יום שני, ל' סיון, א' דראש חודש תמוז תש"פ

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, ד). אמרו חז"ל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה, אפילו בשעת מיתה יעסוק בתורה. הענין הנשגב הזה, שהתורה ומהותה הפנימית מתגלה בפסוקי הקודש המדברים על טומאת מת וטהרת מי פרה אומר דרשני, הרי לכאורה אפשר שהתורה תכתוב בפירוש אודות לימוד התורה, ומה מקום לדרוש זאת דווקא מכאן, וה' יאיר עינינו בתורתו.

אבל דבר גדול למדים אנו מכאן, תורה צריכה טהרה, המת – הוא אדם שיש לו את כל האברים, לא חסר לו כלום, כי אם חיות ונשמה, האדם הלא־טהור אין בו שום חסרון בולט לעין, אבל אין לו כלום, הוא מת, בבחינת 'רשעים בחייהם קרויים מתים', לא שייך לקרוא לאדם המנותק משרשו, מעצמו, מהחיות האלוקית שבתוכו, חי, משום שאין אלו חיים, החיים הבלתי טהורים מאופיינים בהמון עצב ותסכול, בגלל שהם חיים בעולם לא פתור, והתדר שלהם הוא ללא בסיס, רעוע מיסודו, נעים ונדים בעולם הדורש מהם רק דבר אחד – היו טהורים.

ולישרי לב שמחה, האדם שזוכה לישרות הלב, ללב ללא תעתועי קושיות וספקות, הוא זה שזוכה לשמחה האמיתית של החיים, להיות רגוע מול הררי התאוות והתשוקות הלא נגמרות, זה כמעט הבדל בין אדם חי לאדם שפסקה ממנו חיותו. אכן גם בגשמיות יש אנשים שמחים ומרוצים, אבל יש תכלה לשמחה הזו, היא באה עם המון עצב ורדיפה עצמית, אבל שמחת הטהרה באה ממקום יותר נקי, פחות דורסני, והיא שמחה של שלוה שנשארת קבועה וקיימת למשך זמן ארוך, ואולי לכל החיים.

אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. תורה היא המקבילה של האושר הכלה והעובר, כאשר אנו מערבבים את האושר שהתורה מביאה איתה, עם האושר החיצוני, אנו מפסידים את התדר המיוחד של התורה, את האושר הנקי והטהור שהיא יוצרת בנפש האדם, המתת העצמיות על התורה היא סוד ההתכללות לגמרי עם התורה, להיות שם לגמרי, כמו מת שעבר לעולם אחר, והוא כולו שם, למרות שגופו שוכן היכנשהו בבית קברות, אבל נשמתו עברה עולם, לומד תורה האמיתי, אמור להיות שם בגבולות הגיזרה של איזור התורה, ולהיות שם עם כל כולו. לא לתזז מהעולם הזה לעולם האחר, לחיות בשני עולמות, זה לא נקרא להנות משני עולמות, אלא ההיפך, זה נקרא לא להנות משני העולמות. והן הנאות סותרות, ואפשר לומר, שרק אחת מהן צודקת…

אפילו בשעת מיתה תהיה עוסק בתורה, מיתה היא סוד של נפילה, כאשר אדם נופל מהמדרגה שלו, הוא בבחינת מת, כידוע, המדרגה שהיתה לו מתה, וכעת הוא חי חיים אחרים, אבל תהיה עוסק בתורה, אל תסתכל על זה שמהותך אינה של תורה לגמרי, כמו שאמרנו לעיל, שהתורה רוצה נאמנות מיוחדת, אחידה, רציפה, יחידנית וכו', אלא תסתכל על כך שהיא בעלת כוח עצמתי, והיא יכולה לתת לך את מה שנחסר ממך בשעת המיתה הרוחנית שלך.

אדם שלומד תורה לשם שמים, לשם התחברות אל הקב"ה, הוא נהיה מכור אל התורה, לא בגלל איזו אידיאולוגיה אלא כי הוא מתחיל לחוש שכל חיותו היא מהתורה, ורק תורה היא בראש מעיינו, לא בגלל שאמרו לו לנהוג כך, אלא בגלל שזה הופך להיות חלק מהחיים שלו, כי התורה היא חיים, ואדם נושם חיים עד הרגע האחרון, גם בשעת מיתה הוא מוכן ורוצה לחיות עוד טיפה, לנשום את נשימת החיים האחרונה, כך אדם שלומד תורה, שמבין מה זו תורה, שמתחיל להנות מעצם לימודו את התורה, הוא נושם אותה, ואפילו בשעת מיתה, אם יש לו הזדמנות להרטיב קצת עם עוד טיפת חיות  – הוא יעשה זאת בודאי. וההיפך, זה יגרום לו להאריך את החיים הארעיים שהיו לו בעולם הזה, לחיי נצח ששאובים מקדושתו של יוצר החיים.

למות ולחיות, זה הסוד של לימוד התורה, הרציף והקבוע, החיים האלו מזמנים לנו אלפי שעות ודקות מתות, אפילו בשעת מיתה – תהיה עוסק בתורה, אל תניח את הדקות של החיים שלך מתות, ללא חיות, בכל פניה שאתה פונה בחיים גלה את התורה שמלמדת אותך כעת מה לעשות כדי לחיות את הרגע, כדי להיות במקום הנכון של החיים מול הבורא ויוצר החיים. כי אין לך רגע בחיים שאין בו תורה, אין תורת החיים מניחה רגע דל אחד ללא שהיא תתן את ביטויה בחיים הללו.

זו הסיבה שלכל בעיה או דילמה בחיים יש פתרון של התורה, כי היא והחיים הם באחדות מופלאה, לא יתכן שיהיה נושא בחיי האדם שהתורה לא תגיד את דבריה, וכי יש חיים ללא תורה? הגישה הזאת מאירה את התורה באור יקרות, ומאירה את מצוות פרה אדומה, למרות אי ההבנה שלנו אודותיה מאומה, באור נפלא מאד, אור של טהרת חיים מטומאת מת הרוחנית, שנזכה להיות אנשים כשרים כרצונו יתברך.

הפוסט פרשת חוקת – אדם כי ימות באוהל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש פרשת חוקת תש"פ

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא, יד).

