דרשת תשעה־באב תשפ"ב

תקציר הסיפור: בית המקדש השני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה. בית זה נבנה שבעים שנה לאחר גלות בבל, והוא נבנה על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, לאחר הכרזת כורש. בית המקדש השני נחרב בתשעה באב בשנת ג'תתכ"ח. עיקר חורבנו נעשה בידי  טיטוס קיסר רומי. השלמת החורבן נעשה חמישים ושתים שנה לאחר מכן, בשעה שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל בשנת ג'תת"פ בפקודת אדריאנוס. חורבן הבית הוא אסון גדול, שתולדותיו נמשכות עד ימינו. מאז יצא עם ישראל לגלות, ועדיין לא נגאל. כמעט אלפים שנה, ואמרו חכמים: "מיום שחרב המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים".

יום תשעה באב, וכל המסביב שלו, ההלכות, דיני האבלות, הצום וסדר הקינות, כל זה נועד לחבר אותנו לאבינו שבשמים. אין המלך בביתו הלך בדרכו למרחוק, בזמן הגלות, בעל הבית הרס את הבית, וגלה, כביכול, יחד עם בניו ובנותיו לגלות קשה מאד, גלות של זיכוך, ושל עיצוב פני דמות העם – כעם היהודי משרת ה', אשר אנו מכירים את עצמנו בו כיום.

האם קשה לבורא עולם לבנות בית אחד בכל כדור הארץ, למה זה צריך לבוא דרך גאולה ענקית, ושינוי פני תבל, וניסים נפלאים שאין כמותם… זה בדיוק הענין, אם אנו חושבים שבית המקדש הוא בית מאד קדוש, כי בו הקריבו קרבנות לה', אז אפילו שזה אכן נכון, אבל זה לא כל הסיפור, מה שקרה ועדיין קורה, זה הקשר הנשגב שהיה בין הבורא לברוא, שהופסק באחת.

בית המקדש הזה שעמד מאות שנים, וראו כל מי שרצה לראות, כי השכינה שורה בישראל, הנסים שנגולו לעיני בני תמותה בבית המקדש "בכל עת" ממש, בכל יום ובכל שעה, חוט השני שהפך ללבן במשך מאות ימי הכיפורים, לעיני כל העולם כולו, אש המערכה שהיתמרה אל על, וכשעין כל בן אנוש יכולה לראות את האש של מעלה, שאינה מקבלת תנודות משום אויר ורוח, אלא מיתמרת ועולה, העיר ירושלים נראת 'לינת הצדק', כי לא לן אדם בירושלים ובידו עון… איך אפשר לחיות חיי חטא כאשר אדון העולם מתגלה לעיניך במציאותו, ואתה רואה את זה בלכתך לישון, דרך החלון…

קרבת אלקים זו, הממשיות של עבודת השם, הקשר עם לשכת הגזית ובית דין הגדול שבירושלים, שהוא המשך ישיר לתולדות העם החל מתקופת קבלת התורה ובהמשכו במוסרי הנביאים, כל זה נדם ביום אחד. בלע ה' את סוכתו, הרס ולא חמל… הקינות של איכה והפיוטים, אינם רק לתאר את הגזירות, השמדות, החורבנות וכו' וכו', הם בעיקר מבטאים את הגעגוע שלנו אל האור הגדול של בית המקדש, אור שאינו מאיר מתוצאה של בנית בית באבנים ועצים, אור שהוא נוכח בעולמנו, אור של הנמצא היחיד וכל הנמצאים – נמצאים מאמתת מציאותו.

בכל יום יהודי שופך את נפשו בתפילה לה' – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, שימו לב, כי בתפילה זו, הגעגוע מופנה בעיקר לזה אשר אוה למושב לו בציון וירושלים, איננו מבקשים רק על הבית הגדול והקדוש, אלא אנו מבקשים על "שובך לציון", שאתה רבונו של עולם, תשוב להתגלות בעולם, שאנשים ידעו שאתה פה, ואתה הכל, וכל העולם מונהג על ידך בכל עת ורגע, עיקר צמצום האור הנורא הזה היה בבית המקדש, בבית אשר בחר ה', אשר משם יוצאת האורה לכל העולם כולו. אור זה חשך, חושך עב ומכופל, עד שהגענו לסוף כל הדורות, ואנו אפילו לא יודעים על מה אנו בוכים ומה הפסדנו.

