אין כמו חג הפסח לגבש את המשפחה הגרעינית והמורחבת,  הגדול של הבית, שנמצא זמן חורף שלם בישיבה למעט שבתות ספורות, מסתובב מעשה בן-בית, הילדים משוחררי-חיידר והבנות של הקייטנה וכו' וכו', כולם בבית.

הרעש, המתח, החויה של הנקיון הכפוי של אמא-מצוה-לכולם-לעבוד היא חלק מהניחוח של פסח המתקרב, סערת ה'לעשות פסח' אופפת את כולם, גם את העצלים שבחבורה.

אך הטעם של הבית מכיל בחובו לא רק זכרונות נעימים, יש והוא אוצר בכנפיו מרירות חבויה, והחנקת גניחה כאשר מתקרב החג הזה. אישי חינוך הנפגשים עם נערים מתבגרים נדהמים לשמוע כי "אני שונא את פסח"… אויה! היתכן כדבר הזה.

חג החגים, נעימות בימינו נצח, שיא השיאים של השמחה היהודית המתחדשת הופכת לעיתים מרירה ובעלת טעם לפגם, אבל את האמת? אין דרך אחידה המומלצת – למנוע את התופעה, מלבד שימת לב פעוטה, שתתן טעם טוב בכל הקלחת הזאת.

עלינו לזכור, כי אין הילדים שלנו דומים לנו בכל, לפחות לא בתחושות ובהרגשות, הם עשויים לראות במה שאנו רואים פלאי-פלאים סתם טרחנות. לא בחינם בעל ההגדה חילק את הבנים לארבעה סוגים, עלינו לגרום לילד שלנו לשאול את השאלות שלו, לא מתוך "הוצאת עצמו מן הכלל" חלילה, אלא מתוך רגש הזדהות ושותפות יהודית מלאה.

זכורני, שבתוקף תפקידי היה לי קשר עם בחור ממשפחה חסידית למופת, הוריו היו מקסימים באמת, שלבטח העניקו לו חינוך שורשי, חסידי אונתטי כזה – ללא כחל ושרק. הוה מה דהוה, והנער התרחק מהאוירה של הבית, ובסתר היה רוכש חטיפים כשרים לפסח, אבל שלא שערום אבותיו, לא רק מצד חומרה בעלמא, אלא אף גם מדין אל תטוש דעת פוסקי אבות אבותיך.

כאשר ניסיתי ללמוד עמו יחד את שורש האיסור, או החומרה ההלכתית המסוימת, הוא לא ניסה להתנגד, ברור היה כי לא התאבון למצרך זה או אחר היה הנושא, אלא הגישה… או אז למדתי, כי ייתכן להעביר דברים נכונים ביותר במסרים נכונים פחות, האוזן כבר לא מקשיבה והלב מתנגד.

אם המדובר רק במנהגי אבות, אף כי ההפסד ראוי לשמו, עדיין האסון לא נורא כל כך, כמו התחושה הבלתי נעימה, שאנו עלולים להעביר בחבילה אחת עם 'בראש כל מועדות נשאת פסח'. אותו חג מתוק מכל מתיקות שגרם לנו עינים בורקות של ציפיה של ממש, יכול לרשום 'אוף' מבהיל בלב בנינו ובנותינו, שאף יתביישו לדווח עליו. כי מי שונא את פסח?

שלא יובן לא נכון, עלינו כן להקפיד, ממש להקפיד, על כל ההקפדות שהבאנו מהבית, עלינו להמשיך מסורות, בין שאנו מבינים אותן ובין שאנו מבינים פחות – שם המשחק הוא דרך ההעברה… כל מה שנרצה להנחיל – נעשה זאת בחיוך וכמעט חיבוק, וזאת כבר לא חומרה – זה לב הענין.

רבים חבים את אהבת ניחוח הפסח להורים יקרים, שהמנהגים המיוחדים של פסח כולל הנקיונות נערכו בביתם מתוך שמחה של מצוה. כשאנו מזהירים שלא להכנס עם אוכל לחדרים, כי כבר כל הבית נקי לפסח… עלינו לדבר על זה בקול רך, אוהב ונעים! כמה כיף שיש פסח, כמה נפלא שהבית כבר נקי… או שלא להזהיר בכלל.

כשאנו ישובים בשולחן של פסח, בחג ובחול המועד, ואנו מקפידים מאד על משהו שבמשהו של שרויה, עלינו לחייך כשאנו מסיטים בדל מצה תועה, ולא לחרוש קמטים של זעם – הרי יום טוב פסח היום!