ספר מלחמות ה', הוא ספר התורה, ספר החיים, על כן יאמר, בכנות אפשר לומר, רק עם כנות פנימית אפשר ללמוד תורה בחיים עצמם. מי שלא קלט, אנו מצויים בחיים הללו, במלחמה של ממש, על כל דקה ושניה בחיינו, אנו נדרשים להאבק, לבחור לא תמיד קל, על רוב המקרים, אנו חייבים התבוננות שיש לה יותר מכמה פתרונות. לזה צריך תורה, בשביל להבין את רזי החיים, אנו אמורים להתבונן בעומק הפנימיות של התורה, איך היא מסתכרנת עם חיי היום יום שלנו, המלחמות האישיות שלנו גם כתובות בספר מלחמות ה', אנו חלק מהענין, המערכת הכללית של בורא ובריאה כוללת אותנו ממש, את כל אחד מאתנו, אנו חיילים שנשלחנו אל המלחמה הכללית הזו, ולכל אחד יש זירה אישית ופרטית, המביאה את המלחמה לצבע מיוחד, לאור פרטי מאד, אין מלחמה דומה לחברתה, כשם שאין טבעו וכלי נפשו של אחד דומים לזולתו.

את והב בסופה, על המילה "והב" פירש רש"י, שהיא נכתבה כאילו "יהב", שהשם נתן לנו את הנסים בים סוף. זהו ביאור הביאורים, כי בעצם כתוב בתורה והב, ואנו קוראים יהב, והב – זה "ותן", ואז מגלים שהוא כבר "יהב", שהוא כן נתן לנו, הנסים שהשם עשה בעבר ובהוה, ובכל יום ממש, הם באים בשביל מטרה אחת, הם אמורים לקרב אותנו אל השם יתברך בשיעור פנימי יותר, כלומר, כל רגע בחיים, היא נשיפת חיותו של השם יתברך, אנו יכולים בעצם לראות אותו מתוך החיים עצמם. אבל הרצון העליון רוצה יותר, הוא מנהיג אותנו לפעמים בדרך נסית, על טבעית, מרוממת, כדי שהקרבה בינינו תהיה איכותית יותר, מהממת יותר, משהו דרמטי ביותר, סוג של התאהבות מוגזמת, כביכול, כשאנו מבקשים המון "והב", ותן… ואנו מתחילים להכיר מרחוק, מי הוא הזה שאנו מבקשים ממנו, אנו מגלים, שהוא לא מפסיק את הנתינה שלו, ואת זה קולטים בשלימות רק בסופה, בסופה של נתינה, כאשר ענני ההסתר מתבהרים, וכוכבי החיוך האלוקי מציצים מתוכם, או אז אנו רואים שלא היה רגע בלי נתינה שופעת מאלוקות.

אנו לא קלטנו את הנתינה האינסופית הזו, משום שהיינו עסוקים המון בלהתלונן, בלהבין יותר טוב, חס ושלום, מה טוב לנו. הישות שלנו הפרידה אותנו מהאמת האלוקית, אנו חשבנו לתומנו כי המלחמות שלנו, מלחמות הקיום והקרבות הקטנוניים שלנו, הם משהו מנותק מהאמת הכללית, צפינו כבר לרגעים הנעלים והמושלמים, בהם תחדולנה טרדות העולם הזה להכתיב לנו את הלו"ז, הרי מלחמות ה' מתרחשות בבית המדרש, במקום שבו שואפים ומסניפים פנימה את התדר של התכלית הנצחית. אבל האמת היא, שעל כן יאמר בספר מלחמת ה', שגם המלחמה של ה"והב" עם הפנים המבשר בשם "יהב", היא מלחמה של השם, ואנו נדרשים ללחום אותה.

אנו קרויים לגיוס כללי, לפזר את ענני ההסתר, בשוק, בעבודה, בלימודים, בקשרים שונים, במעשים שלנו, באירועים מכוננים או סתם סתמיים כאלו, שם אנו נלחמים, יום יום, שעה שעה, להחדיר תדר אלוקי חד משמעי, לתוככי מדינת האויב, אנו אמורים לא להניח את נשקנו עד שנזהה את הדגל של הצד שלנו מתנוסס בעורף הכי פנימי של המוצבים שלא נכנעו עדיין, בעומק הרע הלא מתוקן, ולא מתחבר – שם אלוקים רוצה להיות נוכח, והנוכח היחיד.

המלחמות הללו, שנראות לנו לפעמים מטופשות, לא רציניות, אנו מייחסים ליצר הרע את הכוחות הללו, אנו מאמינים בו יותר ממה שהוא מאמין לעצמו, הן מלחמות ה'! צריך לשבת בבית המדרש, אבל לא לחשוב שרק שם קורים דברים, והמלחמות הן להיות שם או לא להיות. כי גם אם תהיה בחוץ, בחצרות ה' – המלחמה הזו לא תעזוב אותך, היא לופטת, היא רוצה להשתלט על כל כולך, היא רוצה לקרוע את הדגל האלוקי ממה שכבר כן כבשת, כי אין כאן מקומות קבועים, ואין כאן כבישות נצחיות, הכל מתאייד מול המלחמה החדשה, של עולם עם מלכו או שמא מסתירו.

ואת הנחלים ארנון, המלחמה הזו יוקדת גם במקומות הגבוהים של הנפש. הנחלים, נחלי הבינה, מתבוננים בעומק החיים החידתיים, גם שם יש בינה כזו או אחרת. חמישים שערי בינה, חמישים שערי קדושה, יכולים באבחת טעות אחת להמיר את מושא התבוננותם, אך המלחמה, עקובה מדם הזאת, יכולה להתמשך ולהתנהל עד הרגע של הגילוי, הרגע של האור שמתפשט, אור של בינה, אור של שער החמישים, שער ההבנה שאין כלום חוץ מאלוקות. זה מרומז במלים ארנון, שהוא נוטריקון, אור נו"ן. האור של שער הנון, הוא אור שיש לו כח לחדור לכל הפינות האפלות. אור הבינה הקדושה, של "לבבו יבין ושב", יש לו כח אמיתי להעיף הסתרות, להאיר באור מסנוור ובלתי מתפשר כל סמטה חשוכה בעיר הקטנה של חיינו, האור הזה גם כתוב, שחור על גבי לבן בספר מלחמות ה', באור הקדוש של התורה, שחקוק בלבנו לנצח. אשרי אדם עוז לו בך… מסילות בלבבם.

