א) חודש הסליחות והרחמים, ימי אלול הקדושים, פוגשים אותנו ברגשות מנוגדים. כשמחד גיסא אנו מנסים להתעורר בתשובה, סוף כל סוף ימי הדין ממשמשים ובאים. "צריך לעשות איזה שינוי" מתגנבת המחשבה ללב, לבל נהיה 'כטובל ושרץ בידו'.

מאידך גיסא, מכה בנו ההכרה, שבשנה שעברה גם היה חודש אלול, וגם לפני שנתיים, ובשנה הבאה גם יהיה אלול, ומחשבת חרדה נופלת בלב – הלוא בפנימיות נפשנו איננו משתנים כלל, אנו אכן 'עושים תשובה', ואף מתחרט באמת על עונותיו, מקבל קבלות טובות לרוב, הימים מרגשים ונוראים, אך לא מעבר לכך.

האם ניתן לומר, כי חודש אלול, גם אם יהיה ביראה גדולה כראוי – מכונן משהו בחיים? האם לאחר זמן נזכרים אנו בזמנים קדושים אלו? והלא מיד לאחר ימי הדין – עולם כמנהגו נוהג!

הלב נחמץ ביותר, לנוכח העובדה, כי המחשבות האלו מלוות אותנו גם 'לפני' בוא יום ה', וממילא, הכול נראה כדבר לא אמיתי, חס ושלום. גם בהתעטפנו בקיטל וטלית ביום הקדוש, איננו שלמים עם השינוי, שממילא לא יבוא, לכאורה.

יתירה מזאת, עיקר עבודתנו בימי התשובה, הוא להתקרב אל מלך דיין ומוכיח, האם יכולים אנו לערוך עבודת חודש אלול באופן של מלומדה, הלוא "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", כתיב. ואיה איפה האמת בעבודה?

ב) לימדונו רבותינו, כי מציאותו של חודש זה בחיי היהודי, אינה רק למען הכן אותו אל הימים הנוראים, כמו שהימים הנוראים עצמם, הם ימים עצמיים ואינם הכנה למשהו אחר, גם אם חלק מאור קדושתם הוא חלק ממעגל שנה מתחדשת, אך האור הגדול הפועל בנפש הוא עצמי לגמרי, כך גם חודש אלול, הוא סוגיה מסוגיות הנפש, בפני עצמה. וכאשר לומדים אותה בעיון וביגיעה, בגיוס כוחות המחשבה והנפש זוכים לקנותה בקנין שלם.

מהו בסיס הסוגיה של אלול? מהי הדרך לקנותה לנצח, שנוכל בימים של חשון או אף של אייר, לומר, שעדיין קדושתו של אלול מחלחלת בבתי גוואי שבנפש הקדושה?

והחשוב ביותר: היאך תהיה עמידתנו, דלים וריקים בימי הזוהר הללו, כשאיננו בטוחים לגמרי, שאנו משתנים לגמרי, לפחות בפינות האפלות, שאותן אנו מבקשים להאיר באמצעותם של ספר הסליחות והמחזור.

ג) סוגיית חודש אלול היא מושג השינוי! ויצירת הרקע לשינוי הזה, הוא האמונה בהנחת היסוד דלעיל, כי אלול אינו חודש שחולף, אלא שאלול הוא נדבך עקרוני בארמון היהדות שלנו, כבר אמרו: יהודי ללא אלול, הוא… יהודי ללא אלול, וזה משהו מאד לא מרנין.

כאשר יהודי מודע לפעולה שפועל אלול בנפשו, הוא נשאב אל קדושתו כשאינו מותיר אף כוח מכוחות הנפש שאינם מגוייסים למטרה זו אלול בא, אבל אלול יישאר לנצח! חקוק בנבכי תכונות הנפש. כך, שאלול של שנה זו חובר לזה של שנה קודמת ושל הבאה אחריה וכו', כל אלו יוצרים 'מציאות של אלול' בנפשו.

כדי להבין את יסוד 'מציאות אלול' בטיפול העצמי בריחוקנו מאור פני מלך חיים, עלינו להבחין בתהליך נפשי שעובר כל אחד מאתנו, בהתנהלות בדרכי חייו, לזה קוראים חכמי הנפש: "התנגדות לשינוי"!

בתוככי הנפש פנימה, נמצאת תכונה עיקשת המתנגדת לערוך מהפך של שינוי, בכל תחום ועניין, וזאת מסיבה מוצדקת מאד.

כי הלוא כל שינוי שבעולם, בכל רקע וזירת חיים, תובע מהמשתנה – ויתור על נוחות מסויימת או ריוח שאותו האיש (הנדרש לשינוי) מפחד להפסיד. לדוגמה, בעל מחלוקת, המבין, כי אין לה כל טעם, לא יסכים לחדול ממריבת החינם, ביודעו, כי מעתה יצטרך להתנהל בדרך שונה מזאת שהורגל לה עד כה. הויתור הוא כה קשה לפעמים, עד כי האיש, גם כשהוא סובל מאד, יחדל מטיפול עצמי מובחן רק שלא לאבד את קרני מזבח רצונותיו הקודמים.

ד) אם תרצו, בכך נבחן רצונו של האיש המבקש להשתנות, כל אחד רוצה להצליח בחיים, בכל תחום שהוא מתעניין בו, אך לא כל אחד מוכן להיחשף לתביעות המורות לו לוותר. ואם בכל תחום בחיי האדם, הדברים מתנהלים כך על אחת כמה וכמה ביסוד רעיון התשובה – אֵם כל השינויים.

ברם, לזכות בשינוי בתחום הרוחני, (לחדול ממעשים המנוגדים לרצון השם) בבחינה המסוימת קל יותר משינוי בתחומים אחרים, כי שם לפחות אין את התירוצים העצמיים, בוראנו גילה רצון מפורש מה עלינו לעשות, וממה עלינו לחדול מעשות. כך שהמגננות המובילות את סרבן השינוי סחור סחור, נחסכות מהאדם הרוצה בתשובה.

אך ככל הנוגע 'לדרכי' השינוי, עדיין האדם מוצא את עצמו מתלבט בין רוצה ללא רוצה, גם בקרבת ה', לחרדתנו, הננו נמצאים בעמדה מבישה של 'לא רוצים'. וכשאנו אומרים לא רוצים זהו כפשוטו, וככל שאדם יפנים את מצבו זה לתוככי תודעתו, יבין יותר מאיזו נקודת מוצא, נפתח מסעו לדרך התשובה.

ה) סוגיית חודש אלול, היא ביטול ההתנגדות לשינוי ופיתוח הרצון הפנימי, הקיים, להתקרב אל השם יתברך! נשמת ישראל, סוד המלכות, יודעת באור קדושתה הפנימית את הכיוון שאליו היא אמורה להגיע, אך ללא מאמץ אין סוגיית הרצון הפנימי מתיישבת עדיין על הלב, גם כשאומרים שאלול ראשי תיבות: "אני לדודי ודודי לי", אין ברור עדיין אם "אני לדודי" ולגמרי, כי אין כאן הנחות, או שכן או שחלילה וכו'.

עלינו לדעת, כי בסוגיה זו ממש עסקינן, ואם ברצות ה' בנו, נזכה ליישב את עולם הרצון שלנו עם הרצון האלוקי הזה, 'אני לדודי ועלי תשוקתו', הרי שגם בחלוף ימי אלול הקדושים, וגם ימי תשרי שבעקבותיהם אור הרצון שנקבע בנפש, יישאר שם לתמיד. אלף בית של תהליך שינוי כבר התבצע.

אם זכה יהודי לצעד כלשהו של שינוי, אפילו כזה שקט ובלתי מורגש, הרי שכבר לא ניתן לומר על 'אלול' שלו שהוא משהו שחוזר על עצמו, כי אם זה אלול אמיתי, הרי שהתחולל כאן משהו ענק מאד החלו צעדי הנשמה במנהרת האור הגדול.

בכל שנה ושנה בהתקרב הימים הקדושים, אנו אמורים לפעול בנפש שינוי נוסף, כל שנה ושינויה!

נקודה זו, היא ההסבר לכל מערכת הפעילויות שאנו עושים בימי אלול הקדושים, אז אנו עמלים לנטוע את אוהל הקדושה מחדש, ככל שההשקעה בתקיעת היתדות תהיה רצינית יותר, כך יהיו חדשי השנה הבאים ניזונים מקדושת אלול.

ה) האדם כולו מונע על ידי רצונות, כל חשק החיים נובע מרצון פנימי, להיות ולחיות ולהתפתח וכו', ליהודי כשר נוסף עוד רצון להתחבר אל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אך רצון זה עטוף ברצונות אחרים, שונים, מנוגדים וסותרים לרצון הקדושה, שאף הוא טבוע בנפש האיש הישראלי… הרעיון של אני 'לדודי ודודי לי' מקביל לתהליך של ביטול הרצונות למול רצון אחד ויחיד, שככל שהוא לבד, נקי וזך הוא איכותי יותר, ועמיד לאורך זמן.

זכינו לדין, שאם נרצה לבאר את מהות אלול במילה ממצה, יהיה זה 'בירור הרצון'! כלומר, הידיעה כי לא ייתכן לנגן על שני כינורות בעת ובעונה אחת, תניע את עובד הוי"ה לברור את הרצון להיות קרוב מאד נוכח פני ה', ולהביא את השראת שכינתו הקדושה לתוככי חייו הפרטיים זהו אלול.

ו) בספר הקדוש 'תולדות יעקב יוסף' מביא משל, אודות איש שסבל מחרדות, וכל הטיפולים לא הועילו, עד שבא חכם אחד והודיע לו, כי למחלתו אין שום סיכוי להירפא מיד חרד האיש חרדה גדולה עד מאד, ונרפא ממחלתו… כי חרדה זו גרמה לחברותיה, הלא רציונאליות להיזנח.

יראת אלול המקדימה את יראתו של יום הכסה, מדחיקה את שלל הדאגות הזוטריות שמקורן בחומריות הקיומית של האדם. מי שחרד מאימת הדין, חדל מלהתעסק באימות פעוטות וחסרות חשיבות. החיים… הם מעל הכל. וחיים בלי דבקות בחי החיים אינם חיים.

נקודת הבנה זו, שבאלול אנו יוצרים קשר יחידני עם חי החיים, היא הנדבך הנוסף שבונה איש-האלול כצידה לדרך לכל השנה. אם התפישה של פחד מאימת הדין מקבלת את פירושה הבהיר: 'פחד מאיבוד הקשר האהוב עם השם יתברך' קנינו קנין של ממש בימי אלול. כבר לא נוכל לומר, שהימים שלאחרי אלול יהיו כימים שלפני אלול לחלוטין לא. התבצע בירור יסודי במהות הנפש הרצון! והקדשנוהו לבוראנו.

ז) וכיון שבסוגיה לימודית מדובר, אין מספיק לדעת את הדברים, ולא די בכוננות מחשבתית, אם כי, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אך העיקר, כמו סוגיה תלמודית, המצריכה עמל ויגיעה, חזרה ושינון וחוזר חלילה… עד שהדבר נקבע בנפש.

העמל הנדרש מאנשי-אלול, הוא להכניס למערכת הקשרים שלהם עם השם יתברך, את נקודת האני לדודי, לעמול על נקודת המפנה בחיים, לדעת שפסיעה ראשונה של שינוי הוא ויתור על חלקי חיים אחרים למען החיים האמיתיים.

זה לא פשוט, כי המחשבה אמורה להיות משועבדת רגע-רגע בתהליך נפשי עמוק מאד, לדעת, שמהיום והלאה ולכל החיים, אני מתקדם צעד כלשהו, כל יום באלול הוא יום מכריע ומכונן.

בתפלות המתרפקות לאבינו הרחמן, אנו אמורים להשקיע בפיתוח הקשר ובירור הרצון, לומר לבוראנו, תוך כדי שימת נפשנו בכפנו: "אנא, למענך אלקים חיים, חקוק נא חקיקה של אמת בנפשנו הקדושה, עשה שנהיה קבועים במקום הקדושה"; כמובא בתיקוני הזוהר שהשכינה הקדושה באה רק למקום של קביעות. למקום של אלול.

העמל הנדרש מאנשי-אלול, הוא להכניס למערכת הקשרים שלהם עם השם יתברך, את נקודת האני לדודי, לעמול על נקודת המפנה בחיים, לדעת שפסיעה ראשונה של שינוי הוא ויתור על חלקי חיים אחרים למען החיים האמיתיים.

זה לא פשוט, כי המחשבה אמורה להיות משועבדת רגע-רגע בתהליך נפשי עמוק מאד, לדעת, שמהיום והלאה ולכל החיים, אני מתקדם צעד כלשהו, כל יום באלול הוא יום מכריע ומכונן.

בתפלות המתרפקות לאבינו הרחמן, אנו אמורים להשקיע בפיתוח הקשר ובירור הרצון, לומר לבוראנו, תוך כדי שימת נפשנו בכפנו: "אנא, למענך אלקים חיים, חקוק נא חקיקה של אמת בנפשנו הקדושה, עשה שנהיה קבועים במקום הקדושה"; כמובא בתיקוני הזוהר שהשכינה הקדושה באה רק למקום של קביעות.

למקום של אלול.

