – ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. וכל זה הוא מכח ה'רצון' שהוא סוד הבחינה של משה, סוד הדעת דכלליות ישראל.

נמצא שאפשר לומר כך: וארא – כל סוד התגלותי לעם ישראל, היה 'אל האבת' בגלל תוקף הרצונות שלהם, וזה אינו סותר פשוטו של מקרא, כי האבות הקדושים שאליהם נראה ה', היו בוערים כל שנות חייהם ברצונות וכיסופים עצומים לעשות רצון קונם, ודין גרמא להם שזכו להתגלות אלוקית.

וזה ידוע, דהתורה הקדושה היא נצחית ושייכת בכל אדם בכל מקום ובכל זמן, וכמו שהיה בעת גלות וגאולת מצרים, כך עובר על כל אדם ואדם בכל מקום תמיד, בפרט ובפרטי פרטיות, לכל חד כפום דרגא דיליה, והקדוש ברוך הוא רואה מביט בכל אחד ואחד, ובוחן כליות ולב עד כמה רצונותיו ותשוקותיו להתקרב אליו המה איתנים וחזקים, ואזי הוא עוזר לו בזכות האבות – אברהם יצחק ויעקב.

כי זאת צריך לידע, שאיסור גמור הוא לחשוב – מה לי ולמעשה האבות הקדושים, והלא בכל מה שעבר עליהם, ובכל מהותם ובחינתם מונחים בזה רזין וסודות עילאין, ורמזי תורה עד אין שיעור ותכלית, ואיך יוכל פחות ונבזה כמוני להשוות את עניני לענינם [וכבר דברנו רבות על כך]. כי מי שחושב כך, עושה את תורתו של אלקינו פלסתר חס ושלום, והלא ידוע, שכל התורה הזו, הוראה היא לנו, ולא סיפורי דברים והיסטוריה חס ושלום. ובאמת בכל מה שעובר עלינו, על כל אחד מאתנו ממש, מונחים גם בזה רזי וסודות התורה, ועל כן איתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק כה): 'לפיכך הייתי אומר, שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב'; וזה כל מה שרוצים ממנו – "שירצה – "שיאמר" – "שישתוקק".

וגם אמרו על התמיהה הנזכרת, שבא רש"י ומפרש, שאברהם, יצחק ויעקב הם לא רק איזה יחוס רחוק, שהמוצא של כל אחד מאתנו הוא מהם. אלא ממש זה אבא שלי. וזה ידוע, כי הדבר יותר מחייב, ויותר מעורר את האדם לילך בעקבות אביו.

ובזה אפשר להבין את מאמרם ז"ל (ברכות טז:): 'אין קורין אבות אלא לשלשה'; היינו שהאבות הקדושים הם ממש האבות שלנו [כך מפרש מרן (בעל השבט הלוי) שליט"א], וזאת לגבי שנשתדל לילך בעקבותם ונלמד מהם ארחות צדק ויושר.

אמור מעתה: – "פַארְוָואס אִיז אַבְרָהָם אָבִינוּ גִיוֶוען אַבְרָהָם אָבִינוּ"? (למה אברהם אבינו היה אברהם אבינו?) היינו במה זכה להגיע אל פסגת דרגתו? בגלל שהיה לו רצון נורא, מופלג ועצום כזה, והיא שעמדה לו שזכה לבא למדריגתו. וכל הצדיקים שהיו מאז ומעולם ועד עתה, גם עליהם עבר מה שעבר ועובר עלינו, רק ההתחזקות שהיתה להם, היא הביאתם לדרגתם הנעלית והנשגבה.

ועתה אני קורא לך ….! תן דעתך, שהגיל שאנו נמצאים בו, ואין מאחורינו שנות עמל בתורה כראוי [כראוי באמת…], ואף שיש גם נקודות טובות ומוכרחים להסתכל עליהן, ולחפש אותן, ואין צריך לומר עד כמה זה נחוץ ומועיל לעבודת השם, כמו שכתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה"; אבל בודאי צריך גם לעשות חשבון הנפש, ואין אנו עוסקין בלהטעות את עצמינו – ויודע צדיק נפש בהמתו – בהמיותו… והגיל שלנו מתבגר פלאים, וכבר כל אחד מאתנו תיכף בעל בעמיו עם הטרדות שהעולם הזה מביא בחובו, המוצדקות כשלעצמן, גיל זה הוא מסוכן ביותר, באשר הוא יוצר גשר של התרחקות בין שנות הינקות, השחרות והבחרות המבורכים, בהן הבחור הצעיר בוער ברצונות וכיסופים אל עבודת בוראו יתברך – לימי הבעל'בתישקייט, בהם האברך המתבגר נעשה אדיש בצוק העיתים אל דברים רוחניים שהיה מתרגש מהם בעברו הצעיר.

ואני מתחנן אליך מעומק לבי הרותח בלשון הפסוק: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב, א), ואפשר לפרש על דרך צחות לענינינו – וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ – 'ִידֶענְק וֶוער הָאט דִיר בַּאשַׁאפֶען' (זכור מי ברא אותך?), הלא זה הוא הבורא יתברך אשר נאמר עליו (מלאכי ג, ו): "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", אין שייך בו שום שינוי חס ושלום, ואותו א'ל רם ונישא שהיה עמך מעודך ועד היום הזה, ואליו התלהבת ובערת והתלהטת והתעוררת – בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ – זכור זאת גם עתה, אל תתרחק, אל תפן מהמחשבה הזאת ומהזכרון הזה. אל תתרחק מה'זִיסְקֵייט' (המתיקות) הנפלאה שאין מתיקות שבעולם אשר תשוה למתיקות הזאת, זהו הטעם הערב הבא בעקבות ההרגש האלקי שבאדם, ועל ידי עונות, חטאים ופשעים רחמנא ליצלן שוכחים את השם ומתרחקים מאור פני מלך חיים, ולא חמי אנפי שכינתא חס ושלום. ואם נזכור זאת – עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, אזי נהיה נפטרים וניצלים מכל מיני רע שבעולם שמביאים בכנפיהן השנים המאוחרות יותר.

זכור, שלא יועיל ויעזור לנו שום דבר, ויתבעו אותנו על כל יום ויום, איך התנהגנו בו, ומה פעלנו ועשינו בו. ואף אם אנו כבר שכחנו מה עשינו בעבר, אך הלא למעלה אין שוכחים שום חטא, וזה שלא קורה כלום… זה מחמת רחמיו וחסדיו הרבים והעצומים, שמאריך אפו ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, הקדוש ברוך הוא הרוצה בתשובה ממתין ומחכה שנשוב אליו.

ורק נדע דבר זה – כי עלינו מוטלת חובה שלא להתמהמה אפילו רגע אחד, זעך 'אַרַיין כַאפֶּען טוּהן תְּשׁוּבָה' (לתפוס את עצמנו ולעשות תשובה), לא להסב את פני נשמתינו מאור האמת. אדרבה! אנו מבקשים: "האר פניך בעבדך ולמדני את חקיך" (תהלים קיט, קלה), דהיינו שאפילו אם נפל האדם מבחינת בן לבחינת עבד, גם לו מאיר השם יתברך על ידי כל מיני טצדקי, רק האדם בער ולא מבין, ממש כמו בהמת וחית השדה, שאפילו עליהן נאמר (ישעי' א, ג): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". והזוהר הקדוש אומר (ח"א סח.): 'רבי חייא פתח ואמר, "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" (ירמיה כג, כד), כמה אינון בני נשא אטימין לבא סתימין עיינין, דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" (שם), היך בעון בני נשא לאסתתרא מחובייהו, ואמרי מי רואנו ומי יודענו, וכתיב (ישעיה כט, טו): "והיה במחשך מעשיהם", לאן יתטמרון מקמיה?' (כמה אלו בני אדם אטומי לב, סתומי עין, שאין משגיחים ואין יודעים בכבוד אדונם, שכתוב בו: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, איך רוצים בני אדם להסתתר מחטאיהם, ואומרים, מי רואה אותנו ומי יודע בנו, וכתוב "והיה במחשך מעשיהם", להיכן יתחבאו מלפניו?).

ובענין זה שהאדם הוא שוכח מעצם מהותו, צריך לנצל את השכחה הזו לצד הקדושה, אותו הבעל דבר שרוצה להשכיח מהאדם את חטאיו, כדי שלא יתבונן ולא יתעמק, רק יפטור את ימי חייו בהבל ובריק, אותו בעל דבר עצמו 'מזכיר' לאדם את כל עונותיו בפעם אחת, וזאת בדיוק כאשר הוא רוצה לחגור את מתניו להיות ערליכער איד (יהודי כשר), לעבוד את השם יתברך באהבה ויראה וכו', אז מתעטר הוא בכל המידות הטובות – ענוה, אמת, אמונה, זכרון וכו' – והכל מלובש בשקר אחד גדול – להישאר ביאוש ובמצב הקודם, להמשיך לישון בשינה רוחנית, ולהרדם בתרדמת הזמן של הבלי העולם הזה בלי להשתנות לטובה.

וצריך לעשות בדיוק ההיפך, כל רגע ביום להיות בשמחה עצומה כאילו לא חטא מימיו שום חטא כלל, ובאמת על ידי תשובה אמיתית, כאשר העונות נעשין כזכויות (יומא פו.), נעקר החטא לגמרי, והוא נעשה כאדם שלא חטא מימיו – והשמחה היא המודדת עד כמה האדם מאמין בזה.

ואיתא במדרש (ילקוט  תהלים תרכג): "כתוב אחד אומר "עבדו את ה' ביראה", וכתוב אחד אומר "עבדו את ה' בשמחה", מהו כן, אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לאלוה שאין כמותו בעולם". זו השמחה שצריכה להקיף אותנו בכל היום כולו, שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בכל יום מתנות וסגולות יקרות ונחמדות בזה אחר זה, אלו הן המצוות הקדושות שעל ידן זוכה האדם להכיר את מי שאמר והיה העולם, שזהו האושר הכי עליון, למי שזוכה לחוש ולהרגיש – זהו עושר ואושר אמיתי ונצחי.

והיות שאמרנו שהכל תלוי ברצון, צריך קצת להתבונן מהי היא ההגדרה הנכונה של רצון, כי יש נטיה להחליף בין המושג רצון לבין מה שרגילים לכנות 'חשק', ובאמת חילוק בין מהות התיבה 'חשק' למהות התיבה 'רצון'.

הנה ענין חשק הוא, שהאדם חושק למשהו, ולא תמיד הוא מחמת שהקדיש לחשקו איזו מחשבה ועומק, רק כמו שאנו שומעים אדם אומר: – "סתם כך, מתחשק לי". ולעומת זאת, ענין 'רצון', אינו כן, אלא הוא מה שהאדם מבין בשכלו, שדבר פלוני יטיב עמו באיזה צד, ועל כן מתגבר ברצון חזק ואמיץ לעשות משהו או להשיג איזו משאלת לב שעמה הוא מתהלך זה ימים רבים.

ומעתה, הגע בנפשך, מתי עשית איזה דבר בגלל הדחף של הרצון, ומתי עשית בגלל הדחף של החשק. בודאי האמת היא, שמאד מעט דמעט דברים עושים בגלל פנימיות רצון.

והבדל מהותי הוא בין השנים. כי בעוד שהחשק תופס וממלא את כל ישותו של האדם ואינו צריך להשקיע עבודה ומאמץ לחשוק, ונראה, שאדרבה, אם זה בא עם מאמץ אין שייך חשק. לעומת זאת, הרצון, שייך אף בדבר שהאדם, מצד טבעו ומצבו שונא לעשותו, ורק מחמת שמבין בשכלו, שזהו הדבר הנכון שעליו לעשותו, אזי מתגבר ברצון חזק ופועל בנפשו לרצות עוד ועוד עד שמשיג את המטרה.

וזוהי התביעה עלינו – האיש הישראלי, שמסתובב בגשמיות העולם הזה – הפסק להמשך אחר החשק שלך, התחל להתבונן מהו הרצון הפנימי שלך, מה אתה באמת רוצה. ואם הרצון הפנימי יבש ואין בו שום לחלוחית של קדושה, אזי העבודה היא – להתחיל לעבוד שם – בעומק ובפנימיות. רְצֵה נָא! היינו לפתח רצון, וזאת עושים על ידי שמתבוננים בהתבוננות עמוקה ואמיתית על התכלית האמיתית בעולם הזה, ועל מה אתינא להאי עלמא שפילא, ועל ידי זה לאט לאט נבנה רצון פנימי לפעול פעולות למען ייטב לו באחריתו.

וכשאדם זוכה לעומק רצון קדוש, נעשים מזה ענינים גבוהים לעילא ולתתא בסוד (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה", שהשם יתברך עושה מעשה ממש מהרצון של יראיו האמיתיים, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ו:): – 'חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. כי חישב – הוא רצון!

ונראה, שזהו התיקון של "שובו בנים שובבים", כי אם עד עכשיו הלך בשביבות ליבו, לעשות את מה שחושק לעשות בפריקת עול מלכות שמים, ועתה אם שומע את הכרוז השמיימי הזה, פתאום נפעל בו רצון: – "אני רוצה בהשם יתברך"! ואז הוא מגלה בעצמו רצונות חבויים שיש להם כח לגבור על החשק הרע והנפול.

והנה ראה …. היקר! איך רואים ברחובה של עיר, כל מיני שלטים צבעונים וססגוניים עם כל מיני גרפיקות, מכל סוגי הגדלים והצורות, והכל נעשה בכדי למשוך את העין. והאדם שמהלך לתומו ברחוב ונתקל באיזה כרוז או מודעה מסוגננת הנושאת סיסמא פרסומית מוצלחת השייכת לענינו – תיכף נתעורר בו איזה רצון, לעשות איזהו קנין או מֶכֶר או עיסקא. והכל הם רצונות זרים של זה העולם השפל, המחוברים עם חשק. אך גם שם שייך רצון, כי מעוררים לאדם רצונות של הבלי העולם הזה הקיימים בו מכבר.

אך אדם שכל רצונו, חפצו ותשוקתו הם רק עבדות ה' וקבלת עול מלכות שמים, אין כל הרצונות האלו מדברים אל לבו. ואדרבה! אם אדם אינו מתעניין באיזה ענין מפורסם ברחוב – אין המודעה מדברת אליו, וכאילו לא ראה כלום, ואף אם ראה – תיכף מעביר מדעתו, ועל פי רוב, גם לא יסיט מבטו לקרוא את הכתוב, נמצא, שכאשר הרצון הפנימי של האדם הוא לעבוד את השם יתברך – אין רצונות זרים יכולים לעוררו, מה שאין כן, מי שהרצון הפנימי שלו הוא פריקת עול, הרצון הזה מעורר את האריה מרבצו.

ועתה ראה גם ראה והבן, עד כמה נכון ומתאים ענין זה להתעוררות לזכות אל קדושת העינים וטהרת המח והמחשבה. הנה הולך יהודי ברחוב, והוא איש כשר, מלא וגדוש בתורה, יראת שמים ואמונה חזקה – ברורה ומזוככת, והוא מורכב מנפש אלוקית 'מטופחת' שנמשכת רק למעלה, ומנפש בהמית שנמשכת רק למטה, והמלחמה עדיין בעיצומה, כי עדיין לא זכה לדרגא העליונה של אתכפיא ואיתהפכא. והנה מזדמן לנגדו איזה נסיון קשה של הסתכלות רעה. והדם הרע והעכור שבחלל השמאלי שבלב, שעדיין לא תוקן וזוכך בשלימות מתחיל לרתוח בו, והיצר הרע אומר לו ומפתהו 'לחוס' על נפשו הבהמית ולהרים עיניו ולהסתכל [אף אחד לא נמצא כאן, ויכול להסתכל כאות נפשו. 'ורק' השם יתברך רואה…] רחמנא ליצלן ורחמנא לישזבן. זה נקרא חשק! חשק רע ומאוס, כי מה יהיה לו מזה, כמה זמן יחזיק מעמד התענוג עד שיהיה נמוג – שניה? שתי שניות? כלום! הבל הבלים אין בו ממש!

ואמנם האיש הכשר שומע לקול האלוקי שבוקע מעמקי יצרו הטוב הגנוז בו שבוכה ומתחנן אליו: "זכור כל מה שלמדת וקראת בגנות המידה הרעה של סקרנות והסתכלות רעה" וכו'. והנפש האלוקית הומיה – למה תרצחני? למה תאבד לנצח נצחים בשביל תענוג קטן של רגע אחד קל שבקלים, וכנגד זה תירש גיהנם עוד בהאי עלמא! ואם זוכה האדם, ומחשבות כאלו רודפות במוחו במהירות, וכאשר הן נחוצות הן זמינות מִיָדִית, ואז הוא מחליט תיכף בבחינת – 'משביע את יצרו' (ויק"ר כג, א), ואומר: 'לא! איני מסתכל!' – זהו רצון! ובזה ניצח הרצון את החשק.

וצריך לעמול על זה הרבה הרבה, וזה לא בא בנקל, רק צריך גם להאמין שאם רוצים – השם נותן כח. כי לא עביד קודשא בריך הוא עלמא בכדי, אם לא היית יכול להתגבר על עצמך, אז השם יתברך לא היה מעמיד אותך בנסיון כזה.

….! איזה  יופי של תענוג יש למי שלא הלך בעצת רשעים – יצריו הרעים. ובדרך חטאים לא עמד – הדרך של העבירות, שעושות חסרון לאדם [חטא מלשון חסרון, ומלשון הכתוב (מ"א א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים"; ופירש רש"י שם: 'חטאים – חסרים ומנועין מן הגדולה, כמו (שופטים כ, טז): אל השערה ולא יחטיא']. והאדם מפסיק להיות 'הולך' מחיל אל חיל. "ובמושב לצים לא ישב – מושב מורה על העדר התנועה, כי ישיבה הוא ענין של היפך הבחירה, וענינה הוא רק קביעות והתעכבות – כי ענין הליצנות – שהוראתה הוא זלזול וקלות ראש של פריקת עול מלכות שמים חס ושלום, הוא נהיה קבוע אצלו, רחמנא ליצלן. "כי אם בתורת ה' חפצו" – הרצון דקדושה, שיש כח ברצונות של האדם, שבכוחם כי רב יכול הוא להתגבר ולנצח את היצר הרע וכל חילותיו. וזה כל סוד הבחירה – 'אם רוצה – עושה, ואם אין רוצה – אין עושה'.

והשם יתברך יעזור, שהשבועות האלו של שובבי"ם יתנו בנו את אותותיהם לטובה, שנזכה לשוב מדרכינו הרעות ולעשות את רצונו יתברך נחפוץ ונרצה תמיד לעולם ועד, ולא יהיה לנו שום רצון אחר, כי אם רצונו יתברך באמת ובלבב שלם.

מנאי אחיך, ידידך ואוהבך בכל לב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 003 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וְכֵיוָן שֶׁהֻבְרַר לָנוּ שֶׁעִקַּר הַדְּבֵקוּת הוּא הָאֱמוּנָה, וְהָאֱמוּנָה הִיא הַדְּבֵקוּת, עָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁנִּתְּנָה לְאָדָם אֶפְשָׁרוּת, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אַף הָאָדָם הַפָּשׁוּט בְּיוֹתֵר, לִהְיוֹת דָּבוּק בִּתְמִידוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי שֶׁיֶּהְגֶּה בְּמַחְשָׁבוֹת שֶׁל אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, אַף שֶׁיִּהְיֶה בְּלִי שׁוּם הַשָּׂגוֹת וּמַדְרֵגוֹת, תִּתְעַצֵּם דְּבֵקוּתוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּדְבֵקוּת שֶׁל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים, שֶׁמִּפִּיהֶם אָנוּ חַיִּים כָּל הַיָּמִים, מִשּׁוּם שֶׁמִּצְוַת הַאֲמָנַת הַשֵּׁם הִיא מִצְוָה הַנּוֹהֶגֶת בַּכֹּל, וְכֵיוָן שֶׁהִיא הַמְּבִיאָה אֶת הָאָדָם אֶל הַדְּבֵקוּת, וְהִיא הִיא הַדְּבֵקוּת עַצְמָהּ, עָלֵינוּ לַעֲסֹק כָּל שְׁעוֹת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה מַמָּשׁ, בְּגִלּוּי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְהַגְבִּיר הַכֹּחַ הַמַּאֲמִין שֶׁנָּטוּעַ בְּנִשְׁמָתֵנוּ, וּכְכָל שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב תָּמִיד עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, קוֹנָה הַדְּבֵקוּת הַלָּזוֹ שְׁבִיתָה בְּנַפְשׁוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶחָד, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ.

יב.

וְכֹה יַעֲשֶׂה הֶחָפֵץ לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – קֹדֶם כָּל דָּבָר, יִקְבַּע לְעַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת שֶׁיַּעֲמֹד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, בְּמָקוֹם פָּנוּי מִבְּנֵי אָדָם, שָׁקֵט מִכָּל הֶמְיַת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיָשִׂים בְּצַד אֶת כָּל הַבִּלְבּוּלִים שֶׁל הַחַיִּים, וִיפַנֶּה מִכָּל וָכֹל כָּל טִרְדָּה אֶפְשָׁרִית, וְיָרִים עֵינָיו אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ, וְשֶׁהוּא מַמְצִיא אֶת כָּל הַנִּמְצָאִים, וּמִכֹּחַ מְצִיאוּתוֹ הֵם נִמְצָאִים, וּבְכָל רֶגַע וְרֶגַע שׁוֹפֵעַ חִיּוּת לְחַיּוֹתָם וּלְקַיְּמָם, וּמִמֵּילָא כָּל קִיּוּם הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הֶאָרַת הָאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מַשְׁגִּיחַ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית עֲצוּמָה עַל כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְלַלֵּב לַחֲשֹׁב, כִּי הַכֹּל הוּא אֱלֹקוּת וֶאֱלֹקוּת הוּא הַכֹּל, וּבְמַחְשָׁבוֹת אֵלּוּ, יִשְׁטַח אֶת כָּל אֲשֶׁר עַל לִבּוֹ לִפְנֵי בּוֹרֵא הָעוֹלָם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְיַרְגִּישׁ קִרְבָה יְתֵרָה, שֶׁלֹּא תֵּאֵר וְלֹא שִׁעֵר מִיָּמָיו. כֹּה יַעֲשֶׂה וְכֹה יִהְיֶה קָבוּעַ בְּעוֹמְדוֹ לִפְנֵי ה' – יוֹם אַחַר יוֹם, עַד שֶׁיַּרְגִּישׁ אֶת הַדְּבֵקוּת הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ לְגַמְרֵי, לְלֹא שִׁיּוּר מָקוֹם כְּלָל.

יג.

וּמִי שֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מְצִיאוּתוֹ תּוֹפֶסֶת אֶת כָּל מַחְשַׁבְתּוֹ, אֵין לוֹ רֶגַע אֶחָד פָּנוּי מִמַּחְשֶׁבֶת הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַהֲגַם שֶׁאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ יְכוֹלִים לְהַלְעִיג עַל דְּבָרִים אֵלּוּ, וְכִי מִי כּוֹתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת בְּאֹפֶן נַעֲלֶה כָּל כָּךְ, שֶׁמַּתְאִים לִגְדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים מֵהַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים? אֶלָּא שֶׁהַטָּעוּת הִיא, שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹלְדוּ כָּךְ, וְזֶה אֵינוֹ כַּמּוּבָן, אֶלָּא בְּדִיּוּק כָּךְ הִרְגִּילוּ אֶת עַצְמָם – לַחֲשֹׁב וּלְדַבֵּר תָּמִיד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁכָּל כֻּלָּם יִהְיֶה נַעֲשֶׂה מִקְשָׁה אַחַת שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּמִמֵּילָא זָכוּ לְזִכּוּךְ עָצוּם כָּזֶה, שֶׁהוֹפִיעָה עֲלֵיהֶם יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה, וְכָךְ חָיוּ אֶת יְמֵי חַיֵּיהֶם הַקְּדוֹשִׁים תָּמִיד, אַשְׁרֵי לָהֶם. וְהָעִקָּר צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְהַגִּיעַ אֶל הַדַּרְגָּה הַזּוֹ, וְאַדְרַבָּה, זֶהוּ חִיּוּב גָּמוּר וּמִצְוַת עֲשֵׂה תְּדִירִית – מִצְוַת הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְכָל שֶׁיִּכָּנֵס בְּלִבּוֹ מַהוּת הַחִיּוּב הַזֶּה – יַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ לְכָךְ, וְלֹא יַרְפֶּה מֵהַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ אַחֲרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

יד.

וְכֵיוָן שֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא הַדְּבֵקוּת, הָבָה וְנִלְמַד אֶת מַהוּתָהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה, קֹדֶם כָּל בְּדֶרֶךְ לִמּוּד הַשֵּׁם שֶׁל 'אֱמוּנָה'. הִנֵּה הָאֱמוּנָה הִיא מִלְּשׁוֹן אֲמָנָה, הַיְנוּ הֶסְכֵּם וּבְרִית בֵּין שְׁנַיִם, כִּי הָאֱמוּנָה הַזֹּאת שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּמְצִיאוּתוֹ, בְּתוֹרָתוֹ, בְּהַשְׁגָּחָתוֹ וְכוּ', מִלְּבַד עֶצֶם הַמִּצְוָה לְהַחֲזִיק אֵיתָן בֶּאֱמוּנָה זוֹ, הִיא בְּרִית וְהֶסְכֵּם בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים שׁוּם פְּעֻלָּה הַיְכוֹלָה לְהִפָּרֵד מֵהַדְּבֵקוּת הַזֹּאת, כִּשְׁנַיִם הַדְּבוּקִים יַחְדָּיו לֹא יִפָּרֵדוּ, וְלֹא יְכוֹלִים לְהַסִּיחַ דַּעַת אֶחָד מִן הַשֵּׁנִי, כֵּן יְהוּדִי קָדוֹשׁ שֶׁמֵּאִיר עָלָיו אוֹר הַדְּבֵקוּת – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַסִּיחַ דַּעַת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְכָל מַעֲיָנָיו נְתוּנִים אֶל הָאוֹר הַגָּדוֹל הַמְּסַבֵּב אוֹתוֹ, וְהָאָרֶץ מְלֵאָה מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אוֹ אָז זוֹכֶה הָאִישׁ הַזֶּה, שֶׁגַּם הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּבְיָכוֹל, הִיא עָלָיו בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, וְיֵשׁ עָלָיו שְׁמִירָה הֲדוּקָה מִמְּרוֹמֵי עִלָּאָה, וְכַיָּדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה שֶׁאֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת, אֶלָּא כְּמַאן דְּיָהֵיב מֵיכְלָא לְשׂוֹנֵא, דְּשָׁדֵי לֵיהּ מֵאֲחוֹרֵי כַּתְפָא, אֲבָל הַזּוֹכֶה לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֶת הַדְּבֵקוּת הַנִּרְצֵית בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעַת מֵאֱמוּנָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא פֹּה וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו וְכוּ', הוּא מוּגָן וְשָׁמוּר, וְאֵין שׁוּם מַזִּיק יָכוֹל לְהַזִּיק לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְזוֹ הָיְתָה בְּחִינַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁרַק בְּהֶסַּח הַדַּעַת הָיָה יָכוֹל מַלְאַךְ הַמָּוֶת לָקַחַת אֶת נִשְׁמָתוֹ, כִּי הַדְּבֵקוּת הִיא סוֹד הַחַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". וְזֶה סוֹד הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָאוֹר הַזֶּה כִּי אִם עַל יְדֵי דְּבֵקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּקוֹנָהּ, וּמֵאֵלֶיהָ מְשַׁבַּחַת לְקוֹנָהּ, עַיִן לֹא רָאֲתָה.

טו.

וּמִמֵּילָא אֵצֶל דָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, הִתְקַיֵּם דָּבָר זֶה, בְּתַכְלִית הַדַּרְגָּה הַגְּבוֹהָה, שֶׁנִּמְשְׁכוּ לוֹ חַיִּים גַּשְׁמִיִּים מַמָּשׁ, שֶׁהָיוּ בְּסוֹד הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמִמֵּילָא לֹא הָיָה יָכוֹל מַלְאַךְ הַמָּוֶת לִטּוֹל אֶת נִשְׁמָתוֹ, עַד שֶׁיִּפְסֹק, לְרֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ מֵאוֹתָהּ דְּבֵקוּת נִשְׂגָּבָה. וְעָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי עֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ יְהוּדִים, בָּאנוּ עִמּוֹ בִּבְרִית יַחַד, וְכָפוּ עָלֵינוּ הַר כְּגִיגִית, לֹא רַק עַל עֶצֶם נְתִינַת הַתּוֹרָה, אֶלָּא אַף גַּם עַל הַדְּבֵקוּת וְהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת, וּמַה שֶּׁעָלֵינוּ לַעֲמֹל כָּל יָמֵינוּ, הוּא שֶׁלֹּא לְכַבּוֹת אֶת אוֹר הַדְּבֵקוּת הַזֹּאת, אֶלָּא לְהַחְיוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי חִיּוּת, וּבְכָל פַּעַם שֶׁאָדָם זוֹכֶה לַחֲשֹׁב מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וּמַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּעֹמֶק עֹמֶק הָרַעְיוֹן, הוּא עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה בְּדַרְגּוֹת שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא, עַד שֶׁזּוֹכֶה בִּרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים, שֶׁחַיָּיו הֵם חַיִּים רוּחָנִיִּים, וּמִתְקַיֵּם אַף בּוֹ לְפִי דַּרְגָּתוֹ, הַפָּסוּק הַזֶּה שֶׁל וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, כִּי הַדְּבֵקוּת הִיא סוֹד הַחַיִּים, וְכַנַּ"ל.

הפוסט 003 ספר 'אור הדבקות' (יא-טו) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר בא תשנ"ז לפ"ק.

לכבוד האברך היקר, החשוב מאוד אצל בוראינו יתברך שמו [בן יחיד אצל השם יתברך, רשים בתפילין דמארי עלמא, שזהו האושר הגדול ביותר] הלא הוא חברי היקר, היושב בחדרים הפנימיים שבלבבי לטוב כל הימים …. ….. נרו ימשיך להאיר ולזרוח ולהזריח באור השם יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כן יהא רעוא מן קדם עתיקא קדישא.

הנה אנו אוחזים כבר בשבוע השלישי של ימי השובבי"ם, השבועות הידועים כמסוגלים לתקן עונות ולהתם חטאות, להכשיר המוח והלב לאהבתו וליראתו, ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפיצה.

והנה בשבוע שכבר 'דברנו' על פני הכתב ממעלת הרצון החזק בקדושה, שעל ידי זה זוכים לתיקון גמור, באשר שמגלה טוהר לבבו שחפץ רק בקרבת האלקים, ומתרחק מכל הרע לגמרי, בבחינת 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם' (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב), שזאת שלימות התשובה המקובלת. וככל שאני נכנס יותר במחשבה זו, נסכם אצלי ביותר שזהו העיקר שבעיקרים, שאיש אשר רצונותיו וכיסופיו היו עד הנה זרים ומרים. ועתה (– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל [ב"ר כא, ו]) הוא הופך את הכל, ורוצה רק בטוב, בזה הוא שב עד השורש, עד ה' אלקיך.

ואעתיק לך מהספר הקדוש – באר מחשבה של פנימיות – 'שפת אמת' [היום היארצייט של הרה"ק המחבר מרן רבי יהודה לייב מגור זיע"א] בפרשת בא (שנת תרל"ה), וזו לשון קדשו: 'להודיע לכל איש ישראל, לחזק לבו, שלא לירא מגודל כחו של היצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מהשם יתברך שנותן כח גם לסטרא אחרא. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה כדכתיב (משלי טז, ז): "ברצות ה' דרכי איש" כו'. ובאמת, זה יותר גבורה והכרת גבורתו של הקדוש ברוך הוא מה שכל יכול לתת כח לעשות נגד רצונו יתברך. ובמדרש (שמו"ר יג, א) – "כֹּבֶד אֶבֶן" (משלי כז, ג) – 'אין זה יגיעה, במה אני ייגע? במי שמכעיס לפני בדברים בטלים'. ותמהו המפרשים, כי מה זה יגיעה לפניו יתברך מחטא האדם? אבל הפירוש כנ"ל, שזה שנותן השם יתברך כח לבשר ודם להכעיס בדברים בטלים. וגם לסטרא אחרא עצמו – שורש הרע, זה יגיעה לפניו יותר מבריאת שמים וארץ'.

ומדבריו הקדושים למדים אנו גודל הפלגת מעלת הרצון האמתי והחזק, שאף שניתן כח לבעל דבר, לגרום קלקול עצום כזה, עד שנעשה מזה כביכול יגיעה להשם יתברך, שאלמלא מדרש מפורש אי אפשר לאמרו, ומובן שזה דבר איום ונורא מאד, ולמרות כל זאת, בכוח הרצון אפשר להתגבר על הכל, שלפי זה – האחריות גדולה ביותר.

ואחר כך כותב בקטע השני בלשונו הזך: 'יש ללמוד קל וחומר ממה שהכביד הקדוש ברוך הוא לב פרעה על ידי שלא רצה להכניע עצמו להשם יתברך. אף שעל ידי המכות רצה לשוב. מכל מקום, כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכתיב (שמות י, ג): "מאנת לענות מפני". על ידי זה הכביד לבו שלא לשוב על ידי המכות. קל וחומר מדה טובה מרובה (יומא עו.), בני ישראל אשר חפצים באמת לשוב להשם יתברך, ומה שאינם יכולים על ידי הטרדות ויגיעת היצר הרע, יעזור להם השם יתברך לגבור נגדו לשוב לטוב'; עד כאן לשון קדשו.

שוב ושוב נמצינו למדים, איך שבכל זה מוזכר ענין הרצון – 'אַז מְ'דַארְף נָאר וֶועלְן' (שצריך רק לרצות). ולא להניח את הרצון, ולהתייאש ממנו לגמרי מאחר שאיני יכול. ועוד כתב השפת אמת (שנת תרל"ד בד"ה 'כלה'): 'ללמוד הבטחה לכל אדם. שאף שנתייגע נגד היצר הרע וניטל הכח ממנו. יוכל אחר כך לעשות בכח היצר הרע עצמו. וכמו שכתוב (ישעי' מ, לא): "וקוי ה' יחליפו כח". והבן. וכן כתוב "בכל לבבך" (דברים ד, כט) – בשני יצריך (ברכות נד.), שאחר כך מסייע גם הוא'. עד כאן לשונו.

וזהו דבר נפלא, שבאמת מתאים לימים אלו שהאדם רוצה לשוב, ונראה לו שהוא כבר לא יוכל להשתנות, שזה הדבר הכי גרוע, שהבעל דבר כבר הצליח להכניס את האדם לייאוש, שכבר איבד את הרצון, וכן רואים בחוש אצל חולה, שכאשר הגיע למצב כזה שכבר אינו רוצה להתרפאות חס ושלום, אזי אין מועילה לו שום רפואה. וכן הוא בחלי הנפש [ועוד יותר, דמידה טובה מרובה… (יומא עו.)], יש ויש עצות איך להיות ערליכער איד, אך צריך לרצות! וזה נקרא 'עושין רצונו של מקום' (ברכות לה:); שהצדיקים ממשיכים בעצמם רצון עליון נורא ונפלא כזה, עד שאין להם שום רצון אלא רק רצונו יתברך. ועיקר הצרה המרה שבעולם, שהאדם מתרחק מהשם יתברך, ואז הוא מסכן ואומלל הגדול ביותר, ואף אם יש לאדם עושר ונכסים וכל טוב, אך אם אין לו שייכות אל הבורא כל עולמים, אין נפשו מסוגלת לבוא על סיפוקה לעולם.

וידוע מבית מדרשו של מרנא אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיע"א (עי' תולדות יעקב יוסף פ' נח אות ג'), שרצ"ה אותיות צר"ה, וצריך להפוך את הצר"ה לרצ"ה, את הנג"ע לענ"ג (עי' אוהב ישראל בפרשתן); שכל דבר שבעולם הנראה כרע ומר וצר, אם יש לאדם שכל דקדושה, הוא יכול להפוך הכל לטוב ומתוק ורחב, ובפרט כשנותנים כוחות מהשמים, שהאדם יוכל לעמוד בכל אלו המונעים והמפריעים.

אבל אם לא ירצה, היינו שמרוב מה שעבר עליו כבר איבד כל אימון בעצמו, וחושב שכל היגיעה שלו היא לבטלה, וממילא וכל ההתאמצות מיותרת, אזי באמת לא יגיע לשום מקום.

נמצא שזה תלוי רק בנו, האם להאמין לרחשי הלב – שממאן לרצות מתוך אמונה פשוטה, מבלי לראות בעיני בשר שום התקדמות, או שמא להתגבר על זה, ולהאמין בתוקף אמונה מוחשית שהיא כידיעה – שיש שכר לפעולתוֹ, ואין שום דבר נאבד. ובזה תלוי כח הבחירה.

,

וצריך בימים האלו של שובבי"ם – לערוך בדק הבית איך אוחזים בקדושת ברית הלשון. וכפי הידוע ומפורסם, ומובא רבות בספרים הקדושים, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור (ספר יצירה א), וצריך לאזור כגיבור חלציו להזהר ולשמור פתחי פיו, כי כל דיבור עושה רושם בנפש, וצריך לשמור את עצמו מאד מהדיבור המביא לידי הרהור, ואם חס ושלום, אדם מנבל את פיו, ומדבר דברים שהצניעות יפה להם, אף שמדבר זאת בדרך של 'קדושה' ומעוטף בלבוש של 'קנאות', כאילו מדבר מרוע ענינם של בני אדם אחרים, ושצריך להזהר בזה וכו', זה פגם גדול ונמשך מצד הבעל דבר המתחכם להפילו בהרהורים מרים וזרים.

וראה מה שכתב אדונינו הרמ"ק הקדוש זי"ע בספרו הבהיר 'תומר דבורה' (פרק ח): 'צריך האדם להזהר מאד מהדיבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבוא לידי קרי. אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דיבור טהור המביא לידי הרהור, ראוי להשמר ממנו. והכי דייק לישנא דקרא (קהלת ה, ה): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש – אות ברית, בקרי. וכתיב (שם): "למה יקצף האלקים על קולך" וגו'. ואם הוא נבלות הפה, מאי "להחטיא", הרי הוא בעצמו חטא! אלא, אפילו שהדיבוא לא יהיה חטא, אלא דיבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר ממנו. ולזה אמר "לחטיא את בשרך [וגו'] למה יקצוף", ירצה – אחר שמחטיא, יקצוף על אותו קול, אפילו שיהיה מותר. כי על ידי פעולה רעה הנמשכת ממנו, חזר הקול והדיור רע. כל כך צריך זהירות לאות ברית, שלא להרהר ולא ישחית'. עד כאן דברי הרב הקדושים.

וצריך לזכור תמיד, שהסימן לידע האם הדיבור הזה הגון אם לאו, שיתבונן – אם היה מדבר דיבור כזה לפני רבים או במעמד מלך גדול רם ונישא [ובזמנינו – רבי גדול שיראתו מוטלת עליו] – מותר לו לדבר זאת גם עכשיו, ואם לא, היינו שיש מעמדים ומצבים בהם היה מדלג על דבור זה, כי זה לא מתאים, אזי אסור לו לומר דיבור זה כלל, ואפילו בחדרי חדרים בינו לבין חבירו או עם בני ביתו, וחכמינו ז"ל הקדושים (חגיגה ה:) דרשו על הפסוק (עמוס ד, יג): "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" – 'אמר רב, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה'; ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב, יא): "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (תענית יא.).

וזה סוד מה שאנו אומרים בתפילה 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי', ויש גירסא דווקנית – בסתר כבגלוי. כי איך ניכר אם אדם הוא ירא שמים? כאשר הוא מתנהג כשהוא נמצא לבד בסתר ואין איש רואהו, כמו שהיה מתנהג בגלוי! [ידוע מה שהתבטא מרנא רבינו מנחם מענדיל מוויטעבסק זיע"א על עצמו בענוות קדשו, שהדבר היחיד שיכול לעשות ביתר שלימות הוא קריאת שמע שעל המיטה, שאת זאת מקיימים בסתר באין איש רואה…]. והרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע אמר על מאמרם ז"ל (זהר ח"ג רפא.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו; פירוש, אם מתחסד גם בשעה שאין איש רואה, רק הוא לבדו עם קונו, זהו חסיד.

ולזה אי אפשר לזכות בנקל, כי אם על ידי אמונה ברורה, חזקה ומזוככת וחושית, וממש רואה בעיניו, ומרגיש בחושיו הגשמיים, בתחושה אמיתית – איך שהוא עומד ניצב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואין עוד מלבדו.

ואף בדיבורים שאין בהם איסור מפורש, שומר נפשו ירחיקה מהם, כי כאשר אדם מרגיש וחש שהוא עומד תמיד לפני ה', אינו מפקיר את דיבורו לדבר כל העולה על רוחו, וכלשון הרמב"ם במו"נ המובא ברמ"א בריש השו"ע – 'לא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו'. אזי הדיבור אינו עולה לו בקלות, וכמאמר החכם – 'תהי הלשון האבר הכבד ביותר להניעו מכל האברים'.

ואם האדם זוכה לזה, היינו שסוגר את הפתח שלמעלה, שהוא פתחי פיו ולשונו, אזי מובטח לו שלא יגיעו הבעל דבר וחיילותיו להכנס פנימה, ולקלקל את קדושתו. ואז קדוש יאמר לו, וד"ל.

והעיקר, שעבודה כזו, של שתיקה בשביל יראת ואהבת השם, היא עבודה קדושה ונשגבה מאד, כי עודה זאת לשמו יתברך, בלי שום פניה, כי אין אחד יכול לידע מה בליבו – שיש לו עכשיו חשק להגיד משהו, ורק בשביל כבוד השם יתברך הוא סותם את פיו.

ועוד מרויח בזה, שעל ידי שמירת הדיבור בקדושה הוא מנקה מוחו, שיהיה שוקט על שמריו ומיושב בדעתו לחשוב ממנו יתברך, ויש לו הרגש באלקות, 'דִי גֶעטְלִיכְקֵייט טְרֶעפְט אַיין אָרְט בַּ'אִיהם', ועל ידי זה הוא נעשה כלי שרת להשראת השכינה, ואין לו כל כך הרבה בלבולים וטרדות המוחין כמו מי שמדבר ומפטפט [כמו שרואים בחוש, שהמוח מתבלבל מזה]. וכמובא בספרים הקדושים על הפסוק (תהלים קמח, ח): "רוח סערה עשה דברו", שהדיבור של האדם יכול לגרום לו רוח סערה ובלבול במוחו, וזה ממש מובן לכל אחד מעצמו. וכן הוא בעלמא דאתי, כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג מא.:): רבי יוסי פתח ואמר "כל עמל האדם לפיהו" וגו' (קהלת ו, ז): 'אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה לבר נש בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מיניה נקמתא דעלמא, לפיהו, בגין פיהו דלא נטיר ליה, וסאיב ליה'. (התבוננתי בדבריו של שלמה המלך, וכולם אחוזים בחכמה העליונה, כל עמל האדם לפיהו, הפסוק הזה, בשעה שדנים לו, לבן אדם בעולם ההוא נאמר, כל הדין ההוא, וכל מה שהוא סובל בעולם ההוא. ונוקמים ממנו נקמת העולם, לפיהו, בגלל הפה שלו, שלא שמר אותו וטימא אותו).

ואין צריך לומר, שאם המדובר הוא חס ושלום, לא רק דברים בטלים בעלמא, שגם עליהם נאמר (משלי י, יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"; אלא ממש מדברים להדיא דיבורים אסורים של לשון הרע, שקר, רכילות, הלבנת פנים, מחלוקת, ליצנות, חנופה, גאוה וניבול פה. אזי הדיבור הזה מטמא ממש את הנפש בטומאה נוראה, ואחר כך אין שום פלא אם חס ושלום נופל אל תאוות רעות ואסורות, כי לא קידש את ברית הלשון ואיך יקדש את ברית המעור, והרי הן תלויות אלו באלו.

ואך שיש לפעמים תאווה גדולה לדבר עם איזה חבר וכו', ולפעמים זה גם נצרך לכמה סוגי טבעי בני אדם – הזקוקים לחברה, צריך להתרגל לדבר רק דיבורי תכלית מעניני מוסר וחסידות, אמונה בה' ודביקות הבורא, וגם בזה צריך להזהר מאד, שלא להטעות את עצמו, ולעסוק בסיפורים קדושים במקום ללמוד תורה, ועוד לדמות שמקיים בזה איזו מצוה… אלא שבמקום שהלימוד נמנע בדרך ממילא, ויודע שלא ילמד עתה, או מחמת שנמצא בדרך, למשל, ובלי ספר ביד, או שמוחו אטום מרוב טרדות, והוא מוצא את עצמו משוחח עם מאן דהוא, עליו לנצל את כוח הדיבור לקדושה.

ויחשוב אז כשמדבר, שאם באנו לזה העולם רק בשביל להכיר את הבורא יתברך שמו, שהרי כל מטרת בריאת האנושות היא בגין דישתמודעון ליה (כדי שיכירו אותו יתברך – זוהר הקדוש בא מב.), אז מה יכול להיות יותר נכון לעסוק במשא ומתן שיש לנו זה עם זה, אם לא בדיבורים אמיתיים המושכים את הלב ומלבבים אותו להתרפק על ה' ולהידבק באהבתו ויראתו, שזו היא התכלית הנצחית שבשבילה נאצלנו, נבראנו, נוצרנו ונעשינו.

והנה כמו שיש קדושת הדיבור בסור מרע – כך יש זיכוך הדיבור  בדרך של עשה טוב, כי צריך 'לעשות טוב עם הדיבור בקום ועשה' – ולפי ההקדמה דלעיל, העיקר בעבודה הוא הרצון, לקדש ולטהר מאד את הלשון, ולהוציא מן הכח אל הפועל את הדיבורים הקדושים של רצונות וכיסופים לפני השם יתברך. וצריך לומר בפה מלא: "רבונו של עולם! אני רוצה בך, איני רוצה ברע ובשקר שמסבב אותי" וכו' וכו', וזה בעצמו מגביר את הרצון דקדושה אצלו ופועל פעולות לטובה.

והיות והבעל דבר שונאינו שנאה עזה, וחפץ להמיתנו מיתה נצחית חס ושלום, לכן מחטיאנו כדי להרויח את היאוש והחדלון שלאחר ההתרחקות, ולעומתו עלינו להתגבר כנגדו ולומר בדרך התנהגוּתֵנוּ: "אראה לך, במקום שתשברני על כל מה שעשיתי, בכדי שיהיה לך מזה קרן וריוח נפלא, ותחשוב שאני קשור בשק שלך, אדרבה! מכל נפילה ונפילה, רק אתחזק ואתעורר יותר ויותר"; ואין הכוונה שהאמירה הזאת צריכה להיות מהשפה ולחוץ, אף כי תמיד טוב לומר קבלות טובות וכו', אך כאן אין הדיבור עיקר כי אם הפעולות, שעל ידי התנהגות של חיזוק והתעודדות, בזה כאילו אומרים לו גירא בעינך שיטנא.

וזה ממש הענין של הפיכת הצר"ה לרצ"ה, שמהצרה הגדולה ביותר, שההיא ההתרחקות מאור פני מלך חיים, מזה בעצמו אני עושה רצ"ה, אני מתגבר ברצונות וכיסופים חדשים אל השם יתברך.

והיות ואנו אוחזים כעת בזמן הראוי לשוב להשם יתברך, דווקא מתוך שובובותינו והתרחקותינו, בבחינת (ירמי' ב, יט): "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" – שזה סוד ההכנעה והביטול אליו יתברך, צא ולמד, ראה גם ראה, מה שדיבר בקדשו רבן של ישראל זיע"א, בספרו הקדוש והנורא, אור צח ומצוחצח – 'נועם אלימלך', וזו לשון קדשו בפרשת ויצא (באמצע ד"ה 'וישא יעקב רגליו'): …'שבא להם עיקר התחלת התעוררות יראה, מחמת שהזכרנו החרון שהכעסנו שמו הגדול יתברך ויתעלה. ובפרט בעון המצוי בעוונותינו הרבים, כאשר יוכשל האדם בטומאת קרי, אזי יחרד האיש וילפת, אחזתו חיל ורעדה ופלצות, ועל ידי זה יתעורר לב האדם לעבודתו יתברך, באומרו: "איך הכעסתי את שם הגדול והנורא במעשי הרעים? וכשלת בעווני". וזה שאמר התנא (אבות ג, א): 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת? מטיפה סרוחה'. פירוש, מאין באת להתחיל בעבודת הבורא יתברך? דהיינו שתזכור, איך נכשלת בעוונך במקרה בלתי טהור, וזהו מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? רוצה לומר, איזה סיבה ואופן יביאך שתהיה הולך בעבודתו יתברך. בזוכרך שתשוב לעפר רימה ותולעה, הסיבה הזאת מביא לאדם הכנעה גדולה, והוא העיקר ושורש לאדם – שעל ידי הכנעה יהיה הולך ומתגבר ביראת ה' ובתורתו הקדושה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו' – דהיינו אחר שתזכור שני דברים הנ"ל תזכה לרוממות אל יתברך'. עד כאן לשונו הקדוש והטהור השייך לענינינו.

ודע! שאסור להמרירות מגודל הריחוק ממנו יתברך להביא את האדם לידי ריחוק נוסף ויאוש חס ושלום, כי המרגלית היקרה ביותר, שהיא נשמת ישראל, עד כמה שתהיה מעוטפת בעטיפה של לכלוך וטינוף, אין זה פוגם כהוא זה בעצם המציאות והמהות של המרגלית הנהדרת. ואף החוטא הכי מאוס, אם רק ירצה (!) יוכל בכוח הקדושה הנטועה בכל יהודי מאז מתן תורה – להתחזק ולהתעלות עד אין תכלית.

וזו לשון קדשו של רבינו הקדוש מאפטא זיע"א בספרו הקדוש והנשגב 'אוהב ישראל' (לפורים, ד"ה אחכמינו ז"ל): 'להבינך זה מה טיבו של כפיית ההר (במעמד הר סיני). ובפרט שכל ישראל כולם בפה אחד ענו ואמרו (שמות כד, ז): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"; אמנם שורש הדבר הוא כך. דודאי קשה וכבד מאוד הדבר לבן אדם מגושם בחומר העב שיקבל עליו עול תורה והמצות. ובזה לא רצו כל האומות לקבל את התורה. ולהטות שכמם תחת עול מלכותו יתברך ויתעלה. אך ידוע דברי חכמינו ז"ל (שמו"ר טו, ד) אין הרים אלא האבות. דכמו שההר הוא שורש לארצות האדמה שראש ההר הוא העיקר וממנו יש חיזוק להתפשטות האדמה אשר סביבות ההר שהוא משופע מכל צד. וכמו כן הם אבותינו הקדושים שורשם בארץ החיים, והם ההרים הגבוהים אשר עליהם ועל כוחם נשענו כל בית ישראל.

