יום שני לסדר נח תשפ"א

את האלקים התהלך נח.

ברש"י, ובאברהם הוא אומר: התהלך לפני, אשר התהלכתי לפניו. נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

אולי זה קשור לבני דורו של נח, שכאשר ראה הקב"ה שדור כזה מלוכלך בחטא, הבין שהוא צריך, כביכול, לאחוז בידו שלא יחטא עמהם. ואיך אברהם מתחזק ומהלך בצדקו, הלוא הוא כבר היה מלומד ושתה תורה מפי רבותיו וכו', וכבר היה מבול וכבר היה נח וכו', הרי שנח הראשון קיבל את הסעד לתמוך אותו, כי נח היה הראשון בסיפורי הגבורה של התגברות היצר, אחר חטא אדם הראשון שלא היתה שם שום התגברות הנראית לעינים, הגיע הצדיק הראשון לעולם שהתגבר על יצרו, והפך עורף משאר בני העולם שהרשיעו מאד מאד.

סוד ההצלחה של נח היה, שהוא הכניס בלבו אלוקות, זהו שיעור עמוק מאד לכל מי שלומד פרשת נח, שאין עצה אחרת לפרוש מן החטא ומכל דבר מכוער אלא על ידי הרגש אלוקי פנימי, בשיא הוודאות, שהקב"ה נמצא ושוכן עמו אתו ואצלו, ורוצה בעבודתו, ושמח עם כל נקודה טובה שהוא מתגבר על היצר, ועושה טוב בעולמו של הקב"ה, לא שייך אחרת. אתה יכול ללמוד הרבה, להתפלל אפילו טוב בכוונה, אבל אם אין האלקים בקרבך – אתה תחטא. סודו של נח, את האלקים התהלך נח. הליכה היא התקדמות, צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה, לא היה נח פוסע פסיעה אחת ללא אלוקים. הוא ידע שבכל מעשיו הוא צריך לראות את הקב"ה את היופי של הבריאה, מה הדבר הזה שאני עומד לעשות? האם הוא יעלה לרצון לפני השם יתברך או שלא, כך חיים חיי טוהר ולא נכשלים במכשולות של בני אדם.

הרצון לחיות את החיים לפי רצונותיהם של הבריות, הוא הרצון שמפיל את האדם מן הקדושה, אין לאדם לרצות שום רצון אחר כי אם רצונו של הקב"ה, ושבכל רצונותיו האישיים – צריך שיכניס את האור של הקב"ה, ולהבין שכל תכונה ותכונה, גם האישית ביותר והמיוחדת רק לו, הם כלים לאורות, כלי עבודה שעמם יכיר האדם את הקב"ה. נח בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, הוא יצק תוכן רוחני למעשי הדור ההוא, הם עסקו בזוהמת החטא ללא הפוגה, אך הוא הבין שדווקא הדור שלו הוא ספר המוסר הטוב ביותר המעורר את האדם אל קדושה ופרישות מן החטא. נח היה צריך סעד לתומכו, משום שכלי העבודה שלו את השי"ת היו כלי המעשה הרעים של הדור, מהם לקח לעבוד את השם, זהו מקום סכנה, ואילו בדורו של אברהם, שהיו הכלים נקיים יותר, הוא התהלך לפני השם יתברך בארצות החיים מתוך ביטול וביעור בחינת הרע שבעבודה זרה.

הפוסט פרשת נח – את האלקים התהלך נח הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת נח תשע"ז

[א] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. וּבְרַשִׁ"י, עִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים. וּבָא לְתָרֵץ בָּזֶה, לָמָּה מִיָּד אַחַר הַזְכָּרַת תּוֹלְדוֹתָיו, צִיֵּן הַכָּתוּב שֶׁהָיָה צַדִּיק, וְלֹא פֵּרֵט מִיָּד אֶת בָּנָיו שֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ, שֶׁאֵלּוּ הָיוּ תּוֹלְדוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו הֵם הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁגָּרְמוּ לוֹ לִהְיוֹת אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. וְאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ עַל פִּי פְּשׁוּטוֹ, שֶׁעֶצֶם הַדָּבָר שֶׁאָדָם זוֹכֶה לְתוֹלָדוֹת טוֹבִים, הוּא מֵחֲמַת הֱיוֹת הָאָדָם הַמּוֹלִידָם טוֹב וְצַדִּיק בֶּאֱמֶת, וְנִמְצָא, שֶׁזֶּה עִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁהָאָב עוֹשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמִמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יִלְמְדוּ, וְלֹא רַק בְּדֶרֶךְ חִיצוֹנִית אֶלָּא אִם בִּפְנִימִיּוּתוֹ וּבְתוֹכִיּוּתוֹ הוּא טוֹב בֶּאֱמֶת, הֲרֵי שֶׁזֶּה מַשְׁפִּיעַ עַל הַדּוֹרוֹת, וְלָכֵן כְּתִיב – בְּדוֹרוֹתָיו, כִּי צִדְקוּתוֹ וּתְמִימוּתוֹ הִשְׁפִּיעוּ עַל הַדּוֹרוֹת, וְכָל מִי שֶׁהוּא צַדִּיק בָּעוֹלָם, נִמְשֶׁכֶת צִדְקָתוֹ מִנֹּחַ שֶׁהוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁתֹּאַר בְּתֹאַר כָּזֶה – צַדִּיק תָמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו.

וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל אָדָם לְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת עֲצוּמָה, לְהַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו לִפְנֵי הָאֱלֹקִים, כִּי בֶּאֱמֶת, עִקַּר חִסָּרוֹן הָאָדָם, שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת חֲשִׁיבוּת פְּעֻלּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו בָּעוֹלָם, וְחוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ, מִי אֲנִי בִּכְלָל, וְהַיֵּצֶר מַלְבִּישׁוֹ בְּמִדַּת הָעֲנָוָה הַפְּסוּלָה, כְּאִלּוּ אֵין מִסְתַּכְּלִים עָלָיו כְּלָל, וְאֵין מַהוּתוֹ מַכְרַעַת כְּלָל בָּעוֹלָם. אֲבָל אִם הָיָה מְדַמֶּה בְּדַעְתּוֹ, שֶׁעָלָיו עוֹמֵד כָּל הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וְכָל חִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ גּוֹרֵם זַעֲזוּעַ בָּעוֹלָם, בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: 'עָבַר עֲבֵרָה אַחַת מַכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם' וְכוּ', הָיָה נִזְהָר בְּיוֹתֵר. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמֵר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו – שֶׁהַדֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ לְצִדְקוּת אֲמִתִּית, הוּא לִזְכֹּר הֵיטֵב, שֶׁפְּעֻלָּה שֶׁלּוֹ וּמַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ מַשְׁפִּיעִים, לֹא רַק לְעַצְמוֹ, כִּי אִם גַּם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, וְאָז יֶחֱרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת לְתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן וְלִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ.

[ב] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. וּבְרַשִׁ"י, עִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים. בְּעִקְבוֹת דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים אֶפְשָׁר לְהוֹסִיף וְלוֹמַר עוֹד בְּדֶרֶךְ רֶמֶז, כִּי הָאָדָם בָּא לָעוֹלָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁעוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הִיא בְּחִינַת תּוֹלָדָה, הַיְנוּ שֶׁהוּא מֵנִיחַ אֵיזוֹ קְדֻשָּׁה בָּעוֹלָם, שֶׁהִיא עוֹשָׂה פֵּירוֹת, וּמְאִירָה אֶת הָעוֹלָם וּמְגָרֶשֶׁת אֶת הַקְּלִפּוֹת הַמַּסְתִּירוֹת אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם יוֹדְעִים זֹאת, הָיוּ מְדַקְדְּקִים מְאֹד בְּכָל תּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁהָיוּ לוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִים, וְכֵן הָיוּ מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְווֹת בְּתַכְלִית הַהִדּוּר, כִּי כְּמוֹ שֶׁבְּגַשְׁמִיּוּת אָדָם מוֹלִיד בֶּן, וְהוּא נִצְחִי, כִּי מֵבִיא עוֹד בָּנִים וְהֵם מְבִיאִים עוֹד וְכוּ', כָּךְ הַמִּצְוָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, הִיא נֵר הַמְּאִירָה, וּמֵהָאוֹר הַזֶּה – נוֹלֶדֶת עוֹד טוֹבָה רוּחָנִית, שֶׁמְּבִיאָה עוֹד וְכוּ', וְזֶהוּ שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר, תּוֹלְדוֹת מַמָּשׁ, הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים, אֵלֶּה תֹּלְדוֹת נֹחַ – נֹחַ אִישׁ צַדִּיק, כִּי בָּזֶה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מִצְווֹת בְּדוֹר כָּזֶה, הָיָה הַגְּרָמָא הַגְּדוֹלָה שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק, כִּי מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, נִמְצָא, שֶׁאֵין פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל רַשִׁ"י רַק כְּדֵי לְהַסְבִּיר מַדּוּעַ שִׁנְּתָה הַתּוֹרָה, וּבָא כִּמְתָרֵץ, שֶׁהֲרֵי כֵּן אָמְרָה תּוֹרָה הַתּוֹלָדוֹת – הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶּׁגָּרְמוּ לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק תָמִים וכו', אֶלָּא בָּאָה לְהוֹרוֹת יוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁנָּבִין דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל מַהִי מִצְוָה, וּמַהִי תּוֹלָדָה בֶּאֱמֶת שֶׁעוֹשִׂים הַצַּדִּיקִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, כִּי סִטְרָא דִּקְדֻשָּׁה עָבֵיד פֵּרִין, כַּנּוֹדָע.

[ג] אִישׁ צַדִּיק תָּמִים. וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁהִזְכִּיר כָּאן שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּעֵת הִתְגַּבְּרוּת הַיֵּצֶר, והן: יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, מַדְרֵגָה אַחַת הִיא מַדְרֵגַת 'אִישׁ', שֶׁמְּרַמֵּז עַל לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁבְּכָךְ נִקְרָא אִישׁ, כִּי לְלֹא תּוֹרָה אֵין לְאָדָם קִיּוּם, וְכָל עִקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם הוּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. 'צַדִּיק' מְרַמֵּז עַל יִקְרָא קְרִיאַת־שְׁמַע, שֶׁהוּא סוֹד הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא צַדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", 'תָּמִים' הוּא סוֹד זִכָּרוֹן יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁאָז תַּם וְנִשְׁלָם פֶּרֶק עֲבוֹדַת הָאָדָם בִּימֵי חַיָּיו, וְהָאָדָם הַחוֹשֵׁב עַל זֶה הוּא הַתָּמִים הָאֲמִתִּי, וְשָׁם מְרֻמָּז אוֹתִיּוֹת מֵת, וְזֶה סוֹד הָאֱמֶת, שֶׁהִיא אֶ'הְיֶה מֵ'ת, וְהַשֵּׁם יַעֲזֹר שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת דְּבוּקִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְנַחְשׁׂב תָּמִיד מִמֶּנּוּ, שֶׁבָּזֶה כְּלוּלִים כָּל שָׁלֹשׁ הָעֵצוֹת, וְזֶה הִצִּיל אֶת נֹחַ מֵרֶדֶת שַׁחַת.

כִּי בְּוַדַּאי נֹחַ שֶׁהָיָה קֹדֶם מַתַּן־תּוֹרָה, מַה הָיְתָה תּוֹרָתוֹ? שֶׁהָיָה הוֹגֶה בְּתוֹרַת קִרְבַת הָאֱלֹקִים, בִּדְחַלְתָּא דְאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, וְלִמּוּד עָמוֹק זֶה לִמֵּד כָּל יָמָיו עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ וְכוּ', עַד שֶׁהִיא עָמְדָה לוֹ שֶׁלֹּא יָרַד לִמְרִירוּת מַעֲשֵׂי הַדּוֹר הַשָּׁפֵל שֶׁהָיָה בּוֹ, וּמִזֶּה נִקַּח אָנוּ לִמּוּד מוּסָר וְעֵצוֹת, אֵיךְ נִזְכֶּה לִלְמֹד תּוֹרָה כָּזוֹ שֶׁל עֲמִידָה בַּנִּסְיוֹנוֹת וּבַעֲצַת הַיֵּצֶר, וּבְכֹחַ הַזֶּה נִחְיֶה אֶת הַחַיִּים בְּשָׁלוֹם, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

[ד] צַדִּיק תָּמִים. וְיֵשׁ לְהָבִין מַהוּ עִנְיַן צַדִּיק תָּמִים, הַיְנוּ צַדִּיק בִּשְׁלֵמוּת, וְכִי מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק בִּשְׁלֵמוּת, הוּא יָכוֹל לְהִקָרְאוֹת צַדִּיק? וּמַשְׁמַע מֵחֲזַ"ל שֶׁזּוֹהִי תּוֹסֶפֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ בְּפָנָיו, כִּי בְּפָנָיו לֹא נֶאֱמַר לוֹ צַדִּיק תָּמִים, וְעַל־כֵּן עָלֵינוּ לַחְקוֹר מַהִי מִדַּת צַדִּיק תָּמִים שֶׁנִּתְיַחֵד בָּזֶה נֹחַ הַצַּדִּיק. וְהִנֵּה מָצִינוּ כָּזֹאת אֵצֶל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהָיָה אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים, וְאָמְרוּ, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת נִקְרָא תָּם, כִּי הוּא שָׁלֵם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת בִּהְיוֹתוֹ אוֹחֵז בְּמִדַּת הָאֱמֶת, וּמִדָּה זוֹ שֶׁל אֱמֶת בָּאָה עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת יְסוֹד צַדִּיק, שֶׁהָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מְיֻחָד בָּהּ, כַּמּוּבָא וְכַיָּדוּעַ, וְהִנֵּה נֹחַ הַצַּדִּיק, מְגַלָּה לָנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה אֵיךְ זָכָה לְהַגִּיעַ לְמַה שֶּׁזָּכָה, שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק אֶחָד לִפְנֵי ה' בְּדוֹרוֹ, עַל יְדֵי מִדַּת הָאֱמֶת, וְעַל יָדָהּ זָכָה לִקְדֻשָּׁה מֻחְלֶטֶת, וְעַל־כֵּן אָמְרָה הַתּוֹרָה – צַדִּיק תָּמִים, הַיְנוּ צַדִּיק אֲמִתִּי, וְכֵן מְרֻמָּז בְּמַה שֶּׁאָמַר לוֹ "צַדִּיק לְפָנַי" כִּי "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תְּהִלִּים קא, ז), מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַצַּדִּיק הַתָּמִים שֶׁכֵּן יִכּוֹן לְפָנָיו, וְהָבֵן כִּי נִפְלָא הוּא.