חלק מגזירת הגלות הנוראה, היא גזירת האדישות שלנו, אי הידיעה שלנו מספיק, ואי הציפיה שלנו כנדרש, לא באה חלילה מחמת שאנו רוצים להתרחק מהשם יתברך, אדרבה, אנו מתענים ואומרים כל מה שאפשר, וכן מקיימים את הלכות ימי בין המצרים, אבל עלינו לרומם את הדעת, ברוממות של גאולה, עלינו להטמיע בעצמנו את האמונה בביאת הגואל צדק, בדרך פשוטה ביותר. וזה קורה כאשר מתחברים, כאשר נהיים מחוברים, כאשר אנו מאפשרים ללבנו להבין מה בו מציאות הבורא, ומה גדול הקשר שבין ברוא לנבראיו.

כדי שנוכל להרגיש את צער החורבן ולהמתיק את זה בתקוות הגאולה האמיתית והשלימה, עלינו לחזור אל מה שהיה שם, אל מה שיכול היה להיות לנו, לפעמים אנו אובדי עצות, נו, ומה יהיה, מה יהיה עם השנאת חנם, עם המריבות, שעל זה כתוב בפירוש, ש'זה' מעכב את בית המקדש, האם אנו יכולים להיות אחראים לאנשים אחרים? האם אם אנו נתחזק במדת אהבת חנם זה יספיק? מה אני הקטן יכול לפעול למען הגאולה השלימה?

האמת היא, שאם מבקשים מכל יחיד שיצום וינהל את תשעה באב, בודאי יש אימון בנו, בכל אחד מאתנו, שמעשינו גורמים קירוב הגאולה. אבל עיקר הענין, שצריך לדעת, שבעת שאנו יושבים ומקוננים בתשעה באב, אנו כבר זוכים לגאולה, כי בית המלך חרב, בניו התפזרו, אבל יש פמליא אחת שלא עוזבת אותו לעולם, גם אם תהיה גלות הכי קשה, וכבר היו והיו… ועם ישראל עדיין זוכר לפרטי פרטים, איך ואיפה וכיצד הקריבו כל קרבן, ואילו תפילו נישאו בבית המקדש לשלום כל העולם וכו' וכו'. מי יכול לתעד עוד תופעה כזו, אפילו עוד אחת בודדת, כמו התופעה של העם היהודי, שכל ילד מזכיר בסידור שלו את בית המקדש לפרטיו, כמו שלא נחרב מעולם. זה סוד ששמור לפמליא של המלך, מלכי המלכים, שאלף שנה בעיניו כיום אתמול.

בית של ה' אי אפשר להחריב, כמו שכל העולם הוא שלו, והוא לבדו מושל בעולם. אפשר להחריב את הבית כפי שהוא נראה לעינינו, את העצים והאבנים, אבל את רעיון המקדש אי אפשר להחריב, הוא קיים ותוסס כמו ביום הראשון שבנו אותו. מה רצו האויבים כשנכנסו עם ניבולי פה ורגל גסה למקום שבו הכהן הגדול נכנס אחת בשנה בלב רוטט להתפלל תפילה קצרה בלבד על עם ישראל… מה הם ביקשו? להשמיד את הבית? כל ירושלים היתה הרוסה, דמים בדמים נגעו, מה הם רצו מהבית הזה?

הם רצו להמיר את התופעה של קשר בין אדם לבוראו בכלום… הם ראו בעיניהם איך אש התמיד בוערת, ופועלת נוכחות אמיתית בעולם, את הדבר הזה הם הפסיקו… הם לא, ויצת אש בציון, בית שרוף שרפתם. באותו יום לפני 1954 שנה, נפסקה מחיצה של ברזל, מחיצה של אדישות, מעתה קרבת האלוקים תהיה בעמל של גלות, בחיפוש אחר אור הגאולה בתוך כל החושך, כי הורד המסך על עבודה נפלאה של תדר קשר קבוע בין האדם לבוראו.

וכל זה למה? בגלל שהיתה חסרה אחדות בנשמות ישראל. מכאן ואילך, כל אחד מנהיג את בני קהילתו לאחדות, אבל איפה האחדות הכללית, שיהודי רואה יהודי, ואין לו בלב אלא אהבה אליו… כל זה הוא סוד בית המקדש, לא היו מעמדות בבית המקדש, אפילו מלך ישראל נוטל הסל על כתפו, כולם באים לבית ה' ממש, לא מוסדות על שם… לא ענינים שיש בהם פניות, אלא משרתי ה' העושים את מה שצוה עליהם בתורה שבכתב בהר סיני, וכל העם באים לראות את ה', כזו תופעה יכולה לבוא ולשרות בעם שלנו, רק כשאנו קומה שלימה, קומתה של השכינה, שלא חסר שום אבר בקומה הזו של כנסת ישראל.