הפוסט פרשת חוקת – האור של שער הנו"ן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצ"ש פרשת חוקת, ה' תמוז תש"פ

בענין מי מריבה זהו פלאי פלאים מפלאות תורתנו הקדושה, כי מצד אחד אין להבין, איך משה אשר עבד נאמן קראת לו, לא עשה כדבר ה' על פי פשוטו של מקרא, ומצד שני, הפלא היותר עצום, כי הלוא כן היה כאן קידוש ה' נורא ונשגב, שנתקדש שמו יתברך, על ידי שהכל ראו שמכות על האבן מוציאות מים חיים, מי שמע כזאת, ומי ראה כאלה, ולמה עשה הקב"ה נס גדול כזה, אם היה נגד רצונו יתברך. ובשלמא אם לא היו יוצאים מים – הרי שנעשה כאן הפך קדוש השם, כי יחשבו העם מבלתי יכולת וכו', אבל כעת שיצאו מים, והכל יחשבו שכך אמר לו הקב"ה, ומה גודל הרעש של זה, עד שבשביל זה נקנסה עליו מיתה וכו'.

אלא שורש הענין הוא, שבעצם, ענין קידוש השם בעולמו של הקב"ה, אינו רק על ידי נס ופלא, שיודעים הכל כי אין טבע בעולם כי אם השם יתברך, עיקר קידוש השם שיש בריות שנכנעות לפני השם יתברך, מרצונם ודעתם, ואם חלילה תהיה בריה, גדול אשר יהיה, שלא יהיה בו הכנעה הכי גדולה מלפניו יתברך – אף שיעשה הנסים הגדולים ביותר על ידו, אין זה הקידוש השם שלשמו נברא העולם.

יען לא האמנתם בי להקדישני. משה רבינו הקפיד על נשמות ישראל, שמבקשים תואנה ועלילה מאת ה', על כן כנה אותם המורים, והכה על הסלע פעמיים, אבל בפנימיות הענין, רצה הקב"ה שדווקא מתוך המקום הנמוך שלהם, שהיה נראה כמו ריחוק, תעלה הקדושה למעלה ראש, כי בזה שלא תהיה שום פעולה גשמית, ואפילו לא נטיית המכה, שאף שבערכנו אין זו פעולה, אבל אפילו פעולה זו, היא הפך האמונה, כי עקר האמונה הוא בפשיטות הכי גמורה, לדבר אליו יתברך…

עצם הענין שחושבים בני אדם שצריכים פעולות רבות ועבודות קשות כדי לפעול איזה ענין הוא חסרון הבנה באור האלוקי, כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות, והוא נמצא פה ממש אתנו, והדבור שהצטוו לדבר אל הסלע, הוא בחינה שאין שום דבר בעולם שאין בו אותיות קדושות, והדבור הוא סוד המלכות, להמליך את השם יתברך על העולם, היינו שאפילו בלי שום תזוזה כלשהי, אפשר לפעול פעולות, כי הטבע כולו הוא אלוקות, ואין שום טבע כלל, כי אם אלוקות גמור, שזהו להקדישני, לדעת, בידיעה הכי ברורה, שבכל רגב אדמה ביקום יש אלוקות גמור. ודבר זה אינו חלילה חסרון למשה רבינו, כי בדרך זו לימד משה רבינו את העם לדורות, איך נעשה אנו את חיינו לחיי דבקות בו יתברך.

ולכן תלה את העונש שלהם, כביכול, במניעת ארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא ארץ אשר לא גושמה ביום זעם, היא ארץ מטוהרה, תכלית הרוחניות שבארציות העולם הזה, לדעת שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך, ואף שהארץ הקדושה, היא ארץ גשמית לכאורה, אבל היא קדושה בתכלית הקדושה, ועיני ה' אלקיך בה, והיא תכלית הרוחניות, והיא בעצם מלמדת על הענין הזה גופא, שאין גשמיות כלל, ואף בארץ הגשמית מאירה  האלוקות באור נורא ונפלא עד מאד, ולכן כיון שהיה הפגם בענין הזה – לא יזכו להכניס את העם לאור הזה של ארץ ישראל.

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הוי"ה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם – הריב של בני ישראל את ה', היינו עם ה', הקב"ה בעצמו נמצא בתוכיות הריב של יהודי עם ה', כאשר בא ומתאונן אליו יתברך, ורוצה להתקרב אליו, והוא אינו יודע, שבכל צרתם לו צר, וגם בעת כזאת שהיה העם צמא למים, היה הקב"ה כביכול בסוד כמים הפנים אל פנים, משתוקק אל הדבקות של נשמות ישראל אליו, והלימוד הנורא הזה של מי מריבה גרם לקידוש שמו יתברך, שעקר הענין אינו הנס וביטול הטבע, אלא עיקר הענין שיש אדם שאינו עושה תנועה קטנה או גדולה שלא בדיוק כרצונו יתברך ואות באות כמאמר פיו.

ויש שתי בחינות בעבודת השם, יש את הבחינה של הדיבור אל הסלע, שהוא לדובב את היצר ולהסביר לו את האור של המרידה שלו, היינו שהיצר הוא סוד הסתערות על החיים, ואפשר לתעל אותו אל הקדושה, ובריבוי דבורים אליו יתברך, שהנשמה משתוקקת אל חי החיים, מבין האדם שכל התענוג שהיצר רוצה לגרום לו הוא בעצם רצון הנשמה להתענג על הוי"ה ודאי, ויש עוד בחינה של הכאה על הסלע, להוציא את מי החכמה והדעת, על ידי כיתוש וביטוש הרע של האבן הוא היצר הרע, אבל אז נתבטל היצר, ועיקר השלימות הוא אתהפכא ולא רק אתכפיא.

ובודאי לא יאונה לצדיק כל און, כי כל הענין הזה נסתובב מלמעלה, כדי שיתקדש ה' במקודשיו, דוקא על ידי האדם הגדול בענקים, שבודאי לא היתה תנועה אחת מכל גידי גופו שלא היתה בטלה אליו יתברך, וממילא הענין של ההכאה בלא הדיבור, הוא שיעור יותר עמוק, עד היכן עמקו מחשבותיו יתברך, וגודל ועוצם מעלת הביטול אליו יתברך, שזהו לבדו הקדוש ה' הגדול והנורא שאנו למדים חובתו מפרשה זו.

הפוסט פרשת חוקת – הביטול אל מוצא פי השם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר חוקת כט בסיון תש"פ

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר (במדבר יט, ב). באופן בולט ולא שגרתי, לפני היגד המצוה, מביאה התורה את המלים "זאת חוקת התורה", ורש"י שמרגיש בכך מביא את התשובה: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. כלומר, עוד לפני הגדת המצוה של פרה אדומה, יש הקדמה – אל תשאלו שאלות.

