הבחירה שלנו לעשות או לא לעשות דברים כאלו או אחרים היא פשוטה ומורכבת.

פשוטה משום שהיא ככה במלוא מובן המושג: "אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה" (רבי נחמן מברסלב) ומורכבת, משום שככל שזה נשמע פשוט אצל רובנו זה בפירוש לא כך. האנשים לא כל כך מרגישים שהם יכולים ממש לבחור זה נראה להם מסובך מדי.

הידיעה הברורה אודות הכח והזכות שלנו לבחור את צעדנו בחיים היא קריטית ביותר. המצב בו נראה לאדם שהוא נשלט על ידי דחפיו החומריים והרוחניים ללא שום כוח לנתב אותם לקראת מה שנראה לו יותר נכון הינו מצב נורא ומסוכן.

כל היהדות תלויה בהכרה זו, גם תפישת עניני שכר ועונש תיתכן אך ורק כאשר אדם מודע ליכולת שלו לעשות כך או לעשות אחרת.

התירוץ המושמע בחיוך מעניק-לגיטימציה-עצמית להבהרת פשר המעשים הסותרים אמת ומוסר מה לעשות? ככה אני… הוא הסתתרות של אִוֶלֶת, משום שכל אחד בסתר לבו, יודע את עומק המופרכות של טענה נואלת זו, שהיא מנת חלקם של כל הגנבים, הרוצחים, האנסים וחברי כנופיות הפשע בכל רחבי העולם מאז היווסדו… ובדרך כלל, לאחר שנתפשו והועם זוהר כתרם.

יתירה מזאת, אם האנושות היתה באמת מאמינה בגישת ה'ככה אני' היתה נזעקת בהמוניה למול מחזות עועים של אנשים [שככה הם. . ] המובלים באזיקים לרצות את ענשם באכזריות – – – והלא ככה הם?

גם החסיד הכי קיצוני של הככה אני, זוכר לבטח את הפעמים הראשונות שדילג את היכולת המוגבלת של תקופת הפעוטות ורכש מיומנות מוטורית בשלל תחומי חיים, החל מהחזקת כפית המרק בדרך שלא תשפוך את תכולתה על בגדיו והשולחן, וכלה בכתיבה תמה ובוגרת של שפת מדינתו. ומה? מישהו ויתר לו פעם על כושר ההסתגלות בהרגעה שלא נורא אם לא מצליחים ככה אתה!

האמינו בני אדם בכישרון האנושי הכי מוכח כשרון ההסתגלות, הכפייה העצמית לנכון, ההשתדלות להתאפק ולהיות ישרים, נאמנים ונכונים לחלוטין.

הבחירה אינה רק משהו שהאדם מגלה במהלך חייו, היא בעצם מתבצעת מרגע היותו האיש בוחר תמיד והכל… אין דבר שאדם עושה ולא רוצה לעשותו.

כלומר, הבחירה היא שאנו בוחרים לעשות דברים שאנו רוצים לעשות אותם.

מעתה, אם אנו נתקלים בקושי אמיתי לקיום רצונו של ה', ונדמה לנו כי אין לנו כלל את הבחירה לקיים מצוות בהידור לפי המבואר בשולחן ערוך עלינו להקשיב לאמת המוחלטת הזו:

אנו בוחרים ברע משום שאנו חפצים בו.

אנו בוחרים בטוב משום שאנו חפצים בו.

כמה שזה מכאיב זו האמת…

המוצא את עצמו לכוד בזרועות הכוח המתנגד לכל דבר שבקדושה, אין לו להתלונן על שניטל ממנו כוח הבחירה.

כי הוא לא ניטל!

הטיפול הנכון יהיה ברצון שהוביל לבחור ברע. עליו לחשב חשבון נפש נוקב מדוע נוצר מצב כה לא-רצוי אשר איש מאמין במציאותו של הבורא יבחר ביודעין לעשות נגד רצונו.

כי כך היא האמת אתה רוצה לעשות כך, ובשביל זה בחרת בדרך זו.

והחדשות הטובות הן… שכשם שבכל מעשינו הפחות טובים מנצחת הבחירה כגורם המכריע להתרחשות. כך ההיפך גם נכון, בכל רגע נתון, באיזה מצב שלא יהיה, האדם יכול לבחור במה שירצה… אם געגועי נשמתו מאיימים להציף את שלוות אדישותו אל לו להיאבק עמם מחמת אמונתו העיוורת בגישה המגוחכת של 'ככה אני'…

כי לא ככה אתה!

האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים!

דע בן אדם!

ביום שתאמין בחופש שלך לבחור אז תגלה את האני האמיתי שלך.

אם אתה איש מאמין בה' תוכל בכוח שהוענק לך על ידי הבורא לחוות את החיים האמוניים הללו, ללא הרגשת כבילות ואונס מתוך בחירה חופשית לעשות ולקיים את מה שאתה מוצא לנכון.

'אפשר ליטול מאיתנו את הכל, כמעט, את בריאותינו, את רכושינו, את כבודנו, את חירותנו, וגם את היקר לנו חוץ מדבר אחד. את החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנחנו אדונים על גורלנו ולא קרבנותיו' … (ויקטור פראנקל).

בוקר טוב!

אדון הבחירה החופשית!בחירה חופשית

הפוסט "ככה אני"… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' תשרי, ראש השנה תשפ"ב

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. לָדַעַת תְּרוּעָה, זֶה לָדַעַת לָמָּה מְרִיעִים וּלְמִי מְרִיעִים, הַהַכָּרָה שֶׁאָנוּ נִדְרָשִׁים לָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הִיא הַכָּרַת הַמֶּלֶךְ, לְהָרִיעַ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה', זוֹ הִיא דַּעַת, שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים בִּימֵי הַכֶּסֶה הַקְּדוֹשִׁים. יֵשׁ דַּעַת שֶׁבָּאָה בְּדִבּוּר, וְיֵשׁ דַּעַת שֶׁבָּאָה בְּצַעֲקַת הַלֵּב הַפְּנִימִית, בִּבְחִינַת "צָעַק לִבָּם אֶל ה'", כְּכָל שֶׁהָאָדָם מִתְבּוֹנֵן בִּמְצִיאוּת הַבּוֹרֵא שֶׁבְּרָאוֹ, מְאַבֵּד אֶת הַמִּלִּים לוֹמַר דְּבָרִים מְסֻדָּרִים, וַאֲנָחָה שֶׁל תְּשׁוּקָה וְגַעֲגוּעִים מִתְפָּרֶצֶת בְּתוֹכוֹ, וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁלּוֹ הֵן תְּפִלּוֹת הַלֵּב, הוּא זוֹעֵק וּמִתְחַנֵּן לְהִתְחַדְּשׁוּת וּלְלֵידָה חֲדָשָׁה שֶׁל נִשְׁמָתוֹ. אֵלּוּ הֵן הַתְּקִיעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר הֵן מְבַטְּאוֹת אֶת פְּנִימִיּוּת הִשְׁתּוֹקְקוּת הַלֵּב שֶׁל אָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. 'אַשְׁרֵי' הוּא לָשׁוֹן אֹשֶׁר וְחֹזֶק, 'הָעָם' הוּא מִלְּשׁוֹן גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, אֵלּוּ אֲנַחְנוּ הַנִּקְרָאִים עַם, הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְרַחֲקוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה מֵעַצְמָם, מִבּוֹרְאָם וּמִכָּל מַה שֶּׁטּוֹב בִּשְׁבִילָם, גַּחֶלֶת הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם עוֹמֶמֶת וּמְבַקֶּשֶׁת חִיּוּת חֲדָשָׁה, הָעֵצָה לָזֶה, הִיא לְגַיֵּס כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים לִצְעֹק וְלִזְעֹק אֶל ה' בְּאַהֲבָה מְחֻדֶּשֶׁת. אַשְׁרֵי הָעָם, כַּאֲשֶׁר הַתּוֹדָעָה מְחַלְחֶלֶת בְּקִרְבּוֹ, וְזוֹעֶקֶת לוֹ לְהָרִיעַ לִפְנֵי מַלְכּוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

הַפָּסוּק מְשַׁבֵּחַ אֶת הָעָם עַל יְדִיעָתוֹ אֶת הַתְּרוּעָה, וַהֲלוֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל לִקְרֹא אֶת הַצַּו הָאֱלֹקִי – יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, מַהִי הַדַּעַת הַזּוֹ? זוֹ הִיא דַּעַת פְּנִימִית. חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים: אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, אִמְרוּ לְפָנַי זִכְרוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה? בְּשׁוֹפָר. נִמְצָא, שֶׁעִנְיָן הַשּׁוֹפָר הוּא גַּם מַלְכֻיּוֹת וְגַם זִכְרוֹנוֹת, כִּי כָּל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַשּׁוֹפָר, וְנִמְצָא, שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדַעַת כָּזוֹ, שֶׁיּוֹדְעִים מִמַּלְכוּת ה' בֶּאֱמֶת וּבִפְנִימִיּוּת, וַאֲמִירַת הַזִּכְרוֹנוֹת הִיא לַחְקוֹק בְּדַעְתּוֹ כִּי אַתָּה ה' זוֹכֵר כָּל מַעֲשֶׂה כֻלָּם, וְאֵין הָאָדָם נִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל, אֶלָּא יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן צֶדֶק עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁלּוֹ, וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ הָרְאוּיָה לוֹ בַּחַיִּים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָהּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

יְדִיעַת הַתְּרוּעָה הִיא יְדִיעַת ה', תְּרוּעָה הוּא מִלְּשׁוֹן רֵעוּת, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה, יוֹדְעִים לְהַחְזִיר לְעַצְמָם אֶת הָאַהֲבָה וְהַיְדִידוּת נֶפֶשׁ שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תְּשׁוּקַת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִית, שֶׁרוֹצָה בֶּאֱמֶת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה נִרְאֶה שֶׁלִּפְעָמִים זֶה כְּבָר אָבוּד, וְאֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה, לְהָשִׁיב אֶת הַמַּצָּב כְּקַדְמוּתוֹ כְּמוֹ קֹדֶם הַחֵטְא.

