מתוך ספר "פשוט עמוק" על התורה

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ הַנִּקְרֵאת בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, מְקָרֶבֶת אֶת הַיְּהוּדִי לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שִׁירַת הַנֶּצַח, בָּהּ הַהִתְקַשְּׁרוּת לְאָבִינוּ רוֹעֵנוּ הִיא פְּנִימִית וְשָׁרְשִׁית, טוֹב לָהּ שֶׁתֵּחָרֵט עַל לוּחַ הַלֵּב בְּעֵת שֶׁכָּזֹאת, כְּאוֹמְרִים לוֹ: יְהוּדִי! אַתָּה קָרוֹב לַה', בִּרְצוֹנְךָ אוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנְךָ.

בִּפְסוּקֵי הַשִּׁירָה אָנוּ קוֹרְאִים (דְּבָרִים לב, ט) – "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", הַחֵלֶק שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זֶה אֲנַחְנוּ, מִישֶׁהוּ יָכוֹל לָקוּם וְלוֹמַר 'אֲנִי לֹא רוֹצֶה'? הֲלוֹא אֵיזֶה חֵלֶק יִשָּׁאֵר לַה'?

הַחֲקִיקָה הַנִּצְחִית הַזֹּאת, שֶׁאָדָם קָרוֹב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי בְּיָמִים קְדוֹשִׁים אֵלּוּ, אֲשֶׁר ה' קָרוֹב אֵלֵינוּ יוֹתֵר מִתָּמִיד, בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, הַכּוֹלְלִים אֶת שְׁנֵי יְמֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שַׁבָּת שׁוּבָה וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעַצְמוֹ, כָּל רָצוֹן טוֹב שֶׁבָּא לִידֵי בִּטּוּי, מְחוֹלֵל סְעָרוֹת שְׁמֵימִיּוֹת, אָנוּ קְרוֹבִים אֶל ה', הוּא קָרוֹב אֵלֵינוּ.

יְהוּדִי, כִּבְיָכוֹל, קִשּׁוּר בְּחֶבֶל בַּעַל הֲמוֹן נִימִים וּשְׂעָרוֹת אֶל הַקְּדֻשָּׁה הָאֱלוֹקִית, כָּל חֵטְא וְכָל פְּגַם, מְנַתֵּק חוּט אֶחָד, עוֹד עֲבֵרָה – עוֹד חוּט, אַט אַט הַחֶבֶל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִדַּלְדֵּל, הָעֹבִי נִזְנַח, הַחֶבֶל נָד אָנָה וְאָנָה, מְחַשֵּׁב לְהִקָּרַע, אַךְ עֲדַיִן הַקֶּשֶׁר קַיָּם, וְנִתַּן לוֹמַר כִּי לְעוֹלָם הוּא יִשָּׁאֵר כָּךְ, קַיָּם וּמְקֻשָּׁר.

אִם אָמְנָם כָּל חֵטְא וְכָל עָוֹן מְרַחֲקִים אֶת הָאָדָם מִבּוֹרְאוֹ, אַךְ כָּל זֶה הוּא בַּמְּצִיאוּת הַחִיצוֹנִית, שֶׁגַּם הִיא נוֹרָאָה וַאֲיוּמָה עַד מְאֹד, אַךְ יֵשׁ מָקוֹם, פְּנִימִי יוֹתֵר, בְּשֹׁרֶשׁ נְשָׁמָה יְהוּדִית, קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ נֶאֱמַר (תְּהִלִּים ה, ה): "לֹא יְגוּרְךָ רָע", שָׁם הָרַע הַגָּמוּר לֹא מַצְלִיחַ לִפְגֹעַ, מִשָּׁם עֲדַיִן נִתַּן לִדְלוֹת הִתְחַזְּקוּת לָשׁוּב אֶל ה', בְּכָל לִבֵּנוּ וּבְכָל נַפְשֵׁנוּ.