ועדיין לא הובא הסבר מניח את הדעת, לכאורה, למה דווקא במצוה של פרה אדומה, גם אם נאמר שיש בה תמיהה נוספת, שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, עדיין אפשר להתייחס לכל שאלה של השטן ואומות העולם, באותו אופן, הרי ריבוי מצוות ישנן שאינן מצוות שכליות ממש, והם יכולים לשאול על המצוה וכו', ולכן צריך להבין למה דוקא במצות פרה אדומה.

התשובה היא שיעור גדול בעבורינו, כי אין התורה מתחילה עם ההלכה הפשוטה שמת מטמא, ואי לכך קחו לכם פרה אדומה וכו', אלא קודם כל מפרטת בפירוט רב וארוך את כל דיני פרה אדומה, לכל פרטיה ודקדוקיה, כלומר, זאת חוקת התורה, ממצות פרה אדומה אתה יכול ללמוד את החוק של התורה, להבין מה זו תורה בכלל.

עלינו להבין, שעוד לפני שאנו חושבים על תורה בכלל, על עצם הדבר שהקב"ה מצוה אותנו לעשות משהו – עלינו לדעת, שאין אלו חוקים של בני אדם, או חוקים שרירותיים שלא נועדו לעשות לנו טוב וכו', אלו הם חוקים של מי שיצר אותנו, כמו שאנו לא מתנגדים לחוקי הגוף, לחוקי הטבע שמטיב אתנו, כך עלינו להתייחס לחוקי התורה, הם חוקים של חיים, חוקים של טוב, חוקים של אלוקים, כל זה גנוז במלים: זאת חוקת התורה – זה החוק של תורה בכללותה, אשר צוה ה' לאמר. לדעת, שכל מה שכתוב כאן זה מה שצוה ה', ומה שצוה ה' – בטוח שהוא הטוב האמיתי שאין טוב כמוהו.

ולמה דוקא בפרה אדומה, ולמה לא נאמרה קודם טומאת מת? התשובה היא, שדווקא במערכת החוקים של טומאה וטהרה – הפליאה גוברת, כי אין שום ידיעה אודותיה, אף אדם לא יכול לומר שהוא מרגיש את הטומאה או שהוא מרגיש את הטהרה, חוץ מאנשים מסויימים שגופם הפך לרוחני ושהתדרים הללו גלויים לפניהם בפועל ממש, אבל כל אלו שהתורה מדברת אליהם, היא מדברת אליהם מפורשות: גם אם לא תבינו, דעו נא, כי עליכם לסמוך על דברי התורה וכך בדיוק לנהוג.

הביטוי שאמר רבי יוחנן בן זכאי לאחר שיחה עם גוי שברר על טעמי מצוה זו, ופנה לתלמידיו ואמר: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא מאמרו של מי שאמר והיה העולם, אמרות ה' אמרות טהורות, זהו ביטוי, שבא, בעצם, להורות לנו את דרכי התורה ונפתוליה, שקודם כל דבר, צריך לדעת, שאין הקב"ה רוצה כי אם את טהרתנו, את 'אמרתי ונעשה רצוני', הקירבה אליו היא הכותרת של כל המצוות, ולשאול למה דווקא ככה ולמה דווקא, זה כמו לשאול למה אש שורפת ורוח עושה נעים על הפנים, כי על דרכי הטבע אין שואלים את הקב"ה שום דבר, ברור לנו שיש טבע שהוא מטביע אף שאיננו מבינים דבר וחצי דבר ממנו. רצונו של הקב"ה אינו מובן כלל לבני אדם, שורש השרשים של הבריאה היא התורה, ועלינו לדעת שהיא דבר ה' ממש.

המון מוטיבים משותפים יש לתורה ולמצות הפרה, אדומה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. גם התורה, על שבעים הפנים שבה, היא אמורה להיות בצבע אחיד, השומר על רצף אחיד, אי אפשר לערב את הצבעים האחרים עם הצבע שלה, השערות השחורות המעידות על שבירת הרצף, זו הפרישה מהתורה לצורך דברים אחרים, התורה לא אוהבת את זה, היא רוצה נאמנות גמורה לגמרי, תמימה שלימה, תורת ה' תמימה משיבת נפש, רק כשהיא תמימה, בלי חסרון – היא משיבה את הנפש.

"אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" – עול אחר, של משהו אחר, או של מישהו אחר, וכלשון הזוהר הקדוש: 'מאן דכפית באחרא', מי שכפות לאדון אחר, לא יכול להיות עבד נאמן, כך מי שהוא כפות לעוד דברים, הוא לא יכול לגלות נאמנות מוחלטת ושלימה לתורה הקדושה, כי הוא קשור לדברים אחרים, שגם הם חשובים לו. לא, התורה לא אוהבת את זה, ממש. היא יכולה להיות טובה רק כאשר לא עלה עליה עול, שאין משהו מעליה, משהו יותר חשוב מהתורה. רק כך מצליחים בתורה הקדושה, כשהיא אם כל ההתענינויות שיש לאדם בחייו. צריך להבין שכל מה שאדם מתעניין – זה סוג של עול, הוא שאוב וקשור לדבר הזה, הנוסף, הדוחק את רגלי השכינה, שכינת התורה.

לכן באה 'חוקת התורה' במצות פרה, החקיקה של התורה הקדושה באה בכך, שנבין, כי אין לנו רשות להרהר אחריה, לא רק בגלל שזה אסור, אלא בגלל שזה בלתי אפשרי, זה מהיכלו הכמוס של בורא עולם, יתברך שמו, ואשרינו שזכינו להיות בחלקו הקדוש.

הפוסט פרשת חוקת – החקיקה של כל התורה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עִקַּר שְׁלֵמוּת הַצַּדִּיק שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לְהַרְאוֹת לְמִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה, וְנִדְמֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, יִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא הַהֵפֶךְ, וְכֵן לְהֶפֶךְ, לְמִי שֶׁהוּא לְמַטָּה מְאֹד בְּמַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, בְּתוֹךְ הָאָרֶץ מַמָּשׁ, יִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ שֶׁאַדְּרַבָּא, הוּא סָמוּךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק ב', סִימָן סח).

כַּמָּה מַדְהִימָה הִיא מַעֲלַת הַצַּדִּיק! אָדָם גַּשְׁמִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת הֲכִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמִצַּד אֶחָד שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בּוֹ כְּלָל. הַמְּדֻבָּר בְּאָדָם מְזֻכָּךְ בְּתַכְלִית הַזִּכּוּךְ לְלֹא שִׁיּוּר לְגַשְׁמִיּוּת הָעוֹלָם, אַךְ בְּתוֹר מוּדָע לַשְּׁלִיחוּת הָעֲנָקִית שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – הוּא מִתְבּוֹסֵס בַּעֲפָרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּאֶחָד מִבְּנֵי הַתְּמוּתָה הָרְגִילִים.

