בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר פנחס, ט"ז תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …, שיחיה.
הנה השבוע אנו קוראים את פרשת פנחס, שהיא מלאה אור ודעת, כי מצד אחד אנו רואים את פנחס קנאה, מתגבר במדת הגבורה להרוג נשיא ישראל, ואתה מתאר לעצמך, מה היו אומרים היום בעידן הרדום והעיוור, שבו מאמינים שבאמת כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהחריב את העולם ממש על ידי מעשיו, ואסור למחות בו ואסור לומר לו כלום, והתורה הקדושה מבטאת את ההפך ממש, שהוא דייקא השיב את חמתי מעל בני ישראל, וכל אחד מבין לבד, מי יותר רוצח, מי שגורם חמת ה' על כל העם, או מי שמסלק את הפיגוע הזה במהירות הכי אפשרית.
והעיקר, איך שאנו לומדים תורה, עלינו ללמוד את הפסוקים האלו על עצמנו, על נפשנו הנמצאת תמיד בין שמ"ד לרצו"ן, בין זמרי בן סלוא, לבין פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהוא נמצא בתוכנו כמו שזמרי נמצא בתוכנו, שמצד אחד אנו עלולים לעשות כל הרעות שבעולם, ולהתרחק הרבה ממנו יתברך בכל הבחירה הנוראית שלנו, ומצד שני אנו יכולים לקום עם רמ"ח בידינו, עם כל הרמ"ח אברים שלנו, ולהסתער אל פני הקדושה הגדולה – לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, ולמחות כל עקבות של רוע וטינוף מלבנו, וזה דבר נפלא ממש.
למה זה כל כך נפלא? בגלל שאנו יכולים לראות את היכולת שלנו לקנאות קנאת ה' צבאות, בתחילה, לא לאחרים כי אם לעצמנו ממש, פתאום להזכר במה שאנו ומאיפה אנו באים, שיש הקב"ה בעולם שצופה ומביט בנו, ורואה בכל רגע ורגע את האמת שלנו, את ההתנהגות שלנו, איך שאנו עוסקים בשטויות והבלי הבלים וכו', ובושה גדולה תכסה את פנינו, איך אנו מבלים את הימים והשנים, ואלו הימים לא יחזרו עוד ולא ישובו לעולם, רק כעת עתה ממש יש לנו הזדמנות ליצור אותם, בקדושה ובטהרה, בבחינת פנחס או בבחינת זמרי בן סלוא, חס ושלום.
וראה זה נפלאות, כי דווקא השכר שקיבל פנחס מלמד אותנו הרבה מאד על האמת הזאת, כי כהונה היא בסוד החסד, כהן איש החסד, ולא מצד הגבורה, וכמו כן "בריתי שלום" מורה על שלום ואהבה, כי הפסוק מעיד על פנחס הצדיק הקדוש, שזכה לכהונה ולשרת לפני השם בגלל הקנאות שלו לקדושה, לפרוש מן הכיעור והדומה לו, וזה לא בא ממקום מצומצם, ממקום של חוסר חדוות חיים ושנאת הבריות, אלא ההפך לגמרי, בריתי שלום, הצעד הנועז והנורא של פנחס קנאה, שאף משה והזקנים לא עשו זאת, הם יודעים שבשייגעץ מטפלים דרך בית דין, יש עדים והתראה ועוד ועוד, פנחס ידע רק דבר אחד, צריך להרים את הכתר של הקב"ה מעפרו, צריך לעשות משהו אמיתי, הכי אמיתי…
אתה חושב שכאן היה רוע בין פנחס לזמרי? ההפך, פנחס הבין בעומק, שבסתר נשמתו של זמרי – זה מה שהוא רוצה, למות! למות ולא לעשות את הדבר הזה, למות כדי לקדש שמו של הקב"ה, לנצח נצחים. פנחס וזמרי לא חלקו ביניהם במיתה הקדושה הזו, אלא שזמרי לא ראה את האמת שלו עצמו, הוא ראה את המקום שיעשה לו טוב, כאילו… ופנחס ידע יותר טוב הימנו, כי באמת הטוב האמיתי של זמרי הוא למות ושיתקדש שמו של הקב"ה על ידי המיתה הזו.
לכן המקום של פנחס בתורה הקדושה אינה קנאות. אמת שכתוב ויקנא וכו', אבל המתנה הטובה שקיבל לדורות, לא כרוכה בתגבורת הגבורות, בהצלחה במלחמות, אלא "בריתי שלום", כי הוא צריך לדעת, שבעיני ה' זו השלמה – שלום! שלימות האהבה הגדולה. בית דין שפוסק נגד זמרי – לא אוהב את זמרי. פנחס שהורג את זמרי – אוהב את זמרי. הדהוד האהבה הגדולה הזו עדיין מהדהד בעולמנו, כל אדם שזוכה לטהרה בזכותו של פנחס ובגלל מיתתו של זמרי, הוא מתמלא באהבה העליונה הזאת, העומדת ותלויה בחללו של עולם, ומחכה לנו, שנרוץ אל מקור האהבה העליונה הזו, ונשאב ממנה מלא חפניים כח לעמוד באתגרי העולם הזה, ולקנאות תוך כדי את קנאת ה' צבאות.
קנאת ה' היא אהבה, אם אתה לא אוהב את השם לגמרי אתה לא יכול להיות קנאי, ואם אתה קנאי בלי אהבת השם – אתה ממלא את תכונותיך ולא את הדבקות האמיתית בחי החיים בו יתברך, בשיא האהבה העליונה שאין לה קץ ואין לה תכלית. המקנא קנאת השם מתוך אהבה עצומה להשם יתברך וכן אהבה עצומה לבריותיו, הוא ממלא את העולם באהבה, הוא בשיא הכוח שלו הודף את כל שטויות והבלי העולם הזה, בלי ירייה אחת, אפילו לא בדרכי נועם, בטח שלא בשכנועים, אלא ממקור האמת שבוערת בו, האהבה הענקית לרבונו של עולם שמתפשטת מתוכו.
כך עלינו לחיות את החיים בעולם הזה, בשיא המשיכה אחר השם, משכני אחריך נרוצה, להיות אנשים כשרים באמת, רוצים אותו יתברך ואוהבים אותו עד עומק הנפש,

מנאי ידידך נצח

שלמה ברוך

הפוסט 028 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. כאשר אנו קוראים את הפסוק הזה, אנו צריכים לשאול את השאלה: הרי אם בקנאו את קנאתי, היה צריך להיות השיב את קנאתי, שאיני מקנא עוד, כי פנחס כבר עשה זאת. אלא שזה בדיוק הדיוק של התורה, פנחס לא עשה זאת בחימה שפוכה ובקנאה, הוא עשה את זה בעבודה של "השיב את חמתי", בשיא האהבה הגדולה, כפי שבארנו במאמר הקודם.

