עירובין דף ב'

כ"א אב תש"פ

המבוי אינו רשות הרבים, ומן התורה לא היה אסור להוציא ממנו לרשות היחיד, אלא שחכמים גזרו, כדי שלא ישכח האדם, ויחליף ברשות הרבים, כלומר, יתיר להוציא מרשות הרבים ויעבור על איסור תורה. מכאן נובעת ההלכה של הקורה, שהוא סימן ההיכר, חז"ל לא אוסרים את המבוי, הם רק רוצים שתזכור שאתה במבוי, שאתה לא ברשות הרבים, שלא תקבע בנפשך זרימת התנהגות שתהיה אסורה. גם כשאתה לא ברשות הרבים – אתה אמור לזכור את האיסור, כדי שמן ההיתר לא תבוא אל האיסור. הקורה היא הקרש שמונח מלמעלה. ואל תטעה, הקורה לא מתירה כלום, כי אי אפשר להתיר משהו שלא אסור, אלא היא גורמת את ההיכר. כל הסיפור פה הוא היכר, יהודי צריך להכיר, לחי או קורה, מסמלים את ההיכר היהודי, שעליו לדעת איפה הוא נמצא, מה ענינו ומהותו בכל רגע נתון. האימרה של הגמרא – דרבנן תני תקנתא, מחדדת את הנקודה של מצוות דרבנן. החכמים מתקנים את היהודי שיהיה כשיר לקיים את התורה. כמובן שהם לא סתם "לא סמכו" על היהודי, והעמיסו עליו גזירות, אלא זאת היתה האמת האלוקית שבעבעה מתוכם, בידעם, שקיום התורה, התקנתא, היא הבסיס של הקיום, לתקן את היהודי, לעשות אותו מוכשר לקבל את התורה, וכל הדיוק הזה בא מחובת ההכר, למעלה מעשרים אמה, ענינים מופשטים שאינם בכלים מעשיים – לא יעזרו, היהודי צריך להכיר, התקנתא שלו מגיעה עם ההיכר. בדברים הפשוטים והברורים מדין תורה, היכן שאין מקום לטעות, התיקון הפשוט הוא להבין מהו פסול, מה לא משרת את המטרה, כשאין צורך בתקנתא, אין חכמים מוסיפים כלום. מכאן באה קריאה להדר להקשיב היטב לדברי חכמים, שהם מתקנים אותנו לא את התורה, הם אומרים לנו "ימעט", הם עוזרים לנו בדרך הקיום, כמו אח בוגר, כביכול, שעוזר לאדם לקיים את מה שהוא צריך.

בדרך פנימית, אפשר להתבונן בחילוק שבין רשות הרבים לבין מבוי, המבוי הוא כבר האות המבשרת שהגעת הביתה, אתה רגוע יותר, אתה ממש ליד הבית, אתה כבר ממשמש את צרור המפתחות שלך. ברשות הרבים אתה אבוד, יש לך עוד דרך לעשות, אתה גם לא יחיד פה, אין לך כאן שום זיהוי עצמי, אתה נבלע בין ההמונים וכו'. במבוי, עלולה הסכנה של זיהוי בטעות את עצמך להתרחש, משום שאתה לא ברשות היחיד, ממש לא, אתה עדיין נפגש עם החוץ. חכמים עומדים שם עם הקורה והלחי, ומבקשים ממך שתשים לב, לא לשכוח שאתה עדיין בחוץ, שעם אי הזהירות הזו, אתה בהחלט עשוי לאמץ אורח חיים של רשות הרבים, משום שבטעות אתה עלול שלא להבחין בין המציאות של רשות היחיד לבין מציאות של רשות הרבים, כלומר, ההיכר של הקורה באה להציל אותך מהרשות הרבים, ולא מתמקדת דווקא במבוי, היא מלמדת אותך שאתה אדם שעלול לטעות, בין שני התדרים המנוגדים הללו.

הפוסט 001 מסכת עירובין – מבוי דרבנן תנו תקנתא! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ג'

כ"ב אב תש"פ

אמר רבה: כתיב "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי". עד עשרים אמה – אדם יודע שדר בסוכה, למעלה מעשרים אמה – אין אדם יודע, משום דלא שלטא ביה עינא.

