פרשת בראשית תשפ"א

בראשית ברא אלוקים.

סיפור בריאת העולם ידי הקדוש ברוך הוא, מכסה ומסתיר יותר מאשר הוא מגלה, אבל די באותיותיו הספורות להכיל עולם ומלואו של חוט המחשבות המתעמקות. בראשית ברא… וכי אחד מאתנו יכול לפרש היטב את המינוח 'בריאה' ומתוך ההבנה הזו לתרגם נכונה לשפת הלב, את הפועל ברא. ואז נוצר מצב שאת התיבה השניה בתורה איננו יכולים להכיל בהבנה מוחשית, ואז באה תיבת התיבות 'אלקים', וכי מי יכול לעמוד מול המילים הללו "ברא אלקים" ולומר שהוא הבין משהו ממה שהוא למד. אבל במקום הזה של חוסר ההבנה האנושית הבסיסית והאופיינית למדת האדם, שם מתמלא האדם הנשמתי באור של בראשית ברא, ללא שיהיה מודע למשא ומתן של הענין הנשגב הזה, המסקנה חרוטה בלב בלאו הכי, במקום הזה מתאימה ביותר ההגדרה של "תכלית הידיעה שלא נדע", ככל שאתה יותר לא מבין את בראשית ברא – אתה יותר מבין את הנקודה הפנימית שבה כן הורשית להבין, עוד לפני שגילו לנו על אלוקים, גילו לנו על בריאתו. כלומר, עצם הדבר שיש בריאה  יש בורא נוכח, מרעיש ומדבר ממש, לכן אין התורה מתחלת "אלוקים ברא בראשית", כמו שנאלצו לשנות לתלמי המלך, הם לא עוותו את התורה, הם הנחילו לגוי אמת מסויימת, זוית נכונה ופשוטה של אלוקים שברא את בראשית, זהו שינוי בגלל התחביר, לא מעומק האמת. אך ישראל לומדים תורה בראשית ברא אלוקים, משום שהאלוקות היא בטוחה יותר, נוכחת ברקע של הכל, היהודי נקרא לסיפור מן האמצע, בראשית ברא, יש כאן בריאה, ועלינו רק לחפש כל ימינו את הבורא שלה, להתקרב אליו ולהרגיש את האור הפנימי שלה, לבריאה יש אור בהיר של אלוקות, הבריאה הטהורה בטבע הפראי הוא נרגש יותר, משום שההד האלוקי נשמע בו לא כל כך במעומעם כמו בחיי העיר התוססים והאשלייתיים, אין לרעש המלאכותי שלנו ריח של בריאה, כי אם ההסתרה בהתגלמותה, אבל ככל שנרצה להסתיר, האור של הבורא נוכח בעולמו, צריך להיות עוורים כדי שלא לראות אותו עין בעין, אם תרצה אמור, שזו אחת מנפלאותיו הכי גדולות, שהוא מסתובב בעולמו לקול פסיעות משקשקות ומהדהדות, והכל חשים שקט רועם, איזו מין חידה היא זו? לכן אנו נמשיך ללמוד תורה לא מושגת אבל מובנת בתדר הפשוט הזה של עולם העשייה, כי אכן גם הנוכחות האלוקית היא פשוטה להחריד, למרות היומרה לכנות את הכל כהסתרה גורפת, שהיא ממש לא זה… הבריאה היא שיא ההתגלות של הבורא, מרן הבעל שם טוב זי"ע, אמר, אני מסתכל על העולם ואני רואה את הקב"ה, ואם אפשר לראות אותו – זאת אומרת שכן רואים אותו, וראיתם אותו וזכרתם, אנו פה בשביל לראות אותו. לבריאה יש שפה משלה, מי שלא מכיר את השפה הזו – שומע שקט. האלוקות היא מקור האושר של האנושות, הבריאה הזאת מתמדת, הבורא לא מפסיק לברוא, והבריאה לא חדלה מהצרחה של הצהרת נאמנות לאלוקות ברורה ובהירה, היופי של חומש בראשית, לצד עומקו ואשר לו דומיה תהלה, שהוא מדבר בשפת הסתרים של המאמינים בלבד, אין לאף זר יכולת כניסה לאוסף הקודים הנסתרים הזה, שייגעץ ארויס אומרים במחוזותינו, אל תקרא מלים שאתה לא מבין בשפה עילגת שהבאת מחיי החולין, צא ולמד שפתה של תורה, לשונה של אמונה, ונמצאת נדבק באור שלה, באהבתה תשגה תמיד, ובה תראה את חזות הכל. אבל קודם כל השפה. ואז נלמד לאט לאט ובהטעמה של מבינים, בראשית… ברא… אלוקים…. גיוואלד, את השמים ואת הארץ. המלים הברורות כל כך, יוצקות בנו את הקירבה האלוקית, ישקני מנשיקות פיהו, הוא זה שאמר מתוכו את חציבת המלים הללו וכל מה שמקופל בהן. הנשיקה האלוקית מתעצמת כאשר נשמתינו מתחברת לאור של התורה, כשאנו חשים, שכבר דברו איתנו בשפה הזאת, אנו חוזרים למקור היצירה הראשוני שלנו, אורייתא קודשא בריך הוא וישראל, היינו שם – עם המלך במלאכתו. בפסוקים הללו אנו חוזרים אל תחילת מעשינו זכרון ליום ראשון, בהפציע רצונו יתברך לבריאת עולם, זה היה כבר אחרי ההתכווננות עם נשמות ישראל, כביכול, מה שהיה ברקע כל הסיפור – זה היה אנחנו, הרוצים לשחזר מה שאנו יודעים מצד נשמתינו, בראשית ברא אלוקים מהדהד בנו ללא הרף, הוא חלק מאתנו, כשאנו קוראים אותו בתורה, אנו נדבקים באמת הזו.

הפוסט פרשת בראשית – בראשית ברא אלקים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת בראשית תשפ"א

ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

חז"ל דרשו, זהו רוחו של מלך המשיח. בסיפור הבריאה הנורא הוד מאד, מתגלה הניצוץ של גאולת העולם, המשיח יספר לכל אחד מה שעבר עליו, האור שלו הוא התשובה לכל השאלות, אדם חי בעולם עם טרדות שונות, המסיחות דעתו מהאמת האלוקית, הוא נתון בתוך עולם של תלאות מתמיהות, הוא לא בדיוק מבין מה רוצים ממנו, הוא לא יודה שהוא חש לפעמים התעללות, כל כך הרבה שאלות ללא מענה – זה כבר יותר מדאי לטעמו, אך זו הזירה האמיתית שלנו, שבעת שאנו מוצאים את החושך שעל פני תהום, אנו מגלים רוח אלוקים מרחפת, אנו מתוודעים להארה של הגאולה, לאור של אמת שבוקעת מתוך החושך. מה משיח יגלה בעולם? מה הבשורה שלו? הוא בא להחדיר ולגלות את גילוי האלוקות בעולם, משיח יתן לכל אדם להבין שהמשמעות של החיים שלו יותר גדולה מהחיים עצמם, שהצרות שהוא סובל הן פשוט חלק מהסיפור היותר גדול, משיח הוא אותיות משיח אלמים, הוא יתן לך את התדר הזה שתוכל לשוחח עם השם כדבר איש אל רעהו, המים הללו, הם מי החכמה והדעת, שבוקעים את החושך העולמי, את החושך שמכסה את התהום, הרוח הזו נמצאת אצל כל אחד מאתנו, היא נוכחת גם כאשר יש חושך נוראי, היא פשוט שם – רוח אלוקים, היא מרחפת – נוגעת ואינה נוגעת, לא כופה את עצמה אבל בהחלט נוכחת, המשיח הוא סוד נקודת האמת שבכל אחד מאתנו, גואל הצדק ילמד אותנו איך לגלות את המשיח שבנו לכן הוא נקרא כן, כי הוא אוסף את חלקיקי המשיח שבנו, רוח אלוקים היא רוחו של מלך המשיח, זהו התדר שמכיר באלוקות בכל זאת, גם במצבים שהם בכלל מכסים ומסתירים את הענין האלוקי לגמרי, המים, החיות של העולם, היא התשובה לחושך שעל פני תהום, הענין המשיחי מבאר את המציאות החדשה, שבמקום חושך ותהום נוצרים אורות חדשים של מים וחיות, זו רוח אלוקים, רוח החיות של היקום, והכוללת אותו בחובה, הריחוף של רוח אלוקים הוא סוד החידה הקיומית של הבריאה, האור הגדול של אלוקים שמסוגל גם להסתתר, ולבטא תוהו ובוהו בעולם של אלוקות מוכחת, משיח יקבץ נדחי ישראל ויבנה את בית המקדש, אבל הכוח שיהיה לו אז, זו רוח אלוקים, ההתגלות האלוקית הממתינה שהברואים יגלו אותה, היא התדר העמוק של מלך המשיח.

הפוסט פרשת בראשית – האור של המשיח הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת בראשית תשע"ז

[א] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. הִנֵּה תֵּבַת בְּרֵאשִׁי"ת, הִיא אוֹתִיּוֹת א' בְּתִשְׁרֵי, שֶׁאָז נִבְרָא הָאָדָם, שֶׁהוּא עִקַּר הַבְּרִיאָה, וְנִמְצָא, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁכְּלָלִיּוּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם הִיא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְנִתַּן לוֹמַר בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּיוֹמָא דְּדִינָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אָז הוּא הַזְּמַן שֶׁל הִתְגַּלּוּת הַדִּינִים וְהַמְתָּקָתָם, וְעַל כֵּן הִתְלַבְּשָׁה הַבְּרִיאָה בְּשֵׁם אֱלֹקִי"ם, שֶׁהוּא הַשֵּׁם שֶׁל מִדַּת הַדִּין, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל (בְּרֵאשִׁית רַבָּה יב, טו): 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לְּהִתְקַיֵּם עָמַד וְשִׁתֵּף מִדַּת הָרַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין'. וְעַל כֵּן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹמֵד מִכִּסֵּא דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים (וַיִּקְרָא רַבָּה כט, ג), שֶׁזֶּהוּ סוֹד שִׁתּוּף מִדַּת הַדִּין וּמִדַּת הָרַחֲמִים בַּבְּרִיאָה. וְזֶהוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – הַשָּׁמַיִם מוֹרִים עַל מִדַּת הָרַחֲמִים, וְהָאָרֶץ מוֹרָה עַל מִדַּת הַדִּין, וּשְׁנֵיהֶם רְמוּזִים בִּבְרֵאשִׁית – א' בְּתִשְׁרֵי.

[א] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. הִנֵּה עִקַּר מַה שֶּׁאָנוּ לוֹמְדִים אֶת תּוֹרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְהַגִּיעַ אֶל אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בַּה' אֶחָד – לְהַכְנִיס בַּלֵּב אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ וְיֹשֶׁר הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכָל זֶה תָּלוּי בַּיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה וְהַמְזֻכֶּכֶת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וּמַנְהִיגוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְעַל כֵּן רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת, בָּא פָּסוּק זֶה כְּהַקְדָּמָה לְכָל לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה – בְּרֵאשִׁית, כְּהַקְדָּמָה וְהַתְחָלָה, עַל הַלּוֹמֵד לָדַעַת כִּי בָּרָא אֱלֹקִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.

[א] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. הִנֵּה שָׁמַיִם מְרַמְּזִים עַל הָאוֹר הָרוּחָנִי, וְהָאָרֶץ מְרַמֶּזֶת עַל הַחֹמֶר הַגַּשְׁמִי, וְכָל עִקַּר עֲבוֹדָתֵנוּ הוּא לְקַשֵּׁר אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת אֶל הָרוּחָנִיּוּת, וְאֶת הָרוּחָנִיּוּת אֶל הַגַּשְׁמִיּוּת, הַיְנוּ שֶׁגַּם בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בְּעִנְיָנִים הַגַּשְׁמִיִּים – יְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּת הֲוָיָ"ה יִתְבָּרַךְ, וְגַם בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בְּעִנְיָנִים רוּחָנִיִּים לֹא יִשְׁכַּח מִלְּהַמְשִׁיךְ עַל גַּשְׁמִיּוּתוֹ אֶת הָרוּחָנִיּוּת הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק א' סִימָן כב): 'צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַֹר הַגּוּף, לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָֹּגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶֹּגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזֹּאת הַהַשָֹּגָה, בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה נח, ז): "וּמִבְּשָֹרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" 'מִבְּשָֹרְךָ' דַּיְקָא, שֶׁלֹּא תַעֲלִים עֵינֶיךָ מִלְּרַחֵם עַל בְּשָֹרְךָ, הַיְנוּ בְּשַֹר גּוּפְךָ, כִּי צְרִיכִין לְרַחֵם מְאֹד עַל הַגּוּף לִרְאוֹת לְזַכְּכוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל הַהֶאָרוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת. כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶֹּגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאֹד, אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַֹר הַגּוּף, לִרְאוֹת לְזַכֵּךְ הַגּוּף, עַד שֶׁתּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל מַה שֶּׁהִיא רוֹאָה וּמַשֶֹּגֶת תָּמִיד'; עַד כָּאן. וּלְכָל זֶה זוֹכִים, עַל יְדֵי שֶׁיּוֹדְעִים, שֶׁשְּׁנֵיהֶם, גַּם הַשָּׁמַיִם וְגַם הָאָרֶץ – מִמְּקוֹר קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּן, וְהֵם מוּנְהָגִים בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וְעַל כֵּן בְּרֵאשִׁית הַכֹּל – צָרִיךְ לָדַעַת, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – כְּאֶחָד נוֹעָדוּ, וּמִמֵּילָא, לֹא שַׁיָּךְ לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כִּי אִם לְקַשְׁרָם תָּמִיד בְּכָל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְכַנַּ"ל.

וְכָל זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת לְעֻבְדָּה וּלְמַעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם זוֹכֶה לְאֵיזוֹ הִתְלַהֲבוּת גְּדוֹלָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַחַר כָּךְ פּוֹנֶה אֶל עֲסָקָיו, מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְפַרְנָסָתוֹ אוֹ לְקִיּוּם חַיָּיו, שֶׁלֹּא יַחְשֹׁב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָבַר מִזְּמַן הִתְעוֹרְרוּתוֹ וְהִתְחַזְקוּתוֹ – הוּא יָכוֹל לָלֶכֶת שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, כִּי הֲלֹא כָּעֵת הוּא הַזְּמַן שֶׁל עֲסָקָיו הַגַּשְׁמִיִּים, אֶלָּא יַזְכִּיר לְעַצְמוֹ אֵיךְ שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וְגַם עַכְשָׁו, בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי שֶׁזּוֹ הָיְתָה תַּכְלִית הַבְּרִיאָה, שֶׁיַּעֲסֹק בְּעִנְיְנֵי הַחַיִּים הַגַּשְׁמִיִּים וְאַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת.

וְיַכְנִיס בְּדַעְתּוֹ, שֶׁהַהִתְלַהֲבוּת לַעֲבוֹד אֶת ה' אֶחָד, הָיְתָה כְּעֵין הַזְּרִיעָה בַּשָּׂדֶה, וְכָעֵת הוּא גִּדּוּל הַפֵּרוֹת, כִּי זֶה סִימָן אִם קִבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה – כְּשֶׁקַּבָּלַת הָעֹל מַשְׁפִּיעָה עָלָיו גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם בִּהְיוֹתוֹ מִסְתּוֹבֵב בַּחוּצוֹת.