אֵין אֶחָד שֶׁלֹּא רָצָה אֵי פַּעַם לִהְיוֹת טוֹב, כָּזֶה מֻשְׁלָם, קָרוֹב אֶל ה' עַד הַסּוֹף, הָאַשְׁלָיָה שֶׁל הַשְּׁלֵמוּת הִפִּילָה אוֹתָנוּ לַתְּהוֹם, כְּאִלּוּ אָנוּ אוֹמְרִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "אִם אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה אוֹתִי שַׂר עַל כָּל הָאַרְמוֹן שֶׁלְּךָ… אֲנִי מוֹרֵד בְּךָ".

יְהוּדִי חַיָּב לְהַסְכִּים לְשָׁרֵת לַמֶּלֶךְ גַּם אִם הוּא יִתֵּן לוֹ לִהְיוֹת מְנַקֶּה הָאֻרְווֹת שֶׁלּוֹ, לִהְיוֹת מוּכָן לְהִתְעַסֵּק גַּם בְּזוּטוֹת, לְהִתְמוֹדֵד עִם הַנְּחוּתוֹת שֶׁבַּמְּשִׂימוֹת, כִּי בְּכָל תְּנוּעָה יְהוּדִית שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, אָנוּ מִתְקָרְבִים אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְהַהִתְקָרְבוּת הַזֹּאת הִיא סוֹד הַחֶבֶל הַקָּדוֹשׁ שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָנוּ אֶל שִׁירַת הַנֶּצַח – שִׁירַת הָאַהֲבָה שֶׁבֵּין יְהוּדִי לְבוֹרְאוֹ.

הַמִּלּוּי שֶׁל הַחֶסֶר הַגָּדוֹל הַבָּא בְּעִקְבוֹת הַחֵטְא, הַתְּפִירָה שֶׁל כָּל הַפְּרִימוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתֵינוּ, הוּא כְּפִי שֶׁגִּלּוּ לָנוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת, עַל יְדֵי אֲנָחָה דִּקְדֻשָּׁה.

רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל אָמְרוּ (כְּתֻבּוֹת סב, א), אֲנָחָה מְשַׁבֶּרֶת כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, כְּשֶׁיְּהוּדִי שֶׁמִּתְאַנֵּחַ עַל גֹּדֶל רִחוּקוֹ מֵאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הוּא מִתְקָרֵב לְאֵין עֲרֹךְ, הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאוֹתָהּ קִרְבָה מְקוֹרִית, שֶׁהָיְתָה לוֹ קֹדֶם הַחֵטְא, הוּא יוֹצֵר מֵהַיְרִידָה הָעֲמֻקָּה שֶׁלּוֹ עֲלִיָּה גְּדוֹלָה, וּמִתְעַלֶּה לִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא שִׁעֵר, בַּחֲזָרָתוֹ בִּתְשׁוּבָה הוּא מִתְקַשֵּׁר עִם 'יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ'.

צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁאֲנָחָה יְהוּדִית מְקַשֶּׁרֶת אֶת הַיְּהוּדִי עִם הַמָּקוֹם הֲכִי עָמוֹק שֶׁבִּרְבָדֵי נַפְשׁוֹ, אַךְ אֲנָחָה זוֹ, אָסוּר שֶׁתִּהְיֶה מְבֻסֶּסֶת עַל יֵאוּשׁ וְחִדָּלוֹן, כִּי אִם אֲנָחָה שֶׁל גַּעְגּוּעִים וּתְשׁוּקוֹת אֱלֹקִיּוֹת, אֲנָחָה שֶׁל 'הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ', גַּם אִם לְפִי הַמַּעֲשִׂים הַלֹּא-טוֹבִים, זֶה מַמָּשׁ לֹא נִרְאָה כָּכָה.

