ייאמר ברורות אלו אשר מנהגי הדת נתפסים בעיניהם כמגבילים את החיים, יתקשו להבין את הרשימה הנוכחית.

לא! הם לא יוכלו!

כי אינם נמצאים במקום הזה.

זה יותר מדי…

וזאת, משום שהבסיס הרעוע עליו עומד עולם האמונה שלהם, אינו מסוגל להכיל בנוסף ל'מסירות הנפש' שלהם לקיום ההלכה גם את האהבה אליה…

במחשבה שניה, אני בעצם, ברשימה זו עצמה מנסה לעשות זאת בהיסוס-מה אולי נזכה לרומם את ההרגשה בהשתייכותנו לצבא מקיימי ההלכה כפשוטה וכמשמעותה.

דבר ראשון הפנימיות!

מה בעצם מונח בעומק הפנימי של אלפי פרטים הלכתיים המקיפים את חיינו מה ביניהם לבין עבודת הבורא, שאמורה להיות הקשר האלמותי בין הנשמה האלוקית למאצילה זו הלכה?

ההרגשה שהוענקה לי מתנה בזכייתי לממש דקדוק הלכה כלשהו, היא בעצם, הרעיון הפנימי אשר הרצון העליון מכיל בחובו, כביכול, הלכה מלשון הליכה, התנ"ך המשופע בביטויים המתנסחים בקשר בין יהודי לבוראו בדרך של הליכה אחרי ה' אלקיכם תלכו, ההולכים בתורת ה' וכו' היא בעצם ההלכה… מהו העומק שבענין הזה?

יהודי צריך להתהלך בהרגשה אשר כללות תרי"ג המצוות הינן גילויי אלוקות וכמאמרו של ספר הזוהר אשר קורא למצוות עצות. כלומר, התגלו לנו בתורת ה' 613 עצות שבכוחן לקרבנו ליוצרנו. הן לא רק מטלות, שבקיימנו אותן אנו עושים טובה למישהו, ההיפך, הם נועדו ליצור בנו את היכולת להתקרב אל השם יתברך.

– כל גילוי כזה ריוח עצום ונצחי…

למצוות יש חוקים, כללים, מסגרות, זמנים ודרכי קיום כל אלו הם בחינת צמצומי-אור, או בלשון עממית ריכוז גבוה של אנרגיה רוחנית, אשר היודע תעלומות בחוכמתו הבלתי מושגת רצה בהתהוותם של צמצומים אלו, ובכך, כביכול, הודיע רק כך אני רוצה להיות נסגד!

נניח למשל, כי היינו נולדים במקום צחיח ממידע אודות משהו אחר חוץ מארץ ושמים רק עם מודעות עמוקה, והיינו 'עולים על כך' שהעולם הזה שלעינינו נוצר על ידי מישהו ולא לבד – – – (חכם, לא?). וכתוצאה מידיעה מרעישה זו, היינו נשאבים למסקנה נחרצת כי לבעל העוצמה הזה, האמיתי והנצחי כל כך עלינו להקדיש את ימינו ושנותינו לאהבו וליראה מפניו ולעבדו…

מה היינו עושים? מנסים ללמד את עצמנו דרכי מחשבה טובות, מעשים שיהיו לנחת רוח ל'הוא', או תשבחות מסויימות – – – וכל זה ללא אישור או משוב מאת הנערץ עלינו כל כך, ישתבח שמו.

ה'עצות' הללו, שהיינו מעניקים לתובנה האלוקית שלנו, היו פרי רוחנו, מעולמנו האנושי המוגבל והמסוייג הלא יכול, קצר הדעת, המשוחד והשברירי כל כך…

המפתיע שבענין, שדבר מאד משמעותי קרה לעם היהודי, ה'הוא' התגלה לעיני מיליונים והודיע את רצונו… האלוקי, האמיתי – – – וכך, גם מבלי לעמוד על סודו בתכלית, ומבלי להכנס פנימה לעולם הסוד והרז קיומנו אותן מצוות משייכות אותנו אל מקיימי רצונו כך ממש.

וכאן באה המובחנות הדקה מאד קיום המצוה הוא קיום הרצון העליון! המשפט הזה, שראוי שיהדהד במדענו תמיד הינו קריטי ביותר ומשמעויות רבות מרחיקות לכת תלויות במובחנות הזאת, באיכותה, בערכיותה ובחשיבותה בעינינו.

ההלכות סדר הנהגת המצוות, תנאיהן, זמניהן, התרחשותן בממדים של רקע אישי, מקומי ותזמוני הן כולן ביטוי מדוייק לרצון העליון. כל סטיה מהן, עיגול פינה, התעלמות, הדחקה, שינוי… היא לא אחרת מאשר פגיעה בליבתו של הרצון העליון. לולא ההלכות, ההתחברות לגילוי הרצון אין לה כל ערך, אין זה מברך אלא מנאץ.

יתירה מזאת, לא רק זה המזלזל, בכל תירוץ שיהיה, בפיפס אחד קטן של הלכה, פוגע בקשריו עם ה', אעיז להרחיק ולהקצין, ולהצביע על הבעייתיות שבמטבע הלשון הנפוצה בינינו קיימת כאן בעיה הלכתית.

אינני מפנה חץ למשתמשים בנימה זו ללא כוונת זדון, אלא לחיים את חיי ההלכה שלהם בגישה של 'פתרון הבעיות ההלכתיות'.

גם הם, או שזה אנחנו ממש, פוגעים ברקמה העדינה של קרבת אלקים על ידי קיום הרצון הגלוי… לא חבל? גם מהדר במצוות, וגם מפספס! בבחינת האמרה החזלי"ת בבקשה מכם אל תירשו פעמיים את הגיהינום!

חיי 'פותר הבעיות' מתנהלים בכישרון הישרדות הלכתית, ברצותו את בוראו ה'תובעני' ובפצותו את יצרו המתקומם – כשהוא מנווט את החיים הכפולים הללו, שוגה הוא בשנים: אינו עובד את בוראו, ואינו משקיט את תאוות החיים החיונית שבו.

כגודל ההשפעה של הגישה המתוקנת על חייו, כך ישקיט יצרו את תביעותיו המורדות. ככל שהמהדר במצוות ישקיע מאמצים באפיק הנכון – ביצירת הרקע הנכון לדקדוק ההלכה ביודעו שכל סעיף-קטן של קיום המצוות הוא ביטוי של רווח גדול ועצום שזכה לו בחסד הבורא, בהמשך הטיפול העצמי שיערוך עובד הוי"ה האמיתי הזה בנבכי תכונותיו הרוחניות, הוא פשוט ימתין, יצפה וישאף לאיזה גילוי של דקדוק, לאיזו הקפדה חדשה שלא הבחין בה עד עתה…

חייו יהפכו לשלווים לגמרי, יתרחש כאן הסכם שלום אוטופי בין הכוח הלא-רוצה לפנימיות הכוח הרדום של הרוצה-מאד אולי זהו גן העדן המובטח.

זה לא כל כך קשה, וזו גם חובתנו כיהודים שומרי תורה, מי שמקיים את הלכה עליו 'לקיים' אותה, להתחבר אליה, לרוחה ולרעיונותיה עליו להתבונן במשמעות העובדה שאדם קרוץ מחומר מנתב את חייו למול הדרתו של מלכו כל רגע התבוננות שכזה מניב תפוקה נפשית שמצדיקה את מחיר ההשקעה בזהירות המופלגת הנדרשת לקיום השולחן ערוך ונושאי כליו.

ומהיום, כאשר תשוחחו על דא ועל הא, ובהקשר מסויים יעלה המינוח הבעייתי בעיה הלכתית, אם לא תתקנו בחוסר טאקט את הנואם, לפחות תשקיטו קול בלבכם, ותאמרו בשקט הוי, הרי קיים כאן רווח הלכתי מובהק שעלינו לאסוף אותו.

בהצלחה.

הפוסט 'בעיות' הלכתיות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לדמותה הנערצת של ה'אידישע מאמע' לדורותיה

כאשר אישה בת ימינו נפגשת עם דמויות מן העבר, אם זה בסיפורת או בשיעור לימודי, ההרגשה היא, שלעולם לא עוד. כי בעצם, מה שהיה פעם, כבר לא יהיה עוד לעולם. איפה מוצאים כיום נשים כמו הדורות של פעם? איפה האידישע מאמע של פעם? איפה?

ככה זה כשאנו שומעים על צדקת כמו שרה שנירר עד דבורה אשת לפידות, וכלה בסבתא שלנו, זאת מפולין או ממרוקו אילו צדקניות ויראות שמים תמימות, אין כאלו היום! נקודה.

אולי ניתן לומר, כי עובדת התמעטותן של אותן צדקניות נעוצה דווקא באי האימון שנשות דורנו מפגינות כלפי עצמן, כלומר, הטעות הקריטית הזאת שהתאזרחה במדענו לראות את האידישע מאמע, רק בסטריאוטיפ המסוים מאד מהסיפורים והתמונות מפסידה לנו הרבה צדקניות ונשים גדולות.

בפרקיו המופלאים של אלישע הנביא קוראים אנו אודות דמותה של אשה גדולה לפי אמת מידה די ריאלית לדורנו.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם.

מה ההגדרה של המפרשים ל'אשה גדולה' אשה מכובדת! ויונתן בן עוזיאל מתרגם: אשה יראת חטאים! זהו, עלינו על מיצוי הדמות, זאת היא אשה גדולה ונכבדת שיראה מלחטוא.

כלומר, אם חשבתן באסוציאציה מיידית על דמותה של אשה שיודעת לדקלם רק קטעי צאנה וראינה נבחרים, ותו לא, זו זכותכן. אך המדד לחשיבות ולגדלות של האשה היהודית הוא מידת יראת השמים שבה, כך לפי התנא האלוקי יונתן בן עוזיאל.

יכולה האשה להיות בת ימינו ממש, בשפה, השכלה ולבוש, כמנהג בנות ישראל הכשרות של דור התמורות שלנו, אך עדיין בקעה של גדלות הניחו לה לגדור ושם אשה גדולה.

כבודה של בת מלך פנימה, אינה חיזוק ועידוד כפיצוי להפסד ופספוס של ההתפתחות בחוץ, לא! ממש לא! התמונה של האשה היהודית המקבלת חלק כחלק בשכר הנצחי השמור לעושי רצונו יתברך, כוללת את הפנימה וגדלותה, לא משהו שבדיעבד, לא ניחום מפסידנים, אלא כתר מאוד יוקרתי, משהו חשוב ונכבד השייך רק לאישה הגדולה.

בשעת שטיפת הכלים הרבים הנערמים על השיש, לא תמצא האידישע מאמע את עצמה כשפחת הבית הנכנעת לגורלה, כשתבין את חלקה העיקרי ביותר בכינון הדור הבא, תבין גם, שכל עבודה זוטרית ופשוטה, נועצת עוד יהלום מרהיב בדמות ה'אשה הגדולה' שנתנה לחם לנביא, ותלמידותיה עד סוף כל הדורות, מעמידות בני נביאים לה' ולתורתו.

האמונה השורשית של סבתותינו מהדור ההוא, יש לה מקום לחול גם במטבח המאובזר שלנו, ברהיטי שנות האלפים לצד אוירה עכשווית ועדכנית, כאז גם היום, ההתמודדות של יראת אלוקים לצד אלו שאינן כאלו, חיה ונושמת. ההשקעה של אשה יהודיה כשרה, מעוררת הערצה והתפעלות, גם אם אין בתי ספר לזכרה או יום מיוחד לאזכור מורשתה לדורות.

הדורות החיים ויוצרים, המסוגלים ללכת נכוחה בדרך המותוות, הם מורשתן של הנשים הכבודות והגדולות שזרעו בדמעה שעות רבות של עמל שהכל ידפוק, שהכל יהיה טוב, שהבית יתנהל כמו שצריך, והן ידעו, גם בשעת מעשה, כי הן ישובות על כסא מלכות היהדות ברגע זה עצמו.

תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע מוסרים בשמו, כי כאשר שהה בעיר אינסטמבול הטורקית לרגל מסעו המפרך לארץ ישראל, ראה שם יונגע לייט [אברכים צעירים] שהיו לדידו בדרגת רוח הקודש, והוא סבר, כי הכול בזכות צניעות אמותיהם. כמה גדול הדבר הזה.

הנה אבא וסבא כה מייחלים לצמיחתו הרוחנית של הילד הקט, נועצים במלמד ובמשגיח, מסדרים לו חברותות, עושים את המיטב, לראותו גדל בתורה וביראת שמים, והנה, מי הגורם העיקרי לכל הטוב הזה? האשה, האמא, האידישע דווקא… זאת שמנגנת עמו את קריאת שמע הראשונה של חייו, הנושקת ללחייו ביראה טהורה, משם הוא יינק את חלב תורתו וחסידותו לאורך ימים ושנים.

ורק לחשוב, שבאמת כל אלו, הגאונים, הצדיקים, הקדושים, המקובלים וכו' וכו', שפיארו את מזרח עולם היהדות התורני, והעניקו חמה בקומתם הרוחנית, חבים את אור חייהם לאותן נשים אמהות שישבו בכבודה פנימה, בלט, בסתר המדרגה, ופיסלו דמויות נערצות נצחיות במו דמעותיהן וידן האמונה.

לכל אדם מלמדים ומחנכים חיצוניים, בן ובת יצרכו מדריכים שונים בחייהם, לפי הגיל ולפי הרמה, אבל רק אחת יש שהיא לא תשתנה בעבור ילדינו לעולם, ולא משנה הגיל ולא רלוונטית הרמה האמא! תפילותיה, הליכותיה ותורת חינוכה לא תשתנינה ולא יועם זיון, כוחה של האידישע מאמע הוא אלמותי, הוא נוקב עד סוף כל הדורות

תנו כבוד!

[גם לעצמכן]

הפוסט אידישע מאמע – קוים לדמותה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

צריך ללמד קצת את הציבור על המצאת הרכבת.

לדברי צדיקי אותה תקופה הרכבת באה לעולם לא רק להועיל לבריות בצורה משמעותית, אלא שברמז אלוקי פנימי היא מקפלת בתוכה אור גדול של גילוי אלוקות להודיע לבני אדם גבורותיו פירשו הצדיקים, שצריך להודיע לבני האדם את גבורות האדם, הכוחות שניתנו לו על ידי הקדוש־ברוך־הוא.

הכל התחיל במאה ה-18, כאשר אוכלוסיית אירופה, בעיקר בערים הגדולות, גדלה בצורה כה משמעותית עד שהביקוש לסחורה ומוצרים שונים ששימשו את האנשים בחיי היום יום שלהם נעשה גדול מדי.

עד כה, העבודה הייתה מבוססת על עיבוד האדמה ועבודת הכפיים שהייתה קשה ואיטית. רוב מקורות האנרגיה בהם נעזרו בני האדם היו בעלי חיים, רוח, נחלים ונהרות אך אלא לא היו יציבם והקשו על עבודת האנשים.

לקראת סוף המאה ה-17 הומצא על ידי הצרפתי דניס פפין מנוע הקיטור והבוכנאי הראשון ששימש להנעת מכונות כרייה ומשאבות מים במכרות פחם באירופה.

מנוע זה פעל על ידי שריפת עצים או פחם, המביאה לרתיחת מים וליצירת אדי קיטור, כמו בסיר לחץ. לחץ אדי הקיטור מניע את הבוכנות הנמצאות בתוך המנוע כאשר תנועתן עוברת באמצעות מוטות וגלגלי שיניים אל מה שהמנוע אמור להניע, כגון קטר של רכבת או מכונת שאיבה.

המצאת מנוע הקיטור גרמה למהפכה של ממש בקרב אוכלוסיית אירופה ומאוחר יותר לכלל אוכלוסיית העולם, מהפכה זה נקראת המהפכה התעשייתית, במהלכה הוקמו מפעלים רבים וכל שיטת העבודה השתנתה בצורה משמעותית מעבודת כפיים לעבודה בעזרת מכונות.

למנוע הקיטור היו השפעות נוספות ששינו את פני העולם, מניעת אוניות בעזרת כוח הקיטור והמצאת הרכבת.

הרכבת בנויה מקטר המונע על ידי מנוע קיטור הדוחף את קרונות הרכבת על גבי מסילות ברזל עליהן נעה הרכבת אל היעד הרצוי. בהתחלה, הרכבות שימשו בעיקר להובלת מטענים כגון פחם, ומאוחר יותר הפכה הרכבת לכלי תחבורה עבור בני האדם.

לסיכום: מהו בעצם הפטנט של הרכבת?

פטנט פשוט.