לְזֹאת בָּאָה הַיְּדִיעָה שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ, וּמְכַוְּנִים הֵיטֵב לְהַאֲזִין לְקוֹל צַעֲקָתָהּ ובכייתה, אֲשֶׁר הִיא מְיַבֶּבֶת עַל מַצָּבָהּ, וְאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, כִּי זוֹ הַתְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה – מַה זוֹ יְדִיעָה זוֹ? וּבָא הַפָּסוּק וְאוֹמֵר, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, לָלֶכֶת עִם אוֹר פְּנֵי ה', הַכַּוָּנָה לָלֶכֶת עִם הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָאֱלֹקוּת הַמִּתְגַּלָּה בַּבְּרִיאָה, שֶׁלֹּא רוֹאִים מִקּוּפִיָא כְּלוּם, רַק לַמִּתְבּוֹנֵן, רַק לְיוֹדְעֵי תְּרוּעָה.

וּלְמַעֲשֶׂה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי אוֹר פְּנֵי ה', הוּא אוֹר הַמִּתְגַּלֶּה לְמִי שֶׁמְּטַהֵר אֶת עַצְמוֹ, לְמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת גּוּפוֹ, שֶׁהוּא כְּלֵי נִשְׁמָתוֹ, וְאָז אוֹר ה' מֵאִיר בְּתוֹכוֹ, וְיֵשׁ לוֹ חֵשֶׁק לְהַקְשִׁיב לַמְּסָרִים הָאֱלֹקִיִּים שֶׁנִּשְׁמָתוֹ שׁוֹמַעַת וּמַרְגִּישָׁה, יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת אֲבָל אֵין לוֹ חִבּוּר לִפְנִימִיּוּת הַדְּבָרִים, זֶה לֹא יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ אֶת אוֹר ה' הַמֵּאִיר בְּתוֹכוֹ בְּגָלוּי, אֶלָּא מִי שֶׁזּוֹכֵר לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכֵן לִזְכֹּר אֶת עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלִזְכֹּר אֶת הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַתְּמִידִית, וְלִזְכֹּר אֶת אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יָכוֹל לָקַחַת מֵהַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, יוֹם תְּרוּעָה, אֶת הַיְּכֹלֶת הַזּוֹ, לְהִתְרַגֵּל לִרְאוֹת אֶת אוֹר ה' בַּחַיִּים.

הפוסט 001 אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' תשרי, יום שני דראש השנה תשפ"ב.

אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מַלְכֵּנוּ, צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֻגְדָּר בְּשׁוּם הַגְדָּרָה, וְאִי אֶפְשָׁר גַּם לְכַנּוֹתוֹ מֶלֶךְ, כִּי לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם, וְהוּא עַצְמוֹ רוֹצֶה מֵחֲמַת שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ, לִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וְשֶׁאָנוּ נְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ. דָּבָר זֶה כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ הוּא דָּבָר נִשְׂגָּב שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, כְּאִלּוּ אָנוּ מַמְלִיכִים אוֹתוֹ וְנֶחְשַׁב הַדָּבָר שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים לוֹ כֶּתֶר מְלוּכָה.

עֶצֶם הַדָּבָר הַזֶּה שׁוֹפֵךְ אוֹר עַל מַה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנֹּאמַר מַלְכֻיּוֹת, אָדָם מִן הַשּׁוּרָה לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ עַל יְדֵי אֲמִירַת שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל מַלְכֻיּוֹת כָּפוּל שְׁלוֹשָׁה – זוֹכִים לְהַמְלִיךְ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ, אֲבָל בֶּאֱמֶת, זוֹ גּוּפָא הִיא הַתְּבִיעָה מֵאִתָּנוּ, אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, וְאֵיךְ? אֵיךְ נֹאמַר מַלְכֻיּוֹת? כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁהָאֲמִירָה תִּהְיֶה כָּל כָּךְ מַשְׁמָעוּתִית וּפְנִימִית שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחָהּ לְהַשְׁפִּיעַ גַּם עַל הָאֵבָרִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁהֵם רְדוּמִים בֵּינְתַיִם, שֶׁאֵין בָּהֶם אֶת הַתְּפִישָׂה שֶׁל הַמְלָכַת מֶלֶךְ ה'.

הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה בְּנֵי מַלְכוּתוֹ, מִתְעַצֵּם עוֹד יוֹתֵר, בְּכָךְ שֶׁאָנוּ מְבִינִים שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר קַל כָּזֶה, אָנוּ נִכְנָסִים לְהֵיכַל הַמַּלְכוּת, וּבְוַדַּאי זוֹ הִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה וְכֵן אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, שֶׁבּוֹ בִּזְמַן שֶׁאָנוּ מַכְרִיזִים בְּקוֹל גָּדוֹל שֶׁה' מֶלֶךְ, אָנוּ זוֹכְרִים וְיוֹדְעִים שֶׁבְּמַהֲלַךְ כָּל הַשָּׁנָה אָנוּ שׁוֹכְחִים לְגַמְרֵי מֵעִנְיַן מַלְכוּתוֹ, וְשֶׁזֶּה עַצְמוֹ סְתִירָה לִדְבָרֵינוּ עַתָּה.

אַךְ הָעִנְיָן הָאֲמִתִּי הוּא, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂינוּ שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַעֲשִׂים אֲמִתִּיִּים שֶׁאָנוּ מְחֻבָּרִים עֲלֵיהֶם, הֲלוֹא בְּוַדַּאי זֶה הָיָה מֵחֹסֶר דַּעַת, וְלֹא יָדַעְנוּ עִנְיַן מַלְכוּת מַה הוּא, וְאֵיךְ זוֹכִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. וְהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ מִתְגַּלָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּשֶׁאָנוּ שָׂמִים לֵב לְכָךְ, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂינוּ שֶׁל הַיּוֹם־יוֹם מַעֲשִׂים פְּשׁוּטִים, אֶלָּא אָנוּ נְצִיגֵי הַמַּלְכוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעוֹלָמוֹ, וְנִמְצָא שֶׁאִם אָנוּ זוֹכִים לוֹמַר פְּסוּקֵי מַלְכוּת בְּכַוָּנָה שֶׁל "תַּמְלִיכוּנִי", אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת שֶׁאֲמִירָה זוֹ תִּפְעַל פְּעֻלָּה אֲמִתִּית וְנִצְחִית בִּלְבָבֵנוּ.

רַבִּים הָיוּ רָאשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁאִמֵּנוּ "מַלְכֻיּוֹת" וְלֹא זָכִינוּ לְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְלִחְיוֹת חַיֵּי מַלְכוּת, כְּמִי שֶׁצְּנִיף תִּפְאֶרֶת מַלְכוּתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם קְשׁוּרָה בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁהוּא נִזְהָר בְּכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁלּוֹ.

הַשִּׁנּוּי יָכוֹל לָבוֹא עַל יְדֵי שֶׁבְּעֵת אֲמִירַת הַמַּלְכוּיוֹת בְּעֵת רָצוֹן כָּזוֹ, נִזְכֹּר שֶׁאֵין אָנוּ אוֹמְרִים פְּסוּקִים סְתָם, אֶלָּא אָנוּ עוֹסְקִים בְּ'תַמְלִיכוּנִי', וְכָל הִתְפַּעֲלוּת וְהִתְרַגְּשׁוּת, הִתְבּוֹנְנוּת הַמּוֹחִין וּדְמָעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקָה לָאֱלֹקוּת, כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת לְעָזָר בְּעֵת שֶׁהַהַמְלָכָה הַזּוֹ נִשְׁכַּחַת מֵאִתָּנוּ.

וְעוֹד עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי מִצַּד הֱיוֹתֵנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָנוּ כְּבָר מֵעַצְמֵנוּ, לְלֹא שׁוּם עֲשִׂיָּה מִצִּדֵּנוּ, בְּנֵי הַמַּלְכוּת מַמָּשׁ, וְכָל עֲבוֹדָתֵנוּ הִיא לְהַקְשִׁיב לָרֶטֶט הַפְּנִימִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁרוֹצָה וּמִתְאַוֶּה לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיהָ, כִּי הִיא מְבִינָה אֶת עֹמֶק הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁלְוָה שֶׁזֶּה מֵבִיא לְאָדָם הַדָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הפוסט 002 אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ג' בתשרי תשפ"ב

הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל צוֹם גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, מִלְּבַד שֶׁהוּא צִיּוּן וְזֵכֶר לְאֵבֶל עַל הֲרִיגָתוֹ, יֵשׁ בָּהּ מַשְׁמָעוּת שֶׁל תְּשׁוּבָה מִמַּחְלֹקֶת. יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שֶׁקִּנֵּא בּוֹ עַל מַעֲמָדוֹ וַהֲרָגוֹ, לָמַד אוֹתָנוּ מַה רָעָה הִיא הַמַּחֲלֹקֶת, וְכַמָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִמֶּנָּה ומתוצאותיה הַמַּחְרִידוֹת. לְמַחֲלֹקֶת אֵין שׁוּם רֶוַח, לַהֲרִיגַת נְשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל וּמַנְהִיג הָאֻמָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת הֲמוֹן תֵּרוּצִים וְהִצְטַדְּקוּיוֹת.

זוֹ מַתְּנָתָהּ שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין לְאָדָם הַחוֹלֵק מַמָּשׁ צֹרֶךְ בְּהֶסְבֵּר, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻתַּר דָּמוֹ שֶׁל הַזּוּלַת – כְּבָר אֵין נִזְקָקִים לַמַּצְפּוּן. תַּעֲנִית זוֹ חָלָה בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, הִיא פּוֹתַחַת אֶת הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵם יְמֵי חוֹל אֲבָל הֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה וְאוֹר. הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה לָדַעַת, כִּי הָעֵסֶק בְּמַחֲלֹקֶת וּבְהַשְׁפָּלַת הַזּוּלַת אֵין לוֹ שׁוּם מָקוֹם בִּקְדֻשָּׁה. וּלְעֻמַּת זֹאת, אֵין כָּמוֹהוּ מִתְלַבֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה.

