שבת פרשת בלק תש"פ

המעשה של בלעם עם האתון, מלבד הנס הנורא והנפלא שרשום שחור על גבי לבן בתורת אמת, יש בו הרבה לימודים והוראות לנו ולזרענו עד סוף כל הדורות. נס גדול הוא גם שהאלקים מנבא בני אדם, ואין פתיחת פי האתון יותר נס מאשר פתיחת דעת בלעם להפכה לדעת עליון, ולו גם כדי להראות הבדל עצום בין נביאי ישראל לנביאי האומות, זהו פלא בפני עצמו, ומה היה הענין בפתיחת פה האתון.

כבר אמרנו, שנראה, שחרון אף ה' על בלעם, היה על היותו מיתמם עם תפישת עולמו, מנסה שלא תהיה סתירה בין רצונו הפנימי לבין צו ה', הוא לא מרשה לי ללכת? לא אלך! אז אני בסדר גמור, ולא היא, ויחר אף אלקים כי הולך הוא. מה שהיה כאן רע, זה "הוא", איפה אתה נמצא בכל התהליך הזה, גם אם אתה ילד טוב שעושה מה שאומרים לך, אתה אמור להבין, כי אמרות ה' אמרות טהורות, כל אמרת אלוה יש בה לימוד וחינוך, שאותם פספסת לגמרי, נתנו לך רשות ללכת, אז אתה הולך? ומה עם הרצון העליון?

שחררו אותך ללכת אתם, אבל איפה "הוא", אם אתה הולך עם המהות שלך, אם אתה מסכים עם ההליכה הזו, הרי שאתה הולך ברשות, אבל לא הבטיחו לך שאינך מעורר את העידן ריתחא על עצמך, למרות שאתה שומר על הלא תעשה, בעידן ריתחא ענשינן אעשה (מנחות מא ע"א). העשה הנמצא בלב האדם, שיודע באמת מה הוא צריך לעשות למול הרצון העליון שיושב אצלו בפנימיות, ואז רצו להבהיר לו, שהוא לא לומד בכלל את דבר ה' כראוי, הא'ל מנבא אותו אבל הוא אינו מתנבא.

נבואת שקר אינה רק לומר דברים לא נכונים בשם ה', נבואת שקר היא גם כאשר דבר ה' מדוקלם על ידו, כשהוא מרוקן מתכנו האמיתי, כאשר אין מעבירים את האמת של השם יתברך ללבבות, זהו שקר. כי ה' יתברך הוא אמת בתכלית האמת, בלי שום משחקים, אם אתה יודע שבלק ומרעיו הם שנואי השם יתברך, קום בקול רם וצרח אליהם, שאין לך חלק ונחלה אתם, גם אם מותר ללכת אתם, וגם אם הם מכבדים אותך מלא… ואם אתה לא רואה טוב, אם אתה לא מתנבא טוב, בוא נראה לך שהאתון רואה ואתה לא רואה.

ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. מכל עבירה נוצר מלאך חבלה, מה נוצר מההיתממות של בלעם? מלאך ה', שאמור להיות נושא הקדושה בעולם השפל – הופך לשטן, למפריע, כך אתה עשית בלעם, לקחת את האור העליון של הקב"ה וציירת אותו לרעה, אתה מרוקן דברי אלקים חיים מפנימיותם, ומתנהג רק כפי החיצוניות שלהם, אסור ללכת מותר ללכת, וכי זה הענין? ומה אם הליכה "בדרכי ה'", מה עם העומק של אמת? אין דברים כאלו? אז הנה השטן בדרך, יש דרך שלא רואים בה רע, אבל היא נהפכת לרועץ, וזה התגלם בפועל ממש בדרכי בלעם אל הטעות הגדולה שלו.

רש"י הקדוש אומר יותר, ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך. אז זו לא היתממות, אלא ישות, בלעם חשב לתומו, כי הוא חלק מהמערכת השלטת, אם נתנו לו כח רוחני אלוקי, הרי שהוא יכול באמת לשנות דברים, הוא יכול ללכת. הוא רק צריך אישור, אבל הבחירה היא בידו לגמרי. בזה הוא צדק, יש בחירה. אדם יכול לקחת את הכוחות הקדושים ביותר שלו, ולעשות עמם רע שאין כמוהו לרוע בכל העולם, והכל בחסות הקדושה. זהו הלימוד בשבילנו, לחיי היום יום.

ההבדל בין צדיקי אמת לבלעם, הוא הביטול אל השם יתברך, כאשר יהודי יודע שאין רצון השם לעשות משהו – אינו הולך לבדוק בשולחן ערוך. הוא יודע היטב איך להתנהג בתחום האפור של חייו. רבים תוהים על דברים רבים מסויימים, שאין התיחסות מפורשת בשולחן ערוך ובהלכה, והם מוצאים את עצמם משוחררים מלהבין את רוח התורה, שלא תמיד כותבת בפירוש את דעתה. התשובה לכך היא, שההלכות של התחום האפור, הן יותר מדוייקות לפעמים מהלכתא שיש עליה כמה וכמה פוסקים, ודעות שונות עד אין קץ, והמון הבנה והקשים ובירורי הלכות ושיטות. כי על ההלכות של התחום האפור יש תשובה אחת כנה – הבנת הלב! הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, אי אפשר לרמות את הלב, אפשר רק להדחיק אותו, לנהוג כמעשה בלעם או שמא להקשיב באמת לדבר ה'.

איפה עמד מלאך ה'? במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. הגדרות האמיתיות של אור היהדות הן ברורות למדי, אתה לא יכול להתעלם, אתה חייב להחליט רק באופן חד משמעי, אתה אמור להרים עיניך ולהסתכל על השמים, לראות את האמת שאתה מאמין בה, ולהבין אם אתה משתווה אליה במעשיך אם לאו. אתה יכול להלחיץ את האתון, אתה יכול להתעלם מאיתותי הנפש הבהמית שלך, שהיא, גם במקומה הנמוך, מזהה שאתה משקר… אבל שוב מלאך ה' מוסיף לעבור, להקדים אותך, לאותת לך: לא! תפסיק. אתה במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. אתה לא יכול לנופף בשיטות ודרכים, בתפישות עולם ובאידיאולוגיות, כאשר המקום הזה ברור מאד. יש רצון השם בהליכה שלך? תלך. אין רצון השם בהליכה שלך: אל תלך! כמה ברור, כמה פשוט.

הפוסט פרשת בלק – אין דרך לנטות ימין ושמאל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

בפרשת בלעם אנו רואים כמה דברים שעלינו ללמוד מהם לימוד עמוק מאד. בתחילה שמע בלעם מפורשות מאת אלוקים: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא. היינו שיש איסור אלוקי על ההליכה עם מארגני הקללות. ואכן, בבוקר קם בלעם ואמר להם: כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אחר כך החלו דיונים, פיתוי על כבוד יותר גדול, בלעם שוב מצטדק, אי אפשר, אי אפשר: וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". בלעם מגלה נאמנות מוחלטת לה', הוא קורא לו אלוקי.

אבל כאן אנו מגלים תפנית בחשיבתו של בלעם, הוא מבקש מהם להשאר עוד לילה, כי הוא רוצה לדעת מה יוסף ה' דבר עמי… הוא בעצם אומר, שלא ידע דעת עליון באמת, וזה לא מובן בעליל, הרי כבר שמע מפי הקב"ה בפירוש שני דברים בסיסיים: אסור לך ללכת. וכן לא תעזור שום קלל לעם שהוא ברוך מעצם מהותו. אז מה קרה שוב?

מה השתנה במערכת האמונה המוחלטת של בלעם, שהמתין כביכול לתגובה אלוקית אחרת, שאכן נרשמה בתורת אמת: "קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ומה באמת השינוי מהצווי של מקודם, הרי הוא פשוט המתין ואפילו לא התווכח, אז מה השתנה בימים הללו, ומה הלימוד הזה בשבילנו?

אוי בלעם, אוי בלעם.. שמעת בפירוש מהשם יתברך, שהרצון העליון לא מרוצה מההליכה אתם. אתה פרשת זאת, כהוראה צמודה לקללה או לא, אבל התורה לא רוצה שתלך אתם, היא רוצה שתעבור צד. אם אתה נביא, ואתה קורא למלך עולם – הוי"ה אלקי, ואתה מגלגל עינים כאילו אינך רוצה לעשות קטנה או גדולה שלא כרצונו, למה שאבת לתוך העצמיות שלך את האור הזה של "לא תלך עמהם". עזוב קללה עכשיו, תניח רגע לתכניות פוליטיות של בלק. אל תלך עמהם… מלים של תורה.

איני יודע אם בלעם לא הבין מחמת טומאתו, או שעשה עצמו כאחד שכזה, עברו שעות, עברו אולי ימים, בלק לא מבין את הקטע, הרי יש כבוד ויש בלעם, וכי מה מונע מאתנו להתחבר, אני מביא כסף וכבוד, אתה מביא תוצרת, ומה מעכב. זהו בדיוק הענין. בלק אינו יודע דעת עליון, הוא מבין רק במספרים, בתמורה תחת תשורה, אתה תעבוד – תקבל. כאן היתה הזדמנות ליודע דעת עליון הזה, להסביר משהו, שהיא חובת כל היצורים. אנו לא הולכים… לא נכנסים למשא ומתן עם הפוליטיקה הזאת, כאשר רצון עליון מורה בפירוש אחרת. לא הקללה לבד היא חטא, כי אם ההליכה עמם.

מאן ה' להלוך אתם? ומה אתך? אתה כן רוצה? זו הבעיה! זו הטומאה הגדולה, שאתה, למרות ידיעתך בעליון, אתה רוצה דברים אחרים. זה בדיוק הנקודה, אסור לרצות אחרת מרצונו של מי שאמר והיה העולם, וזה לא משנה אם מותר או אסור. גם אם היית צדיק, והסברת יפה שאתה כלוא ברצון השם, אבל לא הבאת כבוד לה', לא הזדהית עם זה, לא שלחת אותם לעזאזל כי אתה נגדם, כי אתה לא עמהם. ולמה? כי אתה כן… אתה מהם.

באותם ימים ירד בלעם למדרגה נמוכה, כעת הוא באותו מתרס שלהם, הוא אינו נביא ה', שמביא את דבר ה' באמת, את רוח הדברים, את העומק הקדוש של הרצון העליון, הוא רק מדקלם ניסוח משפטי מצומצם, אסור ללכת, הרי זו ההלכה הפשוטה, חזרתי עליה יפה, למדתי את כולם את ההלכה, ומה עוד רוצים ממני? מה עוד רוצים ממך? פנימיות! הזדהות, אל תלמד הלכות יבשות, לא זה הענין בדבר ה' המתנבא לאדם שוכן בתי חומר, דבר ה' בא בשביל התקשרות מוחלטת עם הבורא עולם, עשית את זה?

