א) חודש הסליחות והרחמים, ימי אלול הקדושים, פוגשים אותנו ברגשות מנוגדים. כשמחד גיסא אנו מנסים להתעורר בתשובה, סוף כל סוף ימי הדין ממשמשים ובאים. "צריך לעשות איזה שינוי" מתגנבת המחשבה ללב, לבל נהיה 'כטובל ושרץ בידו'.

מאידך גיסא, מכה בנו ההכרה, שבשנה שעברה גם היה חודש אלול, וגם לפני שנתיים, ובשנה הבאה גם יהיה אלול, ומחשבת חרדה נופלת בלב – הלוא בפנימיות נפשנו איננו משתנים כלל, אנו אכן 'עושים תשובה', ואף מתחרט באמת על עונותיו, מקבל קבלות טובות לרוב, הימים מרגשים ונוראים, אך לא מעבר לכך.

האם ניתן לומר, כי חודש אלול, גם אם יהיה ביראה גדולה כראוי – מכונן משהו בחיים? האם לאחר זמן נזכרים אנו בזמנים קדושים אלו? והלא מיד לאחר ימי הדין – עולם כמנהגו נוהג!

הלב נחמץ ביותר, לנוכח העובדה, כי המחשבות האלו מלוות אותנו גם 'לפני' בוא יום ה', וממילא, הכול נראה כדבר לא אמיתי, חס ושלום. גם בהתעטפנו בקיטל וטלית ביום הקדוש, איננו שלמים עם השינוי, שממילא לא יבוא, לכאורה.

יתירה מזאת, עיקר עבודתנו בימי התשובה, הוא להתקרב אל מלך דיין ומוכיח, האם יכולים אנו לערוך עבודת חודש אלול באופן של מלומדה, הלוא "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", כתיב. ואיה איפה האמת בעבודה?

ב) לימדונו רבותינו, כי מציאותו של חודש זה בחיי היהודי, אינה רק למען הכן אותו אל הימים הנוראים, כמו שהימים הנוראים עצמם, הם ימים עצמיים ואינם הכנה למשהו אחר, גם אם חלק מאור קדושתם הוא חלק ממעגל שנה מתחדשת, אך האור הגדול הפועל בנפש הוא עצמי לגמרי, כך גם חודש אלול, הוא סוגיה מסוגיות הנפש, בפני עצמה. וכאשר לומדים אותה בעיון וביגיעה, בגיוס כוחות המחשבה והנפש זוכים לקנותה בקנין שלם.

מהו בסיס הסוגיה של אלול? מהי הדרך לקנותה לנצח, שנוכל בימים של חשון או אף של אייר, לומר, שעדיין קדושתו של אלול מחלחלת בבתי גוואי שבנפש הקדושה?

והחשוב ביותר: היאך תהיה עמידתנו, דלים וריקים בימי הזוהר הללו, כשאיננו בטוחים לגמרי, שאנו משתנים לגמרי, לפחות בפינות האפלות, שאותן אנו מבקשים להאיר באמצעותם של ספר הסליחות והמחזור.

ג) סוגיית חודש אלול היא מושג השינוי! ויצירת הרקע לשינוי הזה, הוא האמונה בהנחת היסוד דלעיל, כי אלול אינו חודש שחולף, אלא שאלול הוא נדבך עקרוני בארמון היהדות שלנו, כבר אמרו: יהודי ללא אלול, הוא… יהודי ללא אלול, וזה משהו מאד לא מרנין.

כאשר יהודי מודע לפעולה שפועל אלול בנפשו, הוא נשאב אל קדושתו כשאינו מותיר אף כוח מכוחות הנפש שאינם מגוייסים למטרה זו אלול בא, אבל אלול יישאר לנצח! חקוק בנבכי תכונות הנפש. כך, שאלול של שנה זו חובר לזה של שנה קודמת ושל הבאה אחריה וכו', כל אלו יוצרים 'מציאות של אלול' בנפשו.

כדי להבין את יסוד 'מציאות אלול' בטיפול העצמי בריחוקנו מאור פני מלך חיים, עלינו להבחין בתהליך נפשי שעובר כל אחד מאתנו, בהתנהלות בדרכי חייו, לזה קוראים חכמי הנפש: "התנגדות לשינוי"!

בתוככי הנפש פנימה, נמצאת תכונה עיקשת המתנגדת לערוך מהפך של שינוי, בכל תחום ועניין, וזאת מסיבה מוצדקת מאד.

כי הלוא כל שינוי שבעולם, בכל רקע וזירת חיים, תובע מהמשתנה – ויתור על נוחות מסויימת או ריוח שאותו האיש (הנדרש לשינוי) מפחד להפסיד. לדוגמה, בעל מחלוקת, המבין, כי אין לה כל טעם, לא יסכים לחדול ממריבת החינם, ביודעו, כי מעתה יצטרך להתנהל בדרך שונה מזאת שהורגל לה עד כה. הויתור הוא כה קשה לפעמים, עד כי האיש, גם כשהוא סובל מאד, יחדל מטיפול עצמי מובחן רק שלא לאבד את קרני מזבח רצונותיו הקודמים.

ד) אם תרצו, בכך נבחן רצונו של האיש המבקש להשתנות, כל אחד רוצה להצליח בחיים, בכל תחום שהוא מתעניין בו, אך לא כל אחד מוכן להיחשף לתביעות המורות לו לוותר. ואם בכל תחום בחיי האדם, הדברים מתנהלים כך על אחת כמה וכמה ביסוד רעיון התשובה – אֵם כל השינויים.

ברם, לזכות בשינוי בתחום הרוחני, (לחדול ממעשים המנוגדים לרצון השם) בבחינה המסוימת קל יותר משינוי בתחומים אחרים, כי שם לפחות אין את התירוצים העצמיים, בוראנו גילה רצון מפורש מה עלינו לעשות, וממה עלינו לחדול מעשות. כך שהמגננות המובילות את סרבן השינוי סחור סחור, נחסכות מהאדם הרוצה בתשובה.

אך ככל הנוגע 'לדרכי' השינוי, עדיין האדם מוצא את עצמו מתלבט בין רוצה ללא רוצה, גם בקרבת ה', לחרדתנו, הננו נמצאים בעמדה מבישה של 'לא רוצים'. וכשאנו אומרים לא רוצים זהו כפשוטו, וככל שאדם יפנים את מצבו זה לתוככי תודעתו, יבין יותר מאיזו נקודת מוצא, נפתח מסעו לדרך התשובה.

ה) סוגיית חודש אלול, היא ביטול ההתנגדות לשינוי ופיתוח הרצון הפנימי, הקיים, להתקרב אל השם יתברך! נשמת ישראל, סוד המלכות, יודעת באור קדושתה הפנימית את הכיוון שאליו היא אמורה להגיע, אך ללא מאמץ אין סוגיית הרצון הפנימי מתיישבת עדיין על הלב, גם כשאומרים שאלול ראשי תיבות: "אני לדודי ודודי לי", אין ברור עדיין אם "אני לדודי" ולגמרי, כי אין כאן הנחות, או שכן או שחלילה וכו'.

עלינו לדעת, כי בסוגיה זו ממש עסקינן, ואם ברצות ה' בנו, נזכה ליישב את עולם הרצון שלנו עם הרצון האלוקי הזה, 'אני לדודי ועלי תשוקתו', הרי שגם בחלוף ימי אלול הקדושים, וגם ימי תשרי שבעקבותיהם אור הרצון שנקבע בנפש, יישאר שם לתמיד. אלף בית של תהליך שינוי כבר התבצע.

אם זכה יהודי לצעד כלשהו של שינוי, אפילו כזה שקט ובלתי מורגש, הרי שכבר לא ניתן לומר על 'אלול' שלו שהוא משהו שחוזר על עצמו, כי אם זה אלול אמיתי, הרי שהתחולל כאן משהו ענק מאד החלו צעדי הנשמה במנהרת האור הגדול.

בכל שנה ושנה בהתקרב הימים הקדושים, אנו אמורים לפעול בנפש שינוי נוסף, כל שנה ושינויה!

נקודה זו, היא ההסבר לכל מערכת הפעילויות שאנו עושים בימי אלול הקדושים, אז אנו עמלים לנטוע את אוהל הקדושה מחדש, ככל שההשקעה בתקיעת היתדות תהיה רצינית יותר, כך יהיו חדשי השנה הבאים ניזונים מקדושת אלול.

ה) האדם כולו מונע על ידי רצונות, כל חשק החיים נובע מרצון פנימי, להיות ולחיות ולהתפתח וכו', ליהודי כשר נוסף עוד רצון להתחבר אל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אך רצון זה עטוף ברצונות אחרים, שונים, מנוגדים וסותרים לרצון הקדושה, שאף הוא טבוע בנפש האיש הישראלי… הרעיון של אני 'לדודי ודודי לי' מקביל לתהליך של ביטול הרצונות למול רצון אחד ויחיד, שככל שהוא לבד, נקי וזך הוא איכותי יותר, ועמיד לאורך זמן.

זכינו לדין, שאם נרצה לבאר את מהות אלול במילה ממצה, יהיה זה 'בירור הרצון'! כלומר, הידיעה כי לא ייתכן לנגן על שני כינורות בעת ובעונה אחת, תניע את עובד הוי"ה לברור את הרצון להיות קרוב מאד נוכח פני ה', ולהביא את השראת שכינתו הקדושה לתוככי חייו הפרטיים זהו אלול.

ו) בספר הקדוש 'תולדות יעקב יוסף' מביא משל, אודות איש שסבל מחרדות, וכל הטיפולים לא הועילו, עד שבא חכם אחד והודיע לו, כי למחלתו אין שום סיכוי להירפא מיד חרד האיש חרדה גדולה עד מאד, ונרפא ממחלתו… כי חרדה זו גרמה לחברותיה, הלא רציונאליות להיזנח.

יראת אלול המקדימה את יראתו של יום הכסה, מדחיקה את שלל הדאגות הזוטריות שמקורן בחומריות הקיומית של האדם. מי שחרד מאימת הדין, חדל מלהתעסק באימות פעוטות וחסרות חשיבות. החיים… הם מעל הכל. וחיים בלי דבקות בחי החיים אינם חיים.

נקודת הבנה זו, שבאלול אנו יוצרים קשר יחידני עם חי החיים, היא הנדבך הנוסף שבונה איש-האלול כצידה לדרך לכל השנה. אם התפישה של פחד מאימת הדין מקבלת את פירושה הבהיר: 'פחד מאיבוד הקשר האהוב עם השם יתברך' קנינו קנין של ממש בימי אלול. כבר לא נוכל לומר, שהימים שלאחרי אלול יהיו כימים שלפני אלול לחלוטין לא. התבצע בירור יסודי במהות הנפש הרצון! והקדשנוהו לבוראנו.

ז) וכיון שבסוגיה לימודית מדובר, אין מספיק לדעת את הדברים, ולא די בכוננות מחשבתית, אם כי, זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אך העיקר, כמו סוגיה תלמודית, המצריכה עמל ויגיעה, חזרה ושינון וחוזר חלילה… עד שהדבר נקבע בנפש.

העמל הנדרש מאנשי-אלול, הוא להכניס למערכת הקשרים שלהם עם השם יתברך, את נקודת האני לדודי, לעמול על נקודת המפנה בחיים, לדעת שפסיעה ראשונה של שינוי הוא ויתור על חלקי חיים אחרים למען החיים האמיתיים.

זה לא פשוט, כי המחשבה אמורה להיות משועבדת רגע-רגע בתהליך נפשי עמוק מאד, לדעת, שמהיום והלאה ולכל החיים, אני מתקדם צעד כלשהו, כל יום באלול הוא יום מכריע ומכונן.

בתפלות המתרפקות לאבינו הרחמן, אנו אמורים להשקיע בפיתוח הקשר ובירור הרצון, לומר לבוראנו, תוך כדי שימת נפשנו בכפנו: "אנא, למענך אלקים חיים, חקוק נא חקיקה של אמת בנפשנו הקדושה, עשה שנהיה קבועים במקום הקדושה"; כמובא בתיקוני הזוהר שהשכינה הקדושה באה רק למקום של קביעות. למקום של אלול.

העמל הנדרש מאנשי-אלול, הוא להכניס למערכת הקשרים שלהם עם השם יתברך, את נקודת האני לדודי, לעמול על נקודת המפנה בחיים, לדעת שפסיעה ראשונה של שינוי הוא ויתור על חלקי חיים אחרים למען החיים האמיתיים.

זה לא פשוט, כי המחשבה אמורה להיות משועבדת רגע-רגע בתהליך נפשי עמוק מאד, לדעת, שמהיום והלאה ולכל החיים, אני מתקדם צעד כלשהו, כל יום באלול הוא יום מכריע ומכונן.

בתפלות המתרפקות לאבינו הרחמן, אנו אמורים להשקיע בפיתוח הקשר ובירור הרצון, לומר לבוראנו, תוך כדי שימת נפשנו בכפנו: "אנא, למענך אלקים חיים, חקוק נא חקיקה של אמת בנפשנו הקדושה, עשה שנהיה קבועים במקום הקדושה"; כמובא בתיקוני הזוהר שהשכינה הקדושה באה רק למקום של קביעות.

למקום של אלול.

הפוסט "אני לדודי" – האומנם?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' תשרי, ראש השנה תשפ"ב

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. לָדַעַת תְּרוּעָה, זֶה לָדַעַת לָמָּה מְרִיעִים וּלְמִי מְרִיעִים, הַהַכָּרָה שֶׁאָנוּ נִדְרָשִׁים לָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הִיא הַכָּרַת הַמֶּלֶךְ, לְהָרִיעַ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה', זוֹ הִיא דַּעַת, שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִים בִּימֵי הַכֶּסֶה הַקְּדוֹשִׁים. יֵשׁ דַּעַת שֶׁבָּאָה בְּדִבּוּר, וְיֵשׁ דַּעַת שֶׁבָּאָה בְּצַעֲקַת הַלֵּב הַפְּנִימִית, בִּבְחִינַת "צָעַק לִבָּם אֶל ה'", כְּכָל שֶׁהָאָדָם מִתְבּוֹנֵן בִּמְצִיאוּת הַבּוֹרֵא שֶׁבְּרָאוֹ, מְאַבֵּד אֶת הַמִּלִּים לוֹמַר דְּבָרִים מְסֻדָּרִים, וַאֲנָחָה שֶׁל תְּשׁוּקָה וְגַעֲגוּעִים מִתְפָּרֶצֶת בְּתוֹכוֹ, וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁלּוֹ הֵן תְּפִלּוֹת הַלֵּב, הוּא זוֹעֵק וּמִתְחַנֵּן לְהִתְחַדְּשׁוּת וּלְלֵידָה חֲדָשָׁה שֶׁל נִשְׁמָתוֹ. אֵלּוּ הֵן הַתְּקִיעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר הֵן מְבַטְּאוֹת אֶת פְּנִימִיּוּת הִשְׁתּוֹקְקוּת הַלֵּב שֶׁל אָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. 'אַשְׁרֵי' הוּא לָשׁוֹן אֹשֶׁר וְחֹזֶק, 'הָעָם' הוּא מִלְּשׁוֹן גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, אֵלּוּ אֲנַחְנוּ הַנִּקְרָאִים עַם, הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְרַחֲקוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה מֵעַצְמָם, מִבּוֹרְאָם וּמִכָּל מַה שֶּׁטּוֹב בִּשְׁבִילָם, גַּחֶלֶת הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם עוֹמֶמֶת וּמְבַקֶּשֶׁת חִיּוּת חֲדָשָׁה, הָעֵצָה לָזֶה, הִיא לְגַיֵּס כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים לִצְעֹק וְלִזְעֹק אֶל ה' בְּאַהֲבָה מְחֻדֶּשֶׁת. אַשְׁרֵי הָעָם, כַּאֲשֶׁר הַתּוֹדָעָה מְחַלְחֶלֶת בְּקִרְבּוֹ, וְזוֹעֶקֶת לוֹ לְהָרִיעַ לִפְנֵי מַלְכּוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

הַפָּסוּק מְשַׁבֵּחַ אֶת הָעָם עַל יְדִיעָתוֹ אֶת הַתְּרוּעָה, וַהֲלוֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל לִקְרֹא אֶת הַצַּו הָאֱלֹקִי – יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם, מַהִי הַדַּעַת הַזּוֹ? זוֹ הִיא דַּעַת פְּנִימִית. חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים: אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, אִמְרוּ לְפָנַי זִכְרוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה? בְּשׁוֹפָר. נִמְצָא, שֶׁעִנְיָן הַשּׁוֹפָר הוּא גַּם מַלְכֻיּוֹת וְגַם זִכְרוֹנוֹת, כִּי כָּל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַשּׁוֹפָר, וְנִמְצָא, שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדַעַת כָּזוֹ, שֶׁיּוֹדְעִים מִמַּלְכוּת ה' בֶּאֱמֶת וּבִפְנִימִיּוּת, וַאֲמִירַת הַזִּכְרוֹנוֹת הִיא לַחְקוֹק בְּדַעְתּוֹ כִּי אַתָּה ה' זוֹכֵר כָּל מַעֲשֶׂה כֻלָּם, וְאֵין הָאָדָם נִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּלָל, אֶלָּא יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן צֶדֶק עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁלּוֹ, וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ הָרְאוּיָה לוֹ בַּחַיִּים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָהּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

יְדִיעַת הַתְּרוּעָה הִיא יְדִיעַת ה', תְּרוּעָה הוּא מִלְּשׁוֹן רֵעוּת, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה, יוֹדְעִים לְהַחְזִיר לְעַצְמָם אֶת הָאַהֲבָה וְהַיְדִידוּת נֶפֶשׁ שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תְּשׁוּקַת הַתְּשׁוּקוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַיְּהוּדִית, שֶׁרוֹצָה בֶּאֱמֶת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶה נִרְאֶה שֶׁלִּפְעָמִים זֶה כְּבָר אָבוּד, וְאֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה, לְהָשִׁיב אֶת הַמַּצָּב כְּקַדְמוּתוֹ כְּמוֹ קֹדֶם הַחֵטְא.

לְזֹאת בָּאָה הַיְּדִיעָה שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַקּוֹל שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ, וּמְכַוְּנִים הֵיטֵב לְהַאֲזִין לְקוֹל צַעֲקָתָהּ ובכייתה, אֲשֶׁר הִיא מְיַבֶּבֶת עַל מַצָּבָהּ, וְאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, כִּי זוֹ הַתְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה – מַה זוֹ יְדִיעָה זוֹ? וּבָא הַפָּסוּק וְאוֹמֵר, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן, לָלֶכֶת עִם אוֹר פְּנֵי ה', הַכַּוָּנָה לָלֶכֶת עִם הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָאֱלֹקוּת הַמִּתְגַּלָּה בַּבְּרִיאָה, שֶׁלֹּא רוֹאִים מִקּוּפִיָא כְּלוּם, רַק לַמִּתְבּוֹנֵן, רַק לְיוֹדְעֵי תְּרוּעָה.

וּלְמַעֲשֶׂה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי אוֹר פְּנֵי ה', הוּא אוֹר הַמִּתְגַּלֶּה לְמִי שֶׁמְּטַהֵר אֶת עַצְמוֹ, לְמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת גּוּפוֹ, שֶׁהוּא כְּלֵי נִשְׁמָתוֹ, וְאָז אוֹר ה' מֵאִיר בְּתוֹכוֹ, וְיֵשׁ לוֹ חֵשֶׁק לְהַקְשִׁיב לַמְּסָרִים הָאֱלֹקִיִּים שֶׁנִּשְׁמָתוֹ שׁוֹמַעַת וּמַרְגִּישָׁה, יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת אֲבָל אֵין לוֹ חִבּוּר לִפְנִימִיּוּת הַדְּבָרִים, זֶה לֹא יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ אֶת אוֹר ה' הַמֵּאִיר בְּתוֹכוֹ בְּגָלוּי, אֶלָּא מִי שֶׁזּוֹכֵר לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכֵן לִזְכֹּר אֶת עָלְמָא דְּאָתֵי, וְלִזְכֹּר אֶת הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַתְּמִידִית, וְלִזְכֹּר אֶת אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יָכוֹל לָקַחַת מֵהַיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, יוֹם תְּרוּעָה, אֶת הַיְּכֹלֶת הַזּוֹ, לְהִתְרַגֵּל לִרְאוֹת אֶת אוֹר ה' בַּחַיִּים.

הפוסט 001 אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' תשרי, יום שני דראש השנה תשפ"ב.

אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מַלְכֵּנוּ, צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֻגְדָּר בְּשׁוּם הַגְדָּרָה, וְאִי אֶפְשָׁר גַּם לְכַנּוֹתוֹ מֶלֶךְ, כִּי לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם, וְהוּא עַצְמוֹ רוֹצֶה מֵחֲמַת שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ, לִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וְשֶׁאָנוּ נְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ. דָּבָר זֶה כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ הוּא דָּבָר נִשְׂגָּב שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, כְּאִלּוּ אָנוּ מַמְלִיכִים אוֹתוֹ וְנֶחְשַׁב הַדָּבָר שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים לוֹ כֶּתֶר מְלוּכָה.

