יום רביעי, כ"ה סיון תש"פ

המקום שלנו לרצות להיות טוב, יכול להיות לפעמים לנו לרועץ, הרצון המוגזם לרצות את כולם, וגם תוך כדי לפרנס את האגו הרעב – זה לא הטוב הגמור. הטוב האמיתי הוא שלו, הוא לא רעב להזין את עצמו, הוא הטוב בעצם, הוא יכול להיות יותר טוב, הוא יכול לעשות המון טוב, אבל ברגע שהוא 'נצרך' להיות הטוב הזה, הוא הופך למקושש תשומת לב ורצון זר, הוא יכול גם להרע לזולתו בשם הטוב הזה. ומי שבקי בנפש האדם – מבין את הדברים האלו, שיש טוב שבא למלאות איזה חסר, הוא בעצם תובע מהסביבה שיטיבו עמו כי הוא טוב. מה עושים? קודם כל צריך לזהות כן את הנקודה הטבעית הטובה שרוצה לעשות טוב, להתבונן בה, להבין שאתה טוב בעצם, שאתה רוצה שיהיה טוב לכולם, שזו מדה טובה, היא ממלאת את הישות שלך בטוב, ואתה אדם נעלה גם אם לא תצליח להוכיח את זה, וגם אם אף אחד לא ידע על זה, מכאן והלאה, בכל רגע נתון, תהיה למען הטוב הזה, ולא שהטוב הזה יהיה למענך, הטוב שבך הוא נקודת האלוקות שבך, שהיא טובה לגמרי, האגו הרעב מנסה גם הוא לטעום משהו מהטוב הזה, כי הטוב הזה ממכר, גורם להרגשה טובה מאד, ומביא את האדם לעוצמות עדינות שמרוממות אותו לגבהים רוחניים, אך צריך להזהר שלא להתמכר לחיצוניות של הסיפור הזה, לא לחכות לאישור החברה והמוטבים, אלא להסתפק בכך שאתה טוב בעצם, שאתה קשור לטוב הנצחי והאמיתי, שהוא טוב ה' לכל, הרוגע מול הטוב הזה והפעילות שנועדה לבטא את זה, יכולים להיות סותרים ומסוכסכים, כשאתה עושה פעילות טובה, אל תהיה רעב למחיאות כפיים שלה, תהיה מונח באותו טוב פנימי שמבעבע בך, שמנחה אותך לפעול את הטוב והנכון, תהנה מזה שאתה יציר הטוב הזה, ואתה פועל בזרימה שלו בתוכך, ישתבח שמו לעד. כך אנו מפרידים את הסיגים מהאור של החסד, שלא תהיה אהבה נפולה, שלא יהיה חסד לא נכון, אבל זו עבודה יותר פנימית של יחוד בין חסד לגבורה, זאת היא מדת הרחמים, עלינו לדבר עליה פעם אחרת. הנקודה המעשית מכל זה, שלא לפתח אלטרואיזם מוגזם, לאבד את המרחב שלך, למחוק את הזהות שלך, ולחשוב שזהו טוב, אתה תהיה טוב מושלם רק כאשר הטוב שלך לא יהיה פתאום רע, פתאום להפך… מוכרת ההרגשה שאחרי עשיה רבה – האדם שחוק לגמרי ולא מסוגל להטיב יותר, מתאכזב, עמוס לו יותר מדאי, יש לו לפתע טראומה מהטוב שהוא עשה, זאת כי הטוב לא היה מבוקר, הוא לא היה ממקום נקי, הוא היה סוער ומשתלהב, ללא פרופורציות וללא גבולות, זה אכן מאפיין של טוב בתחילת יצירתו, הוא רוצה להיות טוב, להשפיע בלי גבול, לא לראות גדרות ועצירות. אך ברמה של התיקון, הטוב צריך להיות מוגן, בזרימה עדינה, מתמשכת, נצחית, תמידית ועקבית. כשאני יכול להטיב – אני מטיב, כשאיני יכול – אני רוצה להיטיב, וממתין לשעת הכושר לעשות מה שאני יכול בשביל להיות הטוב הזה, איני בוחל בקטנות, תנועה אחת של טוב גם מבטאת את הטוב שלי, רצון טוב או אמירה טובה, כל שעה מה שהיא תדרוש, כך, כאשר הטוב מעוגן בבית הספר של המציאות, הוא יכול להתקיים ולהתמשך לאורך זמן, והעיקר, שהוא אמיתי ונכון ולא מונע ממקום נמוך שהוא לא כל כך טוב. הוי אנשים היו טובים, זה כדאי.