שמחת החג גם היא מעיקרי היום, מבלי מלהכנס לפלפולים הלכתיים על רמת השמחה הנדרשת, ברור שכעס, עגמת נפש ושאר חויות אומללות אינם עולים בקנה אחת עם הרגשת החירות של פסח, והעיקר הוא, איך נקיים את "והגדת לבנך" בתכלית ההידור, כאשר ה'בנך' החפצא של המצוה, אינו כשיר לקלוט את ההוד וההדר של היום ההוא… אכן, נעביד אותם, נצוה עליהם, נרגיל אותם לעזרה ונשיאה בעול, אך בנימה מפייסת, אוהבת ומשתפת, אין הילדים עוזרים לאמא במטבח, אלא כולנו יחד עושים פסח, האחריות היא של כולם, באהבה ובשמחה – זו חומרה חשובה מאד, חומרת השמחה.

הסיבה הבלתי נראית של המרירות  – עמוקה יותר, לא רק שהאבא מלא רגש שמחה והילד, משום מה קלט את ההיפך, אלא העומק המבהיל שמסתתר בכך הוא, שגם אנו בהיותנו לחוצים מאד, אנו מפסידים את החדוה של עשית רצון הבורא… את החיצוניות הזאת אנו מעבירים בתכלית השלימות לילדים המביטים בעינים קמות ברוגז הנלוה לכל העבודה הזאת, ועלולים חלילה לשאול – מה העבודה הזאת לכם?

מי לא שמע על הסיפור החינני של ה'חזון איש' שהבחין באב המכה את ילדו שמיאן לשבת כראוי בשעת התפילה וכו', ניגש אליו מרן זי"ע, וכה אמר: את הצורך לשבת בנימוס ובדרך ארץ בבית הכנסת – למדת  אותו בדרך של 'לימוד', אך את הצורך להכות כאשר אנו כועסים, העברת לו בדרך של 'שימוש', וקיימא לן: גדול שימושה יותר מלימודה… זהירות!

השנה, כאשר נשב ליד ליל הסדר, יזכרו המון בית ישראל את הסתלקותו של מורי ורבי מרן בעל ה'שבט הלוי' זי"ע, שברגעי הסדר המקודשים עלתה נשמתו הטהורה השמימה – אם אפשר להגדיר צדיק וקדוש כמותו, אנסה לומר, שהוא גילם דמות שאיגדה שני גוונים משלימים, שיא ההקפדה על כל מסורת דקדוק קל מדברי סופרים ומנהגי אבות, ביחד עם נעימות וזוך המידות שאין לתאר…

וגם פרפרת אחת שמורה עמי מדבריו, המתאימה לכאן, שאל הרב ואזנר, מדוע מצינו איזכור של שמחה בחג הסוכות ובחג השבועות, ואילו בחג החגים הלזה, לא נזכרה בפירוש מצות השמחה? ותשובתו כה מתאימה – חג הפסח, הוא שיא השיאים של השמחה – אין צורך באיזכור מדאורייתא.

אל תשכחו לשמוח.

הפוסט כיצד מחמירין?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הנה בראש כל מועדות נשאת פסח, הימים המבורכים והקדושים, שיש בהם את עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, וכמאמר המאור עינים, שהוא מקור ההתחזקות לכל יהודי באשר הוא שם, ועל כן הבה נלקט אמרות טהורות בענין הימים הקדושים הללו, להבין מעט מזעיר את עומק השעות הקדושות של ליל הסדר ושבעת ימי חג המצות, שבהם מתקרב איש יהודי אל השם יתברך בתכלית השלימות.

ענין זה של "בתכלית השלימות", הוא אמת לאמתה, כי בעוד שבכל המועדים צריך לבוא עם הכנה רבתי, ואז כולי האי ואולי זוכים להרגיש כל אחד לפי בחינתו ומדרגתו, לא כן היום טוב הקדוש של פסח, שכולו קודש קדשים לה' להוריק שפע קודש לכל אחד ואחד מישראל, שלא לפי מדרגתו כלל, וכפי המובא בפנימיות הרז, שהקטנות קודם לגדלות, שאף אם אדם נמצא במקום הנמוך ביותר, זוכה להגיע אל תכלית המדרגה העליונה בליל הסדר הקדוש.