עֶצֶם הַדָּבָר הַזֶּה שׁוֹפֵךְ אוֹר עַל מַה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנֹּאמַר מַלְכֻיּוֹת, אָדָם מִן הַשּׁוּרָה לֹא יָכוֹל לְהָבִין אֵיךְ עַל יְדֵי אֲמִירַת שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁל מַלְכֻיּוֹת כָּפוּל שְׁלוֹשָׁה – זוֹכִים לְהַמְלִיךְ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ, אֲבָל בֶּאֱמֶת, זוֹ גּוּפָא הִיא הַתְּבִיעָה מֵאִתָּנוּ, אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, וְאֵיךְ? אֵיךְ נֹאמַר מַלְכֻיּוֹת? כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, שֶׁהָאֲמִירָה תִּהְיֶה כָּל כָּךְ מַשְׁמָעוּתִית וּפְנִימִית שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחָהּ לְהַשְׁפִּיעַ גַּם עַל הָאֵבָרִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁהֵם רְדוּמִים בֵּינְתַיִם, שֶׁאֵין בָּהֶם אֶת הַתְּפִישָׂה שֶׁל הַמְלָכַת מֶלֶךְ ה'.

הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה בְּנֵי מַלְכוּתוֹ, מִתְעַצֵּם עוֹד יוֹתֵר, בְּכָךְ שֶׁאָנוּ מְבִינִים שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר קַל כָּזֶה, אָנוּ נִכְנָסִים לְהֵיכַל הַמַּלְכוּת, וּבְוַדַּאי זוֹ הִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה וְכֵן אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, שֶׁבּוֹ בִּזְמַן שֶׁאָנוּ מַכְרִיזִים בְּקוֹל גָּדוֹל שֶׁה' מֶלֶךְ, אָנוּ זוֹכְרִים וְיוֹדְעִים שֶׁבְּמַהֲלַךְ כָּל הַשָּׁנָה אָנוּ שׁוֹכְחִים לְגַמְרֵי מֵעִנְיַן מַלְכוּתוֹ, וְשֶׁזֶּה עַצְמוֹ סְתִירָה לִדְבָרֵינוּ עַתָּה.

אַךְ הָעִנְיָן הָאֲמִתִּי הוּא, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂינוּ שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַעֲשִׂים אֲמִתִּיִּים שֶׁאָנוּ מְחֻבָּרִים עֲלֵיהֶם, הֲלוֹא בְּוַדַּאי זֶה הָיָה מֵחֹסֶר דַּעַת, וְלֹא יָדַעְנוּ עִנְיַן מַלְכוּת מַה הוּא, וְאֵיךְ זוֹכִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. וְהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ מִתְגַּלָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּשֶׁאָנוּ שָׂמִים לֵב לְכָךְ, שֶׁאֵין מַעֲשֵׂינוּ שֶׁל הַיּוֹם־יוֹם מַעֲשִׂים פְּשׁוּטִים, אֶלָּא אָנוּ נְצִיגֵי הַמַּלְכוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעוֹלָמוֹ, וְנִמְצָא שֶׁאִם אָנוּ זוֹכִים לוֹמַר פְּסוּקֵי מַלְכוּת בְּכַוָּנָה שֶׁל "תַּמְלִיכוּנִי", אָנוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת שֶׁאֲמִירָה זוֹ תִּפְעַל פְּעֻלָּה אֲמִתִּית וְנִצְחִית בִּלְבָבֵנוּ.

רַבִּים הָיוּ רָאשֵׁי הַשָּׁנָה שֶׁאִמֵּנוּ "מַלְכֻיּוֹת" וְלֹא זָכִינוּ לְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְלִחְיוֹת חַיֵּי מַלְכוּת, כְּמִי שֶׁצְּנִיף תִּפְאֶרֶת מַלְכוּתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם קְשׁוּרָה בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁהוּא נִזְהָר בְּכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁלּוֹ.

הַשִּׁנּוּי יָכוֹל לָבוֹא עַל יְדֵי שֶׁבְּעֵת אֲמִירַת הַמַּלְכוּיוֹת בְּעֵת רָצוֹן כָּזוֹ, נִזְכֹּר שֶׁאֵין אָנוּ אוֹמְרִים פְּסוּקִים סְתָם, אֶלָּא אָנוּ עוֹסְקִים בְּ'תַמְלִיכוּנִי', וְכָל הִתְפַּעֲלוּת וְהִתְרַגְּשׁוּת, הִתְבּוֹנְנוּת הַמּוֹחִין וּדְמָעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקָה לָאֱלֹקוּת, כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת לְעָזָר בְּעֵת שֶׁהַהַמְלָכָה הַזּוֹ נִשְׁכַּחַת מֵאִתָּנוּ.

וְעוֹד עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי מִצַּד הֱיוֹתֵנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָנוּ כְּבָר מֵעַצְמֵנוּ, לְלֹא שׁוּם עֲשִׂיָּה מִצִּדֵּנוּ, בְּנֵי הַמַּלְכוּת מַמָּשׁ, וְכָל עֲבוֹדָתֵנוּ הִיא לְהַקְשִׁיב לָרֶטֶט הַפְּנִימִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁרוֹצָה וּמִתְאַוֶּה לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיהָ, כִּי הִיא מְבִינָה אֶת עֹמֶק הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁלְוָה שֶׁזֶּה מֵבִיא לְאָדָם הַדָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הפוסט 002 אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ג' בתשרי תשפ"ב

הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל צוֹם גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, מִלְּבַד שֶׁהוּא צִיּוּן וְזֵכֶר לְאֵבֶל עַל הֲרִיגָתוֹ, יֵשׁ בָּהּ מַשְׁמָעוּת שֶׁל תְּשׁוּבָה מִמַּחְלֹקֶת. יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שֶׁקִּנֵּא בּוֹ עַל מַעֲמָדוֹ וַהֲרָגוֹ, לָמַד אוֹתָנוּ מַה רָעָה הִיא הַמַּחֲלֹקֶת, וְכַמָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִמֶּנָּה ומתוצאותיה הַמַּחְרִידוֹת. לְמַחֲלֹקֶת אֵין שׁוּם רֶוַח, לַהֲרִיגַת נְשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל וּמַנְהִיג הָאֻמָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת הֲמוֹן תֵּרוּצִים וְהִצְטַדְּקוּיוֹת.

זוֹ מַתְּנָתָהּ שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין לְאָדָם הַחוֹלֵק מַמָּשׁ צֹרֶךְ בְּהֶסְבֵּר, לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֻתַּר דָּמוֹ שֶׁל הַזּוּלַת – כְּבָר אֵין נִזְקָקִים לַמַּצְפּוּן. תַּעֲנִית זוֹ חָלָה בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, הִיא פּוֹתַחַת אֶת הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵם יְמֵי חוֹל אֲבָל הֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה וְאוֹר. הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה לָדַעַת, כִּי הָעֵסֶק בְּמַחֲלֹקֶת וּבְהַשְׁפָּלַת הַזּוּלַת אֵין לוֹ שׁוּם מָקוֹם בִּקְדֻשָּׁה. וּלְעֻמַּת זֹאת, אֵין כָּמוֹהוּ מִתְלַבֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה.

יְכוֹלִים אֲנָשִׁים לִחְיוֹת חַיִּים שְׁלֵמִים וּלְהִתְעַנּוֹת בְּצוֹם גְּדַלְיָה, אַךְ הוּא עַצְמוֹ עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיא לַהֲרִיגָתוֹ שֶׁל גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם. מַשְׁמָעוּת שֶׁל מָוֶת שֶׁל אִישׁ אֶחָד שֶׁהוֹרֵס עַם שָׁלֵם לְדוֹרוֹת רַבִּים, וְלֹא בִּגְלַל הַתַּעֲנִית אֶלָּא בִּגְלַל הַצָּרָה שֶׁגָּרְמָה לְתַעֲנִית, שֶׁנִּדְּחוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקוֹמָם וְכוּ', וְהַרְבָּה צָרוֹת סוֹבְלִים בִּגְלַל זֶה.

הָרַעְיוֹן שֶׁמִּתְאַזְרֵחַ בַּלֵּב, שֶׁחֵטְא אֶחָד הוּא דָּבָר נוֹרָא, חֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין לוֹ כִּמְעַט תַּקָּנָה, אֶלָּא אִם כֵּן מַפְסִיק לְהִתְאַוּוֹת לְמַעֲמַד בָּעוֹלָם, לְהִקָּשֵׁר לְעוֹלָם חָמְרִי, עַד כְּדֵי אִבּוּד זֶהוּת הוּא קֶשֶׁר נוֹרָאִי, קֶשֶׁר שֶׁלֹּא מְתַגְּמֵל, אֶלָּא רַק תּוֹבֵעַ וּמַרְדִּים, כְּשֶׁהָאָדָם נָתוּן בְּתוֹךְ יָעַד מִתְפּוֹגֵג שֶׁאֵינֶנּוּ בִּכְלָל, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עֶבֶד ה' כְּשֶׁהַחַיּוּת מְתוֹעֶלֶת לְמַשֶּׁהוּ זָר וְאַחֵר לְגַמְרֵי, אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ אֶת הֶעָוֹן שֶׁדּוֹמֶה לַהֲרִיגַת גְּדַלְיָה.

יְתֵרָה מִזֹּאת, יוֹם הֲרִיגָתוֹ הָיָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גּוּפָא, וְהַתַּעֲנִית הִיא תַּעֲנִית נִדְּחֵית בְּאֹפֶן קָבוּעַ, זֶהוּ רֶמֶז עַל חוֹבָתֵינוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל הֶעָבָר, וּלְתַקֵּן זֹאת בְּאֶמְצָעוּת חַיֵּי תְּשׁוּבָה בַּהֹוֶה, גַּם אִם חָטָאנוּ בְּיוֹם הָאֶתְמוֹל, וְלֹא נִקִּינוּ אוֹתוֹ כְּלָל, אַךְ יֵשׁ לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת לְנַקּוֹת אֶת עַצְמֵנוּ בְּיוֹם הַמָּחֳרָת. כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּצוֹם גְּדַלְיָה, שֶׁאָנוּ מְצַיְּנִים אֵרוּעַ מֵהֶעָבָר שֶׁהָיָה אֶתְמוֹל, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁאָנוּ מַזְרִימִים כֹּחַ קָדוֹשׁ וְטָהוֹר וּמְחֻדָּשׁ בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, שֶׁזֶּה שִׁעוּר קָבוּעַ לְכָל יוֹם וָיוֹם מִימֵי הַשָּׁנָה הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה.

מִלְּבַד הַחֵטְא שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת וְהָרְצִיחָה, יֵשׁ לָנוּ הִתְעוֹרְרוּת לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, הֲרֵי גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם צַדִּיק הָיָה, וְקִבֵּל הִתְנַשְּׂאוּת מִן הַשָּׁמַיִם, וְכַאֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם לֹא הִסְכִּימוּ עִם הַהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁלּוֹ – נַעֲשֶׂה חֻרְבָּן גָּדוֹל כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזֶּה מַשְׁפִּיעַ לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, לָכֵן בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אָנוּ עוֹסְקִים בְּזִכּוּךְ עַל יְדֵי תַּעֲנִית עַל הַדָּבָר הַזֶּה גּוּפוֹ, וְלָכֵן כְּדַאי לְצָרֵף מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְעַנִּים בְּצוֹם גְּדַלְיָה עָלֵינוּ לְשַׁבֵּר לְבָבֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי הָרֶצַח שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ בְּדַּקּוּת, וְנָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל שֶׁאָנוּ מְצַעֲרִים אֶת הַבְּרוּאִים שֶׁלּוֹ וְאֶת הַצַּדִּיקִים הַכְּשֵׁרִים, וְזוֹ תִּהְיֶה תַּעֲנִית מוֹעִילָה בְּוַדַּאי.

הפוסט 003 צום גדליה – שיעור לתמיד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ראש חודש סיון תשפ"א

ההר הזה שעליו היתה ההתגלות הגדולה מכל הזמנים, התרגש אף הוא והשתתף במעמד הנשגב, המשמעות הפנימית של כפיה זו, כפי אשר למדנו בבית מדרשו של הבעל שם טוב, מחויבת המציאות היא, באמצעותה יבטיח היהודי לעצמו, כי גם בזמני שפל, בהם תכונת הבחירה שלו ספגה מהלומות, הבחירות הלא מדויקות שבעבר, גרמו לה לבחירה האישית שלו להיות משוחדת ועשויה לראות דברים אחרים מהאמת, מה יעשה אז יהודי? איך יחזיק מעמד בקיום התורה ובדבקות הפנימית שלו בהשם יתברך, והלוא כעת נרו כבוי, אין לו יכולת אמיתית לבחור, כפה עלינו ה' את ההר כגיגית, כדי שנבין, שבסופו של דבר, נזדקק למתנה הזו של כפיה, שעלינו לבצע אותה בכוחות עצמנו.

עלינו לגייס כוחות לבקש הרבה מהשם יתברך על זה, כמו שאנו אומרים בתפילה: "וכוף את יצרנו להשתעבד לך", שנוכל לעשות בחינת 'אתכפיא' לסטרא אחרא. ההר הזה, וכל מה שהתחולל בו – מסמל את העוז של ההתנגדות, היצר הרע דומה להר, כאשר ההר עצמו, כוחות הלא טוב, משתדלים לעזור לענין, כמו גיגית המקבלת מה שמכניסים בתוכה, כן הכפיה הזו, אינה אלא גיגית המקבלת, הרוצה בטוב הכפויים, ואין כפיה זו כפיה של ממש, כי אלו שבאו והתייצבו תחת ההר, בבחירתם הטובה עשו זאת, נכון שהם ראו ניסים ונפלאות עד שלא היתה להם בחירה לכאורה, אבל כבר מצינו, שלמרות כל הניסים הגדולים, לא היתה זו ערובה לשלימות, כי כבר פצו פה כנגד אלוקינו, וכבר נענשו, והנה הם בחרו ואמרו נעשה ונשמע והם נמצאים במקום שכופים אותם למרות בחירתם הטובה להיות פה.

לימוד גדול לימד אותם אדון העולם, אמת, כי עתה אתם מתלוננים בצל שדי, טוב לכם מאד, אתם רואים את קרבת אלוקים לכם, את המעמד הנורא שבכל הדורות, אבל יבואו ימים שאין לכם בהם חפץ, יהיו ימים שאתם לא תבינו למה אתם בכלל עובדים את ה', הבעל דבר יכול כל כך לעוור את העינים, שמתוך דבקות והתלהבות גדולה – יכול אדם ליפול אל המקום הנמוך ביותר שיתכן, ושם הוא זקוק לעזרה, מה יעשה אז, ויזכר בקולות הנפלאים של מתן תורה. החדיר ה' ביהודי את כוח הנחיצות הפנימית להיות כפוי ונכנע, להיות טוב בהכרח, שאחר כל הסבות לטוב או למוטב, אנו מוכרחים להצדיק את הקיום שלנו, שבאנו לעולם הזה רק לעשות את רצונו של מי שאמר והיה העולם, ואנו משופעים מתנות, מצד אחד – ה' נותן תורה מחזר אחרינו ועושה הכל שנהיה עמו ולחלקו, ומצד שני – היינו שם בקבלת התורה, נשמתנו יצאה ביחד עם כל נשמות ישראל, והבנו בפנימיות לבבנו, שאחת אנו יודעים – שאין לנו שום סיכוי להתרחק מרבונו של עולם, אשרינו!

הפוסט 066 כפה עליהם הר כגיגית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא (ירמיה לא, ח)

מְשָׁלִים רַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ לְהַמְחִישׁ אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין אָדָם לְבוֹרְאוֹ הִשְׁתַּמְּשׁוּ לְעִתִּים בְּאַנַלוֹגְיָה מֵעוֹלָם הַמְּלָכִים וּנְתִינֵיהֶם, וּפְעָמִים בַּהַקְבָּלָה שֶׁבֵּין אָב לִבְנוֹ.

כַּיּוֹם, כְּשֶׁהַמֻּשָּׂג 'מַלְכוּת' אֵינוֹ מֻכָּר לָנוּ וּמָצוּי לְדִידֵנוּ רַק בְּאַגָּדוֹת עֲמָמִיּוֹת, אָנוּ נִדְרָשִׁים לְחַפֵּשׂ דִּמּוּיִם שׁוֹנִים מֵעוֹלָמֵנוּ, הָעַדְכָּנִי יוֹתֵר, לְפָחוֹת כְּשֶׁהַמְּדֻבָּר בְּהֶקְשֵׁר שֶׁל מֶלֶךְ וּנְתִינִים.

אַךְ בְּנוֹגֵעַ לְדִמּוּיִים בְּהִתְנַהֲגוּת שֶׁל אָב כְּלַפֵּי בְּנוֹ, כְּכָל שֶׁמְּדֻבָּר בִּתְשׁוּבָה, עֲדַיִן הַהַקְבָּלוֹת הָעַתִּיקוֹת תְּקֵפוֹת, יָפוֹת לְעִיּוּן וְנָאוֹת לְהַשְׁוָאָה.

כִּי לַיַּחַס שֶׁבֵּין אִישׁ לֶאֱלֹקִים אַחֲרֵי סִרְחוֹן הַחֵטְא אֵין הַקְבָּלָה אַחֶרֶת מִלְּבַד לְקַשֵּׁר שֶׁבֵּין אָב לִבְנוֹ. אַבָּא מִתְגַּעְגֵּעַ לִבְנוֹ הַשָּׁב אֵלָיו, זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה.

אִם הָיִינוּ חָשִׁים בְּאַבְהוּתוֹ הָעוֹטֶפֶת שֶׁל אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהָבִין, אֲפִלּוּ בַּהֲבָנָה מוּעֶטֶת סוֹדָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה, רָז הָרָזִים הַכְּמוּסִים בְּיוֹתֵר שֶׁבַּבְּרִיאָה.

כִּי אֵין לָהּ פֵּרוּשׁ עַל פִּי פְּשָׁט!

כִּי הַדָּבָר הֲכִי מַפְלִיא, לֹא מוּבָן, לֹא מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, לֹא הֶגְיוֹנִי הוּא דְּבַר הַתְּשׁוּבָה!

לַמִּילָה 'תְּשׁוּבָה' בְּעַצְמָהּ – אֵין מַשְׁמָעוּת מוּבֶנֶת.

זוֹ לֹא חֲרָטָה, לֹא תִּקּוּן דֶּרֶךְ וְגַם לֹא נִקּוּי עָבָר, רַק שִׁיבָה לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ כְּבָר הָיִינוּ. כְּשֶׁאָנוּ שָׂחִים אוֹדוֹת הַמֻּשָּׂג תְּשׁוּבָה, כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָיִינוּ פַּעַם טוֹבִים, וּמַה שֶּׁעָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת הוּא רַק לָשׁוּב לְשָׁם… .

כְּדַאי לְהַעֲמִיק קְצָת בַּקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין אָב לַבֵּן. בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהַקֶּשֶׁר הַזֶּה עוֹלֶה עַל שִׂרְטוֹן.

הִנֵּה הַמָּשָׁל. הַבֵּן בָּרַח מֵהַבַּיִת, בַּהַתְחָלָה זֶה הָיָה קוֹסֵם וְקוֹרֵץ, הוּא נִתֵּק אֶת הַכֶּבֶל הָאוֹזֵק אוֹתוֹ אֶל מִשְׁמַעַת, נִחוֹחַ הַחֹפֶשׁ הַמְּשַׁכֵּר מַכֶּה בְּאַפּוֹ, הָעוֹלָם פָּתוּחַ! אֹשֶׁר מְיֻחָד אוֹפֵף אֶת כָּל יֵשׁוּתוֹ הָאוֹמֶרֶת: 'עַצְמָאִי אָנֹכִי, לַחֹפֶשׁ נוֹלַדְתִּי'.

אַחַר זְמַן לֹא רַב, הַבָּרָק פָּג, הַבֵּן הֵחֵל לִלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר הַמְּעֻלֶּה שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת – קְשָׁיֵי הַחַיִּים, מֵבִין שֶׁלְּכָל מֵמִיר יֵשׁ מְחִיר, אֵין בְּלִי עֹל, אֵין חֹפֵשׂ אֲמִתִּי בָּעוֹלָם יֵשׁ רַק הַחְלָפַת בַּעֲלוּת, אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר…

הַתְּהִיּוֹת מְכַרְסְמוֹת בְּכָל פֶּה, הַזִּכְרוֹנוֹת הַכּוֹאֲבִים מֵהַבַּיִת הַחַמִּים וְהַנָּעִים מַכִּים בְּעֹז, בְּכָל תְּנוּחָה וּפְנִיָּה בָּאָה הַהַשְׁוָאָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת בֵּין הַשָּׁהוּת בְּבֵית הָאָב הַמְגוֹנֵן לְבֵין הָעַצְמָאוּת הַמְּדֻמָּה, עֲלוּבַת הַתֹּכֶן.

הַקֶּשֶׁר נֻתַּק כָּלִיל. הַזִּכְרוֹנוֹת מִתְעַמְּמִים וּמַרַתּוֹן הַחַיִּים מַמְשִׁיךְ בִּתְעֻזַת מְרוּצוֹ, דּוֹמֶה שֶׁהַבֵּן כְּבָר מַתְחִיל לְהַשְׁלִים עִם הַשִּׁגְרָה שֶׁנִּכְפְּתָה עָלָיו בְּאוֹתָהּ דַּקָּה שֶׁל רוּחַ שְׁטוּת.