יְכוֹלִים אֲנָשִׁים לִחְיוֹת חַיִּים שְׁלֵמִים וּלְהִתְעַנּוֹת בְּצוֹם גְּדַלְיָה, אַךְ הוּא עַצְמוֹ עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיא לַהֲרִיגָתוֹ שֶׁל גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם. מַשְׁמָעוּת שֶׁל מָוֶת שֶׁל אִישׁ אֶחָד שֶׁהוֹרֵס עַם שָׁלֵם לְדוֹרוֹת רַבִּים, וְלֹא בִּגְלַל הַתַּעֲנִית אֶלָּא בִּגְלַל הַצָּרָה שֶׁגָּרְמָה לְתַעֲנִית, שֶׁנִּדְּחוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקוֹמָם וְכוּ', וְהַרְבָּה צָרוֹת סוֹבְלִים בִּגְלַל זֶה.

הָרַעְיוֹן שֶׁמִּתְאַזְרֵחַ בַּלֵּב, שֶׁחֵטְא אֶחָד הוּא דָּבָר נוֹרָא, חֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין לוֹ כִּמְעַט תַּקָּנָה, אֶלָּא אִם כֵּן מַפְסִיק לְהִתְאַוּוֹת לְמַעֲמַד בָּעוֹלָם, לְהִקָּשֵׁר לְעוֹלָם חָמְרִי, עַד כְּדֵי אִבּוּד זֶהוּת הוּא קֶשֶׁר נוֹרָאִי, קֶשֶׁר שֶׁלֹּא מְתַגְּמֵל, אֶלָּא רַק תּוֹבֵעַ וּמַרְדִּים, כְּשֶׁהָאָדָם נָתוּן בְּתוֹךְ יָעַד מִתְפּוֹגֵג שֶׁאֵינֶנּוּ בִּכְלָל, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עֶבֶד ה' כְּשֶׁהַחַיּוּת מְתוֹעֶלֶת לְמַשֶּׁהוּ זָר וְאַחֵר לְגַמְרֵי, אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ אֶת הֶעָוֹן שֶׁדּוֹמֶה לַהֲרִיגַת גְּדַלְיָה.

יְתֵרָה מִזֹּאת, יוֹם הֲרִיגָתוֹ הָיָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גּוּפָא, וְהַתַּעֲנִית הִיא תַּעֲנִית נִדְּחֵית בְּאֹפֶן קָבוּעַ, זֶהוּ רֶמֶז עַל חוֹבָתֵינוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל הֶעָבָר, וּלְתַקֵּן זֹאת בְּאֶמְצָעוּת חַיֵּי תְּשׁוּבָה בַּהֹוֶה, גַּם אִם חָטָאנוּ בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל, וְלֹא נִקִּינוּ אוֹתוֹ כְּלָל, אַךְ יֵשׁ לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת לְנַקּוֹת אֶת עַצְמֵנוּ בְּיוֹם הַמָּחֳרָת. כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּצוֹם גְּדַלְיָה, שֶׁאָנוּ מְצַיְּנִים אֵרוּעַ מֵהֶעָבָר שֶׁהָיָה אֶתְמוֹל, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁאָנוּ מַזְרִימִים כֹּחַ קָדוֹשׁ וְטָהוֹר וּמְחֻדָּשׁ בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁזֶּה שִׁעוּר קָבוּעַ לְכָל יוֹם וָיוֹם מִימֵי הַשָּׁנָה הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה.

מִלְּבַד הַחֵטְא שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת וְהָרְצִיחָה, יֵשׁ לָנוּ הִתְעוֹרְרוּת לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, הֲרֵי גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם צַדִּיק הָיָה, וְקִבֵּל הִתְנַשְּׂאוּת מִן הַשָּׁמַיִם, וְכַאֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם לֹא הִסְכִּימוּ עִם הַהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁלּוֹ – נַעֲשֶׂה חֻרְבָּן גָּדוֹל כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזֶּה מַשְׁפִּיעַ לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, לָכֵן בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אָנוּ עוֹסְקִים בְּזִכּוּךְ עַל יְדֵי תַּעֲנִית עַל הַדָּבָר הַזֶּה גּוּפוֹ, וְלָכֵן כְּדַאי לְצָרֵף מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְעַנִּים בְּצוֹם גְּדַלְיָה עָלֵינוּ לְשַׁבֵּר לְבָבֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי הָרֶצַח שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ בְּדַּקּוּת, וְנָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל שֶׁאָנוּ מְצַעֲרִים אֶת הַבְּרוּאִים שֶׁלּוֹ וְאֶת הַצַּדִּיקִים הַכְּשֵׁרִים, וְזוֹ תִּהְיֶה תַּעֲנִית מוֹעִילָה בְּוַדַּאי.

הפוסט 003 צום גדליה – שיעור לתמיד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ד' בתשרי תשפ"ב

פעמים רבות מצאנו את עצמנו מדברים גבוהה גבוהה בעניני תשובה, בפרט בימים המקודשים, בימים הגבוהים של חודש הסליחות והרחמים, שהלב תובע קירבה מעצמו, ובאשליה שלנו שבנו בתשובה, ואנו כמעט בטוחים שחיי החטא הם מאחורינו, שאין לנו שום עסק עם העבר וכו' וכו'. שחוקו המתגלגל של היצר סבלן הוא, הוא פשוט מחכה לנפילה הראשונה שתיכף תבוא, ואם לא תיכף – יש לו זמן לחכות, ואז אנו מוצאים את עצמנו מגוחכים עד להחריד עם כל כל הקבלות הטובות שלנו, שרועים פצועים מלקקים את דמינו הנשפך, כשמכל האור של התשובה לא נותר דבר.

האמת, שדיבורים מייסרים כאלו, אין מקומם לכאורה בימי התשובה המאירים, אך דא עקא, שאם לא נשכיל להבין מה חסר לנו באמת, הרי מי יערב לנו שלא נשוב לאוולתנו עוד, ואז מה יהיה? ונראה, שכל התשובה שאנו עושים, לפעמים היא רק בדרך מקיף ביותר, היינו שאין לבנו נשבר באמת מהמחדלים הנוראים שלנו, אנו חפצים לראות את עצמנו כדמות נקיה, דמות של עובד השם, של אדם שלם שלא עושה עבירות, והנה ניתנה ההזדמנות, ואנו יכולים להיות הכשרים ההם שכה רצינו להיות, זה נחמד, זה נהדר… העונג שיש לנו מחיי הקדושה, יש בכוחו להדוף עינוג אחר.

אך ליצר יש הצעות של עינוגים שונים, שהם סותרים את החויה הקדושה שהיתה לנו בחודש תשרי, למול ההצעות הללו, עלינו להמיר את העבודה שאנו עובדים את עצמנו בתשובה, בתשובה חדשה ואחרת לגמרי, אנו חושבים מהיום והלאה אודות הצער הגדול שגרמנו לשכינה הקדושה. קדם לזה, מחשבות אמיתיות אודות התורה הקדושה, תפקידה בעולם, והחיבור וההתחייבות שלנו אליה, ומה אנו גורמים לעצמנו בעבירה שאנו עוברים על אחד מחוקיה, ולהיפך את גודל תיקון הנפש שאנו זוכים על ידי קיום כל מצוה ומצוה, אם הדברים הללו עדיין אינם מתיישבים בלבנו, אזי כל תשובה, הגם שמועלת וחשובה היא, לא תהיה לה קיום, כי אין אנו מרגישים באמת מה חסר לנו בהעדר מצוה ואיזה כתם יש על נשמתנו בעת עבירה.

כדי שהתשובה שלנו תהיה נצחית, כדי שגם בימות השנה המשמימים תהיה תשובתנו בוערת אל השם יתברך, עלינו להחדיר בלבנו מחשבות עמוקות מאד, מה גדלו מעשיו יתברך, שזיכנו וקרבנו לעבודתו, ואת גודל הצער שיש בעולם על ידי כל עבירה, וזו זכות בפני עצמה להרגיש את כאב החטאים הנורא מאד, כמו אדם שכואב לו ממש איזה דבר, שאין לו מנוחה ממש, והוא משתדל להפיג צערו וכאבו, כך צריך שיהיה היחס מול עבירה ואיבוד מצוה. לשוב אל ה', היינו לא לעשות מעצמך איזו דמות פלאים נערצת עליך ועל אחרים, אלא התבטלות מוחלטת מרצון והסכמה אל הרצון העליון, כאשר יש ליהודי תשוקה עמוקה שה' יתברך יהיה שמח בו, הרי שתשובתו אליו היא שיב

הפוסט 004 החזירנו בתשובה שלימה לפניך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"ב אב תש"פ

אור של אמת מתפשט, כלים נפערים למולו, מנסים לקבלו, להתמסר להארה, אך אינם יכולים להכילו, הוא שלא בערך הכלים, ואזי הם נשברים, ומפיצים אור בכל סביבתם, אור של כלים שבורים, אותיות מתרוצצות, אחת הנה ואחת הנה, ויוצרות משפטים תמוהים כמהים עד טירוף, אותיות של אש שלא נכבית, סנה בוער באש עד לב השמים, והוא איננו אוכל, כי אין לו ערך עם האש, הוא כלי שלא מכיר את האור. הארה לא סבלנית, היא פורצת גבולות לב, מחממת את הגיזרה למרות שלא התבקשה, או יותר נכון: חרף האזהרה שממש בשום אופן שלא תעשה את זה, הארה אין לה נימוס, היא יכולה להכות בכל עידן שיזדמן לה, היא דוהרת פנימה אל כל מקום, צעקותיה מחרישות אזניים, גם למי שהוא כבד שמיעה, היא אור ולא תלויה בחומר, אין לה מגבלות, אבל אין לה גם זיהוי, היא רבת אנפין ברמות קשות, מסכה של בוקר לא עונדת בערב, והמסכות כה טבעיות, הופכות את ההארה לחושך מוחלט, אור של אמת גם יש לו מסר לאלו שמנסים להפריע לו, הוא מבשר שהכל אור, שהכל אמת, שאין עוד מלבדו, והשקר אינו אלא לשון סגי נהור של האמת הפשוטה, שקר הוא לא ממשפחת האמת, אז אין לו מילה על כלת משפחת אמת, הוא בכלל לא יודע להתחפש נכון לאמת, כי האמת עירומה לגמרי ואין לה צורך בלבוש, אז איך אפשר להתחפש למי שאין לו לבוש, איך מתחפשים לעירום, לאמת כה צלולה ושקופה? אין לה ביטוי אחד, דעותיה לא אחידות, היא פשוט שותקת בשתיקות מוזרות ומתחלפות, בשתיקות צועקות כאלו, בכל מיני קולות משונים, עורגים ומתגעגעים, צורחים ושרים, אין קול שאין בו אמת, ואין אמת שאין בה את כל הקולות כולם, אמת אמיתית חייבת להבין לליבו של השקר, ואפילו להכיל אותו, לתת לו לגיטמציה, הוא הרי שקר שבשירות האמת… אם לא השקר, מי היה מסתכל על האמת בכלל, היא מחודדת ובהירה לצד אחיה האמת, אור של אמת יכול לחדור למעוזי השקר, אבל צלליתו של השקר אין לה דריסה בהיכלות האמת. חוסר השוויון שבין השתים זועק ומחדד את שליטתה המוחלטת של האחת, של האמת הכובשת והחד משמעית, זאת שמשרה את עצמה על כל המציאות, ללא שיור לזיוף כלשהו, וכאשר מתגלה אחד כזה, הוא נדרס ברגלי האמת הבטוחה.