אֵין כְּמוֹ שַׁבָּת קֹדֶשׁ לְהַחְדִּיר אֶת הַתּוֹבָנָה הַזֹּאת בְּלִבֵּנוּ, הֲלֹא שַׁבָּת תָּמִיד בָּאָה, וְאֵינָהּ מִתְפַּעֶלֶת מִזֶּה שֶׁאֵינְךָ מוּכָן עֲדַיִן, הִיא פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל כָּל הַיְקוּם, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ 'כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה', כָּךְ הַתְּשׁוּבָה הַזֹּאת שֶׁל הִתְקַשְּׁרוּת בְּיַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, גַּם אִם הַחֶבֶל קָרוּעַ בְּמִקְצָת, אַךְ כָּל עוֹד הוּא קִשּׁוּר לִמְקוֹר שָׁרְשׁוֹ, אֵינֶנּוּ 'מִתְפַּעֵל' מֵאִי זְמִינוּתְךָ וְאִי מוּכָנָתְךָ לִתְשׁוּבָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּךָ, אֵין לְךָ צַ'אנְס לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.

וְאִם עַל כָּל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה נה, ו): "דִּרְשׁוּ אֶת ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (רֹאשׁ הַשָּׁנָה יח ע"א), הֲרֵי שֶׁבְּשַׁבָּת הֶחָלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ, שֶׁאָז עִקַּר הִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָעִנְיָן גָּדוֹל יוֹתֵר, כִּי הֲרֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ הִיא מְקוֹר הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְשֶׁהִיא מְצֹרֶפֶת עִם תְּשׁוּבָה – אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה.

כִּי תְּשׁוּבָה אֵינָהּ דַּוְקָא עַל חֵטְא, תְּשׁוּבָה בְּעַצְמִיּוּתָהּ הַמְקוֹרִית, הִיא שִׁיבָה אֶל ה', תְּשׁוּבָה הִיא הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיָדוֹ הַפְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, אִם הַשַּׁבָּת הַזּוֹ בָּאָה אַחַר שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ מַה שֶּׁכָּתְבוּ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, אֲבָל כְּשֶׁבָּאָה שַׁבָּת 'וְכָל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה', וּכְאִלּוּ כְּבָר אֵין דְּאָגוֹת מֵאֵימַת הַדִּין, וּבִזְכוּתָהּ וְכֹחָהּ אָנוּ עֲשׂוּיִים לְהִפָּקֵד בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים.

כִּי מִיּוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ מִתְבָּרְכִים כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, וְשֵׁשֶׁת הַיָּמִים הָאֵלּוּ הֵם יְמֵי הַתַּקְצִיב הַמְחֻדָּשׁ – הַכֹּל תָּלוּי בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ.

יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶּׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא (סַנְהֶדְרִין מד, א), וְכַאֲשֶׁר חֲזַ"ל אוֹמְרִים 'יִשְׂרָאֵל' הֵם מִתְכַּוְּנִים לַמַּשְׁמָעוּת הֲכִי פְּנִימִית שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אֲשֶׁר עַל כֵּן עָלֵינוּ לְהִתְחַזֵּק בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת שְׂמֵחִים עַל עֶצֶם הֱיוֹתֵנוּ קְשׁוּרִים בְּיַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִטּוֹשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב (תְּהִלִּים צד, יד), כִּי נַחֲלָה אֵין מַזְנִיחִים, וְאָנוּ נַחֲלָתוֹ הַיְּחִידָה בָּעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲבוּרֵנוּ.

הָעִקָּר עָלֵינוּ לִזְכֹּר, שֶׁאֵין הַהִתְקָרְבוּת לַה' תְּלוּיָה בִּרְצוֹנֵנוּ, אָנוּ קְרוֹבִים מִמֵּילָא, וְלָכֵן נִתְנַהֵג אֵלָיו כִּקְרוֹבִים, וְאֵין קָרוֹב מִתְרַחֵק, קָרוֹב שָׁב אֶל קְרוֹבוֹ בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ.