אין רחמן על נשמות ישראל כמו הקב"ה בעצמו, חמת השם היא האהבה העליונה בהתלבשות הגבורה שלה, להשיב את הלבושים של הגבורה ולהשאיר רק את האהבה האלוקית, זה מה שעשה פנחס. בזה הוא נעשה כהן משרת לאלוקיו לנצח, משום שזו בדיוק התודעה של כהונה – להתבטל, עד מות, עד אבדן הכל, למען שירות השם יתברך, למסור את הנפש כדי שלא יהיה כליון לכלל ישראל!

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. הפירוש של הפסוק הזה, שאמור לו לפנחס, בשמי, אבל באמת, יש פה רמז נוסף, אמור, תלמד את הפסוקים האלו, שבכך שאדם מוכן להתפשט מכל רצון עצמי, ומה רצון גדול יותר מהרצון של החיים? זו היא ברית שלום, שהוא עשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, הוא גרם טוב בעולם, הוא חידד את המקום הנכון של בני אדם, שאין חיים ללא אמת, אין יכולת להמשיך ככה…

כשזה נעשה בסערת נפש, בשיא השנאה הפנימית – אין כאן תדר אלוקי של "בריתי שלום", אני מאמין באמונה שלימה, שאם פנחס היה מזהה בנפשו שנאה קטנה, אפילו בלבוש של לשם שמים מול זמרי וכזבי – הוא לא היה ניגש, כי רק כהן יכול לגשת, רק כהן איש החסד, מי שאין לו כלום כי אם אלוקות בלבו, מי שאין לו רסיס של שנאה, קטן שבקטנים, והוא מסוגל להיות מופשט מכל מניע אישי – זה כהן נצחי, זה אחד שזרעו אחריו מקבלים את האור הזה, ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו (ההדגשה לאלוקיו בלבד) ויכפר על בני ישראל.

זאת הסיבה, שאנשי החומש, אלו שמאמינים בתורה, הם אלו שלא יכולים להרוג ולהיות רעים, לעומת זאת, העולם האחר, הרואה במעשה פנחס – התערבות בחיי הפרט וכו' וכו', הוא זה שחי בעולם פחות עדין מתופשי התורה לדורותיהם. והרי הדבר היה אמור להיות להפך, כי כאן למדנו מפורשות אודות קנאות משובחת, עידוד למעשה פנחס. אז זהו, שלא… כל מי שלומד את הפסוקים האלו, רואה על התופעה החד פעמית, שהיה אדם אחד ויחיד באנושות, קדוש וטהור בעצמו, שעשה מעשה אהבה עצומה, בלבוש שנראה לא טוב, עד שהיו השבטים מבזים אותו, כשלא יכלו לפגוע בו אישית…

היה זה פנחס שלפני שידע שהוא יצליח להרוג את זמרי, הוא ידע שהוא הולך למות בוודאות, מול כל בני שבטו של זמרי, נכנס עם רומח בידו, מה היו המחשבות שעברו עליו? האם ראה את עצמו חי אחר המעשה הזה? בודאי שלא! ומה היתה כוונתו? לכפר על בני ישראל, להעניק חיים במו מותו לכל כך הרבה אנשים, ולהגדיל שמו של הקב"ה בלבד, תחת אשר קינא לאלוקיו. פנחס ראה מה שלא ראה אף אחד, אפילו משה רבינו לא עשה את המעשה הזה, ולא אף אחד אחר מדור דעה, כי זה מעשה שאין לו יכולת אנושית – להיות מופשט כל כך, עד אבדן החיים, כדי לעשות טוב לזולת.

פנחס החליט להסכים להיות רוצח ורודף בעיני כל ישראל, וגם בעיני האמת, בעיניו שלו עצמו, הרי הוא עשה זאת בלי לבדוק במקומות הנכונים, הוא לא שאל אף אחד מה תהיה אחריתו, האם ה' יסכים לזה או לאו, יתכן ולא היתה מגיעה התשובה ממרום ה' של ברית כהונת עולם, אולי חשב שיתכן ויענש על כך, כי בחויה של ה'קנאים פוגעים בו' זה גם לא שיקול, צריך להיות הכי הכי מופשט אפילו לא בתקוות שכר רוחני כלשהו, רק האמת של הקב"ה, הרצון הפנימי האמיתי של זמרי, להיות במקום הטוב והנכון ולכפר על בני ישראל ולהציל אותם מן הנגף החמור.

זאת הסיבה שיהודים לא עושים כך על דרך כלל, משום שהם מבינים את השיעור הנלמד מזה, והוא שיעור גדול ונורא עד מאד. מה שאנו עושים בחיינו למען הקב"ה – עלינו לעשות אותו מתוך אהבה עצומה להקב"ה, כי אלוקים חיים הוא רק אהבה! ומתוך אהבה גדולה לברואים, והעיקר – בלי שום מניע אחר, רק הקב"ה בעצמו, יניע את הלב של העושה פעולה כלשהי להקב"ה, קינא לאלוקיו זהו תנאי גמור בכל פעולה ומעשה, ולא רק בפעולה של קנאות, זה אולי הכונה הפנימית במלים "ברית כהונת עולם", כמו שהעולם הזה, הוא כולו למענהו של הקב"ה, שאין לו שום אחיזה ביד אדם, כך כהונת עולם, שהיא השכר על פעולה ללא פניות, היא הברית שבין הצדיק לאלוקיו. ברית של עובד השם שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, שרוצה רק לעשות את רצונו ולא שום רצון אחר, אפילו לא כמשהו מתלווה ונלווה, כי אפילו חוט השערה פוגם בזה.

עלינו להפנים את המסר הקדוש הזה, שגם אם אנו לא מאלו שיכולים לבצע את זה עד מוות, אבל אנו יכולים לקיים זאת בחיים שלנו, בהמון תנועות חיים, רק לשמו יתברך לבד.

הפוסט פרשת פנחס – בלי פניות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ

בקנאו את קנאתי בתוכם.

פנחס לא קינא רק את הקנאות שפיעמה בלבו של פנחס, הוא לא היה יחיד בדור, הוא היה יחיד רק במעשיו, אבל קדושת ישראל שהיתה מסבבת אותו באלפי ראשי בני ישראל, איפשרה את נקודת הקנאות הזו, משום שהם גם קדושים וטהורים, ומשום שגם הם אינם סובלים כלל מעשה זמרי. ונראה, שגם זמרי לא אהב את מה שהוא עושה. כלומר, בתוכם של נשמות ישראל, הוא ביטא את הקנאות היהודית שאינה סובלת מעשה מכוער.