הפוסט אור של אמת מתפשט… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום רביעי, כ"ה בסיון תש"פ

התורה הקדושה ירדה מן השמים בהר סיני, משה קיבל תורה מפי הגבורה, אנו מאמינים בזה באמונה שלימה, אבל מה שעלינו ללמוד, זה איך ללמוד את התורה הזו, אם האמת היא, שכל אות בתורה היא לימוד, הרי שמדובר פה בהמון דברים נסתרים שבהשקפה ראשונה לא יכולים לעמוד עליהם, כי אם על ידי יגיעה והתבוננות עצמית. כשאנו לומדים תורה בשביל לדעת איך להתקרב אל הקב"ה אנו רואים את הפסוקים הללו כמלמדים דרך חיים, ולא כמספרים, חלילה סיפורי דברים, זה צריך לזעזע אותנו, לחזור על דברי תורה כפשוטם היא מצוה אחת, אבל להעמיק בהם עד שההויה כולה תתאחד באלוקות – זה שורש ועומק המצוה של לימוד התורה. כשאנו חוזרים על הלכה 'יבשה' אנו חוזרים על אור אלוקי שהתלבש בעולמנו בדמות הלכה זו, הלימוד אמור לאחד אותנו עם האלוקות, אנו מוכרחים לחוש את אהבת השם אלינו תוך כדי הלימוד, כשאנו לא חשים… אנו יכולים לראות בזה את חוסר ההבנה שלנו בתורה, אנו לומדים פה נגיעות של אהבה של ה', גם אם זה מלובש בעשה ולא תעשה, בדקדוק הלכה וכו', אלו הן האותיות שבחר ה' להעביר את האור, האמונה בזה מביאה את הלומד ללהט אש תשוקה עצומה להשתייכות לתורה, החיים הופכים לנעימים באמת, תורת השם היא תורת החיים, היא אמורה לחלחל בתוך כל שבילי החיים, כל מסע חיים שלנו, אם הוא מנותק מהתורה זו דרך אבודה, ללא מוצא. המסלול האמיתי של החיים נוסע דרך פסוקי ואותיות התורה, הידיעה הזו מרעישה ממש, כי בידינו הקוד לפיצוח החידה של היקום, סודות החיים מקופלים בתורה, קשה לנו להסביר זאת לאנשים שלא למדו, ומכל שכן אלו שלמדו אותה בחיצוניותה, והיא אינה אלא פנימית, גם הקיום המעשי, המוכרח מאד מאד, ואסור להרהר על ויתור תג כלשהו ממנו, הוא פנימי לגמרי, כשאדם אוחז ארבעה מינים בידיו, הוא אוחז באלוקות ולא בצמחי השדה, כשהוא לוקח מצה בלילי פסחים, הוא מתאחד עם הרצון העליון, עם פנימיות האמונה היוקדת שבכל המצוות, אולי נתחיל שוב ללמוד תורה, תורה חדשה לגמרי, תורה של אמונה ואלוקות.

הפוסט איך לומדים תורה? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"א אייר תשפ"ב

הורים ומחנכים רבים שוגים בשגיאה נפוצה מאד, התלמיד והחניך נראה בעיניהם ככלי למילוי המסר שהם מעניקים לו, אבל לא תמיד הם רואים אותו כאדם בעל רגשות וצרכים, גם אם הם יודעים שהוא כנראה, כאחד מבני התמותה, אחד שכזה… אך לא תמיד זה נראה בשעת ההוכחה והלמידה, צריך לזכור, שאחרי הכל ולפני הכל, המדובר באדם! שמגיע לו כבוד, הן מתוקף התורה הקדושה שצוותה על ואהבת לרעך כמוך, ולא הבדילה בין גיל לסוג אדם, כולם בכלל רעך הם, ובכולם אתה חייב בכבוד ובאהבה. חכמינו כבר העירו – יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. האם הכבוד שלך חביב בעיניך? הוא כמעט קריטי! איך תוכל ללמד מישהו אם הוא לא מכבד אותך, בתת מודע של המחנך יש תמיד נורת אזהרה לשמור על הדיסטנס בינך לבין המקבל ממך, הן פער הגילים המחייב אותו בכבודך והן המעמד המיוחד שמקנה לו חיוב מיוחד לכבדך. אומרים חכמינו, שבאותה מידה בדיוק, אותה מידת חשיבות שאתה מעניק לכבודך הנשמר, ובצדק, תעניק לכבוד שהנך מחוייב לכבד את תלמידך, ופשוט תכבד אותו, תקיים בנפשך אז – איזהו מכובד המכבד את הבריות, כלומר, במקום להשקיע אנרגיות מיותרות בהטמעת כבודך החשוב, תוכל לעשות את זה פשוט יותר, תכבד את תלמידיך, והם יכבדוך אף הם. הנוהג בתלמידו דרך כבוד, זוכה לראות את הפירות הנעימים שיגדלו על העץ שצומח בערוגת חינוכו, היופי שבדרך זו בולט מיד, הקשר בין הרב לתלמיד, ובין האב לבן, בריא ונכון יותר כאשר הציר עליו מסתובב הקשר, הוא ציר של כבוד אמיתי, עמוק ופנימי. איך נכבד את הילד הסורר? איך נפגין אהדה והערצה למי שלא כל כך מעורר את התכונות הללו אצלנו? זה פשוט מאד, לא צריך לעורר, צריך להתחיל לכבד אותו כי הוא יציר נוצר של השם יתברך, והוא נברא בצלם אלוקים, וזה עצמו סיבה יותר ממוצדקת – לכבדו ולאהבו. הנוהגים להטיל מרה בתלמידם, ואף לזלזל בהם ובכבודם, והייסור בא בדרך בזיון, לא נוהגים נכון, הן על פי התורה, והן על פי המציאות, הם לא יוכלו להטמיע שום לימוד, ולא יהיה התלמיד מסוגל לקבל מהם שום מסר. לכן הזהרו  וכבדו.

הפוסט אל תפגע בתלמידך… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כד תמוז תשפ"ג