הסוכה היא סוד רוח הקודש, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין סט ע"ב): 'שסוכה ברוח הקודש', היא סוד הדבקות בו יתברך, שזהו סוד מצות סוכה, שנכללים בחיבוק הבורא, אשר אין עוד מלבדו, ויוצאים מהקביעות של העולם הזה אל המרחב האלוקי, שמתגלה בחג הסוכות, למען ידעו דורותיכם, ענין הדעת וההכרה של אלוקות, הדברים הללו כבר נחרטו בנשמתנו היהודית, אין מה שהיה מתבטל, אם בסוכות הושיב את בני ישראל וכו', הרי שזה עומד וקיים לעד ולנצח נצחים, כי היהודי עדיין יושב מאז בסוכה, האור האלוקי חופף עליו מאז. רק מה הבעיה? שהוא לא מודע לזה, לכן הוא חי את חייו מחוץ לסוכה, ואולי חסר לו בדבקות הבורא, אבל זה רק מצד החיצוניות, לא מצד הפנימיות, כי בפנימיות הענין סגור, כי בסכות הושבתי.

ידיעה של דורות, היא ידיעה עמוקה שעוברת במסר, כאשר היודע – יודע באמת, ומשוכנע עד לאחת באמיתת הידע שלו, הוא מלא מוטיבציה רצינית כאשר הוא מדבר וחי את הידע הזה, כך המסר חד וברור, היודע – יודע על מה שהוא מדבר כשהוא שח אודות הידע שלו, כך מחנכים דורות. האמונה העמוקה שהיתה בלבבות האבות עברה ללבבות הצאצאים, ועל זה אנו מבקשים בברכת התורה שיהיו כולם "יודעי שמך", זהו הידע המועבר בעומק האצילות וההאצלה, וכמו את כל הדברים, כך את מצוות הדבקות בסוד הסוכה, כאשר ידעו הדורות שהקב"ה מנהיג את נשמות ישראל, ושהם מוקפים בענני כבוד, לא רק בשעתם אלא גם בשעות של גלות, כשגוילי ספר תורה מוקראים על ידם, ושם יש ענני כבוד, ושם יש סוכות הושבתי, אזי יצרנו יהודים נאמנים ואמיתיים להקב"ה.

כדי לפתור את הבעיה הזו, שיהודי שוכח שהוא בעצם סוכה ברוח הקודש, ואלוקים חי – חי מתוכו, כביכול, נקבעה ההלכה, שאדם צריך להיות יודע שהוא דר בסוכה, בלי לדעת זאת, אין היא פועלת עליו את הנקודה הקדושה שלו, כי עצם הדעת אותה היא ההתחברות עמה, לא די שאדם יאמר שהוא חי בסוכה ובאמונה, אלא עליו לדעת זאת מעומק נפשו, להרגיש תוך כדי ישיבתו בסוכה את המציאות של סוכה שסביבו, ללא זאת – אין קיים את המצוה בשלימות, בלי שיהודי ידע את הכוחות הרוחניים שלו, את הפוטנציאל לדבקות מוחלטת, אזי הוא לא יגיע לאנשהו, כי ההתחלה המאפשרת היא הידיעה הברורה והכרת ערך עצמי יהודי, שהוא תנאי לכל העבודה, לדעת שאנו יושבים בסוכת ה'.

הפוסט 002 מסכת עירובין – למען ידעו דורותיכם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ד'

כ"ג אב תש"פ

היא גופה גזירה, ואנו נקום ונגזור גזירה לגזירה?

היסוד העמוק הזה מדהים. כבר דברנו, שגזירות חז"ל אינן בדיוק גזירות של הוספה או חלילה פתרון אנושי לקיום היהדות, אלא היסוד של דבריהם הוא אמת אלוקית מוחלטת, אין אפשרות לקיים דברי תורה בלי המשמרת שלהם, לא כי הם חכמים גדולים או רבנים ענקיים, אלא כי דבר ה' היה בפיהם, הם קבלו את הגזירות מסיני, מדבר ה', עד שניתן לומר שתורה שבעל פה, היא תורה שבכתב שהועברה בעל פה, דבר אלקינו אשר יקום לעולם.