אם הקנאה היתה רק של הקב"ה, ואין שותף עמו בקנאות זו, הרי שמתקיים קשה קשה כשאול קנאה. אין העולם יכול להכיל את הקנאות של הקב"ה, אין אפשרות להרגיש את העומק של זה, אין מקום שאפשר להכיל את הגדולה של הקנאה הזו, היא מכלה את כולם, היא משתלטת על כולם… זה נורא ואיום עד מאד. רשות נתן לנו הקב"ה, שנהיה אנחנו מקנאים את קנאתו, ושלא תגבר מדת הדין, חס ושלום.

בקנאו את קנאתי, אם כל איש ישראל, יש בו קנאה מעט, וקנאתי שלי, יתברך שמו, נמצאת בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, הרי שקנאת פנחס היתה קנאה גדולה ועצומה מאד, שורש כל הקנאות של ישראל, וכל מדרגה של כל יחיד ויחיד מכלליות נשמות ישראל, היתה כלולה בקנאתו של פנחס, לכן עליו אפשר לומר בקנאו את קנאתי, את קנאת הקב"ה, מחמת דבקותו של פנחס באין סוף ברוך הוא בתכלית השלימות, הרי שכל כולו היה ללא פניות אישיות, וכולו היה מלא מקנאת השם.

רש"י אומר, כל לשון קנאה, הוא המתחרה לנקום נקמת דבר… הרי הקב"ה קנוא ונוקם, ופנחס היה זה שנכנס תחתיו של הקב"ה לנקום את נקמתו. ואם כך, הרי שעבודת הנקמה של פנחס היתה בתכלית הביטול אל השם יתברך, כי לולא זאת – אין זאת קנאת הקב"ה, אלא קנאת אדם – פנחס וכו'.

וזה לימוד עמוק עמוק מאד, שאין אפשרות למחות ולקנאות על קנאת השם צבאות, אם לאדם יש שנאה אישית כלפי האדם החוטא, כי כמו שהקב"ה אוהב את הרשע הכי גדול, וכמו שאמרו צדיקים, הלואי שנאהב את הצדיק הגדול ביותר כמו שהקב"ה אוהב את הרשע הגדול ביותר (וכבר דרשו דורשי רשומות אשר רש"ע ראשי תיבות: ר'בונו ש'ל ע'ולם, שבתוכו גנוז אור אלוקי, שעמו הוא יכול לעשות תשובה), וגם אין נקמתו וקנאותו של הקב"ה מחמת שנאה ונקמה קטנונית כשל אדם, קנאות של פנחס היא ממש קנאות של הקב"ה, בלי שום רצון עצמי של אדם. הלואי שנזכה לאהבתו של פנחס.

פנחס הכי אהב את זמרי יותר מכל העולם, לא היה לו אוהב נאמן בכל היקום כמו פנחס קנאה, כי לא היה אדם שיכל להוריד את קנאת ה' ואהבתו לברואים כמו פנחס, שקיים בזמרי כי עזה כמות אהבה.

הפוסט פרשת פנחס – בקנאו את קנאתי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת פנחס תש"פ

השיחה בין זמרי בן סלוא ומשה רבינו, כאשר תפש בבלוריתה ואמר: אם תאמר זו אסורה – בת יתרו מי התיר לך. מראה לנו, שרצה זימרי לשוות לסיפור שלו, סיפור של תורה… שזה יהיה מותר על פי תורה. כי אם היה מדובר בנואף פשוט, אדם לא מוסרי, שעושה מעשים רעים, מה לו ולמשה, בשביל מה הוא צריך את ההתרסה, אילו חומות הוא רוצה למוסס? הרי הוא רוצה שיהיה מותר, כשם שהיה מותר למשה רבינו. למה?

זה בדיוק הסיפור, וזה הטעם שנתעלמה ממשה פרשת "קנאים פוגעים בו", משום שלא היה פה הפקרות ברורה, היתה לזמרי שיטה, להכניס את המעשים הללו בשורות התורה, עם גושפנקא של יהדות. כדי ללחום בזה, משה צריך את הלימוד, את העיון בספרים… פנחס לא צריך את זה, הוא לא רוצה לשמוע את הדיון ההלכתי סביב זמרי, הוא גם מסר את נפשו למוות בטוח, להכנס בתוך האלפים העומדים ורואים… וזה בודאי לא צריך לעשות על פי ההלכה, גם על פי ההלכה שקנאים פוגעים בו, זאת אינה מצוה שמותר למסור את הנפש עליה.

את התשובה לכל השאלות הוא קיבל מן השמים, שם בשמים ראו את לבבו של פנחס, הוא הקדוש לא כונן הלכה ושולחן ערוך, הוא ברא תדר חדש של דבקות ומסירות נפש, בלי שום מחשבה כלל, בקנאו את קנאתי, את החמימות היהודית "השיב את חמתי", הוא החזיר לתערה, יהודי הוא הרבה יותר מהלכות, יהודי הוא סוג של קירבה מיוחדת בינו לבין השם, מה שלא קשור לקירבה הזו, אינו במעגל של חיים, ואין מקום להמשיך ככה יותר.

פנחס היה אוהב, פנחס לא שנא את זמרי, פנחס פחד עליו, ראה שהוא מפסיד את היהודי שבו, גם אם הוא מנופף עם פתרון הלכתי, מדמה את עצמו איכשהו למשה רבינו, מעיז להפיץ שיטה חדשה לעיני כל הקהל, שמותר ומותר ומותר. המגפה לא אחרה לבוא, כאשר מסרסים את עומק הבריאה, על ידי ביטול התורה מתוכה ובה – המוות משתלט. בא פנחס קנאה והשיב את חמתי, החזיר את החיות לעם ישראל.

הפוסט פרשת פנחס – בת יתרו מי התירה לך?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לִמֵּד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע: מִדַּת הַדִּין – הַנּוֹרָאָה שֶׁבְּהַנְהָגַת ה' אֶת עוֹלָמוֹ, כְּשֶׁהִיא בְּתוֹקְפָהּ וּבִגְבוּרָתָהּ, לִפְנֵי עָצְמָתָהּ מִי יַעֲמוֹד? אָדָם שֶׁיַּד מִדַּת הַדִּין פָּגְעָה בּוֹ, הוּא נִמְצָא בְּסַף הַחִדָּלוֹן הַגָּמוּר, ה' יִשְׁמֹר. הַדִּינִים הַקָּשִׁים מִתְגַּבְּרִים וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים אוֹפֵף אֶת סְבִיבַת הָאָדָם שֶׁעָלָיו הַדִּינִים שׁוֹרִים. מַה הֵם דִּינִים? דִּינִים הֵם תּוֹצָאָה מֵהַסְתָּרַת פְּנֵי ה', כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְנֻתָּק מֵהַשֵּׁם – דִּינִים שׁוֹרִים עָלָיו, וּמִדַּת הַדִּין רוֹצָה לְכַלּוֹת אוֹתוֹ. אֲבָל הִיא לֹא מְסֻגֶּלֶת לַעֲשׂוֹת זֹאת לְגַמְרֵי, הַקִּיּוּם הַמְּבֻסָּס עַל רָצוֹן ה' – גָּדוֹל הֵימֶנָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה ט' ע"א): 'חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָם כָּלִים'.

