האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה האלבערשטאם מצאנז קלויזנבורג זי"ע

יומא דהילולא, ט' תמוז תש"פ

שלימות.

התבטלות מוחלטת להשם יתברך, לתורתו, למצוותיו, לרוח קדשה של תורת אמת, במסירות נפש עד זוב דם התמצית. אלו היו מאפייניו הבולטים והזועקים של דמות הפלאים, חד פעמית, של הרבי מצאנז קלויזנבורג – הרב הגאון, הצדיק הקדוש, רבי יקותיאל יהודה האלברשטאם זי"ע, בעל ה'דברי יציב' ו'שפע חיים'. שמצודתו היתה פרוסה על כל העם היהודי בתקופתו, ואשר עד היום יונקים הכל מטובו ואור צדקותו וקדושתו.

איש פלא היה הרבי מקלויזנבורג, קשה לתאר אותו במבט צר, כי אם ננקוט במשהו בולט באמת שהיה בו, הרי שאנו מגלים עד מהרה, כי כמעט כל הדברים הטובים והחשובים – בולטים בו, באופן מוחצן מאד ופנימי מאד. הרבי היה הכל, הוא היה תורה… הכי תורה שאפשר. הוא היה עבודה (עבודת השם)… הכי עבודה שאפשר. הוא היה גמילות חסדים… הכי גמילות חסדים שאפשר.

הגאונות המדהימה שלו, הידיעות הענקיות בכל מכמני וחדרי תורה, בהיקף ובעומק, בדרוש ובפלפול, בהלכה ובאגדה, בחסידות ובקבלה, מכל צד שיתכן וכו', פה מפיק מרגליות, המדבר הגדול… בפשטות עממית היה שוזר דברים עמוקים וגבוהים, באהבה וביראה, בהתעוררות עילאית מצליפה משהו, לא מתפשרת, לחיי אמת של תורה וקדושה. התביעה מכל אחד לדעת ש"ס עם תוספות, הביאה אותו לכונן מפעלי תורה מיוחדים, החל מכולל ש"ס המוציא ממנו גדולים בתורה ברמה גבוהה, עד מפעל הש"ס להמונים, כשהמטרה הראשונית היתה לתמוך בלומדי תורה, ולהוציא מהם את המירב. וזה כבר לא צאנז, זה לכולם.

התמדה שקדנית שאין דומה לה, משחרית ימיו עד כלות כוחותיו האחרונים, היתה לאות ולדוגמה לכל מי שהציץ באדרת קדשו, אצל הרבי לא היה שום דבר נחשב חוץ מלימוד התורה, השקדני, המקיף, התאב ידע, הרוצה עוד ועוד, כדרכם של רבותינו הקודמים, לדעת את הכל! את הכל ממש! ועם זאת, ידעו הכל, כי ידיעתו שלו תהיה גדולה לאין ערוך מכל מה שאנו מנסים לדמיין ולשאוף. הצצה לעומק רוחב בינתו בתורה, היא הספרים של הלומדות שיצאו מפרי עטו ומפי שומעיו – שו"ת דברי יציב, משא ומתן בהלכה, מתוך עומק וכובד ראש, בקיאות והבנת התורה, ודרשות הסוגיות 'שפע חיים' ועוד.

אם אנו רגילים להכיר את הגאון שאין לו סבלנות לכלום מלבד לתורתו, בא הרבי מצאנז קלויזנבורג והכה על קדקדו של כל בייזער למדן, שאין לו עצבים לתפילה או שמבכר להתפלל תפילה מקוצרת מחוסר זמן. אוח, איך שהרבי השקיע בתפילה… הביטוי "כמונה מעות" כמו נתפר לדמות קדשו, הוא הפך בחייו, בענין הזה, לאגדה של ממש. התפלות, שנאמרו לאט לאט, פסוק אחר פסוק, בתרגום לאידיש, כל שתי מילים עם הוספה… עם תחינה אישית… כשהתפילה נמשכת זמן רב, ללא שום פרופורציה, מבלי למהר, אין בראש שום דבר אחר, רק מתפללים… בפשטות, בגעגועים, בקול ניחר מכיסופים וריבוי הרמת קול, בתחינה מתרפקת לגמרי, היו התפלות הקדושות שלו חודרים בחדרי בטן, ומטהרים לב וכליות מכל סיג ופגם. עד היום מסתובבות הקלטות ברחבי העולם מהתפלות, אפילו אלו ה'פשוטות' של שחרית בימי החול, ומחממים את לב שומעיהם כשהם נזכרים בפלגי הזיעה, בהתמסרות המוחלטת של עבדא דקודשא בריך הוא.

הוא ראה מוראות של שואה איומה, כאשר שיכל שם למעלה ממנין צאצאים, את רוחו השבורה החליף ברוח של עשיה, של לידה מחדש והתחדשות, לכונן שוב את העולם היהודי התורני שנחרב, את הזעקה האילמת של הצדיקים הקדושים שעלו על מוקדה, ביטא לבו השבור, כאשר היה מליץ טוב לפני אבינו שבשמים, בדמעות ובהתחבטות הנפש, ברעוא דרעוין היה ברור לכולם, שכאן הרבי לא מדבר אלינו כי אם אל מחוזות כמוסים אי שם למעלה, הוא עומד כעת לפני כסא הכבוד, למרות היותו בינינו, עורך טיש בבגדי שיראין.

וכאשר הרבי היה גומל חסדים, לא היתה חומה ושער נעול בפניו, את כל אשר היה לו היה מסוגל להעניק לזולת. פרקי הוד רבים נרשמים לדמות המופת הזו, כאשר היה משתתף בצערן של ישראל, מרבה בצדקה ורב להושיע. גם בית החולים לניאדו, שהוא הראשון מסוגו שנוסד על ידי רבי חסידי, היה ביטוי לאהבת האדם שפעפעה בו, במיוחד לנוכח מחזה העועים שנוכח לראות עין בעין בשואה, איך צלם אלוקים הפך באחת לחייתו ארץ, והבליט את ההבדל שבין אתה בחרתנו מכל העמים לבין "הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו"… בבהירות שאין להתווכח אודותיה.

הצדיק הקדוש הזה, לבו נשבר בקרבו, כאשר זכר את מקור חוצבו, ברוב ענותנותו ראה את עצמו כמי ש'קלקל' את הפירמה, בהיותו נינו של הדברי חיים ועוד צדיקים קדושים, התמלא בשפלות קודש, ורשם בדברי צוואתו דברים מזעזעים אודות עצמו, כאילו המדובר באחרון שבאחרונים… ולא התקררה דעתו עד שצוה לומר עליו קדיש י"ב חודש, כמנהג הנוהג ברשעים, ועינינו רואות וכלות, איך צדיק עליון זה, עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.

גם המצבה שלו, בו רשום שמו בלי איזכור כהונתו וכתריו הרבים, ואפילו לא את האות ר', הנכתבת על כל יהודי פשוט, שומר תורה… כלום, כמו היה איש עלום, שכל כבודו הוא שהוא בן הרב מרודניק. כמובן, שלא אלמן ישראל, והאהל הגדול שעל ציונו  הקדוש, מאכלס את המשתטחים על קבר האיש הקדוש, איש האלוקים, שעבד את השם יתברך במסירות נפש ממש (כפשוטו) ואור נשמתו חופף על השופכים צקון לחשם לפני אבינו שבשמים בזכותו ובזכות צדקותו.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

הפוסט 'שפע חיים' קדושים ונוראים – הרבי מצאנז קלויזנבורג זי"ע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ב' בסיוון, יום המיוחס הוא יום ההילולא של הצדיק הקדוש רבי ישראל מויזניץ זי"ע בעל הספר 'אהבת ישראל', שעל שמו נקרא. חסידות ויזניץ, שחרתה על דגלה את מאמרו של הבעל שם טוב הקדוש: יראה להמשיך על עצמו שלש אהבות, אהבת התורה, אהבת השם יתברך ואהבת ישראל. האירה את האהבה הזו באור יקרות בדמותו של הרבי הנערץ. על אף שהיה קדוש ופרוש, מורם מעם, ואיש מסתורין בכל מהותו, הפיק מכל חזותו הפנימית והחיצונית נחלים זורמים של אהבה אינסופית לכל איש אשר בשם ישראל יכונה.

הוא אהב את כל אחד ואחד, וזה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים, לפעמים היו רואים אותו מחבק איש מוכה שחין ומוגלה ולפעמים מוריד את עצמו לילד קטן, ומדבר עמו כמו סב אוהב, רבות בשנים לאחר הסתלקותו, התהלכו בעולמנו אנשים שעוד הכירו אותו ודמותו הנשגבה לא סרה מהם. אחד הסיפורים הידועים אודות האהבה שרחש לכל אדם, כשהגיע לדור בעיר גורסוורדיין שברומניה, והצביון המודרני היה מנוגד לאופי החסידי שההילה שלו הקרינה. חששו שמא יהיה לצנינים בעיני התושבים ותתפתח התנגדות בלתי רצויה, ענה ואמר האהבת ישראל: אני כל כך אוהב אותם שיהיו מוכרחים להחזיר לי אהבה…

דרך אמירת תורתו היתה כמנהג אדמור"י ויזניץ בגימטריאות ופרפראות לחכמה, אך המסתכל בעין חדשה בכתביו, נוכח לראות את הצדיק המדבר כלפי שמיא, חסדים ורחמים לכל נשמות ישראל, בספר 'קדוש ישראל' שהתפרסם אודות דמותו, רשומים עשרות ומאות סיפורי מופת מדהימים, ממש כמו בתקופה הבעשטנית, תפיסת מחשבה בהירה, רוח הקודש מבוררת, ברכות שהתקיימו באורח פלאי, בבחינת ותגזר אומר ויקם לך… ציונו הקדוש הוא תל תלפיות, ארונו הובא ארצה על ידי בנו בעל האמרי חיים מויזניץ זי"ע שהתגורר בבני ברק.

היה מכונה בפי חסידים הסבא קדישא מויזניצא, והיה לאיש מופת לא רק בספורים הנפלאים שהתהלכו אודותיו זה דורות, אלא היווה בלבבות כסמל לשלימות של קדושה ועבודת השם באהבה תוך כדי שאוהבים את ברואיו של מקום. בכל התמונות שהשתיירו מזיו פניו מפיק תואר דמותו מין חיוך ואהבה מכילה לכל בריה, קדוש עליון זה זכה, שהחסידות הזו תאיר בלבבות זה כמה דורות, כשהמרכזיות שלה באה לידי ביטוי בקדושת השבת, בשמחת השבת, וחמימות יהודית פשוטה לכל דבר שבקדושה.

תפיסת המחשבה שלו היתה מבהילה ממש, הוא היה ממש קורא את מחשבות הנוכחים לידו, עד שהיו אלו מהרהרים בתשובה במחיצתו, כי לפעמים היה "עונה" בקול על קושיה שהקשה אי מי, מבלי שיגלה לאיש את הרהורי לבו, מסופר, שפעם היה מסב עם חסידים בבית מארח אחד, ועל השולחן הועמד יי"ש שבאותה תקופה התעורר פולמוס אודות כשרותו. אחד החסידים, בשם ר' יוסף, שעמד מאחורי כסאו של הרבי, חכך בדעתו אם ראוי לגלות לרבי על העוררין שיצאו על הבקבוק, ואחר התעשת ואמר בלבו, הלוא הרבי יודע מה שהוא עושה, והיה אם ישתה – הרי שזו עצמה הוכחה שמותר לשתות, וידום האיש.

בעל הבית ניסה להקריב את הבקבוק כמה פעמים, ושידל את הרבי לשתות מן הכוס, ואז נענה ואמר האהבת ישראל: מה אני אעשה ויוסל  (כשהוא מחווה בידו על החסיד המהרהר) לא מרשה לי לשתות…

סיפורים מעין אלו סופרו למאות ממש, הדבר היה ידוע ומפורסם, עד שאף פשוטי עם חרדו ויראו בנוכחותו, ומוצא פיו התקדש אצלם בקדושה יתירה, כדבר איש אלוקים. גם בעבודתו הפרטית התנהג כאחד משרפי מעלה, בקדושה יתירה מנעוריו, ותפלותיו הזכות הכו בלבבות, ורבים חזרו בתשובה מהשולחנות הטהורים שניהל ומהתפלות בניחוח הויזניצאי הידוע, שהעיר תרדמת רוחנית בתקופות קשות של נסיונות ותמורות. וכל יהדות רומניה לרבדיה השונים הושפעה מדמותו הקדושה.

נסתלק ב' בסיון תרצ"ו ומנוחתו כבוד באהל אדמור"י ויזניץ, בבית העלמין שומרי שבת, חלקת ויזניץ, בני ברק.

הפוסט אהבת ישראל קורנת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בין המאורות הגדולים שהאירו את שמי היהדות בעבר ובהווה, מציצה דמותו המלאכית ממש של הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זי"ע בעל הפירוש הנפלא והנשגב 'אור החיים' על התורה, ראשון לציון על נ"ך, חפץ ה' על הש"ס ופרי תואר על השולחן ערוך. שמו נחרט עדי עד בתודעת עם בני הנביאים כבעל האור החיים 'הקדוש', זה שמו וזה שם זכרו לנצח.

ביום ט"ו בתמוז, מתמלאת חלקת קברו שבמורד הר הזיתים סמוך ונראה לחומות העיר העתיקה בצמוד כמעט לקבר זכריה ויד אבשלום בהמון אדם אשר פוקד את הקבר הקדוש והמקודש במהלך היממה, שם בדוחק העצום של הציבור, מכל רובדי החברה היהודית המאמינה – יעמדו ויעתירו לשוכן שמים בזכות הצדיק.

תופעה פלאית זאת של קונסנזוס רחב של ביטול מלאכה ושאר דברים לצורך עליה לציון קבר, היא מהנדירות, ושמורות למתי מעט מהקדושים אשר בארץ המה מכבשונו של עולם.

אור החיים הקדוש מילים שאומרות הכל! הפירוש שלא מותיר את הקורא שאנן ואדיש למול מילים מגחילות המשברות את האוזן לגבי פירוש תורתו ורצונו כביכול של 'האדון' ברוך הוא, לא יוכתר בר אוריין ככזה אם נעלמים ממנו קטעי אור החיים הקדוש.

מרן החיד"א זי"ע כותב אודות רבו האור החיים הקדוש (בספרו שם הגדולים): ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעין המתגבר וכו', וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו, ורוחב לבו וחריפותו הפלא ופלא, וחופף עליו על היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה, ורבו עזוז נוראותיו; סוף ציטוט.