ההברקה של הממציא הדגול ששינה את פני העולם, נולדה לו במטבח ליד הקומקום הרותח, הוא הבחין שכאשר מרתיחים מים, ולקיטור האדים העולים יש כוח עצום, ואם אין מאפשרים לו לצאת החוצה הדחף הוא ממש עצום ונורא זה יכול לסחוב… ,

הכח הזה שמרתיחים מים פשוטים בדוד אז הקיטור שאין מניחים לו לצאת יכול לסחוב מאה קרונות המצאה פשוטה.

אומרים שהאדם משתמש רק באחוזים בודדים מכלל כוחותיו, הכוחות שלו הם עצומים, רבים יותר משל הקרון המונע על ידי הקיטור, והוא סוחב אחריו עשרות קרונות בממדים ענקיים ללא הגבלה, וכל כולו מכוח הדחף, הכוח שישנו.

הכוח הזה היה קיים בבריאה תמיד.

רק לא ידעו אותו.

והבה ונתבונן, חמשת אלפים ושש מאות שנה עומד העולם ולא עלה על דעת אף אחד כזו המצאה פשוטה, שאפשר לקחת דוד פשוט ולמלאותו במים ולהרתיחם על גבי גחלים שיוכל לסחוב מאה קרונות.

איפה היתה החכמה קודם?

התשובה היא: היכן שכל החוכמות היו.

הקדוש־ברוך־הוא הראה בעולם שיכולות להתגלות חכמות על גבי חוכמות בלי שיעור וגבול, ואפילו החוכמות החיצוניות אין יודעים עדיין כלום.

ומהו הכח הזה?

– זהו כח התשוקה, כוח זה מושך אינסוף יכולות רוחניות ללא גבול.

זוהי תובנה אדירה שצריך להתבונן בה:

אדם יכול לסחוב משא כזה שהוא אפילו לא חולם שהוא מסוגל לכך – הוא יכול לסחוב מאה קרונות!

והמדובר בקרונות רוחניות… והפלא הוא שהוא יכול להסתובב עם הרגשה:

"איני יכול כלום"

– אני כלום!

הוא יכול לעשות פלפולים וחשבונות שהלא נשתנו העיתים, הרי אין את הצדיקים הגדולים… אין את המדרגות הגדולות, כמו שכל אחד חושב "אותותינו לא ראינו וגו' ולא אתנו יודע עד מה" (תהלים עד, ט).

בעצם, זה אינו כך, יש כוחות גדולים.

כוחה של הרכבת.

הפוסט אם רכבת יכולה לנסוע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מקובל לחשוב, כי אמונה היא דבר השייך למי שלא יודע בבירור את הדבר על בוריו, אך מאמין… וכנהוג להפטיר אחר היווכח אמונה יוקדת של אי מי, בציניות-מה: אשרי המאמין. טעות גדולה ואיומה.

האמונה היא עומק דעומק של החוויה האינטלקטואלית האנושית, אחר הידיעה הפשוטה שיש הקדוש־ברוך־הוא בעולם, נודעים בני אדם לחרדתם, כי בעולם של תמורות וניסיונות, הידיעה הזאת עומדת במבחן יום יום כל ימי חיינו בעולם השקר הזה.

נכון שתחילת הכנסנו להיכל ארמון האמונה היא בידיעה הפשוטה וקבלת אבותינו, והיא גאוותנו ותפארתנו על האמת שהנחילונו אבותינו הקדושים, ואשר למען אמת זו פשטו צווארם ללהב סכיני השמד והטבילו את גופם בנהרי דינור של עינויים ומיתות משונות אך בכך לא תם המסע.

כל יחיד ויחיד עובר את חווית לידת האמונה בנפשו, אם חלילה אינו נתפס ברשת הפרוסה על כל החיים. הניסיון הגדול ביותר שיש בעולם הכולל בקרבו את כל הניסיונות הוא הניסיון באמונה.

ואין הכוונה לניסיון על עצם הידיעה הברורה והמזוככת שיש נמצא ראשון הממציא את כל הנמצאים המשגיח על כל בריה, הגם שבעונותינו הרבים יש כאלו המתנסים גם במקום הקשה הזה, וזקוקים להוכחות (שקיימות לרוב) על אמיתות הדבר הזה. לא לזה כוונתי… הכוונה לחיות חיים כאלו שיהיו תואמים את האמונה בהשם יתברך זה לא פשוט בכלל. כי אמונה לחוד ומעשים לחוד.

צריך פעם אחת ולתמיד להכריז: האמונה במציאות בורא עולם היא נחלתם של השכלתנים דווקא, היודעים להביט על עולם מתהווה ונולד ויודעים מיד להצביע שלכל סיבה יש מסובב הגישה הישירה של כל בעל-שכל! וההיפך, הכופרים במציאות זו הם שבויים באמונה פאנאטית בתיאוריות שונות ומשונות, אשר, אגב, מתחלפות חדשים לבקרים ומרגיעות את הממציא וחסידיו כאחת, ומניחים להם לחיות את חיי ההפקר כאילו עזב אלוקים את הארץ.

אך עלינו לדעת, כי הכפירה היא מציאות שברא הקדוש־ברוך־הוא… עצם האפשרות שתהיה בחירה בענין הכל כך פשוט לכאורה, היא אחת מהפלאות הגדולות שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו, לפיה, יכול אדם, שיודע בבירור כי אינו קדמון אלא נברא, עם נפש ורוח שנתנו בו מאי שם, לראות את עצמו כפונקציה חומרית טבעית ללא הסתכלות על מחוללו ומולידו. אין ספק, כי זאת המגמה האלוקית המתמשכת ליצור מצב של נצחון על פער התהום הזה בכך שאנו, אשר קיבלנו תורת אמת על ידי משה רבינו מפי הגבורה, נחיה את כל ימינו ההיפך מכפירה זו ונהיה משועבדים לאמונה 'פשוטה' בו יתברך.

אך אבוי! אותו מנגנון אלוקי שמימיי, של נסיון פועל את פעולתו גם בחיינו הדתיים, האיש המאמין שרץ בבוקר לבית הכנסת, מתפלל בהתלהבות ובדבקות, לומד תורה, מקיים מצוות ומקפיד על פרישות מחטא גם הוא מוצא את עצמו מוקף בחבילות של עסקי חומר, בהם הוא לא רואה את עצמו כאיש האמונה בטהרתו, ההפקרות החוגגת בחוצותיה של רומי, באה לידי ביטוי בכל אורחות החיים הפרטיים מבלי משים לב.

כאן לומד האיש, כי לצד האמונה הפשוטה לה מורגל הוא מילדותו, הוא נפגש עם אמונה 'לא' פשוטה בכלל, האדם שזוכה לזכך את מדעיו משוחד החיים החומריים, ומפשיט את לבושי התשוקות הנחותות ליהנות מהאידיאליזציה שהוא מעניק לכל דבר בלתי-טהור ממנו ומסביבתו, זוכה להשתכשך במימי האמונה העמוקים והזכים האלה.

'אמונה בחוש' קראו לזה רבותינו בעלי המוסר, היינו, כמו שחושי האדם הגשמיים פועלים את פעולתם כשהאדם בריא, הוא רואה, שומע, מדבר, נושם, ממשש באמצעות החושים הגשמיים והחיוניים כך כשאדם בריא באמונתו, והוא זוכה לדבקות בהשם יתברך, לא כאיזו מדיטציה או קריעה מהמקורקעות של העולם הנורמאלי, אלא כסוג של חיים נורמטיביים מתמשכים, בהם האדם נושם, חש ומרגיש כך הוא מאמין ורואה את נוכחותו של אלקים בעולמו.

מה עושים? איך זוכים להגביה עוף אל המקום המרומם הזה בו רואים עין בעין כי פי השם דיבר? זו עבודה גדולה וארוכת טווח, אבל כבר בתחילתה, בהחלטה הראשונית להישאב לעולם הקסום הזה, בו אדם מהלך עם קודשא בריך הוא בגן העדן הנעלם של העולם זוכה האדם לחוויה הרוחנית האמיתית הזאת.

מלחמה היא זו, רבותי, ובמלחמה כמו במלחמה, אסור לחייל להיתפש לשאננות אפילו לרגע. כי בשביל זה באנו לכאן, בעבור חיזוק האמונה שלנו, זה מעשינו בעולם השפל הזה, לגרום לנשמתנו האצולה מרום גבהי מרומים להידבק בקונה… לא רק בהיכלות הטוהר של הרבדים הכמוסים בבריאה, אלא גם בעולם בו משלמים משכנתא, טלפון, תאורה ומיסים. בחיים מלאי כאב ולבטים, שם לבנות ארמון למלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא, ורק לשם כך הפכה האמונה הפשוטה כל כך למשהו מורכב המנסה ומצרף, בהצלחה, והיתה לה' המלוכה!

הפוסט אמונה (לא) פשוטה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין כמו שמחת המצוות להעמיק את הקשר שבין יהודי לבוראו, לא רק קיום המצוות, אלא בעיקר 'שמחת' המצוות, הזוכה לה מרומם את תובנתו היהודית לממדים גבוהים ורמים, כי איש אינו שמח בעשיית מטלה לשם יציאת-ידי-חובה… אלא אם כן הוא מרוויח משהו מזה…

והמשהו הזה, לצורך עניינינו, הוא הקשר העז והחזק עם בורא העולם.

הרב הצדיק הקדוש, רבי אלעזר אזכרי זי"ע, השמש האגדי של קהילת הנפילים שבצפת העתיקה, מחבר הספר הקדוש 'חרדים', מביא בהקדמה לספרו הנזכר, כי רבינו האריז"ל גילה לאיש סודו, אשר סיבת כל מדרגותיו הנשגבות היא השמחה ששמח בעשיית מצוותיו יתברך 'כעל כל הון דעלמא'.

גם הנשר הגדול, מורה הדורות, הרמב"ם, כותב בספרו יד החזקה (הלכות לולב פרק ח, הלכה טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

עיקר כוונת המצוות היא להביאנו סמוכים וקרובים אל השם יתברך, עשייתנו הכפויה ונפולת הפנים לא משרתת מטרה זו, ההיפך, היא מרחקת את המקיים מהכוונה העליונה, וכדברי הרמב"ם ראוי להיפרע ממנו, קיים מצוה ומקבל עונש כמה חבל!

את הדרך להגיע לשמחה זו, ושתהיה אמיתית וכנה, ללא זיוף ותחפושת התוו לנו חז"ל בעצמם, כך אנו לומדים בגמרא, במסכת שבת:

'רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – עדיין עושין אותה בשמחה. וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא [אין כתובה שלא מתערב בה קטטה].

כלומר, השמחה באה בעקבות הקבלה הראשונית, ההסכמה החזקה שבלב שהמצוות נועדו להתקרב אל מקור העונג האלוקי גורמות לשמחה בעת הקיום והביצוע. מצוות מילה הסמל לשמחת המצוות, אין כמוה מכאיבה לגוף, ואין יהודי שמחובר לעמו, אף במעט שיוותר עליה.

התלמוד במסכת מנחות מספר: 'חביבין ישראל שסיבבן הקדוש־ברוך־הוא במצוות: תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה? וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא, אמר עליה שירה, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני".

לפי ההקשר הקודם, שמצוות המילה היא מצוה שקיבלו על עצמם ישראל בשמחה, ניתן להרחיב את התפעלותו של דוד בהיותו בבית המרחץ, ולהעיז לומר, כי דוד תר במחשבתו אחר השורש של המצוות, כי יש להניח, שעצם ביקורו בבית המרחץ היה מצוה, אמונתו הנשגבה באלקים, מצוה תמידית היא… מהו פשר החשש של עמידה בעירום מן המצוות?

כך אמר דוד, נכון שאנו מקיימים מצוות, נכון שיצאנו ידי חובה בביצוע המטלות של התורה, אבל אם רק בזה הריוח שלנו, הרי איפה הקשר שלנו עם ה'? הנה אני במרחץ ללא שום מטלה! מה יש לי עכשיו? איפה הקשר האקטיבי עם בורא עולם שורש וסיבת המצוות?

נזכר במילה… באותה קבלה עתיקת היומין של עם ישראל, שקיבלו עליהם את המצוה הזאת בשמחה… נתיישבה דעתו! אכן, אמר דוד, הקשר שלנו עם אלקים, הוא הקשר הזה בדיוק, קשר של שש אנכי על מצוותיך כמוצא שלל רב! זה סוד התחזקותנו גם בעיתות עירום וערטול מלבושי המצוות בפועל ממש.

חסד עשה עמנו הבורא, חותם הברית אשר שם בבשרנו, אמור לקשר אותנו אל מקור העוצמה האלוקית, ולהיות קדושתנו נמשכת מקדושתו יתברך, זאת תזכורת חיה וקיימת לנצח, כל עוד אנו חיים שאנו קשורים אל הבורא, ודווקא על ידי שמחה בו ובמצוותיו. זה סוד היהדות! להיות שמח בה'.

אבל עדיין אמורים אנו להיות נפעמים מהגילוי הזה, איך דוד המלך עתיר המעש והדבקות האלוקית, חש מיד במשהו לא ברור, כאשר אינו מסובב במצוות, העולם הזה בו אנו חיים הוא עולם ההסתר וההעלם, מציאותנו כאן הינה לסיבה מאד ברור להעלות נחת רוח ואור דווקא באזורי החושך הערפיליים ככל שאנו זוכרים עובדה פשוטה זו, אנו שם, במערכת גילוי אור ה' בעולם, אור היחוד השלם. דוד, שחרד כל רגע בחייו למול האחריות הגדולה שעל כתפו, נרעד קימעא בהיותו חשוף מההגנות שמסובבות יהודי בכל רגע בחייו המצוות. ואז, הסיק, כי לא חיצוניות המצוות היא העיקר אלא הפנימיות, ההתחברות באמצעותן למי שציוה על המצוות, שבאה לידי ביטוי בשמחתן…

הפוסט דוד המלך במקוה! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

… השאלה שנשאלתי בקיצור נמרץ הותירה אותי נבוך משהו, כיון שלא היה סיפק בידי לעמוד על סוף דעת השואל המקורי, ועל כן איני יודע האם להתייחס לשאלה כפי שנשאלה, ואז עלי לענות עליה קצרות בכן ולא, או שמא קיים רצון כן לנסות להבין ואז צריך להרחיב את היריעה, ושמא מסתתרת כאן תהיה אנושית למה אי אפשר להבין, ומה פתאום עלי להאמין במה שאיני מבין וכו' וכו'. כך או כך, אנסה לכתוב מה שנראה לי חיוני וקריטי לכל מי שנתקל בתהייה מעין זו.

האמת, כי פעמים רבות מאד נשאלתי שאלה זו עצמה, בניסוח זה או אחר, אבל מהר מאד הבנתי, כי לא בדיוק המילים שנאמרו הן מילות השאלה, ולעיתים אנו מוכרחים לחזור על השאלה ולהעניק לה בהירות מחודשת, ורק אז מגיע התור של התשובה.

כל שואל, ובפרט בעניני אמונה, שואל משהו מסויים ומיוחד, כלומר, לכל אחד 'מפריע' משהו אחר, והמפריע הזה גורם לו קושי בתודעת האלוקות, מה שמפריע לכל בן תמותה להבין ולחוש את נוכחות ה' בעולם בכלל ובחייו בפרט, את המפריע הזה הוא מנסח בדרך של שאלה, גם אם השאלה כשלעצמה אינה מפריעה לו, או שאינה שאלה בכלל.

כיון שהשאלה היא בשליחות של מישהו, ואיני מכירו בדרך בלתי אמצעית, אנסח את הנכתב כאילו הוא מופנה אליך, והדבר ראוי לציון, כי נקודת המוצא או הנחת היסוד של השואל חשובה ביותר! עם אלו דעות קדומות הוא ניגש לטיפול בנושא הזה, במה הוא כן מאמין ובמה עדיין לא, מה הוא כן מבין ומה לא בקיצור בלגן… לכן אנסה להתייחס אל זה כאילו הדבר מטריד אותך, ויש להניח שזה יביא לך תועלת.

לפני הכל, אבקש להבהיר מספר הבהרות, אל'ף, אמונתנו בה' אחד הינה נושא רחב ועמוק שקשה לעמוד עליו במכתב בודד, הדברים טעונים ליבון וניתוח מעמיק, אי אפשר לפטפט קצרות וארוכות ולמצות את הסוגיה לתומה.

יחד עם זאת, איני מתכוון 'למרוח', למרות כל האריכות אין זו התפתלות והתחמקות, עיון מעמיק ולא מרפרף במה שיזכני ה' לכתוב יעלה, כי רק כך ניתן להתייחס לדברים ולא אחרת. בי'ת, מובן שלא על פי הבנתי הקלושה יבוסס יסוד אמונתנו, שזה אלפי שנה נחקר והוסבר בידי אדירי החכמה, לאורך דורות רבים. נושא זה הוא בעל עומק תהומי וכמו שמהותו היא אינסופית ובלתי מוגבלת כך ההשגה בו היא ללא גבול.