הפוסט פרשת האזינו – אֵין צַ'אנְס לְהִתְרַחֵק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת האזינו תשפ"א

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הפסוק מבטא את הנקודה המרכזית של ההתבוננות בחוסר היעילות של החטא לחיים, ההשחתה, היא השתמשות בעולמו של בעל הבית היפך רצונו, אך כאן המדובר בבעל הבית שאין רצונו נפגם על ידי מעשינו, כי אם חטאת מה תפעל בו, אין ההשחתה מפריעה לו באופן אישי, משום שהוא למעלה מכל זה, ההשחתה היא משחיתה את המשחית, שחת? לא לו! לא להשם יתברך. הנקיות והשלמות האלוקית תשתלט על המציאות, וההשחתה ומשחיתה יתעלמו בתהום הנשיה. הנצחיות של יהודי היא המערכה של המאבק, נקודות התגברות עמוקות לב ונפש, היחידות הלא מושלמות בנפש מודחקות פנימה, לא מטופלות כלל כי אינן ידועות לאדם, הוא רואה את עצמו מושלם וצודק בדרכו, ללא ספק ספיקא שמא צריך עדיין להתקן, לפחות בדברים המפורשים, אך הוא ותירוצו עמו – לא שומע ולא מקשיב לשום דבר, רק לטפיחת השכם העצמית המורה לו שדרכו מישור וכל עניניו טובים ונאמנים. זה נקרא אדם שהושחת, שקיבל את המתנה של "האלקים עשה את האדם ישר", אך עם ההשחתה הפך להיות לא ישר בכלל. כיצד יתגלה השקר של הטעות? כאשר המורשת שלו היא מורשת של התבהמות, חוסר דבקות במטרה, התעלמות מהמציאות הרוחנית הנכונה והשקיעה המוטמעת בתהום הבלי העולם הזה, ועל כן "בניו מומם", המום שלהם – חוסר השלימות, הם קיבלו ירושה מהמשחית האב, הם לא למדו אחרת, חשבו כן והאמת שצריך לחיות בהתעלמות מן האמת, זה מה שהם ראו. דור עקש ופתלתול, העיקשות לעמוד על הדרך שלך, בלי להתבונן בסכנותיה ובטעויותיה, היא עומק הגאוה הטמונה בלב האדם, אין השחתה יותר גדולה מהגסות המניעה את האדם לעשות את כל המעשים שלו לכבודו ולעצמו, וגם כאשר זה בא לידי ביטוי באיסורי תורה ממש, האגו המחסל הזה, שלוקח את כל התמונה למקום צר ומצומצם יחד עם חוסר הבנה היקפית משוועת, הוא האגו הגורם לדור להיות עיקש ומרדן, לא זה שמקבל את ההשפעה האלוקית הרוחנית כסמכות על המחייבת, וזה אשר גורם למין האנושי להיות פתלתול, וצאו וראו את אשר עשתה הכפירה לאנושות – כמה מפולות אנושיות מהותיות השתלטו על החברה, בלי שיוכל אי מי להצביע על הטעות של ההתבהמות החומרית של ההשחתה. כאשר הרוע הכפרני בא בירושה מאבות הוא קשה יותר, כי מנהג אבותיהם בידיהם, ואין האב מנחיל שקר לבנו, ואם הוא מנחיל שקר הוא חייב לקרוא לזה אמת, וכשאדם גדל על אמת שקרית, הוא לא יוכל להתמודד מול השאלות הנוקביות העצמיות, שלבטח הלב רוצה לצרוח ולמחות. הפתלתלות האנושית היא ירושה עתיקה מכל הטעויות שעשו אנשים מעת נוצר האדם ועד הנה, על הרוצה להפר את הרצף הבלתי רצוי הזה להפנים, כי ההשחתה מזיקה למשחית בלבד, והמון. ככל שנבין את מקור ועומק הרע של ההשחתה, אנו נראה את עצמנו הכי לא רוצים להתחבר אל ההשחתה הזו, משום שחיינו תלויים בזה, והלואי ונזכה להיות אנשים כשרים באמת, ההפך מעקשים ופתלתולים, ובנינו אחרינו יוכלו להעיד על האמת שקיבלו מאבותם.