[כשרוצים לתת למישהו משהו שאינו מבין בו, נותנים לו לטעום מעט ממנו, אם זה במידי דאכילה או בדבר אחר, כדי שהוא ירצה וישתוקק לדבר – הוא צריך לדעת במה המדובר. כמו כן ענין הדבקות בהשם יתברך, הוא ענין שהחומריות אינה סובלת אותו כלל, ומצד הטבע הגשמי אין שום יכולת לאדם לרצות ולהשתוקק לזה, על כן מטעימים לאדם את האור הזה – דוקא דרך הגשמיות, בדרך אכילה קדושה של מצה וכו', שאז הגוף והנפש מתחברים יחד, ונפשו עורגת ומשתוקקת להארה הנפלאה הזו שיש בדבקות בו יתברך, וכל זה הוא ענין השלימות הגדולה שהקב"ה מטעים לנשמות ישראל בליל פסח, ואחר כך במשך כל ימי הספירה צריך להשתוקק לזה, להגיע שוב, בכוחות שלנו אל האור הגדול של פסח, שזכינו לו לשעתו ולמקומו, וזו הסיבה שבליל פסח יורדים האורות שלא בהדרגה כלל].

עצם הידיעה הזאת, היא סוד ההתעלות הגדולה בלילה קדוש כזה, כאשר הקב"ה וכל פמליא של מעלה באים אל בית כל איש יהודי, וממשיכים על כל אחד אור גדול וקדוש, אור שלא זוכים אליו כי אם אחת בשנה, אור של קרבת אלקים לי טוב, להיות קרובים באמת אל ה' אחד, ולהתדבק בו יתברך באמת, אף שהמדרגות אינן גבוהות כלל, אלא אדרבה וכו'. כי אז מתגלה הנקודה הראשונה שהיתה בעת שיצאו ישראל ממצרים, שלא היה לזה שום פשר על פי הגיון, שלקח עם מתוך עם, להיות לו לעם סגולה בגלל רצונו העליון, מחשבה דקודשא בריך הוא שאין לנו בה שום השגה.

ההכנה המעשית לקדושת הסדר היא הכנת הדעת, כי בליל הסדר הקדוש, אנו אוכלים את המצה, שהיא מוחין גדולים מאד, בסוד אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שטועם טעם דגן, טעם המצה הקדוש, הוא טעם של אמונה שלימה ודבקות גמורה בהשם יתברך, שרק אחרי שאנו זכינו להיות מסובים בתכא דמלכא, בלילה הקדוש הזה, ולאכול את המצה בקדושה ובטהרה, אז יש לנו את ההזדמנות להגיע אל שיא השלימות בהכרת אלוקות, ומי שיש לו עיני שכל – יכול לזכות בהאי שעתא למה שאי אפשר לפה לדבר וללב לחשוב, כי אז הוא עידן של גנוסיא דמלכא, שהוא מחלק מתנות לכל המסובים אצלו.

דבר נפלא אנו מוצאים בליל הסדר, שאין לו פשר על פי פשט, הרי הסימנים של הסדר, כל אחד ואחד מהם מורה על איזה ענין מעשי, על קידוש, נטילת ידים וכו' וכו', והנה הסימן האחרון הוא "נרצה", שאין לו שום ענין של הדרכה מעשית, ולמה הוא נקרא סימן של הסדר? אלא הענין הוא שהוא הסיכום של כל עניני הסדר, שכל מה שאנו עושים בלילה הקדוש הזה, הוא בכדי שנהיה מרוצים אצל השם יתברך, והוא דבר הכי מעשי שיש בליל הסדר, הוא כולל את כל הסימנים כולם, כי קדש הוא נרצה, ורחץ הוא נרצה, כרפס הוא נרצה, וכו' וכו'. והמוחין הכי גדולים וקדושים שיש בכל כוונות המצוות והתפלות, הוא בכדי שנזכה לזכך את רצוננו להכלל לגמרי בהשם יתברך, ולהכיר את אחדותו הפשוטה, שאין עוד מלבדו ממש.

הענין הפנימי של האור הגדול והלא־תדיר של קדושת חג הפסח, הוא כי בכל עת שבא איזה יום־טוב קדוש, מתעורר הענין שהיה בימים ההם, וכמו כן כאן, בימים ההם בעת יציאת מצרים, היו נשמות ישראל כל כך משוקעים בתוככי הזוהמה, והקב"ה בחר בהם לעשות עמם את כל הנפלאות הנוראות הללו, בלי הבט על נמיכות מדרגתם כלל, ודבר נפלא זה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה בליל הסדר, שאף אם אנו כמו שאנו, בתכלית המדרגה הפחותה, אבל אם אנו אוכלים כזית מצה, בשמחה ובהתלהבות, אנו זוכים ששוב יקרה עמנו ההצלה הגדולה והקדושה, בגשמיות וברוחניות, שנזכה להיות מרוצים לפניו יתברך, בבחינת הסימן האחרון של הסדר – נרצה!