לאדם נמוך כבר יש צווי חדש, הוא אחד שרוצה ללכת, אבל לא מרשים לו, זה אדם שצריך פשוט להגיד לו מה לעשות בדיוק, אם הוא לא הבין באמת, אז דעת עליון שלו היא במסגרת האנושית הנמוכה שהוא מכיל את הדעת הזאת, אין לו רצון אמיתי לרצות את בורא עולם, הוא רוצה לצאת ידי חובה. לאלו שרק רוצים את זה, להם יש מצוות מיוחדות, ואז גם בא רמז: אם לקרוא לך באו האנשים – קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה.

למה לא כתוב "אותו תדבר"? כי שוב מנסים להורות לו מן השמים את הדרך האמיתית של החיים, האם אתה יכול באמת להתרכז בהליכה הזו, רק בגלל שהם באו לקרוא לך? בלי שלך תהיה נגיעה ורצון גם לקלל, או להיות שותף עמם, או להזדהות עם המהלך שלהם? אם כן, שים לב, אתה לא רק מדבר את דבר ה', אתה מפסיק לדלקם מהיום והלאה את פסוקי הקודש, בגלל שאתה יודע שזה דבר ה', ואין לך פשוט ברירה, אלא אתה "תעשה", תתקן את העולם שרוח הדברים של דבר ה' יהיה בולט.

ה' מבקש ממנו (וממנו אלינו, אל כל יחיד ויחיד) תזדהה! תהיה חלק מדבר ה', אתה אמור לעשות את דבר ה', בעצם ההשתייכות שלך אליו, בלעם, כמובן לא היה כזה, וזה כל הסיפור שלו. אנו לומדים את זה כל שנה, כדי שהסיפור שלנו יהיה שונה.

הפוסט פרשת בלק – אל תגיד, תזדהה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אַחַת הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּלְעָם שֶׁהֵן בְּעֶצֶם הַשְׁתָּלָה אֱלֹקִית בְּפִיו שֶׁל הַנָּבָל, הִיא הַפָּסוּק שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּמַהֲלַךְ תְּפִלַּת הַמּוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (בַּמִּדְבָּר כג, כא). פָּסוּק מְרוֹמֵם וּמְקָרֵב מְאֹד.

מַה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל דָּבָר זֶה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הָרַע שֶׁבַּיְּהוּדִים? הֲרֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן, הוּא רוֹאֶה אֶת הַכֹּל, וְכִי אֵין גְּלוּיוֹת לְפָנָיו שְׁחִיתוּיוֹת הַרְסָנִיּוֹת שֶׁעוֹלָמֵנוּ הַמַּקְסִים גָּדוּשׁ מֵהֶן?

וְכֵיוָן שֶׁזֶּהוּ מֶסֶר לָאֻמָּה הַיְּהוּדִית, שֶׁהֲלֹא תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים, הָעִנְיָן הַזֶּה דּוֹרֵשׁ עִיּוּן מְיֻחָד:

יֵשׁ רַע אוֹ שֶׁאֵין רַע?

וְכֵן מַהִי הַסִּיֹּמֶת, שֶׁכְּאִלּוּ מְבָאֶרֶת אֶת סִבַּת אִי-הַהַבָּטָה לְרָעָה, לָמָּה? כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה, וְכִי גַּם לְאֵלּוּ שֶׁמַּפְנִים עֹרֶף מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – יֵשׁ קֶשֶׁר עִם הַמֶּלֶךְ?

מַה קּוֹרֶה כָּאן?

גַּם בְּלִי לְהָבִין אֶת עָמְקוֹ שֶׁל עִנְיַן לַאֲשׁוּרוֹ, אָנוּ יְכוֹלִים לְהִוָּדַע כִּי אֵין הִסְתַּכְּלוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁוָה לַהִסְתַּכְּלוּת שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, כַּמּוּבָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי וַעֲלֵיכֶם, אַחֶרֶת לְגַמְרֵי מִמַּה שֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים עַל עַצְמֵנוּ וְעַל זוּלָתֵנוּ.

כֵּן! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָכֵן רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וְגַם נְקַבֵּל גְּמוּל עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁלָּנוּ, הֱיוּ בְּטוּחִים בָּזֶה…

וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵין מַבָּטוֹ מֻנָּע עַל יְדֵי אֶמוּצְיוֹת רִגְשִׁיּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת, אֵין בּוֹ נְקָמָה וְאֵין בּוֹ רֹעַ, כֻּלּוֹ טוֹב לְגַמְרֵי, כִּבְיָכוֹל, וְהַפָּסוּק הַזֶּה מֵעִיד, שֶׁבַּמְּצִיאוּת הַכּוֹלֶלֶת שֶׁל יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, אֵין הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים פּוֹגְעִים בִּיסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הַכֶּתֶר הַמֻּנָּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל יְהוּדִי. לֹא הִבִּיט אָוֶן…

כְּלוֹמַר, אֵין יְכֹלֶת לְחֵטְא כָּלְשֶׁהוּ, לְהָמִיר אֶת כְּבוֹדֵנוּ בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב (תְּהִלִּים קו, כ), אָנוּ נִשָּׁאֵר אוֹתָם חֲבִיבֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וּכְדַאי מְאֹד שֶׁנִּהְיֶה מוּדָעִים לְכָךְ, כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, בְּכָל רֶגַע נָתוּן, הָאָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין מְנִיעָה, וַאֲפִלּוּ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (פְּסָחִים פה, ב), כִּי תְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ!

הַקּוֹל הָאֱלֹקִי מַתְרִיעַ וּמְהַדְהֵד בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית, הִיא בְּפֵרוּשׁ שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת אֱלֹקִיִּים הַמְכַוְּנִים אוֹתָהּ לִתְשׁוּבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, הַשָּׂפָה בָּהּ נִשְׁמָעִים הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ לֹא תָּמִיד נִתַּן לַהֲבִינָהּ בְּמִפְגַּשׁ רִאשׁוֹן, אָדָם צָרִיךְ לִפְעָמִים לַעֲבֹר תַּהֲלִיכִים שׁוֹנִים כְּדֵי לְהַסְכִּים לְהוֹדוֹת, שֶׁתְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ מְבַעְבַּעַת בִּפְנִים וְעוֹשָׂה בּוֹ שַׁמּוֹת, עַד שֶׁתְּקַבֵּל מָקוֹם הוֹגֵן וּמֵכִיל בְּחַיָּיו.

אֵיזֶה אֹשֶׁר נִפְלָא הוּא, שֶׁהֻבְטַחְנוּ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּכְּלוּת עַל כָּל מִינֵי וְסוּגֵי אָוֶן וְעָמָל… לֹא הִבִּיט וְלֹא רָאָה, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו! זֶה בִּכְלָל לֹא פָּשׁוּט.

וְזֶה גַּם נָחוּץ לְהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ, אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ, גַּם אִם יֶחֱטָא לוֹ [וְאָסוּר לְהִתְיַחֵס לָזֶה בְּסַלְחָנוּת] – לָבֶטַח יֵדַע אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה, כִּי עֶצֶם הַמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית שֶׁיֵּשׁ ה' הִיא מְקוֹר וה.

שָׁמַעְנוּ סִפּוּרִים רַבִּים עַל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִיטְשׁוֹב זי"ע וְהַצַּדִּיק הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, עַל לִמּוּדֵי זְכוּת מַפְלִיגִים שֶׁהָיוּ מְלַמְּדִים בְּפֶה מָלֵא עַל מַעֲשִׂים שֶׁנִּרְאִים רָעִים וַחֲטָאִים בַּעֲלִיל. וְכָאן עוֹלָה הַתְּמִיהָה, הֲרֵי בְּוַדַּאי הַזְּכוּת הַזֹּאת לֹא הָיְתָה מוּנַעַת עַל יְדֵי נָאִיבִיּוּת וּתְמִימוּת, גַּם הָרַב מִבַּארְדִיטְשׁוֹב וְגַם הָרַבִּי מִבֶּעלְז יָדְעוּ, שֶׁיֵּשׁ חוֹטְאִים רָעִים בָּעוֹלָם, אָז מַה הָעִנְיָן?

הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ, הִגִּיעוּ לְדַרְגָּה עִילָאִית שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת בְּמֻשָּׂגֵנוּ הַמֻּגְבָּלִים, אֶצְלֵנוּ קַיָּם הֶבְדֵּל בָּרוּר בֵּין רַע לְטוֹב, שָׁחוֹר וְלָבָן, וְטוֹב שֶׁכָּךְ, כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ, הַשַּׁבְרִירִי, הַמֻּטְמָע בַּחֹמֶר, עָלֵינוּ לִבְדּוֹק אֶת הַגְּבוּל הַבָּרוּר בֵּין הָרַע לְטוֹב, כִּי אֶצְלֵנוּ הָרַע יֶשְׁנוֹ, הַטּוֹב גַּם…

אֲנַחְנוּ מְצֻוִּים:

שִׂימוּ חוֹמָה בְּקַו הַתֶּפֶר!

אַךְ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבַּארְדִיטְשׁוֹב וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבֶּעלְז שֶׁהָיוּ מֵעַל כָּל רַע אֶפְשָׁרִי, וְנִדְמוּ לְקוֹנָם, כִּבְיָכוֹל, הֵם הִסְתַּכְּלוּ עַל יְהוּדִים כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם… וְקוֹנָם, הֲלֹא הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵינוֹ נִשְׁאָב לְתוֹךְ זֻהֲמַת הָאֱנוֹשׁ, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (חֲבַקּוּק א, יג): "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע". הָרַע הוּא קִלְקוּל, הוּא חֻרְבָּן, וְהַגּוֹרֵם לוֹ עָתִיד לָתֵת אֶת הַדִּין, אַךְ זֶה לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מַהוּתוֹ הַכְּלָלִית וְהָעֶקְרוֹנִית – "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".

מַה הִיא הַנָּפְקָא מִנָּהּ מִכָּל הַמֶּלֶל הַזֶּה? יֵשׁ כָּאן נְקֻדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, אֲנָשִׁים רְגִילִים לְהִסְתַּכֵּל עַל מַעֲמָדָם הָרוּחָנִי כְּקַרְיֶרַת חַיִּים, כָּל מִכְשׁוֹל וּמְעִידָה הִיא תְּבוּסָה, לְכָל פֵּרוּק קֶשֶׁר יֵשׁ מְחִיר… זֶה נָכוֹן שֶׁגַּם לְפֵרוּק הַקֶּשֶׁר עִם ה' יֵשׁ מְחִיר, אוֹהוֹ מְחִיר… אַךְ בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי, בְּחֶסֶד ה' עָלֵינוּ, יָכוֹל אָדָם לְהִתְחַבֵּר לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה בּוֹ חָדַל מִלִּהְיוֹת טוֹב, וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם, וּלְדַלֵּג עַל בְּחִינוֹת מָקוֹם וּזְמַן, וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ…

אָמַר הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן תנג): "כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי, רְצוֹנִי לוֹמַר, שֶׁבְּוַדַּאי אַתֶּם מַחְזִיקִים אוֹתִי לְצַדִּיק גָּמוּר, אַף עַל פִּי כֵן, אִם הָיִיתִי עוֹבֵר, חַס וְשָׁלוֹם, עֲבֵרָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן, לֹא הָיְתָה הָעֲבֵרָה מַשְׁלֶכֶת אוֹתִי כְּלָל, רַק הָיִיתִי אַחַר הָעֲבֵרָה אִישׁ כָּשֵׁר כְּמוֹ קֹדֶם, רַק אַחַר כָּךְ הָיִיתִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה" – – –

הַדְּבָרִים הַלָּלוּ נוֹרָאִים מַמָּשׁ!

הָיִיתִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה!

כָּךְ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג. וּלְמַעֲשֶׂה, לְהַמְשִׁיךְ בְּהַנְהָגָה שֶׁל צִדְקוּת כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע בִּלְבּוּל כָּזֶה גָּדוֹל, כִּי בֶּאֱמֶת, בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ, עֲדַיִן נִשְׁמְרָה הַזְּהוּת הַקּוֹדֶמֶת, הַקְּדֻשָּׁה וְהַצִּדְקָנִית, זֹאת אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵעִידָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל – – –

הפוסט פרשת בלק – הבט ממקום גבוה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

שינוי הלשונות בדבר ה' לבלעם, ובתירוציו המתחמקים לבלק, אומר דרשני. בהתחלה זה: ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ואחר כך אפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר. ובדברי בלעם: היכל אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר. ושוב: את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר. ובפעם השניה: כל אשר ידבר ה' אתו אעשה. ובפעם הבאה: אשר ידבר ה' אתו אדבר. יש כאן דילוג מעשיה לדיבור, ומשם אלקים לשם הוי"ה, וכן מצאנו גם "שמירה" – אשמור לדבר.

ברור שכל אחד מהפסוקים מורה על דבר מיוחד, במערכת הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, אשר בשביל זה הוא היה כבול באזיקים עליונים, כשפעם אחת מדברים איתו על עשיה, שהוא צריך לזכור, כי דיבור הוא עשיה, כשאתה מקלל אתה עושה, אתה יוצר מציאות בעולם, ואתה חייב להקשיב לדיבור של ה', כדי שמתוכו תלמד על מעשיך הרצויים, איך לעשות בעולם, אתה לא תחזור על דברים ששמעת, אתה אמור להפנים את הרצון העליון החבוי בהם.

המלאך, שכבר נתקל בו בעשיה לא הוגנת, הוא פשוט יצא לדרך, כשהוא מתאוה למרוד באדונו, כבר לא שייך לדבר אליו במונחים של "עשיה", כי העשיה שלו היא כבר רעה מאד, הוא יוצא לדרך בשביל לעשות מעשה רע, שם מניחים לפתחו את הבחירה החדשה, נכון שיצאת בשביל למרוד בה', אבל בפנימיות עדיין יש לך יכולת לעשות טוב, אם תדבר את הדיבור של ה', אם תאיר במחשכי החושך שלך את האור שלו, על ידי ששם תתבטל אל הרצון העליון, אל תמתין שה' ישים לך חכה בפה, ופתאום יצאו דיבורים נכונים, השתדל להבין את המסר, כדי שמתוכך תוכל להוציא את הדיבורים הללו ולהזדהות עמם, ולחיות את המסר שהם אמורים להעביר, לך, לבלק ולנשמות ישראל.

נראה שבלעם די הבין את הקורה, משום שבפסוק הבא הוא משתמש בשם אלוקים, במדת הדין, הוא הבין שהזעם של ה' מופנה כלפיו, אתה לא פקיד המעביר מסרים כלשונם, אתה מדבר את דבר ה', לכן הוא אומר שמה שה' ישים בפיו, כלומר, הוא מסכים, בלית ברירה, מחמת מדת הדין שהתגברה, להתבטל אל הרצון העליון, ולא להפריע לדבר ה' להתגלות, ה' שם את הדברים בפיך, אתה אמור להבין ולהכיר בך, שרק דובר אחד יש ביקום, ואין עוד מלבדו, ואתה מה? הצינור, המגלה, ולא יותר.

כאשר קלט בלעם את מדת הדין מתגברת, הוא רצה להמתיק אותה, הוא הוסיף מילה, כדי לפייס את הגבורות שהמשיך על עצמו בטפשותו, אותו אשמור לדבר, הוא כבר ממתין לרצון ה' שיתגלה, ושם אכן כתוב שם הוי"ה – מדת הרחמים. זו באה ושורה בעולם, כאשר יש אנשים שרוצים להקשיב לדבר ה'. המינוח "לשמור" הוא להמתין, הוא לייקר, הוא לכבד, לא עוד העברת מסרים עיוורת, כי אם תכונת הזדהות, אני שומר בלבי את הדברים ואותם אומר, כי לא אני אומר אותם, אבל אני מזדהה אתם, זו המתקה.

אחרי שלב ההמתקה, הוא חוזר להבין את הדיבור הראשון אליו, אתה צריך לדעת, שאם בחרו בך כנביא, אתה לא רק אומר דברים, אתה מתקן תיקונים. עשיה היא מלשון תיקון, כמו ועשתה את צפרניה. צריך לעשות את דבר ה', את דבר ה' לא אומרים ומדקלמים, אלא עושים, אתה מצווה להעביר את הדברים עם הרוח שלהם, עם התיקון שבהם, נשמות ישראל מצד עצמן אינן יכולות להתקלל, אבל עדיין אין זה מספיק שלא מקללים אותן, הן ברוכות מצד מהותן, ואתה אמור "לעשות" היינו לגלות בכל פסוק ופסוק, כמו שאכן היה את טובתם, מעלתם, קדשותם, יקרתם וכבודם של ישראל.

בסופו של דבר, כל העולם שאנו רואים לנגד עינינו, הוא עולם של דיבור יחיד, אין מי שמדבר ואין מי שעושה, אין מי שמקלל ואין מי שמברך, הכל זה רק הקב"ה, ממש כך. בלעם, בסוף דבריו הוכרח להודות, את אשר ידבר ה' – אותו אדבר. זהו הלימוד הענק מכל הפרשה הזו, הדיבורים של העולם, המציקים והמצמצמים אותנו, הם לא תוצאה של ישויות שונות, ושל מאורעות קטנוניים, הם כולם כולם כולם – דבר ה' בכבודו ובעצמו. ההבנה הזו, היתה אמורה לבקוע במוחו הטמא כאשר ראה אתון מתקוממת. אם היה רואה באתון אלוקות, לא היה הורג אותה (במדרש כתוב, שהוא אכן הרג אותה בסוף), הוא היה מבין את המאורעות הכי קטנות שלו כדבר ה', הדובר היחיד.

פסוקי ברכותיו של בלעם, היו רשומים בתורת אמת לפני שהוא נולד, לפני בריאת העולם, הוא הבין זאת מאוחר, אבל הבין זאת, ועלינו ללמוד את זה לעומק חיינו, כאשר כל מאורע קטן עשוי למוטט את שלותינו, אם לא נשכיל להבין שהכל חלק ממערכת עילאית של קודשא בריך הוא, של אור אמיתי שמתלבש בעולם הזה – אנו יכולים להכות את אתונות החיים שלנו ללא הרף, בלי לראות את המלאך שמולנו, את ההנהגה העליונה שמתלבשת במה שמתלבשת. האור הזה של "את אשר ידבר ה' אותו אדבר" עלינו לקלוט במלוא העוצמה, ולדעת כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל.

הפוסט פרשת בלק – הדובר היחיד בעולם! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבָּאָדָם, זֶה הַמַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מִן הַבְּהֵמָה, וּמִן אָדָם לְאָדָם, הוּא עָצְמָתִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ, בּוֹ נִמְצָא, בְּעֶצֶם הַכֹּל, כָּל הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – גְּנוּזוֹת בַּדִּבּוּר הַזֶּה, בֶּן אָדָם יָכוֹל לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת שֶׁמִּתְקַיְּמוֹת, גַּם אִם הוּא לֹא צַדִּיק מְיֻחָד, אִם הוּא יְהוּדִי – הַכֹּחַ שֶׁל הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ עָצוּם וְנוֹרָא עַד מְאֹד.

הַבְּרָכוֹת הֵן כֹּה גְּבוֹהוֹת, שֶׁנִּתַּן לַהֲפֹךְ אֶת הַקְּלָלוֹת שֶׁל שׂוֹנְאָיו לִבְרָכוֹת גְּדוֹלוֹת, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים מַסְפִּיק שׁוֹלְחִים חִצִּים שֶׁל רַעַל לְשׁוֹנִי, הַיְכוֹלִים בְּהֶחְלֵט לְהַזִּיק, אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ אֶת הַדִּבּוּר הַחִיּוּבִי, הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַהֵפֶךְ – מֵבִיא רַק יְשׁוּעוֹת נִשְׂגָּבוֹת לָאָדָם.

בָּלָק הָרָשָׁע – יָדַע אֶת הַסּוֹד הַיְּהוּדִי הַזֶּה, הוּא יָדַע שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, וְעִמּוֹ הֵם יְכוֹלִים לַעֲמֹד מוּל כָּל הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁלּוֹ, כַּכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר כב, ב): וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמוֹרִי. "אֱמוֹרִי" – מִלְּשׁוֹן אֲמִירָה וְדִבּוּר. רָאָה בָּלָק מַה שֶּׁעָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְכֹחַ אֲמִירָתָם וְדִבּוּרָם – שֶׁבָּנוּ אֶת הַדִּבּוּר, וְכוֹבְשִׁים כָּל מִלְחֲמוֹתֵיהֶם עַל יָדוֹ, וְרָאָה שֶׁהֵם מַצְלִיחִים מְאֹד שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וְחָקַר וְדָרַשׁ מֵאֵפוֹא קִבְּלוּ אֶת זֶה, וּמִי לִמֵּד אוֹתָם כָּךְ? וְנִתְוַדַּע לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּמִדְיָן, "וְאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו", וְהוּא הַמְּלַמֵּד אֶת הַיְהוּדִים, שֶׁאֵין עֵצָה אַחֶרֶת מִלְּבַד חֲגִירַת חֶרֶב הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּכְנִיעָה אֶת כֻּלָּם.