אין כאן המקום לתאר את כל הידוע בשבחו בפי צדיקי הדורות, ובמיוחד בשבח לימוד תורתו הקדושה, ובמיוחד אצל הצדיקים מבית מדרשו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהיו דבקים בו ובמשנתו, ואף שלא היה מעדתם, סברו וקבלו את האור החיים הקדוש כספר חסידי לכל דבר, ואין מי אשר בא בשערי החסידות שאינו הוגה במאמריו הקדושים לעובדה ולמעשה כי עיקרי תורתו הם יסודות החסידות האמיתית.

מסופר, כי הבעל שם טוב הקדוש אמר, שבכל פעם שאני עושה עליית נשמה כדרך שהיה עושה תמיד, אני רואה שהקדימני חכם אחד מארץ המערב ושמו רבי חיים בן ר' משה בן עטר שהוא מקדים עלייתו למעלה, ואף כי איננו יודעים עד מה מפשר המדרגות הנוראות הללו אך די בהם כדי להתוות קוים למקומו הנעלם והנפלא בסולם עולם נשמות הצדיקים.

הוסיפו על כך את דבריו של הרב הקדוש, הצדיק, רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זי"ע אשר העיד בספרו (נתיב מצוותיך, נתיב אמונה שביל א' אות ט'): רבינו הקדוש אור החיים, אמר עליו מרן הבעל שם טוב הקדוש שנשמתו מרוח דוד דאצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש־ברוך־הוא, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות ומדרגות רוח הקודש אמת, ומרן הבעל שם טוב הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח, ותתגלה הנשמה וחיה דאצילות ותהיה הגאולה האמיתית.

מסופר, שבעת פטירת האור החיים הקדוש זי"ע שהיה במוצאי שבת פרשת תרומה, ובעיר מעז'יבוז' שבאוקראינה התכונן הבעל שם טוב הקדוש לסעודה שלישית, וכשנטל ידיו וברך המוציא, אמר: כבה נר מערבי! ובמוצאי שבת הסביר שהכונה לכם מארץ המערב ששמו כך וכך שנפטר זה עתה, ונודע לו זאת כי יש כוונה אחת שמכוונים אותה בנטילת ידים והיא ידועה רק לאחד שהוא 'אחד בדור' והיתה שייכת לרבי חיים בן עטר, וכיון שנתגלה לי בעת סעודה שלישית הסוד הזה הבנתי שחלקו בחיים, זי"ע.

הספר אור החיים הקדוש, למרות שבעיקרו הוא פירוש הכתובים, לפעמים בדרך פשט, לפעמים בדרך רז, ויש והוא נוקט בכיוון הפלפול וההלכה יש בו גם מוסר אצילי המושך את לב האדם לדבקות הבורא ולחיי קדושה, ובמיוחד כשמדבר אודות אהבת השם "ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי, אנו מרגישים כי רבה תאוה בלבנו, וחשק אלוקי עולם, יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות, וכל ערב נרגש לנמבזה, ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הוית הדברים בלבנו, אשרינו מה טוב חלקנו (אור החיים פרשת ואתחנן).

והנה תפילת רבינו הקדוש, וטובה היא לאומרה, ביום ההילולא שלו:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁנוּ רוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶׁר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, זְכוֹר אַהֲבָתֵנוּ וְחִיבָּתֵנוּ, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁנוּ, וְהַחְזֵר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם, כִּי קָשָׁה פְּרֵדָתְךָ מֶנּוּ כִּפְרֵדַת נַפְשֵׁנוּ מֵרוּחֵנוּ, הָמוּ מֵעֵנוּ וְכָלְתָה נַפְשֵׁנוּ אֶל גְּאֻלַּת שְׁכִינָתְךָ, מִתְחַנְּנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ וְדַבֵּק נַפְשֵׁנוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְּעִימָה וְהָעֲרֵבָה עַל נַפְשֵׁנוּ וְרוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ, וְיֵעוּל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכָלוֹ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

הפוסט אור החיים הקדוש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ליומא דהילולא ט"ו תמוז תש"פ

פירוש ה'אור החיים' הקדוש התקדש והתגדל בין כל שכבות הציבור התורני לדורי דורותיו. פלא גדול הוא, שהחסידים, שאינם מכור מחצבתו והקהילות שמהם יצא – היו מחבבים ביותר את דברי האור החיים הקדוש, עד שכבש את מקומו בין ספרי החסידות. ואכן, ווארט חסידי עסיסי, לא יוכל להיות מוטעם יותר, מאשר סימוכין נפלאים ואמיתיים מדברי האור החיים הקדוש, שכל תיבה ותיבה שלו, נענדה ככתר בראש כל דורש ומבקש השם.

אם ננסה לנתח את התרומה המיוחדת שהביא פירוש האור החיים הקדוש לעולם התורה, נבין עד מהרה, כי רבגוניותו של הפירוש המיוחד הזה, הקנה לו שם של "בלתי מוגדר", אך מעורר הערצה פנימית בלב כל מאמין בהשם יתברך. רבינו חיים ן' עטר, גילה בפירושו, כי כל אותיות התורה הקדושה – שלהבות של אורות רוחניים ללא גבול ומידה. מה נעים לקרוא ולחזור במתק שפתים דולקות על המקומות בהם מפרש רבינו פסוקי תורת ה', ומתייחס אל השם – האדון! אדנות ה' הבוקעת ומבצבצת מכל מילה ותיבה, מכל משפט ותחביר, מכל פירוש קטן כגדול. בין אם הפירוש נוסע למחוזות למדניים ובין אם הוא מלין לצד עלאה ימלל, בנסתרות התורה ובדברים שכיסם עתיק יומין.

בין כאלו נוסעת לה המרכבה של האור החיים הקדוש,ומלקטת דברי מוסר על אפסיות האדם מול הדרת גדלו ותפארתו של יוצר בראשית. על קדושת התורה החביבה, על מוסרי האדם הנדרש להתרחק מן התיעוב והדומה לו, על מעלתם של ישראל בני אל חי, ועוד ועוד. דומה, שהאור החיים הקדוש, לימד את כל היהדות כולה בתוך פירוש תורה שבכתב שלו, שלבטח כל אות ותיבה נכתבו ברוח הקודש נוראית, מעולמות שאין לנו בהם שום השגה.

ידוע כי בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע פיטר מלמד ממשרתו, בעון שאמר כי אין הכרח לומר, שפירוש האור החיים נכתב ברוח הקודש, חס ושלום… צאו וראו עד כמה היה חביב פירוש האור החיים הקדוש אצל רבותינו הצדיקים זי"ע.

קדושתו של האור החיים אין לתאר ולשער, את ענוותנותו, את פרישותו וקדושתו, את אצילות וזכות דעתו ומדותיו, ואת מסירות הנפש שעמה עבד את יוצרו, עד שנגלו לו כל תעלומות שבראשית. לא בחנם, פירושו התקבל באופן נדיר וחד פעמי בכל שכבות הציבור, הקהילות, העדות, במהלך כל הדורות החל מדורו ועד ביאת הגואל, אין אנו רואים את מדף הספרים היהודי ללא האור החיים הקדוש, משום שהוא ותורת ה' נהפכו למקשה מהותית אחת, אשרי צדיק כמותו הדבוק בבוראו כל כך, ונעשתה תורתו של הבורא – תורתו שלו היא.

ומרן הבעש”ט גילה שכל דברי רבינו הם על פי רוח הקודש, ואמר: שראה במראה שבא חכם ירושלים ת”ו ממדינת מערב, והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והיה חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי”. ובדקו ומצאו שבאותו היום נכנס רבינו בתוככי ירושלים עיה”ק ת”ו.

ועוד סיפר הבעש”ט הקדוש לתלמידיו: “דעו לכם כי תהילות לאל אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה, כי בכל לילה כשאני עושה עליית נשמה במתיבתא דרקיעא… בחזרתי משם אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים… אך המערבי, דהיינו יש צדיק אחד בארץ המערב וזה שמו אשר יקראו לו חכם ר’ חיים בן מור”ה משה בן עטר הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי להקדים לו איני יכול…”.

ועוד העיד על רבינו הרה”ק מקאמארנא בספרו נתיב מצוותיך (נתיב אמונה שביל א ט): “רבינו הקדוש ‘אור החיים’, אמר עליו מרן הבעש”ט שנשמתו מרוח דוד דאצילות, ובכל לילה שומע תורה מפי הקב”ה, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה וגילוי נשמות ומדריגות רוח הקודש אמת”, ומרן הבעש”ט היה מדרגת נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ברוח, ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות ויהיה גאולה אמיתית”, עכ”ל.

נדמה, שמתנה טובה ויקרה יש לנו בגנזי היהדות, אור בהיר שנכתב בקדושה גדולה, אור האמונה הבוקע מכל דרוש ופירוש של הספר הנפלא הזה, חייב לבוא לתוך לבנו, הבה ונקבע בו שיעורים קבועים, כמו אותם יהודים של "ליל שישי" שלא עבר עליהם שבוע מבלי ללמוד את פירוש האור החיים הקדוש.

הפוסט אור של חיים – רבינו חיים בן עטר זי"ע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בחג השבועות, חל יום ההילולא של אור שבעת הימים רבינו ישראל בעל שם טוב הקדוש זי"ע. כיום כולנו יודעים, שאין לתאר את העולם בלי ההתגלות הנשגבה של חסידות הבעל השם טוב, אור בוהק של אהבת השם וחמימות לוהטת לתורתו ולמצוותיו התפשט בעולמנו.

ידוע, שהבעל שם טוב הקדוש, טרם התגלותו וגם לאחריה, היה מעודד את האנשים הפשוטים, תמימי הדרך הישרים, שהיו מלאים באהבת השם פשוטה וביראת שמים אמיתית ולא מתחכמת, למרות התמיהה שנוהגו זה עורר בשכבות הגבוהות של העם, בעלי שכלתנות וידיעת התורה, התמיד בדרכו, ואף הדריך את תלמידיו ללכת בעקבותיו. קרבו את הפשוטים, אמר.

איננו יכולים לרדת לסוף דעתו הנשגבה של צדיק דורות זה, אשר עומק דרגותיו העילאיות אין להשיג, אולם כלימוד בעבורנו, יכול סעיף זה בהליכותיו בקודש ללמדנו רבות, בחיי הרוח שלנו, ובתפישת העולם הרוחנית הנכונה.

יהודים פשוטים קרב הבעל שם טוב הקדוש, משום מה? האם המגמה היתה לזלזל חס ושלום במורמים מעם, בתופשי התורה החשובים והנכבדים ודאי שלא! הרי תלמידיו בעצמם, היו ענקי רוח, גאוני ארץ מפורסמים, ומהם היו שאיישו משרות מכובדות של רבנים ומגידי מישרים עוצמתיים, מדוע, אם כן בלטה ההנהגה הזו, אשר לה הדים מעשיים עד ימינו אלה?

ואולי נאמר, שרבינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, קרב 'אף' את היהודים הפשוטים, גם אם זה נכון, עדיין לא הבנו לאשורן פשר הנסיעות לכפרי הסביבה, על השהיה הממושכת בין אנשי עמל מאמינים פשוטים בהשם יתברך, ולגרום להם לומר כמה וכמה פעמים ברוך ה', גילויבט איז דער באשעפער וכו'.

מה זאת?

יש לי רעיון מסויים, וברעד מובן, אני מעיז לחלוק עם קוראי הטור. לעניות דעתי, רבינו הבעל שם טוב הקדוש, אהב כל יהודי באשר הוא, ועבודתו עם ה'פשוטים', לא היתה כמניף דגל הפשטות כלל, לא מיניה ולא מקצתיה.

הבעל שם טוב הקדוש פשוט הסיר את הלוט מעל העומק העצום והבלתי נתפש המונח בבקעת הפשיטות.

שימו לב, כאשר יהודי פשוט, מדבר בפשטות אודות הקדוש־ברוך־הוא, המצוות, התורה, התפלה, האהבה, היראה והדבקות, ועוד ועוד. וכי דברים אלו פשוטים הם? הרי הם גבוהים ורמים לאין שיעור ולאין תכלית. היחס של העם ל'פשיטות' הזו, בחיי היום יום, של החשובים יותר, ושל החשובים פחות, עוררה את קנאת ה' צבאות שפיעמה בעוז בלבם של ישראל הבעל שם טוב הקדוש!

אין תפילה פשוטה, אין תורה פשוטה, אין ברוך ה' פשוט, הכל כה אלוקי, כה מרומם ונשגב – – – הבעל שם טוב הקדוש כיתת את רגליו לשמוע את האנחה היהודית שבקעה מהלב המאמין בהשם יתברך, הפשוט בתכלית הפשיטות, כביכול, כי עמד נרעד למראה הזעזוע שאנחה זו חוללה בכל פמליא של מעלה.

אין הבדל בין תפלת העני הפשוט לבין תפלת השוע הנכבד, גם אם הראשון דל שכל ומעשים, זה שהוא עומד לפניו אינו משתנה לעולם בין איש לאיש ובין גבירה לעניה וכו'. אלקים אחד הוא, ואת יחודו זה טרח רבינו הבעל שם טוב הקדוש לגלות כל ימיו הקדושים.

פעם אמר הבעל שם טוב הקדוש לתלמידיו הקדושים, הבה וניסע יחדיו ללמוד אהבת השם, מהי. הסכימו כולם, עלו על העגלה המלומדת בניסים, ויפליגו הרחק.

והנה הגיעו אל כיכר רחבת ידים, ירדו מן העגלה לפי הוראת רבם הבעל שם טוב הקדוש, והנה בסמוך ניצב לו איש יהודי תמים, רועה בהמות, עיניו עצומות, גווילי פניו מאומצים ומלהטים באש קודש זכה וחיננית, הוא היה באמצע שיחה אל ריבונו של עולם: ריבונו של עולם! אהבתיך… אני רוצה לעשות הכל בשבילך… במה אעבוד אותך? ארקוד לפניך! והתחיל רוקד שעה ארוכה.

אחר כך המשיך לטעון: ריבונו של עולם! אהבתיך… מה אעשה עוד לפניך? והיה שם איזו רקק של שלולית מים, ויאמר האיש: אדלג לפניך את ברכת המים! ודילג את ברכת המים שעה ארוכה. ויאמר עוד: מה אוכל לתת לך ריבונו של עולם? יש לי בכיסי מטבע, אתן אותה אליך! ויקח המטבע ויזרקה למעלה. עד כאן המעשייה החסידית.