בזוהר כתוב, שהקב"ה הוא אחדות עם נשמות ישראל, נמצא, כשאנו פוגמים בחלק מהכלל, אנו פוגמים בהארתו של הקב"ה בעולם, מצידנו כמובן, ואז מובן שאין שייך שום בית המקדש, שהוא התאחדותו עמנו, וכשאנו אין מתאחדים, פרח לו בית האמת… לפי רש"י, ירד בית המקדש משוכלל מן השמים, לפי הרמב"ם, יש מצוה לבנות את בית המקדש. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כדי להמשיך את האור מלמעלה, את ההשגחה ה'גלויה' עד ביטול הבחירה כמעט, אפשר להמשיך רק על ידי שנבנה את בית המקדש הרוחני שלנו, בהבנת הנקודה של המקדש, ובהבנת העבודה של תשעה באב.

לכל מועד יהודי, יש הלכות ויש 'עבודה'. כשם שברור לנו, שלא די בלהגיד הגדה של פסח בעשרים דקות, ולצאת ידי חובה… כי החג הוא רב משמעות לגמרי, אנו רגילים במועדים כאלו להבין את מה שרוצים מאתנו, גם ב'עבודה', כי כל פרט ופרט מהלכות התורה הוא סעיף של התחברות לאהבה הגדולה להשם יתברך. מה העבודה של תשעה באב? העבודה של תשעה באב הוא עבודה של 'שובך לציון ברחמים', שאנו רוצים ביום הזה לפעול בעצמנו להיות יהודים שמחוברים אל ה', אין כמו הזכות להצטער בצער של השכינה, ולהיות מבני היכלא דמלכא, אבל בד בבד אנו מחסנים את העומק היהודי שלנו, אנו ממש ממש שייכים להיכל המלך, ומשתתפים בצערו. אבל העבודה של תשעה באב היא עבודה של גאולה, עלינו לבדוק ביום הזה כמה אנו מחוברים אל זה שרוצה לשכון בציון…

הפוסט בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט פירוש על מגילת איכה (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

דרשת תשעה באב תשפ"ג

ענין תשעה באב הוא כיסופים לבית המקדש חדש, הבכיה על חורבן בית המקדש אינה בכיה על בית שנחרב אלא על בית שלא נבנה בימינו. וזו בכיה קרובה מאד, ועיקר הבכיה בפנימיות הוא על שמחתן של ישראל שערבה, ואין שמחה בבתי גוואי, אבל בפנימיות לא השתנה כלום ולא נחרב כלום, אלא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הבכיה היא על גאוותן של ישראל.

מהי גאוותם של ישראל? הקשר המיוחד שלהם עם הבורא, הוא גאון ישראל במהלך כל זמן היותנו אומה. כשיהודי שוכח את הקשר הזה, או שכלל האומה אינה רואה בראיית העין והשכל את דבר היות ה' דבק בנו, הרי שאיבדנו את גאוותן של ישראל. המקום בו נבחר להיות הביטוי הגדול של זה – בית המקדש, נחרב. ועמו נחרבו כל התוצאות הטובות של הקשר הזה, הליכתנו בגלות בישרה את הפסקת הגילוי החיצוני לאהבה הגדולה שבין ישראל לאביהם שבשמים.

כל שמחתן של ישראל, שרוכזה בבכי במועד אחד על כל המועדים, כי כל המועדים בטלים כיום, כי אין הקרבן מושלם אלא בגדר של ונשלמה, אבל עיקר הכיסופין והגעגועים הוא על הדבר עצמו, על בהירות דעת אלוקים שיצאה מהמקום אשר בחר ה', וכאשר מתעוררים לידע מה שהפסדנו, את ההמון חוגג שהיה חוגג בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, אזי קרא עלי מועד, הקריאה היא על המועד שאבד, כי אין אנו רוצים זכרון למועדים ותשלומים למועדים, אלא אנו רוצים לראות את מלכנו, והבכיה היא על הריחוק מהראיה.