[א] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱמֶ"ת. וְנִרְאֶה לְבָאֵר עַל דֶּרֶךְ הָרֶמֶז, כִּי הִנֵּה אִיתָא בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ זַ"ל (בְּרֵאשִׁית רַבָּה ח, ה): שֶׁבְּעֵת בְּרִיאַת הָאָדָם – הָאֱמֶת אָמְרָה אַל יִבָּרֵא שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים וְכוּ'. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ הַדָא הוּא דִכְתִיב (דָּנִיֵּאל ח): "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אָרְצָה". וְעַל כֵּן מְרֻמָּז בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל רֹאשׁ דְּבָרוֹ – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים – סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱמֶת. כִּי לֹא יַשְׁלִיךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת חוֹתָמָא דְּמַלְכָּא שֶׁהִיא הָאֱמֶת, אֶלָּא רַק אֱמֶת כָּזֹאת הַמַּרְחֶקֶת אֶת הַבְּרִיּוֹת מִלִּרְאוֹת אֶת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, כִּי אֱמֶת כָּזֹאת אֵינָהּ הָאֱמֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁהָאֱמֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִיא אֱמֶת אַחֶרֶת לְגַמְרֵי מֵהָאֱמֶת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים מג, ג): "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי", כִּי הָאֱמֶת שֶׁלִּי,, הָאֱנוֹשִׁית וְהַמְשֻׁחֶדֶת – יְכוֹלָה לְהַטְעוֹת אוֹתִי, וְכֵן (שָׁם פו, יא): "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתְּךָ וְגוֹ', כִּי אֱמֶת שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם אֵינָהּ הָאֱמֶת הָאֲמִתִּית. וְעַל כֵּן בַּבְּרִיאָה מִסְתַּתֶּרֶת הָאֱמֶת הָאֱלֹקִית בְּרֶמֶז סוֹפֵי תֵּבוֹת, לְהוֹרוֹת, שֶׁאַף שֶׁהִשְׁלִיךְ אֱמֶת אָרְצָה, לֹא הִשְׁלִיךְ אֶלָּא אֱמֶת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, אֲבָל אֱמֶת ה' לְעוֹלָם כֵּן הִשְׁתַּתְּפָה וְיָסְדָה אֶרֶץ עַל מְכוֹנָהּ. וְזֶהוּ מְרֻמָּז בְּסוֹף דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הַנַּ"ל: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מַה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְּסַיָיה שֶׁלְּךָ תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תְּהִלִּים פה, יב): "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". וְזֶהוּ כַּנַּ"ל, כִּי הָאֱמֶת הָאֲמִתִּית צוֹמַחַת מִן הָאָרֶץ, שֶׁאִם יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמּוּנָחִים בְּתַכְלִית הָאַרְצִיּוּת וּמִשָּׁם מוֹשְׁכִים אֶת עַצְמָם אֶל הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ – בִּשְׁבִיל זֶה הָיְתָה כָּל מַטְּרַת הַבְּרִיאָה, וְלָזֶה מַסְכֶּמֶת הָאֱמֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. וּמִזֶּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלָדַעַת, שֶׁאַף בַּזְּמַן שֶׁלְּפִי הָאֱמֶת רָאוּי לְרַחֲקוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, אֵין לוֹ לְהִתְיָאֵשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא עָלָיו לָדַעַת כִּי לְפִי הָאֱמֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יֵשׁ תִּקְוָה לְכָל בְּרִיָּה, וְאֶת הָאֱמֶת שֶׁאוֹמֶרֶת אַחֶרֶת – הִשְׁלִיךְ אָרְצָה.

[א] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. הִנֵּה בְּהִתְבּוֹנְנוּת בְּפָסוּק זֶה, עוֹלֶה, כִּי זֹאת הִיא הַהַקְדָּמָה אֶל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי הִיא תְּחִלַּת הַדִּבּוּר הָאֱלֹקִי אֶל הָאָדָם, שֶׁיֵּדַע, עוֹד לִפְנֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ כָּל חֹק וְכָל מִצְוָה, שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא לָעוֹלָם, וְכָל בְּרִיאַת הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ הִיא עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֲשֶׁר מֵאָז עוֹמֵד וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא, וּמִמֵּילָא מוּבָן, שֶׁיֵּשׁ לָזֶה כַּוָּנָה מְדֻיֶּקֶת, וְהִיא שֶׁיְּקַיְּמוּ בְּנֵי הָאָדָם הַתַּחְתּוֹנִים אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְעַל כֵּן הַפָּסוּק הַזֶּה – תּוֹרָה שְׁלֵמָה הִיא, כִּי בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁמְּקַיְּמִים – מְכַוְּנִים לְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת כַּוָּנַת הַיּוֹצֵר בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, וּמִמֵּילָא לֹא קָשָׁה קֻשְׁיַת ר' יִצְחָק שֶׁבִּתְחִלַּת רַשִׁ"י, כִּי הַפָּסוּק הַזֶּה – מִצְוָה שְׁלֵמָה הִיא, מִצְוַת הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

[ב] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. הִנֵּה מַעֲשֶׂה בְּרִיאַת הָעוֹלָם, הוּא סוֹד עָצוּם מִסּוֹדוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא גִּלָּה לָנוּ יוֹצֵר כָּל הָעוֹלָמוֹת אֶלָּא אֶת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְרַב הַנִּסְתָּר עַל הַגָּלוּי, כִּי לְפִי דִּבְרֵי רַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ, אֵין הַפְּשָׁט שֶׁבַּתְּחִלָּה בָּרָא ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הָיְתָה הָאָרֶץ תֹהוּ וָבֹהוּ.

וְעָלֵינוּ לְהִתְבּוֹנֵן, מַה הִיא הַהוֹרָאָה בָּזֶה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִיא מִלְּשׁוֹן הוֹרָאָה, כִּי כָּל תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁנִּכְתְּבָה בְּתוֹרַת אֱמֶת הִיא לְמַעַן לְהוֹרוֹת לָנוּ דֶּרֶךְ אֵיךְ לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בּוֹרֵא הָעוֹלָם. וְאֶת הַהוֹרָאָה הַזֹּאת – לִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים.

וְעַל כֵּן מֻכְרָח לִהְיוֹת שֶׁהַפָּסוּק בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, הִיא הוֹרָאָה לְמַעֲשֶׂה, וְלֹא רַק סִפּוּר דְּבָרִים, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה הוּא סִפּוּרֵי דְּבָרִים – יְקַבֵּל עֹנֶשׁ עַל זֶה, וְעַל כֵּן נִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּדִבְרֵי הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּסוֹד "רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת", וּכְפִי שֶׁדָּרְשׁוּ דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אֲשֶׁר בְּרֵאשִׁית' בָּרָא' אֱלֹקִים' – סוֹפֵי תֵּבוֹת אֱמֶת.

וְהָאֱמֶת הַזֹּאת שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה נִמְצֵאת חֲבוּיָה בְּלֶב כָּל אִישׁ מַאֲמִין בַּתּוֹרָה, וְחוֹרֶשֶׁת תְּלָמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּיַד שׁוֹמְרֵי הַתּוֹרָה וּמְכַבְּדֶיהָ, וּלְכָל אִישׁ יְהוּדִי יֵשׁ חֵלֶק בַּתּוֹרָה, עַל כֵּן הָבָה וְנַחְשׁׂב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַהִי פְּנִימִיּוּת הָעֲבוֹדָה לְאוֹר דִּבְרֵי הַפְּסוּקִים הַקְּדוֹשִׁים הַלָּלוּ.

וְהִנֵּה הָאָדָם נִשְׁלָךְ לְזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, שֶׁהוּא מָלֵא חָמְרִיּוּת לְאֵין שִׁעוּר, וְזֶה כָּל עִקַּר הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב שֶׁמַּה שֶּׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת הִיא הָאֱמֶת, וְשׁוֹגֶה בְּמַחְשֶׁבֶת הַטִּבְעִיּוּת, אַף שֶׁמֵּבִין שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לָזֶה, עֹמֶק דְעֹמֶק שֶׁל רוּחָנִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּת הַמְּחַיֶּה וְהַמְהַוֶּה וְהַמְקַיֵּם אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, אַךְ בְּפַשְׁטוּת אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת תְּקוּעָה בְּלִבּוֹ כָּרָאוּי, וְלֹא רַק שֶׁמִּתְעַלֵּם מִמֶּנָּה, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לוֹ כְּאִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ'. וְכָל זֶה עָשָׂה בַּעַל הָרַחֲמִים בְּעַצְמוֹ, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, לְמַעַן הַבְּחִירָה הַנִּסָּיוֹן, שֶׁאָדָם יִתְגַּבֵּר לְחַפֵּשׂ אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ הַבְּרִיאָה, כִּי דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ שֶׁעַל פְּנֵי תְהוֹם, נוֹצְרוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהֵם שְׁנֵי הַכֹּחוֹת הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה, כִּי בְּכָל גַּשְׁמִיּוּת יֵשׁ רוּחָנִיּוּת, וְהָרוּחָנִיּוּת מְחַיָּה אֶת הַגַּשְׁמִיּוּת וְאִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם כְּלָל, וְעַל כֵּן גַּם כְּשֶׁאָדָם נִמְצָא בְּתוֹךְ תֹּקֶף הַגַּשְׁמִיּוּת – יָכוֹל לִמְצֹא אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, וּבְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שָׁם אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם.

וְעַל כֵּן תְּחִלַּת דְּבַר ה' אֵלֵינוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הָיְתָה מַעֲשֶׂה הַבְּרִיאָה, כְּדֵי לְלַמֵּד אוֹתָנוּ כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִכְבֹּשׁ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּבִישַׁת אֶרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִים, שֶׁזֶּה סוֹד כְּבִישַׁת עוֹלָם הַחֹמֶר תַּחַת יַד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מָקוֹם וּמַצָּב אֵצֶל יְהוּדִי, בּוֹ הוּא לֹא יִהְיֶה מְסֻגָּל לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ – בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת.

עַל כֵּן פָּתְחָה הַתּוֹרָה דַּוְקָא בְּעִנְיַן בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, כִּי בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, יֵשׁ מַצָּבִים שֶׁאָדָם יָכוֹל לִפּוֹל לְמַצָּב כָּזֶה, שֶׁנִּדְמֶה בְּעֵינָיו, כִּי קָשֶׁה לוֹ לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הֵן מֵחֲמַת הִתְגָּרוּת הַבַּעַל דָּבָר, הִתְגַּבְּרוּת הַיֵּצֶר, וְהֵן מֵחֲמַת שְׁאָרֵי מְנִיעוֹת שֶׁאוֹרְבוֹת עַל פִּתְחֵי הָאִישׁ הַכָּשֵׁר כְּדֵי לְהַגְבִּיר הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, אֲבָל כְּשֶׁאָדָם יַחְקֹק בְּדַעְתּוֹ כִּי אֵין עוֹלָם כְּלָל, אֶלָּא הַכֹּל אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ, וְהוּא מַרְגִּישׁ בְּכָל רֶגַע אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֵיךְ שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, הֲרֵי שֶׁיִּתְפָּרְדוּ מִמֶּנּוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן, וְאֵין יְכֹלֶת לְשׁוּם מוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב מִלְּהַסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֶת הָאוֹר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מַה שָּׁוֶה כָּל הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ לְמוּל רֶגַע אֶחָד שֶׁל דְּבֵקוּת אֲמִתִּית בְּחַי הַחַיִּים בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

[ג] בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. לְפִי דַּעַת רַשִׁ"י, שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ לָהֶם הֶמְשֵׁךְ אֶחָד, וּלְפִי זֶה, לֹא סִפְּרָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אֶת עֶצֶם הַבְּרִיאָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהָוֵי כְּעֵין תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי, וּמַתְחִילִים מִן הָאֶמְצַע, כְּלוֹמַר, זֶה בָּרוּר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָעֵת אֲסַפֵּר לְךָ רַק מַה הָיָה לִפְנֵי בְּרִיאַת הָאוֹר.

וְהָעִנְיָן, כִּי בֶּאֱמֶת עַל עֶצֶם הַגִּלּוּי שֶׁהַבְּרִיאָה נִבְרְאָה עַל יְדֵי בּוֹרֵא, הוּא מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא, דְּלֹא אִצְטְרִיךְ כְּלָל לְמִפְרָט, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל בְּקָדְקָדוֹ – יוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לַבְּרִיאָה לִהְיוֹת לְלֹא בּוֹרֵא, וְכָךְ הוֹרָאָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרַת אֱמֶת, שֶׁאֵין לַחְקֹר מַה לְּפָנִים, אֶלָּא לְהַתְחִיל מֵעֶצֶם הַיְּדִיעָה הַפְּשׁוּטָה עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא לַבְּרִיאָה, וּמַה שֶׁיֵּשׁ עַל זֶה נִסְיוֹנוֹת, וְקַיָּמִים אֲנָשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת וְכוּ', זֶה מִסִּתְרֵי נִפְלָאוֹת הַבְּחִירָה שֶׁל בּוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ, שֶׁנָּתַן מָקוֹם לִטְעוֹת כְּדֵי לְהַרְבּוֹת הַשָּׂכָר לְמִי שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּתֶּה, וּנְקֻדַּת הַבְּרִיאָה מִתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל רֶגַע, וּכְמוֹ כֵּן נְקֻדַּת הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ, שֶׁהִיא נְקֻדַּת הַנִּסָּיוֹן עַל אֱמוּנָה, אַשְׁרֵי מִי שֶׁמִּתְחַזֵּק תָּמִיד וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעַת מֵאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, לֵידַע, לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים, הַמְּחַיֶּה, הַמְּקַיֵּם וְהַמְּהַוֶּה אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים בְּכָל יוֹם: 'הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, כָּאָמוּר, לְעוֹשֶׂה אוֹרִים גְּדוֹלִים'. כִּי מִן הַפָּסוּק הַזֶּה, הַמְּגַלֶּה אֶת בְּרִיאַת הָאוֹר, וְאֵינוֹ מַקְדִּים לְחַדֵּשׁ אֶת מְצִיאוּת הַבְּרִיאָה, הוּא רְאָיָה, שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה בָּטוּחַ וּבָרוּר לְכָל בַּר דַּעַת, וְזֶה שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ נִסָּיוֹן עַל זֶה, אֵין זֶה כִּי אִם הַחֹשֶׁךְ וְהַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ שֶׁיֵּשׁ קֹדֶם הַבְּרִיאָה, שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע בְּכָל יְמֵי עוֹלָם.

הפוסט פרשת בראשית – הארות בפסוקי הקודש (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת בראשית תשע"ז

[ד] וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. נִרְאֶה לְפָרֵשׁ בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְעוֹרֵר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהָאָרֶץ – הַיְנוּ הָאַרְצִיּוּת שֶׁל הַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, הִיא מְבִיאָה לְאָדָם תֹהוּ וָבֹהוּ – שֶׁתָּמִיד יִחְיֶה בִּתְמִיהָה וּבְהִשְׁתּוֹמְמוּת עַל סִתְרֵי הַבְּרִיאָה שֶׁאֵינָם מוּבָנִים, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם – אֲבָל תָּמִיד תִּהְיֶה לוֹ הִתְחַזְּקוּת, לְהָבִין שֶׁהַתְּהוֹם הַזֶּה, מִלְּשׁוֹן תְּמִיהָה, יֵשׁ בּוֹ חֹשֶׁךְ וּמְרִירוּת הַחַיִּים, וּמִמֵּילָא יַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ אֶל הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ – וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם – שֶׁהַמַּיִם הָיוּ תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה, כַּיָּדוּעַ. וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל כָּל הַבְּרִיאָה, וּמִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, יָבִין וְיַשִּׂיג אֶת הַפְּנִימִיּוּת הַגְּנוּזָה בְּכָל פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה, וְיַמְשִׁיךְ עַצְמוֹ אֶל הַדְּבֵקוּת הַנִּרְצֵית בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כַּנַּ"ל.

[ה] וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ. הִנֵּה כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁתְּהוֹם אִי-הַהֲבָנָה יִהְיֶה הַהַקְדָּמָה לִבְרִיאַת עוֹלָם מְתֻקָּן, וְאָדָם מִשְׁתּוֹמֵם עַל בֹהוּ שֶׁבָּהּ, עַל הָרֵיקָנוּת שֶׁנִּרְאֵית לוֹ לְפִי חֹסֶר יְדִיעָתוֹ הָאֱנוֹשִׁית, אַךְ כְּשֶׁיִּתְחַזֵּק בְּדַעְתּוֹ לֵידַע, לְהִוָּדַע וּלְהוֹדִיעַ כִּי יֵשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם וּמַנְהִיגוֹ וּמַשְׁגִּיחַ עָלָיו בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְלָכֵן הוֹדָעָה זוֹ, שֶׁבִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיְתָה הָאָרֶץ תֹהוּ וָבֹהוּ, אֵינָהּ דָּבָר שֶׁל סִפּוּר בְּעָלְמָא, אֶלָּא הוֹרָאָה, שֶׁבְּתוֹךְ כָּל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ קַיֶּמֶת יְצִירַת בְּרִיאָה חֲדָשָׁה, וְאֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ תָּמִיד בְּתוֹךְ כָּל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ, וְהָבֵן לְמַעֲשֶׂה.