גימ'ל, קיימת סבירות מסויימת שלא אובן כראוי, וכל טעות בענין היא הרת סכנה, לכן אם יוצר מצב שהדברים נשארו מעורפלים, אבקש לחזור ולדוש בנושא, עד תומו.

ועוד משהו, אם ניגשים 'לברר' אודות הענינים דלהלן אחרי הסקת המסקנות הכי קרובות לליבו של השואל, אז חבל על הזמן, לא כך מנהלים משא ומתן לוגי. אם קיים רצון להתעמת עם המשפט: 'יש דברים שאי אפשר להבין', ומהניסיון, המשפט הזה אהוד מאד על הכופרים בגרוש, כיון שאז הם מתקוממים אהה! את כל מה שאין לכם תשובה אתם פוטרים בתירוץ זה, גם אז העבודה מיותרת, כי הגישה לבחון דבר כה רציני בזלזול של בוגר-גן, היא אולת… בהחלט איננו מבינים הכל, אך די במה שכן יש לנו יכולת להבין כדי שלא תהיינה לנו שאלות יותר.

אקוה לנסות לעשות סדר בתהיה האנושית הטבעית, אך המוכנה להקשיב.

אם נחזור על השאלות, כפשוטן, נבחין מיד שהן בעצם אינן שאלות כלל, ואפשר לפטור אותן בלא כלום, הן כי יש בהן מן הילדותיות ממדרגה ראשונה והן מחמת אי היכולת להתאים את שפות החשיבה.

מי ברא את ה'? מה היה לפניו? ומי אומר שזהו זה? התשובה היא: אם מאמינים שיש ה' (והשאלה נשאלה בצורה כזאת), מבינים שאף אחד לא ברא אותו, כי הוא לא 'נברא', ומי שאיננו נברא – לא בראוהו. וממילא לא היה לפניו וכו' וכו'.

תשובה כזאת היתה משאירה לשואל רושם שלא ענו לו על שאלתו, והוא יהיה צודק בהרגשה זו. אבל גם מי שהיה עונה כך בגלויה קצרה, היה עושה את מלאכתו נאמנה, כיון שגם לא היתה כאן שום שאלה נוספת.

לדעתי, השאלה הנכונה היא: "איך אוכל להבין במושגיי, מציאות כזאת שהיתה תמיד, ולא היה 'לפני' כלום, גם לא היה זמן של 'לפני', אלא היה, הוה, ויהיה, תמיד! " כלומר, במערכת המושגים שלי לא קיים דבר שלא היתה לו נקודת היווצרות והיא נצחית… ובקיצור, נקודת המוצא של השואל מוזנת מההבנה כי כל דבר מוכרח להתיישב במערכת המושגים אותה הוא מכיר וחווה.

האמונה במציאותו של אלהי'ם חיים בורא עולם וכו' מעוגנת בהנחה הפשוטה והמחייבת, כי הבורא הזה, הינו יחיד ומיוחד, והוא קדמון לכל קדומים, לא כקדמוניות הנתפסת במושגים האנושיים (הכי הכי קודם), אלא קדמון שלא במושגי מימד הזמן (וכפי שיבואר בהמשך). ועוד, אין לאף נברא שום יכולת להשיגו, וגם לא להבין את אינסופיותו, ואת מהותו ועצמותו כביכול, מסיבה פשוטה, שלמרות פשטותה היא עמוקה לאין ערוך "אין נברא מסוגל להשיג ולהבין בורא"! ! ! (על המילים האלה, הנכונות כל כך, צריך לחזור כל כך הרבה פעמים עד שתיקלטנה), כי רק כזה בורא יש, ורק בבורא אשר כזה אנו מאמינים. השואל אודות היווצרותו של הבורא (חס ושלום), הרי זה כאומר שאין בורא, חס ושלום.

כך שההתמקדות בשאלות היא רק בשאלה אחת "אם יש בורא לעולם"…

ברור, שהרקע לשאלה זו, היא נקודה של כפירה או אי ידיעה מוכחת באמיתת מציאות הבורא, חס ושלום, וכיון שלא נדרשתי לענות אודות הוכחות חותכות על מציאות ה' (אם אתבקש, אעשה זאת, למרות שהכפירה היא זאת שנטל ההוכחה מוטל עליה). אלא בקשה פנימית להבין – איך אוכל להאמין בנסתר ובנעלם הזה.

אני מאמין, כי יסוד אי הוודאות הזאת, של מציאות בורא קדמון לכל קדומים, היא החשיבה המושפעת מהגישה שבכל דבר אני מחפש את הברור, המוצק והעובדתי, שנבדק והוכח, שמוחש או הגיוני, על כן נרתע הוא מאמונה כמדבר שאין לו יסוד במציאות או שנטול בסיס מדעי, וחס ושלום, מסקנתו היא איפוא, שאם את השם יתברך אי אפשר לחוש ולהבין אין חס ושלום חס ושלום חס ושלום מציאות אלוקית, רחמנא ליצלן מדעה זו.

אבן הפינה לבנין האמונה והבנתה, תהיה ידיעה במגבלות ההכרה האנושית השכלית והחושית, וכאן למרבה ההפתעה, איני מדבר אודות ההכרה האנושית במציאות האלוקית, אלא אודות המגבלה של הכרתנו בעולם הפיזי שאנו שרויים בתוכו (! ), וככל שזה מקומם, אך עלינו להיות מודעים לאי יכולתנו להשיג אובייקטיבית את המציאות בה אנו חיים לא דרך המדע ולא באמצעות החושים, ואז תפתח בפנינו הדרך לבירור האמונה.

קיצור ביניים ידיעת ההגבלה שלנו במציאות היא פתיחת דרך לאמונה, לא האמונה עצמה.

פרופסור אלברט איינשטיין כותב: "האמונה בקיומו של עולם חיצוני שאינו תלוי באדם הצופה, הוא יסוד לכל מדעי הטבע. ואולם הקליטה באמצעות החושים, נותנת רק מידע עקיף בלבד מן העולם החיצוני, מהמציאות הפיזית, ולכן המושגים שלנו על המציאות הפיזית עצמה בנויים מספקולציה בלבד. מתוך כך נובעת מסקנה: לעולם אין המושגים שלנו אודות המציאות הפיזית יכולים להיות סופיים".

כלומר, המציאות האמיתית של העולם הפיזי שונה מהמציאות שאנו רואים, שומעים וחשים. העולם הנקלט בחושנו אינו העולם הממשי, האמיתי האובייקטיבי, כי אם פרי דמיון סובייקטיבי שלנו!

אני מדמיין את הרמת הגבות שלך, זו הפתעה, נכון?

ובכן, הנה העובדות, ורק דוגמאות בקצרה.

כיום ידוע, כי אין אנו עומדים יציבים על הקרקע, כי אם נעים במהירות רבה עם תנועת כדור הארץ סביב צירו וסביב השמש, ומערכת השמש כולה נעה בשביל החלב, ומערכת הגלקסיות כולה נעה אף היא. ובכן האמת האובייקטיבית, המציאותית: אנו מסתובבים! האמת החושית: אנו עומדים…

אז אנחנו אובייקטיבים או סובייקטיביים???

נמשיך הלאה.

ידוע, שכאשר אנו יושבים בודדים בחדר שקט לחלוטין, למעשה מהדהדים בו צלילי מוזיקה ומלל, אוזננו הטבעית אינה רגישה דיה לקולטם, רק ה'אוזן' של הרדיו מסוגלת לכך. הרדיו קולט מגלי הקול שבתוך החדר ולא ישירות משידורי קול ישראל שבירושלים, גם המראות שיתגלו לעינינו אם נפעיל מכשיר טלוויזיה נמצאים גם נמצאים בחדר, רק שעינינו אינה קולטתם אלא באמצעות המכשיר. נמצא, שאף לגבי חושי הראיה והשמיעה אין לנו השגה אמיתית בחדר יש גלי קול ואור, למרות שעל פי חושינו שוררים בחדר שקט וחושך אין מוזיקה ואין מראות. אם היינו מספרים זאת לבן הדור הישן, מאמין פנאטי של המדע המבוסס על מרכזיות הארץ היה נד לנו ברחמנות ואמר: הוזה מסכן, בדאי בדיוני, וכי אני מסתובב? וכי קופסה קטנה זו תשמיע צלילים ותראה מראות שאוזני ועיני אינן קולטות? "אני מדבר בשם הריאליזם, טוען למציאות, ואתה הוזה במדע בדיוני", היה מפטיר לעומתנו… אלו היו דוגמאות בודדות, אבל המתמצא במדע המדוייק והמעודכן יודע, כי הן רבו מספור.

כללו של דבר עצם המציאות הפיזית אינה מושגת על ידי האדם. כל סוגי הקליטה החושית הינם רק התרשמויות של החושים, הנגרמות על ידי מציאות אובייקטיבית, שהיא עצמה נעלמה! ! ! ואפילו הקליטה הסובייקטיבית מוגבלת היא. מגלי האור אנו קולטים רק את הקטע שמן האדום ועד לסגול, אך לא מעבר להם. מכשירים אופטיים שהמצאנו, הרחיבו מעט את קליטתנו. עדיין ותמיד הסתום ירבה על הגלוי!

עד כאן סקירה צנועה על היכולת במירכאות כפולות ומכופלות של המין האנושי, שעם כל ההשתאות שלנו למול התובנה והמודעות של מבחר הברואים (האדם), מוכרחים אנו להודות בכנות שאין לו יכולת אמיתית לעטוף בשכלו את חידת היקום גם לא הפיזי המוחש.

ומעתה, הטענה, גם זו הרוחשת בתת מודע, כי אנו מקבלים כמציאותי רק מה שנקלט בחושינו, וכיון שקליטת והבנת האלוהו'ת אינה עוברת דרך החושים (כך זה נראה), על כן תלושה היא מן המציאות, חס ושלום, היא מופרכת מיסודה כי כבר נוכחנו, איך איננו ברי-קליטה לדברים מוכחים ומציאותיים.

ובכן, אבן הפינה לבנין האמונה תהיה ידיעה ברורה במגבלות ההכרה האנושית, רק כשנהיה מודעים לאי יכולתנו להשגה אובייקטיבית של המציאות, רק אז תפתח הדרך לבירור האמונה, כי אם את מהותה של המציאות הפיזית הנקלטת בחושינו אין אנו יכולים להשיג, האם מעזים אנו עדיין, בשם הריאליות, שכביכול אנו מתהדרים בה לבקש השגת מציאות אלוקית רוחנית?!

"מי שרואה את החיצוניות בלבד, ראיה זו תפריעהו מלראות את הרוחניות, הפנימיות של הבריאה, ולא תשאר לו אחיזה לאמונה אפילו במדרגה קטנה… אולם הרואה במבט הפנימי הוא זוכה לראות אור גדול, והכרתו בהירה, הוא מתעלה לדרגה של האמונה החזקה" (הרב דסלר, מכתב מאליהו ח"ג עמ' 141).

כלומר, אמונה אינה מחוסר ידיעה אלא מהכרה בהירה של התבוננות פנימית במציאות האמיתית.

עד כאן היו הדברים כעין 'ניקוי שולחן' מטעויות נפוצות, שמשרות בנו תחושה של ריאליים, מדעיים ומציאותיים.

מכאן נעבור בקצרה אלא האמת של האמונה, אותה ניתן להעביר לתודעתנו בשני מישורים, מישור אחד הוא הבנה שכלית חדה ובלתי מתפשרת (אשמח להיות לעזר במישור הזה), והמישור השני הוא המישור התחושתי, שהאמונה במציאות ה' היא אמונה ריאלית ומבוססת, אנו המאמינים בה' מציבים את מציאות ה' כנקודת אחיזה של ישות ממשית, עובדתית ומציאותית שמחוץ ליקום כולו (וגם בתוכו). כל אדם הגיוני יבין ויודה, שמאחר ואין לנו ודאות של מציאות כלל, 'רשאים' אנו לקבל מציאות של אלהי'ם, כשם שמקבלים אנו ללא הוכחה חושית את מציאות העולם הגשמי. מעבר ליקום, מעל לגבולות הדמיוניים שהצבנו לו, קיימת ישות אלהי'ת עצומה, מציאות אין-סופית, שגם אותה לא נדע ולא נבין לעולם! ! ! כל עוד אנו מלובשים בגוף הגשמי ונתונים בתוך המסגרות והמגבלות החומריות.

גם ישות זאת, שהיא בעצם הישות היחידה שקיימת בנצחיות, משדרת תנודות וגלים אלהיי'ם רוחניים. לכל אחד ואחת מאתנו חוש שישי, חוש נשמתי, רוחני אלוה'י, באמצעותו נקלטת התשדורת האלהי'ת. כשמפתחים חוש זה, וקולטים בו את הגלים שמקרינה האלוהו'ת, אז "רואים" את ה'… חשים במציאותו, בקרבתו ובאבהותו, באותה בהירות שאנו חשים במציאות שאר העצמים הגשמיים. אין ספק בקיומו, אלא שהפעם לא נקלוט מציאות זרה שמחוצה לנו, כי את אשר בליבנו פנימה, כי לבנו הוא מקום משכנה של האלוהו'ת בעולם, כדברי חז"ל (מדרש שיר השירים רבה) הקדוש-ברוך-הוא לבן של ישראל!

ברור, שכל הנכתב, אינו מספק את מי שאינו חש בקיומו של החוש הנשמתי, ולכן גם אם יודה כי הנעלם והמופלא ביותר אכן אפשרי הוא עדיין אינו חש בתוכו את אמיתתו, ובודאי שלא יוכל לחיות על פי האמת הזאת, כי חוש זה, דוק של כיסוי מכסה אותו ומגביל את כוחו, הוא כמו עיור מלידה שיש לו עין אך היא כבויה. רק על ידי חיי אמונה מעשיים, קרי: קיום התורה וכו' מעוררים את החוש הזה מעלפונו, או אז, כמו בניתוח המסיר תבלול מונע, יוכל בעל החוש לחוות חויה של אמונה במציאות ה' ועצמתו הבלתי מוגבלת במקום ובזמן.

חשוב לזכור, כי פעם אחת בלבד בהיסטוריה במעמד הר סיני פקח ה' את החוש הזה, בדרך ניסית, בפעולה אלהי'ת, קבלנו זאת אז במתנה ולא בדרך המקובלת באמצעות הפיתוח שעלינו לבצע, ככתוב: "פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש", וכל העם ראה אז 'מראות אלהי'ם', כפי שחזו אחר כך נביאים שדווחו על כך. אך כדי שנוכל גם אנחנו שלא נכחנו במעמד ההוא, ולא זכינו לנס לזכות במציאות יומיומית רגילה לחוש אלוהו'ת כפי שחשו אבותינו אז, נתן לנו השם יתברך באותו מעמד תורה ומצוות שאם נחיה על פיהם, נוכל גם אנו כיום להגיע על ידי פעולתנו ובכוחות עצמנו לאותה התגלות עצמה.

כדי לדעת את ה' באמת, חייבים אנו לדעת קודם כל את עצמנו. בלתי אפשרי הוא לשכל אנושי מוגבל לדעת באופן ישיר את ה' הבלתי מוגבל, וכל שיש ביכולתנו הוא לדעת אותו באופן בלתי ישיר, על ידי שנחוש את האלוקות שבתוך עצמנו. כמי שנברא "בצלם אלקים", כל אחד מאיתנו הנו ראי שעל ידו יכול הוא להשיג אלוקות, ככתוב "מבשרי אחזה אלו'ה", המשימה המוטלת עלינו, איפה היא לחשוף את האלוקות החבויה בתוכנו. ואף כי הדבר, אולי, אינו קל, הנה ברגע שאנו מכוונים את עצמנו ונעשים קשובים לממד האלוקי שבתוכנו, אנו יכולים לזהות את האלוקות החדורה בבריאה כולה, ולחוש מהו בדיוק התפקיד שנועד לנו בתכנית-העל הגדולה של הדברים.

וכאשר תתיישב בלב הידיעה המבוססת, אודות מציאות הבורא, הן על פי הגיון מאד לוגי ופשוט, והן על פי הקבלה מאבותינו ומאבות אבותינו, איש מפי איש אב לבנים יודיע אמתו, עד דור קדמון שנפגשו כביכול פנים אל פנים עם אדון העולם יותר מפעם אחת, אז אין מקום לשאלות הללו, מי עשה אותו ומה היה לפניו וכו', כי השאלות הללו, לא רק שאינן מתאימות למהותו של בורא עולם כביכול, אלא גם ניסוחן מיוסד רק לפי המציאות שנוצרה רק אחר ששת ימי הבריאה, ואנו, שנולדנו לתוך המציאות הזאת המוכרת לנו, בה כל דבר יש לו תחילה וסוף, ובה נוצרים ונבראים אלמנטים מוגבלים, משתמשים בשפה שלא היתה קיימת אז.