[ה] צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. וְיֵשׁ לוֹמַר, כִּי זֶהוּ סִימָן עַל צַדִּיק אֲמִתִּי, שֶׁגַּם לְאַחַר כַּמָּה דּוֹרוֹת, אֲנָשִׁים מִתְחַזְּקִים וְהוֹלְכִים לְאוֹרוֹ, וְאַף שֶׁבִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, בִּימֵי חַיָּיו, מוּזָר הוּא לְאָחִיו וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל נֹחַ הַצַּדִּיק, שֶׁהָיוּ רוֹצִים לִשְׁבֹּר הַתֵּבָה וְהָיוּ לוֹעֲגִים לוֹ מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְכָל אוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁלָּעַג לוֹ – לֹא נִשְׁאַר חַי לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת שֶׁל הַצַּדִּיק, אֲבָל בַּדּוֹרוֹת הָאֲחֵרִים, בְּדוֹרוֹתָיו שֶׁל נֹחַ – יָדְעוּ הַכֹּל, כִּי הוּא צַדִּיק תָּמִים לִפְנֵי ה', וְכֵן הוּא נוֹהֵג בְּכָל דּוֹר.

[ו] צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו. יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל שֶׁהוּא צַדִּיק לְעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ עַל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים כְּלָל, וְאֵין יוֹדְעִים מִמֶּנּוּ כְּלָל, וְנֹחַ הַצַּדִּיק, מֵחֲמַת שֶׁדּוֹרוֹ הָיָה דּוֹר מְסֹאָב בְּחֵטְא וְטֻמְאָה, הָיְתָה נִכֶּרֶת מַדְרֵגַת צִדְקָתוֹ בֵּינֵיהֶם, וְלָכֵן אַף שֶׁהוּא הָיָה צַדִּיק תָּמִים לְעַצְמוֹ, אֲבָל דּוֹרוֹתָיו יָדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֶחָד בְּדוֹרָם שֶׁהוּא נָקִי מִן הַחֵטְא, וְאַף שֶׁלֹּא הָיָה מְלַמְּדָם לְהוֹעִיל, אֶלָּא מְיַסְרָם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל וְכוּ', אֲבָל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים כַּאֲשֶׁר רָאוּ מַה נַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, אֵיךְ שֶׁהַכֹּל נִמְחֶה, וְרַק צַדִּיק אֶחָד נִשְׁאַר – הֲרֵי שֶׁבָּזֶה בְּעַצְמוֹ לִמֵּד אֶת הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים עַד כַּמָּה הַחֵטְא מֵמִית, וְהוּא מוּסָר גָּדוֹל בִּשְׁבִילֵנוּ, כַּאֲשֶׁר יָחִיד בַּדּוֹר פּוֹרֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִן הַטֻּמְאָה, אַף שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בְּלִמּוּדוֹ הַטּוֹב בֵּין אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ, אֲבָל אִם שׁוֹמֵר עַל עַצְמוֹ בִּנְקִיּוּת כָּרָאוּי, נִשְׁאַר לִמּוּד מַהוּתוֹ הַטּוֹב לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, וַאֲנָשִׁים מִתְחַזְּקִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה מֵחֲמַת דְּמוּתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁרָאִינוּ כַּמָּה צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא לִמְדוּ כְּלָל וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם שׁוּם סֵפֶר וְכוּ', אֲבָל קְדֻשָּׁתָם וְצִדְקָתָם נֶעֱרֶצֶת כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁרַק הַזְכָּרַת שְׁמָם הַקָּדוֹשׁ וּמַעֲשֵׂיהֶם וּפְרִישׁוּתָם מְעוֹרֶרֶת אַהֲבַת וְיִרְאַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ דָּבָר זֶה, וְזֶהוּ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו.

הפוסט פרשת נח – הארות בפסוקי הקודש (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת נח תשע"ז

[ז] אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. הַפָּסוּק בָּא לְהוֹרוֹת שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁנֹּחַ הָיָה צַדִּיק רַק בְּכָךְ שֶׁלֹּא חָטָא כְּמוֹ כָּל אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ, אֶלָּא הָיָה מוֹסִיף בְּצִדְקוֹ, לַעֲשׂוֹת טוֹב, לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְהָיָה רוֹאֶה בְּכָל מַעֲשָׂיו, גַּם הַמֻּתָּרִים – שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאִם יֵשׁ – יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו – אַל יַעֲשֶׂה, וְזֶהוּ לִמּוּד גָּדוֹל בַּעֲבוּרֵנוּ, שֶׁלֹּא דַּי לָנוּ לִפְרֹשׁ מִן הָעֲבֵרָה אֶלָּא צָרִיךְ לִפְרֹשׁ מִצ"ט שַׁעֲרֵי הֶתֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא נָבוֹא לִידֵי שַׁעַר אֶחָד שֶׁל אִסּוּר, שֶׁזֶּהוּ נִקְרָא אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ.

[ח] אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. הַפָּסוּק מְבָאֵר הֵיטֵב מַהִי דַּרְגַּת צִדְקַת הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵין לָהֶם בְּעוֹלָמָם אֶלָּא הַדְּבֵקוּת הָאֲמִיצָה בְּחַי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים כְּלוּם בְּהִתְהַלְכָם עֲלֵי אֲדָמוֹת, כִּי אִם לִהְיוֹת מְהַלְּכִים עִם הָאֱלֹקִים, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הַתַּרְגּוּם: 'בִּדְחַלְתָּא דַה', שֶׁהִיא הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. וְכֵן יֵשׁ רֶמֶז נִפְלָא לְחַיֵּי הָאֱמוּנָה, שֶׁהָרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִפְרֹשׂ מִמַּעֲשֵׂי הַדּוֹר, וּלְהַבְטִיחַ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִלָּכֵד בִּשְׁחִיתוֹתָם, עָלָיו לִזְכֹּר הֵיטֵב כִּי אֵין לוֹ בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אֱלֹקִים, וְיִהְיֶה יָחִיד בְּעֵינֵי עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין עוֹד אֶחָד בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא וְהָאֱלֹקִים בִּלְבַד. וְכֵן יַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ תֵּבָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת 'לְבַדּוֹ', שֶׁאֵין יְכֹלֶת שֶׁל בְּחִינַת הַחוּץ שֶׁתִּהְיֶה שַׁיָּכוּת לְבִפְנִים, כִּי אִם לָאו – אֵין לוֹ שׁוּם קִיּוּם, וִידִיעָה זוֹ נִצְרֶכֶת מְאֹד לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, עָלָיו לַחְקֹק בְּדַעְתּוֹ, כִּי אֵין קְדֻשָּׁה לַחֲצָאִין וְאֵין יְכֹלֶת בְּיַד הָאָדָם לִהְיוֹת גַּם בַּחוּץ וְגַם בִּפְנִים, וְדָבָר זֶה נִלְמַד הֵיטֵב מִתֵּבַת נֹחַ בִּשְׁעַת הַמַּבּוּל, כְּדֵי לְהוֹרוֹת לְדוֹרוֹת, שֶׁמִּי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק בְּדוֹר שֶׁכֻּלָּם חַיָּבִים וְחוֹטְאִים, עָלָיו לָדַעַת לְהַפְרִישׁ עַצְמוֹ מִמַּהוּתָם לְגַמְרֵי, לְלֹא שִׁיּוּר כְּלָל, כְּאִלּוּ חַי בְּעוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי, וְאָז תִּהְיֶה לוֹ סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא, שֶׁאֲדוֹן הָעוֹלָם בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ יֹאמַר עָלָיו – כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.

[ט] כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. וְצָרִיךְ לְהָבִין, מַהוּ כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה? וְלָמָּה לֹא אָמַר בִּפְשִׁיטוּת, "כִּי אַתָּה צַדִּיק לְפָנַי" וְכוּ', אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד כְּשֶׁיּוֹרֵד לָעוֹלָם, נוֹתְנִים לוֹ בְּחִירָה חָפְשִׁית שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת צַדִּיק גָּמוּר, וּלְכָל אֶחָד יֵשׁ חֵלֶק מִשֹּׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, אֲשֶׁר עִמּוֹ יֹאחַז צַדִּיק דַּרְכּוֹ, בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הַמְּיֻחֶדֶת אַךְ לוֹ, וּכְשֶׁיּוֹרֵד לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, מִיָּד מִתְגַּבְּרִים עָלָיו הַנִּסְיוֹנוֹת וְהַמְנִיעוֹת, וְקָשֶׁה לוֹ לִזְכֹּר מַעֲלָתוֹ, מֵאַיִן בָּא וְכוּ', וּבַעֲוֹנוֹת כִּי רַבּוּ, לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת דְּמוּתוֹ וְצַלְמוֹ כְּפִי שֶׁהִיא בַּתָּכְנִית הָעֶלְיוֹנָה, אֲשֶׁר לְשֵׁם כָּךְ נָתְנוּ לוֹ כּוֹחוֹת מְיֻחָדִים כָּאֵלּוּ וְשֹׁרֶשׁ נְשָׁמָה מְיֻחָד כָּזֶה וְכוּ'. וְאוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ – אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, כְּשֶׁהָיִיתָ עֲדַיִן לְפָנַי, בְּמַחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה, כְּפִי שֶׁאַתָּה כָּתוּב בְּתוֹרָתִי, אַתָּה נִרְאָה לְעֵינַי כְּצַדִּיק, וַעֲבוֹדָתְךָ הִיא – בַּדּוֹר הַזֶּה, שֶׁאַתָּה יָרַדְתָּ בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ חַיָּב, שֶׁתַּשְׁלִים אֶת הַכַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁתִּהְיֶה צַדִּיק כְּפִי אֲשֶׁר רְאִיתִיךָ לְפָנַי, וְהָבֵן.

וְעָלֵינוּ לְהִתְעוֹרֵר מְאֹד מֵעִנְיַן נֹחַ, אֵיךְ שֶׁהָיָה בְּדוֹר טָמֵא וּמְשֻׁקָּץ, שֶׁהִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר וְכוּ', וְהוּא לֹא רַק שֶׁלֹּא הִשְׁחִית אֶלָּא הָיָה צַדִּיק, שֶׁהָיָה מְקֻשָּׁר לְגַמְרֵי אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, בְּמִדַּת קְדֻשַּׁת יְסוֹד, שֶׁהִיא מִדַּת צַדִּיק שֶׁמֵּעִיד עָלָיו הַכָּתוּב.

וּמִזֶּה אֶפְשָׁר לָקַחַת הִתְחַזְּקוּת עֲצוּמָה, שֶׁגַּם אִם עוֹבֵר עָלַי מַה שֶּׁעוֹבֵר בַּדּוֹר הַזֶּה, וַאֲנִי לֹא מַשְׁלִים אֶת הַכַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה חַס וְשָׁלוֹם, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ וְלוֹמַר כִּי אֵין לִי שׁוּם סִכּוּי וְתִקְוָה לָשׁוּב עָדָיו יִתְבָּרַךְ וְלִהְיוֹת צַדִּיק, כִּי מִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הוּא רָשׁוּם לְמַעְלָה, וּמַה מְצַפִּים וּמְחַכִּים עָלָיו, וּכְשֶׁיֵּדַע דָּבָר זֶה יִתְעוֹרֵר מְאֹד לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי כֵּיוָן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּעַל אוֹתוֹ, הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ כַּוָּנָה עֶלְיוֹנָה כְּמוּסָה בְּכָךְ, וְעָלָיו לָרוּץ אֹרַח עַד ה' אֱלֹקָיו, לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָיו, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְסַיְּעוּ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִן הַחֲפָצִים לְהִטָּהֵר בֶּאֱמֶת.

