בקהילות רבות נהוג לציין את יום כ' בסיון כיום זכרון ותענית לחורבן שלוש מאות קהילות יהודיות ברחבי אירופה, בימים האפלים שעברו על עמנו וכמובא במגן אברהם: בשנת ת"ח נחרבו הרבה קהילות באותו היום, על כן נוהגין להתענות בכ' סיון בכל מלכות פולין'.

כיהודים הערבים זה בזה, ומאמינים כי נקודות ציון בחיי עמנו הם סעיפים מכוננים לחיי ההמשך שלנו, כשומרי מצוה ויראה – כדאי להצטרף אליהן, ולנשום את אווירת היום.

בשנות ת"ח ת"ט לאלף השישי לבריאת העולם, חשכו המאורות מעל שמיה של יהדות אירופה, הסתר פנים של מעלה איום ונורא שרר ביקום, ופנים של זעם הראו להם לישראל עם קדוש.

הרקע המקדים לשנות רעה אלה, נרקם קודם לכן בשמת שכ"ט, אז נפלו בני מדינות וואהלין, פודוליה ואוקראינה תחת שלטון ממשלת מלך פולין. האיכרים הנבערים, שרבים מהם היו מגדודי הקוזקים שהתיישבו בחבלי ארץ אלו, השתעבדו שלא ברצונם לאצילי פולין העשירים והיהירים שהיו רודים בהם כאוות נפשם.

במשך השנים, הגרו לאזורים אלו יהודים רבים והתיישבו שם, בהיותם אנשי מעש ומרץ, פקחים, מינום אדוני הארץ האצילים למוכסים וגובי מיסים, ניתנה להם אף רשות לנקוט באמצעי ענישה מחמירים כנגד המתרשלים בפירעון תשלומי המיסים.

העלאה זו ברמת תפקידם היתה להם לרועץ, כצפוי, ראה המון העם ביהודים השנואים ממילא, את הגורם המרכזי לכל הצרות, תחושתם היתה: "היהודים חוכרי האחוזות מתהלכים להם ביהירות ובגאווה, ואנחנו עבדים מושפלים, את העבודה השחורה הטילו עלינו, וכשנהיה זקוקים למעט תבואה לאכול, נצטרך לשלם להם בכסף מלא"…

הרגשה זו של הקוזקים המשועבדים, הנצה את זרעי הפורענות, וכאשר חברה להם קנאתם הקשה של הסוחרים הנוצרים, העמיקה השנאה התהומית לאין שיעור, ותלך ותגבר עד שיקדה יקוד כשאול תחתית. בתחילת חודש סיון של שנת ת"ח, כרתה ממשלת הקיסר הרוסי ברית עם הקוזקים הממורמרים, וביום ד' בו פרצה מלחמת דמים בינם לבין מלכות פולין שעד אז היתה משועבדת למלך ולדיסלב, שהטיב עם היהודים, לפני פרוץ המרד היו תחת פיקודו אלפי קוזאקים ששרתו את הצבא הפולני, או אז קם איש רע בשם בוגדן חמיל (חמילנצקי) שנושל מכפרו עקב פעילויות הנציגות הפולנית, אשר כתוצאה מכך פעפע בו אש נקמה עד להשחית.

כמפקד על גדוד בן ששים אלף חיילים, ניצל את השפעתו להבעיר את האזור באש שנאתו, עם התאחדותם בחיל הטטארים יצאו למרד וקרב עקוב מדם עם הפולנים. כששבו מהמלחמה נודעה מיתתו של המלך ההגון של פולין, מאותו רגע הותר הרסן היחסי, החיילים האכזריים של חמיל ששו אלי קרב, פנו אל הביזה וההרס הרגו חפים מפשע לאלפים ורבבות באכזריות נוראה שלא תתואר.

בולמוס ההרג התאפיין בשנאת ישראל יוקדת וחייתית, תיעודים מפורטים מקפיאי דם נותרו לפליטה בחיבורים וזכרונות מאותה תקופה, הגאון והמקובל רבי נתן נטע הנובר, בן התקופה חרט את רשמיו בספר יון מצולה, וכן רבי שמואל פייטל, גם הוא בן הדור המעונה ההוא, חיבר ספר בשם 'טיט היון', ועוד חוברת בשם 'צער בת רבים' חוברה על ידי ר' אברהם אשכנזי. בנוסף חוברו קינות וסליחות רבות אחרות, לזכר הנספים.