בעולמנו הציני, תתמקד ההבנה בסיפור זה, בידיעה שכיון שאנו מנועים מלהשתמש בקפיצות וריקודי דילוגים לפני ה', בהיותנו חסרים את התמימות הזו, הרי שאין לסיפור הזה כל משמעות. טעות! יש משמעות, ועוד איך! נכון, שעבודת הפשטות של אותו איש תמים היתה יחודית רק לו, אבל אותו ריבונו של עולם שהיה לו משותף גם לנו.

את הפשיטות שלנו, מבקש הבעל שם טוב הקדוש זי"ע להקריב אל ריבונו של עולם, את המעשים שאנו כן מסוגלים לעשות, הבה ונעשה אותם מתוך פשיטות, תמימות, ואמונה תמה וזכה. לנו יותר קל מאשר לכפרי ההוא, משום שלנו גלויים כל מסתריו של מקום, מאות ואלפי גילויי רצון אלוקי שבדמות כל העשיות היהודיות שלנו, הבה ונעשה אותם מתוך אמת בעל שם טובנית מקודשת, ונעלה אשה ריח ניחוח לה' שאמרתי ונעשה רצוני. זו דרך הבעל שם טוב הקדוש.

בחג השבועות, בו אנו מקבלים את התורה מחדש… הבה ונקבלנה בעינים זכות, המביטות אל ההר העשן כמות שהוא, ללא חומריות מתלווה, בלב טהור וחף מכל מיני ליצנות וקרירות.

נהיה תלמידיו של הבעל שם טוב הקדוש.

הפוסט גילוי אור הפשיטות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

היום השתתפתי בלויה שקטה, עם משתתפים מעטים, לרוב בני משפחה, אבל הנפטרת היתה אחת הנשים הדגולות בעם היהודי, פשוטו כמשמעו. המדובר בזקנתי הצדקת, אמו של חמי ז"ל – הרבנית שרה דרמר ע"ה, אשת חבר של מרן הגאון רבי שלום דרמר זצוק"ל – הרב מניאמץ רומניה, ורבה הראשי של קרית גת במשך כארבעים שנה.

כשנכנסתי לבית חמי לפני כחצי יובל שנים, היתה דמותו הנשגבה של הסבא הנערץ מרחפת באויר, הכל דברו עליו במשפחה כבמין הילה של קדושה מרוממת, המדובר באחד הגאונים המופלגים, שקנה שביתה בצנעה שבצנעה בבית מדרש שקט בקרית גת, שם הגה כל ימיו ורוב הלילות בתורה ובעבודת השם ברמה שלא מוכרת – לא יאומן כי יסופר.

שש שנים ראיתי מקרוב את הבית הגדול והקדוש הזה, התארחתי בשבתות אצל זקני-קודש אלו, והאטמוספרה המיוחדת שאליה נחתתי בכל פעם – היתה מפעימה בכל פעם מחדש. איזו דמות אצילית, אילו גינוני קדושה וחסידות, איזו תורה עמוקה ולימוד בלתי פוסק, וכהנה וכהנה… והכל איפה? בדירת עמידר פשוטה, לצד שכנים פשוטים שבפשוטים, באוירת כמעט חולין, שם התעלה ועלה רב העיר, ללא גינוני התנשאות ושררה, עבד מוחלט ומשועבד לרצון העליון.

כיום, שהלכנו אחרי מיטתה של אלמנתו הצדקת, נזכרתי שבעצם הביטוי הידוע – שלי ושלכם שלה היא, מגלמת במדוייק את אישיותו וסוד חייה של הרבנית. כמעט נדיר למצוא אשה כזאת, גם לא בסיפורים משנים קדמוניות. האוירה של תורה וקדושה שהתנחלה בכל פינות הבית והאירה משם לכל הפינות בדרום – היתה הודות לאותה אשה צדקת שלא היה לה בעולמה כלום וכלום וכלום, חוץ מדבר אחד ויחיד – התורה הקדושה של בעלה.

בשבת הראשונה שזכיתי לשבות בקרית גת במחיצתו של אותו צדיק, והיתה זאת שבת קייצית ארוכת-יום-שישי, ואנכי התאמתי את עצמי לתחבורה הציבורית שפלטה אותי שעות רבות רבות לפני התקדש החג, כבר בצהרי היום נקשתי בבית. והנה כעבוד דקות ספורות – אני רואה את הרב לבוש שיראין מכף רגל ועד ראש, יוצא מן הבית לעבר בית המדרש ללמוד את השעות שנותרו עד שבת. והיו אלו שעות רבות מאד מאד.

היא הביטה בי, אותה צדקת, ואמרה לי: זה לא התחיל מהיום – זה כל השנים ככה… לא היתה בנימת קולה התפעלות או התנצלות, הנימה לא היתה ברורה כלל, אבל מה שהיה בטוח, שהיא… אותה רבנית דגולה, נשאה את הכל לבד, מרצון מוחלט ושלם, כדי שתהיה תורת בעלה שלימה ללא חסרון.

האם אתם מכירים אשה צעירה, כמו הרבנית דרמר, שהיתה הולכת בשעות הקטנות של הלילה, להביא טרמוס לבית המדרש, כדי שלבעלה המתמיד יהיה תה – עזר ללימוד התורה…

חתנה, דודי הרה"ח ר' שלמה הרשלר שיחי' מספר אודות אותה צדקנית, שבהיותה ברומניה, היתה חוזרת, לא אחת, מהקניות בשוק לשם פנתה לכבוד שבת – בידים ריקות. "אין לי כסף לקנות" אמרה. וכשהתפלא בעלה מרן זצ"ל, הרי קבלת ממני לפני צאתך סך מספיק? ענתה: אבל לר' יודל לא היה, ולר' חצ'קל לא היה, אז נתתי להם. הם, עליהם השלום, יהודי גלות מעונים, כבר היו ממתינים לרבנית הצדקת, בכל יום שישי, היא תתן את מה שיש לה – להם, ודאי.

*

לא הייתי כותב רשימה לזכרונה, בטור שאמורים להיות שותפים בכך – אנשים רבים אחרים שלא הכירוה, אלא שנשמות כאלו, העוזבות בשקט בשקט את העולם המרעיש שלנו – עליהן להותיר חותם כלשהו עלינו, ובפרט בבואנו לחנך את הדורות. הרבה הרבה רוממות של מעמד וקרירה יש, אפילו קרירה רוחנית… אבל ההולך בתום של הנשים הצדקניות מהסוג הזה, כמעט לא ידוע, וגם לא מלמדים את הבנות להיות כאלו.

כשמדברים על בית של תורה, והעינים נוצצות מהתרגשות, על מה זה מתבסס בכלל? האם ירדו לפרטים להסביר איככה בונים בית כזה? ברור שידוע לכולן שהבת תעבוד כדי שהוא "ישאר בלימוד", שברוב המקרים לא מחזיק באמת מעמד… אך לא שם המקום להסביר ולהבהיר. הנכון יותר הוא להרים את דגל התורה, השאר כבר יבוא לבד.

הפוסט דמותה של צדקת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

גדול מאד היה הצדיק הקדוש, רַבִּי מֹשֶׁה מֵאוּהֶעל זי"ע, בַּעַל מְחַבֵּר סֵפֶר 'יִשְׂמַח מֹשֶׁה', אֲשֶׁר לָמַד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, והיה בטל ומבוטל אל השם יתברך, וכל הצטרכותו היה מביא לפני השם יתברך, בתפלה ושיחה בינו לבין קונו. אמרו עליו על הצדיק מאוהעל, שדרגתו היתה גבוהה על כך, שהיה יכול להאזין לדברים שנדברו בהיכלות העליונים הטמירים והנעלמים, והיה מטה אזנו לשמוע, לִשְׁמֹעַ כְּרוּזִים עלאיים, וכך היה יודע לפשוט כל הספקות ולענות על כל השאלות, כפי שגלו לו מן השמים.

ודרכו היתה ללמוד בְּעֶזְרַת נָשִׁים וְלָמַד, כִּי לֹא רָצָה שֶׁיַּפְרִיעוּ לוֹ בְּלִמּוּדוֹ, וְאַף אֶחָד לֹא יָדַע שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לְמַעְלָה, וּלְפֶתַע שָׁמַע שֶׁנִּפְתְּחוּ דַּלְתוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וַהֲמוֹן נָשִׁים נִכְנְסוּ פְּנִימָה, פָּתְחוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לִבְכּוֹת, וְצָעֲקוּ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וּבִקְשׁוּ עַל אֵיזֶה חוֹלֶה שֶׁהֻצְרַךְ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה, ועתרו כָּל כָּךְ בִּתְפִלָּה, עַד שֶׁהִפְרִיעוּ לוֹ בְּתַלְמוּדוֹ. אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הֵן מַפְרִיעוֹת לִי, שֶׁתֵּלַכְנָה כְּבָר, הֲלוֹא אֵינָן נוֹתְנוֹת לִי לִלְמֹד. וְשָׁמַע כָּרוֹז מִן הַשָּׁמַיִם: הַתְּמִימוּת שֶׁל הַנָּשִׁים הַלָּלוּ שֶׁזּוֹעֲקוֹת אֵלַי – הִיא יוֹתֵר חֲשׁוּבָה מֵהַתְּפִלּוֹת שֶׁלָּךְ, זֶה הַשֶּׁבַח שֶׁלִּי, שֶׁיְּהוּדִים בָּאִים לְדַבֵּר אֵלַי, נָשִׁים מְכַוְּנוֹת בְּלֶב אֱמֶת, זֶה חָשׁוּב אֶצְלִי יוֹתֵר מֵהַכֹּל.

('אֲשֶׁר בַּנַּחַל' חֵלֶק ע' עַמּוּד רפג)

הפוסט הישמח משה בעזרת הנשים… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יְשַׁעְיָה מִקְּרֶעסְטִיר זי"ע, אֶצְלוֹ הָיְתָה סְעוּדַת מְלַוֶּה מַלְכָּה מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְיֻחָד, כָּל הַשָּׁבוּעַ הָיְתָה דַּלְתּוֹ פְּתוּחָה לַכֹּל לְלֹא עֵת נְעִילָה, וְכָל עָנִי שֶׁהִגִּיעַ, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: שַׁעִיֶּה אוֹמֵר: לֵךְ תִּטֹּל יָדַיִם, אַתָּה רָעֵב. וְהָיוּ, הוּא וְהָרַבָּנִית נוֹתְנִים לוֹ לֶאֱכוֹל, וְכֵן נָהֲגוּ עִם כָּל רָעֵב וּקְשֵׁה יוֹם, וְרָאוּ אֶצְלוֹ יְשׁוּעוֹת רַבּוֹת מְאֹד, אַחַר שֶּׁהִתְחַתֵּן אָמַר לְזוּגָתוֹ הָרַבָּנִית: הִנֵּה הִתְחַתְּנוּ וְכוּ', דְּעִי לָךְ, שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה גְּאוֹנִים שֶׁזּוֹכִים לְחַבֵּר סְפָרִים, וְכַאֲשֶׁר כָּל גָּאוֹן בָּא לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הוּא בָּא עִם הַחִדּוּשִׁים שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחָם עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה מֵבִיא גְּאוֹנִים שֶׁיְּעַיְּנוּ בְּתוֹךְ הַחִדּוּשִׁים שֶׁלָּהֶם, וְהִנֵּה מוֹצְאִים שֶׁפְּשָׁט זֶה נוֹגֵד אֶת הַהֲלָכָה, וּפְשָׁט זֶה גַּם כֵּן וְכוּ'. וְכָךְ פּוֹסְלִים סֵפֶר אַחַר סֵפֶר, אֶת כָּל הַחִדּוּשִׁים, וּלְבַסּוֹף נוֹתַר הָאָדָם בְּלֹא חִדּוּשִׁים, אֲבָל אָנוּ, אִם נַשְׁקִיעַ אֶת זְמַנֵּנוּ  בִּלְחַבֵּר חִבּוּרֵי חִדּוּשִׁים, הֲלוֹא כְּשֶׁנָּבוֹא לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, עֲלוּלִים לִפְסֹל לָנוּ אֶת הַפְּשָׁטִים, וְאָז מַה יִּשָּׁאֵר לָנוּ?! וְלָכֵן נַכְנִיס אֶת עַצְמֵנוּ בִּצְדָקָה, חֶסֶד וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת, וְכָל יְהוּדִי שֶׁנִּכְנַס לְכָאן רָעֵב וְיֵצֵא שָׂבֵעַ, זֶה לֹא יְכוֹלִים לִפְסֹל לָנוּ. וְתֵכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁאָמַר רַבִּי יְשַׁעְיָה לְזוּגָתוֹ אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, הָיְתָה תְּמִימַת דֵּעִים עִמּוֹ, וּבְצַוְתָּא הֵחֵלּוּ לְבַשֵּׁל לָאוֹרְחִים הָעֲנִיִּים שֶׁיִּנְקְשׁוּ עַל דַּלְתָּם. וּבַתְּחִלָּה הָיוּ עֲנִיִּים, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַה לְבַשֵּׁל, אֶלָּא כֻּסֶּמֶת בִּלְבַד, וּבִשְּׁלוּ וּבִשְּׁלוּ – שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן בַּעֲבוּר הָאוֹרְחִים. וְהִנֵּה נִכְנַס אוֹרֵחַ רִאשׁוֹן, וְלִשְׁאֵלָה אִם הוּא רָעֵב? הֵשִׁיב בְּחִיּוּב. וְהִגִּישָׁה לוֹ עוֹד צַלַּחַת עִם כֻּסֶּמֶת, וְאָכַל וְאָכַל וְסִיֵּם אֶת הַצַּלַּחַת, וְרָצָה עוֹד וְעוֹד, וְהִתְפַּלְּאָה מְאֹד, עַד כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ תֵּאֲבוֹנוֹ, וְאֵיךְ אֵינֶנּוּ שָׂבֵעַ וְכוּ' וְכוּ'. וּלְבַסּוֹף אַחַר שָׁלֹשׁ צַלָּחוֹת שָׂבַע וְקָם מֵהַכִּסֵּא, וּבִקְּשָׁה לִקְרֹא לְבַעֲלָהּ, וְקָרְאָה לוֹ, וְעָנָה וְאָמַר לָהֶם: מֵהַיּוֹם כָּל הַמַּאֲכָלִים שֶׁלָּכֶם יִהְיֶה לָהֶם טַעַם גַּן-עֵדֶן, וְנֶעְלַם. וְרַבִּי יְשַׁעְיָה יָצָא לַחוּץ לְחַפְּשׂוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, וְהֵבִין שֶׁהָיָה זֶה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. וּמְסַפְּרִים אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לֶאֱכוֹל אֵצֶל רַבִּי יְשַׁעְיָה, שֶׁכָּל אָדָם שֶׁאָכַל שָׁם, וְסָבַל מֵאֵיזוֹ מַחֲלָה, מֵאוּלְקוּס, אוֹ מֵעַיִם, אוֹ כּוֹלֶסְטְרוֹל  וְכַדּוֹמֶה, כְּשֶׁבָּאוּ לֶאֱכוֹל שָׁם – נֶעֱלָמָה מַחֲלָתָם כְּלֹא הָיְתָה. וּפַעַם בָּא אֲלֵיהֶם אֶחָד הַצַּדִּיקִים, אַדְמוֹ"ר גָּדוֹל, וְשָׁאַל אוֹתָם: אִמְרוּ נָא לִי, אֵלּוּ סוֹדוֹת יֵשׁ לָכֶם בְּמַהֲלַךְ הֲכָנַת הַמַּאֲכָלִים? וְעָנָה רַבִּי יְשַׁעְיָה וְאָמַר: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, כָּל אֶחָד מְכַוֵּן סוֹדוֹת וְרָזִין וְרָזֵי דְּרָזִין, אֲבָל אֲנִי מְכַוֵּן כַּוָּנָה פְּשׁוּטָה: שֶׁיִּהְיֶה לְשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן – שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּם מַה לֶּאֱכֹל.