זֶה כַּאֲשֶׁר הַמְּדֻבָּר בְּמִדַּת הַדִּין הָרוּחָנִית מִלְמַעְלָה, אֲבָל לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן נִיתְּנוּ כּוֹחוֹת הַרְסָנִיִּים, שֶׁעִמָּם הוּא יָכוֹל גַּם יָכוֹל לְכַלּוֹת אֶת הָאָדָם הָאַחֵר, לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי – בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. מִצַּד שֵׁנִי, כַּאֲשֶׁר אָכֵן מִתְרַחֶשֶׁת מִדַּת הַדִּין בִּלְתִּי נְעִימָה כָּזוֹ, אֲשֶׁר מְקוֹרָהּ בְּיַד אָדָם, הַקָּרְבָּן זוֹכֶה לְאֵיזוֹ שֶׁהִיא טוֹבָה עַל יְדֵי זֶה, כִּי אָז – מִדַּת הַדִּין הָרוּחָנִית, הַמְקוֹרִית מִלְמַעְלָה, פָּשׁוּט מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָאָדָם. הִיא אוֹמֶרֶת: אוֹ אֲנִי, אוֹ אַתֶּם… וְאַתֶּם – עוֹשִׂים אֶת זֶה יוֹתֵר טוֹב!

הַסִּבָּה לְכָךְ, כִּי מִדַּת הַדִּין בִּרְצוֹתָהּ לְכַלּוֹת אֶת הָאָדָם – 'סוֹמֶכֶת' יוֹתֵר עַל הָרוֹדֵף, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב מִמֶּנָּה, כִּי בְּעוֹד שֶׁהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְכַלּוֹת אֶת הָאָדָם – הָרוֹדֵף הָאֱנוֹשִׁי יָכוֹל גַּם יָכוֹל. זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁלִּפְעָמִים צַדִּיק – שֶׁחָשׁ אַחֲרָיוּת עַל הָעוֹלָם, פּוֹתֵחַ בְּמַחֲלֹקֶת בִּלְתִּי מוּבֶנֶת לִכְאוֹרָה עַל צַדִּיק אַחֵר, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְהַצִּילוֹ מִיָּדָהּ הַקָּשָׁה שֶׁל מִדַּת הַדִּין. וְהוּא, בְּאַהֲבָתוֹ, עוֹשֶׂה אֶת הַמַּחֲלֹקֶת הַזּוֹ בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְרַחֲמִים אֲמִתִּיִּים.

כָּךְ גַּם עָשָׂה פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, עָלָיו נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי", הוּא פָּעַל לְפִי הַכְּלָל הַזֶּה – לְהָשִׁיב אֶת חֶרֶב חֲמַת ה' לִנְדָנָהּ, בְּמַעֲשֵׂהוּ הַגָּדוֹל הוּא סִלֵּק אוֹתָהּ מִדַּת הַדִּין שֶׁרָצְתָה לְכַלּוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן מֵעִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, כִּי מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת אָז הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר כְּלָיָה גְּמוּרָה, רַחֲמָנָא לִיצְלָן. פִּנְחָס, תָּפַשׂ אֶת הַשּׁוֹר בְּקַרְנָיו וְעָצַר אוֹתוֹ לְגַמְרֵי.

הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת לָנוּ אֶת מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל פִּנְחָס, כְּדֵי לְהוֹרוֹת לָנוּ אֶת הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָשָׂה לִכְלָל יִשְׂרָאֵל, לִגְרֹם לָהֶם אֶת סִלּוּק אִיּוּם הַכְּלָיָה הָאֲיֻּמָה, כִּי כָּאָמוּר, מִדַּת הַדִּין 'סָמְכָה' עַל פִּנְחָס שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה אֶת זֶה יוֹתֵר טוֹב, וְהוּא פָּשׁוּט הֵנִיחַ מִיָּדָהּ אֶת הַחֶרֶב הַקָּשָׁה – לְכַלּוֹת עַם שָׁלֵם, הָיֹה לֹא תִהְיֶה.

כַּאֲשֶׁר לִמֵּד מוֹהֲרָא"שׁ זי"ע אֶת הַתּוֹרָה הַזּוֹ בָּרַבִּים (בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת פִּנְחָס, שְׁנַת תשס"ט) אָמַר, כִּי צָרִיךְ לִלְמֹד מֵהַתּוֹרָה הַזּוֹ שְׁנֵי לִמּוּדִים עֶקְרוֹנִיִּים, לִמּוּד אֶחָד – הַזְּהִירוּת הַמֻּפְלֶגֶת הַנִּדְרֶשֶׁת לָנוּ לְהִתְרַחֵק מֵהַשְׁפָּעָתָם הַלֹּא־טוֹבָה שֶׁל אֲנָשִׁים, הֵם יְכוֹלִים לַהֲגוֹת אֶת עוֹבֵד הַבּוֹרֵא מִמְּסִלַּת דְּבֵקוּתוֹ. עַל יְדֵי מִדַּת הַדִּין שֶׁלָּהֶם, לֵיצָנוּתָם וְהַקֵּירוּר שֶׁהֵם נוסכים בָּאִישׁ הַתֻּמִּים, הֵם פָּשׁוּט יְכוֹלִים לַהֲרוֹג אוֹתוֹ רוּחָנִית. זְהִירוּת.

הַלִּמּוּד הַנּוֹסָף – צַדִּיקִים, אֵלּוּ שֶׁנִּרְאִים כָּמוֹנוּ, אֲנָשִׁים, שֶׁחַיִּים חַיֵּי גֶּשֶׁם כָּמוֹנוּ – הֵם מַמָּשׁ לֹא כָּמוֹנוּ, הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהֶם אֲחֵרוֹת לְגַמְרֵי, הַצְּעָדִים שֶׁלָּהֶם גַּם כֵּן. אִם אָנוּ נִתְקָלִים בְּמַהֲלַךְ הַהִסְטוֹרְיָה הַיְּהוּדִית, בְּמַחֲלוֹקוֹת לֹא מוּבָנוֹת, הַנִּרְאוֹת כְּחֹסֶר טוֹב חָלִילָה, דְּעוּ לָכֶם יְהוּדִים, הַצַּדִּיקִים פּוֹעֲלִים גַּם אָז אֶת הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, הֵם מַצִּילִים אֶת אֵלּוּ שֶׁכִּבְיָכוֹל נִפְגָּעִים עַל יָדָם מֵהַגָּרוּעַ מִכֹּל.

