היא היתה מסוחררת, מד הזמן אבד לה, הסתובבה בישימון הפראי ללא תכלית ומטרה, הרעב כמעט הכריע אותה, קרובה לעילפון חושים.

ככה זה כשרעבים?

זמן רב הולכת, לא זוכרת כמה, מתי פגשה אדם כלשהו? לא זוכרת! אולי אני מאבדת את הזכרון? שאלה את עצמה, זה מכבר הורגלה לדבר אל עצמה, כדי שלא תשתגע. היא ניסתה לחשוב מאיזה יום זה נקרא 'שהלכה לאיבוד', ומתי זה לא היה כך –

לא כל כך הצליחה…

והנה פתאום… בלי הכנה מוקדמת, מבלי לחלום אפילו על מה שיקרה.

כשפנתה בעיקול השביל במרומי הצוק, בשומקום, ראתה אותו.

היא היתה אדישה מכדי להיבהל…

היא, לבושת סחבות ומלוכלכת, לא מזכירה כלום מהעבר הזוהר שלה, מהגוף שמשך והחטיא רבים, שהצטלם וכיכב, כך היא נפגשה עמו עטופת קרעים, קופאת מהקור ההררי…

עמדה מולו בשתיקה מסוקרנת עד אין עוד.

והוא? יושב על הסלע – איש יהודי כנראה, אולי אפילו ישראלי, עטור בפיאות עבות במיוחד, עיניו עצומות וזקן עבות מעטר פנים קורנות, עינים עצומות, מצח חרוש קמטים ופורט על גיטרה.

צבתה את עצמה – הזהו חלום?

היא עומדת לידו ממש והוא לא מבחין בנוכחותה, מסתכלת על הפלא הגדול, ולבה פועם בחזקה, איש, בתוך ייאוש השממון, בשר ודם, חי ונושם, עם פנים וגוף, ועוד מנגן – – –

השפיות החלה מתגנבת חזרה לתודעתה.

רגליה כבר לא עמדו בנטל, והחליטה להתיישב על הסלע, כן, ממש לידו – גוף מיוסר וחבול, ליד עוד אדם.

לפתע ננער, חש מישהו לידו, פקח עיניו וניתר בבהלה.

"שלום"! אמר בחיוך.

"שלום לך", אני תמי והושיטה יד.

"ואני רזיאל" – לא נענה ליד המושטת, אבל משהו בקסמו גרם לה לסלוח.

במקום לשאול אותה על מעשיה, מאין ולאן, החל מפזם לעברה, מילות הקינה לתשעה באב:

בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵאַרְמוֹן יָצָא

אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת מָצָא

גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאָדָם

אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ אוֹ לִבְנֵי אָדָם

דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם

פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כַּמַּלְאָכִים לְבַדָּם

כונתו היתה ברורה.

הוא ניגן את הפואמה בגיטרה בחן מיוחד, והיא לא ידעה לענות בנוסח הקינה, ואמרה בפשטות:

אני אדם ולא שד…

אשה אומללה שהלכה לאיבוד – תרתי משמע!

ואנו יחד, על הר, גבוה גבוה גבוה, ואני עייפה ורעבה וצמאה, מרוקנת לגמרי, ללא מכר ומודע – עם חיים שלמים שנהרסו – אחרי עישון סמים, קעקועים, מחלות, ותת תזונה…

ואתה כאן לידי, גם אדם או מלאך – שר ומנגן על נשמתי?

תמי פרצה בבכי והתייפחה כילדה קטנה.

רזיאל עצם את עיניו והחל לנגן בגיטרה, כולו סילודין, הוא זז הצידה, מפנה לה מקום בסלע – כמסכים שתשב בהרחבה.

גל נעים חמים פשט בגופה – החיה הנרדפת חשה מוגנת.

השיר הבא, היה כאילו נכתב בעבורה, הדמעות החלו לזלוג בזו אחר זו – כבר מזמן לא בכתה, השיר של רזיאל – "הנשמה שחיפשתי" דיבר אודות איש שתר אחרי נשמות אבודות במדבר היקום, והוא כשליחו של בורא היקום – מחזיר את הנשמה אליו.

תמי, שהיתה מורגלת לשנוא ולתעב כל איזכור דתי, חשה שכאן במפגש הבלתי אפשרי הזה, המסר מעורר בה קירבה במקום דחיה – היא ישבה לצידו נפעמת.

בפעם הראשונה בחייה (!) חלפו בראשה מחשבות רציניות אודות משמעות החיים.

רזיאל סיים את השיר. היא שאלה:

מי אתה?

"אני תר אחרי ניצוצות"… ענה במבט חולמני משהו.

"אחרי מה"?

"ניצוצות של קדושה"!

"עולמנו הציני הוא כיסוי, הוא חושך על פני תהום, מלכודת לתמימים – בכל המרחב הקוסמי מפוזרים ניצוצות קדושים, נשמות תועות משוטטות, ועלינו לאספן"…

"ולכן באת לכאן"? שאלה תמי.

ח, ח, ח, צחקק. "אני באתי"? "אני הובאתי"!…

"הבעל שם טוב הקדוש אומר: יהודי לא הולך… יהודי, מוליכים אותו"…

"ומי הוליך אותך לכאן"?

"הקדוש ברוך הוא"!

כאן החליטה תמי שהיא לא תשאל עוד – "אם זה סגנון התשובות".

ורזיאל, כמו לא אכפת לו ממה שתגיד עליו, עוצם עינים ומתחיל את השיר על 'בת המלך שגורשה מן הארמון":

בּוֹדֶדֶת בַּנֵּכָר

עֲצוּבָה וַעֲטוּפָה

בְּיָגוֹן כֹּה אָרוֹךְ וּמִתְמַשֵּׁךְ…

וְאַבָּא כֹּה מְחַכֶּה

לְבִתּוֹ הַיְּחִידָה

שֶׁבְּגָדֶיהֶ נִפְרְמוּ בְּפִי כֶּלֶב נוֹשֵׁךְ…

נדמה לה לתמי שהוא מכיר אותה, זה מלאך או מה? אולי רזיאל המלאך? פשוט מדבר אליה ככה דוגרי – בפנים!

"את יודעת איזה תאריך, היום"? שואל רזיאל פתאום.

"תאריך"? – מה לי ולתאריכים?

"היום תשעה בתשרי, ועכשיו חמש בערב – ענה ברגש.

…. שקט כבד השתרר בהר.

אני חייב ללכת לזולה שלי, לא הרחק מכאן – לאכול.

"אתה משאיר אותי כאן לבד"?