[ו] וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. יֵשׁ לְפָרֵשׁ בְּהֶמְשֵׁךְ לַהַקְדָּמָה הַקּוֹדֶמֶת, כִּי הִנֵּה חֹשֶׁךְ הוּא עֹמֶק הַמֻּשָּׂג שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עָלָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִמְצָא בְּמָקוֹם חָשׁוּךְ בְּגַשְׁמִיּוּת, וְהִנֵּה מֵאִיר הָאוֹר – מִיָּד עוֹמֵד עַל בּוּרְיוֹ, וּמֵבִין אֵיפֹה הוּא נִמְצָא, וּמַה הִיא הַדֶּרֶךְ שֶׁעָלָיו לָלֶכֶת בָּהּ וְכוּ'. וְאַף שֶׁלֹּא הִתְחַדֵּשׁ שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא רַק הֵאִיר הָאוֹר, עֶצֶם הַמְּצִיאוּת שֶׁלּוֹ מִתְבַּהֶרֶת וְרוֹאֶה הַכֹּל בְּצוּרָה אַחֶרֶת. וְכָךְ הֵם חַיֵּי הָאָדָם, שֶׁעַל פְּנֵי תְהוֹם, בְּמָקוֹם הַתְּמִיהָה וְהָאִי הֲבָנָה, שׁוֹרֶה רַק חֹשֶׁךְ וְתוּ לֹא, וְאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לְהָאִיר אֶת הָאוֹר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִמֵּילָא הַכֹּל מוּבָן, וְאֵין שׁוּם תְּמִיהָה כְּלָל. וְזוֹ עֵצָה נִפְלָאָה לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁאֵין צָרִיךְ לִלְחֹם עִם עוֹלָם הַתֵּמַהּ וְחֶסְרוֹן הַדַּעַת כִּי אִם עַל יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאֹד – לְהִתְקָרֵב אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים עג, כח): "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב", וּמִמֵּילָא מִתְבַּטְּלִים כָּל מִינֵי חֹשֶׁךְ מִן הָאָדָם וְזוֹכֶה לָדַעַת אֶת דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, וְלָלֶכֶת בָּהּ בְּבִטְחָה.

וְאֵיךְ זוֹכִים לְקִרְבַת אֱלֹקִים? רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הִיא סוֹד הַדְּבֵקוּת וְהָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה, וְתֵכֶף כְּשֶׁאָדָם פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו לְדַבֵּר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְּשִׁיטוּת – מִיָּד נִמְשָׁךְ עָלָיו אוֹר עֶלְיוֹן וְקָדוֹשׁ, וְזוֹכֶה לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר הַשּׁוֹרֶה בָּעוֹלָם.

[ז] וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. יֵשׁ לוֹמַר בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, כִּי הָרוּחַ הַזֹּאת הִיא הָרוּחַ הַקְּדוֹשָׁה הַשּׁוֹרָה עַל נִשְׁמַת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה הַמְּשׁוּלָה לְמַיִם, כִּי אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה (תַּעֲנִית ז' ע"ב), וְהִיא מְגַלָּה לָהֶם רָזִין וְסִתְרֵי תּוֹרָה, וְעִקָּר הָרָזִין הִיא הַדְּבֵקוּת הַנִּרְצֵית בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִיא פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהָאָדָם מַכְנִיס אֶת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה בְּקִרְבּוֹ, וְלוֹמֵד אֶת תּוֹרַת ה' בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה – אֲזַי רוּחַ אַיְיתֵי רוּחַ, וְזוֹכֶה אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, פְּנֵי הַמַּיִם – סוֹד פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הַמְּשׁוּלָה לְמַיִם, כִּי פְּנֵי לָשׁוֹן פְּנִימִיּוּת, פְּנֵי הַדָּבָר, כִּפְנֵי הָאָדָם שֶׁבְּהִתְבּוֹנְנוּת בָּהֶם רוֹאִים אֶת מַהוּת הָאָדָם שֶׁמַּסְגִּיר עַל יְדֵי פָּנָיו אֶת פְּנִימִיּוּתוֹ, וְלָכֵן פָּנִים נִקְרָאִים עַל שֵׁם הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל לִפְנַי וְלִפְנִים, וְהָרוּחַ הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת מְרַחֶפֶת כְּנוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, כִּי אוֹרַיְתָא לֹא אִתְגַלְיָא אֶלָּא לְמַאן דְּרָחִים לָהּ, כִּי רַק מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, וּמוֹסֵר אֶת נַפְשׁוֹ עַל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, מְגַלִּין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם רָזִין וְרָזִין דְּרָזִין. וּבִשְׁבִיל זֶה הָיְתָה כָּל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיוּ בָּעוֹלָם אֲנָשִׁים שֶׁיִּלְמְדוּ אֶת תּוֹרַת הַבּוֹרֵא בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

וְאֵיךְ זוֹכֶה הָאָדָם לְמַדְרֵגָה זוֹ שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה? קֹדֶם כָּל עָלָיו לְהִתְבּוֹנֵן, שֶׁזּוֹ חוֹבָתוֹ בַּחַיִּים, וּבִשְׁבִיל זֶה הֻרְדָּה נִשְׁמָתוֹ לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וְאִם לֹא יִלְמַד תּוֹרָה – תִּהְיֶה נִשְׁמָתוֹ עֲרֻמָּה מִבִּלְעָדֶיהָ, וּכְדַאי בִּזָּיוֹן וָקֶצֶף, וְאֵין אָדָם שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּכָךְ וְלֹא תאחזנו רְעָדָה, אִם רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ וֶאֱמוּנָה מְקַנֶּנֶת בְּמַדָּעָיו. וְאַחַר כָּךְ, עָלָיו לְהָסִיר אֶת כָּל הַטְּרָדוֹת הַמּוֹנְעוֹת אוֹתוֹ מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה, וְאֵין הַכַּוָּנָה טִרְדוֹת עוֹלָם הַזֶּה – שֶׁאֵין זֶה בְּיָדָיו כְּלָל, כַּמּוּבָן. וְכָל אָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם, שֶׁהוּא נְוֵה הַתְּלָאוֹת, מֻכְרָח לְהִתְנַסּוֹת בְּכָל מִינֵי טְרָדוֹת וְהַפְרָעוֹת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם טְרָדוֹת מִשֶּׁלּוֹ, וְעוֹשֶׂה תְּנָאִים כְּפוּלִים וּמְכֻפָּלִים עִם הַתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד רַק בְּסִגְנוֹן זֶה אוֹ רַק בְּמָקוֹם זֶה, וְעוֹד כָּל מִינֵי תֵּרוּצִים וַאֲמַתְלָאוֹת. וְהָאָדָם הָרוֹצֶה לִהְיוֹת שַׁיָּךְ אֶל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, בִּבְחִינַת רוּחַ אֱלֹקִים – עָלָיו לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל עִנְיַן לִמּוּד הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, וְאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם, חָשׁוּב וְנִצְרָךְ כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁיִּהְיֶה שָׁוֶה בְּאֵיכוּת הַהַשְׁקָעָה שֶׁמַּשְׁקִיעַ מִזְּמַנּוֹ וּמִרְצוֹ, כְּמוֹ שֶׁיַּשְׁקִיעַ לַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְלֹא כַּאֲשֶׁר נוֹהֵג, שֶׁגַּם אִם הָאָדָם זוֹכֶה לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה, הַכֹּל בְּדֶרֶךְ עֲרַאי וְהַעֲבָרָה, וּבְכָל פַּעַם שֶׁרַק יֵשׁ לוֹ אֵיזוֹ טִרְדָּה – הוּא מִיָּד פּוֹנֶה לַעֲסָקָיו וּמְבַטֵּל תּוֹרָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן. אֶלָּא הַזְּמַן שֶׁהוּא זוֹכֶה לִלְמֹד בּוֹ תּוֹרָה, יִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּמוֹ הַזְּמַן הַיָּחִיד שֶׁהוּא חַי, וְלָכֵן יָחוּס עַל הַזְּמַן הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם חַס עַל חִיּוּתוֹ.

וְאִם הָאָדָם חַי אֶת חַיָּיו בְּאֹפֶן כָּזֶה, הֲרֵי שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים וְהַשָּׁניִם לֹא יוּכַל לְהַפְסִיק לִלְמֹד תּוֹרָה אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, וְאַף בְּשָׁעָה שֶׁבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה, יִהְיֶה מוֹחוֹ מְשׁוֹטֵט בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וְגַם בַּזְּמַן שֶׁמֹּחוֹ מְצֻמְצָם וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה מַמָּשׁ בִּפְשִׁיטוּת, הֲרֵי שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲגוֹת בְּמַחְשָׁבוֹת שֶׁל כִּסּוּפִין וְגַעֲגוּעִים לְאֵל חָי, שֶׁזֶּה גַּם בְּחִינַת תּוֹרָה, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ.

[ח] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה א, ו): וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וְלֹא פֵּרֵשׁ וְהֵיכָן פֵּרֵשׁ? "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תְּהִלִּים קד, ב). וְיֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִלִּין אֵלּוּ שֶׁל חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וְנִרְאֶה, שֶׁיֵּשׁ כָּאן רֶמֶז נוֹרָא וְנִפְלָא עַל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁבָּרָא, כִּי הִנֵּה אַחֲרֵי שֶׁהֶעֱלִים וְהִסְתִּיר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַצְמוֹ בָּעוֹלָם, הָיָה נִרְאֶה שֶׁדְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם, וְלֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג שׁוּם הַשָּׂגָה בָּאֱלֹקוּת, כִּי אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר וְכוּ', וּמַה יוּכַל אָדָם גַּשְׁמִי בְּזֶה הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת, אַחֲרֵי שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הַבּוֹרֵא בְּעַצְמָהּ, כִּבְיָכוֹל, הָיְתָה לְהַסְתִּיר בְּאֶלֶף עִזְקָאִין – אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא?! וְלָכֵן הַמִּדְרָשׁ בָּא וּמְרַמֵּז, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ, הָאוֹר הַזֶּה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם, הוּא בְּחִינַת (תְּהִלִּים קד, ב): "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה", וּמִי שֶּׁמִּתְבּוֹנֵן בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – יוּכַל לִמְצוֹא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא עֶצֶם עַצְמִיּוּת חִיּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעוֹד לֵאלוֹקַ מִלִּין בָּזֶה.

[ט] וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. בְּרַשִׁ"י, נִתְאַבֵּל עַל אָבְדַּן מַעֲשֶׂה יָדָיו, כְּמוֹ (שְׁמוּאֵל־ב' יט, ג): "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ". וְזֶה כָּתַבְתִּי לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים. אֶפִּיקוֹרוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ: אֵין אַתֶּם מוֹדִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? אָמַר לוֹ: הֵן, אָמַר לוֹ: וְהָא כְּתִיב: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"! אָמַר לוֹ: נוֹלָד לְךָ בֶּן זָכָר מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמַה עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל. אָמַר לוֹ: וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? אָמַר לוֹ: בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא – חֶדְוָתָא, בִּשְׁעַת אֶבְלָא – אֶבְלָא. אָמַר לוֹ: כָּךְ מַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אַף עַל פִּי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לַחֲטֹא וּלְאַבְּדָן – לֹא נִמְנַע מִלְבָּרְאָן בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵהֶם; עַד כָּאן לָשׁוֹן רַשִׁ"י. וְלִכְאוֹרָה, צָרִיךְ לְדַיֵּק, כִּי הֲלוֹא אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל, כִּי בַּמָּשָׁל, יֵשׁ זְמַן שֶׁהוּא שִׂמְחָה וְיֵשׁ זְמַן שֶׁהוּא אֵבֶל, וְהַתֵּרוּץ שֶׁל אוֹתוֹ גּוֹי הָיָה, שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל כְּלָל בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה עַל שְׁעַת הָאֵבֶל. אֲבָל בַּנִּמְשָׁל, כִּבְיָכוֹל, הַתֵּרוּץ הוּא, שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים שֶׁיִּהְיוּ בָּעוֹלָם, וְהֵם לֹא יֹאבְדוּ, וְאִם כֵּן, הָיָה לוֹ לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם לַמְרוֹת הָעֶצֶב מִן הָרְשָׁעִים, כִּי הַצַּדִּיקִים יִהְיוּ בָּעוֹלָם וְאֵין זֶה עֶצֶב. וְיֵשׁ לוֹמַר, כִּי בֶּאֱמֶת, הִיא הַנּוֹתֶנֶת, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ רְשָׁעִים בָּעוֹלָם שֶׁצָּרִיךְ לְאַבְּדָם, אַף שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים בָּעוֹלָם, אַךְ אִם אֵין לָהֶם אֶת הַכֹּחַ לְהַחְזִיר אֶת הָרְשָׁעִים בִּתְשׁוּבָה – אֵין שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כִּבְיָכוֹל שְׁלֵמָה, וַהֲוָה כְּמוֹ הָאֵבֶל בַּמָּשָׁל, שֶׁכָּעֵת, בְּעֵת הַבְּרִיאָה, יֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִמַּעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, אֲבָל כַּאֲשֶׁר יֹאבְדוּ הָרְשָׁעִים, וְהַצַּדִּיקִים אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹשִׁיעָם כְּלָל – הֲרֵי שֶׁעַל זֶה הַפָּסוּק קוֹרֵא – וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ; וְהָבֵן.

הפוסט פרשת בראשית – הארות בפסוקי הקודש (2) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

וְשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית עָבְרָה גַּם הִיא.

הַנִּיחוֹחַ הָאַחֲרוֹן מִימֵי הָאוֹר וְהַקְּדֻשָּׁה, נָמוֹג אַף הוּא. מֵעַכְשָׁו, יְמֵי חוֹל בִּלְבַד. אֲבָל עִם רֵיחַ שֶׁל הַתְחָלָה, כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת שָׁם, בַּהַתְחָלָה הַחֲדָשָׁה וְהַנְּקִיָּה.

כָּל הַטּוֹב הַנֶּאֱצָל הַזֶּה שֶׁסִּגַּלְנוּ בִּימֵי תִּשְׁרֵי הַמְיֻחָדִים, יָכוֹל לִהְיוֹת נִצּוֹק לְתוֹךְ כְּלִי, שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר בְּנִיחוֹחוֹ הַמְּיֻחָד לְמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, לַכְּלִי הַזֶּה קוֹרְאִים 'בְּרֵאשִׁית', בַּהַתְחָלָה…

הַקְּדֻשָּׁה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתּוֹרָה מְגוֹלֶלֶת גְּוִילֵי חַיִּים הַמַּתְחִילִים מִנְּקֻדַּת הָאֶפֶס, שֶׁלְּפָנֶיהָ לֹא הָיָה כְּלוּם. כְּמוֹ הַתֹּכֶן הַפְּנִימִי שֶׁל פָּרָשָׁה נִשְׂגָּבָה זוֹ, כָּךְ מִתְנַהֲלִים חַיֵּינוּ בְּעַצְמָם. אֲנַחְנוּ גַּם נִמְצָאִים בִּשְׁלַב כָּלְשֶׁהוּ בַּחַיִּים בְּאֵיזֶה סוּג גַּן עֵדֶן מְסֻיָּם, גַּן עֵדֶן שֶׁל גִּלּוּי אֱלֹקוּת נִפְלָא, וּלַהֲוָּתֵנוּ, כֹּשֶׁר הַהִשָּׂרְדוּת שֶׁלָּנוּ מְאַבֵּד מִיְּכָלְתּוֹ, וְאָנוּ מוּעָפִים הַחוּצָה, לְלַקֵּק אֶת פִּצְעֵי טִפְּשׁוּתֵנוּ, אֵי שָׁם בְּמֶרְחֲבֵי הַיְּשִׁימוֹן נְטוּל-הַגִּלּוּיִים.