הפוסט הטוב החמקמק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כמה קולמוסים השתברו לנסות ליצור מתאר קווי נכון של הנפש האנושית. לצד גדולי ישראל שחקרו את תכונות הנפש, מהסיבה הפשוטה: הם היו חייבים להכיר אותה, כי היא הדומיננטית בכל עבודת השם גם להבדיל, החוקרים הסתקרנו להכיר את נפתוליה של הנפש הכה מוזרה הם היו חייבים להכיר את כרטיס הביקור שלה כדי לסייע לבני הנפש בשגיונותיהם.

אין משהו בעולמנו כה מורכב וכה נעלם כמו נפש האדם. והמרתק שבענין הוא, שכל אחד, כמעט, בטוח הנו, שיש לו אוריינטציה המסוגלת להכיר בנפשות, שיחן ושיגן. הבדיה הזאת, שאותה מטפח האדם החל מפגישתו עם חבריו לגן עד שכניו לארוחה בבית האבות מקורה באפקט הפסיכולוג הסמוי, עמה מסתובב האדם המכיר טוב, טוב, טוב את הזולת, ויהיה זה מי שיהיה.

כך הוא יוכל להסביר את מניעיהם של קרוביו, אשתו, בניו ובנותיו וכל שכניו ומכריו, ינתח את אורחם ושיגם, יסיק מסקנות ברורות ובהירות, ולמרבה החרדה גם ינהג לפיהן בהרבה מקרים, טובים ורעים. הפלא הגדול והעצום הוא, כי אותה הבנה אינטליגנטית נפסקת לחלוטין כאשר הוא נדרש להבין את נפשו שלו, הוא ירים ידים נואשות ויאמר, אני לא מבין את עצמי…

לכאורה לא היתה בעיה גדולה בכך שאדם לא מכיר את עצמו, חוץ מזו, שעם הנפש הזאת הוא מוכרח לעבוד את השם, ואם יעבוד את השם עם כלי עבודה שאינו מכיר את תפעולם, הוא עלול להסתבך.

הנפש שלנו היא בעלת שניות, אחת היא הנפש האלוקית הרוממה, המשתוקקת להידבק במקורה ושורשה העליון, היא מוכרחת להיות שם, ורק שם. הנפש הנוספת נקראת נפש החיונית, שהיא בהמית לגמרי, גם כאשר היא מנפיקה ענינים ורצונות חיוביים טבעיים, ההשתוקקות שלה היא קיומית וארצית, במישור האישי והעצמאי בלבד.

הנפש הזאת אמורה להזדכך, האדם חייב לעשות עבודה גדולה עם שביליה הנפתלים של הנפש, ללא עבודה סיזיפית מחושבת ועקשנית, האדם הוא בעל מום מבחינה נפשית, אין נפשו ממצית את היכולות הרוחניות שלה, והיא מגיע אל מחוזות מוזרים ביותר, כל עון וכל חטאת מקבלים לגיטימציה כאשר בעל הנפש אינו מזין אותה במזון המתאים לה.

העולם שלנו, המשופע בבעיות נפשיות, יודע את חסרונן של תזונות נפשיות, הוא מוכן לעשות הכול העיקר עדי להרגיע את הנפש ההומיה שהוא כה סובל ממנה… הרחמנות היא על אלו שרוצים להתקרב אל ה', והנפש הקרועה שלהם לא בדיוק מתחברת.

בנפש הנמוכה קיימים שני רבדים שונים, המקום שניתן לרוממו בקלות על ידי שיחת התחזקות והתלהבות אחרת, הוא מוכר וידוע, המשמעות של רוממות הנפש חוזרת על עצמה באינספור חוויות בחיי האדם, כמעט בקלות הוא מתלהב ומתרומם. זה טוב מאד ואפילו מרגש.

אבל מהר מאד מגלה האדם, כי הוא נאנק תחת עולן של התאוות הרעות המסבבות אותו, וכאילו לא הועילו כלום כל השיחות, הספרים, הגישות השונות כוחם יפה היה לשעתם, אבל בשעת נסיון הכל פורח.

כאן הוא עורך פגישה עם רובד אחר, לא ידוע, בנפשו… הוא נדהם לראות שהחלק הזה בנפשו, הלא מטופל לגמרי, רוחש סכנה קיומית על כל רוחניותו, בעצם, באזור הכהה שבנפש, כהגדרת רבי ישראל סלנטר זי"ע, שם לא היה מגע יד מוסרית. שם הכל כשהיה, פרא אדם.

המפגש המפתיע הזה עם המקום ההרוס הזה שבנפש עשוי לזעזע מאד את האדם מאידך, ולפקוח את עיניו מגיסא אחרא, מקום המדבר הזה שורץ נחשים ועקרבים, אם לא יטופל וינוקה מקמשוני הנפש, הוא עשוי לקום כגולם על יוצרו, שם העבודה העיקרית לנקות את מדבר הנפש.