הפוסט "אני לדודי" – האומנם?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האש הגדולה של חודש אלול אינה אש שורפת, היא אש מחממת, לוהטת באור הרחמים הנשפעים אז, שלוש עשרה מדות של רחמים פשוטים מתגלים בימים האלו אשרי איש שלא ישכח את ההזדמנות הזאת.

גוונים רבים לחודש נכבד ויקר זה, בכל הקהילות, החצרות, הישיבות, החסידויות, בתי המדרש והאסכולות השונות, העניקו, כל אחד מהם, פירוש שונה ומחודש למסכת ימי אלול הקדושים, כל אחד לפי שורש נשמתו, אור ההתלהטות של הנפש הזכה לבוראה.

הצד השוה שבכולם, ידוע ומפורסם, שהוא כולו זמן של התקרבות אל מלך ממלט מרעה, ימי אלול אינם ימים פשוטים זאת הכול יודעים ומבינים.

בימים העתיקים היו סוחרים מופלגים אשר אין להם בעולמם כי אם כסף וכסף וכסף מזניחים מעט את 'האחריות' הרובצת עליהם, כביכול, לעזור לריבונו של עולם במלאכת פרנסתם, והיו מצויים יותר בבתי המדרש שלהטו אף הם באשו של אלול.

בימינו, שהתברך בעודף חוכמת חיים, בלשון סגי נהור, הציניות והשטחיות פשטה בכול, אין הציבור הרחב אוהב את האוירה הכבדה של אלול וכיוצא בו, ההיפך, יש כאלו שכבר ממתינים לשחרור מעולו המעיק של זה.

רק מה שלא יודעים אלו, ואינם מסוגלים להבין, שלא היו ימים טובים לישראל כימי אלול הקדושים, שבהם שולטת מדת הרחמים במלוא עוזה, וכאשר המלך בשדה, נגיש לציבור העממי, המסוגל עתה, כביכול, להתחכך עמו ולדבר אליו בגובה העינים (כביכול, כביכול, כביכול בלשון המשל הידוע) וכי יש שמחה ושלות נפש גדולה מזו?

החרדה מקדושת אלול אינה נובעת ממקום צמצום הנפש, כדרכן של חרדות טבעיות, חרדה זו, אם ניתן בכלל לכנותה כך, היא מהמקום ההפוך לגמרי, האהבה הבלתי אפשרית לכאורה, שאוהב בשר ודם את הענין האלוקי שאין לו יחס וערך בינו לבינו הוא גורם לחרדת קודש ויראת הרוממות.

כי הלוא כיצד מתורגמת חרדת-אלול לחיי המעשה? על ידי סימפטומים חרדתיים מוכרים? לא ולא! ההיפך, תפילות יוקדות נאמרות בהתלהבות, השקידה המחודשת בתוך פקודי ה' משמחי לב, הם סימני האלול המתחדש בכל שנה בעולמו של הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. ורק האנשים השמחים באלוקותו יתברך בלבד מסוגלים להכילו, כי אלול שייך רק לאוהבים את בוראם אהבה עזה, מי שלא, סולד ממנו ומתעבנו תועבת נפש, צאו ובדקו. אמרו מעתה, אין אלול חודש של יראה אלא הוא חודש של אהבה ענקית – – – רק כך ולא אחרת.

מבט שונה על ימים אלו, יכול לרומם את מצב רוחנו לנסיקה גבוהה מאד, שוו בנפשכם, שהמקום בו אתם נמצאים הוא מקום סכנה מוחשי, ללא שום ספק שבעולם, והנה באחת הנכם נוחתים לחוף מבטחים, וסר מר המות, וכי מה היא התחושה אז? עצבות? חרדה? או שמא חילוץ עצמות ואנחת רווחה?!

דורשי רשומות הצביעו על מצוות ערי מקלט שבפרשת שופטים, שבה מרומזת קדושת חודש אלול – וכמו שכתוב (שמות כא, יג): וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, ודורשי רשומות אמרו א'ינה ל'ידו ו'שמתי ל'ך ראשי תיבות אלו"ל.

פרשתנו החלה תמיד בחודש אלול, המכה נפש בשגגה, שהפריד חיים שלא ברצונו, אמור לרצות את העונש שהטילה עליו התורה ולהתגורר פרק זמן לא ידוע בערי מקלט שצויינו בתורת אמת. לא רק עונש היה הדבר כי אם הצלה מחרבו הנוקמת של גואל הדם. הוי אומר בתוך ריצוי החטא מונחת תקנה נפלאה לחוטא והגנה הרמטית על שלומו.

התשובה בכללותה משולה היא עד להדהים להיקלטות בהגנת ערי מקלט, החוטא, למרות שעינינו העיוורות לא מבחינות, רדוף הוא, חייו הנפשיים תלויים על בלימה, גם אם במישור החומרי יוטב לו, אך על ראשו מרחפת חרב נוקמת נקמת חטא, גואל הדם בעקבותיו, הדבר הזה יכול להתבטא באיספור מובנים, בחוסר שלוה וסיפוק בחיים, בעצבות ומרירות מתמשכת, ומי יודע עוד מה?

הטיב להגדיר זאת החסיד רבינו יונה בשערי תשובה:

כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? אשר ינוס שמה, אמרה תורה ורימזה רמזה.

הפוסט איפה הבונקר של אלול?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ראש חודש אלול!

יומו הראשון של חודש הרחמים והסליחות, הופיע במלוא הדרו, פוגש במתנערים מהנופש ובמשכימי קום לקראת מערכת ימים חדשה…

אוי אלול! כמה טוב אתה…

לנקות אותנו באת!

אה! חסד ה', רחמים רבים ללא גבול!

בחללו של העולם היהודי מנסר קולו המחריד של שופר אלול, מנהג ישראל קדושים לתקוע בשופר תקיעה-של-מנהג, לשבר הלב ולהכניעו לתשובה, אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אין דבר כזה, קול השופר מחריד את נימת הלב הכי פנימית, רק צריך להקשיב לו, לקול השופר, לשמוע את המסר המחלחל, את הגניחה הבוכייה על נשמתנו האובדת.

אהה! גיוואלד, קול בוקע ממעקי החשכה, והקול נשבר באמצע, לשברים ולתרועה, הבכי משנק את הבוכה, לא יכול לדבר עוד, ובכן הוא מרים את קול זעקתו אל המלך אנא אדוני אבי, אני כאן, בבור גלותי, הרם אותי ממצולות העומק רע הזה.

קולות רבים לו לשופר, וכל קול מופנה ללב אחר, באזמל הרגש הוא חותך בכליות המיוסרות, פוצע את השלימות הצינית, תר אחרי מקום שלא זוהם, משהו נקי שעוד נותר ולשם הוא חודר, פנימה, פנימה – – –

כדאי לבוא לבית הכנסת בימים אלו, יותר מכל ימות השנה, האווירה בעולמות העליונים רכה וחומלת, השופר שבסוף התפילה, בא לעורר אותנו התעוררות של יראה עטופה באהבה, נעצום את עינינו בעת השמע הקול המפלח את צינת הבוקר נתייחד עם ההמיה הפנימית שלנו, המכה בנו מדי פעם על אוזלת-רוח יהודית, נתחבר לחרטה הזאת, ונחרד מאת הבורא הנורא והאיום.

כל התהליך המיוחד הזה של 'אלול' הוא מתנת שמים מיוחדת, כי הלוא אין אנו מצווים בתורה הקדושה לעשות משהו באלול, מבחינת המשפט הגלוי, הכול מתחיל ביום שהלבנה מתכסה בו, ימי הדין הם אז ולא עכשיו, אלא שאלול… כמה שהוא מפחיד, הוא גילוי סוד מהחדר הפנימי, האבא השופט לוחש לבניו אהוביו, נכון, אין מצוות תקיעת שופר כעת, אבל אתם מבינים מה צריך לעשות, הלוא כן?

החודש שלפני, הוא כולו רחמים! הזמנים שאנו כה אוהבים, כמו רעוא דרעוין, פתיחת הארון או עוד זמן כלשהו שהוא 'שוה' באמת, הנה הם, השעות, הדקות, הרגעים והשניות של אלול כולם רחמי רחמים ללא גבול… כל תחינה אילמת או נזעקת, באלול היא מובלת אל כס החסד והרחמים.

הפחד בהתעוררות של אלול גורמת לאדם תיקון נפלא, לו ולזרעו. המון ענינים לא רצויים הקשורים עם כוחותיו המנוצלים שלא לטובה, מוצאים את שלוותם בהתעוררות רחמי אלול על היקום האלוקי.

הצדיק הקדוש, רבי נתן מברסלב זי"ע, תלמידו הנאמן של רבינו נחמן, מספר בספרו הקדוש חיי מוהר"ן, אודות אוירה אלולית שנמתחה במחיצתו של רבו־רבנו, ואלו דבריו:

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. שֶׁהָיָה רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הוֹלֵךְ עִמִּי בַּחוּץ אֵצֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת אָנֶה וָאָנָה כְּדַרְכּוֹ, וְדִבֵּר עִמִּי וְשָׁאַל אוֹתִי אִם נָפַל עָלַי פַּחַד בְּזֶה הָרֹאשׁ־חֹדֶשׁ אֱלוּל? וְסִפֵּר לִי, שֶׁעָלָיו נָפַל פַּחַד גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד כְּשֶׁשָּׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר בְּזֶה הַיּוֹם שֶׁהִתְחִילוּ לִתְקוֹעַ, כִּי אֲחָזַתּוּ פַּחַד וּרְעָדָה גְּדוֹלָה.

וְאָמַר אָז: "אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי זֹאת הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי הַיּוֹם הַזֶּה אֲחָזַנִי סֵמָר וּרְעָדָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי קוֹל הַשּׁוֹפָר וְכוּ' וְאַחַר-כָּךְ בָּאָה אֵלַי בִּתִּי אָדְל וְאָמְרָה: אָבִי! בְּשָׂרִי סָמַר וּפָחַד לִבִּי עָלַי, מִקּוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַתָּה. וְרָאִיתִי זֹאת, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁלֵּב הָאָב נִתְעוֹרֵר, נִתְעוֹרֵר גַּם לְבַב זַרְעוֹ" – – –

העבודה הראשונה שאין קודמת לה, היא עבודת היראה מה', בספר הקדוש תיקוני זוהר, מגלה התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, שללא מידת היראה הקדושה, אין כלום! ולא שוה כל עבודת האדם בתורה ובתפילה, רחמנא ליצלן.

היראה, היא השער לה' צדיקים יבואו בו, גם יראתו של אלול, היא יריית הפתיחה למלחמה הגדולה בין כוחות המחדל לבין נציגי עולם התיקון. לכן אנו נחרדים.

אם הכינו לנו כזאת משימה, אנו אמורים להבין כי היא ריאלית דיה, שנוכל להתחבר אל צביונה. היראה, כך מסתבר, היא נחלתו של כל יהודי מטבע בריאת נשמתו האצילית, חוסר היראה הוא ההיפך הגמור מהטבע היהודי האמיתי. באלול, אנו פשוט נדרשים לחזור למשבצת הטבעית סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי.

לפחד מפני פחד ה' ולהירתע מהדר גאונו, אין הכוונה להיכנס לחדלון אנושי, עצב ומרירות, או מאיסה בחיים הנורמטיביים, ההיפך, אצל יהודים היראה היא מקור ליניקת חיות צוהלת, עקמומיות הלב המתיישרת לקראת יצירת הרקע להשראת שמחה וטוב לבב, [וכמו שכתוב: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תְּהִלִּים צז, יא)] יכולה להיווצר רק על ידי 'רעמים' שנבראו לפשט עקמומיות שבלב מקור כל בלבולי וחיבוטי הנפש האיומים שאנו חווים במלחמת ההישרדות הרוחנית שלנו.

רעמים אלו, הם רעמי השופר, קול בוכים מתמשך, זועק, מתריע ונשבר בבכי קול של געגועים, קול של אנחת התקרבות יצירת קשר מחדש.

אלול מה מתוק אתה!

שימו לב, מנהג ישראל קדושים לומר אחר התקיעה מזמור כ"ז שבתהלים, הפותח לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד גם כאן אנו נתקלים בגילוי ביטול הפחד האנושי המצמצם ושאיבה אל הפחד האלוקי המחמם ומנחם, כי היראה הזאת מביאתנו להישען על הרחמן… ולזכות אל בטחון שלם באהבתו אותנו. חודש אלול רגוע וטוב.

הפוסט אלול – מה מתוק אתה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

המושגים היהודיים האמיתיים דורשים התבוננות מעמיקה והבנה טהורה במשמעותם. לא כשאר מושגי הנפש מושגי היהדות, תכונות הנפש הרוחנית שונות הן לחלוטין מהגישה החיצונית הרואה דברים בשחור לבן, וממהרת להסיק מסקנות פחות נכונות מהמקור.

חודש אלול נתפס בכל קהילות ישראל, כדבר מפחיד מאד… החל מהפעם הראשונה שהוזכר בספרי הקדמונים ועד ספרי המוסר שחוברו בדורות האחרונים, מפחיד משום שכך רצה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שנפחד, פחד ה' בבואו לקום למשפט, חרדתו של יום הדין מתקבלת בלגיטימציה הגיונית כשהיא מקדימה קצת קודם, לפחות חודש לפני.