שִׂיחוֹ וְשִׂיגוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק אֵינוֹ רַק עִם אַנְשֵׁי מַעְלָה, הַיּוֹדְעִים בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נֶפֶשׁ עֲדִינָה לְהַשִּׂיג דְּבָרִים מֻפְשָׁטִים וְעִילָאִיִּים, לֹא רַק, גַּם עִם הָאֲנָשִׁים הַנְּמוֹכִים בְּיוֹתֵר, שֶׁכְּבָר נִמְאָס לָהֶם לְהִלָּחֵם, וְהֵם, בְּעֵינֵיהֶם, כְּבָר שְׁקוּעִים בְּתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה, לַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי – יֵשׁ דִּבּוּר אִתָּם! הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשָׂפָה מְיוּחֶדֶת לְהַעֲלוֹתָם מֵהַמָּקוֹם שֶׁלָּהֶם וְלַהֲבִיאָם לְמַדְרֵגַת קִרְבַת אֱלֹקִים.

זֶה בְּדִיּוּק השילוב הַנִּפְלָא הַזֶּה בֵּין הַגַּשְׁמִיּוּת לְרוּחָנִיּוּת, הַבְּלִילָה הַזּוֹ, מִתּוֹךְ יְדִיעָה אֲמִתִּית שֶׁבְּעֶצֶם הַגַּשְׁמִיּוּת אֵינָהּ אֶלָּא רוּחָנִיּוּת גְּמוּרָה, וְהָרוּחָנִיּוּת מְזַכֶּכֶת אוֹתָהּ לַחֲלוּטִין, מְבִיאָה אֶת הַצַּדִּיק שֶׁלֹּא לְהִשָּׁקַע בְּגַשְׁמִיּוּת כְּגַשְׁמִיּוּת עַצְמִית אֶלָּא כְּמַעֲטֶפֶת לַעֲשִׂיַּת רָצוֹן הַשֵּׁם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת.

הַשִּׂיחַ הַזֶּה שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא דּוּ נְתִיבִי, וְהוּא פּוֹנֶה לִשְׁנֵי המגזרים הַקּוֹטְבִיִּים שֶׁבָּעָם – הוּא מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת מַמָּשׁ, אִם אַתָּה אָדָם נַעֲלֶה, בְּדַרְגָּה גְּבוֹהָה לְדַעְתְּךָ – יֵשׁ לוֹ עוֹד מַה לְהוֹסִיף לְךָ, אִם אַתָּה אָדָם שֶׁנָּפַל לְגַמְרֵי, לְדַעְתְּךָ, בּוֹא אֶל הַצַּדִּיק וְהִשְׁתַּדֵּל לְהַקְשִׁיב לְמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לוֹמַר לְךָ.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָיָה הַצַּדִּיק הַזֶּה, שֶׁיָּדַע לְדַבֵּר לְכָל אֶחָד בִּשְׂפָתוֹ, הוּא הֵכִיל אֶת כָּל הַסּוּגִים הַקַּיָּמִים בָּעָם, וְהָיָה בְּוַדַּאי הַצַּדִּיק שֶּׁנִּמְצָא לְמַעְלָה אֲבָל גַּם לְמַטָּה. הַתְּפִישָׂה שֶׁל אֲנָשִׁים כְּאִלּוּ הַצַּדִּיק הוּא כְּמוֹהֶם, זוֹ טָעוּת קְרִיטִית, זֶה כְּמוֹ לְהִסְתַּכֵּל עַל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי וְלוֹמַר שֶׁאֵין עוֹד… הַצַּדִּיק בְּעֶצֶם, הוּא שָׁלִיחַ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא כִּבְיָכוֹל, גַּם נִמְצָא לְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף, אֲבָל הוּא מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית הַזּוֹ, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ.

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ רוֹאִים אֶת הָעִנְיָן שֶׁל הַתְּלוּנָה – לָמָּה הֶעֱלִיתוּנִי מִמִּצְרַיִם, הַפְּגָם הָיָה בֶּאֱמוּנָה בַּה', אֲבָל גַּם פְּגַם בֶּאֱמוּנָה בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הֵם חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְאָמְרוּ – דִּבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ, לֹא הֵבַנּוּ אֶת הַהִתְחַזְקוּת שֶׁל הַצַּדִּיק, אֶת הָעֹמֶק שֶׁל חִסּוּל הָרֹעַ הַפְּנִימִי, לָכֵן שָׁלַח ה' אֶת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, לְפִי דִּבְרֵי הַתּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, מְרֻמָּז הַדָּבָר לְמוֹכִיחִים מְסֻיָּמִים שֶׁדַּרְכָּם לִנְשֹׁךְ אֶת שׁוֹמְעֵי לִקְחָם בְּדִבְרֵי מוּסָר מְאַיְּמִים, מִלִּבְלִי לָתֶת לָהֶם לְהָבִין שֶׁהֵם אַדְּרַבָּה! קְרוֹבִים וּסְמוּכִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

הָעֹנֶשׁ עַל הָרִחוּק מֵהַצַּדִּיק – הוּא בְּדִיּוּק הַדָּבָר הַזֶּה, לְקַבֵּל אֶת הָאֲמִירוֹת הֲלֹא מדוייקות שֶׁל מַשְׁפִּיעִים מִסּוּג לֹא נָכוֹן, הַתִּקּוּן בָּא אֵיפֹה בֶּאֱמֶת בִּכְתִיתַת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, בַּהֲבָנָה כִּי לַצַּדִּיק יֵשׁ אֶת הַדִּבּוּרִים הַנְּכוֹנִים שֶׁיְּכוֹלִים לַעְזוֹר לָנוּ לְהִתְעַלּוֹת מֵעַל עַצְמֵנוּ, לְהָבִין שֶׁהַמַּצָּב הָאֲמִתִּי הוּא שֶׁאָנוּ כֵּן קְרוֹבִים אֶל הַשֵּׁם, אָנוּ כֵּן רוֹצִים אוֹתוֹ, וְאָנוּ צְרִיכִים רַק לָדַעַת אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה…

עֶצֶם הַמּוּדָעוּת, שֶׁאָנוּ כֵּן קְרוֹבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הִיא הַשִּׂיחַ הַנָּכוֹן, הַמְּקָרֵב, הַמֵּבִיא אוֹתָנוּ לִהְיוֹת מְסֻגָּלִים לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת, הַהִתְחַזְקוּת שֶׁל הַצַּדִּיק אֵינָהּ רַק חִזּוּק וְרִפּוּי כְּאֵב, הִיא הָאֱמֶת! הַצַּדִּיק שֶׁבָּטֵל בְּכָל הַרְגָּשׁוֹתָיו אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ מַהִי דֶּרֶךְ הַהִתְקָרְבוּת הָאֲמִתִּית.