רציתי להעלות נקודה שבוערת בלבי. נער הייתי וגם התבגרתי. ראיתי דברים רבים בחיי, והייתי עד להתפתחות דעות בקהילות כלליות ובחבורות פרטיות. במהלך של הסתכלות בריאה על דורות, רואים דבר מעניין ומלמד עד לאחת. לפעמים מתגלעים חילוקי דעות בין צדיקים, ויש והטונים של החברותות והנלוים עולים גבוה מאד, עד שנחלקה דרכם של הצדיקים. כמובן, יש לזה התייחסות רוחנית בספרי הצדיקים, למה בימי גלותינו, אנו רואים בחוש, מחלוקת של צדיקי אמת. אבל זה בתחום המוסרי והרעיוני, שאני מקוה ברצות ה' לא לפסוח עליו.
אלא שאני רוצה להצביע על דבר נחוץ ביותר, והוא קריטי לחינוך הילדים שלנו לאמונת חכמים וצדיקים, ולאמונת ה' אשר נחתמה בתורה שבעל פה על ידי החכמים והאמונה בהם, שהחזיקה את כלל ישראל. ידוע מה שהטיח ילד סורר ויוצא באביו: אני הרי למדתי ממך, אם אתה בטלת את כל הצדיקים – אני בטלתי עוד צדיק… וכשמבטלים סמכות צדיקית, איך שלא יהיה – אבדה האמונה מבנים, נכרתה מפיהם.
יש מצב, שאב המשפחה אינו יכול לסבול את השקר הגלוי והמוחצן של אדמו"ר פלוני לדעתו, יתכן אף שעברו בדעתו היתרים של אמת, שמותר לדבר על בעלי המחלוקת, ומצוה לגלות פני הצבועים וכו', יראת חטאו מחטא הלשון החמור, מתכרסמת אט אט, ואף שימשיך להיות איש של פה נקי וכבוד התורה וכו', אך בנוגע לפלוני בן פלוני – הרי ברור שאין כאן חטא, ואף יש כאן ענין של הצלת התורה והדורות וכו', ואדרבה, ישמע הדרדק ויוסיף לקח, וידע גם מה שכבר אמר הבעל שם טוב שיהיו רבי'ס לא טובים באחרית הימים כמו יאק מאק, כידוע.
אז מה באמת הבעיה? הבעיה היא, שקודם כל, אתה רואה נקודה הסטורית בהתהוותה, אתה אינך בעל הכלים למדוד אנשים, עבר והוה ועתיד של קהילות ורבם, באמת, בכנות, ללא שוחד עצמי, וללא שסידרת את משנת חייך על ידי עבירות של לשון הרע ורכילות. דבר שני, הילד שלך, אינו מבדיל דקויות, הוא קולט ממך דבר אחד – שאפשר ומותר להטיל דופי ולבקר ביקורת על אדם חשוב. אם אבי לא היה חשוב בעיניו פלוני, אני עצמי אינו חשוב בעיני פלוני, וכך היא דרכנו… דרך זו היא דרך הרה סכנה לתורה כולה. וברור הדבר, שאף באפשר וצריך, אין הילד שלך גדול בישראל שזה תפקידו – לתקן עולם במלכות שדי, על ידי מחאות באלו שאינם צודקים בדרכם.
ויש עוד דבר נפלא שצריך לזכור. מי שמכיר וזוכר, או יודע מכתבי העתים אודות מחלוקות חריפות מאד מאד, שהיו יהודים בני ישראל כשרים שהיו אוחזים בלהט ובנחרצות אודות גדול פלוני בפסלנות גדול שאין לשער… ויהי כעבור דור, ולפעמים אך דור אחד באמת, הצדיק לדורו אבד, ומתחילים הבריות לומר אחר מיטתו ענינים יפים, ומתגלים רובי מעשיו ופעולותיו הקדושים, הרי שאף מתנגדיו ומבקריו מתחילים לדבר אודותיו בערגה ובדרך ארץ. ודבר זה רואים בכל הדורות, ממש פלא על גבי פלא, אנו חרדים וזוחלים להמון דמויות הוד מעניקי חמה בקומתם, אנו מעריצים קדושים אשר עמם גם אם אינם בחיידר שלנו. כי אנו מתוודעים למה שכלליות ישראל אוחזים אחר מיטתו של צדיק, וכמו יהודים טובים אנו מספרים סיפורים מצדיקי אמת שבדורות הקודמים.
האם שמנו לב, שיכול להיות מאד, שאנו עצמנו, בדורו של אותו צדיק שאנו זוחלים למשמע שמו, ואם הוא קבור באוקראינה או בפוילין או בארצות המגרב, אנו משתטחים שם ורוצים לשמוע אודות הצדיק וכו', האם בדורו בטוח שלא היינו מלהגים עליו בין יושבי קרנות, ומסתכנים בנורא מכל – הריחוק הגדול שנוצר בין יהודי לבוראו בעקבות הטלת סרה בצדיקיו…
כמה נפלא הוא לחיות את החיים בקדושת הדיבור, בכבוד גדול לכל יהודי, ובכבוד נעלה למי שמחמם יהודים להשם יתברך… לראות בכל קרייז וקבוצה, את היופי שלה, כי אחרי הכל, ועם הכל, הרי מדובר באנשים יראים ושלמים שאור נשמתם רוצה לעשות רצון קונם ולגדל ילדים לתלמוד תורה.
הענין הוא גם מפליא. לפעמים אנו שומעים על צדיק שאין ספק בקדושתו, אין ספק במידותיו, אין ספק בקדושת מצוותיו וידיעותיו, ופתאום שומעים דברים אמיתיים שאינם עולים בקנה אחד עם התנהגות של הערכים שלמד הוא עצמו תמיד… ויש לו קושיה על הצדיק. וכן בהרבה דברים כיוצא בהם. בהרבה ענינים זה כי האדם אינו רואה תמונה ברורה, ואינו חוקר כליות ולב לידע ממה נובע מה, ובפרט מצדיקים. אבל לפעמים צריך גם לידע, שכך היא דרכו של מקום בימי הגלות. לפעמים נוצרת מחלוקת בין שני אורות, כדי שיצא מזה בעתיד איזה אור גדול ונעלם הממתין להתגלות. אלא שאנשים פשוטים שאין להם השגה באיידלקייט, כשהם רואים שניות, הם מתרגמים זאת כבר לפלגנות. בהרבה מקרים, אי נעימויות נוצרות על ידי עמי הארצות שאינם מבינים דרכה של תורה, של חולקים ואוהבים כ'והב בסופה'…
מה צריך לעשות בדורנו?
יהודי שלא רוצה שבניו יתוודעו לאיזו דרך שונה מדרכו, רשאי שלא למד אודות אותה הדרך. אבל מכאן ואילך, פיו צריך להיות תמיד תהלה ושבח על כל צורב תלמיד חכם, אוהב תורה, מדקדק במצוות, מכל עדה, מכל מגזר ומכל חסידות וקהילה, אלא שכשהמדובר בגדולי הדור וצדיקים, מהדור הזה ומכל שכן גדולי ישראל צדיקים מכל החצרות והאסכולות – עליו לכבד ביותרת הכבוד, ואז כבוד החכמים שלו אינו כבוד של אגו אלא כבוד השם יתברך המשותף לכל עבדיו הנאמנים באשר הם.
חינוך זה ילמד את ילדנו להשאר נאמנים לכל חייהם לאור גחלת ישראל קדושים.
והעיקר לזכור תמיד, שאנו כיום מעריצים גדולי ישראל שבדורם לא הכירו את גדלותם, לפחות לא כל ישראל… גם היום מסתובבים בינינו, אנשים קדושים וגדולים, שבעוד שנים רבות אנשים יהרהרו בתשובה לשמם ולזכרם – האם אין זה נפלא להתחיל לכבד, אנו ובנינו בדור הזה – וידוע, שהנשמות שזכו לראות צדיק דור, או לכבדו וכו', יש להן זכות יחידנית נדירה לעד ולנצח.

הפוסט אֱמוּנַת חֲכָמִים בְּדוֹרֵנוּ… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לדעתי העניה, אין עוד דבר נואל מההצהרה שמשחררים אי אילו פסיכולוגים בגרוש שבינינו, שהם קולטים בנאדם על המפגש הראשון! בטח… אין כמוהם.

הפסיכולוג הטבעי שבכל אדם, גורם לו לעיוות יסודי בכל הגישה שלו לבני אדם, איני יודע מדוע, אבל כל אדם כמעט, בעצם היותו בעל נפש, בטוח הוא, ולגמרי, שיש לו הבנה עמוקה בנפש האדם, מלבד השאת עצות באופן קבוע לכל סובל מזדמן, הינו שופט באלפית השניה של שבריר מפגש עמו, את כל האדם באשר הוא.

את השטות המוחלטת הזאת, הגורמת לרעות רבות ללא גבול, עלינו לעקור ומהשורש. אין לך טעות ושקר גדולים מאלו, ודבר זה נכון היה לאומרו, גם לאנשים מומחים ממדרגה ראשונה, גם הם, עליהם להרכין ראש, לפני שהם נוגעים בקודש הקדשים של הבריאה נפש האדם.

לפעמים אני רוצה לומר לחכמולוגים שמבינים בני אדם, ואף מסוגלים לנבא את מחשבותיהם: עימדו דום, בפני מי אשר נשמה אלוקית באפו, לא רק שאין לכם הבנה שלימה בנפשם, אלא אף שמץ דשמץ השגה אין לכם.

וכי תאמרו שהנני מתכחש לחוכמת הבנת הנפש? לא ולא! רק הרכנת ראש ענוותנית רוצה אני, כי הלא הנפש מורכבת ובלתי פתורה כל כך, ואילו האדם בחפזונו, מניח הנחות, משער השערות ומסיק מסקנות, והעיקר: מתייחס בהתאם למחקרו בן השניה, בושה.

איש חכם טבע פעם משפט נהדר: בני אדם אינם תפוזים! תפוזים יכולים להיות דומים זה לזה, אנשים לא! גם אם למדתם קורס אחד או שנים בהבנת הנפש, עדיין כל אחד ואחד שתפגשו, הן במפגש חברתי אקראי והן במפגש טיפולי מסייע הינו חדש ומחודש, אשר אין כמוהו, אין דומה לו, יחיד בעולמו לגמרי, כי כך ברא אותו ה', חדש ויחיד שאין שני לו.

לעיתים פוגשים מומחי חינוך ילדים ובחורים צעירים, עיניהם המיומנת מסווגת את טיבם בסלקציה מהירה בת-רגע חפוז, המלווה שומע את הדיאגנוזה, ודינו של התלמיד נחרץ. עד ראיה הייתי, ולא פעם אחת, למשגים חמורים שמומחים בעלי שם, שגו, והותירו אחריהם אדמה חרוכה של הרס וחורבן. גאוותם וגסותם הניעתם לראות את העומד מולם כמושא המחקר עליו עמלו בתקופה מסוימת בחייהם. ומה ששכחו היה כי הילד הזה, הוא בעל נשמה אלוקית מפעמת, ועמה נושא הוא שליחות מיוחדת שאף אתה אינה מודע לה. ייאמר ברורות, ובשיא הנחרצות, ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים ואינה מתפשרת: מקצוענותו של איש החינוך תיקבע אך ורק כאשר יכיר במיעוט ערכו היודע-כל למול תופעה חינוכית כלשהי, כשיבין כי כאן מדובר במקרה יחיד מסוגו, בכל העולם כולו, מיום ברוא ה' אלקים אדם על האדמה, ויתן ביטוי לכך בגישתו, אז נבין כי מומחה אמיתי הוא.

פשוט הדבר, שאיש חינוך שכך יתייחס למיצג שלפניו, יגלה הבנות נדירות בנפש האדם, בהיותו מודע לייחודיותו של האיש, שאינו תפוז ואינו מושא לסטטיסטיקה אנושית, זה יוכל ללמוד את הסוגיה בעומק, ומחדש, לפצח אותה, לפתור את קשייה ואולי אף להעניק לה פתרונות.

המגוחך ביותר בכל הענין הזה הוא, שלפעמים, המראה, הסגנון והפרופיל של המחונך מעורר במחנך אסוציאציות בלתי נעימות, ובלי להתבלבל הוא פועל לפיהן, כך הוא מוצא את עצמו רודף עד חורמה נפש טהורה, שלא הזיקה לאיש ורק ביקשה בעצם נוכחותה, מעט אמפתיה והבנה. ואולי אפילו קצת… הבנת הנפש, האמיתית, הפעם.

וניתן להוסיף ולומר עוד, כי לא רק במפגש ראשון, הזוי האיש אשר יכיר את רעהו בדמיונו, אלא אף היכרות רבת שנים אינה מתירה לאיש להכריז על עצמו כמכיר את ההוא או את ההוא, מכיר אולי כן, אבל לעולם לא תכיר את פנימיותו הנעלמת והמכוסה, ולפני שהנך חורץ גורלות לשבט או לחסד קח את המידע הזה בחשבון, כך לא תזיק לאנושות.

מהיום היזהרו עמיתים נכבדים, לפני שהנכם בודקים כתב יד, שפת הגוף וחוכמת הפרצוף, או מקשיבים לביטויים, שלבטח, ללא ספק, כלל וכלל לא, מעידים כאלף עדים עוינים וזוממים על מי שפצה את פיו לשניה אחת שהוא כזה וכזה ואף כזה היזהרו בנפשכם, גיליתם פן באישיות, ידעתם על תכונה זו או אחרת, אך לא הכרתם ולא ידעתם את האיש ואת שיגו, לא מיניה ולא מקצתיה, ואם כה תעשו, לא תשגו לעולם.

