שבוע פרשת אמור תש"פ

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. רש"י מיד מרגיש, אמור ואמרת, למה צריך את האמירה פעמיים. ואפשר לומר בפשיטות, התורה הקדושה, רוצה להראות את גדל יקרתם של בני אהרן. אז קודם כל  – אמור אל הכהנים בני אהרן! זו אמירה בפני עצמה – דעו והרגישו את עצמכם כבני אהרן, ולא כסתם אנשים אבודים במהלך הדורות, אחרי זה כבר אפשר לבקש ולדרוש מהם שיהיו טהורים.

לנפש לא יטמא בעמיו. ולמה לא כתוב פשוט – לא יטמאו למת. ואולי רוצים לרמז, קודם כל, תדע, שמת שעוזב את העולם, אינו הגוף שאתם רואים, אלא הוא התפשט מהגוף הזה, הוא אינו כאן, הוא כעת נפש. והאמת, שלא רק כאשר אדם מת הוא נפש, אלא הוא תמיד נפש, והעסק הגדול שאנו עושים עם הגוף, מקורו בטעות. הטעות הזו נקראת טומאה, כאשר נפרד הגוף מהנפש. וזהו בעמיו – בעוד שהמת בתוך עמיו, כפירוש רש"י, ולדרך הרמז אפשר לומר, גם כשהוא חי עדיין בתוך עמיו, אל תטמאו את עצמכם, מתוך המחשבה שאין האדם אלא גוף, חס ושלום.

להזהיר גדולים על הקטנים. ולמה לא כתוב בפירוש, גדולים וקטנים, אלא בדרך רמז, אמור ואמרת, ואולי יש רמז, שבתיבה ואמרת נוספת האות תי"ו, היא חקיקה ורשימה, וכמו שכתוב: "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל ט, ד), כאשר אנו מלמדים את הקטנים, לא די באמירה בלבד, אלא עלינו לחקוק את הדיבורים בלבם, ואולי זהו הלשון להזהיר, מלשון זוהר ואור, אם מלמדים ילדים קטנים בדרך של חקיקה, זוהר ואור, הרי שהם מתרגלים לקבל את הדברים, כי נפשם נדבקת בנאמר.

אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. אמור הוא לשון שבח, כמו וה' האמירך, צריך לשבח את הנשמות, לתת להם ריח טוב, שידעו, שאנו אומרים להם, מחמת שאנו מחשיבים אותם. עצם הדבר שבורא כל עולמים נזקק לומר לך דברים, זהו השבח הגדול ביותר, צריך להזהיר את הקטנים וגם את הגדולים, כי הקטנים בודאי שלא יודעים את גדלותם, אבל גם הגדולים, יש להם לפעמים קטנות, שצריך להזהירם שיזכרו מי הם, וכמה הם חשובים.

כי אם לשארו הקרוב אליו. רש"י אומר, אין שארו אלא אשתו. ולמה לא כתוב בפירוש אשתו? אלא להורות לאדם, איך צריך להתייחס לאשתו, שבענין שלום בית, ניתן לראות את מדרגתו בעבודת השם, את הדברים שהשאיר ולא תיקן אותם כראוי, וזהו הקרוב אליו. כי אדם יכול לעשות כל מיני עבודות בחיים, אבל כשבא להנהגת המדות בביתו אינו יכול להתמודד, וזהו לשארו הקרוב אליו. כל הדברים הקרובים 'אליך' שלא תקנת אותם, תוכל לתקן באמצעות התנהגות נאותה בביתו זו אשתו.

ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש – לה יטמא. אמור לחכמה אחותי את. יש חכמה שהיא בתולה, שעדיין לא קנה ולא השתמש בה, ולא היתה לאיש, מעולם לא גילה אותה שום אדם, מחמת שהיא אחותך שלך, ואתה צריך לגלותה, ואם היא בבחינת מיתה, לה יטמא, היינו שיתעסק עמה, גם כשהוא שקוע בעולם הגשמי הזה, בבחינת מיתה ממש, המטמא ממש, צריך שלא יסיח דעתו מאחותו הבתולה, חכמתו הקדושה, הקרובה אליו דייקא, זאת השייכת לשורש נשמתו.