וכאשר מתבוננים בעומק זה, מבינים כי גזירת חז"ל היא עומק המצוה הכתובה בתורה, והיא אמורה לשמור באמת כמשמרת שבה רצה ה', ושעל כן אין צורך יותר במשמרת נוספת. כי אם היה מדובר במשמרת מעשי בני אדם, הגיוני ביותר לעבות את המשמרת עד שנהיה בטוחים שהיא יעילה לגמרי, אז זהו, שאין צורך יותר, המשמרת הזו, הגזירות הללו, אינן אנושיות בשום צד ופינה, היא מעשי יוצר, של כותב התורה בעצמו יתברך שמו, וכיון שכן, אם היא גופה גזירה אין לנו צורך לקום ולגזור גזירות עוד. זה דומה לכלל התלמודי, דייך מה שאסרה תורה, ובזה נכללות גם גזירות חז"ל.

הפוסט 003 מסכת עירובין – היא גופא גזירה! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ה'

כ"ד אב תש"פ

אותו לחי היכן מעמידו? אי דמוקי ליה בהדיה אוספי הוא דקא מוסיף עליה אמר רב פפא דמוקי ליה לאידך גיסא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דמוקי לה בהדי' דמטפי ביה או דמבצר ביה.

הלחי, שהוא סימן ההיכר למבוי, שלא נבוא ונטעה להשוותו לרשות הרבים, הוא אמור להיות משהו אחר, נוסף, שאינו במבוי בכלל, ואני שם אותו, ומתמיה את עצמי, ואז תוך כדי כך נזכר, ויודע שאני במבוי ולא ברשות הרבים, שבתנאי זה אני רשאי לטלטל במבוי. אם הלחי הוא טבעי, חלק קבוע מקיר המבוי, אנו בבעיה, כי אין את התזכורת, ואז הצעה של רב פפא ששמים אותו בצד השני, ובכך עדיין יש את התזכורת החדשה, לא זו שרגילים אליה, רב הונא אומר, שאפשר לעשותה גדולה או קטנה, ואז ניתן להשאיר במקום שנמצא הלחי הטבעי.

הלחי הוא סוד מזוזה, שהוא מזכיר לנו בצאתנו לרשות הרבים, את הנקודה שלנו, שיש הבדל בינינו לבין רשות הרבים, שגם כשאנו יוצאים החוצה עלינו לזכור את המציאות שלנו. במציאות שלנו, המבוי, אנו יכולים להתבלבל ולראות אותה כמציאות הכללית, ולטעות בינה לבין רשות הרבים. אז ההיכר יעשה את העבודה, אבל כאן צריך לזכור עוד פרט נוסף וקריטי לחלוטין, אסור שהלחי הזה, שהזכרון המפריד והמרתיע הזה, יהיה חלק מהעולם הזה שלנו, שיהיה כה חיצוני, עלוב ורדוד כמו הכל פה, בלי שום ריענון והתחדשות.

כי תזכורת מבדילה אמיתית, אמורה להיות משהו מרומם ונוסף, משהו שלא היה פה עד עכשיו, רק העמקתי ומצאתי אותו, כי העולם הזה מטעה אותנו מאד, אם הלחי, התזכורת היהודית, תהיה חלק ממנו, מה עשינו? אנו רוצים משהו שלעומתו, הלחי של המבוי שלנו נפסל, האור המוסרי של זכרון ההבדל, יהיה ממול, מתנגד, לוחם, מעיז פנים, מראה איזה שהוא שבירת שוויון, אני לא כמוכם, אני לא מכאן, אני רוצה שתדעו זאת גם אתם. רב הונא נותן לנו את העבודה האחרת, שגם אם הוא נמצא בשוויון של עולם הזה, בתוך העולם החושי הזה, אם הוא גדול ממנו או קטן ממנו, היינו שהוא בעל משמעות יחודית, ולא זרימת עולם הזה'יות בלי גבול, אז המשמעות הזו היא כל הסיפור.

הפוסט 004 מסכת עירובין – אותו לחי היכן מעמידו? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ו'

מוצאי שבת ראה, כ"ה אב תש"פ

מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך אלא אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון.

האיש שבוחר לקחת את החומרות של שתי הדעות הללו, כלומר, להתנהג רק לחומרא, הוא פוגם בדקות בהבנת התורה הקדושה, אין התורה מחמירה או מקלה, אין הקולא נקראת כך אלא בערכנו, יסוד הבנת נקודת התורה, היא שאנו עושים ופועלים ומתנהגים רק כפי רצון ה', אם הוא רוצה משהו אנו עושים עד מסירות נפש, ואם אינו רוצה משהו – אף אנו איננו רוצים בו, למרות שייראה מאד טוב.