כי הזמן, המימד הקובע סדר וקצב לשינויים, (שהוא המקור להרגל החשיבה שלנו, לשאול תמיד מה היה לפני תקופה זו, ואיך זה היה וכו'), הוא בעצמו נברא בבריאת שמים וארץ. ולכן השאלה מה קדם בזמן לבריאת העולם אינה הגיונית, כמו שהשאלה מה נמצא מעבר לקצה של המרחב (מה לפנים ומה לאחור) אף היא אינה הגיונית.

אנו באנו לכאן, לתוך המציאות האלוהי'ת, היא, שלא כמונו, בלתי מוגבלת ובלתי בעלת תכלית, אנו נבראנו, והוא בורא ולא נברא, אנו שייכים לשלטון הזמן והוא למעלה מהזמן והמקום. אנו מבינים רק דברים שבמציאות החומרית, בעלי גבול ותכלית, ואיננו מבינים (בשכל) דברים בלתי מוגבלים. שכלנו, חכם ככל שיהיה, יכול להתייחס אל המציאות שאנו חלק ממנה. מה שחוץ לסובב אותנו הן מבחינת המרחב והן מבחינת הזמן הוא גם מחוץ להשגתנו. כל ניסיון לפרוץ מעבר לגבולות השכל הוא ניסיון עקר, המועד להטעות ולהוליך שולל.

כמה יפים דברי אדונינו הרמב"ם (מורה נבוכים א, לב): 'אדם שמכריח את עצמו לקרוא כתב זעיר מאד אשר אין ביכולת העין לפענחו, לא רק טורח לשוא, אלא שהוא גם יחליש את כח ראייתו, עד שלהבא כבר ילאה לקרוא כתב גדול יותר, אשר בעבר היה קורא בנקל. כך המתאמץ להבין את מה שמעבר להשגתו; לא זו בלבד שלא יבוא אל מבוקשו, אלא שגם ישתבשו רעיוניו, ויחדל להבין את מה שמעבר להשגתו; לא זו בלבד שלא יבוא אל מבוקשו, אלא שגם ישתבשו רעיוניו ויחדל להבין את מה שהבין מקודם'…

ועוד מאוצרו של הרמב"ם (בפירוש המשניות שלו) על המשנה 'כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם' כבוד קונו הוא השכל (אשר בו יכיר האדם את בוראו) המתבונן במעשה בראשית ובמעשה מרכבה בלי שילוט תחילה במדעים, שהם הקדמות הכרחיות למחקרים אלו, אינו חס על שכלו, כי מחוסר הבנה יפתח בשאלות משוללות הגיון, כגון מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, ואלו יביאוהו לידי שיגעון ושממון. מי שאינו נזהר לשמור על שכלו מזלזל בערך השכל והריהו מופקר לתאוותיו ונעשה כבהמה, פתי זה ראוי לו שלא בא לעולם, טוב היה למציאות כולה, אם אכן היה נברא בעל חי משאר בעלי החיים, ולא היה נמנה על בני האדם… עד כאן דברי הרמב"ם.

את שתי הציטטות מהרמב"ם הבאתי כדי להזכיר לנו, שההסכמה שלנו לקבל את מה שאיננו מבינים, הוא לא חסרון באינטליגנציה, אלא ההיפך הוא הנכון, זו הבנה ברורה עד היכן מגיע השכל האנושי.

בעסקי בסוגיות אלו כן להבין לא להבין, במה מותר להרהר ובמה אסור, האירה בי תובנה חדשה, המקלה עלינו את התהייה שגוררות שאלות מעין אלו. כאשר הנני קורא בדברי חז"ל (מסכת חגיגה דף יא עמוד ב): כל המסתכל בארבעה דברים אלו ראוי לו שלא בא לעולם:

1. מה למעלה.
2. מה למטה.
3. מה לפנים.
4. מה לאחור.

וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם.

הבנתי הפשוטה היתה, שכאן באה אזהרה די חמורה להימנע מלחקור אודות מה שהיה לפני בריאת העולם וכו' (אגב, עצם ביאור דברי המשנה אין ענינו לכאן אני חותר לבאר את התובנה שלי המסייעת לנושא שלנו), והנה כאשר נעמיק, נמצא שכאן ממש, לצד האזהרה המפורשת להניח את העיסוק בכבשונו של עולם יש כאן פתח נרחב להבנת השאלות ותשובתן, לא בחינם כתבתי 'הבנת השאלות', כי אמנם, השאלות כפי שנוסחו אין הן שאלות כלל, כמפורט לעיל.

את דברי המשנה והגמרא שעליה, ניסיתי לקרוא בעיניו של בן ימינו, זה שמבין הכל, ומתמרד כנגד כל ניסיון להדוף אותו ואת מחקרי מוחו מאזורים עמומים, שאז הוא מתקומם ומכריז: "עזוב אותך, מה אתה מבלבל אותי בדברים מופשטים, לא מקיים מה שאיני מבין"… נכנסתי לראש שלו, והחילותי לקרוא את הדברים מאותה נקודת מבט, ששותפים לה רבים מהסובבים אותנו.

פשוט הסתקרנתי לרדת לסוף כוונתם של חז"ל איך הם מדברים אלי, מה הם בעצם מנסים לומר לאיש הלוגי והריאלי, וכיצד איפה הם משתיקים את קול התבונה כביכול, שמנסה להבין ולהיות בכל מקום. מה? הם אומרים לאיש חושב, רד מזה, אל תחשוב?

ואז הבנתי, התשובה פשוטה עד השתאות:

אין חז"ל דוחים את המתעניין מהתמודדות עם שאלות קשות, חז"ל כן מייעצים לאיש נבון, הבט נא נכוחה ובגישה הנכונה על המפגש בין האדם חסר-הכלים-התבונתיים, אשר נוצר לתוך מגבלות החומר, עם הבורא האין סופי מחולל התמורות והעולמות. אם בר-דעת הוא יבין, כי כל שאלה שנשאלת אודות הבורא וקדמוניותו, והשואל חפץ להבין מושגים רוחניים בכלי תפיסה של מסגרות חומריות, הוא שואל שאלה של שוטה מופלג!

כלומר, אין חז"ל משתיקים את ההיגיון, ההיפך הוא הנכון הם נוטעים בנו את יסודות ההיגיון, מחנכים אותנו לגישה הנכונה לגשת לכל מחקר, יהיה איזה שיהיה, עם הנתונים המתאימים. אם נרחיק עיור ממחקר המצריך ראיה חדה ביותר, אין זה מפני שאנו מזלזלים בכושרו השיפוטי או במנת המשכל שלו, אלא מפני שאיננו יכולים לשתפו מחמת שהוא חסר את הנתונים המתאימים להבנת מושגים הנידונים במחקר!

כלומר, חז"ל ענו לשאלותייך, חוסר ההבנה שלנו במהותו קדמוניותו הבלתי מוגבלת של הבורא נעוץ בעובדה הפשוטה, שהבורא יצר אותנו אחרי ההיווצרות של הבריאה, וחנן אותנו בשפה ובהבנה המתאימים למסגרתה, ולעולם לא נוכל להקיף את עומק רום ועומק תחת של הבריאה בכללותה ושל בוראה יתברך בפרט.

עיור! צא החוצה, זה לא בשבילך!

ולא בגלל אי היכולת להבין, אלא משום שעיוור אינו יכול לראות – – –

והנה ציטוט נפלא מהספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (ח"ב סי' נב):

"בענין הקושיות שקשה על השם יתברך, מרגלא בפומיה (היה רגיל בפיו של רבי נחמן) לומר, אדרבא! כך ראוי להיות דייקא שיהיו קושיות על השם יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו, כי מעוצם גדולתו ורוממותו שהוא מרומם מאד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך, ועל כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קושיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך שיהיה מרומם ונשא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקושיות כנ"ל, ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו אם כן היה חס ושלום דעתו כדעתנו".

וכמו שהענין נכון לגבי הקושיות על 'הנהגתו יתברך', כך גם על קדמוניותו יתברך, אנו רגילים לייחס לה' מושגים אנושיים, 'האנשת' הא'ל היא בעוכרינו, גורמת לנו להבינו במושגים המוכרים לנו מעולם החומר, ומקשה עלינו את ההבנה אודות המציאות האלוה'ית.

והמושג 'קושיא' מבטא המון, לא שאלה, לא הפרכה, אלא קושיא מלשון קושי כלומר, קשה לי להבין, אבל איני סובר שסוף הבנתי הוא סוף הענין.

העולם הנאור, בוחל במגמה העתיקה, הפרימיטיבית מעט, להיצמד לאמונות שונות, שמקורן בבני אדם חסרי-תבונה ורדודי מדע, ככל שהעולם שלנו מתחדש ונוסק לקראת התפתחויות עצומות, הבוז לגישות שכאלו, מופגן ומוחצן יותר.

יש אנשים רבים שמאמינים, כי אנשי אמונה הם אנשים פרימיטיביים וחסרי השכלה, גם אם יהיו הללו מצויידים בתארים אקדמיים מרשימים, לא יתנו הראשונים לעובדות לבלבל אותם, הם המאמינים – פרימיטיביים וזהו. נקודה.

אומנם, אנשים פרימיטיביים מאמינים, אבל לא בגלל שהם פרימיטיביים, אלא בגלל שהם אנשים, שכמו כולם, הם מסוקרנים לפצח את חידת היקום, כיון שלא היתה להם ברירה אחרת, הם פיתחו השערות כאלו או אחרות, וגילו, לדידם, את מקור הבריאה.

האתיאיסטים, ממש כמוהם, שיערו השערות, ודבקו באמונות הבל, פרימיטיביות לא פחות, רוב האנשים חסרי האמונה, אינם מדענים ויש מהם שאינם מבינים דבר או שנים במדע, אך מתוך אמונה עיוורת, או רגש כלשהו, הם מונעים להכריז על הכרזתם שאיני רוצה להזכירה.

אני מנסה לחשוב קצת אחרת, לדעתי, אנשים שמעולם לא עברו עימות אמיתי עם האמונה היהודית לפחות, ויש להם עמדות כה מגובשות אודותיה, הם אנשים מאד מאד לא נאורים, כי לדידי, אדם שבטוח בעמדה מסוימת ללא מקור ראוי לשמו, הוא אדם טיפש.

מאמיני דת המדע, כה בטוחים בעמדתם, שאינם לוקחים בחשבון, כי אין המדע אמור להתעסק כלל עם נוכחותו של האלוקים, אין הוא בר שיח עם מהלך שאין בו נתונים המתאימים למחקר מדעי, וכיון שאין לו מידע אינו מדע, ואין מסקנותיו אומרות כלום.

המאמין בהשם יתברך, אינו פרימיטיבי, משום שהוא אומר שהוא מאמין, הוא מאמין לאביו שקיבל מאביו, הוא למד את דברי החכמים, הוא נמצא בתוך עולם התורה והיהדות, הוא לא אומר "מדע מדע" כל היום, המקור שלו הוא שורשי ובעל מסורת של אבותינו האמיתיים והחכמים.

הכופר בתורת משה, מחמת קושיות מסוימות, הוא אדם שטועה, אך המכסה את ערוותו בעלה התאנה של מדע, הוא נוהג לא בהגינות, משום שהוא החליף אמונה באמונה, הוא החליף את האמונה בגדולי ישראל ופנה להאמין לאנשים אחרים, שברובם, מסקנתם היתה ידועה מראש, עוד לפני המחקר, זאת לא תבונה, כי אם רגש ואמונה, ואמונה מאד מאד פרימיטיבית, לסמוך על אדם פלוני, ומחר על אלמוני, כי נח לי יותר להעיף ממני עוֹל היסטורי מתמשך של שלושת אלפי שנות תורה ואמונה.

חז"ל אסרו לנו לעיין בספרי הכפירה, ולא משום ההיגיון שבהם, המניע של שקיעה בביצה הזאת, הוא מניע רגשי בלבד, הרצון העז להיות 'אדם-לא-מאמין', מניע לפתוח במסע שחיטת פרות קדושות, ובמהלכו נשחטת הקדושה האמיתית עצמה, וזה לא מאד חכם, בלשון הַמְעָטָה.

העוול שעושים אנשים אלו למדע, הוא עוול לא רק לתוכן כי אם למהות המדע עצמה. אדם נאור שיודע מה תרומת המדע לאנשי דורינו, לא יסכים לקבל את הויכוחים התיאולוגיים בחסותו, משום שאין זה תפקידו. גם המחקרים אודות גיל העולם – אינם מוכיחים כלום, חוץ ממסקנות מסויימות, שאינן סותרות כלל את האמונה היהודית, לאלו שמבינים היטב מהי האמונה הזאת, ומה היא מבשרת.

דווקא ממקום הכבוד למדע, אנו רואים אחרת, מבלי להתייחס לעובדה הידועה היטב, כי קיימים מדענים אנשי שם מהשורה הראשונה המאמינים באמונה שלימה באמת הכתובה בתורה הקדושה, עדיין יש מקום לתהות אודות אנשים צעירים מאד, שללא שום הכנה מדעית או ידע תורני המתאים לתחום – הסיקו מסקנות ונזרמו החוצה, זה גיל של החלטה?

תורת משה רבינו ע"ה שניתנה על ידו מסיני על ידי בורא עולם, אינה זקוקה לאישורים של כמה אנשים במהלך ההיסטוריה, אולי לאנשים רחוקים, שבלי האישורים האלו, הם לא יתקרבו לשולחן השבת, לדידנו, החפים מאמונות טפלות, אנו מסוגלים להאמין שהתורה לא נוצרה על ידי מישהו, ח"ו, אלא היא דבר האלוקים לבני אברהם יצחק ויעקב, המקיימים אותה עד היום הזה.

בעונותי הרבים, שוחחתי עם הרבה דמויות שהיו משוכנעות כי תופשי-התורה הם הפרימיטיביים, ונדהמתי, במהלך שיחות רבות, על המבנה ההגיוני והמקמבן של שיחות רבות, שאמורות להיות אמפיריות ועמוקות, כמעט יצאתי עם הרגשה מתנשאת מגעילה – אלו אמונות טפלות!- אמונות אינפנטיליות ממוצא הקוף ועד השערות דומות בחוכמתן.

אני מתפלל על דבר אחד, שנזכה להבין, שאף אם האנשים האלו נראים מאד מתקדמים ומאד מפותחים, האמונה שלהם בתחום האלוקות, היא פרימיטיבית עד להחריד, כפירה בת כמה אלפי שנים מצועצעת, במילים יפות, זהירות!

הפוסט דרך אמונה בחרתי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יש דברים שעצם המלחמה עליהם מלמדת על חשיבותם.

כך זה ביהדות, אנו יודעים כי המניעות לדבר שבקדושה מלמדות על ערכו הרם.

הנה קחו לדוגמה את תפילת התחנון הנושקת אל תפילת העמידה…

וכי יש דבר נפלא יותר ממנה?

הקדוש-ברוך-הוא כביכול בעצמו מבקש מאתנו על ידי יודעי סודו לומר כמה משפטי תחינה ובקשת סליחה?

דבר שהיינו צריכים להמציא מעצמנו?

הלא אף ללא ידיעה מספקת בסודות הענין, יכולנו לשער מה יהיה ההפרש בין איש שכל ימיו הקפיד לומר תחנון, לאט, במתינות, בחשק ובשברון לב… לבין איש שמצא כל תירוץ אפשרי להימנע מהתחנון.

ימים עוברים, שבועות, חדשים, שנים ומלאו הימים, ואנו נקראים להתייצב לפני בית דין של מעלה. ולהוותנו, אין צדיק בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא הבושה היא גדולה!

לפני מי חטאת?

את מי המרת?

זועקים כל שמי השמים.

והעיקר למה לא ביקשת סליחה?

למה?

הרי בכמה דקות של ריכוז היית עולה לעליה כה גדולה אולי היה סר עונך וחטאתך היתה מתכפרת.

– איי! בטלן!

את האמת, רשימה זו נכתבת לבקשת אחד הקוראים הנאמנים, שביקשני "כתוב משהו על תחנון", המאבקים המשונים בבית הכנסת, על הרצון לדלג על היפה שבתפילות, על החשובה שבמצוות מעוררת פלצות…

ואם כבר כן אומרים, נסו נא, לומר כל פסוק מילה במילה ובכוונת הלב. איפה? לא תוכלו! פתאום תשמעו את החזן זועק את מילות הסיום. כך עבר לו עוד תחנון מבוייש מהעולם, ללא מיצוי. חבל.