לְשֵׁם תִּקּוּן וַחֲזוֹר, עָלֵינוּ לָשׁוּב לִנְקֻדַּת הָאַיִן הַהִיא, בָּהּ הָיִינוּ עֵרוּמִים מֵחָכְמוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת מְשֻׁחָדוֹת, לֹא נוֹגְעִים בַּדַּעַת, לֹא מִתְקָרְבִים לַיֵּשׁוּת הָעַצְמִית, בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים לָאוֹר הָאֱלֹקִי הַשּׁוֹרֶה בְּגַן הָעֵדֶן, כִּי שָׁם הַטּוֹבָה וְהַבְּרָכָה.

אֲבָל הַחֲדָשׁוֹת הַטּוֹבוֹת הֵן – נִתַּן לַחֲזֹר לְשָׁם!

שַׁבָּת! כָּל מְלַאכְתֵּנוּ עֲשׂוּיָה (מְכִילְתָּא יִתְרוֹ ז), הַמַּרַתּוֹן הַמֵּרִיץ אוֹתָנוּ לִיצוֹר וְלִפְעֹל – פּוֹסֵק. אֵין לְךָ מַה לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר, אֵינְךָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם… אַתָּה שָׁם, אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּגַן עֵדֶן שֶׁל שַׁבָּת, בַּקְּדֻשָּׁה הָעִילָאִית הַקְּבוּעָה וְהַקַּיֶּמֶת, הָרְחוֹקָה מֶרְחָק אֵינְסוֹפִי מֵהַצְּרָכִים הַחוֹמְרִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַגְּבוּל וְהַחֹמֶר, זוֹ שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית.

עָלֵינוּ לִצְעֹד לְשָׁם… לְדֶלֶת הַכְּנִיסָה שֶׁל אַרְמוֹן הַקְּדֻשָּׁה.

אָדָם הָרִאשׁוֹן גֹּרַשׁ מִשָּׁם, "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" מֵגֵּנָה עַל הַהֶסְגֵּר הַהֶרְמֶטִי, מַבְטִיחָה אֶת אִי שִׁיבָתוֹ לְשָׁם.

גַּם אָנוּ, מְגֹרָשִׁים לְאָן שֶׁהוּא עַל יְדֵי הִתְרַחֲקוּתֵנוּ מֵאוֹר ה', כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַחִסָּרוֹן שֶׁל אַל-חֲזוֹר, עָלֵינוּ לַעֲמוֹד שׁוּב מוּל פְּנֵי ה' הַמַּתְרוֹת בָּנוּ, וְשֶׁלֹּא נַחְזֹר שׁוּב עַל הַטָּעוּת שֶׁל 'תֵּרוּצִים'… זֶה אָשֵׁם, הַהוּא אָשֵׁם, הַנָּחָשׁ, הָאִשָּׁה…

בְּהִתְמוֹדְדוּתֵנוּ בְּחַיֵּינוּ, אָנוּ מִתְלַמְּדִים לָדַעַת לַעֲנוֹת תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה לַשְּׁאֵלָה הָאֱלוֹקִית: אַיֶכָּה?!

"הִנֵּנִי" נָשִׁיב לוֹ, "הִנֶּנּוּ לְהִתְחַבְּרוּת מְחֻדֶּשֶׁת", אָנוּ לֹא מִתְנַצְּלִים וְלֹא מַאֲשִׁימִים, כִּי אִם מְגַלִּים רָצוֹן לְהִתְקָרְבוּת מְחֻדֶּשֶׁת, לִרְצוֹת לִהְיוֹת אֶצְלוֹ, וּלְלֹא שׁוּם תְּנָאִים וּטְרוּנְיוֹת.

זְהִירוּת! מְדֻבָּר בֵּאלֹקִים…

הָאֱמֶת הִיא, כִּי הַמַּעְגָּל שֶׁל הָעֹנֶשׁ שֶׁל אָדָם וְחַוָּה מַקִּיף גַּם אוֹתָנוּ בַּמּוּבָן הַפִיזִי, אָנוּ נֶאֱלָצִים לְהִלָּחֵם עַל הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ יִהְיֶה עַד עֵת בּוֹא הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם.

אַךְ בְּוַדַּאי, לְלֹא סָפֵק, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה הָרִאשׁוֹנִית לֹא בְּטֵלָה, וְהָאָדָם יָכוֹל לִחְיוֹת בַּמִּישׁוֹר הָרוּחָנִי. כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי הַחֵטְא, הוּא יָכוֹל לְהִתְנַתֵּק מֵהַנָּחָשׁ וּפִתּוּיוֹ, וְהוּא יָכוֹל לַעֲקֹף אֶת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הוּא יָכוֹל לָשׁוּב וְלִהְיוֹת דָּבוּק בֵּאלֹקִים בְּשִׂיא הַיְּכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁית, אִם רַק יַאֲמִין.

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, אֵינָהּ סֵפֶר סִפּוּרִים אוֹ הִסְטוֹרְיַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, גַּם אִם זֶה נָכוֹן, שֶׁזֶּה הַמֵּידַע הַיָּחִיד הָאָמִין לְגַבֵּי הַבְּרִיאָה עַל יְדֵי הַבּוֹרֵא שֶׁהִתְגַּלָּה לִפְנֵי מִלְּיוֹנִים וְסִפֵּר זֹאת, אַךְ הַמְגַמָּה הִיא עֲמֻקָּה יוֹתֵר, אֲנַחְנוּ 'לוֹמְדִים' אֶת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית.

יוֹדְעִים אָנוּ, כִּי בְּכָל רֶגַע בַּיְקוּם מִתְרַחֵשׁ אוֹתוֹ דּוּ שִׂיחַ: אָדָם, חַוָּה, נָחָשׁ וּלְהַבְדִּיל – הַיּוֹצֵר…

'בְּרֵאשִׁית' הִיא הַתְחָלָה, כְּשֶׁמַּתְחִילִים מֵחָדָשׁ, אָנוּ נִמְצָאִים שָׁם, בַּמָּקוֹם בּוֹ מִתְחוֹלֶלֶת הַסְּעָרָה הָאֱנוֹשִׁית הָרִאשׁוֹנָה. הָעֻבְדָּה, כִּי יָכוֹל בֶּן תְּמוּתָה לִבְחֹר אַחֶרֶת מֵרְצוֹן בּוֹרְאוֹ, הִיא מֵהַמַּדְהִימוֹת שֶׁבְּתוֹפָעוֹת הַיְּקוּם, הָעֹמֶק שֶׁל הַתּוֹבָנָה הַזֹּאת מְסֻגָּל לְהָבִיא אוֹתָנוּ לְזַעֲזוּעַ נוֹרָא וְאָיוֹם עַל הַמִּלְחָמָה הַמְּסֻכֶּנֶת הַנִּטֶשֶׁת עַל עֶצֶם מְצִיאוּתֵנוּ הָרוּחָנִית.

צַדִּיק אֶחָד בֵּאֵר, מַדּוּעַ בְּחַג שִׂמְחַת תּוֹרָה אָנוּ קוֹרְאִים אֶת קְטָעֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, הֲלוֹא חַג סִיּוּם הוּא! הַאִם לֹא נָכוֹן יוֹתֵר לַעֲשׂוֹת אֶת הַהַתְחָלָה בְּאֹפֶן מְסֻדָּר בְּשַׁבָּת בְּרֵאשִׁית, לְשֵׁם מַה הַקְּרִיאָה הַזּוֹ?

הַתְּשׁוּבָה הִיא, כַּאֲשֶׁר יָבוֹא אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּחַג שִׂמְחַת תּוֹרָה, וְיִרְאֶה אֶת הַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה, עַל זֶה שֶׁיְּהוּדִים סִיְּמוּ שָׁנָה שֶׁל לִמּוּד פָּרָשִׁיּוֹת, שֶׁל טְבִילָה וְשִׁכְשׁוּךְ בְּמֵי הַדַּעַת שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, הוּא עָשׂוּי לְהִצְטַעֵר מְעַט.

"מַה לִּי וּלְכָל זֶה"? יִתְהֶה בְּצֶדֶק. "הֲלוֹא אָנֹכִי לֹא לָמַדְתִּי"!…

וּמַמָּשׁ בְּאוֹתָם רְגָעִים שֶׁל הַחְמָצָה, הוּא יַבְחִין כִּי מוֹצִיאִים סֵפֶר תּוֹרָה נוֹסָף, הַמְּגוֹלָל לִתְחִלָּתוֹ, לִ'בְרֵאשִׁית'… וְכָל הָעֵדָה קוֹרֵאת בְּצַוְתָּא מֵהַהַתְחָלָה.

"הִנֵּה לְךָ יְהוּדִי יָקָר, אַל תִּתְיָאֵשׁ, יֵשׁ תָּמִיד מָקוֹם לְהַתְחָלָה. וְהִיא… מֵעַכְשָׁו!"

נוֹרָאָה שֶׁבְּנוֹרָאוֹת הִיא הַבְּחִירָה!

הִנֵּה אוֹתוֹ אָדָם שֶׁהָיָה יוֹקֵד בִּיקוֹד הָאֵשׁ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, מַפְנֶה עֹרֶף מִמֶּנָּה וּפוֹנֶה לְעֵבֶר הָאֵשׁ הַזָּרָה, לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ תְּהוֹמוֹת הַחִדָּלוֹן.

אֵין לָנוּ שׁוּם יְכֹלֶת הַשָּׂגָה בְּתוֹפָעָה זוֹ.

הַסּוֹד הַגָּדוֹל שֶׁבַּבְּרִיאָה הוּא, שֶׁבְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁאֵינֶנּוּ מְבִינִים אֶת רָז הַבְּחִירָה שֶׁאֵינוֹ נִתַּן לִתְפִישָׂה אֱנוֹשִׁית, כָּךְ אֵינֶנּוּ מְבִינִים אֶת סוֹד הַהִתְחַדְּשׁוּת, אֶת הַיְּכֹלֶת וְהָאֶפְשָׁרוּת לַעֲשׂוֹת תַּפְנִית בְּכָל רֶגַע נָתוּן, וְלִהְיוֹת שׁוּב שָׁם בְּגַן עֵדֶן. גַּם זֶה סוֹד כָּמוּס, מִנִּפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים.

הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁנּוֹתְרוּ עַד לִתְחִלָּתוֹ שֶׁל חֹרֶף, שַׁיָּכִים לַחֲלוּטִין לִימֵי תִּשְׁרֵי, עַל כָּל מַשְׁמָעוּתָם הַמְאִירָה, נִזְכֹּר: אָנוּ 'כֵּן' יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה – לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

הפוסט פרשת בראשית – התחלנו מבראשית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"א

והארץ היתה תוהו ובוהו.

תוהו ובוהו, זהו התדר שרואה ארץ ולא ממש מבין מה שהוא רואה, הרי תוהו ובוהו אינם בריאה, הם תיאור מצב, מהו הסדר שלא היה מעולם, שכעת הופר איכשהו, אין אנו דורשים אותם כעת אלא מול עצמנו, המשתאים מול הארץ שאינה מכרזת על בוראה, וממתינה לנו שנעשה זאת בתקופת חיים שלמים, התוהו ובוהו מעידים על עצמם שהיה צריך להיות פה סדר, כי הרי מי קובע להבין מהו תוהו ובוהו כשם עצם? הפסוק מורה לנו דרך לימי התוהו והבוהו שלנו, החלל הפנוי הבלתי משיג, קיים ממש ברגעים של חיים רבים, אין לנו אפשרות אחרת לראות את הדבר הזה אלא בנו, ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זו התשובה לתהיות העולמיות והקיומיות, כאשר המים שהם המקום הבלתי מושג של היקום, בתהומות המים העמוקים, בחלקו הגדול של העולם, המים הם ימים אימתניים נטולי משיגים, גלים ומשברים אדירים מביעים את ההעלמות המכוונת של אשר לו הים והוא עשהו, ועל פני המים מרחפת רוח אלוקים, הממציא את כל המציאות הזו, ועושה סדר מנטלי ומחשבתי בתוהו ובבוהו של אמונה מתגמגמת, הוא יוצר מאמיני אמת הזועקים את שמו על כל אבן מזדמנת. וכך אמרו צדיקי חסידות בוהו – בו הוא, הוא נמצא שם בההעלם הגדול הזה, בטמירות הכי נחבאת אל כליה, אין מקום פנוי מהא'ל יתברך, החלל הפנוי הוא צועק שהוא  לא כפשוטו וגם אומר שאלו שסוברים שהוא כפשוטו בהכרח אומרים זאת בעת ובעונה שהם מעידים בעצם הדיבור על יוצר החלל – שהוא שלא כפשוטו, כי אין חלל באלוקות שלימה, ואין עולם נברא יכול לסלק אותו כלל.

הפוסט פרשת בראשית – והארץ היתה תוהו ובוהו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"ב

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. הַבְּרִיאָה הַפִּלְאִית שֶׁנֶּעֶשְׂתָה אַךְ בְּמַאֲמָרוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאַף דָּבָר זֶה גּוּפָא אֵינוֹ מוּבָן לָנוּ, כִּי חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ, וְכֻלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, וַאֲמִירַת גָּבוֹהַּ אֵינָהּ מוּבֶנֶת לְשׁוֹכְנֵי מַטָּה. אַךְ הַמַּשְׁמָעוּת הָרְחָבָה שֶׁל אֲמִירָה זוֹ יְהִי אוֹר, כּוֹלֶלֶת לֹא רַק אֶת הַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנִית שֶׁל הָאוֹר, אֶלָּא יֵשׁ כָּאן אֲמִירָה אלמותית נִצְחִית, אֲשֶׁר אֵין אוֹר אֶלָּא ה'.

כָּל אָדָם אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, מְחַפֵּשׂ אֶת הַסּוֹד מֵאֲחוֹרֵי כָּל הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁהוּא חוֹוֶה בְחַיָּיו, הֲרֵי מִי יוֹדֵעַ אֶת חִידַת הַיְקוּם וְאֶת פְּעָלָיו הַבִּלְתִּי פתורים, אֵין לְאָדָם שׁוּם יְדִיעָה מֵעֲתִידוֹ וּמִמַּה שֶּׁקּוֹרֶה עִמּוֹ בְּרֶגַע זֶה גּוּפוֹ, הַחֹשֶׁךְ בְּחַיֵּי הָאָדָם, הוּא הָרִחוּק שֶׁהוּא חוֹוֶה מֵעַצְמוֹ וּמִבּוֹרְאוֹ, הָאוֹר הוּא הַבְּהִירוּת שֶׁמִּתְבַּהֲרִים לוֹ עִנְיְנֵי חַיָּיו, אִם יְנַסֶּה אָדָם לְחַפֵּשׂ חִפּוּשׂ אַחַר חִפּוּשׂ אַחַר מְקוֹר אוֹר כָּלְשֶׁהוּ, פִּתְרוֹן לְחַיָּיו, יֵשׁ וְיִמְצָא, כִּי הָאֱנוֹשׁוּת מְלֵאָה חָכְמָה וּפִתְרוֹנוֹת, כִּי מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם בְּחַיָּיו, וְכִי לֹא יַחְשֹׁב?

אֶלָּא שֶׁאֵין אוֹר זֶה אוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לְהָאִיר בַּהֶמְשֵׁךְ, הֶבְזְקֵי אוֹר גַּם הֵם חֲשׁוּבִים בְּיוֹתֵר, יְכוֹלִים לְהָקֵל עַל הַחַיִּים בְּוַדַּאי, אַךְ שׁוֹרֶשׁ עִנְיַן אוֹר הוּא רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, כַּאֲשֶׁר אָדָם יוֹדֵעַ אֶת רִבּוֹנוֹ וּמְכַוֵּן לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו, וּמְמַלֵּא אֶת כָּל חַלְלֵי לִבּוֹ בְּאוֹר ה', הֲרֵי שֶׁאֵינוֹ זָקוּק מִדֵּי פַּעַם לְחִפּוּשׂ פִּתְרוֹן וּתְשׁוּבָה לִשְׁאֵלוֹת הַחַיִּים, הַלֵּב שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ מְשַׁדֵּר אֶת הָעָצְמָה הַדְּרוּשָׁה לְהִתְמוֹדֵד עִם כָּל פִּגְעֵי הַחַיִּים.

וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי הַמְּצִיאוּת מַכְחֶשֶׁת אוֹתְךָ, וְכִי אֵין בָּעוֹלָם אֲנָשִׁים נְטוּלֵי דַּת אֱמֶת, וְהֵם מְאֻשָּׁרִים בְּדַרְכָּם, וּשְׂמֵחִים בְּהַבְלֵי חַיֵּיהֶם, בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ. אֶלָּא שֶׁאֵין אָנוּ מְדַבְּרִים כָּאן עַל אוֹר בְּיַחַס לְחֹשֶׁךְ, כְּלוֹמַר, כַּאֲשֶׁר אָדָם חוֹוֶה חֲוָיָה שבמדעיו הוּא קוֹרֵא לָהּ חֹשֶׁךְ, הֲרֵי שֶׁהֲדִיפַת הַתֶּדֶר הַלֹּא נָעִים הַזֶּה, כְּבָר אוֹר יִקָּרֵא, וְזֶהוּ אוֹר בְּיַחַס לְחֹשֶׁךְ.

הָאוֹר שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים עָלָיו, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, הוּא אוֹר עַצְמִי, אוֹר נִצְחִי שֶׁאֵין לוֹ חֹשֶׁךְ, הֲגַם כִּי בְּרֵישָׁא חֲשׁוֹכָא וְהָדָר נְהוֹרָא, אֲבָל אִם הַמְּדֻבָּר בְּאוֹר ה' הָרוּחָנִי שֶׁבְּמַדָּעֵי בְּנֵי אָדָם הַטְּהוֹרִים, אֵין הַבְּהִירוּת מִסְתַּלֶּקֶת לְעוֹלָם, הִיא יְכוֹלָה אָמְנָם לְצַמְצֵם אֶת עַצְמָהּ בְּמוֹחִין דְּקַטְנוּת, אַךְ מִי שֶׁכְּבָר נָגַהּ עָלָיו אוֹר ה', זָכָה לְהִתְחַבְּרוּת לְשֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בָּעוֹלָם, לֹא כְּפִתְרוֹן שֶׁל אֲמִירָה כּוֹלֶלֶת שֶׁהֲרֵי הַכֹּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵין שׁוּם רַע וְכוּ', אֶלָּא אָנוּ מְדַבְּרִים אוֹדוֹת אוֹר מַמָּשׁ, שֶׁאָדָם שָׁרוּי בַּחֲוָיָה גְּבוֹהָה שֶׁל דְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים, אֵלּוּ הֵם חַיִּים בְּאֵיכוּת גְּבוֹהָה מְאֹד, מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁאָנוּ אוֹמְרִים עַל ה' – חַי הַחַיִּים, הֲרֵי שֶׁהַמּוּבָן הוּא, לְפִי קֹצֶר דַּעְתֵּנוּ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חַי מִתּוֹךְ כָּל הַחַיִּים, כִּבְיָכוֹל, וְכַאֲשֶׁר הַמּוּדָעוּת שֶׁל הָאָדָם בְּהַכָּרַת עִנְיַן נִשְׂגָּב זֶה גְּבוֹהָה בַּמִּדָּה הַנִּדְרֶשֶׁת, הֲרֵי שֶׁהוּא חוֹוֶה הֲנָאָה גְּדוֹלָה מְאֹד בְּחַיָּיו, כִּי הוּא חַי אֶת הַחַיִּים עַצְמָם בְּנוֹכְחוּת גְּבוֹהָה מְאֹד.

הָאוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁמֵּאִיר בְּכָל יוֹם הוּא מַאֲמָרוֹ יִתְבָּרַךְ – "וַיְהִי אוֹר", הַהִתְחַדְּשׁוּת שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, בַּבֹּקֶר בקומן מִשֶּׁנָּתַן, כְּשֶׁהֵן רוֹאוֹת אֶת כָּל הַבְּרִיאָה בְּנוֹף בָּהִיר, תַּחַת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הֲרֵי שֶׁעֲלֵיהֶן לְהָבִין, כִּי הַנְּעִימוּת הַזּוֹ שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת הַנְּפָשׁוֹת בִּרְאוֹתָם אוֹר, הוּא אוֹר ה', וְשׁוּב, רַק הַמּוּדָעוּת הָעֲמֻקָּה שֶׁל הָעִנְיָן הַזֶּה, יְכוֹלָה לְהָבִיא אוֹתָן אֶל הַהַרְגָּשָׁה וְהַדְּבֵקוּת שֶׁל אָדָם בְּיוֹצְרוֹ.

קָשֶׁה לְדַבֵּר עַל כָּךְ בַּדֶּרֶךְ תֵּאוֹרֶתִית, כִּי כְּדֵי לָחוּשׁ אֶפֶס קָצֵהוּ שֶׁל הָאוֹר הַנָּעִים הַזֶּה, עַל הָאָדָם לְהַשְׁווֹת אֶת חַיָּיו לְמוּל הַפָּסוּק הַזֶּה, שֶׁמַּאֲמָרוֹ שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית – "יְהִי אוֹר", יְהַוֶּה גַּם כְּתַמְרוּר לְחַיָּיו, הִשְׁתַּדֵּל נָא נִבְרָא יָקָר, שֶׁבְּכָל פְּנִיָּה שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה, זְכֹר אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא כְּסִפּוּר הַבְּרִיאָה גְּרֵידָא, אֶלָּא כְּצַו אֱלוֹקִי קָדוֹשׁ, שֶׁיְּהִי אוֹר בְּכָל אֹרְחוֹתֶיךָ וּדְרָכֶיךָ, בְּכָל שִׂיחַ וְשִׂיג שֶׁל הָאָדָם הַשָּׁלֵם אָנוּ נוֹכְחִים לִרְאוֹת בְּאוֹר, בְּדִבּוּר, בְּמַחְשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה – נִזְכֹּר תָּמִיד שֶׁה' אָמַר שֶׁיְּהִי אוֹר וְלֹא חֹשֶׁךְ.

אֵיךְ עוֹשִׂים זֹאת? אֵיךְ בֶּאֱמֶת יִזְכֶּה אָדָם לַהֲנָאָה עֲצוּמָה מֵעֶצֶם הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, מֵעֶצֶם נְשִׁימַת אַפָּיו, כְּלוֹמַר, אֵיךְ חוֹוִים אוֹר. הֲרֵי שֶׁעָלֵינוּ לִלְמֹד מִטֶּבַע הָאָדָם, כַּאֲשֶׁר הוּא שָׁרוּי בַּחֹשֶׁךְ, הֲרֵי שֶׁכָּל בְּדַל שֶׁל אוֹר קוֹרֵא לוֹ, וְאִם הוּא מִתְרַגֵּל לַחֲשֵׁכָה הֲרֵי שֶׁנִּיצוֹצֵי אוֹר מְסֻיָּמִים חוֹדְרִים מִבַּעַד לַחֲשֵׁכָה, כָּךְ הָאָדָם, גַּם בַּנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, בַּחֹשֶׁךְ הָעָב וְהַסָּמִיךְ בְּיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר נזהה נְקֻדָּה שֶׁל אוֹר בְּחַיֵּינוּ, עָלֵינוּ לְהִתָּפֵשׂ עָלֶיהָ, לְהַרְגִּישׁ אֶת הַמֶּסֶר הָאֱלֹקִי שֶׁמֻּעֲבָר דַּרְכָּהּ, כְּדֵי שֶׁמְּעַט מִן הָאוֹר יִדְחֶה אֶת כָּל הַחֹשֶׁךְ, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר.

הפוסט פרשת בראשית – וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"ב

הַיְּדִיעָה אוֹדוֹת הָרַע עֲלוּלָה לְחַבֵּר אֶת הָאָדָם אֶל הָרַע, בִּקְרִיאָה שִׁטְחִית שֶׁל הַפָּסוּק, רוֹאִים רַק אֶת הַצִּוּוּי שֶׁל ה' לֹא לֶאֱכֹל מִן הָעֵץ הַהוּא, עֵץ שֶׁאַחֲרֵי שֶׁאוֹכְלִים אֶת פִּרְיוֹ, יוֹדְעִים טוֹב וְרַע. מַה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל זֶה לְגַבֵּנוּ, לְגַבֵּי הַחִנּוּךְ שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה רוֹצָה לְחַנֵּךְ אֶת כָּל בְּנֵי הַמִּקְרָא עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא חֵטְא פִּלְאִי בְּיוֹתֵר, הֲלוֹא עוֹמֵד אָדָם בְּשִׂיא בְּהִירוּתוֹ וּמֵבִין הֲכִי שֶׁאֶפְשָׁר בַּיְקוּם, אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁלּוֹ, מֵאַיִן הוּא בָּא, מִי בְּרָאוֹ, וְלִפְנֵי מִי הוּא עוֹמֵד, וְהִנֵּה נָחָשׁ מְפַתֶּה חִיצוֹנִי, מֵסִית אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֵפֶךְ, הַאִם כֹּחוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהַכֹּחַ שֶׁל הַמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית הַבְּהִירָה כָּל כָּךְ?

יְדִיעַת הַטּוֹב וְהָרָע, יְכוֹלָה גַּם לִהְיוֹת כּוֹתֶרֶת לְמַשָּׂא וּמַתָּן הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל אָדָם מוּל הַטּוֹב וְהָרַע, כַּאֲשֶׁר הָרַע הוּא אֶפְשָׁרוּת, הֲרֵי שֶׁאֵין לַטּוֹב, לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ בָּרוּר לְמַדַּי, יְכֹלֶת לִשְׁלוֹט בַּזִּירָה הַזּוֹ. לִפְנֵי הַחֵטְא, הָיְתָה הַיְּדִיעָה אוֹדוֹת הַטּוֹב הַגָּמוּר, שֶׁהוּא טוֹב בְּעֶצֶם וְלֹא טוֹב בְּיַחַס, אֵין רַע, אֶלָּא רַק טוֹב גָּמוּר, הָרַע 'נוֹצָר' מֵחַמָּתוֹ שֶׁל הַחֵטְא.

גַּם בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִּקְּשׁוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים, כְּלוֹמַר, הַיְּסוֹד הַפָּשׁוּט שֶׁל אָדָם הַיּוֹנֵק אֱלֹקוּת מִתּוֹכְכֵי חִיּוּתוֹ הַפְּשׁוּטָה, הוֹדֵף כָּל חֲקִירָה אוֹדוֹת רַע אֶפְשָׁרִי, מִשּׁוּם שֶׁאֵין צֹרֶךְ בּוֹ. הַהַמְשָׁכוֹת שֶׁל בְּנֵי תֵּבֵל אֶל הָרַע, אֵינָהּ מֵחֲמַת שֶׁהֵם רָעִים, אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁהֵם קִלְקְלוּ אֶת הַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנִית שֶׁלָּהֶם הַמְגֻלֶּמֶת בְמִלִּים "הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר", כַּאֲשֶׁר הַיְשָׁרוֹת הַזּוֹ מתעקמת, הָאָדָם כְּבָר 'צָרִיךְ' אֶת הָרַע, הֵן זֶה שֶׁפּוֹרֵשׂ מִן הָרַע, צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁיֵּשׁ רֹעַ כְּדֵי שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן יְהַוֶּה תַּמְרוּר אַזְהָרָה בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵלּוּ שֶּׁשְּׁקוּעִים בּוֹ, בְּוַדַּאי נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהוּא צֹרֶךְ חִיּוּנִי מַמָּשׁ.

הָעֹנֶשׁ הֶחָמוּר עַל הָאֲכִילָה הַזּוֹ, הוּא עֹנֶשׁ עַל הַעֲנָקַת לֶגִיטִימַצְיָה לָרֹעַ, כַּאֲשֶׁר אָדָם הָרִאשׁוֹן אָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, הוּא נִדְבַּק בְּרֹעַ גַּם, כִּי אִם בְּדַעַת יֵשׁ שְׁתֵּי אֶפְשָׁרוּיוֹת, לֹא יִמָּלֵט שֶׁהַחֵלֶק שֶׁל הָרַע מְשַׁכְנֵעַ גַּם כֵּן לְעִתִּים, מִשּׁוּם מַה נִדְמֶה לְאָדָם שֶׁהוּא בּוֹחֵר רַק בְּטוֹב, אֲבָל לֹא הִיא, הַתּוֹדָעָה מְלֵאָה גַּם בִּדְבָרִים לֹא נְכוֹנִים וְלֹא מְדֻיָּקִים. זֶהוּ לֹא עֹנֶשׁ מָוֶת, זוֹ תּוֹצָאָה יְשִׁירָה שֶׁל הַחֵטְא, הַחַטָּאת הַחַיִּים, הֶפְסֵדָם וּפִסְפּוּס הַהִזְדַּמְּנוּת לִחְיוֹת אוֹתָם נָכוֹן.

גַּן הָעֵדֶן בּוֹ הָיָה שָׁרוּי אָדָם הָרִאשׁוֹן קֹדֶם הַחֵטְא, הוּא גַּנּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם, בַּאֲשֶׁר הוּא, הוּא נוֹלָד עִם תְּמִימוּת וּפַשְׁטוּת, הוּא הַיֶּלֶד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַמֶּלֶךְ לְלֹא לְבוּשׁ, הוּא זֶה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַטְעוֹת אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁצְּרָכָיו פְּשׁוּטִים וַאֲמִתִּיִּים, אַךְ כַּאֲשֶׁר נוֹגֵס הוּא בְּמַעֲדָן הַחֵטְא, וְחוֹזֵר עַל הַטָּעוּת הָאֲיֻּמָה הַזּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מְשַׁלְּמִים בְּחַיֵּיהֶם כָּל בְּנֵי עוֹלָם, הוּא חוֹוֶה שׁוּב אֶת הַקִּלְקוּל הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר, כֻּלָּנוּ חָטָאנוּ עִמּוֹ בְּיַחַד, וּמִכָּאן אָנוּ עוֹלִים לִשְׁלַב אַחֵר.

אֵין אֶפְשָׁרוּת לְקַלְקֵל לְה' אֶת עוֹלָמוֹ, וְאֵין אָנוּ מְבִינִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁכָּתוּב לְפָנֵינוּ, אֲבָל צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁגַּם לְאַחַר הַחֵטְא, יֵשׁ אֶת הַתֶּדֶר שֶׁלִּפְנֵי הַחֵטְא, שֶׁעוֹדֶנּוּ קַיָּם, וּמְקַבֵּל אוֹתוֹ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה, הַמַּתָּנָה הַזּוֹ לֹא נֶאֱבֶדֶת לַמְרוֹת הַחֵטְא, הִיא עֲדַיִן שְׁמוּרָה הֵיכָן שֶׁהוּא בְּתוֹכְכֵי נִבְכֵי הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, הָאֹבֶדֶת וְהַמְחַפֶּשֶׂת אֶת עַצְמָהּ, בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל ה' עֲדַיִן נִבְרָאִים בְּרוּאִים שֶׁמְּקַבְּלִים הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת נְקִיִּים וּתְמִימֵי דַּעַת עִם הָאֱלֹהוּת, וְאָז מִתְרַחֵשׁ בְּמִילְיָארְדֵי עותקים הַחֵטְא וְעוֹנְשׁוֹ, הַחֵטְא וּמְרִירוּתוֹ, הַחֵטְא וְאַכְזָבָתוֹ…

הַתִּקּוּן הָאֲמִתִּי לְכָךְ הוּא, לְהָבִין אֶת הַתַּהֲלִיךְ לְעָמְקוֹ, בַּהֲבָנָה אִישִׁית וּפְרָטִית, שֶׁהֲלֹא לְכָל יְצִיר נוֹצָר מַסְלוּל מִשֶּׁלּוֹ, חֵטְא וְתִקּוּן מִשֶּׁלּוֹ, מִי שֶׁשְּׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת תְּפִלּוֹת לַה', וְהוּא חָשׁ אֶת הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁהַשֵּׁם עוֹנֶה לוֹ בְּלִבּוֹ פְּנִימָה וּבִמְצִיאוּת חַיָּיו, הוּא אָמוּר לְהִתְחַנֵּן לַה' שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ אֶת הַמַּסְלוּל בּוֹ יִדְרֹךְ וְיִתְקַדֵּם לְעֵבֶר הַתִּקּוּן. אֲבָל רֵאשִׁית כָּל, עַל הָאָדָם לְהָבִין, הֵיטֵב לְהָבִין, לָעֹמֶק לְהָבִין, הֵיכָן נְקֻדַּת הַתְּמִימוּת שֶׁלּוֹ, וּבְאֵיזֶה צִיר זְמַן הִיא הוּפְרָה, וּמַה הַסִּבּוֹת שֶׁגָּרְמוּ לַהֲפָרַת הָאִזּוּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁמְּאַחֵד כֹּחַ חִיּוּנִי וְכֹחַ אֱלוֹקִי כְּאֶחָד.