גם המעיין בפיוטי הקודש של מחזור ראש השנה, רואה אימת דין ניבטת על כל צעד ושעל, מי שזוכה להכין את עצמו לקראת ימי הדין בכך שהוא לומד את הפיוטים, כמובא בפוסקים, יכול להתחבר לחרדת הדין, גם בימי אלול הקדושים.

אחר התפשטות תורת החסידות, קיבלה היראה גדולה הזאת גוון נהדר, לא עוד זיהוי של היראה והפחד של אלול עם עצבות ומרה שחורה ודאגה, אלא אותה היראה הנוראה של אלול ותשרי באה ממקום של שמחה ודבקות אמיתית בחי החיים.

אך דא עקא, שהמסתכל בשטחיות יכול גם כיום לקשור את הדברים ולהבין כי אם יש כאן פחד יש כאן לחץ, ואם יש כאן יראה יש כאן עצבות. ואיך איפה ניתן להתקרב כך להַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, בעצבות? במרה שחורה? כך לוחמים? כשאדם לחוץ ועצוב? לכן צריך להיות בשמחה עצומה בימי אלול ולא לפחד כלל באלול, כי אלול אינו מפחיד.

יכול להיות שלפי חולשת דורנו, אולי צריך לדבר כך לאי אילו אנשים, והמשפיעים שמזהים את הצורך הזה בשומעי לקחם, שכרם גדול מן השמים שמאהיבים את קדושת הימים האלו על אותם בני אדם, ולא מרחיקים אותם משמחת המצוות וקבלת עול מלכות שמים.

אך לומר שזו דרך החסידות, וזו הדרך של לכתחילה, עד שכשמדברים על יראה ופחד של אלול של אסכולות מסוימות, מתפשטת אוירה של לעג לנאיביות ולחוסר 'ההבנה בחסידות' של התמים ההוא…

ההיפך הוא הנכון, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע היו רועדים בימי אלול הקדושים עד לאין שיעור, משום שיראה זו ידעו הם ללמד גם את ההולכים בעקבותם אינה פרי העצבות והחידלון, כי אם אדרבה! מקורה טהור בהתרוממות האדם לקראת הכתרת מלכו של עולם, כביכול, כביכול, כביכול.

חסידים מספרים, כי בימי אלול הקדושים, היו שומעים את כ"ק הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע מְפַזֵּם בַּנֹּסַח הבעלזאי המעורר במתיקותו, את לשון הפיוט, שלפני אמירת ה'זכרונות' במוסף של ראש השנה:

"אֶפְחַד בְּמַעֲשַׂי. אֶדְאַג בְּכָל עֵת. אִירָא בְּיוֹם דִּין. בְּבוֹאִי לְזִכָּרוֹן"…

ואם אלול אינו מפחיד, ואינו מדאיג כלל, איך אפחד במעשי, ואיך אדאג בכל עת…

צריך לשאוג בחוצות קריה, וגם בדורנו הציני והמבולבל: רבותי! אלול איז מורא'דיג, מפחיד מאד! פחד פחדים, נורא נוראות!

אל תחושו להבל ההבלים של המרגיעים אתכם, כי רוצים 'לעשות לכם טוב על הנשמה', הטוב היהודי, האמיתי, השורשי, אינו טוב פסיכולוגי… אינו ענין למחנכים שכוונתם טהורה ורצויה אלול המפחיד הוא זה שבונה את נפש היהודי ומרגיע את נפשו, וגם מביאו לשמחה אמיתית.

ובינינו לבין עצמנו, למה אנו אוהבים לשמוע שאלול אינו מפחיד? כי אנחנו באמת לא מפחדים, ואנו מחפשים להיות אנשים כשרים, גם בלי להזדקק לאלול המסורתי, שעושה כל כך שחור בעינים…

כאן בא תפקידה של תורת החסידות האמיתית, להסביר, כי אין היראה מאלוקות סותרת את השמחה והתענוג, אין הפחד של אלול גורם שלא ליישב דעתו באמת לעשות תשובה כראוי, אלא ההיפך, אלול המפחיד גורם לנפש הישראל לקרבת אלוקים, ההכנעה האלולית, מתוך ידיעה שסוד הענין הוא ההתבטלות המוחלטת לבורא עולם היא מחברת את הנפש לשרשה.

דבר זה נתבאר בתורת החסידות על פי הפסוק (יְשַׁעְיָה כט, יט): וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ, הענוים, הם לא אנשים שמתנהגים כענוים, אלא ענוים החשים תחשות עניות וחוסר, שפלות אמיתית של ממש, כשהיא באה ממקום טהור בנפש, היא אינה מדכאת היא מוסיפה שמחה, וכן אביוני אדם, שאמורים היו לפי תחושה זו שפלים ועצובים בקדוש ישראל יגילו.

על ראש השנה נאמר: "חדות ה' היא מעוזכם", עוז ותוקף הנתפש כמבע זועף וחסר פשרות, אצלנו, יהודים החשים ניחוחות יהודיים, רואים בכל הפחד שמסביב חדות ה', בבחינת וגילו ברעדה… לשמוח על עצם העובדה שאנו רועדים מהשם יתברך, ולא חלילה מסתכלים במבט מלגלג על אלול. כי אכן, הזוכה להיות שותף ליראה הגדולה הזאת, זוכה גם לשמוח בה' יתברך בימי שמחה – –

הפוסט אלול מפחיד?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מַשֶּׁהוּ יֵשׁ בַּשַּׁבָּת הַזֹּאת, הָאַחֲרוֹנָה מִשַּׁבָּתוֹת הַשָּׁנָה, 'שַׁבָּת סְלִיחוֹת', הִיא נִקְרֵאת. אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהִמָּנַע מִלְּקַשֵּׁר בֵּין הַשֹּׁתִים: שַׁבָּת וּסְלִיחוֹת. וְהַפַּיְטָן מְסַיְּעֵנוּ בְּפוֹתְחוֹ: "בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה".

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְעַנְיֵן בְּכָל סוֹף, כָּל דָּבָר כְּכַלּוֹתוֹ, לִהְיוֹת הִנּוֹ צוֹעֵק בְּהִפָּרְדוֹ: "הָבָה נִגְמֹר נָכוֹן! נַשְׁאִיר טַעַם טוֹב"!

אוֹ בְּמִלִּים שֶׁל 'אוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת': נַעֲרֹךְ תִּקּוּן לְכָל הַמַּעֲרֶכֶת, וְדַוְקָא בְּסוֹפָהּ.

'הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם', אָמְרוּ.

הִנֵּה כָּךְ זֶה הוֹלֵךְ…

סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית – סוֹפָהּ שֶׁל הַשַּׁבָּת מְכֻנָּה 'רַעֲוָא דְרַעֲוִין' – רָצוֹן שֶׁבָּרְצוֹנוֹת, הִיא הַמְרוֹמֶמֶת שֶׁבִּשְׁלֹשֶׁת הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶשׁ, אוֹ אָז בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם שֶׁל חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, הָיוּ מְמַצִּים אֶת עֶרְגַּת כִּסּוּפָם הַלּוֹהֶטֶת אֶל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּוְקָא בְּרִגְעֵי פְּרֵדָה מִיּוֹם מַלְכֵּנוּ.

תְּפִלַּת נְעִילָה – סוֹפוֹ שֶׁל הַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ, יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַתְּפִלָּה הַמַּרְעִישָׁה בְּיוֹתֵר, אָז, לְמוּל הַפָּרֹכֶת הַמֻּסֶּטֶת מְגַלָּה אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ הַפָּתוּחַ – כְּבִטּוּי לְשַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר עֲדַיִן פְּתוּחִים לִרְוָחָה – אָנוּ חוֹוִים אֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁל 'הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן' – הַבְּכִיּוֹת, הַקּוֹלוֹת, הַגְּנִיחוֹת וְהָאֲנָחוֹת מִתְגַּבְּרוֹת בְּיֶתֶר שְׂאֵת, הַכֹּל צוֹעֲקִים בְּעֹז: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר".

הוֹשַׁעְנָא רַבָּה – הוּא הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, שֶׁהוּא סִיּוּמָם שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים, וַאֲשֶׁר כַּיָּדוּעַ הוּא 'גְּמַר הַחִתּוּם וּמְסִירַת הַפְּתָקִין'.

סִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת – שִׂמְחַת תּוֹרָה בְּהַתְחָלָתָהּ מִבְּרֵאשִׁית.

זֹאת חֲנֻכָּה – סוֹפָם שֶׁל יְמֵי חֲנֻכָּה הַמְּאִירִים, טוֹמֵן בְּחֻבּוֹ אֶת הַקְּדֻשָּׁה כֻּלָּהּ – זֹאת!

בְּקִצּוּר – סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב!

וְכָךְ הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, הוֹפֵךְ לִהְיוֹת הַיּוֹם הַקְּדַם-רִאשׁוֹן – עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כְּלוֹמַר, לֹא סוֹף הַשָּׁנָה… אֶלָּא עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה! שִׁלּוּב שֶׁל סוֹף וְהַתְחָלָה.

כָּכָה זֶה בַּיַּהֲדוּת.

הַסּוֹף הוּא יְדִידוּתִי מְאֹד, לֹא עֵת פְּרֵדָה וְצַעַר, אֶלָּא עֵת כִּנּוּס וּפְקֻדָּה.

וְהִנֵּה הַשַּׁבָּת הַזֹּאת 'שַׁבָּת סְלִיחוֹת' הִיא, לֹא תִהְיֶה עוֹד שַׁבָּת בְּשָׁנָה זוֹ, אִתָּהּ אָנוּ מְסַיְּמִים אֶת הַשַּׁבָּתוֹת, אֲבָל הִיא סִימָן לְהַתְחָלָה – 'קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה'!

מַדְהִים…

מַה יְקָרָה הִיא הַשַּׁבָּת! יוֹם הַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, בּוֹ הַנְּשָׁמָה נִזּוֹנֶת מֵהָאוֹר הָאֱלֹקִי הַשּׁוֹפֵעַ בָּהּ, הַזְּמַן בּוֹ אָנוּ דְּבֵקִים בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא שֶׁנִּקְרָא 'שַׁבָּת'.

חֲכָמֵינוּ מְסַפְּרִים אוֹדוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵת שֶׁהִתְבַּשֵּׂר עַל נִפְלְאוֹתֶיהָ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הָאֶפְשָׁרִית פָּתַח וְאָמַר 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'.

שַׁבָּת הִיא שְׁבִיתָה מֵהַמִּרְדָּף אַחַר הַיֵּצֶר, אוֹ לְחִלּוּפִין הַנִּיסָה מִתַּעֲלוּלָיו. הַקְּרָב הָאֵימְתָנִי שׁוֹכֵךְ בְּשַׁבָּת.

יֵשׁ הַפְסָקַת אֵשׁ.

הַלּוֹחֲמִים שְׁרוּיִים בִּמְנוּחָה.

הֵם מְסֵבִים בְּאֹהֶל הַמַּצְבִּיא וְנֶהֱנִים מִקִּרְבָתוֹ, שׁוֹאֲפִים לְרֵיאוֹתֵיהֶם אֶת נִיחוֹחַ העוצמה, מִתְעַנְּגִים עַל הַשִּׂמְחָה בְּעֶצֶם הַקֶּשֶׁר לַמְּחוֹלֵל. אֵין עוֹד מִלְחָמוֹת, אֵין פְּצוּעִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה וַאֲפִילוּ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם.

אִם בְּכָל שַׁבָּת כָּךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בַּשַּׁבָּת שֶׁל 'קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה', שֶׁל יְרִיַּת הַפְּתִיחָה לְיֶרַח הָאֵיתָנִים – – –

"הִכּוֹנוּ" זוֹעֵק הַכָּרוֹז בְּכָל רַחֲבֵי הַמַּחֲנֶה. "בְּמוֹצָאֵי הַמְּנוּחָה הַזּוֹ תִּהְיוּ נִקְרָאִים לַדֶּגֶל"…

לֹא בְּחֶסֶד וְלֹא בְּמַעֲשִׂים נָבוֹא עָדָיו בְּרִנָּה.

"בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה" נָבוֹא, בְּכֹחַ הַשַּׁבָּת, בִּזְכוּת תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהִיא קְבִיעָא וְקַיְּמָא, תְּשׁוּבָה לְלֹא נְפִילוֹת, לְלֹא הִסּוּסִים וּתְהִיּוֹת, נְטֻלַּת פְּזִילָה אֶל הֵפֶךְ מַהוּתָהּ תְּשׁוּבָה שֶׁל אֱמֶת!

נָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת 'שַׁבָּתִיִּים', וְלֹא רַק בַּלְּבוּשׁ… גַּם פְּנִים הַלֵּב הַמְמֹרָק לִכְבוֹד שַׁבָּת, הוּא לֵב אוֹהֵב וּמִתְגַּעְגֵּעַ.

תִּקּוּן הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה!

כָּךְ נָבוֹא לְהַמְלִיךְ אֶת מַלְכֵּנוּ יִתְבָּרַךְ, הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר שְׁמוֹ שַׁבָּת.

כָּל הַיַּהֲדוּת הִיא שַׁבָּת! גּוֹי שֶׁשָּׁבַת חַיָּב מִיתָה, זוֹ נַחֲלַת עַם ה' בִּלְבַד, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם! הַקֶּשֶׁר הָאַמִּיץ בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ שַׁבָּת שְׁמוֹ…

הֲרֵי לָמָּה אָנוּ בָּאִים לַסְּלִיחוֹת?