אין בית הלל ובית שמאי, מקלים או מחמירים מצד עצמם, אין זהו חינוך לקולות או חינוך לחומרות, שאז יכול אדם לבוא ולומר, שהוא מחנך לחומרות, אז תמיד ילך לחומרא, אם בית הלל ילכו לחומרא, אז הוא בית הלל, ואם בית שמאי ילכו לחומרא אז הוא בית שמאי. משום שאין אנו סוגדים אל התדר, אלא אל הרצון ה' המגולם בבית שמאי ובית הלל. שניהם מצביעים על צד אחד שברצון ה". ולכן אם הצינור של ההנהגה עובר דרך בית הלל, אתה אמור להקשיב להם לגמרי, להבין שהם יעבירו לך במדוייק את רצון ה' ואת המעשה אשר תעשה.

בהליכתך בדרך יציבה, אתה מעיד, כי התורה היא בראש מעיינך ולא דעת בעל הבתים שלך, הכסיל הוא זה שהולך בחושך, שרואה בתורה את החושך שלו, ומהו חושך? מה שאינו תורה, כי תורה אור, האיש אשר הולך אחר רצון התורה, הוא מברר אצל הרב שלו ללא נגיעות אישיות, גם נגיעות מחמירות הן עדיין אישיות, ההולך לבית הלל לשאול דעת תורה, ומתאכזב שהם מקילים מדאי לפי טעמו, הוא מכרסם בסמכות התורנית שהציבה התורה בעצמה, וזה מי שהולך אחר החושך ולא אחר אור התורה, ככסיל, נעבאך.

הפוסט 005 מסכת עירובין – הכסיל בחושך הולך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ו

היחס של הגמרא לפרצה, כדי להתייחס אליה כפתח, ולמרות היותה פורצת את הרצף של הקיר, היא נידונית כפתח, הוא סוג של עיון הגיוני בתהלוכות בני אדם. אם העין רואה בקרן הזוית איזה שהוא חור פעור, היא לא תזהה את זה כפתח אלא כפירצה של ממש, שהורסת את הרצף. למדים אנו מזה משהו נפשי פנימי. חיי האדם הם מלאי נסיונות, לפעמים יש פרצות, הקוטעות את הרצף. מאיימים על קדושת רשות היחיד שלנו, וגורמים למציאות להראות דומה לרשות הרבים, לאבד את היחודיות הפנימית. אך גם לפירצה יש כללים. פירצה שקוטעת רצף, אמורה לפחות לחזור למקום של הרצף, לאפשר לצד מסויים להפסיק את הפירצה, בקרן זוית זו ההתחלה, או הסוף, שם לא יכול להיות פירצות, שם צריך שהרצף יהיה שלם. כל פירצה תתקבל בסלחנות אם הסוף או ההתחלה יהיו נוכחים, אם תהיה תשובה ותיקון, אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן.

קרן זוית היא ההתאחדות של שני הקצוות, שם הכל צריך להיות שחור ולבן אין אפשרות לפשרות או לזיופים, שם אסור להיות פירצות, הדרך אמורה להיות ממוקדת וברורה, הסיומת של הקיר חייב להצמד, קיר לקיר באמירה ברורה המבטאת את השלמות. אם המפגש בין שני ערוצים יעורר בלבול, הרי שאין כאן כלום, רק פירצות. פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. אנשים יכולים לפעור פתח ברצף כלשהו, כדי לשאוב מהחוץ, אבל אם הפתח הזה נמצא בעקרונות, במפגש הטואטלי עם האמת, אנו בבעיה, שם לא עושים פתחים, שם צריך להיות הכל סגור.

הפוסט 006 מסכת עירובין – פיתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ז'

מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לֶחָצֵר וְנִפְרְצָה חָצֵר כְּנֶגְדּוֹ חָצֵר מוּתֶּרֶת וּמָבוֹי אָסוּר.

התכונה של המבוי, היא תכונה דוממת, הוא מין רשות הרבים בזעיר אנפין למנויים בלבד, חז"ל חרדו מהעירוב בינו לבין רשות הרבים גמורה, והלחי או הקורה יעשו את ההיכר, עד שאין היכר אין שום אפשרות לטלטל בתוכו. כלומר, אז הוא באמת רשות הרבים. את המיוחדות של המבוי לעומת רשות הרבים עלינו לציין בפירוש ממש. אם אין את הציון הזה, המבוי הופך לבעייתי כמו רשות הרבים. כאשר המבוי נפרץ במלואו לחצר, הוא מבוי שאין לו ביטוי פנימי יחודי, הוא פרוץ, הוא איבד את הדופן האמצעית המבדילה, לא כן החצר, כאשר החצר אינה כך כלל ועיקר, משום שהעומד בתוכה צופה בגיפופין, בשיירי הגדר המקיפה אותה, כך שהפירצה אינה אלא פתח. כאשר אנו יודעים את הגדר, אזי גם הפתח לא כל כך מפחיד, מותר לו להווצר, אם השלימות די נשמרת, לא כן במבוי, שם אין ביטוי לשלימות בכלל, הכל נפרץ, אין כאן כלום, הגיפופין אינם מדברים דבר למבוי.