מספר מוהרא"ש זי"ע: פַּעַם לָקַחְתִּי נֶהָג וְנָסַעְתִּי לַהֲמוֹן קִבְרֵי צַדִּיקִים בְּהוּנְגַרְיָה, וּבְכָל קֶבֶר וְצִיּוּן, נִשְׁאַר הַנֶּהָג הַגּוֹי בַּחוּץ וְהִמְתִּין לִי בָּרֶכֶב. אַךְ הִתְפַּלֵּאתִי מְאֹד, כַּאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ לְצִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבִּי יְשַׁעְיָה – חָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ קַסְקֶט וְלָבַשׁ חֲלִיפָה וְנִכְנַס אַף הוּא לְשָׁם, וְהִתְפַּלֵּאתִי וּשְׁאַלְתִּיו – לָמָּה נִכְנַס דַּוְקָא כָּאן לְהִצְטָרֵף לַתְּפִלָּה? וְסִפֵּר לִי, שֶׁלִּפְנֵי שָׁנָה הָיְתָה לוֹ תְּאוּנַת דְּרָכִים מַחְרִידָה, וְהָיָה בְּלִי הַכָּרָה כַּמָּה חֲדָשִׁים, וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹרֵר, רָצוּ הָרוֹפְאִים לִכְרוֹת אֶת רַגְלָיו, אִמּוֹ סֵרְבָה לְכָךְ נֶחְרָצוֹת, וְהָרוֹפְאִים הִזְהִירוּ שֶׁאִם לֹא יִכְרְתוּ אֶת רַגְלָיו – יָמוּת. אַךְ הָאִמָּא הִתְעַקְּשָׁה, וְאָמְרָה, שֶׁהִיא רוֹצָה לַעֲבוֹר קֹדֶם בַּצִּיּוּן שֶׁל רַבִּי יְשַׁעְיָה. וְהָרוֹפְאִים צָחֲקוּ וְלָעֲגוּ, אֲבָל הִיא הִתְעַקְּשָׁה וְהָאַמְבּוּלַנְס הִגִּיעַ עַד לְשָׁם, וְהִכְנִיסוּ אֶת הָאֲלוּנְקָה שֶׁלּוֹ עַד לַצִּיּוּן מַמָּשׁ. וְשָׁם, מְסַפֵּר הַנֶּהָג, בָּכִיתִי מְאֹד, וְאָמַרְתִּי: צַדִּיק! רוֹצִים לִכְרוֹת אֶת רַגְלַי וְכוּ', וְהָיְתָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים גְּדוֹלָה כָּל-כָּךְ, וְזָכָה לְהִוָּשַׁע, וּלְבַסּוֹף הִתְרַפְּאוּ רַגְלָיו לְלֹא כְּרִיתָה, וְהָיָה זֶה נֵס וָפֶלֶא גָּדוֹל מְאֹד.

(אֲשֶׁר בַּנַּחַל, חֵלֶק צג, עַמּוּדִים כב-כד)

הפוסט הכנסת אורחים בקערסטיר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בסביבות פרשת בראשית (כ"ה תשרי) חל יום הזכרון לנשמתו הקדושה של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, בעל הספר הקדוש 'קדושת לוי' תלמיד מורנו המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע.

אפיונו המיוחד כסנגור המלמד זכות על יהודים לפני כסא הכבוד, גרם לדורש רשומות לעשות נוטריקון מהמילה בראשי"ת: ב'רדיטושבר ר'ב א'ומר ש'בח י'שראל ת'מיד. אמת לאמיתה.

הצדיק מבארדיטשוב, אמרו צדיקים, זכה כל כך ללמד זכות על בניו של הקדוש־ברוך־הוא, עד שבכוח קדושתו, ברא בשמים 'היכל הזכות', שממנו נשפעים רחמים וחסדים על בני ישראל.

עוד אמרו, כי לא רק הזכרת שמו הקדוש של הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע מעוררת רחמים, כסגולת הזכרת שמות הצדיקים, אלא אף הזכרת שם העיר בארדיטשוב בכוחה לנתץ שיניו של המקטרג… (דוגמת מה ששנינו במשנה, שבימי המקדש היו שואלים את הממונה על הנוהל ביום הכיפורים: האיר פני כל המזרח? עד שבחברון? ולמה הזכירו חברון? כדי להזכיר זכות ישני חברון אבותינו הקדושים).

סיפורים רבים נשמרו בין שכבות העם החל מאותו דור של בארדיטשוב ועד ימינו, הם מבטאים את סירובו המוחלט של 'הסנגור' להכיר ברוע הנמצא לפי ראות העין – בבני ישראל, לדידו, טעות גדולה היא, אין רע כלשהו בישראל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו.

לצורך זה היה פועל פעולות שונות הממחישות את ייחודם של ישראל, ואשר הבהירו באור חדש את דברי המדרש: "שחורה אני ונאוה" אף על פי ששחורה אני, עדיין אני נאוה… יש בי יחודיות יהודית שאין כל רע יכול לקלקלה.

פעם סיפרו לו כי יהודי זקן אחד המיר את דתו בגיל שבעים. נענה רבינו הקדוש ואמר: "הביטו וראו, שאפילו הפחותים שבישראל, יש בהם ניצוץ נפלא של קדושה. הנה היהודי המומר הזה, נלחם עם יצרו הרע שבעים שנה, ולא רצה לכפור באלוקי ישראל…

מסופר, כי פעם פגש איש מחלל שבת, פנה אליו ברחימאיות: האם שכחת ששבת היום? השיב לו הלה בעזות: לא! "האם אינך יודע שפעולה זו אסורה בשבת"? השיב האיש: ודאי ידוע לי… "שמא גבר עליך יצרך"? ניסה שוב הצדיק. "לא"! ניער הפוחז כל נסיון ללמד זכות…

מיד הרים רבי לוי יצחק את עיניו לשמים וקרא: רבונו של עולם! ראה נא יהודי… מוכן להיחשד על ידי כמחלל שבת בפרהסיה, אך העיקר שלא להוציא דבר שאינו נכון מפיו…

בערב יום הכיפורים, כשעדיין נותרו אי אילו פוחזים שבליל אותו יום-קודם ליום הקדוש בילו את הלילה בחברת ידידיהם הלוא יהודים במסבאה המקומית. זכו אלו לביקור של הצדיק, שבדמותו ההדורה פסע למבואות האפלים האלו, כשבעקבותיו משמשו הנדהם: מה לכהן בבית הקברות.

השיכורים השרועים על ריצפת מקום-החושך, מסואבים בקיא ומלוכלכים בבגדיהם ובחטאם, החליאו את הגבאי, אך לא את הצדיק הרחמן המידבק במידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, המוחל לשבטי ישורון ביממה זאת.

הוא כפף את קומת קדשו כשבידו בקבוק משקה יקר, והציע מהנוזל המגרה לאחד השתויים הנכרים שפרפר אי שם בין ערנות להפכה. הלה שלף מיד את הבקבוק והחל לגמוא נמרצות מהתכולה, לשביעות רצונו של רבי לוי יצחק הקדוש.

אחר ניגש לאחד משלנו, עלוב חיים ששכב אף הוא לצידם של השקצים, והציע לו לשתות. האיש הזדעזע, ומתוך שכרותו, אץ ליטול ידים, אמר ברכת שהכל, ומיד נרדם שוב לשכרותו… כאן זלגו עיני הצדיק דמעות גיל: ראה עמך הגוי הזה, גם בעת שפלותם, מובדלים הם משאר גויי הארץ רחם נא עליהם.

אף שמשנת חייו היתה ללמד זכות על כל בריה, לא הקל חלילה בעבודתו של מקום, לעצמו, היה הצדיק בדיוק ההיפך, מהתייחסותו לזולת, רבי לוי יצחק היה כל כולו יראה וקדושה שאין דומה לה, תפילותיו הנוראות היו לשם דבר, כשהוא מקפץ וצוהל בדבקות על אנושית, ושוכב בפישוט ידים ורגלים בביטול עצום מול הדרת כבוד קונו.

אמרו צדיקים, שדווקא מתוך 'החמרתו' בשיא דקדוק השלימות בכל עניני עבודת השם, היה כל כך קרוב לבוראו והידבק במידותיו בצורה מופלאה כל כך, גם בספרו הקדוש מובאות אימרות קודש בסגנון זה, המלמד, שתפקיד הצדיק הוא להיות סנגורם של בני העם הקדוש.

תכלה היריעה להכיל את כל סיפורי רבי לוי יצחק, כי רבים הם, דיינו בהבנה, שמידות הצדיק המתגלות ביותר בעת יום נשמתו שייכות לכל הן, וכל מי שרוצה להכנס לפנים מהקדושה, צריך לאחוז בהן.

גם אנו, כשנראה את מעלות חברנו ולא את חסרונם, נזכה להשיג מעט מה מהדבקות שמסוגלת לה נשמתנו, וכמאמר הבעש"ט: מי שאוהב את האב אוהב גם את בניו.

הפוסט הסניגור – רבי לוי יצחק מברדיצ'וב הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מלכות בגלוי ועבדות בפועל

יומא דהילולא ג' תמוז תש"פ

אחד הדברים הקשים ביותר, זה לתאר את דמות הפלאים, חד הפעמית של לב ישראל ואוהבם – הרבי מליובאוויטש, זכותו תגן עלינו, ועל כל ישראל אמן. הבעיה היא גם כללית וגם נקודתית.

כי גם אם נאמר משהו אחד בלבד, או שננסה לחדד זוית אחת, גם אם לא נתיימר להקיף את כל המכלול של אישיותו רבת הגוונים, לא נצא ידי חובתינו, כי גם נגיעה אחת קטנה, באחת הזויות,  וכי בה כן נבין את עומק השלימות שלה? אני תוהה, אם המקום הנכון של ג' תמוז, זה לספר עוד מופת, ועוד סיפור, וכי זה יגע אפילו בשולי אדרתו של מנהיג יראל זה, שלא הניח דוגמתו בשום צד וענין. אפשר למתוח קווים מאד כלליים, מאד לא ממצים, אבל הקווים הללו אמורים להיות מקרבים אותנו לדמותו של הצדיק הקדוש, שלא הפסיק לחשוב רגע אחד על כל נשמה ונשמה מכלליות נשמות ישראל.

אם עד בואו של הרבי לזירת היהדות הכללית, היתה היהדות נחלתם של שומרי המצוות מנעוריהם, והיתה תרדמה כללית כזו, של אנחנו והם, עם בעל תשובה אחד או שנים שהסתננו. הגיע הרבי ושאל, מה קורה פה, מי יכול בכלל לוותר על בנים של השם? מי זה שיכול לשתוק מול תרדמה כזו. ואז, שלוחי הרבי מסתערים על העולם, ופשוט זועקים את דבר מלכו של עולם, שכל יהודי ידע מהשם יתברך… שכל יהודי יקיים מצוות… וכל זה נעשה על ידי קול הצעקה הפנימית של השכינה, שהקשיב לה אדם אחד ויחיד – הרבי.

מבצעים קדושים של זיכוי הרבים, רבבות אנשים חזרו אל חיק אביהם שבשמים, הרבי הפך למשמעותי בעבור מליוני בני אדם ברחבי תבל, והוא עצמו? עובד ה' במסתרים, מלבד השעות בהן התגלה ברבים, במאמרים, שיחות, ביחידויות… מה הוא היה? היכן שכן המלך בשעות שלו עצמו? בעבדות! הרבי היה עבד של ה', זכורני, כשהייתי בשבת מברכים אלול תשמ"ב ב770 שבת שלימה ויום ראשון, ילד הייתי… אבל כבר אז בלטה לנגד עיני הדמות של הרבי, איך שהוא עומד לפני עמוד התפילה שלו, ברצינות תהומית, ממש התגלמות הביטוי של חז"ל – כעבדא קמא מריה, כשכל מילה נאמרת בהטעמה ובכובד ראש. זו תפילה שכל אחד מתפלל, אבל היה שם התכללות של מלכות שמים בעבדות של הרבי.

כעבור שנים, זכיתי שוב למתנת החיים הזאת. בשלהי תשרי תשמ"ח, זכיתי להתפלל ערבית כשאני עומד מאחורי הרבי ממש, וכבר הייתי בחור בישיבה גדולה, וחזיתי לרבי מאחוריו, כשהתבוננתי בתפילה ההיא, כשכולם נדחפים להציץ בו, והכל אומר הוד מלכות, ואילו הוא – העבד הנכנע של הקב"ה, זה מה שעבר לי אז, ואלו הזכרונות שלי משלושת הפעמים בהן זכיתי לחזות באדם הדגול זה, ראייה של קלושי ראות, שרואים רק משהו, אבל יודעים שיש שם הרבה יותר.

ופניו המאירות אחר התפילה, כשהוא עוטף במבטו את הנוכחים ולרקע שירה של כמה דקות – עזב את המקום עם הסידור ביד, אך הנוכחות, אוי, הנוכחות, מותירה חותם אדיר כל כך, שאחרי 32 שנה היא עדיין נוכחת בלבי.