והנה כשהשם יתברך רצה ליתן התורה לישראל, אז העלה את כל הכנסת ישראל למקורן ולשורשן, וינטלם וינשאם לדביקות העליון בדרכי אבותיהם הקדושים. ופתח להם ארובות השמים, ואתה מרבבות קודש (תהלים ג, ז), והעביר מעליהם כל מיני מסכים המבדילים בין שכלם ובין קודש הקדשים, והיה אור נשמתם מאיר לשורשם, ואור קדושה העליונה חופף עליהם מכל צד, וזהו שאמרו (שבת פח.): 'שכפה עליהם ההר' כו', היינו שהקיף אותם בההר שהוא שורש קדושתם העליונה. ואז כיון שלא היה שום מסך מבדיל בינם לבין קונם יתברך ויתעלה. לכך חשק לבם ונתלהב לקבל את התורה ומצותיו, כי היה קל בעיניהם לפי בחינת שכלם הגבוה שהיה להם בעת הזאת, ולזה הקדימו נעשה לנשמע. וקבלו עליהם ועל זרעם עד סוף כל הדורות – לקיים פקודת ורצון המלך – מלכו של עולם'. עד כאן לשונו.

ואת כל הדיבור הזה העתקתי אך ורק בשביל להורות על ענין הזה, שיש כוח בנו – היהודים, להתקרב אל השם יתברך בכח ובזכות אבותינו הקדושים, שנטעו בנו, ובכל אחד ואחד מאתנו – בלי שום יוצא מן הכלל, לנקות את עצמינו, ולהבדל מכל המונעים, והמסכים המבדילים בינינו לבין קוננו – לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, באשר ההסתרות הן כולן רק בשביל שהמעלה של העבודה והיגיעה תהיה יותר גדולה וכו', כפי דברי הספר הקדוש נועם אלימלך שהובאו לעיל, ורמז לנו בזה דרך נפלאה איך שבים בתשובה מתוך החושך.

ועתה פקח עיניך וראה מה שאיתא בספר הקדוש – אוצר מלא אורה – 'קדושת לוי' (פרשת שמות ד"ה 'וזה לך האות'): 'הבעל שם טוב אמר, "והוא ינהגנו על מות" (תהלים מח, טו), משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך, כשהולך הקטן שנים או שלשה פסיעות לקראת אביו, מרחיק אביו את עצמו כדי שילך יותר, ואחר כך כשהולך יותר מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר. ועל דרך זה השם יתברך נקרא "אל מסתתר" (ישעי' מה, טו). שכשצדיק עובד השם יתברך נדמה לו שאינו עדיין בשלימות, ושהוא רחוק מהשם יתברך כדי שיתקרב הצדיק יותר. וזהו "והוא ינהגנו עלמות", שזה שהשם יתברך מסתתר שנקרא הוא כדי שינהגנו עלמות, כְּהָדֵין עֲלוּמַיָא (ויק"ר יא, ט), כדי שיתקרב בכל פעם יותר, עד כאן דבריו הקדושים (של הבעל שם טוב הקדוש)'. עד כאן לשון הקדושת לוי.

וכך צריך להיות אצל כל יחיד, כל איש יהודי, שיסתכל על ההתרחקות כמו על אתגר, שצריך לעבוד ולעמול בשביל להגיע למטרה. ובגישה כזו – אין ההתרחקות נקראת בשם התרחקות כלל, כי מבינים שזו מהות העבודה ולא ריחוק לשמו. ועל כן אין להרים ידים ולהתרשל, ו"אולת אדם תסלף דרכו" (משלי יט, ג), כי אף אחד לא ריחק אותך. ומי שאינו מבין זאת, חי בטעות גמורה והוא עוד טוען: 'הרי לא רוצים אותי ומרחקים אותי מן השמים'.

….! האם אתה מבין את עומק משמעות הדברים?! שמצד אחד האדם מונח בתוך חושך עב, כפול ומכופל, וחש אך ורק ריחוק מוחלט. ומצד שני מבקשים ממנו שידע ויאמין ויבין שבעצם אין כאן שום התרחקות, כי אם כולה התקרבות, כולה קודש… נכון שזה קשה מאד, זו היא עבודה קשה שבמקדש, ואשרי מי שזוכה להשיג אותה!

ואין עוד דבר המלוה את האדם בכל מצביו ומקומות עמידתו כמו כח הדיבור, ומובא בספרים הקדושים, שהדיבור הוא כמו אמא שהולכת עם בנה אפילו למקומות המטונפים להיות בעזרו שם, לסדרו ולנקותו כידוע. וכמו כן האדם שעובר עליו מה שעובר, ויכול חס ושלום להכשל וליפול במכשולות ונפילות, אבל אם ידע כי גם שם יכול ומחוייב לפתוח פיו, לבקש ולהתחנן על נפשו, ולמחות נמרצות כנגד הבעל דבר וחיילותיו הרוצים להגותו ממסילת החיים הרוחניים, ואזי בהיותו דבוק ואדוק והדוק בעבודת הקודש הזו של תחינה ובקשה, "גם כל חושך לא יחשיך ממנו" (עי' תהלים קלט, יב), ובשום מצב לא ישכח ממנו יתברך.

וממילא לפי זה, יש להבין בפשיטות, כי כאשר האדם זוכה לזכרון דקדושה מאמיתת מציאות ה' בכל עת ורגע, ואינו שוכח מהשם יתברך לעולם, הוא לא יכול להכשל לעולם בפגם הנורא והאיום – פגם במדת יסוד צדיק, הפגם הכי נורא! שהוא במחשבה, דיבור ומעשה. ומקרא מפורש צווח – "לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" (תהלים מד, יח), דהא בהא תליא.

ואיך זוכים שלא לשכוח את השם יתברך אף רגע אחד? רק על ידי הדיבור. הדיבור של תפילה, הדיבור של אמונה, הדיבור של תורה ויראה, הדיבור של כיסופים ורצונות אמיתיים להשם יתברך, רק זה מביא לאדם זכרון דקדושה, שעל ידי זה יהיה קדוש טהור, כי כאשר מדעיו מהרהרים בכל עת שהנה הנה השם יתברך מלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה כלל. וגם יודע תמיד, שכשם שאין מקום פנוי ממנו יתברך – כך אין שום מאורע, ענין, מקרה, מידה והנהגה שבעולם, שלא יהיה גנוז שם הא'ל מסתתר (ישעי' מה, טו), אף כי הוא נעלם ונסתר וכו', בודאי אין יפעת קדושתו וטהרתו יכולה להתעמעם לעולם חס ושלום.

והאדם צריך להיות מוכן לכל מתקפה מצד היצר הרע וגונדא דיליה, ושלא יפול לשאננות לומר: "שלום עָלַיִךְ נפשי", כי בכל רגע מנסים את האדם כמו שכתוב (איוב ז, יח): "ולרגעים תבחננו". ואם האדם ישן אזי הוא מנוצח. כי מחמת רוב ההסתר וההעלם יכול להיות שכל ההתלהבות וההתעוררות שנדבקת ותופסת באדם יכולה להבטל, ואזי בדרך כלל עוזב הכל, ומתייאש ונופל, וזו שטות גמורה, כי לפעמים השם יתברך רוצה עבודה דוקא מתוך בלבולים. והאדם הרי מוכרח לעבוד את השם יתברך, כי בשביל זה נברא כדי לשמש את קונו. ועל כן, כאשר חש את עצמו דחוי ומרוחק, יבין היטב שזו ערמת מלחמת היצר, ולא יקרא לזה ריחוק מה' חס ושלום, אלא הכרזת מלחמה, והכל למען הבחירה והנסיון, ועליו לעבוד את הקדוש ברוך הוא דוקא במצב הזה.

ומובא בספר הקדוש והטהור 'אורח לחיים' פרשת בהר (בקטע האחרון) וזו לשון קדשו: 'הנה הרב בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה (המגיד ממעזריטש) אמר, שמצינו בדברי רבותינו ז"ל (שבת פח.) שהשם יתברך ברוך הוא כפה על ישראל הר כגיגית. ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם, ולמה הוצרך לכך? הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע, ומרצונם קבלו את התורה! אלא מפני שהיו ישראל אז במדריגה גדולה כזו, במוחין גדולים, ואמרו נעשה ונשמע, שאמר השם יתברך – מי גילה לבני רז זה, לשון שמלאכי השרת וכו' (שבת שם), הראה להם השם יתברך שאף על פי שאחר כך יפלו ממדריגתם, ויפלו המוחין שלא יעשו עצמן חפשי מן העבודה והמצות, וכפה עליהם הר כגיגית, לומר שהם מוכרחים בעבודה, ואף על פי שאינן נהנין מן העבודה, שאין להם מוחין, צריכים לעבוד השם יתברך כפי יכולתם ומדריגתם במקום שהם, עד כאן דבריו, ודברי פי חכם חן'; עד כאן לשון ספר הקדוש הנ"ל.

ונפקא לן מהא דרך לעבודת השם, שעלינו לידע שיש זמנים, שהאדם אינו מרגיש כלום, ואז אסור לו לעשות עצמו חפשי מעבודת השם. כי אין לילך אחר ההרגש, כמו איש המתרץ את עצמו, באמרו: "כאשר היה לי זמן טוב, השתדלתי בעבודת ה', למדתי והתפללתי כדבעי" וכו', ואילו עתה אין זה זמן טוב וקשה לי מאד להרים את עצמי לעבודת המלך, ולכן איני עושה כלום… כי באמרו כך, הרי שחס ושלום אינו עובד את ה' כלל, כי אם את עצם ישותו והרגשיו, ואילו היה עבד נאמן, הרי דרכו של עבד להיבטל לרצון אדונו לגמרי, ויודע כי ההכרח לעשות, בלי שום תירוצים ואמתלאות.

ונחזור לענינֵנו, שדברנו על מעלת מדת הרצון דקדושה, וקדושת הפה, שכשמקשרים אותם יחד, ומקדשים הפה על ידי שמשתמשים עם הדיבור לרצונות וכיסופים להשם יתברך – זוכים לתשובה שלימה.

ועל כן בימי השובבי"ם עלינו לקבל על עצמינו ענין זה של שמירת הפה מדיבורים אסורים, שלא לדבר לשון הרע ורכילות כמובן. שזה החלק של סור מרע. וכן לקיים בכל עת מה שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (יומא יט:): "ודברת בם" (דברים ו, ז) – 'ולא בדברים אחרים'; להתעסק רק בדיבורים קדושים של אהבת ויראת ה', עד שיהא רגיל בזה. וצריך להתאמץ בזה מאד, שעל ידי זה ממשיך האדם על עצמו קדושה יתירה, וזוכה לכח עצום כדי שיוכל לעמוד כנגד היצר המסיתו ומפתהו לתאוות הגוף הנחותות והשפֵלות.

…. היקר! הנפש הקדושה – שרשה מעולם התענוג, והיא מחוייבת לקבל תענוג, ואם האדם אינו זוכה לעונג האלקי בבחינת (ישעי' נח, יד) "אז תתענג על הוי"ה", וכמו שכתוב (איוב כב, כו): "כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלו'ה פניך"; אזי רחמנא ליצלן, היצר, הצר הצורר, מציע לו תענוגים אחרים, ומענ"ג אמיתי, נמשך לו תמורתו נג"ע – נגעי בני אדם (ש"ב ז, יד), תאוות המדומות, תענוגים שקריים שאין להם ממשות וקיום אפילו לרגע קל, כי הרי הכל רק דמיון!

*

והנה עתה בכתבי לך כל זאת, הפסקתי לכתוב מחמת שהייתי צריך לדבר עם אחד מידידיי בעניני עבודת השם, ובתוך הדברים זכיתי לשמוע ממנו ענין נפלא, שממש קפצתי על זה כמוצא שלל רב, ואחר פנותי, אמרתי לשתף אותך בהגיגי קודש אלו:

כי הנה הסיבה האמיתית שהאדם מאבד את הרצון שלו כאשר רואה שאינו מצליח, היא מחמת שהקדוש ברוך הוא טבע בטבע האדם רצון לשלימות, ואינו מסוגל להסכים עם חסרון בעצמו, ותיכף כשיש לו איזה חסרון שקשה לו למלאותו אזי נשבר, וממילא הוא משתדל להרחיק ממנו את החסרון בזה שמטעה את עצמו, שבאמת אינו צריך זאת, בכך הוא עוטף את עצמו בהגנה למול ההרגש של החסרון שהוא הרגש מר, ולכן כבר אינו רוצה יותר את הדבר הזה שהעדרו גורם לו חסרון, ומכל שכן שאינו משתוקק למלאות אותו ואינו חפץ יותר 'בכל העסק'. וזאת בגלל שהישות שנטבעה באדם רוצה רק בשלימות.

ומאליך תבין שעיקר עבודתינו הוא לזכך את עצמנו מהישות הזו, על ידי התבוננות בשורש הטבע האנושי הזה, שטבע הקדוש ברוך הוא בטבע העולם כדי שכל אחד ישאף להמשיך את עצמו אל הטוב והשלימות הנצחי שהוא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמבואר בלשונו הנפלא של הרמח"ל זיע"א בספרו הקדוש דרך ה', ורק מחמת ההעלם וההסתר – במקום שנמשך אל השלימות הזכה והאצילה – הננו נמשכים אל גיאות וישות.  וזה אצל כל אדם, אין מתאים לו – שחסר לו משהו! שאין לו דבר שזקוק לו ומתאווה אליו. ועל כן כתגובה הוא עוזב ונופל מהרצון. ואחרי שהוא מוותר על הרצון, נדמה לו שבאמת כבר לא חסר לו כלום.

אבל עיקר העבודה והעמל צריך להיות – לא להניח את מקומו, אף שנדמה לו שאין שום סיכוי, ואין שום אפשרות להשלים את רבבות החסרונות ברוחניות. אף על פי כן עליו לדעת – שלא אכפת לי כלום! כי עצם הדבר שהנני מחזק את עצמי ברצון למרות החסרון, זה מורה על שלימות רוחנית שזכיתי לה במתנת חנם מהשם יתברך, ועל כן מעתה אהיה רק משתוקק, כוסף, מתגעגע, רוצה ומתאוה להכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, להיות דבוק בהקדוש ברוך הוא, להתדבק כל כולי בהשם יתברך ולחיות חיים קדושים שנמשכים אחר האמת בכל עת ורגע. ובינתיים, מה שאני יכול לעשות אני עושה, ועל כל פנים אני רוצה, חפץ, חושק וחומד לעשות את כל מה שהשם יתברך רוצה שאעשה, וזו נקראת ענוה באמת.

כי בזה שאדם אינו נשבר, גם כאשר אין הולכת לו עבודת השם כסדר, וממשיך הלאה, זה מורה על ביטול נפלא להשם יתברך, ששמח בעבודתו במעט דמעט ואף אם זה עדיין ברמה נחותה כי יש לו אושר מזה שזוכה להיות קרוב לה', איך שיהיה – "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" (ישעי' כט, יט).

ואף אם מתמרמר על מיעוט השגתו בעיתים ידועים וקצובים, כראוי ליראי ה', אין זה נובע מעצבות, כי אם רק מנפש שוקקה וחולה אל אלקיה, ואדרבה אחר לב נשבר אמיתי באה שמחה עצומה, חדוה עילאית, ששון עליון, דיצה רוחנית שבאה לאדם שרוצה רק את הקדוש ברוך הוא ולא את עצמו, לא 'שהוא' יהיה ערליכער איד, אלא כל מגמתו שיתמלא רצון אבינו שבשמים, זהו ביטול גמור אל האין סוף ברוך הוא.

וההיפך מזה היא גאוה – שאין מתאים לו לעבוד את השם יתברך בקטנות, ומרוצה להיות עובד ה' רק אם יזכה למדריגות, ואיתא בספרי קודש שעיקר הסיבה למה שאין האדם מתקרב לה' יתברך הוא מחמת ריבוי תבערת הלב חוץ מהמדה. וזה בחינת עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, דהינו שהוא עושה מה שעושה וכשמזכירים לו לשוב לה' יתברך הוא מרוצה רק באופן שיהיה נעשה תיכף ומיד צדיק גמור כפינחס, ואם לאו אינו רוצה כלל.

ועי"ז נטרד ירבעם בן נבט, כי ה' יתברך תפסו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ושאל, מי בראש? השיב ה' יתברך, בן ישי בראש! ומחמת זה לא רצה לשוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב.). ולכאורה הדבר תמוה, כי הלא ירבעם היה חכם גדול. ואיך יעלה על דעתו לשאול את ה' יתברך מי בראש, וכי יהיה חוטא נשכר, היעלה על הדעת שאחר שהרשיע כל כך יהיה גדול יותר מדוד המלך עליו השלום, שעבד את ה' יתברך ביגיעה גדולה מאד מאד כל ימיו?! אך לדרכינו מובן היטב, כי תיכף כשהזכירו ה' יתברך לשוב תכף נתלהב ירבעם מאד מאד לה' יתברך בהתלהבות גדולה ועצומה מאד, עד שלפי עוצם ההתלהבות אז היה יכול לעלות למדרגה, עד שיהיה גדול מאד אפילו יותר מדוד המלך עליו השלום, והיה רוצה לשוב רק באופן שיבטיחו ה' יתברך שיזכה לתשובה גדולה כל כך עד שיעלה למדרגה גבוה יותר מדוד המלך עליו השלום, נמצא, שלא דיבר שטות גמורה, כי לא עלה על דעתו שיהיה בחנם גבוה מדוד, רק ששאלתו היה שהיה רוצה לעבוד את ה' יתברך כל כך עד שיעלה במדרגה יותר מדוד. וזהו בודאי אפשר ואפשר, כי כל אדם, אפילו פושעי ישראל יכול לעלות למדרגות גבוהות מאד, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד (ברכות לד:), אבל אעפ"כ הסכיל מאד במה שתלה תשובתו בזה דייקא, היינו שהשיב לה' יתברך שאינו רוצה לשוב כי אם בזה האופן שיהיה גדול מדוד, ועל כן השיב לו ה' יתברך להיפך שבן ישי בראש, כי הוא מחוייב להיות מרוצה לשוב אפילו אם לא יזכה רק למדרגה קטנה מאד, כי עיקר התשובה הוא לב נשבר, ומאחר שאדם יודע שפגם כל כך הוא מחוייב להיות מרצה שיעשה מה שיעשה בשביל ה' יתברך ואף – על – פי – כן לא יזכה כי אם למדרגה הפחותה מאד ואם לא יזכה על – ידי כל עבודתו כי אם למעט ענשו בגיהנם קצת גם כן כדאי לבלות כל ימיו בעבודת ה' בשביל זה לבד, כי צער אחד בגיהנם רגע אחת עולה יותר מכל העולם הזה כל ימי חייו, ואם יהיה מרוצה לכך, בודאי ה' יתברך ירחם עליו, כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובתן של רשעים והבא לטהר מסייעין לו. וברבות הימים, אם יהיה חזק בדעתו לבל יניח את מקומו אפילו אם יעבור עליו מה, יוכל לזכות לעלות מדרגא לדרגא ולקנות חיי עולם ויזכה למה שיזכה, אשרי לו. נמצא שמה שהאדם בוער לה' יתברך חוץ מהמידה, מחמת זה נכשל לגמרי, חס ושלום.

וזה בחינת גסות ורום לבב, כי מחמת הגאות שבלבבו אינו רוצה לעבוד את ה' יתברך כי אם כשיזכה לעבד את ה' יתברך בעבודה גבוהה מאד וכו', כי באמת אף על פי שבודאי ראוי להאדם לעבוד את ה' יתברך בכל מיני עבודות ולסלק עצמו מהעולם הזה לגמרי, כי לכך נוצר, אע"פ כן יקר בעיני ה' יתברך כל תנועה ותנועה שעושין בשבילו יתברך.

וכתב הרמ"ק זיע"א בספרו הקדוש תומר דבורה (פרק חמישי): – "עיקר  כניסת האדם אל סוד החסד – הוא לאהוב את ה' תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשוב סיבה, מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך".

*

וגודל השמחה שבאה לאדם אחרי ששב, צועק, מתחרט ומתודה במרירות נפש אמיתית, יובן על פי המוזכר בספר הקדוש – שמש בהיר – 'ישמח ישראל' (פרשת בהר אות ד בא"ד) וזו לשון קדשו: "וידוע דברי מרן אדמו"ר הזקן מוהר"י מווארקא על אמרם ז"ל (סנהדרין מד.): 'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא', דאף אם יזיד וירשיע לא יפגום נפשו ונקודתו הפנימית הוא החלק יעקב אשר בו. וזה היה תפלת יעקב אבינו ע"ה 'בקהלם אל תחד כבודי' – שלא יגיע חטא בניו לנקודתו, כדי שעל ידי זה יוכלו לחזור בתשובה על ידי ניצוץ האש כמו שנאמר 'והיה בית יעקב אש', ויהיה בכחם לשרוף הכל – כל ההבלים והמסכים והכסויים שעל הנקודה הזאת, ויחזרו בתשובה. וזהו 'אף על פי שחטא ישראל הוא', שנשאר בקרבו השארת ישראל, הוא החלק יעקב", עד כאן לשון קדשו.

ואחרי הדברים האלה, איך לא יגיע אדם לידי שמחה, אחרי אשר מעורר את נקודת קדושתו הפנימית שלא נפגמה כלל, ומשם בוקעות האנחות דקדושה שלו, ובאותן נקודות חבויות ונעלמות חש ומרגיש את עצם עצמותו הקדושה שאין שום רע יכול לפגמה חס ושלום.

וצריך לידע, שאי אפשר לאדם הגשמי להיות מושלם לגמרי כלל וכלל, וככל שישתדל יהיה נמצא בו חסרון, ומה שתובעים מאתנו היא ההשתדלות ללא הרף.

ועתה תא חזי מה שחקוק עלי ספר קדוש ונורא – 'אמרי יוסף' להרה"ק מספינקא זיע"א (פרשת קדושים דף נו ע"א), וזו לשון קדשו: "ושמעתי ממורי שיחי' [הרה"ק מהרי"א מזידיטשויב זיע"א], בשם הקדוש מוה"ר מנחם מענדל מרימאנוב זצ"ל, שאם אחר שאדם עשה מצוה ומתבונן בהמצוה, אם לא היה בה חסרון ואינו מוצא שום חסרון כלל בהמצוה ידע נאמנה כי לא עלתה לרצון כלל לפניו יתברך שמו. כי האדם בשר ודם אי אפשר לעשות דבר בשלימות בלי חסרון, אך אם מוצא כמה חסרונות, אז יכול להיות שעלה מצוותיו ומעשיו לרצון לפניו יתברך שמו, כי אם האדם עושה מה שביכלתו לעשות, ושומר עצמו מן הפניות ושאר דברים המפסידים המצוה והתפלה, אף שמכל מקום אי אפשר שיהיו בתכלית השלימות, מכל מקום הקדוש ברוך הוא מקבל ברצון כיון שעשה מה שבכחו לעשות"… עד כאן לשון קדשו.

וצריך להתבונן הרבה בזה, כי עיקר תכליתנו שלשמה באנו לזה העולם הוא לעבוד את השם יתברך בתמימות ובפשיטות, מבלי להסתכל על עצמנו – 'איפה אני בתמונה', אם הוא 'מצליח' להשיג משהו או לא, כל אלו המחשבות ודומיהן, פסולות בתכלית, כי עיקר המחשבה צריך להיות רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. וכל הזמן, בכל מה שעושים צריך לבדוק מה יאמר יושב מרום…

יש סיפור ידוע, שפעם הלך אחד הצדיקים הקדמונים בליל הסדר עם משמשו להסתכל כיצד אחינו בני ישראל הפשוטים, התמימים והישרים מנהלים את לילי הסדר דלהון. ויהי כאשר התקרבו לתריסי החלונות של מאן דהו – איש פשוט ביותר, שמעוהו צועק – 'תם מה הוא אומר', ומפרש לעצמו בלשון המדוברת: "דָארְטְן, וָואס זָאגְט מֶען", והחווה באצבעו כלפי שמיא, כאומר, אהה! מה אומרים עלינו שם… והחל להתמוגג בבכיות ובדמעות שליש. ונהנה הצדיק הזה מגודל האמת הפשוטה הטמונה בתיבות הללו – לפי המשמעות החדשה שהעניק להן היהודי הלז. וזה עורר את הצדיק, איך צריך כל יהודי לכוין תמיד לפני מי הוא עומד, ומה יאמר עליו קודשא בריך הוא. כי אנו מחוייבים לעבוד את השם יתברך בשביל שָׁם, בשביל הקדוש ברוך הוא, ולא שהלימוד והתפילה והמעשים טובים יהיו אך ורק בשביל כאן – בשביל עניני העולם הזה, שבח בני אדם, בשביל סיפוק עצמי, אלא אך ורק בלתי לה' לבדו.

ואם אמנם הן אמת, שבכדי להגיע למדריגה הזו, צריך לעמול ולהתייגע ימים ושנים, בעבודה תמה בהתלהבות ובהתלהטות והתאמצות – הראשון לפרוש מכל רע מכל וכל, שלא לילך אחר שרירות לבו הרע בתאוות רעות ומגונות, לא להיות שקוע באכילה ושתיה יתירה וזווגים השפלים, תאוות ממון והסתכלויות רעות, והתגרות בשינה מיותרת וכו'. וכן צריך לבכות יום יום אל השם יתברך שיזכהו לעבדו יתברך באמת לאמיתה, ולצעוק: "אבא! תן לי אמת, אבא תן לי אמונה" וכו', ואזי במשך הזמנים הרבים, אחרי ימים ושנים, חשים ומרגישים כמין זיכוך כזה, מין אור נפלא ונשגב המביא את האדם לדרגא עליונה בעבדות ה', שמתחיל בפשיטות – לאהוב את ה' וטובו, לאהוב את הטוב ולמאוב ברע, וכל הפניות והתאוות של זה העולם הופכות להיות אצלו נמאסות ממש, והוא נגעל מהם כדרך שנגעלים מדבר מאוס, והאדם מפתח בנפשו תחושת בוז וסלידה אשר מתבטאת אצלו בכל לב ובכל נפש ופה מכל דבר אשר מריח ממנו עירוב של גשמיות הבלי העולם הזה המכסה על האור של רוחניות חיות אלקות. וכשאוחזין בדרגא זו, ידעינן אנן שזכינו למדת – בלתי לה' לבדו!

…. אמנם זה נראה כשחוק – לדבר גבוהה גבוהה, בשעה שהלב יודע מרת נפשו, איך פגם והזיד, אך כבר ידעת מעלת כח התשובה, איך מהפכת את האדם לגמרי מכל וכל – וכלשון הרמב"ם הקדוש (הלכות תשובה פ"ז ה"ו): 'גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו', אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'. ואנו מאמינים שכל מה שהרמב"ם כותב אין אלו דברי מליצה גרידה, אלא הם דברי ה' ממש, אמת לאמיתה, ברורה וזכה. לא רק כדי לפתות ולחזק את האדם, אלא לגלות לו מה באמת נארע עמו כאשר שם על לבו להיות מן אלו דתייבין למאריהון בתיובתא שלימתא.

כי האדם ששב עד ה' אלקיו, עד המקום שלשם אין הפגם מגיע, עד הנקודה הקדושה של יעקב – ישראל הנוגעת עד למעלה מעלה ששם אין שום שודד, גנב וטמא יכולים להגיע – נעשה כתינוק שנולד, אדם חדש שלא היה עדיין בעולם כלל, וממילא גם לא חטא מעולם שום חטא כלל. ואת הכח הזה ניתן לקבל מאת הקדוש ברוך הוא – כל אשר חפץ בזה באמת. ועל כן נקרא השם יתברך בברכותינו אליו בתפלת שמונה עשרה – 'הרוצה בתשובה', באשר כל זה תלוי ברעוא דכל רעוין  – רצון שברצונות.

הבה ונתחיל מימים אלו – ימי השובבי"ם הקדושים האלו לשוב אל השם יתברך, להסתכל רק קדימה ולא על מה שכבר היה, מחד גיסא לשכוח את כל העבר, ומאידך גיסא כן לזכור, אולם רק בעיתים מזומנים לכך. ותמיד נקיים מקרא שכתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", נרים עינים אל השם יתברך בבחינת (ישעי' מ, כו): "שאו מרום עיניכם" – לגלות לפני אבינו אוהבינו את כל רצונותינו וכיסופינו היותר פנימיים, הכנים והישרים, אלו החבויים עמוק פנימה בלבם של ישראל.

והשמחה הזו תהיה קשורה ואחודה בשמחת כל העולמות כולם, שמחת לימוד ועסק התורה – להשיב לעצמינו את כח ההתמדה שכלה ונחלש על ידי עונות ופשעים חמורים, שאז האדם ממשיך כח חשקו לדברים נפסדים, תחת אשר יהמה בכל לבו ונפשו, ויערוג אל אביו שבשמים כמו איל על אפיקי מים. כמה טוב לאדם אשר יודע ומאמין שיש לו אב בשמים שאוהבו ומבינו, והוא קשור אתו עמו ואצלו כל הימים, השעות והרגעים.

ואיככה תענוג העבודה לפני מלך אב כזה לא יתגבר על כל התענוגים האפשריים של זה העולם? והלא התענוג של הרגש עצמי באלקות, ובתורה ובמצוות הוא ניהו הרגש נצחי גמור – אַיין אֵייבִּיגֶע! לעולמי עד, ולעולמי עולמים…

ואת זה רואים בחוש, שכל אדם, ואפילו גוי, שואף תמיד לנצחיות, ולכן הוא עושה כל מיני פעולות שבעולם לעשות איזה משהו כדי להישרד – שישאר ממנו משהו! ויש שלאחר שמת איזה גוי מפורסם, בונים איזו אנדרטה או פסל כאילו 'משאירים' אותו בחיים, או שמעניקים שם חדש לאיזה בית חולים על שם איזה רופא מפורסם וכיוצא בזה. וכאן אנו שואלים: האם כל זה מועיל? האם שם שלא נשכח אמנם מנציח את האדם שהיה מכונה בשם זה בחיים חיותו?! הרי היו גדולי האומות שהיו שולטים ורודים בגבורה ובעוצמה ברבבות בני אדם ולא עבר עשור שנים או שְׁנַיִם ממיתתם ונשכח ונמחה זכרם ונימח מכל היצור הנוצר, וכאשר באים על קברם ביום הזכרון למיתתם ורואים אך כמה בודדים משועממים שלא מצאו משהו יותר מועיל לעשות בזמנם – הבזיון של המתים הללו הוא לאין שיעור, אנה פנתה גבורתם ורוממותם?! ואיה היא איפה נצחיותם? ולעומת זאת, הנה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שנסתלק לעלמא דקשוט לפני אלפי שנים, ובחייו כמעט לא ידעו ממנו אנשי החוץ, ולא היה מפורסם בימיו כלל לכאורה, וכל מה שמובא בזוהר הקדוש אודות האשא קדישא שהיתה מסחרא סביבתם וכו', לא משמע שהיתה אש גשמית שנתגלתה לכל באי עולם בפשיטות גמורה, כי אם כך היה, היה נעשה ביטול הבחירה לגמרי, ולא שמענו על ביטול שכזה. והנה ראו ראינו את הנצחיות הבלתי ניתנת להסבר על פי פשוט כלל, שיש לרבי שמעון בר יוחאי אצל כלליות ישראל, אפילו אצל אלו אשר רחוקים מהיכלא דרשב"י הן בהתגלות נוראות תורתו שבסתרי תורה, ואף גם אצל הרחוקים להדיא מההלכות הסדורות שלו אשר הן במשנה ערוכות וכו', כי אינם תלמידי חכמים במושג האמיתי של ההגדרה, אף על פי כן יודעים לדבר ממנו כאילו היה אביהם ואמם ממש, ואף יש אשר לבם עולה על גדותיו מרוב אהבה והתרפקות לזכר דמותו הנערצת אצל דרי מעלה ומטה, וכן שאר צדיקים ותנאים עילאין! ואין דומה לנצחיות זו בשום ערך כלל. והטעם לכל זה הוא, כי קדושה ונצחיות מהלכות שלובות זרוע תמיד, כל דבר קדוש הוא נצחי באמת, ואף שאין להקדש אלא מקומו ושעתו לכאורה, שאז נדמה ונראה שכל הקדוש מחבירו חרב מחבירו, והוא מכוסה, נסתר ונעלם מכל העולם, ואדרבה! רק ההיפך ניכר שהוא ללעג ולקלס. אבל "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" (איוב לב, ז), שהנה החכמה הנקראת 'קֹדֶש' (זוה"ק ח"ב קמה:) – מתגלה רק לאחר זמן, ואז כולם רואים ממי נשארת השארה קדושה וממי וכו'.

ואם אמנם כל זה נאמר בכלליות הצדיקים והדברים המקודשים, על כן עתה נדבר מענין קדושתנו העצמית, שבדיוק כן הדבר לגבי ארחות האדם בעולמו, שענין התענוג וההנאה וחיי הבל על פי ההמשכה אל הערב והנאה, הוא רק לשעתו ולזמנו ממש, וכל התענוגים של זה העולם הם נראים כתענוגים רק 'קודם' שבאים אליהם, אבל כל מי שהוא חכם אמת קצת יודע ומבין – איזה תענוג יכול להשאר מזה לאחר זמן?! ובפרט מי שהוא מאמין בו יתברך, ובשכר ועונש וכו' אזי אדרבה! אפילו רק הזכרון והרשימו שיש במדעיו מ'תענוגי' העולם הזה, משרים עליו אוירה נכאה של משבר כללי, ועיניו מטייפין ומעיו מתחתכין מכל מה שעבר עליו וכו', כידוע.

ואת כל זה צריכין לחקוק בדעת דקדושה בימים האלו אשר נזכרים ונעשים לימי תשובה עילאה וסגייתא, והתיובתא עילאה היא שעוקרים את החטא משרשו, ולא רק שהאדם מרגיש שעשה משהו שאינו טוב, והוא שב ומתחרט על כל העבר, כי אם הרבה יותר מזה שזה החוטא נעשה ממנו ענין אחר לגמרי ממש, ומתחיל לקבל הרגש מופלג כזה בעריבות נעימות ידידות זיו הארת האמונה הקדושה בהשם יתברך ובהשגחתו יתברך הפרטי פרטית עד שמתמלא באהבה ובשמחה בהשם יתברך, ולעומת זאת זוכה לרחוש שנאה כבושה וטינה עזה, ואיבה עצומה אל כל דבר רע ומרוחק מאור פני מלך חיים עד שממש אינו מסוגל להבין בדעתו איך הוא היה יכול ומסוגל לבטוש ולבעוט כביכול באנפי שכינתא קדישתא, או כלשון גאון עוזינו הרב זי"ע בתניא קדישא (ח"א פכ"ד): 'כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה'.

והטעם הטוב הזה – של להיות תאב וחפץ בקרבת אלקים – נשקע ונחקק בנפשו, ומעלה אותו לבחינה שהיה בה קודם החטא, וזה נקרא – "ושבת עד ה' אלקיך", עד המצב הטהור שהיית בו אז כאשר נשמתך היתה כלולה במחשבתא עילאה דקודשא בריך הוא. ואז לא מבעיא שהאדם אינו חוזר לְאִוַלְתּוֹ עוד, ואינו ככלב שב על קיאו, אלא אף גם הוא נמשך בכלות הנפש אחרי השם יתברך, ושואג בנהמת דממת לבו, ברינת אהבה, השתוקקות והתרפקות של געגועים ורצונות אמיצים, בחינת צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. שזה פשוט, אשר איש כזה הנמצא בתוך סכנת צמא, כל טיפת מים אשר מגיעה אליו נדמית לו ככל חייו ממש, ורודף אחריה בכל הכח, כך ממש צריך להיות אצל הבעל תשובה הרדיפה אחר אלקות.

…. היקר! זכור מה שאיתא בזוהר הקדוש (חיי שרה קכט ע"א): 'זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין' – אשריהם אלו בעלי התשובה, שהרי בשעה אחת, ביום אחד וברגע אחד קרבים הם להקדוש ברוך הוא, מה שאין כך אפילו לצדיקים גמורים שמתקרבים אל הקדוש ברוך הוא בכמה שנים. ומדברי הזוהר הקדוש הזה נמצינו למדים,  שאמנם באמת זהו עיקר התשובה – לידע היטב שהכל תלוי בידיעה זו שלתשובה נצרך באמת שעתא חדא וכו', אם אדם עושה החלט בנפשו שבכל רגע ורגע הוא ענין מיוחד בפני עצמו, ותמיד תמיד אפשר לקפוץ ולעשות תשובה עד שברגע אחד בודד אפשר לקנות עולם ומלואו, בבחינת (ב"ר סה, כב): 'בשעה קלה קדמני זה לגן עדן'.

וזה דבר נורא למי שמתבונן בזה, עד היכן מגיע כחו של הרהור תשובה, ועד כמה יכול להשפיע לעילא ולתתא, והרי ידועה האימרא יאה דמטו ביה משמיה דהרב הקדוש מקאצק זיע"א על מאמרם ז"ל (קידושין מט:): 'המקדש את האשה, על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו'. שבודאי כאשר מהרהר בתשובה מסתכלים עליו בשמים כאילו הוא צדיק גמור.

ובאותו ענין אעתיק לך דברי קודש נוראים ונפלאים מה שנמצא כתוב בספר הקדוש – אור רום מעלה – 'מאור עינים', וזו לשונו הזהב (בפרשת חוקת): …'כי באמת העיקר הוא סור מרע, דהיינו עזיבת החטא בלב שלם והחרטה, כמאמר רבותינו ז"ל המקדש את האשה על מנת שאני צדיק ונמצא רשע מקודשת מספק שמא הרהר תשובה, וההרהור לבד מספיק לו שיקרא צדיק. ולהבין הדבר, מפני מה הוא כך? – הענין הוא, כי בכל עבירה בורא מקטרג אחד, ואיך בורא אותו? אך מפני שכל עובר עבירה חושב מקודם במחשבה לעשותו, ואז בורא נפש להקליפה, ואחר כך כשעושה המעשה בורא הגוף, ואחר כך כשמהרהר בתשובה מתקן ההרהור ומוציא את החיות מהקליפה ונשאר אבן דומם'. עד כאן לשון קדשו. פוק חזי גבורתא דמרך! אשרי העם שככה לו, שניתן לתקן פגמים בשעה מועטת כזו.

ודע, אם היה האדם מודע לכל זאת, לעולם לא היה שב לרשעתו. כי כל הסיבה שאדם מתרחק מהשם יתברך היא בגלל שאינו מאמין שהוא בדרגת נמיכותו עוד יוכל לשוב בתשובה, אבל אם היה יודע מה גדלה מעלת הרגעא חדא הלזו שאדם מהרהר בנפשו חרטה אמיתית על התרחקותו מאור פני מלך חיים, היה מנצל את רוממות הזמן הקט הזה והיה מתהפך לגמרי.

ובאמת, רואים שדבר זה קשה מאד להכניס בדעת בני אדם, שאותו בורא עולם שהזהיר על החטא, אותם הספרים קדושים שמאיימין על האדם לבל ירשיע, ומורים באצבע על ההרס הנורא שנגרם מכל חטא ופשע – אותו בורא עולם מבקש מבני האדם – שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם, וענינו לפי דרכנו הוא, שהקדוש ברוך הוא מבטיח לנו, שאחרי שובנו הוא ירפא את חולי הנפש, כביכול בעצמו יתקן את הקלקול, והוא יתברך ימשיך אור של תשובה ממקום גבוה ועליון עד מאד. אבל זה מוכרח לכל אחד שרוצה להכנס מהחול אל הקודש – שיתגבר להכניס זאת בדעתו, כי לולא זאת לא יוכל להתעלות מעל המכשולות הרבים שמציב בדרך הס"מ וחיילותיו ימ"ש.

ועינינו תראינה מישרים בענינא דיציאת מצרים, שכפי הידוע, התוה"ק היא נצחית, וענינים אלו עוברים על כל אדם בכל מקום ובכל זמן, ששם לא היו יכולים בני אותו הדור המשועבדים להאמין שעוד יוכלו לצאת מאפילת מצרים לאורה של גאולה אמיתית – לחסות תחת סתר צל כנפיו יתברך. ורבותינו הקדושים דרשו במדרשם הטוב (מכילתא, פרשת בא פרשה ה'): "והיה לכם למשמרת" – 'למה נאמר? לפי שהוא אומר "משכו וקחו", אמרו ישראל למשה: רבינו, הן נזבח את תועבת מצרים וגו', אמר: מן הנס שהוא עושה להם במשיכתן אתם יודעין מה בשחיטתן'. פירוש: מגודל הנס שיהיה כשתמשכו את השה ולא יוכלו להגיב כלום, מזה תסיקו על המשך הנס שיהיה כשתשחטו אותו. וכן הדבר בפנימיות, במלחמת האדם עם יצרו ברוחניות, שהאדם צריך ליקח את תועבת מצרים – כלליות פיתויי והסתות היצר, ולא רק שלא לילך אחרי זה, אלא לזבוח ולהכניע, שאדרבה, לא רק שיהיה אתכפיא עוד יהיה איתהפכא – כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלקינו, ליטול את כל המרץ וההתלהבות וההתלהטות שיש חס ושלום לדבר עבירה ולכופו ולהכניעו אל תחת הקדושה – אַז אַ מֶענְטְשׁ זָאל בְּרֶענֶען אוּן קָאכְן צוּ (שאדם יבער ויתחמם אל) רוחניות חיות אלקות, בדיוק באותה תאווה ותשוקה שהיו לו לגשמיות עניני עולם הזה – כך יהפך הכל אל התעסקותו בעניני עבדות השם.

והנה האדם ירא, איך אוכל לעמוד בזה? איך אתגבר כל כך כנגד היצר? והלא אני שבוי לגמרי בידו, וכבר עבר עלי מה שעבר, וחטאות נעורי ופשעי השתרגו עלו על צוארי, לא נתנוני השב רוחי. ואיך אוכל להשתחרר נעולו של עבד כי ימלוך, ועוד לכבשו תחת שלטוני, ואז אומר הקדוש ברוך הוא, כמו שאתה רואה נס וסיוע עליון בעזיבת החטא, במשכו וקחו לכם – מעבודה זרה שבידכם, והתדבקות במצוות, כך תראו נס גם בשחיטת היצר בהתגברות הגדולה על היצר ועל התאוות הרעות, כי על זה לבד מעניקים מן השמים סיוע מיוחד לעושי רצונו ולחושבי שמו יתברך.

ובאמת על זה כל אחד מאתנו יכול להעיד, שהעזר העליון הלזה ניתן בגלוי אפילו בימינו ובזמנינו בדור יתום כזה – האדם יכול לחוש ולהרגיש שכן עוזרים לו מן השמים, אבל כל זה הוא אחרי שצריך להרגיש שמרחקים אותו בשביל הנסיון, ולא אכפת לו, אם הוא מרגיש קרבת אלקים אם לאו חס ושלום, רק עושה את שלו כסדר בתורה – שיעורים קבועים בחומש רש"י, בתנ"ך, במשניות, בגמרא, בשולחן-ערוך, בספר מוסר – חסידות, בזוהר הקדוש וכו'. בתפילה בכוונה – שחרית, מנחה ערבית במנין ובזמן מתוך סידור בכוונת פירוש המילות בפשיטות על כל פנים, במצוות מעשיות – אִין זִין הָאבֶּען דֶעם אֵייבִּישְׁטֶער (לכווין להשם יתברך) תמיד בכל מה שעושים, ולא לשכוח את הרצון להמשך אחרי השם יתברך בתוקף הכיסופים וההשתוקקות, שכך האדם לא אינו שוכח את הקדוש ברוך הוא לעולם, היכן שיפנה ואיפה שיתגלגל, תמיד יזכור שהוא בנו של הקדוש ברוך הוא, ואין מתאים לו להתנהג בדרכי גנות כבני השפחות המסואבים בהנהגות שפילות בלי שתהיה להם שום מגבלה ומתחם על על כל פעולה ופעולה. ויהיה בדעתו שעליו להיות כבן המלך המחונך ומאולף בנימוסי ארמון המלך שבכל פעולה ופעולה ובכל מעשה ודיבור שלו – זוכר שהוא נצר למשפחת המלוכה. והכל בא מדוד, שקול, מכוון ומאוזן על פי חוקים מסויימים ונודעים, ואף כאשר יסתובב בין אנשים פחותים, ירודים ונחותים – לא יתערב ביניהם, כי בכל דבר אפילו הקטן ביותר, קל שבקלות, יבלוט בשונותו מהם. כן אנו עם קדוש, כולנו בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואיך שלא נֵרָאֶה, ואף אם יעבור עלינו מה שיעבור – תמיד נבלוט בנימוסי המלכות אשר אנו מושרשים בה. ואיננו יכולים להטמע באמת בתוך תהום רבה של הטומאה והכפירה חס ושלום. כי אנו מצויינים בכך שאנו שייכים לו ולחלקו, ואנו עמו ונחלתו – עם קרובו אשר הוציאנו ממצרים, מטומאת ערות הארץ, מהיותר גרועים, וממקום כזה דייקא עשה אותנו לו לעם. וממילא אי אפשר לברוח מהקדוש ברוך הוא לעולם, ואף אם חס ושלום נראה שעל ידי המעשים הרעים מתרחקים, ואנו נראים כנכרים לו חס ושלום חס ושלום, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא דעל, אפילו הרהור בעלמא מְפַגֵל ופוסל, כי צריך לידע שזהו רק לפי שעה, בעונות כי רבו, וברגע שרק רוצים להתקרב ולהשיב את המצב לכשהיה לפני ההתרחקות – אפשי ואפשי, "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" (שה"ש א, ו), ואינה שחרות בעצם וכו'.

ופקח עיניך וראה מה שמצאתי, קטע נפלא ומעורר, בספר הקדוש והנעים – 'שמירת הדעת' (להאדמו"ר הרב הקדוש רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב זיע"א), שהוא ספר נפלא, מתוק וערב לחיך עובדי ה', וזו לשון קדשו (בא"ד באות ז'): 'וצריך האדם לידע זאת תמיד, ואפילו שחס ושלום נכשל בחטא, גם כן אל יצא מגדר יחוד שמו הגדול, ועל זה אמר הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכך דעהו", ודרשו חכמינו ז"ל (ברכות סג.) – אפילו לדבר עבירה, רמוז על זה, כי כל העולם ברשותו יתברך, ויהיה נכנע ושפל לפני בוראו, כי ה' הוא רחום, והוא קודם שחטא האדם ואחר שחטא האדם – "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים" (משלי טו, ג), וכמו שאיתא בגמרא (ר"ה יז:): אמר רבי יוחנן וכו' אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, ופירש רש"י ז"ל: ה' ה' מדת רחמים, אני מרחם קודם שיחטא, ואני מרחם אחר שיחטא – אם ישוב, עד כאן לשון רש"י. שעל פי דרך הטבע אין מקום לתשובה אלא תשובה היא למעלה מהטבע. וזה מרומז, אשר התשובה נחשב בין שבעה דברים שקדמו לעולם (ב"ר א, ה), הוא גם כן מטעם הנזכר, ושם אדנות מרמז על הטבע, ושם הוי"ה רומז למעלה מהטבע, ולזה עשה משה כל המופתים ואמר לפרעה (שמות ז, יז): "בזאת תדע כי אני ה'", כי פרעה לא האמין רק בשם אדנות שמרמז על הטבע – והעולם כמנהגו נוהג, ומשה רבינו ע"ה רצה להראות הנהגת השם יתברך שהוא למעלה מהטבע, ולזה אמר לפרעה קודם המכות – "בזאת תדע כי אני ה'", כי על ידי המכות, שהוא על ידי שידוד מערכות הטבע, בזה יתגלה שם ה' שהוא למעלה מהטבע כידוע כל זה בספרים הקדושים.

וזה רמז ב"שיר המעלות ממעמקים קראתיך" (תהלים קל, א) – אף שאני מרגיש עצמי בעומק הרע, ואין בדרך הטבע מקום ישועה על ידי תשובה אבל "קראתיך הוי"ה", שהוא מרמז למעלה מהטבע, ובמקום זה תשועתי תתקבל. ולכן צריך האדם, אף כי נכשל חס ושלום – לא לנטות לרעיונותיו, לייאש עצמו חס ושלום, כי זהו מעצת היצר הרע. וגם לא יחזיק עצמו כי נקל הוא התשובה, רק כי באמת אין זה אלא למעלה מהטבע, ובכל זאת בל יתעצב ולבלות ימיו בעצבות חס ושלום – רק כי יֵדַע כי "ה' רחום הוא", ויהיה כל ימיו בתשובה, ויצפה להשם יתברך כי יקבל תשובתו במקום הרמתה. והעיקר שהאדם יכין עצמו לילך בדרך הישר אז מן השמים מסייעין אותו כמו שכתוב: "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז, ט), כמו ששנינו (שבת קד.): הבא ליטהר מסייעין אותו עד כאן רש"י'; ועד כאן לשונו הנלבב של הספר הקדוש 'שמירת הדעת'.

והדיבורים הללו הם נפלאים עד מאד, והוא כל מה שדברנו עד עתה, שמצד אחד אין להרפות באף מצב מההתקרבות אל השם יתברך, אם אם נראה לפי דעתו שמעתה אין לו כבר שום שייכות כי התרחק רחמנא ליצלן מאד וכו' וכו'. ומצד שני, לא ליפול אל שאננות, אלא לידע כי זו מלחמה כבידה וקשה, אף גם להאמין כי באמת הרוצה לזכות – יכול לזכות ומסייעין בידו.

ובעוד עסקי להפוך בדפי הספר הקדוש של הצדיק הנפלא הנ"ל, נקלעו לפני עיני עוד שורות אחדות, שגם הן מעוררות ומאירות את כל אשר נדברנו מקודם, ואעתיק משם רק את הנוגע לנו, כי מדבר שם מקודם, ממי שנמצא שרוי ללא שום ספר בידו, איך שצריך לזכור איזה ענין עם חשק ולחזור עליו וכו', ואחרי הדברים האלה כותב כך: "ואם גם זה אין ביכלתו בלתי ספר על כל פנים, יראה להחזיק בו החשקות על ידי דיבורים, אף בלשונו שמדבר – לדבר דברים היוצאים מן הלב, מוסר ותשובה וחשקות לראות בטוב ישראל ולהתעלות מלכות שמים, ולהתנצל ולבכות לפני השם יתברך שיושיעו מיצרו וממניעות רחמנא ליצלן". עד כאן לשונו בחלק הנקרא 'מחשבות מאירות' (סוף סימן נט), עיין שם. וטרם אכלה מלעסוק בו, אמרתי לא אמנע טוב ממך מלהעתיק עוד כמה שורות, העוסקות בנושא דאיירינן ביה השתא, באופן נורא ונפלא, וזה לשון קדשו (בסימן יט): "הנה לפעמים יש מי אשר חפץ לעשות נחת רוח להשם יתברך ולדבוק באהבתו יתברך, שהשם יתברך יראה לו פנים מאירות, אבל היצר הרע מתעורר בו בתוקף ועוז – עד להפליא על הדבר הזה! ומי שאינו משכיל על דבר זה, ידמה לו כי מרחיקין אותו משמים בזה, אבל החכם המשכיל על דבר ימצא טוב, כי אדרבה! שזהו התקרבות אמיתי שרוצין משמים לעורר בו החשק… לזה אל יפול האדם מתשוקתו, ויבטח בהשם יתברך ובשמו – ויתגבר ויתחזק על יצרו, ואל יתפעל מזה, רק תהיה לו מתינות ויצפה שהשם יתברך יעזרו ואחר כך באמת יקרבו אליו, כי זהו בחינת (תהלים יא, ה): "ה' צדיק יבחן"; עד כאן לשון קדשו.