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והתרגום אומר לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה. לפעמים אדם הוא מנהיג דור, ויש לו השפעה על אנשים רבים, יש עליו זהירות שלא יטמא את עצמו בגדלות הזו, כי מרום מדרגת הרוחניות הקדושה, יכול אדם לחלל הכל, על ידי גדלות וישות שלו, והבן כי נורא הוא.

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. אשתו של אדם מרמזת על הדבקות שלו בעניני העולם הזה, וכאן מדובר על פי פשוטו, שאשתו שהוא מתחלל על ידה, יש ענינים בעולם הזה, שאדם מחלל עצמו בהם, שהוא אינו יודע איך לשלב אותם אל הרוחניות, הם מחללים אותו, כי הם אינם שלו, אינם מקרבים אותו אל התכלית, לכן אף בקבורתם אין לו להתעסק, ואחרים יעשו זאת, הוא חייב להתעסק רק באור.

לא יקרחו קרחה בראשם. התגובות המוגזמות של בני אדם על מת, באות ממקום שלא מבין את מעגל החיים האמיתיים, הלוא החיים נצחיים באמת המה, והגם שישראל עצמם הוזהרו בכך, כמו שהרגיש רש"י, הוסיף את האיסור בכהנים, משום שהכהן המשרת את ה', עליו להחדיר בעצמו תודעה אלוקית פנימית, שמבין שאין חיים רוחניים נפסקים לעולם.

לא יקרחו קרחה בראשם. השכינה הקדושה האופפת את ראש האדם, בבחינת שכינה למעלה מראשך, אל תעשה בו קרחה, אל תסלק את השכינה באיזורים מסויימים, כאן אני לא בעסק, כאן אני לא רוצה, זה כאילו עושים קרחה בשדה העליונה, יש מקומות מאויישים ויש מקומות שלא. זהו בעצם לקרוח קרחה על מת, להצטער על מקומות ריקים בבריאה, מקומות שבהם לא עובדים את השם יתברך, בבחינת מת, כי הפריחה של הבריאה ברוחניות היא פריחה חיונית, מה שלא חיוני הוא ההפך מזה.

קדשים יהיו לאלהיהם. ההתקדשות והפרישות מהטומאה, צריכה להיות לא דבר בפני עצמו, אלא צריכה להיות קשורה לאלוקות, זהו ההפרש בין כתות דתיות אחרות לבין דת האלוקים, על האדם לחשוב תמיד על ה', על מציאות אלוקים בחייו, ומכח זה, ורק מכח זה, תתבצע מאליה הפרישות מן הטומאה. כי לפעמים הפרישות בעצמה היא חטא, כאשר אין מכניסים את הקב"ה בתוך החיים עצמם. האלוקות אינה דבר ערטילאי רחוק, הדרך להגיע לפרישות מהטומאה, באה דרך התודעה שיש אלוקים בחיי.

ולא יחללו שם אלהיהם. איך אפשר לחלל שמו של ה', על ידי שאינו נוכח בעולמנו, כאילו יש חלל ריק, לא יגרמו לאלוקות להראות כדבר שאינו נוכח, רש"י אומר על הפסוק קדשים יהיו לאלהיהם, על כרחם יקדישום בית דין לכך, אדם שחי בעולמו ואינו מודע לכך שהוא נועד להתקדש בשביל אלוקים, הוא חוטא במטרת חייו, הוא מוציא את האלוקות מחייו, הוא יכול לעבוד את ה' בתורה או בתפלה, ובמעשים טובים, אבל אלו רגעי החסד שהוא חוטף, ואחר כך מה, הוא אמור לחיות את האלוקות, שתורתו ותפלתו תהיינה בשביל ה', עם ה', ובתוך ה', להכלל לגמרי באלוקות, ולא יחללו שם אלהיהם. שם בקבלה הוא מלכות, השראת השכינה צריכה לשרות תמיד על האדם, לא לגרום לשמו של ה' להיות שם חולין שאין לו משמעות, אלא להחיל אותו על כל פרט בחיים.