הפוסט פרשת האזינו – הנחלת מום אנושי לדורות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת האזינו תשפ"א

יעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

דבר ה' הוא המגדל את כל הנמצא בעולם, אך הוא לא מביע את עצמו באופן חד משמעי, למרות היות תורה נתונה בפירוש ברוב עם וכו', אך כח הבחירה מאפשר לכל אדם אם לבחור בחיים או חס ושלום וכו', אלא עצם האפשרות בעולם, היא אפשרות נוראית,שאדם יכול לחיות בעולם הזה ללא תורה, אך צריך להסתכל על דבר ה', בדיוק כמו מטר, שכל העולם מתגדל על ידו, והוא מצמיח הכל, אך הוא עורף את הנקרה בדרכו, הוא מרטיב את הכל, כמו כן היא התורה הקדושה, היא אופפת את הכל, היא מאגדת בחובה את כל הבריאה כולה, אין משהו בעולם שאין בו תורה, כמו הגשם והמטר המרטיב ממש את הכל, הנקודה הזו חשובה ביותר מול האמת של יהודי, שצריך שידע, שאין פינה בעולם שיפנה אליה, שאין בה תורה, ואת זה אפשר לרכוש כמו שרוכשים קנין, שעל זה באה המילה לקחי, דוגמת ענין הברכה, שאחרי שאתה מברך – הדבר הוא שלך, לא כן קודם לכן השמים שמים לה', כמו כן, באמצעות התורה, העולם מותר לשימוש. אך את החלק הפנימי יותר, זהו כבר האמרות ה' אמרות טהורות. לא ניתן להשיגם בקול רעש גדול של מטר וגשמים, משום שאת זה מטיפים כטל, בעדינות, בעת בוקר סודית כזו, בשקט של היקום, כאור בוקר נסגרים כל הענינים, בשקט של הבריאה, אבל העיקר הוא שזה נוזל בטיפות, היינו שקשה לקנות את חכמת האמת מיד, אלא עוד טיפה ועוד טיפה.

כשעירים עלי דשא – דשא הוא קיבוץ עשבים צפופים, כאשר יש דברים שצריך להורות לכלל, אזי כשופר הרם קולך, ואמור הרבה, ושפוך את חבית ידיעתך בתורה על ראשי עם קודש, הם חייבים לדעת הכל, וזהו כשעירים, זו היא  רוח סערה שאינה עושה חשבון לאף אחד, ומתפרצת להלן עוד ועוד, לעומת זאת, כרביבים עלי עשב – עשב הוא יחידני, הוא צריך טיפול לבד, לא ביחד עם כולם, הוא צריך לקבל את הרביבים, את הטיפות בזמן המתאים לו, במה שצריך לו, אם אחד לבו רחב כדי לקלוט מעבר למה שאפשר לתת לכולם, אליו צריך להשפיע ביחידנות.

גם אצל כל יחיד ויחיד, לפעמים צריך להתערב עם הכלל, לעשות מה שכולם עושים. ולפעמים צריך להתבודד במועדיו, להבין דברים שרק לבו האישי יכול להבין.

הפוסט פרשת האזינו – השפעות המטר והטל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת האזינו תשפ"א

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

האזנה היא פעולה חריפה ומדוייקת, המאזין אינו שומע סתם, הוא מקשיב מאד, כולו נתון בריכוז להאזין ולהקשיב, ולעומת זאת גם המונח שמים, הוא משהו עמוק מאד, שמים מלשון השתוממות, משהו בלתי מושג, ארכאי וגבוה מדאי, כאשר משה רבינו מלמד את נשמות ישראל את שירת התורה, הוא מציב לנו תמרור, כיצד נעבוד את השם, והיאך נזכך את השמיעה שלנו, מול ההדר הבלתי פתור הזה, על כן כנגד השמיימיות הזו, הוא נוקט לשון של האזנה, אתה יכול להסתובב בעולם שיש בו שמים, והם אינם נוגעים לך, כלומר, ההתעלמות מן האמת הבלתי מושגת, יוצרת חיים רדודים, הלוא קורים כאן דברים, ולמה זה לא אכפת לך? ההאזנה לשמיימיות היא ההרכנת הראש מול האמת הלוחשת בעולם, להאזין לשמים, זה להקשיב לרעם האלוקי המתגלגל בעולמנו, רעם שיש בו דרישה ותביעה לאלו אשר קרבת אלוקים יחפצון.