הרבי היה מלך לכל דבר, אבל הוא רק לבש את בגדי המלכות, הוא עצמו היה עבד נרצע לקודשא בריך הוא, הוא לא ראה במעמדו כי אם שליחות, שאותה ביקש לשתף עם עוד יהודים, אני שליח פה ואתה שליח שם. מה ההבדל? לא רוצה להרחיק לכת ולתת ציונים לרבי מליובאוויטש, אין לי ידיעה אודותיו כי אם ממעשיו הגלויים, המחנכים אותי והמעניקים בי השראה נצחית. דומני, שכל אדם, אם יביט בדמותו של הרבי, ויפנים את האור הגדול הזה של "למען שמו באהבה", מתמשך כזה, לא מתפשר, לא מסיח דעת.. חדור, דרוך… עוצמתי. יבין, כי מה שהרבי עשה בעצמו ותבע מאחרים. בעצם זו האמת הפשוטה, שמחייבת את כולנו, כל אחד בזירה הפרטית שלו.

הרבי היה מלך, כבר אמרנו, אבל שמנו לב שהרבי, בעצם, היה העבד של כל נשמות ישראל? אם צריך סכין שחיטה במצרים, הרבי כבר מוצא את הדרך לשלוח, אם צריך תיקון באיזה מקוה במקום שכוח אי שם ברחבי תבל, איכשהו יש אחד שאכפת לו. אנשים, נשים וטף, לא רק חסידי חב"ד, אלא מכל רחבי העולם היהודי – היו חקוקים על לוח לבו, כי תמיד הוא שאל את שאלת העבד הנצחית – מה אני יכול לעשות למענך, מלך?

הפוסט הרבי מליובאוויטש – המלך שהיה עבד נאמן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ככה טוב לחיות, מרוצה, משלים, שמח לעולם לא עצוב.

אבל איך?

איך מגיעים לדרגה כזאת?

האם זה מציאותי בכלל?

הלא כל העולם מלא יגונות, צודקים אפילו… ריאלים, מוסברים ומנומקים אבל יגונות.

נכון. אנו יודעים שאמנם קיים איזשהו עולם שמח באיזה מקום אבל מה מקור השמחה הזאת? וכי אינה נראית לכם אווילית משהו?

*

היו היה איש שמח במיוחד, איש אלוקים קדוש היה זה, משהו שאיננו מכירים במחוזותינו, אי שם בערבות אוקראינה הקפואה, במושבה זנוחה ושכוחה אניפולי שמה, התגורר הרבי רב זושא, מתלמידי המגיד הקדוש ממעזריטש ממשיכו של הבעל שם טוב הקדוש. פעם, פעם פעם לפני כמאתים שנה בערך.

ויהי האיש הזה הדומה למלאך, נטול כל קשר עקיף או מכוון, עם העולם החומרי, אשר באורח פלא היו רגליו דורכות על אדמתו שש ושמח כל הימים, על שזוכה הוא בשפלותו, לעבוד לא'ל רם ונישא כזה, ולא ידע את נפשו מרוב שמחה על כל פרט קטן שבקטנים שזכה לסגל לנפשו מאוצר המנוצר של קדושת היהדות.

מצבו הגשמי היה מה שנקרא בפי אנשים 'שאינם כמותו' בכי רע, בית היה לו לר' זושא, ואין אנשים נוהגין לקרוא לחורבה זו שגופו התגורר בה לעיתים בשם 'בית', אך ר' זושא עצמו? לא ידע מאיזו מתנת חנם וחסד הבורא נמשך קנין הבית הטוב הזה. ובבית… אין כלום, תחת קורות גגו הנושקות כמעט אל רגבי האדמה אשר הבית עומד עליהן לא היה שום דבר שראוי להיות קנין לאיש מן השורה, אין צריך לומר דבר שוה ערך לממון כלשהו אלא אף פרוסת לחם מיותר שנותרה מאיזו סעודה שהיתה באתמול או בשלשום לא שהתה במקום עני זה לא היה כלום! ובתוך הבית פנימה אור… אורו של רבי זושא, האיש השמח עלי אדמות…

וכך אירע, שאותו חסיד עבדקן אשר התאונן לפני רבו הגדול ממעזריטש על היותו חסר-הבנה במידת היכולת האנושית לקיים את דברי חז"ל בענין 'חייב אדם לברך על הטובה כשם שהוא מברך על הרעה' ככתבם וכפשוטם נשלח אחר כבוד אל אותן קבוצת בתים העונים לשם אניפולי שם, אמר לו הרבי, מתגורר מיודענו תלמידנו החביב, הרבי ר' זושא, הוא זה אשר יכול לאלפך בינה כיצד מברכים על הרעה היטב…

שם פעמיו התלמיד למסע פתרון-החידה, הרים וגבעות גמע, שדות מוריקים ונחלי מים חלפו ביעץ מול פניו, כשבלבו מקננת שאיפה טהורה אחת 'מתי אזכה גם אנכי לעבוד לבוראי כדרך הצדיקים הקדושים'…

ומידי זוכרו מבע של שביעות רצון התפשט על חזותו… הנה עוד מעט אשמע ביאור נפלא, עמוק מני עומק, אודות הפתרון הבלתי אפשרי 'היאך יודה אדם להשם הטוב, על הרעה שפקדתו בדיוק באותה איכות של הודאה, כאשר מודה הוא על הטובות הרבות שהרעיפו עליו מן השמים'…

המסע הגיע לקיצו.

רגלי החסיד הבצקות עומדות מול ביתו המט-לנפול של רב זושא הקדוש, ארשת של הבנה אפפה את קוי פניו, הוא קלט את כוונת רבו ששלחו לכאן 'כאן מודים לבטח' הרהר 'על הרעה הגדולה הזאת, של מצוקת הדלות הבלתי נתפשת, כשם שמברכין על הטובה'.

ישוב היה רכון למול הדרת פניו המאירה של האיש הקדוש ונפשו בשאלתו יאמר נא לי מר ביקש, התחנן, אל רב זושא, איך… איך מברכין על הרעה כמו הטובה ממש?

מבע פניו של רב זושא לבשו מסך של פליאה עזה: "אף אני בחלומי"… איני יודע למה שלחך רבינו לכאן. והלא זה ימים ושנים אני מתקשה באותה קושיה עצמה מהיכי תיתי, איך אדע לענותך?

הבין החסיד, שגם ר' זושא אדם הוא, ואיך תיכון השמחה הנדרשת במצב כה עגום – – – עודנו מהרהר בדברים, וכמעט שלא התמוטט כשהוא שומע את קולו העולץ של רב זושא מבעד לערפילי רעיונותיו:

– 'פליאה נשגבה היא לי, לא אדענה, מה רעה עשה לי השם, מעולם לא עמדתי בניסיון כזה כך שאיני יודע איך מודים על רעה'…

'כי אין רעה'!

*

זהו. זה היה הרבי רב זושא האגדי, איש האמונה, איש הדבקות בהשם יתברך – – –

מעשיות חינניות רבות התהלכו בין יהודים זה מאתים שנה אודות דמותו נוראת ההוד של צדיק תמים זה אך הירושה הזאת שהותיר לנו בדמותו ערך רב לה כאשר היא תשמש לנו כתמרור לחיים. נכון, לא ברגע אחד זוכים להגיע לדרגה זו, זהו תהליך של התמסרות מוחלטת לבורא במשך שנות חיים, אך בהתבוננות פשוטה נוכחים אנו עד נקלה כי הצדק עמו…

הלא השם יתברך עושה את הכל.

והרי השם הוא טוב.

הטוב הגמור.

תמיד.

וממילא אין רע בעולם, אין רע, אין רע, אין רע.

כי הכל לטובה.

הפוסט הרבי ר' זושא השמח הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לרגל יומא דהילולא של הגה"ק רבי ישראל, המגיד מקאז'ניץ זי"ע

שנסתלק ערב סוכות תקע"ה

פעם היה מסב הבעל שם טוב הקדוש עם תלמידיו הקדושים, בסעודת ליל שבת קודש. לאחר הקידוש, צחק הבעש"ט צחוק גדול מאוד, כמעט עד כלות הנפש והיה לפלא גדול בעיני תלמידיו שלא ידעו ולא הבינו על מה ולמה השחוק הגדול הלזה.
ובמהלך עריכת השולחן הטהור שחק הבעש"ט מאד כמה וכמה פעמים, כשאין איש יודע התעלומה הזאת.

ידעו כל התלמידים, כי אין תנועה של הבעל שם טוב – ואף הקטנה שבקטנות – דבר של מה בכך, והכל מרמז על רזין דלעילא.

תלו בני החבורה את עיניהם בתלמיד הגדול – הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס זי"ע שישאל הוא את הבעש"ט לפשר השחוק. ידעו החסידים כי בעת שהיה הבעש"ט מעשן את מקטרתו במוצאי השבת, נוהג היה ר' זאב לשאול את רבו על ענינים נשגבים שהיו במהלך יום השבת קודש.
ואכן, במוצאי השבת נכנס ר' זאב לחדרו של הבעש"ט ושאל: "במטותא, אפשר לידע את סיבת השחוק ששחק מר?" ענה הבעש"ט ואמר: "אראה לכם את סיבת הדבר."
בכל מוצאי שבת נוהג היה הבעש"ט לנסוע מעט אל מחוץ לעיר. גם בפעם זו ציווה על משרתו הגוי לרתום את הסוסים, וציווה על התלמידים לשבת עמו בעגלה, וגם ציווה להביא את בגדי החול שלו.
נסעו התלמידים עם הבעש"ט כל הלילה, בלי שיֵדעו לאן הם נוסעים. עם אור הבוקר נכנסו ובאו אל עיר קאזְ'ניץ. בעיר זו כבר נודע שמו של הבעש"ט לתהילה, וכששמעו בני העיר כי הגיע הבעש"ט לעירם התרגשו מאוד, והכניסו אותו אל בית אחד הגבירים החשובים דמתא, למען תהיה לבעש"ט אכסניה נאותה.

לאחר התפילה בבוקר יום ראשון, ביקש הבעש"ט כי יביאו אליו את רבי שַׁבְּתַי כורך־ספרים. אמר הפרנס: "מה לכם עם האיש הפשוט הזה, שאין בו שום חשיבות וגם לא ידע צורה דשמעתתא.
"בכל זאת רוצה אני שיבוא אליי," – אמר הבעש"ט.
שלחו והביאו את האיש. אמר לו הבעש"ט: "קרא נא גם לאשתך שתבוא לכאן." וקראו גם לה, ובאה.
אז אמר הבעש"ט לר' שבתי: "ספר נא לנו, מה עשית אמש, בליל שבת. אל תסתיר דבר, ואמור לנו את האמת."
הטו כולם את אוזנם לשמוע מה יספר האיש, וגם בני החבורה התקרבו לראות מה יקרה. אז פתח ר' שבתי ואמר:
"לא אסתיר מכם דבר ואספר את כל מה שנעשה עמי, ואם חטאתי – תנו לי דרך לעשות תשובה על חטאי.
הנה אני מתפרנס ממלאכתי, מלאכת כריכת ספרים. בעבר הייתה פרנסתי מצויה, עד שהיה לי אף רווח מועט. נהוג היה בביתי, כי ביום חמישי לאחר חצות היום כבר קנו את צורכי השבת – קמח ודגים ובשר ונרות ושאר צורכי השבת. ביום שישי לקראת השבת כבר הייתי מסיים את מלאכתי והולך אל בית הכנסת לקרוא את ספר 'שיר השירים' ואת הפיוטים ופרקי המשניות שנדפסו בספר ה'תיקונים' ליום השבת, והייתי נמצא בבית הכנסת עד לאחר תפילת ליל השבת. כך היה מנהגי כל ימיי.
כעת זָקַנתי והשתנה מזלי, ואין לי כוח עוד להתפרנס ממלאכתי. חי אני חיי צער ועוני, ואיני יכול שוב להביא לביתי את צורכי השבת כפי שהייתי רגיל. אף על פי כן, איני מוותר על מנהגי לבוא אל בית הכנסת ביום השישי לקראת השבת. יקרה לי מה שיקרה – אני עושה מה שאני רגיל לעשות כבר שנים.
והנה, בערב שבת האחרון, הגיעה השעה שבה אני רגיל ללכת אל בית הכנסת, ועדיין לא הייתה בידי אפילו פרוטה אחת עבור צורכי השבת. גם קמח לא היה, כדי להכין בו את החלות עבור השבת. ואני מעולם לא נצרכתי לצדקה, וגם הפעם – לא רציתי לבקש נדבה בפתחי הבתים או להשתמש בקופת הציבור. אמרתי בלבי – מוטב להתענות ביום השבת, ולא לקחת ממתנת בשר ודם.
אלא שחושש הייתי שאולי אשתי הזקנה לא תוכל להתאפק ותיקח משכנותיה נר או חלה, דגים או בשר. לכן, ביקשתי מאשתי שלא תיקח מתנה משום אדם, אפילו אם יפצירו בה. כי עם ישראל – קדושים הם. כאשר יראו כי לא הכנתי דבר לשבת, יפצירו בה שתקבל מידם. הבטיחה לי האישה כרצוני, ולא זזתי משם עד שהבטיחה לי זאת בלחיצת יד. עוד אמרתי לאשתי כי בסיום התפילה, לא אצא מבית הכנסת עם שאר הציבור כדי שלא ישאלו אותי מדוע אין הנר דולק בביתי. לכן אמתין בבית הכנסת עד שיצא אחרון המתפללים, ורק אז אלך את ביתי, ואני והיא נקבל באהבה את אשר נגזר עלינו מן השמים. אחר כך הלכתי אל בית הכנסת כשאני שרוי בצום.
אז ניקתה אשתי את הבית במטאטא, והיטב ניקתה, בחורים ובסדקים לכבוד שבת, ומצאה כפפות ישנות שאבדו לה כבר לפני כמה שנים. הכפפות היו מעוטרות בכפתורים ופרחים עשויים כסף וזהב, כפי שנהגו לעשות אחינו בני ישראל בימים עברו. מיד הלכה אשתי אל הצורף ומכרה את הכסף שעל הכפפות, והתשלום שקיבלה עבורו הספיק לכל צורכי השבת, ואף נשאר לה מספיק בשביל יום ראשון. כך קנתה חלה, בשר ודגים ושאר דברים, והכינה הכול לכבוד שבת. גם ידעה אשתי כי אתעכב בבית הכנסת, ולכן קנתה נרות גדולים לכבוד שבת, כדי שידלקו זמן רב.
בתום התפילה, רק לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת, פניתי גם אני והלכתי לביתי. מרחוק ראיתי נר דולק בביתי. אמרתי – לא יכלה אשתי הזקנה להתאפק וביקשה את עזרתם של אנשים. באתי אל ביתי וראיתי שולחן ערוך – חלה, דגים ויין לקידוש.
אמרתי בלבי – אם אקניט אותה, אפריע ליום השבת. לכן התאפקתי ואמרתי מיד את הקידוש ואכלתי מן הדגים. אחר כך אמרתי בקול רך: 'רואה אני כי לא יכולה את לקבל את מזלנו הרע.' לא הניחה לי אשתי לסיים את דבריי, ואמרה: 'הזוכר אתה את הכפפות עם כפתורי הכסף שאבדו כבר לפני כמה שנים?'
– 'זוכר אני,' אמרתי.
– 'מצאתי אותם היום כשטאטאתי את הבית, ואת הכסף מכרתי לצורף וממנו עשיתי את כל צורכי השבת.'
כששמעתי זאת, זלגו עיניי דמעות שמחה והודיתי להשם יתברך על מה ששלח לי לכבוד יום השבת. לא יכולתי להתאפק, ולקחתי את אשתי בידה והוצאתי אותה במחול שעה שלמה מרוב שמחה.
לאחר שאכלתי את המרק, שוב עשיתי כך כשלבי מלא שמחה, ושוב אחרי שאכלתי את הלפת. כי הייתה זו שבת כיד המלך.
כך רקדתי שלוש פעמים עם אשתי אתמול בלילה, כי לא יכולתי להכיל את השמחה על שהעניק לי השם םיתברך את הזכות להתענג ביום השבת על בשר ודגים – מתנת אלקים היא ולא מתנת בשר ודם.
ועתה רבנו, אם חטאתי כשרקדתי עם אשתי בשבת, אבקש ממך – הראה לי את הדרך לעשות תשובה ואעשה כדבריך. ורק השם יתברך יודע כי כוונתי הייתה רצויה, להודות לו יתברך על החסד שעשה עמי."
כשסיים ר' שבתי את סיפורו אמר הבעש"ט הקדוש לתלמידיו: "האמינו לי, שהיתה שמחה גדולה כזאת בעולמות העליונים עד כי כל המלאכים שבשמים צחקו ורקדו עמו, ומזה שמחתי וצחקתי גם אני."
אחר כך קרא הבעש"ט לאשתו של ר' שבתי ושאל אותה: "מה תרצי? האם תרצי עושר וכבוד לשארית ימייך, או בן שייוולד לך לעת זקנתך?" כי ר' שבתי ואשתו היו חשוכי בנים.
ענתה האישה: "כמה אחיה עוד? חמש או עשר שנים? הן קרובה אני לגיל שבעים, וכך גם בעלי. מוטב יהיה אם אשאיר אחריי בן הגון."
אמר לה הבעש"ט: "אם כך, אבשר לך כי בעוד שנה תלדי בן, וקראי את שמו ישראל, כשמי. בן זה יאיר וישמח את נשמתך לאחר מותך. ואם תודיעו לי על לידתו, אגיע לברית המילה ואהיה הסנדק שלו."
כדבריו של הבעש"ט כן היה. לשנה הבאה (שנת ה'תצ"ז) ילדה האישה בן. וזה הבן הוא הרה"ק ר' ישראל, המגיד מקוֹזְ'ניץ זי"ע, מי שנודע בעולם כצדיק גדול, גאון עצום, מקובל אלוקי, עניו וקדוש. הידוע גם על שם ספרו הקדוש "עבודת ישראל" על התורה ועוד ספרים בנגלה ובנסתר.