אדם שחי רק מלמעלה, וכל הטיפולים שהוא עובר, ושהוא מעניק לעצמו מתבצעים רק במישור הגלוי השטחי, עשוי לחיות חיים שלמים מלאי יצרים בעייתיים וזוועתיים. ביום ההוא בו יאבדו עשתונותיו ייבהל מאד לנוכח השקר הגדול שטיפח שבעים שנות חיים הרוסים.

הנכון הוא לקבוע לעצמו בכל יום שעה אחת של ישוב הדעת וחשבון הנפש, אז בזמן הנקי הזה, ישב האדם וינקה את המקום השומם הזה, ההתפעלות מקדושת האלוקים תחדור פנימה פנימה, יותר ויותר, עד שירגיש שהקדושה והאמת הפכו לעצם מעצמיו ומהות הקיום החיוני שלו.

השלום בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, יתקיים רק כאשר הנפש הבהמית לא תתנגד לשלום המיוחל הזה, אם פניה לשום אבל פנימיותה רוחשת רע וכזב, השלום הזה לא יחזיק מעמד. הזעזוע הפנימי מכל רע אפשרי אמור להיות כן ואמיתי בבחינת אוהבי ה' שנאו רע. הדבר הזה לא בא בקלות כלל, אך עצם המודעות בדבר המורכבות של הנפש היא ההכנה לתוצאות של עמל ויגיעה שיבואו בעקבותיה. ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרנו איננו יכולים לו, לבעל דבר. רבונו של עולם! הושיענו!

הפוסט הנפש המורכבת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עולמנו המסובך והמודרני, הביא בכנפיו מבשרי הקדמה, תוצאות לואי של מחלות שונות השייכות לתחום הנפש, ולמרות שאינן חדשות, וימיהן כימות עולם, תדירותן ונפיצותן מעוררי דאגה של ממש.

כיום, מספר האנשים הסובלים מהפרעות שונות בתפקודם הנורמטיבי הולך וגדל, יש אומרים שמי שאינו מבקר אחת לשבוע אצל איש מקצוע אינו מן היישוב, וזו לא סתם קלישאה.

כיון שאנו כעת בעת חרדת-אלול מבורכת, אמרתי לעיין בנבכי התופעה הדי-מוכרת כיום של חרדות ללא שליטה, לעיין במהותן ובבחינתן הרוחנית, ושמא משם נוכל להפיק מזור כלשהו לנפשנו הדואבת.

אני רוצה להדגיש, כי לעולם אין לזלזל בטיפולים רגילים וקונבנציונליים, האמורים להעניק איכות מחודשת לחיי הסובלים, אך כיון שהפגיש אותנו ה' בעולמנו עם המושג, לא בכדי הוא, עלינו להרים את מבטנו על יד ה' שבכל ענין שבעולם.

יש לאנשים סבל של חרדה ללא הסבר מניח את דעתם של אלו שאינם סובלים, הללו עומדים אובדי עצות למול התופעה…

התקף חרדה מכונה גם התקף פאניקה, מאופיין בהופעה פתאומית ועוצמתית של פחד או אימה. להתקף חרדה ישנם שלושה מרכיבים:

• קוגניטיביים רגשיים כמו תחושת אימה, בהלה, חשש מפני סכנה מאיימת, חיצונית או פנימית.
• פיזיולוגיים – כמו עליה בקצב פעימות הלב, רעד בגוף.
• התנהגותיים – תגובת הילחם או ברח.

ההתקף עלול להיחוות באופן טראומטי, אלו שחוו אותו, סבורים לעתים קרובות, שהוא נגרם בעטיה של מחלה פיזית קשה, לרוב חשש מהתקף לב. פעמים רבות המצוקה הנפשית מהתקפי חרדה נובעת מהחשש מההתקף הצפוי הבא, ולא רק מההתקפים עצמם.

לפיכך חלק משמעותי בטיפול בהתקפי חרדה היא קבלה עצמית והבנה שהתקף החרדה אינו מנבא סכנה אמיתית. כאשר החשש מפני התקפי חרדה פוחת, פוחתת באופן משמעותי המצוקה ובסופו של דבר גם תדירות ההתקפים.

החרדתי אמור להיות מובחן באי נכונותן של הסיבות לחרדה עד שתובנה זו תהפוך לחלק ממהותו, כדי להשתמש בכליה בעת מבחן אמת.