לעומת האזנה לשמים, קיים רובד נוסף, רך יותר, פשוט ותמים למראה, המקופל במלים "ותשמע הארץ אמרי פי", הארץ, בניגוד לשמים, היא נגישה ומובנת היטב, יש בה את הכל, אדם דורך עליה בבטחה וחי בה את חייו הגשמיים, באמצעותה הוא יוצר חיים על פני האדמה, הכל מובן לו שם, אין לו ספקות, הארציות מאד קרובה אליו, הוא חש אותה בכל עת, לפעמים היא דביקה מדאי, אך היא נוכחת וזה מה שחשוב. גם האמירה בשונה מדיבור, יש בה מין רכות והכלה, לומר אמרים זה לא להגיד דברים, אמרות באות בדרך כלל בחינניות, לאלו שכבר פתוחה אזנם לשמוע, גם השמיעה לעומת האזנה, היא יותר פשוטה, האדם שומע, אינו צריך להאזין, פחות יגיעה ולחץ, הוא פשוט שומע, הדברים מובנים לו, אין לו צורך לחרוש קמטים, להתאמץ, הוא פשוט שומע בקלילות, וזהו התדר הרגיל, שכל בני האדם רגילים אליו, עם זה הם נולדים, וזהו דרך החשיבה שלהם.

הנגיעה של ההאזנה אל השמיעה, גורמת לשמיעה לשמוע היטב, הארציות ניזונת מהאזנת השמים, כאשר האדם מוכן להאזין גם לדברים שהוא משתומם עליהם, אזי הארציות מקבל את השמיעה הזורמת שלה, היא שומעת את אמרי פיו של משה, את התורה והאמונה הפשוטה, הזרימה הקדושה של קרבת אלוקים, לא באה בכדי, היא תוצאה של המון פנימיות קדושה, של הכנעה למול הבלתי מובן, ולהוציא את עצמך ממעגל הבטוחים שהם מבינים הכל, או אז מתחילים להבין, כי ההבנה הרוחנית אינה באה בכלי ההבנה הגשמיים והמצומצמים, ההבנה האלוקית באה כאשר האדם מאזין לשמימיות של הענינים, הוא מסוגל להזכר בהם גם בארציות הפשוטה שלו.

הפוסט פרשת האזינו – כאשר השמימיות נושקת לארציות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת האזינו תשפ"א

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

ענין קריאת שם לדבר, הוא הכרת הדבר, ולפחות יכולת אחיזה במיקוד המשמעות שלך כלפיו, גם אם אתה לא מכיר אותו – אתה יודע לקרוא לו בשם. קריאת השם הזו – זה כל הסיפור שלנו, אין אנו יודעים כלום על מהותו יתברך, אבל אנו יודעים את מציאותו הנוכחת בעולמו עולמנו, כל בן תמותה חש ומרגיש מטבע היותו נברא שהוא כאן על ידי בורא, עד שלא מעוותים את תהלוכות נפשו על ידי ידיעות שונות מעולמות אחרים, שמשוחדים לומר כך מחמת ההתחברות שלהם לתדר החופשי והמופקר. הטבע האנושי מגלה מעצמו את ההויה האלוקית, ולכן אנו רואים שרוב בני תבל מדברים על מציאות עליונה שלטת בעולם, ויש תקופות אשר הענין האלוקי קיבל כיסויים וכלי ביטוי שגויים בדמות עבודות זרות שונות. אך בהעלם ובהסתר כולם עובדים את ה', וכמו שאמרו חז"ל הקדושים: בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, דקרו ליה אלקא דאלוקי, היינו שגם עובדי האלילים, בעצם זה שהם מאמינים בהנהגת העולם על ידי מישהו, למרות שבדרך ההגעה אליו הם שוגים מאד, רחמנא ליצלן, יש כאן אמירה שיש בורא לעולם, והם מכנים את השם יתברך אלוק שעל כל האלוהים, עפרא לפומייהו, אבל עצם הדבר שהוא קיים, והוא עליון מכל – זו שלימות גדולה ביותר, שמשותפת לכל בני חלוף, שאי אפשר לחיות בעולם מתוך כפירה גמורה בדעת, אלא כפירה בשכנוע וכו'. על כל פנים, ההבדל וההפרש בין אמונת ישראל לכל האמונות, שאף כי כל האמונות קרו ליה אלקא דאלוקי וכו', אך אינם יודעים לקרוא בשמו יתברך, שעל זה אנו מתהללים תמיד, הודו לה' קראו בשמו וכו', וכן אנו אומרים שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו. כי עצם הדבר שמייחסים כוחות לא לכח העליון האמיתי הוא פגם עצום, וזו אמונת ישראל הקדושה, אשר קוראים בשמו יתברך, השם של האדם לדוגמה הוא מגלם את האישיות שלו, כשמזכירים את שמו – נזכרים בו ובדמותו, כביכול, כאשר קוראים בשמו יתברך, ואין אנו יודעים כלל אודותיו יתברך, אבל אנו מורשים להתנהג כלפיו יתברך כאילו אנו מכירים אותו, כי שורש נשמתינו אצולה ממנו יתברך, וחלק ה' עמו, ואנו חלק אלוק ממעל ממש, וקריאת השם הזו היא דבר שנוגע לכל המהות היהודית שלנו. ובזה נגדל כח ישראל משאר האומות, כי בשם קדשו בטחנו וכו'. ועל כן אומר, כי שם ה' אקרא – כאשר אזכה לקרוא בשמו יתברך, והוא ענין יותר פנימי, שמעניקים שם לכל מה שקורא בעולם, מתוך ידיעה ברורה ובהירה שאלוקות זה הכל והכל זה אלוקות, אזי הבו גודל לאלוקינו, כי יודעים שאלוקי ישראל גדול ביותר, כי זו גדולתו יתברך, שאנשים מהעולם התחתון, עולם העשיה הגשמי הזה יזכו לידע אותו יתברך, אשרי העם שככה לו.