דעו רבותי, שכאן טמון העיקר שבעיקרים!

ההכנעה מלפני הבורא, הזכרת שלוש עשרה מדות רחמיו, המה אור בהיר בשחקים שאין דומה לו, רגעים של יום כיפור, משהו שאוב מזמן אחר נבדל, נשגב, מרומם… חבל שהוא נלקח מאתנו מחוסר ידע, מבורות, מעצלות… לא תקדיש כמה רגעים לבקש סליחה על עונותיך? מפליא!

אם רבותינו הקדושים קבעו את זמן אמירת התחנון במיקום הזה, והגדירוהו בשבילי הרז כירידת השפע, הרי שכנראה האמירה בכוונה תגרום תועלת נפלאה לנפש האדם איך, אם כן? נבעט בהזדמנות היומיומית הזו?

בהתבוננות בנוראות נשגבות רום ערך ה'תחנון' גם במקום שפטורים מלאומרו, הרי ללא המלצה מפורשת, היינו יכולים להתאמץ לחפש בית הכנסת שכן אומרים רק בשביל תיקון נפשנו האומללה… זה הרי כה זקוק לנו.

זה הענין. עלינו לחקוק בדעתנו שאמירת התחנון חיונית עבורנו כחיים ממש… מי יודע מאילו יסורי גיהנם והתרחקות מאור פני מלך חיים הננו ניצולים על ידי אמירה בת חמש דקות ספורות, בודדות ממש. בהבזק רגע ההבנה הופך ה'תחנון' מנטל מעיק למטלה שהכל רודפים אחריה.

– רגעי בקשת הסליחה מלפני מלך עלוב ואהוב איזה אושר!

האם יש מישהו שיכול לומר שאינו צריך את סליחתו של הקדוש־ברוך־הוא, וכאשר כך הם פני הדברים, אז למה לפספס?

ובימי שני וחמישי… התחנון ה'ארוך' כמה טוב שיש יארצייט, ברית או חתן… וכשאין… איזה תירוץ אפשרי.

עיינו נא, יום אחד, שממש אין לכם משהו אחר לעשות, קחו נא את הסידור, והתבוננו במילים הענקיות האלו מתוך יראת שמים ועומק נפשי לבטח תסמיקו מבושה על ההתנהגות המבישה בעת אמירת או אי-אמירת הנהדרת שבאמירות. איך בועטים בהזדמנות? איך?

ישראל קדושים הם. לולא ההתגברות של צד ההתנגדות לקדושה שרועד מפחד כליון מוחץ ע"י תחנוניהם של בחוניו בחיריו של קודשא בריך הוא היו ששים ושמחים לעשות רצון קונם וחפץ צורם.

התחנון היה אמור, לפי זה להיות היהלום שבכתר, עיקר חיי האדם, בקומו בבוקר היה כעבד שואף אל צל מתי יבוא תחנון לידי ואקיימנו.

אולי היום?

הפוסט הזכות להתחנן… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך שאלה שנשאלתי:

מדוע אין מקבלים עדות אשה?

והנה התשובה שהשבתי:

למרות שהשאלה אינה מדוייקת לחלוטין, כי ישנם מקרים בהם עדות אשה – ורק של אשה – קבילים לחלוטין. אבל כמובן, שבדיני ממונות וכיוצא בהם – אין האשה משתתפת במערכת המשפטית התורנית, ואת שואלת למה?

מקננת בי תחושה, כי תשובה יבשה ונקודתית לא תשביע את רצונך, כי לא טעמי המצוות הם מעניינך כרגע, אלא הנימה שנלווית לשאלה: מדוע היהדות בכללה, 'משפילה' את האשה בריחוק מחיי המעשה והמשפט, ואף גם מהשתלבות בקיום המצוות ועוד דוגמאות דומות.

אם הבנתי נכון, הרי שעלי ליצור את המשטח הנכון שעליו יקום מבנה התובנה שלנו בשאלה זו עצמה.

את תפקידי בני אדם בחברה אפשר לסווג לשני סוגים: תפקידים שבתוך המשפחה ואלו שמחוצה לה. תכונות הנפש והכישורים הדרושים לכל אחד משני סוגים אלה, שונים מן הקצה אל הקצה. בחיי המשפחה דרושה רגישות, הבנה אינסטינקטיבית ורגש המתבטא בקלות. מאידך, העבודה בחברה, מחוץ למשפחה. כוללת דאגה לפרנסה, ממשל, צבא ופעולות בין לאומיות, ולצורך אלה דרושים תכונות וכישורים של עזות, לעיתים גם תקיפות, גישה שכלית ושליטה על התבטאות הרגש. מובן, שכמעט מן הנמנע לפתח כראוי שני סוגי תכונות אלה באדם אחד, בצורה שיוכל להשתמש בהן ביעילות הן בחיי הבית והן מחוצה לו, ויש, אם כן, צורך לפתח כל סוג תכונה בנפרד, בבני אדם שונים. לא בכדי, נבחרה הבת להתחנך כמיועדת לחיי המשפחה והבן במיועד לחיי החוץ. עובדות פיסיולוגיות וכנראה גם פסיכולוגיות מכשירות את האשה לתפקיד המשפחתי ואת הגבר לתפקיד החוץ משפחתי.

לפי קביעה זו, שהזכרתיה על קצה המזלג, האשה היא נוות הבית הדואגת באמצעות אפיה הרגשי והלבבי לפיתוחו וטיפוחו. מסיבה זו נקל להבין את היעדרותה במשרות ציבוריות, בשררה ובשלטון. שהרי משרות אלו, והדומות להן, דורשות תקיפות ואובייקטיביות נטולת רגש, תכונות אשר נוגדות את הגמישות והרגישות הדרושות לאשה. על רקע זה נוכל להבין את אשר הורתה התורה, ודרשו חז"ל "שום תשים עליך מלך – מלך ולא מלכה". וכן את פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"ה): "אין מעמידים אשה במלכות… וכן כל משימות שבישראל, אין ממנים בהן אלא איש". בנוסף על הסבר זה, יש להלכות אלה טעם נוסף הנובע מהמגמה לצניעות ומניעת תערובת של אנשים ונשים.

אין בהלכות אלה משום הצרת צעדי האשה, כי אם מסקנה מציאותית הנובעת מההכרה הנכונה בשליחות המוטלת על כל אחד ממרכיבי החברה והמשפחה, ומגמה לשמור על אפיה המיוחד של האשה – לבל ייעכר.

אשה פסולה לעדות, לא משום פחיתותה או חוסר אמינותה. אדרבה, במצוות ובאיסורים העיקריים, הקשורים לגבר לא פחות מלאשה, כל הנאמנות מתבססת על האשה. אם זה בדיני טהרת המשפחה ואם זה בדיני כשרות הבשר וכל דברי מאכל המוכנים במטבח, גם בענין התרת אשת איש להינשא על פי עדות שבעלה מת – נאמנת אשה (האם יש דבר יותר חמור מנישואין של אשת איש לגבר אחר?).

הגדת עדות – לפי התורה, אינה זכות בלבד, היא גם חובה. אסור לאדם להתחמק ולהשתמט מהגדת עדות הידועה לו, בבית דין, תופעה המוכרת לנו כיום. אמר ה' בתורתו (ויקרא ד, א): "אם לא יגיד – ונשא עוונו".

לא יתכן שאדם יהיה בעל זכויות ולא בעל חובות.

כשם שלא יתקבל אדם כחבר בקיבוץ על מנת לקבל חלק שוה מן ההכנסות, בעוד הוא לא יעביר ויכניס את כל רכושו הפרטי לקיבוץ.

התורה רצתה לפטור את האשה מחובת הגדת עדות. וזאת משתי סבות:

א. עדות בבית דין כרוכה, לעיתים, בשהייה של שעות לא מעטות בין כתלי בית הדין. עובדה העלולה להכביד על אשה, במיוחד המטופלת בילדיה (נקל לשער את המילים הקשות שהיו מטיחים שונאי התורה במשפט תורני, שהיה מחייב אמא ברוכת ילדים להתייצב בבית הדין ולהעיד, ללא כל יכולת להתחמק מהמצוה).

ב. החקירה הצולבת של העדים בהופיעם בבית הדין, עלולה לפגוע באשה. טבעה הרך אינו עמיד בפניה. אך אי אפשר היה להסתפק בביטול חובתה להעיד, ובעת ובעונה אחת להשאירה כשירה לעדות. מאחר ולא יתכן להיות בעל זכויות ולא בעל חובות. על כן שללה התורה מן האשה את זכותה להגדת עדות, כדי לפוטרה מחובתה במישור זה.

אחזור ואדגיש, שלא כטעות שהשתרשה בציבור, לפיה, אי יכולתה של האשה להעיד נובע מאי אימון בה. הבקי במשפט התורני יודע אל נכון שאין הדבר כן. האשה אינה רשאית להעיד מכח 'גזירת הכתוב', כשם שמשה רבינו לא היה רשאי למסור עדות על אהרן אחיו אף שלא היה חשד באמינותו.

עובדה היא, שאשה נאמנת בנושאי 'איסור והיתר' אף שדינים אלה כרוכים לעיתים במקרים חמורים שיש להם השלכות לדיני מיתה.

במשפט התורני, העד אינו סוכן של אחד מבעלי הדין כי אם חלק מבית הדין והעדות היא פעולה ציבורית, ומכאן נובע דין התורה האוסר על אשה להעיד. עובדה מענינת היא, שההלכה שעד אחד יכול להעיד באיסורים (היינו לא בדיני ממונות אלא כשרות וכיוצא בזה) נלמדת דוקא ממקרה בתורה שבו אשה יחידה נאמנת להעיד (מסכת גיטין דף ב' עמוד ב' בפירוש ה'תוספות' דיבור מתחיל 'עד').

ולקינוח: במסכת כתובות (דף פה, עמוד א') מובא מקרה מעניין על האמורא 'רָבָא' שקיבל עדות אשה, ולא קיבל את עדותו של 'רב פפא' הגדול (אמורא מפורסם, מגדולי חכמי דורו) על מקרה דומה – משום שהיה עד יחיד. וכששאל רב פפא לפשר הדבר, ענה רבא, כי את האשה הזאת הוא מכיר כדוברת אמת, אולם את רב פפא אינו מכיר עד כדי כך.

ככלל, העדות לפי תורה, אינה מסירת אינפורמציה רצונית, אלא מצוה דתית כעטיפת טלית, הנחת תפילין ותפילה בציבור. ועוד מצוות שהאשה 'פטורה' מהן (מעתה, לא עוד עדות בלתי 'קבילה', אלא שהאשה אינה 'מְצֻוָּה' בה), הפסילה הגורפת – במקרים בהם התורה פוסלתה, נובעת מאי שייכותה למצוה זו, לא לחובה וגם לא לזכות.

אקוה שדברים אלו, אשר אני כותב בחופזה, יפתחו בפנייך תובנות חדשות בגישה כלפי חוקי התורה והלכותיהם.

הפוסט היהדות משפילה אשה? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נניח שאנו מחפשים עצה כלשהי כיצד נוכל להיות קשורים אל העליון, ולגמרי, ללא כל דמיון ופנטזיה מיסטית לא רציונאלית, לא היינו יכולים להעלות על דעתנו עצה כלשהי, כיצד עלינו לעשות זאת. הרי אין שום קשר של ממש בין נברא לבוראו לכאורה.

יש חדשות! אותו בורא נמצא וממציא מסר גילויים שמימיים לנבראיו קבוצת אנשים החיים בעולמנו, עמדו לפני מעמד חד-פעמי שהתרחש לעיני מיליונים, מעמד קבלת התורה קבוצה זו היא בעצם אנחנו: היהודים. באותה תורה בא לידי ביטוי רצונו המפורש של מי שאמר והיה העולם המצוות המעשיות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

לכל אדם, בכל רחבי הגלובוס יש שני סוגי חיות, יש את החיות החיונית הגשמית שמכוחה הוא חי ופועל, ויש את החיות הרוחנית המטפיזית, שמכוחה פועלים חושי נשמתו ופנימיות רוחו החיות הנעלמת בנבכי סוד קיומו. כשם שאת החיות הראשונה, זו הגלויה והתוססת אנו אמורים להזין היטב כדי שהאיזון ישמר, האדם יחיה ובבריאות. בדיוק כך, עלינו להזין את החיות הרוחנית שלנו באותו מזון שהיא צריכה. לנו כיהודים, שרגלי אבותינו עמדו על הר סיני, יש תפריט מאד מדוייק כיצד עלינו להזין את הנשמה הזאת, להחיותה ולהבריאה. התפריט הזה מובהר בלשון ברורה ביותר בתורת אמת אשר הוריד לנו משה אדון הנביאים מפי הגבורה לעינינו ממש.

למצוות המעשיות אין טעם אחד, אין להן פירוש נגלה בודד, למרות הטעמים המפורשים במסורת היהדות לדורותיה על ידי גדולי חכמינו הראשונים והאחרונים, עדיין ניתן לומר כי רצונו של הבורא העליון הוא המניע היחיד לקיומן באדיקות ובהידור. כלומר, עצם הדבר שהדבר יצא מפי המלך ה', זו סיבה מספקת להתמסרות מוחלטת של אנשים מאמינים לקיום המצוות כצורתן וכהלכתן.

עם כל זאת, ניתנה רשות ואף זכות וחובה להפוך במסתרי המצוות, לנבור במכמני הרז והרעיון, כדי למצות את המקסימום ממסגרת קיום המצוות ולהפוך אותן לחווייתיות ומקרבות נברא לבורא. בכל מצוה יש רעיון של התקרבות, שעושה אותנו יותר טובים ואיכותיים, שמגלה את הנקודה היהודית המיוחדת שבנו, אך כאמור, לא זו הסיבה, ובטח שלא היחידה לקיומנו את המצוה הסיבה היא 'דבר השם'.

הדת היהודית, כיון שאינה פרי המצאת האנושות, אינה יכולה להיות לחיצה ומשתנה, ההיפך, ככל שנוקפים הדורות, בולטים ההבדלים הנפערים בין העמים שסביבותינו וההיסטוריה הלא מכבדת אותם, לעומת קדושת ישראל הנצחית, וזאת, עלינו לזקוף לתורת חיים אשר נטע אלקים בקרבנו והבדילנו מן התועים בכך שלימדנו את ארחותיו ובפרסום נמרץ שכזה.

מהי דת?

שלא כטעות הנפוצה, דת, לדידנו היא קיום רצונו של הא'ל ובמדויק, הדת, לפחות זו היהודית, אינה אוסף מנהגים ופולקלור עממי, כי לולא היה כך, היה זה ענין ליחידים אשר דבר שכזה קוסם להם, ויכול להיות שבצדק, אך זו אינה דת… דת הינה אלקים! ואלוקים אמר מה שהוא רוצה.

הקושי לקבל את המציאות הזאת שא'ל כה רוחני ונשגב מתעניין כאילו 'בזוטות' – מקורו בגישה פשטנית ורדודה אודות הקשר בין נברא לבורא או למהותו הבלתי נתפשת… לפי תפישה זו, אם היה לדוגמה הפולחן המתבקש משהו מאד מאד 'גדול' כן היתה 'התענינותו' מתקבלת על הדעת.

הגיחוך הגדול של הגישה הזו, הוא, בכך שאין המצוות באות למלאות איזה צורך של ה', כפי שמשתקף מהחרדה לרצינותו הנשגבה של בורא כה רם… המצוות הן דרך שהוא יתברך בחר, שלא להבנתנו כלל, שדווקא על ידה נוכל להשיג את ההתקשרות הכה נצרכת לברואים עיוורים כמונו, שנפעמים כל בוקר מחדש למראה שמש ושמים בהירים, ולא יודעים כיצד לחבק את היוצר הנורא שעשה אותם.

חוסר ההבנה של המתחיל או של הממעט להתעניין אינו גורם פגם בקשר שלו עם הבורא, לפעמים ההיפך, היכולת להתאמץ ולעשות דברים 'רק מפני שהבורא ציוה'… מעיד דווקא על מוכנות להכנע לקדושת ישראל שבפנימיותו למרות הקושי הטבעי לעשות דברים בלי להבין.

ובכל זאת, יעשה האדם חסדו עם הנפש השוקקת, הרוצה לדעת, אם ידע כי מצוות השם, היא מקור חיותו הרוחנית, היא עיקר חייו הרוחניים והגשמיים גם יחד וכיון שכך, עליו להקדיש את חייו להבנת עומק במעשה המצוות.