והנה עיקר הבכיה על החורבן בתשעה באב הוא על חורבן הבית דייקא, ולא על הסובב של הגלות, שעל זה אנו מוזהרים כל השנה בכמה דברים, ואנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, ואין נוהגים בזמרה של סתם, אלא של מצוה וכו', אבל בתשעה באב אנו מבכים את חורבן 'הבית', ועל זה אמר רבינו ז"ל, והנה מה שעבר עין כי כבר נשרף בית מקדשנו, ועיקר הבכיה והאבלות הוא על זה שלא נבנה בימינו, היינו שעצם זה שהיום אין בית המקדש – הוא הבכי על חורבן בית המקדש, ולא על חורבן בית שנחרב לפני אלפים שנה. וזה הבדל וחילוק גדול, כי המתאבלים בו אחור נסוגים, כי העבר עין, והאם אנו בוכים על געגועים של מה שהיה ולא יהיה עוד ח"ו? ואם בוכים על של עכשיו, הרי שהבכי הוא עם תקוה ולא עם עצבות ויאוש, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היתה כאלמנה", ולא כאלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור. נמצא, שאנו בוכים בתשעה באב על ההווה שלנו, כי איננו מסכימים עם ההווה, כמו אותה אשה, שכל רגע של ביאת בעלה זמניה הוא, ובכייתה הוא.

כך כנסת ישראל בגלותה החל הזה, מצד אחד היא חיה בגלותה בזכרון החורבן בתמידות, ומצד שני, אין הבכיה אלא על של עכשיו, כי בכל יום מזומן בוראנו לחדש מלוכתו, ובכל יום שדבר זה איננו קורה, הרי שאנו שואלים את עצמנו בבכי גדול ועצום, למה לא מגיע לנו, בדור האחרון, שרוצים לגאלינו, ולא זכינו עדיין לבוא לראות ולהראות במקום אשר בחר ה'.

כאשר היה הקשר של נשמות ישראל עם הבורא יתברך פנים בפנים, ועשרה נסים שנעשו בבית המקדש בקביעות, ולא לן אדם בירושלים ובידו עון, וכל ההתגלות הזו, הבהירות הזו, היא זו שחסרה לנו. וכיון שהיום הזה אנו יכולים לזכות לזה ולא זכינו, הרי שדייקא בתשעה באב, ביום החורבן, אנו מבכים את החורבן כאילו היה עתה, כי אם אנו מרגישים שהוא של עתה, הרי שהחורבן לא היה חורבן מעולם, כי בודאי עיקר כוונת האויבים לא היתה על העצים ועל האבנים אלא לעקור שם ישראל ושלא יזכר עוד, וכמו שדקר בפרוכת וניאץ… ואם ישראל יושבים ומחכים לבית המקדש של עכשיו, הרי שלא נחרב שום בית המקדש.

התקווה הגדולה שלנו בבניין בית קדשנו ותפארתנו, מקופלת דווקא בבכי הגדול, אם מסוגלים לבכות אחרי אלפים שנה על בית שנחרב ועתיד להבנות, זהו סימן מובהק שהוא אכן עתיד להבנות. כך דרכו של עמנו בכל הגלויות, אין אנו מונהגים על ידי פוליטיקה ועל ידי כוח ועוצם ידו של בשר ודם, אנו מונהגים על ידי ההנהגה העליונה. אנו שמחים כששם שמח, ואנו אבלים כששם יש אבלים. מבני המלך אנו, וכל מה שקורה בחדר הפנימי של המלכות – נוגע במישרים אלינו.

בטוחים אנו, ביום זה ממש, כי היום הזה נרשמנו כאלו שיהיו נגאלים, רשום על כל יהודי שצם בתשעה באב – זהו מבני הגאולה, מאנשי השכינה המשתתפים בצערה ומקווים בישועתה ובהרמת קרנה, במהרה בימינו, אמן.

הפוסט קָרָא עָלַי מוֹעֵד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קינה שנכתבה ביום תשעה באב תשע"ב

בְּכִיָּה בְּעִיר ה' אֲשֶׁר שְׁכִינָה מִשָּׁם גָּלְתָה

עִיר הַמִּקְדָּשׁ לְלֹא הֵיכַל וּדְבִיר כָּךְ לָקְתָה

הֲזֹאת יְרוּשָׁלַיִם יִשְׁאָלוּ בָּנֶיהָ וְאַיֵּה עֲבוֹדָתָהּ

הֲלוֹא הוּכְנָה לְכִסֵּא הַשֵּׁם וְעַתָּה הֻשְׁבְּתָה

*

בְּכוּ בְּכוּ שְׁלוֹמֵי אֱמוּנִים וְהָרִימוּ קוֹל בְּעָתָה

מִי בָּכֶם יְרֵא אֶת ה' וְכוֹאֵב כְּאָב חֶלְאָתָהּ

הַזּוֹכֵר בְּשִׂיחַ צַעֲרוֹ אֶת שֶׁפֶךְ דַּם גָּלוּתָהּ

הַרְבֵּה בֶכֶה מֵעֹמֶק לֵב הַמַּרְגִּישׁ בְּכִיָּתָה

*

אֻמָּה זוֹ שָׁתְתָה כְּבָר עַד תֹּם כּוֹס תַּרְעֵלָתָהּ

בּוּקָה וּמְבֻלָּקָה שׁוֹמַעַת כָּל הַיּוֹם חֶרְפָּתָהּ

עַד מָתַי יְחָרֶף צָר אֶת שְׁמֶךָ עַיִן לֹא רָאָתָה

הפוסט שיר – קינה "בכיה בעיר השם" הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