הפוסט פרשת אמור – הארות בפסוקי הקודש (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבוע פרשת אמור תש"פ

אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו. הכהן משרת ה', חייב להנכיח בחייו האישיים את המציאות האלוקית הנקיה. כאשר הוא נושא אשה שכבר היתה לאיש, ואינה נקיה אליו לגמרי, הרי שבמובן הרוחני היא לא נשואה רק אליו, יש לה עבר, יש לה זנות, וגם זאת שנולדה מן הפסולים שבכהונה, עברה אירוע שהוא הפך רצון ה', איך היא תיקשר לאחד שכל ענינו הוא רצון ה', והמעניין הוא, שמובא בפסוק גם גרושה, שלא עשתה רע, ואין לה אותה דרגה של זונה וחללה, וזה מורה על הזכות שאמורה להיות לכהן, הגרושה עברה מצב מאהבה לשנאה, התדר שלה הוא אחר, לא נקי לגמרי, היא יכולה להיות טובה וקדושה, אבל הכהן עובר זיכוך, שגם החיים הללו, חיי הנישואין מוכרחים לרמוז לו על הנקיות הבלעדית לה'. כך הנשמה בחייה מול ה', אם היא זונה, היינו שיש לה נטיה לפזול למקום אחר מלבד האלוקות, או שהיא חללה, שיש לה חולין גמורים במקומות מסויימים בנוכחות שלה מול ה', או שהיא מתגרשת מהאהבה הגדולה לאלוקות, לא יקחו לעבודת ה', עלינו להיות אחרים מהרשימה הזאת, אנו חייבים להיות בבחינה של "כי קדש הוא לאלקיו", לזכור תמיד שאנו מופרשים מכל הבריאה לאלוקות.

וקדשתו – על כרחו. ההתקדשות של האדם בכלל ושל הכהן בפרט, אמורה לשלוט עליו, לפעמים אדם לא מודע לגודל כוחו, לכן הוא עושה שטויות, צריך להודיע לו – קדוש אתה, אתה אדם עלאי, נכון שכעת אתה לא מודע למעשיך, אתה רחוק מהמהות האמיתית שלך, אבל בעל כרחך תענה אמן, האמן לתואר שהתורה מתארת אותך. כי את לחם אלהיך הוא מקריב, הוא הנציג של כולנו, שאנו מעוררים את השפע העליון, הרי מהו לחם אלוהיך? בודאי שה' אינו צריך לחם, ההקרבה הזו נועדה לעורר את השפע בעולם, בבחינת תנו עוז לאלקים, ריח נחוח אשה לה', שאמרתי ונעשה רצוני, להעלות נחת רוח במרומים, ואז יש שמחה וחדוה בכל העולמות, ויורד שפע טהור לעולם, ומכאן רמז, שאנו גם מקריבים את לחם אלוקינו, רק הוא השליח שלנו להקריב, כלומר, הקדושה שלנו נובעת מכך, שאנו שותפים בשפע של הבריאה, בשפע האלוקי היורד ממעל; אשרינו.