וְהִנֵּה בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד… הָאָב הַנּוֹאָשׁ מְשַׁדֵּר מֶסֶר אוֹהֵב וּמְקַבֵּל לַבֵּן הַמִּתְרַחֵק.

הַשִּׁגּוּר תָּפַס אֶת הַבֵּן מֻפְתָּע עַד אֵימָה, לֹא מוּכָן, לֹא יוֹדֵעַ מַה עוֹשִׂים… הֲיִתָּכֵן כַּדָּבָר הַזֶּה? הַאִם זֶה לֹא חֲלוֹם?

כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ שְׁלַב הַהִתְעַשְׁתּוּת, הַבֵּן מַחְלִיט לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, אַף כִּי עֲדַיִן שְׁבִילֶיהָ לֹא נְהִירִים לוֹ, אַךְ הַגַּעֲגוּעִים גּוֹבְרִים, הַבֵּן כְּבָר לֹא מְסֻגָּל לְהִתְאַפֵּק.

וְכָךְ הַמֶּרְחָק מִתְקַצֵּר, הַחֲלוֹם הַכָּמוּס מִתְגַּשֵּׁם, עוֹד מְעַט תִּתְרַחֵשׁ הַפְּגִישָׁה, הַחִבּוּק הַמְיֻחָל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי עַד עַכְשָׁו.

מַה הֵם הָרְגָשׁוֹת הַהוֹמִים בְּלֶב הַבֵּן? מַה הוּא חָשׁ? הַאִם פַּחַד? עֶצֶב? בִּלְבּוּל?

'חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאֵי בְּסִטְרָא דָּא וּבְכִיָּה בְּסִטְרָא דָּא' שִׂמְחָה תְּקוּעָה בְּלִבִּי מִצַּד אֶחָד, וּבְכִי מִצַּד נוֹסַף.

הַבֶּכִי הוּא עַל שָׁנִים לְלֹא-אָב שֶׁחָלְפוּ לְלֹא סִבָּה, עַל מְשׁוּבַת נְעוּרִים שֶׁהֵסֵבָה צַעַר כֹּה רַב לִשְׁנֵי הַצְּדָדִים, עַל רִחוּק אֵימְתָנִי מֵהָאָב שֶׁכָּל כָּךְ אָהַב…

בֶּכִי שֶׁל חֲרָטָה, בֶּכִי שֶׁל תּוֹבָנָה, בֶּכִי שֶׁל הַכָּרָה בַּטָּעוּת, בֶּכִי נוֹרָא וְאָיוֹם!

עִם הַדֶּרֶךְ, הַבֶּכִי מְשַׁנֶּה צִבְיוֹן, הַכִּוּוּן מַצְבִּיעַ עַל בֶּכִי מִתְגַּעְגֵּעַ, בֶּכִי מְנַקֶּה, בֶּכִי מְטַהֵר, בֶּכִי מְחַטֵּא… בֶּכִי שֶׁל הִתְקָרְבוּת, בֶּכִי מִתְפַּיֵּס וּמְבַקֵּשׁ סְלִיחָה!

כָּל יְגוֹן הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻּמָה מֵאוֹר פְּנֵי הָאָב מִתְנַקֵּז לְנָהָר שֶׁל גַּעְגּוּעִים וּכְמִיהַת הִתְפַּיְסוּת.

הַנָּהָר הַזֶּה הוּא מֵי הַדַּעַת הַפְּנִימִית, שֶׁלְּפֶתַע הַבֵּן מַכִּיר בְּעֶרְכּוֹ שֶׁל קֶשֶׁר-אָב, וּמַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת לִבּוֹ מֵהָרְעָלִים שֶׁהִצְטַבְּרוּ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הָרַב הַזֶּה.

אֱלֹקִים הוּא אַבָּא שֶׁלָּנוּ! יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן! אֲבַק הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי הִצְטַבֵּר וְעִמְעֵם אֶת יָפְעָתָהּ שֶׁל נִשְׁמַת שַׁדַּי שֶׁבָּנוּ, אָנוּ הָיִינוּ נְזוּפִים וּכְעוּסִים. הִתְרַחֲקוּת גָּרְרָה הִתְרַחֲקוּת, סִכְסוּךְ וְקֶרַע בֵּינֵינוּ לְבֵין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ!

לְשָׁם אָנוּ שָׁבִים!

שָׁם מְקוֹרֵנוּ, שָׁם הָיִינוּ, וְעַתָּה שָׁבִים אָנוּ לְצוּר מַחֲצַבְתֵּנוּ, לָשֶׁבֶת בְּצֵל כְּנָפָיו יִתְבָּרַךְ, בַּבַּיִת הַחַמִּים וְהַנָּעִים שֶׁל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ.

כִּבְסֶרֶט נָע חוֹלְפִים בִּיעָף 'הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ בַּחֹשֶׁךְ', לְבַד, לְלֹא אָב, מְנֻתָּקִים מִמְּקוֹר הָעָצְמָה הָאֱלוֹקִית.

טִפְּשִׁים שֶׁכָּאֵלּוּ… לְוַתֵּר עַל בַּיִת שֶׁל אַבָּא?!

וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַמֶּסֶר הַשְּׁמֵימִי: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. אֵימָתַי הוּא קָרוֹב? אֵלּוּ יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

אֵיזוֹ הוֹדָעָה מַרְעִישָׁה!

הָאַבָּא עוֹבֵר כָּאן, לְיַד הַבַּיִת, כָּל כָּךְ קָרוֹב…

צָרִיךְ רַק לִדְרוֹשׁ אוֹתוֹ, לְחַפְּשׂוֹ, לְבַקְשׁוֹ וּלְהַגִּיעַ עַד אֵלָיו, לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ לְפָנָיו, לְהוֹשִׁיט זְרוֹעוֹת מִתְחַנְנוֹת – אָנָּא אַבָּא! הוֹבִילֵנִי לְבֵיתְךָ, 'בְּתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם'… הֲרֵי שָׁם מְקוֹמִי הַטִּבְעִי, שָׁם הָיִיתִי מֵאָז וּמִתָּמִיד, וּלְשָׁם אֲנִי שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ.

– "מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים".

זֶה סוֹד הַתְּשׁוּבָה, הַבִּלְתִּי מוּבָן כָּל כָּךְ, אַחֲרֵי מְרִידָה שֶׁכָּזוֹ, בְּמֵזִיד, בְּמֶרֶד וּבְמַעַל.

אַהֲבָה שֶׁכָּזוֹ, קִרְבָה מֻחְלֶטֶת לְגַמְרֵי…

לָמָּה? מַה קָּרָה פִּתְאוֹם?

זֶהוּ רַק מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי – קֶשֶׁר בֵּין אָב לְבֵן.

– בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ.

הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הָאַבָּא, מַמְתִּין לָנוּ, אָנוּ בָּאִים אֵלָיו בִּבְכִי מְטַהֵר וּמְנַקֶּה, וְהוּא מוֹבִיל אוֹתָנוּ בְּקַבָּלַת הַתַּחֲנוּנִים אֶל הַמַּיִם הַמְּזַכִּים שֶׁיַּרְווּ אֶת הַנְּשָׁמָה הַמְּעֻלֶּפֶת.

וְלָמָּה?

כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב!

כִּי הַקֶּשֶׁר הַפְּנִימִי שֶׁל יְהוּדִי לַה', הוּא קֶשֶׁר שֶׁבֵּין אָב לַבֵּן. אָנוּ שָׁבִים אֵלָיו וְהוּא מְחַכֶּה לָנוּ.

הַהֲבָנָה הַזֹּאת, הִיא נְקֻדַּת עֹמֶק נִפְלָאָה בְּמִצְווֹת הַתְּשׁוּבָה, לָדַעַת שֶׁאָנוּ בָּנָיו וְהוּא אָבִינוּ, לְהָבִין שֶׁלֹּא טוֹב לָנוּ לִהְיוֹת רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, לִזְכֹּר שֶׁזֶּה מַצָּב לֹא טִבְעִי, שֶׁזֶּה לֹא אֲנַחְנוּ, שֶׁבְּעֶצֶם, בִּפְנִים, אֵינֶנּוּ מְסֻכְסָכִים עִמּוֹ, שֶׁאָנוּ קְרוֹבִים אֵלָיו וְהוּא קָרוֹב אֵלֵינוּ.

אָנוּ הַיְלָדִים שֶׁלּוֹ!

בְּלִי זֶה אֵין לַתְּשׁוּבָה שׁוּם פֵּרוּשׁ בָּהִיר.

הפוסט אבינו מלכנו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הָרֹאשׁ וְהַמֹּחַ שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה, מוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִיזַ"ל כִּי אָז דָּנִים אֶת הָעוֹלָם בְּדִינָא קַשְׁיָא, דִּין קָשֶׁה, לְעֻמַּת הַיּוֹם הַשֵּׁנִי בּוֹ דָּנִים בְּדִינָא רַפְיָא, דִּין רָפוּי, קַל יוֹתֵר.

כָּתוּב בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּנִים אֶת הָאָדָם בִּשְׁתֵּי בְּחִינוֹת, בִּבְחִינָה אַחַת עִנְיָנָיו הַגַּשְׁמִיִּים, וּבִבְחִינָה נוֹסֶפֶת עִנְיָנָיו הָרוּחָנִיִּים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַל הָרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עַל הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁלּוֹ.

כַּאֲשֶׁר עֵינֵינוּ נְשׂוּאוֹת אֶל יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, יוֹם רִעֲנוּן הַתַּקְצִיב, וּבוֹ נִכְתָּבִים הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ לְמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה, לִבֵּנוּ מַחְסִיר פְּעִימָה, נִזְכָּרִים אָנוּ בְּכָל הַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר מָצְאוּ אוֹתָנוּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה, לִבֵּנוּ הוֹמֶה בִּתְפִלָּה חַמָּה לְאֵל נוֹרָא עֲלִילָה, אָנָּא הַשֵּׁם! דַּי… תֶּן לָנוּ שָׁנָה טוֹבָה יוֹתֵר.

אֲבָל בָּרוּר שֶׁבַּמֻּשָּׂגִים הַקַּטְנוּנִיִּים שֶׁלָּנוּ, שָׁנָה טוֹבָה יוֹתֵר הִיא שָׁנָה שֶׁל שִׂגְשׂוּג כַּלְכָּלִי, שָׁנָה שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ שַׁלְוָה בַּהֲמוֹן תְּחוּמִים וּשְׁטָחִים, אֲנַחְנוּ מוֹאֲסִים בְּהִתְמוֹדְדוּיוֹת בִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת, אָנוּ רוֹצִים רֶצֶף שֶׁל אֵרוּעִים טוֹבִים וּמְשַׂמְּחִים, לֹא רוֹצִים יוֹתֵר בְּעָיוֹת.

אַךְ שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּעָיוֹת שֶׁלָּנוּ, נָעוּץ אֵי שָׁם בַּמָּקוֹם הַבִּלְתִּי יָדוּעַ לָנוּ, דַּוְקָא בַּמִּישׁוֹר הָרוּחָנִי, שָׁם מִתְחוֹלְלוֹת הַסְּעָרוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, הֵן הַסִּבָּה הַמְנִיבָה אֶת הַתּוֹצָאוֹת הַמְעִיקוֹת, בַּמַּטָּרָה הָעִקָּרִית שֶׁלִּשְׁמָהּ בָּאנוּ לְעוֹלָמֵנוּ הַשָּׁפֵל, שָׁם מִתְגַּלְּעִים חֲסֵרִים גְּדוֹלִים, אָנוּ רוֹצִים אֶת הַטָּפֵל וּמַזְנִיחִים אֶת הָעִקָּר. הַדִּינָא קַשְׁיָא הוּא שָׁם, בַּמַּהוּת.

וְכִי יֵשׁ לָנוּ הַשָּׂגָה מַה אוֹמֵר הַדָּבָר הַזֶּה דִּינָא קַשְׁיָא? בּוֹרֵא עוֹלָם בְּעַצְמוֹ דָּן אֶת הָעוֹלָם בְּדִין קָשֶׁה וְעַז מְאֹד, וְכִי יָכוֹל מִישֶׁהוּ לוֹמַר לָנוּ, שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ הָעִנְיָן הַזֶּה? וְאָז עַל מַה דָּנִים אֶת הָאָדָם? עַל רוּחָנִיּוּת, עַל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, עַל נְקֻדַּת הַחִיּוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה.

כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא רוּחָנִי, הַגַּשְׁמִיּוּת הִיא הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ לוֹ פְּנִימִיּוּת, וְלָכֵן אָנוּ רוֹאִים שֶׁאֲנָשִׁים נִמְצָאִים הֵיטֵב בְּחִיצוֹנִיּוּת הָעוֹלָם, יֵשׁ לָהֶם כָּל טוּב, אַךְ הֵם שְׁבוּרִים וּרְצוּצִים לְלֹא שִׁיעוּר וְעֵרֶךְ. וְלָמָּה? כִּי לֹא הֵזִינוּ אֶת רוּחָנִיּוּת חַיֵּיהֶם, וְהִיא תּוֹבַעַת אֶת שֶׁלָּהּ.

לוּ הָיִינוּ יוֹדְעִים עַד כַּמָּה הָאַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה עָלֵינוּ, דַּוְקָא בַּמִּישׁוֹר הַהוּא, הַנּוֹרָא וְהָאָיּוֹם, הָיִינוּ זוֹעֲקִים בְּמַר לִבֵּנוּ, וַחֲרֵדִים מִיּוֹם הַדִּין הַזֶּה דַּוְקָא, אֶת הַפַּרְנָסָה וְהַבְּרִיאוּת הָיִינוּ מַנִּיחִים לְהִתָּמֵךְ עַל הַדִּינָא רַפְיָא, אַךְ הַדִּינָא קַשְׁיָא מַה יִּהְיֶה עָלָיו? הֲלוֹא שָׁם תָּלוּי הַכֹּל, הַחִיּוּת שֶׁל הַחַיִּים, הָרוּחָנִיּוּת שֶׁלָּהֶם, עַל זֶה דָּנִים אוֹתָנוּ, אִם יִהְיֶה לָנוּ אֹשֶׁר וְחִיּוּת בַּחַיִּים אוֹ שֶׁמָּא הֵם יַעַבְרוּ מָרִים כְּלַעֲנָה לְלֹא שׁוּם קֶשֶׁר לִרְוָחָה חָמְרִית כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת, כִּי כָּאָמוּר, הַחִיּוּת הָרוּחָנִית מְקוֹרָהּ טָהוֹר בְּשִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹקִית, וְהִיא מַתַּת שָׁמַיִם, וְעָלֶיהָ נִכְתַּב וְנֶחְתָּם בְּדִינָא קַשְׁיָא שֶׁלָּנוּ, גִּיוַואלְד.

מִי שֶׁלֹּא חָוָה מֵעוֹדוֹ חַיִּים שֶׁל רוּחָנִיּוּת, הוּא נָתוּן בְּתוֹךְ מַעֲבֶה הַחֹשֶׁךְ שֶׁל הַחַיִּים, כָּל סִפּוּק רִגְשִׁי שֶׁהוּא זוֹכֶה לוֹ, מִיָּד מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו עוֹד סִפּוּק שֶׁלֹּא מוּלָא, הוּא לָבֶטַח גַּם לֹא יָבִין אֶת הַנֶּאֱמָר כָּאן, כִּי אוֹתוֹ דָּנִים כְּבָר שָׁנִים לְאַלְתַּר לְמִיתָה רוּחָנִית, נָנוּד לוֹ בְּרַחֲמִים, אֲבָל אָנוּ כֵּן יוֹדְעִים, טָעַמְנוּ פֹּה וְשָׁם חִיּוּת אֱלֹקִית, נַפְשֵׁנוּ כְּמֵהָה אֶל הָאֱמֶת הַזֹּאת, וְאָנוּ לֹא נוֹתְנִים לָהּ זֹאת, כִּי לֹא זָכִינוּ לְהִכָּתֵב לְחַיִּים.

אָדָם שֶׁמַּאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאֵינוֹ חוֹוֶה אֶת הַתַּעֲנוּג שֶׁבִּדְבֵקוּת בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, הוּא הָאֻמְלָל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר עֲלֵי אֲדָמוֹת, כִּי הוּא גַּם עוֹבֵד וְגַם לֹא מְשֻׁלָּם כָּרָאוּי לוֹ, הַתַּשְׁלוּם עֲבוּר הַיְגִיעָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, בָּא מִיָּד, כְּשֶׁאָנוּ חוֹוִים אֶת קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב, שָׁם נִמְצֵאת הַנְּקֻדָּה שֶׁל אֹשֶׁר הַנְּשָׁמָה, הַאִם הִיא תִּזְכֶּה לָזֶה.

הַדִּינָא קַשְׁיָא פּוֹתֵחַ אֶת עֲשֶׂרֶת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה, כְּנֶאֱמָנִים לְדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הָאוֹמֵר שֶׁבִּתְחִלַּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם רָצָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, כָּךְ בֶּאֱמֶת מִתְרַחֵשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה מֵחָדָשׁ, פּוֹתֵחַ בְּדִין קָשֶׁה מְאֹד.

הַהַמְתָּקוֹת הַנִפְלָאוֹת שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לוֹ, אֵינָם מַפְחִיתוֹת מֵעֹמֶק הַדִּין, הַשִּׁתּוּף בְּמִדַּת הָרַחֲמִים נַעֲשֶׂה עַל יָדֵינוּ, עַל יְדֵי דבקותנו בַּדִּין הַזֶּה, בְּמַהֲלַךְ שֶׁל הַהִתְחַבְּרוּת שֶׁלָּנוּ אֶל הָאֱמֶת הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁל הַבְּרִיאָה שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ.

אוֹי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶת הָרֹאשׁ לֹא מְאַבְּדִים לְעוֹלָם, הָרֹאשׁ וְהַמֹּחַ דּוֹמִינַנְטִי בְּכָל פְּעִילוּת הָאֵבָרִים כֻּלָּם, הַמּוֹחִין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲמוּרִים לְלַוֹות אוֹתָנוּ לְמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, לִהְיוֹת חֵלֶק מִמָּהוּתֵנוּ, יְהוּדִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יְהוּדִים שֶׁל דִּינָא קַשְׁיָא מְמֻתָּק לְגַמְרֵי.

הַבְּכִיָּה שֶׁל גַּעְגּוּעִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הֵן בְּכִיּוֹת שֶׁל כְּמִיהָה אֶל הָאֱמֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֶל הַמְּלוּכָה הָאוֹפֶפֶת כָּל רֶגֶב בַּבְּרִיאָה, הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל נְשָׁמָה יְהוּדִית כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, הִיא סוֹד הַחִיּוּת הָרוּחָנִיּוּת שֶׁל יְהוּדִי, כֹּחַ הָרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָנוּ פּוֹעֲלִים בַּכִּוּוּן, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בִּמְיֻחָד. לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים אָנוּ מְבַקְשִׁים חַיִּים, חַיִּים בִּרְצוֹנְךָ, אֵין לָנוּ חַיִּים אֲחֵרִים, כִּי כָּאֵלּוּ הַמְנֻתָּקִים מֵהֶאָרַת אוֹר פָּנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים אֵינָם נִקְרָאִים חַיִּים, וַאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים טוֹב טוֹב שֶׁכָּכָה זֶה. לְשָׁנָה טוֹבָה נִכָּתֵב וְנֵחָתֵם לְחַיִּים טוֹבִים אֲמִתִּיִּים וּלְשָׁלוֹם, אָמֵן.

הפוסט אהה! דינא קשיא הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הָאֻשְׁפִּיזִין. הָאוֹרְחִים הָעִלָּאִיִּים, הַטְּמִירִים, הַנֶּעֱלָמִים, הַשְּׁמֵימִיִּים, בָּאִים לִפְקֹד אֶת סֻכָּתֵנוּ בִּימֵי הֶחָג הַקְּדוֹשִׁים, שִׁבְעַת הָרוֹעִים, שֶׁבַע מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל הַיְּקוּם הָרוּחָנִי הָאֱלֹקִי, בָּאִים אֵלֵינוּ, לַחֲסוֹת בְּצֵל הָאֱמוּנָה הַמְּסַכֵּךְ אוֹתָנוּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָנוּ, קְטַנֵּי הַקְּטַנִּים, מַזְמִינִים אֶת הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, אֵלֵינוּ לַסֻּכָּה.

הָיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, מֵהָעוֹלָם הָעַתִּיק שֶׁהָיָה פַּעַם, שֶׁנָּהֲגוּ בְּמִנְהָג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְהָכִין כִּסֵּא פָּנוּי לִכְבוֹד הָאוֹרֵחַ שֶׁל הַיּוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהָכִין 'כִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ' לְשִׂמְחַת בְּרִית הַמִּילָה, אֱמוּנָה מוּחָשִׁית בְּמַה שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים.

הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶם אַבְרָהָם אִישׁ הַחֶסֶד, הָאוּשְׁפִּיז הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, מַגִּיעַ גַּם, כָּךְ לְפִי סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, בְּכָל יוֹם מִימֵי הַסֻּכּוֹת, אַף שֶׁבְּכָל יוֹם מִתְחַלְּפִים הָאֻשְׁפִּיזִין, אַךְ אַבְרָהָם-חֶסֶד, בָּא בְּכָל יוֹם, מִתְלַוֶּה אֶל הַמִּדָּה הַיּוֹמִית, מִדַּת הַחֶסֶד מְכֻנָּה בְּתוֹרַת הָרָז יוֹם שֶׁהוֹלֵךְ עִם כָּל הַיָּמִים… הַחֶסֶד בָּא תָּמִיד.

שַׁיָּכוּת גְּדוֹלָה יֵשׁ לְאָבִינוּ הָרִאשׁוֹן עִם חַג הַסֻּכּוֹת. הֲלוֹא כָּךְ מְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַמִּדְרָשׁ (בַּמִּדְבָּר רַבָּה יד, ב, וְכֵן בְּתַנְחוּמָא פָּרָשַׁת וַיֵּרָא): 'בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בְּרֵאשִׁית יח, ד): "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" – שֶׁעָשָׂה לָהֶם סֻכָּה. וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עָשָׂה סֻכּוֹת לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם – (וַיִּקְרָא כג, מג): "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, כִּי כָּל עֶצֶם הַמַּתָּנָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת וְסֻכָּה שְׁמָהּ, נִתְּנָה לָנוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם אָבִינוּ.

הַסִּבָּה שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה סֻכָּה לְאוֹרְחָיו בַּחוּץ הֲלֹא יְדוּעָה לַכֹּל, הוּא חֲשַׁשׁ מֵהָרוּחַ הָאֱלִילִית שֶׁהֵם מְבִיאִים מִן הַחוּץ, לֹא גֵּרְשָׁם הַחוּצָה, לֹא מָנַע מֵהֶם אֶת הַטּוֹבָה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִם כֻּלָּם, רַק יָצַר בַּעֲבוּרָם מָקוֹם-רַחֲמִי מֻגָּן, כְּלוֹמַר, קַו הַתֶּפֶר שֶׁבֵּין הַחוּץ לִפְנִים. דַּרְגָּה טְרוֹמִית לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לְאֹהֶל הַקְּדֻשָּׁה, סֻכָּה חִיצוֹנִית – תַּחַת הָעֵץ.

בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, לַמְרוֹת שֶׁצִּבְיוֹן הָאֱלִילוּת הַפַּגַאנִית הַקַּדְמוֹנִית פַּס מֵהֶם, עֲדַיִן מְצוּיִים בְּעִמּוּת מוּחָשִׁי עִם הָאֲוִירָה הָעֲכוּרָה שֶׁמִּבַּחוּץ, שֶׁנּוֹצְרָה לְמַעַן הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, דּוֹמֶה, שֶׁעֲדַיִן עוֹמֵד אַבְרָהָם וּמַתְוֶה אֶת גֶּשֶׁר הַמַּעֲבָר מֵהַחֹשֶׁךְ הַשּׂוֹרֵר בַּחוּץ לְבֵין אוֹר הַקְּדֻשָּׁה הַמֵּאִיר בִּפְנִים.

סֻכָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עוֹמֶדֶת לָנוּ גַּם כַּיּוֹם, בַּמַּעֲבָר מֵהַבַּיִת לַחוּץ, אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֶת הָאֲוִיר הַנָּקִי שֶׁל הָאֱמוּנָה, פְּרִי עֲמָלוֹ שֶׁל אָבִינוּ, רֹאשׁ לַמַּאֲמִינִים, מֵפִיץ לְשַׁעְתּוֹ וּלְדוֹרוֹת אֶת הָאֱמוּנָה בְּאֵ'ל יָחִיד קַדְמוֹן לַכֹּל.

כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אִישׁ הַחֶסֶד, אָנוּ רוֹאִים כְּלָלִיּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל הַכֹּל מַמָּשׁ, מִדַּת הַחֶסֶד בְּשִׂיא תּוֹקְפָהּ וְזוֹהֲרָהּ, לוֹחֵם מִלְחֶמֶת ה' צְבָאוֹת לַעֲמֹד כְּעַמּוּדָא תַּקִּיפָא כְּנֶגֶד עוֹלָם כַּפְרָנִי שָׁלֵם, הִתְחַבְּרוּת עִם נֶפֶשׁ כָּל חַי מֵחַד וְאַבְרָהָם הָעִבְרִי הָעוֹמֵד מֵעֵבֶר לְכָל הָעוֹלָם מֵאִידָךְ. מוֹסֵר כֹּל אֲשֶׁר לוֹ לְמַעַן קְדֻשַּׁת ה' וּמֵאִידָךְ מְלַמֵּד זְכוּת עַל פּוֹשְׁעֵי הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא לְקַעֲקֵעַ אֶת בִּיצָתָם.

לְלַמְּדֵנוּ, כִּי מַהוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, הִיא מַהוּת שֶׁל 'שְׁלֵמוּת', שֶׁל הַכֹּל… אָדָם שֶׁעוֹבֵד אֶת ה' לֹא לְפִי נְטִיּוֹת טִבְעִיּוֹת אוֹ אֶמוּצְיוֹת מִתְפָּרְצוֹת אֶלָּא בְּדַעַת וַהֲבָנָה כִּי הַכֹּל מְשֻׁעְבָּד לַה', וּכְשֶׁלּוֹחֲמִים – לוֹחֲמִים לִכְבוֹד ה', וּכְשֶׁאוֹהֲבִים – אוֹהֲבִים לִכְבוֹד ה', כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ.

אַךְ יוֹתֵר מֵהַכֹּל נִרְאֶה, שֶׁמַּהוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם קְשׁוּרָה עִם קְדֻשַּׁת יְמֵי הַסֻּכּוֹת, כִּי הֲלֹא הַהֶבְדֵּל לֶעָתִיד בֵּין גּוֹי לִיהוּדִי הִיא מִצְוַת סֻכָּה, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (עֲבוֹדָה זָרָה ג' ע"א): שֶׁאוֹמְרִים הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: תְּנָה לָנוּ מֵרֹאשׁ [אֶת הַמִּצְווֹת] וְנַעֲשֶׂנָּה! אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסֻכָּה שְׁמָהּ לְכוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָהּ … מִיָּד כָּל אֶחָד נוֹטֵל וְהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה סֻכָּה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַקְדִּיר עֲלֵיהֶם חַמָּה בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מְבָעֵט בְּסֻכָּתוֹ וְיוֹצֵא…

וְכֵן אַבְרָהָם אָבִינוּ, אֲשֶׁר בְּרִית הַחוֹתָם בִּבְשָׂרֵנוּ קָרוּי עַל שְׁמוֹ, מַבְדִּיל אוֹתָנוּ מִן הָעַמִּים בְּדִיּוּק כְּמוֹ מִצְוַת סֻכָּה, וְאִלּוּ הַנִּמּוֹלִים שֶׁמִּבֵּין הָאֻמּוֹת אֵינָם נִקְרָאִים נִמּוֹלִים, כִּי רַק לָנוּ הַבְּרִית.

'אַבְרָהָם' הוּא שֹׁרֶשׁ הַהֶבְדֵּל בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת, וּמִמֶּנּוּ קִבְּלוּ רִבְבוֹת מְקַדְּשֵׁי ה' לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד בִּשְׁבִיל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, כִּי הַיְּהוּדִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן נָטַע נְטִיעָה שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּתוֹכְכֵי לְבָבוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי וִיהוּדִי, הוּא מַגִּיעַ לסוכתנו לְהָשִׁיב לָנוּ כּוֹחוֹת אֱמוּנִיִּים שֶׁכָּאֵלּוּ.

קְדֻשַּׁת הַסֻּכָּה, הַכּוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ שְׁנֵי שְׁמוֹתָיו שֶׁל ה', מְצוּיָה דַּוְקָא בַּחוּץ, הַכּוֹכָבִים נִרְאִים בְּתוֹכָהּ, גַּם לְאַבְרָהָם אָמַר ה' לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּקוֹם הַמְסֻכָּן הַזֶּה, בּוֹ אָנוּ מִטַּהֲרִים מֵהָאָבָק שֶׁעַל רַגְלֵנוּ – רְגִילוּתֵנוּ, אָנוּ מִדַּבְּקִים בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁהֶעֱבִיר נְשָׁמוֹת מֵהַחוּץ אֶל הַפְּנִים בְּכִשָּׁרוֹן קָדוֹשׁ כֹּה רַב וְנִפְלָא.

מִדְּתָנוּ, מִדַּת יְהוּדִים שֶׁהֵם רַחְמָנִים, בַּיְשָׁנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (יְבָמוֹת עט ע"א), הִיא גַּם תּוֹצָאַת עֲבוֹדַת קָדְשׁוֹ שֶׁל רֹאשׁ לַמַּאֲמִינִים הַזֶּה, הַפּוֹקֵד בְּכָל יוֹם מִימֵי הַסֻּכּוֹת אֶת רָאשֵׁי עַם הַקֹּדֶשׁ הַמְּסֻבִּים עִמּוֹ יַחַד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וּמְזַכְּכִים אֶת לִבָּם לְאַהֲבָה אֶת הַשֵּׁם אֱלֹקֵיהֶם, הַלְוַאי אָמֵן – – –

הפוסט אושפיזין (1) ברוך הבא אברהם אבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל סֻכּוֹת אָנוּ זוֹכִים לְהַשְׁרָאַת קְדֻשַּׁת פַּחַד יִצְחָק אָבִינוּ, הַמַּגִּיעַ בְּתוֹרוֹ, אֶל הָעָם הַקָּדוֹשׁ זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל (נְדָרִים לא ע"א), עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית כא, יב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" – 'בְיִצְחָק' וְלֹא כָּל יִצְחָק, אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ, בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק וְלֹא שְׁאָר הַזֶּרַע שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.

יִצְחָק הוּא שֹׁרֶשׁ מִדַּת הַגְּבוּרָה, שֶׁעִנְיָנָהּ לַעֲבוֹד אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתּוֹךְ אֵימָה וְיִרְאָה, הַפַּחַד הַנּוֹרָא מִבּוֹרֵא הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לִיהוּדִי הַמַּעֲמִיק בְּמַחְשַׁבְתּוֹ בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ שֶׁל אֱלֹקִים, זוֹ מַתָּנָה טוֹבָה, שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו, וְלֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי הִיא בָּאָה אַחַר יְגִיעָה רַבָּה שֶׁל הִתְבּוֹנְנוּת בְּמַעֲשֵׂה אֱלֹקֵינוּ, כִּי גָּדוֹל הוּא וּמְרוֹמָם שְׁמוֹ.

דְּבָרִים הַנִּרְאִים נִגּוּדִים, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן, הִתְכַּלְלוּת הַמִּדּוֹת, אָנוּ רוֹאִים בְּמִדָּתוֹ שֶׁל יִצְחָק, מִצַּד אֶחָד הוּא נִקְרָא בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה (בְּרֵאשִׁית לא, מב): "וּפַחַד יִצְחָק" וְהוּא גְּבוּרוֹת, וּמִצַּד נוֹסָף, עֶצֶם שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ "יִצְחָק", הוּא עַל שֵׁם הַצְּחוֹק וְהַשִּׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כא, ו): "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" – וְהוּא חֲסָדִים. הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים בָּאֱלֹקוּת, הִיא מַתְאִימָה יוֹתֵר לְמִדַּת הָאַהֲבָה וְהַחֶסֶד.

וִיתֵרָה מִזֹּאת, הֲלֹא "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בְּרֵאשִׁית כה, יט), הַתַּלְמִיד הָרִאשׁוֹן שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה יִצְחָק, שֶׁקִּבֵּל אֶת דֶּרֶךְ אֱמוּנָתוֹ, וְתִרְגֵּם אוֹתָהּ לְפִי מִדָּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַתּוֹצָאָה שֶׁל אַהֲבָה שְׁלֵמָה הִיא יִרְאָה וְחֶרְדַּת קֹדֶשׁ, שֶׁלֹּא תִּפָּגֵם הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה וְלֹא יִפָּרֵם הַקֶּשֶׁר.

הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל יִצְחָק שֶׁהָיָה כָּפוּת לִהְיוֹת עוֹלָה כָּלִיל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עוֹמֶדֶת לָנוּ בְּחַגֵּי תִּשְׁרֵי, בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ אָנוּ קוֹרְאִים אֶת לֵידָתוֹ וַעֲקֵדָתוֹ, וְלֹא פּוֹסֵק מִפִּינוּ זֵכֶר הָעֲקֵדָה בְּכָל יְמֵי הַסְּלִיחוֹת שֶׁל עֲשֶׂרֶת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה, מַגִּיעַ אִם כֵּן, תּוֹרוֹ שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, לְהַוּוֹת הַשְׁלָמָה אֶל קְדֻשַּׁת יִצְחָק בְּמוּבָן הַצְּחוֹק וְהַשִּׂמְחָה הַשַּׁיָּךְ לְמִדַּת יִצְחָק אָבִינוּ, וַאֲשֶׁר מִתְגַּלֶּה בִּזְמַן שִׂמְחָתֵנוּ.

גַּם בְּמִצְוַת סֻכָּה אָנוּ רוֹאִים אֶת הִתְכַּלְלוּת הַמִּדּוֹת הַזֹּאת, הֲלֹא יָדוּעַ כִּי שְׁנֵי שֵׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲוָיָ"ה אֲדֹנָ"י, הַמּוֹרוֹת עַל רַחֲמִים וְדִין, הֵם בְּגִימַטְרִיָּא סוּכָּ"ה. גַּם בַּחַג הַזֶּה, אָנוּ מְקַשְּׁרִים אֶת סוֹד הַדִּין – צָרְכֵּנוּ הַגַּשְׁמִיִּים אֶל אוֹר הָרַחֲמִים, הִיא הַדְּבֵקוּת הָרוּחָנִית שֶׁלָּנוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

בִּזְמַן הָעֲקֵדָה הִתְרַחֲשָׁה הַהִתְכַּלְלוּת הַזֹּאת, הָרוּחָנִיּוּת וְהַגַּשְׁמִיּוּת אִבְּדוֹ אֶת תְּחוּמָן, אֵין שְׁתֵּי מַחֲלָקוֹת, יֵשׁ אַךְ וְרַק הַגִּלּוּי הָרָצוֹן הָאֱלֹקִי, הַחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים הֻשְׁלְכוּ מִנֶּגֶד, לְמַעַן הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים, שֶׁהוּא הוּא סוֹד מִצְוַת סֻכָּה, לַחֲסוֹת בְּצֵל הָאֱמוּנָה מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל.

הַדְרָכָה מְאֹד מְחַזֶּקֶת יֵשׁ לָנוּ מֵאוֹרוֹ שֶׁל יִצְחָק, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְזַהִים אֶת הַיִּרְאָה וְהַפַּחַד עִם הַצַּד הֶעָצוּב שֶׁל מַטְבֵּעַ חַיֵּינוּ, אֵינֶנּוּ מַשִּׂיגִים עַל נְכוֹנָה אֶת הֲדַר זִיו יִרְאָתוֹ שֶׁל יִצְחָק, פַּחַד יִצְחָק הוּא כָּזֶה הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לְשִׂמְחָה וְהִתְרוֹמְמוּת, כִּי הַמְּפַחֵד בֶּאֱמֶת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁמְּצִיאוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ מוּחָשִׁית הִיא בְּחַיָּיו, וּמִמֵּילָא, הַתּוֹצָאָה הִיא דְּבֵקוּת בִּמְקוֹר הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דִּבְרֵי הַיָּמִים א' טז, כז).

בַּחַג הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אָנוּ עוֹמְדִים מוּל דְּרִישׁוֹת מַשְׁלִימוֹת אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, עֲדַיִן לֹא יָבֵשׁ מְקוֹר דִּמְעָתֵנוּ בִּימֵי הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, הַלֵּב עוֹד פּוֹעֵם בְּיִרְאַת הַתְּשׁוּבָה, וְהִנֵּה שִׂמְחָה! רִקּוּדִים, שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שִׂמְחַת תּוֹרָה מַמָּשׁ כְּמוֹ יִצְחָק, צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי (בְּרֵאשִׁית כא, ו), אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח (מִשְׁלֵי יג, ט).

וּבֶחָג הַזֶּה עַצְמוֹ, הֲלוֹא בְּחַג הַסֻּכּוֹת נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, וְזַעֲקַת הַהוֹשַׁעְנוֹת הִיא מִבְּחִינַת יִצְחָק, יִרְאָה וְשִׂמְחָה הַמְּשַׁמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, אֵין אֵלּוּ נוֹגְדוֹת זוֹ לְזוֹ, כִּי אִם מַשְׁלִימוֹת, הַיָּרֵא מֵה' שָׂמֵחַ בִּקְדֻשָּׁתוֹ, וְזוֹכֶה לִשְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה, הַכֹּל בְּכֹחוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ.

הַיִּרְאָה שֶׁבָּאָה בְּעִקְבוֹת שִׂמְחָה וְאַהֲבָה, הִיא הַמֵּנִיעַ לִמְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּדֵי פְּשִׁיטַת צַוָּאר לַעֲקֵדָה וּשְׁחִיטָה עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. אֵין עֵרֶךְ לְסֵבֶל יְהוּדִי לְלֹא הַשְׁלָמָה וּמִדַּת הַהִתְרַצּוּת, יִצְחָק, הַבָּא מִכֹּחַ הָאַהֲבָה שֶׁל אַבְרָהָם, הוּא זֶה שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר לְאָבִיו, עָקְדֵנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא אָזוּז וְאֶפְגַּע בְּךָ, וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵל הַקָּרְבָּן…

בְּחַיֵּינוּ הָאִישִׁיִּים אָנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמֵנוּ, לֹא אַחַת, נִצָּבִים בְּצֹמֶת הַדְּרָכִים הַזֶּה, הַאִם לִהְיוֹת נִרְגָנִים וְלַעֲשׂוֹת רָצוֹן הַשֵּׁם מֵחֹסֶר בְּרֵירָה [הֲלוֹא אָנוּ דָּתִיִּים. . ] אוֹ לְהִשָּׁאֵב לְגַמְרֵי לִרְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁזּוֹ מִדַּת יִצְחָק אָבִינוּ, שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת מִזֶּרַע קָדְשׁוֹ, וּזְכוּת עֲקֵדָתוֹ מְלַוָּה אוֹתָנוּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

הַיֶּלֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה בָּעוֹלָם, הָיָה יִצְחָק אָבִינוּ, הָרִאשׁוֹן שֶׁנּוֹלַד בִּקְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה, מֵאָב וָאֵם צַדִּיקִים, וּבְעֶצֶם, הוּא הָרִאשׁוֹן בַּשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁאָנוּ קְשׁוּרִים אֵלֶיהָ, הַיַּהֲדוּת הִיא יִצְחָק אָבִינוּ.

וְלָכֵן כָּתוּב בְּתִקּוּנֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁעִקַּר הַפֶּתַח שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הוּא מִדַּת הַיִּרְאָה, וְ"זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (תְּהִלִּים קיח, כ)… יִצְחָק, הוּא הַמֻּשְׁרָשׁ בְּמִדַּת הַיִּרְאָה, הוּא הַפּוֹתֵחַ אֶת דֶּרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַעֲבָרַת הַמְּסָרִים הָאֱלֹקִיִּים מֵאָב לְבֶן, הוּא הַתַּלְמִיד הָרִאשׁוֹן, וְהוּא הַמַּעֲבִיר הָרִאשׁוֹן מֵאָב שֶׁלִּמְּדוֹ לַבֵּן שֶׁיִּלְמַד מִמֶּנּוּ.

כְּדַאי בְּפִתְחָהּ שֶׁל שָׁנָה, וְדַוְקָא בִּימֵי הָאַהֲבָה, כְּשֶׁדְּמָעוֹת גִּיל רוֹחֲצוֹת אֶת הָאֶתְרוֹג שֶׁבְּיָדֵינוּ, לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ, וְלוּ קַבָּלָה קְטַנָּה וִיחִידָה, לִשְׁאֹב מִבְּאֵרוֹ שֶׁל יִצְחָק, עִנְיַן שֶׁל יִרְאָה, אֵיזֶה דִּקְדּוּק חָדָשׁ בַּהֲלָכָה, שֶׁהֻזְנַח עַד עַתָּה, וּבִזְכוּת יִצְחָק אָבִינוּ שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהָגֵן עָלֵינוּ, נִזְכֶּה לְשָׁנָה טוֹבָה, שְׂמֵחָה וּמְתוּקָה – – –

הפוסט אושפיזין (2) ברוך הבא יצחק אבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מִכָּל שִׁבְעַת הָרוֹעִים, הָאֻשְׁפִּיזִין הַקְּדוֹשִׁים, הִתְיַחֵד, בְּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת, יִשְׂרָאֵל סַבָּא, אָבִינוּ יַעֲקֹב, שֶׁעַל שְׁמוֹ אָנוּ נִקְרָאִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם, בַּקֶּשֶׁר הַמְּיֻחָד שֶׁלּוֹ לְחַג הַסֻּכּוֹת, וּמִמֵּילָא כַּאֲשֶׁר קְדֻשָּׁתוֹ בָּאָה לִפְקֹד אֶת סֻכָּתֵנוּ, הַיּוֹם הַזֶּה, הוּא גָּדוֹל וְנִפְלָא מִימֵי חַג הַסֻּכּוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

מוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, כַּאֲשֶׁר הַשָּׂטָן הַמְּקַטְרֵג נֻצַּח לְגַמְרֵי, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִשְׂמֹחַ בְּבָנָיו, מַה כָּתוּב? ""וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בְּרֵאשִׁית לג, יז), כֵּיוָן שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּסֻכּוֹת, הֵם נִצּוֹלִים מִן הַמְּקַטְרְגִים, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שָׂמֵחַ בְּבָנָיו, אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

וְכֵן רַבֵּנוּ יַעֲקֹב בַּעַל הַטּוּרִים מֵבִיא בְּטוּר אֹרַח חַיִּים (סִימָן תיז): 'הַמּוֹעֲדִים נִתְקְנוּ כְּנֶגֶד אָבוֹת, פֶּסַח כְּנֶגֶד אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית יח, ו) "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת", וּפֶסַח הָיָה. שָׁבוּעוֹת כְּנֶגֶד יִצְחָק שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁל מַתָּן תּוֹרָה הָיָה בְּשׁוֹפָר מֵאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק. סֻכּוֹת כְּנֶגֶד יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית לג, יז): "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּוֹת"'.