"מה פתאום?! לבד? אין לבד… את באה איתי, את הנשמה שחיפשתי"…

"אותי חיפשת"?

"כל אחד מאתנו נשמה שחופשה"…

לתמי לא היה חשוב כלל להבין, היא פסעה אחריו באלם.

חשש קל הזדחל במורד חזה כשנכנסה אחריו לזולה, זה לא כ"כ פשוט להכנס עם גבר לא מוכר למקום מסתורי, לולא הנסיבות והאוירה הבלתי מוכרת – לא היתה עושה זאת לעולם.

בזולה המתין להם צוליק ההודי, הידיד של רזיאל ומשרתו, שהכין שולחן עמוס במעדנים שמזמן כבר הפסיקה לחלום עליהם, משהו כמו ריר כמעט ניגר משפתיה.

תמי הבינה – ערב יום כיפור, סעודה המפסקת… היא גיחכה לזכר החיים שעברו עליה, אפילו בבית, בחצר החסידית שלה לא צמה מעולם – "הפושטקית" של הרבי…

תמי מסתכלת על רזיאל ושואלת:

– אתה דתי?

והוא בצחוק מתגלגל:

– מה זה דתי?

היא מגמגמת משהו, והוא ממשיך:

אני הקב"ה!

–  ???????????????????????????????????????

"העולם האמיתי הוא הרבה יותר גבוה. כאן זה רק צמצומים".

בו אין מקום להגדרות – דתי … שם יש רק אהבה ודבקות.

אני גוף? מה אני? מה את? גוף מסריח שיתבלה בעפר? זה אנחנו?

היא מתחילה לבכות חזק חזק – 'בחורה שהיה לה פעם גוף'…

– "ומה נשאר אחרי הגוף"?

"נשמה"…? ליחששה תמי ברצינות לראשונה את המילה.

רזיאל החל לפזם את שירו בפעם המי יודע כמה – שר – 'נשמה שחיפשתי'…

פתאום פסק משירתו והמשיך: 'אַתְּ הקב"ה, אני הקב"ה, הוא (מצביע על ההודי) הקב"ה! הכל זה הוא!

תמי מביטה בו – ומתפלאת על עצמה, לאן נעלם הלגלוג המפורסם שלה?

והנה זה הגיע שר הזכרונות המעיק:

– "יוּ, טאטע, עכשיו לבוש לבן!  עם טלית בלילה…

תמי נזכרה באבא שלה לראשונה… מזה עשור.

פתאום אמרה:

"יש'ך טלית"?

והוא, כמו לא שומע… מדבר, ועיניו זוהרות כמלאך ממרום.

משוחח לאט, במין שירה מתנגנת, תמי לא עומדת בו מעצמת הרגש.

"הוא מתחבא"…

"מסתתר"…

"לובש פיג'מה"…

– מי? שואלת תמי.

"הקב"ה!" כך רזיאל.

היא ביכרה לשתוק.

"המלך פשט ת'כתר"… ולבש סחבות, עגילים וקעקועים…

היא פרצה בבכי מר… בקול הולך ומתגבר – עד שהוא השתתק.

"למה לבכות"? התפלא.

"טוב, בואי לאכול – כמה זמן לא אכלת"? יומיים! עד אז הייתי לועסת קצת עשב ואורז.

ובשר? ודגים?

רזיאל נבהל, ופניו לבשו רחמים:

"אז עכשיו את אוכלת". ובדברו קם בזריזות להגיש לה.

תמי המומה מוכת תדהמה… בוהה ולא עונה, קרובה להתעלפות מוחלטת, הרגישה שהיא משתתפת במעמד גדול, נדיר שאין כמוהו!

האורחת לא נעה ממקומה, ידיה פרושות לצדדים, בתנוחת אין אונים, מעין דמעותיה מפכה בעוז, משמיעה יבבות קטועות והתייפחויות, גופה העייף מחשב להישבר.

רזיאל לוקח כף ומגיש לפיה… והיא נענית… ולועסת… לראשונה, מזה שבועות אוכל מסודר!

רזיאל מתבונן בפניה ואומר ספק לה, ספק לעצמו, בלשונו של רבי נחמן:

"הן, אני מכיר אותך; את היא הבת מלך שנאבדה"!

תחושת חמימות ביתית מילאה אותה, בצל הענק הרוחני הזה – היא נזכרה במאמע שלה, אז כשהיתה פעוטה והיא האכילה אותה בארוחת ערב…

המחשבה היתה בלתי נמנעת:

– "איפה היא מאמע? היא חיה עוד"?

– "למה שנאתי את האשה הטובה ההיא? המקומטת האומללה"?

בכי מתפרץ.

רזיאל שלא רצה ללטף, ליטף את האויר שסביב פניה המעונות. ואמר – "די, די, חג היום! צריך להיות בשמחה"…

יום כיפור חג? הצליחה תמי להוציא מילה מפיה בתדהמה…

–  "יום כיפור, הוא הכי חג שיש בעולם, נשמה!" ענה רזיאל בעליצות.

רזיאל נדמה בעיניה באותו רגע לשיא החמידות שבעולם, היא רצתה לנשקו לולא היתה יְרֵאָה.

והוא קם מהמקום, ניגש לפינה, נטל את הגיטרה, והחל לפזז:

"מחילה, סליחה וכפרה"…

היא לוחשת ללא כוח:

– "לי אין כפרה"!

בכי…

רזיאל נעמד באמצע הזולה כמסומר:

– "מה? הקב"ה לא יסלח להקב"ה"? נראה לך?

האלוקים לגמרי למעלה מהקלקולים שלך!"

דממה מתוחה השתררה בזולה, ירד הלילה הקדוש.

השקט עטף את היקום –

ליל כל נדרי בהרי ההימליה.

ההודי הדליק מדורה בחוץ לעצמו, כמו מפחד לגשם את האוירה שבפנים.

רזיאל לבד בזולה – תמי בפינה מתבוננת באימה, לא מבינה מה הולך לקרות.

רזיאל מרצין ולוהט באש פנימית, הנה התפשט, ולבש בגדי לבן הודיים…

'כזה יום כיפור'? הרהרה.

'אין ספרי תורה, אין קהל, אין חזן, אין בית כנסת, אין רבי אבא, אין מנין, אין עזרת נשים'.

'יש רק תפילה עם העבריינים'…

והנה הטלית…. משהו לא מוכר, לא הטלית האדמו"רית של טאטע עם העטרה הענקית על הראש ועל הגב.

אלא טלית רזיאלית, מסורבלת, פשוטה וענקית, משהו הודי עם ציציות.

