הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת הִיא הַהַשָּׂגָה שֶׁיָּכוֹל אָדָם גַּשְׁמִי, לְפִי עֶרְכּוֹ הַדַּל וְהַמְצֻמְצָם – לְהַשִּׂיג בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלָחוּשׁ אֶת נוֹכְחוּתוֹ בְּחַיָּיו הָאִישִׁיִּים, הָאֶפְשָׁרוּת הַפִּלְאִית, שֶׁאָדָם חוֹמְרִי יַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת עֶלְיוֹנוֹת, רוּחָנִיּוֹת לְגַמְרֵי, הִיא אַחַת מֵהַפְּלָאוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ. הַהַשָּׂגוֹת הָאֵלּוּ אֵינָן בָּאוֹת עַל רֵיק, רַק מִי שֶׁמַּקְדִּים אֲלֵיהֶן עֲבוֹדָה מַתְמֶדֶת שֶׁל זִכּוּךְ הַלֵּב וְהַמֹּחַ, נִקְיוֹן הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ וְכוּ', אוֹ אָז הוּא זוֹכֶה לְמַה שֶּׁזּוֹכֶה בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וּבְגִלּוּי אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

לֶעָתִיד לָבוֹא, בְּעֵת אֲשֶׁר הָעוֹלָם יִתְעַלֶּה לְגַמְרֵי אֶל עוֹלָם שֶׁל הֲבָנָה מַעֲמִיקָה יוֹתֵר, הָאֱנוֹשׁוּת תִּתְרוֹמֵם אֶל תּוֹדָעָה בְּהִירָה בַּאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין יְהוּדִים לְבֵין שֶׁאֵינָם כָּאֵלּוּ, כִּי הֲרֵי אֵלּוּ הָרִאשׁוֹנִים הִתְיַגְּעוּ בִּימֵי הַגָּלוּת לְהַשִּׂיג וְלִדְרֹשׁ אֶת ה', וְאַף שֶׁגַּם הַגּוֹיִם יַשִּׂיגוּ – בְּוַדַּאי תִּהְיֶה שׁוֹנָה הַשַּׂגָּתָם. וְגַם בֵּין הַיְהוּדִים בְּעַצְמָם, אוֹמֵר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ (בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן כא): לֶעָתִיד לָבוֹא, גַּם בֵּין יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בֵּין כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, מִכָּל שֶׁכֵּן בֵּין צַדִּיק לָרָשָׁע, כִּי מַה שֶּׁיִּהְיֶה מַקִּיף לָזֶה יִהְיֶה פְּנִימִי לָזֶה, וְכַמּוּבָא פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק (יְשַׁעְיָה יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", כִּי בְּהַשֵּׂכֶל הַמְּשֻׁתָּף יִהְיוּ כֻלָּם שָׁוִים, שֶׁהַכֹּל יֵדְעוּ אֶת ה', אֲפִלּוּ עַכּוּ"ם, אַךְ בְּעַמְקוּת הַחָכְמָה יִהְיֶה כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, כַּמַּיִם הַמְּכַסִּים לַיָּם, שֶׁלְּמַעְלָה הַמַּיִם שָׁוִים בְּכָל מָקוֹם, אַךְ בְּעַמְקוּת הֵם מֻבְדָּלִים מְאֹד, כִּי בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמַּיִם נְמוּכִים וּסְמוּכִים לָאָרֶץ, וּבִמְקוֹם אַחֵר עֲמוּקִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּבְמָקוֹם אַחֵר הֵם עֲמוּקִים עַד הַתְּהוֹם, כֵּן יִהְיֶה בְּהַשָּׂגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֶעָתִיד.

הַחִלּוּק הַבּוֹלֵט הַזֶּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאָדָם, תּוֹצָאוֹת מֵהַיְּגִיעָה הַמְסֻיֶּמֶת שֶׁהִשְׁקִיעַ כָּל אֶחָד מִבְּנֵי תְּמוּתָה, הוּא הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הֲמוֹנֵי הָעָם, טוֹבִים כְּכָל שֶׁיִּהְיוּ אֶל חַכְמֵי הָאֱמֶת, הַצַּדִּיקִים המזוככים, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי בְּכִשְׁרוֹן מְסֻיָּם אוֹ בְּגֶזַע מִשְׁפַּחְתִּי נָכוֹן וְכוּ', אֶלָּא הַנְּקֻדָּה הַיְּחִידָה הִיא – מִדַּת הַשָּׂגַת הָאֱלֹקוּת שֶׁל הֶחָכָם הָאֲמִתִּי. עַל פָּנָיו, נִרְאִים הָאֲנָשִׁים שָׁוִים, כֻּלָּם יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, כֻּלָּם עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם, כְּמוֹ הַיָּם הַשָּׁלֵו, שֶׁאֵין רוֹאִים בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ אֶת הָעֲמָקִים הַשּׁוֹנִים לְעֻמַּת הַמְּקוֹמוֹת הָרְדוּדִים, כֻּלָּם מְכֻסִּים בְּקַו אָחִיד שֶׁל מַיִם שְׁקֵטִים, כָּךְ בְּנֵי הָעֲבוֹדָה, כֻּלָּם נִרְאִים אוֹתוֹ דָּבָר, אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת… זֶהוּ עִנְיַן אַחֵר לְגַמְרֵי.