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִתֵּן לָנוּ אֶת הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה אֵלָיו וְאֶל עַמּוֹ וְאֶל צַדִּיקָיו, וְנִהְיֶה אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת.

(עַל פִּי לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רמא; תּוֹךְ הַנַּחַל פָּרָשַׁת פִּנְחָס תשס"ט)

הפוסט פרשת פנחס – הממתיק דינים הגדול הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.

יש כאן פליאה נשגבה ביותר, הרי למה לא כתוב כל הסיפור מההתחלה, קודם כל את מעשה זימרי, בפרשת פנחס דייקא, עם שמו ויחוסו, ואחר כך מה שפנחס עשה וכו', עם מאמר ה' עליו, ברית כהונת עולם וכו', ולמה אחר כל הסיפור – ושם איש ישראל המוכה.

עוד צריך להבין, מהו האיזכור הזה – איש ישראל, הרי ברור לנו שמדובר באיש ישראל, מהו ההדגש בזה. ונראה לומר, כי כל הסיפור הזה בא ללמד אותנו לימוד נצחי לדורות, כל איש יהודי שקורא את הפרשה הזו – צריך להתעורר ממנה, ולהבין את מה שהיא אומרת לכל יחיד ויחיד עד סוף כל הדורות. כי פרשיית פנחס מספרת את הסיפור שלנו, את ההתמודדות האישית שיש לכל אחד בעולמו.

הבעיה שלנו, שאנו מוצאים את עצמנו, פעמים רבות, נוהגים ממש שלא לפי מה שאנו, הרי יש לנו איזו שאיפה, איזה קו של אמונה במה שאנו אמורים להיות, והנה פתאום, מבלי משים, אנו כאילו עושים ומתנהגים ממש ההיפך ממה שהיינו רוצים להתנהג, בדרך כלל אנו מתרצים את זה בנפילות, ביצרים, בכל מיני דברים, שהם באמת גורמים אמיתיים, אבל יש אמת יותר עמוקה מזו, האמת היא המהות, אנו לוקים באי הכרת המהות שלנו, אנו פשוט לא כל כך מכירים את המהות הטבעית והנפשית שלנו.

אנו מתנהגים אחרת ממה שאנו, כי אנו לא באמת יודעים מי אנחנו, אנו נפגשים עם המון אנשים, שונים מאתנו, עם דעות אחרות, משפיעות ומעוררות אותנו לסקרנות או להסתכרנות אתם, עם דעותיהם, ועם השטיפת מח העולמית אנו נשאבים לעולמות שאינם שלנו, לדברים שאנו לא רוצים אותם בחיינו, אנו בטעות מזהים שם את מה שאנו מחפשים, אבל אז מתחילה דרך חתחתים מורכבת ומסובכת, שלא תמיד אנו יודעים איך לצאת ולהמלט ממנה, לעיתים, צר לנו לגלות, שעשינו טעות שהלכנו בדרך זו.

זמרי בן סלוא, היה במקום נמוך מבחינת המסלול שלו עצמו, הוא נלכד במקום הלא ברור, הוא רצה עם שאלה וקושיה למשה רבינו לסלול דרך, מבלי לשאול את עצמו קודם, האם אתה באמת רוצה להיות נשוי לכזבי בת צור נשיא מדין, אתה? נשיא שבט קדוש, שבט שמעון, זו האשה שאתה רוצה אתך בחייך? הוא לא שאל את השאלות הללו, הוא לא נזכר באמת מי הוא, הוא היה צריך שפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן יזכיר לו את האמת שלו עצמו, הוא אכן הזכיר לו את זה, אך בזכרון דמים נצחי, עד תיקונו.

לכן מוזכר שוב, ושם "איש ישראל" המוכה, אתה זמרי, למרות המקום הכי נמוך שאתה נמצא בו, אתה צריך לדעת מי אתה, למי שאתה שייך באמת, שם איש ישראל המוכה, הוא משמעות רחבה יותר מגילוי שמו של האיש, שלא היה צריך באמת להיות תחת תואר כלשהו, כי אנו לא מסדרים את היחוס שלו, ולמה באמת חשוב להזכיר שהוא איש ישראל המוכה, אלא בשבילנו, ללמוד מהטעות הקריטית, שאנו לא יודעים באמת מי אנחנו, אנו לא מודעים לקדושת ישראל שבנו, ליהודי לא מתאים לעשות דברים כאלו, המוכה – זה אתה שהכית את האיש ישראל שבך, שלא חסת על מי שאתה, ופשוט התאכזרת על עצמך, המות של זמרי התחיל הרבה קודם, כשהוא המית את הראשות הנכבדת שלו, את היהדות שבו, אחז בבלוריתה וכו', זה מתאים לך, זמרי? ושם איש ישראל המוכה.

גם בכזבי בת צור, כתוב יחוס מפורט, למען נדע את חידוד ההבדל, אם זמרי היה מעמיק לראות את ההבדל התהומי בין המסר שלו בחיים, שהוא מסר יותר זהה למסר של פנחס ומשה רבינו וכו', שהרי משם הוא בא, מהמקום הנכון השייך לו, לבין המסר של זאת שהפקירה עצמה וכו', ההפקרות שלה היא האמת שלך? ושם האשה המוכה המדינית. שימו לב שבישראל כתב: שם איש ישראל המוכה, ואצלה כתב אשה מוכה, ואחר כך מדינית. לך זמרי, יש תואר מובנה במהות, אתה איש ישראל עוד לפני שאתה מוכה, וגם לאחר שתהיה מוכה – ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא.

הזכרון הזה אמור להבעיר בנו אש קדושה, אש של התחברות ליהודי שבנו, עוד לפני שאנו מעיינים אילו מן המעשים נעשה או שלא נעשה, עלינו לברר מי אנחנו בכלל, למה אנו כאן בעולם, מה מטרתנו האמיתית, ומהם הרצונות שלנו הפנימיים והעמוקים, לא כאשר אנו מוסחים על ידי פיתויים חיצוניים. צריך לשבת בדד לפעמים, להקשיב לקול הפנימי שזועק ממעמקי הלב, כי את הקולות הרבים שבחוץ אנו שומעים המון, ובקול שממש תופש את כל כולנו, את המח שלנו, את ההויה שלנו, אבל את הקול הפנימי שלנו – אנו ממש לא שומעים, מרוב רעשי רקע, אנו כבר ראינו את הסערה של פנחס מול הפרת המוסר של זמרי, אבל כעת עלינו להתבונן באיש ישראל שבמוכה, זהו האיש ישראל שבנו שמתמודד עם כל כך הרבה הסחות, לא נכה אותו שוב, נתייחס אליו בכבוד. וכמו שנתייחס בכבוד לאיש ישראל המוכה, נבין את התואר המדייני שממש לא שייך לנו.