ועכשיו הבה ונסעה מכאן אל הבנת דרכי התשובה האמיתיים כפי אשר גילו לנו צדיקי אמת, ותחזינה עינינו בספר הקדוש והבהיר 'ליקוטי תורה' מהרב הקדוש רבינו מרדכי מטשערנאביל זיע"א (בהדרכה ז') וזו לשון קדשו: …"וימאוס בעולם הזה עד קצה האחרון. בחושבו שכל העולם הזה הוא כגרגיר החרדל בפני העולם הבא. ומוטב לדבק בו יתברך שהוא תענוג כל התענוגים. והוא בלתי בעל תכלית"… עד כאן לשונו.

ובאמת היה בדעתי להעתיק לך את כל דברי ההדרכה הנפלאה הזו, אלא שחזי, עלך דידך קא סמיכנא, שלקוח תיקח את ספר התורה הקדושה הזו בידך, ותעיין בעצמך בספר הקדוש ליקוטי תורה, ותעבור בלימוד מעורר על כל ההדרכות הנפלאות הנדפסות בראשיתו מהחל עד כלה, ותראה נפלאות גדולות ולבך יהמה אל השם יתברך, כי יש שם דברים המיוחדים לשובבי"ם ממש. אשריך ואשרי חלקך, אם תזכה להקציב זמנים מטרדותיך לעיין ולהביט בחסידישע ספרים, שאז הבן תבין בחכמה, קצת דקצת, כטיפה מן הים הגדול, מהות התענוגים הרוחניים, ובינתך תתבונן מהו תענוג אמיתי, תענוג נצחי, נעים ונהדר של בעלי השכל דקדושה, שיודעים טעם תענוג קדוש מהו.

ועיין עוד בבתרי אמריו של הצדיק הגנוז הנ"ל בליקוטי תורה אורה שלו (בפרשת נשא) בקטע הראשון באמצע הדיבור: "אם חס ושלום האדם מרחיק את עצמו מהתורה, אזי נתרחק מהקדוש ברוך הוא, וסיבת ההתרחקות הוא מחמת קטנות הדעת, שהוא מקטני השכל ועושה מעשה שטויותיו, והוא הנקרא הסתלקות המוחין – שאור השכל נסתלק ממנו, וכאשר עושה תשובה באמת, ומעקר הרצונות הזרות (!) אזי הוא בא אל הדעת, שנותנים לו מלמעלה הדעת שנסתלק ממנו בסיבת עוונותיו. ועיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא ווידוי דברים כמו שכתוב "והתודה" – שיתודה האדם ויבכה, ואז על ידי הדיבור שהוא הממוצע בין המח והלב"… "על ידי תשובה אמיתית יכול לקרב נשמתו ולקשרה אל הבורא ברוך הוא". עד כאן דבריו הקדושים והטהורים והמטהרים.

והנה כד דייקינן, שוב ושוב הננו נוכחים לראות את היסוד הגדול הזה – שלמצוות התשובה הוא נצרך עד מאד – שהעיקר הוא לעקור את הרצון הרע והשפל ולנטוע תחתיו רצון חדש טוב ונאה – רצון וחשק קדושים, ועל ידי זה לחזור בתשובה ולהתקרב להקדוש ברוך הוא. ואם הרצון הזה יהיה חזק ותקיף ועומד על בוריו כראוי – זוכה האדם שהשם יתברך בעצמו מושיט לו יד לסייע בעדו ולהדריכו, אשרי מי שזוכה לכך, אשרי לו ואשרי חלקו, בזה ובבא לנצח נצחים.

וידוע מאמר הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זיע"א "אז מ'איז בא'האפטען אויבן פאלט מען נישט אונטן" (אם מחוברים למעלה, אין נופלים למטה) והבן למעשה, כי זה רומז גם, שכאשר אדם קשור למעלה, היינו עליונו אחוד עם השם יתברך – הפה, הדיבור, העינים, האף ועל כולם המוחין קדישין – שמורים כדבעי, אזי כל הגוף קדוש וטהור, שאין האדם נפגם במידת יסוד צדיק חס ושלום, חס ושלום.

וכאשר אדם חוטא, ואחר כך מתחרט בפשיטות על העבירה אף אם תשובתו תתקבל, אבל עליו לחשוב – לו יהא, אבל מה יהיה עם כבוד השם יתברך שזלזל בו כשחטא? הרי בכל חטא יש בו מן הכפירה, כי אם היה מאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו, והוא נמצא פה, ומסתכל וצופה ומביט עליו, אז בודאי לא היה חוטא, וגם על זה בעצמו צריך לעשות תשובה, ואם אמנם זוכה לזה – ושב בתשובה על העדר כבוד ה' כביכול, ומתעמק במחשבת בינתו על גודל הצער שהיה לשכינה על ידי כל ההתרחקות הלזו מה', נמצא שנוגע עד שורש החטא [בחינת 'עבודה זרה צריך לשרש אחריה' (ע"ז מה:)]. ובודאי לא יחטא עוד, כי מעתה מחפש רק להגדיל ולרומם את כבוד שמו יתברך, ומתודה רבות על נקודה זו, שבזה ממשיך על עצמו רחמים רבים שמאמצים אותו ומעודדים אותו בשעה שהנסיונות באים עליו ומאיימים להכחידו ולטרדו משני העולמות.

…., …., – "איה מקום כבודו, איפה היה כבודו של הקדוש ברוך הוא"? מה עושים כעת? איך מתקנים זאת? במה יזכה נער את ארחו? מהי תשובת המשקל על חטא כזה?

אמנם באמת כבר ידענו, והננו מאמינים באמונה שלימה שאין קלקול בעולם שאי אפשר לתקנו. והתיקון על זה הוא – לגלות כבוד שמים אפילו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד, וזה שייך גם בפרטיות, שיש זמנים שאדם מרגיש את עצמו רחוק מכל וכל, וממש 'מבין' על עצמו, שאין לו שום שייכות להקדושה, כי הוא, לפי בחינת מקומו ומצבו, הוא נמצא ממש במקום מטונף. אבל לו יחכם ישכיל זאת, שגם שם יש כבוד השם יתברך נעלם, כי הרי הקדוש ברוך הוא ממשיך חיות לכל העולם, כי לית אתר פנוי מיניה, ונמצא אם כן, שהתפקיד של בר ישראל לעת כזאת, הוא דווקא לחפש ולחפש – 'איה מקום כבודו' – היינו איה הוא המקום שבו אמצא את הכבוד של השם יתברך, אותו כבוד מסתתר, נעלם, נסתר, מכוסה, גנוז וטמון. ובירושלמי (תענית דף ג' ע"א): 'אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם, איכן הוא אלקיך? אמור לו: בכרך הגדול שבאדום. מה טעמא? "אלי קורא משעיר" (ישעי' כא, יא)'. אדום – רומי רבתא, כלליות הטומאה וההתרחקות מן הקדושה. שאם יבוא אדם ויקשה, היכן, איפה אתה רבונו של עולם, איך אני יכול להשיג את הקדוש ברוך הוא בתחנה המרכזית – למשל, או שהנני במצב כזה שלבי ומוחי הם בחינת תחנה וכו' – השם ירחם! אז אני צריך לידע ולהאמין, כי כאן דווקא מסתתר כביכול יתברך שמו, ועבודתי היא לחפש ולחפש, לבקש ולבקש, להתייגע, לעמול ולגלות את הסוד הנורא והנפלא הזה – שאפילו בכרך גדול שברומי, שנראה שהכל גשמיות גמורה, טומאה וכפירה חס ושלום, גם שם – אם רוצים, מ'קען זיך ציהען צו דער אייבישטער. רק שאסור להיות בטלן ולחשוב שתוכל אי פעם להיות איזו מציאות כלשהי או מצב מסויים, שעל ידם אי אפשר להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. ורק "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג) לחשוב מחשבת פסול כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה מצב להרחינו ממנו חס ושלום. כי עלינו לדעת שאין שום חושך בעולם ששם אין מציאות של קרבת אלקים – כמו שכתוב (תהלים קלט, יב): "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה".

והנה בעת כתיבתי כל זאת, ממש עכשיו, שמעתי ווארט נפלא בשם מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, ובאמת זה נמצא כתוב בספר הקדוש 'מאור עינים' (פ' האזינו), וז"ל: "והנה על דרך משל מי שרוצה להשכיל לחבירו ממשיל לו משל והנמשל גנוז במשל כן כביכו"ל נתצמצם בסוף המדריגה הוא דרך משל כדי להבין אותנו בסוד ומלכותו בכל משלה שנתמשל על ידי הכל ובתוך המשל גנוז הנמשל". ובכן, כל העולם הזה וכל אשר בו, זהו משל לגילוי כבוד מלכות שמים, נמצא, שבכל דבר ממש יש אלוקות, רק שזה נסתר, מכוסה ונעלם, ועל האדם מונח חוב להשתדל למרהט בתר קודשא בריך הוא כמאן דרדיף בתר חייוי, ולחפשו ולמצאו מכל דבר וענין, ואף שזה דבר מניעה ועיכוב מהעבודה. ובאמת זו היא התחזקות גדולה לכל אדם, שכשידע ויבין שהשם יתברך אינו עוזב את האדם לעולם – אז תמיד יסמוך עליו בבטחון חזק, ויהיה שמח ומרוצה תמיד בלי שום דבר שיעיב על מצב רוחו כי כלו יהיה מקשה אחת של אמונה בהשם יתברך, ויהיה תמיד דבוק בבוראו.

ודע! כי אמונה היא תיקון גמור וסליחת עוונות שלימה על כל החטאים של האדם, אפילו החמורים ביותר, ומה שאדם רחוק מאמונה בשלימות, זהו מחמת החטאים, אבל כשמתאמץ להשלים דעתו באמונה ובהרגש אלקי שבנפשו, אזי עוקר החטא מעיקרו, ומשרש אחריו כאילו לא חטא מעולם, כי בזה מתקן לגמרי את הפגם שפגם בכבודו של הקדוש ברוך הוא, וקובע אבן טוב בכתרו כביכול, ומשלים את החסרון שמותיר החטא – חטא מלשון חסרון.

ועל כן איתא בזוהר הקדוש (ח"א נט:): 'כל מאן דנטיר האי ברית דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק, מנא לן? – מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא זכה דאקרי צדיק, ועל כך ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. (כל מי ששומר את הברית, העולם עומד עליו, נקרא צדיק. מהיכן אנו יודעים? – מיוסף, בגלל ששמר לו לברית עולם, זכה שנקרא צדיק ועל כך וכו'). וכן איתא עוד בזוהר הקדוש (ח"א קסב.): 'בר נש דזכי למנטר את קיימא קדישא כו', צדיק אקרי, ומרישיה ועד רגלוי הכי אתי'. (בן אדם, שזוכה לשמור אות הברית הקדוש כו', צדיק נקרא, ומראשו ועד רגלו כך הוא). ואיתא עוד (ח"ב ג:): 'ברית קדישא, איהו קיומא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא' [ברית הקדושה היא קיום השם הקדוש וסוד האמונה].

והנה כתיב (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה", היינו מי שרוצה להיות ההיפך מרשעים שבחייהם נקראו מתים (ברכות יח:), ומה יעשה אדם שינצל מסטרא דמותא, מסוד טומאת מת – כלליות הפגמים המרים, ויחיה חיי עולם – באמונתו יחיה, על ידי שישלים את עצמו באמונה. ואמנם מובא, שעל ידי פגם מידת יסוד צדיק, ושדי בריקניה רחמנא ליצלן, על ידי זה אובד את נקודת האמונה הקדושה, ונכנסות בו מחשבות של כפירות ואפיקורסות, ואף שלפעמים זה בא בהתלבשות ובדקי דקות, אך זה ברור שבודאי אמונתו נפגמה, כמו שכתוב (תהלים פט, כט): "ובריתי נאמנת לו" – שעל ידי קדושת הברית, זוכים לנאמנות אל הקדוש ברוך הוא – שהיא על ידי אמונה בו יתברך, וממילא מובן שגם מי שאמונתו חזקה ומתוקנת, זוכה לקדושת ותקון הברית.

ועל כן אם אדם נמצא, רחמנא ליצלן במצב של אחרי החטא, ועדיין מפעמת בו נקודה שנשארה מקדושת יהדותו, והיא עוד מעוררתו לתיקון המעשים, אזי יחזיק באמונה יתירה, שכל הזמן יעסיק את מוחו בקדושת אמונת ה' – לחשוב מחשבות קדושות וטהורות, מאמיתת מציאותו של הקדוש ברוך הוא, ואיך שהוא מלך נורא על כל אלהים, מלך מלכי המלכים, ומלכותו בכל משלה, והוא מחיה את כולם, ולית אתר פנוי מיניה, ומלא כל הארץ כבודו, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך ויתעלה. ויתבונן בדעתו איך שהוא יתברך כביכול מתלבש ומסתתר בכל פרטי הבריאה – דומם, צומח, חי מדבר, ובכל תנועה ותנועה, ובכל מקרה ומאורע, והכל כאשר לכל זה ממש אלקות, כי אין עוד מלבדו ממש, ואפס זולתו, ולבדו ימלוך נורא, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, בתוך כל עלמין, לעילא מכל עלמין, ותחות כל עלמין, ואיהו ועלמין חד אינון, כי אין שום מציאות וישות זולתו – אלקינו יתברך שמו. ויצייר בדעתו איך הכל הכל סביבו אלקות, והוא נמצא בתוך האור האין סוף, נכלל, בטל ונמשך אליו כאילו אינו – גם הוא – לגמרי.

ובכל פעם, כאשר יתבונן בדעתו בפשטות באילו המילים דלעיל, בכל פעם אשר יעלו על דעתו המשפטים הללו, הוא מזכך את נפשו אשר אין לתאר ולשער, וממשיך על עצמו אור עליון נורא ונפלא עד מאד שזה ממש מטהרו ומנקהו, מקשטו מחלאת טינוף זוהמת צואת העונות והחטאים הקשים עד שיכול להגיע לדרגה נשגבה כזו שתאיר נפשו באור עליון, נורא ונפלא עד מאד, וכל מי שרק יתחבר אליו ויתקרב אליו, גם כן יתעורר בתשובה שלימה באמת, שזו בחינת (יומא פו:): – 'גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו'; כי תשובת היחיד יכולה לזעזע רקיעין עילאין ממש, והכל תלוי לפי עצמת וגדלות הרצונות שמשקיע הבעל תשובה בעקשנות ובנחישות שלא ישוב לאוולתו עוד, ומתקיים בו מקרא שכתוב (ירמי' ה, א) "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ".

וכל יהודי יכול לזכות לזה, כי בין כך ובין כך אנו קרואים לו יתברך בנים (קידושין לו.). ועלה ברעיוני, שהנה עתה אנו לומדים בכולל מסכת קידושין, ושם יש דרש חכמינו ז"ל (שם דף ג:): 'אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא) – אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב'! ויש לומר בדרך צחות, מליצה ורמז, שכאשר אדם זוכה לצאת מתחת שעבוד היצר, שבתחילה נעשה אורח ואחר כך נעשה אדון, הוא רק על ידי שמבטל מעצמו כל החשק והכיסופים הרעים והמרים שיש לו לצד הרע בבחינת "אהבי ה' שנאו רע", שהרוצה להדבק באמת באהבת ה', צריך שימאוס וישנא את הרע בתכלית השנאה. וזהו "ויצאה חנם אין כסף", שאז אפשר לזכך את המ"ח שנטמא, ולהמשיך עליו סוד התשובה מנ' שערי בינה ששם אימא עילאה בחינת תשובה [אותיות חנ"ם – מ"ח ונ'], אבל הכל אם "אין כסף", אם אמנם סרו ובטלו ממנו הכיסופים, התאוות והתשוקות הרעות. וזהו – 'אין כסף לאדון זה' – היצר הרע, הרע והרשע, 'אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב'! – זהו אבינו שבשמים, ומקרא מלא דיבר הכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), ואף שאיני בטוח כלל אם זה על דרך האמת, אבל כבר נשמע בשם הרה"ק מרן אדמו"ר מהר"א הקדוש מבעלזא זיע"א: – "בדרך רמז, קֶען דָאךְ יֶעדֶער אִיד זָאגֶען" (בדרך רמז הרי יכול כל יהודי לומר).

והעיקר, שנוציא לעצמנו את המכוון, שיפעל הדבר בנפשנו "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חשֶׁךְ" (ישעי' מב, ז); לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ (שם מט, ט) – שנזכה לברוח ממלכודת השטן המשחית, שרוצה למשוך אותנו אל בור תחתיות, ונתקרב אל השם יתברך בכל לב ונפש, ובפרט עתה שהזמן גרמא – ימי השובבי"ם הקדושים שהם מסוגלים לזה, ניקח את עצמנו בידנו ובפרט בשבתות, שסתם שבת הוא ענין של תשובה, ובפרט של שובבי"ם. והנה בשבת הזו שקוראים בה פרשת בא – כבר מתנוצץ, מזריח ובא אור גאולתם של ישראל. ובשבת הבאה – שבת שירה, באה והתנוססה הגאולה בעצמה. וכן צריכים אנו, השפלים והרחוקים להזדרז בעצמנו, ולהאיר על נפשנו הארת גאולת הנפש.

ואיתא בספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים' (פרשת בלק ד"ה יזל): 'מקובל מאא"ז זללה"ה (מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א) שכל אדם חייב לגאול את נפשו על דרך (תהלים סט, יט): "קרבה אל נפשי גאלה". והשוה דבריו הקדושים אל הדברים הנפלאים שאיתא בספר הקדוש 'אוהב ישראל': 'וזה שאמר דוד המלך ע"ה "קרבה אל נפשי גאלה", רוצה לומר, שצריך לקרב לנפשו הגאולה בתורה ובתפלה ובמעשים טובים להעלות כל ניצוצי הקדושה שנפלו ולייחדם אל הקדושה שנפלו משם. וליחדם מידי יום ביומו. ואין עליית יום אחד דומה לחבירו. וזהו גאולה בכל יום בפרטיות. עד שיתקן כל אחד ואחד חלקו ואז אחד באחד יוגשו ויתקרבו והיו לאחדים ותהיה הגאולה השלימה בכללות הכנסת ישראל אשר אנו עם ה' בני אל חי מצפים ומקוים ומייחלים לה'.    כלומר, שדוד המלך עליו השלום בקש מהקדוש ברוך הוא, שאמנם אנו מחכים לגאולה הכללית על ידי גילוי כבוד מלכותו וכבוד שכינת עוזו יתברך בתוך כלליות עם הקדוש ישראל בניו אהוביו, אבל לעת עתה – גאלני בגאולה פרטית, היינו שיהיה לי הרגש אלקי, כמו בשעת הגאולה העתידה, ולזאת אזכה על ידי שתבוא לי התקרבות ממרומים, קרבה אל נפשי – השם יתברך יתקרב אלי כביכול – גאלה, זוהי גאולה ברוחניות, ושהאדם נגאל על ידה מכל צרותיו גם בגשמיות, באשר שאז הוא מתחיל להבין ולראות ברמזים שמרמזים לו מן שמי מרומא עלאה.

ורציתי לסיים בענין חשוב מאד, השייך לפרשתן, והוא יסוד גדול בעבודת ה'. כי הנה כתיב (שמות י, כו): "כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד בֹּאֵנוּ שמה"; דאיתא בספרים הקדושים, שיש בני אדם עובדי ה' שאין השם יתברך מראה להם מה שפעלו כל ימי חייהם. רק אחר מותם בעולם הבא, אז יראו מה שפעלו. כי אין איש יודע במה יזכה את ארחו, ולפעמים נדמה לאדם שהוא נמצא בתוך עליה, ויושב שמים ישחק ילעג למו שהוא מלא גאות, ישות וגסות הרוח, ולפעמים נדמה לאדם שהוא בתוך ירידה, ובאמת השם יתברך שוכן עמו, כמו שאמרו (סוטה ה.): – "ואת דכא ושפל רוח", רב הונא ורב חסדא חד אמר 'אתי דכא' וחד אמר 'אני את דכא', ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה וכו'; ועיין שם כל הגמרא. וכן כתוב (ישעי' סו, ב): "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי".

הכלל, שלפעמים יש אנשים שיכולים לחיות חייהם ולעולם אין מראים להם מה שפעלו בעולם הזה, ולכן הנסיון שלהם גדול מאד, וזה רצונו של היודע תעלומות ברחמנותו העצומה מנפלאות תמים דעים, כדי שהשכר שיוענק להם אל פועלם ומעשיהם יהיה בזכות ולא בחסד, כי בהיותם עובדים את השם יתברך ללא להרגיש שהם פועלים משהו, רק לשמו ולזכרו תאוות נפש, הרי שמסירות נפש עצומה יש כאן על כל צעד ושעל – עד בואנו שמה!

וכשמגיעה העת של 'בואנו שמה' – כאשר מסתיימים חיי האדם, לאחר אריכות ימים ושנים, ואז הוא יעמוד משתומם למול עגלות וקרונות עמוסות וטעונות ומלאות מזמורי תהלים, דפי גמרא, סימני שולחן ערוך, שנלמדו ונאמרו מתוך הדחק, מתוך הבלבול הגדול, מתוך מניעות וטרדות עצומות – ואחרי הכל: ללא שום הרגש וראיית העין על מה שיזכה לעתיד, ואדרבה! היה נראה לו כל חייו שאינו פועל מאומה בכל יגיעו ועמלו, והנה לפניו – רווחים נפלאים כאלו.

ואז ימלא שחוק פינו, וכדאיתא במדרש (שמו"ר נב, ג) על הפסוק (משלי לא, כה): "ותשחק ליום אחרון" – אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה? ליום אחרון! שאז מחפשים את כל הנקודות טובות שזכה לסגל לנשמתו בזה העולם העובר, וכל מה שקונים כאן ברוחניות – לעולם אינו נאבד, כמו שאיתא בזוהר הקדוש (תרומה קנ:): 'ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא, ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכיל למעבד לון, קודשא בריך הוא סליק ליה רעותיה כאילו עביד'. (ואין רצון טוב שנאבד לפני המלך הקדוש, ובגלל כן, אשר מי שמהרהר הרהורים טובים לגבי אדונו, שאף על גב שאינו יכול לעשותם, הקדוש ברוך הוא מעלה לו רצונו כאילו עבד).

והפירוש של רעותא הוא רצון, ולהורות בא, שהעיקר שבעיקרים הוא להתחזק ולהתגבר ברצונות חזקים, לחזור בתשובה ולהכלל ללגמרי באור האין סוף ברוך הוא, לעשות את רצון ה' בפשטות כמו יהודי תמים. ומובא בשם צדיקים אימרה נאה: 'מְ'דַארְף אַסַאך הָארֶעוֶוען אוֹיף דִי יוּנְגֶע יָארְן מְ'זָאל זַיין אוֹיף דִי עֶלְטֶער אַ פְּרָאסְטֶער אִיד' [צריך הרבה להתייגע בשנות הנעורים כדי שנזכה להיות בימי הזקנה יהודי פשוט]; כי אשרי מי שזוכה לדרגה הקשה מאד להשיגה – לעמוד על עמדו באותה התלהבות דקדושה שהיתה בימי הנעורים ולהיות מוסיף והולך בכל יום יותר ויותר.

הבה ונישא תפלה ותקוה לשוכן רומה, כי הדבורים שכונסו לכאן יהיו לרצון לפניו יתעלה, וימצאו מסילות ללבבך הזך – להבעירו באש קודש של אמונה טהורה – לחפוץ בהשלכת כל השטותין וההבלים השייכים אל הגוף בעולמו הגשמי, למשוך את עצמך אל רוחניות חיות אלקות, לימוד התורה הקדושה בהתמדה ובמרץ, עבודת התפלה במסירות נפש ובכוונה עצומה, קיום המצוות בשמחה ובהידור במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחבירו [ואין מזרזין אלא למזורזין], להזהר בקדושת המח, הפה, העינים, האזנים והחוטם, ולהחזיק את האברים בקדושה ובשמירה מעולה. והקדוש ברוך הוא יעזור, שתמיד לעולם תשאף ותרצה רצון קדוש להשם יתברך, והוא יעשה את שלו – למלאות הרצון הזה לפי שורש נשמתך, אמן כן יהי רצון.

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 004 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וְעוֹד, לָשׁוֹן הָאֱמוּנָה מוֹרֶה עַל גִּדּוּל וּצְמִיחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיְהִי אֹמֶן אֶת הֲדַסָּה", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מְגַדֵּל וּמַצְמִיחַ, וּכְמוֹ כֵן הִיא מִדַּת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֵׂכֶל מִי שֶׁנִּכְנַס אֶל אַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַמַּרְהִיבִים, זוֹכֶה שֶׁכֹּחוֹתָיו הָרוּחָנִיִּים מִתְגַּדְּלִים, וְאֵין לְךָ עָצְמָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר הָאָדָם מַעֲצִים אֶת כֹּחַ נִשְׁמָתוֹ שֶׁהִיא כֹּחַ אֱלוֹקַ מִמַּעַל, וּמִמֵּילָא הַכֹּחַ הַזֶּה הוּא כּוֹחַ אֵינְסוֹפִי שֶׁאֵין לוֹ מְדִידָה וּגְבוּל, וְהָאָדָם הַזּוֹכֶה לִדְבֵקוּת אֲמִתִּית בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זוֹכֶה שֶׁהַכֹּחַ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ כֹּחַ אֱנוֹשִׁי, כִּי אִם כֹּחַ עֶלְיוֹן מִמְּרוֹמִים, וְכָל מַה שֶּׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם, יָכוֹל לִפְעֹל בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, וְהַכֹּל בְּכֹחַ הַדְּבֵקוּת שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה, כַּנַּ"ל.

יז.

וְאִם נִתְבּוֹנֵן, נִרְאֶה דָּבָר נִפְלָא בְּיוֹתֵר, אֲשֶׁר כָּל הַקֶּשֶׁר שֶׁל אָדָם עִם בּוֹרְאוֹ הוּא רַק עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה, כִּי בֶּאֱמֶת אַף שֶׁהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהַהַסְתָּרָה הִיא גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, הֲרֵי שֶׁאָדָם לֹא יָכוֹל בְּכֹחַ שִׂכְלוֹ בִּלְבַד – לְהִתְקַשֵּׁר וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

[הַיְנוּ אַף שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְעוֹלָם – לִפְרֹשׂ מִן הַחֵטְא וְכוּ', כִּי אִם צָרִיךְ לְהַגְבִּיר אֶת כֹּחַ הַנְּשָׁמָה הַנִּדְבֶּקֶת לְגַמְרֵי בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְמֵהָה אֵלָיו בְּכָל הֲוָיָתָהּ, כִּי אָז לֹא רַק שֶׁהוּא יָרֵא לַחֲטֹא מוּל הַדְרַת גָּדְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם אֵינָהּ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הַמַּרְחִיקִים אוֹתָהּ מֵעֲרֵבוּת יְדִידוּת נֹעַם זִיו הַדְּבֵקוּת הַנִּפְלָאָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזּוֹ בְּחִינַת הָאַהֲבָה הַבָּאָה אַחַר יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וְאַחֲרֶיהָ בָּאָה יִרְאַת הָרוֹמֵמוּת, בְּגִין דְּאִיהוּ רַב וְשַׁלִּיט עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין].

וְהַקֶּשֶׁר הַיָּחִיד שֶׁיָּכוֹל אָדָם לְהִתְקַשֵּׁר עַל יָדוֹ לְבוֹרְאוֹ – הוּא אֱמוּנָה! שֶּׁבְּכֹחַ הַמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁהִיא מִדַּת הַמַּלְכוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגַּלֶּה בְּעוֹלָמוֹ, וּמִשָּׁם אִשְׁתָּמוֹדָעִין לֵיהּ, וּדְבֵקִים וַחֲפֵצִים בְּקִרְבָתוֹ. נִמְצָא, שֶׁאֵין יְכוֹלָה לִהְיוֹת קִרְבַת אֱלֹקִים, כִּי אִם עַל יְדֵי אֱמוּנָה, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא רַק בִּשְׁבִיל סוֹד הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת, וְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת, הַכֹּל הוּא סוֹד הַדְּבֵקוּת הָאֲמִתִּית בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

יח.

נִמְצָא, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַעֲמִיס בְּלָשׁוֹן 'אֱמוּנָה', שֶׁהִיא כָּאָמוּר, מִלְּשׁוֹן צְמִיחָה וְגִדּוּל, עוֹד נְקֻדַּת הֲבָנָה, שֶׁהַצְּמִיחָה הַזֹּאת, הָאוֹמְנָה הַזֹּאת, הִיא הַגִּדּוּל וְהָאוֹמְנָה שֶׁמְּגַדֵּל וְאוֹמֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ אֶת הַבְּרוּאִים, כִּי אַף שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, וְכָל יְצִיר נוֹצָר מוּזָן וּמֻנְשָׁם בְּכָל רֶגַע עַל יְדֵי חִיּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל יֵשׁ בְּחִינַת חִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמִּי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת מִמְּבַקְּשֵׁי פָּנָיו יִתְבָּרַךְ, וְרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו בְּכָל עֵת, הֲרֵי שֶׁדְּבֵקוּתוֹ וֶאֶמוּנָתוֹ זֹאת, מַמְשֶּׁכֶת עָלָיו חִיּוּת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וְחַיָּיו הַגַּשְׁמִיִּים אֵינָם חַיִּים פְּשׁוּטִים, כִּי אִם חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה וּדְבֵקוּת וְקִרְבַת אֱלֹקִים, וּמִמֵּילָא כָּל נְשִׁימָה שֶׁנּוֹשֵׁם הוּא חַי וּמַרְגִּישׁ אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל גִּדּוּלוֹ הוּא מֵחַיּוּת רוּחָנִית קְדוֹשָׁה וְזַכָּה עַד מְאֹד. וְיֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל מְאֹד, בֵּין חַיִּים כָּאֵלּוּ לְחַיִּים שֶׁל גַּשְׁמִיּוּת. כִּי חַיֵּי הַגַּשְׁמִיּוּת אֵינָם יְכוֹלִים לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם 'חַיִּים', כִּי עֶצֶם שֵׁם חַיִּים, הוּא מוֹחִין קַדִּישִׁין, רוּחָנִיּוּת בָּרָה וְזַכָּה, אוֹר הַנְּשָׁמָה הַחַיָּה כְּחֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל מַמָּשׁ, וְחַיֵּי הַגּוּף הֵם כְּעֶצֶם דּוֹמֵם לְלֹא רוּחַ כְּלָל.

הפוסט 004 ספר 'אור הדבקות' (טז-יח) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך ויתעלה, השם האמת, אשר כל המתקרב לאורו האין סוף זוכה להרגיש כל מיני נעימות אמיתית ונצחית, היום אור ליום רביעי לסדר בשלח פרעה את העם, יד בשבט ערב ט"ו בשבט, היום הגדול והקדוש בו נזכה לכל טוב, תשנ"ז.

לכבוד חברי וידידי האברך החשוב, הרוצה להסתופף בחצרות בית ה', אשר משם מעין יוצא להשקות הנפשות החפצות בקרבת אלקים, ולחסות תחת סתר צל כנפיו יתברך ולהתלונן בצל האמונה הטהורה המסוככת בגדפיה על ראשי עם קודש, הלא הוא אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש …. ….. נרו יאיר ויזרח לנצח נצחים כאור שבעת הימים, כשמש בצהריים וכלבנה בחצות, היינו שבכל תקופה ומצב בימי שנותיך הארוכות בעזרת השם, תאיר ותזרח תמיד, אמן כן יהי רצון.

… היקר! עודני נתון תחת השפעת ההלם והזעזוע הכבד ללא נשוא מקריאת מכתב ההתאבדות של הבחורה החרדית שנתפסה לשמד חילוני, שפורסם וקראתיו בדמעות שליש, מבין השורות ניבטו יסורי הנשמה שנחבלה על ידי כוחות הרשע. וזוהי בעצם המלחמה הנצחית הניטשת בין הרוחניות האמיתית המכילה והאוצרת בקרבה אושר נצחי לבין הגשמיות השקרית המכוסה והמחופה באושר מלאכותי וכוזב.

…., …., היום יהיה יום חמישה עשר בשבט, שהוא יום נעים ונפלא, וכולנו שומרים זכרונות יפים מהבית, מהתאספות חסידית משובבת לב לאכילת הפירות וברכתם בצוותא, ואמירת דברי תורה וחסידות וכו'. ועל כן רציתי לדבר עמך מעט מהני מילי מעלייתא דשייכי להאי יומא, המכונה בדברי חכמינו ז"ל הקדושים 'ראש השנה לאילן', והלקח הרמזי, מוסרי וחסידותי שאפשר להוציא מעניני היום הגבוהים והרמים. ואתה תשכיל ותוסיף לקח להתגבר ביתר שאת ויתר עז על היצר הצר הצורר הרוצה להגותך מחיי הטוהר הנצחיים, ולגשם את גופך שלא תהיה מסוגל להרגיש רוחניות חיות אלוקות.

כי מכל מה שמדברים, לומדים, קוראים ושומעים, צריך המשכיל הנלבב למצוא את עצמו ואת ענינו בתוך המדובר, הנלמד, הנקרא, הנשמע והנאמר. כי כל יהודי – יהיה מי שיהיה ויה מה שיהיה, אינו מיותר חס ושלום בעולמו של הבורא, וההשגחה העליונה מרמזת רמזים לכל אחד ואחד באשר הוא שישוב בתשובה ויכיר את בוראו בכל ימיו, שעותיו ורגעיו – "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז, יח), אדם נידון בכל יום (ר"ה טז.).

….! כבר זכינו לדבר כמה פעמים על ההתבוננות הפשוטה הזו, שמכל חטא, עון ופשע שהאדם פוגם ועובר וחוטא, ובפרט אם זה עבירה בסתר, שעל זה אמרו חכמינו ז"ל הקדושים (חגיגה טז.): 'כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה שנאמר (ישעי' סו, א): "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וזה דבר נורא ואיום, עד היכן פוגם החטא כביכול, מה שאי אפשר לפה לדבר וללב לחשוב.

והחוטא בורא משחיתים, מחבלים וקליפות קשות ההולכים ומסתובבים בעולם ומזיקים בגשמיות וברוחניות, וכאשר שומעים אסונות טראגיים, שאנשים מסתלקים מזה העולם בעודם בשיא צעירותם או שנולדים תינוקות בעלי מומין [השם הטוב ירחם מעתה על כל עם ישראל], או שנחלים ומתייסרים בכל מיני מחלות משונות ויסורים קשים ומרים או שמאבדים את כל רכושם בסיבה קלה רחמנא ליצלן, כל מיני צרות ומצוקות היו לא יהיו, שישנן בעולמינו זה – נוה התלאות. וכן ברוחניות, הקליפות האלו משוטטות ומכשילות בני אדם בעבירות קלות וחמורות וחמורי חמורות, עד חייבי סקילה, מיתת בית דין וכריתות – השם יציל וירחם.

ונמצא, שכשאני שומע מקרים מזעזעים כאלו, מעשים נוראים כאלו, עלי לפשפש במעשיי, כי מי יודע אם לא בגיני ובסיבת חטאי ומרדי באה על עם ישראל צרה פלונית ואלמונית ואחרת, השם יתברך יחוס וירחם.

ובפרטיות המעשה הנורא הזה, שהוא מקרה טראגי לפי כל אמת מידה, וכל השומע יחרד ופלצות תאחזנו, ואין נשאר אדיש ושוה נפש למול כל זה, שנערה מבית חסידי נפלה לקיבוץ חילוני מתנכר, ואחר שראתה הטעות הנוראה, לא שלטה בעצמה ותלתה את עצמה למות, ואלו קליפות דרסו והרסו את נשמתה? אלו הן הקליפות שבראתי בחטאי כי רבו. אוי לי וילי! ואין לומר: "מה לי ולסיפור הזה"? כי אם נשמע הדבר אל אזנינו אין זה לריק, כי אין דבר ריק בעולם. ובכל דבר יש ענינים גבוהים ורמים בגו.

ומה שכולנו צריכים לחקור ולחשוב, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה', לחשוב חשבונו של עולם, מה מי ואימת, איפה כולנו אוחזים במלחמה שבין הגוף לנשמה? ומדוע אנו מונעים מהגוף את הארת הנשמה והופכים אותו במשך הזמן לאויב מסוכן ומושבע לכל דבר רוחני, עד שאין מבינים איך אפשר בכלל להשיג איזו מצוה או איזו השגה רוחנית, ובמקום לקיים שיתופא דנפשא ובשרא, גורמים קוטביות מסוכנת בין שני חלקי האדם, עד שהיהודי המסכן והאומלל נקרע ונגזר בין שני העולמות. ברגע אחד הוא נכסף ומשתוקק רק להכלל לגמרי באור האין סוף ברוך הוא, וברגע אחר הוא נופל ויורד לעומק שאול דנוקבא דתהומא רבה, והכל חשוך לו לגמרי.

ובדרך רמז, כיון שקורין להאי יומא ראש השנה לאילן, זה מזכיר לנו את ענין הדין דראש השנה, שאז דנים אותנו, ומן הראוי שנפיק לקח ומוסר, ועצת אמונה מענין העצים וסדר חיותם והנהגתם, כי כתוב (דברים כ): "כי האדם עץ השדה", האדם נמשל לעץ השדה. ובאמת גם בשכל אנושי ניתן למצוא מכנה משותף רב בין תכונות הצומח לתכונות המדבר שהוא האדם. ובעת בריאת העולם על ידי בוראינו יתברך שמו [שכל הבריאה כולה, וכל אשר בה, היתה רק בעבור כבוד שמו יתברך, כמו שכתוב (ישעי' מג, ז): "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"] אמר הקדוש ברוך הוא (בראשית א, יא): "תדשא הארץ עשב מזריע זרע עץ פרי", ודרשו על זה חכמינו ז"ל הקדושים (ב"ר ה, ט): 'עץ פרי – מה הפרי נאכל, אף העץ נאכל. והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא – הפרי נאכל והאץ אינו נאכל'. ובשביל זה נתקללה הארץ, וכמו שמביא רש"י על הפסוק "עץ פרי" – שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא, עיין שם.

ונמצינו למדים שתכלית הבריאה היתה – שהעץ והפרי היו שוים בטעמם, ומעתה נציץ מרחוק קצת, לקרב את עצמינו להקדמה נפלאה, ודרך עיקרית ושרשית בעבודת אבינו שבשמים האהוב והיראו, להביט בהיבט הפנימי של עץ ופרי וטעם, מה הם ומה ענינם ומה הם אומרים ומרמזים לנו.

והסכת ושמע …. היקר! זה כבר ידעת ושמעת, אך ככל שנוסיף לדבר מזה נווכח שעדיין לא נקבע הדבר בלבנו באמת, שעיקר התכלית בזה העולם העשיה הגשמי, הנעלם, הנסתר והמכוסה הלזה, שכל אחד מבאי עולם, מעם הקדוש בני אלקים יכניע את חמריות ועביות וגשמיות הגוף [שהוא 'נציג' של העולם הזה והבליו במערכת האדם] תחת אור הקדוש של הנשמה שהיא חלק אלו'ה ממעל ממש, אור אלוקי [שהוא 'נציג' של העולם הבא ושעשועיו האין סופים במערכת האדם]. וכאשר נשמות ישראל נכנעות תחת אורה של שכינה, ומכניעות על ידי זה את גסות הגוף, נתבטלת לגמרי הישות של הסטרא אחרא, והעולם כולו בכלל נתעלה בעליה גדולה ומתבטל ונכלל באור האין סוף ברוך הוא.

כי הכוונה של הקדוש ברוך הוא בבריאת כל העולמות, ובפרט בבריאת העולם הזה והאדם הגשמי אשר נתון בתוכו הוא בשביל מטרה אחת ויחידה – כדי להגביה את האדם לדרגה של הכרת הבורא, ואף שהוא מסתובב בעלמא דשקרא, בעולם של גסות וחומריות, בעולם עב ויש, עם כל זאת, ידע ויאמין בחקיקה מוחלטת בדעתו שהכל כסא לאלוקותו יתברך שמו.

כי העץ מרמז על הגשמיות, והפירות מורים על הרוחניות הטבועה בבריאה כי ניתן לאכלם וליהנות מהם [וזה ידוע, שבכל הנאה גשמית טמונים בחוּבה ניצוצות קדושים רוחניים, ואין כאן מקום לבאר הענין]. והיתה כוונת השם יתברך בזה, שטעם העץ והפרי יהיו שוים, שהנשמה והגוף יתחברו יחדיו לעבדו יתברך בשני יצרינו – ביצר הטוב וביצר הרע, שלא לשכוח מהשם יתברך אפילו רגע אחד, לא להסיח דעת מאמיתת מציאותו אפילו רגע אחד.

ועל ידי חטא אדם הראשון שעדיין לא תוקן בעונותינו הרבים, [ואף שעלינו נפלה חובת תיקונו וזיקה רבה יש לנו עמו – לא שמנו אל לב לתקן זאת, ואדרבה, עוד הסכלנו עשה להתרחק מאד, לשגות ולהזיד עוד ועוד], נגרם כלל החטאים והעונות והפשעים של בני אדם – "נגעי בני אדם" (ש"ב ז, יד), שעל ידי שחוטאים ועוברים חס ושלום על דברי התורה הקדושה – נתכסה ונתעלם ונסתתר ונחפה ונתחבא אור אלוקותו יתברך מהבריאה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (סוטה ג:): 'בתחילה היתה השכינה מצויה אצל כל אחד ואחד, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם'.

כי באמת הקדוש ברוך הוא, הוא רחמן כזה שממשיך רחמנותו יתברך שמו על כל יהודי ויהודי יהיה במקום שיהיה, גולה באיזו גלות שתהיה, משם יוכל להתקשר ולהתדבק באלוקות – 'אַז דִי גֶעטְלִיכְקֵייט זָאל נִישְׁט אָפּלָאזֶען אַ מֶענְטְשְׁ'ן, וִוי אַ הִין עֶר וֶועט זִיךְ וַוארְגֶעלֶען' (שהאלוקות לא תעזוב את האדם, להיכן שרק יתגלגל), כי לית אתר פנוי מיניה.

אך מה לעשות שהאדם מטבע חומריותו הוא טפש מטופש [כמאמרם ז"ל (סוטה ב.): 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'], ועל ידי כל חטא שלו הוא ממש כמסלק את הקדוש ברוך הוא [כביכול] ממנו, והוי כאילו שאומר לו: 'לך מכאן' חס ושלום, 'אין אני מתחשב בך ובמציאותך'! רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן. ועל כן בכל חטא יש איזו נקודה של כפירה.

ואשר לכן, כיון דכל עיקר תיקון החטא הוא עקירתו מעיקרו, ושירושו משרשו, וזה הוא על ידי אמונה פשוטה, שיתאמץ וישתדל להחזיר לעצמו את המבט הזך והאהור של בעלי האמונה התמה, אשר מביטים תמיד קדמה אל אור אלוקותו יתברך שמו, הנמצא בכל פרט מפרטי הבריאה. והתשובה השלימה היא השלמת חסרון החטא היוצר חלל מכאיב ודוקרני בלב האדם, ונפשו מתייסרת ללא גבול, בזה שיהפוך את הרצונות הרעים לכיסופי קודש.

וזה סוד אומרם ז"ל (יומא פו:), שהשב מאהבה עונות נעשין לו כזכויות. כי על ידי זה מעלה את הכבוד הנעלם בכל דבר גשמי לשרשו, ומגלה, שאפילו במקומות המטונפים שהוא שקוע בהם, מונח וגנוז שם אלוקות, בבחינת (תהלים צא, טו): "עמו אנכי בצרה". וכאשר הארכנו לדבר בזה באגרות הקודמות, לפי הדרך אשר התוינו לעצמנו כסימן וציון לנתיב התשובה השלימה בימי השובבי"ם.

והנה זאת כל חד מינן חלי ומרגיש בעצמו, כי על ידי כל נפילה ונפילה, מכשול, חטא ועבירה על רצון השם יתברך, על ידי זה נעלם ונסתר ממנו אור השם יתברך, ואינו מרגיש שום התלהבות וחשק בשום ענין וחלק מעבודת השם, ונפשו הזכה והנקיה מושפלת עד שאול תחתיה.

ומכח זה נוצר מצב שהנה מסתובב לו בעולמו אדם דתי, חרדי, חסדי עטור בפאות וזקן, לבוש בבגדי יראים וחסידים, עם כובע, שטריימל ובעקיטשע וכו', טלית עם עטרה מוזהבת וכו', ובפנים, בתוך תוכו, התיישב לו באורח קבע האפיקורס'ל הקטן הידוע, שלמעשה אינו עושה כלום, 'רק' מקרר את האדם! ממית אותו! ונעשה כמו מת שהוא קר וקשה כאבן – 'דֶער הַארְץ אִיז פַארְשְׁטַיינֶערְט' (הלב מאובן), אוי! רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), בלי אור, ללא חיות, בלי מוחין, בלי מידות, בלי הרגש… הגוף ניצח במערכה. וראה זה פלא! הגוף אינו מרוצה לעולם מ'נצחון' שכזה, רק הוא כואב, שבור ומסכן.

והסיבה לכך היא, שלפי האמת, יהודי הוא כל כך יקר, ונשמתו כל כך מרוממת, ודומה לעץ אשר שרשיו נטועים בעולם הזה, ונופו נוטה לעולם הבא, עולם זך ורוחני. וגם העולם הזה בפנימיות הוא רוחניות גמורה, רק שכאן בעולם מלשון העלם, הכל בהעלם ובהסתר, בסוד, בסודי סודות. ואף שבחלל הבריאה מנסר ומהדהד קול רם גדול ונישא, אדיר וחזק, נמרץ ונפלא, קול האמונה, קול הצדיקים שיש הקדוש ברוך הוא בעולם – המחיה את כל הבריאה כולה, ומהוה את כל היקום, והמהוה את כל ההוי'ה כולה, אף על פי כן, למען הבחירה והנסיון, אין שומעין את הקול הזה, והוא נשמע בלחישה, כאילו הוא נאמר בקול דממה דקה, בלחש, בלט, ברז, בסודי סודות. ואם אחד חפץ ורוצה להקשיב לשירת האמונה הנעימה הזו, צריך להטות אזנו היטב היטב, כמו שנמצאים במקום שיש רעש ושאון מחריש אזנים, ופתאום רוצים לשמוע איזה דבר מעניין, או איזו שירה בקול ערב ונעים, מהסים את הסובבים ואומרים: – "הסו! רגע, רגע אחד, שקט… שישתרר כאן זמן קט, תנו לשמוע מה שאפשר לשמוע"… כן הדבר בחללו של עולם, אשר שאון המונה של רומי – כללות ההסתרות הרבות והעצומות שיש על גילוי האלוקות, מרעיש ומחריש, וכל כולו של עולם זה צועק בקולו – רצונות נפסדים, חשקות שטנית, לחשוב כאילו יש איזה 'יש' בעולם, לדמות שיש איזה ענין הנפרד חס ודלום מאלוקות. אבל כשאדם רוצה לשמוע, ונשמתו זועקת: "די! תנו לשמוע, תנו קצת הפוגה, אני מעוניין לשמוע את הקול הדקיק הנפלא שפולח ובוקע ונשמע לאודנין דמאן דשמע", אזי מתחיל באמת לשמוע… כי הקול הזה נשמע רק באזני הרוצה לשמוע באמת.

וכמו האילן הזה, שהוא רק כסא ומרכבה להפירות, כי כל תכליתו היא הפירות, כמו כן עיקר האדם היא הנשמה הטהורה, שהוא יתברך שמו בראה, הוא יצרה, הוא נתנה בו בזה העולם העשיה, והוא עתיד ליטלה ממנו לעתיד לבוא. והגוף הוא רק כלי ונרתיק שבהם מונחת הנשמה העילאית הלזו.

וכמו כן הוא כל העולם הזה וכל אשר בו – הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים, המה ככסא לאלוקותו, והשם יתברך נעלם ונסתר בתוך כל פרט ופרט מפרטי הבריאה, וזה דבר מבהיל ומפעים אשר לא יכילהו הרעיון והשכל האנושי.

וכאשר אדם זוכה לעשות ולקיים את רצונו של הקדוש ברוך הוא, ומקיים את כל המצוות בשמחה ובאהבה מתוך הכרה ברורה, ומתמלא חדוות סיפוק אמיתית, ולומד את התורה הקדושה בידיעה שכעת הוא לומד את דעתו וחכמתו כביכול, כי החכמה האלוקית גנוזה בתורה כידוע, וכשלומדים – מכניסים כביכול בתוכנו חכמה אלוקית – על ידי זה מתבטל ממנו כל הרע והחושך הסמיך שנמצא בעולם ההבל השקרי הלזה, ומתגלות כל ההסתרות, והוא זוכה להכיר את מי שאמר והיה העולם.

ושמעתי פעם משל נאה על זה [כמדומה שקראתיו בספר מאמרים נפלא 'בעין יהודית'], שפעם השכירו זוג דירה של מישהו מבלי שיראוהו ויכירוהו, וכל ענין ההשכרה נעשה על ידי גורם שלישי מתווך, ובמשך תקופת היותם מתגוררים בדירתו, היתה להם סקרנות לידע מי הוא הבעל הבית, מה טיבו ומהותו, מה הם תחביביו וכיוצא בזה, בכן הם החליטו לערוך תחקיר מכל הפרטים הנמצאים בבית, חיטטו בכל חפציו, ובכל פעם רשמו מסקנות על אפיו וכיוון הלך חשיבתו ותפיסת חייו. וכאשר הגיע היום ופגשוהו – יכלו להיות שבעי רצון ממסע חיפושם, וממש 'הכירו' כבר את האיש, וידעו שזה הוא זה וכו', [שם זה נכתב בהרחבה רק אני קצרתי כדי לא לצאת מן המכוון].

והנמשל, שהעולם הזה, הארץ נתן לבני אדם – כדי שיכירו את עיזוז גבורותיו ונפלאותיו יתברך עד ההשגה שהשמים שמים לה' – שהוא סוד השגת אלוקות בתכלית מדריגה העליונה. ומכל הפרטים של בעל הבית נדעו ונכירו, ולא רק שזה רשות ומציאת ענין כבמשל, אלא שזו היא חובה גמורה, כאשר ציונו על זה, וכדשנינו (אבות ו, יב): 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעי' מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" [ולא לשם השתעשעות גרידא אלא שזו מטרת הבריאה], אף גם ניתנו לנו כלים נפלאים לזה, והיא התורה והמצוות הקדושים, שעל ידם אנו מכירים את מאצילנו, בוראנו, יוצרנו ועושנו יתברך שמו.

אבל כאשר חס ושלום האדם חוטא, ובפרט בחטא המר והידוע, שפוגם במדת צדיק יסוד עולם, נעלם ונסתר ממנו הכל, וכל החיים שלו נהיים צרים ומרים, ואין לו שום מציאות של טובה ומתיקות בשום דבר, ולא רק ברוחניות, אלא אף גם בגשמיות נאבד לו כל הטעם, והוא ממש כמת מהלך, כמו מכונה טכנית, רחמנא ליצלן.

ובזה נדמה הוא לאילן הזה, שכשמתמלא תולעים, על ידי זה לבסוף מתייבש ונכמש, ושוב אינו מוציא פירות יותר, בדיוק כך "האדם עץ השדה", כשחוטא ועובר על רצונו של הקדוש ברוך הוא, על ידי זה הוא נרקב ואינו עושה פרי, ואלו פנים יש לעץ רקוב? ואיזו צורה יש לאיש רקוב שיש לו רק גשמיות [גזע העץ] ואין לו רוחניות [פירות האילן].