הֶסְבֵּר נִפְלָא אוֹדוֹת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין יַעֲקֹב לְסֻכּוֹת, מוּבָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'מְאוֹר עֵינַיִם' (פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא): 'נֶאֱמַר (בְּרֵאשִׁית לג, יח): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל – שָׁלֵם בְּגוּפוֹ שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ… כִּי אֶצְלוֹ הָיְתָה שְׁלֵמוּת בְּכָל דָּבָר, הֵן בִּדְבָרִים גּוּפָנִיִּים, הֵן בִּדְבַר הַמָּמוֹן, הֵן בְּתוֹרָתוֹ, עִם הַכֹּל עָשָׂה כְּכַוָּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ, לְקָרֵב כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּלֻבָּשׁ בַּדָּבָר הַהוּא שֶׁעָסַק בּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּאַרְצִיּוּת.

וְעַל יְדֵי זֶה "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (בְּרֵאשִׁית לג, יז), כִּי נוֹדַע רֶמֶז הַסֻּכָּה (סֻכָּה ב' ע"א): 'צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי'; רֶמֶז, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עִקַּר מֵהָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא כְּדִירַת עֲרַאי, וְהָעִקָּר יַעֲשֶׂה בּוֹ לְכַוָּנַת הָעוֹלָם הַבָּא וּלְהַמְשִׁיךְ אֱלֹהוּתוֹ בְּכָל דְּבַר הָעוֹלָם הַזֶּה'; עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, כִּי עִנְיָנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ – הַשְּׁלֵמוּת בְּכָל דָּבָר וְעִנְיָן, בִּידִיעָה כִּי הַכֹּל נַעֲשֶׂה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, בְּלִי שׁוּם פְּנִיּוֹת, זֶהוּ סוֹדוֹ שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, בּוֹ אָנוּ נִשְׁאָבִים אֶל תּוֹךְ מַעְגַּל הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת, וְיַעֲקֹב – כָּל יְהוּדִי – נָסַע סֻכֹּתָה – נִמְלַט מֵאֵימַת הַמְּקַטְרֵג אֶל תּוֹךְ קְדֻשַּׁת הַסֻּכָּה, לְהִתְבַּשֵּׂם שָׁם מֵרֵיחַ גַּן הָעֵדֶן שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹקִית.

וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת – בְּדֶרֶךְ חַיִּים שֶׁכָּזוֹ אָנוּ יְכוֹלִים לִבְנוֹת בַּיִת, כִּי לָמַדְנוּ בַּיִת יְהוּדִי מַהוּ, בַּיִת שֶׁל יַעֲקֹב, הוּא בַּיִת, שֶׁגַּם הָאֲכִילָה, הַשְּׁתִיָּה, הַשֵּׁנָה וְהַטִּיּוּל הֵם לְשֵׁם מִצְוָה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, בְּדִיּוּק כְּמוֹ מִצְוַת סֻכָּה.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ רִגְעֵי חַיָּיו הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְהִפָּרֵד מִבָּנָיו, וְחָקַר אוֹתָם עַל מַעֲמָדָם הָאִישִׁי בְּדַרְגַּת הָאֱמוּנָה, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם, הֵם נְגוּעִים קְצָת בְּשֶׁמֶץ שֶׁל … מִיָּד כֻּלָּם אָמְרוּ, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. אִם נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, הֲרֵי שֶׁזּוֹ הִיא הַצַּוָּאָה שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ – חִזּוּק נִצְחִי בֶּאֱמוּנַת הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאָב הַזָּקֵן, בָּנַי, אַחַת הִנְּנִי מוֹרִישׁ לָכֶם: אֱמוּנָה אֲמִתִּית וַחֲזָקָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

בְּסִיּוּם יוֹם הַכִּפּוּרִים הַקָּדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁבְּכָל זֹאת נִצְטָרֵךְ לְהִפָּרֵד מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל יוֹם, אָנוּ זוֹעֲקִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְנוֹרָא: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד! (דְּבָרִים ו, ד) כְּלוֹמַר, אִם בְּכָל זֹאת, מִישֶׁהוּ מִתְפַּלֵּא עַל אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים שָׁנָה שְׁלֵמָה לְלֹא הַבְחָנָה מַה הֵם עוֹשִׂים, אֵיפֹה הָיְתָה הָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם?! אָז הִנֵּה: אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד, שֶׁזֶּה עִקַּר כַּפָּרַת עֲוֹנוֹת, לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה, וּמִיַּד זוֹעֲקִים בְּקוֹל רָם: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד שֶׁגַּם זֶה מְקוֹרוֹ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ.

וְאָז בָּא סֻכּוֹת, בּוֹ אָנוּ טוֹבְלִים בְּמֵי הַדַּעַת שֶׁל דְּבֵקוּת וֶאֱמוּנַת הַיִּחוּד, בְּמִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, בְּהַעֲנָקָה לַמֵּימָד הָאַרְצִי שֶׁל הָעוֹלָם הַחָמְרִי, מַעֲמָד שֶׁל הֶבֶל הֲבָלִים בַּר-חֲלֹף, אָנוּ בְּעֶצֶם מוֹרִים, כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, אֶפֶס זוּלָתוֹ, וּלְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא. הַסֻּכָּה, רֶמֶז לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שָׂרָה אִמֵּנוּ נִקְרֵאת 'יִסְכָּה' עַל שֵׁם שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, סֻכָּה הִיא לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת וְצִפִּיָּה בַּהֲדַר נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד הַקַּדְמוֹן, אָנוּ מִתְחַבְּאִים בְּצֵל הָאֱמוּנָה, וּבְכָךְ נִצּוֹלִים אָנוּ מֵהַמְּקַטְרֵג.

אִם בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים זָעַקְנוּ זֹאת בְּפֶה וְלָשׁוֹן, בִּימֵי הַשִּׂמְחָה אָנוּ מַתְחִילִים לִחְיוֹת אֶת הַדְּבָרִים, שֶׁזֶּה הָרַעְיוֹן עַל פִּי פְּשָׁט, שֶׁל דִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שָׂמֵחַ בָּנוּ כְּשֶׁאָנוּ מְסֹכָכִים בְּצֵל הַסֻּכָּה הַקְּדוֹשָׁה.

לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, כַּיָּדוּעַ, שְׁנֵי שֵׁמוֹת – יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב הִיא הַדַּרְגָּה הַהַתְחָלָתִית, לְשׁוֹן עָקֵב, יִשְׂרָאֵל הִיא מִלְּשׁוֹן שְׂרָרָה, דַּרְגַּת הַשִּׂיא שֶׁל הַהִתְרוֹמְמוּת הָרוּחָנִית. יַעֲקֹב אָבִינוּ, בְּרוּחַ וּבְכֹחַ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ, גִּלָּה דֶּרֶךְ כֵּיצַד לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּמַצָּבִים שׁוֹנִים, לְהִתְחַזֵּק בְּקִרְבַת אֱלֹקִים גַּם כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִמְצָאִים בְּמַצַּב שֶׁל עָקֵב וְסוֹף, לֹא רוֹאִים כְּלוּם וְלֹא מַרְגִּישִׁים בִּכְלוּם, אַךְ יָפֶה הוּא כֹּחַ הָאֱמוּנָה לְהַשִּׂיג דַּרְגַּת קִרְבָה עֲנָקִית גַּם בִּזְמַנֵּי הַחֹשֶׁךְ.

בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק, הָיוּ שִׁבְטֵי יָ"הּ מְרֻמָּזִים כַּכּוֹכָבִים, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַמְּאִירִים לְעַצְמָם גַּם חֶשְׁכַת גָּלוּת לֵילִית, בַּסֻּכָּה, אָנוּ מַבִּיטִים אֶל מְרוֹמֵי הַסְּכָךְ, וְאָנוּ רוֹאִים אֵיךְ שֶׁהַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ, הָאוֹרוֹת הַקְּטַנִּים, הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁעָשִׂינוּ, אַף כִּי מְעַטִּים הֵמָּה, עָלֵינוּ לְהַחֲשִׁיבָם, לִשְׂמֹחַ עִם עֶצֶם הֱיוֹתָם, וּלְהוֹדוֹת לַה' עַל הַזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה.

וַיִּבֶן לָנוּ יַעֲקֹב בַּיִת – לְהַחְדִּיר אֶת הֶאָרַת הַחַגִּים גַּם בַּבַּיִת פְּנִימָה.

הפוסט אושפיזין (3) ברוך הבא יעקב אבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, אֲשֶׁר נָשָׂא אֶת מַשָּׂא הָעָם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (בַּמִּדְבָּר יא, יב) – עֲדַיִן מַמְשִׁיךְ בְּהַנְהָגָתוֹ אוֹתָנוּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מְכֻנֶּה עִנְיַן זֶה בַּלָּשׁוֹן: "הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל מֹשֶׁה הִיא בְּכָל דּוֹר וְדוֹר", וִיתֵירָה מִזֹּאת, כַּאֲשֶׁר הִתְפַּתֵּחַ דִּיּוּן בֵּין חַכְמֵי הַתַּלְמוּד, וְהָאֶחָד רָצָה לְשַׁבֵּחַ אֶת אֲמִתּוּת דַּעַת זוּלָתוֹ נַעֲנָה וְאָמַר לוֹ: מֹשֶׁה! אַתָּה אוֹמֵר טוֹב… כְּלוֹמַר, בְּכָל תַּלְמִיד חָכָם וְצַדִּיק הַדּוֹר, יֵשׁ מִבְּחִינַת נִצּוֹץ קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הֶ"עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בַּמִּדְבָּר יב, ג).

קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מוֹפִיעָה אֵצֶל כָּל יְהוּדִי פְּרָטִי בְּעֵת שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה אוֹ לוֹמֵד תּוֹרַת מֹשֶׁה, הָאוֹר הַזֶּה לֹא נִגְנַז מֵעוֹלָם, הוּא קַיָּם בְּכָל מַדָּעוֹ הָאֱמוּנִי שֶׁל כָּל יְהוּדִי,

כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הוּא סוֹד רַעֲוָא דְרַעֲוִין, הָרָצוֹן שֶׁבָּרְצוֹנוֹת, הַהִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לִיהוּדִי לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם – מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוּא כְּפִי הַמְּבֹאָר בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים "דַּעַת שֶׁל יִשְׂרָאֵל", בְּסוֹד "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דְּבָרִים ד, לה), מִכֹּחַ קְדֻשַּׁת נִשְׁמָתוֹ זוֹכֶה כָּל יְהוּדִי לִטְעֹם מֵאוֹר הַדַּעַת הַזֹּאת, מִזְּכוּת יְדִיעַת ה', שֶׁהִיא מַתָּנָה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו.

בְּחַג הַסֻּכּוֹת, אָנוּ עוֹסְקִים לְהַקְשִׁיב לְדַעַת ה', לִנְקֻדַּת הַיְּדִיעָה שֶׁבָּנוּ, הַלּוּלָב וּמִינָיו, הֵמָּה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַדַּעַת הַזֹּאת, הַיְּשִׁיבָה בַּסֻּכָּה היא "לְמַעַן 'יֵדְעוּ' דֹרֹתֵיכֶם" (וַיִּקְרָא כג, מג), כִּי הָעִקָּר הוּא דַּעַת! לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהָבִין אֶת מְצִיאוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ, לְגַיֵּס אֶת חוּשֵׁי הַדַּעַת הַקְּדוֹשִׁים הַמֻּנָּחִים לְלֹא שִׁמּוּשׁ, לְקָרְבָם אֶל הַיְּדִיעָה הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם.

קְדֻשַּׁת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הִיא גַּם נוֹשֵׂא לְדִיּוּן שֶׁל הַדְרָכָה בַּעֲבוֹדַת ה', מִצַּד אֶחָד אָנוּ מוֹצְאִים שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא הָאִישׁ הַיָּחִיד בְּמִינוֹ בְּכָל הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא הָיָה מִי שֶׁדִּבֵּר אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא פָּנִים בְּפָנִים, לֹא קָם נָבִיא כְּמוֹתוֹ, הוּא קִבֵּל תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְרַק עִמּוֹ דִּבֵּר ה' בִּבְהִירוּת כָּזֹאת, וְאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ הֶעָנָיו הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר מִכָּל הָאָדָם… וְכִי אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין עִנְיַן שֶׁכָּזֶה?

צַדִּיקֵי הַחֲסִידוּת מְבָאֲרִים דָּבָר זֶה, בְּהַטְעִימָם כִּי "מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי", הַיְּכֹלֶת שֶׁל מֹשֶׁה לִהְיוֹת 'מְקַבֵּל הַתּוֹרָה' שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ, וְגַם לְהִשָּׁאֵר עָנָו הָעֲנָוִים, הוּא קִבֵּל זֹאת מִסִּינַי, הוּא עָרַךְ חֶשְׁבּוֹן, שֶׁאִם הַתּוֹרָה נִתְּנָה עַל הַר סִינַי הַנָּמוּךְ מִכָּל הֶהָרִים, כָּךְ נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל יְדֵי הַנָּמוּךְ שֶׁבַּאֲנָשִׁים, וְזֶה אֲנִי… מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מַבְהִיל כָּל רַעְיוֹן!

כָּאן מְלַמְּדֵנוּ הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, אֶת הַקַּו שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁאֵין לָזוּז מִמֶּנּוּ, הַיְּכֹלֶת לִזְכּוֹת לְהַשִּׂיג אֱלֹקוּת, נִתְּנָה רַק לַשְּׁפֵלִים בְּרוּחָם, כְּדִבְרֵי הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית: מַה מַיִם מַנִּיחִים מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִים לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו, רַק עַל יְדֵי נְמִיכוּת רוּחַ זוֹכִים לָדַעַת אֶת ה', הַחֹמֶר הַגַּשְׁמִי, הָרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז, הוּא הַמּוֹנֵעַ אֶת הָאוֹר הָאֱלֹקִי מִלְּהִתְפַּשֵּׁט, זוֹ תַּמְצִית הַהֲבָנָה שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִלְמֹד מֵהָעֲנָוָה וְהַבִּטּוּל שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

חַג הַסֻּכּוֹת מִתְאַפְיֵן בָּזֹאת, בִּהְיוֹת הַסֻּכָּה נֶאֱסֶפֶת 'מִפְּסֹלֶת גֹּרֶן וָיֶקֶב', מֵהֶחֳמָרִים הַפְּשׁוּטִים בְּיוֹתֵר, הַזֵּכֶר לְעַנְנֵי הַכָּבוֹד, הָיָה אָמוּר לְפִי הַסְּבָרָא, לִהְיוֹת מֻרְכָּב מֵהַפְּאֵר וְהֶהָדָר הַחָמְרִי, הֲכִי נֶהְדָּר וּמְהֻדָּר שֶׁיִּתָּכֵן, בִּהְיוֹתוֹ רוֹמֵז לַיָּקָר וְנִכְבָּד מִכֹּל, וְהִנֵּה רְאוּ זֶה פֶּלֶא: דִּיקְטִים פְּשׁוּטִים, וַעֲלֵיהֶם קַיינֶעס אוֹ גְבָבַת עֲנָפִים כָּלְשֶׁהֵם, יַעֲשׂוּ זֹאת, צֵל הָאֱמוּנָה מִשִּׁיא הַפַּשְׁטוּת וְהָעֲנָוָה.

לְהוֹרוֹתֵנוּ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג עֲנָנֵי כָּבוֹד, וּקְדֻשַּׁת מְצִיאוּת הַשֵּׁם רַק עַל יְדֵי פְּסֹלֶת הַמְגֻיֶּסֶת לָאוֹר, בְּסֻכּוֹת, אָנוּ מִתְבַּטְּלִים אֶל אוֹר ה', אֵינֶנּוּ בָּאִים בְּכֹחַ אֵיזוֹ יֻקְרָה וּגְדֻלָּה, אָנוּ בָּאִים נְקִיִּים, מְנַסִּים לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם הַנִּשְׁקָפִים מִבַּעַד לַחֲרַכֵּי הַסְּכָךְ, הַכּוֹכָבִים הַנִּרְאִים מִתּוֹכָהּ מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ אוֹדוֹת הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה שֶׁיֵּשׁ בְּעוֹלָמֵנוּ, וַאֲשֶׁר רַק אֵלֶיהָ אָנוּ בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים.

אוּלַי, אִם נִרְצֶה, נָבִין שֶׁאֵלּוּ הֵם עֲנָנֵי הַכָּבוֹד הָאֲמִתִּיִּים, לִהְיוֹת מְסֻכָּךְ וּמְגֻנָּן עִם הַמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית, לִזְכּוֹת לְרָמָה מְסֻיֶּמֶת שֶׁל "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ", לִשְׁמֹעַ וּלְהַקְשִׁיב לִשְׁדָּרִים אֱלֹקִיִּים מוּכָחִים בְּכָל פִּנָּה וּתְפוּנָה, זֶהוּ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הַמִּתְגַּלֶּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת הַקָּדוֹשׁ.

מֹשֶׁ"ה רָאשֵׁי תֵּבוֹת מִ'מְּכוֹן שִׁ'בְתּוֹ הִ'שְׁגִּיחַ, הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית הַמְלַוָּה אוֹתָנוּ בְּכָל פְּרָט, הִיא קִיּוּמֵנוּ וְחִיּוּתֵנוּ, הַזּוֹכֶה לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו בֶּאֱמוּנַת הַשְׁגָּחָה זוֹ, זוֹכֶה לְשִׂמְחַת חַיִּים, לָדַעַת אֶת ה' פֵּרוּשׁוֹ – לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים, כְּשֶׁלְּכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה יֵשׁ מַשְׁמָעוּת פְּנִימִית, אֲזַי יֵשׁ בִּשְׁבִיל מַה וּבַעֲבוּר מִי לִחְיוֹת, אֵין הַצִּמְצוּמִים גּוֹרְמִים צַעַר לָאָדָם, אֶלָּא קְרִיצָה מִן שְׁמַיָּא, כָּכָה בּוֹרֵא עוֹלָם, כִּבְיָכוֹל, מְדַבֵּר עִם בְּרִיּוֹתָיו.

כָּל עִנְיָנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית נוֹרָאָה וְנִפְלָאָה, כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁל מֹשֶׁה וּבַתְיָה בַּת פַּרְעֹה שֶׁמְּגַלָּה אוֹתוֹ בֵּין קְנֵי הַסּוּף, מוֹרֶה עַל הֱיוֹתוֹ מֻשְׁגָּח, גְּדִילָתוֹ בְּאַרְמוֹן הָאוֹיֵב הַמְדַכֵּא, פַּרְעֹה בִּ'כְבוֹדוֹ' וּבְעַצְמוֹ, הוּא גִּלּוּי הַשְׁגָּחָה, וְכוּ' וְכוּ'.

בְּחַג הַסֻּכּוֹת, אָנוּ רוֹאִים הַשְׁגָּחָה, אָנוּ יוֹצְאִים הַחוּצָה וּמִתְבּוֹנְנִים עַל הַשָּׁמַיִם, וְיוֹדְעִים כִּי הַכֹּל מִתְנַהֵג עַל יְדֵי הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, בְּרוּרָה וּמְזֻכֶּכֶת, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַשֶּׁהוּ אַחֵר, רַק שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמַּנְהִיג אֶת הָעוֹלָם בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, זוֹ כָּל מַהוּתוֹ שֶׁל סֻכּוֹת לְאַחַר יְמֵי הַזִּכּוּךְ, לְהִשָּׁאֵב לְגַמְרֵי לִרְצוֹן ה', אָמֵן.