ברור לנו, שגם אם היתה סכנה אמיתית ולא רק תחושה של משהו דומה לה, היינו יכולים בכוח של המודעות האלוקית הפנימית לזהות את השם המסתתר בתוך האימה הזאת. כלומר, נניח שאנו מסתכנים… מי ומה פועל את כל זאת? הדבקות בחי החיים, שהיא פנימית ולא חיצונית, יכולה גם היא לעורר שינויים פיזיולוגיים בגוף ממש. התודעה שלנו, הנבוכה בעליל מפני הפחד הלא מודע, היא זו שמאיימת עלינו לבלענו חיים.

רופא הנפשות הגדול רבינו נחמן זי"ע, מתייחס כמעט מפורשות לנושא החרדה, ואלו דבריו הקדושים הנוגעים לענינינו (שיחות הר"ן סי' פג):

"בענין היראות והפחדים. שאדם מתיירא ומתפחד על פי הרוב מכמה דברים או מבני אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל. והדבר נראה, שרק בסוף כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת, אז יהיה לו ישוב הדעת באמת, ויסתכל על עצמו, ויראה האמת, שכל היראות והפחדים שהיה מתיירא מאילו בני אדם שעמדו כנגדו היה הכל שטות והבל. ובחינם היו לו יראות ופחדים מהם, כי מה יעשה לו אדם? …

ובאמת יש בזה דברים בגו. כי יש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתיירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מפחד מהם. ואף על פי שהוא יודע בדעתו בבירור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל, אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו.

כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואים, שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים שיש להם פחדים של שטות. והם בעצמם יודעים, שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד. וכן אנו רואים, שכשמפחידים את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאום בבהלה בקול פחד, אזי הוא תיכף מתפחד מאד קודם שמתחיל הדבר להיכנס בדעתו כלל. שעדיין אינו יודע כלל שום דבר, כי באו עליו פתאום מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תיכף ומיד קודם שהתחילה הדעת לידע מענין הפחד. ומאחר שעדיין לא התחיל דבר הפחד לכנס בדעת כלל, אם כן איך שייך להתפחד?

אך באמת עיקר הפחד של האדם הוא, שיש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתפחד…

ועל כן בודאי אם האדם יישב עצמו היטב, היטב, בקל יוכל לסלק ממנו כל היראות והפחדים! … מאחר שיודע, שבאמת אינם כלום! רק שיש דבר אצלו שהוא מתיירא… על כן בקל יוכל לשבר ולסלק הכל. כי האדם הוא בעל בחירה, ובקל יוכל להרגיל דעתו לסלק ממנו אותו הדבר שממנו באים כל הפחדים שלו וכל התאוות …

גם 'אם כל מילה מיותרת', בשורה גדולה יש כאן, לאדם יש בחירה לשנות את דפוסי התייחסותו לחרדות הפוקדות אותו, ותישאר אך חרדה אחת – מאימת השם יתברך – – –

הפוסט חרדות מחרידות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בימינו, התרחבה התופעה הקרויה בפה העם 'מודעות טיפולית', כי יהיה דבר אצל האיש, והלך אל בית המומחה, וישאל בעצתו כאשר ישאל איש באורים ותומים. ככה ממש.

אין ספק, שבגדול, הדבר הזה הוא בר-מעלה, ובמיוחד כאשר המטפל הוא נושא דגל התורה, ויודע להבין בנפש האדם ולהביא מזור לכאביה, ככל שהאדם יעשה משהו עם עצמו, כן יהיה כלי קיבול להשפעה האלוקית מאת הרופא לנשברי לב יתברך שמו, מה שנקרא השתדלות.

אך ברור הוא, שכשם שברפואת הגוף קיימים בשוק רופאי אליל, שאין ידיעתם מספקת להשתוות עם מראיהם הדוקטורי, ורבים חללים הפילו, כי סוף כל סוף חיי אדם מופקדים בידי מופקר שעושה ניסויים ומתלמד על בני אדם, רחמנא לישזבן.

כך היא ברפואת הנפש, השוק מוצף בבעלי-נשמות-טיפוליות המציעים עזרה לבני אדם, לרוב, אלו בני אדם שיש בהם רגישות ורחמים, עוצמה ואומץ ומשיאים עצות כרוחם הטובה להחיות נפש כל חי.

אם האיש מומחה וקמיעו התמחה אשרי חוסיו ומבקרי לשכתו, אך כאשר האיש שרלטן ולא במודע והמזיד, אלא שידיעתו מוגבלת, יכולתו להבין היא אינטואיטיבית לא מוכחת, הוא מהרס כל חלקה טובה ומחריב יותר מאשר בונה. אומלל הנפגש איתו, אפילו לשיחה קלה.