לְרַפֵּא אֶת מִזְבֵּחַ ה' הֶהָרוּס, לְלַקֵּט שִׁיּוּרֵי יַהֲדוּת שפוזרו בִּשְׁעַת חֻרְבָּן בַּקְּרָב הֶעָקוֹב מִדַּם. לְהַגְבִּיר אֶת הַכֹּחַ הַיְּהוּדִי שֶׁבָּנוּ, עַל הַכֹּחַ הֲלֹא-יְהוּדִי שֶׁהִשְׁתַּלֵּט עַל הַמֻּצָּב.

עִם מַה נָבוֹא?

עִם הָעָצְמָה הַיְּהוּדִית: עִם הַשַּׁבָּת!

לַתְּשׁוּבָה גַּם יֵשׁ שְׁנֵי הֶיבֵּטִים הָאֶחָד, תְּשׁוּבָה שֶׁל יְמוֹת הַחוֹל, יָמִים סוֹעֲרִים, "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְּהוֹמוֹת", הַחְלָטוֹת סוֹתְרוֹת, כִּוּוּנִים מְנֻגָּדִים דֶּרֶךְ לֹא בְּרוּרָה, נִסָּיוֹן לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, לֹא תָּמִיד צוֹלֵחַ לַחֲלוּטִין.

לְעֻמָּתוֹ קַיָּם הֶבֵּט נוֹסָף, מֵאִיר יוֹתֵר… תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת! תְּשׁוּבָה קְבוּעָה וְיַצִּיבָה. הַחְלָטָה אֵיתָנָה לְהִשְׁתַּנּוֹת, וּלְגַמְרֵי. לְהִשָּׁאֵב אֶל תּוֹךְ מִנְהֶרֶת הַקְּדֻשָּׁה, לְהִתְחַמֵּם מוּל אוֹר הָאֵין סוֹף הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. מִשָּׁם לֹא נוֹפְלִים, זוֹ תְּחוּשָׁה שֶׁל הַגָּעָה הַבַּיְתָה, סוֹף לְדֶרֶךְ הַחַתְחַתִּים, הַכֹּל טוֹב!

כַּמָּה טוֹב שֶׁיֵּשׁ שַׁבָּת! כַּמָּה נָעִים שֶׁאֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת בְּשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, הֲכִי קָרוֹב שֶׁאֶפְשָׁר… נָקִי וְזַךְ לְגַמְרֵי – – – בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה, אַחֲרֵי הַטְּבִילָה בְּמֵי הָעֹנֶג הַלָּלוּ, רְחוּצִים וּמְטֹהָרִים לְלֹא סִיג כָּלְשֶׁהוּ, אָנוּ מִתְיַצְּבִים בְּהִכּוֹן מוּל הַדְרַת גְּאוֹן עֻזּוֹ שֶׁל שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ עִם תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת, בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה.

הִיא שַׁבָּת שֶׁל סוֹף, אָמְנָם.

אֲבָל הִיא שַׁבָּת שֶׁל תְּחִלָּה, קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה… הִיא סִימָן לְהִתְקָרְבוּתֵנוּ הַמְחֻדֶּשֶׁת אֶל שָׁרְשֵׁנוּ, הִנֵּה לָנוּ סוֹף שֶׁהוּא הַתְחָלָה.

רוֹצִים בָּנוּ מִלְמַעְלָה! לֹא אָנוּ קָבַעְנוּ אֶת מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת לִתְחִלָּה, קַדְמוֹנִים עֲנָקֵי קוֹמָה שֶׁיָּדְעוּ רָזֵי עוֹלָם, הֵם קָרְאוּ לָנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה לִזְעֹק בְּעוֹד לֵיל! כְּשֶׁאָנוּ מֻכְתָּרִים בַּכֶּתֶר הַמַּרְהִיב שֶׁל 'מוֹצָאֵי מְנוּחָה'.

כְּדַאי לַחֲשֹׁב עַל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ 'לִפְנֵי' הַשַּׁבָּת… זוֹ שַׁבָּת שֶׁל הַכְרָעָה, שֶׁל סִיֹּמֶת טוֹבָה, שֶׁל תִּקּוּן שָׁלֵם, כְּשֶּׁבְּמוֹצָאָהּ, בִּזְכוּתָהּ וּבְכֹחָהּ, נִזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהִיא קְבִיעָה וְקַיְּמָא לְעוֹלָם.

הִתְנַהֲגוּת נֵאוֹתָה יוֹתֵר, רְגִיעָה וְהַשְׁלָמָה בַּבַּיִת, שִׂמְחָה וּדְבֵקוּת בַּה', לִמּוּד הַתּוֹרָה וּתְפִלּוֹת בְּכַוָּנָה, הֵם יַעֲמִיקוּ אֶת תּוֹבָנַת הַשַּׁבָּת הַזֹּאת, לְהָבִין, לְהַרְגִּישׁ – לִפְנֵי מִי אָנוּ עוֹמְדִים?

הַלְוַאי …

הפוסט במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מאמינים אנו כי בעוד כך וכך ימים ייערך משפט כלל-קוסמי לכל הבריות כולן, יום הדין של ראש השנה מתקרב, ואנחנו בעמדת המתנה אל יום חגנו, יום התאפסות הבריאה וכינונה, כביכול, מחדש מי לא נפקד כהיום הזה?

בין שלל העצות המעשיות "לזכות בדין" ביום הכסא, מצויה עצה נפלאה המחוללת נפלאות לעילא ולתתא, זו היא גם מצוות עשה מן התורה ומשקלה כבד מאד להכריע את יציאתנו בדימוס ביום הדין הנורא.

הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, מלמד בספרו הקדוש 'קדושת לוי' על העצה הזו, כלדהלן:

הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו. אך צריכים אתערותא דלתתא לעורר את המידה של רחמנות למעלה.

ועל ידי מה מתעוררת מדת החסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל, לדונו לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה מתעוררת אותה מידה, ומלמדים גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים.

לימוד זכות, רבותי, זה כל הסוד, הגמרא כבר אומרת (שבת קכז, א) שהמלמד זכות, מלמדים גם עליו זכות מן השמים, כאשר אנו נזקקים ללימוד זכות בשמים, הבה ונעסוק רק במציאת הטוב שבכל יהודי, ואז, בעזרת השם, יסתתמו המקטרגים הרוצים לראות בהיפך טובתנו.

צריך להבין מה זה לימוד זכות, האם הוא לעצום עין ממחדלי הזולת? או שמא להעניק לכל משגה שלו פירוש לא רציונאלי? מה בדיוק נקרא 'לימוד' זכות?

אבותינו ספרו לנו אודות הצדיקים הקדושים, מארי דעובדא כי פיהם היה מלא שבחם של ישראל, והיה נראה בעליל כי עבודה גדולה וכמוסה גנוזה בעצם הגישה המרוממת את נשמות ישראל בפני אביהם שבשמים.

בראש ובראשונה מתאפיינת דמותו של הצדיק מבארדיטשוב זי"ע, בהיותו מכונה כך סנגורן של ישראל. עד שדרשו דורשי רשומות, אשר המילה בראשי"ת ראשי תיבות ב'ארדיטשובר ר'ב א'ומר ש'בח י'שראל ת'מיד. ובדורנו היה זה הצדיק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, שדבק במידה זו במידה מופלאה, שאין לה אח וריע.

ענין זה אינו מובן על פי פשטות באמת, הלוא, ידעו גם צדיקים אלו מה שיודעים אנחנו, שיש הרבה מושחתים, נוכלים, זייפנים, רמאים, שקרנים, כזבנים, רעים וחטאים בכל מיני כינויי גנאי ברשימה שלא נגמרת, ומה המשחק הזה, לכאורה, למצוא איזה צד זניח שאינו רע לגמרי, וכדברי רבי נחמן, איזה טוב כלשהו שבאותו טוב אינו רע לגמרי, והלוא זה נראה כהערמה רעיונית? איך זה עובד בכלל?

הענין הוא, שכשהדבר נוגע לנו, לרע שאנו עשינו, הטוב הכללי יותר מסתם משהו זניח, בעינינו, הדמות המאקרו היא טוב גמור! גם אם אנו עשינו אי אילו דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטוב הזה אלא מאי? הסיבה לסלחנות העצמית היא, כי אנו מאד אוהבים את עצמנו, ואהבה זו אינה רואה רע בעצמנו.

האם אנו מטעים את עצמנו בייחסנו לאישיות שלנו משהו טוב יותר? התשובה היא: לא! כי אמנם, יש בנו טוב, והרבה, אך אין בנו את העין הרעה שקוטלת את הגלובאליות לחלוטין, יש רע… אבל יש גם טוב, ובהחלט.

הרביים הצדיקים הללו, לא היו מדמיינים שאין אדם מסוגל לחטוא, חס ושלום, לא יעלה על הדעת. ההיפך, הם נמצאו פעמים רבות משמשים גם בתפקיד של מוכיחים לעם… הם ידעו להבחין מהו טוב ומהו פחות טוב, רק הדבקות שלהם, האמיתית, באהבתו של הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לעמו, הניעה אותם להסתכל על צאן מרעיתו של קודשא בריך הוא, באותה הסתכלות שמסתכל עליהם בורא נשמותיהם… אומרים בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהתבטא פעם, הלואי והייתי אוהב את הצדיק הכי גדול כמו שהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוהב את הרשע הגדול ביותר…

כאשר אדם דן את זולתו, הוא עושה בחינת ראש השנה. הוא גם מסתכן בהכנסתו את עצמו לקטגוריה הזו של 'נשפטים', כל מילה רעה על הזולת נשקלת גם ביחס אל מוציא המילה הזאת, כלומר, כשאתה שופט את זולתך אתה שופט את עצמך.

ומכלל לאו אתה שומע הן, הזוכה לעסוק בעבודת קודש זו, ללמד זכות על בניו של מקום, זוכה שגם אותו ידונו לכף זכות, וכשמגיע הזמן המתאים לכך, כאשר מלאכים ייחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, דרוש משנה זהירות במה שאנו מוציאים מפינו בפרט, ובתפישת עולמנו כלפי הסובבים אותנו בכלל.

מנהג כשר נהגו חסידים ואנשי מעשה להעביר את ימי הדין של ראש השנה בשתיקה מוחלטת, חוץ, כמובן, מתפילות ודברי תורה, כיון שברוב דברים לא יחדל פשע, עלול מוצא הפה הלא-אחראי להפליל את הדובר ולעשות לו לא-טוב חס ושלום, רק דברים טובים, רבותי! ושנכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום – – –

הפוסט דרושים: מליצי יושר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת פרשת כי תבוא, ט"ו אלול, תשפ"ג