דרשת תשעה־באב תשפ"א

אהובי ורבותי, אחים יקרים, אנו יושבים בכל שנה ושנה, בליל תשעה באב על הארץ, חלוצי מנעלים ונפשות מתענות, ואנו מתאבלים על הגלות האיומה והארוכה מתוך ציפיה לגאולה האמיתית והשלמה, ובכל שנה אנו מקוים, ואומרים זה לזה בברכת תקוה, שזו השנה האחרונה, ועוד מזכירים המנהג הידוע להותיר את ה'קינות' בבית הכנסת, כי אין צריכין לו עוד מעתה, והשאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, וכי אנו באמת מצפים לגאולה? האם אנו רואים בתשעה באב שלנו אור או חושך? סיום הגלות או המשכה? רבים מהחברים מחכים שהיום של 'תשעה באב' יעבור מהר וזהו, וכבר נמצא את עצמנו לאחרי זה, אוכלים ושותים ושמחים, וכבר מחשבים סדר היום של בין הזמנים, או להבדיל מתעוררים לקראת ימי ההכנה לאלול, ותשעה באב? מקומו בהדחקה הכי כמוסה בלב האדם, שאינו חושב בכלל, שכל התנהגותו אינה כהתנהגות של אבל, כי האבל אינו חושב כלל על היום שלאחרי, הוא נתון עמוק בתוך תוככי אבלותו, ולא מתכנן מה יהיה כשישכח מהאבל.

ברור הדבר, שאין אנו מתיחסים לכך כמו חטא ממש, אלא אנו מקבלים את העובדה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, כי טבעי האדם מניעים אותו לעצב והיפוכו, ואך טבעי הוא, שאדם בזמננו לכאורה, מתקשה לבכות ממש על חורבן בית המקדש ועל ביטול העבודה, מצד עצמו, מבלי שיתבונן בזה טובא ממש, ויצייר בדעתו איך היו כהנים בעבודתם ולויים על דוכנם, והמון חוגג של בית ישראל הולך ברגל כדי לקבל פני שכינה, וביום ההוא, לא חמל אלא רמס את בת ציון, וכל זה הפך למאכולת אש, ועד היום הזה, לא כונן בית המקדש בירושלים. והאמת היא, שאם אדם יחוש וירגיש את כאב וצער שכינת עוזנו יתברך, לא יצטרך לשמוע דרשות מעוררות, ולא כלום, אלא מעצמו יתעורר לשוב בתשובה ולחבק עפר שכינת עוזנו. אבל צריך להצביע על משהו שאנו יכולים, בעומק אסון שגרתינו, לעשות למען סיום הגלות ותקוות הגאולה.

הבכי של תשעה באב הוא בכי מטהר, הוא בכי שמטלטל את האדם מהאדישות היהודית שלו אל קרבת אלקים, עד שהאדם התחתון הגשמי הזה, מתעניין ממש בביתו של בורא עולם, ומבכה את העדרו, כאילו היה מבני הבית הזה, ובכך שבוכה מכניס את עצמו להיות באמת בני הבית הזה, בני הקודש, בני בית המקדש, המצפים והמשתוקקים להכנס להיכל קדשו ולחוות את החויה המדהימה של שירות מלכו של עולם ב"ה.

האם אדם יכול לבכות על מה שלא היה לו? האם יש מישהו שמתגעגע אל מה שלא חווה מעולם? והלא כן היא בכייתנו בתשעה באב בזמן הזה, שלא היינו שם, ולא הכרנו מישהו שהיה שם אישית, והכל נבנה אצלנו על ידי ידיעת יעד של מה שצריך להיות, ולמה אנו רוצים שיהיה, וזה געגוע ממין אחר, געגוע שבא על ידי לימוד והתבוננות, וזה מה שאני רוצה לעשות כעת, בחברת אנשים כמוני, המשתוקקים אל ההשתוקקות.