הפוסט אושפיזין (4) ברוך הבא משה רבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת הֵם יָמִים הַמּוֹרִים עַל הַשָּׁלוֹם וְהָאַהֲבָה שֶׁבֵּין יְהוּדִים, בַּסֻּכָּה מִתְאַחֲדוֹת כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּיַחַד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (סֻכָּה כז ע"ב), עַל הַפָּסוּק (וַיִּקְרָא כג, מב): "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" – מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִין לֵישֵׁב בְּסֻכָּה אַחַת, כִּי הֵם יָמִים הַמְּאַחְדִים יְהוּדִים מִזָּוִיּוֹת שׁוֹנוֹת, נִגּוּדִים שׁוֹנִים וְכוּ', כֻּלָּם מִתְאַחֲדִים כִּבְנֵי הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה הָאוֹהֶבֶת אֶת כֻּלָּם.

וְכֵן מִדַּת הַשָּׁלוֹם – הַשְּׁלֵמוּת, נִקְרֵאת 'סֻכָּה', כִּי הֲלֹא כָּךְ אָנוּ מִתְפַּלְּלִים: וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְסֹכָכִים בְּנוֹכְחוּת הַשְּׁכִינָה כְּאִמָּא הַמְגוֹנֶנֶת עַל בָּנֶיהָ, אָנוּ זוֹכִים לְשָׁלוֹם וּשְׁלֵמוּת, שֶׁכָּל זֶה הוּא סוֹד סֻכּוֹת, שֶׁבָּהֶם אָנוּ נוֹטְלִים אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁמְּסַמְּלִים נִגּוּדִים קוֹטְבִיִּים בֵּין חֶלְקֵי הָעָם וְהֶבְדֵּלֵי מַעֲמָדוֹת רַבֵּי-פְּעָרִים, כֻּלָּם מִתְאַגְּדִים לְמַעַן כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ.

אֶחָד מִבְּנֵי הָאֻשְׁפִּיזִין הַקְּדוֹשִׁים הַבָּאִים לְסֻכָּתֵנוּ הוּא אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אִישׁ הַשָּׁלוֹם, אֲשֶׁר הָיָה 'אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה' (אָבוֹת א, יב), הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמּוּרָם מֵאֶחָיו, הָיָה נִכְנַס לִמְקוֹמוֹת בְּזוּיִים שֶׁל אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וּנְחוּתִים, מַאֲזִין לִכְעָסִים קַטְנוּנִיִּים, וּבַהֲדַר כְּהֻנָּתוֹ הָיָה מַרְעִיף טוֹב אֲצִילִי שֶׁגָּרַם לְכֻלָּם לִהְיוֹת טוֹבִים.

אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָיָה הוֹלֵךְ מֵאָדָם לְזוּלָתוֹ, מְגַלֶּה סוֹד כָּמוּס לַנִּפְגָּע עַל שְׁאִיפָתוֹ הַכְּמוּסָה שֶׁל הַפּוֹגֵעַ לְהִתְפַּיֵּס, בְּדֶרֶךְ דּוֹמָה הִצְלִיחַ לְרַכֵּךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַפּוֹגֵעַ, וּכְשֶׁהֵם נִפְגְּשׁוּ, נָפְלוּ אִישׁ בְּצַוָּאר רֵעֵהוּ, הַהִתְפַּיְּסוּת הָיְתָה מֻשְׁלֶמֶת, זוֹ הִיא עֻבְדָּא דְּאַהֲרֹן.

וְכָךְ מִדַּת אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, מִדַּת הַהוֹד, מְלַמֵּד זְכוּת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְגַלּוֹת לִיהוּדִי אֶת הָאֱמֶת תֵּדַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, אַתָּה חָשׁוּב בְּעֵינָיו מְאֹד, לֵךְ אֵלָיו וְהִתְפַּיֵּס. אַחַר הַוִּדּוּיִּים הַיּוֹקְדִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּאָה הַהִתְפַּיְּסוּת שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת.

הָאָדָם הַמְּרֻחָק מִן הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהֻפְתַּע מֵהַחֲבִיבוּת הַנְּעִימָה וְהַחֲמִימָה שֶׁהִרְעִיף עָלָיו הָאָדָם הַשָּׁלֵם שֶׁבָּאֻמָּה, אִישׁ הֶהָדָר וּנְצִיגוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם וּמְשָׁרְתוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים, הָיָה מְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת בְּלִבּוֹ, וּמֵנִיד לַנָּאִיבִיּוּת וְהַתְּמִימוּת שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, "אִם הָיָה יוֹדֵעַ זֶה" חִשַּׁב "מִי אֲנִי בֶּאֱמֶת… לֹא הָיָה מְדַבֵּר אִתִּי בִּכְלָל"… אֲבָל אַהֲרֹן דִּבֵּר, וְעוֹד אֵיךְ דִּבֵּר, "כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם עַל עַמּוֹ", כָּךְ הָיָה מְקָרְבָם לְתוֹרָה.

וְלֹא גִּלּוּי 'תְּמִימוּת' הָיָה זֶה, דַּוְקָא אַהֲרֹן רָאָה אֶת הָאֱמֶת שֶׁבַּחוֹטֵא הַזֶּה, זֶה שֶׁכִּבְיָכוֹל, רָחוֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה, מְגַלֶּה לוֹ הַצַּדִּיק, בְּחִינַת אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, תֵּדַע לְךָ שֶׁלַּמְרוֹת מַעֲשֶׂיךָ הַלֹּא טוֹבִים, עֲדַיִין רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּךָ, אַל תִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יוֹתֵר, אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא הִגִּיד אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ בְּפֵרוּשׁ, הוּא יָצַר סְבִיבוֹ אֲוִירָה טוֹבָה שֶׁל הִשְׁתּוֹקְקוּת לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁל רָצוֹן לְהִדַּבֵּק בַּבּוֹרֵא, מִתּוֹךְ אַהֲבָה וְחֵשֶׁק לָאֱלֹקוּת.

סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ הִיא כָּזֹאת, בְּפִתְחָהּ שֶׁל שָׁנָה, מַמְתִּינוֹת לָנוּ מַטָּלוֹת וְהִתְמוֹדְדוּיוֹת שׁוֹנוֹת לְאֵין סְפֹר, עָלֵינוּ לִהְיוֹת נְכוֹנִים לְמַאֲבָקִים לֹא פְּשׁוּטִים, שֶׁיִּדְרְשׁוּ מֵאִתָּנוּ כּוֹחוֹת רוּחָנִיִּים עֲנָקִיִּים, אָנוּ חַיָּבִים לִשְׁאֹב מֵהָאֱמֶת הַיְּהוּדִית שֶׁבְּלִבֵּנוּ פְּנִימָה, אֶת הָאֱמֶת הַזֹּאת שֶׁבִּקֵּשׁ אַהֲרֹן הַקָּדוֹשׁ לְגַלּוֹת בַּיְּהוּדִים.

כַּאֲשֶׁר אָנוּ יוֹשְׁבִים תַּחַת צֵל הַסֻּכָּה, צֵל הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹקִית, עָלֵינוּ לְהַחְדִּיר בְּקִרְבֵּנוּ אֶת קִרְבַת הָאֱלֹקִים הַזֹּאת, הַזְּמַן הַמֻּכְשָׁר 'לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם', לֹא רַק בֵּינֵינוּ לְבֵין זוּלָתֵנוּ, זוֹ הִיא מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא, גַּם עִם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִתְפַּיַסְנוּ בְּחִיל כִּפּוּר… הַחִדּוּשׁ הוּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם עִם עַצְמֵנוּ, לְהַגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת פְּנִימִית, לְהַפְסִיק עִם הַשְּׁנִיּוּת הַסּוֹתֶרֶת אֶת עַצְמָהּ, פַּעַם אָנוּ קְרֹבִים לַקְּדֻשָּׁה וּפַעַם אָנוּ מִתְרַחֲקִים מִמֶּנָּה – עַכְשָׁו אָנוּ "וּמְקָרְבָן לְתוֹרָה" – – -מִתְקָרְבִים!

אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הִתְיַחֵד בְּכָךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת גְּדֻלַּת אָחִיו, הִתְבַּשֵּׂר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שְׁמוֹת ד, יד), לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, הוּא לֵב שֶׁאוֹהֵב לִרְאוֹת בִּגְדֻלַּת זוּלָתוֹ, מַה שֶׁנִּקְרָא כַּיּוֹם 'לְפַרְגֵּן', שֶׁכַּיָּדוּעַ, לַמְרוֹת שֶׁקַּל לְדַבֵּר אוֹדוֹת הָעִנְיָן, לְבַצְּעוֹ זֶה קָשֶׁה מִנְּשֹׂא, הַנִּסָּיוֹן לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הַזּוּלַת הוּא נִסָּיוֹן קָשֶׁה מִנְּשֹׂא.

לָמָּה קָשֶׁה כָּל כָּךְ לִרְאוֹת בִּגְדֻלַּת הַזּוּלַת וְלִשְׂמֹחַ? כִּי אֵין אֱמוּנַת הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית מִתְיַשֶּׁבֶת בַּלֵּב, הַלֵּב מִיָּד מַרְגִּישׁ קִנְאָה, לָמָּה אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ, וּמִבְּלִי מֵשִׂים הוּא מְפַתֵּחַ בְּקִרְבּוֹ תְּחוּשׁוֹת שְׁלִילִיּוֹת הַמְבַטְּלוֹת אֶת הַזּוּלַת וּמַשְׁפִּילוֹת אוֹתוֹ, בְּמִקְרֶה הַיּוֹתֵר גָּרוּעַ, הוּא מְבַטֵּא אֶת הַתְּחוּשׁוֹת הַלָּלוּ בְּפִיו, וְנִכְשַׁל בְּשִׂנְאָה, קִנְאָה, לְשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת הֵפֶךְ עוּבְדָא דְּאַהֲרֹן.

הַיּוֹדֵעַ, זוֹכֵר וּמַאֲמִין בְּמַאֲמָרֵי חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (יוֹמָא לח ע"א): אָמַר בֶּן עַזַּאי בְּשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ וּבִמְקוֹמְךָ יוֹשִׁיבוּךָ וּמִשֶּׁלְּךָ יִתְּנוּ לְךָ אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָה. וְכֵן (תַּעֲנִית כא ע"ב): 'לֹא מָצִית לְמֶעְבַּד כְּעוֹבָדָא דְּאַבָּא אוּמָּנָא', לְעוֹלָם לֹא יְקַנֵּא בַּזּוּלַת, וְיִהְיֶה מְסֻגָּל אַף גַּם לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וּבְחֵלֶק זוּלָתוֹ, מִבְּלִי לָחוּשׁ מְאֻיָּם וּמְקֻפָּח.

קְדֻשַּׁת מִצְוַת סֻכָּה מְסֻגֶּלֶת לְהַגְבִּיר אֶת הַמּוּדָעוּת הַזֹּאת, בַּבַּיִת, אָנוּ עֲשׂוּיִים לְקַבֵּל בִּטָּחוֹן שִׁקְרִי מֻפְרָז, כְּאִלּוּ אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל מִבְצָרֵנוּ וּתְחוּם שְׁלִיטָתֵנוּ. בַּסֻּכָּה, אָנוּ מַבִּיטִים לַגַּג הַמְּסֻכָּךְ, וּמִשָּׁם, מְצִיצִים לְעֶבְרֵנוּ הַכּוֹכָבִים הַנִּרְאִים מִתּוֹכָהּ, רְאֵה נָא בֶּן אָדָם, אוֹמֶרֶת לָנוּ הַסֻּכָּה: מִי מַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם… וְהִתְנַהֵג בְּהֶתְאֵם.

הַשָּׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת הוּא מוּצָר שֶׁאָנוּ זְקוּקִים לוֹ בְּיוֹתֵר, הַפּוֹרֵשׁ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ יִפְרֹס עָלֵינוּ שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה, וְאַהֲבָה בֵּין הַבְּרִיּוֹת, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

הפוסט אושפיזין (5) ברוך הבא אהרן הכהן! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹסֵף הַצַּדִּיק, הָאוּשְׁפִּיז הַשִּׁישִׁי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, הוּא עַמּוּד הַקְּדֻשָּׁה וְהַהִתְקַשְּׁרוּת הָאֲמִיצָה לְבוֹרֵא עוֹלָם וּדְבֵקוּת מֻשְׁלֶמֶת בּוֹ, בְּוַדַּאי כֻּלָּם הָיוּ צַדִּיקִים, אֲבָל אֵין קוֹרְאִים צַדִּיק אֶלָּא לְמִי שֶׁבָּא דְּבַר נִסָּיוֹן לְיָדוֹ וְנִצַּל הֵימֶנּוּ, לְפִי הַתֵּאוּר בַּתּוֹרָה הָיָה יוֹסֵף נָתוּן בְּתוֹךְ עֹמֶק הַנִּסָּיוֹן הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר, וּדְמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו נִרְאֲתָה לוֹ.

לִכְאוֹרָה יִפָּלֵא, הַשֵּׁם 'צַדִּיק' לֹא נִתַּן לְאָבִיו יַעֲקֹב שֶׁהִתְיַחֵד בִּקְדֻשָּׁתוֹ הָעֲצוּמָה לְאֵין עֲרֹךְ, אֶלָּא דַּוְקָא לְיוֹסֵף שֶׁהָיָה כְּפֶסַע בֵּינוֹ לְבֵין הַחֵטְא חָלִילָה. אֶלָּא לְלַמְּדֵנוּ בָּא, שֶׁהַנִּסְיוֹנוֹת אֵינָם נְפִילוֹת אֶלָּא תַּמְרוּרֵי דֶּרֶךְ וְדַרְגּוֹת לִנְסִיקָה אֶל עָל, עָלֵינוּ לִהְיוֹת תַּלְמִידִים טוֹבִים בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק.

עַם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עַל שֵׁם 'יוֹסֵף', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ, ב): "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה", הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית שֶׁל כָּל יְהוּדִי, שֶׁבְּעֵת מִבְחָן אָנוּ עוֹמְדִים נִפְעָמִים לְמוּל עֲנָקִיּוּתָהּ וְשֶׂגֶב רוּם דַּרְגָּתָהּ הִיא יוֹסֵף הַצַּדִּיק! כְּלוֹמַר, יוֹסֵף הַצַּדִּיק גִּלֵּם בְּאִישִׁיּוּתוֹ אֶת הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְכָל הַצִּדְקוּת הָאֶפְשָׁרִית מֵאָז וּמֵעוֹלָם בְּשִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁלָּהּ.

כָּל יְהוּדִי יָכוֹל וּמְסֻגָּל לִהְיוֹת 'יוֹסֵף', וִיתֵירָה מִזֹּאת, כָּל יְהוּדִי הוּא בִּפְנִימִיּוּתוֹ יוֹסֵף, כָּל יְהוּדִי יוֹרֵד לְמִצְרַיִם, וְנַעֲשֶׂה שָׁם 'מִשְׁנֶה לְמֶלֶךְ', בַּחִכּוּךְ הַמַּתְמִיד עִם פַּרְעֹה הוּא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ נָתוּן לֹא אַחַת, בִּסְבַךְ לְבָטִים שׁוֹנִים, לֹא קַלִּים וְלֹא פְּשׁוּטִים, הַסְּתִירָה בֵּין עֶרְכֵי הַקֹּדֶשׁ לְבֵין הַמְּצִיאוּת ההדוניסטית שֶׁבַּחוּץ, מְעַרְפֶּלֶת אֶת הַחֲשִׁיבָה הַבְּרוּרָה, הַטְּהוֹרָה וְהַזַּכָּה הַיְּהוּדִית, וְיוֹצֶרֶת בִּלְבּוּל גָּדוֹל וְנוֹרָא.

אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר גַּם נִמְצֵאת בַּהֲמוֹן פִּנּוֹת, הַמִּלְחָמָה הַפְּנִימִית אִם לְהַבִּיט בִּדְמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב (סוֹד הַסֻּכּוֹת) אוֹ שֶׁמָּא לְהֵעָנוֹת לַהַצָּעָה מְפַתָּה שֶׁל תַּעֲנוּגִים חוֹמְרִיִּים בָּרֵי חֲלוֹף, הִיא מִלְחָמָה עֲקֻבָּה מִדַּם תַּמְצִית הַנֶּפֶשׁ, קְרַב קָשֶׁה לְלֹא פְּשָׁרוֹת, שֶׁכָּל שַׁאֲנַנּוּת כָּלְשֶׁהִי בָּהּ, נִדּוֹנֶת לְכִשָּׁלוֹן מוֹחֵץ מֵרֹאשׁ.

קְטַנָּם שֶׁל שְׁבָטִים זֶה, רֹאשׁ וְרִאשׁוֹן לִקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, מוֹפִיעַ בַּהֲדָרוֹ בְּסֻכַּת יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, הַ'חוֹכְמָה' לִהְיוֹת קָדוֹשׁ הִיא לֹא רַק כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְאַיְּשִׁים אֶת סַפְסַלֵּי בֵּית הַמִּדְרָשׁוֹת, אֶלָּא שָׁם בַּתַּפְקִיד הַמְכַלְכֵּל הַמִּצְרִי, לִהְיוֹת נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ כִּבְעֵת שִׁבְטוֹ מוּל אָבִיו הַקָּדוֹשׁ, זוֹ הַשְּׁלֵמוּת.

כֹּחַ זֶה לִשְׁאֹב קְדֻשָּׁה לְחַיִּים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים אָנוּ לוֹקְחִים מִיּוֹסֵף הַצַּדִּיק בְּחַג הַסֻּכּוֹת. אֵין אָנוּ לוֹקְחִים אֶת הַתְּפִלּוֹת, הַקְּרִיאוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה, הַלִּמּוּד הָעִיּוּנִי שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֶל הַסֻּכָּה, נַהֲפֹךְ הוּא, רָאוּי יוֹתֵר שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קְבִיעוּת שֶׁל מָקוֹם תּוֹרָה וּתְפִלָּה, וְלֹא נָהֲגוּ לַעֲרֹךְ לְכַתְּחִלָּה אֶת תְּפִלּוֹת הַיָּמִים וְהַהוֹשַׁעְנוֹת וְכוּ' בְּתוֹךְ סֻכָּה.

מַה כֵּן עוֹשִׂים בַּסֻּכָּה?

בַּסֻּכָּה אָנוּ מְקַיְּמִים אֶת הַחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁלָּנוּ, הָאֲכִילָה, הַשְּׁתִיָּה, הַשֵּׁנָה, הַטִּיּוּל וּשְׁאָר צָרְכֵי הַחַיִּים בַּסֻּכָּה! אָנוּ מַעֲנִיקִים מֵימָד שׁוֹנֶה לְקִיּוּם הַחִיּוּנִי הֲכִי פָּשׁוּט שֶׁלָּנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁאֵלּוּ יִהְיוּ סִפּוּקֵי בַּלּוּטוֹת שֶׁל צְרָכִים, אָנוּ הוֹפְכִים אֶת האקטים הַגַּשְׁמִיִּים לַעֲבוֹדוֹת קֹדֶשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּכָל אֲכִילָה… בְּכָל שְׁתִיָּה… בְּכָל שֵׁנָה… בְּכָל פְּעֻלָּה פְּשׁוּטָה אֱנוֹשִׁית שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אָנוּ מְשָׁרְתִים אָז אֶת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא זוֹ מִדַּת יְסוֹד צַדִּיק, מִדָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָאוּשְׁפִּיז הַשִּׁישִׁי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת.

יָדוּעַ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, כִּי בְּחַג הַסֻּכּוֹת מְסֻגָּל לְבַקֵּשׁ עַל פַּרְנָסָה, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בִּתְפִלּוֹת הַהוֹשַׁעְנוֹת, וְכֵן בְּחַג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם, מְקוֹר הזדקקותו הָאֲנוּשָׁה שֶׁל הָאָדָם, כְּמוֹ כֵן יוֹסֵף הַצַּדִּיק הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ (בְּרֵאשִׁית מב, ו), הַמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁל הִתְקַשְּׁרוּת מֻחְלֶטֶת לַבּוֹס הַכֹּל-יָכוֹל, מְבִיאָה אֶת הָרְוָחָה וְהַבִּטָּחוֹן הַכַּלְכָּלִי הַכְּלָלִי, כִּי הַמְּחֻבָּר לִמְקוֹר הַשֶּׁפַע הַקָּדוֹשׁ, מְקַבֵּל הַכֹּל מֵהָאַבָּא בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, זֶה כְּדַאי.

בַּמִּישׁוֹר הַמַּעֲשִׂי, כְּדַאי לְהַקְדִּישׁ כַּמָּה רִגְעֵי הִתְבּוֹנְנוּת בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, שֶׁהוּא גַּם עֶרֶב הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, וְלִבְדֹּק אֵי אֵלּוּ פְּרָטִים, שֶׁבָּהֶם אָנוּ יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת אֶת הַהִתְנַהֲלוּת שֶׁלָּנוּ, לְגַלּוֹת אֶת הַמָּקוֹם בּוֹ הַחִבּוּר הָאֵיתָן לְבוֹרֵא עוֹלָם הִתְרוֹפֵף מְעַט, וּלְחַזְּקוֹ עַל יְדֵי רָצוֹן כֵּן וַאֲמִתִּי לִהְיוֹת 'שַׁיָּכִים' לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כָּל הַסִּפּוּר זֶה הַ'שַּׁיָּכוּת', הַזּוֹכֶה לִקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל יוֹסֵף צַדִּיקָם שֶׁל שְׁבָטִים, הוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת קָשׁוּר, הוּא נִמְשָׁךְ לְכָל דָּבָר רוּחָנִי, אוֹהֵב כָּל דָּבָר קָדוֹשׁ, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁה' הוּא הָאַבָּא שֶׁלּוֹ, וְכָל מַה שֶּׁבָּא מִמֶּנּוּ אָהוּב וְנֶחְמָד.