לרוב אלו נותנים רושם, כי הם יודעים הכל, מבינים בנפש האדם מיד כשרואים אותו ראיה בעלמא, גם כשמוזמת ידיעתם, הם מצטדקים כי ידיעה זו אינה חשובה דיה, "ודרכי לא להתעניין בזה כלל", הסימן הבולט באפיון המסוכנים הללו, היא הגאוה.

מהר מאד, בפגישה הראשונה, תשמע על היותם מצילי נפשות ממש, ולא מפי זר כי אם מפיהם בעצמם, ו"כל אלו שלא הצליחו אצל אף אחד – כאן הם מצליחים", כי אני, לא צריך את כל השטויות הללו שמלעיטים בחוץ, כי אם רוח ממרום נושפת בערפם.

מי שמדבר בשם הקדוש ברוך הוא ומחריב שלוותם של בני אנוש, הוא משרת את הכח המתנגד לקדושה, האדם, מטבע ברייתו הוא קטן שבקטנים, הוא הכי מוגבל בכוחותיו ובידיעתו, החלק היחיד שיכול לשרת אותו, זה בדיוק ההיפך מגאווה – החלק העניו והמתבטל, הלומד והמקבל.

מי שחש שליחות עליונה לעזור ולסייע לבני אדם, צריך להיות איש מידות, גבוה משכמו ולמעלה, לראות בבני אדם יצורים עילאיים אלוקיים אשר גם מחדליהם הברורים אינם מביאים אותו לשפיטתם ולהסיק מסקנות אודות פלוני או אלמוני…

אזהרת חז"ל הקדושים 'למד לשונך לומר איני יודע', קובע לו מקום של כבוד בעולם הטיפול, האיש ששומע דברים, עליו להיות בעל לב נקי, ולא להסיק שום מסקנות עד שהופך את הענין מכל צדדיו, ויורד על לעומק השיתין של המניעים הנגרמים ממרכיבים שונים ונתונים רחבים שלולא ידיעתם נפש המטופל בסכנה.

לרוב, עמדת הכח בו נמצא האיש 'באים אליו המון אנשים' (מחיאות כפים) משחיתה את אצילות הבחנתו, הוא שבוי בידי שטן הגאוה והישות, בדרך כלל הוא גם אינו מסוגל להקשיב לזולת באמת, וגם כשמקשיב הוא טרוד במציאת הפתרון או ההסבר הנשלף מכובע השפנים שחבש בטעות.

כאשר נשכיל להבין בטיבן של הבריות, נבין את עומק חוכמתם של רבותינו, הלימוד זכות שאנו מחוייבים לו על פי מצות עשה מדאורייתא, והפלגת חכמינו עד קצה האחרון, מלמד אותנו, כי בבסיסו של האדם, מצויים רבדים שונים ובלתי ידועים המבארים המון תמיהות על התנהגות זו או אחרת.

המדבר בביטחה מול אדם מיוסר, ומסביר לו במילים פוסקות וחזקות מה הוא ומי הוא, ובעיקר מה הוא לא, ונותן לו את התחושה כי אני יודע יותר טוב ממך בכלל מה אתה מרגיש, פוגע הן בקשר הטיפולי והן באמת המציאותית, כי האיש בא אליך עם חוויותיו, אל תתפלפל איתו על נקודת האמת והצדק.

טייל עמו במבואות קורותיו כאילו אמיתותם לא מובאת כעת לכס הדיון, נשום את אוירת הרגשיו, שים לב, כי אלו הדברים שהוא חש ומרגיש, הכנס עמו לתחום חייו, ודע, כי הוי זהיר בכבודו של יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא – הנפש!

אומנם, מיותר קצת לדבר על כך, כי האנשים מצביעים ברגל, בדרך כלל יש גבול סבולת לאדם שמושפל אחת או שתים בחדר היודע-כל, בשלב מסוים הוא יבין כי אין הדבר מקדם אותו בחיים ויחדל לבזבז את זמנו במילוי האגו של המתעלל ברגשותיו, אך יזכה לשמוע את ה'אמת' מפיו של המומחה: אתה בכלל לא בר-טיפול.

מטפלים מומחים יקרים, תרתי משמע, לפני שהנכם נכנסים לקליניקה או לחדרון הקבלה המאגי שלכם חישבו קצת על הריבונו של עולם, הבינו כי אתם בפגישה עם ילדיו, גם הבעייתים שבהם מוכתרים בכתר הוד זה, תנו את הכבוד לברואים, הבינו שזה שאתם מבינים קצת או הרבה ובעלי נסיון – היא לא בשביל להגיס את הדעת בעבודת הקודש שלכם. והצלחה רבה לכולם!