הבולט שבהם, שנפח את נשמתו יומיים אחר יום הפורענות, היה גאון דורו וקדוש ישראל רבי יחיאל מיכל מנמירוב בעל 'שברי לוחות', הי"ד, לזכרו, נהוג עד היום בקהילות מסויימות לומר 'אל מלא רחמים' מיוחד, גם גאון הדורות בעל התוספות יום טוב, חיבר קינה מיוחדת ארוכה ומתארת ליום כ' סיון ובכך הצטרף לגדולים רבים שנהגו כך.

התוספות יום טוב סבר שהגזירות הקשות התרגשו על עמנו בגין אי שמירה על כבוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, לשם כך חיבר מי שברך מיוחד למי שישמור פיו ולשונו מלדבר שיחה בטילה בשעת התפילה. מן הראוי איפה, כי אם לא זכינו להתענות נשתתף עם העבר הזה על ידי תיקון המעוות שגרם לציון היום.

לצד המודעות שפשתה בחלק מבתי הכנסת, להיזהר בכך מאד, עדיין יש מקום לשיפור, אף כי איננו יודעים את ההקשר בין הצרות האיומות (לא ציטטתי את פירוט המאורעות האיומים, כי לא ניתן להיוותר אדישים למול הדברים, ואין כאן המקום) לבין מי שנוהג חולין בקודש, אך כיון שגם לנו לא חסרות צרות, ועדיין חבלי המשיח מהדהדים במזרח התיכון ומחוצה לו נתחיל לעשות משהו, לזכר יום הקדוש כ' בסיון.

הפוסט כ' סיון – עמידת דום הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כָּל מַה שֶּׁעָבַר וְעוֹבֵר עַל הָעָם הַיְּהוּדִי הוּא אֵרוּעַ מְכוֹנֵן, לְשָׁעָה וּלְדוֹרוֹת. לֹא קַיָּם פָּרִיט, קָטָן כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁאֵין בּוֹ אֶבֶן צִיּוּן דֶּרֶךְ בְּתוֹלְדוֹת הָעָם אֵין תְּאוּנַת הִסְטוֹרְיָה וְלֹא קַיָּמוֹת טָעֻיּוֹת הַכֹּל מְכֻוָּן בִּמְדֻיָּק מִלְמַעְלָה.

גַּם הַחֻרְבָּן הַקָּשֶׁה, שֶׁהִנּוֹ עֹנֶשׁ מִתְמַשֵּׁךְ עַד אַחֲרִית הַיָּמִים, אֵינוֹ מְעִידָה סְתָמִית, הוּא חֵלֶק מֵהַתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה לְהָבִיא אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה אֶל יִעוּדוֹ הַנִּכְסָף. בְּמַבַּט שֶׁכָּזֶה, אָנוּ מִסְתַּכְּלִים אַחֶרֶת לְגַמְרֵי עַל כָּל מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בֶּעָבָר וּבַהֹוֶה, בִּמְקוֹם לִבְחֹשׁ בַּפּוֹלִיטִיקוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת עַתִּיקוֹת אָנוּ מַקְשִׁיבִים לַמֶּסֶר הָאֱלֹקִי הַמְּקֻפָּל בְּתוֹךְ כָּל הַמְּהוּמָה הַזֹּאת.

וּכְמוֹ שֶׁזֶּה בִּכְלָל – כָּךְ זֶה בִּפְרָט, הֲכִי פְּרָטִי שֶׁיֵּשׁ, אֲנִי וְאַתָּה וַאֲנַחְנוּ וְאַתֶּם כֻּלָּנוּ חוֹוִים בְּמִישׁוֹר מְסֻיָּם אֶת הַחֻרְבָּן וְהַצִּפִּיָּה לַגְּאֻלָּה. הַלִּמּוּד אוֹדוֹת כָּךְ, כְּשֶׁהוּא מִתְנַהֵל נָכוֹן, לְפִי מְקוֹרוֹת הָאֱמֶת – בּוֹנֶה אֶצְלֵנוּ אֶת נְקֻדַּת הַיַּהֲדוּת כְּפִי שֶׁהִיא מִשְׁתַּקֶּפֶת מִתּוֹךְ רְאִיָּה שֶׁל חֻרְבָּן וּתְקוּמָה.