הפוסט הריקוד של כורך הספרים ואשתו… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יומא דהילולא ב' תמוז תש"פ

מול הכנרת ותכול שמיה הנהדרים, בעיר הקסומה טבריה של מעלה, שוכן בית עלמין קדוש ועילאי, במקום קטן כל כך, מרוכזת קדושה עצומה כל כך, עד שבלתי אפשרי להבין איך אין להב האש הזאת נכרת לעוברים ושבים, תיירים ומטיילים, תושבים וסתם נוף שקט – שוכנים שם צדיקי עליון, חלקת תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ביניהם שוכנת מצבתו, שכמעט לא רשום עליה כלום, של הצדיק הקדוש רבי נחמן מהורדונקא זי"ע, שעלה לארץ הקודש, גר בטבריה ונטמן שם, הוא היה אבי הרה"ק רבי שמחה זי"ע, שהיה צדיק נסתר ואביו של הצדיק הקדוש רבנו נחמן מברסלב זי"ע.

כמו רוב תלמידי הבעש"ט והמגיד, שהיו בעצם מהותם ותהלוכותיהם צדיקים נסתרים של ממש, למרות היותו גדול מאד, וראשון למקבלי תורתו של הבעש"ט, ומובאות ממנו אמרות טהורות בספר תלמידו תולדות יעקב יוסף – מעטים הפרטים הידועים על חייו הקדושים, כי היה חי חיים נסתרים וגנוזים, באין אומר ואין דברים, ובלתי נשמע קולו עד דורותינו אלו, וממנו יצא גזע קודש הצדיק מוהר"ן מברסלב זי"ע הקרוי על שמו, וגחלתו הנצחית ממשיכה את קדושתו לדורות עולם.

כדי להבין את עוצם הצדקות הנפלאה שהיתה לרבי נחמן, כדאי להתעכב על סיפור אחד מהספר הקדוש 'שבחי הבעל שם טוב', וכתוב שם כדברים הללו:

פעם אחת היה הבעל שם טוב מספר בשבחו של הרב מורינו נחמן האראדאנקער בפניו, והוא היה יושב בריחוק מקום ממנו, אזי הקריב את עצמו והרכין את אזנו לשמוע. והיה בעיני העם לפלא שמרכין רבי נחמן אזנו לשמוע שבחו, ושאלו העם את הרב הבעל שם טוב על זה, ואמר להם כי הרב מורינו נחמן ביקש מהשם יתברך שיתנו לו במתנה, שלא ישמע כי אם מה שצריך לשמוע, וזה שאני מספר בשבחו אינו שומע, והוא כאשר ראה שפתי נעות וקולי לא ישמע, היה סבור שאני מדבר בדברי תורה, לכן הרכין את עצמו לשמוע מקרוב. והמופת לזה, כשאני מדבר דברי תורה אז הוא שומע אפילו מרחוק.

כלומר, מדובר באדם שזיכך את חושיו, שאינם יכולים לעשות כלום מבלי רצון השם יתברך, והנה מספרים בשבחו, ואם כל אדם היה שמח שהבעש"ט מדבר עליו דברים טובים, רבי נחמן הקדוש אינו שומע, כי כיון שאינו צריך לשמוע, הוא פשוט לא שומע, במובן הפיזי של הענין… אבל אם יש דברי תורה מושמעים, כבר לא זוכר רבי נחמן את ההבטחה האלוקית שמלווה אותו, הוא אינו סומך על אי שמיעתו הרוחנית, כי אם הוא לא שומע, הוא היה אמור להבין מעצמו שזה לא בשבילו, אבל הנה שפתיו של הבעש"ט דובבות, בודאי צריך לשמוע… המבינים אתם, פתאום את אין רבי נחמן שאינו שומע, אלא את רבי נחמן המתאמץ…

אחר פטירת הבעש"ט עוד הוסיף לקבל עצה מפיו, וידוע מה שמסופר שרצה לנסוע לארץ ישראל בחיי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ובא בבקשת רשות מרבו, ואמר לו הבעש"ט – לך למקוה, והלך וטבל שם כמה טבילות. ושאל אותו הבעש"ט, מה ראית בטבילה ראשונה? ענה: את ארץ ישראל. ובטבילה שניה? את ירושלים. ובטבילה שלישית? את מקום המקדש. אבל את הארון לא ראיתי. והגיב הבעש"ט: הארון נמצא במזיבוז'. אבל אחר הסתלקות הבעש"ט קיבל תשובה שהוא יכול לנסוע לארץ ישראל… ואכן נסע (פעולת הצדיק).

ולעומת זאת מצאנו בסוף ספר תולדות יעקב יוסף:

וסיפר [מוהר"ן] מה שחלם לו כשהוא בא"י והיה נבוך אם לצאת לחו"ל מחמת טעמים הכמוסים לו וכו', עד שראה בחלום שאחד סיפר לו, שיש כמה רופאים הנותנים רפואות ע"י משקה מר, אך זה הרופא יותר טוב, שנותן רפואה ע"י משקה מתוק ודבש. והוא ענין הנ"ל שע"י תענית וסיגופים והתמדת לימודו גובר העצבות, ומלמד חוב על בני עולם, שאינן עושין כמעשיו ומניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו', והוא רפואה ע"י מים מרים, מה שאין כן רפואה בדרך זה, שיתן לו אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו, שהוא לתועלת עצמו, הוא ע"י משקה מתוקה מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם, שידע שהש"י הוא בכל דבר פרטי, ויתנהג כנ"ל, אז היא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף, ויערב לו ויבושם ודפח"ח".

כך היה חי הצדיק הזה, כשהוא מטייל בבית כבעליה בשוה, ועליוני עליונים גלויים לפניו, מתוך חיי קדושה וטהרה אלו, חי את שארית ימי חייו הקדושים בארץ הקודש כשאיפתו, ועלה ונתעלה למעלה ביום ב' תמוז תקכ"ה, ונטמן בבית החיים העתיק בטבריה.

"ושמעתי שמת רבי נחמן בשבת קודש. וישב ר' מנדלי אצלו בלילה וקידש על היין ושתה כשיעור, וישב בבגדי שבת והלך ר' מנדלי לאכול סעודת שבת, ובעת אכילת הלפת שלח אחריו ומצא אותו גוסס, ולמד זוהר בשעת יציאת נשמתו, ומת במנחה ויצא למנוחה" (שבחי הבעל שם טוב).

הפוסט השמיעה הקדושה – רבי נחמן מהורודנקא זי"ע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לרגל התקדש חג השבועות, יום הסתלקותו של מרן אור שבעת הימים, רבינו ישראל בעל שם טוב הקדוש, הקדוש והנורא, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן, חשבתי לנער קצת מעל גוילי נפשנו את האבק הרב, המכסה, שהצטבר על תודעתנו החסידית, במיוחד לאור השאלות הנשאלות ללא הרף: – "מה חידש הבעל שם טוב הקדוש"?

– "מה זה חסידים בכלל"?

לאכזבת קוראי, לא אדוש בסוגיה זו, אותה אשאיר לגדולים וטובים ממני, אני רוצה לדבר על הבעל שם טוב הקדוש, על קדושתו, על המבט העני שלי בשולי גלימתו הרחוקה מאתנו אלפי שנות אור, ולנסות להתקרב אליה, בהתקרבות מחודשת.

מסרו לנו צדיקים, אודות שגב גדולת נשמת רבינו הקדוש הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הנה כאשר רוצים לעורר מישהו מעלפונו או מתרדמת מוגזמת, יש כמה שיטות מנוסות, אחת מהן היא הקריאה החוזרת בהדהוד רם על שמו הפרטי, יודעי דבר מוסרים, כי השם, הינו חלק בלתי נפרד ממהות הנשמה שבאדם, כאשר מזכירים את שמה בעוז, מתעוררת היא לחיים.

כך, הנמשל, העם היהודי באותה תקופה, היה בשפל עמוק ובלתי מעודד מבחינת ההתגלות האלוקית הפתוחה והנוכחת, ביקש, כביכול, הקדוש־ברוך־הוא לעורר את ישראל, בני בחוניו, אהוביו רחומיו, קרא הבורא בשם נשמתם המיתולוגי: י-ש-ר-א-ל!

מקריאה קדושה זו נמשכה ונאצלה נשמתו הענקית של אור ישראל וקדושו רבי ישראל, שלפי דבריו הקדושים עצמו, הגיע לעולמנו השפל, לעורר את האמונה הרדומה בנפשות היהודים לשעה ולדורות. אמרה חיננית רבת-משמעות זו יפה עד לדורנו זה, דור התהייה והמבוכה, עדיין, מאמרו של מי שאמר והיה העולם, ישתבח שמו לעד, מהדהד וקורא לתוך חשכת הצלמות המודרנית שלנו:

'ישראל'! ! !

אורו של הבעל שם טוב הקדוש תרופה לדור אחרון של גלות.

אם תרצו, קיבלתם תשובה בקווים כלליים על אחת מאבני ציונה של החסידות הטהורה, התעוררות הנשמה לא'ל חי בכל מצב ובכל נתון, הינה רסיס משלל אורות אדרתו של הבעל שם טוב הקדוש, אשר לא בחינם יום קבלת התורה הינו יומו המיוחד, בהיותו מרכיב עיקרי ויסודי בשלשלת מסירת התורה לעם ישראל, כמאמר כ"ק מרן אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע, שהוא מאמין באמונה שלימה, כי אם יש יהודי שהוא מניח תפילין כיום, זה רק מכוחו של רבינו הבעל שם טוב הקדוש, זכותו תגן עלינו…

סיפור ההתעוררות היהודית הנזכר למעלה, משלים את התמונה, אם לא את פשרה.

ידועה אמרתו המפורסמת של מרן הבעל שם טוב הקדוש זי"ע: "יראה להמשיך על עצמו שלוש אהבות אלו: אהבת השם יתברך, אהבת התורה ואהבת ישראל"!

כך היו תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, השגרירים הרוחניים של רבם, בפועל ממש, להפיץ את מעיין האהבות הללו בכל שכבות העם, ההתנהגות האישית שלהם בלימוד התורה מתוך אהבת השם מצורפת עם אהבת ישראל, או של אהבת ישראל בגלל ובגין אהבת השם היתה מדריכה רבים לנהוג בעקבות השבילים המצוינים הללו.

וזאת עלינו לדעת, לא ניתן להיות חסיד בלי חסידות, וחסידות של הבעל שם טוב הקדוש, במקורה האותנטי היתה כדברים האלו ממש – דבקות יוקדת בבורא כל עולמים, מתוך לימוד התורה לשם א'ל עליון, ואהבת כל ישראל, ללא חוץ וללא יוצא מן הכלל. הלבושים, המנהגים, השירים, החיצוניות היו אך ורק לנספח משלים.

אולם אור הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, כולו פנימיות, לקחת יהודי פשוט שבפשוטים, כמוני כמוך, ללא הבדל מעמד ואישיות, ולנטוע בנו אהבת השם יתברך ללא שיור.

תארו לעצמכם, יהודי שחי את כל חייו מתוך אהבה בלתי פוסקת לקודשא בריך הוא, הבעל שם טוב הקדוש פונה למקושריו אז כהיום: בשכבך ובקומך, באכילתך ובשתייתך ובשנתך כולך בוער באש התשוקה לבורא העולם, שויתי ה' לנגדי תמיד אינו ענין לצדיקים בעלי נשמות מיוחדות, הוא המנון התנועה החסידית האותנטית, האמיתית, שאין לה כל תחליף.

