מתוך הספר "פשוט עמוק" על התורה

הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע בַּ'תּוֹרָה' הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָמַר עֲלֵי אֲדָמוֹת (רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁנַת תקע"א) לִמֵּד, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁקַּיֶּמֶת מִצְוָה בַּתּוֹרָה שֶׁל תּוֹכֵחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" לֹא כָּל אֶחָד רָאוּי לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בְּדוֹרוֹ (עֲרָכִין טז, ב): 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ'. וְהַנְּחִיצוּת שֶׁהַמּוֹכִיחַ יִהְיֶה רָאוּי לַתַּפְקִיד קְרִיטִית הִיא, מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁאֵינוֹ כָּזֶה – "הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם".

רַבִּי נַחְמָן מַמְשִׁיל זֹאת לְמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ טוֹב, אַךְ כָּל זְמַן שֶׁמַּשְׁאִירִים אוֹתוֹ בְּמַצַּב סְטָאטִי אֵינוֹ נוֹדֵף לְמֵרָחוֹק, אוּלָם כַּאֲשֶׁר מַתְחִילִים לַהֲפֹךְ בָּעִנְיָן – הָרֵיחַ מִתְפַּשֵּׁט. "כָּךְ זֶה בַּנְּשָׁמוֹת", אוֹמֵר רַבִּי נַחְמָן, "מְקוֹר חַיּוּתָהּ וִינִיקָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הִיא מֵהָרֵיחַ, אוּלָם כַּאֲשֶׁר מַבְאִישִׁים אֶת רֵיחָם שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, וּבְכָךְ גּוֹרְמִים שֶׁיִּפְסֹק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת".

וְאֵיזוֹ הִיא הַתּוֹכֵחָה הָרְצוּיָה? אוֹמֵר הָרַבִּי: תּוֹכֵחָה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁלְּפִי דִּבְרֵי חֲזַ"ל, כַּאֲשֶׁר הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַמֶּחְדָּל בְּמַעֲשֶׂה הָעֵגֶל הוֹסִיף בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שִׁיר הַשִּׁירִים א, יב): "נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ". זֹאת אוֹמֶרֶת, קַיֶּמֶת תּוֹכֵחָה טוֹבָה וְגַם לֹא טוֹבָה. צָרִיךְ לִלְמֹד אֶת זֶה, לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

לְהוֹכִיחַ אָדָם אֵינוֹ דָּבָר פָּשׁוּט. הַמּוֹכִיחַ נִמְצָא בְּמָקוֹם נָכוֹן וְנָקִי יוֹתֵר כְּאִלּוּ, וְהַמּוּכָח אָמוּר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹכֵחָה וּלְשַׁנּוֹת אֶת דְּרָכָיו לְפִיהָ, זֶה דָּבָר מְאֹד קָשֶׁה, אֵין סָפֵק. וּבְכָל זֹאת יֵשׁ מִצְוָה בַּתּוֹרָה (וַיִּקְרָא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

בַּדּוֹר הַזֶּה 'שֶׁל עַכְשָׁו, הַפְּגִישָׁה עִם הָרֹעַ שֶׁל הַשֵּׁנִי, אֵינָהּ מְצַעֶרֶת אֶת הַפּוֹגֵשׁ, כִּי אִם מַלְהִיבָה אוֹתוֹ לִמְחוֹת, מַצִּיתָה אֶת הַדִּמְיוֹן שֶׁלּוֹ לְתַקֵּן אֶת הַזּוּלַת, לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהוֹכִיחַ. הַהוֹכָחָה אֲמוּרָה "לְהוֹסִיף רֵיחַ טוֹב בַּנְּשָׁמוֹת". לְשָׁם הַמְגַמָּה צְרִיכָה לִשְׁאֹף.

נְקֻדַּת הַנָּחַת הַיְּסוֹד אוֹמֶרֶת, כִּי נְשָׁמָה יְהוּדִית, חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל, רוֹצָה לִהְיוֹת טוֹבָה, שׁוֹאֶפֶת לְהִתְקָרֵב אֶל הַקְּדֻשָּׁה, מוֹאֶסֶת בְּזֻהֲמַת הַחֵטְא, לֹא טוֹב לָהּ עִם זֶה, הָרֵיחַ הָרַע הַטָּמוּן בִּפְנִים מַכְבִּיד וּמֵעִיק, מְעַיֵּף וּמַתִּישׁ, לֹא נֹחַ לֹא נָעִים.