הפוסט פרשת פנחס – ושם איש ישראל המוכה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. רש"י מזכיר את הנחיצות של ההזכרה  בן איזה יחס הוא פנחס, כדי להורות על המניע הפנימי של פנחס, על מעגל התנועה שלו האמיתי, שלא יקראו כאן על איזה איש חם מזג, שמונע מאגו או ממניע אישי כלשהו, פנחס בן אלעזר בן אהרן  הכהן. הכהן הוא איש החסד, כהן זה אהבה גמורה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לכן כדי ללמוד שוב את דמותו של פנחס, והפעם, באור האמיתי שלו, באה התורה הקדושה ומציינת – בן אהרן הכהן, בן בנו, וממשיכו של אותו אוהב את הבריות, כי כזה הוא היה, לא עשה פנחס את מעשהו אלא מתוך אהבה עצומה.

התורה הקדושה ככלל, לא מעודדת עשיית דין לעצמו, קנאים פוגעים בו – זו תנועה שהיתה רק אצל פנחס, ואצל שמעון ולוי למשל, למרות שהקנאות שלהם היתה נגד גויי הארצות, שדווקא פגעו במשפחתם ממש, הם קבלו תוכחה נוזפת מאביהם יעקב על כך, וכל זה גם כתוב באותה תורה, שבה כתובה פרשת פנחס. עלינו ללמוד את הענין לעומק, מתי כן עלינו לראות בקנאות דבר חיובי, ומתי לא. ומה ההנהגה למעשה לדורותינו, כי התורה היא מלשון הוראה, שמורה לנו את הסתומות ומגלה לנו את הכל.

התשובה נמצאת בפסוקים הראשונים של התורה, התורה לא משבחת את פנחס כי הוא היה קנאי, היא פותחת בתיאור דמותו – פנחס לא היה קנאי! פנחס היה בן אלעזר בן אהרן הכהן, גם האימרה – קנאים פוגעים בו, מוכרחים להיות קנאים מהזן של פנחס, לא תנועת נפש קנאית, אלא אור של אהבה גמורה שמפעפע בלב, שגורם לפנחס לעשות מעשה שהוא בתנועה של "אהרן הכהן", איש החסד והאהבה.

התורה הקדושה לא מדברת על הרג, לפני שהיא מספרת "השיב את חמתי", פרשת פנחס לא פותחת בסיפור, אלא במהות. את הסיפור השאירו לסוף פרשת בלק. כי פרשת פנחס היא לא סיפור ההריגה אלא סיפור המהות של פנחס, שמהותו, היתה כאמור, אהבה גמורה מאד. להשיב את החימה של הקב"ה מעל כל בני ישראל, לעצור מגפה, ולעשות טוב בעולם – זו לא אכזריות, זו לא הריגה, זו תנועה אלוקית של חיים, שכנראה, אם נתחשב בכך שזמרי היה נשיא ישראל – שותף ממש לרצון הזה.

פנחס בן אלעזר, לא בא להרוג את זמרי, פנחס בא להחיות אותו לנצח, לגרום לו טוב, ברור לכל מי שמכיר את אותיותיה של תורת אמת, שפנחס לא שנא אותו באופן אישי, וכמו כל הצדיקים האמיתיים – גם לא לאחר המעשה. אם יש משהו שהטיב עם זמרי לנצח נצחים, היה מעשהו הנורא הוד של פנחס, הוא הביא אותו למקור הטוב הנצחי, שהוא בעצמו האמין בו, אך לא ידע את הדרך המדוייקת להגיע אליו.

בקנאו את קנאתי בתוכם. עומד פה צדיק גמור, שממש לא רוצה שהקב"ה ינקום ויכעס, חס ושלום, הוא אומר, אני אעשה זאת כמו שאני יכול לעשות, וזו תהיה האמירה שלי ושל זמרי, שאנו לא רוצים משהו אחר חוץ מן האהבה העליונה. חמתי זה השתלשלות מדת הגבורה, להשיב את החרב לנדנה, זו אומנות רוחנית מיוחדת מאד, איך אפשר לעצור קנאה שאינה אנושית? איך אפשר לגרום לקנאות את קנאת ה', שהיא אינה קנאה אינטרסנטית ואין לה שום דמיון לקנאות של בני אדם? רק אחד שהפשיט את האנושיות לגמרי, והתחבר לתדר הכי פנימי של אהרן הכהן – הצליח זמרי להתנשק עם נשמתו של זמרי, ולקבוע בשבילה מה יותר טוב לה, ולהתעלם מהבחירה שלו שנעשתה בסחרור לא מדוייק. פנחס עשה, בראש ובראשונה – טובה לזמרי.

אם היה נשאל זמרי זה, אם הוא באמת מסכים שיהיה נגף כזה, ואנשים רבים כל כך ימותו, במקרה והיינו יכולים להראות לו שזה מה שקורה באמת, בבדיקה מוכחת, ודאי שלא היה מסכים כלל וכלל, והיה מוכן למות על קידוש שמו של הקב"ה בשיא חפץ הלב, פנחס ידע את כל זאת, לכן הוא נרתם לעזור לזמרי להגיע אל שלמותו ולא להוות מקור לפיגוע המוני בנשמות ישראל, רחמנא ליצלן.

זאת הסיבה שמשה רבינו, עליו השלום, לא דן את זמרי. התנועה של מנהיגי הדור, של נושאי דגל התורה – חייבת להיות תנועה של סדר, של הלכה, של מורין כן, של שולחן ערוך, אפשר לזמן את זמרי לבית דין, אפשר לתלות עליו מודעות, אפשר לארגן עצרת התעוררות והתנתקות ממעשים כאלו. אבל אין דין מפורש מוכתב, לרוץ ריצת הצלה ולקחת את נפשו של החוטא בלי אומר ודברים, לעשות מעשה מעבר לנדרש, או אפילו לא נדרש, אין מורין כן, והכי חשוב – להיות מוכן למות על זה. רבים מתעלמים מהמציאות הכי פשוטה, שלולא נסים שהיו שם, פנחס מסר את נפשו למות, הוא רצה להתאחד במוות הזה של זמרי, כי הבין שכאן דרושה תנועה של אהבה, ועזה כמות אהבה! קשה כשאול קנאה… הקנאה של פנחס באה מעזה כמות אהבה.

לכן התורה הקדושה מספרת לנו, דעו נא, זו לא קנאות של קנאי, זו קנאות של אור אהבה עליונה לא נתפסת, שהקנאי מוכן למות כדי להטיב למושא הקנאה שלו ולכל בני ישראל.