ורזיאל מתחיל לרקוד עד אפיסת הכוחות.

ההודי נכנס ושואל, מה זה?

רזיאל עונה:

"הקב"ה פושט היום את הפיג'מה, לובש את הכתר, מנשק את בת המלך"!

ההודי משך בכתפיו ויצא.

רזיאל רוקד ובוכה.

ותמי… לא עצובה – מתרגשת וממררת בבכי – לא מבינה את עצמה, מתי אי פעם היה לי רגש בכלל?

מסתבר שכן.

והנה קרה שוב הבלתי ייאמן, תמי פצתה את פיה.

– "רזיאל"! קראה  לעברו.

– "יש לך מחזור"?

רזיאל לא ענה.

האיש לא נמצא פה…

תמי קמה לחפש בעצמה, לא מאמינה שהיא עושה את זה.

היו שם כמה ספרים בפינה, לא היה מחזור.

ולפתע, בום! רזיאל קרס כמתעלף… תמי לא ידעה מה עושים? מה מותר לה? לנגוע? להשקות?

ההודי הרגיע אותה:

"זה קורה לו המון – זה במדיטציה שלו עם אלוהים"…

שוב נזכרה באביה הרבי:

– "הלואי שטאטע יראה..

"שהוא" יִרְאֶה מה זו עבודת השם"!

תמי חשה ששמורות עיניה נעצמות, ולקול ריקודיו ושאגותיו של רזיאל נרדמה.

כעבור כמה שעות, לפנות בוקר, רזיאל מעיר אותה.

לרגע שפשפה עיניה בתמהון:

– "איפה אני"?

'קומי, קומי 'נשמה שחיפשתי', בואי נגיד כל נדרי'…

תמי קמה לראשונה בחיים בחשק לתפילה כלשהי.

והנה רזיאל אומר כשוקל כל מילה:

– "יש לי בעיה"…

בנוסח שאומרים בכל העולם, נוהגים לומר:

"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".

יש מקום ואין קהל, יש ישיבה של מעלה ואין ישיבה של מטה, אבל איפה העבריינים?

אין כאן עבריינים… לא! האם להגיד את הנוסח?

היא החלה לבכות –

"רזיאל! אתה צוחק עלי? אתה יודע איזו עבריינית אני? – הכי בעולם! אין באף מנין כזאת עבריינית"…

רזיאל מתחיל לבכות, באמת, היא לא מצליחה להבין מה קורה פה, זה לא היה בכי מוכר, נדמה לה שהוא בוכה את הבכיה שלה, של כולנו, של כל העולם"…

בסוף הפטיר חלושות:

– "להגיד כמו שאמרת, ביום כזה? זו עביירנות!

– "למה"? תבעה לדעת

– "מה? זו הכחשה עצמית? אני לא עבריינית"? אני כן, ומאד"!

– "לא, נשמה! את מכירה בעבירות, אבל אין את מכירה את הבוס, את המלך, את מכירה רק את הפיג'מה שלו"…

– "מה הקשר"? שאלה בחוסר הבנה.

– "עיצומו של יום מכפר, את מבינה, מה זה"? איך עצם יום שעובר מכפר? מכפר לגמרי, על הכל? וכי יש לך מושג מה זה היום הזה?

הוא השתתק, היא לא שאלה עוד, לא רוצה לא להבין… רוצה להשאב לקדושה הנאצלת הזאת.

היא התקרבה אליו, חוששת אם מותר לה, הוא לא הגיב, רק הניח את המחזור על השרפרף הסמוך, וסימן שזה בשבילה.

"יש משהו להתעטף בו"? נזכרה פתאום בחלקי גופה החשופים.

"כן, קחי את הסדין ההוא שם"… ענה בלחש.

אם תמי חשבה שזו תהיה תפילה דומה למה שראתה פעם בעבר הרחוק – היתה זו בדיחה.

רזיאל בתפילתו, זיעזע את עולמה, כאילו הוליד אותה מחדש.

הוא החל בניגון החרישי של 'כל נדרי' שהיה מוכר לה, היה לו קול נעים ועמוק, אבל הוא לא היה מקובע על שום מנגינה… בהמשך בכה ללא הרף, ובקול נורא, וקולו חזר כהד מתוך ההרים הדוממים, שלרגע נדמו בעיניה כבוכיים לגמרי.

היא רצתה שהיום לא יגמר לעולללללללללללם.

נטו צללי ערב, יום חייה מגיע לקיצו, היא כבר באפיסת כוחות, ולא מרעב… מעוצמת ההתגלות, ההפתעה, התדהמה ההתחדשות.

אולם רזיאל המלאך (כך כינתה אותו בליבה, זכרה את הספר הקטן שטאטע היה מעניק כסגולה לחסידים) בארשת פנים עילאית – שמח, עולץ אפילו.

הוא מתקרב אליה מדודות, מביט כמבעד לערפילי זוך ושואל:

"תמי? נעילה?"

תמי התבוננה בו במבט עורג, לא מסוגלת להניע אבר. רזיאל יצא את האוהל, ונעמד מול הנוף ההררי המקסים כנגד השמש השוקעת, המראה היה נורא הוד – לראותו כך עטוף לבנים כשרף אלוהי, היא הזדחלה בפסיעות שקטות בעקבותיו, כמו לא רוצה לחלל את קדושת המעמד.

רזיאל החל לדבר אל המלך חבוש הכתר.

אַבָּא!

אַבָּא מָתוֹק שֶׁלָּנוּ!

אָהוּב וְאוֹהֵב! אַתָּה כָּזֶה טוֹב…

[בכי, בכי, בכי…  לא ניתן לשמוע כשבוכים].

תּוֹדָה לְךָ עַל הַיּוֹם הַזֶּה… תּוֹדָה עַל הַכֹּל, אֲנִי אֶהְיֶה טוֹב כָּמוֹךָ אַבָּא! מַּבְטִיחַ לְךָ!

הִתְפַּשֵּׁט נָא אַבָּא לְעֵינַי…

לְבַשׁ אֶת לְבוּשׁ מַלְכוּתְךָ בֶּהָדָר.

תמי לא התאפקה עוד והחלה לצרוח ללא שליטה:

אבא! אבא! אבא! סליחה, אני מתחרטת על הכל! טאטע! האב רחמנות…

רזיאל השתתק, והיא גם.

וכשהשתרר שקט, המשיך במונולוג האלוקי שלו:

אַבָּא הַיָּחִיד שֶׁלִּי!