בסוד קדושת הסדר יש שתי בחינות הנראות כסותרות זו את זו, אך הן חופפות ומשלימות, בבחינת אי אפשר לזו בלא זו, שמצד אחד אנו עושים כמה וכמה דברים להראות דרך חירות, לזכר הגאולה וההצלה, ומצד שני, אנו עושים כמה וכמה דברים להראות את דרך השעבוד והגלות, ואם אמנם בדרך פשטות מובן הענין להורות גודל הנס העצום שעשה עמנו הקב"ה, אבל בדרך פנימית, כן היא דרך הנהגת הקב"ה עם כל אחד ואחד, שמצד אחד יש התגלות ישועות וחסדים אין קץ, אשר כל אחד יכול להעיד בנפשו, כמה דברים נפלאים אירעו עמו בכל עת ובכל שעה, ומאידך, עוברים על כל אחד ואחד ניסיונות קשים ומרים ועניינים של שעבוד וגלות, והוא, להורות לנו, שגם בתוך תוקף התמורות והמהמורות, שנראים כסוף העולם, שם שם הוא אור הגאולה, כי גאולה וגלות כחדא חשיבי, והכל לטובה גמורה, ולזה צריך מוחין ודעת אמיתית, לדעת מהי האמת, שבכל פעם שנעשה משהו עם האדם, זהו מאבא שבשמים, מוחין דאבא, שהוא אור גדול ועליון עד מאד, ולכן דייקא בליל הסדר אנו זוכים אל ההארה הזו על ידי פסח, מצה ומרור, שבלולים בהם ובזיכרונם גלות וגאולה יחד.

ענין הידיעה הזו, היא ידיעת האמונה הקדושה, שבשביל זה אנו עמלים כל ימינו בתורה ובמצוות, ובעבודת השם יתברך, שהדברים הללו לא יהיו מן השפה ולחוץ, אלא שיהיו תקועים באמת במורשי הלב, לעשות רצונו של הקב"ה מתוך ידיעה, שבכל פעם, באיזה מקום שהוא נמצא בין בטיבו ובין בעיקו, זו אהבה גמורה מהשם יתברך, אהבה עליונה שאין לה דמיון כלל, ואת האהבה הנפלאה הזו אנו רוכשים בעת אמירתנו הלל בקול גדול בליל הסדר, ואחר כך בעת עריכת הסדר בכל תנועה ותנועה שאנו עושים, ואנו מכריזים לתוך לבבנו, שאנו מקבלים על עצמנו את גזירת מלכו של עולם בכל פינה ופינה שאנו פונים בחיים.

ועל כן, לא בחנם דרשו דורשי רשומות, שהכי נקרא שמו ליל הסדר, בעבור שהוא סדר לכל החיים, כי כל חיי האדם קשורים ודבוקים בו יתברך על ידי הידיעה הזו, ולעולם לא יתרחק מהשם יתברך, כאשר עובר עליו משבר או נפילה, אלא ידע ויאמין כי יש ה' בקרבו, וגם בעבדותו לא עזבו ה' אלקיו, וכן איתא בזוהר הקדוש, שמי שזוכה לאכול כזית מצה, אין דנים אותו בדין של ראש השנה, ואם כי עמקו ושגבו הדברים מדעתנו, אבל מרחוק אנו רואים שענין אכילת מצה היא קבלת עול מלכות שמים באהבה גמורה, מתוך ידיעה של הכנעה מוחלטת לפני קודשא בריך הוא, ועל כן, כאשר ידע איש יהודי מה לפניו, כל ההארה של הסדר תתעלה ותתרומם מאד בנפשו, ותחקק בידו לכל ימות השנה.

ואולי זה מה שאפשר להבין בדברי האריז"ל הקדוש, שאמר, שמי שניצול ממשהו חמץ בפסח – ניצול מכל עבירה ועון במשך כל השנה, ולפעמים הדברים הללו קשים להלמם, ואולי הבחינה בזה, שהאדם הזוכה לדבק עצמו במהות של הפסח, שהוא קבלת עול מלכות שמים באהבה גמורה ואמיתית, הרי שהוא זוכה להתעלות למקום גבוה ועליון שאין שייך שם שום חטא ועון כלל. כי בזה שאינו מחציף פניו כלפי שמיא, וכשעובר עליו ענין בלתי רצוי – הוא מרים עינים של אהבה, תודה והודאה לה' הטוב, ויודע כי הגלות היא סוד הגאולה בפנימיות – הרי שהוא זוכה לדבקות הרצויה, שענין הדבקות הוא, כשמה כן הוא – דבקות! שאי אפשר להפריד כלל, גם בשעה שעוברות כל הרוחות סערה עליו, אינו זז ממקומו כי הוא דבוק.