כך היא עבודת האדם בעולמו, כאשר הוא מבוי דומם, שאין בו שום איזכור על שמירה כלשהי, אי אפשר לקבל בשקט את הפירצה, צריך מיד איזה לחי או קורה, כדי להזהיר מפני השונות שלו, נס האזהרה אמור לאותת, נפרץ פה משהו, שים לב היטב. החצר לעומת זאת, מלמדת על ירידות האדם, שיש בהן איזכור וזכרון לימים הטובים, לגיפופין השומרים, שם אי אפשר לומר, שאין כאן כלום, שהכל נפרץ, כי בפירוש לא הכל נפרץ, עדיין אפשר ליצור פה מצב פנימי של שמיערה על האיכות, יושבי החצר מרגישים מוגנים, הם רואים את המיקום שלהם מוקף היטב, אלא שיש דרך של נכנסים ויוצאים, יש אפשרויות, קורים כאן דברים, אבל אי אפשר לשכוח כי מדובר כאן בחצר מושלמת ואהובה.

בכל ירידה וירידה שאנו חווים, אנו צריכים לזכור את המציאות שלנו, אם אנו במבוי, שרבים דורסים בנו, שאנו אמורים להגן על עצמנו מהפירצה המשמעותית, ולמהר מיד לאחוז במקל השמירה, הלחי והקורה, לזכור את עצמנו, שאנו אמורים להיות מובדלים מהחוץ איכשהו. גם כשאנו חווים בחינת חצר, כשהפירצה שלנו חוגגת את עצמה כפתח תמים ולא מפריע לרצף, אנו אמורים לזכור את המציאות הזו, שאכן אנו לא פתוחים בכלל, יש לנו גיפופין שמזכירים את כל סוד הקיום שלנו. חצר פרטית שהיא רק שלנו.

הפוסט 007 מסכת עירובין – מבוי שנפרץ במלואו לחצר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ח'

הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בְּסוּרָא, כְּרוּךְ בּוּדְיָא אוֹתִיבוּ בֵּיהּ בְּעַקְמוּמִיתֵיהּ אָמַר רַב חִסְדָּא הָא לָא כְּרַב וְלָא כִּשְׁמוּאֵל לְרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ צוּרַת הַפֶּתַח בָּעֵי לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם הָנֵי מִילֵּי לֶחִי מְעַלְּיָא אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּנָשֵׁיב בֵּיהּ זִיקָא וְשָׁדֵי לֵיהּ לֹא כְּלוּם הוּא. ואִי נָעֵיץ בֵּיהּ סִיכְּתָא וְחַבְּרֵיהּ חַבְּרֵיהּ.

[היה מבוי עקום (שמתעקם והופך להיות סימטא חדשה) שהיה בעיר סורא, כרכו מחצלת, הושיבוהו בעקמימיותו אמר רב חסדא: זה לא כמו רב ולא כשמואל. אם לפי רב, הרי הוא סובר שתורתו של מבוי כזה הוא כמפולש, ואז צריך צורת הפתח; ואם לפי שמואל, הדברים אמורים רק בלחי מועיל, אבל בזה, כיון שנושבת הרוח ותזרוק אותה – זה לא כלום. ואם הוא נועץ בו סיכה וחיבר אותה – הרי שחיבר אותה].

המבוי העקום, יש בו איזו שבירת רצף מפתיעה, הוא נזקק ללחי נוסף, אך בהרגשה לא חשבו על לחי קבוע כבתחילת המבוי, הלא זהו מבוי שנמשך משם, מהפתח בעל הלחי הקבוע, בני סורא החליטו להציב שם מחצלת מגוללת, שתהווה את הסימן. רב חסדא מחה על כך, לא עשיתם כלום, אמר. אם חשבתם לצאת ידי חובת רב, הוא סובר בכלל שצריך פה צורת הפתח, אבל אפילו אם תרצו ללכת לפי שמואל, צריך לחי אחר, חדש וקבוע, העומד ומכריז על פתיחתו של מבוי חדש, על פריסה מחדש.