זֶהוּ הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל מִצְוַת אֱמוּנַת חֲכָמִים, זוֹ אֵינָהּ חֹסֶר יְדִיעָה שֶׁל הֲלָכָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, אֶלָּא זוֹ הֲבָנָה כִּי הֶחָכָם הָאֲמִתִּי הוּא מְזֻכָּךְ יוֹתֵר, וְהַשָּׂגָתוֹ אֶת ה' עֲמֻקָּה מִזּוֹ שֶׁלִּי, לַחָכָם יֵשׁ דַּעַת, וְאֶת הַדַּעַת הַזּוֹ הוּא טוֹרֵחַ לְהַחְדִּיר בִּי, וּלְהַעֲלוֹת אוֹתִי אֶל מָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְרוֹמָם שֶׁל הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת.

לֹא תָּמִיד הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר בִּדְרָשׁוֹת שֶׁל מוּסָר וְהִתְעוֹרְרוּת, לִפְעָמִים הוּא נוֹקֵט בְּשִׁיטָה עֲקִיפָה, הוּא מוֹצֵא עֵצוֹת יְעִילוֹת כֵּיצַד לַחְדֹּר לַלְּבָבוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים, לְעִתִּים שִׂיחוֹת הַחֻלִּין אוֹ סִפּוּרֵי הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל הַצַּדִּיק – מְעוֹרְרִים מֵהַשֵּׁנָה יוֹתֵר מִכָּל הַשִּׂיחוֹת והאמרות שֶׁבָּעוֹלָם, הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ, הִיא דֶּרֶךְ שֶׁמְּדַבֶּרֶת לַיְּשֵׁנִים אֶת שֵׁינַת חַיֵּיהֶם, הַהִתְעוֹרְרוּת הַמַּפְתִּיעָה שֶׁהֵם יְקַבְּלוּ מִדִּבּוּרֵי הַצַּדִּיק – תָּבִיא אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת.

בְּפָרָשַׁת קֹרַח אָנוּ מוֹצְאִים אֶת הַתּוֹצָאָה הָעֲגוּמָה שֶׁל חִסָּרוֹן אֱמוּנַת חֲכָמִים, לֹא הָיוּ אֵלּוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מַשִּׂיגִים אֶת הָאֱלֹקוּת כְּלָל, הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן, הַהַקְדָּמָה לַטְּרוּנְיָה שֶׁלָּהֶם – כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, הָיְתָה הַקְדָּמָה שֶׁל אֱמֶת, אָכֵן, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, כֻּלָּם מַשִּׂיגִים, כֻּלָּם נִמְצָאִים עַל צִיר רָצִיף שֶׁל הַשָּׂגָה חִיצוֹנִית נִרְאֵית, אַךְ בַּפְּנִימִיּוּת… בָּעַמְקוּת… בַּשֹּׁרֶשׁ… הָרְבָדִים הַנִּסְתָּרִים הַלָּלוּ – לֹא הִתְקַבְּלוּ בְּלִבּוֹתֵיהֶם, הֵם רָאוּ אֶת הַיָּם שָׁוֶה בַּקַּו הָאָחִיד שֶׁלּוֹ, וְלֹא הִשְׂכִּילוּ לְהִתְבּוֹנֵן לְתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁל הַשָּׂגַת הַבּוֹרֵא, לְהָכִיל אֶת הָעֹמֶק שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.

הַטָּעוּת הַזּוֹ, הֵבִיאָה אוֹתָם לְהַחְשִׁיב אֶת מֹשֶׁה כְּמִתְנַשֵּׂא, אוֹתוֹ צַדִּיק מַשִּׂיג דַּעַת עֶלְיוֹן, מֵרֹב זיכוכו, הַתַּדְמִית שֶׁלּוֹ הָיְתָה כִּרְאִי מְלֻטָּשׁ, שֶׁהַמִּסְתַּכֵּל בְּתוֹכוֹ פָּשׁוּט רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה שִׂיא הָעֲנָוָה הָאֱנוֹשִׁית הָאֶפְשָׁרִית, אַךְ הִצְטַיֵּר בְּעֵינֵי הַמִּתְבּוֹנֵן הַגֵּאֶה כְּמִתְנַשֵּׂא, חַס וְשָׁלוֹם, זוֹ הַתּוֹצָאָה שֶׁל אִי הֲבָנָה בְּמַהוּת הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי.