דַּוְקָא בִּימֵי הַשִּׂמְחָה, בָּהֶם אָנוּ שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לְהִתְקַשֵּׁר לִמְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה מִמָּקוֹם שֶׁל שִׂמְחָה וְאַהֲבָה, אָנוּ יְכוֹלִים לִמְשֹׁךְ אוֹר בּוֹהֵק מִמִּדָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, בַּיָּמִים הַבָּאִים, כַּאֲשֶׁר נַחֲלֹץ מַחֲלָצוֹת שֶׁל חַג, וְאֶת פָּנֵינוּ יְקַדְּמוּ יָמִים רַבִּים שֶׁל 'סְתָם', נִזְדַּקֵּק מִסְּתָמָא אֶל הַהִתְחַזְּקוּת הַזֹּאת לִהְיוֹת קְשׁוּרִים וַאֲדוּקִים לַבּוֹס הַגָּדוֹל, נוֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף וְרֹעֶה יִשְׂרָאֵל.

יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת קְרוֹבִים בֶּאֱמֶת אֶל הַשֵּׁם, לָחוּשׁ אֶת נוֹכְחוּתוֹ הָאֲמִתִּית, לֶאֱהֹב אוֹתוֹ וְאֶת עֲבוֹדָתוֹ, וּלְחַיּוֹת חַיֵּי שִׂמְחָה וְאַהֲבָה רוּחָנִיִּים, אָמֵן.

הפוסט אושפיזין (6) ברוך הבא יוסף הצדיק! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הַיּוֹם הָרְבִיעִי שֶׁל אַרְבַּעַת יְמֵי הַדִּין הַנּוֹרָאִים הוֹשַׁעְנָא רַבָּה! הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהַמְּסַיֵּם שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, הוּא יוֹם מְיֻחָד בְּמִינוֹ, שֶׁגִּילָה וּרְעָדָה מְשַׁמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, יוֹם מַלְכֵּנוּ, יוֹמוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, מְשִׁיחַ הַשֵּׁם.

הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, בַּתַּרְגּוּם הַמִּלּוּלִי שֶׁלּוֹ, הוּא הוֹשַׁעְנָא הַגָּדוֹל, כְּשֶׁהַמִּלָּה הוֹשַׁעְנָא הִיא כִּנּוּי לָעֲרָבָה, שֶׁעִמָּהּ אָנוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם הוֹשַׁע נָא… יוֹם הָעֲרָבָה בִּלְשׁוֹן חֲזַ"ל.

מְעוֹרֵר הִתְרַגְּשׁוּת הוּא דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מָרְדְּכַי דֹּב מֵהוֹרוֹסְנְטַייפְּל זי"ע, כִּי הוֹשַׁעְנָא רַבָּה הוּא בֶּן שָׁלֹשׁ מַשְׁמָעוּיוֹת: שֶׁהַבּוֹרֵא הַגָּדוֹל יוֹשִׁיעַ, שֶׁהַיְשׁוּעָה תִּהְיֶה יְשׁוּעָה גְּדוֹלָה, וְשֶׁהַגָּדוֹל כִּבְיָכוֹל, ה' בְּעַצְמוֹ יִוָּשֵׁעַ, כִּי "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו).

בַּיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְעוֹרְרִים רַחֲמִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים, תְּפִלּוֹת שֶׁלֹּא נַעֲנוּ בִּימֵי הַדִּין שֶׁל הַכְּתִיבָה וְהַחֲתִימָה יְכוֹלִים לְהֵעָנוֹת בְּיוֹם מְסִירַת הַפְּתָקִים, דִּמּוּי רוּחָנִי לְבִצּוּעַ גְּזַר הַדִּין שֶׁמִּתְעַכֵּב בִּזְכוּת שַׁאֲגָתָם שֶׁל יְהוּדִים בְּיוֹם הָעֲרָבָה.

הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר עַל הַפָּסוּק (יְשַׁעְיָה נח, ב): "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן" – זֶה יוֹם תְּקִיעָה וְיוֹם עֲרָבָה, שְׁנֵי יְמֵי דִּין, וְכֹה שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה. הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹם מִשְׁפָּט, מִדַּת הַדִּין מְתוּחָה. הַשֵּׁנִי הוּא יוֹם בִּטּוּל הַמִּשְׁפָּט וּמִדַּת הָרַחֲמִים מְגוֹנֶנֶת, יוֹם קָדוֹשׁ הוּא לְמַלְכֵּנוּ, יוֹם בּוֹ אָנוּ זוֹכִים לַבְּחִינָה הַגְּבוֹהָה וְהַנִּשְׂגָּבָה הַמְּכֻנָּה 'נְשִׁיקִין', הָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם, מִתְרַחֶשֶׁת כָּאן אֵיפֹה פְּעֻלָּה שֶׁל הִתְאַחֲדוּת מֻחְלֶטֶת עִם ה', אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.

הַיְשׁוּעָה שֶׁל הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הִיא בְּכָךְ שֶׁהוּא מְקַבֵּל אוֹתָנוּ, כִּבְיָכוֹל, חֲזָרָה. כְּשֶׁאָנוּ, הַבָּנִים הָאוֹבְדִים, שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְאָבִינוּ רוֹעֵנוּ, הֲרֵי שֶׁהוּא צַדִּיק וְנוֹשָׁע, זוֹ יְשׁוּעָה שְׁלֵמָה וּגְדוֹלָה לַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

הַזְּעָקוֹת, הַשְּׁאָגוֹת, הַקְּרִיאוֹת הַמְּהַדְהְדוֹת בְּיוֹם הַמַּלְכוּת הַזֶּה, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הוֹשַׁעְנָא, הוֹשַׁעְנָא, הֵן בְּעֶצֶם הוֹדָאָה שֶׁלָּנוּ, כִּי אֵין כֹּחַ אַחֵר הַשַּׁלִּיט בָּעוֹלָם כִּי אִם מְקוֹר כָּל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם, הַמִּתְבּוֹנֵן בְּנֻסַּח הַהוֹשַׁעְנוֹת מַבְחִין בִּדְאָגָה 'מֻגְזֶמֶת' לִשְׁלוֹם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לְיוֹשְׁבֵי הַבָּתִּים וּפוֹעֲלֵי הַשָּׂדֶה, לִבְהֵמוֹת וְלַחַיּוֹת וּלְכָל הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ, לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה וּלְעַם שׁוֹאֲגֵי הוֹשַׁעְנָא. כִּי הַכֹּל זֶה רַק הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.

הַשִּׂיא שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים זֶהוּ שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְשִׂמְחַת תּוֹרָה [בְּחוּץ לָאָרֶץ], שִׂיא הַשִּׂיאִים הִיא הַיְּדִיעָה שֶׁרַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא הַמּוֹשִׁיעַ הַבִּלְעָדִי וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ. זֶהוּ סוֹדוֹ שֶׁל יוֹמָא דְעַרַבְתָּא, שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה תִּקְווֹת תּוֹלִים בּוֹ בְּנֵי הָעָם הַמְיַחֲלִים סוֹף סוֹף לְאֵיזוֹ יְשׁוּעָה מַקִּיפָהּ בְּכָל תְּחוּמֵי הַחַיִּים, בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת.

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הָאוּשְׁפִּיז שֶׁל הוֹשַׁעְנָא רַבָּה, מְקַבֵּל נוֹכְחוּת מַרְשִׁימָה בְּיוֹם קָדוֹשׁ זֶה, מִנְהָג וָתִיק שֶׁל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, לְסַיֵּם בְּצִבּוּר אֶת כָּל סֵפֶר הַתְּהִלִּים אַחַר קְרִיאַת סֵפֶר דְּבָרִים מִשְׁנֶה תּוֹרָה, דָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא מְרַחֵף בְּרוּחוֹ הַכַּבִּירָה עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ, הוּא שֶׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

דְּמוּתוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת שֶׁל דָּוִד, הִיא כְּמֶלֶךְ נוֹרָא הוֹד מִצַּד אֶחָד, וְיַחַד עִם זֹאת הָאִישׁ הַבָּטֵל בְּכָל יֵשׁוּתוֹ אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, מַלְכוּת שֶׁל שִׁפְלוּת, עֲנָוָה שֶׁל כֶּתֶר, הַכֹּל בְּיַחַד, לְלֹא שׁוּם תְּחוּם וְהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם. הָאִישׁ הַנִּרְדָּף בְּיוֹתֵר בַּתַּנַ"ךְ, וְהַמְקֻדָּשׁ בְּיוֹתֵר, בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הוּא מְכֻנֶּה "בַּדְחָא דְּמַלְכָּא", זֶה שֶׁמְּעוֹרֵר כִּבְיָכוֹל, שִׂמְחָה בְּעֵת שֶׁזְּקוּקִים לַמְּבַדֵּחַ הַמַּלְכוּתִי שֶׁיָּפִיג אֶת הַכְּאֵב. נוֹרָא וּמַבְהִיל.

הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית הִיא מֵאוֹתָהּ בְּחִינָה שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, סְפִירַת הַמַּלְכוּת שֶׁאֵין לָהּ מֵעַצְמָהּ כְּלוּם, הִיא כָּל כֻּלָּהּ הִתְבַּטְּלוּת, סוֹד שֶׁל אֱמוּנָה וְהַשְׁלָמָה עִם הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא הַצּוֹדֶקֶת תָּמִיד. בְּיוֹם זֶה הִתְגַּלּוּת הַמַּלְכוּת, אָנוּ מִתְאַחֲדִים עִם נִשְׁמַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, מְקוֹרָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה שֶׁתִּהְיֶה עַל יְדֵי חִזּוּק הָאֱמוּנָה בַּבּוֹרֵא הַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת בָּאָה בְּעִקְבוֹת הַחִסָּרוֹן בֶּאֱמוּנָה.

אֲמִירַת סֵפֶר הַתְּהִלִּים הִיא כְּעֵין פִּזּוּר הַזַּעַם, הַמְתָּקָה לָאֲוִירָה שֶׁל דִּין בְּעֵת הִתְגַּבְּרוּת הַגְּבוּרָה, הַהַמְתָּקָה הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ, הִיא עֹנֶג הָעִנּוּגִים שֶׁל הַנְּשָׁמָה, לִהְיוֹת קְרוֹבִים אֶל הַבּוֹרֵא, לְשׁוֹרֵר לְפָנָיו, לְשַׁבְּחוֹ, לְהַלְּלוֹ, לְהִתְרַפֵּק עַל אַהֲבָתוֹ, תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת מֻחְלֶטֶת מֵהַצָּרוֹת הָאִישִׁיּוֹת, מֵהָרְצוֹנוֹת הָעַצְמִיִּים בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ מְקוֹר הָאֱמוּנָה וְהַנֶּחָמָה שֶׁל כָּל יְהוּדִי בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת, כָּמוֹהוּ, שֶׁהִתְנַסָּה בִּמְרִירוּיוֹת רַבּוֹת אֵין קֵץ, עוֹבֵר כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בַּחַיִּים שֶׁלְּאַחַר סֻכּוֹת, אֶת הַצֵּידָה לַדֶּרֶךְ מֵהַחַג הַנִּפְלָא הַזֶּה, אָנוּ נוֹטְלִים דַּוְקָא מִסִּכּוּמוֹ שֶׁל חַג, מִקְּדֻשַּׁת הוֹשַׁעְנָא רַבָּה. זֶה כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לָנוּ: יְהוּדִי! כַּאֲשֶׁר עוֹבֵר עָלֶיךָ אֵיזֶה מַשְׁבֵּר וְגַל. שְׁאַג: הוֹשַׁעְנָא נָא! כִּי זוֹ הַדֶּרֶךְ לְהִפָּטֵר מֵהַכֹּל, הוֹשַׁעְנָא רַבָּה.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְכֻנֶּה 'סֻכַּת דָּוִד', אָנוּ מְבַקְשִׁים מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ: הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת, הַמִּקְדָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁהָיָה אָמוּר לִשְׁכֹּן בְּלִבֵּנוּ, נָפַל וְנֶהֱרַס, תַּחְתָּיו בָּאוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים, שֶׁסּוֹתְרִים מְאֹד אֶת הָרַעְיוֹן הַמִּקְדָּשׁ הַמְקֻדָּשׁ, שֶׁסּוֹדוֹ לְהָכִין מִשְׁכַּן לַאֲדוֹן הָעוֹלָם, עָמוֹק בִּפְנִים בַּלֵּב.

בִּזְכוּת קְדֻשַּׁת מִצְוַת סֻכָּה, אָנוּ מְרִימִים אֶת הַסֻּכָּה הַהִיא, שֶׁמַּשְׁמָעוּתָהּ: לִחְיוֹת עִם ה' תָּמִיד, הַלְוַאי אָמֵן.

הפוסט אושפיזין (7) ברוך הבא דוד המלך! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האש הגדולה של חודש אלול אינה אש שורפת, היא אש מחממת, לוהטת באור הרחמים הנשפעים אז, שלוש עשרה מדות של רחמים פשוטים מתגלים בימים האלו אשרי איש שלא ישכח את ההזדמנות הזאת.

גוונים רבים לחודש נכבד ויקר זה, בכל הקהילות, החצרות, הישיבות, החסידויות, בתי המדרש והאסכולות השונות, העניקו, כל אחד מהם, פירוש שונה ומחודש למסכת ימי אלול הקדושים, כל אחד לפי שורש נשמתו, אור ההתלהטות של הנפש הזכה לבוראה.

הצד השוה שבכולם, ידוע ומפורסם, שהוא כולו זמן של התקרבות אל מלך ממלט מרעה, ימי אלול אינם ימים פשוטים זאת הכול יודעים ומבינים.

בימים העתיקים היו סוחרים מופלגים אשר אין להם בעולמם כי אם כסף וכסף וכסף מזניחים מעט את 'האחריות' הרובצת עליהם, כביכול, לעזור לריבונו של עולם במלאכת פרנסתם, והיו מצויים יותר בבתי המדרש שלהטו אף הם באשו של אלול.

בימינו, שהתברך בעודף חוכמת חיים, בלשון סגי נהור, הציניות והשטחיות פשטה בכול, אין הציבור הרחב אוהב את האוירה הכבדה של אלול וכיוצא בו, ההיפך, יש כאלו שכבר ממתינים לשחרור מעולו המעיק של זה.

רק מה שלא יודעים אלו, ואינם מסוגלים להבין, שלא היו ימים טובים לישראל כימי אלול הקדושים, שבהם שולטת מדת הרחמים במלוא עוזה, וכאשר המלך בשדה, נגיש לציבור העממי, המסוגל עתה, כביכול, להתחכך עמו ולדבר אליו בגובה העינים (כביכול, כביכול, כביכול בלשון המשל הידוע) וכי יש שמחה ושלות נפש גדולה מזו?

החרדה מקדושת אלול אינה נובעת ממקום צמצום הנפש, כדרכן של חרדות טבעיות, חרדה זו, אם ניתן בכלל לכנותה כך, היא מהמקום ההפוך לגמרי, האהבה הבלתי אפשרית לכאורה, שאוהב בשר ודם את הענין האלוקי שאין לו יחס וערך בינו לבינו הוא גורם לחרדת קודש ויראת הרוממות.

כי הלוא כיצד מתורגמת חרדת-אלול לחיי המעשה? על ידי סימפטומים חרדתיים מוכרים? לא ולא! ההיפך, תפילות יוקדות נאמרות בהתלהבות, השקידה המחודשת בתוך פקודי ה' משמחי לב, הם סימני האלול המתחדש בכל שנה בעולמו של הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. ורק האנשים השמחים באלוקותו יתברך בלבד מסוגלים להכילו, כי אלול שייך רק לאוהבים את בוראם אהבה עזה, מי שלא, סולד ממנו ומתעבנו תועבת נפש, צאו ובדקו. אמרו מעתה, אין אלול חודש של יראה אלא הוא חודש של אהבה ענקית – – – רק כך ולא אחרת.

מבט שונה על ימים אלו, יכול לרומם את מצב רוחנו לנסיקה גבוהה מאד, שוו בנפשכם, שהמקום בו אתם נמצאים הוא מקום סכנה מוחשי, ללא שום ספק שבעולם, והנה באחת הנכם נוחתים לחוף מבטחים, וסר מר המות, וכי מה היא התחושה אז? עצבות? חרדה? או שמא חילוץ עצמות ואנחת רווחה?!

דורשי רשומות הצביעו על מצוות ערי מקלט שבפרשת שופטים, שבה מרומזת קדושת חודש אלול – וכמו שכתוב (שמות כא, יג): וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, ודורשי רשומות אמרו א'ינה ל'ידו ו'שמתי ל'ך ראשי תיבות אלו"ל.

פרשתנו החלה תמיד בחודש אלול, המכה נפש בשגגה, שהפריד חיים שלא ברצונו, אמור לרצות את העונש שהטילה עליו התורה ולהתגורר פרק זמן לא ידוע בערי מקלט שצויינו בתורת אמת. לא רק עונש היה הדבר כי אם הצלה מחרבו הנוקמת של גואל הדם. הוי אומר בתוך ריצוי החטא מונחת תקנה נפלאה לחוטא והגנה הרמטית על שלומו.

התשובה בכללותה משולה היא עד להדהים להיקלטות בהגנת ערי מקלט, החוטא, למרות שעינינו העיוורות לא מבחינות, רדוף הוא, חייו הנפשיים תלויים על בלימה, גם אם במישור החומרי יוטב לו, אך על ראשו מרחפת חרב נוקמת נקמת חטא, גואל הדם בעקבותיו, הדבר הזה יכול להתבטא באיספור מובנים, בחוסר שלוה וסיפוק בחיים, בעצבות ומרירות מתמשכת, ומי יודע עוד מה?

הטיב להגדיר זאת החסיד רבינו יונה בשערי תשובה:

כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך? אשר ינוס שמה, אמרה תורה ורימזה רמזה.

הפוסט איפה הבונקר של אלול?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ראש חודש אלול!

יומו הראשון של חודש הרחמים והסליחות, הופיע במלוא הדרו, פוגש במתנערים מהנופש ובמשכימי קום לקראת מערכת ימים חדשה…

אוי אלול! כמה טוב אתה…

לנקות אותנו באת!

אה! חסד ה', רחמים רבים ללא גבול!

בחללו של העולם היהודי מנסר קולו המחריד של שופר אלול, מנהג ישראל קדושים לתקוע בשופר תקיעה-של-מנהג, לשבר הלב ולהכניעו לתשובה, אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אין דבר כזה, קול השופר מחריד את נימת הלב הכי פנימית, רק צריך להקשיב לו, לקול השופר, לשמוע את המסר המחלחל, את הגניחה הבוכייה על נשמתנו האובדת.

אהה! גיוואלד, קול בוקע ממעקי החשכה, והקול נשבר באמצע, לשברים ולתרועה, הבכי משנק את הבוכה, לא יכול לדבר עוד, ובכן הוא מרים את קול זעקתו אל המלך אנא אדוני אבי, אני כאן, בבור גלותי, הרם אותי ממצולות העומק רע הזה.

קולות רבים לו לשופר, וכל קול מופנה ללב אחר, באזמל הרגש הוא חותך בכליות המיוסרות, פוצע את השלימות הצינית, תר אחרי מקום שלא זוהם, משהו נקי שעוד נותר ולשם הוא חודר, פנימה, פנימה – – –

כדאי לבוא לבית הכנסת בימים אלו, יותר מכל ימות השנה, האווירה בעולמות העליונים רכה וחומלת, השופר שבסוף התפילה, בא לעורר אותנו התעוררות של יראה עטופה באהבה, נעצום את עינינו בעת השמע הקול המפלח את צינת הבוקר נתייחד עם ההמיה הפנימית שלנו, המכה בנו מדי פעם על אוזלת-רוח יהודית, נתחבר לחרטה הזאת, ונחרד מאת הבורא הנורא והאיום.

כל התהליך המיוחד הזה של 'אלול' הוא מתנת שמים מיוחדת, כי הלוא אין אנו מצווים בתורה הקדושה לעשות משהו באלול, מבחינת המשפט הגלוי, הכול מתחיל ביום שהלבנה מתכסה בו, ימי הדין הם אז ולא עכשיו, אלא שאלול… כמה שהוא מפחיד, הוא גילוי סוד מהחדר הפנימי, האבא השופט לוחש לבניו אהוביו, נכון, אין מצוות תקיעת שופר כעת, אבל אתם מבינים מה צריך לעשות, הלוא כן?

החודש שלפני, הוא כולו רחמים! הזמנים שאנו כה אוהבים, כמו רעוא דרעוין, פתיחת הארון או עוד זמן כלשהו שהוא 'שוה' באמת, הנה הם, השעות, הדקות, הרגעים והשניות של אלול כולם רחמי רחמים ללא גבול… כל תחינה אילמת או נזעקת, באלול היא מובלת אל כס החסד והרחמים.