מֵעֶצֶם טִבְעָהּ, רוֹצָה הַנְּשָׁמָה יוֹתֵר מֵהַכֹּל, לְהִפָּגֵשׁ עִם "הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי". זֶה שֶׁיַּעֲנִיק לָהּ מְזוֹנָא דְנִשְׁמָתָא, שֶׁיַּכְנִיס אוֹתָהּ לָאֲוִירָה הַטְּהוֹרָה שֶׁבְּמֶרְחָב הַיְנִיקָה הָאֲמִתִּית שֶׁלָּהּ, אֵין לָהּ בְּעָיָה עִם תּוֹכֵחָה אֲבָל יֵשׁ לָהּ סֵבֶל עִם הָרֵיחַ הַנּוֹדֵף מֵהָרֹעַ, זֶה שֶׁמּוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֹּא רָאוּי, שֶׁלֹּא הוֹלֵם אֶת הַתַּפְקִיד הַמְּיֻחָד שֶׁל תּוֹכֵחָה שֶׁל מֹשֶׁה – לְהַחְדִּיר טוֹב בַּנְּשָׁמוֹת!

שִׂימוּ לֵב, כַּאֲשֶׁר 'מוֹכִיחַ-שֶׁאֵינוֹ-רָאוּי' מְדַבֵּר, הַמַּאֲזִינִים מַעֲלִים מִיָּד בְּמַחְשַׁבְתָּם אֶת הַדְּבָרִים הַלֹּא טוֹבִים שֶׁהֵם עָשׂוּ, שֶׁעוֹרֵר אוֹתָם הַדּוֹרֵשׁ… מַה מִתְרַחֵשׁ אָז? זִכָּרוֹן רַע שֶׁל מַעֲשִׂים מְתֹעָבִים! בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשֵׁב הָאָדָם שָׁם כָּל הָאָדָם. הִנֵּה הָרֵיחַ מַתְחִיל לִנְדֹּף בְּהִתְפַּשְׁטוּת.

הַתּוֹצָאָה שֶׁל תּוֹכֵחָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה, הִיא שֶׁאָז נֶחְלֶשֶׁת הַנְּשָׁמָה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת הַתְּזוּנָה הָרְאוּיָה לָהּ, וְעַל יְדֵי זֶה נִפְסַק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת, מַשֶּׁהוּ נוֹרָא קוֹרֶה כָּאן, הָאִישׁ רָצָה לְעוֹרֵר אֲנָשִׁים, וּלְמַעֲשֶׂה, הוּא הִרְדִּים אוֹתָם, הֶחְשִׁיךְ אֶת עֵינֵי נִשְׁמָתָם, כַּמָּה נוֹאָל הַמַּצָּב.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ פּוֹתֵחַ אֶת סֵפֶר דְּבָרִים בְּדִבְרֵי תּוֹכֵחָה שֶׁנֶּאֶמְרוּ סָמוּךְ לְמוֹתוֹ, אָז יָדַע הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, שֶׁהַתּוֹכֵחָה שֶׁלּוֹ תִּהְיֶה תּוֹכֵחָה שֶׁל אֱמֶת, לֹא כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אוֹ לְהַשְׁפִּיל, לֹא כְּדֵי לִנְקֹם אוֹ לִמְחוֹת, אֶלָּא לְעוֹרֵר אֶת נְקֻדַּת הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לִנְקֻדַּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הַטְּמוּנָה בְּכָל נְשָׁמָה יְהוּדִית.

רְאוּיָה לְצִיּוּן הָעֻבְדָּה, כִּי קְרִיאַת פָּרָשַׁת דְּבָרִים פּוֹתַחַת אֶת הַיָּמִים הַכּוֹאֲבִים בְּיוֹתֵר בַּשָּׁנָה, בָּהֶם בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי בְּיוֹתֵר הַתּוֹכֵחָה הָאֱלוֹקִית הַנּוֹרָאָה, שֶׁהֵבִיאָה אֶת הַבְּכִיָּה לְדוֹרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִפְסְקָה. כְּאוֹמְרִים לָנוּ, שִׂימוּ לֵב לַנִּימָה שֶׁל הַתּוֹכֵחָה, זוֹ אֵינָהּ תּוֹכֵחָה שֶׁל שִׂנְאָה אוֹ שֶׁל רֵיחַ רַע, זֶהוּ קִבּוּץ הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּנוּ, אוֹסְפִים אֶת דִּמְעוֹת הַקִּינוֹת לְנֹאד שֶׁל אַהֲבָה מְתֻקֶּנֶת, עַד שֶׁמֵּעִנְיַן 'קִינוֹת' יִהְיֶה נַעֲשֶׂה 'תִּקּוּן'.