הנה ימים באים…
האדם, מטבע היותו חסיד של קיומו, הוא מוטה מאד לראות את כל העולם כולו כמכשיר לקיום שלו, גם אם הוא מתעלה על עצמו, וחושק בחיי האמת של רוחניות, עדיין נחשד הוא, בהיותו אדם, להיות עצמי ובשרי מוזן מהטוב, כלומר, עדיין יש מי שעובד לאלוק מרום, ישות זו, אינה רעה אלא מכשיר אל הקודש, דווקא עם המוטיב הזה, יתגדל פאר עוזו כאשר זה האחרון יכוף את עצמו ויתבטל, ברצונו ובחפצו אל האור.
הסכנה הגדולה היא, שאדם יכול לעבור את כל ימיו ושנותיו, והוא חש שהוא מתעלה ומתגדל, ועדיין מעולם לא התבטל אל ה'. אין זו מידת חסידות, או העמקת יתר בעבודה, זהו פשוטו של מקרא בקיום מצוות הדבקות בו יתברך. הדבק לא תנא ושייר, אלא דבקותו היא מוחלטת ללא שיור כלל (כי אם פרום משהו הרי אין זה מודבק).
כיון שאנשים פשוטים אנחנו, הגה האדון ברצונו, שבכל מצוה שאנו מקיימים, הוא מקדש אותנו במצוותיו, הרי שהוא מפריש אותנו במצוותיו, בנפש היהודי פנימה יש את התכונות הרוחניות שלו, הרדומות לעיתים, אבל הן שורש התכונות החיצוניות, שעמן הוא פועל בעולם, וכשאדם דבק באלוקיו על ידי קיום רצונו בלימוד התורה ובקיום המצוות, הרי שהוא זוכה על ידם לדרגת הדבקות, לפום שיעורא דיליה.
ההקדמה הזו נחוצה להבין, שהתכונה הגשמית ביותר, יש לה תרגום בהעלאה של אותה תכונה. למשל, אם אדם רותח ובעל גבורה, אם היה מתבונן על הכלי הזה שנתן לו ה', ואיך הוא דרך מימושו והשתמשותו לפי הרצון העליון, היה יכול להפוך את העולם לקדושה על ידי מידה זו, ולא לההפך לכעסן של השכונה…
והנה כאשר מכריז המלך ה' שהוא, מסכים להקרא מלך על ידי בני בחונו היודעים לפתות את בוראם בתרועה, הרי שאלו צריכים להתבונן במהות המלכות. עליהם להשתמש נכונה בתכונה המדוייקת, המקיימת את רצון הבורא שרוצה שנמליך אותו בר"ה, וגילה לנו בפירוש על ידי חכמיו הק': אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם.
כשיהודי חומרי בזה העולם, שומע את המלים מלך… בהנחה שהוא מבין מה שזה אומר, הוא נקרא באופן אוטומטי אל התכונה של דריכות וחרדה. דא עקא, שלפעמים התרגום לא מדוייק, האדם שוגה לערבב התכונות, להגן על עצמו מפני הסערות שנגד הקיום שלו, אלא שכאן צריך להבין משהו עמוק ונורא עד מאד.
הרי מה תובעת מלכות? באיפיון הכי מדוייק שלה? זה התבטלות הרצון של הנמלך ברצון המולך, ולא מחמת שעבוד או חוסר ברירה, אלא התמזגות הרצון שלו ונתינת מקום רק למלך, באהבה, בשמחה ובהתמסרות. האם תופעה פשוטה בעולמנו (הישן) שאחד מפשוטי העם יניח כתר על ראש מלכו. איזו הרגשה תקנן בלבו? מצד אחד רטט ורעד מהמעמד, מצד שני, הזדהות להמלכה בכל הישות… וכמובן, הגיחוך עולה מן ההגשמה שלכאורה, באין קץ ואין סוף הבדלות למלכנו זה. כאשר הוא תובע מאתנו מלכות, הוא רוצה את כל כולנו, את כל החשקים שלנו, ואת כל מה שאנו רוצים או לא רוצים, את "כל" התכונות, הכל כאשר לכל, מבוטלים אליו יתברך… אבל רגע… לא רק ביטול, אלא ביטול בהסכמה. שעל שם זה נקרא המלך 'מלכות', כי הוא 'נמלך' במכתיריו, והם מסכימים בהתמסרות אל מלכותו אשר ברצון קיבלו עליהם.
הדבר הזה, כשלעצמו, לא משנה אם נפנה אל הבוכים או אל המרוממים, הוא לא פשוט בכלל. כאשר זה אשר לבדו ימלוך נורא, קורא לקדושי מטה להתאסף עם שנאני שחק בהמלכתו, לא משנה מה תרגיש אחר התבוננות, בפשטות, כבר תסתכל על ראש השנה אחרת.
אלא שאין לנו הרבה מה לטעות. כשיהודי חוזר בתשובה בחודש אלול, עליו לזכור, כי אין הוא עובד את עצמו, ואין הוא מתקצב אישית למשפחה שלו את הרווחה וכו', זה בונוסים, כי עיקר התפילה הוא למענך אלוקים חיים, שאנו רוצים את הטוב בשביל המלוכה. כי זה סוד המלוכה, שאין העבד פועל לפי רגשות אישיים כי אם לפי ההתמסרות לקולקטיב המלכותי, אין לו שום דבר משל עצמו, הוא כלום ממש, לכן גם השאיפות שלו הן למען הקם המלכות מעפרה. כיון שכן, בוא נאמר, שהבכי הוא אחר, הוא באותיות של רוממות, כי אכן, מה תובעת המלכות? התמסרות? ברגעא חדא קני.
אחר ההסכמה שבלב, שהמלוך על כל העולם כולו בכבודך – חל גם עלינו, ואנו מסכימים להקשיב לבקשה: כדי שתמליכוני עליכם, מה שנעשה בחלוף הימים, ובתורה ובתפלה, הכל יואר באור יקרות, משום שאין כאן עבודה עצמית למען שנה טובה, אלא עבודת עבד למלכו לקראת הכתרתו, ומלבד זאת הכל בטל ומבוטל, לא שרירין ולא קיימין.
וכיון שבאלוה אמת עסקינן, ועליו נאמר עוז וחדוה במקומו, הרי שכל יהודי שמרגיש שהוא שותף בכל עניניו, ובפרט ביומי דרחמי, בהמלכת מלכנו, בודאי מתמלא שמחה עצומה בבואו לגשת אל הקודש, המחזור שבידו אוצר המנוצר של קירבה, בית הכנסת ההומה – דומה בעיניו כפלטין נשגב ובו בני המלכות שואגים המלכה… איך יכול להכנס כאן מרירות, עצבות, מרה שחורה, דמעות של ישות… בכי של פחד קיומי? הרי נדרשנו לבוא אל המלך, אי מלכא אנא אמאי לא אתית…
מכאן מבינים, שהתכונה הזאת – היראה – שהיא המשמשת להתגלות ביומא רבה, היא יראה של מלכות, לא יראה של ישות, האדם מפחד על העולם חסר הנוכחות האלוקית, לשם הוא שם מעייניו, גם החיים שלו, שהם חיבור לחי החיים, לשוכן בתוכנו בטומאתנו, מועדים לשדרוג בר"ה למענך, גם ההב הב שלנו, דצווחין ככלבא ביומי דכיפורי, הכל הוא למען כבודו יתברך.
תאמרו מדרגות?
הבלים.
הרי כולנו, מקיימים כל הימים תמיד, עליך הורגנו כל היום, כמה אנו רוצים להיות טובים, להתפלל טוב, וכמה זוכים לזה פה ושם, כמה תורה, כמה חינוך, כמה בכי על המציאות והתמודדות, הכל כי אנו חיים חיים יהודיים בשביל הקב"ה. אז כשהמלך מכריז על חגיגה, פתאום אנו ענווים וקטנוניים? הרי בשפע העולמות כולם ובגילוי המלכות, יבטל כל הרע הכללי והפרטי, אחת בשנה המלך מתגלה בהדרו.
כי גדול יום ה' ומי יכילנו!

הפוסט הנה ימים באים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

טאטע זיסער! אבא שבשמים! אבא ממש, אני קורא אליך כבן לאבא איי, כאב עווני כואב לי מאד, המצב קשה מאד, איני יודע לאן לברוח… כי אין, אתה נמצא בכל מקום, ועיניך צופיות ומשוטטות בכל העולם, אתה יודע מה מעשיי בעבר ובהווה, איך אני בא לראש השנה, איך? הוי גיוואלד טאטע…

אתה יודע את האמת, ריבונו של עולם, שאני אוהב אותך ורוצה לעשות את רצונך הקדוש בלבב שלם, להפסיק להיות כזה רחוק ממך, מתנכר לרגשותיי האלוקיים, להיות 'אחר', שונה מהמקור הקדוש ממנו נאצלתי, אהה אבא שבשמים!

בחודש אלול אנו מנסים לדדות חזרה לאזור המוכר לנו, ואשר ממנו התרחקנו על ידי הפיתויים הנבזיים של כוחות הרשע, הכוחות שנועדו במקורם להעצים את התקשרותנו לא'ל נורא עלילה בכל זאת, ונהפכו לחלק מחיינו, אשר מתנהלים בדרך רחוקה מארמון אבינו שבשמים.

ממעמקי הלב, נפשנו נשפכת בקריאה נואקת, אנא אבינו, זכנו להרגיש את אבהותך עלינו, את המציאות שאנו בנים לאבינו שבשמים, שהכאב על העונות יהיה מלווה בחדוות שיבה לחדר הורתי, כאב עז מפלח את הלב מצד אחד וגיל מתרונן בעומק הנפש מצד נוסף, בכי ושירה משמשים בערבוביה, בחודש הרחמים והסליחות.

עלינו להחדיר למוחנו את הקירבה האמיתית שבינינו לבין אבא שבשמים, כמובא (בעל שם טוב הקדוש על התורה לר"ה ויו"כ): 'משל נפלא לפני התקיעות, מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האם, ולא נענו, ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע את צעקתינו, בכן נצעק בקול בלא דיבור, והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו ראה והבן כי כולנו תלויים בך.

כך הנמשל, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל הדיבור, נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו, בקול בלא דיבור, וראה והזהר כי כלנו תלויים בך, ראה אנשים ונשים תלויים בך'.

זה כל הענין אולי שכחנו את הלשון (השפה) של אבינו?! איך נדבר עמו, איך יכולה נשמה אלוקית להתחבר למקורה כאשר כך רחקה היא כבר משוחחת בשפה אחרת, הניבים זרים לגמרי, פעימות הלב נפעמות לערכים אחרים, לרצונות, שאיפות, תאוות, כמיהות, מאוויים, חשקים – – – לא שייכים למחלקה של הנשמה, ממש לא… איזו זרות! איזה ניכור! בן פונה עורף לאביו, וכבר אינו מכירו כלל.

האם חושבים אנו על המחדל הענק הזה, שאנו, בני תמותה, שבריריים וחסרי ישע, פשוט מנותקים מאבינו שבשמים, ניתוק שכזה, עד שאיננו יכולים עוד להאזין לקול שפתו המיוחדת?! הזעקות של אלול אמורות לבטא את הזעקה הגדולה של הכאב הזה, יסורים של עון, מצפונים של נשמה.

הבכיה הגדולה שמתעוררת אצל אנשי-קודש בשעת שמיעת התקיעות, מקורה בנקודת ההבנה הזו, שאנו נמצאים במקום שכבר פסו המילים ודלה השפה לבטא את עומק הכאב של הריחוק והפרידה, נשמה מנותקת ממנשימה יתברך שמו.

בכיה זו, בכוחה לעורר את התרדמה הרוחנית שלנו, להקימנו מההתבוססות בעפר הכפירה והניכור, רק כאשר נרגיש שהשם יתברך הוא באמת אבא שלנו, אז נוכל להתחיל את המסע לעבר הארמון של המלך, כי בלא קשר ושייכות לאבא, גם ההימצאות הפיזית בקרבת היכלו, לא תהיה לה שום משמעות, העיקר הוא

יכול אדם לעבור ימי אלול, ימי ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ארבעת ימי הכנה לסוכות, שמונת ימי החג, שמיני עצרת ושמחת תורה, אבל בלי נקודת הפנימיות של אוי ווי טאטע, של הקירבה הנפשית לא'ל ברוך גדול דעה, לא יוכל לקחת עמו כלום למשך כל השנה כולה, הוא אומנם יקיים את מצוות השם, יהיה מלא אור ושמחה בימי ההארה הגדולים, אבל חקיקה בנפשו, לא תיעשה…

ימי אלול הקדושים מיועדים, בעצם היותם ימי סליחות ורחמים עצומים, לקרב את המודעות האלוקית ללב האדם, שיהיה נעשה 'שייך' לאלוקות, קרוב להשם יתברך, עד עומק דעומק של פנימיות הנפש, וכמו בן לאבא, שמהות הענין הזה לא ניתן לשכחה ולהדחקה, זהו עצם מעצמיותו וחלק מכל-כולו, כך הקשר והשייכות שלנו לאלוקות צריך שתהיה חקוקה בעומק הכי פנימי שבחיינו, שלא יהיה רגע בחיים, בו אנו נהיה עזובים ונידחים מהמעגל הקדוש הזה.

כל פעם שיהודי צועק באמת הכי פנימית שלו: אבי שבשמים, הוא זוכה לשני דברים, לישועה שלימה בודאי שבאה בעקבות קרבת אלוקים, וכן אל ההחדרה של דרגת השייכות שבינו לבין ה', כי אם הכוונה מצטרפת אל האמירה, הרי שמחנך את נפשו להיות בן לאב, ויבוא גם היום בו יבין את לשון קדשו, אמן.

הפוסט הצעקה הפנימית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם א' דִּסְלִיחוֹת.

הַלֵּב שׁוֹאֵל בְּשֶׁקֶט:

– "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת"?

כָּךְ פִּתְאוֹם… בְּאֶמְצַע לַיְלָה שֶׁל סוֹף שָׁנָה…

"שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ רְדוּמִים עַל מַצָּעֵינוּ, נָמִים אֶת שְׁנַת הַלַּיְלָה הַמַּרְגִּיעָה לִקְרַאת יוֹם מָחָר".

– "בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֵינֶנּוּ מְסֻגָּלִים לְהֵרָדֵם"…

נִחוֹחַ מְיֻחָד חוֹדֵר לְתוֹךְ צִנַּת הַלַּיִל. אֲוִירָה שֶׁל מִשְׁפָּט שׂוֹרֶרֶת בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַפִּנְקָסִים הָעֶלְיוֹנִים נִפְתָּחִים, כִּבְיָכוֹל, לְצַד מְקַטְרְגִים וּמְלִיצֵי יֹשֶׁר – מִתְחוֹלֶלֶת מְהוּמָה שֶׁל מַמָּשׁ!

הַלַּיְלָה הַזֶּה אֵינוֹ לַיְלָה רָגִיל וְשָׁקֵט – הַפַּעַם זֶה שׁוֹנֶה, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֵר בָּאֹפֶק לֹא עוֹד שִׁגְרָה יוֹמְיוֹמִית, כִּי בַּיָּמִים הַבָּאִים – הַמְּשַׁמְּשִׁים וּבָאִים – אָנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי מִשְׁפָּט!

הַמִּטָּה תִשָּׁאֵר רֵיקָה, וְדַוְקָא בַּשָּׁעוֹת הֲכִי מַתְאִימוֹת לְשֵׁנָה מְתוּקָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹסְעִים לִסְלִיחוֹת!