הפוסט פרשת פנחס – כי עזה כמות אהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

זוֹ לֹא חָכְמָה לִהְיוֹת קַנָּאִי קְלַאסִי. כָּל אֶחָד יָכוֹל, הַלֵּב הַמִּתְחַמֵּם וְהַפְּתִיל הַקָּצָר מְאַרְגְּנִים יֹפִי סוּג שֶׁל קַנָּאִי, מֻכָּר מִכָּל מְחוֹז שֶׁהוּא. אַךְ הַקַּנָּאוּת הָאֲמִתִּית הִיא מַשֶּׁהוּ מְאֹד נֶאֱצָל וְגָדוֹל, לֹא כָּל אֶחָד יָכוֹל.

אִם לְקַנָּאוּת רְגִילָה וּמֻכֶּרֶת יֵשׁ מַהֲלָכִים מֻכָּרִים מִשֶּׁלָּהּ, הַקַּנָּאוּת הִיא מִשֹּׁרֶשׁ 'קִנְאָה', כְּלוֹמַר, אֲנַחְנוּ בְּאוֹתָהּ סִירָה, לָמָּה לְךָ לֹא אִכְפַּת מַה שֶּׁלִּי אִכְפַּת, הֲרֵי שֶׁקַּנָּאוּת לְשֵׁם שָׁמַיִם נִזּוֹנֶת מֵחַיּוּת אַחֶרֶת.

הַקַּנַּאי, נִתְפַּס בְּרֹב הַמִּקְרִים כְּאִישׁ צַר אֳפָקִים, בַּעַל מִדּוֹת מְרֻשָּׁעוֹת, אֲנַחְנוּ מְזַהִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּנְצִיגוֹ שֶׁל הַחֹשֶׁךְ בָּעוֹלָם, גַּם אִם מְדֻבָּר בְּקַנָּאוּת לִדְבָרִים טוֹבִים. אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים הִתְלַהֲמוּת, לֹא מְגִנִּים בְּאַף צוּרָה עַל מְפִירֵי הַסֵּדֶר וּמְחוֹלְלֵי הַמְּהוּמוֹת.

לַתּוֹרָה יֵשׁ דְּרָכִים מִשֶּׁלָּהּ אֵיךְ לְלַמֵּד אוֹתָנוּ דְּבָרִים, הִיא אֱלֹקִית, נִתְּנָה מִן הַשָּׁמַיִם וְאֵינָהּ מוּנַעַת עַל יְדֵי אֶמוּצְיוֹת רִגְשִׁיּוֹת, בַּעֲלֵי עָבַר אֱנוֹשִׁי מְבֻלְבָּל, הִיא נוֹגַעַת בְּשֹׁרֶשׁ הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל הָעִנְיָן, קַנָּאוּת לְפִי תּוֹרָה הִיא אַהֲבָה וְשָׁלוֹם!

בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס אָנוּ קוֹרְאִים עַל צַדִּיק דּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה תּוּשִׁיָּה בְּהַכְתִּימוֹ אֶת חַרְבּוֹ בְּדַם הַחוֹטֵא, אָנוּ מְצַיְּרִים לְעַצְמֵנוּ עַם שָׁלֵם נִדְהָם מֵהַצַּעַד הַקִּיצוֹנִי, לִכְאוֹרָה, לִטּוֹל חַיָּיו שֶׁל אִישׁ מֵחֲמַת מַעֲשֶׂה לֹא רָאוּי, בְּשֶׁגַּם הֲלָכָה 'וְאֵין' מוֹרִים כֵּן הִיא, הָעִנְיָן הוֹפֵךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִמְסֻבָּךְ.

רַק אִישׁ מָלֵא אַהֲבָה אֲמִתִּית לְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לוֹ לִפְתֹּחַ בְּדַרְכֵי מִלְחָמָה לְמוּל הֶרֶס הַקְּדֻשָּׁה וְהַצְּנִיעוּת, מִי שֶׁצַּד לוֹ בַּמְּרִיבָה מֵחֲמַת אֵיזוֹ כַּוָּנָה אִישִׁית, מֻרְחָק מִבִּרְכַת ה' לְקַנַּאי אֱמֶת, זוֹ לֹא קַנָּאוּת – זוֹ רִשְׁעוּת.

קוֹל ה' בַּכֹּחַ מְדַבֵּר מֵישָׁרִים לְקַנַּאי-הָאַהֲבָה: "הִנְּנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (בַּמִּדְבָּר כה, יב).

אֵיךְ בְּדִיּוּק, יָבִין אִישׁ הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶת הַהִגָּיוֹן הָאֱלֹקִי הַקַּיָּם בַּבָּסִיס שֶׁל קַנָּאוּת וְשָׁלוֹם, מִי בִּכְלָל יָכוֹל לְהָבִיא שָׁלוֹם עַל יְדֵי הֲרִיגַת נָשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל? הַאִם דָּבָר כָּזֶה יָכוֹל לְהִתְבַּצֵּעַ בַּמְּצִיאוּת שֶׁלָּנוּ?

כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא אַטִּיף כָּאן לַ'הֲלָכָה-וְאֵין-מוֹרִים-כֵּן', וּבְוַדַּאי לִמּוּד הַדּוֹרוֹת לֹא הָיָה לְהָרִים יַד מַכְאִיבָה, אַךְ שֹׁרֶשׁ הַקַּנָּאוּת נִלְמַד בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עַל יְדֵי שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּלָמְּדֵנוּ אֶת הַפָּסוּק: "הִנְּנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

שָׁלוֹם הִיא מִלְּשׁוֹן שְׁלֵמוּת. בְּלִי שְׁלֵמוּת – הַשָּׁלוֹם לֹא יִהְיֶה. אַנְשֵׁי הַחִיּוּךְ הַנִּצְחִי, שֶׁאוֹהֲבִים כָּל אֶחָד, וְאֵינָם מוּכָנִים לִשְׁמֹעַ עַל בִּטּוּל שׁוּם דֵּעָה, הַרְסָנִית וְחַיָּתִית כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה, הַנִּרְאִים לְעִתִּים כְּנוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַשָּׁלוֹם, הֵם, בְּעֶצֶם, מַחְרִיבֵי יְסוֹדוֹת הַשָּׁלוֹם הָעוֹלָמִי.