הפוסט כיצד (לא) מטפלים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

רבות נכתב על האגו האנושי, המנופח, הגדול, הענק… אשר כל אחד יודע שבו אסור לפגוע, עצם נקודת החומר שבאדם היא הישות שלו, עליה הוא יגן מכל וכל, יתקומם על ניסיון לפגוע בה וינקום את נקמת אבדונה, זה כל האדם.

אם רוצים להביט נכוחה עד כמה האדם הוא חדלוני – 'גארנישט', כפשוטו וכמשמעו, עלינו להבחין בו בעת יציאתו לקרב על האגו, מדהים להיווכח עד כמה האיש הוא קטן ושפל פתאום פרחו האידיאות, פגו הערכים, אין חשיבות לשום דבר אחר מלבד האגו, הקטן והנחות הזה.

איננו מדברים על הגאוותן הקלאסי של כל בית מדרש, שריח גסותו נודפת בכל שיחו ושיגו, הישות אינה נחלתו הבלעדית היא שוכנת אף בלב העניו הכפוף ומלא מתיקות צנועה, אם לא זיכך את מידותיו בעמל של ממש, הנך עלול להיבהל לראות את דמותו בעת מבחן האגו. דל גאה מוסתר…

ככל שבני התמותה קשורים לאגו הגס שלהם קשר בל ינתק, כך רחוק מהם אור השם יתברך. החשיכה שאופפת אותם היא הישות המסואבת, של מדומיינים הרואים בעצם אישיותם חזות הכול. הם יביטו במבט מאד מיוחד על העולם ומקריו, על סביבתם והתרחשויותיה, כשמרכז נמצאת דמותם האגוצנטרית הבלתי עבירה.

בכל התייעצות שאי מי יתייעץ עמם, המבט המרוחק והמעיין שלהם, יופנה ל'אני' הדומיננטי בכל צעד בחייהם, לא תוכל לשמוע מהם איזה דיבור אמיתי ללא שתתערב בו מחשבת פסול מלווה ביחצנו"ת מגוחכת ומעוררת חלחלה.

ההפסד הגדול ביותר של בעל הגאוה הוא בכך שאיש זה אינו יכול להתקרב אל ריבונו של עולם כלל. יסוד היסודות של קרבת אלוקים ועבודת השם היא ההתבטלות המוחלטת בפני מציאותו של אדון עולם אשר מלך. זו לא רק גישה נדרשת בשעת תפילה או לימוד מוסר, זו חייבת להיות הגישה האולטימטיבית בכל רגע בחיים, כל האישיות של 'היהודי תאב קרבת השם' אמורה להיות נכנעת לגמרי מלפני ה' ללא גבול.

אין קדושה זו קרבה לחצאין, לא תתכן דמות בעלת שניות, אשר כשהיא סוגדת לאלוקים חיים היא בעלת ענוה ושפלות, וכשהיא באה במגע עם בני אדם היא מתנשאת ורומסת העובדה הפשוטה היא, שבעל הדמות הזאת הוא שקרן ומזוייף מתוכו, גם אם הוא עצמו אינו חש בזיוף הנורא הנודף מכל תנועה שלו. בתת מודע רוחש השקר האנושי ומקים מחיצה מול אור הבורא.

הקושי של ביעור נגע הישות, נעוץ בכך, כי על מידה זו אין דרך 'לעבוד', היא באה כתוצאה מהתחושה המפותחת במודעות האדם אודות אפסיותו המוחלטת של הקרוץ מחומר מול הדרו של מלכנו הנצחי.

ועוד, הניצחון על מידה סוררת זו, אינו בא ביום מן הימים, כי אם באותו יום אחרון, בו רואה האדם את הבדיחה האנושית במערומיה, עד אז על הלוחם לאסוף אלפי נצחונות קטנים ומעטי משמעות לכאורה, בכל יום בא יצר הגאוה לאדם ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא, אשר אליו נזעק בתפילה זכה איננו יכול לו.

מלבד החטא הגדול של דחיקת רגלי בשכינה בהנהגה מתנשאת וגאוותנית, הישות גורמת לאדם מחסום של ממש בדרכו אל האור הבהיר. עוינות הסטרא אחרא מתעצמת שבעתיים כשהיא נתקלת במין ממינה טומאת הישות או בלשוננו האגו.

מסופר על הצדיק הקדוש, רבינו אליהו הכוהן מאיזמיר שבאיטליה, בעל הספר הקדוש 'שבט מוסר', זכר צדיק לברכה, כי בהיותו דרשן מופלג וידוע שם, היה מכין את דרשותיו במקום שקט, לבל יפרעוהו הצובאים על דלתי ביתו מלעיין בדברים אותם הוא מבקשת לשאת בציבור.