[י] וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וְיֵשׁ לוֹמַר, כִּי נֹחַ הַצַּדִּיק לֹא הֶחֱזִיק עַצְמוֹ בְּמַדְרֵגוֹת כְּלָל, וְלֹא חָשַׁב שֶׁהוּא נִצּוֹל מִכָּל מֵי הַמַּבּוּל כִּי הוּא הַצַּדִּיק הַדּוֹר הַיְּחִידִי, אֶלָּא הֶחֱזִיק זֹאת לְנִסְתָּרוֹת הַבְּרִיאָה וּמֵאַהֲבַת הַבּוֹרֵא בְּחֶסֶד חִנָּם אֲשֶׁר הִשְׁפִּיעַ עָלָיו, וְזֶהוּ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ – לְבַדּוֹ – בַּתֵּבָה בְּלִי הַתֹּאַר צַדִּיק שֶׁחָשְׁבָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה, כִּי הוּא לֹא יָדַע מִזֶּה כְּלָל, אֶלָּא הָיָה מִסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים – אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה, וְחָשַׁב שֶׁבִּזְכוּתָם נִשְׁאַר גַּם הוּא.

[יא] וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וְלִכְאוֹרָה הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לְשׁוֹן רַבִּים וַיִּשָּׁאֲרוּ וְכוּ', אֶלָּא שֶׁנֹּחַ הַצַּדִּיק הָיָה עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר, וְכָל אֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אִתּוֹ בַּתֵּבָה הָיוּ כְּלוּלִים וּבְטֵלִים בְּאוֹר הַצַּדִּיק, כִּי בְּלִי הַצַּדִּיק אֵין יָכוֹל אָדָם לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וּמִימוֹת עוֹלָם, יָסַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם עַל עַמּוּד אֶחָד וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בַּחֲגִיגָה, וְלָכֵן לֹא נִשְׁאַר אַף אֶחָד – אֶלָּא אַךְ נֹחַ, וְכֵיוָן שֶׁיָּדְעוּ הַכֹּל שֶׁזְּכוּת הַצַּדִּיק הֵגֵנָּה עֲלֵיהֶם, וַעֲלֵיהֶם לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ דַּרְכֵי עֲבוֹדַת הָאֵ'ל, אֲזַי יֵשׁ מָקוֹם גַּם לַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וְעוֹד יֵשׁ רֶמֶז, שֶׁאַנְשֵׁי הַצַּדִּיק צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁגַּם אִם זוֹכִים מְאֹד אַחֲרֵי הִתְקָרְבוּתָם אֶל הַצַּדִּיק וְהֵם בְּעַצְמָם כְּבָר יְכוֹלִים לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם צַדִּיקִים עַל יְדֵי רִבּוּי עֲבוֹדָתָם וְשִׂכְלָם הַגָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, אֵין לָהֶם אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר עִמּוֹ בַּתֵּבָה, לָדַעַת מֵאֵיפֹה זָכוּ לְמַה שֶׁזָּכוּ כִּי אִם יִפְרְקוּ עֹל רַבָּם תִּהְיֶה לָהֶם יְרִידָה גְּדוֹלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁתֵּבָה מְרַמֶּזֶת עַל תֵּבַת הַתְּפִלָּה, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ – בַּתֵּבָה, כִּי מַה יָּכוֹל לְהַשְׁאִיר אֶת סוֹד הַקִּיּוּם שֶׁל הָאָדָם מִמֵּי הַמַּבּוּל הַזֵּדוֹנִים, מַה יָּכוֹל לְהוֹעִיל לָאָדָם, שֶׁגַּם אַחַר הַהִתְעוֹרְרוּת הַגְּדוֹלָה לֹא יִפּוֹל מִמֶּנָּה, וְיַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּהְיוֹתוֹ בְּקִרְבַת הַצַּדִּיק הַמְּלַמְּדוֹ קְדֻשָּׁה וְדַעַת, בַּתֵּבָה, עַל יְדֵי שֶׁיִּתְפַּלֵּל וְיִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יִפּוֹל מִמְּעַט מַדְרֵגָתוֹ שֶׁהִתְחִיל בָּהּ, וְהַשֵּׁם יַעַזְרֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ.

מַבּוּל. עִנְיַן הַמַּבּוּל, שֶׁבִּלְבֵּל אֶת הַכֹּל, שֶׁזֶּה הָיָה עֹנֶשׁ בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁהִנֵּה הַמַּיִם שֶׁהֵם בְּסוֹד הַחֶסֶד, הִתְהַפְּכוּ לִהְיוֹת מַיִם הַזֵּדוֹנִים, שֶׁהֵבִיאוּ גְּבוּרָה וְדִין לָעוֹלָם, כִּי אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל פָּגְמוּ בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהוֹרִידוּ מִדָּה זוֹ לַטֻּמְאָה, הַיְנוּ שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּמִדַּת הַחֶסֶד לְאַהֲבוֹת שְׁפֵלוֹת, וְלָכֵן הֵבִיאוּ עַל עַצְמָם עֹנֶשׁ כָּזֶה, שֶׁדַּיְקָא הַחֶסֶד מִתְהַפֵּךְ לְחֻרְבָּן, וְכָל זֶה הוּא לִמּוּד לָנוּ, וּלְהוֹרוֹת לָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ, שֶׁגַּם הַדָּבָר שֶׁנִּרְאֶה הֲכִי נָעִים בַּלֵּב פְּנִימָה, אִם עוֹשִׂים אוֹתוֹ וְנִמְשָׁכִים אַחֲרָיו שֶׁלֹּא לְפִי הַצַּו הָעֶלְיוֹן, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הֲרֵי הוּא חֻרְבָּן הַחֻרְבָּנוֹת, וְדָבָר זֶה צָרִיךְ לַחְקֹק הֵיטֵב בְּדַעְתּוֹ בְּכָל תְּנוּעָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וְזֶה לְשׁוֹן 'מַבּוּל' שֶׁהוּא בִּלְבּוּל, שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁנּוֹצְרוּ לְטוֹבַת הָעוֹלָם וְהַדָּרִים בּוֹ, נֶהֱפָכִים לְמַחְרִיבִים הֲכִי גְּדוֹלִים, כְּמוֹ עִנְיַן הַתַּאֲוָה הַיְדוּעָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, שֶׁכָּל מַהוּתָהּ הִיא בְּעֶצֶם לִבְנוֹת אֶת הָעוֹלָם וּלְיַשֵּׁב אוֹתוֹ, כִּי לֹא לְתֹהוּ בְּרָאָהּ, אַךְ כֵּיוָן שֶׁדּוֹר הַמַּבּוּל הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ – הָפַךְ לְחֻרְבַּן הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶּׁרוֹאִים זֹאת בְּחוּשׁ, שֶׁאֵין חֻרְבָּן יוֹתֵר גָּדוֹל לָאֱנוֹשׁוּת, כַּאֲשֶׁר נִמְשָׁכִים אַחַר הַתַּאֲוָה לְלֹא סְיָג וְגָדֵר, וְגַם מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַל דִּינֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּהֶתֵּר גָּמוּר עָלָיו לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ כְּכָל שֶׁיּוּכַל, כִּי חִסָּרוֹן קָטָן בָּזֶה, הוּא תְּחִלָּתוֹ שֶׁל חֻרְבָּן, וּמִן הַהֶתֵּר יָסִית אוֹתוֹ הַיֵּצֶר אֶל הָאִסּוּר, וְאַף שֶׁדַּיֶּיךָ בְּמַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה, עִם כָּל זֹאת, בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, עָלֶיךָ לִזְכֹּר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל תְּנוּעָה וּבִפְרָט בִּהְיוֹתְךָ עוֹשֶׂה אֶת עִנְיָנֶיךָ הַגַּשְׁמִיִּים, בִּבְחִינַת אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, וְעַל זֹאת יִתְפַּלֶּל כָּל חָסִיד, רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ – זֶהוּ רֶמֶז עַל שֶׁטֶף מֵי הַמַּבּוּל שֶׁבְּכָל דּוֹר.

מַבּוּל. מַבּוּל אוֹתִיּוֹת מָ"ל בּ"וֹ, מָל בְּגִימַטְרִיָּא שִׁבְעִים, כִּי תַּאֲוַת נִאוּף הִיא כְּלָלִיּוּת שִׁבְעִים אֻמּוֹת, כַּמּוּבָא, שֶׁכָּל אֻמָּה וְאֻמָּה תְּפוּסָה בְּתַאֲוָה אַחַת הַמְּיֻחֶדֶת לָהּ, אֲבָל הַתַּאֲוָה הַזּוֹ הִיא כְּלָלִיּוּת כָּל הָרַע שֶׁלָּהֶם, וְכֻלָּם יוֹנְקִים מִמֶּנָּה, וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ שְׁקוּעִים לְגַמְרֵי בְּזֻהֲמַת כְּלָלִיּוּת שִׁבְעִים אֻמּוֹת עַד שֶׁלֹּא יָכְלוּ לְהִמָּלֵט מֵהַפַּח יָקוּשׁ הַזֶּה, וְלָכֵן כֵּיוָן שֶׁמָּל בּוֹ, הָיָה צָרִיךְ לָבוֹא הַמַּבּוּל שֶׁבִּלְבֵּל הַכֹּל וּמָחָה הַכֹּל, לַעֲשׂוֹת עוֹלָם חָדָשׁ – נָקִי לְגַמְרֵי מִתַּאֲווֹת.

וְכֵן אֶפְשָׁר לוֹמַר עַל דֶּרֶךְ הַחִיּוּב, בִּבְחִינַת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, שֶׁעִנְיָן 'מָל בּוֹ', שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעֵת הוֹפָעַת גְּבוּרַת גְּאוֹנוֹ לַעֲרֹץ אֶת הָאָרֶץ מָל אֶת לְבַב אַנְשֵׁי הָעוֹלָם, הַבָּאִים אַחַר הַמַּבּוּל, לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי אָדָם גְּבוּרוֹתָיו, כַּמָּה הַחֵטְא גּוֹרֵם וּמֵמִית, וְשֶׁתַּאֲווֹת רָעוֹת מַכְרִיתוֹת וּמַחֲרִיבוֹת אֶת הָעוֹלָם, וְכַאֲשֶׁר נָשִׂים לְבָבֵנוּ לָזֶה – נִמּוֹל אֶת עָרְלַת הַלֵּב לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְתַקֵּן מַעֲשֵׂינוּ מֵעַתָּה.

וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר, כִּי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא נִצְחִית כַּיָּדוּעַ, וְעִנְיָן אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הוּא הַנְּפִילוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד בְּכָל דּוֹר, וְלִפְעָמִים תּוֹהֶה הָאָדָם עַל מַה עָשָׂה אֱלֹקִים כָּכָה, שֶׁבָּרָא יֵצֶר רַע וְעִקֵּשׁ כָּזֶה, וְלָזֶה בָּא לְלַמְּדֵנוּ, כִּי הַמַּבּוּל שֶׁהוּא הַבִּלְבּוּל שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, נוֹעָד כְּדֵי שֶׁיַּעַצְרוּ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֵיךְ הֵם אוֹחֲזִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וְכַמָּה הֵם רְחוֹקִים עֲדַיִן מֵהֶאָרַת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וְזֶהוּ מָל בּוֹ, וְהָבֵן לְמַעֲשֶׂה.

הפוסט פרשת נח – הארות בפסוקי הקודש (2) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך הספר 'פשוט עמוק' על התורה

דְּפִיקוֹת בְּנִיָּה נִשְׁמָעוֹת בֶּחָלָל. הָאִישׁ מַזִּיעַ מִמַּאֲמָץ, דּוֹפֵק עַל מַסְמֵרִים, מְחַבֵּר לַיְיסְטִים, סוֹחֵב קְרָשִׁים, כָּל כֻּלּוֹ עָסוּק בִּבְנִיָּה.

– 'מַה קָּרָה לוֹ'? תּוֹהִים סוֹבְבָיו.

כָּךְ יוֹם אַחַר יוֹם, חֳדָשִׁים רַבִּים, שָׁנִים עַל גַּבֵּי שָׁנִים, עַשְׂרוֹת שָׁנִים עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנִים תְּמִימוֹת.

– 'מַה בְּדִיּוּק הוּא בּוֹנֶה'? מִשְׁתּוֹמְמִים הַשְּׁכֵנִים.

זֶה לֹא נִרְאָה מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ סֻכָּה, גַּם לֹא בַּיִת וְלֹא אֹהֶל, לֹא קוֹנְטַיינֶר לִשְׁמִירַת צִיּוּד, וְלֹא גֶּדֶר הַפְרָדָה, שׁוּם כְּלוּם. הוּא פָּשׁוּט בּוֹנֶה מַשֶּׁהוּ לֹא מֻכָּר.

מִישֶׁהוּ, בְּלִי טַאקְט, נִגַּשׁ לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ 'דּוּגְרִי':

– 'הֵי אֲדוֹנִי, מַה בּוֹנִים כָּאן'?!