לצורך כך חוברו חיבורים רבים בנגלה ובנסתר, שנכתבו בעצם, בשבילנו, שכאשר נקיים מצוה, נהיה מסוגלים לשמוח בעצם הקיום, ובמהות הקשר המתפתח בכל יום ובכל ערב, בינינו לבין אלקים. נלך על זה.

שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב!

הפוסט התקשרות בין הבורא לנברא הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל אחד אוהב להיות עקבי, ליצור מסגרת של שגרת חיים קבועה, בה המעגליות חוזרת על עצמה, האדם השפוי שואב מכך סיפוק רב, הנה אני יכול… אתמול, היום ומחר… וגם מחרתיים.

זיכה השם יתברך את עמו ישראל, וגם במנהגי ישראל קדושים קיימת עקביות, כך קריאת התורה בשבתות, מביאה את העם כולו באי בית הכנסת כמובן, להקשיב לקול הקורא את תורת משה, מדי שנה בשנה שומעים את כל התורה כולה, הזוכים יותר מקדימים וקוראים לפני שבת 'שנים מקרא ואחד תרגום', אשר כהבטחת חז"ל הקדושים, הרגיל להקפיד בכך זוכה לאריכות ימים.

יש משהו נפלא במה שעושים 'כל יום', הקביעות, היא מסגרת היוצקת לתוכה קדושה, בספר תיקוני הזוהר הקדוש, מביא, כי השכינה הקדושה, אינה שורה במקום ארעי, רק במקום של קביעות, היינו על אדם שקובע את עצמו באורח יציב וקפדני למען קדושת התורה והתפילה.

מתוך אותה מסגרת של קריאת התורה התפתחו מסגרות שונות שיהודים קבעו לעצמם במהלך הדורות, להתחבר 'באופן קבוע' אל התורה הקדושה, ההלכה, התלמוד והמוסר.

המפורסמת שבהם, היא מסגרת לימוד הדף היומי שבתלמוד בבלי, עליה התווסף לימוד דף היומי בתלמוד הירושלמי, וכן לימוד יום יומי של שלושת פרקי רמב"ם וכו'. אשרי עם ישראל.

הנביא ישעיה קורא לנו בנבואתו: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן …

הקובע את עצמו ללימוד דף היומי, מלבד שבמהלך שבע שנים, זוכה הוא להיות בכל מסכתות הש"ס ולמלאות כרסו בבשר ויין רוחני, מלא מדע וחכמה, זוכה הוא לקרבת אלקים איתנה שאין דומה לה בשאר עבודות השם כי אין כמו תורה, לדרוש באמצעותה את השם יתברך יום יום…

אך זה לא פשוט בכלל. זה נראה קוסם וקורץ, בהשקעה של שעה ביום, אתה נמצא שם, כובש את כל הש"ס, אך כאמור, זה לא דבר קל כלל ועיקר. וזאת, משום שהמלך הזקן והכסיל גם יש לו קביעות יום יומית להסית את האדם להפסקות, לחופשים ולסטופים שונים… והוא, הרי מלאך הוא, לא מתעייף מלהסית לדחיות, זהו עקבי מאין כמוהו בהתחשב בעקביותו זו, עלינו להשמר מפני סכנת הכחדה רוחנית, בדמותו של 'מחר אשלים'!

וזאת עליך לזכור, עוד 'לפני' שהנך מתעניין בקביעות של דף היומי, אין להשלים למחר, זה שקר, המחר איננו בידך, אינך מכירו עדיין, כשהוא יבוא, יוביל בכנפיו הפתעות, ולא דווקא נעימות, הגדולה שבכולן תהיה, הדחיה הנוספת למחרתיים, וממחרתיים לשבוע וכו', עד לסגירה הרמטית של כריכת הגמרא.

כשעם ישראל חוגג ברבבותיו את סיום הש"ס העולמי, נצבט הלב מקנאה למראה אלפי המסיימים הפזורים ברחבי כדור העולם, המצטרפים החדשים עולים על העגלה הדוהרת בהתלהבות, אך לא תמיד מצויידים במידע האמין הזה: אין מחר, יש רק היום! זה סוד ההצלחה של כל סיום אפשרי של כל דבר.

למחר תפקיד משלו, והלואי שלא נצטרך לוותר עליו חס ושלום, איך ניקח אחריות להעמיס עליו תפקיד של היום הזה, באמתלא כלשהי? ועוד משהו, המודעות הפנימית העמוקה בדבר היות לימוד התורה הדבר החשוב ביותר בחיים, היא הכוח המניע והמנצח, כי אם זה הכי חשוב, זה גם דוחה את הכל, ואת הכל ממש עכשיו… לומדים!

אדם שחי בגישה כזאת, קרבת אלוקים כבר אינה צמד מילים של ספרים קדושים, היא חלק מהווייתו הפשוטה, חלק מהחיים. מסירות שכזאת לתורה, מטהרת את האדם מהדברים, שרק הוא יודע, שעליו להיטהר מהם, קרבת אלקים יחפצון.

אמר רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב זי"ע (שיחות הר"ן סימן יט): "נכספתי מאד … שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום, ולא יעבור, וכיוצא… אפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד, שנלכדו במצודה רעה, עד שרגילין בעבירות, חס ושלום, רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, אף על פי כן הכוח של התורה גדול כל כך, עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה כי כח התורה גדול מאד"; כי כל זה סוד ההצלחה, כך וכך "ולא יעבור".

הפוסט ואותי יום יום ידרושון – קביעות עקבית לתורה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"ב תשרי תשפ"א

יש לי קושיא גדולה ואולי תפתור לי אותה.

הרי המציאות האלוקית היא הדבר הכי גלוי, משום שלכל הנמצאים חייב להיות ממציא, ואם כן, בכל רגע הנמצאים צועקים שיש אלוקים.

ואם כן, נשאלת השאלה הכי גדולה, הרי במציאות העולם מתנהל בגלוי כאילו אין אלוקים.

ואם כן, נמצא שהשי"ת יצר עולם שאינו מכיר בו אלא אם כן יבחר.

וכאן הבן שואל את שאלתו, איך נקרא לעולם, גילוי או הסתרה?

בודאי יש גילוי.

ובודאי יש הסתרה.

מעורבב, בלול, מהותך, זה בזה, וזה בזה, כמים צלולים המקבלים שאר משקין

ואז אני שואל את השאלה היותר גדולה

אם כן, איך יש בחירה?

הרי אם יש הסתרה אזי אין בחירה, כי האמת מוסתרת ממני

וכאן באה התשובה הנוראית

המפלחת ויורדת עד חדרי בטן

נמצא איפה…

שאכן, אכן, אכן, כן יש גילוי מול העינים!

ועל דא קא בכינא.

הפוסט וכי לזאת הסתרה תקרא? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בדיחה יהודית חיננית מספרת, כי במוצאי שמחת תורה הגיע הביתה שמש הקהל, דמות של לא יוצלח אמיתי בכל קנה מידה, כולו מתנשף מהתרגשות. השמשית, שמעולם לא ראתה את בעלה קורן כל כך – שאלה מופתעת: איזה אוצר הרווחת היום? אח, משיב לה בעלה – אין כמו שמחת תורה, חבל שלא ראית איך ראש הקהל – גביר העיירה, רקד איתי יד ביד, ולא רגע אחד ולא שנים, איך היינו נראים, ממש כמו אחים, שתדעי לך…

בבוקר שלמחרת, החיים תובעים את שלהם, אין לחם לאכול בבית, השמשית סונטת בשמש: נו, ביש גדא, הרי התחברת כהוגן עם העשיר, לך אליו ובקש רחמים קצת. האיש ראה בדברים את תבונת האשה הידועה, ופנה למשרד המפואר של האיש. כאשר סוף סוף עמד בפיק ברכים מול הדר כבודו של הראש הקהל, הוכרח להמתין עד שזה האחרון יסכים להתפנות מעיון במסמכיו.

כשכלו כל הקיצין ומיודענו ניסה להעיר תשומת לב על ידי כחכוח בגרונו, התנער האיש והבחין בו. אה? באת לרקוד? אין לי זמן כיום…

בדיחה עצובה זו, יכולה להוות פתיח להרצאה מוסרית, בדרך של 'פנינו לאן'. אחרי חודש החגים העמוס לעיפה ברוממות מוחין, נוחתים באחת אל ימים של סתם, ימים של ראש הקהל רכון על מסמכים, והריקוד, איה הוא?

הימים שלאחר שמחת תורה, הם ימי מבחן כלשהו. הרי אתה עצמך, פיזזת וכירכרת מול ספרי התורה בכל עוז ותעצומות. ואיך כעת, לאחר פחות מיממה תישאר אדיש ושקט למול חוקיה של אותה תורה עצמה? לאן נעלמה שמחת התורה?

אני מאמין בכל לב, שכל יהודי שרוקד באמת בשמחת תורה עם הגוילין הקדושים שבידו – הוא יהודי שמסוגל לשמוח עם התורה, אלא שהשמחה הזאת רדומה אצלו. תפקידו של החג – לעורר את השמחה הזאת, ולא לתת לה לחמוק.

בעירנו אשדוד מכהן פאר כדומ"ץ של חסידי בעלזא הרב רכניצר. בגבורה של מעלה קיבל את דין שמים בהלקח ממנו בתו הצדקת, בפיגוע הנורא בקו שתים. לזכר נשמתה הטהורה הכניס הרב רכניצר ספר תורה לבית המדרש. בשמחה של תורה שהיתה מהולה בדמעות היהודיות בנות שנות אלפיים, סיפר האב סיפור.

היה זה בקהלה החסידית בחו"ל, הזמינו לשמחת הכנסת ספר תורה, עורך דין שסייע לקהילה, שלא היה בן ברית, למרות שיש מפקפקים בנכונות הזמנה כזו, גופא דעובדא כך הוה. הזר, שלא שבע מלראות מראה הוד שכזה, ישראלים קדושים שמחים ומרקדים סביב ספר התורה, ביקש לשאת דברים קצרים.

"ראיתי שלשה סוגים של התייחסות למול ספר חוקים" – פתח המלומד. "יש שהם נאלצים לשאת את עולו של הספר, אך שונאים אותו שנאה עזה, אף דורסים עליו ברגל משפילה. יש שמתייחסים בכבוד לספר שכזה לעומת ספר חוקים שנצרך לכל חברה. אך את הסוג השלישי, שלוקחים את ספר החוקים, שלכאורה מגבילים – ורוקדים עמו עד כלות הכוחות – את זה ראיתי רק כעת, לתדהמתי"…

המשיך הרב רכניצר, הלוא את המאורע הטרגי שפקד אותנו ברצות שמים, אנו תולים באחיזתנו בספר התורה הזה גופו, כל זאת באתנו ולא שקרנו בבריתך, כי הלא מה להם ולמרצחים השפלים להתנכל לבת שלי, למשל? אין זאת אלא שנאת עולם לעם עולם, לאומה אשר 'חבוקה ודבוקה בך'. והנה אנו לוקחים את הספר הזה גופו, שנכתב לעילוי נשמה זו, ורוקדים עמו ומכניסים אותו בשיא הפאר וההדר להיכל קדשו.

הדבקות של יהודי בספר התורה, היא דבקות אמיצה, פנימית ושרשית. האחיזה של יהודי הדורות בספר הקדוש, באה לידי ביטוי דווקא ביום שמחת תורה, יום הכלולות של כנסת ישראל עם דודה. אך החגיגה לא נגמרת אז, אחרי חתן תורה וחתן בראשית וכו'. אז נוצרה ההתחלה, כעת הבנין של הקשר האלמותי הזה נמשך ונמשך.

כאשר יבואו ימי השיגרה, וטרדות הזמנים לא יכבדו כל כך את שעות הלימוד, אולי זה הזמן להזכר בריקודים של שמחת תורה, בזיעה הניגרת ללא הרף בעת אוחזנו במעגל הרוקדים, להזכיר לעצמנו אילו יהודים אנו, ואולי זה יכול לעזור מעט.

והנה סיפור מרטיט. באחת העיירות בתקופת השואה, כשהגיעו חייתו ארץ לסיים את שליחות השטן. ערמו ברחבה של מול בית הכנסת את ספרי התורה, וביקשו שיבוא אחד היהודים להשליך לפיד בוער לתוך הערימה הקדושה. ידעו המרצחים כי לא יוכלו להם לישראל קדושים, בחרו איפה את יוסלה שייגץ שלא הופיע בבית הכנסת לעולם, אלא יום אחד בשנה – שמחת תורה.

היהודים שנאספו בכפיה סביב המחזה המביש, הביטו בעינים קרועות איך יוסלה ניגש אל ספרי התורה ובידו לפיד. "כשהם יורדים – יורדים עד למטה" הרהרו בעצב. אך שמים הוזילו דמעות, כאשר יוסלה זיהה את הספרים של החג שלו – שמחת תורה מוטלים בבזיון, ובמקום להשליך את הלפיד, הרים ספר אחד ועוד אחד ועוד אחד וכך, כשהוא חבוק בשלשה ספרי תורה ולפיד, עלה בסערה השמימה.

חבוקה ודבוקה בך.

הקשר הפנימי שלנו לספר התורה, הוא קשר של שמחה, שייכות של התרוממות, ועלינו להפנים את השמחה הזאת למשך כל ימי השנה, בכל מפגש עם ספר תורה. הלואי.

הפוסט חבוקה ודבוקה בך… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קבלתי מאחד הקוראים שלנו דרישה מיוחדת…

– בבקשה, כתוב משהו על 'תפילה במנין'… כתב מישהו.

זה היה מאתגר, לנסות לחשוב על זוית נוספת, שאינה נדושה במצוה הגדולה של 'תפילה במנין', או במילים אחרות: איה הן האותיות שעמן נוכל לשכנע את המתרשל שמהיום והלאה פשוט יקפיד על מנין.

ובכן, ניסיתי למצוא את הנקודה שעליה עומדת הזהירות של הנלבבים בעם במנין, ודומני כי מצאתי.

נקודה זו, אם נצביע עליה, יהיה לנו קל בגינה, לבצע מטלות השייכות אל עבודת השם, ובתוכן ההקפדה היומיומית הזאת:

שחרית – מנין,

מנחה מנין,

ערבית מנין…

זה לא פשוט.

בעיני רוחי אני מתבונן בפלוני, ממכריי, המקפיד הבלתי נלאה בחיפוש אחר מנין אף בזמנים בהם לכולי עלמא, יש היתרים שונים, להפטר מכך.

נזכר אנכי בנסיעות מעיר לעיר בשביל מנין, בויתורים מפליגים על נוחיות ונעימות, על כסף ורווחים, על הנאות ומטלות לא מבוצעות כשהמטרה ברורה: תפילה במנין עשרה מישראל, בכל עת, בכל מקום, ובכל מצב.

כך מאחרים לטיסה בלב רגוע, נעדרים משמחות משפחתיות, לא מופיעים למשרדים חשובים יש מנין? הרי טוב! אין מנין אלך רק למקום שיהיה בו מנין.

ידיד זה, ריגש אותי במיוחד, בספרו לי בשיא הפשטות, על הגדולות והנפלאות שזכה להן בנדודיו המעוררים השתאות אחר תפילות בזמנן וכצורתן – – –

עמדתי משתומם, תוהה ומופתע אך לו, לעובד ה' המסור, זה היה כל כך פשוט: הלא ה' ציוני כך לעשות! כלום אוכל לנהוג אחרת?

התואר שמחשבתי הכתירה אחד כזה, עלה מידית במדעי:

חיל!

זה חיל נאמן למלכו!

כי הלא איזה חיל יעדיף טיסה, חשובה ככל שתהיה על פני קיום רצון המלך? מי יעמוד בתור בבנק חרף העובדה שהשקיעה מתקרבת וצו ההתייצבות לפני המלך מרחף מול עיניו כחרב המתהפכת?

זהו זה ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו זה חיל וזה אינו חיל…

הבינו, להתפלל רוצים כולם! מדובר הרי ביהודים יראים ושלמים אשר יודעים תפילה מהי… אך ההבדל הבולט בין שני סוגי האישים הוא כזה אלו רוצים להתפלל, ואלו רוצים לקיים את רצון מלכם…

בפנימיות, כל יהודי הוא חיל לקודשא בריך הוא כל אחד מאתנו, מיועד מטבע בריאתו לשוטט שעות רבות בשביל לקבץ עשרה יהודים בשביל אמן יהא שמיה רבה וכו', קדושה וברכו, ברכת כהנים וקריאת התורה, י"ג מידות וקדושה דסדרא ועוד היוצאים מן הכלל לטובה, הם אלו שזוכרים את הצג המלכותי שעל גביהם חיילים הם! ובתפקיד הם נתונים, אין להם שמץ של רצון להשתמט מחובתם כלפי המלך מלכם האהוב.