שַׂמְתֶּם לֵב אֵיךְ נִרְאָה הָעוֹלָם נְטוּל תּוֹרָה וְיִרְאָה? עוֹלָם שֶׁאָמוּר הָיָה לִהְיוֹת סַסְגּוֹנִי וּמָלֵא חֵן תַּרְבּוּתִי, הָפַךְ לְמֶרְחַץ דָּמִים שֶׁל רִשְׁעוּת וּשְׁחִיתוּת מוּסָרִית. אִם בַּחֲסוּת כָּל מִינֵי שֵׁמוֹת נִרְדָּפִים הֵקִימוּ חֶבְרָה, בָּהּ מֻתָּר לַהֲרֹג יְלָדִים לְצֹרֶךְ תִּכְנוּן מִשְׁפָּחָה, מֻתָּר לִפְרֹק עֹל מִשְׁפַּחְתִּי בִּגְלַל צְרָכִים בִּיוֹלוֹגִיִים מְסֻיָּמִים, מֻתָּר, מֻתָּר, מֻתָּר…

זֶה שָׁלוֹם?

פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" (בַּמִּדְבָּר כה, יא) הוּא הֶחְזִיר אֶת הַחֶרֶב לִנְדָנָהּ, הוּא עָשָׂה טוֹב לָאֱנוֹשׁוּת. טוֹב מְאֹד. לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל רַע. כִּי בִּהְיוֹתֵנוּ מְסִירִים אֶת הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהָעוֹלָם, וְחֵמָה עַזָּה מְחוֹלֶלֶת מְהוּמוֹת בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.

הַאִם זֶה לֹא מְסֻכָּן, הַאִם לֹא יָקוּם מִישֶׁהוּ וְיִסְגֹּר אֶת הַשִּׁיבֶּר שֶׁל הָאֲסוֹנוֹת?

קָם מִישֶׁהוּ, וְקָלַט בְּחוּשׁ צֶדֶק רוּחָנִי מְאֹד, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לוֹ בַּעַל הַבַּיִת, אֲשֶׁר מְאֹד מְאֹד 'לֹא אוֹהֵב', בְּלָשׁוֹן הַמְעָטָה, זִמָּה וּפֵרוּק יְצָרִים לֹא מְבֻקָּר, וּכְשֶׁבַּעַל הַבַּיִת זוֹעֵם, אֵין סִכּוּי לְאַף אֶחָד. הַשְּׁתִיקָה שֶׁל הָרֹב הַדּוֹמֵם לְמַעֲשֵׂי נְבָלָה אֵינָהּ יֹשֶׁר וְדֶמוֹקְרַטְיָה, הִיא הִשְׁתַּתְּפוּת פְּעִילָה וְאַקְטִיבִית בַּפֶּשַׁע וּבְחֻרְבָּן הָעוֹלָם, הַשּׁוֹתֵק אֵינוֹ אוֹהֵב, הוּא רָשָׁע מְרֻשָּׁע בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַחוֹטֵא.

בַּנְּסִבּוֹת הָהֵן, פִּנְחָס קִבֵּל שֶׁדֶר בָּרוּר מִלְמַעְלָה, שֶׁהַכְּהֻנָּה שֶׁמְּרַמֶּזֶת אֶת סוֹד הַחֶסֶד בָּעוֹלָם, שַׁיֶּכֶת לוֹ וְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּגִין צַעֲדוֹ הַהֵרוֹאִי, בִּמְקוֹם לְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַקַּנָּאוּת לָנֶצַח, הָפְכָה אוֹתוֹ הַכְּהוּנָה לְאִישׁ הַשָּׁלוֹם וְהַחֶסֶד.

אִם לֹא כֻּלָּנוּ נַצְלִיחַ לִהְיוֹת נְצִיגִים שֶׁל הַיַּהֲדוּת, לְמוּל הֲמוֹן מֻסָּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, עֲדַיִן לֹא נֶעְדַּר מֵאִתָּנוּ הַתַּפְקִיד הֶחָשׁוּב לִהְיוֹת הַפִּנְחָס שֶׁל דּוֹרֵנוּ, לְפָחוֹת בַּתּוֹבָנָה שֶׁלָּנוּ, אָנוּ אֲמוּרִים לִבְדּוֹק אֶת רוּחֵנוּ לְמוּל תּוֹפָעוֹת זִמְרִיּוֹת, אִם הַהִתְקוֹמְמוּת שֶׁלָּנוּ לְמוּלָהּ הִיא סוֹעֶרֶת וְנִמְרֶצֶת, אוֹ שֶׁמָּא אָנוּ תּוֹהִים עַל פֵּשֶׁר הַתּוֹפָעָה הַקַּנָּאִית בִּכְלָלָהּ, וְרוֹאִים אֶת חֻקֵּי הַתּוֹרָה כְּאֹסֶף צִוּוּיִים לֹא מְחַיְּבִים, לְפָחוֹת בָּרַעְיוֹן, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.

בַּטְּוַח הָאָרֹךְ, עוֹלָם שֶׁל שְׁחִיתוּת מוּסָרִית תּוֹבֵעַ יוֹתֵר קָרְבָּנוֹת וְדַם נִשְׁפַּךְ, צַעַר וְיָגוֹן אֵינְסוֹפִי… מֵאֲשֶׁר בְּעוֹלָם שָׁמוּר תַּחַת פִּקּוּדוֹ שֶׁל פִּנְחָס וְדוֹמָיו, הַחֹפֶשׁ הַמְּדֻמֶּה חֲסַר הַגְּבוּלוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַמְתִירָנִי, לֹא מוֹתִיר מָקוֹם לִמְנֹעַ אֶת הַחֶרֶב הַמְּדַמֶּמֶת, גַּם אִם לֹא יָקוּם אֵיזֶה פִּנְחָס וְיַהֲרֹג אֵיזֶה זִמְרִי, הַחֶבְרָה הַלֹּא טוֹבָה תַּעֲשֶׂה זֹאת לְעַצְמָהּ, הֲכִי טוֹב שֶׁבָּעוֹלָם.

עָלֵינוּ לֶאֱהֹב כָּל יְהוּדִי, מִתּוֹךְ קַנָּאוּת אֲמִתִּית לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַבּוֹרֵא שֶׁיָּצַר אֶת הַחֶבְרָה הָאֱנוֹשִׁית, וְתוֹבֵעַ מִמֶּנָּה הִתְנַהֲגוּת נֵאוֹתָה, מִי שֶׁאִכְפַּת לוֹ בֶּאֱמֶת מִכְּבוֹדוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, הוּא זֶה שֶׁיַּצְלִיחַ לְהַקְרִין מֵהוֹדוֹ לַאֲחֵרִים, וְזֶה בִּכְלָל לֹא פָּשׁוּט, עָלֵינוּ לְהַקְדִּים קֹדֶם שִׁפּוּר עַצְמִי לְמַעַן הָקֵם אֶת דְּבַר ה' בָּעוֹלָם – – –

הפוסט פרשת פנחס – קנאות של אהבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.