וְלָכֵן חִפֵּשׂ בָּלָק גַּם כֵּן אֵיזֶה רֹאשׁ – "שֶׁאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו", וְיֵשׁ לוֹ פֶּה טָמֵא, שֶׁיָּכוֹל לְהַחְלִישׁ קְדֻשַּׁת פִּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמָצָא אֶת בִּלְעָם, שֶׁהָיָה "זֶה לְעֻמַּת זֶה" בְּטֻמְאָה נֶגֶד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כִּי כְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָה וְנִתְקַדֵּשׁ בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה עַל יְדֵי דִּבּוּרֵי פִּיו, וְתָמִיד דִּבֵּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּנִים אֶל פָּנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר יב, ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֵה וְלֹא בְּחִידוֹת", כְּמוֹ כֵּן בִּלְעָם יָרַד וְנִטְמָא בְּתַכְלִית הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי דִּבּוּרֵי פִּיו, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הֶבֶל פִּיו הָיָה טָמֵא וּמְטַמֵּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר לא, טז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ בִּדְבַר בִּלְעָם", שֶׁהֶבֶל פִּיו, אֲפִלּוּ בְּדִבּוּרִים בְּעָלְמָא, הוֹלִידוּ טֻמְאָה בְּאֹזֶן הַשּׁוֹמֵעַ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן מג). כִּי הַכֹּל תָּלוּי כְּפִי דִּבּוּרֵי פִּיו שֶׁל אָדָם, אִם מוֹצִיא מִפִּיו רְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאוֹמֵר בְּפֶה מָלֵא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר"! אֲזַי סוֹף כָּל סוֹף יִזְכֶּה לָזֶה, אֲפִלּוּ אִם לְעֵת עַתָּה עֲדַיִן נִמְצָא בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, וְרָחוֹק מְאֹד מִכָּל הַשָּׂגוֹת דִּקְדֻשָּׁה, אֲבָל עַל יְדֵי רְצוֹנוֹתָיו כִּסּוּפָיו וּתְפִלּוֹתָיו יַעֲשֶׂה כֶּתֶר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְה' יִתְפָּאֵר עִם הַכֶּתֶר הַזֶּה, וְיַחְזֹר וְיַשְׁפִּיעַ עָלָיו כָּל מִינֵי הַשְׁפָּעוֹת טוֹבוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, כִּי כֶּתֶ"ר רָאשֵׁי תֵּבוֹת כִּ'סּוּפִין תְּ'פִלּוֹת רְ'צוֹנוֹת, וּכְשֶׁאָדָם מוֹצִיא כִּסּוּפָיו וּרְצוֹנוֹתָיו בְּפִיו בִּתְפִלּוֹתָיו, אֵין דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

בִּלְעָם, בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה – לָמַד אֶת הָאֹפִי הַמְּיֻחָד הַזֶּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא הִתְלוֹנֵן עַל אִי יְכָלְתּוֹ לְהָרַע לָהֶם בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן, בַּמִּלִּים: הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן… זֶה עַם שֶׁל מִתְבּוֹדְדִים, אֵלּוּ שֶׁתָּמִיד בָּאִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתְלוֹנְנִים עַל מַה שֶּׁקּוֹרֶה אִתָּם, הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הֵם בִּלְתִּי מְנֻצָּחִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ אָדָם שֶׁדָּבוּק בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר, וְלָכֵן יָדַע בִּלְעָם, שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל בִּכְלָל לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הָרַע שֶׁלּוֹ בַּדִּבּוּר הַמְּיֻחָד שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ ה', כִּי הַכֹּחַ שֶׁל הַמִּתְפַּלֵּל – גָּדוֹל יוֹתֵר.

הָבָה נַקְשִׁיב לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁכֹּה הִרְבָּה לְעוֹרֵר אוֹתָנוּ בִּתְפִלָּה וּבְהִתְבּוֹדְדוּת, שִׂיחָה בֵּינֵינוּ לְבֵין קוֹנֵנוּ, זֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הָאַלְמוּתִּי שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר, לְשׂוֹחֵחַ וּלְשׂוֹחֵחַ, לֹא לְהַפְסִיק לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הֶעָצוּם שֶׁל הַדִּבּוּר – עִם הַתְּפִלָּה הַמְּדַבֶּרֶת הַזּוֹ, נוּכַל לְהַשִּׂיג הַכֹּל וּלְנַצֵּחַ אֶת הַכֹּל.

הפוסט פרשת בלק – הדיבור, מותר האדם מן הבהמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי.

צריך להבין, הרי בלעם לא ראה את המלאך, באמת לא ראה, הוא חשב שיש לו כאן עסק עם אתון סוררת, אז איך פתאום הוא מתנצל כל כך, ורואה את החטא שלו ברור מול אי ידיעה, זהו חטא לא לדעת? ואחר כך באה ההתרסה, אם רע בעיניך המלאך, שאתה מבטל את דבר ה' שכן הרשה לי ללכת, האם זו היתממות, האם אינו מפחד מהשם יתברך?

חז"ל הקדושים (שמות רבה כ, טו) רואים פה ערמה של בלעם, להנצל מחרון אף ה' על ידי מלאך, וזו לשונם: 'שהיה רשע ערום ויודע שאין עומד מפני הפורעניות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו'. ואז נשאלת כמו מאליה השאלה, האם זו תשובה? להערים על ה' זו תשובה? הרי יותר מאתנו ידע בלעם שהקב"ה בוחן כליות ולב, מה עומד בבסיס המרד שלו, שתוך כדי הוא מגייס לעצמו גם את הכח של התשובה? והעיקר, מהו הלימוד בשבילנו, לומדי תורת ה'.

ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. כאן התגלה קלונו של בלעם הרשע, שלא הבין לעומק את סוד התשובה. אדם שחוזר בתשובה בגלל שהוא מפחד מחרבו של המלאך שבא לשטן לו, זו אינה תשובה, אולי צדק בכך שאפשר להנצל, זמנית, מן הפורענות, אבל "ואשובה לי", לשוב בתשובה בשבילי? בשביל רווחים אישיים? זה לא.

תשובה אמיתית היא הבנת הרצון העליון, זו התבהרות פנימית המגלה לאדם, בתוך לבו הטהור, את העומק של רצון השם, הוא פתאום יודע את התשובות לדרך החיים החידתית שלו, הוא כבר אינו מסתפק, הוא ממש רואה את האמת. ההתבהרות הזו – זו היא תשובה, כשאדם רואה את עומק החטא שלו, חטא מלשון חסרון, הוא רואה כמה איבוד ופספוס יש בחייו כאשר אינו הולך ברצף של רצון ה' – הוא שב, ואל מי? אל השם. במלים של בלעם נשמע ההיגוי של "ואשובה לי", לא רוצה שאלך? אחזור הביתה. וכי זה הענין? איפה אתה בלעם? מה אתה מכה אתונות? למה אתה לא מקשיב למה שקורה סביבך.

על השאלה הראשונה שלנו, האם אי ידיעה היא חטא? בודאי שכן. בלעם היה אכן רשע ערום, הוא ידע שאין מקום אחר להנצל מהפורענות כאשר היא כבר פה, רק מלת הקסמים הזאת: חטאתי. מודה ועוזב ירוחם, היא המאפשרת לאדם לדהור לקראת ההצלה שלו. אבל הוא היה חייב להשתמש במלה אמיתית, הוא גם ידע דעת עליון, הוא ידע שאי אפשר "לעבוד" על רבונו של עולם, לכן ירד לשורש החטא (לא מתוך חרטה אלא מתוך ערמה), ואמר מילה אמיתית ביותר. אכן, לא לדעת – זהו חטא.

בלעם במיוחד. אתה שמתהדר בידיעת דעת עליון, שאתה לא סתם מקלל, אתה בודק מקום שיחול הקטרוג, כביכול, סוג של "להכריח" את ה' לשנוא את עמו, לקלל אותו בהסכמתו וכו', אתה לא יכול להביט באתונך אשר רכבת עליה מעודך, ולדלות ממעשיה רמזים לדרך שלך בחיים? האם העין הרוחנית כה סתומה, שאין את ההרגשה הפנימית, שאתה עושה מעשה רע מאד? האם באמת הכל מקרה? אתה שתגיד כך? שיודע שיש עליון ויש דעת, ויש ענינים רוחניים? עד כמה גדול כח הבחירה!

ועלינו לנשום את הדברים הללו, כי הנקודה הזו שאי ידיעה זה חטא, היא נקודה חשובה מאד בשבילנו. אנו כאן בשביל לדעת, מי שאומר לא ראיתי ולא ידעתי, הוא החוטא האמיתי. חשבנו פעם איך יודעים דברים? איך לומדים את המציאות? כאשר המציאות חשובה לנו – אנו יודעים הרבה אודותיה. אם המציאות של החיים שלנו תהיה מציאות רוחנית אלוקית של עבדות הוי"ה, של התמסרות לאמת, אנו נדע ונראה המון דברים, פשוט נראה, זה יהיה ממש מול העינים שלנו.

המציאות של בלעם היתה במהותה – רצון ללכת אל הרשעים הללו, הוא לא היה יותר טוב מהם, לכן הוא לא ידע, הוא ראה אתון ולקח מקל… ההחטאה האמיתית היא לא אי הגילוי, אלא הסיבה לה, כאשר אתה לא רואה בדבר ה' ורצונו האמיתי את חזות הכל, למה שתראה מלאכים עם חרב? האתון, לעומת זאת, שמציאותה מששת ימי בראשית, היתה לגדל את כבודו של ה', נברא לה פה מראשית הבריאה, וכעת הוא נפתח.

כל יהודי עומד במצבים מעין אלו בחייו, הוא הולך בדרכים שונות, הוא יכול ועלול לטעות ולתעות, אבל השאלה היא מה היא המציאות שלו, האם "ואשובה לי", או שמא תשובה אמיתית מעומק הלב מתוך התבטלות מוחלטת להקב"ה? אם המציאות שלנו תהיה רק עשיית רצון השם מתוך פנימיות האמת שלנו, אנו לא נטעה יותר, אנו נראה דברים, ה' מגלה לנו כל הזמן דברים גלויים ונסתרים, השאלה היא אם אנו רוצים באמת לראות, או שמא אנו רוצים את הדרך הלא רצויה בעיני ה'.

זהו מוסר גדול ונפלא, איך נביא ה', בעל כוחות כמעט בלתי מוגבלים, הופך להיות שוה כוחות לאתון, משהו פשוט מהחי, בלי תודעה בכלל. ללמדך, כמה החטא גורם…

הפוסט פרשת בלק – חטאתי כי לא ידעתי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר בלק, ו' תמוז תש"פ

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (במדבר כב, ב). הפרשה פותחת בסתמיות, מבלי לספר לנו מהותו של בלק בן צפור הלזה, אלא הסיפור מתחיל מההבנה שלו, וירא לשון ראייה של הבנה, כמו שפירש בשפתי חכמים. ההתבוננות של אדם היא כל הסיפור שלו, כאן מדובר בקוסם קסמים ידוע, שהיה מלך ושליט, וניצל את הכוח הרוחני להרע לעמו של אלוקינו, פירוש, הוא נלחם עם ה' דרך הכוחות שלו עצמו, ה' יצילנו.