דיה אמונה זו, שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי קום יקום בית המקדש בירושלים, ואנו מבקשים ומתפללים עליו בכל יום שלש פעמים בתפילתנו: "ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים", ואם כן, אנו יכולים לבקש באופן מקיף ביותר, שכיון שביקשו מאתנו את בית המקדש, וכעת אין לנו – עלינו לבכות הרבה שירחם ה' ויבנה לנו את בית המקדש. אך אפשר יותר מזה, ולכוון יותר אל האמת של תשעה באב, לחיות את הגאולה, ולהבין כמה היא נצרכת לנו.

כאשר אדם בוכה על חוויה שהוא מודע לה ומכיר אותה, הוא בוכה יותר מעומק הלב, ואם הוא בוכה – זה סימן שהוא מאמין שיש סיכוי שהיא תחזור, וככל שהסיכוי גדול יותר – הבכי יותר גדול, ואם הסיכוי הוא במאה אחוז, ומה שמעכב את זה – זה הוא בעצמו, הבכי הוא גדול ונורא עד אין שיעור.

בכי על געגוע ללא מוכר, יכול לבוא רק ממקום אמתי ביותר, לא ממקום של דמיון וציור, אף כי הם מכשירי קדושה בתחילתה, אדם שחפץ ביותר בקרבת אלקים, מעמיק ביותר להבין קרבה זו מה היא, וכי איך אפשר לצמצם הוד משגבו של יוצר בראשית בבית אחד אשר נבנה לשמו, אבל לא מצד ההגיון נבנה הבית, אלא מצד מאמרו של השוכן בו, ואם הוא ביקש בית, והיה בית זה לחורבן, הרי שעצם רצונו המתגלה בעולם נתקל בחסימה לפי זה, ואולי על זה הבכי?

אם אכן אנו בוכים בכי של געגוע לא מוכר, עלינו, בראש ובראשונה, לפנות אל הלימוד העמוק שדורש הגעגוע הזה, ואיך לומדים את הגעגוע, כשאין קצה חוט להבינו, המקום הראשון שעלינו להיות בו, היא דבקות הבורא, לשמוח את שמחתו ולהצטער בצערו, ותוך כדי שאדם זוכה לזכור את צערו של קודשא־בריך־הוא, הוא צריך לשמח את נפשו בפנימיות, שאיך שלא יהיה, הוא מבני הבית של המלך, ועצם צערו הוא נוגע לנפשו, ועל זה לבד צריך להחיות את עצמו, ומהחיות הזו יש את הגעגוע הלא מושג.

כאשר הגעגוע מושג ומובן, אפשר אולי לפעמים להמירו בדומה לו, או במה שיזכיר את המושא עצמו, אבל כאשר הגעגוע אינו ידוע כלל, ואין זכר למו, אין יודע אותו, כי אם בציור ודמיון, ואין לנו אלא את התשוקה הפנימית להכללות ברצונו של השם יתברך בדיוק ללא טעות ותעות, הרי שהגעגוע עצמו כמו המושא שלו הוא אין סוף ואין תכלית, ואי אפשר להגדירו, להגבילו ולתחמו וכל שכן שלא להמירו בכיוצא בו, כי אין כיוצא בו, ועצם הידיעה שאין כיוצא בו, ואין אנו רוצים כי אם אותו עצמו, ידיעה זו עצמה מעמיקה את הבכי ואת הגעגוע, כי גדול כים שברנו מי ירפא לנו.

הבכי שלנו על החורבן הוא הבכי שלנו על געגוע הגאולה, כשאנו רוצים להמשיך את עצמנו אל האמת של הקב"ה ואיננו יכולים, כי אין השכינה שורה בגלוי, ובית המקדש חרב, ועמנו הקדוש בגלות החל הזה, וזו נקודת האבלות של תשעה באב וימי בין המצרים, וקינות בחצות כל לילה, העצב על הריחוק מאור פני מלך חיים.

כשאנו מזהים היטב את שורש החורבן והגלות, שהוא על שנאת חנם, שהיא בעצם כפירה ביוצר האדם, יתברך שמו, שאנו שונאים בחנם מעשה ידיו יתברך, ודייקא את הצנור שבו הוא מתגלה בעולמו, כי אנשים הם אורות לגילוי המלכות, ובפרט נשמות ישראל שהן אורות בהירים מאד של ההתגלות הזו, והשנאה אותן, לשם שנאה, היא הפרימה מהקשר עם הבורא יתברך, וככל שאדם יותר שונא לנשמות ישראל – הוא יותר מרוחק מהשם יתברך, וכשאדם מודע לשורש החורבן והגלות, הוא כבר מאיר על עצמו אור הגאולה, כי השורש הזה הוא מזוייף, והוא מתבטל מיד כשרואים את השקר שלו, וכי יש נברא יכול להתרחק מבוראו ומנשימו בכל עת?