כָּל סֵפֶר 'מִשְׁנֵה תּוֹרָה' – חֻמָּשׁ דְּבָרִים, אָפוּף כֻּלּוֹ בְּסוֹד הַתּוֹכֵחָה, הַפְּסוּקִים הָרוֹעֲמִים הַמְסַיְּמִים אֶת הַתּוֹרָה, הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה שֶׁנִּבֶּטֶת מִכָּל פָּרָשָׁה, הַחֲזָרָה הַמְּתַמְצֶתֶת שֶׁל אַרְבָּעַת הַחֻמָּשִׁים, כֻּלָּם כֻּלָּם מְקַנְּנִים תַּחַת צֵל אֶחָד: "תּוֹכֵחָה שֶׁל מֹשֶׁה", לְלַמֶּדְךָ, שֶׁזּוֹ הִיא כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ – לְהוֹסִיף רֵיחַ טוֹב בַּנְּשָׁמוֹת.

כִּי אָמְנָם כָּךְ עָלֵינוּ לִלְמֹד אֶת עַצְמֵנוּ וְאֶת זוּלָתֵנוּ, כִּנְשָׁמוֹת רוּחָנִיּוֹת וְלֹא כָּאֲנָשִׁים רָעִים. הַמּוֹכִיחַ הָרָאוּי, גַּם כְּשֶׁמּוֹכִיחַ עַל דְּבָרִים לֹא נְעִימִים, הוּא מַבְלִיט אֶת נְקֻדַּת הַהִתְקָרְבוּת לְבוֹרֵא עוֹלָם, אֶת הַהִתְאַחְדּוּת הַמְחֻדֶּשֶׁת שֶׁל יְהוּדִים עִם ה'. הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁל הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ, נוֹדְדוֹת אֵי שָׁם אֶל הַנְּסִיקָה הַמְחֻדֶּשֶׁת אֶל גְּבָהִים לֹא מֻכָּרִים. לָקוּם וְלָצֵאת מֵהַנְּחִיתוּת הַפְּחוּתָה אֶל טִפּוּס לְמָקוֹם מְרוֹמָם יוֹתֵר הִתְנַעֲרִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם… הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי.

תִּשְׁעַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ, שֶׁבְּמֶרְכָּזָם מֻכְתָּר חֻמָּשׁ דְּבָרִים הַנִּפְתָּח זֶה עַתָּה, רַעְיוֹן מֶרְכָּזִי אֶחָד לָהֶם: הִתְקָרְבוּת מְחֻדֶּשֶׁת לַה', הַבִּנְיָן הֶעָתִיד הוּא זֶה שֶׁעוֹמֵד בְּצִיּוּן אֵבֶל-הֶעָבָר, כִּי הָרֵיחַ הַטּוֹב שֶׁלָּנוּ עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַחֻרְבּוֹת הַמְפֻיָּחוֹת שֶׁל חַיֵּינוּ, וְהַלְוַאי וְנִזְכֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת תּוֹכַחְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה-מָשִׁיחַ, אָמֵן – – –

הפוסט פָּרָשַׁת דְּבָרִים – אֵיךְ לֹא מוֹכִיחִים… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר דברים כ"ז תמוז תש"פ

משה רבינו, כבד פה וכבד לשון, מדבר דברים, אלה הדברים… הכלים לא חשובים כל כך כמו האורות, אסור למשה להיות רהוט, חד משמעי, כי הוא כולל את כולם, גם את אלו שלא יודעים כלום, אם הוא חזק וכשרוני, מה יעשה זה שאינו יודע לשאול, זה שמגמגם במסלול חייו, הוא ישאר מאחור, ועיניו כלות לראות את כל החכמים שבעי רצון מתורת משה, אלה הדברים, כתוב במדרש, שמי שלומד תורה יש לו דברים, יש לו דיבורים, גם הדיבורים שלנו דיבורים הם, גם התורה שלנו – תורה היא, משה גנוז בנו גם, מנהיג ענק של עם נצחי, ובקושי יודע לדבר, זה בדיוק הענין.