בלק, שבא ללוק דמם של ישראל, כמו שמובא במדרש, בן צפור, בספרות הרז, רואים בכל מילה בתורה אור רוחני פנימי, שאפשר לקראו בכמה זויות, ולהחדיר דרכה את האלוקות הפועמת בכל אות ותג. המילה 'צפור', היא צר פ"ו, צר – לשון צרות, פ"ו בגימטריא אלהי"ם, האדם שבא ללוק דמם של ישראל, שורש הפנימיות שלו היה דחיקת רגלי השכינה, להיות צורר לאלוקות. כאשר אדם גבה לבו, וחושב על הכוחות שלו כאלמותיים ואינם נגמרים, הוא בן צפור, הוא באה בבינה של צרות באלוקות, שאינו יודע ואינו מסכים להודות, שהאלוקות אופפת את כל הבריאה ואין שום כוח מלבדה.

ישראל – זו מדרגה גבוהה ביותר, של גילוי אלוקות בתוך העולם הגשמי הזה, הרי השם הזה ניתן ליעקב אבינו כאשר נאבק עם שרו של עשו, וישר עם אלוקים ואדם, יש לו את הכוח לעמוד נגד כוחות רוחניות, שהן גם ממנו יתברך, אבל משרתים את הטומאה, שרו של עשו היה גילום של הענין הזה, מצד אחד מלאך, מצד שני של עשו. בלק, בדומה לו, השתמש בכוחות רוחניים, בהמשך הפרשה רואים זאת, הוא נוקט תחבולה מיסטית, קללות על ידי נביא שרוח ה' שורה עליו. כלומר, הוא בא לנצח את הקודש עם מוטיבים של קודש, של אור פנימי שבבריאה.

ופתאום הוא הבין, הוא ראה לנוכח עיניו את העם הזה, שהוא כל כולו עשוי מהחומר הזה – ללחום עם הרע הרוחני הזר, כבר אביהם יעקב עשה זאת, הוא נאבק עם שרו של עשו, ויכול לו, אך עצה חדשה היתה לו לאותה רשע, כאשר ראה והבין את אשר עשה ישראל לאמורי, קלט את הכוח של יהודי, הבין שאין כאן מלחמה צודקת של כוחות שוים, יש כאן עם שנלחם עם שמו של ה', עם הכח הפנימי הקדוש שיוצק בו. אזי הוא תכנן להחליש את הכח של "ישראל"… כאשר לא יהיו בקדושת ישראל – לא יהיה להם את הכח המיוחד, שעמו הם נלחמים ומנצחים, או לכל הפחות שורדים את כל הגלויות והגזירות, הוא הבין טוב, כי אכן הכח שלנו הוא רק כח של ישראל – כח קדוש.

הכח הזה נמצא בכל יהודי ויהודי, אין אחד מאתנו שלא עושה לאמורי את מה שעשה עמנו לעם הזה שהוא עם אמורי, אפשר להעמיק יותר, ולהבין, כי בלשון הקודש, אמורי, הוא מלשון שבח, כמו שכתוב ה' האמירך היום, השבח של הבריאה נפל בגלות, אנשים משבחים את הפך הקדושה, אנשים רואים בהצלחה חומרית את חזות הכל. בא ישראל וזועק, השבח היחיד הוא לאור, אין שבח כי אם למשובח ועומד מעצמו, ואין שבחו תלוי בשבח אחרים, כל שכן שלא מבני אדם התחתונים. שבחו לו – אומר ישראל.

בלק עומד מנגד, הוא רואה מה שעושה ישראל לאמורי, הוא רואה את השבחים נגזלים מההצלחה החומרית, הוא רואה את הבוז שיש בעינים של יהודי לכל הבלי העולם הזה, הוא כועס מאד על כך, הוא יכול כעת למקד את עינו הראה של בלעם, זה שמיהרו להביא אותו לתקן את הטעות. הוא יבליט את המקומות ואת האירועים – בהם ישראל ויתר על שלו, בהם ישראל מודה ומסכים לחומריות ולחטא. שם הוא יתפוס אותם.

הטעות האיומה של בלק היתה, כי לעולם לא הועם ולא הומר טעמו של יהודי באמת, שורש ישראל הוא שורש קדוש, שורש של קרבת אלוקים פנימית. גם אם הוא טועה ונופל בחטא, לא יכול לו בלק בן צפור, כי כל כחו של בלק בן צפור, הוא זה שהוא בן צפור, שהוא מצר את האלוקות. זו מאירה אבל בתכלית ההארה בנשמתו של ישראל.

דווקא מתוך ההבנה של בלק, אנו גם יכולים להבין משהו על עצמנו, הוא ראה את מה שיהודי עושה לאמורי, לעמים שהחמריות מככבת בראש מעייניהם, למרות, שאלו ואלו חומריים, הפנימיות של אלו מתנגדת לחומריות מנותקת מהרוחניות. ההבנה הזו צריכה לפעום בלבנו גם אנו, כאשר אנו נלמד את מה שצריך ללמוד אודותינו, לפחות כמו שלבן למד – אנו נתחבר מאד לנקודה היהודית הזו. זו נקודה שיודעת את חלק הא'ל שבה, שהיא לא מתבטלת, ולא יכולה להתבטל לעולם.

לא בחנם הפרשה נקראת על שמו של בלק, משום שהוא היה זה שהבין, הוא הנחיל לנו, בבחינת מאויבי תחכמני, את העומק של נקודת ישראל שבנו, מה שאנו מעוללים לאמורי, ולכל השבחים שהיא מנחילה, האומה המגדלת הדוניזם ותענוגות, מקדשת חומריות ריקנית, ובוזה לכל הקדוש והיקר. אכן, להבות אש הצלחתם מלחכות בנו קצת, אבל, הנצחון יבוא בדמות הנקודה של ישראל, שמתקן ועושה את האמורי לשבח אמת להשם.

הפוסט פרשת בלק – מה שישראל מעוללים לאמורי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מַדְהִים הַדָּבָר הַזֶּה! אִישׁ אֱלֹקִים… וְגַם אִישׁ רַע מְאֹד.

אָדָם בַּעַל הִתְגַּלּוּיוֹת אֲמִתִּיּוֹת – וְקַלְלָן מֵהַסּוּג הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר.

לְפָנֵינוּ אִישִׁיּוּת בַּעֲלַת כֹּחוֹת עֶלְיוֹנִים אַךְ מִתְנַהֶגֶת בָּאֲפֵלָה בְּהַנְהָגָה לֹא מוּסָרִית.

מַה זֶּה?

בִּלְעָם הָרָשָׁע עוֹנֶה עַל הַתֵּאוּר הַנַּ"ל, וַאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִדְרוֹשׁ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, לְהָבִין אֶת עָמְקוֹ, וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ, כִּי הֲלוֹא תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים.

הַנָּבִיא בִּלְעָם נָחָה עָלָיו רוּחַ ה', שֶׁלֹּא בִּזְכוּתוֹ, כִּי אִם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַמְנַבֵּא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הוּא הֻבְהָל בַּעֲצַת בָּלָק, רָשָׁע כְּמוֹתוֹ, לְנַסּוֹת לוֹחֲמָה מְעַנְיֶנֶת – "קַלֵּל אוֹתָם וְנִתְפַּטֵּר מֵהֶם". אֶלָּא שֶׁהָעִנְיָן הָיָה רַק, שֶׁהַקְּלָלוֹת, אִם הֵן שָׁווֹת אֶת עַצְמָן, הֵן מֻנְהָגוֹת עַל פִּי הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁלֹּא רָצְתָה אָז בַּקְּלָלוֹת, וְנִתְהַפְּכוּ לִבְרָכוֹת.

הִנֵּה לָנוּ הַקְדָּמָה נִפְלָאָה, שֶׁיָּכוֹל אָדָם לִהְיוֹת בַּעַל הַשָּׂגָה עֶלְיוֹנָה וְכַבִּירָה, אַךְ רוּחוֹ מְשֻׁקֶּצֶת, מְסֻגָּל אָדָם לְהַבִּיט בְּעַיִן שֶׁל מַעְלָה, בִּידִיעָה בְּרוּרָה אֲמִתִּית שֶׁאֵין שָׁוָה לָהּ – כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם, וְזֶה פָּשׁוּט לֹא מַפְרִיעַ לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים מְכֹעָרִים בְּיוֹתֵר, שֶׁהֵם שִׂיא הַשִּׁפְלוּת הַבַּהֲמִית, תַּרְתֵּי מַשְׁמַע.

אָז מַה כֵּן? אִם עֻבְדַּת הֱיוֹתוֹ "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (בַּמִּדְבָּר כד, טז) עֲדַיִן לֹא מַכְנִיסָה אֶת הָאָדָם לִקְבֻצַת קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, אָז מַה כֵּן?

הַתְּשׁוּבָה נִמְצֵאת דַּוְקָא כָּאן.

כְּשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֶת נִבְזוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָרַע הַזֶּה, שֶׁיָּעַץ לְהַחֲטִיא יְהוּדִים כְּדֵי לְחַסְלָם – 'אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה' (סַנְהֶדְרִין צג, א) – "לֵךְ עַל זֶה", כָּךְ הוּא אָמַר לְבָלָק.

מַשְׁמַע, שֶׁלֹּא הַמַּדְרֵגָה הָרוּחָנִית גּוֹרֶמֶת לָאָדָם לִהְיוֹת יוֹתֵר טוֹב, כִּי אִם מִדַּת הַכְנָעָתוֹ וְשִׁפְלוּת רוּחוֹ לְמוּל הַדְרַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא כֻלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת "נְבִיאִים", אֲבָל כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁשָּׁם הִיא הַהַתְחָלָה וְשָׁם הוּא הַסּוֹף.

הַמְאַפְיֵן שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, מֻכֶּרֶת לָנוּ עַד אֵימָה, יֵשׁ לָנוּ שְׁכֵנִים מַאֲמִינִים, סוֹגְדִים לְאַלְלָה הָרַחוּם בְּאַדִּיקוּת, אַךְ "פִּיהֶם דִּבֵּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תְּהִלִּים קמד, ח). בִּרְכֵיהֶם כּוֹרְעִים לְבוֹרֵא עוֹלָם, אֲבָל "יְדֵיהֶם דָּמִים מָלֵאוּ (יְשַׁעְיָה א, טו)… כְּאַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁהֵם "רָעִים וְחַטָּאִים" (בְּרֵאשִׁית יג, ג), אֲבָל "לְהַשֵּׁם מְאֹד"! פִּיהֶם לֹא מַסְגִּיר אֶת הַלֵּב הָרַע הַמִּתְגּוֹלֵל שָׁוְא עַל חַבְרֵיהֶם, אֵלּוּ לֹא צַדִּיקִים, אֵלּוּ בִּלְעָם הָרָשָׁע וַחֲבֵרָיו – רוּחַ גְּבוֹהָה וְרָעָה.