עִנּוּי הַנֶּפֶשׁ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּצוֹמוֹת עַל הַחֻרְבָּן מַכְנִיס אוֹתָנוּ לְתוֹךְ מַעְגַּל הַמִּשְׁתַּתְּפִים בְּצַעֲרָהּ שֶׁל שְׁכִינָה, הַדָּבָר הַזֶּה הוּא פְּרָס עֲבוּרֵנוּ, אֵינוֹ רַק מִצְוָה כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ, אֶלָּא גַּם זְכוּת לִהְיוֹת נִמְנָה בֵּין אַנְשֵׁי סוֹדוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָעֲטוּפִים יַחַד עִמּוֹ בְּאֶבְלוֹ הָאָיוֹם וְהַנּוֹרָא.

אֶת מַנְגָּנוֹן הַשְּׂבִיעָה הַמֻּפְעָל עַל יָדֵינוּ בְּכָל יוֹם אָנוּ מַשְׁבִּיתִים בְּצִוּוּיוֹ שֶׁל בּוֹרֵא הָעוֹלָם וְהָאָדָם, הוּא לֹא מַרְשֶׁה לֶאֱכֹל הַיּוֹם, נְקֻדָּה. הַזְּהִירוּת בְּקִיּוּם הַצּוֹמוֹת הַלָּלוּ, שָׁרְשָׁהּ גָּבוֹהַּ מְאֹד לְמַעְלָה לְמַעְלָה, כִּי הֲרֵי כָּאָמוּר, מְגַלֶּמֶת בְּתוֹכָהּ אַחֲרָיוּת אֲמִתִּית עַל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם.

מִן הָעִנְיָן הוּא לִלְמֹד שׁוּב אֶת מַהוּתוֹ שֶׁל יוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, הַפּוֹתֵחַ אֶת שְׁלֹשֶׁת הַשָּׁבוּעוֹת הָעֲצוּבִים הַמְסַמְּלִים אֶת הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל, שֶׁפִּזֵּר אֶת עַמֵּנוּ לְגָלוּיוֹת שׁוֹנוֹת וְנֶחְרַב בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ, לִלְמֹד שׁוּב בַּמַּהוּת הָרוּחָנִית הַגְּלוּמָה וַעֲטוּפָה בּוֹ, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הַיּוֹם הַזֶּה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה כִּשְׁאִיפַת הַדּוֹרוֹת.

מָסְרוּ לָנוּ חֲזַ"ל בַּמִּשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז – נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל".

לוּחוֹת הָאֶבֶן שֶׁהוֹרִיד מֹשֶׁה מִן הַשָּׁמַיִם נִשְׁבְּרוּ עַל יְדֵי חֶטְאָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַצְבִּיעַ עַל סִלּוּק הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הָעָם בִּהְיוֹתוֹ תָּר אַחַר מַעֲשֶׂה תַּעְתּוּעִים שֶׁל הִתְרַחֲקוּת מֵה', אוֹתָם לוּחוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים לֹא זָכוּ לְהִשָּׂרְדוּת לְמוּל הַנְּהִיָּה אַחַר הַשֶּׁקֶר, כָּךְ גִּלּוּיָו שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם בְּעוֹלָמֵנוּ זֶה נֶעֱלָמִים נֹכַח הַנְּטִיּוֹת הַחָמְרָנִיּוֹת שֶׁלָּנוּ, הַמְבַטְּלוֹת אֶת יָפְעָתָם שֶׁל לוּחוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. מִן הָרָאוּי, אֵיפֹה, בַּיּוֹם זֶה, לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ, וְלִגְרֹם לְאוֹתָהּ הִתְגַּלּוּת לָשׁוּב וְלִפְקֹד אוֹתָנוּ.