נקודה זו של 'שירות' בצבאו של מלך, יכולה להקפיץ את העצלנים ביותר שבינינו לעבודת השם.

הלא למי הנך עושה טובה שאתה מצטרף לצבא המהללים את השם?

הלא רק לך, לעצמך!

זה רווח יחיד ומיוחד במינו שאין לו תחליף, הזדמנות שאינה חוזרת, ואין כערכה בכל העולמות כולם…

– מי יכול להעריך שמיעת קדושה וברכו פעם אחת בחיים?

מי יודע לתקן את התיקונים הנצרכים להשלמת ההפסד העצום של ויתור במזיד על אורות רוחניים נשגבים כאלו?

אין לנו השגה!

יהודי שלם הוא יהודי מתבונן! האם צוונו חכמינו ללכת עד מיל, בשביל מנין, כדי שאני ואתה נתפלל בחופזה בסלון הבית באמתלא כלשהי?!

מה נענה ליום פקודה?

מה נענה, בעצם, לעצמנו, כאשר נווכח באיזה אור בהיר מדובר אור של תפילה במנין!

הבה נתבונן בזה חיילים! זה מגיע לנו.

המניעים העיקריים של חייל הם לעשות 'בדיוק' את רצון המלך. מניעים אלו עמידים בפני כל מניעה והפרעה כי יש משהו עליון שדוחה כל ענין, אין חשיבות זהה לחשיבות עבודת-מלך, אין.

גם אם מישהו מאתנו יתפלל בכוונה עצומה ביחידות…

אמנם הוא עשה את רצון ה' אבל לא בדיוק חסר כאן בעבדות! בצבאיות!

זה לא חיל!

כי חיל מבצע פקודות בדיוק.

יש המון סבות שלא להתפלל במנין אני צריך הכנה, יש לי יותר ישוב הדעת בבית, הכוונה מעולה יותר, זו לא תפילה כמו לבד, בנעימות בניגון וכו', זה על חשבון מישהו אחר, ביטול תורה, עסקנות ומעשים טובים, פרנסה היא כלום? וכו' וכו' וכו'

עכשיו, למול הרשימה הזאת שאין לה סיום, נעמיד משפט פשוט ותמים 'השולחן ערוך הוא הרי גילוי רצונו של המלך! שם כתוב להתפלל במנין, מדינא דגמרא'…

זה לא מכריע?

נראה, אשר יהודי שהוא בבחינת חיל, לא יודע כלום, בבואו להתפלל לפני ה' – כל השיקולים פורחים כי יש לי רק רצון אחד להידבק ברצון העליון להתבטל אליו! כלום קיימת כוונה מעולה יותר מזו בתפילה? הלא הביטול המוחלט, הוא כל סוד התפילה לזכות לעמוד מול המלך באפסיות מוחלטת זו תפילה.

מה יפו פעמייך בנעלים!

כל פסיעה שאדם פוסע לבית הכנסת כדי להתפלל במנין, כאשר זה בא בקושי, היא גילוי ההתבטלות של העבד למלכו, קשה לי… אבל איני מסוגל לעבור על דבריך, אלקים!

מתגנבת ללבי מחשבה, שעל פניה היא נראית די נכונה, שההקפדה על סוג הלכות כגון אלו, ובפרט משהו כה קבוע ושברירי כמו מנין, הינו המפתח לכל הארמון של עבודת השם.

יהודי שבכל יום ויום מימי חייו, משקיע מאמץ ניכר לקיים דבר ה', הוא יהודי אשר הנסיונות הרבים הפוקדים את בני העולם יהיו קלים יותר למיגור בעבורו.

הוא ינצח את מלחמת היצר. זה חיל עם כלי נשק מעולה ומנצח דידן נצח.

חיל של תפילה במנין:

– הרם את נשקך!

הפוסט חייל בצבאות ה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אתה כזה אבא טוב.

טוב באמת… אוי כזה טוב!

כל כך הרבה טוב אתה עושה לנו.

כל כך הרבה פעמים אתה נענה לתפילותינו.

מתי נזכור סוף סוף שעל כל דבר אפשר וראוי להתפלל אליך?

כי במשך החיים קורים כל מיני דברים שמדאיגים אותנו, שמעיקים עלינו, שמציקים לנו, שמרגיזים אותנו, אנחנו לא יודעים תמיד מה לעשות, ויש דברים שנראים לנו חסרי פתרון… חסרי תיקון לחלוטין!

כי כל מה שעשינו עד עכשיו, לא עזר, לא הועיל – כלום…

ויש דברים שהם כביכול בדרך הטבע, אז בכלל לא חושבים להרים את הראש אליך, אנחנו שוכחים שאין טבע בכלל, שהכל לגמרי מאת ה'.

הכל לפי התוכנית, המדוייקת כל כך – – –

לַמֵד אותנו אבא לדבר אתך על כל דבר, לבקש ממך כל דבר, להתחנן על כל דבר, להתפלל על כל דבר. שנזכה להבין שגם אם נעשֶה כל מה שלכאורה צריך לעשות במצב כזה או אחר, זה לא כמו שפונים אליך.

ואפילו בדברים הכי 'קטנים'.

אני רוצה ללמוד, אבא, שכל פעם שאני לא בשמחה, כי אני דואג, כי אני כועס, כי אני רוגז, כי אני עצבני, כי אני מאוכזב מעצמי, ולא חשוב למה…

אם לא אהיה בשמחה, אבקשך אבא, הזכר נא לי, שאפשר להרים את הראש אליך ולבקש שתעזור לי לתקן את מה שקלקלתי, להאמין שאתה יכול לעזור.

בכל דבר.

גם במה שנראה חסר פתרון.

ואם קורה אבא, שלמרות התפילות, מה שרציתי וביקשתי לא קרה עדיין, עזור לי להאמין שגם זה בודאי טוב. כי איך יתכן שאבא שעושה לי כל כך הרבה טוב, יעשה לי משהו לא טוב? ואזכה להגיד תודה גם על זה, אבל לא רק מהפה אל החוץ, להרגיש בפנימיות את הכרת התודה גם על הדברים האלה שלא מסתדרים כפי שרציתי. שהרי כל דבר שאני עובר הלא זה "תיקון".

ואם לא אומרים קלקול, אלא מקפידים לומר 'תיקון'… אז ודאי שצריך לשמוח, כי תיקון זה בודאי לטובה.

ועוד אני מבקש, אבא, עזור לי, שאפסיק להסתכל על אחרים. כי ההשוואה הזו לאחרים הוא הפתח לרוב הצרות שלי בחיים.

ועוד דבר קטן.

למד אותי, אבא, להגיד תודה על כל מה שיש לי, גם מה שהוא שלי כבר הרבה שנים ונדמה לי שזה כבר לנצח. כי ראיתי כבר, שברגע אחד זה יכול להיעלם… ומה שהיה לי כבר לא שלי, אני כבר מתקשה, אני כבר לא יכול לעשות מה שעשיתי, בכזו דבקות, שנים רבות כל כך.

שמור עלי, אבא, לא להסתכל בעין רעה על שום אדם, איך הוא מתנהג? ואיך הוא נראה?

ואיך? ואיך? ואיך?

כי איני יודע מה יקרה איתי בעוד רגע.

אני גם לא יודע מה באמת מתרחש בנבכי נפשו של אותו אדם. רק לזכור להגיד לך תודה ותודה ותודה על הכל.

כי זה בעצם נקרא 'לראות אותך עין בעין'! לראות את הניסים והנפלאות שאתה עושה לי, רגע רגע.

ואם אפשר, אז אולי לראות אותך אבא ממש, כמו שזכה אברהם אבינו.

פעם אחת. בבקשה.

הפוסט ידיד נפש אב הרחמן! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

היהדות! עומדת על רגל אחת:

הכרת הטוב!

כל אחד מאתנו, יודע היטב, כי אין דבר יותר בזוי ומגעיל בעולם מאשר אדם שמגלם במידותיו מידה מגונה של 'כפיות טובה'. אין.

– עם קצף על השפתים אנו מסננים את צמד מילים אלו, כאשר אנו נתקלים בתופעה מבישה זאת כפוי טובה שכמותו… אנו מביעים את שאט הנפש.

להוותנו, חלק מהמרקם האנושי שסביבנו מייצג את הדמות הקלאסית של כפוי הטובה לדורותיו…

זה ממש מעורר זעם.

כפוי טובה! איך לא זכרת את הטובה שעשיתי לך מכל הלב, עכשיו אתה מתכחש? לא יפה!

כמה שזה נשמע כה פשוט, ומעורר מורת רוח וחלחלה עמוקה, אנו סובייקטיביים לגמרי כשאנחנו בעצמנו כפויי טובה מליגה אלף, ואנחנו אפילו לא שמים לב.

– מפתיע ביותר… לא?

בעצם, אנו אוהבים הכרת הטוב, כשזה לא נוגע לפיחות מסויים בנוחותנו, מהותנו החומרית לא מכירה שמץ של טובה כשהיא אמורה לוותר משהו, למשל בשביל… בורא העולם!

שם אנו מתנכרים לגמרי, איננו מכירים במקור לנשימת אפנו זהו טבעו של האיש בעולמו כפרן טובה מובהק.

בעצם, כל היהדות תרגום בודד לב: הכרת הטוב! כל המצוות, המעשים הטובים, התפלות, הלימודים ארחות החיים היהודיים במסגרת הכרת הטוב המה. ה' אמר וכך יהיה! הוא הטוב והמיטיב מבקש משהו מאתנו, נסרב לו?

ושימו לב לדברי בעל ספר החינוך (מצוה לג):

– – – 'וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס בפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו במה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא'.

כלומר, כאשר תהיה קבועה מידת הכרת הטוב בלבנו נעלה אל היכל עבודת השם! שורש הירידות מקדושת העבודה הוא ההתכחשות לחובתנו כלפי מלכנו, הפניית העורף, השכחה המכוונת המודחקת כפיות טובה!

וכך כותב גאון המחשבה הקדמון רבי יצחק עראמה זצ"ל, בספרו 'עקידת יצחק':

– – – 'גם חז"ל אמרו כי אחד מג' העמודים אשר העולם נכון ועומד עליהם הוא גמילות חסדים, שהיא מידת הכרת הטובה, והנה הטוב והחסד הרב אשר נקבל מהשם יתברך, נחלק בכלל לשלש סוגים

החיים – כי רק בדבר פיו אנו חיים כל ימי היותנו עלי ארץ…

המדע והחכמה – כי רק הוא מאיר עיני שכלנו להבין ולהשכיל כל אשר נעשה עלי ארץ, ולהתבונן בעיונים אלקיים ורוחניים…

הפרנסה – המזון אשר נאכל להחיות נפשנו, והטרף אשר נביא ללחם ביתנו…

ועל שלש אלה נודה בפינו בכל יום כאשר נקיץ משנתנו, באמרנו "אלוהי נשמה" וכו'. הנותן לשכוי בינה" על מתנת החיים והחכמה, ושאר הברכות הכוללות תודתנו על כל שאר מחסורי גויתנו, ועל כן ציונו השם יתברך בתורתו גם כן להשיב על שלש אלה מתנות אלקים, גמול משולש להשם יתברך, כביכול, ואף כי קטנים ופחותי ערך הם מאוד, בכל זאת הם סימנים ואותות המורים כי אנו מכירים שלש אלה מיני טובותיו אל ה'. סוף ציטוט.

אין איש נבון אשר יחשוב כי ניתן בזמן כלשהו, להשיב גמול לא'ל על כל הטובות, רק כאשר נשכיל לחיות חיים אמיתיים בצמוד לרצונו הנגלה לפחות איננו כפויי טובה אם לא מכירי טובה.

מהיום, אם תעלה בלבנו מחשבה שבעצם, איננו עושים מעשה בלתי-מוסרי כאשר אנו עוברים על דברי תורה אנו בפירוש כן עושים… את המעשה הכי בלתי מוסרי: לכפור בטובתו של מקום. גועל נפש!

אבל למה לדבר על השלילי החיובי מדהים יותר! הלא הגם שהמצוות הללו נועדו להיטיב עמנו, ככלות הכל, הרי שבמעון שחקים הדהר נחשב לנו כאילו אנו מכירים טובה להשם… למרות, שמצד עצמו, אין הוא צריך לא אותנו ולא את המצוות שלנו – – – איזה אושר!

הפוסט יסוד היהדות – הכרת הטוב הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

נסו נא לשאול יהודי שורשי:

תגיד, יש לך אמונה?

יהיה לכם נס אם הוא לא יכה אתכם. איזו מין שאלה היא זו? אמונה? למי אין אמונה? לי? תתבייש לך על השאלה, יגיב בהתלהמות מובנת. אני לא בטוח שהשאלה הזאת אינה במקומה, הדבר הזה הקרוי אמונה אינו פשוט כלל ועיקר.

אמונה יש זו אמת.

אבל עומק שורשה המובנה בנפש זה מעמל נרכש, ולא בא בירושה. גם אם נלך בעקבות קדמוננו שהדגישו את החקיקה הטבעית של היהודי באמונת ה', עדיין כולא עלמא מודו, כי נדרשת עבודה של ממש להטמיע אמונה זו בכל האברים. ולא תמיד זה נעשה.

ואם זה לא נעשה, אז האמונה החיצונית אין לה בסיס אמיתי ואיננה עומדת במבחן, היא סותרת את עצמה ומעמידה 'מאמין' זה באור מגוחך, כשמתברר לעין כל שאינו כזה כי תשעים ותשעה אחוזי אמונה, הם מאה אחוזי כפירה, רחמנא ליצלן. אולי זה מה שאמרו חכמינו הקדושים: כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי 'מחלל' לשון 'חלל', היוצר חלל ריק שנפער באטמוספרה האלוקית הממלאת את היקום, הכופר במציאותו של ה' דוחק את רגלי שכינה, כביכול, המבקשת לשרות בעולם החוצפה הזה.

מסופר, כי פעם התלהב חסיד אחד, ופנה אל הרב הקדוש רבי אורי, המכונה 'השרף מסטרליסק' זי"ע:

– "הלוא אם אדם הולך ברחוב בעת שהרוח נושבת ושערות זקנו מתבדרות אנה ואנה לשני צדדיו, זה גם כן בהשגחה פרטית אילו שערות יפנו לכאן ואילו לכאן"… החסיד, שהיה בטוח כי השרף הקדוש יתלהב מהאמירה המכוננת הזאת, הופתע לשמוע את רבי אורי מפטיר לעומתו:

"אם יש לך השגה כה גדולה בהשגחה פרטית אם כן, איפה יראת השמים שלך" – – -ליקוטי ע

כלומר, לא די באמירות.

צריך מעשים.

אמירות אמוניות הן הדבר הכי קל ונעים, ההיפך, הן מחזקות ומחממות את הלב, עיקר האמונה השלימה היא לתקוע אותה חזק בעומק הלב, כשהיא מובנית במקום הריאלי והמיושב שבתוך הלב לא בים האמוציות הרגשיות גרידא והשבות אל לבבך.

בספר 'ליקוטי עצות' מובאת הדרך ההדרגתית איך זוכים לגייס את השכל הציני לאמונה הפנימית, וזו לשון קדשו:

– "כשאדם חזק באמונה מאד, זוכה אחר כך לבוא אל השכל, וכל מה שמחוזק את עצמו באמונה יותר בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחלה להאמין מחמת שלא הבין הדבר זוכה אחר כך להבינו בשכל על ידי אמונתו החזקה, לבוא אל השכל על ידי האמונה.

אך אחר כך יש לו דברים גבוהים יותר, שהם נסתרים ממנו, ואינו יכול להבינם בשכל, ואזי צריך להתחזק יותר באמונה, להאמין במה שנסתר ממנו עתה, ואינו מבין בשכל, עד שיזכה להבין גם אלו הדברים בשכל, וכן לעולם. אבל צריך להיות האמונה חזקה מאד מאד עד שתתפשט האמונה בכל האיברים, ואזי יכול לזכות לבוא אל השכל על ידי האמונה". סוף ציטוט.

"אבל צריך שתהיה האמונה חזקה מאד מאד עד שתתפשט בכל האברים" – – – לא רק בפה. עם זאת, מצאנו, בספרים רבים, שהפה המדבר הוא הגורם לאמונה שתבוא, כלומר, עצם השיחה בדברי אמונה מביא את הלב להאמין וגורם לחיי האמונה התקינים.

