פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, מִתְקַשֶּׁרֶת עִם אוֹר.

שִׁבְעַת קְנֵי הַמְּנוֹרָה הַמְּאִירִים אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה (בַּמִּדְבָּר ח, ב), מְאִירִים אֶת הָעוֹלָם, וְלֹא שֶׁלְּאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי לְהָאִיר הַחוּצָה לְאוֹר הָעוֹלָם.

בְּסִפְרֵי הַחֲסִידוּת, מְזוּהָה הַמְּנוֹרָה עִם מֹחַ הָאָדָם, הַנָּקִי וְהַזָּךְ, הַמֵּאִיר בְּאוֹר יְקָרוֹת אֶת חֲשִׁיבָתוֹ הַיְּהוּדִית, הַשֶּׁמֶן, מְסַמֵּל אֶת הַחָכְמָה הַמְזֻקֶּקֶת, הָאוֹר הִנּוֹ הַשִּׁימוּשׁ הַנָּכוֹן בְּשֵׂכֶל הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא זָךְ וְכָתִית, הַשֵּׂכֶל, מֵנִיב אוֹר בָּהִיר וּמֵאִיר חָכְמָה נְכוֹנָה וַאֲמִתִּית.

הַחָכְמָה, לְפִי הַיַּהֲדוּת, הִנָּהּ אוֹר הַשֵּׂכֶל הַמֵּאִיר מֵהַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר וְהַנָּקִי, שֶׁמְּבַעְבֵּעַ מִתַּחַת אוֹתוֹ אוֹר בּוֹהֵק, חָכְמָה בַגּוֹיִם תַּאֲמִין, אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, אַךְ תּוֹרָה בַּגּוֹיִים אַל תַּאֲמִין, סִיְּמוּ (אֵיכָה רַבָּתִי ב, ט). וְאִלּוּ חָכְמָתֵנוּ קְשׁוּרָה לְתוֹרָה זוֹ, שֶׁבַּגּוֹיִים אֵין.

מְעַנְיֵן, מַה מּוֹנֵעַ מֵאִישׁ כָּלְשֶׁהוּ בְּעוֹלָמֵנוּ לַהֲגוֹת בְּתוֹרָה זוֹ, לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה אֶת פְּנִינֵי הַחָכְמָה הַנִּזְקָקִים לוֹ, וּלְהֵעָרֵךְ לְמִסְגֶּרֶת תּוֹרָנִית גּוֹיִית לְכָל דָּבָר, וְכִי יֵשׁ כַּרְטִיס כְּנִיסָה לְתוֹרָה? הֲלֹא בְּכָל סִפְרִיָּה בָּעוֹלָם הִיא מְתֻרְגֶּמֶת לִשְׂפַת הַמָּקוֹם, וּמַה הוּא הַפֵּשֶׁר שֶׁל תּוֹרָה וְחָכְמָה יְהוּדִית?

בְּדֶרֶךְ הָרֶמֶז אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר, כִּי שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, רוֹמְזִים אֶל שִׁבְעַת פִּתְחֵי הָרֹאשׁ, הַמֹּחַ, שֶׁהֵם שְׁתֵּי הָעֵינַיִם, שְׁתֵּי הָאָזְנַיִם, שְׁנֵי נְחִירֵי הָאַף וְהַפֶּה, אֵלּוּ הֵם מְשָׁרְתֵי הַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי, וַאֲשֶׁר בְּהַזְהָרוֹת רַבּוֹת הֻזְהַרְנוּ, לְהַחֲזִיק אוֹתָן בִּנְקִיּוּת וּבְטָהֳרָה. כָּל פְּגַם בָּהֶם, גּוֹרֵר אֲטִימוּת לְהַשְׂכָּלָה פְּנִימִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה, כְּלוֹמַר, הַסֵּפֶר יֶשְׁנוֹ, אוּלָם הָאוֹר נִכְבֶּה. הוּא אֵינֶנּוּ.

הָעֵינַיִם, הֵן הַחֲיָלוֹת הֲכִי שַׁבְרִירִיּוֹת, וּמְסֻגָּלוֹת בְּקַלּוּת לִפּוֹל בִּשְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, הָרְפִיסוּת שֶׁל כֹּחָן לַעֲמֹד מוּל מַרְאוֹת מְבַלְבְּלוֹת, וַאֲשֶׁר מְהַוּוֹת סְתִירָה גְּמוּרָה לָאוֹר הַבּוֹקֵעַ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הִיא נוֹרָאָה מְאֹד. לֹא נִתַּן לְנַצֵּחַ אֶת הַקְּרָב הַזֶּה בְּלִי יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, עֲמֻקַת תֹּכֶן.