הפוסט פרשת האזינו – כי שם ה' אקרא! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת האזינו תשפ"א

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר.

פסוק זה יושב על לבבות נשמות ישראל, בהצדיקם עליהם את הדין, כי הוא יסוד האמונה, שאין הקב"ה מעוות את הדין, חס ושלום, בשום פנים ואופן, ואין רע יורד מן השמים והכל לטובה.

הצור תמים פעלו – צור הוא לשון חוזק, כאשר אדם חש בהנהגה של מידת הדין, רחמנא ליצלן, עליו להבין שהוא בעצם מגונן ושמור על ידי העוצמה האלוקית, שעל כן בא הלשון כאן "הצור", דווקא המקום שאתה חש אבוד לגמרי, ואין לך על מי להשען ולסמוך, כאשר כל אחד מרגיש כך בעת צרתו, עליך לדעת שזהו ה' צורי ולא עוולתה בו, הוא שומר עליך כצור שהכל יהיה לך רק לטובה, ולכן תמים פעלו, כי תמים הוא לשון שלימות, ואם חלילה, היתה מדת הדין מענשת שלא כדין או יתר מן הדין, לא היתה שלימות חלילה למעלה, ואם יש שלימות הרי שמטרת בריאתך והוייתך תוצדק על ידי הרחמים הגדולים שה' בעצמו, שהוא צורך ומשגבך ימשיך עליך. כי כל דרכיו משפט – גם הדרכים הנראים כמענישים וכו', הם נראים כעיוות הדין, או יותר מדאי, הכל במשפט צדק. אבל העיקר, מה שצריך לדעת, כי סוד משפט הוא עמודא דאמצעותא, שאינו נוטה לימין ולשמאל כי אם לאמצע, והוא סוד מדת הרחמים, כי בכל דרכיו הוא עושה הכרעה של מדה זו, ולכן הוא נקרא בעל הרחמים, יתברך שמו. אל אמונה ואין עול – הוא נאמן להפרע אבל הוא גם נאמן לזכור את הטוב שלנו בתוך הפרעון, ולכן אין עול במשפט, וצדיק וישר הוא, אינו רק צודק במשפטו, כי אם גם מיישר את הנידון שיהיה ישר בעולם, ושיוכל לסבול את צדקתו וטובו יתברך.

הפוסט פרשת האזינו – משפט של רחמים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט פרשת האזינו – שירת התורה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.