קדש יהיה לך, ברש"י, נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו'. כאשר אנו מקדשים את הכהן, אנו מקדשים את שמו של הקב"ה, אנו לא רק מקדשים את העבודה, אלא מוקירים גם את השליח שלנו לעשות את עבודתו של מקום, כי קדוש אני ה' מקדישכם. הרי בכך אנו מתקדשים אף אנו, להיות קדושים. הכבוד שאנו מעניקים לעבודת השם – מקדשת אותנו, אנו מורים בכך, כי עבודת ה' היא מקור חיינו, נתינת הטעם הזאת – כי קדוש אני וגו' מעוררת התפעלות, אם אנו עובדים לא'ל קדוש כזה, מופרש כזה מעולמנו, סימן שגם אנו קדושים ומופרשים מהעולם, כי לא תתכן התקשרות בין קדוש כזה לעובדים כאלו. הקשר הזה בין השניים, כביכול, מתבצע באמצעות הביטול הגמור, שהנוכחות שלנו תהיה נוכחות שלא מסתירה את ה', אלא ההפך, מגלה אותו יתברך. למדים אנו, שלא די בפעולות חיצוניות כדי להורות על התקדשות, למרות שאותן ודאי צריכים, אלא צריך להחדיר בהן גם את המציאות הזאת, שהקדושה שלנו צריך שתהיה כקדושתו יתברך, שאנו מסירים את המחיצות והישות המבדילה בינינו לבין ה'.

ובת איש כהן כי תחל לזנות. תחל מלשון חילול, כך מפרש רש"י, אנו יכולים לקרוא מלשון התחלה, כדי לבדוק את הבעיה של בת איש כהן, שגדלה בבית של משרתי ה', ופוזלת אל חוזר המוסר, צריך לבדוק איך היתה ההתחלה, איך היה החינוך, האם היה חינוך שמחדיר קדושה, או חינוך שגורם למחונכים להתרחק מן הקדושה. אכן, בודאי הכהן לימד את בתו קדושה אך המציאות שלא חדר ללבה, מעידה על טרגדיה בשלבי החינוך שלה. אין אפשרות לזנות בלי לחלל את עצמך, להרגיש את עצמך כחולין סתם, לא אדם קדוש שיש לו מעצורים, אלא סתם כך, עושה מה שרוצה, זה שורש הרע, ההתחלה של האדם, שחושב שאינו אלא כלום, היא הסוף של החילול.

את אביה היא מחללת באש תשרף. את אביה, ביחד עם אביה, מה שאביה רצה להחדיר בה – קודש, פרישות, מוסר – לא עבר, היא מראה בזה שמה שלמדה אצל אביה, היה ההפך ממש, חולין וחילול. עלינו לדעת, כי לפעמים באותיות של קודש, מועבר מסר חולין, מסר של פריקת עול, יש הבדל עצום בין להיות מגונן ושמור אצל האהוב העליון ית"ש, לבין הרגשת מחנק ועול לא רצוי, ההבדל הדק בין השניים, הוא ההבדל לעובד אלקים לאשר לא עבדו. היא תשרף באש של התאוות (וכמובן, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו), אין לה את היכולת לעמוד בפני התאוות והתשוקות, כי כנגד תשוקה התרופה היא תשוקה, תשוקה לאלוקות, תשוקה להיות בת כהן אמיתית.

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף – בת איש כהן, היא נשמת האיש הישראלי, שנקראת בת איש כהן, הנשמה מתגלה לאדם, כאשר הוא איש כהן, הוא איש מכהן, איש עובד ה', אז הוא מרגיש את הנשמה שלו שהיא ממש בתו של האיש המכהן והמשרת ה', אבל כיון שעובר עליה מה שעובר, והיא מחללת את עצמה בזנות, היינו שהיא חושבת על מציאות אחרת, על שייכות אחרת, לא השייכות הטבעית שלה לאלוקות, אינה פוגעת כי אם באביה שבשמים, הוא נעשה חולין בעולמו, כביכול, נותנים לו את אותו משקל מכובד כמו לשאר דברים בעולם, יש עבודה פרנסה, יש טיולים ובילויים, ויש גם תפלות ומצוות. לא! זהו התחל לזנות הקלאסי, וכי אי אפשר לשלב? להנות גם וגם? אולי, אבל באש תשרף. משתוללת בעולמנו אש גדולה, אש שטנית סוחפת. זהירות.