– 'תֵּבָה', עוֹנֶה הָאִישׁ כִּלְאַחַר יָד, כְּמוֹ נִשְׁאַל עַל הַדָּבָר הֲכִי שִׁגְרָתִי שֶׁבָּעוֹלָם.

'תֵּבָה'? 'לְמַה'??? מַמְשִׁיךְ הַנּוּדְנִיק.

וְהָאִישׁ, 'נֹחַ' קָרְאוּ לוֹ, עוֹנֶה לוֹ לְאַט לְאַט, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּסְבִּירִים לְדַרְדַּק קְשֵׁה הֲבָנָה:

– 'דַּע לְךָ, עוֹד מְעַט יָבוֹא מַבּוּל אֵימְתָנִי, צוּנַאמִי מַבְעִית… הוּא יִשְׁטוֹף אֶת הָעוֹלָם, וְיוֹצֵר-תֵּבֵל הוֹרָה לִי לִבְנוֹת תֵּבָה, כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר בָּהּ וּלְהִנָּצֵל מִמֵּימָיו הַשּׁוֹצְפִים'.

הַשּׁוֹאֵל, הִסְתִּיר בִּשְׂפָמוֹ צְחוֹק עָצוּר עֲנָק, שֶׁאִיֵּם לְהִתְפָּרֵץ הַחוּצָה.

הוּא הִמְשִׁיךְ לִשְׁאוֹל:

• "וּמַה? אָנוּ נָמוּת"?

יְכֹלֶת הַהִתְאַפְּקוּת שֶׁל הַחֲבֵרִים, שֶׁעָמְדוּ בְּמֶרְחַק מַה, הִגִּיעָה לִקְצֵה גְּבוּל הַסִּבּוֹלֶת, וּצְחוֹקָם הַמִּתְגַּלְגֵּל הֶחֱרִישָׁם מִלִּשְׁמֹעַ אֶת נֹחַ, עוֹנֶה לָהֶם בְּעֶצֶב:

"כֵּן! כֻּלְּכֶם תָּמוּתוּ"…

הַפְּגִישָׁה עִם הָאִישׁ הַזָּקֵן הִסְתַּיְּמָה בִּתְנוּעָה בְּרוּרָה שֶׁל סִבּוּב בָּרַקָּה, כְּלוֹמַר: 'דָּפוּק הָאִישׁ הַזֶּה'… 'לֹא-שָׁפוּי' חֲסַר תַּקָּנָה.

הַלֵּיצָנִים, רְגִילִים הָיוּ לְחַקּוֹת אֶת קוֹלוֹ, בְּכָל פִּנָּה – בְּבָתֵּי מַרְזֵחַ, בַּמִּסְעָדוֹת, בִּמְקוֹמוֹת הַבִּלּוּי, וַאֲפִילוּ בַּמִּשְׂרָדִים וּבְבָתֵּי הַמִּמְשָׁל.

• "אַתֶּם תָּמוּתוּ וַאֲנִי אֶחְיֶה"!

כָּךְ, בְּאִנְפוּף מַצְחִיק הָיְתָה בְּשׂוֹרָתוֹ שֶׁל נֹחַ גּוֹרֶמֶת לְגִחוּךְ, עַל הַתִּמְהוֹנִי הַתּוֹרָן שֶׁמְּדַבֵּר עַל סוֹף הָעוֹלָם.

אֶת סוֹף הַסִּפּוּר אָנוּ מַכִּירִים.

סוֹף עָצוּב.

אֲבָל יֵשׁ חֲדָשׁוֹת מַרְעִישׁוֹת, טוֹבוֹת וְרָעוֹת.

הָרָעוֹת, שֶׁהַסִּפּוּר מַמְשִׁיךְ, הַמַּבּוּל אִתָּנוּ, הַתֵּבָה גַּם, וְהַצְּחוֹק גַּם וְגַם.

הַחֲדָשׁוֹת הַטּוֹבוֹת הֵן, שֶׁאָנוּ דַּוְקָא בְּקֶטַע שֶׁל הַתֵּבָה, הִיא נִבְנֵית אֶצְלֵנוּ, בָּרוּךְ הוּא אֱלֹקֵינוּ, שֶׁלָּחַשׁ בְּאָזְנֵינוּ אֶת שֶׁלָּחַשׁ בְּאָזְנוֹ שֶׁל נֹחַ הַצַּדִּיק.

– "בָּנִים"! אוֹמֵר ה' – "בִּרְחוּ אֶל הַתֵּבָה, תִּפְסוּ מַחֲסֶה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל הַנּוֹרָאִים"…

הַמְּדֻבָּר הוּא בְּמֵי מַבּוּל שֶׁל כְּפִירָה וְטֻמְאָה, שֶׁשּׁוֹטֵף אֶת כָּל הַיְקוּם, לִקְרַאת קֵץ הַתִּקּוּן, אָמְנָם נִהְיֶה קְצָת בּוֹדְדִים.

הַבְּנִיָּה שֶׁלָּנוּ תְּעוֹרֵר קְצָת תְּהִיָּה בְּעֵינֵי אַנְשֵׁי הַדּוֹר הֶ'חָכָם' הַזֶּה. אַךְ אָנוּ, שֶׁזָּכִינוּ, נַמְשִׁיךְ לִבְנוֹת, אוֹתָנוּ כְּבָר לֹא שׁוֹאֲלִים לְפֵשֶׁר הַבְּנִיָּה לִפְנֵי סִבּוּב בָּרַקָּה, אֵין מִי שֶּׁיִּשְׁאַל, הַמַּכָּר שֶׁלָּנוּ הוּא בַּסְּטַאטוּס שֶׁל מִי 'שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל'.

וַהֲכִי כּוֹאֵב, שֶׁלֹּא רַק אַחִים רְחוֹקִים מְמַלְּאִים אֶת מִשְׁבֶּצֶת אַנְשֵׁי הַדּוֹר… אֶלָּא אַף בֵּין הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר, מַבִּיעִים תְּהִיָּה אוֹדוֹת הַתֵּבָה הַזֹּאת, הַהִסְתַּגְּרוּת הַמּוּזָרָה, לָמָּה?

כְּשֶׁאָנוּ בּוֹנִים תֵּבָה, עָלֶיהָ לִהְיוֹת חֲסִינָה לְמוּל מֵי הַמַּבּוּל הַחִיצוֹנִיִּים, קְדֻשָּׁה וְטֻמְאָה אֵינָן דָּרוֹת בְּאוֹתוֹ פֻּנְדָּק, מִשּׁוּם מַה, הֵן דּוֹחֲקוֹת זוֹ אֶת רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ.

אָנוּ נִבְנֶה וְנַזִיעַ, נָקִים סְבִיבֵנוּ חוֹמָה שֶׁל אַהֲבַת ה', נַבִּיט לְתוֹךְ עֵינָיו הַמְחַיְכוֹת שֶׁל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְנִהְיֶה שֻׁתָּפִים לַסּוֹד שֶׁלּוֹ – סוֹד עוֹלָם הַתִּקּוּן, הַהַצָּלָה מִמֵּי הַמַּבּוּל מְלֻוָּה בִּקְשָׁיִים רַבִּים, בְּוִתּוּר לְאֵין קֵץ, בְּשִׁנּוּי מַהוּתִי שֶׁל הַדְּחָפִים, הַיְּצָרִים, הַתְּכוּנוֹת, הַגִּישׁוֹת וְהַמַּאֲוַיִּים.

נְסַדֵּר אוֹתָם אַחֶרֶת, נִבְנֶה מֵהֶם תֵּבָה, בָּהּ יְשׁוֹטְטוּ אַלְפֵי מִשְׁפָּטִים שֶׁל תּוֹרָה וְאַהֲבָה, אָנוּ נִחְיֶה בְּעוֹלָם קָסוּם שֶׁל רֶגֶשׁ אֱלוֹקִי וְשַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ, הַדָּבָר הַזֶּה יְעוֹרֵר רַעַשׁ וְהֵד שֶׁל הִשְׁתָּאוּת, אָמְנָם לֹא תָּמִיד חִיּוּבִית, אָנוּ נֵרָאֶה שְׂרוּטִים מַשֶּׁהוּ, קְצָת דּוֹמִים לְאוֹתוֹ "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו"…

מַה הָיָה לוֹ?

"אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ"!

אָנוּ גַּם נִתְהַלֵּךְ אֶת הָאֱלֹקִים, בְּעִקְּבוֹתָיו מַמָּשׁ, בִּדְבָרָיו נֶהְגֶּה וְאֶת מִצְווֹתָיו נִשְׁמֹר, אֵלּוּ יִהְיוּ הַמַּסְמְרִים שֶׁל תֵּיבָתֵנוּ, הַקּוֹרוֹת וְהַפְּלָטוֹת, אוֹתָהּ נִבְנֶה וְנִבְנֶה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ וּבְאַדִּיקוּת.

וְאִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתָנוּ:

"מַה? לָמָּה אַתֶּם כָּל כָּךְ רְצִינִיִּים? אַתֶּם בָּאִים לְהַגִּיד שֶׁרַק אַתֶּם תִּהְיוּ הַ'נֹּחַ שֶׁל הַדּוֹר', אִי אֶפְשָׁר לְהִתְרַחֵץ קְצָת בְּמֵי הַמַּבּוּל"?!

וְאָנוּ נַעֲנֶה בְּיֹבֶשׁ: – "אָכֵן כָּךְ… קָרוֹב יוֹם ה', אַהֲבָתוֹ תִּגָּלֶה לִמְבַטְּלֵי הָאַהֲבוֹת הָאֲחֵרוֹת בִּפְנֵי אַהֲבָתוֹ".

וְאָז, כַּאֲשֶׁר הַחִיּוּכִים הַמֻפְרָחִים יְנַסּוּ לְהָבִיכֵנוּ. נִזָּכֵר לְרֶגַע בִּדְמוּתוֹ שֶׁל נֹחַ, וּבְאֹרַח וִירְטוּאָלִי נוֹצִיא לָשׁוֹן מְחֻדֶּדֶת לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וּנְסַכֵּם בְּפַסְקָנוּת מְעוֹדֶדֶת:

– "כֵּן, אָנוּ נִהְיֶה בְּתוֹךְ הַתֵּבָה".

וְהֵם?

שֶׁיִּצְחֲקוּ!

הפוסט פרשת נח – הַגִּידוּ… הַבַּנַאי הַזֶּה שָׁפוּי?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר נח תשפ"ב

איך אדם זוכה להיות צדיק יחיד בדור שלם של רשעים? הפלא הגדול בפרשת נח הוא, שהיה זה לפני מתן תורה, לא היו אנשים מוסריים בעולם בכלל, התדר היה מושחת ביותר, ועלינו להתחקות אחר עקבותיו של אותו צדיק תמים שהיה בדורותיו, אבל הפסוק רומז לנו רמז נפלא, איך נעשה דבר זה? על ידי שאת האלוקים התהלך נח.

לא כתוב "עם האלקים", גילוי האלוקות שבאותו דור לא היו לו כלים של ממש, האנשים התרחקו מלשמוע את דבר הבורא, לא היה להם שיח ושיג עם אלקים, ונח הצדיק התהלך עם האלקים, ובזכות הליכתו הטהורה הזו זכה למה שזכה.

איך מתהלכים עם אלקים? עצם הידיעה שיש אלקים, היא ההתחלה הטובה לכל הענין, אבל לא די בכך, אלא שצריך להאמין שכל מה שאדם שומע, רואה, חווה ומרגיש – הם רמזים אלוקיים למה שקורה עמו ממש. אם אנו שומעים חדשות בעולם, מצער ויסורים עד מקרים מזעזעים, מטוב גמור עד רוע צרוף, עלינו להבין כי כל אלו הם שיעורים ישירים בשבילנו מאת בורא העולם.

השפה שבה משוחח כביכול השם יתברך עם ברואיו היא שפה מיוחדת מאד, היא שפת המציאות, כאשר אדם יודע שאין המציאות מנותקת מדבר ה', ועוד, שאי אפשר להחשיך את האור שלו, אי אפשר לגרום לו להסתלק, לא רק משום שהוא נמצא בכל מקום, אלא בגלל שאין מקום בכלל בעולם, הכל הוא השם יתברך, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכל מה שמדברים בעולם שנה נפש, מדברים אודות הקב"ה, שפתו ורמזיו ותורותיו.

ונדרש מכל נברא להטות אזן ועין אל מה שקורה בעולם, לא כסיפוק סקרנות לדעת חדשות, אלא כאשר רואה דברים, הוא חייב להבין מה הם הדברים הללו, מה מלמדים אותו כעת, מה מראים לו, לאן מזיזים אותו. נח הצדיק, במקום להמשך אחר אנשי דורו, למד את מעשיהם, עיין בקרבת אלוקים שבמציאות הדור, ואיך זה פוגש אותו בחייו הקדושים כאשר הוא מתהלך בהם את האלקים.

בהיות האדם באמת לבדו בעולם, ללא אף אחד אחר, כי אם האדם ובוראו, הרי שהחויה הראשונית שלו בכל מה שהוא חווה מובילה אותו אל השרש, אל האלקים שעושה הכל, וגם מכעיסיו ומורדיו, מהם ילמדון ארחות חיים על דרך השלילה. את האלקים התהלך נח.