הפוסט פרשת חוקת – הצדיק, שילוב בין גשמיות לרוחניות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת פרשת חוקת תש"פ

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (במדבר כא, ח).

בפסוק זה אנו נדרשים לעולם הרמז, שמלבד פשוטו זועק עד לשמים, משה רבינו הוא הדעת של ישראל, מקבל צווי מיוחד, עשה לך שרף, מלשון שריפה, אתה תעשה בלבך תבערה, שיהיה לה כוח לשרוף את המהות מול האש הגדולה, שרף תפקידו להיות בוער ולשרוף בלי להשרף, לבטל בלי להתבטל, להתמזג בלי לאבד את המרחב, דעת דמשה מחייבת, שבתוך ה'לך', בתוך הפנימיות הכי פנימית, יהיה שם שרף, גילוי אלוקות בתכלית המדרגה העליונה.

ושים אותו על נס, אין צורך שיהיה השרף הזה משהו מאד חבוי, א פינטעלע איד, נקודה קטנה של אור, היא אמורה להיות משהו שאנו נושאים עין אליו, תרים אותו ושים אותו לנס, על הדגל שלך, לשם אנו נוסעים במסע החיים, לגלות את השרף שבנו, את הכח המתבטל, המלאכי, המתמזג, ובמלים פשוטות – לראות את הטבע כאור של נס, ולא כאור של שגרה מוכרחת, נס הוא משהו שרואים, השרף הוא משהו שלא רואים, אם יראו הכל את השרף, את התדר המתבטל אל האלוקות, יבחינו שהעולם הוא אור בלבד ללא לבוש, כבר לא תהיה אלוקות מסתתרת בנקיקי סלעי הטבע, אלא תהיה מורמת אל על, לנס עמים והרים, להתגלות פשוטה של בריאה ובורא, של אומן ומלאכתו, של הויה אחת, אחדות אחת פשוטה, של היחיד הפשוט האמיתי.

והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, הנשוכים הללו, אלו שהנחשים השרפים פגעו בהם, כמו שיש שרף בקדושה, שרף שמשה רבינו מעלה על נס, יש שרפים נחשים, מצד הקליפות והסטרא אחרא, אלו נושכים את העם, הם באים במקום של העדר, היכן שיש מקום לדבר על אלוקים ומשה, להתלונן מול האבהות של השם יתברך, לא להסכים למהלכים אלוקיים, להתקומם מול הנהגה עליונה מטיבה, לטעות בהרגשת ישות המבינה יותר טוב מה טוב לנו, טעות חמורה החושפת את הטועים לנשיכת הנחש הקדמוני, לחטא החטאים, לחטא אדם הראשון, שסברות המציאות יצרו את הנגיעה והאכילה.

סברות המציאות הן סוד ההצלחה של הנחשים והשרפים לחדור לתודעה שלנו, הנשוך שרואה את התדר הפנימי של שרף של משה, הנובע מהדעת העמוקה בהכרת האלוקות, השורפת את הקש והגבבה שנערמים מול האלוקות הבלתי מתגלה בגינם, וכאשר אותו שרף עולה על נס, הוא הופך להיות המקום בו עיני הכל תלויות, הבנתו של הנשוך מתרחבת, והיה וראה אותו, ראיה של ממש, ראיה של ראיות חותכות, וחי – הוא מקבל את החיים האמיתיים של השם יתברך, לא חיי אשליה של החצפת פנים ומרידה בתדר דק ברצון העליון יתברך שמו.

החיים שאנו מדברים עליהם, הם חיים של וראה אותו וחי, לראות את השם יתברך ולחיות, אין חיים לנשוכים המתלוננים, נקודת החיים של הבריות היא נקודת ההסכמה שלהן עם המציאות שאופפת אותן בעולמו של הקדוש ברוך הוא, לא קיימת מציאות אחרת בעצם, ההתקוממות של הבריות מול העטיפה האלוקית המחליטה היחידית, היא כי הם מקדשים את עולם האשליה שלהם, את הפנים הלא מתוקן, הם רואים בשרף הפנימי שלהם את השרפים הגשמיים, האחרים, מעולם האשליה, שלהבותיהם מבקשות ללחך תכול שמים, ולהיות הנוכחים היחידים בעולם, הם מגלמים את המות והחדלון.

היופי של המהלך האלוקי הוא, שקיימת אפשרות של נשוך רואה אותו וחי, הנשוך שכבר החדיר לעצמו את ארסם הזועף של הנחשים והעקרבים, יכול בין ראיה אחת אמיתית ועמוקה, לשנות את המהות הנשוכה שלו אל ראיית המציאות האלוקית הנכונה, הוא יכול גם משם, מעולם הנשיכות האכזריות לגלות את התדר הפנימי של הבריאה, את המהות האוהבת והמחבקת את הברואים, הוא פשוט יכול לראות את השם, בשעה שהוא מסתכל כלפי מעלה, מתבונן, מעמיק, רואה פתאום – שעבוד לב לאביהם שבשמים, הוא לא כלא, הוא שחרור, הוא ניתוק אמיתי מארס הנחשים השרפים.

את הבשורה הזו עלינו לצעוק בלב כל הנשוכים למיניהם, וגם אל האזורים הנשוכים עדיין שבקרבנו, מקומות שמגלים חיבור מגוחך אל ההתנגדות הילדותית שלנו אל הנהגת הבריאה המנהיגה אותה באמת. כי זאת עלינו לדעת, ההנהגה המוצעת על ידינו היא לא הנהגה, היא "דיבור בה' ובמשה", סוג של התנגדות החולה לרופאו, הבן לאביו, העבד למלכו, התנגדות שלא מעוגנת בהגיון, כי אם בעומק בקשת החופש המיוחל.

התשובה לצורך החופש והשחרור האנושי מסבל, נעוץ בתיקון ובתשובה הזו, הרמת עינים אל השרף המועלה על נס, לבכר להתבונן בחופש האמיתי, לראות את השרף משוחרר מרבצו הפנימי אל עליה משמעותית על נס, שיחקק על הדגל המונף בראש גאון, ואשר מעביר מסר חד וברור – החופש האמיתי הוא ללא ההתנגדות הזו שמקורה בטעות, הידע שה' מנהיג אותך, הוא האמת של ההויה שלך, הוא לא אשליה חיצונית, הוא לא משהו שצריך להיות כתוב, הוא כבר ממילא כתוב על הלב.

