לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

יום חמשה עשר באב הוא יום טוב גדול מאד, חז"ל הקישו אותו אל יום הכיפורים, מה פשר הדבר המופלא הזה? מה יש ביום הזה, שכה הורם וכה הונף כיום הכיפורים?! מה הפשט?

ננסה בעקבות חכמתם של רבותינו לדלות פנינים למען נוכל לנשום את מיוחדיותו של יום גדול כזה.

הרחמים של הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אינם נתפסים בשכלנו המוגבל, אין סוף לחמלתו של בורא הנשמות. יום הכיפורים הוא הד מהרחמים הללו. השם יתברך מעניק סליחה בלתי מוגבלת לשבים לפניו, עיצומו של יום מכפר, המשתתף בקדושתו של יום זוכה לניקוי מוחלט מכל רבב ללא שיור, היש קץ לרחמיו?

ביום ט"ו באב אירעו כמה דברים, שלפיהם חז"ל מצאו שהיום הזה מקביל בחשיבותו ליום הסליחה המפורסם, האמוראים הקדושים האירו צדדים מסויים שהיו ביום זה, ותלו את טובו של יום בפן זה או אחר, אם נשים מבטינו לנתונים האלו, נוכל למצוא הקבלות מעניינות בינם לבין יום הכיפורים.

קודם כל, כלי הלבן השאולים שבנות ישראל לובשות, כדי שלא להתבלט ולגרום בכך צער לזולת. איזה עומק של הבנה לנפש הזולת, איזה טוב טהור הוא זה? להתלבש באופן מסוים כדי שגם השני יוכל, שלא יתבוסס בצערו, זו רגישות ממדרגה ראשונה.

העומק הנוסף שבסימבוליות הזאת, הוא, שנשמות ישראל מתלבשות גם הן, בלבוש הלבן המרהיב, הנקי והצח חסר הצבע והיומרה, ביום הקדוש הזה, כדי שהתובנה תיחקק במהותן של הנשמות בשיא האמת הפנימית שבהן הנשמה היהודית היא לבנה, נקיה, אין בה רוע אמיתי, אנו טובים בעצם.

חידוד המידע הזה, יגרום לנו להיות טובים באמת. כשאנו פותחים מסע-ימים שתחילתו מתחיל בט"ו באב, וסיומו נושק למוצאי שמחת תורה, אשר המאפיין המשותף לכל הימים הללו הוא העמדה הנכנעת שלנו מול בורא עולם, והבנתנו את מקומנו בבריאה, כמכריעים בגילוי מלכותו של מלך מלכי המלכים שמבקש את מלכותו בימים אלו או אז

אנו חייבים להבין את יפעתה של נשמה יהודית קדושה, לדעת שנשמה… חלק אלוק ממעל, ככל שתזדהם ותטונף, עדיין האפשרות לשינוי מהותי מרחף על כנפיה, ברגעי-דממה עמוקי בינה, יכולה הנשמה היהודית ליצור את ההתחברות המחודשת למקור שורשה.

לא לבד היא תהיה אז, בהחלטה הנכונה לשנות כיוון, מקור הרחמים הרבים נפתח להגן על הנשמה הקדושה במעופה בשמי המציאות, בעל הרחמים בכבודו ובעצמו ממשיך שפע קודש של אור ודעת על נשמה הנמשכת אליו.

מהמקום הלא-נודע, נמשכים לבושי קודש רוחניים, נקיים וזכים, להעלות נפשות משאול תחתיות. אלו כלי הלבן השאולים כדי שלא לבייש, לא להצר, לא להפיל את מי שאין לו, את מי שאינו זכאי, את מי שמרוחק בעונותיו, כי אף יהודי לא יישאר מאחור, כולם אהובים כולם ברורים.

והיה אם כך נסתכל על עצמנו, נצליח להשיל מעלינו במהירות את הלבושים הצואים המכערים את דמותנו הרוחנית ונמירם באלו הלבנים, בקיטל של יום הכיפורים והטלית שעליו, צחים, זכים, כמלאכי השרת נהיה נדמים אז, אך הכול מתחיל מעכשיו, מט"ו באב, יום המסוגל להתקרב מחדש לבורא עולם.