הריחוק מהשם יתברך הוא שורש הרע של העולם, לא רק הרע שפקד את עמנו בכל הגלויות, אנו רק המראה של העולם כמו שהוא, כשאנו סובלים רדיפות, אזי הכוונה היא שכח הס"מ גובר בעולם, ויש חולשה בכל ענין שבעולם, כי אנחנו עקרו של עולם, שורש הבריאה, ואם אנו מתרחקים מהשם יתברך, הרי שכל עיקר מטרת העולם הוא לריק חס ושלום, ולכן כל גאולה שפוקדת אותנו היא גאולה לעולם, כי גאולה היא התקרבות להשם יתברך והגלות היא ההתרחקות ממנו יתברך.

וכיון שאנו מבינים שהבכיה על חורבן בית המקדש בתשעה באב הוא בכי על ההתרחקות שלנו האישית והציבורית מאור פני מלך חיים, הרי שכל דמעה ודמעה היא תיכף התקרבות ממש אל השם יתברך, ואין היא צריכה יותר מעצם מציאותה, כי הדומע דמעה על החורבן, הוא דומע ומתקרב, דומע ומתקרב, וסופו של זה להיות מקורב להיכל המלכות בבוא היום, דוגמא למה שאמרו חז"ל, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

והנה לא הובטח ש'יזכה' לעתיד, אלא זוכה ממש, בהווה, כי עצם המציאות של אדם ליד המלך, הגם שאין מקלסים לו בשעת הזעם – היא התקרבות של גאולה, ועל כן בתוככי הגולה יש אלופו של עולם המהפך הכל לגאולה, ולא היו יכולין ישראל להשאר קיימים באמונת הגאולה עד היום הזה, אם לא זו היתה נוכחת אתם בכל מקום ומקום, ובכל תלאה וגלות אשר מצאתם בדרך העמים, ראו תיכף אור גאולה, כי הבכי של הגלות יוצר אור של גאולה.

ולא הבכי המושג אלא הבכי שאינו מושג, כי הדבקות שלנו בחי החיים, היא דבקות שלא באה על ידי הגיון אלא מצד המציאות שלנו, שאנו דבקים 'בעצם' בו יתברך, ומצד מה שכתוב בתורה ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים הנכם היום, שהוא קול האומר שחיינו הם חיי דבקות, והרגשתנו בחיים כאלו, היא סוד החיים שלנו, וסוד קרבת אלקים שבנו, והכלל, שהדבק במקצת הדבר מרגיש כל הדבר, והדבק בו יתברך, חש ומרגיש את אשר מתחולל בבתי גוואי, כביכול, ולבו הזך מרגיש את אשר מורגש בחללה של רשות, יתברך שמו, וממילא, ככל שנותן ביטוי להרגשה היהודית העדינה הזו, זוכה ונדבק באמת בהשלם ומושלם שחיותו היא היחידית המחיה את הכל.

וצריך לדעת, שלא היו מצווים אותנו לבכות על מה שלא היה לנו מעולם, ולא הרגשנו, ולא ידענו אנו ואבותינו, כמו שאכן חושבים כל בני העולם, שכל ענין אבלות תשעה באב היא לציין את הרעה אשר מצאה את אבותינו, אבל אם היה הדבר כך – לא היו חרדים עלינו את החרדה הגדולה הזאת, ונעשו ממנה הלכות פסוקות לדורות, עד אשר כל העובר על דבריהם עבריין אקרי, ולמה כל זאת, רק לציון איזה אירוע היסטורי, כואב ככל שיהיה.

ולו חכמו ישכילו, כי עת רצון גבוהה היא זו בשמים, תשעה באב הוא מועד קדוש מאד, אשר בו מתאחדים הלבבות, הלב העליון כביכול, עם הלב התחתון שבכל נשמות ישראל, הרי שבכייתנו ואבלנו הוא דבר אמיתי, אנו בוכים כן על מה שאנו כן יודעים וזוכרים, אלא שאבקה של רומי חייבתא מערפלת את ראיית נשמתנו, נשמה של יהודי בודאי מרגשת את האור האלוקי, ובודאי יודעת על הבכי ההוא, ויקרא ה' לבכי, וצעק לבה אל ה' שוכן רומה, ומשתתפת בהדי שכינתא קדישא המגוללת בעפרה.