הפוסט פרשת חוקת – והיה כל הנשוך וראה אותו וחי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'; וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ וכו', וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.

המעיין בפסוקים אלו של ריב בני ישראל עם משה, רואה מחזה מופלא ומטריד, וזה בעצם המחזה והסיפור שלנו, עצת היצר הפנימית המקוממת אותנו לריב עם משה, היינו עם עצות התורה בחינת משה, ונתחיל להתבונן בזה. הרי מי שמסתכל רואה, שהם מזכירים את שמו של הקב"ה בתוך הפסוק הראשון, ושוב בפסוק השני, אחינו לפני ה', קהל ה'. כלומר, כאשר הם מתקוטטים עם משה, הם מזכירים את שמו של הקב"ה, כאומרים, אין אנו רבים את הריב האישי שלנו, אנו רבים את הריב של ה', לפני ה', קהל ה'. קשה לבוא בטענות לאדם, שבא ואומר, שכל מעשיו לשם שמים.

אם קשה לבוא בטענות, אבל כאשר בא האדם בחשבון הנפש עם בוראו, עליו להציץ לתוכו פנימה, ולראות כמה פעמים התיר לעצמו לעשות מעשים לא ברורים בהתרם מול הרצון העליון, כשהוא סמוך ובטוח, בשגגה או במזיד, כי עדיין הוא אדם טוב וקרוב אל השם, אם כי יתכן והוא קרוב, כי השם מקרב כל אחד, אבל איך העזת, קרוץ מחומר, להתעלם מדבר ה' ולהזכיר את שמו יתברך על פיך, למה?

הבסיס הוא טוב, אדם לא רוצה להיות נפרד מהשם גם כשהוא מתרחק, הוא רוצה שמישהו יבוא וילחש על אזנו שהוא לא באמת מתרחק, כל זה טוב לתורת ההתחזקות שהיא תורה אמיתית ואין חולק עליה, אבל שזה יביא אותו לעשות את הרע בעיני ה', ולטעון שהוא בעד לפני ה', וקהל ה', זו כבר מרידה סמויה, עלבון למלך.

איננו חושדים שבר ישראל רוצה לעשות עלבון למלך עולמים ברוך הוא, הס מלהזכיר, חס ליה לזרעא דאברהם, כולם אהובים כולם ברורים, ולכן הם שם בפנים, הם מזכירים את שמו של הקב"ה תמיד, ואין רוצים לשמוע על עצמם את האמת. הרי כאן בפסוקי הקודש הללו, משה רבינו קיבל את הדברים מפי הגבורה, לא בסתר דבר עמו, אלא לעיני כל ישראל, זה היה אחר קריעת ים סוף ושאר נסים נוראים ונפלאים, אשר ראו כל העם כי דבר ה' היתה בפיו ומלתו על לשונו, ואין משה רבינו מוציא, ואין גוועים בגללו, הוא בכלל לא קיים בעצם, אלא שהוא הצינור המעביר את רצון השם.

אז איך אפשר לבוא ולדבר נגד משה, היינו נגד ה', ולהזכיר לו שמדובר באחינו לפני ה', וקהל ה', כאומרים, תראה במי אתה פוגע, אתה מתעלל בעמו של אלוקינו, הרי הוא מדבר עם השכינה, הוא מעביר לגמרי את צו הבורא, למה אתם רבים אתו?

העומק של הפסוקים הללו מלמד אותנו דבר נשגב ביותר, עלינו לזכור תמיד, שלהתקרב אל הבורא יתברך – מתקרבים בלי עגולי פינות ותירוצים, אלא בדיוק כמו שה' אמר, רוב האנשים בעולם, חושבים שה' אתם במעשיהם הנלוזים, הם יכולים לנהוג בפירוש אחרת מדבר ה' בפי נביאו, ועם ההנהגה הזו להזכיר את שמו של הקב"ה בכל עת ברצף אחיד, בלי להתבלבל, ולחשוב, אתם בכלל לא עם הטובים, אתם אולי ההיפך מהטובים?

מה באמת קרה אחרי כל הסיפור הזה? מה עשה משה רבינו? הנה לנו הפסוק המכונן, ואשר הוא עקרו של השיעור הזה שלמדנו בתורה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. שימו לב, כאן לא כתוב שמו של ה' ליד המלה הקהל כמו בפסוקים הקודמים, כאן כתוב דבר אחר לגמרי, כאן כתוב, שמשה ואהרן ברחו מפני קהל כזה, קהל שלא רואה במשה רבינו את דבר ה' ממש, הוא הקהל שצריך לא להיות נמנה בינימו, ומה ארע אז? וירא כבוד ה' אליהם. אלו המלים שאנו מחכים להם, וחיכיתי לה' המסתיר פניו. מה הדבר שצריך להיות בראש מעינינו? רק הדבר הזה – כבוד ה'. וכמו שרבנו ז"ל אומר: אם יש בזה השם יתברך – יעשה, ואם לאו – אל יעשה. כאשר יש לאדם את הסימן הזה בחייו, בכל תנועה ותנועה, הוא לא יכשל.

היראות כבוד ה' אליהם היה סוג של התראה עולמית, רצונכם לדעת לתמיד, בכל מעשה ומעשה, אם אתם תועים וטועים? הקשיבו לתדר האמיתי של הבריאה, האם במעשיכם זה אתם מרוממים את כבוד ה', האם יוצא ממנו איזה כבוד למלך ה'? זה בא לאחר "ויפלו על פניהם", אחר ההכנעה האמיתית, אז רואים את כבוד ה'.

הטעימה הזו של כבוד ה', מעומק ההסתרה האיומה, נתנה להם להרגיש מה אמור להיות המניע שלנו בכל פניה שנפנה, אתם יכולים לצעוק עד מחר "קהל ה'", אחינו "לפני ה'", אבל במציאות, אם אתם רודפים את דבר ה' בפי משה, אתם לא מסוגלים לראות ולהבחין את הפועל יוצא של כבוד ה' מתוך מעשיכם, לכן זכרו זאת לתמיד.

בימינו, התחום האפור הרחיב את גבוליו, האסור והמותר הטשטשו, גם אלו האוחזים בשולחן ערוך כצו החיים, עליהם לזכור שיש רוח השולחן ערוך, יש בדיוק את המעשים שעלינו לבדוק אותם תמיד, האם הם הפך רצון ה', או הם מכבדים את שמו יתברך.