כַּאֲשֶׁר אָדָם מִתְבּוֹנֵן בְחַיָּיו מִתּוֹךְ נְקֻדַּת רְאוּת שֶׁל פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, הוּא מֵבִין הֵיטֵב שֶׁסִּפּוּרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הוּא הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ, הוּא מַתְחִיל לִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק לְתַקֵּן אֶת זֶה, הוּא מֵבִין שֶׁיַּעַד חַיָּיו הוּא לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר נְקֻדָּה זוֹ עַצְמָהּ, לְהָשִׁיב אֶת הַתְּמִימוּת הָרִאשׁוֹנִית שֶׁל "הָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר", מִתּוֹךְ נְקֻדַּת הַנָּחָה שֶׁאִם זֶהוּ הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי בָּרוּר שֶׁזֶּה גַּם אֶפְשָׁרִי לְיִשּׂוּם, עַל יְדֵי הֲלִיכָה וּנְהִיָּה אַחַר רְצוֹן ה' שֶׁהִתְגַּלָּה לַבְּרוּאִים בְּמַעֲמַד הַר סִינַי.

שִׂימוּ לֵב, לָדַעַת טוֹב וְרַע, הוּא לֹא לָדַעַת 'לְהַבְדִּיל' בֵּין הַטּוֹב לָרַע, אֶלָּא זוֹ הִיא מוֹדָעוֹת מעורבבת מִטּוֹב וְרַע, שֶׁהֲרֵי כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ הוּא לְעַמְעֵם אֶת הַבְּהִירוּת הָאֱלוֹקִית הַנּוֹכַחַת וְהַנִּצֶּבֶת, וּלְמַקֵּד אֶת תְּשׂוּמֶת הַלֵּב לְמַאֲוַיֵּי הַלֵּב שֶׁשּׁוֹכֵחַ מֵהַנּוֹכְחוּת הָעֶלְיוֹנָה, כִּבְיָכוֹל, וְאָז הוּא יוֹצֵר מִין מוּדָעוּת חֲדָשָׁה, דַּעַת דִקְלִיפָּה, דַּעַת טוֹב וְרַע. אֲבָל אָסוּר לִשְׁכֹּחַ, כִּי הַטּוֹב הוּא טוֹב בְּעֶצֶם וְלֹא טוֹב בְּיַחַס.

הפוסט פרשת בראשית – וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אוֹמֵר רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע:

כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי הָאֱלֹקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים עג, כו): "צוּר לְבָבִי", וְאֵצֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שְׁמוֹת לג, כא): "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי", שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרָאֵלִי, אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּה הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ.

*

כַּאֲשֶׁר אָדָם דָּבוּק בְּבוֹרְאוֹ – אֵין מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַסְתִּיר אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, כִּי כָּל מָקוֹם כָּשִׁיר לִדְבֵקוּת בַּה', וּבְכָל מַסְלוּלֵי חַיָּיו הַפִיזִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים – הוּא יָכוֹל לְהִפָּגֵשׁ עִם ה' הַנִּמְצָא בְּכָל מָקוֹם, וְכָל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ הִיא מְצִיאוּת אֱלֹקִית וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. זוֹ הַסִּבָּה שֶׁה' מְכֻנֶּה בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ בְּשֵׁם: "מָקוֹם", כִּי הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, כְּלוֹמַר, אֵין אוֹמְרִים שֶׁה' נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא 'כָּל מָקוֹם' נִמְצָא בַּה'! ה' הוּא הַמָּקוֹם. וְהַזּוֹכֶה לְהִדַּבֵּק בּוֹ, מוֹצֵא אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם מַמָּשׁ.

הֵד לָאֱמֶת הַזּוֹ, מוֹצְאִים אָנוּ בְּדִבְרֵי הַתַּנָּא (אָבוֹת ה, ה): 'מֵעוֹלָם לֹא אָמַר אָדָם צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם'. צָרוּת הַמָּקוֹם מְגַלֶּמֶת אֶת אִי־הַנּוֹחוּת מִמָּקוֹם מְסֻיָּם, בִּירוּשָׁלַיִם – עִיר הָאוֹר וְהַדְּבֵקוּת, הֵאִירָה הָאֱלֹקוּת בְּגִלּוּי כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהַרְגָּשַׁת אִי־הַנּוֹחוּת נֶעֶלְמָה וְהַשּׁוֹרֶה בָּהּ הִרְגִּישׁ דַּוְקָא אֶת הָרְוָחָה וּשְׂבִיעוּת הָרָצוֹן.

כַּמָּה מַתְאִימִים דִּבְרֵי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, כִּי הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֵׁם הֲוָיָ"ה, כַּאֲשֶׁר מְחַשְּׁבִים אוֹתוֹ מִסְפָּרִית בְּצוּרָה הַנִּקְרֵאת בְּכִתְבֵי הַקַּבָּלָה 'הַכָּאָה' [י' פְּעָמִים י'; ה' פְּעָמִים ה'; ו' פְּעָמִים ו'; ה' פְּעָמִים ה'], מְקַבְּלִים אֶת הָעֵרֶךְ הַמִּסְפָּרִי 186 – הַגִּימָטְרִיָּה שֶׁל הַמִּלָּה 'מָקוֹם'. כִּי כְּשֶׁאָדָם דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁפּוֹנֶה, רוֹאֶה אֶת שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, בְּדֶרֶךְ אוֹר יָשָׁר וְאוֹר חוֹזֵר, שֶׁהוּא עִנְיַן "הַכָּאָה", אֲזַי בְּכָל הַמָּקוֹם מִתְגַּלֶּה לוֹ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין שׁוּם מָקוֹם שֶׁיַּסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר (תְּהִלִּים ל, ח): ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁנִּדְבַּקְתִּי בִּרְצוֹנְךָ, וְנִתְגַּלָּה לִי אֱלוֹקוּתְךָ, אַף שֶׁעָבְרוּ עָלַי הָרֵי הָרִים שֶׁל מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים, קָפַצְתִּי וְדִלַּגְתִּי עַל כֻּלָּם בְּעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְעָמַדְתִּי חָזָק בַּכֹּל, אֲבָל מִיָּד, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – הָיִיתִי נִבְהָל, שֶׁמִּיָּד שֶׁהָיָה עִנְיַן שֶׁל הַסְתָּרַת פָּנִים, וְלֹא זָכִיתִי לְהַרְגִּישׁ אוֹר פְּנֵי הַהַשְׁגָּחָה, נִבְהַלְתִּי מִכָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלַי, כִּי הַכֹּל תָּלוּי בִּדְבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָדָם דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, אֲזַי אֵין שׁוּם מָקוֹם אוֹ מִקְרֶה שֶׁיַּרְחִיק אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לְהַסְתָּרַת פָּנִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי עוֹבֵר עָלָיו הַרְבֵּה, וְאֵין מוֹצֵא אֶת מְקוֹמוֹ.

*

בְּפָרָשָׁתֵנוּ אָנוּ מוֹצְאִים, שֶׁקַּיִן מִתְלוֹנֵן עַל הָעֹנֶשׁ בַּהֲרִיגַת אָחִיו הֶבֶל (בְּרֵאשִׁית ד, יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וְהִנֵּה בַּפָּסוּק הַזֶּה נִקְשָׁרִים שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד – הַגָּרוּשׁ וְהַהַסְתָּרָה, וְעֹנֶשׁ הֱיוֹתוֹ נָע וָנָד.

הָעִנְיָן מוּבָן בְּיוֹתֵר עַל פִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ, כִּי בַּמֶּה נֶעֱנַשׁ קַיִן? שֶׁנִּתְקַיֵּם בּוֹ: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – היינו, שֶׁגֹּרַשׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְאֵיךְ? עַל יְדֵי "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר", הַיְנוּ שֶׁנָּפַל לְהַסְתָּרַת פְּנֵי ה', עַל דֶּרֶךְ (תְּהִלִּים ל, ח): "הִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל", כִּי כְּשֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶת ה' – אֵינוֹ מוֹצֵא קוֹרַת רוּחַ בְּשׁוּם מָקוֹם, וּכְאִלּוּ הוּא מְגֹרָשׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שֶׁזֶּה הַהֶמְשֵׁךְ: וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, כִּי שָׁרוּי בְּגָלוּת עֲמוּקָה מְאֹד לְלֹא שׁוּם מָקוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה – וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, שֶׁכָּל מִקְרֶה שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ – יַהֲרֹג אוֹתוֹ… כִּי כְּשֶׁאָדָם נִשְׁלָט עַל יְדֵי הַטֶּבַע וְהַמַּזָּל, וְנִסְתָּרוֹת מִמֶּנּוּ פְּנֵי ה', שֶׁהִיא הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה – מְאַבֵּד אֶת הַטַּעַם הָאֲמִתִּי שֶׁל הַחַיִּים. אָכֵן, לֹא נוֹתְרָה עֵצָה אַחֶרֶת לָאָדָם אֶלָּא רַק לְדַבֵּק עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, וַאֲזַי לֹא יִהְיֶה שׁוּם מָקוֹם שֶׁיַּסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיֵצֵא מִגָּלוּתוֹ לְגַמְרֵי.

הפוסט פרשת בראשית – כשיש לאדם לב… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ נִשְׂגָּב, מַרְעִיד וּמַרְטִיט, בְּלִמּוּד פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית – הַפָּרָשָׁה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרַת הַשֵּׁם.

בָּהּ אָנוּ פּוֹגְשִׁים בְּסִפּוּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַבּוֹרֵא, שֶׁמְּסַפֵּר לָנוּ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עַל הַבְּרִיאָה הַזֹּאת.

מַה שֶּׁמַּדְהִים בָּזֶה הוּא, שֶׁאֶת הַפְּסוּקִים הַנִּשְׂגָּבִים הַלָּלוּ אָנוּ לוֹמְדִים בְּכַמָּה רָמוֹת, הָחֵל כְּדַרְדַּקֵּי פְּעוּטוֹן, מַמְשִׁיכִים לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם מֵהַמְּלַמֵּד בַּחֵידֶר, מְעַיְּנִים בָּהֶם בְּבַחֲרוּתֵנוּ, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְגִיל בּוֹ אָנוּ זוֹקְפִים עֵינַיִם קָמוֹת לְמוּל הֶהָדָר הַנּוֹרָא, הַמּוֹתִירֵנוּ כְּלֹא מְבִינִים כְּלוּם. בִּבְחִינַת 'תַּכְלִית הַיְּדִיעָה – שֶׁלֹּא נֵדַע'.

פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית! – "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ"! (תְּהִלִּים קיא, ו)

נִיחוֹחַ מְיֻחָד לָהּ לְפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, מִתְלַוָּה אֵלֶיהָ אֲוִירָה שֶׁל הַתְחָלָה, שֶׁל הֵעָרְכוּת מֵחָדָשׁ, שֶׁל פְּתִיחַת עוֹנָה נוֹסֶפֶת שֶׁתַּחֲבֹר לְעוֹנוֹת אֲחֵרוֹת בְּיוֹמָן חַיֵּינוּ.

זְמַן הַקְּרִיאָה מַתְאִים גַּם הוּא מְאֹד אַחַר הַנִּקָּיוֹן הַכְּלָלִי שֶׁל יְמֵי ו: רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים, אַרְבָּעַת יְמֵי הַהֲכָנָה, שָׁבוּעַ שֶׁל סֻכּוֹת וְרִקּוּדִים שֶׁל שִׂמְחַת תּוֹרָה. וְהִנֵּה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. גִּלּוּי יְסוֹד אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל!

אַחֲרֵי הַהִתְכַּבְּסוּת הַיְסוֹדִית שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁהֻכְתְּמָה, הֻכְשַׁר הָרֶקַע לְבוֹאָהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה הַבְּרוּרָה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְהַהֲבָנָה כִּי יְצִירָה זוֹ הִיא יְצִירָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַנּוֹרָא אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם 'בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ'.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן.

לְהַרְגִּישׁ לְבַד, לְבַד, לְבַד בְּתוֹךְ עוֹלָם שָׁלֵם, אֲשֶׁר כָּל רֶגֶב בּוֹ זוֹעֵק עַל מְצִיאוּת יוֹצְרוֹ.

אָמְנָם קַיָּם מֵסִיתָן נִבְזֶה – נָחָשׁ מְפַתֶּה, אֲבָל זֶה מַשֶּׁהוּ חִיצוֹנִי, הָזוּי מְעַט, רַכְלָן מְכֹעָר וּמַגְעִיל… אֲבָל הוּא מַזִּיק רַק כַּאֲשֶׁר הַיְּצִיר שׁוֹכֵחַ אֶת הַיּוֹצֵר – הֶעָנָף נִתַּק מֵהַשֹּׁרֶשׁ.

הָעִקָּר הוּא, שֶׁהָאָדָם הַזֶּה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית! יְדִיעָה זוֹ – שֹׁרֶשׁ הַתִּקּוּן.

הַמַּחֲשָׁבָה עָלָיו, הֲלֹא הוּא עָשָׂהוּ, הוּא אָבִיו, הוּא אִמּוֹ, הוּא נָפַח בּוֹ נִשְׁמַת חַיִּים מְקוֹר חַיָּיו… הוּא הַכֹּל בִּשְׁבִילוֹ!

וְכָכָה הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, לְרוּחַ הַיּוֹם, מֶשֶׁק כַּנְפֵי הַיְקוּם מְהַדְהֵד בְּשָׂפָה אֱלֹקִית מְיֻחֶדֶת וּנְעִימָה, אַט אַט מִתְרַקֵּם אֵיזֶה קֶשֶׁר בֵּין יְצִיר לְיוֹצְרוֹ, הָעַיִן נִתְלֵית לַמָּרוֹם, הַפֶּה מְמַלְמֵל לְנֹכַח הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה, הָאֹזֶן שׁוֹמַעַת אֶת הַלְּחִישׁוֹת שֶׁל הַיְקוּם הָאֱלֹקִי הַנֶּאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ.

אֵין סְפֵקוֹת, אֵין תְּהִיּוֹת, אֵין חִבּוּטֵי נֶפֶשׁ, אֵין בִּלְבּוּלִים מְעַנִּים.

הַכֹּל בָּרוּר כָּל כָּךְ.

הָאָדָם וּבוֹרְאוֹ!

אוּלַי זֶה סוֹדוֹ שֶׁל גַּן הָעֵדֶן?

אֲוִירָה שֶׁל נוֹכְחוּת אֱלֹקִית מַתְמֶדֶת… מִתְמַשֶּׁכֶת… קִיּוּמִית וַאֲמִתִּית?!

כַּאֲשֶׁר קַו הַדִּמְיוֹן מִתְקָרֵב לָאֹפֶק, אֲנִי נִנְעָר מִגִּלוּם הַדְּמוּת הָרִאשׁוֹנִית. לְלֹא רָצוֹן, עוֹזֵב אֲנִי אֶת תַּפְקִיד הָאָדָם הָרִאשׁוֹן וְחוֹזֵר לְזִירַת חַיַּי הָעֲלוּבָה וְהַשִּׁגְרָתִית.

כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲנִי.

נוֹחֵת בְּאַחַת אֶל הַמְּצִיאוּת הָעַכְשָׁוִית, בָּהּ אֲנִי מֻקָּף בְּרִבְבוֹת פְּרִיטִים שֶׁדַּוְקָא מַחְרִישִׁים אֶת הָאֹזֶן הָרוּחָנִית מִלְּהַקְשִׁיב לְהֶמְיַת בְּרֵאשִׁית. אֲנִי לֹא לְבַד, הַכֹּל רוֹעֵשׁ וּמַחְרִישׁ, כֹּה חָצוּף וְעוֹיֵן, מִתְנַגֵּד וּמוֹרֵד…

אוּלַי זֶה הַגֵּרוּשׁ מִגַּן הָעֵדֶן?