בָּטֵל הַתָּמִיד – בַּמַּשְׁמָעוּת שֶׁלָּנוּ הִיא פֵּרוּק הַקֶּשֶׁר הַיּוֹמְיוֹמִי עִם ה', הַקְּבִיעוּת הַתְּמִידִית, בָּהּ מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת לְאֵ'ל גָּדוֹל בָּרוּךְ דֵּעָה מְצַיֶּנֶת יוֹתֵר מִכָּל אֶת הַקֶּשֶׁר הַקָּבוּעַ שֶׁל הַמַּאֲמִינִים בַּבּוֹרֵא, בְּיוֹם הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל הֻכְרְזָה שְׁבִיתָה עַל הַיֹּפִי הַנֶּאֱצָל הַזֶּה. הַתִּקּוּן אָמוּר לִהְיוֹת אַף הוּא בַּכִּוּוּן הַזֶּה לִיצוֹר קְבִיעוּת תְּמִידִית נוֹסֶפֶת שֶׁתִּהְיֶה עֲמִידָה בִּפְנֵי נִסְיוֹנוֹת.

הֻבְקְעָה הָעִיר – בִּשְׂפַת דּוֹרֵנוּ, חוֹמוֹת הָעִיר, הֵן הַגְּדֵרוֹת שֶׁעָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ לְהִתְעוֹרְרוּת הַקְּדֻשָּׁה בָּעוֹלָם, הַפְּרִיצָה הַחוּצָה, וְהַהַטְמָעָה שֶׁל תְּכָנִים הַרְסָנִיִּים לֶאֱמוּנָה וְלִדְבֵקוּת ה', גּוֹרְמִים לִירוּשָׁלַיִם, סוֹד הַיִּרְאָה, לִהְיוֹת פְּרוּצָה לְקַלְגַּסֵּי הַנִּתּוּץ וְהַחֻרְבָּן. הַתִּקּוּן אָמוּר לִהְיוֹת בְּהַפְנָמַת הַיִּרְאָה הַזֹּאת וִיצִירָתָהּ מֵחָדָשׁ.

שָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוּס אֶת הַתּוֹרָה – אוֹי! לַהֲבוֹת הַזַּעַם שֶׁכִּלּוּ אֶת הַתּוֹרָה, לָבֶטַח לֹא פָּגְעוּ בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ הַפְּגִיעָה הָאֲנוּשָׁה שֶׁלָּנוּ בָּהּ, הָרִחוּק מֵהַתּוֹרָה הוּא עִנְיַן אֶחָד. אַךְ הַחְלָפַת זוֹהֲרָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הִיא הַשְּׂרֵפָה הָאֲמִתִּית וְהַגְּדוֹלָה, לַהֲבוֹת אֵשׁ גַּשְׁמִי לֹא יָכְלוּ לָהּ, אוּלָם הַכְנָסַת הַצָּרָה בְּבֵיתָהּ כֵּן יָכְלוּ לָהּ. הַתִּקּוּן: כְּתִיבַת סֵפֶר תּוֹרָה חָדָשׁ, כְּשֶׁהַכַּוָּנָה כַּמּוּבָן, לְהַעֲלָאַת קַרְנָהּ בְּעֵינֵינוּ וּבְדַעְתֵּנוּ עַד לְאַחַת, אֵין לָנוּ שִׁיּוּר 'רַק' הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

הֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל – הִיא נִדְמֵית כְּהַקָּשָׁה שֶׁבְּכֻלָּם, אִם עַד עַכְשָׁו דֻּבַּר אוֹדוֹת הִתְרַחֲקוּת שֶׁלָּנוּ מֵהָאוֹר הַגָּדוֹל וְהָאֲמִתִּי, הֲרֵי שֶׁכָּאן כְּבָר שָׁאַבְנוּ אֶת הַקְּדֻשָּׁה עַצְמָהּ לְתוֹךְ חֻרְבָּן הַטֻּמְאָה, לְהַכְנִיס בְּשִׂיא הַחֻצְפָּה אֶת הָאוֹיֵב שֶׁל ה' לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהֵיכָלוֹ אֵין גָּרוּעַ מִזֶּה. בִּלְשׁוֹן עֲנִיּוּתֵנוּ: הַבִּלְבּוּל וְהַתְּהִיָּה שֶׁמְּקוֹרָם בְּחֹסֶר הַהַבְחָנָה בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה עֲשׂוּיִם לִגְרֹם לָנוּ לְהַכְרִיז עַל מְקוֹר הָרֹעַ וְהַשְּׁחִיתוּת כִּמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי ה'.