הַלֵּב מְמָאֵן לְקַבֵּל אֶת הָעֻבְדָּה, כִּי הִנֵּה תֵּכֶף 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ', זֶהוּ, כְּבָר סוֹף הַשָּׁנָה, וּכְבָר הַכֹּל מֵאֲחוֹרֵינוּ, וְעָלֵינוּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ, תְּחוּשָׁה חֲמַצְמָצָה שֶׁל אַכְזָבָה מְחַלְחֶלֶת לַלֵּב: "מַה יֵּשׁ לָנוּ מִכָּל מַה שֶּׁעָשִׂינוּ? מַה רֶוַח לָנוּ בְּמַטְבְּעוֹת נִצְחִיּוֹת"?

הִגַּעְנוּ לְכָאן, אַחֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים שֶׁל פְּעִילוּת… טוֹבָה יוֹתֵר וְטוֹבָה פָּחוֹת, וְאָנוּ מְאֻיָּמִים עַל יְדֵי הַיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה מְאֹד, כִּי בַּעַל הַבַּיִת, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא – מַגִּיעַ לִבְדֹּק פִּנְקָסִים…

הַלֵּב הַיְּהוּדִי הָרָגִישׁ מֵבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הָעִנְיָן, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הָאַבָּא הַשּׁוֹפֵט, לָחַשׁ בְּסוֹד בְּאָזְנֵי הַבֵּן הַנִּשְׁפָּט עַל הַצַּעַד הַזֶּה 'אֲשֶׁר יָכוֹל לְהָזִיז עִנְיָנִים בַּמִּשְׁפָּט'.

"בּוֹא לְהֵיכָלִי" – לָחַשׁ הָאַבָּא הָרַחוּם, וְשֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ הַפְּרַקְלִיטִים "הֵאָסֵף עִם אַחֶיךָ, תַּנֶה אֶת מְצוּקוֹתֶיךָ, אֲנִי אֶהְיֶה שָׁם בִּשְׁבִילְךָ".

אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהַעֲבִיר בְּמַדָעֵנוּ אֶת הַיָּמִים שֶׁחָלְפוּ, כִּבְסֶרֶט נָע הֵם טָסִים מוּל הַדִּמְיוֹן, בְּכַנְפֵיהֶם הֲמוֹן 'לֹא', הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁלֹּא עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד עִם הָעֶרְכִּיּוּת הַיְּהוּדִית שֶׁלָּנוּ. לְזֵכֶר כָּל הַחוֹלֵף מִתְגַּנֶּבֶת מַחֲשָׁבָה מְצִיקָה, הֲלֹא עָלֵינוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, נֶאֱמַר (שְׁמוֹת יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"…

אַהּ? אֵיפֹה אֲנִי וְאַיֵּה הִיא הַקְּדֻשָּׁה?

"יֵשׁ לְהָנִיחַ" – מַמְשִׁיךְ חוּט הַמַּחֲשָׁבָה לְהִמָּשֵׁךְ בַּמֹּחַ "שֶׁהַמִּלִּים שֶׁל בַּעֲלֵי הַסְּלִיחוֹת (דְּמוּיוֹת קַמָאִיּוֹת וַאֲמִתִּיּוֹת), אֵינָן גּוּזְמָאִיּוֹת, יֵשׁ כִּסּוּי לְכָל תֵּבָה, בְּעוֹד רְגָעִים שְׂפָתַי תְּדוֹבַבְנָה מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת לִפְנֵי הַשֵּׁם, הַאֻמְנָם"?

אוּלַי הָיוּ צְרִיכִים לְכוֹנֵן שָׁבוּעַ מְיֻחָד שֶׁל הֲכָנָה לִפְנֵי 'יוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סְלִיחוֹת', בּוֹ נֵשֵׁב וְנִתְבּוֹנֵן עַל מַהוּת הַסְּלִיחָה. מַה הִיא בִּכְלָל? וְאֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁהַמֶּלֶךְ יִסְלַח לְעַבְדּוֹ? מַה הִשְׁתַּנָּה הַיּוֹם שֶׁלֹּא הָיָה אֶתְמוֹל?

בְּעֶצֶם, בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, לָמָּה שָׁבוּעַ הֲכָנָה?

הֲלֹא אֲנִי כְּבָר מֻתְרֶה וְעוֹמֵד הָחֵל מִיּוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל אֱלוּל, בִּתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר הַמְּפַלַּחַת אֶת שִׁגְרַת הַקָּיִץ הַמִּתְנַדֵּף לְפַנּוֹת אֶת מְקוֹמוֹ לַיָּמִים הָאֱלוּלִיִּים וְהַתִּשְׁרִיִּים!

אוֹ אוּלַי יוֹתֵר נָכוֹן: כָּל הַחַיִּים הֲכָנָה אַחַת גְּדוֹלָה, לַסְּלִיחָה הַהִיא, בְּבוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

הַסְּלִיחָה הָאֱלוֹקִית מַה נִפְלָאָה הִיא!

כָּל כֻּלָּהּ שֶׁל תְּכוּנַת הַסְּלִיחָה הָאֱלוֹקִית הִיא בִּטּוּי נִשְׂגָּב לְהִתְגַּלּוּתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל ה'.

הַגּוּף נִמְצָא בֵּין הֲמוֹן רוֹגֵשׁ, זְקֵנִים עִם נְעָרִים, הַבַּחוּרִים וְהַיְלָדִים, הָאָבוֹת וְהַבָּנִים, יַם אָדָם, הֲמוֹן דֵּעוֹת, רְצוֹנוֹת שׁוֹנִים, אֲנָשִׁים אֲחֵרִים.

– "כֻּלָּם חוֹשְׁבִים כָּךְ? כָּמוֹנִי"? מִתְגַּנֶּבֶת מַחֲשָׁבָה מְטֻפֶּשֶׁת… אֲבָל הַמַּחֲשָׁבָה נוֹסֶקֶת, מְנַסָּה לְהִתְעַלּוֹת אֶל מָקוֹם גָּבוֹהַּ, מְרוֹמָם, שְׁמֵימִי…

– "אוּלַי שָׁם, אָבִין אֶת עַצְמִי"?

בְּכָל אֹפֶן, הַמְּצִיאוּת מְבַלְבֶּלֶת, אֲנִי כָּאן, לְמַטָּה, בְּעוֹלָם שֶׁל שֶׁקֶר, עַל רַגְלַיִם נוֹשְׁקוֹת לַקַּרְקַע, עוֹמֵד זָקוּף וְגַם כָּפוּף, מְרֻגָּשׁ וְנִסְעָר, לֹא מוֹצֵא אֶת מְקוֹמִי – שְׁעוֹן הַחוֹל אוֹזֵל.

וּלְלֹא שׁוּם הֲכָנָה, וְאַף אִם אֵין תְּשׁוּבָה מַשְּׂבִּיעַת רָצוֹן בְּחֻבִּי, נֶעֱמַד אָנֹכִי עִם סֵפֶר הַסְּלִיחוֹת הַמְשֻׁמָּשׁ, טְרוּט לַיְלָה וְנוֹטֵף אֶגְלֵי מִקְוֶה, מוּכָן וּמְזֻמָּן לְשַׁעְבֵּד אֶת עַצְמִי וּמָהוּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אֲמִתִּי, וַאֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים…

הַאִם אֲנִי בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מֵהַשֵּׁם?

וְכִי אָמְנָם אֶתְחָרֵט בֶּאֱמֶת עַל הֶעָבָר שֶׁלִּי?

וְכִי הֶעָתִיד לֹא יִהְיֶה דּוֹמֶה לוֹ?

אֲנִי פּוֹחֵד לַחֲשֹׁב עַל הַתְּשׁוּבוֹת. כִּי חוֹשְׁשָׁנִי שֶׁהֵן לֹא תְּשַׂמַּחְנָה אוֹתִי.

הַלֵּב פּוֹעֵם מֵהַגִּלּוּי הַנּוֹרָא הַזֶּה.

כְּרִבְקָה אִמֵּנוּ שֶׁנִּדְהֲמָה בַּמְּשִׁיכוֹת הַמְנֻגָּדוֹת שֶׁל הָעֻבָּר שֶׁנָּשְׂאָה בְּרַחְמָהּ, וּבוּשְׂרָה כִּי שְׁנֵי גּוֹיִם בְּקִרְבָּהּ.

כָּךְ אֲנִי… מְזַהֶה רְצוֹנוֹת כְּפוּלִים בְּלִבִּי… פָּרְצָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָמוֹת!

רָצוֹן נוֹרָא לְהִתְקָרֵב לַה', וְרָצוֹן בָּזוּי לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ!

מַה זֶּה?

שְׁנֵיהֶם?

אֵין זְמַן לְמַחְשָׁבוֹת, הַחַזָּן כְּבָר מַתְחִיל בְּקוֹל מְעוֹרֵר הוֹד נוֹרָא אֶת הַמִּלִּים הַמֻּכָּרוֹת בַּנְּעִימָה שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵּיתֶךָ"… אוּלַי זוֹ הַתְּשׁוּבָה לְכָל הַתְּהִיּוֹת, אֲשֶׁר דַּוְקָא עִם כָּל הַכֹּחוֹת הַמִּתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, אֲנִי מִתְיַשֵּׁב בְּבֵיתְךָ, בְּהֵיכַל ה', וְיִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, לְכָל הַפָּחוֹת, אֲנִי נִמְצָא בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה…

אֲנִי כְּבָר בִּפְנִים, בְּתוֹךְ הַמַּרַתּוֹן שֶׁל אֲמִירָה וּוִדּוּי…

"לֹא מַסְכִּים"! זוֹעֵק לִבִּי בְּקוֹל אִלֵּם "אֲנִי רוֹצֶה לָדָעַת מַה קּוֹרֶה אִתִּי"…

הַלֵּב נִהְיָה עָסוּק לְפֶתַע, הוּא מַבְחִין בְּמִלִּים בָּרֵי מַשְׁמָעוּת מְאֹד, הִנֵּה הַפַּיְטָן מוֹבִיל אוֹתוֹ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ, אִם כִּי בֵּינְתַיִם הוּא מְנַסֶּה שֶׁלֹּא לִנְקֹט עֶמְדָּה, לִהְיוֹת נֵיְטְרָלִי כָּזֶה, כְּאִלּוּ לֹא מִלְחָמָה עֲקֻבָּה מִדַּם מִתְחוֹלֶלֶת כָּאן, בִּפְנִים, בְּתוֹכְךָ לֵב.

וְכָךְ נִתְפַּשׂ הַלֵּב אַט אַט לְתוֹךְ הַקַּלַּחַת שֶׁל 'סְלִיחוֹת'.

הֶמְיַת הָעָם סוֹחֶפֶת לְהִצְטָרְפוּת לַאֲמִירָה הַהֲמוֹנִית, אָז הוּא קוֹרֵא בִּתְחִלָּה בְּמִלְמוּל, וּלְפֶתַע זֶה מְחַבֵּר, וּפִתְאֹם אֲנִי מוֹצָא אֶת עַצְמִי אוֹמֵר:

"כְּדַלִּים וְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶךָ, דְּלָתֶךָ דָּפַקְנוּ רַחוּם וְחַנּוּן"… .

אָכֵן, זֶה בִּטּוּי הָגוּן וּמְמַצֶּה!

דַּל וְרָשׁ אֲנִי, בְּלִי כְּלוּם, בְּלִי שׁוּם זְכוּת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת, וְלַמְרוֹת דַּלּוּתִי הִנְּנִי דּוֹפֵק…

אֵינִי יוֹדֵעַ מִי חִבֵּר אֶת הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ, כְּהַקְדָּמָה לִסְלִיחוֹת, אֲבָל זֶהוּ זֶה, זוֹהִי הַהַגְדָּרָה הַמְדֻיֶּקֶת, דָּל, רָשׁ לְבוּשׁ קְרָעִים לֹא מְסֻגָּל לְהַחְזִיר חוֹבוֹת, לֹא מִתְמוֹדֵד עִם שׁוּם עֲבוֹדָה וּלְפֶתַע נִהְיָה צָמֵא וְרָעֵב, הוּא יוֹדֵעַ כִּי אֵין סִכּוּי לִשְׂרֹד עוֹד…

"אָנָּא! הַצֵּל אוֹתִי בַּעַל הַבַּיִת נִכְבָּד"! זוֹעֵק בְּמַר לִבּוֹ.

"אֲנִי חַיָּב שֶׁתִּפְתַּח לִי". מְנַסֶּה אֶת מַזָּלוֹ שׁוּב.

הַלֵּב מְהַנְהֵן בִּפְנִים, מַתְחִיל לְהָבִין מַשֶּׁהוּ.

"גַּם אֲנִי" הוּא אוֹמֵר "רוֹצֶה שֶׁתִּפְתַּח לִי אֶת דֶּלֶת הָרֶגֶשׁ, אֶת פֶּתַח הַהִגָּיוֹן – חַלּוֹן הַהִזְדַּמְּנוּת"…

"הֵי, בַּעַל הַבַּיִת, שָׁם"? אֲנִי שׁוֹאֵל.

"כֵּן, זֶה אֲנִי הַדּוֹפֵק, הָרָשׁ 'הֲכִי הֲכִי', מְחַכֶּה שֶׁתִּפְתַּח לִי, אֲדוֹנִי".