הפוסט פרשת נח – המשמעות של חיים עם אלקות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך הספר 'פשוט עמוק' על התורה

הָיָה זֶה עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל תַּרְבּוּת חוֹטֵאת, דְּפוּסֵי חַיִּים מֻגְדָרִים מְאֹד. "בָּאנוּ לָעוֹלָם כְּדֵי לֵהָנוֹת"!

הֲנָאוֹת לְלֹא סְיָג, בְּלִי גְּבוּל וּלְלֹא מוֹרָא שָׁמַיִם.

זֶה הָיָה הַדּוֹר הַהוּא שֶׁל הַמַּבּוּל, הַדּוֹר שֶׁמְּסַמֵּל יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶת הַזַּעַם הָאֱלֹקִי, כִּבְיָכוֹל, אֶת גִּלּוּי מוֹרַת רוּחוֹ הַכַּבִּירָה לְמוּל הִתְבַּהֲמוּתָם שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ – מַעֲשֵׂי יָדָיו.

יֵשׁ עֲבוֹדָה מוּסָרִית נוֹדַעַת, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחַ הַצִּיּוּר בַּנֶּפֶשׁ, הָבָה נְנַצֵּל כֹּחַ זֶה.

נְנַסֶּה לְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ מַה מַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל עוֹלָם חוֹטֵא, וְלַחֲלוּטִין…

עוֹלָם בּוֹ אֵין קָם וּמִתְקוֹמֵם, אֵין צַדִּיק בְּדוֹר הַמַּבּוּל.

– 'כָּכָה זֶה הַיּוֹם'… לָבֶטַח אָמְרוּ דַּיָּרֵי תֵּבֵל בְּאוֹתוֹ עִדָּן מַבְהִיל.

הֶרֶס הַמּוּסָר וְהַיֹּשֶׁר הָיָה שִׁיטָתִי, הָעִתּוֹנִים הָיוּ מְלֵאֵי זִמָּה, הַבְּדִיחוֹת הַגַּסּוֹת הָיוּ מְרַפְרְפוֹת בָּאֲוִיר, הַסִּגְנוֹן הָיָה מַתִּירָנִי וּמִתְפַּקֵּר, תַּעֲנוּג מְפֻקְפָּק לְמַרְאֶה סֵבֶל הָאַחֵר, רְמִיסַת זְכֻיּוֹת הַזּוּלַת בְּרֶגֶל נֶהֱנְתָּנִית שַׁחְצָנִית, אֵין מִישֶׁהוּ הַמַּכִּיר דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.

לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּלַמֵּד אֵיזוֹ דֶּרֶךְ חַיִּים נוֹסֶפֶת, שׁוֹנָה. קְצָת יוֹתֵר אַחְרָאִית לְרוֹמְמוּת הָאָדָם, בַּעֲלַת תְּפִישַׂת עוֹלָם גְּבוֹהָה מֵעַל תַּאֲווֹת הַבְּשָׂרִים הַלּוֹפְתוֹת לְלֹא רַחֵם…

לֹא קָם מִישֶׁהוּ בַּעַל תּוֹבָנוֹת עֲמֻקוֹת יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר הַשְׂכָּלָה בְּעוֹד פִּסַּת הֲנָאָה רִגְעִית וְחוֹלֶפֶת, אוּלַי אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה אוֹדוֹת עֹנֶג רוּחָנִי פְּנִימִי, לְעֻמַּת עִנּוּגֵי שָׁוְא קוֹסְמִים וּמְהַתְלִים.

בְּכָל פִּנָּה בָּעוֹלָם שֶׁכָּזֶה – נִתְקַלְתָּ רַק בְּרֹעַ אֵימְתָנִי, הָאֶגוֹ הַמָּאוּס רִחֵף בְּרַדְיוּס פְּרָטִי שֶׁל כָּל יְצוּר, הַדּוֹאֵג רַק לְנוֹחִיּוּתוֹ הָעַכְשָׁוִית, לְלֹא דִּין וּלְלֹא דַּיָּן.

לְכָךְ הִטִּיפוּ, אֶת זֶה לִמְדוּ, חִנְּכוֹ וְגִדְּלוּ אֶת הַדּוֹר…

זוֹהִי דְּמוּתוֹ שֶׁל הַדּוֹר שֶׁפָּגַשׁ בַּמְּחָאָה הָאֱלוֹקִית הַשַּׁלֶּטֶת גַּם בְּעוֹלַם הַבְּחִירָה הָעֲלוּם הַלָּזֶה:

דּוֹר הַמַּבּוּל!

הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ עַל מְצִיאָה שֶׁמָּצָא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּאוֹתוֹ דּוֹר מְעֻרְפָּל וּמְבֻלְבָּל, בּוֹ סֻלָּם הָעֲרָכִים הָיָה הָפוּךְ כְּלַפֵּי מַטָּה, וְהוֹבִיל רַק לְאַרְצִיּוּת, לְחָמְרִיּוּת, לִבְהֵמִיּוּת, לְגַסּוּת, לְחֻצְפָּה וּלְרִשְׁעוּת.

אִישׁ אִישׁ נִבְדַּק וְנִמְצָא שֻׁתָּף לַפֶּשַׁע הַגָּדוֹל בַּהִסְטוֹרְיָה הָאֱנוֹשִׁית, וְנִדּוֹן, עֵקֶב כָּךְ לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, לְמֵי הַמַּבּוּל הַשּׁוֹצְפִים וְהַקּוֹצְפִים, הַמְּנַקִּים עוֹלָם אֱלֹקִי מִזֻּהֲמַת מַדְמֵנָה גוֹעֲלִית, וּמְטַאְטְאִים אֶת הַקּוֹסְמוּס מֵהַלִּכְלוּךְ שֶׁל הֲפָרַת מוּסָר וּקְדֻשָּׁה…

הָעוֹלָם אוֹמֵר שָׁלוֹם לְיוֹשְׁבָיו.

"יִהְיֶה כָּאן שֶׁקֶט מֻחְלָט"… הִכְרִיז בַּעַל הַבַּיִת הַיָּחִיד, הַשּׁוֹלֵט בְּכִפָּה, הַמִּסְתַּתֵּר בְּחֶבְיוֹן עֻזּוֹ.

וְהִנֵּה הוּא נִמְצָא, הוּא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הַבּוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ – נֹחַ שְׁמוֹ! צַדִּיק הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו, אִישׁ יָחִיד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

אֵיזֶה אִישׁ מַדְהִים!

הוּא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'…

כָּךְ כּוֹתֵב ה' בְּפֵרוּשׁ, בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, בְּפָרָשַׁת נֹחַ.

פָּרָשָׁה הַפּוֹתַחַת אֶת הָעִדָּן שֶׁלְּאַחֲרֵי שְׁלָב הַנִּקָּיוֹן, שֶׁחָוִּינוּ בִּימֵי חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי – עֲמוּסֵי וה.

נֹחַ זֶה הָיָה הַיְּסוֹד לְבִנְיָן הָעוֹלָם הַמְחֻדָּשׁ, הוּא הָאַבָּא שֶׁל כֻּלָּנוּ, הוּא הָרַבִּי שֶׁלָּנוּ, הוּא הַתַּמְרוּר לְדוֹר אַחַר דּוֹר, כָּל דּוֹר וְנִסְיוֹנוֹ הוּא, כָּל תְּקוּפָה וּתְמוּרָתָהּ, כָּל שָׁעָה וּמִבְחָנָהּ הַקָּשֶׁה – – –

כָּל אָדָם פְּרָטִי בַּאֲשֶׁר הוּא…

מִתְבַּקֵּשׁ בְּמַפְגִּיעַ: "הֶיֵה אַתָּה הַנֹּחַ שֶׁל דּוֹרְךָ", הַמַּצִּיל שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת, הַמְמַקֵּד אֶת הָעַיִן הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁמּוֹצֵאת אֶת חִנְּךָ לְנָכוֹן בְּעֵינֵי ה'.

כֵּן, אַתָּה, וַאֲנִי, וְכֻלָּנוּ, הָבָה נַבִּיט עַל הַפָּרָשָׁה הָעֲגוּמָה הַזֹּאת, בָּהּ בָּא לִידֵי בִּטּוּי הַמַּנְגָּנוֹן הָאֱנוֹשִׁי הַמְּעֻוָּת, הַשּׁוֹאֵף לְחַסֵּל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת תָּא מִשְׁפַּחְתּוֹ הַחַמִּים, וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ גַּם אֶת שְׁפִיּוּת נַפְשׁוֹ הַשּׁוֹקֶקֶת, הַגּוֹרֵם לְהֶרֶס הַמִּין וּלְחֻרְבָּן הָעוֹלָם הַיָּפֶה הַזֶּה.

הָבָה וְנִתְבּוֹנֵן בְּעַיִן מְחַפֶּשֶׂת אַקְטוּאַלְיָה, נִשְׁתּוֹמֵם עַל הַהַקְבָּלָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת בֵּין דּוֹרֵנוּ הַמְסֻבָּךְ בְּתִקְשֹׁרֶת וִיזוּאָלִית, מְקֻוֶּנֶת, כְּתוּבָה וְאֶלֶקְטְרוֹנִית, הַשּׂוֹחָה בְּמֵי בִּיּוּב שֶׁל עֹמֶק רָע טוֹטָאלִי שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, וְנַחְלִיט, הַאִם אָנוּ נִסְחָפִים בַּמַּיִם הָרוֹתְחִים שֶׁל הָעֹנֶשׁ הָאֱלֹקִי אוֹ שֶׁמָּא נִכָּנֵס לַהֲגָנָה שֶׁל תֵּבַת נֹחַ הָעַתִּיקָה.

הַבְּחִירָה בְּיָדֵינוּ, הַאִם לִהְיוֹת 'נֹחַ', אוֹ שֶׁמָּא לְהִצְטָרֵף אֶל בְּנֵי דּוֹר הַמַּבּוּל.

הָעֹנֶשׁ שֶׁל דּוֹרֵנוּ אֵינוֹ בָּא בְּצוּרַת מַבּוּל רָטוּב…

בְּדוֹרֵנוּ, עֶצֶם הַשְּׁהִיָּה מִחוּץ לְתֵבַת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית, הַשּׁוֹטְטוּת בַּכְּפָר הַקָּטָן שֶׁל הָעוֹלָם הַמְּשֻׁנֶּה הַזֶּה הַחוֹשֵׂף הַכֹּל, לְלֹא הֲבָנָה לִצְרָכָיו הַבְּסִיסִיִּים וְהַפְּשׁוּטִים – הִיא הָעֹנֶשׁ עַצְמוֹ.

לְמַה שֶׁלֹּא זָכוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל – נִזְכֶּה אֲנַחְנוּ…

אָנוּ כֵּן נַצְלִיחַ לִבְרֹחַ מֵהָעֹנֶשׁ הָאָיוֹם וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁהוּא: "לִהְיוֹת רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"…

בּוֹא "נֹחַ צַדִּיק תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו"! הַקְשֵׁב נָא לְקוֹל ה' הַקּוֹרֵא לְךָ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל – – –

הִתְהַלֶּךְ עִם הָאֱלֹהִי'ם וְהִנָּצֵל!

*

הפוסט פרשת נח – הִרְהוּרִים תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

א' חשון תשפ"ב

נח הצדיק עבד את האלקים ביראה, בדחלתא דאלקים התהלך, כך מפרש התרגום, אין יכולת בדור המבול לעבוד את השם באהבה, אלא ביראה, יראת חטא, יראת העונש, יראת הרוממות, נח היה בנייחא עם היראה, היא לא איימה עליו והעציבתו, הוא הבין שמקור הקיום הוא לשמוע בדבר הבורא, לחיות נכון ולא לקלקל את החיים שקבלנו מהשמים, אלא לחיות אותם נקי ונכון, להיות נח בדור המבול, זה להיות היחידי בעולם שמבין איך חיים, ולא להתפתות אחרי אי מי, יהיה מי שיהיה, ואפילו כל העולם אומרים עליך ששוטה אתה – אתה ירא את מי שצוה על החטא, הבנת החיים מתוך יראה, היא הפחד הטבעי שיש לאדם למול סכנות קיומיות, הוא נלחץ ומרגיש צורך בהצלה דחופה כשהוא מפחד, האם פחד זה טוב? לא, פחד הוא כלי, תמרור אזהרה, כדי שנוכל להיות קיימים וחיים ומאושרים. כך היה נח, את מקור החיים הבין צדיק תמים זה, שלמותו התבטאתה שהוא לא חיפש דרגות עליונות ולהיות ממש כמו דורו של אברהם, השימוש בתכנים שלא מתלבשים עליו היה "לא נחשב לכלום" אם היה עושה זאת. התפקיד שלו היה לירא בפשיטות על הקיום, ולהבין שהקיום תלוי ביראה זו. מה קורה לאדם שירא ממשהו, נזהר מאד, נשמר ככל שיכול, והנה התבררה צדקתו, היה שווה לירא ולפחד, קבלת את החיים שלך במתנה. אז הוא מבין, שהתודעה האלוקית שפעפעה בקרבו, והבין שהוא עומד מול אלקים חי, שהוא חי בתוכו, והוא חי למענו ובשבילו ובגללו, או אז הוא קולט שהמשחק הזה, כביכול, של הטלת האימה והפחד, היתה מתוך אהבה, וגם את נח באהבה זכרת, אנו מזכירים זאת בראש השנה, באמירת סדר פסוקי הזכרונות במוספים דראש השנה. כאשר אנו ספוגי יראה, אנו נזכרים באהבה הגדולה של השם יתברך שהביא אותנו לכל זה.