לאור זאת ייפלא, איך זה שיש אנשים שהם מלאי אמונה בפה ומעשים אפס? הדיבור של אמונה, חייב איפה גם להיות נהגה מתוך אמת, לא די בביטויים לשונים שגורים בשפה העממית ברוך ה' בעזרת ה' וכו', טוב מאד אבל לא די, הם אמורים להיות נאמרים מתוך תחושת הודיה להשם יתברך מעומק עומק הלב, כאשר הנך אומר בעזרת השם נסה נא להרגיש איך שלולא עזרתו של אדון העולם אין לך יכולת לעשות כלום. עוד מחשבה כזאת ועוד מחשבה כזאת תביא את הקדושה להיכל מוחך ולבך הפנימי. וכן ברוך השם לברכו ממש.

ואומרים בשם הרב הקדוש מסטרליסק: "מי שמאמין שהבורא יתברך ברא שהמים יכבו את אש, אין זו אמונה שלימה, רק החיוב לדעת ולהאמין שבכל עת ורגע בכל מיני מים הנמצאים בעולם נותן הקדוש־ברוך־הוא כוח השגחתו שיהיה למים הללו כוח הטבע לכבות את האש, ובלי זה לא היו המים מכבים את האש אף שהם מים"…

כך צריכה להיות ההתייחסות שלנו לכל המוטיבים של הטבע, אין להם כלום מלבד דבר השם הפוקד עליהם להיות כאלו טבעיים ופעילים. אם המודעות תהיה איתנה ברמה גבוהה כזו של אמונה, אזי התשובה על השאלה יש אמונה? תקבל מענה הולם. ודע מה שתשיב לעצמך.

ופעם אמר בדרך הלצה השרף מסטרליסק כששואלים יהודי פשוט "איה מקום כבודו"? ישיב תשובה פשוטה "בשמים ממעל", וכששואלים למדן יענה בבקיאות תלמודית עם מובאות מהתלמוד וכו', וכששואלים מקובל, מתחיל לחשב עולמות עליונים עד אין מספר. ברם, כששואלים חסיד ישיב מיד תוך כדי דיבור "שהכל נהיה בדברו"… זו התובנה של פנימיות האמונה כל ההויה שלפנינו אלוקות היא. ופעם רצו לגזור איסור חיתון עם אנשים שיש בהם צד מינות, ענה השרף, מה יעשה כל אחד עם חלק המינות שבו? הגיע הזמן לבער אותו מכל וכול… בהצלחה!

הפוסט יש לך אמונה?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין כמו חג הפסח לגבש את המשפחה הגרעינית והמורחבת,  הגדול של הבית, שנמצא זמן חורף שלם בישיבה למעט שבתות ספורות, מסתובב מעשה בן-בית, הילדים משוחררי-חיידר והבנות של הקייטנה וכו' וכו', כולם בבית.

הרעש, המתח, החויה של הנקיון הכפוי של אמא-מצוה-לכולם-לעבוד היא חלק מהניחוח של פסח המתקרב, סערת ה'לעשות פסח' אופפת את כולם, גם את העצלים שבחבורה.

אך הטעם של הבית מכיל בחובו לא רק זכרונות נעימים, יש והוא אוצר בכנפיו מרירות חבויה, והחנקת גניחה כאשר מתקרב החג הזה. אישי חינוך הנפגשים עם נערים מתבגרים נדהמים לשמוע כי "אני שונא את פסח"… אויה! היתכן כדבר הזה.

חג החגים, נעימות בימינו נצח, שיא השיאים של השמחה היהודית המתחדשת הופכת לעיתים מרירה ובעלת טעם לפגם, אבל את האמת? אין דרך אחידה המומלצת – למנוע את התופעה, מלבד שימת לב פעוטה, שתתן טעם טוב בכל הקלחת הזאת.

עלינו לזכור, כי אין הילדים שלנו דומים לנו בכל, לפחות לא בתחושות ובהרגשות, הם עשויים לראות במה שאנו רואים פלאי-פלאים סתם טרחנות. לא בחינם בעל ההגדה חילק את הבנים לארבעה סוגים, עלינו לגרום לילד שלנו לשאול את השאלות שלו, לא מתוך "הוצאת עצמו מן הכלל" חלילה, אלא מתוך רגש הזדהות ושותפות יהודית מלאה.

זכורני, שבתוקף תפקידי היה לי קשר עם בחור ממשפחה חסידית למופת, הוריו היו מקסימים באמת, שלבטח העניקו לו חינוך שורשי, חסידי אונתטי כזה – ללא כחל ושרק. הוה מה דהוה, והנער התרחק מהאוירה של הבית, ובסתר היה רוכש חטיפים כשרים לפסח, אבל שלא שערום אבותיו, לא רק מצד חומרה בעלמא, אלא אף גם מדין אל תטוש דעת פוסקי אבות אבותיך.

כאשר ניסיתי ללמוד עמו יחד את שורש האיסור, או החומרה ההלכתית המסוימת, הוא לא ניסה להתנגד, ברור היה כי לא התאבון למצרך זה או אחר היה הנושא, אלא הגישה… או אז למדתי, כי ייתכן להעביר דברים נכונים ביותר במסרים נכונים פחות, האוזן כבר לא מקשיבה והלב מתנגד.

אם המדובר רק במנהגי אבות, אף כי ההפסד ראוי לשמו, עדיין האסון לא נורא כל כך, כמו התחושה הבלתי נעימה, שאנו עלולים להעביר בחבילה אחת עם 'בראש כל מועדות נשאת פסח'. אותו חג מתוק מכל מתיקות שגרם לנו עינים בורקות של ציפיה של ממש, יכול לרשום 'אוף' מבהיל בלב בנינו ובנותינו, שאף יתביישו לדווח עליו. כי מי שונא את פסח?

שלא יובן לא נכון, עלינו כן להקפיד, ממש להקפיד, על כל ההקפדות שהבאנו מהבית, עלינו להמשיך מסורות, בין שאנו מבינים אותן ובין שאנו מבינים פחות – שם המשחק הוא דרך ההעברה… כל מה שנרצה להנחיל – נעשה זאת בחיוך וכמעט חיבוק, וזאת כבר לא חומרה – זה לב הענין.

רבים חבים את אהבת ניחוח הפסח להורים יקרים, שהמנהגים המיוחדים של פסח כולל הנקיונות נערכו בביתם מתוך שמחה של מצוה. כשאנו מזהירים שלא להכנס עם אוכל לחדרים, כי כבר כל הבית נקי לפסח… עלינו לדבר על זה בקול רך, אוהב ונעים! כמה כיף שיש פסח, כמה נפלא שהבית כבר נקי… או שלא להזהיר בכלל.

כשאנו ישובים בשולחן של פסח, בחג ובחול המועד, ואנו מקפידים מאד על משהו שבמשהו של שרויה, עלינו לחייך כשאנו מסיטים בדל מצה תועה, ולא לחרוש קמטים של זעם – הרי יום טוב פסח היום!

שמחת החג גם היא מעיקרי היום, מבלי מלהכנס לפלפולים הלכתיים על רמת השמחה הנדרשת, ברור שכעס, עגמת נפש ושאר חויות אומללות אינם עולים בקנה אחת עם הרגשת החירות של פסח, והעיקר הוא, איך נקיים את "והגדת לבנך" בתכלית ההידור, כאשר ה'בנך' החפצא של המצוה, אינו כשיר לקלוט את ההוד וההדר של היום ההוא… אכן, נעביד אותם, נצוה עליהם, נרגיל אותם לעזרה ונשיאה בעול, אך בנימה מפייסת, אוהבת ומשתפת, אין הילדים עוזרים לאמא במטבח, אלא כולנו יחד עושים פסח, האחריות היא של כולם, באהבה ובשמחה – זו חומרה חשובה מאד, חומרת השמחה.

הסיבה הבלתי נראית של המרירות  – עמוקה יותר, לא רק שהאבא מלא רגש שמחה והילד, משום מה קלט את ההיפך, אלא העומק המבהיל שמסתתר בכך הוא, שגם אנו בהיותנו לחוצים מאד, אנו מפסידים את החדוה של עשית רצון הבורא… את החיצוניות הזאת אנו מעבירים בתכלית השלימות לילדים המביטים בעינים קמות ברוגז הנלוה לכל העבודה הזאת, ועלולים חלילה לשאול – מה העבודה הזאת לכם?

מי לא שמע על הסיפור החינני של ה'חזון איש' שהבחין באב המכה את ילדו שמיאן לשבת כראוי בשעת התפילה וכו', ניגש אליו מרן זי"ע, וכה אמר: את הצורך לשבת בנימוס ובדרך ארץ בבית הכנסת – למדת  אותו בדרך של 'לימוד', אך את הצורך להכות כאשר אנו כועסים, העברת לו בדרך של 'שימוש', וקיימא לן: גדול שימושה יותר מלימודה… זהירות!

השנה, כאשר נשב ליד ליל הסדר, יזכרו המון בית ישראל את הסתלקותו של מורי ורבי מרן בעל ה'שבט הלוי' זי"ע, שברגעי הסדר המקודשים עלתה נשמתו הטהורה השמימה – אם אפשר להגדיר צדיק וקדוש כמותו, אנסה לומר, שהוא גילם דמות שאיגדה שני גוונים משלימים, שיא ההקפדה על כל מסורת דקדוק קל מדברי סופרים ומנהגי אבות, ביחד עם נעימות וזוך המידות שאין לתאר…

וגם פרפרת אחת שמורה עמי מדבריו, המתאימה לכאן, שאל הרב ואזנר, מדוע מצינו איזכור של שמחה בחג הסוכות ובחג השבועות, ואילו בחג החגים הלזה, לא נזכרה בפירוש מצות השמחה? ותשובתו כה מתאימה – חג הפסח, הוא שיא השיאים של השמחה – אין צורך באיזכור מדאורייתא.

אל תשכחו לשמוח.

הפוסט כיצד מחמירין?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לפעמים תפלה אמיתית מעומק הלב, תפלה קצרה כזאת, עמוקה ואיכותית היא הדבר המפריד בינינו לבין הישועה שלנו, אבל כדי שהתפלה תהיה אמיתית – היא מוכרחת לבוא ממקום של אמונה עמוקה מאד. על המתפלל להאמין, שאיך שלא יהיה, התפילה היא משהו עצום ביותר, מבלי הבט על ישועה כאן ועכשיו.

בשכונה שלי מסתובבת שמועה על אברך, שהעיז להוסיף בכל יום בברכת המזון בהגיעו למילים, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, את המילים: ולא לידי משכנתא… (אקוה שהוסיף רק במחשבה…), לא יצאו ימים רבים, והאיש זכה, בדרך לא דרך, לדירה שוה משלו, ללא תיווכה של אותה משכנתא זכורה שלא לנעימות. התפלה היומיומית, הרציפה והעקבית, מתוך לב מאמין – עושה פירות ודאי ללא שום ספק.

יש להניח, כי לא בכוחו יגבר איש, גם לא בכוח תפלתו, הדבר היחיד הממשיך את הישועה היא האמונה, ואדם שמתפלל – מאמין הוא! וכבר קידמונו חכמינו ז"ל, בדורשם – ויהי כי הרבתה להתפלל – ללמדך, שכל המרבה בתפלה נענה. לעניות דעתי, הריבוי בתפילה, בונה את האמונה וממשיך ישועה ודאית, ומי לנו גדול ממשה רבינו, שרק תפילה אחת שלו היתה חסרה…

*

רב קהילה מניו ג'רסי סיפר מעשה מדהים ואמיתי שהוא היה עד לו, אישה ישישה בבית אבות סמוך לקהילתו נפטרה. ילדיה, שביקרו אותה באופן קבוע ודאגו לצרכיה, מילאו את חובתם והשגיחו שתיעשה לה טהרה וקבורה כדין. ביום החמישי ל"שבעה", צלצל הטלפון בבית האבלים. אחת הבנות שישבו שבעה הרימה את השפופרת ומעבר לקו שמעה לא פחות ולא יותר את קול אמה – שנקברה זה עתה.

הבת חטפה שוק והתעלפה במקום. המשפחה לא הבינה מה קרה… אבל כעבור דקה הטלפון צלצל שנית ומי אם לא האמא חוזרת ומתקשרת. הפעם הבת לא טרקה את הטלפון אלא הקשיבה: האם התלוננה ושאלה מדוע איש מן המשפחה לא בא לבקרה באותו שבוע?…

המשפחה דהרה לבית האבות והתברר שחל בלבול. אי הבנה מצערת מאד. מי שנפטרה הייתה בעצם שותפתה לחדר של האם, והצוות טעה בהודעתו…

לאחר שאנשי בית האבות התנצלו כראוי והמשפחה החלה – בשמחה רבה להסתגל לעובדה שאמם בחיים, הגיע תורם של אנשי בית האבות להזיע. היה עליהם לבצע תפקיד בהחלט לא נעים- להודיע לילדיה של השותפה לחדר, שאמם נפטרה לפני… 5 ימים.

צוות בית האבות התקשר בדחילו ורחימו לילדי האישה ההיא, וניסה להודיע להם בהדרגה ובעדינות על המאורע המצער. אך רק כשהזכירו את שם האם ולפני שאפילו הספיקו לדווח לילדים מה קרה, הודיעו אלה בגסות רוח ובחוצפה, כי אם שיחת טלפון זו יש לה קשר כלשהו לאימם- הם לא מעוניינים לדעת.

הם אמרו לצוות בית האבות כי "אמנו מבזבזת את זמנה כל היום וכל יום רק על תפילות, ואומרת תהילים", ואחר כך הוסיפו- "והדבר היחיד שהיא מתפללת עליו הוא, שכאשר תסתלק מן העולם תזכה לטקס קבורה יהודי כדין. אבל", התאכזרו הילדים, "אנחנו 'נסדר' אותה. כשהיא תמות לא נמלא את רצונה, ולא נערוך לה טקס יהודי דתי".

אנשי בית האבות הסבירו להם שכבר מאוחר מכדי לבצע את זממם, כיוון שהיא נפטרה ואף זכתה לקבורה כהלכה!

*

הרבי מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, היה מספר בחינניות, על אותה אשה זקנה בפולין, שכל מה שהיתה מבקשת מהמאחלים לה – שתזכה להקבר בבית העלמין של קרקא… והיו יודעיה ומכריה מחייכים ומהנים אותה באיחול הגדול מכולם, לדעתה – שתזכה סבתא שתחיה, להקבר ב… סופו של דבר, אמר הרבי, בשעת פטירתה, התחוללה סערה של אמת, בקרקוב העיר, ואנשי החברה קדישא, בבלבול שיש בו ממש – קברו אותה במקום שכה רצתה… נסתרות הם דרכיו של הקב"ה, אך דבר אחד גלוי וידוע, שהתפלה, הבוקעת מלב אמיתי – עושה פירות, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

*

חבר יש לי, שרגיל לסדר את עניניו העסקיים עם השותף הכי פעיל – בורא עולם, יתברך שמו. וכך מעשהו מדי יום ביומו, כאשר הוא נזקק לאיזו שהיא תמיכה כלכלית אמיתית, הוא יודע שלא לזפזף בין אנשי הקשר שלו בטלפון (ממילא אף אחד לא עוזר…), הוא פונה ישירות למנהיג הבירה. כדי להבין במה המדובר, אני חייב לשתף אתכם, כי האמונה הפשוטה הזאת – מעוררת קנאה, הודאות והפשטות בהן הוא פונה להשם יתברך, לא נותנות מקום לספקות ולרגעי משבר. ואין זה פלא, כי האיש רואה נסים גלויים על כל צעד ושעל – כולם מוזמנים לנסות.

אבל בל נשכח דבר בסיסי אחד – אין הבורא 'חייב' לנו כלום, ולפעמים, למרות שהתפלה עולה למקום שעולה – הקב"ה יודע טוב יותר מה עדיף לנו, ובאיזו שעה מדוייקת, צריכה התפלה לפעול את פעולתה. אבל עצם התפלה, עצם הקשר עם בורא עולם – זאת בעצמה ישועה.

מסופר על הצדיק הקדוש מקומרנא ששאל את דודו העטרת צבי מזידיטשויב, איך נאמר, שהלומד תורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ואנו הוגים בתורה במשך כל הלילות, ובבוקר אין אחד מחונן אותנו להביא אוכל לפינו… וענהו הצדיק: עצם הדבר שאנו זוכים לעשות זאת עוד לילה ועוד לילה, ואנו קרובים אל השם יתברך – זו כבר ישועתנו.

והיה אותו חסיד שהיה מתבודד בלילות במעבה היער, ופעם שמעו אותו מתחנן: אנא אבי, אני צריך מגפיים שוות, כדי שאוכל לבוא לכאן, בלילות החורף המקפיאים. אבל אם אתה יודע, רבונו של עולם, שאין אני צריך את המגפים – תאיר בי את הדעת הזאת, שלא ארצה כלל מגפים…

הפוסט כל המרבה בתפילה נענה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.