קַח, קַח אֶת בִּתְּךָ – 'הַנְּשָׁמָה שֶׁחִפַּשְׂתָּ'…

עֲטוֹף אוֹתָהּ בְּאַהֲבָה,

הַלְבֵּשׁ אוֹתָהּ מַחֲלָצוֹת,

גַּלֵּה אֶת אַהֲבָתְךָ אֵלֶיהָ

בנקודה זו החל רזיאל לשיר בנעימת הימים הנוראים: – 'הנשמה שחיפשתי'…

היא התרחקה, ביקשה לזמזם יחד. עד סיום השיר.

והנה הבחינה בו, הוא בטח יתפלל כעת 'נעילה', ובתנועה חזקה 'סחב' את הטלית שכיסתה את ראשו עד חזהו.

"זהו! כך טאטע היה עושה בתפילת נעילה"… הרהרה בחרדה.

ואם עד עכשיו הוא בכה… אז למה שהתחולל בנעילה אין שם בעברית… תמי עמדה שם רועדת בכל גופה מהתרגשות, וכמעט נשמטה לתהום ההר… מרגישה בטבילה בנהר דינור.

הוא פתח את המחזור, היא גם ניסתה, אך הדמעות טישטשו את הראיה… עצמה עינים ונזכרה בתמונות מהעבר… ראתה נערה קלה לועגת… מיד נסעה לעבר דמותו הנפילית של רזיאל.

הקדוש ברוך הוא! שלא הכרתי עד היום…

פתאום בקעה מגרונו שאגה אדירה שחלחלה באויר התהומות של ההרים:

אַתָּה נוֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים, וִימִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וַתְּלַמְדֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְהִתְוַדוֹת לְפָנֶיךָ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ!!! מנוסח הנעילה…

וזהו… היא לא שמעה שום קול יותר…

מסיבה פשוטה: כי מחוקי הטבע הוא שאדם מעולף לא שומע שום קול…

הפוסט הנשמה שחיפשתי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ו' אב תש"פ

מעשה שהיתה תמה תועה ותועה ממקום למקום, עד שהגיעה אל המדבר, ותגיע למקום חרב ונחרב לא עבר בו איש, ותשתומם מאד על מצבה, ואמרה נואש לנפשה, ותאמר, אהה, הגיע סופי כי צמאון של מיתה אחזני, ולא אוכל לחיות עוד, ותשב בפתח עיניך ותתעלף, ותתתעלה בעלפונה להיכלות גבוהים ורמים, ושם כל מיני גוונין עלאין, וכל גוון וגוון יש בו אלפי אלפים ורבי רבבות תת גוונין עלאין ותתאין, וכל הגוונים האבות והתולדות היו מרקדין לנגדה, ותרא תמה בחזיונה, ואינה במדבר כלל, כי אם בענני שמיא עילאין, יקירין וקדישין, והעננים לא היה להם גוון כלל, כי היו שקופים וטהורים, וכעצם השמים לטוהר, וראתה מה שראתה במקום שראתה, ותיקץ מעלפונה, כי במקום שהיתה היו שם כל מיני בשמים וריחות נפלאים, ונשמתה שבה אליה כנעוריה בית אביה, ותרא תמה כי יש מדבר וגם אין מדבר, ותתמה על הדבר הזה, וישבה על סלע אחד מאותו מקום שאינו נקרא בשם מקום כלל, והסלע לא היה סלע, כי הכל היה בחזיון וביעותתי לילה, ואף שלא ישנה ולא היה שם לילה ולא יום, כי במקום שהיתה, היה המקום שלה, טהור וקדוש לגמרי בלי שום סרחון דהאי עלמא, וכאשר נתעוררה משנתה, כל יקר ראתה עינה, והבינה חשיבותה ויקרתה עד אין סוף ואין תכלית.

ויהי היום, והיה חסיד אחד מתהלך באשמיו, כי זה כמה עלתה בדעתו שלא לילך עוד בדרכי ישרים, ורצה לפנות עורף מכל מה שלימדו אותו אבותיו ורבותיו, כיון שהרגיש עול גדול ומשא כבד של אמונה על שכמו, והיה חפץ לפטור מעליו העול, ולהיות במתים חפשי בלא תורה ובלא מצוות, והיו השעירים מרקדין בהיכלו, ומצחקין עליו צחוק גדול, כי מרבית שנותיו חיה באמונה, ועכשיו לאן ילך, אך לא גילו לו הליצנים את דרכו החדשה, כי שמחו שנפל ברשתם, והיה הולך מדחי אל דחי, עד שהגיע אל המדבר הנ"ל, שלא היה מדבר כלל, אלא אחיזת עינים, ולא היה שם כלום, והאין הגדול שהיה שם היה מטעה את האדם לחשוב כי יש שם איזו דרך, והיו שם ערימות ערימות של עצמות של אנשים שנתעו לשם, והיו חיים שם חיי דמיון, ולא ידעו מעולם שאינם חיים כלל כי אם מתים כל ימיהם, ואחר שנפטרו משם היו עצמותיהם מושלכים כדומן, ולא היו יודעין אנשיהם היכן הם, והיו נחשבים אצלם כנעדרים, אף שלא נעדרו כלל, כי לא היו בעולם כלל, וכנ"ל. והחסיד הנ"ל בא לשם, והנה ציה וערבה, ארץ לא עבר בה איש, והיה מתנחם עצמו, שמא כאן המקום טוב לי, כי אין לי שום עול, וחשב לבלות שארית ימי חייו שם בין ההרים והגבעות, שהיו נדמין לו כאמתיות, וכן היו שם דיונות חול, ששם היה מסתתר וכו' וכו'.

וכיון שהיתה שם תמה, היה שומע קול דק מן השמים, אשר פלח לבו, ולא ידע מי הקורא אליו, ולבו נשבר בקרבו, כי זה כמה רצה לברוח מן הקולות הללו, שהיה מדמה שאין בהם ממש, אלא שכך נכנסו האנשים במוח הדבר, והיה מדבר דברים אשר לא כן על ה' ותורתו, וכל התעוררות שהיה לו – היה מסלק מדעתו מאד, ואעפ"כ נשאר במדת חסידותו, כי היה ענו ושפל, ואיש אמת ויקר המדות, אך שהיה חושב את האמונה לעול, וזו היתה בריחתו אל המדבר הגדול והנורא.