את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרם. הראש זו המחשבה, גילויי השגה, הם צריכים זהירות מסויימת, יש גבול למוחין, הם יכולים להתבלבל, לא לכל מקום יש רשות להכנס, במה שהורשית התבונן, כמאמרם ז"ל במסכת חגיגה, את ראשו לא יפרע, את ראשו לא יפתח בפריעה ללא גבול, ואת בגדיו לא יפרם, הבגדים מורים על מהות האדם, הם תפורים כמדתו, הם מייצגים אותו גם מבחינת טבע וצבע, מהות וצביון, באדם עצמו יש לו חילוקים בין בגדים שלובש בשינה ובין בגדים שלובש באירוע וכו', הבגדים מרמזים על בחינת המכיר את מקומו, אין האדם יכול להשיג אלוקות כי אם במדה המסויימת שניתנה לו, חלקו בתורה, וחלקו בשורש נשמתו. שלא יפרום אותם ללכת למעלה ממדרגתו. ודוקא הכהן הגדול הוזהר בכך, כי הוא המשרת העליון הנכנס לפני ולפנים, כי במהותו, כל יהודי רוצה ושואף להכנס פנימה הכי שאפשר, רק לא תמיד יש את הרשות, אז הוא עוזב את הכל, אל תעשה כך יהודי יקר, אל תפרע את ראשך ואל תפרום את בגדיך, הכנס לתוך מסגרת המציאות שלך ושם תפעל את הקדושה שלך.

ועל כל נפשות מת לא יבוא וגו'. אנו רואים שוב ושוב, את הקשר בין היותו כהן גדול – משרת ה', לבין הפרישות מטומאת המת. בעבודה הפנימית שלנו, עלינו לזכור זאת, שהמת, יש לו את כל האיברים ואת כל הגוף ממש, אבל אין לו את החיות. כך בעולמנו הרוחני, את הטכניקה יש לנו די והותר, מה שחסר לנו זו הפנימיות, ללא הפנימיות החיה והנושמת באמת, הכל חשוב אצלנו כמו מיתה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים. מה הם רשעים? הם לא אנשים אחרים מאתנו, הם אנשים שלא דייקו במעשיהם, הם קיבלו אותם נתונים להיות לא רשעים, אך לא התבוננו לתוך הפנימיות שלהם לגלות זאת, ועל כל נפשות מת לא יבוא – הוזהר הכהן הגדול, מלבד פשוטו של מקרא, יש כאן קריאה, לא לראות בנפשות בני אדם את המיתה שבהם, אלא הפנימיות שיש לכל אחד, והיה כי נתבונן פנימה, ונעשה את הדברים אשר צוה ה' ונחיה בהם.

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'. הפירוש הפשוט של הפסוק, שגם אם לא יצא מן המקדש בשעת אבלות, והוא ממשיך לעבוד – לא מחלל בזה את ה' (כמובא ברש"י). יש כאן רמז עצום להתקדשות מול ה', כאשר אדם מתעקש להשאר במקדש, לשהות במקום הקדוש של הבריאה, גם אם עוברים עליו נסיונות של הפך הקדושה הזאת. טבע האדם, תיכף כאשר הוא נופל ויורד, אינו זוכר את מהותו האמיתית, והוא מפתח שייכות אל המקום שלשם ירד. התורה מבקשת: לא! תמשיך, תמשיך גם באנינות של, גם באבלות, כשאתה חווה מוות רוחני, תדע לך, כי נזר משחת אלהיו עליו, אני ה'. הרי מהי השראת השכינה שאני מבקש להשרות עליך, אני רוצה להמשיך עליך אלוקות! אני ה', אני לא משתנה כשאתה יורד, אני שם בשבילך, אתה יכול לעשות תשובה באמת, ולגלות אותי גם במקום הכי נמוך שלך.