המחצלת היתה נסיון לעשות היכר כאילו, משהו שיכול לעוף ברוח, אבל הוא בכל זאת מזכיר משהו. אז זהו שלא, היכר חייב להיות יציב, קבוע, נעוץ, לא משהו שיש לו זרימה עם המציאות המשנה אותו ואת כל מה שהוא מסמל, עצם העובדה שהם שמו מחצלת ולא עוד לחי, הם ביקשו להורות בכך איזו שהיא ארעיות, הגמרא לא מקבלת את זה. אם אתה רוצה בכל זאת, שזאת תהיה מחצלת, בבקשה, אבל שים אותה טוב, יציבה וקבועה.

כשאנו פונים לזרימה נוספת בחיים, כשהדרך מתעקמת, עלינו לזכור כי רק יציבות תזכיר לנו מי אנחנו ומה אנו עושים פה באמת. כדי להכשיר את הדרך המתעקלת, אל נסמוך על מחצלות פורחות ברוח, אלא דווקא שם אנו זקוקים לקביעות חזקה, משהו שלא משתנה בכלל.

הפוסט 008 מסכת עירובין – ההוא מבוי עקום דהוה בסורא הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ט'

מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ.

המקום הסטרילי, שאינו שייך לאף מקום, מקום שאינו מקום, שאין לו חוקים של מקום, הוא כולו משדר ארעיות, הוא איכשהו פרווה, לא רשות הרבים, ולא רשות היחיד, והוא תקוע שם איפשהו באמצע, בין שתי הרשויות, המאוד ברורות מבחינת האופי שלהן, רשות הרבים דאורייתא, היא בת סכום מסויים של מבקרים ורחבה ברוחב מספיק להקרא כזו, רשות היחיד, אמורה להיות מתוחמת, ברורה, בהירה, מותאמת לצרכי היחיד, היא נושאת את שמה בגאון, הכל כל כך ברור. והנה פתאום, נתקלים במין מקום לא פתור, אין לו איפיונים של רשות הרבים ואין לו איפיונים של רשות היחיד, הוא כזה מקום שותק, שמשמש כעזרה לבני רשות הרבים לכתף עליו. הלשון הציורית הזאת "לכתף", זה אומר להתארגן כרגע, להיות מסודרים יותר, לתת את הדחיפה לקיטבג שעל הגב, שיעמוד מסודר יותר, צריך מקום לזה, משהו מאפשר, וכן הפוך, כשאתה נמצא ברשות היחיד, אתה צריך איזו עזרה לשניונת מהבחוץ. אבל תנאי יש בדבר – אל תעשו קומבינה, אל תנצלו את המקום שאינו מקום כדי להעביר מרשות הרבים לרשות היחיד וחוזר חלילה. לא ולא, הוא אמור להשאר מקום שקט ואינו פעיל, הוא יעזור לכם רק בקטנה.

בעבודת האדם, אנו מכירים שני תחומים ברורים ומובחנים, תחום של רשות הרבים, המקום שממנו אנו נרתעים, אין לנו שם את היחודיות שלנו, אנו זורמים עם ההמון, מסוגלים לקבל השפעה מדעות שלא רצינו בהן לכתחילה, אנו עלולים לאבד את הזהות שלנו ברשות הרבים, להטמע בין הרוב, בשבת, עידן של התפתחות הנשמה, אנו נזהרים מרשות הרבים. את החפצים האישיים שלנו, המאפיינים את השייכות שלנו לעולם הזה, אנו לא מטלטלים במקום כזה, מקום חשוך ומסוכן מבחינת הקיום שלנו. לעומת זאת, ברשות היחיד, במקום שמבטא אותנו היטב, שם אנו יכולים לנוע בחופשיות. כשהכל ברור, החיים שלנו זורמים, אנו יודעים מה מותר מה אסור, אין לנו התחבטויות, קונפליקטים, כשאנו פה אנו לא שם, אנו מכירים את דרכי הפעולה בכל מקום בו אנו נמצאים, אלו חיים קלים.