הפוסט פרשת חוקת – וירא כבוד השם! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש חוקת תש"פ

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ – משה רבינו הוא הדעת של ישראל, הוא שולח שליחים, הדעת הזאת משתלחת אל נשמות ישראל, מקדש, מהמקום הקדוש של הדעת, מהכיוון הנכון של הדעת, היא באה אל מלך אדום, זו המלכות של הסטרא אחרא, האור שהוא חשוך לפעמים, הדעת משכנעת את אלו שנכפו תחת מלך אדום, היא מדבר אל התדר הפנימי שלהם, כה אמר אחיך ישראל, המקום שבו אתה אחוי וקשור הוא ישראל, למרות שאתה מלך אדום, אבל אתה אמור להרגיש את ההרגש של נשמת ישראל שבכך, את אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, הלב מלא החכמה, שומע קול כזה – אתה ידעת, אתה באמת יודע מה קורה בלב שלך, מה האמת שלך, אבל הידיעות האלו הן יוצרות את התלאות, אתה אמור לראות את הפנימיות של התלאות, ולא את "כל התלאות", בהגזמה כזו, בענקיות שכזו, וגם איך זה נהגה? אשר מצאתנו, בידע שלך בלב, שאתה באמת יודע הכל, אתה משתמש רק ברובד החיצוני של הידע,

אתה רואה את התלאות כדבר מציאה ומקרה כזה, הידיעה הזו 'יוצרת' את התלאות, גורמת להן לקבל את החיצוניות שבדינאמיקה שלהם, במקום לראות את זה בלשון כזו – אתה ידעת, להכניס דעת, את כל התלאה אשר מצאתנו – להפוך את מציאת התלאות, למשהו תודעתי פנימי, להחדיר דעת בתלאות, שהן תהיינה תמרורים לפנימיות שלהן, לאלוקות שמניעה אותם כדי להתחבר אלינו בתשוקה עזה יותר, וכמים הפנים לפנים, גם אנו, אחרי שאנו לומדים את שיעורי התלאות, אנו מתחברים לידע הפנימי הזה, של "אתה ידעת", דברי התורה יש בהם סם החיים וסם וכו', סם החיים, זה לנתב את הידע האלוקי הפנימי אל הבנת התלאות החיצוניות ולקרוע את הלוט מעל פני הפנימיות, מהן התלאות הפנימיות? המקום שנותר בלתי מחובר לאלוקות, המקום בנו, שהוא חשוך עדיין, שאינו מאיר דיו, שאין בו את ההתבטלות לאלוקות מתוך התמסרות והסכמה, ללא הגנות ומגננות, והתנגדויות הנגמרות מהפחד שלנו לאבד את הישות שלנו, אלו הן תלאות אמיתיות, שמתלבשות בתלאות היום יומיות, כאשר היד הרכה של האמונה הפשוטה, של ההתמזגות האמיתית עם האחדות הפשוטה, תגע ברוב חמלתה במורסות שבפנים, היא תלטף את התלאות הרוחניות, ההויה הפנימית תרגיש את החיבור הגמור לאלוקות – או אז כבר לא יהיה צורך בתדר החיצוני המכאיב לנו כאנשים שוכני בתי חומר.

הקשר הזה בין משה השולח מלאכים מקדש עם מלך אדום שהוא הנשלח והנתבע, הוא מפליא, לא יכול להיות קשר בין דעת דמשה לבין מלך אדום, ובפרט לא בדרך של אחווה, זה פשוט מפליא, מהי הזרימה המועברת בין משה למלך אדום, רק כאשר משה יודע באמת שמלך אדום הוא אשליה, ואין לו שום מציאות של מלכות אמיתית, הוא יהיה מוכן לומר לו בפירוש, תבין שאינך קליפה, תעמיק ותראה שאינך מלך אדום בכלל, אתה אחד כזה שאפשר לומר לך ישירות – אחיך ישראל, אתה מחובר אל משהו גבוה מאד, משהו עוצמתי שאין לך שאיפה אפילו להכירו, ואתה עומד קר ואטום מול החמימות הישראלית הנושבת ממשה אליך, אז תדע לך, שאני רוצה לגלות לך משהו מדהים, אתה כן יודע, אתה כן בפנים, אתה יודע את הפנימיות של התלאה הזו – הריחוק מה', ואם אתה יודע, אתה תפסיק באחת לגלם תפקיד מכוער של מלך אדום, אתה תראה את האור.

את השליחות שלו שולח משה מקדש, זה בעצם של מקום, אבל התורה הקדושה לא מספרת סיפורים, גם לא איזכור סתמי של מקומות, בתורת הקבלה קודש הוא חכמה, הדעת היא תוצר של חכמה ובינה, חכמה היא נקודת הראשית, בינה היא ההרחבה, יתכן ובסוד הבינה, יש עדיין איזה עירפול על התדר היהודי, כי המעשים גורמים לנו להשתכנע על מיקום אחר למציאות שלנו, איזור של מלכות אדום, של ריחוק וניכור. אבל בסוד החכמה, בראשית המחשבה, בנקודה ההיא, שנשארת טהורה לעולם, משם אפשר לשלוח את היסודות של הדעת, כי גם לחכמה יש תפקיד ביצירת הדעת, והדעת הזאת, שיש לה ייצוג מזערי בנקודת החכמה – זועקת עד לב השמים, אחיך ישראל! אתה לא אדום, אתה לא אדום – אתה אחיך ישראל, כשתזכור את זה, כשתרכוש את ההבנה הזו – אוכל להגיד לך מפורשות, אתה ידעת! אתה כן יודע, תציץ פנימה ללב – אתה תגלה את זה.

ומי אלו המלאכים שהוא שלח? אפשר לומר שליחים ואפשר לומר מלאכים, אלו הקדושות הגבוהות שנעשות מהתנועות הקדושות שלנו, הרי מכל מצוה נברא מלאך, גם מכל תזוזה קדושה, מכל פניה אל האור – נוצר אור, אותם צריך לשלוח אל המלך אדום הזה, מאיפה בכלל אתה קשור למלכות זרה? אתה בכלל צריך להתבונן במלאכים הללו ובשדר שהם מוסרים, הם כולם יוצרים את האחוה, את האחיך ישראל, את האמת הפנימית שאתה לא יכול באמת להתכחש לה, אתה יכול מקסימום לקרוא לה שם אחר.

הפוסט פרשת חוקת – שיחה בין משה למלך אדום הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.