תורה אמיתית אינה צריכה שכנועים, צריך פשוט לדעת אותה, להרגיש אותה, לטעום ממנה, אחר כך אתה כבר תשכנע… משה רבינו, לא היה יכול להוסיף את הכלים שלו על תורת השם תמימה, הוא היה יכול להיות הצינור המעביר, נקי וטהור בתכלית הטהרה, דבר ה' במאה אחוז, תורה היא כמו אהבה, אתה בטוח בענין שלה, אין לך ספקות, אין לך תהיות, תורה שנוגעת ללב, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, חומש דברים, חזרה על כל התורה כולה – תדבר אל בני ישראל, לא כל דיבור נקרא דיבור, דיבור שלא מדובר לבני ישראל – אינו דיבור. הם חלק מהתורה, ישראל.

כל יהודי בכל מקום שהוא נמצא, בכל מצב שהוא נמצא, הוא יושב וכותב תורה, מעשיו ועניניו – תורה הם, בזוהר הקדוש כתוב, שיש חידושי תורה ויש חידושי תורה, יש חידושי תורה אמיתיים שנבראים מהם שמים חדשים, ויש חידושי תורה שקריים שנבראים מהם רקיעים דשוא, מה הם חידושי התורה? יהודי שחי בעולמו של הקב"ה, והוא דבוק בחי החיים, מכיר את בוראו, וחי את חייו מתוך הכרת הבורא, אהבתו ויראתו, וזרימת חייו היא זרימה אלוקית של חיים נצחיים, הרי שחייו בעצמם הם חידושי תורה, החיים הפשוטים שלו, הם כלים לאור האלוקי בעולמנו, אבל כאשר החיים מנותקים מהאור, כשיהודי חי בשכחת אלוקים, הרי שהחידושי חיים שלו, הם שמים של שווא, שמים זה תמהון, תוהו, שאין יודעים כלל, והוא מייצר את החיים שלו מן התוהו, לא חבל?

בפרשה זו, משה רבינו מוכיח את ישראל, הוא רוצה לקרב אותם אל הקדושה, במדרגה של נצח, לא עם תהיות של חזרה לאחור, הוא מזכיר להם מקומות שבהם החטיאו, החטיאו את המטרה, נתנו למקומות האלו להיות מיותרים בשבילם, סתם אתם מסתובבים בעולם? המסעות האלו של החיים, אין בהם משמעות? זכרו זאת אחיי ורעיי, אם תעניקו משמעות לכל פסיעה שלכם בעולם, תהיו לגמרי שם, תחשבו על ההנהגה העליונה שמנהיגה אתכם, זה המוסר הגדול ביותר, אין משה רוצה לייסר אתכם, להעליב או לבזות. משה רוצה להעניק לכם את המפתח לחיים, אלה הדברים אשר תדבר…

כבד פה וכבד לשון שמדבר, לא מדבר סחור סחור, הוא אינו מקיף מלים שאינם לצורך, הוא אומר רק את האמת. כך גם החיים שלנו, אין לנו את הפה לדבר שטויות, הרהיטות לא תעזור לנו כאן, רק אם נאמר אמת, נחיה אמת, נחוש אמת, ונהיה שם במקום של משה, תוכחה של משה רבינו.

משה רבינו אוהב כל יהודי, בתוכחה שלו מונחת אהבה אינסופית לאמת שחבויה בכל יהודי, משה רבינו יושב בלבנו, מצפה לראות את הלימודים האישיים של כל אחד, הוא מאמין בכל יהודי, הוא יודע שכל יהודי הוא תורה, שכל יהודי יכול לחדש משהו שלא היה בעולם, משהו נפלא שאין כמוהו, אין יהודי מיותר, הדיבור של תורה בא לכל בני ישראל, לכל יהודי באשר הוא, דברי התורה אמיתיים הם, הם חודרים עמוק, הם עוטפים את כולם, אין אדם שאין לו ביטוי בתורה, כולם ברואי השם – שרוצה לדבר אליהם.

הפוסט פרשת דברים – דיבור של משה! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.