הפחד בהתעוררות של אלול גורמת לאדם תיקון נפלא, לו ולזרעו. המון ענינים לא רצויים הקשורים עם כוחותיו המנוצלים שלא לטובה, מוצאים את שלוותם בהתעוררות רחמי אלול על היקום האלוקי.

הצדיק הקדוש, רבי נתן מברסלב זי"ע, תלמידו הנאמן של רבינו נחמן, מספר בספרו הקדוש חיי מוהר"ן, אודות אוירה אלולית שנמתחה במחיצתו של רבו־רבנו, ואלו דבריו:

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. שֶׁהָיָה רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הוֹלֵךְ עִמִּי בַּחוּץ אֵצֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת אָנֶה וָאָנָה כְּדַרְכּוֹ, וְדִבֵּר עִמִּי וְשָׁאַל אוֹתִי אִם נָפַל עָלַי פַּחַד בְּזֶה הָרֹאשׁ־חֹדֶשׁ אֱלוּל? וְסִפֵּר לִי, שֶׁעָלָיו נָפַל פַּחַד גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד כְּשֶׁשָּׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר בְּזֶה הַיּוֹם שֶׁהִתְחִילוּ לִתְקוֹעַ, כִּי אֲחָזַתּוּ פַּחַד וּרְעָדָה גְּדוֹלָה.

וְאָמַר אָז: "אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי זֹאת הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי הַיּוֹם הַזֶּה אֲחָזַנִי סֵמָר וּרְעָדָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי קוֹל הַשּׁוֹפָר וְכוּ' וְאַחַר-כָּךְ בָּאָה אֵלַי בִּתִּי אָדְל וְאָמְרָה: אָבִי! בְּשָׂרִי סָמַר וּפָחַד לִבִּי עָלַי, מִקּוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַתָּה. וְרָאִיתִי זֹאת, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁלֵּב הָאָב נִתְעוֹרֵר, נִתְעוֹרֵר גַּם לְבַב זַרְעוֹ" – – –

העבודה הראשונה שאין קודמת לה, היא עבודת היראה מה', בספר הקדוש תיקוני זוהר, מגלה התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, שללא מידת היראה הקדושה, אין כלום! ולא שוה כל עבודת האדם בתורה ובתפילה, רחמנא ליצלן.

היראה, היא השער לה' צדיקים יבואו בו, גם יראתו של אלול, היא יריית הפתיחה למלחמה הגדולה בין כוחות המחדל לבין נציגי עולם התיקון. לכן אנו נחרדים.

אם הכינו לנו כזאת משימה, אנו אמורים להבין כי היא ריאלית דיה, שנוכל להתחבר אל צביונה. היראה, כך מסתבר, היא נחלתו של כל יהודי מטבע בריאת נשמתו האצילית, חוסר היראה הוא ההיפך הגמור מהטבע היהודי האמיתי. באלול, אנו פשוט נדרשים לחזור למשבצת הטבעית סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי.

לפחד מפני פחד ה' ולהירתע מהדר גאונו, אין הכוונה להיכנס לחדלון אנושי, עצב ומרירות, או מאיסה בחיים הנורמטיביים, ההיפך, אצל יהודים היראה היא מקור ליניקת חיות צוהלת, עקמומיות הלב המתיישרת לקראת יצירת הרקע להשראת שמחה וטוב לבב, [וכמו שכתוב: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תְּהִלִּים צז, יא)] יכולה להיווצר רק על ידי 'רעמים' שנבראו לפשט עקמומיות שבלב מקור כל בלבולי וחיבוטי הנפש האיומים שאנו חווים במלחמת ההישרדות הרוחנית שלנו.

רעמים אלו, הם רעמי השופר, קול בוכים מתמשך, זועק, מתריע ונשבר בבכי קול של געגועים, קול של אנחת התקרבות יצירת קשר מחדש.

אלול מה מתוק אתה!

שימו לב, מנהג ישראל קדושים לומר אחר התקיעה מזמור כ"ז שבתהלים, הפותח לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד גם כאן אנו נתקלים בגילוי ביטול הפחד האנושי המצמצם ושאיבה אל הפחד האלוקי המחמם ומנחם, כי היראה הזאת מביאתנו להישען על הרחמן… ולזכות אל בטחון שלם באהבתו אותנו. חודש אלול רגוע וטוב.

הפוסט אלול – מה מתוק אתה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

המושגים היהודיים האמיתיים דורשים התבוננות מעמיקה והבנה טהורה במשמעותם. לא כשאר מושגי הנפש מושגי היהדות, תכונות הנפש הרוחנית שונות הן לחלוטין מהגישה החיצונית הרואה דברים בשחור לבן, וממהרת להסיק מסקנות פחות נכונות מהמקור.

חודש אלול נתפס בכל קהילות ישראל, כדבר מפחיד מאד… החל מהפעם הראשונה שהוזכר בספרי הקדמונים ועד ספרי המוסר שחוברו בדורות האחרונים, מפחיד משום שכך רצה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שנפחד, פחד ה' בבואו לקום למשפט, חרדתו של יום הדין מתקבלת בלגיטימציה הגיונית כשהיא מקדימה קצת קודם, לפחות חודש לפני.

גם המעיין בפיוטי הקודש של מחזור ראש השנה, רואה אימת דין ניבטת על כל צעד ושעל, מי שזוכה להכין את עצמו לקראת ימי הדין בכך שהוא לומד את הפיוטים, כמובא בפוסקים, יכול להתחבר לחרדת הדין, גם בימי אלול הקדושים.

אחר התפשטות תורת החסידות, קיבלה היראה גדולה הזאת גוון נהדר, לא עוד זיהוי של היראה והפחד של אלול עם עצבות ומרה שחורה ודאגה, אלא אותה היראה הנוראה של אלול ותשרי באה ממקום של שמחה ודבקות אמיתית בחי החיים.

אך דא עקא, שהמסתכל בשטחיות יכול גם כיום לקשור את הדברים ולהבין כי אם יש כאן פחד יש כאן לחץ, ואם יש כאן יראה יש כאן עצבות. ואיך איפה ניתן להתקרב כך להַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, בעצבות? במרה שחורה? כך לוחמים? כשאדם לחוץ ועצוב? לכן צריך להיות בשמחה עצומה בימי אלול ולא לפחד כלל באלול, כי אלול אינו מפחיד.

יכול להיות שלפי חולשת דורנו, אולי צריך לדבר כך לאי אילו אנשים, והמשפיעים שמזהים את הצורך הזה בשומעי לקחם, שכרם גדול מן השמים שמאהיבים את קדושת הימים האלו על אותם בני אדם, ולא מרחיקים אותם משמחת המצוות וקבלת עול מלכות שמים.

אך לומר שזו דרך החסידות, וזו הדרך של לכתחילה, עד שכשמדברים על יראה ופחד של אלול של אסכולות מסוימות, מתפשטת אוירה של לעג לנאיביות ולחוסר 'ההבנה בחסידות' של התמים ההוא…

ההיפך הוא הנכון, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע היו רועדים בימי אלול הקדושים עד לאין שיעור, משום שיראה זו ידעו הם ללמד גם את ההולכים בעקבותם אינה פרי העצבות והחידלון, כי אם אדרבה! מקורה טהור בהתרוממות האדם לקראת הכתרת מלכו של עולם, כביכול, כביכול, כביכול.

חסידים מספרים, כי בימי אלול הקדושים, היו שומעים את כ"ק הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע מְפַזֵּם בַּנֹּסַח הבעלזאי המעורר במתיקותו, את לשון הפיוט, שלפני אמירת ה'זכרונות' במוסף של ראש השנה:

"אֶפְחַד בְּמַעֲשַׂי. אֶדְאַג בְּכָל עֵת. אִירָא בְּיוֹם דִּין. בְּבוֹאִי לְזִכָּרוֹן"…

ואם אלול אינו מפחיד, ואינו מדאיג כלל, איך אפחד במעשי, ואיך אדאג בכל עת…

צריך לשאוג בחוצות קריה, וגם בדורנו הציני והמבולבל: רבותי! אלול איז מורא'דיג, מפחיד מאד! פחד פחדים, נורא נוראות!

אל תחושו להבל ההבלים של המרגיעים אתכם, כי רוצים 'לעשות לכם טוב על הנשמה', הטוב היהודי, האמיתי, השורשי, אינו טוב פסיכולוגי… אינו ענין למחנכים שכוונתם טהורה ורצויה אלול המפחיד הוא זה שבונה את נפש היהודי ומרגיע את נפשו, וגם מביאו לשמחה אמיתית.

ובינינו לבין עצמנו, למה אנו אוהבים לשמוע שאלול אינו מפחיד? כי אנחנו באמת לא מפחדים, ואנו מחפשים להיות אנשים כשרים, גם בלי להזדקק לאלול המסורתי, שעושה כל כך שחור בעינים…

כאן בא תפקידה של תורת החסידות האמיתית, להסביר, כי אין היראה מאלוקות סותרת את השמחה והתענוג, אין הפחד של אלול גורם שלא ליישב דעתו באמת לעשות תשובה כראוי, אלא ההיפך, אלול המפחיד גורם לנפש הישראל לקרבת אלוקים, ההכנעה האלולית, מתוך ידיעה שסוד הענין הוא ההתבטלות המוחלטת לבורא עולם היא מחברת את הנפש לשרשה.

דבר זה נתבאר בתורת החסידות על פי הפסוק (יְשַׁעְיָה כט, יט): וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ, הענוים, הם לא אנשים שמתנהגים כענוים, אלא ענוים החשים תחשות עניות וחוסר, שפלות אמיתית של ממש, כשהיא באה ממקום טהור בנפש, היא אינה מדכאת היא מוסיפה שמחה, וכן אביוני אדם, שאמורים היו לפי תחושה זו שפלים ועצובים בקדוש ישראל יגילו.

על ראש השנה נאמר: "חדות ה' היא מעוזכם", עוז ותוקף הנתפש כמבע זועף וחסר פשרות, אצלנו, יהודים החשים ניחוחות יהודיים, רואים בכל הפחד שמסביב חדות ה', בבחינת וגילו ברעדה… לשמוח על עצם העובדה שאנו רועדים מהשם יתברך, ולא חלילה מסתכלים במבט מלגלג על אלול. כי אכן, הזוכה להיות שותף ליראה הגדולה הזאת, זוכה גם לשמוח בה' יתברך בימי שמחה – –

הפוסט אלול מפחיד?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אֻיַּמְתִּי בְּחִיל כִּפּוּר… (מִפִּיּוּט הַיּוֹצְרוֹת לְיוֹם א' דְּסֻכּוֹת)

הַחַג הַשָּׂמֵחַ הַזֶּה, חֲבֵרָם שֶׁל יְמֵי הַדִּין הָאֲיּוּמִים גּוֹרֵם לָנוּ לְהָרִים גַּבּוֹת.

בְּבַת אַחַת אָנוּ נוֹחֲתִים מִמְּרוֹמֵי הָאֲוִירָה הַסַּגְרִירִית שֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת הַפְּנִימִי אֶל הַמָּחוֹל שֶׁל 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'…

אֵיךְ אָנוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה? כֵּיצַד פּוֹסְעִים מֵהַלֹּבֶן שֶׁל יוֹם כִּפּוּר אֶל הַיָּרוֹק שֶׁל סֻכּוֹת?

הֵיאַךְ פּוֹנִים מִן הַהַכָּאָה עַל חֵטְא אֶל קִשּׁוּטֵי הַסֻּכָּה? לֹא שֶׁזֶּה מֻפְרָךְ לְגַמְרֵי, אֲבָל חַיָּב לִהְיוֹת אֵיזֶה מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף, מַשֶּׁהוּ תּוֹאֵם, מְחַבֵּר, מַשְׁלִים וּמַצְמִיד!

הַמָּסֹרֶת הַחֲסִידִית מְסַפֶּרֶת עַל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי פִּינְחָס מִקּוֹרִיץ זי"ע שֶׁאָמַר עַל עַצְמוֹ:

– "אֲשֶׁר שְׁלֹשָׁה יָמִים לְאַחַר יוֹם כִּפּוּר אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים אֵלָיו, מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִין מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה"…

מִיָּד צָפִים וְעוֹלִים עַל צַג הַמַּחֲשָׁבָה אַרְבַּעַת יְמֵי הַקֶּסֶם הַלָּלוּ שֶׁבֵּין יוֹם כִּפּוּר לְסֻכּוֹת, הֵם אַחְרָאִים לַחִבּוּר הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לִכְאוֹרָה.

מַה טִּיבָם שֶׁל הַיָּמִים הַלָּלוּ? מַה תַּפְקִידֵנוּ בָּהֶם?

הַמִּדְרָשׁ (תַּנְחוּמָא אֱמוֹר כב) מֵבִיא דְּרוּשׁ אוֹדוֹת הַפָּסוּק "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן": – וְכִי רִאשׁוֹן הוּא? וַהֲלֹא ט"ו יוֹם הוּא! וְאַתָּה אָמַרְתָּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן? אֶלָּא רִאשׁוֹן הוּא לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת!

וּבְהֶמְשֵׁךְ:

– בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין וּמְבַקְּשִׁין רַחֲמִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְוַתֵּר לָהֶם אֶת הַכֹּל, דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" וְגוֹ'.

מַה יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין? נוֹטְלִין לוּלְבֵיהֶן בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג וּמְהַלְלִים וּמְקַלְּסִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם וּמוֹחֵל לָהֶם, וְאוֹמֵר לָהֶם הֲרֵי וִתַּרְתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת, אֲבָל מֵעַכְשָׁו הוּא רֹאשׁ חֶשְׁבּוֹן, לְכָךְ כְּתִיב "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" – רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת!

כְּלוֹמַר, בְּיוֹם כִּפּוּר נִמְחַק הַכֹּל… וּמִיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת מַתְחִילִים לִמְנוֹת אֶת הָעֲוֹנוֹת מֵחָדָשׁ…

וּמַה עִם הָאַרְבָּעָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְחַג סֻכּוֹת?

אֵין עֲבֵרוֹת!

כָּכָה, חַד וְחָלָק… יְהוּדִים קָמִים בַּבֹּקֶר, מְכִינִים סֻכָּה, רָצִים לְאַרְבַּעַת הַמִּינִים, מְשׁוֹטְטִים, תָּרִים, מְחַפְּשִׂים, נוֹבְרִים, מְמַיְּנִים, וּמִתְעַסְּקִים בְּאַהֲבַת ה' וּמִצְווֹתָיו, אֵין עֲוֹנוֹת!

הִנֵּה מָצָאנוּ אֶת הַגֶּשֶׁר הַמּוֹלִיךְ מֵאֵימַת הַדִּין לְשִׂמְחַת הֶחָג – אַרְבָּעָה יָמִים סְטֶרִילִיִּים, שִׁדְרַת הַתֶּפֶר הַלָּבָן שֶׁנִּבְלַעַת אֵיכְשֶׁהוּ בִּגְזֵרַת הַתִּשְׁרֵי הָעֲמוּסָה.

אַרְבַּעַת יְמֵי דְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!

אֱמוֹר מֵעַתָּה: מַהִי מַהוּתָם שֶׁל יְמֵי הָאַרְבָּעָה? דְּבֵקוּת!

אִם נָשִׁים לֵב לְדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ, נְגַלֶּה, כִּי בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת עֲדַיִן קַיָּם בָּסִיס שֶׁל 'מִתְרַצֶּה לָהֶם, מוֹחֵל לָהֶם'… כְּלוֹמַר, מִין גִּמּוּר כָּזֶה שֶׁל סִיֹּמֶת לְכַפָּרַת הֶעָשׂוֹר… עֲדַיִן עוֹסְקִים בַּסְּלִיחָה!

אֲבָל הַסְּלִיחָה הַזּוֹ, מִזַּן אַחֵר הִיא.

זוֹ סְלִיחָה שֶׁל אוֹהֲבִים.

מַכִּירִים אֶת הַמַּבָּטִים הַמְבֻיָּשִׁים שֶׁלְּאַחַר רִיב?

כָּאֵלּוּ עֵינַיִם שֶׁל – 'מֵעוֹלָם לֹא רַבְנוּ, בִּכְלָל'…

לְאַחַר הַהִתְרוֹצְצוּת הַמַּאסִיבִית לְמַעַן קִיּוּם רְצוֹן הַשֵּׁם, כְּשֶׁכָּל הַמַּהוּת אוֹמֶרֶת 'קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב', הַמָּרָה מֻחְלֶטֶת שֶׁל 'רִיצַּת רַגְלַיִם לְהָרַע', בְּמַשֶּׁהוּ הַדּוֹמֶה לְ"פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (מִשְׁלֵי ד, כו).

מְסֻפָּר עַל רַבֵּנוּ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים, בַּעַל הַחֲתַם סוֹפֵר זי"ע, שֶׁלְּצַד גְּאוֹנוּתוֹ הַכַּבִּירָה בְּכָל תְּחוּם אֶפְשָׁרִי, וְצִדְקוּתוֹ שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לְתֵאוּר, הָיָה מְשׁוֹרֵר בְּחֶסֶד אֱלוֹקִי, אֲשֶׁר שִׁירָיו הַנִּשְׂגָּבִים כֻּנְסוּּ לַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם: 'שִׁירַת מֹשֶׁה'.

פַּעַם נִשְׁאַל, אֵיךְ יָכַל, הָאִישׁ שֶׁלֹּא בִּטֵּל תּוֹרָה מִיָּמָיו, לָשֶׁבֶת וּלְחַבֵּר שִׁירִים?

וְהֵשִׁיב: "הָיָה זֶה בְּאוֹתָם יְמֵי דְּבֵקוּת נוֹרָאִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְסֻכּוֹת, אָז נָחָה עָלַי הָרוּחַ… לֹא יָכֹלְתִּי לְצַמְצֵם אֶת מֹחִי לִכְלוּם, מִלְּבַד לַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הַלֵּזוּ"! סוֹף סִפּוּר.

בְּאַרְבַּעַת הַיָּמִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְסֻכּוֹת אָנוּ לוֹמְדִים דְּבֵקוּת מַה הִיא!

וּמַה הִיא?

לְהַרְגִּישׁ אֶת נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם, יוֹצֵר וְנוֹפֵחַ נִשְׁמָתִי, בַּהֲוָיָה הָעַצְמִית שֶׁלִּי, בְּחַיָּי, אֲנִי חַי אוֹתוֹ, נוֹשֵׁם אוֹתוֹ, קָם אִתּוֹ, יָשֵׁן אִתּוֹ, אוֹכֵל אֹתוֹ, מִסְתּוֹבֵב אִתּוֹ, אֲנִי נִדְבַּק בּוֹ…

אֲנִי וָהוּא…

אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא!

וְהָיִינוּ לְאֶחָד, כִּבְיָכוֹל!

אֵין מְצִיאוּת אַחֶרֶת מִבִּלְעָדָיו…

הוּא אֲדוֹן כָּל הַמְּצִיאוּת כָּכָה בֶּאֱמֶת, מֻחְלָט לְגַמְרֵי לְלֹא מָקוֹם לִתְפוּנָה נוֹסֶפֶת, זֹאת חֲוָיַת הַחַיִּים הָאַדִּירָה בְּיוֹתֵר שֶׁיָּכוֹל אָדָם לַחֲווֹת אֵי פַּעַם בְּעוֹלָמוֹ. זוֹ הַהַרְגָּשָׁה הָאֲמִתִּית, הַפְּנִימִית, הַפְּשׁוּטָה בְּיוֹתֵר, כִּי אֵלּוּ הֵם הַחַיִּים עַצְמָם!

"לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים"! זָעַקְנוּ כֹּה רַבּוֹת בִּימֵי הַמָּרוֹם… וְהִנֵּה הִגִּיעוּ הַחַיִּים הַלָּלוּ עַכְשָׁו הֵם שֶׁלָּנוּ… קִבַּלְנוּ אוֹתָם בְּמַתָּנָה בְּיוֹם כִּפּוּר.

"קְחוּ לָכֶם אַרְבָּעָה יָמִים" – אוֹמֵר אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת "תַּרְגְלוּ אוֹתָם, קַבְּלוּ אוֹתָם לְאֹשֶׁר חַיֵּיכֶם".

אִם אָנוּ קוֹרְאִים נָכוֹן אֶת דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הַמַּפְעִימִים הָאֵלּוּ, אָנוּ נִתְקָלִים כָּאן בְּעוֹד סוּג שֶׁל 'עִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם מְכַפֵּר', כְּשֶׁהַפַּעַם מְדֻבָּר בְּלֹא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה יְמֵי סְלִיחָה שְׁלָמִים שֶׁעִצּוּמָם מְכַפֵּר…

לֹא מְחַשְּׁבִים אָז עֲוֹנוֹת!

אָז אָנוּ טוֹבְלִים בְּיַם הַדְּבֵקוּת בַּה', לוֹמְדִים לִחְיוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל אַהֲבָה אֵיתָנָה לִמְקוֹר כָּל הָאַהֲבוֹת וְאֹשֶׁר הַחַיִּים.

יְמֵי הַהֲכָנָה לְיוֹמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל הַיְּהוּדִי, יוֹם רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן…

יוֹם רִאשׁוֹן לַלִּמּוּדִים.

לִמּוּדֵי הָאֱמוּנָה, אַהֲבָה וְיִרְאָה.

חַג שָׂמֵחַ!

הפוסט ארבעה ימי דבקות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.