וכן באהבת התורה, הלימוד היום יומי, של כל הזמן ושל כל עת, אינו לשם מטרה חומרית או הישגית כזאת או אחרת, היא קשורה לאהבה הראשונה, אני לומד את תיבות התורה משום שהיא תורתו של ריבוני, אבי ואוהבי – – –

הלימוד בדרך כזאת, מביא את האדם לרוממות עליונה מאד, עד מהרה מבחין הוא בנתק הממשי שהוא חש מכל עניני ההבל שקושרים את האדם לעולמו, הוא פשוט מתרומם, נהיה אחרת, על שפתיו גיחוך בוזה לשיגיון של עולם חולף שמחר איננו עוד.

אהבת כל ישראל, הנה יהודי לפני, יהודי של שבת, יהודי של תפילין, יהודי של התמודדות עם יצריו למען שמו באהבה, כמוני מאמין גם הוא בי"ג עיקרים, עד כמה עלי לאוהבו, ולשמוח עמו ללא גבול, יהודי שהשם אוהב אותו, לא אוהב אותו אנוכי? אתמהה!

וכי יכול אני לתת פירושים להנהגתו של יהודי? להעניק הסברים לנשמות אלוקיות?

לא בבית מדרשו של הבעל שם טוב הקדוש!

מסופר על ריבה'לה הצדקת, אישה גדולה נודעת בתקופת הבעל שם טוב הקדוש, שביקשה ממנו להתפלל על איש אחד בעירה, הבעל שם טוב הקדוש ענה ברפיון, אז ייעדר חוטא אחד מעולמנו, אז מה? ריבה'לה פרטה בפניו שני לימודי זכות אודות הלה, הבעל שם טוב הקדוש חייך והמשיך לו ישועה, בצרפו את דבריה למגר את הקטרוג שהיה במרום על האיש – – –

הפוסט התעורר ישראל!!! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יומא דהילולא ז' תמוז תש"פ

יש צדיקים נסתרים, אף שאינם נסתרים כלל, הכל ידעו אודות הרבי מגור, רבי שמחה בונים, שהחל לכהן רק בשנת השמונים לחייו, וכל חייו עד אז, התנהלו בצל, מאחורי הקלעים, כשלכתרו נקשרים פעילויות רבות, לרוב סודיות ושקטות, מבלי שיהיה מוכתר בתואר כלשהו. מתבודד במועדיו, שקט וצנוע, וכך חיי את רובו המכריע של חייו, שהיו לא אחת רצופים תלאות ויסורי אמת. כזה הוא היה – רבי מפורסם וצדיק נסתר.

וכל זאת, עם היותו בן חביב ומוצלח של רבם של כל בני גולת פולין וכו', הרבי המיתולוגי, רבי אברהם מרדכי אלתר בעל ה'אמרי אמת' מגור (שלשה מבניו הנהיגו את שושלת גור).

איש קדוש היה ר' שמחה בונים, מורם מעם מבלי התבלטות, שתקן אמיתי ובעל יסורים אישיים. זה היה הרבי, שכונה אחר פטירתו ה'לב שמחה', על שם לקט מדבריו שקובצו בספר עם שם זה. ואכן, השם מגלם את אישיותו הנדירה, צדיק שהיה לבו מלא שמחה באלוקותו של השם יתברך, מבלי הבט על החיים האישיים שלו, בביטול הישות גמור.

אנשים רגילים להכיר צדיק, בהיותו משוטט בעולמות העליונים באופן מוחצן וכו', כאן הסתובב בעולם, צדיק נסתר, שהיה רוכש קרקעות וסוחר בם, לבושו פשוט, עיניו פשוטות ולבו למעלה למעלה, כאשר התוודעו החסידים, בפטירת אחיו הרבי הקדוש שכיהן לפניו, רבי ישראל בעל הבית ישראל מגור זי"ע, לאישיותו המיוחדת, ראו בו איש מורם מעם, שמחשבותיו רוחניות, ודבקותו בשמות הקדושים קבועה ומתמדת, וכל שיחו ושיגו מבעד למעטה הפשטות אומרים אור ודעת, וקדושה חיננית, אצילית, מחבקת משהו.

השקט הגדול שבו התאפיינה הנהגתו של הלב שמחה, היה רועש לזמן רב, המדות התרומיות שהיו ככתר לראשו, וענוה גדולה מכולם, המבט החכם וחריף המשמעות, ההבנה לצרכי ישראל המרובים, הרחמים ששפעו ממנו בכל עת ועונה, יחדו אותו, למרות אי הסערה שסביבו – לצדיק עליון, שהותיר את חותמו המיוחד על חסידי גור בפרט ועל העולם היהודי בכלל.

קבלת היסורים באהבה, כולל יסורי כבוד ומחלוקות, השתיקה הדוממת והלא רועמת, שאפיינה את הרבי מגור, שהחדיר אהבה ומדות טובות בין אנשיו, שהיה אכפת לו צערו של מחותן, או צערם של בני הישיבות (להעיף בחור? נישט אונזער נוסח…), התביעה להיות טוב והגון יותר, שהיתה ככתר בין שלל מדותיו, כדוגמה אישית, של אדם עתיר ממון אגדי, וביתו האישי פשוט בתכלית הפשיטות, שאף אדם רגיל מן השורה לא היה מסכים להתגורר כך, ובעיקר כשיש את האפשרויות. הצניעות ואורח החיים הפשוט הסתכרן עם דרישתו החד משמעית של הרבי, שלא לערוך שמחות יוקרתיות, גם מי שיש לו כסף… ובמיוחד מי שלא… זהו מבט בריא על העולם, ועל צרכיו, אין חיים בניקור עינים, ואין הכסף שיש משמש להתהוללות סתמית, גם לא בלבוש של קדושה.

ספרו החינני, כתוב בפשטות, אך פנימיות האמרים הקצרים יחסית, משופעים באור מעולמות אחרים, מדיוק של קדושה המפעמת בנפש, והכל יודעים, שמי שאמר את הדברים, היה שם… הוא לא ליקט אמרים שנראים חשובים בעיני השומעים, אלא נשמתו הבזיקה את בזקי האור, את הנשמה הזכה בה ניחן מעודו, כנסיך לבית גור, של גאונים, צדיקים וקדושים מדור דור. השארפקייט הגוראית שהיתה בו די והותר, התעטפה בתוך מעטפת של רחמים ואהבת ישראל, מתוך דאגה כנה לכל יחיד באשר הוא.

רק שמונה שנים מחמשה עשר שנות מנהיגותו, היה פעיל וער בחיצוניות, את השאר הנהיג מתוך חליו הקשה, אך החותם הגדול שהותיר על החסידים, היה רב ועצום מאד, כולל התרומה הגדולה לעם היהודי בתקנת דף היומי בלימוד הירושלמי, שהיה כקריעת צוהר וחלון לאהבת התורה שפעפעה בו בנוסח צדיקי פולין הקדומים אשר תורתם בקרבם.

ביום קדוש זה, בו התעלתה נשמתו הנסתרת של צדיק נסתר וגלוי זה, נאמץ ללבנו את מקצת שבחו שהתגלה לנו בפניו ובחיותו בינינו, הקריאה לחיות נכון, ההתעוררות לחיי דבקות פשוטים, לעשות את מה שצריך ואת מה שלא – לייתר ולשכוח, לזכור את הקב"ה תמיד, זה הלב שמחה. ולישרי לב שמחה.

הפוסט ולישרי לב שמחה – הרבי מגור זי"ע הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עיר הקודש טבריה, תבנה ותכונן, לטעמי, הוא המקום הכי יפה בארץ ישראל. מלבד יופייה המשכר והמדהים, היא סוחפת את המבקר למחוזות מרוממים של הדר אצילי, כזאת היתה בעיני העיר מהפעם הראשונה שביקרתי בה, ולא אפסיק, בעזר השם, לבקר בה.

הלואי!

לו יכולתי, הייתי פונה לעם היהודי כולו, ומזעיקו: בואו בהמוניכם – אל מכרה הזהב שבעיר הציורית הזאת, שם, למול הכנרת התכולה מסבירת הנוף, נמצאת חלקת האדמה הכי יוקרתית… בזכות נוחי העדן השוכבים שם, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הגורמים לחצר המות הזה להיקרא בשם "בית החיים" במלוא מובן המושג, כי הלוא צדיקים אף במיתתם קרויים חיים. תמיד הבטתי עליה כעל שגרירות גן העדן בעולמנו השפל.

בין הצדיקים הנשגבים המפארים את הדרה של טבריה עיר הקודש, שוכן הצדיק הקדוש רבי מנחם מענדל מוויטבסק זי"ע, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב הקדוש, ואשר נחשב כעמוד התווך של עולם החסידות לדורותיו.

אה, הרב'ה רב מנדלה, הנהגה במתיקות שכזו, למעלה ממאתיים שנה, נמצא כאן בטבריה, כנוף הנופים שאין דוגמתו… הצדיק הפאר, היופי והחן של כל העולם כולו (לקו"מ ח"ב סז) ששרפי מעלה ומטה רעדו בהזכרת שמו הגדול והקדוש מי יתן לנו אבר כיונה…

ואילו הוא, הרב'ה רב מנדלה, התעטר בכתר המיוחד שלא היה דוגמתו מעולם, אם כתר אמור לפאר את האדם, לעשותו יוקרתי יותר, מכובד ומרשים, מצא לו רב מנדלה כתר אחר לגמרי, כתר השפלות… ציר חייו של הרב הקדוש מויטבסק זי"ע.

במכתביו, הנדפסים עד היום בסוף ספרו הקדוש "פרי הארץ", לצד עמיתו ותלמידו הכהן הגדול רבי אברהם מקאליסק זי"ע, חותם הוא את שמו בתואר הנדיר השפל באמת… כלומר, לא ענוותנות של סופרים יש כאן, כי אם שפלות אמיתית שאין שיור אחריה.

ואל יחשוב אדם בן ימינו, כי היה הנביא הזה מתהלך בין העם וראשו כפוף, וכולו מרוט ובלוי ההיפך הוא הנכון, איש הדור היה הרבי, התנהג כאילו בגדולה ובכבוד, אך בחדרי ללבו פנימה, העידו עליו צדיקי דורו, היה שפל בפני עצמו בתכלית השפלות. השומעים (קוראים. . ) אתם? – "תכלית" השפלות. כמלך גדול אשר גדלותו אינה בגלל הכתר, אלא שהכתר ניתן על ראשו בגלל גדלותו… כך הכתר של השפלות הגדולה שבה תואר, בפני עצמו, היה גולת הכותרת של צדקות אפופה מסתורין ורז שהיתה בלתי לה' לבדו, "מעיד אני עלי שמים וארץ, כי לא לכבודי ולהנאתי אני כותב דברים אלו, אבל באמת, לפני מי שאמר והיה העולם ולכבודו יתברך"… "אינני יודע במה עדיף אני מן התולעת אשר עודה את רצון הבורא יתברך שמו כפי שרוצה ממנה, מבלי לקלקל מאומה"… מילים של רב מנדלה.

המעניין הוא, שתוכיות אמיתית זאת של רבי מנדל הקדוש כפי שמשתקפת בספרו הנורא פרי הארץ, לא ניכרה בהליכותיו החיצוניות, ההיפך, כאמור, היה נראה כבן גבירים מפונק ומקפיד על הופעה הולמת ומפוארת. ללמדנו, כי שפלות וענוה אינן תוצאות של גינונים חיצוניים טאקטיים, כי אם התבטלות מוחלטת בפני אדון שמים המרומם היחיד אשר רק לו יאתה גדולה.

הבעל שם טוב הקדוש השני הזה, חימם דורות לאורו הבוהק, ואילו הוא עצמו, התנהג בשיא השפלות הפנימית, למרות מעמדו, חיצוניותו וההערצה בגדולה שרחשו לו זיוותני עולם. בספר 'בית רבי', פרקים ממסורת חסידי חב"ד, מובא עליו: "ועוד שמענו בשם רבינו (בעל התניא) הרבה ענינים נשגבים ונעלים שהיו בו במרן הרב הקדוש, ואחד מהם שהיה בבחינת מוֹרַח וְדָאִין מריח ודן (מהסימנים של המשיח)… צאו וראו גדולת השפלות.

כאשר נפגש הרבי רב מנדל זי"ע עם הרב הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה'תולדות יעקב יוסף' זי"ע, תלמידו וחוקק מורשתו של התנא האלוקי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, חרדו הכול מהדראמה שתתחולל, לו יפגוש הצדיק ברב מנדלה ההדור, בהיותו ידוע כסונט בבעלי רוח גבוהה, דימו הכול כי הסערה אינה נמנעת…

אך מה התפלאו, כאשר קיבלו הצדיק בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. הוא עצמו טרח בגופו באירוחו של רבי מנחם מענדל, וחרד לקראתו חרדה גדולה. כשהעזו החסידים לשואלו לפשר קבלת פנים שכזאת, נענה בעל התולדות במתק לשונו: "משל לאדם שהיתה לו אבן טובה ויקרה ביותר, יופייה היה מדהים וערכה היה עצום. ימים רבים התהלך אותו אדם חושש שמא יגנבו ממנו את האבן המסולאת בפז, עד שהגה רעיון: הזדרז והטמין את האבן היקרה בבית הכיסא, שם עירבבה בתוך בוץ וטינופת כדי שאיש לא יעלה בדעתו לחפש את האבן במקום כזה".

"כך הוא הדבר אצל רבי מענדל" ביאר בעל התולדות "שפל וענו הוא בתכלית, והוא חושש שמידת הענוה שלו, בכל לבוש שילביש אותה תהיה יניקה ממנו לקליפות, משום כך הטמין אותה במקום מטונף, הלא היא מידת הגאוה, אבל באמת עניו הוא ביותר, שכמותו לא ראיתי"!

כששמע הצדיק רבי נח מלכוביץ' זי"ע משל זה, פרץ בבכי, ואמר לחסידיו: "רבי מנדלה, שהיתה לו באמת אבן יקרה, היה לו מה להטמין ולהחביא באשפה, אבל אנשים כערכנו אם נעשה כך, להתנהג בגדלות, הרי זה כמי שמחביא אשפה בתוך כמה וכמה אשפות, והכול פסולת מתוכו אל תוכו.

בואו לר' מענדל… הוא ממתין להאציל מאורו על הליכותינו.

להתראות בטבריה.