כשהתחומים לא ברורים, אנו בבעיה. הנה אנו נתקלים במקום הכיתוף, במקום שהוא לא מוגדר כל כך, יש לו מאפיינים של רשות הרבים, והוא תמים ונעים כמו רשות היחיד, כזה מקום נח, להתארגן עליו, שלא ברור כל כך מה מצבו. מותר לבני שתי הרשויות להשתמש בו בשווה, אבל כאן באה האזהרה, לא, אל תעשו את זה, אל תתחברו למקומות לא פתורים, כדי לערבב רשויות, עם איזור הנוחות הזה, אתם עלולים לאבד את היחודיות של רשות היחיד מול רשות הרבים, אתם עשויים לוותר על עצמכם, על העולם הברור והקיים שלכם. וזה כל האדם.

הפוסט 009 מסכת עירובין – מקום שאין בו ארבעה על ארבעה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף י'

ד' אלול תש"פ

חֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ פֶּתַח גָּדוֹל וְנִכְנָס בְּפֶתַח קָטָן.

חז"ל הכירו בנפש האדם, ההלכה פה היא ברורה מאד, אין מצב שאדם יכנס בפתח צר ודחוק כשהפתח הגדול פעור לנגדו. ילדים אולי אוהבים לעשות את זה, אבל גם רק באורח נדיר, הדרך היא לבחור בפתח הרחב, למרות שבאופן מעשי אפשר להכנס לפתח הקטן והצר, אין אני חושש לכך, ואין החשש הזה מבטל את הלחי שם, אלא אני סומך על הציבור שנהג כמעשי בני אדם, ויכנס דרך הפתח הרחב.

כשאנו מחנכים אחרים אודות חיי עולם, אידיאולוגיות אמוניות וכאלה, אנו חייבים לגרום למחונכים שלנו, והדברים אמורים גם בהתוויית דרך חיים אישית, להיות בפתח רחב, שאנו נוכל להכנס ולצאת בו בדרך רגילה ורחבה בלי מניעה, בלי שנתקל בחסימות צדדיות, בלי האטימות של ההידחפות פנימה, כאשר הפתח הצר יכול לבטל את הפתח הגדול, ולגרום למבוי להיות בלי לחי, שהרי הלחי עומד שם – בפתח הרחב. הפתח הרחב היא האמונה השלימה בהשם יתברך, שדרכה נכנסים ויוצאים בחיים, האפשרות לנוע ברחבי המבוי, מונעת מתוך אמונה כי אנו בטוחים ויש מי שמנהל אותנו, כשהפתי הענק הזה מתבטל, ותחתיו אנו משתמשים בפתח הצר והדחוק, הפתח שדרכו אין אנו נכנסים פנימה כי אם אנו משתחלים פנימה איכשהו, אנו לא בטוחים, אנו מסופקים, אנו סובלים, כי אחרי הכל ברור שלא נעים להכנס בפתח כזה שאתה מתחכך ונלחם על הכניסה שלך. אבל אין חשש כזה, כי אנשים יודעים איך להכנס, הם בוחרים את הדרך הנוחה יותר, את המקום בו אפשר להתפרץ פנימה בקלות. מה שעלינו לזכור תמיד, שזה תפקידנו, לגרום למקום עם ההיכר, עם הלחי שבצידו להיות הדרך הרחבה והבטוחה, כך נבטיח לעצמנו שאף אחד לא ישתחל פנימה דרך הפתח המבוטל והלא נכון.

הפוסט 010 מסכת עירובין – חֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ פֶּתַח גָּדוֹל וְנִכְנָס בְּפֶתַח קָטָן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף יא

ד' אלול תש"פ

אָמַר רַב יוֹסֵף, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד חָצֵר שֶׁרוּבָּהּ פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת אֵינָהּ נִיתֶּרֶת בְּצוּרַת הַפֶּתַח.

צורת הפתח משוה מקום של בית, שיש פה סדר, שאנשים יכולים להכנס דרך המקום המיועד, המכריז על סדר ומשטר, לא הכל פרוץ פה, יש כאן דלת ופתח. צורת הפתח מייחדת את המקום הזה, שיהיה רשות בפני עצמה, אין החצר פרוצה יותר, יש לה פתח… אבל יש סגנון לסדר הזה, אי אפשר לעשות צורת הפתח של כאילו, הפתח אמור לבוא במקום שזקוקים לפתח הזה, במקום שפרוץ ממילא, שאין בו שום צורך לפתח הזה, הוא מאבד את קסמו ואת תפקידו. כאשר החצר פרוצה יותר ממה שהיא עומדת, אין שום משמעות לפתחים, הכל פתוח. אם העומד מרובה על הפרוץ, למרות שעדיין יש המון פתיחה כאן, אבל יש משמעות לפתיחות, יש משמעות לדלתות, אף כי יש הרבה מהן.