אחד הדברים שאירעו בט"ו באב, הוא שהותרו שבטים לבוא זה בזה, כלומר, הוסרו המחיצות המבדילות שבין איש לרעהו. כי מה הן מחיצות בין אנשים? הרי זו כהוראה זה טוב מזה, זה אינו יכול להתערב עם זה… וייתכן שסיבה מוצדקת גורמת למהלך הזה, אך בסיסו אינו טוב. גם אם הוא נצרך, הוא מצער וכואב, ובביטולו נהיה יום טוב לישראל כיום הכיפורים.

אם נשריש בעצמנו, בילדנו, בסביבתנו ובכל תחום השפעתנו, את הידיעה הזאת, שכולם שוים לפני השם, אין עדיפות לאחד על השני… וגם ננהג כך בשיחנו ושיגנו עם הבריות, גם נשמתנו תוכר במקום הלא-נודע לי, כנקיה וזכה ולבושת פאר, גם בסחבות הלבנות הפשוטות, שגם אותן בעצם, השאלנו מאיזה גמ"ח, כלום לא משלנו.

כל כשרון שחבוי בנו, כל תכונת נפש נאצלת כולם מתת אלוקים ברוב חסדו וטובו, הכל שאול, אין משהו ששייך לנו, וכיון שכך, מותר לנו לגלות קצת יותר ענוה וצניעות, בגישתנו לזולת. וככל שזה מפתיע, האמת היא שזה ישפיע גם על עצמנו לבושים בנועם הפשטות של נשמות שחולות בכרמים.

בלב מלא עתירה לסלחן לשבטי ישורון, אנו מקבלים באהבה גמורה את יום הכיפור המקדים הזה… נתחיל במסע חיפוש עצמי, בכל מחוזות נפשנו, נבקר בפינות הלא מוארות, ולשם נכוון את אור ה' המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.

הפוסט כלי לבן שאולים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קשה לנחם אבלים. קשה שבעתיים להתנחם. ובמיוחד כשהאבל הוא על בסיס קיומי אשר אין מציאות להתמודד עמו.

חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיה, אינן התרחשויות פרטיות שממיטות עצב וכאב לשעתן ומקומן אלו הם פרטים סימבוליים המכוננים את העם למצב מיוחד הדורש עיון ותובנה.

החורבן עובר על כל יהודי בפרט, תהליכי הכמיהה וסיומת הגאולה גם. הצער והכאב על אובדן בית מקדשנו זהה לכאב ולצער על אובדן הקדושה הנחרבת במדבר הלב, שם שממה וציה רוחנית, ההרגש אלוקי סר, ואת מקומו תפש שר החומר, צר צורר, אין שמחה ואושר נקיים, הכל יחסי, תלותי, נתמך על סיפוקים גופניים חיצוניים בית המקדש הפרטי חרב.

מזמן לזמן הלב מתקומם על האהבה הנכזבת לה הוא עד, האהבה היהודית השורשית ליוצר האדם, בורא ומנהיג הבריאה מומרת עד מהרה באהבה זרה ואחרת, הרשימו דקדושה שהותירה האהבה הטבעית ההיא עדיין לוחש גחלים לוהטים הוא מדריך את מנוחתנו.

כך מתפתחת כמיהה לא מודעת לאמת האלוקית החמקמקה, הנפש תובעת מזון של כאן ועכשיו, התחליפים זרים לה, היא קצה בהם, אך מפרשת את הסלידה בפרשנות מוטעית, הלב רוצה משהו ואינו יודע מה? המצב מסתבך והולך.

בדיוק מושלם כמו ההולך במדבר, תחת השמש הקופחת ועל החול שלא נגמר, ארץ ושמים, תכלת וחום, אין עוד משהו אחר, "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים", הלשון דבקה לחיך, הגוף מאבד נוזלים, הראש סחרחר, אין אפשרות הגיונית להתקיים.

מה עובר בראש הנווד האובד הזה? מים! חיות! הוא מתגעגע לחיים הפשוטים, הוא לא צריך נכון לעכשיו שום דבר אחר חוץ ממילוי יצר החיים הדומיננטי כל כך. האם הוא יודע להשים אצבע ממרכזת מה הם חיים? לא! חיים הם העצמיות הפשוטה שלו, הקיומיות החיונית.