הַיַּהֲדוּת, לֹא מַכִּירָה בְּצִדְקַת 'רֹעַ-בִּלְבוּשׁ-טוֹב'.

הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר שֶׁלָּנוּ מוּנְהָגִים עַל פִּי צִוּוּיִים וּכְלָלִים אֱלֹקִיִּים, לֹא רוּחַ קַנָּאִית מִשְׁתּוֹלֶלֶת, לֹא סַעֲרַת נֶפֶשׁ שְׁסוּעָה, שֶׁמִּכֹּחָן שֶׁל אֵלּוּ נִגְזָרוֹת הֲלָכוֹת וּגְזֵרוֹת עַל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. הַיַּהֲדוּת הִיא יְצִירָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַהֶבְדֵּלִים בֵּין הַמָּקוֹר לַחִקּוּי – בּוֹלְטִים מְאֹד! כִּמְעַט אֵין דָּבָר דּוֹמֶה, חוּץ מֵהַחִיצוֹנִיּוּת, שֶׁהִיא אֵינָהּ כְּלוּם.

בִּלְעָם הַמַּחְטִיא, הוּא בְּעֶצֶם אִישׁ רוּחָנִי שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁמַּכִּיר, שֶׁדָּבֵק בָּעֶלְיוֹנִים, אֲבָל הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל פְּעֻלּוֹתָיו הֵן פְּרִיקַת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי-יְהוּדִי, הָעַיִן הָרָעָה שֶׁרָצָה לְהַטִּיל בְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, מְלַמֵּד עַל הַמַּאֲבָק הַנִּטָּשׁ בֵּין כֹּחוֹת הָרֶשַׁע שֶׁל בִּלְעָם לְבֵין כֹּחַ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל יַהֲדוּת טְהוֹרָה וּנְקִיָּה.

זֶה אַלְפֵי שָׁנָה שֶׁהָאִישׁ בִּלְעָם הִשִׁיל אֶת אַדֶּרֶת נְבוּאָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ מַכִּירִים עוֹד נָבִיא גּוֹי בְּשִׁעוּר קוֹמָה כָּזֶה, אַךְ הָרַעְיוֹן הַטָּמֵא שֶׁלּוֹ לֹא עָזַב אֶת נְוֵה הַתְּלָאוֹת שֶׁלָּנוּ אֲפִלּוּ לְיוֹם אֶחָד, מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים בַּחוּץ, בָּרְחוֹב, בָּעִיר, בַּמְּדִינָה וּבָעוֹלָם – זוֹ שְׁלִיטַת בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת רִבּוֹנוֹ וּמְנַסֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתָיו לְטַמֵּא אֶת הָעוֹלָם.

בָּעוֹלָם הַמִּתְקַדֵּם, לֹא הִנִּיחוּ כֹּחַ אֱלוֹקִי אֶחָד מִלְּגַּיְּסוֹ לַמִּלְחָמָה בְּיוֹצֵר הַכֹּל, הַטֻּמְאָה הַחוֹגֶגֶת הִיא בִּלְעָם וַעֲצָתוֹ בְּהִתְגַּלְּמוּת מוֹדֶרְנִית. עָלֵינוּ רַק לְהָבִין, שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, חָזָק יוֹתֵר. לַמְרוֹת כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת הַקָּשִׁים, אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁיַּד ה' בְּאֶמְצַע.

אוֹתָהּ חַכָּה שֶׁשָּׂם ה' בְּפִיו הַחֲזִירִי שֶׁל בִּלְעָם (סַנְהֶדְרִין קה, ב), שֶׁמִּכֹּחָהּ הָיָה מֻכְרָח לְהַפְלִיט אֶת מַה שֶּׁהוֹרָהוּ מֵהַשָּׁמַיִם מִבְּלִי לְזַיֵּף, אוֹתָהּ חַכָּה קַיֶּמֶת גַּם הַיּוֹם, בְּרֶגַע נָתוּן כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל הִתְבּוֹנְנוּת עַל הַמִּתְרַחֵשׁ בְּעוֹלָמֵנוּ הַמְסֻכָּן וְהַמְסֹאָב, אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין כִּי כָּל הַקְּלָלוֹת הַלָּלוּ, נֻסָּח שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, הֵן בְּרָכוֹת עֲמֻקוֹת לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַהֲפֹךְ אוֹתָן לְטוֹבָה.

וְיֵשׁ עוֹד מַשֶּׁהוּ.

בִּלְעָם הָרָשָׁע אָמַר בְּצִוּוּי שֶׁל ה' – לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר כג, כא). אָנוּ עֲשׂוּיִם לִהְיוֹת נֶחֱרָדִים שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם אוֹמֵר לָנוּ, שֶׁאֶת הַהֵפֶךְ בְּדִיּוּק רָצָה אוֹתוֹ זֵד לוֹמַר עָלֵינוּ, וְיֵשׁ לְהָנִיחַ, שֶׁקּוֹלוֹ לֹא הֻשְׁתָּק לְגַמְרֵי, עֲדַיִן טֻמְאָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלֵינוּ דְּבָרִים רָעִים לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְאָנוּ רַק מְקַוִּים לְטוֹב. אֲבָל יֵשׁ בְּעָיָה יוֹתֵר עֲמוּקָה. קְרִיטִית מַמָּשׁ.

זֶה שֶׁבִּלְעָם וְיוֹרְשָׁיו הָרוּחָנִיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר 'מְלַכְלְכִים' עָלֵינוּ, אֵין לָנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת עִם זֶה כָּל כָּךְ, זֶה לְמַעַן הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, אֲבָל זֶה שֶׁאָנוּ שֻׁתָּפִים לַקִּטְרוּג הַזֶּה, זֶה כְּבָר אֱוִילִי מַמָּשׁ… אִם אָנוּ מִסְתּוֹבְבִים בְּהַרְגָּשָׁה, שֶׁאָנוּ שַׁיָּכִים לַטֻּמְאָה וְלֹא לַקְּדֻשָּׁה, אִם אָנוּ מְיֹאָשִׁים מִקִּרְבַת אֱלֹקִים כָּלְשֶׁהִי, אָנוּ בְּעֶצֶם מְמַלְּאִים אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם, בְּעֵינֵי רוּחֵנוּ אָנוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת אֶת חִיּוּכוֹ הַנּוֹאָל שֶׁשָּׂמֵחַ לְמִשְׁבַּתֵנוּ, הוּא לֹא יָכַל לַעֲשׂוֹת זֹאת יוֹתֵר טוֹב.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתָנוּ מַאֲמִינִים בַּטּוֹב שֶׁלָּנוּ, בְּטוּב יִשְׂרָאֵל – זֶהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, לֹא לְהַבִּיט בְּאָוֶן יַעֲקֹב וְלֹא לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הָרָעִים, אִם בֶּאֱמֶת נִזְכֶּה לְלַמֵּד עַל עַצְמֵנוּ זְכוּת, וְנִרְאֶה אֶת טוּב ה' הַשּׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ, אָנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת טוֹבִים, יוֹם אֶחָד יָבוֹא, וְנוּכַל לִירוֹק בַּפַּרְצוּף שֶׁל בִּלְעָם שֶׁיָּצַּרְנוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ, אָמֵן.

הפוסט פרשת בלק – נביא מנוול הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם עַל דְּמוּתוֹ שֶׁל בִּלְעָם? צַר הָעַיִן הַנָּבָל, שֶׁרוֹאֶה 'הֵיימִישֶׁע יוּדֶען', וּמִתְפּוֹצֵץ מִזַּעַם… שִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁל הַטֻּמְאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי הֲרֵי מַהִי טֻמְאָה? הָרִחוּק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. הַסְתָּרַת אוֹר הַקְּדֻשָּׁה וּמְצִיאוּת שֶׁל רֹעַ נוֹצַר בַּחֲלַל-פָּנוּי מֵאוֹר וְטָהֳרָה.

הַנָּצִיג לְכָל זֶה הוּא בִּלְעָם.

הַמְּדֻבָּר הוּא, שֶׁלֹּא תִּטְעוּ, לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר אָדָם שֶׁקִּבֵּל שֶׁדֶר לֹא דִּמְיוֹנִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אָכֵן בִּלְעָם הָיָה נְבִיא הַשֵּׁם – אֲמִתִּי! עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מַצְבִּיעָה בִּמְפֹרָשׁ עַל 'רִחוּק' מֵהַשֵּׁם, אֶלָּא הַהֵפֶךְ, מִי קָרוֹב יוֹתֵר לַה' מֵאֲשֶׁר נָבִיא, שֶׁה' בְּעַצְמוֹ מַעֲבִיר דַּרְכּוֹ מְסָרִים שְׁמֵימִיִּים?!

וְאַף עַל פִּי כֵן… בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁהֶחְטִיא אֶת הַבְּרִיּוֹת בַּגָּרוּעַ מִכָּל, וְהִטִּיף לִפְרִיקָה מוּסָרִית מֻחְלֶטֶת, מִתּוֹךְ תָּכְנִית מוּבְנֵית, הָאֲמוּרָה לִגְרֹם אִבּוּד קֶשֶׁר הַחִבָּה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

מְזַעְזֵעַ!

וְהִנֵּה זֶה פֶּלֶא – הַקְּלָלוֹת הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל שְׁתוּם וְצַר הָעַיִן הַזֶּה נֶהֶפְכוּ לִבְרָכוֹת, כְּלוֹמַר, עוֹד בְּפִיו שֶׁל הָרָשָׁע נֶעֶצְרוּ הַמִּלִּים, וְיָצְאוּ הַחוּצָה כִּבְרָכוֹת מַפְלִיגוֹת, וְנַעֲשׂוּ לִשְׁבָחִים נִפְלָאִים לָעָם הַנִּצְחִי.

מַה הַמֶּסֶר מִכָּל זֶה?

יֵשׁ לְהָנִיחַ, כִּי כַּאֲשֶׁר תִּכְנֵן בִּלְעָם הַסּוֹטֶה אֶת קִלְלוֹתָיו, הֶעֱמִיד לָהֶן בָּסִיס רֵאָלִי, הוּא הִתְכַּוֵּן כַּנִּרְאֶה, לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בִּקְלָלוֹת 'אֲמִתִּיּוֹת', לֹא בִּדְבָרִים חַסְרֵי שַׁחַר, נִמְצָא אֵיפֹה, כִּי הָיוּ דְּבָרִים לֹא נְעִימִים בָּעָם הַזֶּה, שֶׁאֲלֵיהֶם מִקֵּד אֶת מַבָּטוֹ הָעוֹיֵן.

אִם כֵּן, אֵיפֹה, מַה הִתְחוֹלֵל שָׁם, אֵיךְ 'לֹא-הִצְלִיחַ' הָעִנְיָן שֶׁל בִּלְעָם וּבָלָק?

עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא עַמּוֹ שֶׁל בּוֹרֵא הָעוֹלָם, קְלָלָה הַמְכֻוֶּנֶת לְמוּל הַקּוֹמָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, הִיא הִתְגָּרוּת מְכֻוֶּנֶת בְּבוֹרֵא הַכֹּל, אֵין עֹנֶשׁ גָּדוֹל מִזֶּה, הַמּוּכָן לְ'בִלְעָמִיִּים' לְמִינֵיהֶם, הָרוֹאִים בְּעַיִן רָעָה אֶת הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל הָעָם הַקָּדוֹשׁ הַשּׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו.

הַטֻּמְאָה שֶׁל בִּלְעָם יֵשׁ לָהּ כֹּחַ לְהִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם, אֲבָל רַק עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, הוּא נִקְצַב בְּאֵיזֶשֶׁהוּ תְּחוּם, שֶׁמֵּעֵבֶר לוֹ – אֵין לָהּ רְשׁוּת לְהִתְפַּשֵּׁט.

אֶת זֶה לֹא יָדְעוּ בָּלָק וּבִלְעָם, שֶׁיְּהוּדִי, טָמֵא כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה – יְהוּדִי הִנֵּהוּ! וּבְאֵיזֶה מָקוֹם עָלוּם, עוֹד טָהֳרָתוֹ בּוֹ.

כָּךְ קוֹרֶה, שֶׁקְּלָלוֹת אַרְסִיּוֹת, מִבֵּית מִדְרָשָׁם שֶׁל נְבִיאֵי עַמִּים, רָעִים וְחַטָּאִים, אֲשֶׁר כְּשֶׁלְעַצְמָם, כֹּחַ גָּדוֹל לָהֶם, לְחוֹלֵל חוּרְבָּנוֹת וַהֲרִיסוֹת, אַךְ כְּשֶׁמֻּפְרָחוֹת לַחֲלַל הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ יֵשׁ רַק שַׁלִּיט אֶחָד, הֵן נְמֵסוֹת וְהוֹפְכוֹת אֶת עוֹרָן לִבְרָכוֹת נִפְלָאוֹת, שֶׁמְכוֹנְנוֹת אֶת הָעָם הַזֶּה עַד יָמֵינוּ.

הַגְּמָרָא מְצַיֶּנֶת אֶת הָעֻבְדָּה, שֶׁמֵּרֹב אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְעַמּוֹ, הוּא לֹא זָעַם בְּאוֹתָם יָמִים (בְּרָכוֹת ז, א), זַעְמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם הוּא, כִּבְיָכוֹל, הָרֶקַע לִיצִירַת הַדִּינִים הַקָּשִׁים שֶׁלָּהֶם, וּכְשֶׁזֶּה לֹא הָיָה – לֹא הָיָה מָקוֹם לַקְּלָלוֹת לָחוּל, הָאִישׁ שְׁתוּם הָעַיִן נִדְהָם לְהִוָּכַח, אֵיךְ בְּרָכוֹת נִצְחִיּוֹת קוֹלְחוֹת מִפִּיו לְלֹא יְכֹלֶת שְׁלִיטָה, כִּי יֵשׁ רַק שְׁלִיטָה אַחַת – שְׁלִיטָתוֹ שֶׁל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל!

גַּם בַּמִּישׁוֹר הָאִישִׁי שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, יוֹשֵׁב לוֹ, בֵּין מִפְתְּחֵי הַלֵּב, בִּלְעָם קָטָן וְרַע, מְקַלֵּל וְסוֹטֶה, אֶת רֹעַ טֻמְאָתוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁחִיל בְּתוֹךְ לֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָעַיִן שֶׁלָּנוּ, זֹאת הַיְּהוּדִית, תִּרְאֶה רָעָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָנוּ נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ בַּקַּלַּחַת שֶׁל מַחֲלוֹקוֹת וְחִלּוּקֵי דֵּעוֹת גּוֹעָלִיִּים, הַמַּשְׁמִיטִים אֶת הַקַּרְקַע עָלֶיהָ אָנוּ יוֹשְׁבִים, הַקְּלָלוֹת אֵינָן שֶׁל בִּלְעָם עַכּוּ"מִי זָר, אֶלָּא שֶׁל הָרֹעַ, אוֹתוֹ אָנוּ מְיַצְּרִים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב.

בְּנוֹסָף לָרֹעַ הַזֶּה, אָנוּ מַרְגִּישִׁים חִדָּלוֹן וְיֵאוּשׁ, חָשַׁבְנוּ פַּעַם, שֶׁהִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּבָר כָּל כָּךְ טוֹב, וְהִנֵּה עֵינָיו הָרוֹשְׁפוֹת אֵשׁ-שִׂטְנָה שֶׁל בִּלְעָם הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ… בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֻלְשָׁה, אָנוּ צוֹלְלִים לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה, אֵין כְּלוּם יוֹתֵר, הַכֹּל שַׁיָּךְ לֶעָבָר, "מַה קּוֹרֶה לָנוּ?" – תּוֹהִים אָנוּ בְּעֶצֶב…

הַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה עַד מְאֹד, יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְבִלְעָם הַזֶּה, הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ אֵימְתָנִי מַשֶּׁהוּ, זֶה נָכוֹן, אֲבָל עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, מֻגְבָּל עַד מְאֹד, כִּי בְּרֶגַע שֶׁהַקְּדֻשָּׁה תִּפְרֹץ הַחוּצָה, מִמַּעַמְקֵי הַסְתָּרָתָהּ… הִיא תִּגְבַּר, תִּדְאֶה עַל גַּבֵּי עֲנָנֵי הַחֹשֶׁךְ, וּתְכוֹנֵן אוֹתָנוּ לַמִּשְׁבֶּצֶת הַיְּהוּדִית הַמַּתְאִימָה לָנוּ.

הַ'בִּלְעָם' שֶׁלָּנוּ, יַתְחִיל לְבָרֵךְ!

הַכֹּחוֹת הָרָעִים שֶׁיָּצַּרְנוּ בְּתוֹכֵנוּ, יִכָּנְעוּ בִּפְנֵי אוֹר הַקְּדֻשָּׁה הַמְפַעֵם בְּקִרְבֵּנוּ וּמְבַקֵּשׁ לְהֵחָלֵץ הַחוּצָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַהֲרֹס אֶת הַקְּדֻשָּׁה בְּהֶרֶס שֶׁל מַמָּשׁ, הַכֹּל רַק מִשְׂחָק בְּ'נִדְמֶה-לִי', בְּיוֹם הַמִּבְחָן – יִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא נוֹתֵן לְבִלְעָם גִּישָׁה פְּנִימָה.

מַה עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל זֶה?

רַק עֵצָה אַחַת: לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֹּחַ שֶׁל תְּפִלָּה וּזְעָקָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!

הַכֹּחַ שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אֶלָּא בְּפִינוּ!

בַּיּוֹם בּוֹ נַפְנִים בֶּאֱמֶת, כִּי קַיָּם בְּקִרְבֵּנוּ אוֹר מָתוֹק שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, נִתְקוֹמֵם כְּבָר מֵעַצְמֵנוּ עַל הַפֶּשַׁע הַנִּתְעָב הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְעַצְמֵנוּ, לְזַהוֹת אֶת עַצְמֵנוּ כְּ'בִלְעָמִיִּים' מֻשְׁבָּעִים, בְּעוֹד שֶׁאָנוּ הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִזֶּה.

אָנוּ, הֵם אֵלּוּ הַמְבֹרָכִים עַל יְדֵי קִלְלַת בִּלְעָם, שֶׁזֶּה הַחִדּוּשׁ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁקַּיָּם בַּבְּרִיאָה, שֶׁכֹּחַ הָרַע מַסְכִּים עִם הַטּוֹב, וְהַנִּצָּחוֹן מֻבְטָח לְכֹחַ הַקְּדֻשָּׁה.

וּלְצַד כָּל זֶה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי בִּלְעָם קִבֵּל אֶת כֹּחוֹ הָרוּחָנִי מִן הַשָּׁמַיִם… וְכָךְ גַּם הַכֹּחַ הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ, הַמֵּסִית אוֹתָנוּ לִפּוֹל מִמַּדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה – כֹּחַ שְׁמֵימִי הוּא זֶה, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִלְחֹם עִם הַשָּׁמַיִם, עָלֵינוּ רַק לְהַכְנִיעַ רֹאשׁ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, כִּי בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאָנוּ מְזַהִים אֶת הָאֲוִירָה כִּנְטֻלַּת זַעַם הַשֵּׁם, אָנוּ נִדְבָּקִים בְּשֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַטְּמוּנָה גַּם בַּטְּבָעִים הַ'בִלְעָמִיִּים' שֶׁלָּנוּ, וּבְטִפּוּל שֹׁרֶשׁ חָרוּץ, נַצְלִיחַ לְמַגְּרָם, אָמֵן.

הפוסט פרשת בלק – קללות שכאלו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת קודש פרשת בלק תש"פ

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (במדבר כג, י).

הנה יש שתי מדרגות, יעקב וישראל, יעקב הוא המדרגה הנמוכה, שיש בה עקב וקושי, וישראל היא המדרגה הגבוהה, לי ראש כידוע, ובכמה פסוקים, בלעם משתמש בשתי המדרגות, וקורא להם בשם, ואין דברים אלו משלו, כידוע, כי אם דבר הק אשר שם בפיו, והתורה הקדושה קוראת אלינו מבעד ברכותיו של אותו רשע.

כי באמת, בעולם התמורות הזה, רגלי הקדושה מלובשות בעולם הזה, ובלעם היה נביא של אומות עולם, שהיא טומאה נוראה, שבדבר בלעם נוצרו כל מיני אוירים ארסיים של ניאוף וריחוק מאור פני מלך חיים (עי' לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מג), ואף על פי כן הוא "יודע דעת עליון", שאין דבר זה שקר כלל, והוא מפליא לעשות, שהקדושה העליונה, סוד הנבואה מתלבשת בהאי חזירא בישא, ונחזור לענין, כי בלעם מתפלא על עפר יעקב, שהאיש יהודי, אף שהוא בחינת יעקב, והוא בבחינת עפר ונמיכות המדרגות, אבל מי יכול למנות את העומק של עבודת השם במקום ההוא, כי זה היה כל הענין של בלק שיחפש המקום שבו אין השם יתברך מרוצה מישראל, חס ושלום, והלך למקום הכי נמוך, בבחינת "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ" (תהלים מד, כו), וראה את גודל השעשועים אין קץ, של פושעי ישראל אשר מלאים מצוות כרימון (ברכות נז.). והבין שאינו יודע כלל איך לקללם, כי רק נחת רוח יש להשם יתברך מהם.