"אָנָּא! פְּתַח לִי! כִּי אִם לֹא תִּפְתַּח… לֹא אֶשְׂרֹד" – – –

זֶהוּ, עָלִיתִי עַל מַשֶּׁהוּ, אֲנִי יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מַה אֲנִי צָרִיךְ, לֹא מוּסָר, לֹא הִתְעוֹרְרוּת, וְגַם לֹא לְהִזָּכֵר בַּעֲוֹנוֹת, אֲנִי צָרִיךְ רַק פְּתִיחָה… אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת זוֹהִי פְּתִיחָה הֲגוּנָה – בָּהּ אָנוּ מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח, שֶׁיִּהְיֶה מְסֻגָּל לְהַרְגִּישׁ אֶת עֹמֶק הַכְּאֵב שֶׁל הָרִחוּק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!

אֲנִי מֻכְרָח לְהָבִין עַד כַּמָּה אֲנִי בַּחוּץ, עַד כַּמָּה אֲנִי רָשׁ וְדַל דּוֹפֵק דְּלָתַיִם בְּעֹז!

הַדְּפִיקוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל סְלִיחוֹת הֵן 'מְיָאֲשׁוֹת' מַשֶּׁהוּ, כְּאִלּוּ הַלֵּב נָעוּל, סָגוּר וְאָטוּם, לֹא חָשׁ וְלֹא מַרְגִּישׁ וְלֹא מִתְרַגֵּשׁ. אַחַר כָּךְ הוּא מַתְחִיל קְצָת לְהָבִין, זֶה אוּלַי נוֹגֵעַ, שָׁם עָמוֹק – בָּרֹבֶד שֶׁלֹּא נִרְדַּם עֲדַיִן…

וְהִנֵּה זֶה מַגִּיעַ, הַקָּהָל מִשְׁתַּתֵּק, הַחַזָּן מְקַבֵּל אֶת רְשׁוּת קְרִיעַת הַדּוּמִיָּה, וְקוֹלוֹ מְחַלְחֵל עַד חַדְרֵי בָּטֶן:

"זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים מִיּוֹם בּוֹאֶךָ חָלִים כְּמַבְכִּירָה מֵעֶבְרַת מַשָּׂאֶךָ" – מִסְתַּלְסֶלֶת הַנְּעִימָה הַמֻּכֶּרֶת.

"כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (יוֹאֵל ב, יא), מִי יָכוֹל לְהָכִיל יוֹם בּוֹאוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם הַבּוֹחֵן אֶת מְצִיאוּת קִיּוּמָיו שֶׁל עֲבָדָיו הַאִם הִיא מַצְדִּיקָה אֶת עַצְמָהּ?

יוֹם בּוֹא ה'… יֵשׁ יוֹם וְהוּא מַגִּיעַ בּוֹ לִרְאוֹת, לְהִסְתַּכֵּל, לְהַבִּיט, לִבְדּוֹק, לִסְקוֹר וְלִבְחֹן.

יוֹם נוֹרָא וְאָיוֹם, יוֹם הִתְנַשְּׂאוּת הַמַּלְכוּת.

וְלָהֶם, לַעֲבָדִים, נוֹדַע עַל יוֹם בּוֹאוֹ, הֵם מִתְאַסְּפִים יַחַד לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ, לִמְצֹא עֵצוֹת וּלְחַפֵּשׂ תְּעָלָה לְחֶלְאַת הָרִחוּק מֵה' – – –

הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?

"זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים"… אֵיזֶה פַּחַד! לֹא יוֹדְעִים מַה יִּהְיֶה, אֵיךְ יִתְפַּתֵּחַ הָעִנְיָן, הַאִם תִּפָּתַח הַדֶּלֶת שֶׁל הָאָדוֹן, וְהַאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ פְּנִימָה, וּמַה יִּהְיֶה אִם לֹא?

"חָלִים כְּמַבְכִּירָה"… הַיֶּלֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁעָתִיד לְהִוָּלֵד לְמַבְכִּירָה, הַיּוֹלֶדֶת פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא מַפְסִיקָה לִשְׁאֹל: "מַה יִּהְיֶה? אֵיךְ הוּא יִהְיֶה? אֵיךְ הוּא יֵרָאֶה"?… כָּל אַחַת יוֹדַעַת, זֶה מַפְחִיד מְאֹד, זֶה לֹא פָּשׁוּט בִּכְלָל.

אֲבָל מַה זֶה 'חָלִים'? מַהוּ שִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן הַזֶּה.

זוֹחֲלִים, רוֹעֲדִים, חָלִים…

אוּלַי אֶפְשָׁר לוֹמַר, בַּחֲשָׁשׁ-מַה, כִּי קַיָּם הֶבְדֵּל מַהוּתִי, יְסוֹדִי, בֵּין בְּחִינַת 'יוֹם בּוֹאֶךָ' לְבֵין בְּחִינַת 'עֶבְרַת מַשָּׂאֶךָ'?

'יוֹם בּוֹאֶךָ' הוּא בְּעֶצֶם יוֹם שֶׁל הִתְקָרְבוּת, הִתְאַהֲבוּת, הִתְאַחֲדוּת, הִתְהַדְּקוּת, הִתְאַגְּדוּת, הִתְאַדְּקוּת, הִזְדַּכְּכוּת, הִזְדַקְקוּת, הִטָּהֲרוּת וְהִתְקַדְּשׁוּת… הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא אֶל עוֹלָמוֹ, כִּבְיָכוֹל, לִצְפּוֹת בְּהַמְלָכַת עֲבָדָיו, הוּא פָּשׁוּט אוֹהֵב אוֹתָנוּ לָכֵן הוּא עוֹלָה בִּתְרוּעוֹתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל.

לִפְנֵי בּוֹא הַיּוֹם הַזֶּה אָנוּ זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים, חָשִׁים בָּאַפְסִיּוּת שֶׁלָּנוּ, בְּאִי מְצִיאוּתֵנוּ בָּעוֹלָם, כִּמְעַט, מִתְבּוֹנְנִים אָנוּ בְּאֵימָה בַּמִּתְרַחֵשׁ כָּאן: הֲלוֹא מִי וָמִי דּוֹרֵשׁ אוֹתָנוּ, מִי מְגַלֶּה בָּנוּ הִתְעַנְיְנוּת? הֲלוֹא זֶה הוּא בּוֹרֵא עוֹלָם אֲשֶׁר שִׁנְאַנֵי שַׁחַק רוֹעֲדִים מִמֶּנּוּ, פַּחַד פְּחָדִים!

'עֶבְרַת מַשָּׂאֶךָ' זֶהוּ בִּטּוּי לַנִּגּוּד הַגָּמוּר שֶׁבֵּין אֵיכוּת יוֹם בּוֹאוֹ, לְבֵין מַצָּבֵנוּ הַמַּדְאִיג, שֶׁיִּגְרֹם אוּלַי לְאִי-הַמְלָכָתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם (הָיֹה לֹא תִהְיֶה). שָׁם אָנוּ חָלִים, מַשֶּׁהוּ שֶׁמַזְכִּיר "חוֹלִי", הַמְּרִירוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁמַּרְגִּישִׁים אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ עַל עָבָר כּוֹאֵב – מַחֲלִיאָה אֶת הַגּוּף, גּוֹרֶמֶת לוֹ צְמַרְמוֹרֶת, הַמֶּלֶךְ בְּעֶבְרָה, בְּמַשָּׂא כָּבֵד, כִּבְיָכוֹל, מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל בִּכְלָל.

הפוסט זוחלים ורועדים מיום בואך! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בָּעוֹלָם הָעַתִּיק, בִּמְדִינוֹת אֵרוֹפָּה הַיְּהוּדִית, הָיוּ שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים בְּמַהֲלַךְ לֵיל מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל הַשָּׁנָה, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, דְּפִיקוֹת נִמְרָצוֹת עַל הַתְּרִיסִים שֶׁל חֶדֶר הַשֵּׁנָה. הָיָה זֶה הַשַּׁמָּשׁ דְּמָתָא, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לַנְטֶרְנָה וּבָהּ נֵר מַבְלִיחַ, הָיָה מְשׁוֹטֵט בָּעֲיָרָה הַיְּהוּדִית וּבִדְפִיקוֹתָיו-נְקִישׁוֹתָיו הָיָה מְעוֹרֵר לַסְּלִיחוֹת.

שְׁטֵייטְ'ס אוֹיף צוּ סְלִיחוֹת! [קוּמוּ לַסְּלִיחוֹת! ] הָיָה זוֹעֵק הַמְּמֻנֶּה בְּקוֹל מַרְעִים, שֶׁהָיָה בּוֹ כְּעֵין הִתְעוֹרְרוּת נְבוּאִית מְעוֹרֶרֶת חֲרָדָה. צִנַּת הַלַּיְלָה פִּנְּתָה אֶת מְקוֹמָהּ לַחֲמִימוּת הַיְּהוּדִית הַנּוֹשָׁנָה וְהַמֻּכֶּרֶת, נִיחוֹחָם שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים הֵחֵל לְהִתְפַּשֵּׁט, אִישׁ אִישׁ תַּחַת שְׂמִיכָתוֹ, הֵבִין כִּי בָּאָה הָעֵת לְחֶנְנָהּ.

מִנְהָג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים אֵינוֹ דָּבָר רֵיק. כִּי גַּם בַּהִתְנַהֲלוּת הַטֶּכְנִית שֶׁלּוֹ, גְּנוּזִים סוֹדוֹת טְמִירִים וְנֶעֱלָמִים, גַּם הַדְּפִיקָה הַזֹּאת בַּתְּרִיסִים, לֹא נִתְפֶּשֶׂת אֶצְלֵנוּ כְּשָׁעוֹן־שָׁאוֹן מְעוֹרֵר גְּרֵידָא, הֲלוֹא זוֹ לֹא פַּעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁיְּהוּדִים קָמִים בְּעוֹד לַיִל, וּמַה אִם כֵּן אֲמוּרָה לְהַבִּיעַ הַדְּפִיקָה לַסְּלִיחוֹת?

יְהוּדִי שֶׁהוֹלֵךְ לִישׁוֹן בְּאוֹתוֹ לַיְלָה קָדוֹשׁ, בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה, כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁשְּׁנָתוֹ תֻּפְרָע, לְלֹא סָפֵק, בְּשָׁעָה הַמְּיֹעֶדֶת לַסְּלִיחוֹת, הוּא הוֹלֵךְ לִישׁוֹן 'עַל מְנָת' שֶׁהוּא קָם לוֹמַר סְלִיחוֹת, כְּלוֹמַר, שְׁנָתוֹ הִיא הֲכָנָה לַסְּלִיחוֹת.

הַסְּלִיחוֹת תּוֹפְשׂוֹת אוֹתָנוּ בְּעִצּוּמָם שֶׁל יְמֵי אֱלוּל הַקְּדוֹשִׁים, הֵן מַתְרוֹת וְאוֹמְרוֹת לָנוּ: "לֹא נוֹתַר כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן, שְׁעוֹן הַחוֹל אוֹזֵל, עוֹד מְעַט בָּא ה' לִשְׁפֹּט אֶת הָאָרֶץ, אֵין לָנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת – אֶלָּא רַק לָרוּץ וְלִפּוֹל לַהֲדוֹם רַגְלָיו, יִתְבָּרַךְ. לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, לְהִתְחַנֵּן לִמְחִילָתוֹ, כִּי עֵינֵינוּ נְשׂוּאוֹת לוֹ וּלְכַפָּרָתוֹ.

בֶּאֱמֶת, הָרַעְיוֹן שֶׁל סְלִיחוֹת, לֹא הָיָה אָמוּר לְהִנָּתֵן כְּהוֹרָאָה מִגָּבוֹהַּ, הֲלוֹא מֵעַצְמֵנוּ הָיִינוּ צְרִיכִים לִפּוֹל עַל פָּנֵינוּ בְּיָמִים קְדוֹשִׁים אֵלּוּ, וּלְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סְלִיחָה וּמְחִילָה עַל עֲוֹנוֹתֵינוּ, אַךְ חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָנוּ, שֶׁהַסְּלִיחוֹת – – – מַעֲשֵׂה אֱלֹקֵינוּ הֵמָּה, כְּעוֹשֶׂה עִמָּנוּ קְנוּנְיָה סוֹדִית בְּעֵת הַמִּשְׁפָּט הַנּוֹרָא, אָנוּ הַבָּנִים – נְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְהָאַבָּא הַשּׁוֹפֵט – סְלֹחַ יִסְלַח.

הַפַּחַד וְהָרְעָדָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים בְּיוֹם דִּין, מְחַלְחֶלֶת בְּלִבָּם כְּבָר מִימֵי הַסְּלִיחוֹת, בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה, אָז, זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים מִיּוֹם בּוֹאֲךָ, אָנוּ בָּאִים בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֶל הֵיכַל קָדְשׁוֹ, אוּלַי יָחוּס אוּלַי יְרַחֵם, וְכָל עִנְיַן זֶה רָמוּז בִּדְפִיקַת הַשַּׁמָּשׁ שֶׁל פַּעַם פַּעַם.