אהבת הבריות מותנית לגמרי בידיעה על בורא הבריות הללו ועל אהבתו להן, הפוגע בהן כפוגע בבת עינו, אין אפשרות להתנהג אחרת עם בריותיו של הקדוש ברוך הוא אלא באופן שהוא מתנהג, כל אחד ואחד יחיד הוא. ואין אחד דומה לחבירו. הפרצוף השונה של זה מזה מעיד על כוונת הבריאה בהטבעה זו, לומר לכם, הורים, מחנכים, חברים ומראיינים לעבודה האדם העומד מולכם הוא יציר נדיר של כפיו של הקדוש ברוך הוא, קצת דרך ארץ לא תזיק לכם, זה קריטי – – –

[כיון שקיבלתי תגובות למאמר, והשבתי עליהן, הריני כאן להציב את עיקרי הדברים: יש נוהג מגונה לאנשים לתפוס את ההבנה הראשונית שיש להם לגבי אדם ולהתקבע עליו, ומאז והלאה אינם מסוגלים לראות הצדדים האחרים שבו, וככל שהאדם יותר מתמקצע בהבנת נפש האדם הוא יותר רגיל להיפתח ולהכיל אנשים שונים ואת שונותם ולראות בהם צדדים נוספים.

כל עוד האדם יודע שהוא לא מומחה גדול זה עוד בסדר. אבל יש מחנכים רבים שהם לא יכולים לקבל שיש חידה לאנושות, שיש אנשים שלא נפתחים מיד, ושיש עוד הרבה מה ללמוד, וזה דבר מפתיע, שככל שאדם לומד פחות הוא יותר מרגיש ביטחון בקביעות איומות על בני אדם.

כמה וכמה פעמים ראיתי אנשים בצוות חינוכי שהמסקנות שלהן היו מונעות מתוך דחפים לא מודעים, והרסו עולמות שלמים.

פעם הבאנו לישיבה כוכב עולה בתחום, הוא ראה אחד מהילדים שלנו, וכשסיפרתי לו שהלה אין לו הורים וכו' הוא החל לתאר קוים כלליים, רואים את זה עליו וכו'. "ראית את הילד שתי דקות ואתה כבר מכיר אותו"… וממש כך אמר, בלי למצמץ! "לי מספיק לראות נער לשניה ואני מכיר אותו"… עד היום אני נחרד מזה, למעשה הוא עבד אצלנו חודש והספיק להמריד כנגדו את כל תלמידי הישיבה.

איני מדבר על פסיכולוגים אמיתיים ומטפלים – ההיפך, הם כנראה, יבינו אותי טוב מאד, אבל הועידה השגחה העליונה, ודווקא לאחרונה נפגשתי עם מישהו "שהיה אמור להיות אחד כזה" – וברמה גבוהה… וגם בו גיליתי אי אילו דברים שהיה טוב שהיה מתקן בעצמו והדברים אמורים לגבי הסקת מסקנות שרירותיות בהרף עין, יש משהו שנקרא נפש המטפל, והבקיאים בזה יודעים שיש המון השלכה וההעברה ממה שקורה בחדר הטיפול על המטפל עצמו וההיפך.

לפעמים אדם מספר למטפל שהוא פוטר, המטפל בחוויה שלו רואה פיטורין כדבר נורא, הוא מתחיל להיות אמפאתי וכו'. ואילו המטופל, בכלל, נמצא במקום אחר לגמרי, יתכן ובעיניו הפיטורין הללו הם כחופש בשבילו, והוא בעצם כמעט שמח על הפיטורין, אם המטפל הוא איש מקובע, הוא יישאר שם, ותתנהל שיחת חרשים, אם הוא יודע שעליו להמתין מעט – הוא יפתח שיחה עם ההוא וילמד על הלך רוחו ויראה את הדברים מנקודת מבטו.

זו דוגמית לא כל כך קשורה על הסכנה שבחפזון, היוצא מדברינו, שגם אם אתה רואה התייחסות נוראה של מישהו – המתן עד שתסווג אותו כ… עד שתבין היטב את הרקע, המניע, הנפש וכל היתר – אז יתגלו דברים אחרים – כי אנשים הם לא תפוזים].

הפוסט אנשים הם לא תפוזים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ה' תשרי תשפ"א

לחטא יש משמעות, הוא מביא לנו את המודעות הפנימית, שנלמד אודותינו, השיעור הזה לא נעים, הוא מורכב מאד, הוא סוג של מבחן שלא הצלחת בו, אבל אתה נחוש ללמוד שוב למבחן חוזר, וזהו, שלא הלימוד שוב ושוב יביא את הפתרון, כי אם משהו אחר, עוצמתי יותר, הוא אמור להיות יותר עוצמתי מהחטא עצמו. המירוץ הזה סביב ההתגברות על החטא, ללא הצלחה של ממש, אמור להעצר ולשנות את דפוסי הפעולה. מאבקים שמסתיימים בכשלון – אמורים להתחלף במאבקים יעילים יותר. אם אנו לא נחשוב לאחר החטא מי אנו בכלל, יוצא שאנו ממשיכים לחטוא, אנו מזוהים אתו כי לא הבנו את השיעור שלו, אז הוא נושף בעורף, ממתין לתשובה שלנו תרתי משמע, אין יכולת להתנתק מחטא בלי להבין את הגורם לו, לא שצריך דו שיח פורה עם החטא, הוא לא בר שיח אמיתי, הוא די פורץ ללא נימוס, לכן לא הדו שיח עמו הוא העיקר, אלא נקודת ההקשר שלו, למה הוא הגיע ומי אני שאיפשרתי לו את זה. ככל שאנו נכיר ונהיה מודעים לעצמנו, נוכל לפתוח בתהליך של הפניית עורף אמיתית לחטא. פעם נוכחתי בשיחה של זקן מימים קדמונים שרצה לסנוט בצעיר מעשן, הוא לא אמר לו כמו כולם שזה מסוכן ומבזבז כסף, הוא אמר לו משפט מדהים: "אתה לא צריך את זה"… כשהחטא מתגלה כלא מספק וכלא יעיל, בבחינת  מה שאנו אומרים בתחנון: "ולא שוה לנו", הרי שהרצון הפנימי מתנער מהחטא, זה נקרא לשרש את החטא, לחפור בקרקע שבה נבט החטא, עד שמגיעים לשרשיו המפלצתיים ואז לפחות עומדים מול האמת… משל לאחד שצמח עץ רעיל בחצרו, והוא גודע את הגזע שוב ושוב, אך השרשים במעבה האדמה מתפשטים ללא רחם, הם מרעילים את אדמתו. אם נשכיל לפנות אל השורש תמיד, ננקה את החיים מהרעל, נהיה טובים ומדוייקים יותר. ואז נבין באמת שאנחנו פשוט לא צריכים את זה.

הפוסט אתה לא צריך את זה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ז' תשרי תשפ"א

הגמרא (נדרים נא ע"ב) אומרת על המילה "תועבה", שהיא צירוף המלים: "תועה אתה בה". זהו שיעור מדוייק להבין את הביטוי שרוצה לתעב עלינו את הענינים הבלתי רצויים, לפעמים אדם מתענג ונהנה מן האסור, הוא לא כל כך יכול להתחבר אל המקום שאומר לו הרף, כי קשה להסיר מן הנפש תענוג, הפתרון היחיד הוא למצוא תענוג במקום אחר, נכון ומדוייק יותר, משהו שמענג את כל הרבדים של הנפש, גם את אלו שאינם ניזונים מתענוגות זולים ורדודים. כאשר מכה הכרה באדם, שהוא פשוט תועה בדרך. הוא פשוט מתרחק ממקום ומחוז מבוקשו, הוא פונה לדרך עקיפה ולא נכונה, לדרך של אשליה. זה לא טועה אתה בה, אלא תועה אתה בה… כן, אתה תועה בדרך. זו לא הדרך שלך,ף זו דרך שונה ואחרת. הבה ונשנן זאת, ומהיום, במקום לדבר נגד הענינים, כמו מרצים המסיתים קהל לא קשוב. הבה ונדבר להגיון שלנו, נברר באמת עם עצמנו – מה אנו רוצים באמת, מה כן עושה לנו טוב, וטוב שמתמשך, שמתגמל, ובונה חיים שלמים, מפריח את האמת של העצמי שלך, ולא לתעות בדרכים שאתה לא רוצה להיות בהם.

הפוסט דרך שלא שלך… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' תשרי תשפ"א

אנו אומרים בתפלות ראש השנה ובקידוש, כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת וקיים לעד. ידוע מה שחכמינו הקדושים אומרים (מִדְרָשׁ רַבָּה בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק ח), אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים, אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים, "יִבָּרֵא", הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ", חֶסֶד אוֹמֵר, יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר, אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים, צֶדֶק אוֹמֵר, "יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶֹה צְדָקוֹת", שָׁלוֹם אוֹמֵר, אַל יִבָּרֵא, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ קְטָטָה. מֶה עָשָֹה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְּסַיָּיא שֶלְּךָ (וּפֵרֵשׁ הַמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה "חוֹתָם", שֶׁחוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת). תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהוּא תָּמוּהַּ מְאֹד, אֵיךְ שַׁיָּךְ שֶׁה' יִתְבָּרַךְ יַשְׁלִיךְ אֱמֶת לָאָרֶץ, שֶׁהוּא עִקַּר חוֹתָמוֹ? עַד שֶׁהֻצְרְכוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִשְׁאֹל וּלְבַקֵּשׁ מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס וְכוּ'?! וְגַם קָשֶׁה מְאֹד לְהָבִין אֵיךְ יִהְיֶה מַחֲלֹקֶת בֵּין מִדַּת הָאֱמֶת וּבֵין ה' יִתְבָּרַךְ? כִּי מֵאַחַר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ אֲמִתַּת רְצוֹנוֹ לִבְרֹא אֶת הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ סוֹף הַמַּעֲשֶֹה, שֶׁבְּרָאוֹ אִם כֵּן אֵיךְ שַׁיָּךְ שֶׁהָאֱמֶת יְקַטְרֵג עַל זֶה?! (לשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות, רבית, הלכה ה', אות טז). במהלכו של דרוש ארוך, מבאר רבי נתן, כי האמת הפשוטה הזו, אינה סוף פסוק, האמת היותר גדולה והיא האמת לאמיתה, שבסוף, אחר ההתמודדות של האדם בעלמא דשקרא, יזכה האדם לאמת יותר גבוהה, להכיר באמת את הקב"ה. כלומר, גם האדם שכולו שקרים יכול להביא להכרת האמת, וזו אמת יותר גבוהה מאשר האמת שנמצאת בעולמות העליונים וכו'. ובמחשבה שניה, ההסתכלות על האדם שהוא כולו שקרים – אינה האמת של הקב"ה. אותה השליך ה' בבזיון הודף מעל פניו. האמת של הקב"ה היא לתת קיום לאדם, שהוא מטרת בריאת העולם וקיומו, ובראש השנה, זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, אז אנו מדברים אודות בריאת האדם שנברא בראש השנה, ואנו מעידים על הנצחיות שהעניק הבורא יתברך לאנושות, וזה מה שאנו אומרים, כי אתה אלוקים אמת – האמת שלך, ודברך אמת וקיים לעד, לא אמת כזו שגורמת לאנושות להתחסל, אלא לקיים אותה, אמן כן יהי רצון.