וכאשר נעשה לילה, היה שם פחד גדול ונורא, והיה נראה שהוא נמצא בהגיהנום, כי היו שם כל מיני קולות איומים מאד, והשמים היו נדמים כאדומים מאד, והיה מדמה לראות שלהבות אש לוהטות עד לב השמים, והיה המחזה מבעית מאד, והיה נרדם בהתעלפות גמורה מרוב מורא ואימה, אך שבה אליו חיותו, כי הקול הקדוש הדק והאציל שהיה שומע בלבו, היה מעטף אותו, וכל גופו מרפא, והיה מרגיש כל מיני מתיקות שבעולם בזכות הקול הזה, והיה נדמה לו, שלא יאונה לו כל רע מהלילה החשוך של המדבר, בהיות הקול הזה קול אליו, קול שלא שמע מעולם, קול הכולל כל מיני שירין וזמרין, ותשבחות גדולות, וכאשר היה שומע הקול – היה עוצם עיניו מגודל התענוג הערב שהיה הקול מכניס באבריו, וכך היה מדי לילה בלילה, לקיים מה שכתוב: "ואמונתך בלילות". אך שלא היה יודע, שהקול הזה – קולה של תמה הוא, והיה מדמה עצמו לאיש משוגע שהסתתרה בינתו לגמרי והוא שומע קולות שאינם מן השמים, אך כיון שהקול הזה היה מתוק בעיניו מכל מיני מתיקות שבעולם, לא היה אכפת לו שהולך ונשתגע לגמרי בעיני עצמו, כי העיקר היה חושש מפני הפחד הנורא שהיה בהמדבר בלילות הנוראים.

ויהי כאשר ארכו עליו הימים, והיה אוכל ושותה ממה שהביא עמו ונטע במדבר, והיה חי חיים טובים, כי הנה ביום היה עובד למען אכילתו ובלילה היה מתעטף בהקול הנעים והנפלא ששמע ולא ידע מה שומע, כי אם כשהיה הקול מתחיל להתנגן, היה שומע קול שירה עמוקה שאין שירה כזאת בעולם כלל, וגם היה בהקול הזה בכיות של געגועי נפש, וכן היה הקול הזה מבטא גם אנחות והתיפחויות של כל בני העולם, וכן תשוקות של תאוות ואהבות שונות ומשונות, והיה הקול נכנס באבריו ומכניס בו שמחה גדולה, כי כל מיני הרגשות היו בהקול הזה, לרגע נדמה לו שהקול מייסר אותו, ולרגע היה מלטף אותו, והיה בו סבל רב אך עונג שאין לתאר, והכל התערבב אצלו עד שהיו החושים שלו נטרפין לגמרי, ולא שמע כלל את הקול, כי אם היה מרגיש שנשמתו יוצאת מגופו ועולה אל העננים השקופים והיפים, והיה נתבטל לגמרי…

הפוסט מסעה של תמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ואין מבינין אותו אלא מעטים שבדור

מעשה שהיה באחד, שהיה יושב ומתבונן ביער רחוק ממקום ישוב, והיה שותה את השקט שמבראשית, מקשיב להמיית העלין הנושרין, ומסכך את נפשו הפצועה בעצי היער העבותים, והיו מחשבותיו רודפות אותו, היינו שהיה חושב מחשבה אחת וממנה בא למחשבה אחרת, והיה מרגיל את עצמו ללחום עם אלו המחשבות, עד שזכה לחשוב מחשבה אחת נקיה, והיה מתמיד בה מאד, וכיון שהמחשבה באה לעומק הנפש – הרי שמגלה את כל הפצעים שלה, ואז דרך האדם להטעות את עצמו במחשבתו, ולחשוב מחשבות אחרות וכו' וכן על זה הדרך.

ועוצם התענוג שהיה לו באותה בדידות – אין לתאר ולשער, כי היה מרגיל את עצמו לחשב מחשבות טובות אודות עצמו, ואודות המציאות שלו בבריאה, והיה מנחם את עצמו שעוד יהיה לו טוב ביום מן הימים, וכך היה עושה מפעם לפעם, היינו שהיה בורח מן העמל של זה העולם שרודף את בני אדם, ומתחבא בצל העצים המתוקים, שהיו נדמים לו כבריות טהורות וחברים נאמנים.

ויהי היום, ועברו עליו כמה הרפתקאות שונות, ונשבר לבו בקרבו, והיה רואה את עצמו כאדם לא טוב, ודרך בני אדם להגביר רגשות האשמה על עצמם, וזה מהרס את כל חייהם ממש, עד שאין להם יום ואין להם לילה שאינם חושבים על המציאות הנמוכה שלהם, ואינם יכולים להחזיר את גלגל חייהם אחורנית, וגודל הצער הפנימי של זה – אין לתאר. והאיש הזה התחיל להיות עצב ביותר, עד שגם במקום הבדידות והתפלה שלו היה מצער את נפשו מאד, ואבד את שמחת החיים לגמרי.

ואף שהרגיש שאור לבו כבה – עדיין היה מרגיל את עצמו לילך שם למקום השממה והעצים, כי בודאי כעת יותר קשה לו לבוא בעיר, שכל אחד שמח שם בשמחה מזוייפת, וכולם מרדפין אחר התשוקות שלהן ואינן מוצאין כלל שום דבר, וזה היה מכניס אותו לקרוב לטירוף הדעת, לכן בכל פעם כשהיה העולם מגזים עליו – היה מריץ את עצמו למקום העצים כנ"ל.

ויהי היום, והוא יושב על סלע אחת שניקה אותה לישב עליה זמן רב, והנה איש אחד מהלך לצידו באותו יער, והוא התפלא מאד, כי זה כמה עתים וזמנים שלא פגע בכאן באיזה אדם, והנה ממש אדם הולך, והיה האדם הזה משונה ביותר, שבישוב אינו בנמצא, כי היו עיניו ישנות וחולמות, ושערו היה מגודל, ובגדיו פשוטים ביותר, ולא היתה שום שייכות בין חלקי הבגדים שלו וצבעיהם, והיה מוכח מזה, שכל ענין לבישת הבגדים הוא לשם מהותם הפשוטה ולא לשום ייצוג האישיות שלו וכו'. והאיש הזה חייך אליו חיוך שלא נודע טיבו, כי לא הכיר חיוך כזה, כי כל המחייכים – יש להם איזו סיבה לחיוכם (שקורין אינעטערע"ס), והנה זה החיוך, אין בו כלום כי אם שמחה פשוטה שאין לה פשר.

והיה החיוך הזה מכעיס אותו אדם ביותר, כי מה לו מחייך אליו, כי לא הכיר מימיו חיוך שאין בו מניע אישי, ונבהל ביותר לפגוש את האיש החדש הזה, וביותר, שפנה אליו וביקש רשות לישב לידו באותו הסלע ממש, ומחמת הנימוס התיר לו, ולא ידע כלל האם טוב עושה ושמא טעות גדולה טועה.