אוֹ הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת שֶׁמְאַיֶּמֶת עַל הַבִּלְתִּי-שַׁיָּכִים לְמוֹעֲדוֹן הַמִּתְעַנְּגִים עַל זִיו הַשְּׁכִינָה…

כִּי לְמַעַן הָאֱמֶת, שׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה מֵאָז, זֶהוּ אוֹתוֹ אֱלֹקִים, וְאוֹתוֹ אָדָם… הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא נָפַח בְּאַפֵּנוּ נִשְׁמַת חַיִּים, הָעוֹלָם הוּא שֶׁלּוֹ, וְאָנוּ מִתְהַלְּכִים בּוֹ כְּסוּמִים בָּאֲרֻבָּה.

אוּלַי זֶה לֹא הָיָה דִּמְיוֹן?

יִתָּכֵן וַאֲנִי כֵּן הָאָדָם הַהוּא שֶׁעָלָיו מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא נוֹצָר לְתוֹךְ מְצִיאוּת מֻשְׁלֶמֶת שֶׁל גַּן וְעֵדֶן, וּלְאַחַר הַפְּנִיָּה לְעֵבֶר הַפִּתּוּיִים – הֻשְׁלַךְ מִשָּׁם אֶל הַחוּץ הַמִּתְנַכֵּר.

מָצוּי מֵאָז בְּתוֹךְ אֲוִירָה עַרְפִּילִית, בָּהּ אֵין בְּהִירוּת אֱלֹקִית אוֹפֶפֶת, זֶהוּ אֵזוֹר קְרָבוֹת וְלוֹחֲמָה, תּוֹצָאָה שֶׁל "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בְּרֵאשִׁית ג, כד).

אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁנִּלְמַד מֵהַפַּרְשִׁיָּה הָעֲגוּמָה הַזֹּאת (אוֹ הַלֹּא-עֲגוּמָה… הַנִּסְתָּרוֹת לַה') אֶת מַה שֶּׁעֲדַיִן נוֹתַר לָנוּ לְדוֹרוֹת מֵאוֹתָהּ הִתְרַחֲשׁוּת אֲיוּמָה שֶׁהִתְרַחֲשָׁה בִּשְׁעוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁהִתְגַּלָּה לוֹ הַכֹּחַ הַמַּשְׁמָעוּתִי בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ – כֹּחַ הַבְּחִירָה!

לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל ה' אוֹ שֶׁ…

וְכָךְ נִהְיֶה עוֹבְדֵי הַשֵּׁם, בַּ'לְבַדִ'יּוּת הַבְּרֵאשִׁיתִית הַזֹּאת, נַצְלִיחַ לְהִתְעַלֵּם מִכָּל הַסּוֹבֵב, שֶׁנּוֹצַר בְּעֶצֶם רַק לְמַעַן הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, בִּשְׁבִיל הַהֲטָבָה הָאֱלוֹקִית הָעֲתִידָנִית…

נַעֲצֹם עַיִן, נֶאֱטֹם אֹזֶן, נִסְכֹּר פֶּה וּנְרַכֵּז אֶת הַמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית, לַחֲשֹׁב הֵיטֵב וְלָעֹמֶק: "בְּעֶצֶם, גַּם אֲנִי לְבַד כָּאן! מִסְתּוֹבֵב בֵּין הֶהָרִים הַדּוֹמְמִים, הָעֵצִים הַצּוֹמְחִים, הַחַיִּים הַנּוֹהֲמִים, הַמְדַבְּרִים הַמַּטְרִידִים, וּמַקְשִׁיב בְּהַאֲזָנָה מְלֵאָה לְקוֹל הַשִּׁירָה הָאֱלוֹקִית שֶׁבַּבְּרִיאָה הַמִּתְחַדֶּשֶׁת 'בְּכָל רֶגַע' ! ! !"

עִם תּוֹבָנָה עֲמוּקָה זוֹ נִסְתּוֹבֵב בְּגַן הָאֱלֹקִים, עִם הַרְגָּשָׁה זוֹ נְבָרֵךְ אוֹתוֹ, עִם תְּחוּשָׁה זוֹ נִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְכָךְ נְקַיֵּם אֶת מִצְווֹתָיו.

וְהָעִקָּר, נִזָּהֵר מִלַּחְזֹר שׁוּב עַל הַטָּעוּת הָעוֹלָמִית שֶׁל נְגִיסָה בַּפְּרִי הַמְּסֻמָּן, טְעִימַת מַעֲדָן הַחֵטְא הַמַּחְטִיא אֶת הַמַּטָּרָה.

כִּי מֵאָז, הַקּוֹלוֹת הַבּוֹקְעִים מִגַּן הָעֵדֶן, לֹא נִשְׁמָעִים לָאֹזֶן הַגַּשְׁמִית… הֵם נִלְחָשִׁים וְנִבְלָעִים בְּתוֹךְ הֶמְיַת הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי הַחַיֶּבֶת, הֵם חוֹדְרִים עָמוֹק בְּדֶרֶךְ מִשֶּׁלָּהֶם – – –

לְמִי שֶׁמַּסְכִּים לִשְׁמוֹעַ אוֹתָם!

הפוסט פרשת בראשית – לְחִישׁוֹת שֶׁל גַּן הָעֵדֶן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"א

בראשית ברא אלוקים.

תחילת של תורה היא מודעות אלוקית, היא דבר ה' עוד לפני שהיא תורה, אבל תוך כדי היא מורה את האמת שלה, הידיעה אודות בורא ומנהיג לבירה – זו תמציתן של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, כאשר הפנייה היא לשון נסתר, כמו אחד שמספר שברא אלוקים, ולא פנה ה' אל עבדיו אני ה' הבורא ועשיתי ויצרתי, כי הדיבור אודות הבורא בעולמו, הוא סוג של פריצת דרך ושבירת רצף השתיקה האנושית, אם הכל היה גלוי אז באמת לא היה מה לעשות פה. המשחק המאתגר הזה, של בריאה נוכחת עם בורא נסתר הוא משהו עילאי ביותר, המושג העליון של יחוד קודשא בריך היא ושכינתו, הוא איחוד שני התדרים הנשגבים הללו, שמצד אחד הבורא הנוכח ומצד שני שכינתו הנעלמת, והנוכחת למי שמזמין את עצמו אליה בלבד, רצף הבחירה הקשוח הזה, מלמד אודות נקודת המאבק שלנו בעולמו של הקב"ה. בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, זהו פסוק שמבקש להכנע לגמרי אל המציאות האלוקית האופפת הכל, ההתמסרות המוחלטת אל האלוקות, ללא תפונה או ספק של מתחילים, היא פירושו המעשי של הפסוק הזה. השמים והארץ מסמלים את הקוטביות שבין ההשגה הארצית הבלתי ניתנת להתפרשן לשום משמעות אחרת, לבין השתוממות שמימית נשגבת מדאי, שהיא בעצם האמת העצמה, הארץ לא ממש יכולה להתעלם מן השמים, והשמים לא מוכנים מצדם לוותר על נוכחותם. האדם נדרש בכל עת לתזז ולדלג מתדר אחד למשנהו, לגלות את האמת תוך כדי הסחות דעת והפרעות, כי הארץ לא תמיד מוותרת על צרכיה הקטנוניים, והשמים לא תמיד מספקים תשובות, הבלגן החוגג הזה שבין תדרים הנראים כסותרים, הוא הזירה של הקרב המתחולל בין הכוחות שלנו. לכן אנו קוראים את התורה, כאילו חלילה כותב אלמוני מספר משהו, והוא אינו אחר כי אם שפתותיו שושנים של דודי ורעי יתברך שמו, עלינו להעמיק לקרוא את זה בשפתו הגלויה, בגוף ראשון, שנקרא את בראשית באותיות של אנכי ה' אלקיך, כי הוא לא באמת מתכוון להסתתר מאתנו, הוא רוצה שנחיה אותו בעולם ההסתר, והוא מלמד אותנו את השפה המיוחדת הזו. האור האלוקי הוא לא אור המותנה בקבלתינו אותו, אנו יכולים בעולם החוצפה המיוחד הזה גם להתכחש אליו או חלילה לכפור בו, אבל הוא יעשה את שלו – ימשיך להאיר. ויאמר ה' יהי אור, זהו אור קיים, האור אינסוף, שרק מחכה לפריצה ולהתגלות גם בעולם העשיה התחתון. וגם כאן אנו לומדים לעובדה ולמעשה, שרק ה' יכול לומר יהי אור, החיים שלנו נטולי אור בלעדיו, אי אפשר לחיות חיי עונג אמיתיים בלי אלוקים, העונג הוא יחסי וקצר מועד, חיי האור הם חיי עונג מתמשכים, השלוה הענוגה שמאירה את נשמות הדבקות, היא מתנה שלא תסולא בפז, איך אפשר לחיות ללא אושר מהדהדת הקריאה האלוקית, בואו ואאענג אתכם, אז תתענג על ה' ודאי. והנה אנו פוגשים שוב בדבר שהוא הכי ודאי והכי נסתר, ואפילו השיח אודותיו נשמע מגוחך מעט ואפילו דמיוני. כי אור ה' הוא אור כזה שאין עוורים יכולים לראות אותו, הוא לא כל כך צמא להכרה, אם אתם לא תרצו – לא תראו. אבל המורם מכל האמור, הבה נזכור תמיד, כי לא בחנם פתח אדונינו את ספרו העל אנושי במלים לאנושות אודות בריאה, כי התורה, בראש ובראשונה רוצה להנחיל לנו תודעה אלוקית, ואידך פירושא זיל וגמור.

הפוסט פרשת בראשית – מודעות אלוקית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"א

מי הגיד לך כי עירום אתה.

האדם הראשון נולד ללא בגדים גשמיים, האור של הנשמה שלו הסתכרן יפה עם האור של הגוף, שלא היה מכסה את האור אלא מעצים ומבטא אותו, לאחר החטא, הפך הגוף לגירוי חומרני חושני, שחייבים לכסותו ולהצניעו כמה שאפשר, משום שהוא לא משמש כעת במתכונת הראשונית אלא הפך למושא במאבק שבין הגוף לנשמה, לאחר החטא, פריקת העול הגדולה ביותר היא הורדת הבגדים, החפצת הצנעה, הביטוי הלא נכון לגוף, ברמה של מיקוד בו ולא ממה שהוא באמת, הרי הגוף הנו סוג של כלי לאור הגדול של האדם, ואיך הפך לרועץ, כאשר רואים אותו ללא שום משמעות כי אם הדבר החזותי החיצוני, שאין בו כלום עם האמת שבו. לאחר שהיה בעולם אדם שהעז לעבור על הצווי של השם, אזי גם הגוף הפך למשרת של התנועה הזו, הוא שוב חוטא בכל פעם, הרי חלק מקבלת העול והפניית עורף מפריקת עול, הוא להתלבש ולהתלבש ולהתלבש, לכסות את הגוף הלוהט ברעתו, ולתת לו את השמירה הרצויה. כל זה בעולם של פריקת עול, במקום שלפני החטא, לא היה שייכת פריקת עול, וממילא העירום לא גילם את הפריקה, בעולם תמים חסר יצרים, לפני בוא הנחש הקדמוני לזירה העולמית. אנחנו נמשיך כיום להתלבש גם לאחר שנתקן את הפריקת עול, אבל היא נמצאת בבסיס. הרעיון של כל זה הוא הרבה יותר פנימי, ההתערטלות ממצוה אחת שהיתה בידו ונסתלקה הימנו היא סוד כל הענין, האדם לאחר החטא, מרגיש מושפל באמת, ללקק את פצעי הטעות שלך – זה לא מומלץ, חיי הגיהנום של האשמה הרובצת על מפתחי הלב, לא טובים לאף אחד, אם רק היינו מסוגלים לזכור את ההרגשה הנוראית הזו לפני החטא – לבטח לא היינו חוטאים. החטא הוא התעלמות מן האמת הנוכחת ודהייה למחוזות של אשליה ודמיון, החטא בעצמו הוא החפצה של החומר והדחקה של מציאות רוחנית פנימית, התערטלות מרצון השם היא הפשטה מבגדים לאחר חטא אדם הראשון. אך טעות אנושית התאזרחה כבר אז, האדם החוטא מאד מאד מזוהה עם החטא שלו, הוא חושב שאם הוא חטא – זהו זה, הוא והחטא אחד, הוא אדם חוטא, לרוב, זו החסימה הנפוצה ביותר מול האמת העתידית, אנו לא נתרומן מן החטא, אם נהיה באמת מזוהים איתו, אם המעשים יאפילו על האור של העושה – הפסדנו בגדול. ובאמת מה הקשר, הרי אדם טוב שנכשל הפך לאדם רע? אדם רע שעושה טוב הוא אדם טוב? הרי זה כה מורכב, הזהות שלנו היא פנימית יותר ולא רדודה כל כך המושפעת מן החטא. הקריאה של התורה לעבר האדם, מי הגיד לך כי עירום אתה, אומרת בעצם, למה החלטת ככה על עצמך, למה אתה מגדיר את הדמות שלך, מי הגיד לך את זה, מי המשיך לך את זה, הרי ברגע נתון זה אתה יכול להתלבש בחזרה ברצון הוי"ה ולהיות איש טוב, איש כשר באמת, מי הגיד לך?

הפוסט פרשת בראשית – מי הגיד לך? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

הַתְחָלַת הַתּוֹרָה, הִיא הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל כָּל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ. עָלֵינוּ לִלְמֹד אוֹתָהּ כְּהַדְרָכָה אֱלֹקִית לַחַיִּים.

וְהִנֵּה בְּפָרָשָׁתֵנוּ, פָּרָשַׁת בְּרִיאַת הָעוֹלָם וְהָאָדָם, אָנוּ קוֹרְאִים עַל הַפִּתּוּי הָרִאשׁוֹן בַּהִסְטוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית!

מַשֶּׁהוּ מַפְלִיא בָּעִנְיָן הַזֶּה מַטְרִיד אֶת מְנוּחָתִי. לֹא מוּבָן לִי, לֹא מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, אוּלַי כִּי קַטְנוּת דַּעְתִּי אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת לְהָכִיל זֹאת…

אָמְנָם, אָנוּ אַלּוּפִים בַּפִּתּוּיִים וּבַנְּפִילָה בָּהֶם! כָּל זֶה לֹא חָדָשׁ לָנוּ, בְּכָל יוֹם אָנוּ נִתְקָלִים בָּזֹאת, יוֹם יוֹם, בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ אָנוּ מֻתְקָלִים עַל יְדֵי פִּתּוּיִים.

אֲבָל מַה שֶּׁקָּשֶׁה לַהֲלוֹם, הוּא אֹפִי הַפִּתּוּי.

הַהֶבְדֵּל בֵּין שֶׁלָּנוּ לְשֶׁל פָּרָשָׁתֵנוּ הוּא, שֶׁאָנוּ, לְצַעֲרֵנוּ, לֹא רוֹאִים אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַיִן בְּעַיִן, לֹא שׁוֹמְעִים אֶת קוֹלוֹ בְּחוּשׁ הַשְּׁמִיעָה הַגַּשְׁמִי, וְלֹא חָשִׁים בְּנוֹכְחוּתוֹ בִּתְחוּשָׁה שֶׁל מַמָּשׁ, וְגַם לֹא זוֹכִים לְהִסְתּוֹבֵב וּלְטַיֵּל בְּבֻסְתָּנוֹ כְּמוֹ הָאִישִׁים הַקַּדְמוֹנִים הַלָּלוּ… אֲשֶׁר נוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֲרֵי הוּא מְקוֹר הֲוָיָתָם, נוֹכְחוּתוֹ מֻרְגֶּשֶׁת בְּחַיֵּיהֶם עַד לְדַקּוּת, וְאֵיךְ, הֵם נוֹגְסִים בְּפֵרוֹתָיו לְלֹא רְשׁוּת? מַה זֶּה וְאֵיךְ זֶה?