כְּלוֹמַר, הַכֹּל כְּבָר הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מְאֹד לֹא בָּרוּר, הַצֶּלֶם, זֶה שֶׁכֹּה הִתְרַחַקְנוּ מִמֶּנּוּ, כְּבָר נִמְצָא בְּתוֹךְ הַהֵיכָל, בִּפְנִים, בַּיֵּשׁוּת הֲכִי עֲדִינָה וְזַכָּה שֶׁהָיְתָה לָנוּ, נִכְנְסָה הַצָּרָה לְבֵיתָהּ שֶׁל הַגְּבִירָה, וְאֵין לְאֵל יָדֶיהָ לְסַלְּקָהּ. הֲמוּמִים וּכְאוּבִים אָנוּ חוֹוִים בַּאָבְדַן הַגָּמוּר שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וּרְמִיסָתָהּ תַּחַת מַגְפֵי הַטֻּמְאָה וְהַחִלּוּן. הַחֲוָיָה הַמְתַקֶּנֶת תֵּעָשֶׂה בְּדֶרֶךְ שֶׁל הוֹצָאַת הַצֶּלֶם מִתּוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי, בַּמִּישׁוֹר הַפִיזִי, וּבֵין בַּתְּחוּם הַנִּשְׁמָתִי, שָׁם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּמְצַפֶּה שֶׁנּוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת הַתַּרְבּוּת הַצֶּלֶמִית הַחוֹגֶגֶת לְלֹא רַחֵם, וּשְׁכִינָה קְדוֹשָׁה מְיַלֶּלֶת וְאֵין דּוֹרֵשׁ לָהּ.

וְשֶׁמָּא כְּבָר הִגִּיעַ הַזְּמַן?

הפוסט לצום למען המטרה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

היום, ערב שבת פרשת חוקת, הוא יום עצוב לעם היהודי, יום גורלי ומכונן, כדי 'להיות שם', עלינו לדלג על עולם שנה נפש שהם תחת שליטת החומר, לנסוק מעט על משק כנפי ההיסטוריה של עמנו כדי להתחבר לפנימיות של הימים.

כי מה שהיה הוא שהווה, אין דברים קורים סתם, הכל ביד ההשגחה העליונה המכוננת ומכוונת.

את מקור הדברים אנו למדים מתוך דברי המגן אברהם שכותב (שולחן ערוך סימן תקפ) בזו הלשון: 'כתב התניא ביום השישי פרשת חוקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת.

ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם, שיום הפרשה גורם גזירת התורה "זאת חוקת התורה" מתרגמינן: 'דא גזירת אורייתא'.

וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום כמו שהובא בסליחות שחבר בעל השפתי כהן'; עד כאן לשונו.

הרוצה להתחבר לצערה של שכינה, אשר אגב, לדאבון לב, הוא עדיין אקטואלי בעת כתיבת שורות אלו, יעלעל בספר הקינות לתשעה באב, בקינה מ"א, מקונן רבם של ישראל – רבינו מאיר מרוטנבורג זי"ע, (רבו של הרא"ש, שמת במאסר ונקבר בוורמזיא בשנת ס"ג), שם בשפה פיוטית נשגבה, מתוך רוח הקודש ששרתה עליו, מתאר הוא את עומק החורבן של שריפת התלמוד, בימים ההם ובזמן הזה.

בזמן הזה? שבכל בית יהודי עומדים כרכי ש"ס מפוארים, בכל הגדלים שבכל ההוצאות, עם פירושים שונים, החל מהקדומים המסורתיים ועד פירושים עממיים למתחילים, איך ניתן לומר שעדיין שאלי שרופה באש?

התשובה היא: כן! עדיין כרכי תלמוד עולים בלהבות אש שטנית יוקדת… כי הלא איך ניתן בכלל לשרוף תלמוד? להעלות את הדפים באש? זה כבר הוכח כלא יעיל, הרי אין חוכמה בעולם ששרדה כל כך באותנטיות שלה המקורית כדפי הגמרא, הם נלמדו ביערות סיביר ובדרגשי טרבלינקה, הם נהגו תחת כל מגף דורס ובכל חבל ארץ שבכל תקופה, עד ימינו אלו אור התורה הבוקע מחלונות בתי המדרש הרבים הנטועים ברחבי העולם, מעידים כי לא תשכח מפי זרעו, ולעולם ועד – – –

אם כן, מה המשמעות של 'שריפת התורה', כאשר במבחן ההיסטוריה מוצגים לעין כל כדפים אלמותיים שאין אש הכיליון שולטת בהם?!