כי שורש החטא הוא השכחה מהשם יתברך, שאדם מסיח דעתו מאמתת מציאותו של בורא־כל־עולמים, יתברך שמו, ובפסח זוכים אל הדבקות האמיתית, שהיא סוד מצה ומרור, שבכל אופן שהוא איני מסיח דעתי כלל ממנו יתברך, ולכן מי שזוכה לפסח כהלכתו, ומבער כל מיני משהו חמץ מלבו ורשותו, הוא זוכה לשלימות הקדושה של יראת חטא במשך כל השנה.

וסימנא מילתא היא, שהמלבוש הקדוש שאנו לובשים בליל הסדר, הנקרא קיטל, יש בו שני טעמים למה לובשים אותו, טעם אחד – שהוא דרך חירות ומלכים, וטעם שני – שהוא דרך תכריכים ובגד מתים, ואף ששני הטעמים הללו הם נראים תרתי דסתרי, אף על פי כן, אנו רואים בכך דרך להבין את שני הקצוות, כי מצד אחד אנו בטלים ומבוטלים אליו יתברך כמתים ממש, וכל החיות שלנו היא רק מהשם יתברך הטוב והמטיב באמת, וממילא לא שייך להתגאות כלל, וזה נקודת המלכות שבנשמות ישראל, שהן בטלים לגמרי להשם יתברך, ועל ידי זה זוכים לבחינת – כל ישראל בני מלכים הם, וזה מתאים מאד עם כל עניני הסדר, שמצד אחד יש לנו סוד הביטול, ומצד שני המלכות.

ולסיום כדאי להזכיר בהאי שעתא דבר נחוץ ביותר, כי הרבה פעמים מרוב אור שבלב האדם, רוצה להרגיש כל מיני הרגשים קדישין, ואולי לא כל המסובין שייכים לדרגא זו, והם יכולים להכעיס אותו באדישותם ובהתנהגותם שלא כראוי לפי דעתו, והוא יכול לבוא למשהו כעס, חס ושלום, צריך לדעת, שעיקר שלימות הדבקות של ליל הסדר הוא סוד הביטול הגמור אל השם יתברך, שאין האדם רוצה כלום כי אם את השם יתברך, וכל חיותו היא ממנו, וכל עבודת השם היא גם רק ממנו, ומה שמזכה השם יתברך – זהו רצונו יתברך, אם שישברו המצות, אם שישפך היין, כי הבעל דבר מנסה את האדם בלילה קדוש כזה בכל מיני נסיונות קשים ומרים, כי רוצה לקלקל את האור הגדול והנפלא הזה – האור של ליל הסדר, ולכן צריך להתאזר בכל עוז ותעצומות, שלא יכפת לו שום דבר ממש, כי נקודת לבבו תהיה קשורה ואדוקה ביציאת מצרים וסוד הגאולה.

כי כל ענין יציאת מצרים הוא לצאת מכל ההגבלות והמדידות, הצמצומים והמניעות, שהם מיצרים לים החכמה, לאור המתפשט, לנקודת הקדושה, לאור האורות שיש בנשמת היהודי, כמו שהיינו אז בגלות, שפלים ונדכאים תחת יד אומה שפילה, והיה נראה בחיצוניות כי אין לנו שום אור מצד עצמנו, והיינו מוגבלים ומצומצמים, שזה פנימיות גלות מצרים, אבל ביציאת מצרים – התגלה האור של נשמת ישראל, של הקדושה המכוסה והטמונה בנו.

כמו כן בליל הסדר, ההנהגה צריכה להיות, שאנו דבוקים בהשם יתברך, בלי שייכות אל תנאי המקום והזמן, והסובבים אותו, כל רגע ורגע בליל הסדר הוא רגע של קנין נצחי, של ריוח עצום שאין לתאר ולשער כלל, והלואי שנזכה להרגיש זאת בקבלתנו הטובה שלא לכעוס ולא להקפיד במשך כל ליל הסדר הקדוש, וכמו שישראל קדושים מקפידים כל כך על מנהגי פסח, והחומרות הקדושות, כמו כן צריך להחמיר ביותר לגרש מעל גבולנו את מדת הכעס שלא בקדושה, שהיא החמץ שמחמיץ את אור האמונה הקדושה, והלואי שנזכה בעבור זה לפסח כשר ושמח באמת.

הפוסט ליל הסדר – זמן של קרבת אלקים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.