ובכן, מצא לו הצדיק המופלא הזה מקום מקורי לשבת שם בשעות שלפני הדרשה. הוא פנה למקומם של הקבצנים המרוטים בעלי השקים הטיפוסיים, שם, איפה שהם רובצים לנוח מעייפות היום שחלף, התיישב הדרשן ההדור, על הרצפה המזוהמת בין עלובי החיים הללו.

כאשר נשאל רבי אליהו לפשר מנהגו המתמיה, היה עונה, כיון שהוא מבקש שהשכינה תשרה עליו בעת הטפתו לעם, וידוע הוא, שאין השכינה שורה אלא במקום נמוך ושפל בחרתי לשבת במקום כזה אשר שם השכינה – – –

אינני יודע אם נדרש מאתנו לשבת בצוותא עם מרוטי חיים, כדי להשיג מעט מאורה של השכינה הקדושה, אבל ברור, שבאופן סמלי ומכונן עלינו לשבת שם ברוחנו, על האנשים הטהורים לפתח בעצמם מודעות עמוקה מובנית, אשר 'תושיב' אותם, אם לא בפועל, לפחות ברעיון במקום בו מגיע להם… לפי האפסיות האנושית שאינה עולה בשם. פשוט להיות מכיר את מקומו.

תארו רק לעצמכם איזה עולם משובח יכול להיות לנו ללא גאוותנים גסי הרוח! איש את רעהו יבין, זה את זה לא ישפוט ויוכיח מרות, רק אהבה, שלום ולימוד זכות תוצאותיה של מידת הענוה הגדולה מכולן, לפי חז"ל (ערכין טז, ב).

הרמב"ן הקדוש כותב באגרתו המפורסמת:

"תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מידה טובה מכל המידות טובות"…

גם אם זה נכון, שאי אפשר לזייף אותה אבל אפשר לבדוק על ידה את הברומטר של עבודת השם שלנו. אם האגו צף

הריחוק מהקדוש-ברוך-הוא פה… אימתני ומפלצתי המנער אותנו מכל טובה.

ואין אמת אחרת.

ולכן רבותי! כדאי להיכנע. .

הפוסט פולחן האגו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אין מה לומר, אין קטע מהנה יותר מהדיכאון כבר טבע איש חכם: 'אין שמחה כשמחת הדיכאון', זהו מין קטע כזה של פריווילגיה מיוחדת, כלומר, מה אתם רוצים ממני? אינכם רואים שאני בדיכאון?!

ומכאן ואילך כל הרס וחורבן, חמור ככל שיהיה, שייעשה על ידי הבוחר בחיים שכאלו בחסות הדיכאון המגונן יש לו צידוק לגיטימי, הלא הוא בדיכאון.

אין כאן ניסיון, אפילו חלקי, להעניק דיאגנוזה על השפעת של מחלות הנפש, הנפוצה כל כך בעולם המערבי, אינספור שיטות טיפול, אסכולות פסיכולוגיות שונות, שקועות עד תנוכי קלמריהן, במי המדמנה של התעוקה האנושית הזאת – – – התוצאות שלהן מוגבלות לרוצים מאד לצאת מהעולם המדכא הזה.

רציתי ברשימה זו, מניסיוני עם פגועי התופעה, לחלוק עמכם את תחושותיי האישיות, על הסטריאוטיפ הפוטנציאלי לטמיעה מוחלטת בחוויית היגון הבלתי נגמר.

נכון שיש יוצאים מן הכלל, אבל על הרוב, אנשי החומר המטריאלי הטוטאלי, ללא רוח חיה של נפשיות, הם התורנים העומדים בתור לפרוש על הווייתם את אדרת הדיכאון ה'אני' שהם כה מתבוססים בו ובנוחיותו יגרום להם, לראות בעולמם המצומצם, אך ורק את עצמם, ללא שיור לעוד דמות אחרת, קרובה ואהובה ככל שתהיה, שום דבר לא חשוב בעולם רק אני… .

אני, אני, אני… .

אין עוד מלבדי!

גם בעלי הנפש הזכה, המחוברים לשורש הנפשות, אשר עוז וחדוה במקומו, יכולים גם הם לחוש באובדן ובחדלון שגורם להם ליגון ודיכאון ברמה זו או אחרת, אך אין מדובר בשקיעה, המבט אל התחדשות העולם והחיים על ידי בורא פעיל, גורם להם להבין את התחברותם למקור העוצמה והכוח ועל שמציאותם בעולם התלאות אינה מקרית ותוצאת תאונה כלשהי הם בתפקיד אלוקי מרומם ונעלה.

אנשי המקצוע יבוזו לגישה זו, הרי מדובר בנפש חולה, ומה לך כי תתווכח עמנו אודות מוטיבים רוחניים כאלו או אחרים.