הפוסט פרשת נח – וגם את נח באהבה זכרת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר נח תשפ"א

צדיק תמים היה בדורותיו.

מעשה של כל אדם יכול להיות מפורש לשני צדדים, גם המעשה הטוב ביותר, שכולו אור וצדקות מתפרש לפעמים שלא כהוגן בפה מי שיכול בכל זאת למצוא איזו ביקורת. ברש"י הראשון של פרשת נח אנו קוראים שיש מרבותינו דורשים אותו לשבח, בדורו היה צדיק אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ויש שדורשים לגנאי, בדורו היה צדיק אילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום. ולכאורה יפלא מאד, איך אפשר לדרוש לגנאי אדם שהתורה הקדושה אומרת עליו: "צדיק תמים היה בדורותיו", והמשמעות היא חיובית לחלוטין ולדרוש אותו לגנאי. אז קודם כל נזכיר את דברי הספרים הקדושים, שאומרים, שכאשר רש"י מצטט את הדורשים לגנאי הוא לא מכתיר אותם בשם 'רבותינו', אלא בשם סתם ויש דורשים אותו לגנאי וכו', אבל הנקודה המרכזית היא למה, למה דורשים לגנאי. האמת של תורתינו הקדושה, וכן בכל התנ"ך, שאין הפסוקים מכסים על גיבורי התנ"ך, כי אם מבליטים את כל מה שאפשר ללמוד מזה, גם אם הדבר לא לכבודם, והמדובר בצדיקים גדולים ממש, שהכוונה לא לזלזל בהם אלא להורות לנו את הדרך איך להתנהג. לגנאי אין הכוונה שנח מגונה חס ושלום, אלא שהפסוק מגנה את הדור של נח, וגורם לנו להבין שאם הוא היה בדור אחר – לא היה נחשב לכלום, כי אם היה נח אחר לגמרי. אבל בכל זאת, גם לפי הדורשים לגנאי, הרי הפסוק כותב צדיק תמים היה בדורותיו, לומר לנו, שגם אם בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, גם אם הוא לא כל כך גדול ביחס לדורות אחרים, אבל הוא צדיק תמים והוא ראוי לשבח, מתוך שהזכירו דיבר בשבחו. ולכן עלינו ללמוד שבח גם מהדורשים לגנאי, שאם אנו עושים מעשים טובים, והם משובחים וטובים בעיני המקום, כי אין הקב"ה מסתכל אלא נקודתית, במקומו ושעתו של כל אדם, באשר הוא שם.

הפוסט פרשת נח – ויש דורשים לגנאי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעבר, כאשר היו מדברים אודות יקר תפארתו הנפלאה של בית המדרש, היו יכולים להצביע על ההבדלים הנחרצים בין החוץ לפנים, בין המונה של רומי המפתה לבין ארבעת האמות של הלכה וקדושה, מה רב היה השוני, מה עצום היה ההבדל הקוטבי, יושבי בית המדרש היו מזן אחר מאלו שלא ישבו בו בקביעות, והדברים ידועים.

כיום, פני הדברים הם אחרת, קוי המתאר שחצצו בין החוץ החיצוני לפנים הפנימים – טושטשו מעט, הרוח האחרת נושבת מעט פנימה, וקונה שביתה גם במקומות שלא נוצרו בעבורה בכלל.

זכיתי להיות בחור ישיבה, עוד לפני שמבול הטכנולוגיה הציף את נוה התלאות של עולמנו, עדיין זוכר אני את התור לטלפון הציבורי עם האסימונים המחוררים. וכשהיו מסריטים בחתונה בחסכנות (לפני הופעת הוידיאו) היה תור בחנות הפוטו – לפתח את הפילים, זוכרים? כל עולם המדיה המתוזז כל כך, היה רחוק מהישג ידם ועינם של בני הישיבות כרחוק הצונאמי מבני ברק, ואף הבחורים שלא היתה להם סבלנות ללימוד מתמיד – היו נקיים ברובם מידע, שייכות וחיבור לעולם שאינו של תורה.

לא שלא היה במה להתבטל, ולא שלא היו נסיונות קשים, אך התפאורה היתה שונה מאד. הנגישות הבלתי נסבלת, שבה יכול בן תורה להמיר את תוארו זה ברגעים ספורים ממש – מדהימה בעוצמתה! זה כבר לא נסיון קשה, כזה שוחק, יומיומי… זאת הסתערות של אויבים שפתחו במלחמה.

מן הסתם משגיחים רבים יתחילו את שיחת תחילת הזמן שלהם עם פרשת השבוע, סיפור המבול ובניית התיבה. "הישיבה" יזעקו בפאתוס לחלל היכל בית המדרש "תיבת נח היא"… כשהעינים של התלמידים נעוצות בדובר היחיד – ידגישו את המומנטום וימשיכו, אבל בחוץ… אוי וויי בחוץ… יורד המבול בעוז ובתעצומות.

את מסורת מסירת השמועס המשגיחי, ימשיכו רבים וטובים, מבלי לתת את דעתם, שגם בתוך התיבה, מאד מאד בפנים, יורדים גשמי מבול זועפים בזלעפות מחרידות, בחורי ישיבות כבר לא מוגנים במסדרונות הישיבות, הפיתויים נמצאים גם שם.

חלילה לנו, ואפילו ברמז, להמיר את כבודם של הישיבות הקדושות, ואת חלקם הקריטי במסירת הלפיד הניתן לנו מפי הגבורה בהר סיני – דור אחר דור. אין הכונה להטיח ביקורת על דרך חינוכם של ראשי הישיבות והמשגיחים שליט"א, אך לצד כל ההערכה האמיתית, צריך לדעת, כי אנו נמצאים בדור מסוכן ביותר, שלפעמים לא מבין מה רוצים ממנו.

*

היה זה בטיול שעשינו עם תלמידים בעיר העתיקה בפראג, עסקנים יקרים הכינו לנו במסעדה יהודית, ארוחה כשרה ועתירת תפריט, הבחורים העייפים מיום שלם של התרוצצות נחמדה, הסבו ליד שולחנות – יאכלו ענוים וישבעו. את הדקות שלפני ההתארגנות לארוחה ניצלתי כדי לצאת לשאוף את אויר הקדומים של הסמטאות הציוריות הללו. שמוליק היה שם, בחור יקר שנזקק לשירותיה של הישיבה המיוחדת, הצעתי טיול זעיר, אני והוא. פסענו דוממים, אורות פראג נצצו מכל עבר, זאת עיר שוה, לכל הדעות. חשבתי להתמקד בקרוב הלב שלי ושלו. אך מעיניו זלגו דמעות.

זאת היתה הפתעה בשבילי, באווירה המסויימת לא היה מקום, לכאורה, לשיחות נפש עצובות. נוסעים, נופשים, נהנים, רוקדים, שמחים, שרים, שטים על נהרות מקסימים. לבכיה זו מה היא עושה? מחוסר הבנה במה שאפשר להגיד או שלא להגיד, בחרתי פשוט לשתוק. שמוליק לא נתן לי הרבה זמן. הוא התחיל לדבר. "אתה יודע, הרב"… אני מסתכל על העיר האירופית הזאת, ואני נרעד למחשבה, מה היה קורה, אם לא הייתי כיום לידך, איפה הייתי היום… מה שהצלחתי להבין, שהבחור היה בסערת רגשות, והעינים, גם שלי, דמעו.

עברו שנים מאז, השיחה הלילית ההיא לא זעה ממדעיי, עדיין את שמוליק ודומיו אנכי מחפש. אך הכאב הגדול שלי מתעורר, כאשר אני נזכר בסיבה שבה נפגשנו, במה שהוא היה לפני שהגיע אלינו – הוא היה מהטובים והמיוחדים שבישיבה, בעל כשרונות, בחור חמד וכו' וכו', ובגלל שעתא חדא ורגעא חדא, דידה לעבר פתחי תהום, כן, בתוך תיבת נח החמימה, מצאוהו מי המבול.

*

ולא כמו שאנו מדמים, שהדור היתום שלנו – איבד משהו. ההיפך הוא הנכון, דורנו, זכאי מאין כמוהו, משום שהחשיבות של בן תורה, שבכל זאת, ולמרות הכל, יושב והוגה בשור שנגח את הפרה – עולה לאין ערוך מאותן תקופות זוהר של רבותינו מעתיקי השמועה הנודעים. ישיבה כיום, היא ישיבה של מלאכים, של גבורי כוח עושי דברו. היודעים את יצרם ומתכוונים למרוד בו!

בהרצאות רבות שנשאתי בפני תלמידי ישיבות בסגנון של 'הזדמנות אחרונה', הייתי פותח בשאלה פשוטה – למה אתם כאן? למה אתם בכל זאת רוצים ללמוד בישיבה? ובלי לקנות תירוצים כמו: לרצות את אמא, או את המעמד … כאשר כל אלו כבר הכזיבו בגדול, הייתי מסכם: אתם כאן, כי אתם צדיקים! אחרי שדממה המיית החיוכים, הקהל היה כבר שלי. אך ההפתעה הגדולה שלי היתה, שאחד השומעים ניגש אלי חרישית בפינת מסדרון שאינה בולטת, ולאט באוזניי – אני כאן כי אני אוהב את השם יתברך!

הפוסט פרשת נח – כאשר התיבה כבר פרוצה למבול הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט פרשת נח – לא היה נחשב לכלום הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

מִן הַסְּתָם, כָּל אֶחָד נִתְקָל בָּזֶה…

לִי זֶה קָרָה הֲמוֹן פְּעָמִים. לֹא שֶׁזֶּה מַעֲלִיב, הַהֵפֶךְ, זוֹ סִבָּה לְמַחְמָאָה מְאֹד גְּדוֹלָה, אֲבָל זֶה נוֹתֵן דְּרוֹר לְמַחְשָׁבוֹת כָּלְשֶׁהֵן.

אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְסִנּוּן הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה, שֶׁלֹּא בָּרוּר לְמִי הוּא מְכֻוָּן.

– "יוּ, כַּמָּה יְלָדִים יֵשׁ לָהֶם"!

יֵשׁ אֶת אֵלּוּ הַמַּבִּיעִים הִתְפַּעֲלוּת אוֹ הַעֲרָכָה מְסֻיֶּמֶת, אֲפִלּוּ אִם זֶה רַק לְשֵׁם הַטַּאקְט…

אֲבָל חֶלְקָם, אֲפִילוּ מִתְקוֹמְמִים, אֲפִילוּ מוֹחִים בְּפֵרוּשׁ: "אֵיזֶה חֹסֶר אַחֲרָיוּת"! "אֵיךְ אֶפְשָׁר לָתֵת תְּשׂוּמֶת לֵב לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יְלָדִים"? "אֵיךְ הֵם יִגְדְּלוּ"? "וּמִי יְפַרְנֵס אוֹתָם"?

יֵשׁ עוֹד אִמְרוֹת שֶׁפֶר מֻפְרָחוֹת בְּתֹם לֵב אוֹ בְּזָדוֹן, אֲבָל הֵן נִלְחָשׁוֹת בִּשְׂטָנִיּוּת מְעוֹרֶרֶת חַלְחָלָה.

הוֹרִים גֵּאִים בְּמִפְעָל חַיִּים (!) מַרְהִיב שֶׁכָּזֶה, מְקַבְּלִים כָּל אֲמִירָה שֶׁכָּזֹאת כְּמֵדַלְיָה נוֹצֶצֶת, אֵיזֶה כֵּיף יְלָדִים, מָלֵא יְלָדִים – מָלֵא עוֹלָמוֹת. כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא בִּטּוּי לִיצִירָה מֻפְלָאָה, זוֹ הִיא הַגְשָׁמָה עַצְמִית בִּמְלֹאָהּ.

לֵךְ וְתַסְבִּיר לְמִישֶׁהוּ דָּבָר שֶׁכָּזֶה…

נַסֵּה לְשַׁכְנֵעַ מִישֶׁהוּ אוֹ מִישֶׁהִי הַמִּתְעַסְּקִים בְּאֵיזֶה עִנְיַן בַּר חֲשִׁיבוּת מַדְרֵגַת-עַל, וְסוֹלְדִים מִמַּעֲצַר הַבַּיִת הַנִּצְחִי שֶׁל גִּדּוּל יְלָדִים… 'הַגְשָׁמָה עַצְמִית' הֵם יִקְרְאוּ לָזֶה.

שְׁבוֹר אֶת הָרֹאשׁ, וְלֹא תַצְלִיחַ לְבָאֵר לְסַהֲרוּרֵי הַחֹמֶר עַד כַּמָּה מְגֹחָךְ לַחְשֹׁב שֶׁכְּתִיבָה יוֹצֶרֶת, לְמָשָׁל, הִיא יוֹתֵר יוֹצֶרֶת מֵעֶרֶב תָּמִים בְּבֵית הַיְלָדִים הַחֲלוֹמִי – לְהַלְבִּישׁ פִּיגָ'מָה לְיֶלֶד חָמוּד… לְסַפֵּר לוֹ סִפּוּר מְשַׁעֲשֵׁעַ לְקוֹל צְחוֹקוֹ הַכּוֹבֵשׁ.