…. יקירי, היושב בפנימיות לבבי לטוב כל הימים, שים לב, היום ראש השנה לאילנות, ברעיון של יום הדין, כי האדם נמשל אליהם, הוא צריך להם, ענינם ענינו, טובתם טובתו – כאשר באמת איתא שאדם נידון בכל יום, מלבד אשר מנסים את האדם בכל פעם מחדש, על כן הבה ונעשה את היום הזה ליום חשבון ודין בעבורנו, אם אנו יודעים שכבר עשינו עד עכשיו נגד רצונו של הקדוש ברוך הוא, שכחנו ממנו, התרחקנו ממנו, לא קיימנו דברו הטוב ונכשלנו בעבירות חס ושלום, הבה ונחזור שוב אליו, הוא הרי מחכה לנו, ומכריז וקורא לעומתינו – "שובו בנים שובבים"! ולא רק שמבקש את שיבתינו, אלא שאף מבטיח לנו – "ארפא משובותיכם", אני ארפא אותכם, כי באמת רק בכח עזר עליון יכול אדם לשוב, וכשאדם מחליט לשוב, על ידי זה נפתחים לו אורות צחצחות, אורות עליונים נוראים ונשגבים בהארת אין סוף ברוך הוא, עולמות נשמות אלוקות.

הבה ונחזור אליו בתשובה שלימה, נקבל על עצמנו עול מלכות שמים, עול התורה והמצוות, קבלת האמונה בלב חזק ובוטח בלי שום ספק וספק ספיקא חס ושלום, ושמץ דשמץ של דרכי מינות רחמנא ליצלן, הבה וננצל את היום המסוגל הזה של ט"ו בשבט, לבקש הרבה מהשם יתברך בעת רצון כזו – שנהיה כדוגמת העץ הטוב והבריא שמוציא פירות טובים, על ידי זה שנזכה להגביר את אור הנשמה על גשמיות הגוף הכלה והנפסד, לבטשו ולזככו כליל, ונלמד את הלימוד הנפלא שלמדנו כאן, שזאת היתה מטרת כל הבריאה – שטעם העץ והפרי יהיה שוה, שמגמת הגוף והנשמה תהיה אחת – לעשות נחת רוח להשם יתברך.

[ושים לב לדברי רמח"ל הקדוש ב'מסילת ישרים' (פרק א'): 'כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבה – מואסת בו'].

וראה נא דבר הפלא ופלא מה שאיתא בזוהר חדש (פרשת בראשית): 'כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה, הוציאה בתחילה בגן עדן ואחר כך בכל העולם' – ואפשר לומר, שכל זה היה לגלות את הסוד הנפלא הזה לכל אדם, שבכל דבר גשמי, בכל אילן, עשב ודשא גשמיים – מלובשים בהם אורות רוחניים, ואם יזכה האדם לבטל את עצמו להשם יתברך לגמרי לגמרי, ותמיד ישאף להתבטל ולהכלל בהשם יתברך, היינו שלא יהיו לו שום רצונות והרגשים עצמיים רק רצונו יתברך שמו, יזכה ליהנות ולינוק מדובשא וחלבא של הני עלמין עלאין קדישין.

אמנם, לפי ראות עיניהם הגשמיות של אנשים הישנים בתרדמת הזמן, ושקועים בבוץ של הבלי העולם הזה, נראים חיים כאלו כמין חיים 'תלושים מן המציאות', עצובים, אפורים ומשעממים, רק אייבישטער כל היום… אבל סומין הללו שלא ראו מאורות מימיהם לא חלים ולא מרגישים איך שהכל דמיון גדול, ולא רק לאחר הפשטת הגוף מהנשמה רואים את האמת הפשוטה הזו, אלא אף בעצמם הגשמית הזו, יכולים כל בני תמותה עלי חלד להעיד על אפסיותו של עולם הבל, על הקושי העצום לראות איזה קורטוב של אושר אמיתי בסערת ימי חיי הבלי העולם הזה.

לא כן האדם הרוחני מחיה את עצמו עוד בעולם הזה, ומרגיש את עריבות נעימות ידידות נועם זיו השכינה הקדושה גם בטעם הפירות שטועם ואוכל, וזוכה להעלות ניצוצי הקדושה שבמאכלים, וכל הגשמיות לא תופסת אצלו שום מקום.

…. היקר! תוך כדי כתיבתי, אני מבחין בגיחוך שאכתוב דברים כאלו שאין לי בהם שום השגה, וכולי מלא בושה עצומה – לכתוב דברים שבפירוש איני אוחז בהם, לא בהם ולא במקצתם, אך נסחפתי תוך כדי כתיבה אל ענינים שבאמת צריך לשאוף אליהם, ובינתיים לרצותם ברצון חזק ונפלא.

אך הנקודה המרכזית של כל שיחתינו הזו, צריכה להיות מובנת היטב, מוסברת לנו כראוי וחקוקה בליבותינו, באשר היא שייכת מאד מאד אל אנשים כערכנו, שנדע את רצון השם שרוצה מאתנו, ואשר בשביל הרצון העליון הזה נבראו כל העולמות, אף גם נחקוק בדעתנו ללמוד לקח מהאילן וננצל את היום הגדול והקדוש הזה לחזרה בתשובה, לחשבון הנפש, להתעוררות פנימית, לנווט הדרך לנתיב חדש – לדרכי יושר וצדק, לשמירת האברים מהיפך הטהרה, לקידוש המח על ידי אמונה.

ולפני כתיבתי המכתב, היה בדעתי לכתוב לך עוד ענין, וכעת אזכירנו בקיצור [ואם ירצה השם, בשנה הבאה, אולי נרחיב על זה הדיבור באריכות], מה שמובא בספר הקדוש 'בני יששכר', שיש להתפלל ביום זה על אתרוג כשר ומהודר, והתפלה מקובלת ביום זה, וכן על שאר המינים – לולב, ערבה והדס. ומובא גם בשם צדיקים, שהיו מתפללים על חיטים למצות – שנזכה לאכול מצות כשרות ומהודרות, ולערוך שולחן כשר וקדוש בליל סדר הפסח במוחין נקיים ומיושבים.

ואסיים מעין הפתיחה, שמכל דבר ששומעים, רואים ונודעים, צריך להתעורר מזה לעבודת השם יתברך, כך לימד מרנא רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זי"ע. ועל כן הבה ונשוב ביום זה המסוגל נורא-נוראות לתשובה מאהבה, כי האדם עץ השדה, ונשמתינו נלקחה מחלק עליון מחקל קדישא עלאה.

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 005 אגרות חיזוק, ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כִּי אָדָם שֶׁחַי חַיִּים שֶׁל גַּשְׁמִיּוּת וְחָמְרִיּוּת, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲצֹר אֶת עַצְמוֹ מִלַּחְטֹא, בְּבוֹא אֵלָיו פִּתּוּי גָּדוֹל וְעָצוּם, אֲזַי כֹּחוֹתָיו הַגַּשְׁמִיִּים מִתְגַּבְּרִים עָלָיו וְנוֹפֵל לְחֵטְא, וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה כִּלְכָל יִשְׂרָאֵל, אִם הָאֱמוּנָה הַזֹּאת אֵינָהּ מִתְגַּדֶּלֶת וְאֵינָהּ יוֹנֶקֶת מִשָּׁרְשָׁהּ הַקָּדוֹשׁ, לְהַפְרִיחַ שִׁמָּמוֹן הַגּוּף וּלְהַדְבִּיק אוֹתוֹ בְּחַי הַחַיִּים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי סַעֲרַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ, לֹא כֵן מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַגְבִּיר אֶת הַכֹּחוֹת הָרוּחָנִיִּים שֶׁלּוֹ, וְכָל גִּדּוּלוֹ וּמְזוֹנוֹ הוּא מִמָּזוֹן רוּחָנִי, וְנִשְׁמָתוֹ חַיָּה חַיִּים שֶׁל דְּבֵקוּת אֲמִתִּית בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁבְּנָקֵל לוֹ לַהֲדֹף אֶת הַפִּתּוּיִים הַגְּדוֹלִים הַלָּלוּ, בִּהְיוֹתוֹ  מוֹאֵס בְּרָע, וּמַשְׁכִּים וּמוֹצֵא יִחוּל לְבָבוֹ לְיִרְאָה אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. וְנִמְצָא, שֶׁחַיֵּי הָאָדָם הַדָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ – אֵינָם חַיִּים קָשִׁים, כַּאֲשֶׁר מְדַמִּים הֲמוֹן הָעָם, אֶלָּא הַהֵפֶךְ, הָאֲנָשִׁים הַדְּבֵקִים – הֵמָּה אֲנָשִׁים בְּנֵי חוֹרִין מַמָּשׁ, וְיֵשׁ לָהֶם חִיּוּת גְּדוֹלָה וַחֲדָשָׁה בְּכָל עֵת וָרֶגַע.

כ.

וְעָלֵינוּ לָדַעַת, כֵּיוָן שֶׁאֵין יְכֹלֶת לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אִם עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, אֲזַי הָעִנְיָן הוּא כָּךְ, הֲרֵי נְשָׁמָה יְהוּדִית, שָׁרְשָׁהּ מִמְּקוֹם גָּבוֹהַּ וְעֶלְיוֹן מְאֹד מְאֹד, לְאֵין עֲרֹךְ, וְהִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף גַּשְׁמִי וְחָמְרִי, הַמַּרְחִיק אֶת הַנְּשָׁמָה מִשָּׁרְשָׁהּ, וְהִיא נִמְצֵאת בְּגָלוּת גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, וְצַעֲקָתָהּ גָּדְלָה עַד לַשָּׁמַיִם, וְאֵין לָהּ שׁוּם מָזוֹן אַחֵר מִלְּבַד לֶחֶם אַבִּירִים שֶׁהָיְתָה נִזּוֹנֶת בּוֹ בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהִיא אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים לְהִתְעַנֵּג עַל הַשֵּׁם וְעַל קִרְבָתוֹ וְכוּ', וְכָעֵת שֶׁהִיא חֲסֵרָה כָּל זֹאת, הִיא יְכוֹלָה לְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מֵאוֹתָהּ שִׂמְחָה עֶלְיוֹנָה, עַל יְדֵי הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם דְּבוּקָה שָׁם הוּא נִמְצָא מַמָּשׁ, וְאִם נְשָׁמָה חוֹשֶׁבֶת בְּעֹמֶק הָרַעְיוֹן מֵרוּחָנִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּת הֲרֵי שֶׁהִיא זוֹכָה לִהְיוֹת בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִמְצֵאת לְמַטָּה מְסֻּבֶּלֶת בְּיִסּוּרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְכֵיוָן שֶׁהַדְּבֵקוּת הַזֹּאת הִיא הָאֱמוּנָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁכְּכָל שֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ צַעַר וְיִסּוּרִים מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, נִמְצָא שֶׁעֲדַיִן לֹא זִכֵּךְ אֱמוּנָתוֹ לְגַמְרֵי, וַעֲדַיִן זֻהֲמַת הַטֻּמְאָה שֶׁל הָעוֹלָם הַחָמְרִי דְּבוּקָה בּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אוֹתוֹ שַׁעֲשׁוּעַ עֶלְיוֹן שֶׁהָיָה לוֹ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וּמַה מְאֹד יֶחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, אֵיכָכָה הֻשְׁפַּל מִמְּרוֹם מַעֲמָדוֹ בָּעוֹלָם הַנִּשְׂגָּב, בְּמָקוֹר מַחְצֵב הַנְּשָׁמוֹת, לְחַבֵּק אַשְׁפַּתּוֹת חָמְרִיּוֹת, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה, לְבַל יִדָּחֶה מִמְּחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַבָּא לְהִטָּהֵר מְסַיְּעִין בְּיָדוֹ מִן הַשָּׁמַיִם.

כא.

וְנִמְצָא, שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם עֲבוֹדָה בְּרוּרָה, כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַחָמְרִי מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ, אֲזַי בִּמְקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּקִרְבּוֹ הִרְהוּרִים אוֹדוֹת נְמִיכוּת מַצָּבוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיָּבִין וְיֵדַע, שֶׁמַּה שֶׁחָסֵר כָּאן הוּא הִתְעַצְּמוּת בִּדְבֵקוּת וֶאֱמוּנָה, וּכְכָל שֶׁיּוֹתֵר יְדַבֵּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּכָל שֶׁיּוֹתֵר יַחְשֹׁב מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כְּכָל שֶׁלִּבּוֹ וּמֹחוֹ יִהְיוּ מְלֵאִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה – הֲרֵי שֶׁאֲחִיזָתוֹ בַּטִּנֹּפֶת שֶׁל הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הַזֶּה, תֵּלֵךְ וְתִתְמַעֵט עַד שֶׁתִּהְיֶה כְּלֹא.

כב.

וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב: "אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים", כִּי הָאֲנָשִׁים הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים, שֶׁאֵין לָהֶם אֲחִיזָה בְּטֻמְאָה כְּלָל, וְכָל רְצוֹנָם, חֶשְׁקָם וְכִסּוּפָם הוּא, רַק לְהִכָּלֵל לְגַמְרֵי בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הֵם יְכוֹלִים לְהָעִיד עַל עַצְמָם שֶׁזָּכוּ לִשְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל לֹא כֵן מִי שֶׁלֹּא זָכָה לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ כָּרָאוּי לוֹ בְּאִסּוּר וּבְהֶתֵּר, הֲרֵי שֶׁעוֹלוֹת עַל מֹחוֹ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁהֵן הֵפֶךְ הָאֱמֶת שֶׁל הָאֱמוּנָה, וְעָלָיו לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִטַּהֵר כָּרָאוּי, עַד שֶׁיִּזְכֶּה אֶל הַזִּכּוּךְ הָרָאוּי לְאִישׁ יְהוּדִי. וּלְהֵפֶךְ גַּם כֵּן, מִי שֶׁזָּכָה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁזּוֹ מְבִיאָה לוֹ אֶת מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה וְהַפְּרִישׁוּת מִן הַכִּעוּר וְהַדּוֹמֶה לוֹ, כִּי זוֹכֶה לִהְיוֹת דָּבוּק וְאָחוּד עִם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים, וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ.

הפוסט 005 ספר 'אור הדבקות' (יט-כב) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּעִסְקֵנוּ בְּמִצְוַת הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, דּוֹמֶה, שֶׁאֵין דָּבָר הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם אֶל הַדְּבֵקוּת הָרְצוּיָה בֵּאלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, כְּמוֹ הַזְּהִירוּת הַמֻּפְלֶגֶת בִּבְרָכוֹת בִּכְלָל, וּבִבְרָכוֹת הַנֶּהֱנִין בִּפְרָט, וּבִמְיֻחָד כַּאֲשֶׁר מַזְכִּיר, כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם, אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁיֹּאמַר אוֹתוֹ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ סַגִּי, וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן, יַרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁהוּא מְצַפֶּה וּמְחַכֶּה מָתַי תָּבוֹא לְיָדוֹ חוֹבַת בְּרָכָה, וַאֲקַיְּמֶנָּה כָּרָאוּי וְכַיָּאוּת, כִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מְבִיאִים אֶת הָאָדָם אֶל דְּבֵקוּת מֻחְלֶטֶת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְאֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת בִּפְשִׁיטוּת, כִּי הֲרֵי מַה הוּא הַדָּבָר הַמְּחַבֵּר בֵּין הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף? הָאֹכֶל שֶׁאָדָם אוֹכֵל! הוּא הַכֹּחַ הַמַּחֲזִיק אֶת הַנְּשָׁמָה בְּחַיּוּתָהּ הַגַּשְׁמִית, וְאִם הָאֹכֶל הַזֶּה נִכְנַס לְתוֹךְ פִּיו שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, הֵן עַל יְדֵי אֲכִילַת דְּבָרִים בִּלְתִּי כְּשֵׁרִים, אוֹ לְלֹא בְּרָכָה בְּכַוָּנָה, נִמְצָא, שֶׁכָּל הַחִיּוּת שֶׁהוּא חַי הִיא חִיּוּת שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא, כִּי מָזוֹן חִיּוּתוֹ בָּא לוֹ שֶׁלֹּא בְּכַשְׁרוּת, אֲבָל אִם זוֹכֶה לְבָרֵךְ כָּרָאוּי עַל הַמַּאֲכָל, הֲרֵי שֶׁחִיּוּתוֹ בָּאָה לוֹ עַל יְדֵי דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְזוֹ סְגֻלָּה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם, כִּי סוֹף כָּל סוֹף הָאָדָם צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל שָׁעָה שֶׁעוֹבֶרֶת, וְאִם כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו תִּהְיֶינָה דְּבוּקוֹת בַּבְּרָכָה הַהִיא כָּרָאוּי, וְכֵן בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ וְחוֹזֵר חָלִילָה, הֲרֵי שֶׁבְּמֶשֶׁךְ רֹב הַיּוֹם הוּא מְדַבֵּר דִּבּוּרֵי קְדֻשָּׁה אֶל בּוֹרֵא עוֹלָם, וְכָל זֶה בִּתְנַאי שֶׁהָאֲמִירָה תִּהְיֶה כָּרָאוּי, בְּהִתְעוֹרְרוּת עֶלְיוֹנָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

הפוסט 006 – ספר 'אור הדבקות' – סיום. הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר בשלח, ט"ו בשבט תשנ"ז.

לכבוד האברך הנלבב השוקד על לימודי האמונה באהבת ויראת השם, חברי וידיד נעוריי …. ….. נרו יאיר ויזרח. מה אומר לך …. היקר? הנה אנו אוחזים כבר בשבוע הרביעי משבועות השובבי"ם, שהם השבועות המסוגלים לתיקון העוונות על פי דעת מרן האריז"ל זיע"א.

ואם נצעד בעקבות גלות מצרים וגאולת ישראל הרי שהשבוע הננו עולים לדרגה של גאולה – ויהי בשלח פרעה את העם אשר מתחיל לראות כבר את גילוי האלקות, וחזיון פתוח של השגחה פרטית מאת הקדוש ברוך הוא אשר מנהיג את העולם כולו בפרטי פרטיות, ואין שום טבע, מקרה ומזל, ואיזו שהיא מציאות כלשהי חס ושלום חוץ מרצונו יתברך.

ואשר על כן אנו צריכים להכניס את עצמנו לתוך שלב זה של הגאולה, וכימי צאתנו מארץ מצרים מתוך גלות הדעת ממיצר ים החכמה אל ההארה האלקית הגדולה שנתגלתה אז, אל ענין פה – סח, אל שלימות וקדושת הדעת שמתבטא בהפה דקדושה בדיבורי קודש, אל האור הגדול שנשפע אז על ראשי עם קודש בלי הדרגה וסדר רק בדילוג, על ידי אתערותא דלעילא בלי עבודת התחתונים, כי אם ביזמת הא'ל הטוב אשר חס על בניו אהוביו – אברהם יצחק ויעקב, אשר אף אם הגיעו לאן שהגיעו, ונפלו לשער החמישים של הטומאה חס ושלום.

ונודע, אם היו בני ישראל דאז מתמהמהים שם עוד קצת, כבר היו נשקעים שם לעולם ללא שום תקנה. והשם הטוב הוציאם בחפזון כדי לקנותנו לו לעם לעולם ועד, וכמו שקטרגו המלאכים – הללו והללו עובדי עבודה זרה.

אבל הקדוש ברוך הוא יתברך שמו יודע את הפנימיות של יהודי, שאף אם, חס ושלום, חטא ופגם בחטאים חמורים ונפל כמו שנפל, אבל בפנימיות הלב הוא הומה ורוגג ושוקק אל התשובה השלימה, שהיא לחזור למקור שורשו – אל השם יתברך!

ועל כן, לא טוב מה שאתה חושב שבזה שאין אנשים יודעים את מעשיך הנסתרים הרי שאתה נקרא 'צבוע', לא כן הדבר! אדרבה! הסתכל מכיוון נוסף, זה שהנך לומד תורת ה' ברוב היום, מתפלל, מקיים מצוות וכו' זהו הפרצוף האמיתי שלך, ומה שנארע לך שאתה פועל לעיתים בגבור יצרך עליך – ההיפך מרצון הבורא, זו היא הצביעות השקרית, זהו היפך הדמות היהודית האמיתית שלך.

ועם זה צריך לילך תמיד, כדוגמת המשל הידוע של בן מלך, אשר נקלע למקום גלות רחוקה, והתערב בבני השפחות עד שלא ניכרת עליו עובדת היותו בן מלך, ואינו אחר משאר בני אדם שפלים ונחותים. אך כאשר מזכיר לעצמו את חייו הקודמים, והיאך היה מתלונן בצלו הנעים של אביו המלך העשיר המרומם והנישא, אשר אין קץ לגדולתו ותפארתו, אז חודרת לתודעתו שעל צד האמת מתאימים לו נימוסי המלכות וגינוני הנהגות אציליות כאנשי מעלה מורמים מעם, וזה שלעת עתה הינו מסורבל במדות מחוספסות זהו בגין המצב המיוחד הזמני בו הוא נמצא בהיותו גולה מארמון אביו, והוא שואף ומצפה שהמצב הזה ישתנה במהירות האפשרית.

וכמו כן הוא בענינך, חשוב על הנקודה האמיתית הזו – שלעולם ההגדרה המדוייקת עליך היא שאתה 'צדיק', ומקרא מפורש מעיד על כך – "ועמך כולם צדיקים" (ישעי' ס, כא), ולא רק מעצם חביבות נשמתך אתה מרומם ונישא, אלא אף במציאות פנימיות הרצון היא להתקרב אל השם יתברך. ואל תעלה מחשבה מוטעית בדעתך כי אין שום נפקא מינה כיצד אנו – קטני קטנים – חושבים, אם כך או כך, וכדאמרי אנשי: 'שיהיה כך'… כי יש בזה נפקא מינה עצומה, כי כאשר האדם מתעטף באדרת של ענוה פסולה, זה בעצמו הגורם העיקרי שילך בשרירות לבו להרע מעשיו חס ושלום, מאחר והוא 'ממילא' לא שוה שום דבר… כי לדאבון לב, אינו מכיר את מהותו האמיתית, להבדיל בין תכלת לקל'א איל"ן, להכיר מה היא האמת הפנימית, ומה היא העטיפה והקליפה החיצונית.

כי יש בכל בר ישראל כוחות עצומים שהטביע בו הקדוש ברוך הוא, כי הוא חלק אלו'ה ממעל ממש, ונשמתו היא מעצם האצילות, ועל כן אינה מוגבלת כלל, ואף שהיא מונחת ומלובשת בתוך גוף האדם, והוא מוגבל ומלא מניעות, העלמות והתרות, עם כל זאת בפנימיותה היא בת חורין לגמרי, ואם האדם יתגבר ברצונות ובכסופים עצומים להוציא מהכח אל הפועל חשקו וכסופו הפנימי ותהיה לו אמונה בעצמו מתוך ידיעה והכרה בכוחות נפשו אז בודאי יצליח דרכו בקודש.

ובמחשבות של עולם התיקון, לידע נאמנה כי בפנימיות תוכיות עצמיות האני שלי הנני שייך להקדושה באופן מוחלט, אזי הקליפה והעטיפה החיצונית והחומרית תאזל מאליה, ואור הנשמה יאיר באור יקרות, נאדר בקודש, נפלא מאד.

ועתה בוא נבא לגשת אל הקודש ונעלעל קמעא בדפי החומש'ל הקדוש להתבונן קצת בענינים פשוטים שנוכל להוציא לעצמנו לפום ריהטא בדרך של אגב אורחא קא משמע לן, פון אויבן אויף, כדי שנוכל להתעורר ולהתחזק מכל הרמזים שאנו רואים למראה עינינו.

והנה פרשתן – פרשת בשלח מיוחדת היא במאד, באשר שהיא טומנת בחובה עיקרי אמונת ישראל ויסודות דת יהודית, "כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו… לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם", כלשון ספר החינוך (מצוה כא), אף גם נקראת השבת שקורין בה פרשת בשלח – 'שבת שירה', ובחצרות הצדיקים בקהל עדות החסידים היו עושין משבת קדושה זו עסק גדול, ואתין ומתכנשין אנשי מעשה אצל רבותיהם וכו'. ועל כן לא ידעתי מאיזה צד לפתוח ולהתחיל. ואפילו הכי אשתדל לדבר קצת מקמא קמא דמטי לידן, כי זהו דבר נורא ונפלא עד מאד כאשר זוכים לחדש אלו ענינים הנוגעים לעובדא ולמעשה – לעשות רצון הבורא יתברך שמו.

ויהי בשלח פרעה את העם – סוף כל סוף זוכים בני העם, רמז אל הנפשות העייפות והחלושות הקרואות 'עם' מלשון גחלים עוממות, היינו שאחיזתם בקדושה היא רופפת משהו, שכל עיקר הגלות הזו דגלות מצרים היתה בזה שהדעת היתה בגלות, וזאת הדעת דקדושה לידע להודיע ולהוודע שיש הקדוש ברוך הוא בעולם, והוא ממלא את כל העולם, והוא עולמו אחד, ואין שום מציאות זולתי הבורא יתברך – אלץ איז געטליכקייט, און געטליכקייט איז אלץ, אין עוד מלבדו ממש, אבל במצרים שהיתה הדעת הזו בגלות מחמת שהיו נכבשים תחת כוחו של פרעה, שהוא בחינת פה רע אותיות הערף, שמפנה ערפו ואינו רוצה להסתכל אל אור השם יתברך, ועל כן כל הדבורים שמדבר, וכל שיחו ושיגו אין בזה שום אמת, אמונה, דבקות וכו', ואף אם מעוררים אותו: הלא הקדוש ברוך הוא נמצא פה, כאן ממש, הנה הנה… פיו סתום ואינו מסוגל לפתחו  בשביל לדבר אל השם יתברך, לרנן ולזמר לפניו שירות ותשבחות, בקשות ותפילות, שיחות ווידויים וכו'. כי הדבור בא מהדעת. ועל כן רואים בחוש שאדם שאינו מיושב בדעתו אזי מדבר הרבה בלי שום קשר של משפט למשנהו, ער רעדט און ער רעדט כמו משוגע. ואין יודעים מה שבדעת האדם עד שמדבר, וכן מצינו שהזווג נקרא דעת מלשון "וידע אדם", וחכמינו ז"ל הקדושים נקטו לגבי זה לשון – 'ראוה מדברת', שהדבור הוא הוא הדעת.

ועל כן כשאדם זוכה להחזיק בעבודה זו של תפילה במסירות נפש, אזי נשלמת ונבנית דעתו, ונתקן מוחו, ויכול להשיג השגות אלוקות, עד שאפילו כאשר הוא נמצא בין בני אדם ומשוחח עמהם, מוחו דבוק בהשם יתברך, ומצייר לעצמו – שטילערהייט – איך שהכל בטל ומבוטל אל האור אין סוף ברוך הוא, ואיך שהכל הבל הבלים, אפס ואין, ואין שום נמצא כי אם ממציא כל הנמצאים. ויש לו כאלו געגועים וכיסופים אל השם יתברך, עד שכל העולם והבליו אינם תופסים אצלו מקום, ומאומה הם אצלו, ועל ידי זה יש לו מנוחה וישוב הדעת תמיד, ושום ענין אינו יכול לבלבלו, להפרידו ולהרחיקו מזאת הדבקות התמידית בחי החיים ברוך הוא.

וכל זה הוא סוד הדעת דקדושה, ענין החיבור והדבקות, האיחוד והמיזוג דמידות אהבה ויראה, שמחה בבורא ורעדה וממנו, ומצד אחד רואה תמיד באפסותו ובביטול עצמיותו ובשפלות עצמו, ומאידך מתבונן תמיד בגדלות הבורא וברוממותו, ותמיד עובד את השם יתברך, בכל מקום שימצא, בכל מצב שיהיה נתון בו, בכל ענין שרק יעבור עליו, לא רק בשבתו בבית המדרש בהלו נרו של השם יתברך עלי ראשו, אלא אף גם בזמני ירידה ונסיון – גם אז הוא נותר בעינו – דבוק בהשם יתברך, כי עדיין הוא בדעתו.

והיינו מאי דגרסינן בגמרא (נדרים מא.): 'אמר אביי, נקטינן, אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי, דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני. כי בלי הדעת דקדושה שהיא עיקר בנין קומתו הרוחנית של האדם – אי אפשר לזכות לכלום.

ועל כן בגלות מצרים הקשה הלזו, שהקושי אז היה נורא ואיום עד שאמרו ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שם שהם מצירות לישראל'; כי מצרים היא שורש לכל הגלויות, שעיקרן הוא נסיון קשה ומר המפתה את האדם להתרחק מהשם יתברך חס ושלום.

והגאולה היא ההיפך מזה, שלאחר כל הטומאה של פרעה, גלות מצרים, שהיו אז במצב – "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה" – שאין יכולים להתדבק בסוד הדעת של ישראל, "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" – מחמת שהאדם טרוד כל כך עד שאינו מסוגל לשמוע ולהחדיר אל פנים נשמתו איזה חיזוק באמונה, בתורה, בתפילה, כי כל כולו שקוע בעבודה גשמית, ואין לו סבלנות דקדושה להתייחס לדברים שהם ערכי נשמתו, [שכל זה הוא נסיון האם האדם יסיח דעת מהתכלית הנצחית או שמא יתגבר להפנות עורף מכל הבלי עולם להמשך דייקא אחר התכלית], זכו לחירות נפלאה מכל הרע והטומאה – לראות את ה' עין בעין.

ומשם עולים לדרגה גבוהה יותר – דרגת האמונה הקדושה בו יתברך, כי היא למעלה מדרגת ראיה בפועל ממש, שאחר שהקדוש ברוך הוא הראה להם בחוש הראות, ובידיעה שלמה וברורה כי יש שליט ומנהיג לעולם המשדד הטבע, העלם לדרגה גבוהה יותר – להורות, שאין זו השלמות, לחפוץ לראות דייקא, כי עיקר השלמות היא האמונה – להאמין בהשם יתברך ובצדיקיו, ואז כשזוכים לדעת דקדושה, דעה של אמונה, שעיקר החכמה והידיעה היא – לידע שאין יודעים כלל, כמו שכתוב (קהלת ז, כג): "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי", מי שחושב לעבוד את השם יתברך על ידי חכמות והשכלות עצמיות, לפתע יגלה כי "היא רחוקה ממני", שהכל מתרחק מנו, ואינו זוכה לשום קרבת אלקות, רחמנא ליצלן. אבל המתנהג להיפך, שיודע מתחילה שהוא רחוק לגמרי, אזי ה' מתראה אליו כביכול, בבחינת (ירמי' לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי"; שדייקא מרחוק יכולים לזכות לאיזו בחינה של לראות אלוקות, וכן אמרו צדיקי קמאי על "המשפילי לראות" – שדייקא מי שמשפיל את עצמו, זוכה לראות. כן הדבר באמונתנו הקדושה והטהורה שאי אפשר להשכילה כי אם כאשר האדם מגיע למסקנא שאמונה זו היא עמוקה לאין ערוך, ובאין שיעור כלל – עמוק עמוק מי ימצאנו". וכלל ישראל נתעלו אז בשעת העמידה על שפת הים לדרגה גבוהה ונשגבה כזו, כי נחלט אצלם בוודאות שאין שום עצה בעולם להנצל ממה שצריכין להנצל – רק הקדוש ברוך הוא בעצמו. כי אז כאשר מצרים רדפו אחריהם, בודאי לא יכול היה לעזור שום שכל ועצה, כי הגיעו מים עד נפש ואין מה לעשות כי אם להרים עינים כלפי שמיא ולפתוח בקול צעקה נוראה להשם יתברך שיציל אותם מאבדון, ואז הבינו, כי כל חיי האדם בכל ימות עולם תלויים רק בנקודת אמונה זו – להפשיט עצמו מכח שכלו החומרי ולידע שאנו תלויים לגמרי בו יתברך, וממילא הוא בעצמו יעזרנו, וכמו שהוא בגשמיות, כן הוא ברוחניות – שאיננו יכולים להתקרב אליו ולאור אמונתו כי אם על ידי ביטול גמור ומוחלט לידע שאין יודעים כלל. ובזכות האמונה הזו, זכו להנצל מחיל פרעה וכל זרעו, ורק אז נפתח הפה לומר שירה.

וכהיום הזה האזנתי לשיחה שהתקיימה בין שני חסידים לפי תומם, והנה אנכי שומע האחד פונה לזולתו באמרו: 'בשבועות הוא זמן מתן תורתינו, ומה הוא בשביעי של פסח'? הוא מותיב לה והוא מפרק לה – 'בשביעי של פסח, זה הוא זמן מתן ענין התפילה בשירות ותשבחות לא'ל חי, כי אז נתגלה ענין נורא זה שיהודים משוררים להקדוש ברוך הוא, שזו היא הדרגה הגבוהה ביותר, כאשר האדם יודע, חש ומרגיש כי הנה הנה יש רק הקדוש ברוך הוא, ורק עזרתו וסייעתו בקודש יכולים להמשיך את הישרדותי בחיי בעולם הזה, ומכל שכן בעולם הבא, ואז כאילו מעצמו נפתח הפה לומר שירה.

וכמו שמצינו בדברי חכמינו ז"ל הקדושים (ברכות י.): 'דוד דר בחמשה עולמים ואמר שירה, דר במעי אמו ואמר שירה, וכו', יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה וכו', ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה וכו', ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה וכו', נסתכל ביום המיתה ואמר שירה' וכו'. כי מכל מאורע שאירע עמו בחייו, הבין היטב היטב, שכל מה שקורה עמו המה ענינים מיוחדים ללמוד מהם שיעור נפלא בהכרת הבורא. וזה לימוד לכל אדם, שצריך לידע, שאין דבר בעולם שהוא סתם כך ללא סיבה, כי הכל לכל המה רמזי רמזים של התעוררות דקדושה שמעוררים אותנו כביכול מלמעלה – לשוב ולהתקרב אל השם יתברך, שלא נשכח אותו לעולם.

ובזה אפשר ליתן טעם לשבח במאמר חכמינו ז"ל הקדושים (מכילתא פ' השירה פ"ג): 'שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים', כי בזמן הזה של עמידת ישראל עם קדוש ליד שפת הים הנבקע לי"ב ארחין בנס ופלא נורא ונפלא כזה, הבינו יהודים הבנה עמוקה ונשגבה באמונה, והיתה בדרגה מרוממת כזו, שאפילו הראיה הברורה של הנביאים הגדולים לא תשווה לאמונה פשוטה. כי בכח של אמונה יכולים לראות יותר.

והנה ידוע מה שאמרי אנשי, שבלי השם יתברך כביכול, חס ושלום, מ'קען נישט איבער טרעטן די שוועל פון די טיר, און מיט דער אייבישטער קען מען האקערן בערג. ובפרשה הזו ובפרט בשירה הקדושה, ואחר כך בפרשת המן, מוצג לפנינו מערכת שלימה של אמונה בהשם יתברך ותלות מוחלטת בכוחו ובהנהגתו את עולמו, שכל זה נתגלה בעת שלח פרעה את העם, בכל יהודי ויהודי ובכל מצב עד סוף כל הדורות.

והנה ראה זה פלא, כי לאחר כל הנסים והמופתים הנוראים האלה, יש עוד כח בחירה שיכול לבוא עמלק ולקרר את עם ישראל מאמונה רחמנא ליצלן, שזה דבר שאין השכל יכול לתפוס ולהשיג, אם אנו באמת שומעין לספרים הקדושים שעיקר קליפתו ומלחמתו היא לקרר ולעשות את האמבטי הרותחת לקרה ולצוננת, היאך עלה על דעתם לבא לעם ישראל בעת כזו, כשהם ראו בעיניהם ממש מופתים אדירים כאלו גדולים מאד עד אין שיעור – שנקרע הים לפניהם, וירד לעיניהם מן מן השמים, אלא מאת השם היא זאת כדי שתהיה העבודת השם בסימן של אתגר ומטרה.

וענין זה כמעט מרומז בפירוש רש"י הקדוש של פרשת השבוע בפסוק "ויבא עמלק", וזה לשונו: 'סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני, משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא! טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד. אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו, אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו', ומקורו מהפסיקתא.

וכאן חזינן ענין גדול בדרך השם, שכל ענין עמלק – כללות החלישות והקרירות מכל דבר שבקדושה, ועיקר הסתתו הוא בפגם אמונה, שעל ידי זה בא פגם בקדושה כידוע, כל זה נסיון גדול מאת השם יתברך, בכדי שיהודי יגיע לנקודה אחת – "לומר, תמיד אני ביניכם", ויכולין אנו להתבונן בזה בבחינה מחודשת, ולומר, כי אדרבה, דאם מאת ה' היתה זאת, שאדם יזכור את השם יתברך תמיד, אזי אם חס ושלום האדם נופל לבחינת עמלק, צריך לזכור את המכוון בכל עצם נתינת הרשות העליונה כביכול לעמלק הלזה לבוא ולפתות – תמיד אני ביניכם, שבידיעות אלו האדם יכול להתקרב להשם יתברך יותר בנקל, כי יודע שכל הקשיים הרוחניים שלו המה באים לטובתו – להזכיר לו שיש הקדוש ברוך הוא בעולם.

וזה הוא גילוי על כל הצרות והסבל שסובלים תמיד בכל הדורות, הן כלל ישראל בכלליות, הגזרות, השמדות והגלויות, והן כל יחיד ויחיד, בפרט מה שעובר עליו נסיונות קשים בגוף ונפש ובממון, שאם היה לאדם שכל והיה מבין מה זה ועל מה זה, היה יוצא מכל צרותיו ונגאל לגמרי, ועל כל פנים היה שמח תמיד – לידע שאוהבים אותו מן השמים, ועל כן מציבים לו כוחות רוחניים שפעם עולים ומתעלים עד לב השמים, ופעם יורדים ונופלים עד תהום רבה רובצת תחת, לא כאשר מדמים שהשם יתברך מרחק ואינו חפץ בו, ועל ידי זה נופל ליאוש ורפיון ידיים, שזה מגביר יותר את כח עמלק.

ואמנם באמת בתוך תוך קליפת עמלק מצינו את סדר התיקון והארוכה כנגד קליפתו הנוראה, כי כאשר בר ישראל נוכח לראות שכל מה שעבר ועובר עליו מצד קליפת עמלק – ואין צריך להאריך ולפרט מה שכל אחד יודע נגעי לבבו ומכאוביו – שזה רק בשביל 'לומר, תמיד אני ביניכם', ומחמת שהשם יתברך רואה שהאדם בורח מן העובדה הזו, על כן הוא מגרה בנו את הכלב עמלק וכו', תיכף מבין שגנוז כאן את כל התיקון השלם כנגד כל הקלקולים שכבר הספיק 'עמלק' שלו הפרטי לגרום לנפשו – להחזיק באמונה יתירה, ולידע שהכל הוא מהקדוש ברוך הוא, ואף הענינים הבלתי רצויים שהם היפך רצון השם חס ושלום, הם כדי לזעזע את האדם, שאם ירצה לשוב על נפילות איומות כאלו, לא יסתפק בתשובה מעוטה ופעוטה, כי אם יזדרז לרחם על עצמו, ולטפל 'טיפול שורש' בבעיותיו הרוחניות, ויפנה לתקן את הדברים הטעונים תיקון מידי. ונמצא, שכל מה שגרם לו שישוב, הוא דווקא הרע בעצמו, שעל ידי שמכיר בהרע הטמון בו – נותן לבו לשוב בתשובה, ולהיות יותר טוב מאשר בראשונה.

והן אמת, שאסור לסמוך על זה, וכל מבין ישכיל בדעתו שאין הכוונה שצריך ליפול אל נפילות גרועות ככל היותר, כדי שמכח הירידה העליה תהיה יותר גדולה, כי לא יעלה על הדעת שיהודי יחטא מתוך כוונה תחילה, ושזה יהיה נובע מעומק פנימיות לבבו, חס ליה לזרעיה דאברהם. אלא איירינן, כאשר נארע כזה מצב שחס ושלום נפלתי כבר, ואולי יפתני יצרי שסגר עלי המדבר הנורא, שהנני נתון במכתש מסגר עמלק הרע הזה הרוצה להביאני לאבדון עולמי, בא הפסוק המגלה לי שאם אאמין בהשם יתברך בשלימות, הרי שהנני מהפך את כל הירידה התלולה לעליה גדולה ועצומה.

והיינו מאי דקאמרי רבנן במדרשם הטוב בפרשתן (שמו"ר כא, ה): ומהו ופרעה הקריב? אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו. אמר רבי ברכיה, יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות, למה? שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתייראו מאד, ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה והתפללו, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה' ". והנה המדרש שם מתאר בהמשך האיך היו צועקים ותולים עיניהם למרום, כי התעוררות גדולה היתה אז לעם הקדוש – לצעוק ולהתבטל לגמרי אל השם יתברך, ואת כל זה מייחס הכתוב – לפי דרשתם ז"ל – לפרעה! … להורות על הנ"ל, שכל מה שעובר על האדם היפך רצונו, ובפרט במישור הרוחני, שהסבל מעניני הרוח שבקדושה הוא סבל אמיתי וכואב וכו' רחמנא ליצלן, צריך תמיד לזכור – "ופרעה הקריב". שהכל הוא בכדי שנתקרב להשם יתברך. ואם יודע שכל הדרך של עניני פרעה היא רק כדי לקרבו יותר ויותר מתוך שפלותו – אל השם יתברך, אזי תיכף ומיד כאשר מתחיל לעבור עליו איזה ענין בלתי רצוי וכו', מיד מקרב את עצמו להשם יתברך, ומתפלל וצועק להשם יתברך, כדוגמת בני ישראל בהיותם על שפת הים.

והנה איתא במדרש דפרשת השבוע (שמו"ר כא, ד), דבר נפלא מאד, וז"ל: 'תדע לך, כשיצאו ישראל ממצרים, רדף אחריהם פרעה, שנאמר "ופרעה הקריב", וכתיב "ויצעקו אל ה'", התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מה אתה עומד ומתפלל? כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן, שנאמר "מה תצעק אלי"'. וצריך לזכור שהיה זה ברגעים הנעלים שהתקיים – ופרעה הקריב, שלבם נתקרב להשם יתברך, ובדרך כלל צריכים הם לתפלת הצדיק שיגן בעדם, אבל אף על פי שתפלות הצדיקים הן העיקר, באשר הם מגינים על דורם בבקשם רחמים עליהם תדיר, אבל מאידך, אל לא לאדם לחשוב שהתפלה הפרטית שלו – האיש הפשוט – אינה חשובה כלל, ואין לה מקום אצל השם יתברך, כי סוף כל סוף איני צדיק… ומי שומע אותי? ומי יאזין לי? הס מלהזכיר שבשתא כזו, כי על שפת הים נתגלתה הדרך הנפלאה הזו של תפלה וצעקה פשוטה מעומק הלב, כאשר אדם, ואפילו הפשוט שבפשוטים נוכח לראות כיצד השונא הצורר מתגבר עליו להמיתו מיתת עולם נצחית, וברור לו כשמש, שהן אמת נכון הדבר, שאלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו (סוכה נב.), ולכן צועק אל השם יתברך כמי שעומדים על נפשו ממש בפועל, והצעקה הזו היא מעומק פנימיות לבבו, התפלה הזו עולה למעלה מעלה במקום עליון ונורא מאד, שאין כל מלאך ושרף יכולים להשיג, ואין כל בריה שיכול לתאר ולשער.

ואיתא בספרים הקדושים, כי התפלה היא בבחינת (איוב כח, ז) נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה", בחינת שער החמישים, שאין מי שהשיג אותו. היינו שמי שעוסק בתפלה, ומתחזק בכל עוז להרבות בתפלה ושיחות בינו לבין קונו, הוא מעורר עדן העליון שהוא בחינת שער החמשים, בחינת נתיב לא ידעו עיט.

כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכח של תפלות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מה' יתברך, כי אפלו המלאך הקדוש שמקבל תפלות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו – אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה, רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; ער ווייסט גארנישט ווי עס גייט ארויף.

והיאך לא נחשיב את תפילותינו, ובפרט כאשר הן על דברים רוחניים. וזהו ביאור דברי המדרש 'כבר קדמה תפלתן לתפלתך, כי ישראל היו אז בבחינת עני בעל לב נשבר, שעליו אמרו דתפלת העני חשובה יותר מכל התפלות, ואפילו מתפלות משה רבינו, כדאיתא בזוהר הקדוש (בלק קצה.): רבי אבא פתח, "תפלה לעני כי יעטוף" וגו' (תהלים קב, א) תלת אינון דכתיב בהו תפלה, ואוקמוה מלה דא, חד הוה משה, וחד הוה דוד, וחד עני דאתכליל בהו ואתחבר בהו וכו'. תפלה למשה איש האלקים, תפלה דא דלית כגיניה בבר נש אחרא. תפלה לדוד. תפלה דא איהי תפלה דלית כגיניה במלכא אחרא. תפלה לעני. תפלה איהי מאינון ג', מאן חשיבא מכלהו? הוי אימא תפלה דעני, תפלה דא קדים לתפלה דמשה. וקדים לתפלה דדוד וקדים לכל שאר צלותין דעלמא. מאי טעמא בגין דעני איהו תביר לבא. וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וגו', ומסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה וקב"ה אצית ושמע מלוי. כיון דצלי צלותיה פתח כל כוי רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון ההוא מסכנא תביר לבא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף. כי יתעטף מבעי ליה. מאי כי יעטוף. אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין עד דצלותא דיליה עאלת. וקב"ה אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תיעול לגבאי. לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא קמאי ליהוו תרעומין דיליה ואנא והוא בלחודנא וקב"ה אתייחד בלחודוי באינון תורעמין בההוא צלותא דכתיב "ולפני ה' ישפוך שיחו". לפני ה' ודאי. כל חילי שמיא שאלין אלין לאלין, קודשא בריך הוא במאי אתעסק, במאי אשתדל. אמרין, אתיחדא בתיאובתא במאנין דיליה, כלהו לא ידעו מה אתעביד מההוא צלותא דמסכנא ומכל אינון תורעמין דיליה דלית תיאובתא למסכנא אלא כד שפיך דמעוי בתורעמו קמי מלכא קדישא ולית תיאובתא לקב"ה, אלא כד מקבל לון ואושדו קמיה, ודא איהי צלותא דעביד עטופא לכל צלותין דעלמא'. עד כאן אריכות לשון הזוהר הקדוש, שהעתקתיו כולו בלשונו הקדוש, כי ממנו תוצאות חיים, לידע מעלת התפלות הבוקעות מלבנו השבור והעני.

ועל כן, הבה ונתחזק החל מהשבת שירה הזו, באמונה יתירה. ונדע, כי כל מה שנכתב בתורה הקדושה, שהיא מלשון 'הוראה' מיד ולדורות, ואינה סתם סיפורי דברים בעלמא חס ושלום, כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קמט:): 'זכאין אינון ישראל דאתיהיב להו אורייתא עלאה אורייתא דקשוט. ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי תיפח רוחיה. דאיה כי לאו איהי אורייתא עלאה אורייתא דקשוט אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהי אורייתא דקשוט. תא חזי, מלך בשר ודם לאו יקרא דילהי הוא לאשתעי מלה דהדיוטא כל שכן למכתב ליה ואי סליק בדעתך דמלכא עלאה קב"ה לא הוו ליה מלין קדישין למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין כגון מלין דעשו. מלין דהגר. מלין דלבן ביעקב. מלין דאתון. מלין דבלעם. מלין דבלק. מלין דזמרי. וכניש להו וכל שאר ספורין דכתיבין ועביד מנייהו אורייתא. אי הכי אמאי אקרי תורת אמת תורת ה' תמימה. עדותה' נאמנה. פקודי ה' ישרים. מצות ה' ברה. יראת ה' טהורה. משפטי ה' אמת. וכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב. אלין אינון מלי דאורייתא. אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהו אורייתא דקשוט תורת ה' תמימה. וכל מלה ומלה אתייא לאחזאה מלין אחרנין עלאין, דההוא מלה דההוא סיפור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתיא אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי כמה דאוקימנא'. ואם כן, פרשת השירה היא לנו מוסר נוקב ויורד עד השתין, לידע איך מתקרבים אל השם יתברך, ואיך מתמודדים עם כל המכשולים, ומהם נקח לעבוד את ה' אלקינו, ונבנה מחדש את בנין אמונתינו המפואר.

ואני טרם אכלה לדבר עמך, אנקוט נפשאי בדחילו ורחימו שלא להמנע מלנגוע באפס קצהו של ענין פרשת המן, בה נתגלה דרך חדשה בבטחון מופלג בהשם יתברך אשר הוא הזן ומפרנס את כל ברואיו, ואף במדבר שממה – השם יתברך ממציא פרנסה. ומובא שהמן היה נבלע באבריהם (במדבר רבה ז, ד), ומכח בליעת המאכל הקדוש הזה היו יכולים שיבלעו דברי תורה במעיהם, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תנחומא סי' כ): 'לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן'.

כי באמת עיקר התורה היא האמונה, וכל מצוותיה של תורה הו בכדי להכיר את מי שאמר והיה העולם. וכן כשזוכים ללמוד תורה בהתמדה, והלימוד הוא בקדושה ובטהרה, בפרישות מתאוות שפילות, וזהירות בקדושת האברים, אז זוכים לאמונה שלימה, ואדם זוכה להיות נושא עיניו ומוחו תמיד אל קונו. והנה המזון הרוחני הזה – המן, "לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח, כה; ועי' במדרש שוח"ט שם), מאכל של אמונה, שזוהי אמונה בחוש, כי ראו עין בעין האיך השם יתברך ממטיר להם לחם מן השמים דבר יום ביומו, והיה בו סגולה כזו, שהאכילה היתה ממש מזככת את הגשמיות והחומריות שלהם, ומהפכתה אל רוחנית אצילית גמורה, שזו היא כל עבודת האדם בזה העולם – שלא יפריד בין הגשמיות לרוחניות, אלא צריך תמיד לזכור, שעבודת השם באמת היא לשתף ולחבר בין השנים, לידע היטב ולזכור תמיד, שבכל דבר גשמי השייך לאדם בעולמו הגשמי, עולם העשיה החומרי שלפני עיניו, יש בו רוחניות גמורה גנוזה וטמונה, ועבודתו היא להשתדל להפך מהיש שבעולם אל אַיִן גמור, לביטול נפלא אל האור אין סוף ברוך הוא, וזה על ידי שמתבונן תמיד בידיעות האמיתיות האלו של אמיתת מציאותו והשפעת חיותו בכל רגע ממש, ואינו מסיח דעת שהכל מאת ה', ואין לו בעולמו רק את השם יתברך, שהזוכה להכנס לדרך חיים כזו, טועם טעם גן עדן עוד כשהוא חי בזה העולם, ומאכלו ומזונו המה רוחניים.   וראה מה שכתב מרנא משה רעיא מהימנא ב'תורת משה' חתם סופר זיע"א (פרשת חיי שרה, בד"ה ה' אלקי השמים, ד"ח עמ' פב): 'וכל הטבעיות הנוהגים באנשי התורה הוא נס, אלא הקדוש ברוך הוא רצה בקיום העולם, ומה שבעלי תורה אוכלים מאכלים גשמיים להשביע רעבונם – הוא שלא בטבע! אלא הקדוש ברוך הוא רוצה בקיום העולם, והיינו "נתן לנו תורת משה", ואפילו הכי "חיי עולם נטע בתוכינו"…'; עד כאן לשונו, ונורא הוא.