אבל עדיין לא הגדיר אי מי מהם מהי נפש בכלל?

נפש היא אלוקות!

ואלוקות אינה חולה… .

זה ודאי שצריך איש כזה לדרוש ברופאים ואף לציית להוראותיהם, אבל הנפש לא תתרפא מקסימום היא תירגע, היא תונהג בהנהגות נכונות יותר ההצלחה תאיר פנים (במקרים הטובים) אבל תרופה מוחלטת אין!

האיש הנוטה לדיכאון, רוצה משהו מסויים, וכאשר אינו משיגו, הוא מתאייד… מה הוא רוצה? הוא שואף אל שרשו! שורש השמחה והחדווה האלהי'ת… אם לא תעניקו לו את מה שנפשו מבקשת, היא תחוש בתעוקה עמוקה.

אין ספק, שהשוכב במיטת דיכאונו לא יתעורר לעבודת השם ולשמחת האמונה גם אם נסביר לו את המשמעות של הדברים הללו עבורו, כולל את הקריטיות של הצורך הזה. זה לא יעבוד!

הטיפול האמיתי היא בתודעה.

במודעות הפגומה של האדם שתפישת עולמו היא תפישה של חומר, של מציאות חיים ללא אלקים, [גם אם הוא מקיים מצוות ולומד תורה עדיין ניתן לנטרל את הנוכחות האלוקית בחיי היומיום], התרופה היחידה שניתן לומר שהיא עמידה בפני תמורות הקושי הנפשי היא הדבקות באלוקים חיים!

ויותר נכון לומר הסיבה היחידה, שאנשים נורמאלים שיש להם כל טוב, ולכאורה אין להם סיבה ליפול אל היגון המכוער הזה היא הסילוק של חיי הנשמה מקרב הגוף החומרי, כלומר, נשמה יֶשְׁנָהּ, אך היא אינה מוזנת, מרעיבים אותה ומצמיאים אותה.

התרופה להחזיר את הנשמה למצב הטבעי שלה דבקותה בשורש.

אולי יקומו אנשים יום אחד, ולנוכח התופעה המדאיגה של הנהירה ההמונית לספות אנשי המקצוע, ומשם למיטה המבריחה… . וינסו קימום תנועה של מודעות רוחנית מובחנת ועמוקה לומר לאנשים: "יש סיבה שלשמה אתם כאן"…

אין לכם את הלוקסוס להכנע… הכל מושגח, והכל למען מטרת-על!

אל תלכו לישון.

תוכן החיים הנכון, על פי התורה והמצוות, לפי הרעיון הפנימי שלהם ולא רק לפי "מצוות אנשים מלומדה", מבריח מבעלי התכנים הללו, כל מיני חלאים קשים השייכים למשפחת היגון והדיכאון.

הדיכאון כשאינו עדיין ברמתו הקלינית, בא ממחשבה מוטעית, ומעיוות הגישה לחיים, האדם בוחר ברע הזה, מקורו הפנימי האמיתי הוא 'פריקת עול', אי הרצון לעמול ולהתמודד, בא מפריקת המוסר האלוקי הכפוי על האדם גם שלא ברצונו. מכאן בא המצב הזה, שהאדם הדיכאוני, תאב יותר מכל לדיכאון המתגמל הזה, דיכאון שיעניק פשר לכל עון ולכל חטאת, ושיפטור אותו מכל מטלות החיים הרוחניות והגשמיות באבחת חרבו של הדיכאון המלך.

גם אם אתה חש עצב או קושי, הענק לו את המשמעות הנכונה, קרא נא לילד הסורר בשמו, אל תנפח את התחושה המעיקה לממדים מפלצתיים, הבן נא, איש ככל האנשים כולם, שהנך מאד אנושי, וככזה הנך חי בתוך עולם מעיק ותובעני, והשמחה והאושר הם עצם החיים… לחיות אותם כפי שהם, לחוות את הקושי שלהם ואת מה שהם יתבעו, וגם אם לא נצליח למלאות את תפקידנו… אז מה? המיטה גרועה יותר.

מנקה האורוות של המלך אשר ירצה להתקומם כנגד התפקיד הבזוי שהועידו לו ולהמירו במשהו מכובד יותר, לא ייחשב אחרת מאשר מורד במלך…

לך תנקה אורוות זו פקודה!

גם אם זירת החיים שלנו קשה יותר ממה שציפינו אל לנו להתמרד, המורדים מושלכים אחר כבוד לכלא המיטה השוממת לדיראון עולם ראו הוזהרתם!

ושיהיו לנו חיים שמחים ומאושרים!

הפוסט שמחת הדיכאון הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.