נפש האדם היא כמו החצר, יש בה המון פתחים וחלונות, יש בו מקומות שלא שומרים עליו, הוא חשוף ופגיע לכל מיני רוחות חיצוניות, אך עדיין יש פה סדר, יש כאן נפש שהיא מאופיינת כפרטית ואישית, החווה ומרגישה באורח סוייבקטיבי, עליה החריד הבורא את כל העולם, בשביל כל נפש יחידה, והנה היא פרוצה ופתוחה, יש המון פתחים וחלונות, שנפערו בעבור כל מיני מקרים שקרו לנפש בשוטטה בנוה התלאות של העולם הזה, אין בעיה עקרונית בחלונות הללו כל עוד היא לא מאבדת את היחודיות שלה, כל עוד היא יכולה להקרא חצר, יש אפילו משמעות לחלונות הללו, הם באו כדי להאיר את הנפש או שהיא תאיר דרכן החוצה, אבל כאשר החלונות מוגזמים, והם באים על החשבון של העצמיות שלה, אין כבר משמעות לפתחים ולחלונות, החצר שהיא הנפש, אמורה להיות המשמעותית בסיפור, ואחר כך החלונות והפתחים, אם הם באים על חשבונה, היא מאבדת את התדר שלה, אין אותה יותר.

הפוסט 011 מסכת עירובין – חָצֵר שֶׁרוּבָּהּ פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עירובין דף ט'

ד' אלול תש"פ

נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי

אנו כבר מכירים את הלחי בתור סימן היכר, או שהוא משמש סוג של מחיצה (כמבואר בסוגיות), הלחי הזה מכשיר את המבוי שיוכלו לטלטל בו, הוא קטן ובלתי מורגש כמעט אבל הוא הכל, הוא נותן אפשרות של היתר למקום רחב ממנו הרבה, אבל למרות היותו קטן כל כך. הוא אמור להיות משמעותי, נוכח ואמין. כאשר יש מבוי, וכל הנמצאים בו אינם חווים את הלחי – אינו עושה את התפקיד שלו. הוא חייב להיות נראה ודומיננטי, הוא חייב לצעוק, להגיד את שלו בקול, אם הוא נראה מבחוץ זה לא מספיק, כי גם בפנימיות צריך הדבר להיות ברור, נחרץ וסגור. אם העומד בתוך המבוי לא רואה את הלחי, לא מבחין בו, אין בו את החדות להבחין איפה הוא נמצא, זה סוג של איבוד דרך… יש לחי, הוא פעיל, עומד נעוץ היטב בקרקע המציאות, אבל אינו אומר דבר לנמצא בפנים, הרי הוא פסול, הוא לא מספק את הסחורה המצופית ממנו, הוא נמצא במקום בו הכללים לא ברורים, לא לכזה לחי ציפינו.

הלחי הוא הצעקה המהדהדת, אדם שמסתובב במבוי אמור להיות מודע למקום שלו, אתה לא ברשות הרבים חביבי, תן דעתך על ההבדל העצום, זכור שאתה עדיין יכול לטלטל פה, השבת רואה בך כיחיד המסתובב בסביבה הטבעית שלו, אם אתה תהפוך את המקום הזה ללא נודע, לסוג של אין הבדל בינו לבין רשות הרבים, לא עשינו כלום, וגזירת חז"ל מרחפת עליך,

לאדם יש המון ערכים, אבל לצערינו, רובם נראים מאד טוב מבחוץ, הוא מדבר עליהם המון, הוא מחנך לפיהם, הוא מניף את הדגל שלהם. אבל מבפנים? הדברים לא פשוטים כל כך, מבפנים אין הזדהות מוחלטת אמיתית עם הערכים, הכל אחרת שם, שם לא רואים בכלל את הערכים, אזי הדין – אינו נידון משום לחי, הוא לא עשה את העבודה שלו

כי צריך לראות את הלחי גם מבפנים, ובעיקר מבפנים.

הפוסט 012 מסכת עירובין –  נִרְאֶה מִבַּחוּץ וְשָׁוֶה מִבִּפְנִים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.