ועל זאת כל רצונינו וחפצינו ותשוקתינו בבית מקדש בירושלים, כי שם צוה ה' את הברכה, וגזר אומר, אשר משם תהיה התגלות האלוקות, ומשם יאיר האור לכל העולם כולו, וכשזה חרב – חרב אורו של עולם, ונכבה לגמרי, ודין גרמא לכל הדעות המשונות שקבלו צדק והבנה בעולמנו, כי נחשך אור ה', ובגלות הארוכה הזו, עיקר רעתה ששוכחים את השם יתברך על ידי אנשים מבפנים הוגי דעות והשקפות בלתי מתוקנות הבאות מכח מניעיהם האישיים, רחמנא ליצלן, אשר על זאת, שולח ה' בכל דור ודור צדיקים אמיתיים המלהיבים לבבם של ישראל לאביהם שבשמים, והיא סוד הגאולה הבאה קמעה קמעה, כי כל התקרבות של ישראל לאביהם שבשמים היא התקרבות של גאולה, וצריך להבין, למה עשה ה' ככה, למה גאולתן של ישראל היא קמעה קמעה.

והנה עלינו להתבונן בכל ענין בריאת העולם, שנברא כאילו מתוקן ושאינו מתוקן, כי מצד אחד רואים פלאי הבריאה, פלאי פלאים, עד אין חקר ואין מספר, ולא יספיקו חיי האדם לכלכל את חללה של רשות, ומצד שני, עינינו הרואות את מעשה ה' כי נורא הוא, שעל הבריאה הזו עצמה, עוברים כל מיני תהפוכות לאין מספר, אשר דייקא על ידן היא מתבררת ומיתקנת בכל פעם, ואין מספר לחידושים העצומים שבכל דור, עד שאין יכולין להבין איך יכלו בדורות הקודמים להתקיים, וכל זה בגשמיות ממש, וכל שכן ברוחניות, התפשטות הדעת והתורה הקדושה, אשר גם אם ישב אדם בחבל ארץ צחיחה מרוחניות, יכול בכל האופנים דהיום להגות בכל חלקי התורה כולה ולהשתלם וכו', ועל כל זאת באה השאלה הגדולה, למה דרך התפתחות, למה טפין טפין, מה קורה בעולם?

ויסוד הדבר הוא, כי לית נהורא אלא ההיא דנפיק מגו חשוכא, יסד המלך בעולמו, שכל דבר טוב בא מנגדיות, לפעמים הנגדיות היא הזמן שצריך לעבור כדי לעלות על מסלת התיקון ולפעמים הם קשיי החיים והתלאות, אלו אשר ילדו את כל התורה שבעל פה לכל חלקיה ומקצועותיה, אשר באו לעולם דייקא בעת הגזירות ובעת אשר חשך העולם מתארו, או אז הבליח נר ה', להאיר עלינו בתורתו, וכמשאחז"ל – חושך זו תלמודה של בבל, וכן על זה הדרך, וכיון שכן, האור הוא דייקא בתוך החושך.

ועיקר הדבר, שיודעין בעת החושך דייקא, שיש אור גדול ומשתדלים לגלותו, על דרך הידיעה והיגיעה בתורה ובמצוות, והתקרבות להשם יתברך דייקא מתוך החושך, וזה כל סוד הגלות הארוכה הזו, לגלות את האור הגדול מתוך החושך, ודייקא מתוך ידיעתנו הפנימית אודות האור הגדול הזה, אנו מסכימים בכל לבנו להתענות ולהגלות בגלות הזו, כי האור הגדול המובטח לנו מאיר עלינו "גם עתה" בתוך עינויינו וקינתנו, ועצבונינו, ואנו רואים ממש בחוש איך נבנה בית המקדש, אשר לא נחרב כי אם בחיצוניות, ועודנו עומד לפני ה', כי מי יכול לשרוף את בית ה'?

וההבנה בזה למעשה היא, שמצד אחד אנו צריכין להיות מוכנים לגאולה בכל רגע ממש, שלא תהיה לנו שום מניעה לרוץ אל הר הבית ולהתחיל לעבוד את השם יתברך לפי אור הגאולה דלעתיד, שלזה צריך ללמוד הרבה עניני המקדש, שלא יהיה בבחינת הלכתא למשיחא, אלא הלכתא המביאה למשיחא, ההשתוקקות שלנו לגאולה, ההבנה שזה משהו של עתה ממש ולא של עבר וכו', זה עבודת תשעה באב, והשם ירפא אותנו מן הגלות הארוכה הזו ויחזירנו בתשובה שלמה לפניו יתברך.

הפוסט תִּקְוַת אֱמוּנָתֵנוּ לַגְּאֻלָּה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.