הַשֵּׂכֶל הַפָּשׁוּט שֶׁלִּי אוֹמֵר, שֶׁאִם חַיֵּי אָדָם הֵם הֲכִי חֲשׁוּבִים, הֲרֵי שֶׁלִּיצוֹר אוֹתָם אוֹ לְהַעֲנִיק אוֹתָם לְעוֹלָמֵנוּ – זֹאת שְׁלִיחוּת עַל! הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב שֶׁקַּיָּם, וְגַם מֵבִיא סִפּוּק שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ.

לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְהַטִיף כָּאן לְמַעַן מִשְׁפְּחוֹת בְּרוּכוֹת יְלָדִים. לַמְרוֹת הַמִּצְוָה שֶׁבַּדָּבָר…

אֶלָּא דַּוְקָא בְּפָרָשַׁת נֹחַ, מָצָאתִי תּוֹבָנָה מַפְלִיאָה בְּיוֹתֵר, הַגּוֹרֶמֶת לָנוּ לַחֲשֹׁב לָעֹמֶק עַל כָּל הַנּוֹשֵׂא שֶׁל 'חֵטְא וְתִקּוּן' בַּהֶקְשֵׁר הַזֶּה.

הִנֵּה הַמַּבּוּל הִגִּיעַ כְּעֹנֶשׁ עַל שְׁנֵי דְּבָרִים לֹא נְעִימִים: גֶּזֶל וְנִאוּף! הָעוֹלָם שָׁטַף אֶת הַמְּנֻוָּלִים מַשְׁחִיתֵי-דֶּרֶךְ, וְהֵבִיא לָנוּ שֶׁטַח נָקִי מֵאֲנָשִׁים סוֹטִים.

סוֹף-סוֹף הִגִּיעָה הָעֵת לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים עַל הָעוֹלָם הַמְחֻטָּא, דָּבָר גָּדוֹל קָרָה בָּעוֹלָם! הַבּוֹרֵא הִתְגַּלָּה כְּנוֹכֵחַ בִּלְעָדִי בִּמְלֹא עֻזּוֹ, הִגִּיעַ הַזְּמַן לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבַר הָאֱלֹקִים.

וּבְכֵן נֹחַ, צַדִּיק הַדּוֹר, יוֹצֵא לִשְׁאֹף לָרִאשׁוֹנָה שְׁאִיפָה נְקִיָּה שֶׁל אֲוִיר נָקִי נְטוּל-חֵטְא, כָּךְ הוּא עוֹמֵד בָּאֲדָמָה חֲדָשָׁה, שְׁקֵטָה מֵרַחֲשֵׁי אֲנָשִׁים וּמַקְשִׁיב לִדְבָרוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא (בְּרֵאשִׁית ט, א):

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ".

וְהַשְּׁאֵלָה נִזְעֶקֶת:

הָיוּ פֹּה אֲנָשִׁים רָעִים וְחַטָּאִים, שֶׁטִּנְּפוּ אֶת הָעוֹלָם בְּצַחֲנַת פְּרִיקַת מוּסָר, נָאֲפוּ וְקִלְקְלוּ… אָז אֵיפֹה הָאַזְהָרָה-רַבָּתִי לַחֲדָשִׁים, שֶׁבָּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ, שֶׁהָיְתָה מִתְבַּקֶּשֶׁת לִכְאוֹרָה, כְּמוֹ:

"דַּי! מֵהַיּוֹם מַעֲלִים עַל נֵס אֶת חַיֵּי הַמּוּסָר הַמְּשֻׁבָּחִים".

לְלֹא נִאוּף, לְלֹא גֶּזֶל.

בִּמְקוֹם זֶה… מַה הוּא אוֹמֵר לָהֶם?

– "פְּרוּ וּרְבוּ"!

אַחֲרֵי מַחֲשָׁבָה נוֹסֶפֶת, הַדְּבָרִים נִהְיִּים מְדֻיָּקִים מְאֹד.

– 'אֲנָשִׁים'!

אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא:

– 'הַפְסִיקוּ לִהְיוֹת אֶגוֹאִיסְטִים, אֱנוֹכִיִּים, מַגְשִׁימִים, אֶגוֹצֶנְטְרִיִּים, פְּסִיכוֹפַּטִים רִגְשִׁיִּים, נֶהֶנְתָנִים, הַחוֹשְׁבִים עַל עַצְמְכֶם בִּלְבַד'!

זֶה שֹׁרֶשׁ הַחֵטְא!

יְסוֹד הָרֹעַ!

רִקָּבוֹן פְּרִיקַת הַמּוּסָר וּפֵרוּק הַתָּא הַמִּשְׁפַּחְתִּי.

– הַ'אֲנִי' הָאֶגוֹאִיסְט שֶׁל הָאָדָם הַחָמְרִי.

הָבִיאוּ יְלָדִים! וְהַרְבֵּה…

הַזִיעוּ לְמַעַן חַיִּים שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר, פַּנְקוּ צֶאֱצָא, גַּדְּלוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת, הֱיוּ אַחְרָאִים לְבִנְיָן עוֹלָמוֹ שֶׁל ה', הֱיוּ בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים, וְלֹא רַק בִּשְׁבִיל עַצְמְכֶם.

רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לִבְנוֹת עוֹלָם נָקִי וְזַךְ, אוּנִיבֶרְסַאלִיּוּת שֶׁל הַעֲנָקָה, שֶׁל רְאִיַּת טוֹבַת הָאַחֵר, וְלֹא הַהֲנָאָה הַמְצֻמְצֶמֶת שֶׁל הָאֶגוֹ הַמּוּזָן בַּהֲנָאוֹת חֹמֶר וְגוּף.

בְּמָקוֹם נָכוֹן כָּזֶה – לֹא יִהְיֶה קַיָּם נִאוּף!

בְּזִירָה בָּהּ עֲמֵלִים עַל הַעֲנָקָה וּנְתִינָה, אֵין נְטִילָה חֲפוּזָה מֵהַפְּרִי הָאָסוּר.

עוֹלָמוֹ שֶׁל נֹחַ, אָמוּר לִהְיוֹת, אֵיפֹה, עוֹלָם הַיְלָדִים הַקְּלַאסִי, הַגַּן הַשּׁוֹבָב שֶׁל הַגַּנֶּנֶת הָאוֹהֶבֶת…

הָאִמָּהוֹת הַיְקָרוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִפְקִירוּ תֹּאַר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם לְמַעַן נְטִיעוֹת אֲרֻכּוֹת טְוָח שֶׁל עֲצֵי עֵדֶן מְלַבְלְבִים.

הֵן בָּנוּ עוֹלָם טָהוֹר, בּוֹ מֻעֳנָקִים תְּאָרִים לְהִתְמַחוֹת בִּבְנִיַּת גּוּפִים וּנְפָשׁוֹת.

כַּמָּה חָכָם – לָדַעַת אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בְּפִנּוּק יֶלֶד תַּם, לְהָבִין אֶת הַיֻּקְרָה שֶׁבְּלִטּוּף יַלְדַּת חֶמֶד זַכָּה, לְהַקְשִׁיב לְשִׂיחָתוֹ שֶׁל עוֹלָל טְהוֹר עֵינַיִם.

– זֶהוּ עוֹלָמוֹ שֶׁל נֹחַ!

עוֹלָם שֶׁל 'פְּרוּ וּרְבוּ', עוֹלָם שֶׁל רִבּוּי, עוֹלָם שֶׁל אֱמֶת, עוֹלָם שֶׁל טֹהַר הַמִּדּוֹת! עוֹלָם שֶׁכָּל אֶחָד דּוֹאֵג לַזּוּלַת, שֶׁכָּל עוֹלָמוֹ נִבְנֶה מִבְּנִיַּת עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, בּוֹ אֵין לוֹ אֲפִילוּ זְמַן קָט, קַל שֶׁבַּקַּלִּים לִגְרֹם לְהֶרֶס, חֻרְבָּן וְכִלְיוֹן שֶׁל עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.

כְּלוֹמַר, בִּנְיָן הָעוֹלָם אֶפְשָׁרִי רַק כַּאֲשֶׁר בְּנֵי הָעוֹלָם הַמְחֻדָּשׁ הַזֶּה מִתְעַסְּקִים בְּבִנְיָן, הֱוֵי אוֹמֵר: 'עוֹלָם שֶׁל בּוֹנִים'.

זֶה הַתִּקּוּן לְהֶרֶס הַמּוּסָר וּפְרִיקַת הָעֹל, שֶׁהָאֲנָשִׁים יִחְיוּ לְמַעַן אֲנָשִׁים. מִבַּלְעֲדֵי תּוֹבָנָה עֶקְרוֹנִית זוֹ – אֵין סִכּוּי.

הפוסט פרשת נח – מָלֵא… מָלֵא… מָלֵא… יְלָדִים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת נח תשפ"ב

נח הצדיק, עולם מלא תמורות, התא המשפחתי נהרס כולו, הכל מותר ומומלץ, ואותך ראיתי צדיק תמים בדורותיו, תמים זה שלם, ולמה יש שדורשים לגנאי, הגנאי לא היה שלו, של נח, הגנאי היה בזירת הפעולה, נח חי בדור כזה, שזו היתה העבודה – ללכת בתמימות, כשהגנאי של העולם מתפשט, אזי דורשים גם את העבודה לגנאי, בהכנעה של יראה, בדחלתא דאלוהים התהלך נח, ביראה פשוטה, לפחד מן ההתבהמות ומן הקלקול, זהו צדיק תמים, שמוותר על מדרגות עילאיות של אהבה ענקית, למול המציאות הכואבת הדורשת עבודה פשוטה של יראה של נח, יראה מהמבול, יראה מההשחתה, להיות ירא בדור שלא ירא אלקים. בעומק יותר עלינו להבחין, שאוהבים יש ביניהם תקופות של פירוד כלשהו, כדי להגביר את האהבה, רחימותא דלא קשיר עמה קנאה לאו רחימותא רחימא, האהבה יכולה לבוא אחרי מבחנים קשים, היא כבר נוסתה והגיעה לשיאה הנדרש, לא כן המדלגים לאהבה במקום שאין יראה, זו אהבה עצמית אהבת הטוב שבחלום העצמי והאגואיסטי, לעומת אהבת האמת שבאה גם בשעות קשות שאין בהן אלא יראה. זו היתה עבודתו של נח, עבודת היראה הפשוטה, עבודת התמימות. לעבוד את ה' לפי צורך הזמן, והרקע הדורש שימת לב לטיב העבודה, להתהלך עם האלקים, זה לטייל איתו גם במקום שיש בורות, לעשות אוהל לשכינה כמו תיבת נח.

הפוסט פרשת נח – עבודת הדורשין לגנאי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

הַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ, הָעוֹלָם נִשְׁטַף וְטֹהַר – – –

הָאֲוִיר הָאַרְסִי שֶׁל כְּפִירָה וּפְרִיקַת מוּסָר חוּטָא, וְתַחְתָּיו הִתְפַּשְּׁטָה אֲוִירָה טְהוֹרָה שֶׁל נִקְיוֹן וְזֹךְ, הַבּוֹרֵא הֵכִין מְגוּרִים נְאוֹתִים לַשָּׂרִיד הַיְּחִידִי מֵעוֹלָם שֶׁאִבֵּד כָּל זְכוּת קִיּוּם.

"מֵעַכְשָׁו נִנְשׁוֹם אֲוִיר חָדָשׁ" אָמְרוּ הַנִּצּוֹלִים בַּתֵּבָה הַהִסְטוֹרִית, הַשָּׁטָה עַל פְּנֵי מֵי הַזַּעַם וְהַמְחָאָה.

הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁם בִּפְנִים. לָחוּשׁ אֶת הַהֲגָנָה הָאֱלוֹקִית הָאוֹפֶפֶת וְהָעוֹטֶפֶת, לְהַרְגִּישׁ טַעַם בִּטָּחוֹן בִּסְבִיבָה נְטֻלַּת כָּל קִיּוּם מַמָּשִׁי, פִּסַּת חֹסֶן בְּתוֹךְ יַם הָאֲבַדּוֹן הַנּוֹרָא. הַשְׁרָאַת נוֹכְחוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹס הַבִּלְעָדִי שֶׁל עוֹלָמֵנוּ הָיְתָה לָבֶטַח מְעוֹרֶרֶת תְּחוּשָׁה נוֹרָאַת הוֹד… זֶה לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת מְחֻבָּק בְּיָדוֹ הָאֲמוּנָה.

קוֹלוֹת הַסַּחַף הִבִּיעוּ מַשְׁמָעוּת מְאֹד בְּרוּרָה: עוֹלָם שֶׁכָּזֶה נִדּוֹן לְכִלָּיוֹן!