ועל כן אי אפשר לזכות להשגת התורה באמת, כי אם על ידי בחינת מן שהיא אמונה. וכדברינו לעיל, שאמונתנו מתגדלת דווקא כאשר האדם מאפס את עצמו לגמרי ביחס אל האמונה. וגם במן קיימת בחינה זו, שהאחד אמר לשני – "מן הוא", מי זה? – איני יודע… ואיני מבין שום דבר, רק מה שבא עלי מן השמים אני מקבל באהבה ובשמחה, שאז נמתקים כל הדינים, ויש לו חיים טובים.

והשם יתברך יזכה אותנו, לתקן את כל מעשינו הבלתי רצויים בימי השובבי"ם האלו, ותפלותינו תתקבלנה ברחמים וברצון לפני אדון כל, שנדע תמיד, ונזכור תמיד שהוא באמת אדון כל, והבה נקבל על עצמנו מעתה – לומר בכל יום את שירת הים בכוונה עצומה כראוי, שהזוכה לאמרה בשמחה – מוחלין לו כל עונותיו, והזמן גרמא לזה בשבת קודש הלזו, ומן יומא דנן ולעלם.

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 006 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש לסדר יתרו, שבט תשנ"ז.

קבלת התורה בנחת ובשמחה תומשך על ראש אהובי ידיד ה' וידיד עליון, האברך הנפלא הרוצה בתשובה וחפץ בהצדקו, אשר זה בעצמו חשוב מאד אצל השם יתברך לאין ערוך – …., ….., נרו יאיר ויזרח.

הנה כל השבוע הזה חליתי, והנני מוטל על משכב דותי מוכה וכואב, ומרגיש כדרך החולה המדמה כי נראה שלעולם לא היה לי כך… ואין לי שום ישוב הדעת לא לתורה ולא לתפלה רחמנא ליצלן, ומה שאני זוכה לחטוף טוב בכל זאת – זה הוא חסד חנם מאת השם יתברך האמת. ואף על פי כן, לא מלאני לבי לבטל את הקביעות הקדושה שבינינו, בפרט בימי השובבי"ם הקדושים, ובמיוחד כאשר אתיא שבת קבלת התורה, שהיא כל שורש סיבת הגאולה שזכינו להגאל מגלות מצרים, לזכות להתקרבות והתגלות אלקית כבמתן תורה מן השמים. וכבר ידעת שחסידים ואנשי מעשה משתדלים לעורר את עצמם מאד מאד בשבת קודש זו – פרשת יתרו.

ואף אם מחמת חולשה וחוסר כח לכתוב כראוי יתכן ויהיה שורר איזה אי סדר בדברים שיכתבו, אך בטוחני בע"ה כי בודאי יוכל ידידי היקר נ"י למצוא כאן איזה טוב להתעורר על ידו להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, שזה הוא העיקר שבכל העיקרים, והרי רק בשביל זה באנו לעולם, כדי שאנו, אנשים גשמיים שוכני בתי חומר, יהיה לנו איזה הישג כלשהו בהכרת הבורא לפום רשותא דאתייהיב לכל באי עולם להשיג כל חד לפום דרגא דיליה.

וזה עיקר תפארתו וגדולתו יתברך, שדווקא מגשמיות העולם, יתנוצץ איזה אור המאיר בהשגת אלקות כמו שאנו צועקין בימים הנוראים: 'אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ. בִּשְׁבִילֵי מַיִם. בִּתְלוּלֵי רוֹם. בְּתַלְתַּלֵי גֹּבַהּ. וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם. וְאָבִיתָה תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם. מֵהֶבֶל וָתֹהוּ. מֵחָצִיר יָבֵשׁ. מִצֵּל עוֹבֵר. וּמִצִּיץ נוֹבֵל וכו' וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חֵי הָעוֹלָמִים. וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם' [וכן כל הפיוט, עיין שם נפלאות].

והענין הזה רומז שגדולתו יתברך ניכרת דוקא כאשר הרחוקים ביותר מתקרבים, וככל שהריחוק יותר גדול אז נתגדל כבוד השם יתברך בהתקרבות יותר ויותר, וכדאיתא בזוהר הקדוש בפרשתן (ח"ב סז:): 'בתר דאתא יתרו, ואודי ואמר – "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, ברוך ה' אשר הציל אתכם" וגו', כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשלטנו על כלא'. כי יתרו היה כבר בכל מקום, וכבר הספיק להמשיך על עצמו את כל העבודות הזרות – כלל כל הטומאות שבעולם, ודוקא על ידו נתגדל כבוד השם יתברך באמרו "עתה ידעתי" וכו', וזו היא התחזקות גדולה גם בשבילנו, שכשאנו מרגישים בעצמנו שחס ושלום נתרחקנו מאור פני מלך חיים, ואז באה וניגשת אלינו הסתת הבעל דבר, לאמר לו לאדם: מה לך מתאמץ לחלות פני קונך בעודך שבע התלאות, כשאינך שוה כלום, מחמת שכל כך הרבה הרחקת את עצמך מהשם יתברך, "וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ" (כבשמואל-ב יט, כט). ומה בצע בשבחך את ה' אלקיך בעבודתך אותו בתורה ומצוות, גמילות חסדים, תפלה, ושאר מעשים טובים וכו'. על זה בא הלימוד הקדוש והנפלא הזה ואומר: לא! אדרבה! ככל שהמרוחקים ביותר מכירים ברום מלכות שמים, ככל שאלו שהיו מנועים עד עתה כביכול מההרגש האלקי מתחילים להכיר ולראות את מי שאמר והיה העולם – אזי יותר ויותר נתגדל ונתעלה כביכול כבוד שמים עד אין שיעור וערך.

ועתה הבה ונתבונן בדרכו הארוכה של יתרו אל האמת, בוא ונציץ קצת במניעיו להכרה באלקינו יתברך שמו, ואף שכבר עזב את כל גילוליו זה מכבר, עוד לפני שפגש את משה. אך 'מה שמועה שמע ובא' מקשה רש"י. ובאמת צריך להבין מה קושייתו, הלא זה כתוב הדר מפורש בפסוק "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"; ופירש רש"י: 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק', ומה מקום לשאול – מה שמועה שמע ובא. ונראה להבין בדרך פנימית, ועל דרך הרמז, כמאן דמחוי במחוג, כדי שנוכל להתעורר קצת לעבודת השם.

ואפשר לומר, שיתרו התפלא מאד, האיך יתכן כדבר הזה, שאחר התגלות נוראה כזו שהיתה על שפת הים לעיני קהל ועדה, אשר ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, וראו כל עם הקודש עין בעין כי יש אלקים שליט ומושל, אשר בכחו הגדול משדד הטבע, ומנהיג את העולם כולו בטובו בהשגחה נוראה ונפלאה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, ואפילו תינוקות שמטו דדיהן מפיהם ואמרו שירה, ואפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, שזה הוא דבר המבהיל הרעיון, ומראה לנו עד כמה אין לנו שום השגה אפילו כמציץ מן החרכים מעוצם ההתגלות האדירה והנשגבה שהיתה אז לאבותינו ולנו, כי כולם אמרו בפה מלא, וכמורים באצבע – "זה א'לי ואנוהו", שממש ראו אותו כביכול, והיו יכולים להראות "זה", הנה, הנה השם יתברך!

כי בורא כל עולמים העלה את בחיריו אז לדרגה גבוהה מאוד של הכרת הבורא באתערותא דלעילא גדולה מאד, וזה היה חסד חנם פלאי פלאים, איך לקח עם מתוך עמים, ונטע בהם השכלה אלוקית עמוקה כזו, ואף שהיה קטרוג קשה – הללו והללו עובדי עבודה זרה, הגביהם ורוממם ונטלם ונשאם, לשגבם ולטהרם בטהרת אמונה פשוטה ותמימה בהשם.

ואמנם אז זכו לדרגה היותר גבוהה. לא כהמון העם הטועים לחשוב, שלעולם ידיעה היא הדרגה הגבוהה ביותר, ורק מי שלא זכה עדיין לידיעת הבורא, צריך להסתפק בינתיים באמונה פשוטה… ולא היא! אלא שאמנם כן, גדלה ושגבה דרגת האמונה מדרגת הידיעה, ואף אם האדם יודע ומשיג בשכלו אמיתת מציאותו יתברך, צריך להניח הכל על אמונה שהיא דרגא גבוהה יותר מידיעה.

ולהשגה גבוהה כזו הגיע העם הקדוש בעמדו על הים, שאף שראו ממש בחוש הגשמי את יד ה' במצרים ואת קריעת ים סוף, והגיעו לבחינת ידיעה, אפילו הכי כתיב – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שזכו לבחינת אמונה, שהיא ההשגה הכי גבוהה בגילוי אלוקות.

והנה אף שזכו לשיא הדרגות וההשגות, התרגש עליהם הפלא הכי גדול, שאחר כל הדברים האלה – בא עמלק!!! עמלק הוא סמל הקנאה של הכפירה והבעיטה בכל הקדוש והיקר, שמטיל ארס הספקות בלב המאמין, למרות שאמונתו מתבססת על עוצמה המקנה לו רמה של ידיעת ה' באופן הכי מופלא, אך עמלק בשלו… הנה כאן היום האדם בוער בלב משתוקק ומתלהט לעשות רצון השם יתברך, והנה שם ומחר, נכבית כל התבערה ונפסקת כל ההתלהטות, והאדם מנאץ את הכל ונמשך אחר תאוות נחותות, ומתאוה אל ענינים זרים ומרים, שזה הוא כל ענין מלחמת עמלק שכל חפצו וכל ישעו, הוא רק לקרר ולהסית וכו', והעיקר, שאף על פי כן, אפשר לנצחו! כי כח הקדושה גובר וחזק יותר.

ואת זאת קלט יתרו בחכמתו הפנימית, ועל כן נתעורר מקריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ששתי הבחינות הללו קיימות אצל כל אדם במהלך ימי חייו, ולכן הבין, שמעתה עליו לבוא אל משה, כי אם כך, שהאדם עלול להיות נתון בסכנה גדולה כל כך, שאחר גילוי האלוקות הגדולה ביותר, עדיין אפשר ליפול אל תוך רשתו של עמלק, ועם כל זאת, חוזר חלילה – לצאת מעומק טומאתו ולנצחו כליל – שזה עיקר הפלא – זה דבר נשגב מבינת אנוש, זו הנהגה עליונה הדורשת מהנוכח בה בירור הענין לאשורו.

השמועה הזו חלחלה בתוך כל פנימיותו כל כך, עד שהחליט לבוא ולהצטרף ללגיונו של מלך, כי אם יש תקוה בכל מצב ומצב, ובכל העובר על האדם יש כחות להנצל – אף אני רוצה להיות נמנה בתוך קהלם. זה הלימוד אשר ניתן לעניות דעתי להפיק מענין ביאתו של יתרו למדבר אל משה חתנו. כי העיקר, דצריך למצוא את עצמו תמיד בכל פרשה שאנו לומדים, ולא שתהיה חס ושלום כמו איזו היסטורי' וסיפור המקרים והמאורעות בעלמא.

ועתה יש את נפשי לשוח עמך אודות המוסר העצום השייך לימי השובבי"ם הללו ומתכסה בפרשת קבלת התורה, כי זאת היתה כל מטרת היציאה מעבדות לחירות וגאולה – כדי לקבל את התורה הקדושה. ואם כן, עתה כאשר הקריאה מעוררת הזמן, והגענו איפוא לשיא של פסגת הפסגות, והננו נתונים בעיצומו של השלב הגומר דתיקוני התשובה, כי לאחר שהאדם מכיר במהות החסרון העצום של היותו עבד נבזה לעבדים, מושפל עד שאול תחתית במישור הרוחני – נתון לדיכוי ולמשיסה ביד היצר הרע המזהם ומבהם אותו בכל מיני תאוות, חמדות ותשוקות נחותות ושפילות, ירודות ונפולות רחמנא ליצלן, או אז אם חש ומרגיש גועל נפש של ממש מהמצב הזה, אזי נפתח לו פתח להתקרב אל קדושת התורה, ומתקיים בו "אוהבי ה' שנאו רע", שהאוהב את השם מוכרח לשנוא את הרע בתכלית השנאה. וידוע שהחטא הנוגע לפגם מדת יסוד צדיק נקרא 'רע', שמלבד שהוא רע לשמים, אף כם הוא נעשה רע לבריות במדות רעות, ורע גם לעצמו שאינו מוצא את עצמו בעצמו, והוא שונא את עצמו מאד, שזה הגרוע ביותר רחמנא ליצלן. ואי אפשר שתשכון אהבת ה' יחד עם אהבות שפלות במדור אחד, כי הן תרתי דסתרי אהדדי, וכשזה קם זה נופל.

ועיקר אהבת השם מתבטא בלימוד התורה שבעל פה כדברי המדרש תנחומא הידועים בפרשת נח, ואעתיק לך לשון קדשם המאלפת (סימן ג): 'התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), וכו'… שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא', וכו' וכו', עיין שם כל הלשון הנפלא הזה [נשמע פעם מפי מרן בעל השבט הלוי שליט"א, כי אין הגדרה יותר קולעת מדברי חכמינו ז"ל אלו אודות חשיבות לימוד תורה שבעל פה והתעוררות לשקוד בלימודה], וכמו ששנינו כאן שהאוהב את ה' הוא זה שמכניס את עצמו בלימוד תורה שבעל פה, אפשר לומר לאידך גיסא, שהמכניס את עצמו בלימוד התורה, זוכה לאהבת ה'!

ואף שבתחילה יהיה זה נעשה בדרך של קבלת עול, בחינת 'נעשה', ממילא יזכהו השם יתברך להרגיש במשך הימים והשנים כל מיני נעימות נפלאה שיש בעסק ההתמדה בתורה הקדושה, בחינת 'נשמע', ואזי סרים ממנו – כמו עם הרוח – כל מיני אהבות חיצוניות ותשוקות שפלות.

…., ….!!! זו היא האמת לאמתה! אם אדם קובע לעצמו – כחוק ולא יעבור, קביעות עקבית ועיקשת בשיעורי תורה – מקרא, משנה, גמרא, הלכה, מוסר, חסידות, יום אחר יום, על דרך של "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" (משלי יג, יא), מתוך מגמה ברורה – רצוני ללמוד את כל תורת אלקינו יתברך שמו, והנני מציב מטרה לחיי, שבשנות היותי בעולם הזה אסגל לעצמי את קדושת התורה הקדושה, אף שהימים קצרים כל כך – "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל); אזי הוא מקבל בפועל מתנת שמים – אהבת התורה! וממש מתקיים אצלו הפסוק (משלי ה, יט) "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד", וזה נהיה אצלו לתשוקה פנימית בוערת, והתאווה הגדולה ביותר נהיית – לסיים עוד איזו מסכת ועוד איזה ספר. ומאליך תבין, כי בצורת חיים שכזו, אין המח פנוי כלל אל דברים המרגילים את האדם לעבירה חס ושלום, וכדברי הרמב"ם הקדוש (איסורי ביאה  פכ"ב, הכ"א): 'מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"'. וזה דבר שיכול כל אדם להעיד בחוש.

וזה עיקר התיקון של ימי השובבי"ם, וכד נתבונן בפסוק המזכיר ענין שובבים, כהא דכתיב (ירמי' ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם", ונמצינו למדים, שהשיבה המוחלטת כרוכה בריפוי המשובה, ואיך מרפאים המשובה? על ידי 'השיבנו אבינו לתורתך', וממקום אחר למדנו שאמנם כן ארפה משובתיכם הלז תלויה בלימוד התורה הקדושה, כי מקרא מפורש קורא (משלי ד, כב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא"; ואומר (שם ג, ח): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֹךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ"; כי התורה הקדושה היא ממש רפואה רוחנית [כשם שהיא גם רפואה גשמית כמו שאמרו (עירובין נד.): 'חש בראשו יעסוק בתורה וכו', בכל גופו יעסוק בתורה', עיין שם], לכל האברים כולם, דאם חס ושלום אדם פגם באיזה אבר, עליו לשוב בתשובת המשקל עם אותו כח האבר, אבל אם פגם בפגם מדת יסוד צדיק רחמנא ליצלן, הרי שפגם בכל גופו, ועיקר התיקון לכל הגוף הוא לימוד התורה, שעל ידי העסק בה בהתמדה לשם שמים [לא בכדי להיות למדן, ומו"ץ, או רב, ושאר דמיונות ושטויות], אלא רק בשביל הקדוש ברוך הוא שציווה ללמוד. ובהקדמה כזו, מי שחי את התורה בצורה כזו, כל ענין של תורה קרוב ללבו, אין אצלו נפקא מינה בין סוגיא למדנית 'מענינת' לבין לימוד חומש למשל, הוא לומד הכל בחשק ובנעימות, גמרא, משנה, נ"ך וכו'. וכשלומדים תורה לשם נותן התורה – נתקדש הגוף בקדושה עילאית, ורק צריך לידע שעל זה בעצמו מתגבר הבעל דבר הרשע לא לתת מנוחה לאדם, ועושה מה שעושה שלאדם לא תהיה מנוחה ולא יהיה מסוגל לשבת וללמוד. וכל מה שעובר על האדם, הוא הכל למען הבחירה והנסיון, כדי לגזול ממנו את הטיפה האחרונה של ישוב הדעת, על מה בא לעולם הזה – השפל.

ועיקר העצה, שלא להמתין עד שיבוא זמן טוב – א גוטע מינוט וכו', אלא שעליו לתפוס כל זמן שהוא, כמות שהוא, ולערוך בו מפעל היום, דבר יום ביומו, לימוד יום ביומו, יהיה מה שיהיה. ואז להיכן שרק תתגלגל, ובאיזה מקום בעולם שרק תימצא – תמסור נפשך לערנען ווי מ'קען, ואלו הם דברי רבותינו (אבות ב, ד): 'ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה', והענין, שצריך לשנות ולשנות, אף בזמנים המעידים על עצמם – שאין הפנאי מתאים, אבל הדבוק בתורה, כמאן דדביק בחייוהי, הוא אינו מתפעל ממאורעות הזמן ומניעות המקום וכו', הוא יודע, את זאת עלי לסיים היום, זה הוא נקודת התענינותי היחידה, זו היא חיותי, זה עניני, התורה, התורה, התורה, ורק התורה! ושאר כל הדברים שבעולם המה טפלים ותפלים, לעומת העיקר שבעיקרים. זו נקראת 'קבלת התורה'! כך מקבלים עול מלכות שמים! והעול הנעים הזה נהיה חלק ממני, עד ששום עול של העולם הזה, כבר אינו מטריד ומפריע.

ובזה שנהיה בעולם מצב של קבלת התורה, נתעלה היקום כולו, וכל אשר בו לדרגות גבוהות, שמהכל נעשה תורה, שכל מה שעושים צריך להיות תורה'דיג – הייליג, ומובא בספר הקדוש 'אהבת שלום' בפרשתן, וזו לשון קדשו: 'הנה ידוע ומבואר בספרים הקדושים, שתכלית ועיקר הכוונה בכל העובדות, ואפילו בגשמיות הוא רק בשביל לעשות נחת רוח לבוראינו יתברך שמו, על דרך הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו", ועל ידי זה כל העובדות יעלו לריח ניחוח לפניו יתברך שמו. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי גו', פירוש, שכל עיקר הכונה בכל הדברים הוא רק בשביל לאמר אנכי כו', היינו לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו', עד כאן לשונו. ואם יש את נפשך לראות עד היכן הדברים מגיעים, בא וראה למה זכו ישראל בעמדם ליד ההר, ואשר כח זה נתעורר עלינו בכל דור ודור עד עולם, וזו לשון קדשו של הספר אהבת שלום הנ"ל בפרשתן: 'ויתיצבו בתחתית ההר, יש לומר על דרך זו, דהנה ידוע, שתאוות המשג' היא הפחותה שבתאוות, ולפעמים, אף מי שדבוק בהשם יתברך כשמגיע לתאוות המשג' – נופל ממדריגתו חס ושלום, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והנה ישראל בשעת מעמד הר סיני נצטוו על הפרישות, וגם נזדככו זיכוך גדול ופסקה זוהמתן (שבת קמו.), והיו אז במדרגה גדולה כזו, שאף שיגיעו לתאווה זו, יתיצבו על עמדן, על דרך הכתוב (תהלים כד, ג): "ומי יקום במקום קדשו", וזה "ויתיצבו בתחתית ההר", פירוש, שהתיצבו על עמדן אפילו בתחתית ההר, היינו במדריגה שפֵלה של היצר הרע הנקרא 'הר' (סוכה נב.), עד כאן לשון קדשו. והיות שכאשר לומדים המאמר הקדוש הזה בפני עצמו, מבלי ללמוד הקודם לו שציטטנו לעיל, תיכף צפה ועולה המחשבה, וכי מה זה נוגע אלי?  והלא זה היה בעת מתן תורה, ואני אינני בדרגא זו שהיו בה עם קודש בזמן הנורא ההוא! בהתיצבם בתחתית ההר… ואמנם דווקא לכן העתקתי לך את הווארט הראשון, שהמכוון שלו צועק מתוך עצמו, שכל עיקר מתן תורה היה בעבור שנדע – אנו יהודים קדושים, שהכל היה בשביל מטרה אחת ויחידה – אנכי ה' אלקיך, שכל מה שנברא בעולם הכל היה בשביל תורה! שהיא הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול.

ואף הדברים הגשמיים והחומריים לכאורה, המה כלים מכלים שונים האיך נתקרב על ידם יותר ויותר אל השם יתברך, ואיך נזכה להעלות את כל הדומם, צומח, חי ומדבר לדרגא גבוהה של התגלות אלקית, של כבוד שמים בתכלית האפשרות למין האנושי להשיג, שהרי בשביל זה נברא העולם – כדי שיהיה איזה יהודי בעולם העשיה הגשמי אשר יכיר את מי שאמר והיה העולם, מתוך כל ענין שעובר עליו.

וזו היא כל המטרה בכל מה שעושים – להגיע מתוך כך אל הכרת הבורא, ואת זה רואים בלשון תורת ה' במתן תורה, ואעתיק לך קטע מהספר הקדוש 'שפת אמת' (תרל"ה) בפרשתן: 'אשר הוצאתיך כו'. ומקשין, מדוע לא נאמר 'אשר בראתיך'? אכן לברר מאמרם ז"ל 'גדול המחטיא האדם יותר מן ההורגו, שהמחטיאו מוציאו מעולם הזה ועולם הבא. וכמו כן גדול מה שהוציאנו השם יתברך ממצרים. שעל ידי הבריאה, אין האדם יודע אם יהיה סופו לטוב. אבל בהוציאנו ממצרים מובטחים בני ישראל כי מיוחדים הם אליו יתברך. וגם נראה להודיע כי כל אשר עובר על האדם תמיד בעודו בבחירתו. עכ"ז הכל הוא מהשם יתברך בלבד. כי בוודאי בריאת האדם יודעין הכל שהוא מהשם יתברך למעלה מהטבע. אבל מה שצריכין בני ישראל לידע, כי כל החיות שנמצא בעולם הוא מהשם יתברך – שמחדש בכל עת ורגע. כללי ופרטי כל המעשים. וגם עבודת בני ישראל והתקרבותם להשם יתברך הכל מאתו הוא. ועדות לזה יציאת מצרים. וזה שאמר אשר הוצאתיך כו'. והנה ידיעה זו נשאר בבני ישראל'. עכל"ק השייך לענינינו.

וזהו אָמְרֵנוּ מקודם, דאם כל עיקר יציאת מצרים היתה בשביל מתן תורה, נמצא שהחידוש של מתן תורה הוא גדול מהחידוש של הבריאה, כי כל כולה היה בשביל התורה, וזה מובן מאד, כי לפני שניתנה תורה, אין אנו יודעים ומבינים בכלל מה גנוז ברצון הבריאה, מה זה ועל מה זה, עולם כה יפה – כולו גשמיות וחומריות, מכסה ומסתיר ומעלים את מי שהוא לבדו ימלוך נורא! בשביל מה? אך כאשר כח מעשיו הגיד לעמו, כשירד ה' בעב הענן, שבתוך כל העביות הלזה מסתתרת האלקות, ואשר כל זה נתגלה בעת יציאת מצרים, איך שמתוך חושך כזה של עבדות פרך במצרים, זוכים עם שלם להתעלות לדרגה של נביאי ה' קדושים עליונים, אתמול היו בשיא השפלות בין גשמיות ובין רוחניות, והיום – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז כבר מבינים בשביל מי, ובשביל מה היתה בריאת העולם, נמצא, שרואים כאן רעיון נפלא, הפלא ופלא, פלאי פלאים! כשיהודי הולך בדרכי התורה, כשבר ישראל פורש מן העבירה, כשאיש ישראל נמשך אחר השם יתברך – לעשות רצון קדשו בלבב שלם, נמצא, שכביכול הוא 'מצדיק' את קיומו של העולם, ואם חס ושלום אינו הולך בדרכי התורה, הרי הוא בעצם ענינו כביכול 'מערער' על מטרת הבריאה ומחשיבה כמיותרת חס ושלום, והוי כאילו מתריס: איני יודע בשביל מה העולם היה צריך להברא, ואף על פי כן, ברוב רחמי ה' וחסדיו הגדולים, אין העולם נחרב, כי גם זה מהשם יתברך, שיהיו נסיונות רבים ומניעות עצומות על עצם ההתקרבות לנקודת האמת, וכל זה הוא בעבור אותו אחד מני אלף ימשוך את עצמו אל התכלית הנצחית, וזה יעלה שעשועים נפלאים למעלה עד אין קץ ואין תכלית, וימשיך רוב שפע לכל העולם כולו, ומיניה מתברכין מבועין לאורקא מזלא עלאה קדישא דרב טוב לעמא קדישא דישראל.

והדא הוא דכתיב בהאי סדרא דפרשת השבוע (כ, יח) "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים". כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ועושה מעשים שמרחיקים אותו מקרבת אלקים. ואחר כך – כאשר חש במרירות הנוראה של ההתרחקות מאור פני ה', הוא מתלהב ורוצה ללכת בדרכי השם יתברך, כי מבין שכל ההתרחקות היתה כי לא הלך בדרך הנכונה. אזי מדת הדין מקטרגת עליו – כי מה פתאום יתנו לחוטא הזה, שעד עכשיו היה מחובר לכחות האויב, להיות נהנה מזיו השכינה? ואינה נותנת לו ללכת בדרכי השם יתברך. וכשהוא רוצה ומתעקש, אזי כדי לשברו היא מזמינה לו מניעה, והיא תהיה צודקת, כי אין ההתקרבות מגיעה לו לפי מעשיו.

אך כבר גילה לנו הקדוש ברוך הוא את מדתו הטובה, על ידי נביאו (מיכה ז, יח): "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא". וכדי למתק את 'העונש' המגיע בצדק, הוא מסתיר את עצמו כביכול במניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, ומבין מה קורה כאן, ומה מהות המניעה הזאת, הרי שהוא פועל בהתאם, ומתבונן במניעה, ומוצא שם את הקדוש ברוך הוא, ואז במקום להתרחק עוד יותר מהקדוש ברוך הוא כאשר מרחקים אותו כביכול, הוא מתדבק בהשם יתברך יותר ויותר, כי מבין שגנוז כאן רצון עליון לקרבו ולהחיותו.

ואלו הם דברי חכמינו ז"ל הקדושים שאמרו בירושלמי (תענית פ"א ה"א): 'אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם, איכן הוא אלקיך? אמור לו, בכרך הגדול שבאדום, מה טעמא? "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר" (ישעי' כא, יא)'. כי אדם זה ששואל 'היכן אלקיך', בודאי הוא משוקע במדור הקליפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, שאמר: 'היכן אלקיך', ולא אלקיו, ולא מדובר כאן בכופר גמור חס ושלום, אלא שנדמה לו שבמקומו אין אלקים. כי הוא כל כך התרחק, ואינו מאמין שעוד יש לו תקוה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, בכן תאמר לו: אפילו במקומך, לפי המצב שלך, שאתה משוקע במדור הקליפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב (נחמיה ט, ו): "ואתה מחיה את כֻּלָּם". ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה. כי לא רחוקה היא ממך, אלא שבמקומך שם רבו הלבושים וההסתרות על האור האלקי, וגם בשעיר, אדום, שזו כלליות הקליפות – תוקף הריחוק מאלקים, כי שם המקום שמלמדים כח גשמי, טבע, מקרה, מזל וכו', ואין רואים את הגילוי האלקי הגדול – אל דאגה! אדרבה! דווקא שם, היינו ממצב רוחני נחות ונמוך כזה – נמצא אלקיך, שלך דווקא, כי אין מקום ומציאות שאי אפשר להתקרב על ידם להשם יתברך.

ומי שאינו בר דעת, כשרואה מניעה חוזר תיכף לאחוריו, וחושב שכל זה לא בשבילו, הוא כבר הפסיד את ההזדמנות. ומניעה היא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו 'חשך' – שלא רואים כלום מול העינים, 'חשך' הוא לשון מניעה, כמו שכתוב (בראשית כב): "ולא חשכת", כי המניעות לעבודת השם המה כמו ענן וערפל המונעים את הרוצה להגיע למחוז חפצו, ומפריעים לו לראות את הדרך המובילה לשם, כמו חושך שמסתיר את המציאות ואין רואים כלום.

וזה פירוש הפסוק, ויעמד העם מרחק – 'עם' מרמז על האנשים הפשוטים יותר שבישראל, הם, כאשר רואים איזה ערפל, מניעה, הפרעה, תיסכול – אז ס'גייט נישט אין עבודת השם, אין שבירת התאוות וכו' – עומדים מרחוק, ואומרים: 'זה לא בשבילי, אינני רואה את עצמי אי פעם קרוב אל השם'. אבל "ומשה" – האנשים המרוממים, ברי הדעת דקדושה, שהם בחינת משה, שהוא דעת כל ישראל [כמובא בכל הספרים הקדושים], "נגש אל הערפל", הוא לא מקבל את המניעה כמות שהיא, ומפרשה בטעות כסימן ריחוק מה', אלא אדרבה! הוא יודע מהסוד הזה, "אשר שם האלקים". היינו שדווקא בתוך המניעה בעצמה מסתתר כביכול השם יתברך בעצמו.

משל למה הדבר דומה? מלך אדיר שהיה אוהב צדק מושבע, כאשר נגע הדבר למצות את הדין, היה אומר: יקוב הדין את ההר, והמשפט יעשה. פעם נכשל בנו יחידו אהובו, ולפי הערך שעליו השתית את יסודות המשפט והצדק של מדינתו, לא היה מקום לחון את החוטא מחמת היותו בנו האהוב של המלך. אך מה עשה המלך? הרי למרות אהבתו העצומה למשפט צדק, עדיין אוהב הוא את בנו יחידו יותר, מאהבתו למשפט. החליט לשפטו, אך בעיצומו של המשפט – שיגר לו רמזים איך להצדיק את עצמו במשפט – כך זה במשל.

והנה באין ערך כלל בין המשל לנמשל, כי כל ההפרעות והנסיונות הם רק מחמת שמדת הדין מתנה את הצלחת העובד דווקא במניעות, והוא יודע שהשם יתברך אוהב משפט, והוא 'חייב' כביכול להסכים למשפט צודק, אבל מאידך, הוא גם הוא אוהב ישראל. ואהבתו את ישראל, גדולה יותר מאהבתו למשפט.

ועל כן כשמדת הדין מקטרגת על מי שאינו ראוי להתקרב להשם יתברך, לבלי להניחו לזכות לדרך החיים, להתקרב לקדושה. והשם יתברך הרי אוהב משפט, על כן הוא מוכרח כביכול להסכים להזמין לו מניעות למונעו מדרך החיים, כפי הראוי לו לפי מעשיו הרעים, על פי הדין והמשפט. כי הוא יתברך אינו יכול לדחות את הדין, מפני שהוא אוהב משפט.

אך מאחר שבאמת הוא יתברך אוהב ישראל, ואותה האהבה של ישראל היא גדולה יותר מהאהבה של המשפט, מה עושה השם יתברך? כי הוא מוכרח כביכול להסכים על המניעות למונעו מן האמת, מחמת הדין והמשפט שעליו, כי הוא אוהב משפט. אבל כיון שבאמת לאמיתו רצונו וחפצו יתברך, שאף על פי כן יתקרב האדם אליו יתברך, כי הוא אוהב ישראל יותר מהמשפט, על כן מרשה להערים לפניו מניעות, אבל הוא בעצמו מסתתר כביכול בתוך המניעות. ומי שהוא בר דעת, יכול למצוא אותו יתברך בתוך המניעות בעצמן. ועל ידי זה ברור, שאין המניעה מונעת באמת, כי בתוקף המניעות בעצמן מסתתר השם יתברך, ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשם יתברך, כי שם 'מקום המחבוא' שלו כביכול.

….! קבל נא על עצמך בנעילת ימי השובבי"ם קבלות חדשות 'מעתה', [ – ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר כא, ו)], ועת"ה ראשי תיבות: ת'שובה, ו'ידוי, ע'זיבת ה'חטא. השם יתברך אינו שוכח שום דבר, לאדם נדמה לפעמים, שהיות וכבר עברו שנים רבות מאז שחטא, ומסתמא מתוקן הכל. דע לך ידידי, שאם אין אדם עוסק בתיקון נפשו, הרי שבמשפט ה' לא קיים חס ושלום 'חוק ההתיישנות', אין מוותרים לאדם אלא כאן בעולם הזה, לפי שעה, כי השם יתברך מאריך אפיה וגבי דיליה, הוא מאריך אף כדי שיסור החוטא מאולתו, וישוב בתשובה ויתחרט על החטא, ויעזוב דרכו ומחשבותיו, אבל אם רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, עוברים החיים חס ושלום ללא שום התעוררות מצד החוטא לשוב בתשובה, אזי חס ושלום מתקיים בו – 'וגבי דיליה', הקדוש ברוך הוא כביכול גובה את שלו, ואז אוי ואבוי!

קום ….! הבה "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה', נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵ'ל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג, מ-מא), ונעשה זאת בכל לב ובכל נפש, נקבע לעצמנו לבכל יום לפחות דקות ספורות, כדי לקיים אז את המצוות עשה דאורייתא של וידוי, שהוא שלב עיקרי במצוות עשה של התשובה. הבה נפרוש מן הרע מכל וכל, עם כל החושים – במחשבה דבור ומעשה, הבה ונקבל על עצמנו עול מלכות שמים באהבה, שהוא עול תורה בהתמדה (עי' תנחומא נח), נזכור מה שאמרו (ויקרא רבה כה, ל): 'אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים. לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים' וכו'. וכמו שמבאר הרב זיע"א בתניא קדישא (אגרת התשובה פ"ט) בלשון קדשו: 'והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל'. עול מלכות שמים, עבודת התפילה, קדושת וטהרת המחשבות – לא לטמא את בית המקדש מעט הפרטי, לא להכניס חס ושלום צלם בהיכל. הבה ונאזין לקול האלקי הבוקע ופולח את כל היקום – "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמי' ג, כב), שזו היא הבטחה אלקית, אם נשוב, אם נתקרב,  אם נתחיל מעכשיו ממש את הכל מחדש, השם יתברך בעצמו יעזרנו על דבר כבוד שמו והוא ירפא את מזבחו ההרוס (כבמל"א יח, ל), הוא יתקן כביכול את כל מה שהרסנו ניתצנו וניפצנו, ואין בכוחנו לתקן, כי אם בחסד חנם של אלקינו יתברך שמו הרוצה בתשובה ומרבה לסלוח, ועתה אסיים בברכת הדיוט שהשם יתברך ישלח רפואה שלימה לאביך שיחי', ואנא תרבה בתפילה ואמירת תהלים, ואין לנו השגה עד כמה שפרקי תהלים מועילים לכל דבר, אהה! כמה שזה עוזר…

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 007 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, אור ליום רביעי, שלישי לסדר משפטים תשנ"ז לפ"ק, פה אשדוד תובב"א.

לכבוד ידיד עליון וידיד נפשי האברך הנחמד, היושב תמיד בחדרים היותר פנימיים שבלבבי… נרו יאיר.

הנה עתה בעונותינו הרבים, שמענו שמועה מבהילה על האסון הכבד שהתרחש בארצינו הקדושה, כאשר שבעים מאחינו בני ישראל צעירים מעוטי ימים נקטלו ומתו במיתה משונה, השם ירחם. וכולם בוכים ומבכים. "וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל כא, יא), "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (צפניה א, טו).

ואמרתי לישב עתה ולרשום דברים הנוגעים לשעה זו – "לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת" (משלי כב, כא). כי כאשר מדת הדין שלטא בעלמא – היה לא תהיה, זה הוא זמן אשר בו אנו חייבים להתעורר בתשובה, להמשיך את עצמנו חזרה אליו יתברך. כי כשחרב היונה (ירמי' מו, טז) מעופפת, אזי מצד דין ערבות שבין ישראל זה לזה, צריך כל אחד להרגיש אז מ'מיינט טאקע איהם…

אהה! שוד ושבר (ישעי' נט, ז), צָרָה וּמְצוּקָה, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה (נחום ב, יא), כזו "רָעָה… אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמי' יט, ג), וכל עור נקף (כאיוב יט, כו), צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ (כאיכה ד, ח), תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי (ישעי' כא, ד).

ויהי רצון מלפני ה' אבינו שבשמים, שימחה דמעה מעל כל פנים (ישעי' כה, ח), ולא נוסיף עוד לשמוע בשורות רעות, ותבוא כבר הגאולה האמיתית והשלימה – לתקן את כל העולם כולו במלכות שד'י, ויהיו הדברים האלה נכתבים כאן, לעילוי נשמת כל האבודים והנדחים דאזלין ערטילאין, וגם לרבות אלו אשר נהרגו באסון הכבד הזה, ה' ירחם.

…. היקר! אנו צריכים להתעורר עד מאד, עתה בסיומם של ימי השובבי"ם, שהם ההכנה לימי אדר הקדושים, שהם ימי תשובה מאהבה, שאדם שב אל השם יתברך מחמת שאוהבו ושמח בו בכל לבו ובכל נפשו, וההתעוררות צריכה להיות באופן חזק עד מאד.

כי בדרך כלל, בתחילה, כאשר מגיע איזה זמן גבוה ומרומם – כולם מתעוררים ומתרגשים, אבל כעבור זמן נתקררים ונופלים מכל ההתלהבות, ומזניחים את כל הקבלות הטובות שקבלנו, ואין מחזיקים בכל התשובות שהחלטנו לשוב בהן, וזעירין אינון שמחזיקים מעמד, אבל חבל! הרי אנו נשארנו חייבים מחוב העונות, יותר ממה ששלמנו…

כי זה פשוט, שיש עלינו תביעה מיוחדת, כי לא רק על הטוב שפוקדנו בו וצווינו לעשותו ולסגלו, וכשהתרשלנו בו בכסילותנו אנו נתבעים, אלא אף גם בעונותנו הרבים, הננו עומדים בושים ונכלמים על הרע שהוזהרנו עליו, וברוב טפשות ואוולת הוספנו חטא על פשע, ואשמים אנחנו על זאת כהיום הזה, ואת זה תובעים מאתנו.

וכל מה שאנו שומעים מהמאורעות הקשים הפוקדים את העולם בכלל ואת עמנו בפרט [השם יתברך ירחם מעתה], זה רק בשביל לעורר את הלב לתשובה, והוא כמו אומרים לנו: שימו לב, עד כמה הרע שלכם ממית והורג…

ומי שאינו מבין את הרמזים העליונים האלו ונותר שָׁלֵו ושאנן, אוי לו ואבוי לנפשו! ומי שיש לו שכל ונזכר איך פגם כל כך, איך חטא כל כך עד אין שיעור, והנה הוא כל כך רדום עד שאפילו בימים שמסוגלים לתקן את חטאות נעורים, הלב ישן, המוח מעולף, זה כמעט כבר לא נוגע, ועובדא זו בעצמה דיה בכדי לזעזע את האדם: "עד מתי אישן בתרדמה כזו? לאיזו טלטלה שמיימית אנכי ממתין, חס ושלום"? ועל של עתה באתי היום לעוררך אהובי ויקיר לבבי, כאשר בקשת זה זמן כביר, ולא חס ושלום מחמת זלזול ושנאה, כי אדרבה! יודע תעלומת לב יעיד עד כמה גדלה הערכתי אליך, ואת התפעלותי מיקר תפארת גדולת שורש נשמתך, ולולא שידעתי בבטחה, כי הנך אוהב להתעורר אף על ידי דברים הקשים כגידין, כי תהלה לא'ל הגעת אל המסקנא שמספיק כבר עם חיי השקר המטעים את כל עצמיותו של אדם ממש, אזי לא הייתי כותב לך כך, ובעיקר הנני מְכַוֵּן בזה לעורר את עצמי.

והנה זה ידוע שעל ידי הפגם של מדת יסוד צדיק, כאשר האדם חוטא בזה בפועל ממש רחמנא ליצלן, [שזה הפגם הוא נורא ואיום עד אין קץ ותכלית] – גורם חרב, רעב ומגיפה ומיתות משונות בעולם, כאשר תראה נא בלשון הזוהר הקדוש פרשת שמות (דף ג' ע"ב): 'ועל דא קודשא בריך הוא אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא, ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא בר נש, ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא'.

והביאו משם האריז"ל, שכל הצרות שבעולם באות אך בגלל החטא הזה, ובנים המשחיתים, הן הן המזיקים אותו וגורמים לו כל ההיזקות, וזה שאמר (ישעי' מט, יז): "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", כל זה מובא בספר הקדוש 'מעין הברכה' (ספר עתיק המדבר מענין זה) בשם ספר 'קרבן שבת'.

וממשיך שם עוד וכותב בזה הלשון: 'וכן כתב בעל 'חסד לאברהם' בחלק עין גדי נהר כ"ו, וזה לשונו, הטיפין היוצאין לבטלה הם הנקראים )ש"ב ז, יד): "נִגְעֵי בְּנֵי אָדָם"; שהם עושים נגעים גדולים לבני אדם, לשבור כדו ולשרוף גרנו ולהחריב ביתו ולשפוך יינו, וכיוצא מאלו הענינים הקטנים הבאים לאדם בגרמא כאילו עשה ביד, והם אלו שהם מופקדים על כך, מתקרבים אל אוהל האדם ואל משכנותם, להחריבו כמה שאפשר ברשות ושלא ברשות כשהוא מוציא מפיו דבר תקלה וזה שאמר ישעיה (א, ב): "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי"; רוצה לומר, הרי בנים אתם לי שבראתי אתכם וגדלתי אתכם, והיה מן הראוי לחלוק לי כבוד על ידי שהטבתי עמכם כל זה, ואתם פשעתם בי, "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (שם פס' ד), רוצה לומר, ממעשים האלה אתם ממש דומים לשכבת זרע היוצא מן המרעים, שאותן טיפות הם לו בנים שילדם, והם לו משחיתים, שכל דבר שנשחת – הכל בא על ידם, וגורמים לאביהם שבשמים שבראם וגדלם על כלם,  והם גורמים לו כל הרעות, כן אתם ממש לי בית ישראל, שבנים אתם לי וגדלתי אתכם, ואתם פשעתם בי. "אוֹי לְרָשָׁע רָע" (שם ג, יא), אוי לאותו רשע הנקרא רע – שמוציא זרע לבטלה, "כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ", ידו דייקא, זה שפועל בידו להוציא זרע לבטלה – זה עצמו יעניש אותו ויפרע ממנו, ואיך הוא נפרע? אומר הכתוב (פס' יב): "עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל", רוצה לומר, שכל הנגישות והצרות שבאים עליו, הכל בא לו מעולל, רצה לומר – אותו עולל נעשה משחית, והוא הביאו לעולם, הוא עצמו נוגשו בכל הצרות בחייו ובמותו' עד כאן לשון הספר הקדוש 'מעין הברכה' הנ"ל.

וכבר דברנו בזה, שעתה הזמנים של הגלות והגאולה מתעוררים מחדש אצל כל אחד ואחד לפום דרגא דיליה, ועליו לעסוק בימים אלו בתיקון נפשו, כפי הדברים הנאמרים באמת בכתבי הרב האר"י ז"ל. וכיון שכל עיקר יציאת מצרים היה כדי לקבל את התורה על הר סיני, על כן מובן שבכדי לזכות לקדושת התורה בשלימות עלינו גם לצאת מן השעבוד מצרים הפרטי של כל אחד ואחד, על כן, הבה ונחקוק בדעתנו, עומק חומר החטא, שזה בעצמו מפיל על האדם חרטה ובושה עצומה עד אין שיעור, כי תיכף כאשר מתחרט על החטא באמת ובפנימיות, אזי יזכה שילך במסילות ונתיבות התשובה ברגל צועדת בבטחה, מבלי לחזור לאחוריו ולשוב לכסלה עוד חס ושלום.

והנה קרינן בפרשתן – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", היינו ידוע, כי מדת היסוד נקראת 'כל', והיו נשמרים במדה זו – שלא תפגמו בה חס ושלום, ואז יתקיים – "ושם אלהים אחרים אל תזכירו", שלא תפלו על ידי זה לכפירות ואפיקורסות.

ומובא בספר הנזכר (מעין הברכה) על הפסוק "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו" כי על ידי הפרת ברית מילה – יעזוב את השם לגמרי. אוי וי, אוי וי, הצרה הזו עולה על כל הצרות, בכל חטא יש איזו התרחקות, אבל ההתרחקות הבאה בעטיו של נחש זה הוא נורא ואיום! ההפסד הוא הפסד עצום שאין לתאר ולשער.

ולצורך ההתעוררות והיקיצה משינת הזמן, אעתיק לך לשון נוראה ממרן החיד"א הקדוש זכור לטוב, אשר כדאי לחזור עליה טובא, בקול רעש של התעוררות אמיתית, וזו לשון קדשו מילה במילה, בספרו הנפלא 'צפורן שמיר' (סימן ו', אותיות פ-פב): 'מי ימלל עד היכן פגם הברית, וכבר גורי האריז"ל הפליאו לדבר, ותסמר שערות ראשך מפני מראית העין רואה, תוקף הפגם בקדשי שמים תצלנה אזנים. ואמרו חכמינו ז"ל (נדה יג:): 'המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי', ויזכור פרק בהמה המקשה, כמה וכמה פעמים שנתחייב נידוי בבית דין של מעלה, ומכל שכן וקל וחומר אם בא לידי עון. לאיש אשר אלה לו – איך יאכל מעדנים והוא מוכן לפורעניות, ויגרס בחצץ שיניו. איך ילבש בגדי משי והוא לבוש בטומאת הסטרא אחרא, ולבוש נשמתו קרוע, הוא בוצר הוא גרו"ע, קרעים קרעים לבוש הבו'ז ומעיל סרוח. איך ישתרר על משרתו ועל הסרים למשמעתו, והוא בזוי מאד מאד לפניו יתברך, וכל צבא השמים – נתעב ונאלח ביניהם. איך ישן על מטתו על כ'ר נרחב ביקר כרי'ם וכסתות, ומוכן לחבק אשפתות וללכת מדחי אל דחי ביד מלאכי חבלה אכזרים. מידו נגזרו ובפועל כפיו נוצרו. איך יטרח וכל מאויי נפשו להרויח ממון, והוא מפסיד ומשחית נפשו. ואיך ישמח, ועונו קבע לו בכיה לדורות. איך יתקן גופו ובגדיו, שיהיה נקי, מסודר ומהודר, ומלאכי חבלה מתקנים ומסדרים מיני עצב'י בשמים רא'ש ולענה, שיהיה מלוכלך ומבולבל די לעלמין יתחבל. איך מניח עסקי נפשו וקובע עתים לשחוק, במקום קביעות עתים לתורה ותשובה, ומלאכי חבלה יעשו שחוק בנפשו בעונותיו וחטאיו העתידים עורר לוית'ן, זה רודה וזה מרדה, זה מורט וזה פורק, זה מכה מכת אכזרי וזה יעלה שלשה סלי חור'י, וכהנה וכהנה רבות אנחותיו על פי מדותיו. אי לזאת בריש כל מראי'ן ישב בדד וידום להסתכל יפה יפה מעת היותו, מה היה לו, ומה בידו מחטאות נעורים בכל פרטי פרטות מיני חטאים אלו כי עצמו מספר, וכשיזכור וידע רובם ככולם, אז תבין ותשקול בפלס עד היכן מגיע פגם כל אחד, וכשתגיע לזה הלא תבוש! הלא תכלם! ותתחרט חרטה גדולה ופלגי מים ירדו עיניך, ובמרירות תאנח אנחה שוברת, מקוטרת מ'ר עובר, על אשר הכעסת את הבורא יתברך, ועברת על על כמה שבועות וכריתות שנכרתו על קיום התורה והמצות, ואשר השביעוך בחדרי בטן, ומרית את פי המלך אשר בטובו הגדול יצרך, והביאך לעולם, והרבה להטיב עמך מאד מאד אשר לא ישוער. ואם תעמיק העיון בזה – אין ספק כי תהיה בזוי בעיניך, נמאס שפל ואפל. אדהכי והכי, עין במר בוכה ולב נשבר, כמו חי כמו חרו'ן נאנח בשברון, ותיכף תקבל על עצמך לגדור כמה גדרים וסייגים שלא תבוא לידי חטא זה מהיום והלאה. ועיקר הכל – להתרחק משחוק וקלות ראש המרגילים לערוה. עד כאן לשונו הזהב של גאון עוזינו, החיד"א זיע"א.

ועתה אתה תבין מעצמך, שאת כל הנכתב לעיל העתקתי לפניך אך ורק בכדי לקרב ולא לרחק חס ושלום, ולא שחס ושלום יהיה נעשה מזה היפוך כוונה, לחשוב מחשבות של הבל שאם ככה אתה עושה לי, אם עד כדי כך שגבה רעתינו לפניו, הרי שאפסה כל תקוה חס ושלום, כי לא כאלה חלק יעקב, ומחשבות כאלו הם שורש כפירה ואפיקורסות, והם קרן וריוח נפלא אצל הבעל דבר, הצר הצורר, ואת זה לבד הוא רוצה להרויח בגררו את היהודי לחטא, שיאבד את עצמו לדעת מבחינה רוחנית, שידמה בנפשו בטעותו כי בן אובד הוא לאביו שבשמים.

ודווקא לכן, היתה דרך החסידות שונה משאר הדרכים שנועדו לעורר את האדם לתשובה, כפי הידוע לנו איך שהמגידים הקדושים – מגידי מישרים, שהיו תלמידי מרנן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א והמגיד הגדול ממעזריטש זיע"א, היו באים לעם שבשדות – היהודים הפשוטים, בחיוך מאיר פנים ובשמחה, ובמתיקות צוף נועם היו מתארים באזניהם הכרויות לשמוע את מוסרם הנעים את החשיבות העצומה של כל יהודי, יהיה מי שיהיה אצל הקדוש ברוך הוא, ועל כן – היו אומרים להם – "הבה ונעזוב הכל, הבה ונתקרב אל השם יתברך" וכו' וכו'.

ברם, כל מה שהעתקתי לך עד הנה במליצה המצליפה ומשברת לב האבן, זה רק לטובה, באשר ראויים הדברים ללב הרוצה לעורר את עצמו שיכול להקיץ משינת הזמן. כי ודאי לא ניתן לדבר מעניני תשובה אמיתית ומתיקון עונות וחטאות נעורים, כל זמן שהלב – לב אבן, ובצוק העיתים שוכח לגמרי שסוף כל סוף – אית דין ואית דיין, וזה לא כל כך פשוט… ואין שוכחים בשמים כלום! הכל רשום, הכל ממתין ומצפה! רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן.