לָכֵן קָשֶׁה לְהָכִיל בְּדַעַת אֱנוֹשִׁית אֶת אָפְיוֹ שֶׁל הַחֵטְא הַקַּדְמוֹן הַזֶּה, הוּא נִרְאָה מוּזָר, כְּאִלּוּ זֹאת מִין הִתְעַלְּמוּת מֵהָאֱמֶת הַכֹּה מוּכַחַת, מֵהַמְצִיאוּת הַמַּדְהִימָה שֶׁלִּפְנֵי הָעֵינַיִם – שֶׁאֵין סָפֵק בַּאֲמִתּוּתָהּ.

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמֵד וּמִסְתַּכֵּל.

וְלִפְנֵי עֵינָיו הַצּוֹפִיּוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – הַמֶּלֶךְ – הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, פָּשׁוּט נוֹגְסִים בַּפְּרִי וְנֶהֱנִים…

לֹא מַפְחִיד?

תַּאֲרוּ לָכֶם אוֹתָנוּ, נַנִּיחַ, נִפְתָּחִים הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וְהַבּוֹרֵא מֵצִיץ לְעֶבְרֵנוּ, וְאָנוּ מַבִּיטִים בּוֹ בְּחֻצְפָּה, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּנִימָה שֶׁל: 'קָרָה מַשֶּׁהוּ'?

מְסַפְּרִים, שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ, הָרַבִּי ר' זוּשָׁא מֵהַאנִיפּוֹלִי זי"ע, דִּבֵּר דִּבּוּרִים נוֹרָאִים וְנִפְלָאִים אוֹדוֹת הַסּוֹד הַכָּמוּס הַמְּקֻפָּל בְּחֶבְיוֹנֵי עֻזּוֹ שֶׁל חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, "הוּא לֹא פָּשׁוּט בִּכְלָל"… אָמַר. אֵין לָנוּ הַשָּׂגָה בַּדְּבָרִים שֶׁכִּסָּם עַתִּיק יוֹמִין, אַךְ תַּמְצִית דִּבְרֵי הַצַּדִּיק הָיוּ, שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל קָרָה שָׁם גַּם מַשֶּׁהוּ טוֹב… הַשֶּׁקֶר שֶׁל הַשָּׂטָן הִתְפּוֹצֵץ…

כְּלוֹמַר, שֶׁאִם לֹא הָיָה הַחֵטְא הַזֶּה, הָיִינוּ חוֹשְׁבִים לְתֻמֵּנוּ בְּאִוֶּלֶת נָאִיבִית מַשֶּׁהוּ: "מִי יוֹדֵעַ מַה יֵּשׁ בּוֹ בְּמַעֲדָן הַחֵטְא"… הָיִינוּ חוֹלְמִים עַל מַה שֶּׁהָיִינוּ מַפְסִידִים…

עַכְשָׁו אָנוּ יוֹדְעִים – אֵין שׁוּם הֶפְסֵד בְּוִתּוּר עַל הַהַצָּעוֹת הַשְּׂטָנִיּוֹת.

הוּא פָּשׁוּט מַצִּיעַ – כְּלוּם, אֶפֶס, רֵקָנוּת, רִקָּבוֹן, חִדָּלוֹן, אִי-אֹשֶׁר מֻחְלָט.

זֶהוּ טַעְמוֹ הַיָּחִיד שֶׁל הַפְּרִי הָאָסוּר!

הוּא מוֹתִיר אַחֲרָיו טַעַם תָּפֵל, תְּחוּשַׁת הַחְמָצָה, דִּכָּאוֹן חִדְלוֹנִי כָּזֶה, זֶה הַחֵטְא וְזֶה פִּרְיוֹ!

בְּמַעֲשֶׂה הַחֵטְא שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, נִמְסָרִים סוֹדוֹת כְּמוּסִים שֶׁאֵין דַּעְתֵּנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת מְכִילָתָם, אַךְ בַּמְּצִיאוּת, אָנוּ נִמְצָאִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּאוֹתָהּ סִיטוּאַצְיָה מַמָּשׁ, מוּל הַנָּחָשׁ הַמֵּסִית וְהַמְּפַתֶּה.

לְמַעֵט נָתוּן אֶחָד, דֵּי בְּסִיסִי וּמַכְרִיעַ…

אָנוּ לֹא נִמְצָאִים בְּגַן עֵדֶן… אֵינֶנּוּ נִמְצָאִים בְּאֵזוֹר הַהִתְגַּלּוּת, אָנוּ נִמְצָאִים בְּמִתְחַם הַהַסְתָּרָה, נְתוּנִים אָנוּ בְּתוֹךְ הַמַּעֲטֶפֶת הַמַּחְבִּיאָה אֶת הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ שֶׁל הָאֱלֹקִים!

מַשֶּׁהוּ אֶחָד כֵּן מְשֻׁתָּף בֵּינֵינוּ לְבֵין אוֹתָהּ הִתְרַחֲשׁוּת בְּגַנּוֹ הַכָּמוּס שֶׁל 'אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלָךְ':

– כֹּחַ הַבְּחִירָה!

הַכֹּחַ הַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁהוּא יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת שֶׁל עֲבוֹדָתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בִּפְשִׁיטוּת, אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה אִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק ב' סִימָן קי).

הִנֵּה אָדָם וְחַוָּה, יָדְעוּ בְּבֵרוּר עַל מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, בְּבֵרוּר שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, זֶה הָיָה הַבֵּרוּר הֲכִי מְבֹרָר שֶׁקַּיָּם, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְּנָה כְּאִלּוּ 'רְשׁוּת', לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֵפֶךְ מֵרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם.

נוֹרָא נוֹרָאוֹת!

בְּעוֹלָם הַבְּחִירָה שֶׁלָּנוּ, אָנוּ יְכוֹלִים לְהַרְשִׁיעַ עַד אֵין שִׁעוּר. בְּרַם, מִצַּד נוֹסָף, עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי נִתֶּנֶת גַּם אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת צַדִּיקִים שְׁלֵמִים לְגַמְרֵי…

זֹאת הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה עַל כֹּחַ הַבְּחִירָה הַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

הֲבָנָה זוֹ גּוֹרֶמֶת לִי לְהַגִּיעַ לַמַּסְקָנָה, כִּי גַּם כָּאן בְּעוֹלָמֵנוּ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְתַכְלִית הַבֵּרוּר בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, וְשֶׁאַף אֶחָד לֹא יְסַפֵּר סִפּוּרִים עַל אַשְׁלָיַת הַכְּפִירָה (מַסֵּכַת הַהִמָּלְטוּת מִקַּבָּלַת הָעֹל), נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא מֻרְגֶּשֶׁת בַּעֲלִיל בְּכָל אֶבֶן וּבְכָל צֶמַח…

רַק מַה?

מַה הַמֵּנִיעַ שֶׁלָּנוּ לִקְטֹף אֶת הַפְּרִי הָאָסוּר?

לֹא חֹסֶר הַמּוּדָעוּת לִמְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, לֹא! הִיא תּוֹצָאָה שֶׁבָּאָה בְּעִקְבוֹת הַחֵטְא וְלֹא דַּוְקָא הַגּוֹרֶמֶת לוֹ.

מַה שֶּׁנִּרְאֶה כְּסִבָּה נְכוֹנָה יוֹתֵר, הוּא הַכֹּחַ לִבְחֹר… הַאִם לִשְׁעוֹת אֶל עֵינֵי ה' הַצּוֹפִיּוֹת בָּנוּ, אוֹ שֶׁמָּא לְהִמָּלֵט מֵהֶן וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחוֹ [עַד עֵת הַדִּין… ]

מַסְקָנָה: גַּם אָנוּ נִמְצָאִים בְּגַן עֵדֶן!

מְסֹכָכִים בְּצִלּוֹ שֶׁל הַמְּצַוֶּה אֲשֶׁר דְּבָרוֹ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד… אָנוּ עוֹמְדִים בְּכָל רֶגַע – לִפְנֵי קְטִיפַת הַפְּרִי הָאָסוּר, וּלְחִישַׁת שָׂרָף אֵימְתָנִית נוֹשֶׁפֶת בְּעָרְפֵּנוּ: נְגוֹס!

וְאָנוּ, הַלְוַאי וְנִזָּכֵר בַּטְּרַגֶּדְיָה הָרִאשׁוֹנָה הָעוֹלָמִית, שֶׁבְּעֶטְיָהּ רִבְבוֹת בְּנֵי אָדָם מוֹחִים דִּמְעָה לְאַחַר מוֹת יַקִּירֵיהֶם, כִּי בְּעִקְבוֹת חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן: 'נִקְנְסָה מִיתָה נִצְחִית עַל הָאֱנוֹשׁוּת' – – –

וּמֵאָז, כָּל חֵטְא מֵמִית, כָּל עֲבֵרָה הוֹרֶגֶת, כָּל עָוֹן קוֹטֵל… וְכָל פַּעַם הַמִּיתָה מִתְרַחֶשֶׁת בָּרֹבֶד הַמְסֻיָּם.

וְהַבְּחִירָה הִיא בְּרוּרָה: לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל ה' אוֹ לַחֲזֹר עַל הַחֵטְא הַקַּדְמוֹנִי שׁוּב.

אֲבָל דּוֹמֶה, כִּי בְּלִי שִׂיחָה וּתְפִלָּה אֶל הַשּׁוֹכֵן בַּגַּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל עוֹלָמוֹתָיו, לֹא נוּכַל לוֹ לַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי… הַבְּחִירָה הִיא קָשָׁה וְאֵימְתָנִית כְּמוֹ מִלְחָמָה עֲקֻבָּה מִדָּם!

בְּהַצְלָחָה בַּמַּאֲבָק!

הפוסט פרשת בראשית – נְגִיסוֹת שֶׁל אִסּוּר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"א

וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

תהום הוא הבלתי מושג, הבלתי נודע ופתור, תהום אינו נגמר, תהומות תהומות של תהיות, הן מנת חלקו של המין האנושי המוגבל כל כך, והחושך נמצא עליו, הוא על פני תהום, על הפנימיות של התהום, מהו חושך? העדר של אור, הוא לא מציאות בפני עצמה, הוא מציאות של סילוק האור, האדם רחוק מאד מאור מצד עצמו, כי הוא נמצא בתוך בריאה שהיא כולה חידה, הוא לא מכיר את יוצרו והוא תועה במדבר החיים, הוא נתקל בהמון חושך, בהמון הסתרה ועירפול, והוא מביט פנימה לתוך החושך והוא מגלה את העומק של החושך האנושי הזה, המסתיר את האור, אם יש חושך משמע שיש אור, אלא שצריך לגלות אותו, לחפש ולבקש אחריו, איה הוא האור שיכול להאיר אור של תהומות. והרי התהום בעצמו הוא מקור של מים, נקודת החיות של העולם, אבל הוא משוקע בתוך ערפילי הבלתי נודע, האינסופיות של התהום מורה על האשלייה שלו, כשאדם נתקע בתהום בחייו, ואין הוא מבין תשובה לקושיותיו ולשאלותיו, הוא אמור להבין ששם נמצא גם האור והוא רק מסתתר ונחבא אל הכלים, חיים שלמים יכולים לעבור בחושך סמיך ובעלטה לא מזמינה, אבל דבר אחד בטוח, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. רוח אלוקים היא הרוח החיה שמחיה את כל היקום, בכל זיז בעולם יש רוח אלוקים, והיא מרחפת, נוגעת ולא נוגעת, הידע הזה לא נוגע באמת בלב האנושות, הוא מותיר לעצמו את האפשרות להסתפק, אבל הוא ידע קיים, ידע פעיל ממש, כאשר אנו מביטים על מקור המים – התהום, אנו נזכרים ברוח אלקים המרחפת, האחראית לכל הסיפור, אלוקים חי הוא אלוקים בורא עולם, וגם מנהיג אותו בכל רגע ממש, כאשר יש חושך והסתרה, הרוח אלקים הנוכחת יכולה להציל את המצב הזה, ופשוט לגלות לכולם שאין באמת חושך, זו אשליה ואחיזת עינים, רק תאיר קצת אור, וכל החושך יעלם. בעת הבריאה – השלבים היו ככה, קודם חושך ואחר כך אור, כדי להורות לנו איך לברוא עולמות סביבינו, להיות סבלן לחושך ולהמתין לאור שבוא יבוא, ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז:), מי שרוצה להאמין רק באור ללא התייחסות לחושך, הוא מאמין בדבר מאד אמיתי, אבל עליו לקבל את העובדה, שאשליית ושקר החושך יקדמו את פניו גם אם הוא לא רוצה, הוא אמור להיות מודע לאמת הזו, שחושך הוא דבר בלתי נפרד מהמכלול האלוקי של בריאת העולם, וכך רוצה השם יתברך את האדם, אשר גם כאשר חשוך לו – יזהה ניצוצות של אור, שינסה להנות גם אז מרוח האלוקים המרחפת על פני המים. בגמרא, באו המים כביטוי לתורה, אין מים אלא תורה ועוד ועוד. נראה, שהתמצית הפנימית של התורה, זו היא זו, להבין שבכל היקום ועלילותיו מוחדרת אלוקות פעילה ונוכחת, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, בתוך פנימיות התורה הנמשלת למים.

הפוסט פרשת בראשית – רוח אלקים מרחפת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת בראשית תשפ"א

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו.

רק עיוור יכול שלא להבחין בדיוק, רבה רעת האדם בארץ, את האדם בארץ. הבעיה פה היא מציאותו של אדם בארץ, הארציות הזו, היא זו שגורמת לו למעוד. איני נכנס בענין וינחם, כי הפשוטו של מקרא נורא הוא, אך ברור שיש כאן רמז עמוק שהאדם אמור להיות הרבה יותר ממהלך על הארץ, הוא אור אלוקי שהתלבש בבשר ועור, הענין הוא הרבה יותר פנימי ממה שאנו חושבים, אדם הוא בסוד אדמה לעליון, רבה רעת האדם בארץ, כי כשמשייכים את האדם העילאי הזה אל הארציות, נוצרות המחשבות הרעות, כל היום ממש, כאשר ההגדרה מכזיבה את המציאות של האדם, הוא מוגדר אחרת, הוא מבין את התפקיד שלו כאן בטעות, כשעושים תפקיד לא בשבילך, זה יוצא הכי לא מוצלח. אין האדם יכול לשקוע בארץ, אלא אם כן הוא בבחינת רעת האדם, לא המושג האמיתי הפנימי שלו, אורות שמתלבשים בבשר ודם, הם מקסימום יכולים לגלם את המסר שהם רוצים להביע, אבל הפנימיות מהלכת על הארץ ולא טובעת בו, יצר מחשבות לבו, זו היצירה של המחשבה, ההבנה איך ליצור מתוך המחשבה משהו, תלויה בעומק הלימוד של המציאות, אם אכן האדם קולט את המציאות שלו כארצית הוא מייצר את הרע שהארציות הזו מגלמת בעיניו, גם זו הוצאת שם רע על הארץ שהיא רצתה לעשות רצון קונה, אבל הדממה והשתיקה הרועמת של האדמה והארץ, משווים לה ארשת חומרנית להחריד, וינחם ה', סוג של ניחום אבלים, משום שכאשר נברא מאבד את זהותו הוא חווה סוג של מוות, וינחם השם, על האבדן הנוראי הזה, הזיהוי של אדם את עצמו עם הארץ במובן החומרי שלה, אז הוא מייצר את הרע, שהוא ההתעלמות מהטוב הפשוט, ארץ ששוכחת את היוצר, היא ארץ מחשכים, היא גורמת לרוע האנושי, כאשר מלכות השם לא שורה על הארץ הזו, היא הופכת לרעה, וזה כל היום ממש, כי הקדושה פונה והולכת כשלא מפנקים אותה, התודעה הארצית בהחלט מדירה אותה מהמרחב. זה הסוד של העצבות העולמית האנושית, היא חשה בחסר, מרגישה שעבדו עליה, לכן האנשים כל כך מבולבלים ורוצים את החיפוש העצמי במקום שאינו בר חיפוש, האלוהות שנוכחת בכל זאת בתדר דקיק, למרות שהיא בעלת הבית על כל העסק, הגילוי שלה ממתין איפה שהוא לביטוי, ככה אנשים נהיים עצובים, כשאין ה' שורה בלב, רבה רעת האדם בארץ, ממש רע, ויתעצב – האדם – אל לבו.

הפוסט פרשת בראשית – רעת האדם בארץ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.