והוא אשה בבתולה יקח. בתולה היא לשון ההתחלה, כל אשה היתה בתולה פעם, על העבודה להיות תמיד נקחת כבהתחלה ובראשית שלה, כאשר הנשמה היתה ברום גבהי מרומים והיתה נקיה מהשפעה זרה של העולם הזה, אותה צריכים לקחת גם כשאנו יורדים לעולמנו השפל הזה.

הפוסט פרשת אמור – הארות בפסוקי הקודש (2) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבוע פרשת אמור תש"פ

איסור כהן גדול באלמנה. האלמנה עדיין קשורה לבעל הקודם, היא חיה אותו, הוא חי בתוכה, הזכרון שלו, המציאות שלו. הכהן גדול צריך לקחת אחת שתהיה רק שלו בגוף ובנפש, בעבר ובהוה. הרמז, לעבודת ה' החיונית, שאסור שתהיה מונעת מטראומות, מחסר גשמי כל שהוא, אלא משהו חדש שנעשה בשביל ה', שהמניע יהיה רק בתולי וחדש, התמסרות מוחלטת אל ה', ולא כאבל ופיצוי על משהו שקדם לו.

כי אני ה' מקדשו. הפרישות שנדרשת מן הכהן שלא לישא אחת מהפסולות, לא אמורה לצער אותו ושירגיש איזהו הפסד, האזהרה שלא לחלל את זרעו, באה עם אמירה, כי אני ה' מקדשו, אם אני ה', שאני מקור כל התענוגים והטובות שבעולם, מקדשו ומפרישו מהדברים הללו, אל לו לכהן גדול להרגיש איזה חסרון או הפסד ממניעת הנישואין הללו. כך גם הנשמה שנתקלת בהגבלות של התורה, האיסורים הרבים, האזהרות הרבות, אלו נכנסים תחת הכותרת של "כי אני ה' מקדשו", זה אני ה', אל תתבלבלו, כל מה שאתם רוצים בחיים אתם תקבלו אצלי, אצל אני ה' השוכן בתוך נפשכם.

וכל אשר יהיה בו מום לא יקרב. אי אפשר לעבוד את השם יתברך כי אם מתוך שלימות, על האדם להבין, כי אין הישות יכולה להתערב בעבודתו את השם, צריך ביטול עצום אל השם יתברך, כאילו אינו בעולם, ואז אין בו מום, אין בו איזה חסרון שיכול להתערב בעבודה, אבל אם הוא אדם שבא עם הישות שלו, הרי שכל חסרון שלו – משפיע על העבודה. לכן בא הצווי שמי שיש בו מום בגשמיות לא יקריב קרבנות, להורות על השלימות שצריכים בעבודת השם.

דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש. הפסוק הזה מרמז לנו כמה רמזים קדושים, איך נתנהג בעבודתנו את השם יתברך, כל הימים. כי הנה הוא מדבר מראש השנה [והקריאה מעוררת את הזמן, כידוע], והנה הוא מזכיר רק את הענין שהוא זכרון תרועה, שמזכירים פסוקי זכרונות ושופרות לזכור עקידת יצחק שקרב תחתיו איל, כמו שפירש רש"י. וכאשר נתבונן ביום הגדול והקדוש של ראש השנה, שהוא יום הדין לכל באי עולם, ונראה מזה, שהתורה הקדושה מזכירה מכל זה רק את זכרון התרועה, משמע, שהוא סוד כל היום הקדוש הזה, וכל עומק הדין תלוי בזה. כי הנה אדם בא אל האי עלמא, והוא צריך לחשוב איך הוא בא לכאן, ובשביל איזו מטרה הוא בא לכאן, והאם מעשיו והנהגותיו מצדיקים את המציאות שלו בעולם, וזהו פנימיות ענין הדין הקשה של ראש השנה, שבא דווקא ביום מלכותו יתברך, כאשר ישראל עם קרובו עוסקים להכתירו עליהם ועל כל העולם כולו, כמו שמבקשים אז, מלוך על כל העולם כולו בכבודך.