ואם אמנם נזכה להתעורר, כאשר האדם מכניס לפיו אך כפית קטנה של התעוררות אמיתית, זה הוא הזמן המתאים להנחית עליו סיר מלא של התחזקות, להודיעו האמת – שעדיין יוכל לחזק את עצמו ולבשם נפשו הדוויה – ולעמוד על עמדו בחיזוק ועידוד, כי כל זמן שאדם חי, יש לו תקוה, כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן, לעולם לא מאוחר לבן לשוב ולהתאחד עם אביו אוהבו.

והדברים האלו האמיתיים בכל זמן ועידן, בכלל ובפרט, וכל שכן לנו אנשים צעירים לימים אשר החיים עוד לפנינו, ועדיין ההזדמנות הנאותה בידינו להכשיר מעשינו לפני אבינו שבשמים. ואשרי אדם, אשר נתעורר ונתחזק לילך בדרך ה' כשהוא עוד צעיר לימים, ואינו ממתין ומחכה לרגעים שאנשי החברא קדישא יאמרו עמו וידוי…

וכבר ידעת, שעיקר התשובה השלימה הוא כאשר האדם עובר באלו המקומות שעבר, היינו באותם הנסיונות, ושוב מתגבר עליו יצרו, והוא מחמת אהבתו הבוערת להשם יתברך אביו שבשמים – כופה את יצרו, ומשביעו שלא יעבור על רצונו של מי שאמר והיה העולם, וזהו התיקון לכל עברו, בהיותו עוקר את העבירה משרשה, ומראה לדעת כי אינו חפץ ברע, והראיה, שהנה היה סיפק בידו לעבור עתה אותה העבירה, והוא בעבור כבוד שמו יתברך מתאפק לבלי להמרות עיני כבודו יתברך.

וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לט:): 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה'; ומצוה זו היא מצוות התשובה – שהיא מצוות עשה. נמצא שכאשר האדם הגיע למצב כזה שכבר נכשל בחטאים, אזי בכל פעם שאינו חוטא, מלבד הבטחת חכמינו ז"ל הנ"ל, הנה הוא גם מקיים מצווה של תשובה ששב אל אלקיו בכל לבו ונפשו וממאן בתאוותו העיקר שלא להכעיס את קונו בבחינת (ב"ר סה, כב): 'לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת? אלא שאכעיסנו פעם שניה'?!

וצריך לידע, כי אף אם חס ושלום הרשענו מאד, בכל זאת, לא נסתלק מאתנו כח הבחירה, דפעמים חושב אדם שהוא כבר מוכרח במעשיו ואינו מסוגל לפרוש מן הרע אשר נהפך אצלו כטבע שני, על ידי שהזיד פעמים כה רבות, עד שזה נהיה רחמנא ליצלן חלק ממציאותו ומהותו, ואינו נכון כלל! כי אין חוק הבחירה שטבע הבורא במין האנושי – בטל לעולם. כי אם יחליט אדם ברצון חזק ואמיץ ואמיתי, שיש בדעתו לפרוש מן הרע, אזי יוכל בשעתא חדא וברגעא חדא להתהפך לגמרי ולהטות את עצמו מדרכי מות לדרכי חיים.

ולמען השב רוחך, אעתיק לך קטע נפלא מהספר הקדוש והנורא 'טהרת הקודש' השייך ממש לענין שאנו דנין בו, וזה לשון קדשו: 'ותדע אחי אהובי כנפשי! כי כמו שהמביא עצמו להרהר בעבירה חס ושלום גורם מה שגורם, ככה מקבל שכר אם באים אליו אלו המחשבות בלבו, והוא אינו מכניסם בלבו להרהר בהם. והנה אמרו רבותינו ז"ל (קדושין לט:): 'ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה', ואוקימנא, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, כי אין אדם מקיים מצות לא תעשה שיברא מזה מלאך הקדוש, רק באם בא לידו העבירה והוא פורש ממנה כמובא במפרשים (עיין 'דרך פקודיך', בהקדמה), אם כן, מי שבא לידו אלו המחשבות של עבירה, שהמה עבירה גופא, כי עצם הלאו, הוא המחשבה והוא פורש מזה, אזי תיכף נברא מזה הדחיה וההפרשה מלאך קדוש ונורא מעולם הבריאה, עולם המחשבה, המסייע לו לכל מיני קדושה, ובאותו שעה משפיל קומת הסטרא אחרא וכל מסאבין בישין למדורא תתאה, כי לית נהורא כנהורא דנפיק מגו חשוכא. ומובא בספרי יראה שזה עיקר תיקון הברית יותר מכל התיקונים – ללחום עם מחשבות עבירה, ולא להכניסם במחשבתו. כי ישנם שסובלים מזה עד מאד, בפרט בחורים שיש להם רתיחות הדמים נעורים, ובר ישראל הקדוש, העושה כל מיני תחבולות, ואין מניח לעצמו אלו הרהורים בישין, אז נקרא קדוש, ומקדש כל גופו ואבריו בזה. וכל מה שמצערין אותו אלו המחשבות ביותר, אזי לפום צערא אגרא, ויותר יהא נתקן נפשו, רוחו ונשמתו בזה, ואשרי חלקו וגורלו! (עיין שם במאמר 'פגם המחשבה' סוף פרק ד').

…., ….! מְ'דַארְף זֶעךְ פוּן אַ הִרְהוּר זֵייעֶר הִיטְן! (צריך להשמר ולהזהר מאד מן ההרהור), וכמו שכתב הרמ"ק זי"ע בספרו הקדוש 'תומר דבורה' (פרק ח): 'ומאד מאד צריך זהירות [בענין שמירת היסוד], ועיקר השמירה בהיותו שומר עצמו מן ההרהור'. אוי ואבוי! מי יכול לשער עוצם נוראות גודל הפגם הנעשה על ידי הרהור חטא שהוא תחילתה של עבירה?! כי עיקר פגם מידת היסוד הוא פגם המחשבה, שאם היה אדם שומר מחשבתו כראוי, לעולם לא היה נופל מקדושת צדיק יסוד עולם לחטוא חס ושלום בפועל ממש. וכיון שהיא תחילת מפלתו, אזי כאשר בא לעסוק בתיקון הענין, חייב להתחיל עם תיקון המחשבה, תיקון המוחין.

ואין לחשוב כאילו אפסה תקוה בזה חס ושלום, כי יש כוחות לזה, כוחות כאלו שרק יהודי יכול לגלות מתוכו – שיהיה המח שהוא שליט על הלב בתולדתו – יכול לעמוד בפני פיתויים, ויוכל להשקיט את אש התלהבות היצר, כי מי שחושב תמיד מחשבות קדושות וטהורות של אמונה ודביקות השם, בודאי לא יוכל לחשוב בטינוף ובלכלוך, כי אין שתי מחשבות יכולות לשכון במח כאחת, ותיכף כשמכניס במחשבתו ענין אחד, אזי האחר נדחה מפניו. וזה מה שתובעים מאתנו עתה בימי השובבי"ם – שנתחיל להרגיל לסגל לעצמנו 'הֵיילִיגֶע גֶעדַאנְקֶען, לוֹיטֶערֶע מֵיינוּנְגֶען' (הרהורים קדושים ומחשבות זכות).

ועיין בספר הנ"ל בסוף המאמר הנזכר, איך שמעתיק דברים נפלאים מהספר הקדוש 'דברי יחזקאל' (פרשת וישב) וזו לשון קדשו: "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו" וגו' (בראשית לט, ח). וקשה, שבתחילה כתיב 'וימאן' ואחר כך כתיב 'ויאמר' וגו', הוה ליה למימר תיכף 'ויאמר'. ויש לתרץ, דהנה על תיבת 'וימאן' יש בנגינת הטעמים שלשלת, והשלשלת נקראת בשלש תנועות, לרמז, כי אם בא חס ושלום לנסיון כזה – יתחזק נגד היצר הרע באמונה לבד, שמאמין בהשם יתברך, שאסור לעבור נגד מצות הבורא, ולא יבקש לעצמו טעמים על האיסור, כדי שלא יתגבר היצר הרע עליו לבטל טעמים שלו חס ושלום, רק באמונת השם יתברך לבד יתגבר נגדו, שלא יעשה בשום אופן נגד מצות הבורא בלי שום טעם כלל, ורומז על זה השלשלת, שנקרא בשלש תנועות – שיגמור בדעתו ובמחשבתו בהסכמה גמורה וחלוטה איני רוצה, ואיני רוצה, ואיני רוצה לעבור העבירה חס ושלום בשום אופן… עד כאן לשונו הנפלאה השייכת לענינינו.

ועתה נשכיל האמת, שכמו שלפני עשיית החטא, כשעדיין לא חטא, אפשר לנצח את היצר הבוער בו ומביאו לידי נסיון קשה, על ידי עצה זו של 'אמונה' והחלטה ואחיזה בו יתברך כמו תינוק שתופש ואוחז באביו כאשר מר וצר לו, כך אחר שנכשל האדם ונפל לעומקא דתהומא רבה. ואז העבודה של השטן המחטיא להפילו למצודת המרירות שלא כראוי, שסימנה עזיבת הכל ויאוש משומם ותוהו ובוהו, וחלל ריק "אַרוּם אוּן אַרוּם" (סביב סביב). ואז צריך גם כן להתאחז בעקשנות של אמונה, וצריך לבעוט בפני היצר, ולומר לו – יגער ה' בך השטן, לא תנצחני להפילני לבור הכפירה, ואהיה איך שאהיה – את השם יתברך איני עוזב, ומכאן ואילך אחל לדבק את עצמי בהשם יתברך, מהיום אחל לקדש את עצמי כראוי, ואז מתקיים בו (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים", וכמו שדרשו חכמינו ז"ל הקדושים (יומא לט.): 'אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא'; שנותנים לו סייעתא דשמיא רבה שיוכל להתקרב יותר ויותר, ולעזוב את העבר במחשבה דיבור ומעשה, ולהיות נהפך ממהותו למהות עליונה יותר, מרוממת יותר, דקה, זכה, רוחנית ונאדרת בקודש.

ואם עד עתה היה שקוע בחטא אשר גורם לאדם שלא יהיה חמי אנפי שכינתא קדישתא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, ונסתרת ממנו האמונה הקדושה, וכביכול מסתלקת ממנו השראת השכינה – כך תשובת המשקל של חטא זה היא להיות כצדיקים האלו אשר מקבלים פני השכינה בכל יום ויום, והם נסתרים מן העולם.

וחשבתי, דהרי אמרו חכמינו הקדושים (סוכה מה:): 'לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעי' ל, יח): "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" – ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו'; וכיון שבודאי כולנו יכולים להיות נקראים צדיקים על ידי בחירתנו הטובה, הרי שכשאדם בא אל השם יתברך ומקבל פני שכינתו בזה שמתייחד עמו ושופך לפניו את כל לבו – נוכח פני ה', פנים אל פנים, ושוטח לפניו בקשותיו, ומגלה לפניו רצונותיו וכיסופיו שרצונו חזק ואמיץ להתקרב אליו באמת, וצועק אלשעבר ומתחנן אלעתיד, בזה בודאי עוקר את המציאות הקודמת של "לא יגורך רע". ותחת אשר עד עתה נגזר עליו שלא יהיה רואה פני השכינה, הרי שמתקיים בו (תהלים קה, ד): "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" – שהוא ענין החיפוש והבקשה והיגיעה בעמל למצוא את השם יתברך, ולהרגישו אצלו תמיד, שזו הדרגא הגבוהה ביותר, שאדם יוכל להגיע אליה בזה העולם. ובזה זוכים לתקן גמור על העבר, אף גם הבטחה על העתיד שאדם יוכל להחזיק עצמו שמור בקדושה.

וזוהי בחינה של צדיק נסתר, שאף שנסתר ממנו הכל בעבר, אף על פי כן הוא מחזק עצמו להמשיך לאחוז בכל כח ואומץ במדת צדיק יסוד עולם – מדתו של יוסף הצדיק, מדתו של פלטי בן ליש, מדתו של בועז שהראשי תיבות שלהם הוא בפ"י ישרים תתרומם, והרמז על הפה דייקא [פה בגימטריא מילה] ככל שאדם מקבל פני ה' על ידי שמשתמש עם פיו להתדבק בהשם יתברך [ראיתי וָוארְט זה פעם בספר הקדוש 'משמיע שלום' מהרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זיע"א] עם קצת נופך משלי.

והנה בזוהר הקדוש משבח את בעלי תשובה (חיי שרה קכט ע"א): 'זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין' – אשריהם אלו בעלי התשובה, שהרי בשעה אחת, ביום אחד וברגע אחד קרבים הם להקדוש ברוך הוא, מה שאין כך אפילו לצדיקים גמורים שמתקרבים אל הקדוש ברוך הוא בכמה שנים. והוא כדאיתא לגבי תשובה מאהבה (יומא פו:): 'גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל יח, כז): "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה".

עמוד וראה והתבונן! עד כמה, עד כמה… חשוב מי ששב אצל השם יתברך, ובאמת הגע בנפשך, אדם מוכן לילך למקום פלוני, והנה טועה ותועה ופעמיו מופנות בדיוק לכיוון ההפוך, עד שמודיעים לו שמחוז חפצו הוא בצד הנגדי, אזי תיכף פונה ושב על עקבותיו, ובאותו רגע שהחליט על הצד ההפכי – זו היא שיבה, כי כבר נקרא 'שב על עקבותיו'.

וכן הדבר בדרכי התשובה, אף אם אמנם לזכות להגיע לשלימות אמיתת מחוז חפצו – לוקח זמן זמנים טובא, אף על פי כן תכף כאשר מחליט ומתחיל לשוב, כבר נקרא ששב, ולבסוף – השם הרוצה בתשובה, משלים לו דרכיו וארחותיו, שיזכה סוף כל סוף להגיע לגמרי אל מחוז חפצו – התקרבות שלימה להשם יתברך!

הריני מסיים עתה את המכתב האחרון של ימי השובבי"ם, בתקוה גדולה שיהיה נעשה מזה משהו בלבך – "לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה" (ישעי' לג, יח), ותהיה דבוק בהשם יתברך, "אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא" (משלי ב, ה), לחפור ולחפש איך מוצאים עוד איזו נקודה של אמת ואמונה – שזה עיקר העיקרים!

מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 008 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, אור ליום חמישי לסדר תצוה, י"ג באדר תשנ"ז לפ"ק.

לכבוד האברך היקר והחשוב, החפץ בעבודת השם יתברך כי יודע שאין האדם חי לנצח, וממילא צריך להכין לעצמו צידה לדרך הארוכה, הלא הוא חברי וידיד נפשי היושב בקביעות עצומה בחדרים הפנימיים שבלבבי …., ….. נרו יאיר ויזרח.

אחר דרישת שלומך ושלום תורתך ועבודתך באהבה ויראה. אקוה להשם יתברך כי עודך מחזיק בתומתך להתלהב באש הקודש של חסידות והתקדשות – לעבוד את בוראנו, יוצרנו ועושנו יתברך שמו, שזה הוא העיקר, וזה מה שיהיה נשאר מאתנו. ואוי לנו ואבוי לנפשנו באם נסיח דעת מזו התכלית, שאז נתונים אנו בתוך סכנה רוחנית איומה. והנה עברנו יחד בהני שבועי דשובבי"ם ת"ת על כמה ענינים נחוצים וחשובים מאד השייכים לתיקון עונות, לחדוש ברצונות הקדושים ולחיזוק האמונה וכו'. ובודאי אם יש לי איזו זכות שיהיו דְּבָרַי נשמעין, אזי הדיבורים האלו יבעירו את לבך לעשות רצונו יתברך ולעבדו בלבב שלם.

ועתה [– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר כא, ו)], הגענו לסיום – שובבי"ם ת"ת, בדיוק בפורים קטן, שכבר נכלל בשלושים יום קודם חג קריאת המגילה ומתנות לאביונים ומשלוח  מנות, שבזה אנו הולכים מחיל אל חיל, מקדושת ימי השובבי"ם שבהם עושים תשובה אל ימי אדר הקדושים שבהם שבים בתשובה מאהבה, שזה עיקר השלימות שיהיו כל ימינו בתשובה, שלא נסיח דעתנו שיש לנו עוד מה לתקן בזה העולם.

ואמרתי, שלכאורה העיקר עוד חסר מן הספר, ובאמת כבר בשבוע ראשון, היה בדעתי לערוך מערכה מזה, אך לעולם אין זה מאוחר, והוא, על חיוב העסק וההשתדלות בתורה, ושהיא העיקר היותר עיקרי בסוד התשובה, וקנין התשובה ושיבה מוחלטת להטוב הגמור הנעדר עד הנה, ואף שזה דבר ברור ומפורסם ואין בו שום חידוש, אף על פי כן, לפי גודל הסתת היצר הרע שיש על זה צריך לחזק על זה עוד ועוד.

כי תורה היא מהדברים שצריכים חיזוק (ברכות לב.), ואשרי אדם שעומד כצור איתן כנגד כל הרוחות הקשות העומדות לעקור את עץ החיים שהיא תורת ה' התמימה ומשיבת נפש, והעוסק בלימוד התורה הקדושה, ואת כל יום ויום שעובר עליו בימי חייו הוא ממלאו בשיעורי תורה בכל מקצועות התורה, זהו כתריס ממש בפני היצר הקשה והמר, ובפרט כנגד יצרא דעריות, וחכמינו הקדושים ז"ל הודיעונו בפירוש (ברכות ה.): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה'.

ואין דברי תורה מקבלין טומאה (שם כב.) שאף אם האדם נפל לאיפה שנפל, אעפי"כ הכח של התורה גדול מאד שהוא עומד לאדם קודם שיחטא, שלא יחטא ולא יכשל חס ושלום, וכלשון הרמב"ם הידוע (הלכות אישות פכ"ב הכ"ט) 'מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר – אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'. והיא עומדת לאדם לאחר שיחטא, שיהיה לו כח של התחזקות לעשות תשובה ולהתקרב שוב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי ראש השנה פ"ד ה"ח): 'כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם'.

ואדם הזוכה לקבוע את עצמו בחוזק גדול בשיעורי דאורייתא, ובכל יום עושה לו חוק קבוע שלא יעבור ולא יסוף, ללמוד כך וכך בכל יום, בספר פלוני, ובמקצוע פלוני, ומתקדם עוד ועוד, מלבד מה שברבות הזמן – אף שלא מרגיש עכשיו – עוד יבוא זמן שירגיש כל מיני נעימות ומתיקות עד אין סוף ואין תכלית. עוד יותר מזה, שהוא נהפך לאדון ובעל-הבית על רצונותיו ומדותיו ותכונותיו כמעשה בן-תורה שיש לו התנהגות מיוחדת שלא כשאר בני העולם, ויש לו שליטה מלאה על היצר הרע ואף אם יהיו לו נסיונות, בכח לימוד ועסק התורה יזכה לעמוד בהם שלא לחטוא חס ושלום, וחכמינו ז"ל הקדושים אמרו (סוטה ה:): 'אשריהם ישראל! בזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם', והוא על דרך שדרשו (קדושין ל.): 'בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו'.

וחובה עלינו לזכור את הדברים האלו, ובפרט כאשר עוסקים בחתימת השובבי"ם, ומשם פונים אל הימים שבהם "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז) – 'קיימו מה שקבלו כבר' (שבועות לט.), שהיא קבלת התורה באהבה [ועוד נאריך בזה בעזרת השם, בהזדמנות אחרת].

ועל כל פנים, אליך אפנה ….! שים לב! אין הצלה ותרופה למי שפורש מן התורה, שכל הפורש ממנה כאילו פורש מן החיים (עי' ילקוט דברים תתסה), ועל כן מובן היטב היטב אמאי 'אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה' (קדושין מ:). ואדם עולה לאחר חייו אל מול כסא הכבוד, ויוכל לטעון שהיה לו יצר הרע קשה מאד, ולא היה יכול לגבור עליו. ואז שואלים אותו: 'למה לא למדת'? טפש! אם היית לומד, היו לך חיים טובים, חיים של תוכן, חיים של שמחה אמיתית, ולא היית נופל לבור עמוק כזה של חטאים ועונות מגונים, חמורים ומאוסים כאלו, וכמו שחכמינו ז"ל אמרו (סוטה כא.): 'תלה הכתוב את התורה באור, לומר לך, מה אור מגין לעולם – אף תורה מגינה לעולם, "בהתהלכך תנחה אותך" – זה העולם הזה, "ובשכבך תשמר עליך" – זו מיתה'. היינו, שלימוד התורה יעמוד לו לעד ולנצח נצחים, להיות שמור מן המזיקים ומן המקטרגים בזה ובבא. ואמרו חכמים ז"ל במדרש (קה"ר ו, יג): 'הואיל והבל הם ימיו של אדם, וכצל הם, מה הנאה יש לו בחיים? אלא יתעסק בדברי תורה – שכולן חיים'; ועל אלו חיים מדובר? על חיים טהורים ונקיים… שאף אם עד הנה היו חיי האדם ההיפך מן הרצוי, אף על פי כן, בכל פעם, ובכל תקופה, יכול לקבל על עצמו עול תורה, ואז יקויים בו דברי התנחומא הנפלאים (פרשת תבא סי' ג): 'מה המים אין העולם יכול לעמוד בלא הם, ואדם מטהר עצמו בהם, כך אין העולם יכול לעמוד בלא תורה, והתורה מלמדת את האדם היאך יטהר'…

והנה אמרו (שמו"ר לג, ח): 'תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה והלך להתעסק בדברים אחרים (!!!) אפילו לאחר כמה שנים, הוא מבקש לחזור, אינו בוש, מפני שאומר – לירושת אבותי אני חוזר'.

ואת זה העתקתי לך, בעבור תדע כי לעולם לא מאוחר, ותמיד אפשר לשוב ולחזור אל השיעורים שקבלנו כבר על עצמינו ובצוק העיתים נזנחו – ולחדשם. וכבר ידעת, שעיקר ההצלחה בלימוד הוא, שקובעים את עצמם מעט ועוד מעט, יום יום, עד שיזכה לאוצר בלום של תורה גדושה – "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" (משלי יג, יא), וכאמרם ז"ל (ויק"ר יט, ב): 'מי שפיקח אומר, הריני שונה שתי הלכות היום, ושתי הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה', וכך צריך להתנהג למעשה, שבכדי להגיע לידיעת כל התורה כולה, קובעים שיעורים רבים בכל חלקי התורה הקדושה – מקרא, משנה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, תוספתא, מדרשים, הלכה וכו', ובשאר ספרים [מלבד הלימוד הקבוע לעיונא בבית אולפן דאורייתא דכל חד וחד בכל אתר ואתר], ולומדים היום מעט, ולמחר עוד מעט, עד שברבות הימים והשנים מתקיים "וירא מנֻחה כי טוב" (בראשית מט, טו) – זו התורה. "ואת הארץ כי נעמה" – זו התורה (ב"ר צח, יז).

וכאשר האדם מנהיג חייו בצמידות לקנין התורה הקבוע – זה ממש מצילו מקשיות עורף של פריקת עול מלכות שמים, שמסית לזה השטן היצר הרע בתכלית, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (שם כב, טו): 'אם בא יצרך להשחיקך – שמחהו בדברי תורה'; והעיקר בזה הוא ההוספה, לא מבעיא שלא ליפול ממה שכבר קיבל על עצמו, ואף אם כבר נמאס ואין שום חשק – צריך להיות עז ותקיף כנגד עזות דסטרא אחרא של היצר, וגם לזה צריך תפילה [כאשר נדברנו כבר זה זמנים טובא, שאין דבר שאין מועיל לו תפילה, ומאידך, אין דבר שיועיל בלי תפילה], שיהיה חקוק בדעתו, שמבלי תורה הוא ריק וניעור מכל וכל, ואף מנקודת קדושת היהדות [פשטות יודישקייט], יכול ליפול אם לא תהיה לו קביעות בתורה, שאז אין לו שום תבלין כנגד היצר הרע, הרע מאד, ובפרט בדורינו – דור יתום ואומלל, שהנסיון כה גדול, והתאוות פרצו חומות מגדלי, קדימה בשעטת סוסי הסטרא אחרא ושפעת הקלגסים, וממש נשמעות לאזניו ונראות לעיניו, ונמצאות ממש אצלנו ועל ידינו, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, לסתום העינים וכל החושים מחיזו דהאי עלמא שפילא, ולטבול במי הדעת הזכים של תורה נעימה וחביבה כזו, והיא תפקח לנו את עיני שכלנו הקדוש להיות צופה במרכבה העליונה כביכול, להביט תמיד רק על השם יתברך ואור האין סוף ברוך הוא, הגנוז בהתורה הקדושה, ונתגלה לעמלי תורה.

וצריך להיות קבוע בקבלה חזקה כל כך בקביעות שאנו קובעים לעצמנו, עד שנגיע למצב כזה שנאמר כדאמרי אנשי – "שיתהפך העולם", ולא יעבור עלי יום אחד בלבד מבלי להתעסק מעט או הרבה מכל דבר שאני מוכרח לעשות, ואפילו אם אני עיף ויגע, מוכה וחבול רוחנית ונפשית, ואין אתי יודע עד מה, אין לי חשק, אין מח, קשה הבנה, אבל אהיה עקשן – "כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג, יח)!

ולמה הדבר דומה? לחולה הנוטל תרופות, והמה מרות עד למאד, האם בשביל מרירותן ימנע הנבון מלבלען חיש קל?! כן הדבר בלימוד התורה הקדושה, אף שהיא במהותה העצמית מלאה עריבות, ידידות נעימות זיו לאין ערוך, "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא), אולם מחמת שהאדם חטא, פגם ועות – קלקל לעצמו את כח ההרגשה וההבחנה, ונתקיים בו (ישעי' ה, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר", וכבה אור עין הרגשתו בנעימות אמריה של אצולה משחק – אורייתא קדישתא. ואדרבה! בתחילה מרגיש אלף טעמי מיתות בכל צעד ושעל, כי כל ההתחלות קשות (מכילתא).

ושאל את עצמך, האם בשביל זה יברח אדם מהתבלין היחיד שנתנו חכמינו ז"ל כנגד היצר הרע – אֵם כל המחלות?! הלא לשוטה ייחשב! ואם חושש על נפשו שלא תאבד לנצח ומתמיד בעקשנות עצומה בלי שום טעם, ולא אכפת לו שבינתיים עובר מה שעובר עליו, כי נפשו מרה לו עד למאד, אבל הוא מסתכל על מצבו כמו שהוא נמצא בחוץ תחת גשם שוטף והוא מתחבא תחת מטריא [שוּרֶעם], ומנסה להציל בגדיו הנקיים מגשם זלעפות.

והנמשל – היא התורה הקדושה שמצלת לא מגשם תמים, אלא מחיצים משוחים מפלחים לב וכליות, מזריקה אכזרית של אבנים גדולות ובליסטראות, העפות ומתגוללות מכל צד ומאיימים להטיל על האדם חדלון מות רוחני, מיתה משונה, אומללות נצחית ללא תקומה רחמנא ליצלן.

ותדע אחי, כי אין אלו דברי מליצה גרידא ותיקון סופרים, כי אם האמת לאמיתה, ואין אמת אחרת אמיתית הימנה. כי רק לימוד התורה, דף גמרא יומי, פרק משניות יומי, שיעור שולחן ערוך יומי, פסוקי תנ"ך יומיים ושאר לימודי קודש יום יומיים, הם אלו אשר מקדשים את האדם ומצילים אותו מן הרע. ומי שיש לו דעת כלשהי, ויש לו חשק לברוח מן הרע, מרגיש חובה בנפשו לקיים את כל זה, וזה ממש אכפת לו, ונוגע עד פנימיות עומק נפשו, ועד שלא גמר את טרף חוקו הקבוע, דומה עליו כמי שעדיין לא אכל ושתה היום כלום, שהוא זוכר זאת היטב היטב, ואין צריך לעוררו ולהזכירו, כי הוא רעב וצמא בפשיטות – בלי הסברים. וכשם שהוא במזון הגוף, שהוא מזון עובר וכלה לפי שעה, כן צריך להיות, ויותר מכך – במזון הנשמה, שצריך כל כך להיות 'שייך' לזה, עד שזה ממש 'ירדוף' אותו – צריך לגמור, מחוייבים לסיים, אין זמן לבטל… ומכל שכן לעסוק בתענוגים אסורים וכו' חס ושלום.

ואפילו הכי, למרות שבאמת מוטלים על כתפנו חיובים רבים לאין שיעור, מתוך אחריות ותביעה עצומה, בכל זאת צריך להזהר מליפול אל תוך זריזות דסטרא אחרא, שאינה אלא בהלה סתם, כי צריך לזכור תמיד, ולשנן את מאמרם ז"ל (אבות ב, טז): 'לא עליך המלאכה לגמור'. כמו שרואים בהנהגת העולם, שכאשר פורצת אש שריפה בבית, וצריך לברוח ולהציל את הרכוש, ולסחוב מתוך הלהבות חפצים רבים ככל האפשר, אז נארע דבר זר – שמחסרון ישוב הדעת במצב שכזה, ומחמת הבהלה תופסים להציל מה שאין צריך, ומרוב טירוף השעה מזניחים את הדברים היקרים באמת, ונותנים להם להשרף באש המלחכת וכו', שזו התוצאה למעשה אדם מבוהל שאינו יודע מה עושה. וכן הדבר ברוחניות, שאם אין ישוב הדעת, לא תיתכן עבודת השם נרצית ומקובלת. אבל מאידך, כמו כן צריך לזכור סיפא דמתניתין – 'ואי אתה בן חורין להבטל הימנה', שצריך לעשות ולעשות בלי להביט כלל אם אני מצליח או לאו, אלא לידע דבר אחד – יש לי חוק, יש לי עבודה, ואת זה עלי לסיים.

וכד איירינן ועסקינן בהאי סוגיא דתיובתא סגייתא, ותריצנא בתיקוני עונות, וכבר אמורה מילתנו למעלה אודות ההוספה דתורה, שהיא המביאה לידי תשובה בחילא סגי, מן הראוי לחזור על מה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כה, ל): 'אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים. לשנות פרק אחד, ישנה ב' פרקים' וכו'. ובפשיטות, כשאתה מתעורר על העבר, ומתחיל לתנות: "או וי! מה יהיה?! איך מתקנים את כל הימים שעברו בחושך? איך אגרום שאוכל להבטיח לנפשי חיים עתידיים של קדושה, טהרה, דביקות, אהבה ויראה בהשם יתברך הטוב"?! ובאה התשובה: "הוסף"! לְמַד עוד ועוד"… שים לבך, וערוך חשבון נפשך: איך השנים חולפות ואנכי מתקדם בבגרותי, בכל שנה אתקרב אל מיתתי, ועוד לא סיימתי אפילו פעם אחת את הש"ס בבלי, ואף איני יכול להעיד שאני בקי במסכת אחת על בוריה, ואין לי שום ידיעה אמיתית בחלק אחד מחלקי התורה, כדבעי למהווי, ועוד, הרי בזמן הזה שהייתי יכול ללמוד עוד ועוד, ולהשלים את עצמי באמרת אלו'ה צרופה, בטלתיו כהנה וכהנה בכל מיני שטויות והבלי הבלים ממש, ואיך ארים פני כנגד ה'? "וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ" (איוב לא, יד).

ועל כן, כשאדם משתדל ללמוד בדרך של 'הוספה', בדרך של עוד ועוד, זו היא תשובה, זו היא התקרבות. כי מתאמץ יותר מרגילותו, ומכתת את עצמו ואת רצונותיו, כי כידוע ונראה בחוש, שכל דבר שאין רגיל אצל האדם, הרי זה בא לו בקושי עצום גדול מאד, ועובר עליו מה שעובר עד שנהפך אצלו לרגילות קדוֹשה ולטבע שני. וזו כל סיבת הקושי הגדול שיש למי שנכנס בעבודת השם, ובפרט מי שהיה שרוי עד הנה בגשמיות ובחומריות, שאזי הדרך שמראין לו התרחקות, ובעצם זו היא תכלית ההתקרבות [ואין כאן מקומו להאריך בנקודה זו, וראה שוב במכתב דשבוע פרשת יתרו, וד"ל].

ברם, כאשר אדם מראה, איך שהוא מוכן ומזומן לתרום מעצמו קצת, יותר ממה שהסכין עד כה, אז כנגד זה זוכה, שהשם יתברך עוזרו ומסייעו להוסיף עוד ועוד. ואעתיק לך מאמר נפלא מהזוהר הקדוש (תרומה קסו.): 'פתח רבי יוסי ואמר, "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג). "כי נר מצוה", כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. "ותורה אור", מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא עלאה דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא, אשתכח דכלא דא לדא אצטריך, אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא, זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא. "ודרך חיים תוכחות מוסר", ארח חיים לאעלא ביה לעלמא דאתי, אינון תוכחות דמקבל בר נש, לאעדאה גרמיה מארח ביש, ולמיהך בארחא טבא'… עד כאן לשון הזוהר הקדוש. ושמע מינה תלת:

א. גודל מעלת קיום המצוות, שעל ידן אנו מקבלים כביכול נרות מאירים, להאיר לעצמנו לעולם הבא.

ב. גודל מעלת עסק התורה, שהיא האור, שעמו נאיר את הנרות הללו, כי נר בלי אור אינו כלום, ואור בלי נר אינו כלום.

ג. אדם המקבל מוסר ותוכחת, לו יש דרך טובה להכנס בה לעולם הבא, על ידי שבזה העולם פונה מדרך רעה [עבירות ושטויות] לדרך טובה [מצוות ומעשים טובים].

ואיתא במדרש דפרשת השבוע (שמו"ר לו, ג): 'ראה היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהן. וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע, הוא נכשל. משל למי שעומד באפילה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב נופל בו, הקיש פניו בקרקע. למה? שלא היה בידו נר. כך הדיוט, שאין בידו דברי תורה, מצא עבירה ונכשל בה ומת, שכן רוח הקודש צווחת (משלי ה, כג): "הוא ימות באין מוסר", ואין מוסר אלא דברי תורה, שנאמר (שם ד, יג): "החזק במוסר אל תרף", למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה, והולך וחוטא שנאמר (שם ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום, משל למי שעומד באפלה ונר בידו, וראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל, למה? על שהיה בידו נר, שנאמר (תהלים קיט, קה): "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי", וכן (משלי ד, יב): "ואם תרוץ לא תכשל", וכן (שם כ, כז): "נר ה' נשמת אדם", אמר הקדוש ברוך הוא: יהא נרי בידך ונרך בידי, ואיזו נרו של הקדוש ברוך הוא? זו תורה, שנאמר (שם ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור"'. עד כאן לשון המדרש, השייך לדברינו עתה.

ואם תתבונן היטב בדברי המדרש הנפלאים האלו, ותשווה אותם אל דברי הזוהר הקדוש שקרינו קודם, תבין היטב איך שהתורה הקדושה היא ממש סיוע כנגד האפילה הגדולה ביותר של זוהמת טומאת התאוות והעוונות שאורגים למולנו מסך המבדיל של חושך עצום, ומשרים עלינו עלטה כבידה, ואפילה סמיכה מאד, אשר על ידי האפילה הזו מצא אבן ונכשל בה – מרמז על היצר הרע הנקרא בפי חכמינו ז"ל בכמה מקומות 'אבן' (עי' סוכה נב. וקדושין ל:). מצא ביב נופל בו – הן העבירות הקשות והמרות, אשר זוהמת צחנתן מסחרת ומסרחת ממש כמו ביב של שופכין. הקיש פניו בקרקע – מרמז על פגם אמונה, כנודע (עי' פרדס רימונים שכ"ג פי"ט, ולקו"ה חזקת קרקעות ה"ב). ועתה שים לב למילים הנוראות של המדרש: "למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה, והולך וחוטא", כי דין גרמא דאס'יראה, שורש כל רוע העבירות, כי מי שאינו לומד תורה, מוחזק לו שיחטא, רחמנא ליצלן.

ואם כן, גם כאשר אנו מתקנים החטא, עלינו לטפל בשורש גרמא בנזיקין שלו, ואם סבת החטא היא העדר התורה, מחסרון מוסר [שכדברי המדרש היא התורה בעצמה, כאמרו: 'ואין מוסר אלא דברי תורה'], אזי כשאני רוצה למלא את החלל הריק שנוצר מחמת החטא, אמלאנו באותו דבר שחסר בי קודם, און איך פיל מיך אן מיט נאך גמרא, נאך משניות, נאך שולחן ערוך, נאך זוהר הקדוש, נאך חסידישע ספרים וכו', שאז יתקיימו בי דברי חכמינו ז"ל הקדושים (מנחות קי.): 'כל העוסק בתורה, אין צריך, לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם'.

וכשם שהתורה מנקה עון וחטאת, כך היא משמרת האדם שלא יבוא שוב למה שכבר נכשל בו, וכבר ידעת, שאין 'סגולה' יותר גדולה להתמדה בתורה אלא אהבת ה' [כדאיתא בתנחומא פרשת נח (סי' ג), הידוע], ואז מתקיים באדם שרוצה לשמור על עצמו הפסוק (תהלים צז, י): "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע". אֹהֲבֵי ה' – אלו שלומדים תורה בעמל ויגיעה, שִׂנְאוּ רָע – יזכו לקבל את השנאה העזה ביותר אל החטא החמור הנקרא רע, הוא ואביזרייהו, ותוצאותיו הקשות והמרות, ולאוהבי ה' האמיתיים הללו, דבקי תורת ה', אין שום שייכות לדבר שהוא היפך הקדושה, המרחיק דביקות ה' – ה' ירחם מעתה.

וכבר דברנו מזה, שהתיבה 'חטא' הוא מלשון חסרון, כמו שכתוב (מ"א א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים" ופירושו: – חסרים מן המלוכה, ואילו תורת ה' תמימה היא המשלימה זאת, כל מה שהיה נקרא עד הנה 'מיתה', סטרא דמותא, טומאה, אבדון, נהפך להיות חיים וטהרה. כי התורת חיים היא מחיה את לומדיה ומקיימיה ועושה אותם כברעה חדשה. הבה ונשנן לעצמנו את דברי המדרש – "אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום". עמוד והתבונן והשתומם אם בעל נפש אתה – אלו מילים נוראות… ראה איזו הבטחה נפלאה מבטיח השם יתברך ללומדי תורתו. ולמי הדברים מכוונים? לא לנו? הרי קיימא לן (קדושין סו.): 'הרי כרוכה (התורה) ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד'; התורה מתאימה לכל אחד, בכל מקום, בכל זמן ולכל נפש, אין מישהו שיכול להתנצל ולטעון, איני יכול ללמוד כי איני מבין, כי יש דרגות רבות בלימוד, יש הרבה מה ללמוד, יש הרבה סוגי לימוד – מקצועות רבים, עד שכל אחד יכול למצוא איזו דרך בתורה הקדושה השייכת לשורש נשמתו, שעל זה אנו אומרים 'ותן חלקנו בתורתיך', שלכל אחד יש חלק בתורה, וכידוע. כי העיקר הוא – אַ בִּי נָאר לֶערְנֶען! ואז נזכה שגם אנו נהיה מאירים בכל מקום, ובאיזה מצב שרק לא נהיה, מבחינת עולם שנה נפש – לא נכשל לעולם.

ובזה נבוא לביאור הפסוק (תהלים יט, ח): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", התורה הקדושה יש בה שלימות ותמות, ובכוחה להשלים את מה שנחסר על ידי החטא, והיא משיבה חזרה את הנפש שנאבדה ונסתלקה על ידי הפגם.

והנה בפרשת השבוע קרינן (שמות כז, כ): "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", ויש לפרשו באופן נפלא על פי דברי הזוהר הקדוש שהזכרנו מקודם, כי התורה הקדושה היא בחינת הלהבה וההארה של הנר מצוה, והשם יתברך אומר לצדיק שבדור שלומד תורה, שהוא בחינת משה, [כמו שאמרו (שבת קא:): 'משה שפיר קאמרת'], "ואתה תצוה את בני ישראל", תצוה הוא מלשון צוותא והתחברות, "ויקחו אליך" שיתקשרו עם הצדיק בתורתם ובתפלתם, "שמן" מרמז על התורה והחכמה כידוע (עי' זוהר הקדוש ויקרא לד.), וכן מובן מהמדרש על הפסוק. והשם יתברך מבקש, שזאת התורה שאנו לומדים תהיה מקושרת עם נקודת צדיק יסוד עולם – מדת יסוד, קדושת יוסף הצדיק, שמירת הברית קודש בטהרה, ולהיות נזהרין ביותר בנקיות המח, שזהו "שמן זית זך", ואז יהיה "להעלות נר תמיד", שנזכה להדליק ולהאיר את הנר הקדוש והטהור שיאיר לו בזה ובבא, והוא רחום יכפר עון, שאף אם לא כיוונתי בזה אל האמת, אבל 'בדרך רמז, קען דאך יעדער איד זאגען', כפי שהיה שגור בלישניה דמרן מהר"א מבעלזא זיע"א.

והעיקר, שנזכה להכניס הדיבורים הקדושים של תורה ומוסר בלבבינו, שעל ידי זה יתנקזו כל חדרי הלב, כדי שנוכל לעבוד את השם יתברך עבודה תמה ונקיה, מתוך אהבה ושמחה, ולא אמנע מלהזכירך שוב את אשר כבר הסכמנו והחלטנו יחדיו פעמים רבות, כי כלינו לזכור זאת תמיד – אשר לכל עצה של עבודת השם, צריך לצרף את עצת העצות 'תפילה', שהיא האמונה שיש בכל דבר, לשון המשכה וגידול [כלשון ה'אוהב ישראל' (פרשת נח): 'אמונה מלשון "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בהשם יתברך, ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות'].

ועתה חברי היקר, חביבי אשר כנפשי – "הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא, שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ (איוב ה, כז), כי ברית מושרשת ביסוד, ואורייתא בתפארת, וספירת התפארת למעלה מן היסוד. ונקודה זו מופיעה בפירוש בספרי חסידות של קדמונים, להורות לאדם הנלבב, "אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהלים קיב, א), ולבו שבור ומשובר מהימים הקודמים שבימי חורפו ונערותו, אז כששכלו היה קטן ודל, ועברו לא זך כל כך – ידע נאמנה, כי אם יעסוק בתורה הקדושה בהתמדה ובשקידה, ויחזיק עם מדת אורייתא בתפארת, שהיא מדה גבוהה מיסוד, ומשם ימשיך תיקונין עילאין ביותר לפגם מדת היסוד, רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, בבחינת מה שאמרו בירושלמי (ר"ה דף כא.): 'אמר להן הקדוש ברוך הוא: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם'.

… היקר! קח את עצמך בידיך, זכור הנקודה הנדברת, שהעיקר איז פאדערן פון זיך מער ווי פריער, בחינת מה שדרשו חכמינו ז"ל על הפסוק (מלאכי ג, יח): "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" – 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד'; כי כאן הוא גילה התאמצות יתירה, ובזכותה נקרא 'עובד אלקים', וכביאור התניא (לקוטי אמרים פט"ו): 'והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא, משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים, מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה', על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני'.

חזק ואמץ כל הימים אשר אתה חי על פני אדמת הקודש, לסגל לעצמך גדוּלוֹת של נצח, ובנה נא לאבינו שבשמים ארמונות פאר והיכלי מלכות רוחניים וזכים, על ידי כל נקודה ונקודה של טוב. ואז אשריך ואשרי חלקך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.

מנאי ידידך וידיד נפשך, אוהבך בכל לב ונפש באמת, בעומק ובפנימיות דורש שלומך ורוצה בטובתך בגו"ר, מעתיר בעדך כל הימים.

הה"ש

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 009 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר כי תשא את ראש בני ישראל, יום לאחר שושן פורים ת'הא ש'נת נ'וטר ז'מן.

לכבוד האברך החשוב מאד, היושב בפנימיות חדרי לבבי לטוב כל הימים, החפץ ומשתוקק להסיר מעליו עול היצר הצר הצורר ולקבל על עצמו מחדש עול מלכות שמים באהבה וביראה, ולילך עם הפסוק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), הלא הוא ידיד נפשי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש – לעשות רצון קוננו וחפץ צורנו בשלימות …., ….., ה' יעזרך על דבר כבוד שמו יתברך, שתזכה באמת להכיר מצבך בזה העולם, ולהתיישב היטב היטב בדעתך, מה מי ואימת, מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, והכל מתוך שמחה וחדות לב, ורצון אמיתי, ולא על ידי יסורים וחלאים רעים ונסיונות, אלא מתוך הכרה ברורה, מזוככת ומזוקקת בידיעה האמיתית שיש ממציא כל נמצא, והוא לבדו נמצא, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך שמו, ותזכה שיאיר נרך – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז), ליאור באור השם יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ויזרח באור בהיר, אף גם תזכה להטיב מטובך לאחרים למען כבוד שמו יתברך.

הנה כבר עברו עלינו בטובה – ימי השבועות דשובבי"ם ת"ת, ועתה נמצאים אנחנו בעיצומם של ימי ההכנה ליום הפורים הקדוש והנורא, ובדין הוא שנלך מחיל אל חיל, לא להזניח מאחורינו את כח ההתעוררות וההחלטה – 'צוּ זַיין אַיין אֱמֶתְ'ן עֶרְלִיכֶער אִיד' (להיות יהודי כשר אמיתי), ואדרבה! עיקר השלימות הוא, להתחזק ולהתעודד בימים 'פשוטים'. כי כל יום שיש בעולם הזה, יש כנגדו יום למעלה, כמובא בזוהר הקדוש. ולכל יום שעובר יש תפקיד מיוחד, כי אין שום יום אשר הוא מיותר בחיי האדם, ולא יהיה בו איזה טוב מסויים, ואף שלעיתים הטוב הזה גנוז ונסתר, ולכאורה הוא נראה חשוך ואפל עם אפרירות שגרתית, ועלטת הטרדות המייגעות ומשברות רוחו של אדם מתפשטת, עד שלפעמים נדמה שכדאי לחכות לאיזה יום אחר שיבוא, כי עכשיו על כל פנים, אי אפשר לעבוד את השם, אלא שעוד יבואו ימים טובים אשר ישכיחון ממדעי את הרע שאנכי חש בו עתה, ואז מבטיח אני, אתחיל הכל מחדש שוב.

והמציאות מראה, שזה הוא פירוש פשוט לדברי חכמינו ז"ל הקדושים (אבות ב, ד) – 'אל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה', כי אין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי שהוא שמח היום שמח למחר (תנחומא שמיני סי' ב), לא תמיד ישנן הזדמנויות שנקרות מאליהן, אשר עמהן ירגיש טוב, אלא שעל האדם לייצר את ההזדמנויות השמחות, כי עמלו הן.

ואם זכיתי וחולפת ועוברת במוחי המחשבה – שכדאי לשוב עם כל הכח לתורה ולעבודה, אסור לדחוף את ההתעוררות הלזו ליום אחר, מוכשר יותר, מתאים יותר, כי אין יותר מתאים מהרגע הזה שהנך עומד בו! "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד), אין שום מרחק, לא קיימת כל הגבלה ולא מתחם תוחם על האור האלוקי, הארת גילוי השכינה, כי הרשות נתונה לכל אדם, והיכולת היא ביד כל יציר נוצר, ובפרט עם בני ישראל הקדושים, אשר נשמתם אצולה ונמשכת מתחת כסא הכבוד, חלק אלו'ה ממעל ממש, להמשיך על עצמו בכל רגע שימצא, ובכל מצב שיהיה בו, ומכל מקום שיהיה נתון בו, ומכל השלכה שיהיה נשלך אליה, אור נפלא כזה, אור הרצון וההשתוקקות, אור של "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). והכל בתנאי שהאדם 'יתן את עצמו', ויחשב חשבונו של עולם מתוך שיכיר את מקומו כראוי.

ויש לומר, שזה רמזו לנו חכמינו הקדושים במתק לשונם (ערכין כד.): 'אין להקדש אלא מקומו ושעתו', שאין האדם יכול לקדש את עצמו ולהמשיך על עצמו התעוררות והתחזקות הארה לעבודת השם, אלא כל אחד ואחד במקומו ושעתו הוא, כי הרבה פעמים בני אדם מתאוננים, באמרם, אוי, אם הייתי דר במקום פלוני או שהייתי שרוי במצב אלמוני, או שהייתי חי בדור הזה והזה, ואם הייתי מסוגל לקום בשעה הזו, או אילו היו עתה הימים האלו והאלו, אז בודאי גם אני הייתי מסוגל לעבוד את השם, אך מה אעשה, כי איני מסוגל עתה, לפי מצבי ובמקום זה וכו', אך זו טעות, כי אם השם יתברך הועיד אותך לתפקיד הרם והנישא שתהיה נעשה מרכבה לשכינה דוקא במקום זה, ודוקא בשעה זו, מה לך להתחכם ולומר, שאתה רוצה דווקא בזמן אחר ובמקום אחר, "אין להקדש אלא מקומו ושעתו".

וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך, בלימוד התורה ובעסק התפילה ושאר ענינים שבקדושה, כי תמיד ימצא האדם תירוץ ותשובה על כל יום ויום, והסבר הגון מדוע היום אינו יכול ללמוד וכו', ואם יתבונן קצת יהיה נבהל להיות נוכח איך פטר את רוב ימיו ושנותיו רק עם תירוצים ואמתלאות, השם ירחם! על כן …. נ"י, שים לב היטב למה שקורה פה, וראה "אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד), ואיך שהעולם הזה מטעה אותנו מאד, ומסובבים אותנו באף. ומאידך זכור תזכור מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.): 'בא ליטהר – מסייעים אותו'; והתנאי היחיד הוא, שיהיה 'בא ליטהר', שיבוא! וכבר יקבל סיוע עליון שבודאי מועיל, ואסור להסתכל על שום בלבול ומניעה בעבודת השם, רק להתקדם הלאה, כמו במלחמה שאין מתחילים להתייאש מחמת האבידות בנפש וממון, רק חותרים הלאה – למגר את אויב העם, וכך הוא גם ברוחניות חיות אלוקות, שמתגברים מי שמתגברים כדי להפרידו מקרבת ה', ועליו ללחום עמם, וכדאיתא ב'חובות הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה'): 'ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו'.

וגם במלחמה זו אסור להסתכל על שום דבר, רק על המטרה הסופית, על העיקר שבעיקרים, שכל ישעי וכל חפצי הוא שאזכה סוף כל סוף לחטוף טוב אמיתי ונצחי ככל היותר, מתוך תוקף הרוח סערה של זה העולם השפל, להציל כמה שיותר מהשריפה הנוראה, מלהבות המדורה הענקית שבוערת – מדורת התאוות, 'דָאס בְּרֶענְט, דָאס פְלַאקֶערְט', (זה בוער, זה מתלהט) אבל סוף כל סוף יש לנו את הכח להציל הון רב מהבל – עין לא ראתה.

כי כל דיבור ודיבור של קדושה, כל מחשבה והרהור של טהרה, כל מעשה של טוב, עולה בכוחו וחזקו פי אלף מכל הרע, ואדרבה! תבוא אש הקדושה ותנצח את אש התאוות, על דרך שפירשו את הפסוק (במדבר לא, כג): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש"; ואם תסתכל בצורה כזו על כל ה'הלוך ילך', בודאי סופך שתזכה לנחול נצחון מוחץ בַּקְרָב העקוב מדם על נקודת הקדושה של ישראל שגנוזה בך, שהבעל דבר הרשע רוצה לבלעה חיים חס ושלום.