הפוסט האמת של הקב"ה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"ה חשון תשפ"א

בעולם מוזר שאין לו פשר, שעיתונים כותבים משהו שלאחר יום כבר משעמם, אנשים נלחמים על אידיאולוגיות בחירוף נפש, והופכים לאיזכור זניח בפח הזבל של ההסטוריה אם בכלל, בני אדם שונאים זה את זה על לא דבר, ונחנקים מרעל השנאה הזו, אנו רודפים אחר דברים שנשלם עליהם מחיר יקר, תוך כדי שאנו יודעים זאת ובכל זאת נכשלים ביודעים בדברים לא מדוייקים, שאנו לא נהנים מהם, ואין לנו מהם שום תועלת, ומגנים על ההתנהלות כאילו לא ידוע לכולנו שאנו משקרים את עצמנו ואת האחרים, העינים הגדולות שרוצות לטרוף את העולם מביטות בדמיון ולא במציאות, האלוקים שבקרבנו מטריד את מנוחתינו לרגעים, אבל אנו דוחים אותו, כי אנו רוצים אלוהים אחרים שלא קיימים, המציאות האלוקית רוצה את הכל, כי זה שלה, ומגיע לה, אבל אנו חושבים לשלב עוד בעלי בית בחווה הזו וזו הטעות הקריטית של החיים שלנו, שני הניגודים הנלחמים על העיר קטנה שניהם אחדות אחת, והמאבק הוא רק בחויה שלנו, חויה מזויפת עם טירוף לא ברור, אין שום דבר חוץ ממנו, וגם ההשתלטות של השטות המוחלטת על ההויה שלנו היא ממנו, סוג של תחפושת שעלינו להמיר אותה באמת, מאבק שאינו מבין את רצונות הצדדים הוא לא מאבק, אנו לא נאבקים ברוע מתוך יחסי כוחות, הנכון הוא להבין את מקור הרוע ואת תפקידו בעולמנו.

הפוסט הגדרת מהות המאבק בעולם מוזר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' סיון תשפ"ב

את השיעור אודות האדם עצמו שמעביר אותו היוצר בתמידות, קשה לקלוט כשאינך יודע שזהו שיעור, הלימוד העמוק של החיים, נרשם בכל יום אך לא מוסבר היטב, כי את ההסבר אתה אמור להנפיק, זהו התפקיד שלך, לתת הסבר מדוייק בדרך הפעולה שלך על סיטואציות מוזמנות על ידי ההשגחה, כאשר אתה קולט את חובת זירת הפעולה שלך, אתה מוכן גם לנסות את דרך הפעולה המיוחדת לאותו תדר כפוי, הבחירה בידינו לאחר ההרפיה והסכמה לפעול, כאשר אנו מתבוססים עדיין בויכוח אודות הזירה, אנו מפספסים את היכולת לנוע, כאשר אנו כביכול מאשרים את הסכמתנו לרצון העליון, הוא פועל מעצמו מתוכנו, אנו כבר לא מפריעים לאור הגילוי להתגלות, כי אנו חשים את היותנו כלים לאור העליון הזה, אור שמלמד אותנו איך לנוע בחושך, האור שאינו יחסי, הוא אור עצמי, שאינו נחשך כשהסביבה לא מאפשרת זאת, כי אור כזה, הניצת מתוך אמת פנימית, לא מברר אם ניתן לו רשות, אלא הוא כובש בתעוזה את כל מוצבי החושך, הוא פשוט מבהיר בעצם היותו, כי אין שום חושך בעולם כלל, והאור הוא השליט היחיד במציאות, כי מהאור יצאה והאור מחזיק אותה, ואי אפשר שחושך ואור ידורו תחת קורת גג הגדרה אחת, משום שאם יש אור אין חושך, ואם יש חושך, סימן שהאור לא האיר את עצמו מספיק, ולא היתה הזדמנות אמיתית לדרכי ביטויו של האור.

דרך העבודה היא, שמסירים מן הפועל את כלי פעולתו, והוא חייב ליצור בכל פעם את משמעות הזירה ואת הכלים המאולתרים דייקא על ידו ובבחירתו, כיצד יגלה את האור מתוך ההעדר הגמור, אם היו הדברים מסודרים – הלכה לה הבחירה, אם האדם היה יודע את איכות מיקומו ביקום דרך הזירה הזו – לא היה כועס כל כך על התרחשויות שלא כרצונו. הוא היה מבין שהוא לא קובע את המיקום של הגילוי שעל ידו, בתוך האין הגדול הזה, הספק ואי הידיעה, הבלבול והתהיה, שם מתחילים להקשיב לשיעור, והשיעור הוא לא אחד, אלא מדובר על שיעור מתחלף עם זירה מתחלפת, בכל עידן ממש, כאשר קלטנו שיעור אחד, מיד אנו מבינים שהזירה גם נלמדת, והיא מתחלפת וחמקמקה, ומאתגרת ומפתיעה, וכשאנו קולטים כבר את הזירה וצביונה, אנו מופתעים לגלות כי השתנה השיעור, ושוב משתנית הזירה, וחוזר חלילה, הכלל, שאין לנו רגע ללא אתגר ומאבק, אלא שאנו יכולים להתאמן שלא להתנות לנו התניות מלחמתיות, אלא בדרך של הרפיה והסכמה, התרגול הזה של "ותרגילנו בתורתך" כולל את הבקיאות הלולינית שמדלגת לה בין השיעור לזירה, וקולטת את השניים, בהקשרים של אור וחושך משמשים בערבוביה, כשלפעמים דוקא האור הוא החושך הגדול, ולפעמים החושך הוא מרבדו המקסים של האור האמיתי.

הפוסט הַזִּירָה הַחֲמַקְמַקָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בימינו, כששגרת החתונת כבר היתה לזרא, היתה בחתונה של נחמן גולדשטיין איזו רעננות מרגשת, כולם הרגישו כי מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ומה שונה ומיוחדת החתונה הזאת מכל החתונות.זרימת החיים הבריאה הפורצת מהחתן שלנו, הביאה אותו לרוגע אמיתי בכל מה שנוגע לחתונה שלו, מתחתנים ויהיה טוב, היה ברור לכולם… ואכן, כשיש אהבה ולב – יש הכל. זוג המלאכים יוינה ומוישי, גילו את ההר המזמין הזה, עם העצים הדוממים והנוף המשכר, שם קנו את הודה והדרה של החתונה המיוחדת. הגענו למקום החתונה, ההר לבש חג, שולחנות ערוכים ביופי ויוקרה, כשהפשטות מסביב מוסיפה ניחוח כפרי, מסבים ליד הטבע…

והנה החופה, ר' יעקב ורשבסקי, בקולו השקט והשלו, מנעים את החופה, בעצם הוא מסדר קידושין, אבל הגיטרה ביד מוסיפה את הצלילים הנכונים, גם היא מסדרת משהו, נימים של הלב נפרטים כשנימי הגיטרה מתפזמים, בין לבין אנו שומעים הדרכות לחיים, אכן, זה מופנה לזוג הצעיר, אך הקהל עומד מוקסם, דומע, ממלמל תפילות חרישות, הכמיהה לטוב מורגשת בחלל, כולם רוצים חיים חדשים, והעינים מופנות אל הזוג המאושר, נחמן עם הלובן והטלית – הכל לבן ונקי, אמונה ושמחה, בנין חדש מתוך שמחה של מצוה.

טוב, נו, אנו גם רעבים, והנה לא שכחו את הפרט הזניח הזה – ארוחת חתונה במלוא מובן המשמעות, האירוח וההגשה היו ברמה גבוהה, יצאנו די מרוצים לעבר רחבת הריקודים, שם ציפתה לנו הפתעה של ממש.

כמה נהרות של אהבה תועלו לשם, עומדים צפופים ורוקדים רווחים, במלוא העוז, עד כלות הכוחות שכבר כלו, והנה השיירות מתחילות לבוא, החל מזמרים מפורסמים שבאו הפעם כחברים טובים, כל אחד לקח את המיקרופון, ושופך דלק למדורת הריקודים, תנועות הכיסופים, וריקודי הכמיהה הגדולה. והחתן? אוח, איזה סכרון עם האורחים, מקבל את כולם באהבה חברית, כאילו היינו משפחה אחת גדולה, כמה כיף היה.

המוזיקה… היא היתה ישות בפני עצמה, שני האורות, מוטי וייס ושלומי ברנשטיין, הפיקו עבודה של ממש, בשונה ממקומות אחרים שם הם עובדים, כאן הם השתתפו… מדי פעם הצצתי על העינים הבוערות, על המצח חרוש קמטי התעוררות של ניגון, רגעים מדאי גדולים היו שם, השירה היתה חזקה מאד, קול הצלילים יצקו לתוך הנפש את השמחה מרקיעת השחקים, הם היו נפלאים ברמה גבוהה כל כך, שאין כל כך את הביטוי המתאים למסגר אותם.

שעות רבות רקדנו ושמחנו בשמחת החתונה הזו, רבים באו בבגדי שבת כאילו היתה זאת חתונה משפחתית, ואכן, היא היתה כזו… חברים מצאו חברים ישנים, החדשים התוודעו לעוד נשמות תואמות ומתאימות, האהבה חגגה שם בתדר מאד עדין ואצילי, אנשים גם רקדו, גם שוחחו, גם שרו וגם אהבו…

בסופה של כל חתונה יש את הרגעים המרטיטים, את השיא בדקות הפרידה, כשאנו יודעים, שמחר כולנו סאחיים ופונים לטרדות החיים, וגם הזוג פותח במסע חיים ראוי לשמו… אז אנו משתדלים לגנוב עוד רגעי אור, כמו רצינו לבטא את המסקנות מהערב, להשאיר חותם לעוד זמנים שיבואו.