והזכרת מלכויות, זכרונות ושופרות, בפנימיותה היא הזכרון של העקידה, שבו מלכות, ובו שופר, ובו זכרון. ועקידת יצחק היא סוד מסירות נפש, שהוא הביטול העצום של איש יהודי אל מלכותו יתברך, שבכל שיחו ושיגו מורגש היטב איך שהוא שם ומשים על עצמו מלך, שמלכותו יתברך בכל אבריו משלה, ואין תנועה אחת שעושה שאינו חושב אז על אמיתת מציאותו יתברך, בתוקף תכלית עומק הזכרון. ובחיצוניות התלבש הענין הזה, שיצחק אבינו נעקד על גבי המזבח בפשיטות, ופשט צוארו למסור נפשו להשם יתברך, אבל בודאי אי אפשר לזכות לזה כי אם שחושיו הגשמיים מרגישים היטב, כי אין שום ערך לחיים גשמיים בעולם הזה, כי אם הדבקות האמיתית בו יתברך, להתמסר לגמרי אל חי החיים, ואף שלא נדרש מאף אחד לעשות הענין הזה בפועל ממש, ואדרבה וכו', וחי בהם ולא וכו', אבל ההתמסרות המוחלטת היא נדרשת לכל הבא לגשת אל הקודש לעבוד את השם יתברך, חייבת לבוא בבחינת עקידה, שכאילו ידיו ורגליו קשורות, ואינו יכול להזיזן כלל זולת עבדות השם יתברך לגמרי.

וזה סוד זכרון תרועה, כי התרועה היא התרועעות עם השם יתברך, כביכול, ותרועת מלך בו, שאין הפסק והפרש בינו לבין הקב"ה, כי אם הוא חי את חייו בדבקות הכי עליונה, ואין לו שום ישות עצמית, ורצון פנימי כי אם להתקרב ולהתדבק בו יתברך באמת. וזו התקיעת השופר שאנו תוקעים בראש השנה, שאנו משמיעים קולות ללא דיבורים, הן בתקיעות שהן קול פשוט, והן קול היבבה, שהוא שברים תרועה, והפסוק מזכיר את התרועה דייקא, כי היא שברון על גבי שברון, שאנו מעידים בכך, שאין לנו שום דבר, ואין לנו שום קול נמשך, ומכל שכן שאין לנו אותיות ודיבורים, כי אם צעק לבנו אל ה', מתוכיות ופנימיות עצמיותינו, מאן דנפח בתוך השופר, מתוכו נפח את הרצון הקדוש להכלל לגמרי בחי החיים,

וזהו זכרון תרועה מקרא קודש, שאנו קוראים את הקודש, על ידי זכרון תרועה, כי קדש היא חכמה, שהיא סוד הבריאה, כולם בחכמה עשית, ונקודת הבריאה נעלמת ונסתרת, ואין יודעין אותה כלל, כי נדמה שיש עולם גשמי וכו', והכל בהסתרה נוראה, ויש מקום לטעות כאילו כוחי ועוצם ידי, דווקא מחמת העולם, ודייקא עולם שנעשה בחכמה – כח מה, שאין שום כח כי אם כחו יתברך, דייקא שם יש את האפשרות לטעות לגמרי, ולראות את ההיפך לגמרי, וזה כל הנסיון שלנו בזה העולם, שמצד אחד אנו רואים עולם כזה, אבל בפנימיות גנוזה החכמה עלאה, כח מה, שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא. וזה ענין שאין הדין נמתק אלא בשרשו, שזהו ענין תקיעת שופר כמובא, כי באמת, הדין שיש על העולם, שמפרידים את נקודת החכמה מן העולם, ומקלקלים אותה לגמרי, ומשתמשים בחכמה גופא להיפך מסוד החכמה האמיתית, שזהו ענין חכמות חיצוניות, שיונקים מחכמה, אבל אינה חכמה כלל, כי אם סכלות וכסילות דהאי עלמא, אבל השופר שהוא סוד אילו של יצחק, שהוא כח המסירות וההתמסרות להשם יתברך, בבחינת ביטול עצום, ואף שפחד יצחק מדתו גבורה, וענף החכמה הוא ענף החסד, אך נכללים זה בזה, וממתיקים הדין עוד לפני השתלשלותו לדין וגבורה, אלא בשרשו הקדוש, שהוא סוד הבינה, שמתבוננים בעומק הדעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, ועל ידי זה עושים יחוד בין הבורא לבריאה, בין חכמה לבינה. והנה לעובדה ולמעשה, עלינו להתעורר מאד בנקודה זו, שמצד אחד עלינו למשוך את עצמנו אל נקודת החכמה, שהיא נקודת הביטול של הבריאה, ומאידך עלינו לזכור שעיקר הרחבת החכמה הזאת היא הבינה, שאנו מתבוננים תמיד בקיום הבריאה ובמי שברא אותה, ואנו זוכים לדבקות על ידי זה, כי על ידי זה נולדות המדות, שכולם נעקדים ומתמסרים לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם.