ויהי אחר הדברים האלה, והאיש פונה אליו בדברים, והוא ענה אותו כנימוס, וכנ"ל, ואחר זמן מה נתקשרו שניהם, כי ראה המתבודד שהאיש הזה הוא נקי מכל מיני רשעות של אנשים, ואין בו רוע כלל, לא מיניה ולא מקצתיה. ונתפלא מאד האיש איך יתכן בעולם של תחרות ורשעות שיהיה איש מלא אהבה פשוטה ושמחה נקיה. והשיב לו האורח, כי באמת גם הוא היה מאנשי העולם המסודרים, והיה כועס הרבה בכל יום, והיה מחייך את החיוכים המזוייפים של אנשי העולם, והרויח ממון הרבה, עד שהרגיש שאינו יכול עוד לחיות בהשקר הלזה.

ושמח האיש המתבודד שמחה גדולה וממש חיבק ונישק את האיש הזר והמוזר, כי ראה שגילה את האמת של העולם הזה, ושמא יהיה לו לחבר נצחי, כי טבע העולם הוא בדידות, ואף שנדמה שיש חברה והתקשרות, הכל הוא בשקר גמור כנ"ל, ואין איש חושב על זולתו באמת, ואפשר נמצא בעולם איזה חבר אמת, ואולי הוא מצא אותו, ושמח שמחה גדולה שלא הכיר שמחה כזאת מעולם.

ובין הדברים שדיבר עמו, סיפר לו שיש אצלו שיקוי אחד, שמורכב מכמה מיני רכיבים, וטבע השיקוי הזה, שכששותים אותו מתמלאים אהבה גדולה לכל אחד ואחד בעולם, ואפילו לאנשים שאינו מכיר כלל. ועוד טבע יש באותו השיקוי, שכאשר לוקחין ממנו מידה ראויה, מיד מתמלא אדם באמת גלויה מאד שקורין 'כנות', וכל המסכות וההסתרות שלובש האדם על עצמו נושרין מיד, ואין לו בושה כלל לספר את האמת שבלבו, והוא מרגיש כל מיני שמחה ואושר שבעולם.

ונבהל האיש ההוא מאד מאד, כי היה ירא לנפשו ליקח לפיו דבר שלא ידע מעולם, וכבר קרא ושנה בכמה כתבי עת אודות הסכנה הגדולה שיש בעולם, שנקראת סמים, והיה ירא ליקח סם אחד, שמא יוזק לו, ושמא ימכור את עצמו לדעת, אך כיון שהרגיש טעם נפלא ביושבו ליד ידידו זה, כי הבחין שיש לו כח לדבר עמו מהנקודה הפנימית שבלב, בלי כל הצביעות שהתרגל בה תמיד, לכן  סרה בהלתו, והיה לו חשק קטן בלבו לטעום מן השקוי ההוא. ושאל את האיש הלז, מה שם השיקוי הזה, ומה ענינו ומהותו וסכנתו.

והשיב לו האיש, שבאמת, אין כדאי ליקח מן המשקה הלז, כי אם לעתים רחוקים, ושמא לא יותר מפעם אחת בהחיים, או פעמיים, אך ענינו הוא פשוט, שיש שקורין לו סם האהבה, ויש קורין לו סם הכנות, ויש קלי עולם שמשתמשין בו בעת שמתהוללין עצמן לדעת, שעושין כל מיני מסיבות של עמי הארץ ורוקדין שם, וזה הסם משמח אותם מאד מאד, ומרגישין כל מיני תענוג ואהבה שבעולם, אבל אחר כך, הם נופלין לצער ועצבות גדול שאין כמותו. וכיון שהוא בר השגה, היינו שאפשר להשיג אותו, הוא מקלקל הרבה אצל בני הנעורים, שמשתמשין בו שלא כדת.

וכיון שהרבה עליו בדברים, נסכם בדעתו שיקח מן השיקוי ההוא, והיה מבקש ממנו שיביא לו בפעם אחרת, והלך לו האיש לדרכו. כיון שעברו הימים, ולא היה למתבודד דרך להשיג את האיש עם השיקוי הנ"ל, היה הולך מדי יום ביומו לישב על הסלע ההיא, והיה מחשב חשבונו של עולם, מדוע אי אפשר לשמוח באופן פשוט בלי לקחת ענינים בלתי ידועים וחדשים מקרוב באו. ועלה בדעתו, כי רמז הוא מאת ה', שהרי לא בחנם פגע באיש הלז, והלא דבר הוא שהחל לדבר עמו על כל מיני סמי מרפא, עד שהגיעו לדבר באותו השיקוי של אהבה, כנ"ל.

ויהי כאשר ישב שם יום יום, והיה מפתח התודעה שלו מקומה לקומה, ומגג לגג, עד שלא היה מקום בתודעה שלו שלא נפתח לגמרי, והבין והשיג בדעתו, כי כל מה שיש בבריאה הכללית – יש בבריאה הפרטית, שהוא הוא בעצמו, האדם העולם הקטן, וכיון שיש בעולם סם של אהבה או סם של כנות, הרי שיש בנפשו הסם הזה מטבע תולדתו, והיה מתבונן הרבה איך לפתח היכולת הלז, ועלה בדעתו, כי כמו שבכלליות ילד קטן לומד להלך, ולומד לנקות את עצמו, והכל בדרך של צעד אחר צעד וכו', עד שנתגדל ורגיל עם זה, כך בדרך הנפש, על האדם לגדל את עצמו, ולהציץ לתוך נפשו עד שיזכה שהאור הקדוש הזה של אהבה ימלא את כל כולו.

וכיון שנהיה איש מואר, היה נכנס מפעם לפעם אל העיר, כי כבר לא שנא את בני העולם, וראה בהם רק את הטוב הגמור, כי הבין בחכמת גדולת דעתו שאין שום רוע באנשים כלל, וכל הרע שמיוחס להם כי הם קרבנות של העולם, וגם להם רע מאד, והם גם מחפשים את האמת ואת השמחה, אך לא היה מי שיגלה להם, שבתוכם שוכן אור גדול ומופלא עד מאד. וככל שחשב על הדברים האלה היה אוהב אנשים מאד, והתפלא בדעתו איך זכה לשמחה הגדולה הזו ולאהבת אנשים ללא גבול וסייג.