הכהן הגדול, ר' יונה בן אסתר, ישב שם כמחותן מזהיר פנים, השולחן היה ערוך שוב, החתן והכלה הסבו בראש, וכמו שנחמן אוהב לומר: די מוסדות האבן געפירט טיש… והנה מנהג חדש הפציע, והוא כל כך יפה… שבע הברכות עם מצוה טאנץ משולב, המכובד בברכה – מכובד במצוה טאנץ, כשהניצוח על המלאכה העדינה בידו האמנית, או יותר נכון בפיו מפיק המרגליות של יואלי דאווידווויטש,  וכשזה האחרון פצח את פיו בנעימה, רצינו שהחתונה תתחיל שוב, איזו הפתעת חיים, אילו רגעי קסם אלמותיים, כמה יופי וחן היה שם. שימי נויבירט היה אומר (או שבאמת אמר) זה היה מאד קדוש…

הרגע שנגע בי, זה היה בריקוד המצוה טאנץ, החברים רקדו בכזו תמימות וכנות, בשמחה של מצוה ואהבה, מוישי קופמן היה באיזה עולם לא פתור, כשלחייו בערו בשמחה – רציתי לקום ולנשק (התאפקתי). ושימי עשה ריקודין נוסח בוטשאטש, עם החן המיוחד שלו, כמנהג ק"ק צפרירים יצ"ו, והחברים מירושלים, אלו שמגיחים מפעם לפעם בפנים מוארות וכוספות, עושים קצת מוזיקה פה ושם, וכאן הם באו כמחותנים של ממש… אשרי העם שככה לו. אגב, היה כדאי להסתכל על יונה באותה שעה, סתם אומר.

כשהגעתי הביתה, סחוט ושפוך, והנה בוקר חדש התפרץ ליקום, הבנתי, שלא היינו ערים בלילה, אלא השתתפנו בלילה 'כיום' יאיר, היתה חתונה מעלפת, עם המון טוב, והרבה נחת בלב, אהבה ושמחה.

תפילתי, כי הבית הזה יכונן את השראת השכינה בעולם, ודור ישרים יבורך יקנן בקן החמים והנעים הזה.

הפוסט החתונה הקדושה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' סימן תשפ"ב

קָשֶׁה עַד מְאֹד לִהְיוֹת כֵּנֶה כַּאֲשֶׁר הַהַתְנָיּוֹת גְּדוֹלוֹת עָלֶיךָ, וּבְכָל תְּזוּזָה אַתָּה מַרְגִּישׁ מְשָׁרֵת אֶת הַהַתְנָיָה וְלֹא אֶת עַצְמְךָ, כַּאֲשֶׁר קוֹלוֹת שֶׁלֹּא שֶׁלְּךָ מַרְתִּיעִים אוֹתְךָ מֵעַצְמְךָ⁠ וּמִמַּה שֶׁאַתָּה. אָז אַתָּה מְפַתֵּחַ מַחְסוֹם מוּל עַצְמְךָ וְרִגְשׁוֹתֶיךָ, אֵינְךָ יָכוֹל לִהְיוֹת כֵּנֶה עִם עַצְמְךָ מִשּׁוּם שֶׁאַתָּה חָשׁ שֶׁאָסוּר לְךָ, וְזֶה מוּבָן שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁשׁ, כִּי הַכֵּנוּת הַזֹּאת תְּגַלֶּה אוֹתְךָ בְּאוֹר אַחֵר, אֲבָל זֶה חֲשַׁשׁ מְיֻתָּר, כִּי הָאוֹר שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה בְּכֹחַ לְהִכָּנֵס לִמְעִילוֹ – קוֹבֵעַ לְךָ אֶת הַפַּחַד הַלֹּא־הֶגְיוֹנִי מֵהָעַצְמִי שֶׁלְּךָ, אִם תִּקְבַּע אַתָּה אֶת תֶּדֶר הָאוֹר הַמַּתְאִים לְךָ – כְּבָר לֹא יִהְיֶה אָסוּר לְךָ לִהְיוֹת עַצְמְךָ.

הפוסט הַכֵּנוּת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לא הייתי מאחל לאף ילד בישראל הורים לחוצים ודאוגים יתר על המידה הלחוץ הינו לוחץ, וילד לחוץ אינו ילד בריא בנפשו בלשון המעטה.

לפעמים נתקלים אנו באבא שכמעט חרב עליו עולמו, לדידו, הכישלון שלו בחינוך ילדיו הוא דבר מוכח שאין עליו עוררין, מעתה, הוא רק מחפש עצות איך להבריא את הבית… איך לתקן?

הוא יכול למנות את הצרות, הבעיות, ההתמודדויות של כל אחד מילדיו, אחד לאחד, עם כולם הוא חווה סבל או משהו שמאד דומה לזה, אבל אינו מודע כלל, שמקור הסבל הוא בו בעצמו.

זו אינה מציאות גורפת המתאימה לכל מקרה ולכל אירוע בחיים, אבל היא בהחלט אמורה להילקח בחשבונו של כל בר דעת, הרואה דברים בלתי רצויים בילדיו, ואינו מבין מאיפה זה בא לו… עליו לערוך בדק הבית פנימי בינו לבין זוגתו, שמא ההילחצות המיותרת היא הגורמת למציאות ללבוש ממדים מפלצתיים של בעיה ובחינם.

שורש הפורענות נעוץ אי שם בשאיפות הבלתי רציונליות של הורים מסורים, שמשום מה, בטוחים הם, כי ילדם, הוא ולא אחר, עתיד להיות גדול בישראל שיאיר עיניהם של דורי דורות בצדקתו ובחוכמתו שאיפה טובה, לכל הדעות, אך הדרך למימושה היא בדרך ההפוכה מהתנהלותם של ההורים השואפים.

לימדונו חכמינו הקדושים אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. זו נקודה חשובה לאין ערוך בצמיחתו של אדם ברוחניות, בעיקר. אם לא ישגה האדם בדרכו, ישגה אמרנו, לא במזיד חס ושלום, לא יידע לתקן אורחותיו כלל בעולמו, ויהיה כולו טעות כולו פירכא.

כלפי עצמו, יודע כל אדם את הדבר הזה, וזאת משום סיבה פשוטה הוא, ככל אדם, לא חווה מעולם שלימות אבסולוטית ללא מעידות, כי אדם הוא וזה טבעו.

אך הפלא הגדול והעצום הוא, שככל שזה מובן ומתקבל באורח סלחני כאשר זה נוגע לעצמו, אין זה נוהג כך כאשר בנו ובתו הקטנים טועים. להם אסור לטעות, הרי זה דבר אסור, ואיך הם עושים דבר אסור? זה אבא מחנך, נכון? כמובן שאני אומר זאת באירוניה, כי אם יש משהו שהוא היפך החינוך בעולם, הרי זה דפוס ההתנהגות המוטעה הזה, והמתנהג כך הרי זה מתחייב בנפשו של ילדו. וביותר, הרי ברור, שאין כוונתו של הנלחץ הסדרתי לשם ה' הוא פשוט 'חרדתי מכישלון'… כלומר, גם כוונה טובה אין כאן… רק כוונה רעה ממש כפשוטה, אנוכיות ואגואיזם, היפך הגמור מרצון השם.

יאמר אדם, אשב ואנוח לי, ולא אתעסק עם ילדיי? זו אינה שאלה טובה, כי גם עכשיו, כשהוא מסתובב בפנים זעומות בבית, כשהילד חש מחנק בבית אשר היה עשוי לגדלו להבראות את נפשו גם עכשיו אינו מתעסק עם ילדו, כי אם עם עצמו, ורק עם עצמו.

ברגע בו יניח האב ליוצאי חלציו ותגל האם בפרי ביטנה, יבינו אל נכון את תפקידם המיוחד בחינוך, שהוא תפקיד 'מחנך', ולא עומד על המשמר, משגיח כשרות או שוטר גבולות או אף יותר גרוע מזה… יש ילדים, שמסתובבים בתחושה, כי לעולם לא יהיו בסדר, שהרי כסדר, יום אחר יום, הם 'נתפסים על חם' במשהו לא נכון, אסור, לא טוב, שהם עושים, חושבים או מדברים…

גם אם רוצים אנו לומר לבן או לבת עשו כך ואל תעשו כך, עלינו לשוחח עמם בשפת החינוך, זו שפה מעניינת ומאתגרת, נפשותיהם של הילדים שלכם מבינים היטב את השפה הזאת, ואולי… 'רק' את השפה הזאת. ואילו נימה אחרת מחינוך, הריהי כשיחה בשפה זרה, כמה זמן יכול אדם לשמוע להג בשפה שאיננו מבין חצי מילה ממנה?

למי אנו מדברים בעצם? לאוזן? לחוכמה של הילד? ודאי שלא! אנו מבקשים לשכון קבע בלבו הצעיר, אם לא יפתח לבו לא דברנו אליו דברנו אל הקיר, ממש כך. הלב נפתח כשהוא מבין שהדובר מדבר בשפת הלב בהבנה לצרכיו, למניעיו, למחדליו, לשגיונותיו ולמעידותיו. ויודע שלא רק לאבא ולמבוגרים מותר לטעות (ואף פעם לא לבקש סליחה) אלא גם ילד טועה לפעמים… כמה מוזר ואירוני.

אל תחשדוני רבותי, כי גישה זו, היא חדשנית מבית מדרשם של המודרניים הרואים את החינוך הישן כדבר שאבד עליו הכלח, תתפלאו לשמוע, כבר רבינו נחמן מברסלב זי"ע, כותב (שיהר"ן סי' נט): 'מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם. לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם כלל'.

לצד ההימנעות מהשתעשעות יתר אותה מבקש הוא להרחיק, הוא מקצין ואומר רק לבלי להסתכל עליהם כלל… הילד או הילדה שגדלים לתוך חלל פנוי של מרחב מחיה עצמאי, מבקשים את החינוך הכי מכונן שישנו, כי נפשם כמהה להדרכה, אבל כזאת שתועבר בשפת הלב המיוחדת כל כך.

הורים יקרים, צעד לפני הריצה לאנשי חינוך ויועצים, עשו הכנה זו: השתדלו להירגע! ילדכם בריא ככל ילדי הדורות, אל תעשו אותו חולה ובעייתי בעל כורחו.

הפוסט הנלחץ המלחיץ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.