כך מתרחש תהליך דומה במישור הרוחני של החיים, לנפש העדינה רצונות כמוסים משלה, סודיים ובלתי ניתנים להבנה, בתחום הרוח והאמת היא נדמית כמהלך במדבר, שום דבר צבעוני ויפה לא מתאים להרגיע את סערתה הפנימית, את התהפוכות שהיא עוברת. כלום! היא רוצה רק חיות, ורק מזן מאד מסוים ומתוחם, אין לו תחליפים ואין 'כמו'… וכי יש תחליפים לחיים? יש משהו שדומה לחיות? רק החיים עצמם, כפשוטם, יכולים לענות על היצר הקיומי האנושי המפורסם רק לחיות, לא משהו אחר. הנפש, רוצה אלוקים! היא חפצה בקרבתו, ממנו היא נוצרה ואליו היא שבה, כל נסיון להציע תחליף כלשהו נידון מראש לכישלון. היא רוצה חיים. חייה הם חיי נשמות, אויר מזוכך ומזוקק של קרבת אלוקים.

זהו במילים ספורות תיאור קווי כללי על המוטיבים של החורבן והגלות, יהודי שהולך בגלות, יכול להיות בן חורין אמיתי, אך כשהוא משוקע במ"ט שערי טומאה של הריחוק מאור פני מלך חיים, הוא בעומק בור תחתיות אף אם הוא נמצא בארצו ובמקדשו כי הנפש היא העיקר.

לאחר שלושת השבועות, תשעת הימים, שבת חזון ותשעה באב, מופיעה בהדרה 'שבת נחמו', עם פרשת ואתחנן המרכזת בתוכה את עשרת הדיברות, מקבלים את התורה מחדש, בונים ארמון מהודר עם גינה יוקרתית ונחלי מים מפכים במדבר האימה של הישימון הרוחני. כי השם יתברך הוא בעצמו ולא אחר, קורא לנו: נחמו נחמו עמי.

איך נתנחם? וכי הצרות באו על פתרונן, וכי הקץ לגלות הגיע? ממש לא! ברגע כתיבת שורות אלו לפחות, יסודות המקדש נטושים, ותיירי אומות העולם מצלמים את שרידי המקדש. מה קרה עכשיו שנתנחם? התירוץ הוא פשוט "יאמר אלוקיכם", עצם הידיעה כי מדובר באלוקינו הטוב והמטיב, שנמצא איתנו גם בחושך גלותנו, יש בו כדי לנחם, כצידה לדרך המנעימה באופן יחסי לפחות, את השהות הנוראה במדבר הנפש.

בהמשך הנבואה הנשגבה אנו מתודעים לדרך הנוחם הגדולה הזאת, "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ"…

וכה אמר הרבי ר' משה מקאברין זי"ע: קול קורא בתמידות מלמעלה. פנו דרך כל מי שיש לו עינים מזוככות או אזנים מזוככות, מכל דבר אשר רואה בעיניו או שומע באזניו, לוקח מהכל רמיזא דחכמתא איך לעבוד את הבורא ברוך הוא. במדבר אפילו בשממה, בכל הגשמיות של העולם הזה. יש דרך ה'. בערבה אף במקומות ציה ושממה, ישרו מסלה לאלקינו.

בתוך השקט הנורא הזה, דממת בית קברות של מתי הנפש, אנו שומעים את ההד האלוקי כביכול, קורא לנו מעולמות כמוסים ונושאי-רז: קול קורא במדבר, כן, כן… בתוך המדבר הגדול והנורא הזה, שאין רואים לו סוף, אנו מסוגלים לשמוע את קול ה', וזה אומר הכל.

פנו דרך ה'… אל תביטו על המציאות החומרית התובענית המסיטה את המבט מהתפקיד שלשמו אנו כאן, פנו את הדרך והביאו את הנוכחות האלוקית בחייכם, ישרו בערבה מסילה לאלוקינו. בתוך הערבה השוממה הזאת, הכינו מסילה דרך כבושה ומסודרת למציאות האמת הגדולה, שכה עמלים הכל להעלימה מהרבה סיבות שבעולם. אפשר לומר, כי זה עיקר הנחמה מכל הצרות, כשאנו מסוגלים להכניס את השם בתוך חיינו, ולדעת כי אין עוד מלבדו…

הפוסט ניחומים אלוקיים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.