והתחיל לחשוד בדעתו, שמא השתבשה עליו דעתו מחמת הפגישה עם האיש הלז של השיקוי וכנ"ל, כי ראה שאנשים תמהים עליו איך שהוא שמח כל כך, ואיך שאין לו בושה לאהוב בגלוי כל אחד, אף אלו שמצוה לשנוא אותם מאד, ורגילין אנשי העולם לדבר בגנותם וכו'. והלך אצל צדיק אחד, שהיה מופרש מהשקר של העולם, והיה צנוע ועניו ואין איש יודע אותו, וכשנכנס לביתו של הצדיק, היה חושש שמא הצדיק לא יבין אותו, ועוד יגער בו על שמתחבר עם אנשים משונים כאלו וכו'. אך תיכף כשהרים עליו את עיניו הקדושות, ראה הצדיק באיש המתבודד את האור הגדול של אהבה, וקרבו בכל מיני קירוב, כי דרך הצדיקים לראות אור ולא חושך, אהבה ולא שנאה…

ויהיה כאשר שבה רוחו אליו, התוודה בפני הצדיק שנכשל וטעם מאותו שיקוי, ושמא אין דעת חכמים נוחה הימנו, וענה ואמר לו הצדיק, ראה בני ראה, אין אנו מדברין על העבר כלל, כי הוא אינננו בעולם, אך עלינו ללמוד ממה שהיה, מה הלימוד הנפלא שאפשר ללמוד מזה. ושאל המתבודד: מהו הלימוד הזה? ויען הצדיק ויאמר: אותה שמחה שהרגשת בעת שנחה עליך רוח הכנות, כי המסכות שעוטים על עצמן בני אדם, הן כבדות עד מאד, והאדם כורע תחת משאן, ואין לו כח כלל, ולכן הוא בעצב כל ימיו, כי הוא צריך לפרנס את המסכות הללו, ולקנות חדשות בכל פעם, ולסדר אותן ולהחליפן, וכל זה כרוך בטורח הנפש גדול עד מאד. כיון שהסרת באחת את המסכות שלך, נהיה לבך קל מאד, והרגשת שמחה גדולה עד מאד, וזה שאחר כך אתה נפלת לעצבות רגילה, כי אי אפשר לחיות בעולם בלי מסכות כלל, בדרך קיצונית כזו, אך עליך ללמוד מזה שאין שמחה עם מסכות, ואינן לצד הטוב לגמרי. על כן אין לך צורך לקחת שום שיקוי שבעולם, אלא ללמוד את פנימיות לבבך, כאשר תזכה לגייס אור של אמת מתוך לבך – תזכה לשמחת החיים; ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

הפוסט מעשה מסם של אהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וכל מי שהיה שומעה היה מתרגש

מעשה שהיה עולם כזה, שהיה עולם של אהבה, והיו הבריות אוהבין מאד זה לזה, ולא היו מרגישין את עצמן כלל, וכל אחד היה מהלך ומחפש להיטיב לזולתו, ולא היו רואין חסרון בזולתן כלל, אלא תיכף כשהיו רואין איזו בריה שבעולם, היו מנשקין ומחבקין אותו מאד, והיו שואלין לו איך חיותו, ומה אפשר להיטיב לו, והיה וותרנות גדול בזה העולם, כי היה מלא אהבה כנ"ל, ודרך האוהבים שאינם מקפידין על דקדוק הדין, אלא מוותרין משלהן, וכשהיו רואין אחד מהן עצב, היו עצבין עמו, וכשהיה שמח – היו שמחין עמו, והיה העולם הזה מאיר מאד, כי האהבה מאירה עד מאד, לאין שיעור ואין ערך, וכל תכלת השמים ואדמימות האדמה היו משתתפין בזאת האהבה, ולא היו מלחמות ולא היו מריבות, וגם מחלות לא היו בהן, כי דרך האהבה שמביאה אור ללבבות, והלבבות מחיין את הגופין, והיו מאריכין שנים הרבה, כי חיי אהבה הן חיים של ממש, ואף כשהיו מתים, היו ממשיכין לחיות בעולם של אהבה נשגב מאד. והיו מלמדין את הילדים כשהם קטני קטנים שיש אהבה בעולם, וחוץ מאהבה אין כלום, והיו אוהבין את השם יתברך מאד, כי כן דרך האוהבים, שתחלה אוהבין את עצמן, ואחר כך אוהבין את זולתן, ותיכף מתגבר בקרבן אהבת הבורא שברא ברואים נפלאים ונוראים כאלו, והיו מחפשים איך לאהוב, היינו כשאחד קם בבוקר, היה תר אחר תירוץ כלשהו איך לאהוב את הזולת, והיו נכנסין בבתי העניים ומשמחין לבבם, הכלל, שלא היו מניחין אחד שיהיה בלי אהבה, כי חוסר אהבה אצלם היה האסון הגדול ביותר, כי אכן כשאין אהבה אין חיות, והיו משגיחין על זה ביותר, וכל בתי הרפואה היו מיועדין לזה לעורר אהבה ולחזק האהבה, כי מי שלא היה בו אהבה גמורה לבריות היה נחשב אצלם כחולה גמור, שצריך לרפאותו. והיו מתכנסין למצוא עצות נפלאות איך לאהוב עוד ועוד, כי כשם שבעולם אחר מי שיש לו ממון הרבה – חשוב יותר, כך באותו העולם, מי שיש לו אהבה יותר – הוא חי יותר, וטבע הבריות לרצות בחיים, והיו הם חפצים באהבה מאד, והיו כותבים ספרים על זה, והיו לומדים את לימוד האהבה כי עמוק מאד מאד הוא, והיה השם יתברך משתבח בעולם יפה כזה, והיה אוהב עולמו מאד מאד. ויהי היום והיה רוח סערה בעולם, ונשברו הכלים, ופרחו אותיות, ונחלו כל האנשים מזה העולם של אהבה, ולא שאבדה האהבה, חס ושלום, אלא שהיא הפכה לנסתרת לגמרי, והיו הבריות תמהין אם הם חיים או שמא ח"ו וכו', ובאיזה עולם הם נמצאין, והבינו מקצת מן הבריות, שטבע האהבה עדיין קיים בעולם, אך שנתערב וכו', ונתבלבל, ולא יודעים איך לאהוב, ושכחו התדר הפנימי של האהבה העליונה שהיתה בעולם, ועקר עבודתם, להחזיר העולם על מתכונתו, ואוהב בריותיו יושב ומצפה לזה… והמעשה הזה לא נשלם כלל, כי עדיין נמשך והולך, ועדיין מספרין אותו במקום שמספרין, ותם ולא נשלם כלל, ברוך ה' לעולם אמן ואמן..