אַתֶּם שָׁם בִּפְנִים… הַקְשִׁיבוּ לְהִתְפָּרְצוּת הַמֵּימוֹת הָרוֹתְחִים וְהַזּוֹעֲפִים, הַקְשִׁיבוּ… שְׁ… שֶׁקֶט… הֵם מְדַבְּרִים אֲלֵיכֶם, לוֹחֲשִׁים מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְכוֹנֵן.

וְכַאֲשֶׁר הִשְׂתָּרֵר הַשֶּׁקֶט, וְדַיָּרֵי הַתֵּבָה קָלְטוּ אֶת עָצְמַת הָרֶגַע וּגְדֻלַּת הַזְּמַן שֶׁעָמַד מִלֶּכֶת (!) רַק קוֹלוֹת שֶׁל סַחַף וְהֶרֶס נִשְׁמְעוּ בַּחֲלַל הַיְקוּם הָאוֹבֵד, הֵחֵלָּה מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּאֲוִירָה תְּחוּשַׁת אַחֲרָיוּת נוֹקֶבֶת.

הַנּוֹכְחִים הַיְּחִידִים בָּעוֹלָם הָרֵיק, הֵבִינוּ, לְמַה הֵם נוֹעָדוּ, אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה הֵם יָפִיצוּ בָּעוֹלָם הָעוֹמֵד לְהִתְהַוּוֹת, מַה הַמֶּסֶר שֶׁהֵם יַעֲבִירוּ לְדוֹרוֹת הַבָּאִים.

וּבְכַנְפֵי הַדִּמְיוֹן בָּאוּ לַתּוֹדָעָה, דּוֹרוֹת עַל גַּבֵּי דּוֹרוֹת, פֶּרְסוֹנַל רַב מִשְׁתַּתְּפִים שֶׁל מִילְיָארְדֵי אֲנָשִׁים, אוּלַי גַּם אָנוּ הָיִינוּ בְּמַחְשַׁבְתָּם, הֵם, שֶׁחָווּ אֶת הַתּוֹצָאָה הַמָּרָה שֶׁל עוֹלָם שֶׁמְּחַסֵּל אֶת עַצְמוֹ, יִחֲלוּ בַּחֲלוֹם שֶׁל תִּקְוָה לִפְגֹּשׁ אוֹתָנוּ וּלְהַבִּיט לְתוֹךְ עֵינֵינוּ בְּמַבַּט רַב מַשְׁמָעוּת, וְלוֹמַר לָנוּ: חִדְלוּ!

חִדְלוּ הָרֵעַ, הַפְסִיקוּ לַחֲטֹא, מִשְׁכוּ יֶדְכֶם מֵעָוֹן, עִזְבוּ אֶת הַזָּדוֹן…

עוֹלָמֵנוּ כְּעוֹלָמָם, הוּא חַוַּת חִידוֹת וּסְתָרִים, מַרְבַד הַבְּחִירָה הַפָּרוּשׂ לְרַגְלֵנוּ מַטְעֶה אוֹתָנוּ לַחֲשֹׁב כִּי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה… אַךְ עֵינֵי ה' הַצּוֹפִיּוֹת, הַמְּמַאֲנוֹת לְוַתֵּר עַל זֻהֲמַת פְּרִיקַת הַמּוּסָר, תְּמַגֵּרְנָה כָּל תּוֹפָעַת חַיֵּי חֵטְא, הַמַּבּוּל בּוֹא יָבוֹא, הַשְּׁטִיפָה תִּתְבַּצַּע, הַיְקוּם יְנֻקֶּה מִסּוֹרְרִים וְאָנוּ? אָנָה אָנוּ בָּאִים?

אֲבָל אֵיפֹה? אֵיזֶה מַבּוּל בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ? עַל מַה אַתָּה מְדַבֵּר בִּכְלָל?… הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן! "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (יִרְמְיָה יב, א), דּוֹמֶה, כִּי דּוֹר מַבּוּלֵנוּ לֹא מִתְרַגֵּשׁ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, מִמַּשַּׁק כַּנְפֵי הַהִיסְטוֹרְיָה. הוּא מְנַסֶּה לְהַשְׁלִים אֶת הַנְּקֻדָּה שֶׁנִּפְסְקָה בְּאִבְחַת חֶרֶב הַמַּבּוּל…

הַטֻּמְאָה, הַכְּפִירָה, הָעִוּוּת, הַקִּלְקוּל, הַהֶרֶס, הַחֻרְבָּן… חוֹגְגִים!

הָבִינוּ רַבּוֹתַי! כָּאן לֹא מְדֻבָּר בְּעֹנֶשׁ מַבּוּלִי מֻכָּר, כָּאן אָנוּ נִתְקָלִים בְּאֶחָד מֵרָזֵי הַבְּרִיאָה הַמַּדְהִימִים בְּיוֹתֵר.

חַיֵּי הַהֶפְקֵר הֵם הָעֹנֶשׁ בְּעַצְמוֹ!

כָּאן לֹא צָרִיךְ לָבוֹא מַבּוּל לְטַהֵר אֶת חוֹסָיו שֶׁל עוֹלָם מוּזָר שֶׁכָּזֶה. הַמַּבּוּל זֶה כָּאן, הַטֻּמְאָה, הָעִרְבּוּב, הָרִחוּק מֵהַשְּׁפִיּוּת הָאֱלוֹקִית הַמִּתְלַוָּה אֶל הָאָדָם הַיָּשָׁר – הֵם מְמַדֵּי הַמַּבּוּל הַזֶּה.

אֵלֶּה מְחַסְּלִים אֶת נוֹשְׂאֵי דִּגְלָם. הָאוֹחֲזִים בְּכַנְפוֹת הַפְּרִיקָה וּכְפִירָה נִדּוֹנִים מִטֶּבַע מַהוּת עִסּוּקָם לְהִתְאַיְדוּת מִזִּירַת הַנֶּצַח, הֲנָאָתָם הַמְפֻקְפֶּקֶת בְּשָׁנִים מִסְפַּר מֵהַחַיִּים הַמֻקְצָבִים (! ) תִּגְבֶּה מֵהֶם מְחִיר יָקָר לְמַדַּי, גַּם בְּעוֹדָם נוֹשְׁמִים אֶת אֲוִיר אֶרֶץ הַחַיִּים.

יוֹשְׁבֵי הַתֵּבָה הָעַדְכָּנִית אֲמוּרִים לְהַקְשִׁיב לְקוֹלוֹת הָאָסוֹן שֶׁנִּשְׁמָעִים מִבַּחוּץ, הֶמְיַת קוֹל אֶנְקָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַסּוֹבֶלֶת מֵהַיַּחַס הַמִּתְנַכֵּר שֶׁל אֱנוֹשׁוּת מְפַגֶרֶת, עֲשׂוּיָה לְזַעְזֵעַ נִימִים רְדוּמִים בִּמְנוּיֵי הַתֵּבָה הַזֹּאת…

אַיֵּה הַדִּמְעָה הַסּוֹרֶרֶת שֶׁתַּבִּיעַ אֶת הַהִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעַר הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי בְּכִלְיוֹנוֹ?

מַהִי הַתֵּבָה הַזֹּאת? מִמַּה הִיא עֲשׂוּיָה? וְכֵיצַד תָּשׁוּט לָהּ בַּקּוֹסְמוּס הַמֻּשְׁחָת הַמִּתְמַכֵּר לַמָּוֶת?

קַבְּלוּ אֶת הַתֵּבָה: נִשְׁמוּ לְתוֹךְ רֵאוֹתֵיכֶם אֶת אֲוִיר קְדֻשָּׁתָם שֶׁל בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁוֹת, שֶׁל מָעוּזֵּי הָאֱמוּנָה וְהַתֹּם. מִי יָכוֹל לְהַעֲרִיךְ אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁל הַצְּמוּדִים עֲלֵי סַפְסָל, שְׁקוּעִים בְּעֵין עִיּוּנָם בַּהֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא – – – הַשְּׁקוּעִים בְּכָל הֲוָיַת נִשְׁמָתָם בְּתֵבַת הַטָּהֳרָה הַמֻּגֶּנֶת מֵהַסַּחַף הַנּוֹרָא שֶׁל הַמַּבּוּל הָאַחֲרוֹן הַזֶּה.

אִישׁ הָאֱלֹקִים – רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע – אָמָּן מָזוֹר הַנֶּפֶשׁ – דִּבֵּר אוֹדוֹת מַבּוּל שֶׁיָּבוֹא גַּם יָבוֹא, אֲבָל לֹא שֶׁל מַיִם וְגָפְרִית… אֶלָּא שֶׁל אַפִּיקוֹרְסוּת וּכְפִירָה – – – "יִהְיֶה קָשֶׁה לְהַחֲזִיק מַעֲמָד", נִבָּא לָנוּ אִישׁ הָאֱלֹקִים.

וַאֲנַחְנוּ, לֹא נָעִיז לְהוֹצִיא אֵבֶר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ מִחוּץ לַתֵּבָה – הַמִּגְנָנָה הָאֱלוֹקִית הַזּוֹ, מִי יַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, כַּאֲשֶׁר מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב… חֶרֶב חַדָּה שֶׁל הַשְׁחָתַת מוּסָר וְחֹק אֱלֹקִי.

הָבָה וְנִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ תֵּבַת הָאֱמוּנָה, תֵּבַת הַתְּפִלָּה וְקִרְבַת הָאֱלֹקִים!

וּמֵחֲדָרִים אֵימָה!

שָׁם בִּפְנִים, בַּחֹם הַלּוֹהֵט שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, בְּזַּכּוּת הָעֲדִינָה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, הַפְּנִימִית שֶׁבַּפְּנִימִית, מִתְחוֹלֶלֶת סַעֲרַת אֵימִים, הַקּוֹלוֹת חוֹדְרִים פְּנִימָה, הָרְעָמִים מַחְרִישִׁים אֹזֶן שׁוֹמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, הַבִּלְבּוּל נוֹרָא – – –

עוֹלָם בְּכִּלְיוֹנוֹ!

כֵּן, אָמַר רַבִּי נַחְמָן… חֲזַ"ל מוֹסְרִים לָנוּ, כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַמָּקוֹם הָעֲתִידִי לְהַשְׁרָאַת קְדֻשַּׁת הַבּוֹרֵא, נִצְלָה מֵהָעֹנֶשׁ הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַזֶּה "אֶרֶץ לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יְחֶזְקֵאל כב, כד), כְּדִבְרֵי הַנָּבִיא. כָּךְ יִהְיֶה לֶעָתִיד, מְעוֹרֵר רַבִּי נַחְמָן, הַלְּבָבוֹת הַכְּשֵׁרִים, הַמַּקְבִּילִים אֶל קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, יִהְיוּ נְקִיִּים מֵהַמַּיִם הַמְאָרֲרִים שֶׁל הַמִּינוּת הַמַּחֲרִיבָה.

אוּלָם, שִׂימוּ לֵב, בְּנֵי הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן! מוּבָא בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, כִּי הַתָּזוֹת בּוֹדְדוֹת שֶׁל הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים חָדְרוּ בִּמְעַט אֶל אֶרֶץ הָאָבוֹת… כָּךְ גַּם יִהְיֶה עִם הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּכֶם… מְעַט מֵהַגֵּיהִנּוֹם הַזֶּה יְנַסֶּה לַחְדֹּר פְּנִימָה לַלְּבָבוֹת שֶׁלָּכֶם – הַתְּמִימִים.

וְזֶה נִסְיּוֹנְכֶם!

הַתֵּבָה, אֶרֶץ הַחַיִּים, אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, כָּל הַהֲגָנוֹת הַקַּיָּמוֹת כְּחוֹמָה עֲמִידָה בִּפְנֵי הָרַעַל הַמִּתְפַּשֵּׁט, לֹא תִּהְיֶינָה עֲמִידוֹת בִּפְנֵי סַכָּנַת הַשַּׁאֲנַנוּת הָאֲדִישָׁה.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע אֲשֶׁר יִשָּׁמְעוּ בּוֹ הַקּוֹלוֹת מִן הָאֹפֶל בְּאֹזֶן נַפְשֵׁנוּ כְּמַנְגִינָה עֲרֵבָה שֶׁיֵּשׁ לְהִתְחַבֵּר אֵלֶיהָ, פָּתַחְנוּ פֶּתַח בִּסְפִינַת הַהַצָּלָה לְנַחְשׁוֹלֵי הַזַּעַם הַמְּמִיתִים.

רַבּוֹתַי! נִשְׁאַרְנוּ יְחִידִים שׂוֹרְדִים בְּתֵבַת נֹחַ שֶׁל דּוֹרֵנוּ! הָבָה נִתְחַבֵּר לְרִגְעֵי הַקֶּסֶם הַמְּיֻחָדִים הַלָּלוּ, לִהְיוֹת הַקְּרוּיִים לְשֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ בְּיוֹם פִּדְיוֹן.

וְהַקּוֹלוֹת… אוֹי הַקּוֹלוֹת, אוֹי הַמַּרְאוֹת, אוֹי הַחִזָּיוֹן הַמַּבְעִית הַזֶּה – יְקַבֵּל אֶת הַפְּרוֹפּוֹרְצְיָה שֶׁלּוֹ.

נִקְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ:

מַבּוּל!

הפוסט פרשת נח – רְעָמִים שֶׁל מַבּוּל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.