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. זהו רמז שעצומו של יום מכפר, כי שביתת יום כיפור, מלבד שיש איסור מלאכה כמו בשבת ויום טוב, יש עבודה לזכור שיש כאן עצם היום הזה, שנמשך בעולם אור של יום הכיפורים, שבא עם היום ממש, כמו שהיום הזה מביא יום חדש, ואור של בהירות שמש ותכול שמים וכו', כך היום הזה ממשיך סליחה וכפרה לעולם. ואולי בסוד כל מלאכתך עשויה, שגם כאן תוקף האמונה של סליחת יום הכיפורים, במי שלא מבעט בתשובת יום כיפור, היא מצד הקב"ה ולא מצד תפילותנו ותשובתינו, ואז עלינו להאמין באמונה שלימה כאילו כל תשובתינו עשויה, ואין לנו אלא להשתדל ביותר בתפלה מחמת הרצון שלנו להכלל בסליחה האלוקית הזאת, ובתוקף אהבת השם יתברך שממשיך עלינו בהאי יומא.

ונכרתה מעמיה. וצריך להתבונן, שלא כתוב ונכרתה מאלוקים וכו', וזה דבר נפלא ביותר, שנקודת היהדות נכרתת מהאדם בעת שעובר על כרת, רחמנא ליצלן, אבל גם משם אפשר לשוב אליו יתברך, כי הקב"ה שוכן אתו ומצפה לו שישוב בתשובה, כי אין דבר עומד בפני התשובה. ואזמחיה את נקודת היהדות שבו. ואגב אורחין, רואים פה את גודל מעלת ההתכללות בתוך נשמות ישראל, שחטא אחד שיחיד עושה, גורם צער להכלל.

והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. הנה בעינוי בפסוק הקודם כתוב ונכרתה מעצמה, וכאן כתוב והאבדתי. כי העושה מלאכה ביום הזה, אינו זוכה להבין שיום זה הוא יום אהבה ורחמים שממשיך הקב"ה על כל נשמות ישראל, ולכן הקב"ה מכניס את עצמו בתוך האיום הקדוש הזה, והאבדתי – אני מאבד אותך יהודי, כי אם אתה לא יודע מה זה יום כיפור, הרי שהאבדה נוגעת לי ממש, כביכול, והוא נורא ואיום.

כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורתיכם וגו'. ברש"י, להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום. ליל יום כיפור הוא דבר בפני עצמו מיומו של יום הכיפורים, כי הוא זיכוך של הימים שעברו בימי חול, מה שאין כן קדושת יום הכיפורים, הוא אחר לינה בלילה מתוך קדושת יום הכיפורים, ולכן הם שני ענינים.

הפוסט פרשת אמור – הארות בפסוקי הקודש (3) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.