הָרַמְבַּ"ם, מַצִּיג אֶת הַבְּעָיָה שֶׁבְּקֹשִׁי עֲמִידָה בְּנִסְיוֹן שְׁמִירַת הָעֵינַיִם, בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה, כְּדַרְכּוֹ, הוּא מַצִּיב אֶת הֶעָוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בֵּין הַדְּבָרִים שֶׁמְּעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה, מִשּׁוּם, שֶׁפָּשׁוּט, הָעוֹבֵר עַל עֲוֹנוֹת אֵלּוּ, אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשׁוּב עֲלֵיהֶם, כִּלְשׁוֹנוֹ (הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה ד, ד): 'הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְכִי בָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ? וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם – עָוֹן גָּדוֹל! שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"'; כְּלוֹמַר, הַהִצְטַדְּקוּת הָעַצְמִית לֹא תַּנִּיחֶנּוּ לָשׁוּב עַל הֶעָוֹן לְעוֹלָם…

בְּיָמֵינוּ, כְּשֶׁהַפְּרִיקָה חוֹגֶגֶת, הִצְטָרְפוּ לָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת גַּם זוּג הָאָזְנַיִם, אֵלּוּ שֶׁנִּכְוֹות תְּחִלָּה לְאֵבָרִים, הַשּׁוֹמְעוֹת הַכֹּל, כָּל יְרִיקַת בּוּז שֶׁל חֲדַל אִישִׁים תּוֹרָן, הַמִּצְטָרֵף לְמַקְהֵלַת הַכְּפִירָה וְהַטֻּמְאָה, כָּךְ חָבְרוּ לָהֶן שְׁמִיעוֹת וּמַרְאוֹת הַמְבִיאוֹת תּוֹבָנוֹת מְעֻוָּתוֹת, וּמַנְהִיגוֹת לְפִיהֶן חַיִּים שֶׁל אֲנָשִׁים, הַנִּדּוֹנִים לִכְלָיָה רוּחָנִית מוּכַחַת.

נְחִירֵי הָאַף, מְרַמְּזִים עַל מִדַּת הַכַּעַס, הָעַצְבָּנוּת וְהַהִתְקוֹטְטוּת שֶׁכֹּה מֻכֶּרֶת לָנוּ מִמְּחוֹזוֹת הַחַיִּים הַקְּרוֹבִים, הִנָּן מֵאֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה, הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חֵלֶק ב' קפב ע"ב) מַחְמִיר בֶּעָוֹן זֶה עַד לְאַחַת, וְקוֹרֵא עַל הַכּוֹעֵס אֶת הַפָּסוּק (אִיּוֹב יח, ד): "טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ", שֶׁכָּל נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה, הָאֱלוֹקִית וְהַמְאִירָה נִטְרֶפֶת בַּעֲוֹן הַכַּעַס, הִסְתַּלְּקָה לָהּ הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנְסָה תַּחְתֶּיהָ טֻמְאָה נוֹרָאָה, הַמְטַמֵּאת אֶת כָּל כֻּלּוֹ. עַד שֶׁאֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ (נְדָרִים כב, ב).

כְּלוּם! הַכּוֹעֵס, נִשְׁאַר אִישׁ מְעֻרְטָל מֵרוּחָנִיּוּת, לַחֲלוּטִין.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב הַפֶּה, הַפֶּה הַגָּדוֹל וְהַפָּעוּר, דּוֹבֵר הַכֹּל לְלֹא הַבְחָנָה וּוִיסוּת כָּלְשֶׁהוּ, הוּא זֶה שֶׁבְּעוֹכְרוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ שׁוֹגֶה וּפֶתִי, אָמַרְתָּ מִלָּה לֵךְ תִּתְנַצֵּל, תִּכְרַע בֶּרֶךְ, תִּתְקַפֵּל, תַּעֲשֶׂה הַכֹּל, אֲבָל כְּבָר אָמַרְתָּ… כֻּלָּם יוֹדְעִים, עַד כַּמָּה נִתַּן לְהִכָּשֵׁל רַק בִּגְלַל הַפֶּה הַפָּתוּחַ וְהַחָפְשִׁי, אֵם כָּל חַטָּאת, בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פֶּשַׁע (מִשְׁלֵי י, יט), שְׁתֹק קְצָת.

הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה נִפְגֶּמֶת לְגַמְרֵי כַּאֲשֶׁר הַפֶּה פָּתוּחַ, 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה', אָמְרוּ חֲזַ"ל (אָבוֹת ג, יג), הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַמֻּחְלֶטֶת בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, נֶעְדֶּרֶת מֵהַדּוֹבֵר לְלֹא הַבְחָנָה, אֵין הַחָכְמָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁמְקַדֵּשׁ אֶת דִּבּוּרוֹ.

וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת שְׁבִילִים שֶׁל "סוּר מֵרָע" (תְּהִלִּים לד, טו), יֵשׁ בָּהֶם גַּם תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת הַנִּדְרָשׁוֹת לַדֶּגֶל שֶׁל "עֲשֵׂה טוֹב", הָעֵינַיִם הַזַּכּוֹת הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בָּעוֹלָם הָאֲמִתִּי, וּמְדַמּוֹת אֶת הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ (קה"ר ב, כו), וּמַבִּיטוֹת עַל הַטּוֹב שֶׁבַּבְּרִיאָה, עַל יָדָן מְאִירִים אֶת הַנֵּרוֹת הַטְּהוֹרִים הַלָּלוּ, בִּקְדֻשָּׁה. הָאָזְנַיִם הַמַּקְשִׁיבוֹת לְדִבְרֵי תּוֹרָה מְבִיאוֹת בְּשׂוֹרָה מְרַעֲנֶנֶת וּמְזַקֶּקֶת לְגוּף הָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ד, כב): "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (אָבוֹת ו, ז).

הַאַף, הָרוֹמֵז עַל הַסַּבְלָנוּת, מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁהַכֹּל מֵהַשֵּׁם, וְאֵין עַל מַה לָּרִיב וְאֵין עַל מִי לִכְעֹס, מֵבִיא אֶת הַקְּדֻשָּׁה בְּכַמּוּת מֻגְבֶּרֶת, זֶה כָּל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וַאֲשֶׁר זֶה שֹׁרֶשׁ כָּל אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל.

הַפֶּה הַמְדַבֵּר מֵישָׁרִים, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, הַמַּרְבֶּה לְדַבֵּר אוֹדוֹת הַמְּצִיאוּת הֲכִי נוֹכַחַת שֶׁבָּעוֹלָם, מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, פֶּה הַמִּשְׁתַּדֵּל הַמַּשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין שְׁנַיִם שֶׁנִּפְרְדוּ, הַמְנַחֵם לִבּוֹת נִשְׁבָּרִים בְּלַהַג חִיּוּבִי, הַגּוֹרֵס וְלוֹמֵד בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמוֹסֵר, זֶהוּ הַפֶּה הַמְּתֻקָּן, שֶׁיּוֹצֵר אֶת הַמֹּחַ הַשָּׁלֵם וְהַנָּכוֹן – "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". זוֹ לֹא עֲבוֹדָה פְּשׁוּטָה, אַךְ בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁכָּזֹאת יָצְרוּ לָנוּ שִׁבְעָה כֹּחוֹת יָפִים כָּאֵלּוּ, לֹא חֲבָל לְהַשְׁחִיתָם?

הפוסט פרשת בהעלותך – להעלות נרות מאירים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עש"ק פרשת בהעלותך תש"פ

שבע המידות שלנו, הן הנרות שעמן נעבוד את הבורא, שעמן נחיה את החיים הרוחניים שלנו בעולם הזה, כמו שיש לנו גוף – יש לנו אברי נשמה פעילים, עלינו להחיותם בכל עת ורגע, כשאחד מהם פצוע או כאוב, הנשמה שלנו סובלת, אנו לא חשים את האור שבקרבנו, אנו מרגישים את החסר המהותי שלנו. לאן אנו חותרים כשאנו מרדימים את החושים הללו? אנו חותרים כנגד עצמנו, כי אנו רוצים את האור הגדול של הנשמה שלנו, שם בפנים אנו כן רוצים את האמת הזו, את הרוח הטהורה שבנו.

הרצון הפנימי שלנו, נקרא "פני המנורה", הפנימיות של האור, פני המנורה… פנימיות המנורה המאירה, שם שוכן הרצון הקדוש להיות טוב, כשאנו רוצים לבדל את המידות מהמקום הקטנוני שלהן, ולרוממן אל המקום הנכון והאיכותי שלהן – עלינו להתבונן שבכך אנו מתחברים אל תוך עצמנו ועצמיותינו, אנו גוררים את עצמנו לא למקום כפוי, אלא למקום שהוא ממש שלנו.

מה קורה כשאדם חי לפי המתכונת המתאימה שלו? הוא מרגיש את הבריאות של הנשמה, את האור האמיתי שלו, הוא מפסיק להיות נרדף על ידי עצמו, האור עולה מאליו, שזה הסוד של "הטבת הנרות", שלא רק שידלקו ויאירו, אלא שהם עצמם יקבלו את הכח מהפנים, מהרצון העז להתחבר למקור האור אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות.

עלינו לדעת, כי הנשמה שלנו היא עצם אלוקות, והיא לא יכולה לרצות דבר אחר מאשר להרגיש את המהות האלוקית שלה, את ההרגשה הדקה שהיא אלוקות ממש, כשמונעים ממנה את כל זה, היא לא מיושבת ומסופקת, הרצון שלנו להשביע את הנפש במושגי הגוף – הוא לא מדוייק, כי אנו אמורים להבין שהיא עדינה ואצילית, בת מלכים שסועדת בחברת בן הכפר, מה יתן לה? עליו לסגל אי אילו גינוני מלכות מסויימים כדי שהנסיכה תהיה מרוצה.

אל מול פני המנורה תאיר את המדות שלך, אל האור שבפנים.

הפוסט פרשת בהעלותך – פני המנורה, הפנימיות של האור הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.