הַשֵּׁנָה, רוֹמֶזֶת לַתַּרְדֵּמָה הָרוּחָנִית שֶׁאוֹפֶפֶת אוֹתָנוּ, תּוֹרָתֵנוּ וּתְפִלָּתֵנוּ נִמְצָאוֹת בְּעִלָּפוֹן, אֵין לָהֶן אֶת הַדְּבֵקוּת הָרְצוּיָה, מִכָּל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְכִי אָנוּ מַרְגִּישִׁים שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים, מִתְפַּלְּלִים וּמְקַיְּמִים מִצְווֹת וְכוּ' – אָנוּ מִתְקָרְבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ? וַהֲלוֹא זוֹ הִיא כָּל תַּכְלִית הַתַּכְלִיתוֹת שֶׁל כָּל תְּנוּעָה יְהוּדִית שֶׁלָּנוּ! וְלָכֵן אָנוּ רְדוּמִים וִישֵׁנִים בִּימֵי הָאוֹרָה הַלָּלוּ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּא לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְהוּא מִתְגַּלֶּה בְּעוֹלָמוֹ! אָנוּ נִדְרָשִׁים לְהִתְעוֹרֵר, וְלֹא רַק בְּהִתְעוֹרְרוּת חִיצוֹנִית שֶׁל הַגּוּף, אֲשֶׁר קָם מִמִּטַּת שְׁנָתוֹ אֶל אֲמִירַת סְלִיחוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא לָקוּם, בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי הַפְּנִימִי, וְלִהְיוֹת בְּמַצָּב שֶׁל עוֹרְרוּת מֻחְלֶטֶת, עַל תְּרִיסֵי הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁלָּנוּ נִשְׁמַעַת נְקִישָׁה, עָלֵינוּ לְהִתְעוֹרֵר, לָקוּם, לְהִתְלַבֵּשׁ, לָצֵאת הַחוּצָה אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה; אַךְ בֶּאֱמֶת – הַכַּוָּנָה עַל הַפְּנִימִיּוּת הָאֲמוּרָה לְהִתְעוֹרֵר.

יֵשׁ שְׁנֵי סוּגִים שֶׁל תְּשׁוּבָה, יֵשׁ תְּשׁוּבָה שֶׁל יְמֵי הַחוֹל, וְיֵשׁ תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת. תְּשׁוּבָה שֶׁל יְמֵי הַחוֹל הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת, נְפִילוֹת הַרְסָנִיּוֹת וּמְעִידוֹת נוֹרָאוֹת, הָאָדָם לֹא שָׁלֵם עִם הַהִתְקָרְבוּת, יֵשׁ וְהוּא בִּפְנִים לְבָבוֹ רוֹצֶה דַּוְקָא לִהְיוֹת בַּצַּד הֲלֹא טוֹב, הוּא אָמְנָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה אֲבָל הוּא לֹא שָׁם.

לְעֻמַּת זֹאת, "תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת", כִּשְׁמָהּ כֵּן הִיא 'תְּשׁוּבָה הַדּוֹמָה לְשַׁבָּת קֹדֶשׁ', אֲשֶׁר הִיא קְבִיעָא וְקַיָּמָא, לְלֹא אֶפְשָׁרוּת לִבְחֹר, אֵין קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת תְּלוּיָה בְּקִדּוּשׁ הַזְּמַנִּים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כְּבִשְׁאָר חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, הִיא קְבוּעָה מֵרֹאשׁ, וְאֵין לָהּ תְּנַאי כָּלְשֶׁהוּ.

תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת הִיא מְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ מֵהָרַע הַמַּטְרִיד, וְהִתְנַתְּקוּת מֻחְלֶטֶת מִכָּל סְרַךְ וְשֶׁמֶץ מִנֵּהוּ, תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת הִיא דְּבֵקוּת מֻחְלֶטֶת בִּמְקוֹר הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים, שֶׁהָאָדָם מְרֻצֶּה בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת 'שַׁיָּךְ' אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וַאֲשֶׁר נְקֻדַּת הַמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית תִּשְׁכּוֹן דֶּרֶךְ קֶבַע בְּקִרְבּוֹ, לְלֹא שִׁיּוּר וּלְלֹא גְּבוּל.

תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת הִיא תְּשׁוּבָה מֵחֲמַת בּוּשָׁה, וּכְמַאֲמַר עֶזְרָא הַסּוֹפֵר (עֶזְרָא ט, ו): "אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם". וְלָכֵן מוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, אֲשֶׁר הַתֵּבָה 'בֹּשֶׁת' הִיא בַּעֲלַת אוֹתָן אוֹתִיּוֹת כְּאוֹתִיּוֹת הַתֵּבָה 'שַׁבָּת'. כִּי אָז כַּאֲשֶׁר הַמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית הַטְּהוֹרָה אוֹפֶפֶת אֶת כָּל יֵשׁוּתֵנוּ, וְאָנוּ מַרְגִּישִׁים נִכְלָמִים לִהְיוֹת לְבוּשִׁים עֲדַיִן בִּבְגָדֵנוּ הַצּוֹאִים, כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹהִים בְּאַרְמוֹן נֶהְדָּר כָּזֶה, מֻזְמָנִים לִהְיוֹת שֻׁתָּפִים לַחֲגִיגָה הַגְּדוֹלָה, וְאָנוּ כַּאֲבֵלִים בְּיוֹם שִׂמְחָה.

לָכֵן מִנְהָגֵנוּ לְהַתְחִיל סְלִיחוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דַּוְקָא, בִּהְיוֹתֵנוּ נְתוּנִים תַּחַת הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל שַׁבָּת קֹדֶשׁ, בָּהּ נִשְׁמָתֵנוּ טוֹבֶלֶת בַּמַּיִם הַזַּכִּים שֶׁל אַהֲבָה יוֹקֶדֶת וְלוֹהֶטֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רָצוֹן עַז שֶׁל הִתְפַּיְסוּת מְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבְּלִבֵּנוּ: אָנוּ רוֹצִים סְלִיחוֹת!

יֵשׁ לְהָנִיחַ שֶׁהָרַעְיוֹן הַטָּמוּן בְּמִנְהָג דְּפִיקַת הַשַּׁמָּשׁ הַקַּדְמוֹנִית, עֲדַיִן יֵשׁ לָהּ מָקוֹם גַּם בְּעוֹלָמֵנוּ הַמּוֹדֶרְנִי, בּוֹ הַדֶּרֶךְ לְהִתְעוֹרֵר הִיא רַבַּת אֶפְשָׁרֻיּוֹת, אַךְ הַדְּפִיקָה בַּלֵּב מֵהַתַּרְדֵּמָה יֵשׁ לָהּ מָקוֹם גַּם בְּיָמֵינוּ, , הַנְּשָׁמָה מִתְעוֹרֶרֶת בַּלַּיְלָה שֶׁל סְלִיחוֹת – לַחְדֹּל מִכָּל הָרִיצוֹת הַבִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת הַלָּלוּ אַחֲרֵי תַּאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו.

"זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים מִיּוֹם בּוֹאֶךָ" – אֵלּוּ לֹא קַלִישָׁאוֹת, הַנְּשָׁמָה בֶּאֱמֶת זוֹחֶלֶת וְרוֹעֶדֶת, לֹא תָּמִיד אָנוּ מַרְגִּישִׁים אֶת זֶה בְּפֹעַל, אַךְ הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ בִּדְבַר אֲמִינוּתָם שֶׁל הַפִּיּוּטִים, מַסְפֶּקֶת בִּשְׁבִיל שֶׁנְּעוֹרֵר אֶת הַנְּשָׁמָה, שֶׁתִּהְיֶה עֵירָנִית לְגַמְרֵי בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת.

בַּקָּשָׁתֵנוּ מֵאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם: אָנָּא רַחוּם! זַכֵּנוּ לוֹמַר סְלִיחוֹת בֶּאֱמֶת לְפָנֶיךָ בְּלֶב שָׁלֵם, אָמֵן.

הפוסט יהודים! קומו, קומו לסליחות… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ברחבי העולם היהודי כבר הדהדה בבוקרו של יום השבת פרשת ראה, יריית הפתיחה לחודש אלול, שהוא ההכנה לימי הדין הנוראים, ברכו את החודש, ופעמיו לא מאחרים לבוא אלול!

כותב גאון המוסר ומחוללו, רבינו ישראל סלנטר זי"ע:

מִלִּפְנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי, כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת מִקּוֹל הַקּוֹרֵא 'קָדוֹשׁ אֱלוּל'.

החרדה הלזו נשא פריה להתקרב לעבודת השם יתברך, איש לפי ערכו. אכן לא לפי מושכל הראשון אשר לאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו יתברך שמו, ילבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין אשר רק התורה והמעשים טובים המה כתריס מהפורענות, רחמנא ליצלן. ונהפוך היה שינוי המעשה לטובה, התראה בכפלים, מהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקודש לפי ערכו, מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה לפי ערכו.

אלול כבר קדוש, ואיפה אנחנו? האם אכפת לנו בכלל? הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כבר קרא לנו בשבת בבוקר, התכוננו לקראת החודש הקדוש הזה, חודש הסליחות והרחמים… ולנו יש פלצות מאי התקף הפלצות של אלול, גיוואלד! מה עושים?

כל הסיפורים הידועים על צדיקים וגאונים ואפילו על 'סתם' אנשים כשרים, שכמעט התעלפו מהשמעת הכרוז חודש אלול הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, מתקבלים אצל אנשי דורנו, כמעט כלא אמינים, וכי ממה ניתן להתרגש? ממה ניתן להגיע למצב של חרדה? מחודש אלול? למה?

בהתבוננות על הקרירות שלנו מאלול, יכולים אנו לעמוד על מצב עמידתנו בדרגות קרבת אלוקים, הלא אם יום הדין לפנינו, ויש לנו אמונה שלימה במציאות הזאת, ואיך לא אכפת לנו חודש לפני… עובדה זו כשלעצמה היהדות האדישה שבנו היא מעוררת חלחלה.

הלב שמרגיע כי גם שנה שעברה היה יום הדין וזה היה בסדר… פשוט מתעלם מדבר אחד בסיסי, הדין בראש השנה לא תמיד בא לידי ביטוי באותה שנה עצמה, העונש של עוד כמה שנים, יכול להיות מוכרז חס ושלום שנה הזאת, בעוד שלושים וכמה יום… ובעזרת השם יוכרזו עלינו רק דברים טובים, אשרי אדם מפחד…

אלול! מילת קסם שמחרידה לבבות, שגורמת לכשרים שבעם, לשמוע קול הקורא: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם"… ולדעת שהוא מכוון אלינו.

הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל מתלמידי החפץ חיים, היה אומר, צריך לאחוז פחד כאשר שומעים את קול הקורא אלול…

וסיפר החפץ חיים, שהיה כתוב בעיתון על איזה בן ישיבה שתפסוהו הרוסים ברחוב ורצו להורגו במקום ללא משפט, כדרכם. אך ארע נס שהאקדח לא ירה, מחמת איזו תקלה…

כך עמד היורה רבע שעה וניסה שוב ושוב ללא הועיל, ואז החליטו שלא להורגו, הביאוהו למשטרה ושם שוחרר. אבל מרוב פחד, התלבנו כל שערותיו באותה רבע שעה…

אומר החפץ חיים: שזאת היא התביעה עלינו! אם כך הוא הפחד ממות, למה לא תתלבנה שערותינו מפחד המשפט הנורא?

רבים חושבים שהפחד מאימת הדין היא נחלתם של גדולי ליטא בלבד, אולם החסידים, דרך אחרת להם, הם עסוקים בעיקר ברוממות בנין ותיקון המלכות גם אם זה נכון, המתעלם מאימת הדין חיישינן שמא שמץ מינות נזרק בו, וגם האמת העובדתית היא אחרת, רבותינו צדיקי החסידות היו זוחלים ורועדים מאימת הדין, כי דווקא מי שחושב רק על הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מבין עומקו של דין.

העסק שלנו עם חרדת 'אלול' הוא כינון האמונה בדברי חז"ל שגילו לנו שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ככל שנאמין יותר ונכניס בלבנו אמיתת הענין הזה נזכה אל היראה הזאת, כי זאת עלינו לדעת, לפחד מהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא היא זכייה עצומה, האדם שזכה אל מובחנות כזאת, שפחד אלקים לנגד עיניו, הוא האיש הכי מאושר בעולם… כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: "ואני קרבת אלקים לי טוב".

אולי זה טוב שמכריזים על החודש הזה יומיים שלושה לפני בואו, כדי שלא ניפול מהאטימות הרוחנית אל תוככי ים הרצון והאהבה שמתגלה באימתו של אלול בימים האלו, עלינו להכשיר את הלב שלנו מאסון האדישות, ואז… אלול הזה יכניס אותנו אל היכל המלך הפנימי.

כְּבוֹד קְדֻשַּׁת הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע, היה אומר, כי כשם שצריך להתבונן שעה לפני התפילה כדי שתהיה כדבעי, וכנפסק בשולחן ערוך. כך הן תפילות הימים הנוראים, כה נשגבות ומרוממות הן, שלא די בשעה אחת בלבד, כי אם בחודש שלם של הכנה.

בימים אלו שורה עת רצון עצום, והשמים פתוחים, אין זמן יותר טוב מהעתרת תפלות על נפשנו המתרחקת, כבימי אלול הקדושים, הלואי שנזכה לסיום טוב לשנה שחולפת, ותכלה שנה וקללותיה, אמן כן יהי רצון.

הפוסט לאן נעלמה הפלצות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.