הפוסט כתר השפלות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

באדיבות החפץ בעילום שמו ששלח לאתר

לרגל יום ההילולא ג' תמוז תש"פ

שכונת קווינס שבניו יורק איננה מנהטן, עם שקיעה דוממים לאט גם קולות היום, מפנים בכבוד את מקומם לשלוות הלילה. שדרת פרנסיס לואיס שבשכונה יוצאת מן הכלל, באחד מעיקוליה שוכן כבוד מבנה ועליו כיתוב עברי "אוהל חב"ד ליובאוויטש", המבנה משמש כשער לפני בית העלמין ע"ש מונטיפיורי, קבלת פנים לרבים הבאים להשתטח על ציוני מנהיגי חסידות חב"ד בדור האחרון – הרבי הריי"צ זי"ע והרבי הרמ"מ זי"ע, כך שבמשך עשרים וארבע שעות היממה נרשמת תנועה שקטה של רכבים, זה הולך וזה בא.
אווירה כבדה מעט שררה ברכב כל הדרך מוויליאמסבורג לקווינס, עד שנקטעה בקולה המתוכנת של אפליקציית הווייז, שהכריזה על עובדת הגעתם ליעד, יושבי הרכב נחלצו ממקומות מושבותיהם, ופתחו את הדלת לצינת הלילה הניו יורקי. בעדינות אומרת כבוד ניגשו אל המבנה הסמוך, עוברים את חדרי קבלת הפנים ויוצאים מעברו השני לתוך בית העלמין, צועדים בשביל הבטון אל האוהל החמים טכנית ורוחנית כאחת.
מנהגי העלייה לציון הנהוגים אצל מקושרי קדושי העליון הטמונים כאן, משרים הילת כבוד ויראה תמידית במתחם, אך רבים הם הבאים לכאן שאינם דווקא מן החוסים רשמית בצלם, אהבתם של צדיקים קדושים אוהבי ישראל אלו היתה ועודנה לכל יהודי באשר הוא, וכמים הפנים לפנים, באים יהודים מכל גווני שבעים הפנים לתורה, לפרוש את מכאובי לבם אצל רחמני ישראל שוכני העפר דכאן. יושבי הרכב מוויליאמסבורג מן הסוג האחרון הם, על הציון הם יוציאו "תיקון הכללי" בלה משימוש, ויקשרו את עצמם אל רבם הקדוש הטמון באומן, לא מרגישים שום סתירה במעשה, צדיקים אחת היא ליבם – להביא את בניו יתברך חזרה אליו.
דווקא במקום שורר מורא המקדש הזה, לבם של הבאים נפתח, מכאובי חייהם הנדחקים לטובת מריחת חיוך מסתיר בשגרת היום יום, פורצים כאן בקול בכי חרישי, דומה שעיניהם הרחומות זי"ע ממשיכות ללטף ולבקוע חומות לב.
הקבוצה הנוכחית באה בבקשה אחת, כל אחד מהם בחור רווק, כבר כמה שנים עברו מאז החלו חבריהם לבוא בברית השידוכין, רובם כבר אבות לילדים, אך עליהם כאילו פסחה השיירה, לא מדובר בעיכוב שאפשר לסכם במספר של שנים של המתנה, שנים אלו טומנות בתוכן עליות ומורדות, ציפיות ואכזבות, לא אחת מחשבה שהנה זה בא ואכזבה מנפצת לאחריה, ספקות מכאיבים והבלתי הנודע שעוד לפני. הכל ניקז כאן בשטף דמעות רותח.
הדרך חזרה נעשית בצורה קלה יותר, לפעמים עוצרים גם בתחנת דלק לחטיף ושתיה, והדיבורים העליזים קמעה מעידים כאלף עדים בכדאיות הנסיעה הקבועה הזו, המתקיימת אחת לשבוע לפחות.
•
מוצאי זאת חנוכה תשע"ח
עם שקיעת היום הושמעה בשורה מרנינה מקפיצת לב, האסיר היהודי הידוע ר' שלום מרדכי רובשקין שוחרר בחנינה נשיאותית, 20 שנה קודם הזמן שנגזר עליו בדינו על ידי משפט מעוות. הנס היה גלוי. יהודים מכל השכבות יצאו לריקודים סוערים ברחובות עיר כבעצם יום הפורים.
בנסיעה הקבועה שהתקיימה שעות אחדות לאחר מכן, החליפה את הכבדות המוכרת – אווירה שמחה בשמחת כלל ישראל,  הדרך היתה מלווה בהאזנות לקווי מידע שהשמיעו ראיונות ועדכונים מפי עסקנים ניחרי גרון וקרובים מרוגשים ממשפחת חתן הנס. ההפתעה נשמעה בקולם: באמצע מסיבת חנוכה לסובביו בבית האסורים, הגיעה לר' שלום מרדכי בשורת השחרור, ללא ידיעה ברורה מוקדמת.
למשמע הפרט האחרון, האירה באחד מיושבי הרכב מחשבה: "הלוואי ויעשה הקב"ה עימנו מעשה רובשקין" זרק לחלל, "'אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות' – אסורים נקראנו בלשון הכתוב, יעשה נא הקב"ה איתנו מעשה רובשקין – ישדך אותנו בפתע פתאום ונצא מבית האסורים שלנו"…
ועל הציון הקדוש תורגמה הפנינה הנ"ל לדמעות וזעקות, הבחור ביקש מלפני רבותיו של ר' שלום מרדכי "פעלו נא עבורי לפני כסא הכבוד, שיעשה עמי הקב"ה מעשה שעשה לר' שלום מרדכי בן רבקה בבית האסורים!"
•
ימים ספורים חלפו, ושדכנית ידועה ניסתה את מזלה, התקשרה להורי הבחור והציעה שידוך, בתקווה קטנה שמעו ההורים, ביררו פרטים ונתנו הסכמה להמשך. בירורים נוספים מהצד השני, בדיקת דור ישרים, מסלול שידוך רגיל במגזר, עם ידיעה מבוססת תקדימים שגם זה יכול להתנפץ ולאכזב.
עיכובים שונים צצו, הצד השני ביקש לברר באופן מעמיק יותר, אך בנתיים קיבל הבחור שיחת טלפון מהשדכנית, בו ביקשה לתאם פגישה עם הורי המוצעת, עם הבהרה ברורה: לא לתלות שום תקוות, מדובר בפגישה שאינה מחייבת כלל.
הפגישה נקבעה למוצאי עשרה בטבת, הבחור, שידע טעמם של שדכנים, ביקש לקבל אמירה ברורה: מדובר בפגישה עם ההורים בלבד, הצום עבר עליו בקושי ואף הוא אינו מעוניין לפגוש משודכת כעת. האמירה ניתנה באופן ברור.
לאחר נסיעה רבת הרהורים מצא את עצמו במקום המפגש בלב פועם, בתפילה שימצא חן בעיני ההורים והשידוך יתקדם הלאה. יהודי חייכן קיבל את פניו בלחיצת יד לבבית והזדהה כאב המוצעת. בשיחה קצרה ליווה אותו לחדר המפגש, פתח את הדלת, הציג את בתו, ונפרד לשלום לא לפני שהוא מברכו בברכת הצלחה רבה…
תחת הלם קל החל הבחור לטוות שיחה בפגישה מפתיעה עם המשודכת עצמה.
•
שבוע לאחר מכן, לפני שעיכל בכלל את קורות הפגישה הראשונה והבאים אחריה בכלל, נשברה הצלחת המיוחלת, והשמועה נשמעה לחדוות מכריו ואוהביו: השידוך הנכסף סוף סוף הגיע, האחרון והיחיד שהגיע לשורת הגמר…
ביושבו עם חברים, גולל את קורות הפגישה הראשונה, ההפתעה שנחתה על ראשו הכואב מהצום, והסייעתא דשמיא שעזרה לו לצלוח אותה בשלום…
"הי!" קפץ אחד החברים, "האם זה לא מה שביקשת אותו ליל מוצאי זאת חנוכה? בדיוק מה שקרה אצל רובשקין, בשורת שחרור בהפתעה!"
החתן נדהם, אכן כך היה מעשה, תפילתו החמה בציון התקבלה, מי שענה לר' שלום מרדכי בבית האסורים – הוא ענהו!

הפוסט ליל הדמעות בקווינס הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ליום השנה המאתים להסתלקותו

ביום הרביעי של סוכות, ח"י בתשרי, יום האושפיזין דמשה רבינו רעיא מהימנא, לפני מאתים שנה בדיוק תקע"א, עלה למרומים, איש פלא, פלאי פלאים, רבי מעולמות עליונים רבי נחמן מברסלב, הנערץ והאהוב זה כעשרים עשורים על רבבות עמך בית ישראל.

כתבי העת משופעים במאמרים המוקדשים לדמות קדשו, מאתים שנה הן משהו שדורש ציון מיוחד, במיוחד לאור ההתפשטות הגדולה של אורו הבהיר בדור האחרון, כשבאורח פלאי, יצאה משנת חסידותו הקדושה מכלל המסגרת המסורתית המצומצמת של 'אנשי שלומנו', והפכה לנחלת הכלל, ללא שום קשר למוצא, עדה, קהילה וחוג, כולם רבינו! וזה לא סתם… זה חלק נכבד מהבשורה שצדיק אמיתי שכזה, הוא באמת מתנה לכלל ישראל.

אם נרצה להתוות קוים כלליים לדמות קדשו, הנוראה והנשגבה מהשגה אנושית, בודאי נחטא לאמת, כי קדושתו העצומה היא לאין ערוך מתפישת בן ימינו, וגם רמי מעלה קדושים עליונים ידעו להציץ בשיעור קומתו הנפילית, ולומר לית דין בר איניש, אין זה אדם, גם מאורם של ישראל החוזה הקדוש מלובלין זי"ע קרא עליו בהסכמתו לספר ליקוטי מוהר"ן – דומה זה למלאך… ולא בכדי.

יפה עשה תלמידו הקדוש, האור המקבל, רבי נתן, כאשר שירטט את מסכת חייו, ציין, שבשונה מסיפורי נפלאות שהיו נפוצים בזמנם, ואשר בודאי טוב עשו, והתמקדו באותות ובמופתים על צדיקי עולם, לעומתם, רבי נתן, לא הרבה בכאלו, הקורא בשבחי הר"ן ובכיוצא בו, נפגש עם סערת העמל של עבודת ה' וכיבוש היצר, מבלי להתעלם ממציאות נסיונות וקשיים, כי הכל תלוי ביגיעה – – – זה בערך המסר הגדול שביקש רבי נתן להנחיל לדורות.

אם נרצה לתמצת למאמר חיוור וקטן-יריעה זה, את משנתה של ברסלב, שהיא פרי רוח קדשו של מנחם הדורות, נוכל להצביע על נקודת העמל והיגיעה שכתר מזהיר על ראשם של ה'עובדים', שהקדישו את חייהם לעבודת השם, כזאת אמיתית, שאין לה שמץ של שקר ופניה, בלתי לה' לבדו.

38 שנים וחצי בלבד ביקרה הנשמה הפלאית הזאת בעולמנו השפל, אך הותירה את חותמה לנצח נצחים, הפלא הגדול הוא, שרק שמונה מחיי רבי נחמן נחשפו להיכרותו של רבי נתן, ומכל זה – רְאו מה נהיה – – –

אך חיותו של רבי נחמן אינה רק שנות חייו בגוף, רוחו עודנה מרחפת מאותה תקופה באוקראינה הרחוקה, ופולין היהודית עד ארץ ישראל ותפוצות הגולה של ימינו. הרבי עודנו מחזק ומעורר את נשמות ישראל לעבודת ה' תמה ונקיה, עם כל המרץ החסידי והאור הקמאי שמאפיין את דרך קדשו.

הרבי התבטא על עצמו: "אני נהר המטהר מכל הכתמים", הביטוי הענק הזה, הוא רוח הקודש ממש, במשך הדורות, היו יחידים ובודדים שהבינו, זעיר פה וזעיר שם, מתוך אמונה והתלהבות יוקדת את האמרה הזאת. כיום, בעלי תשובה ומתקני אורחות חיים רבים מספור זועקים במלוא מציאותם הנביא רחץ את בשרנו מן הצרעת! טבלנו בנהר המטהר הזה.

וכך, מחיים גשמיים נטולי אור, הופכים יהודים, בכמות בלתי נספרת, את חייהם לחיי דבקות בתורה ובתפילה, מסירות הנפש שנדרשת מכל מי שחפץ לדבוק באמת של היהדות, נעשית כגן עדן של נפשות שרוחצו וטוהרו במימיו הזכים של רבי נחמן, מוליד נשמתם מחדש.

התורות העמוקות של רבינו נאספו בספרו הגדול 'ליקוטי מוהר"ן' – ספר עמוק מני עומק, אשר אף מארי דרזין עומדים נפעמים למול העומק המדהים שבכל סימן ודף, הספר הקדוש זה, זכה לפירושים רבים במהלך מאתים שנות קיומו, והוא נלמד על ידי רבבות יהודים מכל המגזרים בעיון ובעמקות כלימודי יהדות אחרים, משנה, גמרא ושולחן ערוך. בהיות הלומדים בו רואים אותו כפותר סוגיות סבוכות בהדרכת נפש האדם במפגש עם יוצרה יתברך, והיא הבאר אשר ממנה ישקון העדרים.

רבינו הקדוש מבאר, כי עיקר גדולת הצדיק שהוא נמצא למעלה ולמטה, שלגבוהים במעלה הוא מראה שיש להם עדיין מה להשיג, בבחינת 'איה מקום כבודו', ולקטנים הוא מחזק ומעודד שעדיין ה' עמם ואצלם, בבחינת מלא כל הארץ כבודו, בכל מקום נמצא השם יתברך.

דברים נפלאים אלו הם ממש דרכו של רבינו בעצמו, בספריו הקדושים מוצא את עצמו המושלך ביותר מארמון הקדושה, ובהם עצמם יהגו בני עליה וירוממו דרכו את כל מבטם הרוחני, כך היא תורת משה בעצמה, אשר גם ילד קטן לומד אותו חומש'ל שלומדו גאון הגאונים שבדור, כי התורה מראה את פניה לכל אחד לפי דרגתו.

נהר קדוש זה של הרבי עדיין מכה גלים, הרוחצים בו נפשם דבקה באלוקים הטוב והמטיב, העידוד העצום ששואב כל מתקרב לקדושתו, מניע אותו לקרבת אלוקים מחודשת ללא יאוש ורפיון. רבי פנחס מקוריץ התבטא: אני מודה בכל יום לה' שבראני בעולם אחר התגלות הזוהר. כך אומרים רבים גם על רבינו נחמן.

הפוסט מאתים שנות רבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.