ומספר את רובע ישראל – זהו הזווגים הקדושים שמולידים ילדים בזה העולם, ולא תמיד הזווג עולה יפה ברוחניות, כי יש בו צד תאוה והתגשמות, ואעפ"כ כל הולדה של ישראל, היא קדושה וטהורה מאד, והיא תיקון הברית גמור, כמבואר בליקוטי הלכות (הלכות שבת, סוף הלכה ו'), כי יש גם הרבה אנשים פשוטים, שזווגם היה במדרגה נמוכה, אבל מזרעם יצאו צדיקים נוראים מאד, ונמצא, שאין לספור כלל את ריבוי הקדושות העליונות שמתאספות מרובע ישראל, ועל זאת נסמית עיניו של אותו רשע, כמבואר בדברי חז"ל הקדושים. ופנימיות הענין הוא, שלא ראה צד חוב בישראל, אף שהיה יכול לקטרג הרבה על זה, אבל גודל רחמנותו של השם יתברך היא אין סוף, שאף דבר, שצריך לזעוק עליו זעקות גדולות ומרות, מחמת חוסר הקדושה שבו, מצטרף, ביום מן הימים, לאותיות של תיקון גמור.

וכאשר ראה בלעם את הדבר הגדול הזה, השיג קדושת ישראל, וראה את האמת, שכל יהודי באיזה מצב שהוא, יכול להתקרב אל השם יתברך, ומבחינת יעקב שאי אפשר למנות את עוצם וריבוי הקדושה שמאסף בכל יום ובכל לילה, ועל ידי ריבוי כיסופין ורצונות להתקרב להשם יתברך, ואף שנראה לו שאין עולה בידו, והוא יורד בכל מיני ירידות, אבל באמת לאמיתה, כל רצון וכל תנועה שהיה לו לחזור אל הקדושה – מצטרפת ביום ההוא, כאשר יחופשו כל עונות ישראל לעשות מהם זכויות, ויתאספו כל האנחות דקדושה של איש יהודי, שרוצה להתקרב להשם יתברך מעומק לבו וכו', אז יראו שהכל מצטרף לאור גדול ונפלא, שנעשה מזה כתר למלך מלכי המלכים.

ודוקא בלעם ראה זאת, כי הוא היה כח הרע שרוצה ללסטם מישראל את מעט הקדושות שבהם, ורוצה לבלוע הקדושה, ולקבל יניקה מהקדושה, לומר, שאין הקדושה שלהם מספקת להתקרב להשם יתברך, אבל כשרואה בידיעת דעת עליון שלו, שאין יכולת לקללם, ומתפעל ומתפלא על עוצם הריבוי הגמור, שאין לתאר ואין לשער, ובנבואה ראה דבר זה לאשורו, מה שאין כל בריה יכולה להשיג, בהיותה מלובשת בגוף הגשמי הזה, אזי קיווה וייחל, שהוא גם יזכה למות מות ישרים כזה, כי כאשר ידע איש יהודי, כמה כל מצוה שוה בעולמות העליונים, וכמה כל נקודה טובה וכו', אזי יזכה לבחינת "ותשחק ליום אחרון", לראות את האמת בסוף דרך החיים, אשרי הזוכה לבלות ימיו ושנותיו על התורה ועל המצוות בלי להביט אם הוא במדרגה גדולה או קטנה, רק להחיות את עצמו באור הגדול של כל תנועה טובה שעושים בשביל השם יתברך.

ותהי אחריתי כמוהו. כי העיקר הוא האחרית והתוצאה מכל דבר, והנה בלעם ראה בעצמו, שהגם שהוא יודע דעת עליון, אחריתו רעה ומרה עד מאד, כי צייר האותיות לרעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן, סוף תורה לו. והתקנא בקדושת ישראל, אף בפשוט שבפשוטים, שאינו יודע שום דעת, והולך במדבר החיים ובעפר ההסתרה בתמימות ובפשיטות גמורה, והוא זוכה לאחרית טובה של עונג אמיתי בכבוד ה' המצפה למחכים לו, שמי שלא ראה בחייו שום אור אמיתי, ושום דעת עליון, ואעפ"כ יגע ועמל בעבודת השם כל ימי חייו, מתוך אמונה פשוטה, השכר הוא אין קץ, ובלעם התקנא בזה, ועלינו לדעת את העומק של הקנאה הזו, של יודע דעת עליון, וכעת אנו גם יודעים.

כי אחר שניתנה לנו התורה, ואנו קראנו פרשת בלק, אנו יודעים גם בדעת עליון של התורה הקדושה את גודל מעלת ישראל שבנו, אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלינו.

הפוסט פרשת בלק – קנאתו של בלעם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שני לסדר בלק, ז' תמוז תש"פ

פרשה זו נפלאת היא עד מאד, משום שהיא מבטאת את מה שקורה בעולם, שיש בלק עם הקסמים שלו, מול בלעם עם הנבואה שלו, וכולם מתאחדים לנגד הקדושה, שזה בעצמו מפליא לעשות, שהקב"ה נתן רשות לרשע ארור לקלל את עמו. ואף שבסופו של דבר לא הצליחה מזימתו, אבל הוא היה יודע דעת עליון, הוא ידע את היכולת שלו, וכל טעותו היתה בשורש נשמות ישראל, שאי אפשר לקללן באמת, אבל לפני שנודע לו דבר זה, לא טעה כל כך, אלא ידע איזו אמת, שאפשר לעשות את הרע בעיניו יתברך, עם האור שלו עצמו, ודבר זה לא יכילהו הרעיון.

בלק הוא סוד הכפירה, כי היה קוסם, וזהו ענין כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, אבל הם על דרך הדמיון, כי עצם הדבר שחושבים שיש כוחות אחרים אפלים, שאינם אלוקות ממש, הם נובעים מהחלשת הכח של מעלה כלפי התודעה שלהם עצמם. וזה בדיוק כוחו של בלעם, שידע מאלוקות באמת, בסוד: "וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (במדבר כג, יב), כי ידע שאין אמירה בלי אלוקות, וזו מדרגה יותר גדולה בטומאה מטומאת בלק, כי הוא בבחינת יודע את רבונו ומכוון למרוד וכו', וזה לימוד גדול בשבילנו, כאשר יתבאר.

שתי קליפות רוצות להכרית אותנו מן השורש, הקליפה הקשה שהיא בסוד בלק, וענינה, להחדיר בלב האדם שיש כוחות אחרים מלבד כוח הקדושה, שזהו שקר עמוק מאד, והוא נראה כמו קסם – משהו נפלא מאד, אבל באמת היא כפירה גמורה, כי גם כוחות הקסמים הם כוחות ממנו יתברך, למען הבחירה והנסיון, ואין לך יכולת לעשות כלום בעולם מבלעדי חיותו יתברך, ואשר הכל לכל ממש הוא אלוקות, אבל בעלי הקסמים חושבים שאפשר כן לעשות דברים בלתי רצונו יתברך, או שלא כל  הדברים הם רצונו יתברך ממש, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא אפילו במעט דמעט.

ולכן דייקא הכח הזה, שבעצם יודע שאין לו כלום, ביקש אחר הכח של בלעם, שהוא כח אמיתי ונבואת שמים, גם כן למען הבחירה והנסיון, כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, וגם הנבואה אינה כח חס ושלום, כי אם אדרבה, להפך ממש, זהו לקחת את הכח של הקב"ה בעצמו ולהעביר את האותיות הללו אל בני אדם שוכני בתי חומר, בסוד הנבואה והדבקות אליו יתברך. וזאת היתה טומאתו הנוראה של בלעם רשיעא, כי לקח את האור של הנבואה, שהוא אור של "אין עוד מלבדו ממש", וגם שמנבא ברואים אינם בעלי כוח לעצמם, חס ושלום, שזה סוד שלא היו יכולים לקבל את הנבואה כי אם כשהיו נופלים על פניהם כשוטים וכו', משום שאין זה הכח שלהם כלל. ורק נבואת משה רבינו היתה יכולה לבוא ברגילות כדרך האנושי, כמו שאמר הרמב"ם, משום שמשה רבינו היה בטל אל השם יתברך, וכיון שכך, לא היה משה ממוצע המפסיק ח"ו, כי אם איפשר לאור העליון האלוקי לבוא בלי ישות של אף אחד, ולכן גם הצינור לא היה צריך להיות בבחינת ואשתטי, כי היה אור נקי לגמרי, ואין כאן המקום להאריך בזה.

אבל ישותו של בלעם היתה טומאה נוראה, שזו העברת האור העליון שהוא יכול לבוא בעולם בסוד ביטול, ורצה להביאו לעולם בסוד הישות, כי היה בעל גאוה גדול, כמו שאמרו חכמינו הקדושים ז"ל, ולכן האור הזה בא בלבוש כזה טמא ומשוקץ. וכל זאת עשה הקב"ה כדי שנבין איך האור הזה אינו אור כלל, וגם כשאנו חושבים שאנו משיגים השגות, אם אין זה בבחינת ביטול ממש לאלוקות, בתכלית הביטול, הרי שאנו ממשיכים אור השם יתברך שלא כראוי, וזהו גרוע מהכל, חס ושלום.

וזאת היתה הסיבה לטובה שנהפכו הברכות לקללות, כי האור הקדוש הזה, אי אפשר באמת לקלקלו, כי אם בסוד בלק וקסמיו, אבל בסוד בלעם ונבואתו, אין יכולת להלבישה בכלים של ישות וגסות, ואם כן יעשה, חכה ישים ה' בפיו של חזיר, כדי שיתבררו ממנו האורות והדיבורים הטמאים יתבטלו, ויצטרך לומר רק את הצירופים הטובים של אור נבואתו. ולמה עשה ה' ככה שיתברכו ישראל בנבואת שוטה כזה?

אלא צריך שתדע, כי נבואת הנביאים הקדושים באה בכלים שלהם, הגבוהים והמרוממים, ואף שיש לנו שייכות עם הכלים שלהם, כי הם נביאים טובים שלנו, ואנו בני הנביאים, ולנו ובשבילנו שלחו אותם להתנבאות עלינו ואלינו, אף על פי כן, יש מקומות נמוכים ביותר, ששם אין לנו כלים קדושים, והכל בשבירה חס ושלום, ואין לנו שום תקוה כי אם בנבואת ותורת משה רבינו עליו השלום, שכל תיבה ותיבה מתורת אמת, היא תורת משה רבינו עליו השלום, ונבואת בלעם הרשע, נתהפכה לגמרי לתורת משה רבינו עליו השלום, והתבטלה טומאתו לגמרי, והתקדשו הדבורים בקדושת התורה.

זהו חיזוק לכל יהודי ויהודי, בכל מקום שהוא, שאף אם התגברה עליו טומאת בלעם, עליו לדעת, שלא באמת יש לה ישות בעולם, וכל יהודי, יכול לזכות אל האור הגדול שיש בעולם, גם בלי שתקלקל אותו טומאת בלעם, וזה בעצמו יתן לו הכח להשתחרר ממנו.

הפוסט פרשת בלק – קסמים וישות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.