הפוסט מעשה מעולם של אהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט מעשה של טירוף הדעת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שלוימי ברנשטיין, שלהי תמוז תש"פ

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַתִּקַּץ תַּמָּה מִשְּׁנָתָהּ וַיִּפֹּל עָלֶיהָ בְּכִי וּצְעָקָה.

וַתִּצְטַעֵר מְאֹד עַל צַעַר הַשְּׁכִינָה בַּגָּלֻיּוֹת, וּבִמְרִירוּת גְּדוֹלָה וּבְדֶמַע גָּדוֹל מְאֹד שָׁפְכָה צַעֲרָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָעֵת שֶׁהָיְתָה בּוֹכָה הָיְתָה בָּאָה וְהוֹלֶכֶת אֶל תּוֹךְ כָּל עִמְקֵי טֻמְאָה וְהֵיכְלֵי מָרָה שְׁחוֹרָה עַד שֶׁבָּאָה לְהֵיכַל הָאַרְבָּעִים שֶׁהָיָה עָצֵב בִּמְאֹד מְאֹד.

וַיַּרְא נַפְשָׁהּ מְאֹד וַתִּדֹם מִבִּכְיָהּ.

וַתָּחֶל לִבְכּוֹת בְּכִי עָמֹק מְאֹד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר וּמִתְפַּשֵּׁט אֶל קִירוֹת הֵיכַל הָאַרְבָּעִים, וַיְהִי בִּכְיָהּ הוֹלֵךְ וְגָדֵל מְאֹד וְנִתְפַּשֵּׁט בְּכַמָּה מִינֵי הִתְפַּשְּׁטוּת, וַיָּבוֹאוּ כָּל הַהִתְפַּשְּׁטֻיּוֹת וַיִּהְיוּ לְאֶחָד, וַתִּשָּׂא קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְנַעֲשֶׂה אַחְדוּת גָּדוֹל בְּתוֹךְ בִּכְיָהּ, וַיֵּלֶךְ בִּיבָבָה אַחַת וְנַעֲשֶׂה כִּצְלִילוֹ שֶׁל חָלִיל.

וַתַּעַל רוּחַ הַטֻּמְאָה מֵרִבְצָהּ בְּהֵיכַל הָאַרְבָּעִים כָּל שְׁנוֹת חָלֶד, וַיָּבוֹא הָרוּחַ הַזֶּה אֶל תּוֹךְ הֶחָלִיל וַיָּבוֹא אֵלָיו בְּתוֹךְ חֲלָלוֹ וַיֵּצֵא הָרוּחַ מֵחֲרִיצֵי הֶחָלִיל אֲשֶׁר לוֹ.

וַתְּבַקֵּשׁ הָרוּחַ טֻמְאָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לָבוֹא שׁוּב אֶל הֶחָלִיל שֶׁנַּעֲשָׂה מִבִּכְיָהּ שֶׁל תַּמָּה, וְהָיְתָה שׁוּב יוֹצֵאת מִן הַחֲרִיצִין, וְהָיְתָה הַיְּבָבָה אַחַת וּפְשׁוּטָה בְּלֹא רָצוֹא וָשׁוֹב.

וְתִתְמַלֵּא תַּמָּה בְּיִסּוּרִין גְּדוֹלִים כִּי לֹא תוּכַל לִתְפֹּס הֶחָלִיל לִסְתּוֹם וְלִפְתֹּחַ אֶת חֲרִיצָיו עַל מְנָת שֶׁיֵּצֵא הַנִּגּוּן, כִּי יָרֵאָה מִן הָרוּחַ שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה בַּגַּעְגּוּעַ עֶצֶב וְתֹהוּ.

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה הָרוּחַ טֻמְאָה מְבַקֵּשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ יֵצֵא אֵיזֶה נִגּוּן הָיָה נִכְנַס וְיוֹצֵא מִן הֶחָלִיל פְּעָמִים רַבּוֹת וּבְסִחְרוּר גָּדוֹל וּבְרֹגֶז וַחֲרוֹן אַף עֲמוּקִים.

וַיָּבוֹא לָהּ אֵיזֶה כֹּחַ לָגֶשֶׁת אֶל הֶחָלִיל וַתִּתְפְּשֵׂהוּ וַתָּשֶׂם אֶצְבְּעוֹתֶיהָ אֶל חֲרִיצָיו, וְהָיְתָה מַתְחֶלֶת לַעֲזֹב חָרִיץ אֶחָד, וְהִנֵּה נִשְׁתַּנָּה הַיְּבָבָה וַיְבִיאֶהָ אֶל הֵיכַל הַשְּׁלוֹשִׁים וְתִשְׁעָה.

וְתַעֲזֹב חָרִיץ אַחֵר וַתָּבוֹא אֶל הֵיכַל הַשְּׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה.

וְהָיוּ עוֹבְרִים וּמִזְדַּכְּכִים לִצְלִילֵי הֶחָלִיל וְיוֹרְדִים בְּדַרְגּוֹת הַטֻּמְאָה.

וְהָיָה הַנִּגּוּן מְפַלֵחַ אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, וְכָל הֵיכַל שֶׁהַנִּגּוּן מְזַכֵּךְ הָיְתָה הַבְּרִיאָה עוֹלָה בְּמַדְרֵגוֹת עַד לְחָכְמָה דַּאֲצִילוּת.

וַתַּרְגֵּשׁ תַּמָּה כִּי נוֹגֵעַ בָּהּ זִיו מֵעוֹלָם הַתִּקּוּן. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁתַּבְּרוּ הֵיכָלוֹת טֻמְאָה וְנַעֲשׂוּ לְקַוִּין דַּקִּין שֶׁל שְׂחוֹק וְשַׁעֲשׁוּעַ הַמִּתְמַזְּגִים זֶה בָּזֶה בְּעִילוּס נִשְׂגָּב מְאֹד. וַתְּהִי הִתְנַשְּׂאוּת וְהִתְפָּאֲרוּת גְּדוֹלָה בָּעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, וּבָאוּ הַמָּסַכִּים הַמַּפְרִידִים בֵּין הָעוֹלָמוֹת וְיִנְסְכוּ מֵרוּחָם אֶל תּוֹךְ הֶחָלִיל וְיַחְלִיפוּ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה מִמֶּנָּה, וִינַגְּנוּ נִגּוּן אֶחָד שֶׁהוּא נִגּוּן הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן, וְהוּא פִּתְרוֹן הַגַּעְגּוּעַ.

הפוסט פתרון הגעגוע… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.