והנה חכמינו ז"ל אמרו (ברכות יז.): 'לעולם יהא אדם ערום ביראה', היינו להיות פיקח העומד על נפשו להמציא כל מיני המצאות [פטנטים בלע"ז] כנגד הבעל דבר, היינו דווקא באותם הענינים שהנך מבחין שבהם ידו על העליונה, והוא מצליח בכל פעם לרמותך ולהטעותך, דווקא בהם תתמקד לנצחו חזיתית, ותהיה כיעקב אבינו שאמר (בבא בתרא קכג.): 'אחיו אני ברמאות'…

ועתה התעורר נא ללמוד עמי בהתעוררות מה שאעתיק לך מדבריו הקדושים של המגיד הגדול והקדוש מוהר"ם מטשערנאביל זיע"א, אשר רשום בכתב אמת עלי גליון ספרו הצח – 'לקוטי תורה', וזו לשון קדשו: 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' (ברכות ל:), להבין, הלא כתיב (דברי הימים-ב יז, ו): "ויגבה לבו בדרכי ה'"?! והאיך יאמרו חכמינו ז"ל להתפלל בהרגשת כובד המח? – אך הענין הוא, כי עיקר הדבר תלוי במח, כמאמר (עירובין מא.): 'גופא בתר רישא גרירא' – אם במוחו ומחשבתו רק ביראת השם כל היום, אזי בנקל הוא להתפלל בלי מחשבות זרות. אך מי שאינו שומר מחשבתו ומוחו, יש לו מבלבלים בתוך תפילתו, לכן צריך קודם תפילתו לשום לב על הכובד שמרגיש במוחו, ויעשה תשובה במוחו, לקבל על עצמו שיחזיק את מוחו תמיד, ואז יכול לעמוד ולהתפלל אחר כך בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", בהרגשות רוממות א'ל. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (שמות ל, יב) – מלשון חסרון, כמאמר הכתוב (במדבר לא, מט): "לא נפקד ממנו איש", דהיינו מה שהוא פגם וחסרון במוחו, ישא אותו על ידי הכנסת תשובה במוחו, "ונתנו איש כופר נפשו" לה' בפקוד אותם", דהיינו מה שיהיו בבחינת חסרון הוא שיהיה לו תיקון, וכן בכל שעה ושעה אחר שהסיח דעתו מה' יחזור מיד לאחורו, וישוב בתשובה שלימה; עד כאן לשון קדשו.

הראית דרך בתפילה? תיכך כשתקבל על עצמך קודם תפילתך שמעתה הנך מחזיק מוחך תמיד בקדושה, זו עצה לכוין בתפילה, והם דברים נוראים ונפלאים.

וממנו נקח עוד לעבוד את ה' אלקינו, כאשר נשפיל לסיפא דקרא, למה שסיים הצדיק מטשערנאביל באמרו: 'וכן בכל שעה ושעה אחר שהסיח דעתו מה' יחזור מיד לאחורו, וישוב בתשובה שלימה', וזאת תהיה תורת ההתחזקות, כאשר יהיה ברור לנו כיצד והיאך צריך להיות דבוק בהשם הטוב תמיד, שאת זה אפשר לקיים בנקל כאשר אדם מנצל את כח הדיבור שלו, לפתוח תמיד את הפה ולדבר להשם יתברך, שאז הבעל דבר לא יוכל לו לאדם, כי כל רצונו הוא שהאדם יהיה "כתית למנחות", – 'צוּבְּרָאכֶען אוּן צוּשְׁטִיקֶעלְט, צוּפַייפְט אוּן אִינְגַאנְצֶען צוּטִפִּשְׁ'ט' (שבור ומחותך, הרוס ומטופש), והכל בכדי שסוף כל סוף האדם יהיה "למנחות" – לך תנוח, לך תתייאש, אל תנסה להתקומם.

אבל כאשר אדם עושה "כי תשא את ראש", הוא דווקא מרים ומנשא את ראש בני ישראל שבו, "לפקודיהם", לחסרון שלו, הוא מהפך הכל אל הטוב הגמור, ועושה מהכל תפילה חדשה, עתירה יותר נאה ויפה, ואז הבעל דבר לא 'ירויח' מזה כלום, אזי הוא יחדל לגמרי מהאדם, כי כל כולו של הבעל דבר – היצר הרע, הוא רק דמיון העומד חוצץ בין אדם לקונו, אבל שוב – זה אך ורק דמיון, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (פסחים פה:).

וזה לשון הספר הקדוש הנ"ל, בפרשת תרומה, באמצע דבורו, וזו לשון קדשו: 'ויש בחינת (דברים לא, יח): "ואנכי הסתר אסתיר", שאין לו דביקות גדולה בבחינת "לנוכח" [כדפירש שם לעיל מינה, עיין שם], רק בבחינת נסתר, שמאמין באמונה שלימה שאית אלו'ה עלאה בעלמא, רב ושליט ומשגיח, אבל אינו משיג דביקות עצום, ויש לו מחשבות זרות, אל יתרפה ממלאכתו, ויאמין ששם גופא בבחינת "הסתר אסתיר", גנוז בה בחינת "אנכי", ויתחזק עצמו על כל פנים, לפי מדריגתו, בענין שידבר דיבורים בבחינתו הוא, ואל ישית לבו לעצת יצר הרע אשר לו מראה דמיונות איך שהוא רחוק מאד מה', וכבר אבדה תקוותו חס ושלום, כי לכן נקרא היצר הרע – מסית ומדיח, שמלבד שמסית האדם להטות מדרך הישר, עוד זאת הוא מדיחו במה שמראה לו גודל התרחקותו אשר אין לקרב, אבל זאת תורת האדם, להתחזק עצמו לפי מדריגתו באמונה נסתרוּת, ואחר כך יזכה למדריגות צדיקים', עד כאן לשון קדשו, שממש מאיר עינים, ופותח לנו דרך כבושה איך לחזק את עצמינו, ולדבר תמיד להשם יתברך – תמיד תמיד, בבחינה שהאדם נמצא בה, והעיקר שיהיה באמת בפשיטות בחינת (תהלים קמה, יח): "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת".

ועיין עוד בספר הקדוש הזה, במה שכותב בפרשת נח, ומבאר לפי דרכו בקודש את הפסוק (בראשית ו, טז): "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ", וכשמבהיר את הבחינה של "תַּחְתִּיִּם", כותב בזה הלשון הקודש: – 'הנה תחתיים היא מדריגה התחתונה, שמדבר דיבורים לפני ה' בהכנעה, אף שהוא מונח עדיין בתכלית העביות, מכל מקום הוא עומד ומבקש על נפש החנונה, שישיב לו את החלק אלו'ה ממעל שאבד על ידי עונותיו, ויאיר לו החשכות ויטהר את גופו, וזהו "תחתיים – לזבל", שדוחה על ידי זה הפסולת והעביות והחשכות, ובחינה זו נקרא (תהלים קב, א): "תפלה לעני", עד כאן לשונו לעניננו.

וכתב שם במקום אחר (דף לב ע"ב בליקוטים): 'אפילו נחש כרוך (אחריו) על עקבו לא יפסיק (ברכות ל:) – דהיינו אף שהיצר הרע מתגבר עליו עד מאוד ומבלבלו, אף על פי כן יראה שלא יפסיק מלהניח דבקותו, ואל יסוג אחור לבבו חס ושלום, כי ברגע אחת יוכל לדלג הכל, ויאיר לו החשכות'; עד כאן בינתיים. ומענין לענין באותו ענין, מן הנחוץ לדפדף עוד בספר הנ"ל (בדף נח ע"ב) וזו לשון קדשו שם: 'צריך לצעוק להבורא ברוך הוא, בכל מקום שהוא, "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), אפילו הוא בתכלית השפלות, הבורא ברוך הוא רואה אותו, וצריך לצעוק בלחש, ומעט להגביה קולו'. עד כאן לשון קדשו.

והעיקר להכניס את הדבורים הקדושים האלו היטב היטב בלבך לידע שהם שייכים אליך, ואתה צריך לדעת אותם, ולזכור תמיד מאי דכתיב (תהלים קלט, יב): "גם חשך לא יחשיך ממך וכחשיכה כאורה", וכתיב (מיכה ז, ח): "כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ועיקר השייכות שאפשר שיהיה להשם יתברך הוא רק על ידי דיבור התפילה, כי דיבור הוא לשון התחברות, כמובא במשנה (כתובות יג.) – 'ראוה מדברת', ותפילה הוא מלשון קשר, שבזה האדם מדבק את עצמו בהשם יתברך. וצריך להאמין, שכל דיבור היוצא מפיו יש להשם יתברך נחת רוח מזה, ומעלה שעשועים חדשים בכל פעם.

ושמעתי פעם בדרך מליצה על הפסוק (דברים ל, ג): "לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שלא יחל את הדבורים שלו, בזה שמחשיב אותם, ואינו מבטלם בענוה פסולה לומר: 'אה! המה סתם דברי חולין', אלא שמייקר כל דיבור שזוכה לומר לפני השם יתברך, ומאמין שיש לו יתברך נחת רוח גדולה, ותענוג עליון כביכול מזה, אזי זוכה שבאמת "כל היוצא מפיו יעשה", שיזכה לקיים את כל דברי התורה הזאת, וכל מה שמבקש מהשם יתברך ימים ושנים שיזכהו לעבדו בלב שלם, ועובר זמן רב ואינו רואה ברכה בעמלו, סוף הכבוד לבוא, שיזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד).

ורבינו הקדוש מביא בספר הקדוש 'נועם אלימלך' פרשת בראשית (באמצע הדיבור הראשון) בזה הלשון: 'ולזה צריך התאמצות יותר, להתפלל תמיד להשם יתברך ברוך הוא, שיהיה בעוזרו לבל יפרידו היצר הרע מדביקות הבורא. כי טבע האדם, שעלול הוא במחשבותיו בעניני בעסקי העולם הזה'. עד כאן לשון קדשו.

…. היקר! עיקר הבעיה של אנשי דורינו היא, שהם מסלקים את הדיבורים חוצבים להבות אש הללו לצד, ואומרים שאינם שייכים לדורות שלנו, ואם היה האמת כך, מדוע רשמו רבותינו הצדיקים את תורתם על פני הכתב? כי הלא אם עיקר הדיבורים היו רק לדורם ותו לא מידי, היה די בכך שאנשים שומעים הדיבור בשעה שנאמר, ודי להם, ואמאי יגעו וטרחו בטרחות נוראות לרשום ולהדפיס כדי שיתבדר שמעתתא דילהון בעלמא, ויהיה נתפרסם מקצה העולם ועד סופו, ולמשך כל הדורות כולם?! אלא על כרחינו נצטרך להסיק כי ידעו כל אלו הצדיקים האמיתיים, שיהיה בעולם …. נ"י ועוד נפשות, ולהם צריך להכין דיבורי אמת ואמונה שיהיו מלובשים בכל מיני לבושים שונים, ולצורך זה המשיכו השגות עליונות של גילויי אלוקות נאדרים בקודש, בכדי שגם אנשים שרחוקים מהם בבחינות עולם שנה נפש – יוכלו להחיות את נפשם בבחינת (משלי כה, כה): "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק", בדברי תורתם המאירים ומחיים נפשות ב"שִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" (שם כו, טז), והיה גלוי וידוע לפניהם שאם בדור האחרון יהיה איזה יהודי פשוט, כמונו היום, שיהיה לו לב טהור בלי שום ליצנות, יזכה לשוב אל האמת והאמונה בתשובה שלימה, ולהכיר מחדש את מי שאמר והיה העולם.

ועתה הסכת ושמע מה שאמר רבינו משה חיים אפרים מסאדילקוב זיע"א, בספרו הקדוש 'דגל מחנה אפרים' (בהפטרת תצא), וזו לשון קדשו: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'" (ישעי' נד, א). כי אמר אדוני אבי זקני זללה"ה [מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א], כי כל התפילות עושים פעולה בעולמות העליונים ולפעמים בקצה הארץ, וסמך על פסוק (תהלים יב, ט): "כרום זלות לבני אדם" – 'אלו דברים שעומדים ברומו של עולם' (ברכות ו:), שנעשה מזה דברים נוראים ברומו של עולמות, ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפלתן, לכן מזלזלין בהם. וזה "רני עקרה לא ילדה", כנ"ל, כי "רבים בני שוממה", פירוש, התפילות אשר אתה סובר שהם שוממים עושים פעולות גדולות, יותר מראייתך הגדולה"; עד כאן לשונו.

וידוע ומפורסם מה שפירש הצדיק הקדוש הנ"ל בפרשת וארא, על ענין התפילה שעיקר שלימותה לכאורה להתפלל עבור השכינה ולא על עצמו, ואומר שם, איך היו מפרשים הפסוק [דלקמן] בימי זקנו הבעל שם טוב הקדוש, וכך ממשיך בביאור הפסוק (שמות ו, ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם", נַאֲקַ"ת ראשי תיבות: – א'ל נ'א ק'רב ת'שועה, והיינו סתם תשועות כל אחד לפי מה שצריך לו, והוא הצעקה עצמה אשר מצרים מעבידים אותם וצועקים עבור עצמם, ואף על פי כן לגודל רחמיו וחסדיו של השם יתברך, שהוא רחמי גו רחמי, הוא מקבל אפילו תפילה וצעקה עבור עצמם, ואמר וגם אני שמעתי" וכו'. עד כאן די לענינינו.

ובזה לימד הצדיק הנפלא הזה זכות מחודשת על דורנו אנו, אשר כל מיני ענינים שהם בבחינת 'מצרים', מסובבים אותנו תמיד, על דרך מאמרם ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל הגלויות מכונים על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל'; כל הגליות – היינו עניני התרחקות מהשם יתברך, כי היאך יכול אדם לבקש על גלות השכינה, כשהוא עדיין נמצא בכזו גלות – שאינו מרגיש כלל את גלות השכינה, ועל דרך האמור, שעושה מזה בעצמו תפלה, כי זה בעצמו מעלה את השכינה, וכמו שמסיים שם הרב הקדוש הנזכר: 'אבל אני שמעתי זה, כדאיתא, שכל ההרגשות שבאדם – החיות הוא המרגיש, והחיות הוא משורש חיות לכל החיים, ואני שומע ומרגיש כביכול צער השכינה הקדושה, וזהו "ואזכור את בריתי", שהוא השכינה כביכול. וממילא ימולא חסרונם בגשמיות גם כן כנ"ל והמשכיל יבין'; עד כאן לשון קדשו.

והנה התארכה היריעה בהעתקת הדברים הללו, והגיע עת לסכם הנקודות, שנקח מהן לעובדא ולמעשה, ואלו הן:

א. תמיד, ובכל הזדמנות ומצב, יכולים לשוב אל ה'.

ב. בכל פעם צריך להתחזק ולדבר דבורים לפי בחינתו.

ג. אפילו כאשר אדם מונח בתכלית החשכות – הדיבור מאיר לו.

ד. צריך להתאמץ לעסוק בתפלה – כתריס בפני היצר הרע.

ה.אף שאין רואים בעין ישועה, לידע כי נעשים דברים נוראים מכל תפלה, לעילא ולעילא – עין לא ראתה.

ו. עיקר התפלה בדורותינו, הוא בפשיטות על מה שחסר לו, וה' כבר עושה עם זה מה שעושה.

זו היא התמצית של המאמרים שהעתקתי בינתים, כדי שנזכה לידע מה היא עבודת השם תמה, וכאמרם ז"ל (תענית ב.): 'איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה', אשר האוחז בה תמיד – לבו ישכן בטח.

ועוד נבא להביט בדברי אלקים חיים וקיימים, חקוקים עלי ספר ביד אומן פדגוג מרן המגיד הגדול והקדוש מטשערנאביל זיע"א בספרו הקדוש והנורא 'מאור עינים', וזו לשון קדשו (בפרשת השבוע) באמצע דבור: 'אמר מורי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב, א), על דרך משל, שהמלך ביום שמחתו הכריז, שכל מי שצריך דבר אל המלך, כל מה שחסר לו איזה דבר, ינתן לו מגנזי המלך. והנה נקבצו ובאו כל איש ואיש, זה שואל מחסורו וזה שואל מתנות אבנים טובות וכדומה. לכולם צוה על ידי שלוחיו להנתן מבית גנזי המלך. והנה איש אחד חכם ועני, ולא שאל שום דבר, רק שיניחו אותו לדבר בכל יום ויום עם המלך בעצמו, ועל ידי זה כל טוב לא יחסר לו, כי כלום חסר מבית המלך? אמנם, אותן האנשים קבלו על ידי שליח, והשליח של המלך יש לו גבול על תפקידו, ולא יכול להוסיף דבר, מה שאין כן המלך בעצמו, אין קצה לאוצרותיו, והכל בידו. וכן האדם העובד בבחינה זו דהיינו שכל בקשתו וחפצו רק שיניחו אותו לדבר עם המלך, אזי כל טוב אדוניו בידו. וזהו "תפלה לעני" – רצה לומר, התפלה שהיא ענייה, שאינו מבקש דבר, והיא עוטפות כל התפלות (עי' זוהר בלק קצה.), ומפרש הוא, שמתפלל שלפני ה' ישפוך שיחו, שידבר עם המלך בעצמו זו כל מגמתו. ונמצא זה דבוק בבעל הרצון יתברך שמו'.

ולזה כדאי להתאים ולצרף עוד דיבור קדוש ועליון מאותו צדיק אשר כתב לן המאור עינים בליקוטיו הקדושים (עי' במאור עינים, דפוס חדש, עמ' רכט, טו"ב): 'אמר הבעל שם טוב, נשמתו בגנזי מרומים – "ובקשתם משם את ה' וגו' ומצאת" (דברים ד, כט), משם דייקא, במקום שהוא, באיזה מדריגה שיהיה, משם תמצא את ה' אלקיך, ויוכל להתדבק בהשם'; עד כאן לשונו הקדוש.

ומשם נשוב אל הנקודה שכבר הוזכרה למעלה בשם רבינו ה'דגל מחנה אפרים' זיע"א בענין קבלת התפלות והבקשות, דהנה עוד כתב הצדיק הקדוש בעל מאור עינים בספרו על אגדות הש"ס הנקרא 'ישמח לב', וזו לשונו (ד"ח עמ' שלב, טו"א): 'אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב), שהכתוב מלמדנו דעת, שאף אם יראה [האדם] הרואה, שהתפלל על איזה דבר, ולא הועילה תפלתו, אל יתייאש מלהתפלל עוד, אלא יקוה ויחזור ויקוה, כמו שכתוב בש"ס (גטין נז:), כי אין לך תפלה למטה שאין עושה פרי למעלה, ועליהו לתרופה. וצריך לבטוח בה', ולחזור לבטוח ולהתפלל, עד שתרד התשועה למטה. עד כאן לשונו.

*

ועתה נעבור לדבר על עוד נקודה השייכת לפרשה זו, והיא 'קדושת שבת קודש' שהשם יתברך נתן לנו אותה בתורת מתנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת י:): "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג) – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם', שאז מתגלית הדעת דקדושה, לדעת שהשם יתברך מחדש את עולמו ומנהיגו, ולבדו ימלוך נורא. ועם המצוות של שבת קודש – השמירה והזכירה, ראוי לנו לשמוח עד אין קץ, שאף אם אנו כמו שאנו, מכל מקום, זוכים אנו להעיד על יחודו ואחדותו, אשרינו מה טוב חלקנו.

ותדע, שאז הוא הזמן המוכשר – 'אַז מְ'קֶען זֶעךְ מִיט כַאפֶּען צוּ דִי קְדוּשָׁה' (שניתן לתפוס את עצמו ולהכלל בקדושה) – אני ה' מקדשכם – דבר זה נתגלה בשבת קודש, וכל יהודי – בכל מצב שהיהיה בו, יכול לתפוס את עצמו וליישב דעתו היטב היטב: היכן אני בעולם?! מה קורה עמי?! כי שבת היא מלשון תשובה – "ושבת עד ה' אלקיך" (דברים ד, ל), שביתא ונייחא מכל וכל, ובפרט מהיצרין רעין והרהורין בישין, כשמגיע שבת קודש יש כח ליהודי לזנוח את כל השטויות וההבלים שלו ולהכנס אל תוך הקדושה.

כי כידוע, וגם כבר דברנו מזה פעמים רבות בעל פה וגם בכתב, שעיקר חסרון החטא העצום הוא בעצם פגם האמונה, שהרי השם יתברך נמצא פה, ואיך אפשר לחטוא חס ושלום כנגדו, להמרות פי לנגד עיני כבודו יתברך אשר צופיות בכל הארץ?! נמצא, שבכל עבירה ופגם יש חסרון באמונה.

וכשם שזה שורש וסיבת החטא, כך עיקר התיקון על החטא הוא תיקון האמונה הנפולה, היינו תיכף כאשר אדם מגיע למסקנה שהתרחק מאור השם, ועל ידי זה הפסיד לו ולכל העולם כולו, וביותר כשמגיע להשגה והכרה ברורה שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך הטוב והמטיב, ושהכל ברא לכבודו, ואז מתמלא בושה עצומה כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, עד שממש אוכל את עצמו מרוב בושה, עליו אמרו בגמרא (ברכות יב:): 'אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (יחזקאל טז, סג): "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה' אלקים"'.

והבושה היקרה הזו, היא כי הוא מתבייש מעצמו, על עצם זה שהייתי מסוגל לחטוא כנגד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולכן עושה תשובת המשקל, ומתחיל להכניס בדעתו היטב היטב בחקיקה ורשימה חזקה את ה' אלקים אמת, ומשתדל לחזק את עצמו באמונת אומן בחיזוק חזק – הנה, הנה הקדוש ברוך הוא! הנה הוא פה! הנה הוא שם! הנה הוא בכל העולם כולו! 'אוֹיף יֶעדֶער טְרִיט אוּן אוֹיף יֶעדֶער שְׁרִיט' (בכל צעד ובכל שעל), בכל תנועה ותנועה – שם אלופו של עולם גנוז ומסתתר.

וכל זה הוא סוד קדושת שבת קודש – חיזוק אמונה, המשכת מוחין נקיים – "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שיודעים שיש השם יתברך, וזה מונח אצל האדם שקורין 'אַוֶועק גִילֵייגְט', בפשיטות כזו, כמו שברור לו עצם המצאו ועצמיותו. זוהי הקדושה הכי גדולה, זהו עצם הקדושה. ואם מקבלים את השבת קודש עם הקדמה כזו, ובמחשבות התבוננות אלו, זוכים שהשבת קודש תפעל את פעולתה, וממשיך המשכה רוחנית באדם למשך כל ימי השבוע, וזה מועיל ועוזר וסומך שלא יפול במשך ימי החול אל עונות ופשעים, וכל מיני פגמים חס ושלום.

כי כל ענין החטא נמשך מעזות דסטרא אחרא – שמתגבר להחציף ולהמרות פי קדשו יתברך כביכול, חס ושלום, ולפרוק עול מלכות שמים ממנו, ולעומת זאת, בשב"ק נתגלה אור נפלא ונורא כזה, שאז מעלים כל דברי הרשות אל הקדושה בבחינת 'קדש עצמך במותר לך", שאף כאשר מותר לך שיהיה בקדושה, קדושת שבת. אשר זו היא עזות דקדושה המבטלת את העזות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (נחמיה ח, י): "כי חדות ה' היא מעזכם", מעזכם לשון עזות, והכל בא מחדות ה', מחמת שאנו שמחים בו יתברך.

והגע בנפשך, ואף צייר בציור עמוק ונכון, בן אובד לאביו אשר אחרי זמנים טובא הוא שב לחבק חיקו, איך גדלה ועצמה שמחתו עד למעלה ראש, ואיך הוא נתון בגדלות המוחין וברוממות הדעת, כך צריך שתהיה שמחת נפשנו ביום השבת קודש, שאף אם אמנם הוא זמן של תשובה, חשבון הנפש, קידוש וטיהור האברים והמח – אף על פי כן הכל בשמחה עצומה, ממש כאותה פגישה בין האבא להבן לאחר שנות ניתוק רבות, וכדוגמת 'כמשוש חתן על כלה', שאומרים בפיוט הנהדר דלכה דודי.

ובטח כבר ידעת, מה שמובא בספרי קודש, שהזמן של ערב שבת, ובפרט לאחר חצות, כד עיל שבתא (כאשר נכנסת השבת), הוא מיועד בשביל תשובה מתוך בֹּשֶׁת, כדאיתא בפרי עץ חיים (שער השבת פרק ג): 'בסוד שנים מקרא ואחד תרגום אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואחר כך בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר "יתפרדו כל פועלי און". שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת'; עד כאן לשונו. וירבה בבכיה ובהשתוקקות: אהה! אדנ'י אלהי'ם, 'גִיוַואלְד גֶעשְׁרִיגֶען' (הזעקה היא אדירה), איך יכולתי? איך הייתי מסוגל… לחטוא כנגדך?! וכגודל הצער והמרירות העצומים [לא עצבות, חס ושלום כהוא זה, כי אם לב נשבר אמיתי] על מיעוט הקדושה שבו, כך יבוא לשמחה של שבת, שמחה של "קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), אהבת ה' שבוערת ולוהטת בכל העצמות, ואז מקבלים קבלות טובות ועושים התחלה חדשה, כי הרי כל ענין שבת הוא סוד התחדשות, שהשם ברא את העולם ושבת בשבת – שזה מורה על חידוש העולם, ועל זאת אנו מעידים בשבת, ואנו נעשים כביכול שותפים לו יתברך בבריאת עולמו. השמת לבך להתבונן במאמר חכמינו ז"ל זה – היתכן כזאת או הנשמע כמוהו, שילוד אשה חומרי וגשמי "נעשה שותף" להקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו! אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

ועל כן אנו באים ואומרים בפתחא דהאי יומא דנשמתא את מזמור קז כתקנת מורינו הבעל שם טוב נ"ע – "הודו לה' כי טוב" וגו', הכולל בחובו את כל הארבעה שצריכים להודות, שבפרטיות זה עובר על כל יחיד ויחיד, כל ההרפתקאות הנפשיות שלו, כל ההתרחקות מאלקות מלובש בלבוש אחר, בקטרוג אחר. וכאשר האדם סוף סוף מתנער מכל אבק החול. ויך את המצרי (שמות ב, יב) – להכות את כל הצרות והמיצרים. ויטמינהו בחול – להשאיר את הכל כנותר פיגול בימות החול, 'זִיךְ אָפְּלָאזֶען פוּן אַלֶעם גַשְׁמִיּוּת, פוּן דִי גַאנְצֶע שְׁמוּץ' (לנתק את עצמו מכל הגשמיות ומכל הזוהמא). ואז מגיעים לאור הבהיר של שבת קודש. וכאשר עומדות רגלינו בשער הטהרה של שבת קודש, ים הזוך הנפשי אנו פותחין ומודין – הודו לה' כי טוב. כי הנה אלו גאולי ה' שזכו לגאולת הנפש שמגיעים למסקנה שהשם יתברך טוב, שטוב השם לכל, שטוב השם לכל, שלכל יהודי יש לו מקום שמור אצל השם יתברך. נקודה זו מאירה בשבת קודש שקדושתה קביעא וקיימא, הקדושה שמקבלין בשבת לא מתבטלת ונתונה להמרה על ידי כל ירידה שבעולם. כי בשבת קודש מגיעים כלל עם מקדשי שביעי להשגה – "יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם" (ממנחת שבת), שהמקבלים של המתנה הנפלאה הזו של שבת קודש, מגיעים להכרה בנותן המתנה שזה העיקר שבכל העיקרים לידע את השם יתברך.

…., ….! 'קוּק נָאר אָן וָואס כְּלַל יִשְׂרָאֵל פַארְמָאגֶען! – דִי לֶעכְטִיגֶע שבת קודש' (ראה נא והתבונן מה שרכשו כלל ישראל – השבת קודש המאירה),  וזה מגיע בכל ששה ימים, ותמיד יכול יהודי לקפוץ על ההזדמנות, שאז השמחה שורה בכל העולמות.

ואיתא בפרשת השבוע – "כי תשא את ראש" (שמות ל, יב), תש"א ראשי תיבות א'ת ש'בתתי ת'שמרו (שם לא, יג), ונותנים מחצית השק"ל, ראשי תיבות: ש'בתון ק'דש ל'ה' (שם לא, טו), כדאיתא בספר הקדוש 'דמשק אליעזר' (פרשת השבוע). וראה עוד בספר הקדוש 'צמח צדיק' (פרשת נח), וזו לשון קדשו: "הנה עיקר זמן התשובה הוא בשבת, כמו שכתבו הספרים הקדושים, כי שבת ראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'שוב. וכמו שבארנו: שבועת ה' ת'הי ב'ין ש'ניהם, ראשי תיבות שב"ת, על דרך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"; עד כאן.

וידוע מה שאיתא בספרים הקדושים, כי בשבת קודש יש עליה לכל התפילות יותר מבחול, כי אז עיקר שלימות עליית מלכות דקדושה [ובפרט בקדושת כתר דשבת קודש].

ועל כן צריך להתאמץ ביותר להתפלל התפלות של שבת בכונה עצומה ובשמחה, וממש למסור את הנפש על זה אף אם זה הולך קשה מאד, צריך להתאמץ ולבקש על זה את השם יתברך, כי נעשין מזה שעשועין עילאין ממש, וכל העולמות בנייחא. ויש אתעוררותא סגייתא (התעוררות גדולה) מאד של עת רצון חזק ותקיף, ויכולים לפעול הרבה פעולות לטובה – אותות ומופתים על ידי התפלות והסעודות של שבת. כי כך הרי איתא בזוהר הקדוש (ח"ב סג:), דכל שיתא יומין מיניה מתברכין. ועל כן צריך מאד מאד לשמור על הזמן בשעות היום והלילה של שבת קודש.

וידועה האימרה מהקיסר הצרפתי נאפוליון, שאמר שהוא אוהב למעט בשינה כי אז אינו מלך. והבן, איך בכל רגע של שבת מאיר אור הגדול, ויש לשמוח ולהתענג על השבת קודש. ואף בגשמיות נצטוינו להרבות בפשיטות באכילה ובשתיה, אכלוהו היום, כל מה שאוכלים בשבת קודש אין הולך להחיצונים. וצריך להיות 'דֶערְהוֹיבְּן' (מרומם) בשבת קודש. ולזכור, שברגע שאני מסיח דעת משבת קודש איני מלך חס ושלום. ובהאי יומא דשבתא עלינו לקדש את שלושת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה ולהעלותם להשם יתברך.

מחשבה – הוא על פי מאי דאיתא במכילתא על הפסוק (שמות כ, ט): "ששת ימים תעבד" – וכי איפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים? אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה וכו', עיין שם. ואף שעל פי הלכה הרהורים מותרים, אך שלימות שמירת קדושת השבת היא כאשר האיש הנלבב מסיר את כל העובדין דחול ממחשבתו, ותהיה מנוחתו מוחלטת לגמרי.

דיבור – אסור לדבר מעניני חול, הוא על פי מאמרם ז"ל (שבת קיג.:) על הפסוק (ישעי' נח, יג): "ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; ובזוהר הקדוש (ח"ב רה:) מחמיר מאד בזה, עד שגזר אומר לכללו להמפטפט בדברים בטלים בין מחללי שבתות רח"ל, וז"ל: 'כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא, וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה, ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ולאשתדלא באורייתא. האי יומא איהו יומא דנשמתין, דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין, בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן, תשבחתא דנשמתא'.

(כיון שנכנסים עם הקדוש לבית הכנסת, אסור לעסוק אפילו בצורך בית הכנסת, כלומר אפילו בצרכי רבים, עם היות שבחול מבטלים התפלה עליהם, אבל בשבת אין השכינה מתתקנת בעשיה או בדבר גשמי אלא ברוחני, כי הוא יום של הנשמות, לכן אין לעסוק אלא בדברי תשבחות של פסוקי דזמרה, ותפלת יוצר דמיושב ותפלת העמידה וקריאת התורה, כמו שראוי לבני ישראל לעסוק בשבת, ומי שמשתדל בדברים אחרים שאינם צרכי מצוה, וכל שכן בדברי הבלי העולם שהם חמורים יותר, זהו אדם שהוא מחלל את השבת, לכן אין לו חלק בעם ישראל, שני מלאכים ממונים על זה הדבר ביום השבת, והם שמים ידיהם על ראשו, ואומרים: 'אוי לפלוני שאין לו חלק בהקדוש ברוך הוא'. ועל כן בשבת צריכים להשתדל בתפלות, שירות ותשבחות של הקדוש ברוך הוא ולעסוק בתורה. היום הזה, הוא יום שהנשמות נהנות בו ממקורם שבבינה, לפי שאז מתעטר צרור של הנשמות – שהוא היסוד דבינה – על ידי התשבחות שמשבחים להקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה הנשמות מקבלות שפע ממנה, כי כל חשקם להתקשר וליהנות מן מקורם שבבינה, על כן משבחים ישראל בתשבחות והוא מה שהנשמה משבחת להקדוש ברוך הוא – עפ"י מתוק מדבש).

וצא ולמד מה שכתב על זה גברא קדישא דשבתא – רבינו הקדוש רבי חיים מטשערנוביץ זי"ע בספרו הקדוש 'סידורו של שבת' (שורש א, ענף ג, עלה א), שמצטט את מאמר הזוהר הקדוש הלזה, ומעורר מאד לנהוג על פיו, (וראה שם עוד בשורש ב, ענף א, עלה ב).

ואמנם, כל הדבורים הקדושים והטהורים שהיו בוקעים מפה קדשם של צדיקי הדורות, ונחקקו בספרים רבים לאין מספר, היו נשמעין, נזכרים ונעשים בשבתות הקדושות בהתעטף נפשם בסעודות מלכא עילאה קדישא, כי אז מאירה שלימות הדבור, כידוע.

וענין 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול', הוא גם רמז להתאמצות להתפלל בכונה ביותר בשבת, 'אַז דִי דבורים וָואס מְ'רֶעדְט צוּם אַייבִּישְׁטֶער זָאלֶען זַיין לֶעכְטִיג' (שהדבורים שמדברים להשם יתברך יהיו מאירים)].

ומעשה – זה פשוט, כל הל"ט מלאכות האסורות בשבת, ויש גם ענינים המותרים מן התורה, אבל אסורים משום עובדין דחול. כי בשבת קודש הכל להשם! 'אַלְץ אִיז אַנְדֶערְשׁ' (הכל זה אחרת), וכן מצווים אנו לאכול לשתות ולשמוח, כי אז מתקנים ומבררים הכל לאדוננו יתברך שמו בכח קדושת השבת העילאית. וכן עיקר היחוד הקדוש הוא בליל שבת קודש, כמובא (משנת חסידים, מס' ערבית דשבת פ"ג) בענין ראשי תיבות הפסוק (שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את השבת" וכו'. כי אז כח להתגבר על היצר הבהמי, ושיהיה הכל בקדושה ובטהרת המחשבה.

*

וצריך שתדע, כי שבת הוא תיקון גדול מאד לחטאות נעורים, היינו לכבד השבת ככל יכולתו, ולהתאמץ בזה [אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע (ביצה טו:), פורע לשון פריעת חוב, שכל החטאות נקראים חו"ב כידוע, וכשמקדשים קדושת היום כראוי, הוא יתברך בעצמו פורע את החו"ב, היינו שמשיב בתשובה עליונה – אשרנו מה טוב חלקנו!], ולשמוח ולשיר זמירות, ניגונים ופיוטים בריבוי גדול. וכן להקדים הכנסת שבת, ולהוציא את השבת בזמן יותר קצת. ולהתנהג כל השבת בצורה ההולמת את בית המלך בכל תנועה ותנועה.

והעיקר, שבשעת הסעודות של שבת – יש להן הכח שיש לתעניות, וכדאיתא במדרש תנחומא (בראשית סי' ג): 'כבוד שבת עדיף מאלף תעניות'. והנה תענית מחלישה את הדם והחלב, ונתמעטין בשביל תשובה. וסעודת שבת קודש מגבירה הדם והחלב בעבור תשובה מאהבה, קדושת השבת וכו'.

וידועים דברים הקדושים דמרן הגה"ק בעל הבן איש חי זי"ע – שהתורה שלומדים בשבת, שוה פי אלף (!) מכל ימות החול, וכבר נאמר הרבה בשבח עסק התורה בשבת. ואז אין לאדם תירוצים שהוא טרוד, כי היא שביתא ונייחא מכל, אין טלפונים אין סידורים – בלתי ה' לבדו.

ומה ערבה השעה, כאשר יושבים בלילות שבת בפרט בחורף או בבוקרו של יום – שעות שעות, ולעמול ולגרוס בתורת חיים, בין במקרא, בין במשנה, בין במדרש, בין בגמרא. וכבר ידעת גודל מעלת מי שזוכה לגרוס דפים בזוהר הקדוש [ובמיוחד דרבי שמעון בר יוחאי זי"ע נקרא 'שבת' (עי' זח"ג קמד:)], ובפרט בשבת קודש שאז מאיר עליו אור עליון חזק מאד, וכן להתעסק בספרי חסידות, שביותר מועילים כאשר הוגים בהם ביום השבת קודש, כי הם בסוד מלכות גילוי אמונה, הארת שבת קודש.

ובכלל, ראה להשתדל להיות כל השבת מורגל ברציפות רוחנית, וכל שיחך ושיגך יהיה בדביקות גמורה באלקים חיים ומלך עולם ברוך הוא. וזה דבר שכל יהודי יכול לפעול בנפשו – כמובן לפי דרגתו, ולא רחוקה היא. כי השבת הרי נתונה בתורת מתנה לכל ישראל, ולכל אשר בשם ישראל יכונה יש חלק באור השבת.

ואיתא בספר הקדוש 'אהבת שלום' (פרשת חוקת ד"ה ויאמר), שכל אדם מישראל יש לו חלק בקדושת שבת קודש, כי בעת אמירת ישראל "נעשה ונשמע" זכו לשני כתרים, ומשה זכה לאלף אורות, וכשעשו ישראל העגל נאבדו מהם שני הכתרים, וממשה נאבדו האלף אורות, ולא נשאר רק חלק אחד מני אלף, בסוד א' זעירא דויקרא. אמנם, משה לא חטא שיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקדוש ברוך הוא משלים אותם אליו מהכתרים של ישראל, שנאבדו מהם. ומשה נוטלם להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה ומקבל האלף אורות שנאבדו ממנו ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז הוא נוהג טובת עין עמהם ומחזיר לישראל חלקם, היינו הכתרים, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, ומשה שמח בחלקו'; עד כאן לשונו [וזה מובא כמה פעמים בכתבי האריז"ל, (עי' בספר הלקוטים בפרשתן)]. ואגב, הספר הקדוש אהבת שלום, כמעט כולו מדבר מקדושת שבת, אשרי האוחז בו וחי לעולם.

ונמצא, שחטא העגל [שגם עליו אנו קורין בסדרא דילן], נתקן בכל ערב שבת, כי מחזירים הכתרים שקבלו ישראל בעת מתן תורה על אמרם נעשה ונשמע. ולכן כאשר נכנסת שבת קודש צריך לקבל על עצמו אור קבלת התורה מחדש, והכל בדרך קבלת עול, אף שאין מבינים ומשיגים כלום, אף על פי כן צריך שיהיה נעשה ואחר כך נשמע. ובשבת קודש זוכים לזה. אך פשוט דהכל תלוי כפי מיסת ההכנה שהאדם מכין את עצמו לכבוד שבת קודש, וכמעשהו בחול בהכנה דרבה, כך יהיה מעשהו בשבת בזכות קבלת אור קדושת היום.

אבל הט אזנך ושמע, ושים לבך היטב אל הדברים הקדושים שאעתיק לך עתה, ואבקשך מאד שתתבונן בכל תיבה בישוב הדעת ובעיון המחשבה, אף שיתארך מעט ויהיה גם מורכב משהו, אך הריוח שיהיה לך מקנין זה הוא גדול, כי יסודות גדולים נשנו כאן.

וכך הם דברי ה'שפת אמת' הקדוש בפרשתינו (שנת תרמ"ג) בקטע השני (השייך לדיבור הראשון), וזו לשון קדשו: 'ומורי זקני ז"ל (הוא בעל החידושי הרי"מ זי"ע) פירש, "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). לידע, כי הקדושה היא רק בעזר אלקי. ועל זה מבקשין (בעמידת מנחת שבת): 'יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם', עד כאן דבריו זכרונו לברכה. וזה הוא דעת שדבוק בשורש הקדושה הבאה מהשם יתברך. ויש לומר בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לב, כו): "מי לה' אלי". הגם כי היו כולם קדושים. אך מי שהיה בו דביקות עצום. והקדושה היה אצלו לשם שמו יתברך בלבד. לא היה יכול לשלוט בו מגע חטא כלל. לכן (שם): "ויאספו אליו כל בני לוי", שהוא רמז לדביקות והתקשרות הדעת כנ"ל.

וענין השבת הוא באמת סייעתא דשמיא כמו שכתוב (תהלים כ, ג): "ישלח עזרך מקדש", כענין נשמה יתירה הבאה לאיש ישראל (ביצה טז.). כענין ששמעתי מפי מורי זקני ז"ל (החידושי הרי"מ) על המדרש (תנחומא תשא טז): "ככלתו לדבר אתו" (שמות לא, יח), אחר שלמד משה רבינו ע"ה ארבעים יום שכח מה שלמד עד שנתן לו במתנה. ופירש על פי לשון הגמרא (מגלה ו:): 'יגעתי ומצאתי'. וְשֵׁם מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת לא ביגיעה (עי' סנהדרין צז.). אבל הענין הוא כי אין יגיעת בשר ודם כדאי להפיק רצון והארה משמים. רק שהשם יתברך סידר כן, שעל ידי היגיעה ניתן לו במציאה ומתנה. וזה שכתוב "ויתן כו' ככלותו לדבר". שכל היגיעה עמד לו שתנתן לו במתנה עיין שם, ודברי פי חכם, חן.

וכן הענין בשבת קודש, שנקראת מתנה טובה (שבת י:), שכפי היגיעה בימי המעשה נותנין לו עזר וסיוע של קדושה בשבת קודש. אכן כתיב (שמות כ, ט): "ועשית כל מלאכתך", שבודאי מי שעובד השם יתברך בכל כחו, מקבל השבת אחר כך בשלימות. וזהו הרמז 'שבת מעין עולם הבא' (ברכות נז:), שכמו כן כל יגיעת עולם הזה הוא כדי להשיג אחר כך בעולם הבא בעזר אלקים. וכמו כן מתקיים בשבת.

וזה הרמז 'נשמה יתירה', כלומר, שאינו לפי עבודת העובד, רק שבמתנה ניתן לו יותר מכפי עבודת האדם. וחכמינו ז"ל הוסיפו (מכילתא לשמות כ, ט): 'שיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה'. הוא על ידי השתוקקות והרהורי תשובה כשבא השבת קודש. ומצטער על מיעוט הכנה מה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת. יוכל להיות כאלו כל מלאכתו עשויה. וכמו שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים בתשובה קודם הסתלקותם מן העולם. וכן כתוב בספרים, שערב שבת קודש יום מוכן לתשובה; עד כאן לשון קדשו של ה'שפת אמת זצוק"ל.

וכאן למדנו התחזקות גדולה, שאף על פי שהאדם לא השכיל לנצל את כל ימי השבוע כדבע למהוי – להכין את עצמו לקראת המלך ביום שמחתו, שבת קודש, אף על פי כן, יש לו הזדמנות, ובכוח צערו העצום בערב שבת קודש על זה, יוכל לקבל את השבת בתורת מתנה בסיוע עליון שלא כפי שמגיע לו, וזה כפי דברינו לעיל, שהאי יומא איתער מלעילא, שהאדם יכול למשוך על עצמו התעוררות עליונה בשעתא חדא וברגעא חדא, זה הוא הרגע של מעלי שבתא, מנחה של ערב שבת קודש – להתעורר אז מאד מאד, בתשובה עילאה אליו יתברך בחילא סגי, ובכוח זה 'אַרַיין גֵיין אוּן הֵיכַל הַמֶלֶךְ אַרַיין מִיט אַ פַארְשְׁמָאלְצִינֶעם אַרְבְּל' (להכנס אל היכל המלך פנימה עם שרוול משומן), כלשון של 'פַארְצַייטִישֶׁע חֲסִידִים' [כביטוי שהיה שגור בפי חסידי קמאי]…

ומענין זה אני מוכרח ממש לשוב להראותך קטע נוסף נפלא מאד מהספר הקדוש הנ"ל, (בפרשת יתרו תרל"ו, ד"ה 'בפסוק'), אחר שמדבר ממעלת המכין את עצמו כדבעי בששת ימי החול, ומהחסרון של זה שאינו מכין את עצמו, כותב בזה הלשון: 'אף על פי כן, כשבא שבת, ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת. ועל ידי זה שבין בתשובה מאהבה לבוא לקבל הארת השבת. ועל זה איתא בזוהר הקדוש (חיי שרה קכט ע"א): 'בעלי תשובה – בשעתא חדא וברגעא חדא' מתקנין הכל. ועל ידי אותו התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים. לכן נאמר "ועשית כל מלאכתך". שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול'; עד כאן לשונו. וזה ממש מה שדברנו קודם.

ודעת לנבון, שכל אחד צריך להסתכל על עצמו היכן הוא אוחז, שים לבך באמת למציאות בה הנך שרוי, הפק נא לקח מכל אותן השבתות בהן לא הרגשת שום אור… ולעומת זאת, הזכר היטב בכל השבתות שחשת והרגשת בהן איזו התקרבות, והיה לך מה שקורין 'אַ דֶערְהוֹיבֶּענֶע שַׁבֶּת' (שבת מרוממת), ומזה תסיק, מה גדל כחו של זה שזוכה לחשוב בכל משך ימי השבוע, שהנה הנה הוא עתיד תיכף להראות פניו לפני ה', ומיד החל ממוצאי שבת משתוקק הוא אחר השבת הבאה, ופיו מלא כל מיני בקשות: "רבונו של עולם! הטעימני נא טעם שבת קודש, בצל כנפיך תסתירני ואור השבת תאיר עלי, ונועם השבת תנעימני" וכו'. ובכל יום מששת ימי המעשה משקיעים איזו תפלה על שבת, בסוד אמרם ז"ל (ביצה טז.): 'מחד שביך לשבתיך'; שהחל מיום ראשון כבר מכינים את עצמם לשבת, כמעשה דהלל ושמאי, וככה זה גם ברוחניות.

ואזי כשמגיע יום שישי, והאדם מקדים לילך למקוה, וטובל את עצמו לכבוד שבת בשמחה גדולה, שעל ידי זה שורפים את כל הקליפות על ידי המים החמים שבמקוה של ערב שבת קודש, ותכוין, כשאתה טובל לכבוד שבת קודש, שאתה נהיה ממש כבריה חדשה – חפצא אחרת, לא אותו אדם שמקודם, ואז כשאדם מחדש את עצמו כבר נמשך עליו אור השבת קודש, וכדאי להתוודות בתוך המקוה בינו לבין קונו חרישית ובמחשבה, ואז 'שבירתן זו טהרתן', ולבו מתרונן בדבקות ובהשתוקקות אחרי השם יתברך בבחינת (שה"ש א, ד): "משכני אחריך ארוצה". ואף אם הוא מרגיש שאין לו שום שייכות אל הקדושה, והוא בלתי טהור לחלוטין לפי בחינת ירידתו ועלייתו, יזכיר לעצמו מה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה הקדושים (שהש"ר א, לה) על הפסוק (שה"ש א, ה): "שחורה אני ונאוה" – 'שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת'. כי זה לא זה… איני אותו אחד שחטא – 'אַיין אַנְדֶערֶער זַאךְ אִינְגַאנְצֶען' (דבר אחר לגמרי), כי נולדתי מחדש ממש.

ואיתא בשער הכוונות להאריז"ל (דרושי סדר שבת, דרוש א', ענין כוונת הטבילה): 'דע! כי צריך האדם לטבול שתי טבילות זו אחר זו. והאחת היא להפשיט בגדי החול של הנפש. והשנית היא לכבוד שבת לקבל התוספת'; ומזה למדים היאך נזכה לעזוב ולזרוק את כל הבגדים הצואים שנדבקו בנו במשך כל ימות החול ולהמשיך על עצמינו קדושת שבת קודש. ויכול כל אחד מאתנו להתחזק ברצונות וכיסופים חזקים להתקרב להשם יתברך. ובכח המים החמים של המקוה דערב שבת קודש נשרפות כל הקליפות הטמאות ונוגה נכללת בקדושה. כי יש ארבע קליפות המסבבות את הקדושה. שלש מהן הן טמאות לגמרי, והרביעית לפעמים נכללת בקדושה. וסודן מרומז בפסוק (יחזקאל א, ד): "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת הם הקליפות הרעות לגמרי שאין להן שום בירור. וקליפת נוגה, היא נאחזת בדברים המותרים שאין בהם שום צד איסור לא שורש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו… (תניא, לקוטי אמרים פרק ז). היינו כל דבר שאינו עבירה, רק אינו בקדושה שייך לקליפת נוגה, שגם היא קליפה, אך היא לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים בקדושה. ומובא בכתבי האריז"ל שבערב שבת בין השמשות 'נוגה' נכללת בקדושה (פרע"ח שער השבת פ"ג). וצריך להחשיב מאד ענין הטבילה הזאת ולרוץ לקראתה בשמחה עצומה ובחשק נמרץ.

ולכן זה הוא הזמן להתחזק מאד להתקדש בדברים המותרים, כמובן. ולהפוך את כל הרצון שלו לרצון ה' – שלא יהיה לו שום רצון אחר להתקרב להשם יתברך, ואפילו כשאוכל ושותה, זה הוא כמו שהוא אוכל אלוקות ושותה אלוקות כביכול. כי בכל דבר גשמי, גנוז אור השם יתברך, כדאיתא (עי' פרע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים פ"ה), שאכיל"ה היא בסוד אכל י"ה, שתי"ה היא בסוד שתה י"ה.

וזה שכתוב (ישעי' נח, יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד", שאת כל הרגילות של העולם הזה, כי "רַגְלֶךָ" הוא מלשון הליכה בדרך העצה היעוצה לאדם, כמו שכתוב (שמות יא, ח): "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ"; ופירש רש"י: – 'ההולכים אחר עצתך והלוכך'. היינו שכל העצות וכל הרצונות שלך – שוב תשוב עליהם! קדשם, טהרם, זככם וזקקם. ומאין יהיה לך את הכח לזה? – משבת! כי משבת קודש מקבלים את הכח של "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שהשם יתברך ממשיך עלינו קדושה עליונה.

וזהו "עשות חפציך ביום קדשי", חפציך דייקא, הענינים שלך, הרצונות שלך, החפצים הפרטיים שלך – 'דַיינֶע עִנְיָנִים' (הענינים שלך), דברים שהנך מרגיש טוב בהם, שהגוף 'צריך' אותם, עשה אותם "ביום קדשי" – בהארת קדושתי.