אלא שהענין הוא, ששריפה זו, גם אם במישור הטכני היא מגוחכת וארעית ממש, אך במישור הרעיוני, מתחוללת בעולמנו מלחמת דעות עקובה מדם התמצית, בין תופשי התורה הקדושה, בני השכינה הנאדרים בקודש, לבין כוחות הרשע שנועדו מברייתם לשרוף ולכלות את בניני הקדושה.

האיש אשר שלח ידו למדורת האש בצרפת, הוא האיש שיושב על כס המשפט בישראל לשפוט משפטים כנגד התורה, גם אם הוא בן ישראל ועתיד לחזור בתשובה שלימה. כלומר, השריפה הרוחנית משתוללת ללא הבחנה, כל יהודי שעוזב את הגמרא שותף למשליכי קיסמים לתוך מדורת האש, כי הגמרא אינה כתובה על גבי דפים, היא חקוקה על נשמות.

הַגְּמָרָא הִיא דֶּרֶךְ חַיִּים, אוֹתָהּ אֵין יְכוֹלִים לִשְׂרֹף בְּאֵשׁ גַּשְׁמִית פְּשׁוּטָה נִרְאֵית לָעַיִן, הַשְּׂרֵפָה מִתְבַּצַעַת בְּאֶמְצָעוּת כּוֹחוֹת לַהַט שֶׁל טֻמְאָה וְרִחוּק מֵאוֹר פְּנֵי ה', ככל שהתרבות הגויית מחלחלת לתוך עומק נפשנו, יותר ויותר אנו מכלים מאתנו את קדושת התלמוד שהינו האנטי הגמור לתרבות החושך המתפשט בעולם.

"תשב ברוב גאוה לשפוט בני אל בכל המשפטים ותביא בפלילייך" מקונן רבי מאיר, אם כוונתו המקורית היתה לשונאי ישראל שמביאים לכס משפט את זכות קיומו או חיסולו של העם היהודי הרי שבחלוף כמעט אלף שנים, עגיין אנו תמהים לראות שהדברים קיימים למול עינינו, כשהברוך גדול יותר, הפעם, המשפט, הרע והמעוות, מתנהל על ידי יהודים בארץ הקודש.

כדי להבין את המהות של יום גדול זה יום גזירת אורייתא, עלינו להבין מה היא תורה בכלל, איננו יכולים להתענות, או להתחבר לפחות לרוח רעיון התענית, ללא נשימת עומק של האסון הגדול שקרה אז, וקורה היום…

כל ישראל ערבים זה בזה, אם תצאו לרחובה של עיר (אל תצאו… ) תראו מה זו שריפת התלמוד, לא מדורות פרימיטיביות שנוצרות על ידי כמרים נוצריים בעלי עיני שטנה מזרות אימה, גם לא על ידי שליטים פנאטיים חשוכי תרבות… כיום, ההפקרות השוררת בראש כל חוצות היא המדורה המודרנית, הבוערת ללא הרף, והיא, האמינו, מסוכנת יותר, היא שורפת גם הרבה יותר.

בְּכֹחֵנוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ הַזֹּאת, הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית שֶׁעָרַבְנוּ בָּהּ בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הָעוֹלָם, גּוֹרֶמֶת לְכָךְ, כִּי כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְקַבְּלִים הַחְלָטָה אֵיתָנָה, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הָאָסוֹן, לַהֲמִירוֹ בִּמְדוּרָה אַחֶרֶת, בְּאֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ, בְּהוֹסָפָה שֶׁל לִמּוּד מַתְמִיד בְּדַפֵּי הַגְּמָרָא, יוֹם יוֹם, אֵשׁ הַתַּאֲווֹת הַמְכַלָּה אֶת כֻּלָּנוּ תִּכְבֶּה, וְהָיָה זֶה שְׂכָרֵנוּ.

הפוסט שאלי שרופה באש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.