כי בשבת נצטוינו לענג הגוף דוקא, באכילה ושתיה שהגוף אוהב דווקא. ומצינו לגבי ענין אכילת דגים בשבת שאם אין האדם אוהב אכילתם הוא פטור מזה – חזינן, שהענין להתענג דווקא בדברים שהוא אוהב לאכול. והנה זה הוא פלא עצום, אם כל השבת היא התקרבות מיוחדת לאהינו שבשמים, ביטול שלם, גמור ומוחלט אל האין סוף ברוך הוא, הכרה ברורה באמונת אלה'י עולם וחידוש העולם וכו' וכו', ולכאורה היו צריכים לענג רק את הנשמה, וכמאן דאמר 'לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה', ומה שייך כאן העסק בתענוגים הגשמיים? שלכאורה הם מגבירים את מזונא דגופא, וכאילו יכולים להחליש את המזונא דנשמתא. אלא הענין הוא, שהשם יתברך רוצה לקדש אותנו גם עם גופנו, שנדע, שהכל ברא לכבודו, כל הענינים, ואף הגשמיים ביותר, המה כלים להכיל אור הקדושה – דרכים להתקרב אל השם יתברך. ואף אם יש איזה תענוג בעולם לגוף, אני משתמש בו כדוגמא ומושלו משל איך להתענג על ה' – "עשות חפציך ביום קדשי", את כל הדברים האלו – שלך, תעשה ביום השבת הקדוש, ואז תלמד דרך איך "לקדוש ה' מכובד", 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעי' מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"' (אבות ו, יב); ואז מסיים הפסוק ומבטיח – "אז תתענג על ה'", אזי תזכה להרגיש את השם, להעלות עצמך אל דרגת (שה"ש ז, ז): "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שאני כל כך אוהב את השם, עד שהנני ממש מתענג על כל דבר שמקרב אותי אליו יתברך.

אוי, אוי, זה קל לדבר, לכתוב ולקרוא, אך מעומק הנפש נזעק: "מתי נגיע אל כל זה"? מתי נזכה כבר לשבר עזות הגוף ולהמשיך על עצמינו עזות דקדושה? שאדם עוקר את עצמו לגמרי מכל תאוות הגוף. אף שזה קשה, אף שזה מר ממות. ובעזותו דקדושה הוא מקיים "חדות ה' היא מעזכם", שהוא שמח רק עם השם יתברך. ואף שלכאורה הדבר הזה נראה כתלוש ממציאותינו, כי סוף כל סוף, יודע צדיק נפש בהמתו – בהמיותו, ואנו מכירים את מקום דרגתנו השפל, אין שאין פנינו יפות כלל, אז מה שייך לדבר מאהבת ה', ולבוא ולומר שאנו יכולים להשיג כזו מין דרגא של שמחה – לשמוח רק בה'?! ולבטל מכל וכל את כל הבלי העולם הזה, אתמהה! אבל באמת לאמיתה, כל אחד מאתנו, הפשוטים ביותר, יכולנו להעיד על כך, שההנאה וההתענגות בשפלות הבלי העולם הזה ותאוותיו, הן הבלים ממש. ואדרבה! אנו שזכינו להתחנך באמונת שכר ועונש, יש לנו רק עגמת נפש אודות רוע מצבינו, ועל תואר פנינו שהושחר בעונינו. וממילא גם אנו מבינים היטב שגם בערכנו אין עונג אחר מלבד העונג האמיתי הזך והטהור.

כי בפנימיות דפנימיות הנשמה צועקת וזועקת בקול מר – (שה"ש א, ו): "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ", השחרות והחשכות שלי אינה טבעית, אני כשלעצמי ברה וזכה, חלק אלו'ה ממעל ממש. ואף אם אמנם "שחורה אני" לעת עתה, אולם "ונאוה", יש בי את היופי הקדוש, עדיין קיימת בי ה'פִּינְטֶעלֶע אִיד' (הנקודה היהודית), שבכוחה אני יכול לחזור בתשובה, להתעורר, להתחזק, להעלות עצמי בחזרה, כדאיתא בספרים הקדושים, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם. והוא בחינת זרקא המובא בזהר הקדוש (תקוני זוהר תי' כא דף מג: ובדף ס. ותקון סד דף פו: ובתקונים שבסוף הז"ח בדף קט:): 'דְאִזְדְרִיקַת לְאֲתַר דְאִתְנְטִילַת מִתַּמָן. וּמַאן הַהוּא אֲתַר? הוּא חָכְמָה!' (שנזרק למקום שניטל משם, ומה הוא אותו מקום? הוא חכמה). אני חוזר לשרשי הקדוש – לאבי שבשמים, וכמו שהבאנו לעיל בשם השפת אמת, ועוד.

ואולי אפשר לומר בסייעתא דשמיא במאמרם ז"ל (ביצה טז:): 'מאי כי חדות ה' היא מעוזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בָּנַי! לוו עלי, וקדשו קדושת היום, והאמינו בי, ואני פורע'. ואולי יש לומר בדרך רמז [בדרך רמז מֶעג דָאךְ יֶעדֶער אִיד זָאגֶען (הרי מותר לכל יהודי לומר)], שאם יש מצב, שהאדם מרגיש את עצמו כל כך 'לא שייך' לקדושת שבת קודש – להתקרבות להשם יתברך, והנה פתאום 'נוחתת' עליו השבת קודש בלי שום הכנה כלשהי מוקדמת מצדו, והוא שבור, איך ומה אעשה, בכדי להכנס לחתונה המפוארת הלזו הקרואה 'שבת', ולכל הפחות להציץ דרך איזה חרך וסדק ליהנות מהזיו והנועם העצום ששורה שם, והוא ממש אינו יודע את נפשו, מה רוצים ממני?! בא השם יתברך כביכול ומחזק אותי – לוו עלי, 'בָּארְג זִיךְ אוֹיס פוּן מַיין גֶעטְלִיכְקַייט' (היה לוה מהאלקות שלי) הארה דלעתיד. 'וקדשו קדושת היום', והתקדש נא איך שאתה בעצם קדושת שבת קודש. 'והאמינו בי' – התחזק נא באמונה פשוטה שהקדוש ברוך הוא פושט יד לכל בריה, ולכל הוא מקבל. 'ואני פורע' – אני אתן לך את הסיוע הדרוש לכך, לנצח את המלחמה ולעבור את הכל בשלום, ותזכה להרגיש איזה אור בסייעתא דשמיא. ונדמה, שיש בווארט הזה משהו אמת.

והנה מקודם הזכרתי את הענין של מעלת תפלת שבת קודש, ועכשיו עלה ברעיוני שהפסוק א'ת ש'בתתי ת'שמרו הוא אותו ראשי תיבות כמו א'דני ש'פתי ת'פתח (תהלים נא, יז), שאז כשמלכות – אמונה מאירה בשלימות, אזי יש כח להדיבור דקדושה, בבחינת "ודבר דבר", שהדיבורים הקדושים של שבת קודש יש להם כח אחר לגמרי, ואפשר 'להתפס' לתפילה בכוונה במלא האון והאומץ, רק כמובן שצריך להשקיע בזה הרבה. והבא ליטהר מסייעין בידו, ואשרי מי שזוכה ושובת אצל איזה צדיק או הולך אליו לשמוע את דבוריו, כי אז הזמן לחידושי תורה אמיתיים, היכולים לבקוע גידי קשיות הלב ובפרט ברעוא דרעוין, וגם שהצדיקים נקראים 'שבת', אך אם מחמת המציאות אין הסבה נותנת לילך לצדיקים, אזי כדאי ואפשר להכניס את הצדיקים הביתה פנימה, שהרי צדיקי אמת תלמידי מרנא הבעל שם טוב הקדוש והמגיד, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם העניקו לנו והותירו לנו ירושה עתירת יבול של חיבורים קדושים וטהורים אשר כל דבריהם כגחלי אש, ואיזה נועם הוא לישב בלילות שבתות או ברעוא דרעוין על חסידישע ספרים ולבלוע בצמא את דיבוריהם המאירים, כגון – נועם אלימלך, קדושת לוי, עבודת ישראל, אוהב ישראל, מאור עינים, דגל מחנה אפרים, תולדות יעקב יוסף, מאור ושמש, באר מים חיים, בית אהרן, זרע קודש, תפארת שלמה, אגרא דכלה, אורח לחיים, אור לשמים, אהבת שלום, לקוטי תורה וכו' וכו' וכיוצא בהם [כמובן שרשימה זו היא רק דוגמה בעלמא ואין אומרים שמועה זו נאה והאחרת אינה חס ושלום, אלא כולם קדושים, וכל אחד ילמד במקום שלבו חפץ]. והמרגיל את עצמו בספרים אלו, זוכה לחוש ולהרגיש ממש טעם שבת קודש. כי שבת הוא הזמן של פנימיות התורה, ובתורת החסידות גנוזה תורת הנסתר מזן אל זן בריבוי גדול, גם במקומות שנראה שהוא בדרך פשטות או הלבשת ההשגה בביאור איזה פסוק ומאמר חכמינו ז"ל.

ומי יתן, שתזכה לקבוע שיעור קבוע בספר הקדוש "סידורו של שבת' שכל כולו מלהיב את הלב מאד להרגשה בנועם קדושת השבת, ואם תזכה לזה, תהיה לך איזו הארה מקדושת הצדיק הזה שהיה ממש שבת לה', ולצד שאר מעלותיו המופלגות בעיקר נתפרסם בהתעלותו במעלות מיוחדות וגבוהות ביום שבת קודש, שאז נעשה כבריה חדשה, ומפורסם בכל תפוצות ישראל הענין שגבה ביום שבת בגופו ממש, ומיד לאר טבילתו בערב שבת נשתנה לבלי הכר והיה נדמה לאיש אחר.

ומובא בספר 'קבוצת יעקב' (מאת הרב יעקב בן משולם אב"ד בארדיטשוב, בן הרה"ק ר' שמואל אב"ד זלאטשוב) בשם זקנו הרה"ק ר' שמואל מרגליות זצ"ל שהיה מתלמידי הבעל שם טוב, ששאל אותו בנו, אם אמת מה שאומרים העולם שמערב שבת אחר הטבילה, עד אחר שבת, היה רבינו גבוה שני ראשים. אמר לו: בני, אתה יודע שאין דרכי לגזם, וכי אני מדדתי קומתו? אך זאת אומר לך בעדות ברורה, ראיתי אותו בכל ערב שבת הולך למרחץ, ואחר כך ראיתי אותו בביאתו מן המרחץ וממש לא בא זה האיש שהלך, ונדמה לאיש אחר בתוארו ובקומתו, בכל תואר גופו הקדוש היה משונה מבראשונה, עד כאן לשונו.

והנה רבינו בעצמו מעיד בספרו הקדוש ענין דרגא הזאת. וזה לשונו (בסידורו של שבת, שורש א', ענף ג): 'בעינינו ראינו גודל ההפרש וההבדל השתנות קדושת שבת על איש החכם והצדיק. שנראה בחוש אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות האהבה התקועה בלבו, ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש וכו', ותיכף אחר הטבילה בערב שבת, ניכר עליו התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו, וזיו הדרת אורו מבהיק עד שיראים לגשת אליו' וכו'. עד כאן לשונו. וזה דבר מבהיל הרעיון.

ומספרים, שפעם היה נחוץ מאד למעות בעבור איזה דבר מצוה, וכשמאן דהו זכה לעצמו והעניק לו הכסף הנדרש, ברכו בתמורה שיזכה לחוש אותו טעם בשבת קודש שהוא חש, וכדבריו כן היה, שאף שהיה איש פשוט זכה שלא לפי ערכו להרגיש הרגשים מופלגים באור השבת המתאימים למדת הרה"ק בעל סדורו של שבת, ותיכף במעלי שבתא נהפך לאדם אחר עד שלא הבינו מה זה ועל מה זה וכו', ויש בסיפור זה עוד אריכות שאין כאן מקומה. ומה שנלמד על כל פנים ממעשה זה, שבכח הצדיק יוכל גם יהודי פשוט המתקרב אליו להשיג משהו מדרגת הצדיק.  ומרגלא בפומיה דהרב הקדוש רבי משה מקאברין זי"ע על הרה"ק רבי מנחם מענדיל מוויטעבסק זי"ע: דער הייליגער און ליכטיגער צדיק רבי מענדעלי, כל שבת היה אצלו יקר וחביב כל כך, כאילו לא היה עד עכשיו שבת מעולם, ולעולם לא יהיה עוד שבת רק פעם אחת בחיים.

ועל כן, תיכף כשבאה שבת, צריך להשתדל מאד, ולמשוך את עצמו לקונו, כדי שגם לי תהיה איזו שייכות עם השבת קודש. ואעתיק לך מדברי הכהן הגדול מאחיו, הצדיק האמת הנפלא, מרן רבינו רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אשר כתב בספרו הקדוש 'פרי צדיק' (במאמר קדושת השבת, מאמר ז, אות יב), וזו לשון קדשו: 'וקדושת שבת דקביעא וקיימא מצד השם יתברך, שמוצא נייחא בעולמו שברא. הוא מה שהשם יתברך נותן קדושה בלב איש הישראלי מעצמו שלא בהשתדלותו. וזהו המתנה טובה שאמרו ז"ל (שבת י:) על השבת שיש לו בבית גנזיו, שזהו בגנזי מלכא. קדושה גנוזה ונעלמה בעולם הזה, שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל'. ונמצא, שאין לנו ליפול בדעתינו, כאשר אנו מוצאים את עצמינו בלתי מוכנים לשבת קודש, שהרי סוף כל סוף הקדושה הזו היא גבוהה כל כך עד 'שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל', אך צריך ליזהר לא להיות בטלן, ולא לסלק ממנו את השראת השכינה בידים על ידי ביטול זמן והתעסקות בדברים בטלים.

וזה נדמה לאחד שהזמינוהו לחתונה מפוארת ענקית ויוקרתית אשר עין לא תשבע מראות, אוזן לא תמלא משמוע על גודל השעשועים והתענוגים, והאכילה והשתיה כדת אין אונס לאין שיעור וכו' וכו'. והנה הבטלן הזה תופס איזה עיתון ויושב בפינה ושקוע בכתבות של העיתון ומתענג בזה בלבד, לא חלי ולא מרגיש, ואינו מתעניין בכל הסובב. ובזה מעביר את כל השעות המענינות של החתונה בקריאת החדשות והתיאורים וכו', והכסיל הזה לא חושב לרגע שלקרוא עיתון אפשר בבית, ולא צריך לבוא לחתונה כזאת כדי לקרא שם עיתון, כי בזה נמצא שכלל לא השתתף בחתונה.

וכמו כן הוא בשבת קודש, הנישואין בין החתן לכלה כביכול, האור הכי עליון ונשגב, מה לך מתעסק בענינים של מה בכך, ובפרט ששום דבר לא בורח, ואף אם זה דבר שנדמה לו שהוא 'צריך' לקרוא, הרי הוא יכול לעשות זאת בזמן אחר – דאס לויפט נישט! אבל בעיצומה של השמחה? החדוה העילאית המחופפת את כל היקום?! ותדע, שקדושת השבת כל כך שגבה ורוממה, עד שהאדם יכול לפעול בעצמו בכח קדושתה הלז שלא יחטא עוד. וחכמינו ז"ל הקדושים אמרו (מכילתא בשלח טז): 'מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה', ולא מבעיא שאינו חוטא, אלא שהשבת קודש יכולה לזכך אותו כל כך עד שיהיה רחוק בכלל מהחטא, כדכתיב "אהבי ה'" בחינת שבת קודש, אז תתענג על השם, שאז נמשכים חסדים על כל העולמות ויכולים לבא על ידי זה לאהבת השם.

ויתכן שזה טעם לשבח למנהג אמירת 'שיר השירים' קודם כניסת השבת, שכולו מלא אהבה, דביקה, חשיקה וחפיצה – 'ממצוא חפצך', אחרי השם יתברך הטוב והמטיב. ואז מתקיים סיפיה דקרא – 'שנאו רע', שזוכים לשנוא את הרע בתכלית השנאה, עד שלא יעלה על הדעת שיחטא עוד.   ואיתא במכילתא בפרשת השבוע, (תשא לא): "כי קדש היא לכם" – 'מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל'; ועוד מעט אנו מגיעין לזמני העבודה דמחאת 'המן עמלק', ואיתא במדרש (אסתר רבה ז): 'אמר המן, אם אתה מבקש לעקור אותם, עקור את השבת ובטל אותה, ואחר כך אתה מכלה אותם'; נמצא, שכל עיקר הקיום והמעמד של כלליות ישראל עם קדוש, בין בגשמיות ובין בפרטי פרטיות מה שעובר על כל אחד ואחד, הוא רק בכח קדושת שבת, שקדושה זו אלימא ממסאבותא נוראה דהמן עמלק ימח שמם, שכל עיקר טומאתם היתה להפיל את ישראל לפגם במידת צדיק יסוד עולם. ובכח השבת יש לכל יהודי סיוע לעמוד בכל הנסיונות ולתקן את כל הנפילות.

ורמז לדבר מצינו במאמרם ז"ל (מכילתא יתרו יט): "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה) – 'זה ברית שבת', שלעיקר קדושת הברית זוכים על ידי שבת קודש. ועיקר התשובה והתיקון על הפגמים הוא שמחת, הידור וכבוד היום הגדול והקדוש – שבת קודש.

ושמעתי רמז בשם ה'אמרי אמת' מגור זי"ע במילות הפיוט שאומרים בליל שבת קדש: 'וביסודא דילה, דעביד נייחא לה', איך זוכים למנוחת הנפש בעבודת השם? – כשמתקנים מדת היסוד. ועל פי דרכינו יתבאר, שכח קדושת השבת גורם שתהיה מנוחה במדת היסוד, שלא יהיה מקום להבעל דבר לבוא ולפתות להפיל את האדם במחשבה דבור ומעשה. ועל כן מצינו ביוסף הצדיק, מקור הקדושה, מרכבה למדת יסוד צדיק, "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו).    ואמרו חכמינו ז"ל הקדושים (ב"ר צב, ד) על הפסוק (בראשית מג, טז): "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" – 'אין והכן אלא שבת, הדא אמרה, ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן'; שזה מרמז לנו, עד סוף כל הדורות, שהרי מזרעא דיוסף קאתינן דלא שלטא ביה עינא בישא, עין עוורת שאינה חפצה להסתכל על הארת חיות אלקות הגנוזה בבריאה, כי אם אדרבה! ראו! גיבט א קוק, בעין פקיחא קדישא, כי ה' נתן לכם את השבת, לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת.

ויש עוד מדרש המשלים את הדברים האלו, להורות שלא רק יוסף זכה לעצמו כי אם לדורותיו אחריו, וז"ל (במדבר רבה יד, יט): "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא, ג), מדבר ביוסף, שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה. אמר הקדוש ברוך הוא: יוסף! אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת'; רואים מזה, שכל ענין קדושת השבת שלנו אנו ממשיכים מקדושתו של יוסף הצדיק יסוד עולם.

והנה ששת ימי המעשה והשבת מרמזים על עולם הזה ועולם הבא, שעם הקדמה זו של התבוננות והסתכלות על התכלית הנצחית, שרק כך מקבלים את השבת קדש כדבעי. והשם יתברך יזכנו לאחוז בכל זה, ולזכות לשלימות התפלה והאמונה תמיד, שעל ידי זה זוכים לתורה לשמה ולכל המדרגות שרק ישנן בעולם. ואפילו בתוך החשכות והאפילה, שזה סוד קדושת השבת הבאה לאחר ששת ימי המעשה. שים לב לכל זה, כי יועיל ביותר בעזרת השם יתברך.

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 010 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר ויקהל, שבת שקלים של שנת ת'ורה ש'לנו נ'עימה ז'כה, כג אדר א', אשדודת"ו.

לכבוד חברי היקר, אלופי ומיודעי, אשר יחדיו נמתיק סוד, עצה והגיון איך לשוב בתשובה, ואיך לעצור את ההדרדרות הרוחנית שלנו כאשר הצר הצורר מצליף בחימה שפוכה, ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, ואתה אנוש כערכי אשר קטנך עבה ממתני, ידיד נפשי ר' …. ….. נרך הבהיר יאיר ויזריח את אפלת הדור, אם אך תחפוץ להתנער ולהשיל מעליך את אבק המונה של רומי חייבת, ולהתעלות לדרגות נוסקות ועולות אל הבורא יתברך החפץ בכל בריה, אשריך אם תזכה לכך, אמן כן יהי רצון.

…. היקר! כעת הנני יושב בחדר ההמתנה לרופא שינים, וזה זמן רב שהנני ממתין לתורי, וכבר נסיתי בכה וכה לנצל את הזמן [מחוסר ברירה אחרת]. ועתה עלה ברעיוני ליקח עט ומחברת ולרשום עליה אלין מלין קדישין כדרכנו זה ימים ושנים. ואפתח במאי דעסיקנא השתא – הרמזים שאפשר ללמוד מחדרו של רופא שינים.

כיון שזכינו להצטרף, מעט על כל פנים, בכבשונה הלוהט של תורת החסידות וצדיקיה – חסידי קמאי, מבי מדרשא רברבא דמרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש והנורא זיע"א, וידענו דרכו בקודש, אשר מכל דבר שרואים, שומעים וקוראים, בעינן למילף מיניה ארחות חיים, ורמזי רמזים של מוסר, התעוררות והתחזקות, ולהפיק לקח טוב אשר יקרבנו אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים.

הנה יש לשים לב היטב למה שקורה אצל רפואת שינים. שאין שן הדומה לחברתה, יש שן שֶׁדַי לשפצה מבחוץ, ויש שן שאין די לה בכך, אלא מצריכה טיפול שורש, ויש אשר מחוייבת עקירה לגמרי, וכיוצא בזה.

ונראה לי לחשוב עתה, שזה מרמז לנו בענין עבודת המדות וזיכוך התכונות הלא טובות, שיש מהן אשר אך צריך לתקן בהן אלו פרטים, וישנן מדות ותכונות שצריך לעקרן לגמרי, ואף גם לשרש אחריהן, ולעומת זאת יש מדות שצריך רק לנתבם לאפיקים הרצויים והנכונים, שזהו בחינת טיפול שורש – להביט על השורש, מאיזו מדה נפולה נמשכה תאוה זאת או מדה רעה פלונית, ולהביט אל מעלה, לתקן הכל אצל השורש.

ולמשל, מי שיש לו מדת אהבה הנפולה, ששקוע חס ושלום בתוך תאוות רעות וזרות ואהבות שפלות ה' ירחם, צריך להתבונן מהיכן ומאיפה נמשכה זו המדה, אין זה כי אם ממדת החסד, הספירה העליונה, הגבוהה, הקדושה, הנשגבה, הטהורה והזכה, שהיא כמו חלון ואור שיש לנו זכות כלשהי [להציץ מרחוק כביכול], שתהיה לנו רשות לכנות להשם יתברך בכינויים ותארים. ומדה זו מהעשר ספירות, כאשר נשתלשלה למטה ונפלה בגלות רחמנא ליצלן, אזי יכולה להתגשם ולהתעבות על ידי האדם שאינו זך וטהור מעבירות ומתאוות. ומשם באה ונמשכת אהבה אסורה, אהבה נפולה, שהאדם נמשך לדברים שהם היפך הקדושה והטהרה במחשבה דבור ומעשה ובכל החמשת חושים – ראיה, שמיעה, טעם, דבור ומישוש.

ואיתא בספר הקדוש 'מאור עינים' (פרשת מקץ, דרושים לחנוכה): 'אמר הבעל שם טוב – "ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא" (ויקרא כ, יז), הנה מי שהולך אל ערוה רחמנא ליצלן, הלא הוא מחמת אהבה שבו, הלא האהבה ההיא חסד, הוא המדה שבבורא יתברך שמו, ועתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף'. וכן כתב ה'מאור עינים' בפרשת פנחס (במאמר הראשון בא"ד): 'כללא דמלתא, כי כל הדברים הגשמיים והנבראים הם רק משל להבין מהם הנמשל, שהיא בחינת אלקות שבדבר ההוא, שעל ידי זה הוא מלא כל הארץ כבודו, כמו שאם רוצה הרב להבין לתלמיד איזה ענין, שאין אפשר להתלמיד להשיג הדבר, כי אם שישפיל לו הרב הדבר וילביש לו כפי שכלו, ועל ידי זה יבין הנמשל. כן הוא כוונת הבורא ברוך הוא בעולמו במה שהוטבעו מדות עליונים גם כן בדברים שפלים וחומרים כמו שכתוב (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"; כי זהו הבחירה שביד האדם – להמשיך את עצמו עם אותו המדה או למעלה או למטה. "ובחרת בחיים" – פירוש, בחיות בכוונת הבורא ברוך הוא שבדבר ההוא כי בהיפוך חס ושלום, נקרא מיתה שמוריד המדה למטה כי מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת (עי' זח"ג קלה.). וזהו (קהלת ט, ט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", פירוש, עם אותו האהבה תראה על החיות שמלובש בדבר ההוא, ולא שתמשך למטה ותשאר המדה בצמצום שם, רק תדבק באהבת הבורא על ידי זה, ואז תעלה המדה לשרשה שהיא בחינת חיים. וזהו ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא כמבואר אצלנו במקום אחר בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, כי האהבה העליונה, בכדי שעל ידי זה יוכלו לבא לאהבת ה', שמבעלדי זאת לא יתעורר בו מדה ההיא. ועל כן אמרה התורה "ואיש אשר יקח את אחותו", ונמשך למטה עם אותו המדה, איך לא נתן דעתו להבין כי חסד הוא, פירוש, שהוא נובלת ממדת החסד העליונה, בכדי שעל ידי זה יהיה לו בנקל לבא לאהבת הבורא ברוך הוא, ואדרבה על ידי זה נמשך למטה ומכריח כביכול רצון וכוונת הבורא ברוך הוא לשנותו, ודי למבין, ואין לך פגם גדול מזה חס ושלום' (ומביא רעיון קדוש זה בעוד מקומות בספרו הבהיר, בפרשיות לך לך, תולדות, שמיני, שלח, ועוד).

ואיך מתקנים ומעלים מדת החסד העליונה שנפלה לאהבה שפלה? על ידי שמתגברים עליה בזה שזוכרים שיש הקדוש ברוך הוא בעולם, שנמצא אתי עמי ואצלי, ורואה ומסתכל ומביט ומתבונן ומשגיח על כל פעולה ותנועה שלי, ואין דבר שנעלם מעיני ה' אשר צופיות בכל הארץ.

וכח הבחירה כל כך גדול, שאת התאוות הרעות המשתוללות בראש כל חוצות, רואים ומרגישים, אף שברור לכל שהן דמיון גדול, דמיון המכסה לדמיון, ממש כבנין קלפים, אריה העשוי מנייר, כי בקל, על ידי מחשבת קדש אחת, יכולים למוטט בנין שלם של הסטרא אחרא, כי גץ אחד יוצא ממפוח שלך, ששורף את הכל (ב"ר פד, ה), על ידי "בית יוסף" – קדושת צדיק יסוד עולם [שיש בכל יהודי, בכל מאן דאתגזר (בכל מי שנימול – עי' זח"א צו:)], יש ניצוץ קדוש ועליון כזה, המסוגל לשבר מלתעות רֶשַׁע.

כי יש כח רוחני גדול באמת, ששרשו במציאות הרוחנית האמיתית הרחוקה מכל שמץ דמיון, והיא אמת ברורה וצחה שהנה הנה הקדוש ברוך הוא נמצא אתי עמי ואצלי, ואיך אוכל לחטוא?! אך דא עקא שאין מרגישים זאת מנפלאות נסתרות כח הבחירה והנסיון שהוא כל כך גדול ועצום, ועל זה ידוו כל הדווים.

… היקר! היה לי פעם חבר, בחור צעיר, שהיינו מדברים יחד הרבה על קוטב נקודה זו, שצריך להסתכל תמיד על מציאות השם יתברך, ולחשוב מהקדוש ברוך הוא תמיד וכו'. ועל בחור זה עברו נסיונות רבים לאין מספר. והנה סיפר, שיום אחד פחז עליו יצרו, ואץ ברגלים חוטא, לקנות עיתון חילוני, רחמנא ליצלן [ואיני צריך לספר לך, מה גדלה רעת הקניה הזו, עד אין סוף, חס ושלום]. והנה – כך מספר הבחור – שהדבורים הרבים שהיינו מדברים, וגם הוא היה משתתף בשיחות באופן פעיל [כי היתה לו נשמה גבוהה עם הרגש באלקות], פעלו אצלו כל כך, עד שבאמצע הדרך, כרב עמרא חסידא בשעתיה (קדושין פא.), החל לפתע להזכר בקדושת בוראינו יתברך שמו. והדיבורים הקדושים, שהיו מנת חלקו וחבלו, פעלו אצלו, וחלחלו בו כארס של עכנאי. ויאמר לעצמו בקול הנשמע לאזניו ולפנימיות נפשו: – "אהה! איככה אוכל, והלא הקדוש ברוך הוא בודאי נמצא כאן, כאן ממש, ובתוכי דייקא, והוא ממלא ומסבב הכל, ואין שום מציאות מבלעדיו, ולית אתר פנוי מיניה. ונמצא שעתה הנני הולך להמרות את צווי מלך מלכי המלכים, ממש לנגד עיניו, חס ושלום". ובזה נשקטה מעליו הרוח רעה, כל כך, עד שחזר על עקבותיו, ופיו מלא שיר תודה והודאה לא'ל עליון גואלו שהצילו מחטא חמור כזה. ולא רק שניצול, אלא שמספר, כי לאחר מכן, לא היה יכול להאמין לעצמו, שהוא היה מסוגל לעשות דבר כזה – לשקוע במי המדמנה של זוהמת נבלתם, רחמנא לישזבן.

זה לא סתם סיפור! אלא אמת לאמיתה!

והעיקר למה שספרת לך זאת, הוא הפקת הלקח מכך, ששייך בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, שאם האדם מחזק את עצמו באמונה בהשם יתברך, ותמיד כבודו לנגד עיניו, ומתחנן להשם יתברך – עשה לכבודך ולא לכבודי, אזי ניצול מכל רע. כי כל עיקר מטרתו של הבעל דבר הרשע לפעול, הוא להשכיח מן האדם את אמיתות מציאות הבורא, ועל כן קודם החטא, משכיח ממנו את השם יתברך, כדי שיוכל להחטיאו, וכמאמר הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זיע"א "אז מ'איז בא'האפטען אויבן פאלט מען נישט אונטן" (אם מחוברים למעלה, אין נופלים למטה), על פי מעשה ידוע שיסופר בהזדמנות. ואחר החטא, משכיח ממנו את השם יתברך על ידי שמפילו לעצבות, יאוש ושממון. ועיקר ההתגברות עליו הוא רק בדבר זה – 'אמונה', זעהן דער אייבישטער (לראות את ה'), להרגיש אלקות! …., …., שים לב לכך, שגם כל חשך לא יחשיך ממך, וכחשכה כאורה. ולהיכן שרק תתגלגל, ובאיזה מקום שרק תימצא, תמיד זכור נא – "יש כאן הקדוש ברוך הוא". ובכל מעשה אסור, ובכל ראיה חוטאת, ובכל הרהור ומחשבה בלתי הגונים, פוגמים כנגד כבודו של מלך מלכי המלכים כביכול השם יתברך, מאצילך, בוראך, יוצרך ועושך.

וכנגד זה זכור! שככל שהפרישות מהחטא וההתרחקות מן הטומאה קשים יותר ודורשים מאמץ עליון יותר, השכר הנצחי הבא מחמת זאת הוא גדול ועצום לאין שיעור וערך. וגם הקשיים שיש על עבודת השם, גם הָרֵי המניעות הנערמים על דרכה של הקדושה, כולם מתבטלים ונמוגים במשך הימים והשנים שבהם מתאמצים להתקרב, להתקדש ולהיטהר. וזהו השכר הכי גדול שיש לעושי רצונו יתברך.

והנה עתה קדמה ואזלא שבת שקלים, תקלין חדתין, וכבר נאמר 'כבר קדמו שקליך לשקלי', שהכח של הקדושה רב וגדול יותר מכח הטומאה, השקלים של עם קודש קודמים לשקלי המן הרשע ימח שמו, שרוצה לטמאות ולהחטיא את ישראל.

ובשבת שקלים יכול כל יהודי להתעורר בתשובה מאהבה, כמו שאיתא בלשונו של מרן החידושי הרי"מ זי"ע (על שקלים, עיי"ש): 'השבת הזה, יש לו סגולה שנוכל ליקח ממנו משקל – לשקול רצון ודעת לה', להיות במדה ובאופן הצריך, כאמור (איוב כח, כה): "לעשות לרוח משקל", ורוח הוא הרצון'… כי זוהי ממש מתנה מן השמים – "לעשות לרוח משקל", שיהיה רוחו של אדם שׁוֹקֵקָה וְהוֹמָה ומתגעגעת וכוספת וחומדת אחר יוצרה – אבינו שבשמים.

ועל כן נקראת השבת הזאת 'שבת שקלים', כי כמו שהשקלים הם תיקון לאדם [כאשר נדבר בזה לקמן], כך השבת קודש היא תיקון לכל ימות החול. ובהמשך למה שכתבתי לך בשבוע העבר, אעתיק לך קטע נפלא מהחידושי הרי"ם זי"ע בפרשתנו (ויקהל) וזו לשון קדשו: 'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון וגו', פירש רש"י ז"ל, הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן כו'. קשה, הלא בפרשת תשא נאמר צווי  המשכן לפני אזהרת שבת. ויש לומר, שלפני החטא של העגל היה המצוות בימיהחול גם הם מוקדשים, וששת ימי המעשה היו הכנה לשבת. ואחרי חטא העגל נתגשמו מעשי ימי החול, ורק על ידי כח השבת אפשר לתקן מעשי ימי החול, ולכן נאמר כאן הצווי של שבת לפני הצווי של המשכן, להגיד, שעל ידי השבת יכולין להעלות את מעשי ימי החול למלאכת המשכן, עד כאן לשוון קדשו. וזה יסוד גדול במעלת קדושת שבת קדש.

והנה עתה בשבת שקלים, שכל יהודי נותן מחצית השקל בשביל האדנים – היסודות, שזה מרמז כי כל אחד ואחד מכלל ישראל יש לו כוחות עצומים להשרות השכינה בעולם, שזהו ענין 'משכן'.

ועל כן ענין השקלים הוא דבר קצוב, ולא נאמר בשקלים "איש אשר ידבנו לבו", וכיוצא בזה, שכל אחד יתן כמה שהוא רוצה. לא! כי בשקלים כולם נותנים בשוה, אותו סכום. ולהורות, שמכולם, אף ממי שחושב את עצמו בטעות להכי גרוע, גם ממנו נתעלה כבודו של השם יתברך. והאדנים מחזקים את הקרשים למטה בהיותם אמנם למטה למטה בסוד (משלי ה, ה): "רגליה יורדות מות", אך היא מחזקת הכל, והיא מדת האמונה הקדושה שהיא יסוד כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד)'. ועל כן אדנים מלשון אדנות כביכול, להורות כי מלכותו יתברך בכל משלה, אין שום מקום פנוי ממנו כלל, ואפילו כאשר אברך צריך לשוטט ברחובות תל אביב [למשל] המלאים פריצות ושחצנות נוראה ואיומה, והעינים נתונות בסכנה רוחנית עצומה, כל רגע ורגע אפשר ליפול לשאול תחתית על ידי הבטה והסתכלות אחת, רחמנא ליצלן רחמנא לישזבן, אשר על כן, אף אם מחמת ההכרח צריך לשהות במקומות מגושמים כאלו, צריך לידע, כי גם כאן יש השם יתברך, ופשוט להזכר בזה, וזה אפשרי ויתכן בהחלט, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.), רק החלט והסכם חזק ואמיץ, ותפילה מכל הלב, יכולים להחזיק בעטיים מעמד ברוח סערה המעוורת עיני האדם.

והנה הפסוק אומר (תהלים צב, ג): "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" – אימתי זוכים לראות את חסדיו האמיתיים של השם יתברך בהרגש שחרור והתרה גמורה מכבלי האסורים של בית הסוהר של התאוות הקשות והמרות, ודעתו מיושבת עלייו, זהו רק כשאמונתך בלילות, כשהאדם נמצא בבחינת לילה וחשכות, ואינו מרגיש שום דבר רק התרחקות והתקררות, ואף על פי כן מחזק את עצמו באמונה בהשם יתברך, שהנה כבודו יתברך גנוז בכל פרט מפרטי הבריאה, ושלא קיים שום מצב, אשר בו חס ושלום נעלם ונסתר האור לגמרי.

והבט נא בדיבור מחזק בספר הקדוש והנפלא 'ישמח ישראל' (בפרשת שקלים סימן י'), וזו לשון קדשו באמצע דבורו: 'עיקר האמונה הוא בזמן החשכות, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (פרקי היכלות רבתי פל"א): 'חיה אחת יש ברקיע, ולערב אות אמונה במצחה, ולשחרית אות אמת במצחה, וכמאמר חכמינו ז"ל אמת ואמונה ערבית (ברכות יב.), וערבית הוא בזמן שהדעת הוא מעורבב ואין נוגה לו, ועצתו אמונה – שיאמין באמונה שלימה וימשיך חיות לכל אברים וגידים; עד כאן לשון קדשו. והדברים מדברים בעד עצמם, וכל המוסיף מייתר!

ואמרתי לפרש פסוק מפרשת השבוע שעבר (כי תשא), דכתיב (שמות לג, כא): "הנה מקום אתי ונצבת על הצור", ופירש רש"י (מב"ר סח, ט): 'אני מקומו של עולם ואין העולם מקומי'. ואפשר לפרש סדרך רמז בשביל התעוררות והתחזקות. כי הנה צוּר בענין זה הוא 'הר אבן'. וידוע כי היצר הרע נקרא אבן, וכן צדיקיםנדמה להן כהר (סוכה נב.). והנה כל עיקר סיבת נפילת וירידת האדם היא בגלל שנופל תחת המקום, הזמן והמצב, שנדמה לו, הנה אני נמצא כאן ברחוב טמא ומשוקץ, איך יכול להיות שגם כאן ארגיש את הקדוש ברוך הוא, ואיך יתכן שגם במצב כזה יהיה לי כח להתגבר על יצרי הבוער בי ממש כבמדורה. אבל כאשר יכניס בדעתו בידיעה ברורה ומזוככת בחוזק ותוקף, שאין מקום כזה אשר אי אפשר להשרות בו את שכינת עוזו יתברך שמו, אין מצב בו לא יכול האדם לקרוע מעל פניו את המסך המבדיל, את קורי העכביש, מחיצת האבק והדמיון שאורג הבעל דבר הרשע, התאוות הזרות שאין להן שום שייכות לדעת ולשכל וחכמה כלשהם. טעות גדולה לחשוב כן! כי כלפי הקדוש ברוך הוא אין שייך מקום כלל, כי אין העולם מקומו, והוא מקומו של עולם, ולכל יהודי יש מקום שמור מיוחד אצל השם יתברך, שזה בחינת "חלקי ה'" החלק אלו'ה ממעל ממש שיש בי, ואז "ונצבת על הצור" – תוכל להתעלות מעל הבעל דבר, מעל הפיתוי הכוזב של השקר הגדול ביותר שנברא בשביל הבחירה והנסיון.

ואף שאין יודע אם הווארט הזה, הוא לאמיתה של תורה או נכלל בגדר של פטטיא וכדבייא דאורייתא [וכבר איתא בירושלמי (ברכות דף סח.): 'רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה: כָּל פִּיטַטַיָּא בִּישִׁין וּפִּיטַטַיָּא דְאוֹרַיְיתָא טָבִין. כָּל כָּדָבַיָּיא בִּישִׁין וְכָדָבַיָּיא דְאוֹרַיְיתָא טָבִין'], על כל פנים, זה ודאי, שהדבורים הקדושים הנרמזים בעניינו מדיבור זה, הם נכונים מאד בלי ספק כלל.

ואמרתי לפרש עוד על קדושת מעלת שבת שקלים גם כן [רק] בדרך רמז ואפשר, את מאמרם ז"ל (תנחומא תשא ג): 'אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, בכל שנה ושנה שישראל קורין לפני פרשת תשא כאילו אתה עומד וזוקף את ראשן'. וזה פלא, שדוקא במצוה זו יהיה נזכר משה רבינו ע"ה. וגם, מה עלה על דעתו, והרי כל התורה מלאה בשמו הקדוש – וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה, ואיך יהיה נשכח שמו משמת?!

אלא נראה לרמז, שכל עבודת הצדיק האמיתי בחינת משה, דאתפשטותיה בכל דרא ושייכותו עם כלל נשמות ישראל. כדאיתא שמשה רבינו ע"ה הוא הדעת של כלליות ישראל, היינו שיודעים מהשם יתברך, וכל יהודי, ככל שמכיר יותר את השם יתברך, אזי נתעלית נקודת משה שבו. ומשה אומר להקדוש ברוך הוא, הרי שאני גנוז בכל יהודי, ואם פעם יהיה יהודי נופל לבחינת מיתה, תרדמה ועלפון רוחניים. איך אהיה נזכר?! והרי זו כל עבודתי, שלכל יהודי תהיה שייכות עם ידיעת ה' בכל עת ובכל מצב… ואז גילה השם יתברך למשה, שבשעה שכלל ישראל יתעסקו בפרשת שקלים, אזי משה בעצמו זוקף ראשם של ישראל. והוא עושה אותנו 'דֶערְהוֹיבֶּענֶע אִידְן' (יהודים מרוממים), אף שנפלנו לבחינת מיתה, בחינת (ברכות יח:): 'רשעים בחייהן קרויין מתים' וכו', אף על פי כן, בכח קדושת שבת שקלים, אנו יכולים להתרומם על ידי שנשלים את עצמנו עם עוד יהודי, עוד מחצית ועוד מחצית, וכמובא.

ובספרים הקדושים מרמזים עוד על מאמרם ז"ל (תנחומא בפרשתן סימן ט), הובא ברש"י: 'כמין מטבע של אש הראה לו למשה, ואמר כזה יתנו', ואיתא בספר הקדוש 'בן פורת יוסף' (דף קיט ע"ב, הובא בס' בעש"ט עה"ת), שמעתי משל, איש אחד למד אצל צורף אומנתו, ואיחר שלימדו האומנות, רשם ברשימה סדר האומנות ולא רשם לו שישים גחלת של אש בתחילת המלאכה, כי הוא העיקר ואין צריך להזכירו, והוא טעה בזה וסבר וכו', והנמשל מובן, כי העיקר כשיש ניצוץ אש להתלהב; עד כאן לשון קדשו. ומצויין למטה שם עוד מובאות על זה בשם מרנא הבעל שם טוב הקדוש זי"ע (עי' בבעש"ט עה"ת כי תשא).

ומזה לומדים דרך נפלאה ומבט חדש כיצד להסתכל על שבת שקלים – מטבע של אש, בְּרֶען (תבערה), התלהבות, חיות, שהאדם יהיה חי, לא מת. וזהו 'משאני מת אין אני נזכר'? והתשובה היא: לא! יש חיות! הכיצד? – 'זוקף את ראשן', 'מְ'לֶעבְּט זֵיי אוֹיף' (מחיים אותם).

[ומעניין מאד, שבספר 'חידושי הרי"מ' לשבת שקלים, מעתיק המוציא לאור קטע מספר 'שיח שרפי קודש' ח"ד, וזו לשונו: 'דרשן אחד באשכנז דרש על פי 'מטבע של אש הראה לו', ולמה לא של מתכת? אלא עיקר נתינת המטבע הוא האש, ההתלהבות. ופלא שחידוש כזה נתחדש באשכנז! והרבי זצ"ל מקאצק אמר, יען שמקפידים במקום הזה על קיום מצות הכנסת אורחים, בזכות זה נתגלה להם "תורה" כזו'; עד כאן לשונו].

ועתה נחזור להתעוררות שזיכנו השם יתברך להתעורר לחשוב ממנו יתברך שמו תמיד ולפחד מן החטא [לפחות] וענין שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ו) – ממש כפשוטו. והיא הלכה בשולחן ערוך, ואין מנוס מלקיימה. ולא בחנם רשמה אדונינו הרמ"א הקדוש זי"ע בפתח המפה שלו, כי הוי כעין הקדמה ותנאי לכל סימני וסעיפי השולחן ערוך. להורות, שהרוצה להשאר קיים על קיומו ולזכות לקיים את כל דיני ומשפטי השולחן ערוך ולעשות רצון השם תמיד, ושלא לזוז זיז כלשהו ממנו ולהכשל באיזה עון וחטאת שלא כדת של תורת חיים חס ושלום, עליו לזכור תמיד מהשם יתברך ולחשוב תמיד שהשם יתברך תמיד עמו ואצלו.

…. היקר! הלא תראה בעיניך מנהג האנשים, איך שכל אחד מודע היטב שזה שאינו מצחצח שיניו, והמתרשל מלערוך בכל חצי שנה בדיקת מצב שיניו, עתיד לסבול סבל רב מכאב שינים, ולפעמים זה מגיע עד כדי יסורי תופת, ולא רחוק היום… אלא מידי פעם צריכים לילך לטיפול, והטיפול בעצמו אינו נעים כלל בלשון המעטה, ולעיתים הטיפול בעצמו מותיר את המטופל זמן רב בתוך כאבים גדולים בלתי נסבלים [כמו שאני כמעט מתפוצץ עכשיו] וכו'. והנה רוב הסובלים, המה סובלים מתוך הכרה וידיעה ברורה מה שעושים לעצמם! ותישאל השאלה: 'וכי הם משוגעים'? לא! הם קלי דעת! זה טבעם של בני אדם.

וראה נא והבט, איך שזהו ממש מנהג כולנו בדבר שהנשמה תלויה בו לעד ולנצח נצחים, אנו מאמינים בני מאמינים שהעונש על החטא הידוע – הוא נורא ואיום! וכן מה שנענשין על איסור ההסתכלות [שעל פי דברי חכמינו הקדושים ז"ל זה יותר גרוע, כמו שדרשו (יומא עד:): 'אמר ריש לקיש, טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר (קהלת ו, ט): "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ"; רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן], מה שאין השכל האנושי יכול ומסוגל להבין.

ואין צריך לחכות לאחר הפטירה, אלא אף כאן בעודו בחייים חיותו בזה העולם החוטא הוא הרוס לגמרי, אין לו שום חיות, לא חמי אנפי שכינתא, גיוואלד, הוא אכול לגמרי.

ואף על פי כן אין כל זה עומד לעזרו בשעת נסיון. כי אם עובדים עם הבעל דבר בשעת החטא ונכנסים עמו בטוען ונטען בעת הנסיון ממש בענין הענשים הקשים והמרים המעותדים לבוא על עוברי רצונו, אף שבהרבה מקרים זה פועל לטובה, ברם, אם במניעת תענוג עסקינן [שזהו העונש], הרי שלבעל דבר יש להציע תענוג שקרי כנגד זה [כלשון דלי דעת הסכלים הטוענים – לפחות יהיה לי עולם הזה; ואיה הוא איפה העולם הזה שלהם?].

ולעומת זאת עיקר ההתמודדות כנגד היצר הצר הצורר, התמודדות מוצלחת היא מדת האמונה הקדושה, בבחינת "ואמונתך בלילות", לומר לעצמך מידי פעם, וביותר, כאשר אתה נמצא 'שם' ברחובות ההומים, היכן שהכל מסביב צועק רק תאוות, במקום שמכריזים בעצם מהותם ותהלוכותם שאין להם חלק באלקותו יתברך – "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ" (איוב כא, יד), רחמנא ליצלן. שם במשרדים ובבנינים, איפה שהרצונות הפגומים מתנקזים לאיזורי האופל והחדלון, שם תגביה כשופר קולך, ותאמר לעצמך: "וכי השתגעתי"? וכי זאת אעשה – להתרחק מאור פני מלך חיים, לבעוט באנפוהי דשכינתא קדישתא?! מילא, הם מסכנים ואומללים, סומים שלא ראו מאורות מימיהם, אבל אנכי? פרי קודש הלולים, זרע ברך ה', בנו של מלך מלכי המלכים, אשר אני מעודי מאמין במציאות הוי"ה ברוך הוא, 'דֶער תַּעֲנוּגְ'ל פוּן אַלֶע תַּעֲנוּגִים' (התענוג של כל התענוגים).

[נמצא תחת ידי מכתב ששלחת אלי לפני כשלש שנים בערך, בו העתקת קטע מהספר הקדוש 'חובת הלבבות', ובסוף אתה מסיים: 'האמת צועקת מכל מילה'. כמו כן כאן, אנו אשר הננו מאמינים בלי ערעור, היאך איננו נעשים חרשים מזעקת האמת?].

בדרך הרגל כזה, ראה תראה לאיזה ישוב הדעת נפלא יזכך השם יתברך.

והנה התחלתי את המכתב בכח של הקדושה, שהוא בבחינת 'מדה טובה מרובה', ורב כוחה מכח הסטרא אחרא, והחידושי הרי"מ זי"ע [אשר ביום ראשון של שבוע זה חל יומא דהלולא דיליה], אומר: – 'נתקשה משה וכו', והראה לו הקדוש ברוך הוא מטמע של אש, זהו יעקב אבינו עליו השלום דכתיב "בית יעקב אש", וזכותו מסייע לכל בני ישראל, וצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד'; עד כאן לשון קדשו.

….! הלא זה יודע כל 'נכנס' לעבודה, שעם קצת ישוב הדעת, כל התאוות הן בטלות ומבוטלות כנגד האור הגדול של האמונה הקדושה ושל קדושת ישראל שבנו, וכקש אשר במהרה כלה בשריפת אש, כך צריך להזדרז ולמהר להתגבר על היצר, כגון בענין שמירת העינים לסתום במהירות הרגע רת העינים, ותיכף לחשוב מהשם יתברך בעיון ועומק הרעיון. ואם פורחות המחשבות לאתר דלאו דקדושה, על האדם לתפוס אותם תיכף ומיד, כדוגמת מי שנוהג בדרך מהירה ולפתע ההגה של המכונית סוטה הצידה, אזי הנהג נחרד ועם תזוזה כלשהי מיד מחזירה אל המסלול, ואם לא יעשה כך – אזי אוי ואבוי לתאונה האיומה שיכול לגרום באי עירנותו. והבן היטב את המשל הנורא והנמשל העצום, עם תזוזה אחת לא נכונה של המחשבה… השם ירחם!

ולסיום אעתיקך עוד מאמר מהחידושי הרי"ם זי"ע, וזו לשון קדשו: 'כמו שהמטבע של אש הוא סוער ואינו נח, כך מי שרוצה לשוב לה' לא יוכל לנוח. ועל זה נקרא שק"ל – ש'כבך ק'ומך ל'כתך, שלא ינוח בשכבו ובקומו ובלכתו, ועל זה נקרא בית יעקב אש'; עד כאן לשון קדשו.

ועל כן שים לבך היטב מה מבטאת לנו השבת הגדולה והמרוממת הזו – 'שבת שקלים', ובזאת תשמע אל הקול הקורא אליך מאור השבת הלזה – 'נֶעם זִיךְ אִין דִי הֶענְד' (קח את עצמך בידיך), התקרב אל האייבישטער (העליון יתברך), התחזק בהתמדת לימוד התורה, בעבודת התפילה ובקדושת האברים, ואז יהיה לך טוב בזה ובבא לנצח, והאמן שהכל תלוי בידך.

[כדאי ללמוד השבוע את המאמרים מהספר הקדוש 'ישמח ישראל' על שבת שקלים, 'דָאס אִיז גִיוַואלְדִיק' (זה עצום)].

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב טוב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים, ידידך

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 011 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.