(על פי תוך הנחל שבת פרשת קרח תשס"ז).

הפוסט פרשת קרח – השגת אלוקות של הצדיק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום חמישי לסדר קרח, כ"ו בסיון תש"פ

"אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (במדבר טז, כט)

כל אדם מתנסה בדבר שהוא התפקיד והשליחות שלו, דווקא הדבר שכל כך מוריד ומפתה אותך – שם השלימות שלך, אם תזכה להשתחרר מכבלי הפיתוי והחטא, וכמו שזה בין אדם למקום, כך זה בענינים שבין אדם לחבירו, האדם נועד לתפקיד כללי ופרטי, התפקיד הפרטי הוא ידוע לכל אחד מלבו ומהגותו בספרי הקודש וכו', התפקיד הכללי, הוא להיות חלק מגילוי כבוד ה', לפעמים, דווקא כשהזולת מתפרש בעיניך כמונע את גילוי כבוד ה', ואתה יוצא במחלוקת עזה למולו, להומו ולרדפו, שם המקום להתבונן, אולי הוא דווקא להפך שהוא מגלה את כבוד ה' ממש.

בפרשת קרח, אנו יודעים בוודאות כי המגלה הגדול של כבוד ה' הוא משה רבן של כל ישראל, המקבל תורה מפי הגבורה, שהאיר את העולם באור התורה והאמונה, וכל היהדות עומדת עליו, על ביטולו המוחלט לאלוקות, החיים של קרח נועדו לגדל את הענין הזה גופו, כאשר חייו לא מצדיקים את הזרימה הזו, בדין הוא שיפסקו בדרך מפתיעה, לא כמות כל האדם ימותון אלה. כי כל זמן שאדם חי – יש לו תקוה להגיע ליעדו, לא כאשר הוא מאבד את היעד, ומחסל את עצמיותו וקיומו בעולם.

אם המוות היה מוות רגיל, יתכן ותפקידו היה דווקא לחלוק על משה רבינו, שזה מה שרש"י מזכיר – ובדין הוא חולק עלי, אבל אם הזרימה של החיים שלו תפסק, והוא ימות בבריאה חדשה, הרי זה רמז, שהוא עצמו שינה את מהותו ואת תפקידו, שבכך גרם שהעולם החדש שיצר במו חטאו יקום עליו לרועץ ויהגה אותו מן המסילה דווקא בדרך הזו.

כאשר אנו לומדים פסוקים כאלו, אנו מסוגלים להתבונן בעצמנו ולראות את עצמנו חיים בזרימה שקטה, אבל יתכן שאנו מתים מבחינה רוחנית, כי כאשר אדם לא מספק את השליחות שלו, או יתירה מזאת, עוזב את המסלול המיוחד שלו שמביא אותו אל היעד, גם אם הוא ימשיך לחיות חיים גשמיים בתקוותו של ה' שישוב אליו, בינתיים אינו חי את החיים המיועדים לו, וחבל.

הפוסט פרשת קרח – ופקודת כל אדם יפקד הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת קרח, כ"ח סיון תש"פ

אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יז, ג).

בפסוק זה יש כמה גילויים נפלאים, להבנה שלנו את המציאות הרוחנית שלנו, קודם כל, רש"י על המלים "החטאים האלה בנפשותם", מביא את הפירוש: 'שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב"ה'. וה'שפתי חכמים' מרגיש כאן, שהרי 'חטאים' הוא מלשון שגגה, ועל כן פירש רש"י, חטאים – לא ממש, אלא פושעים. אבל עלינו להבין את התורה הקדושה, שכן נקטה בלשון שגגה.

ועלינו לדעת, כי באמת מי שחולק על הקב"ה הוא פושע אמיתי, שאת הפשע הגדול הוא עושה כלפי עצמו, הוא קיבל נפש קדושה שקשורה אל ה' באמת, ובבחירתו המוטעית הוא בוחר שלא להכיר באצילות נפשו, הוא רואה את עצמו כפושע, הוא מחטיא את המטרה האמיתית, הוא שוגג בכך שהוא מבין שעליו להזיד, כאן מלמדת אותנו התורה הקדושה את הבסיס להבנת מעגל החטא ותיקונו, כאשר אדם שוכח את המציאות הרוחנית שלו, הוא בעצם שוגג בכך, הוא נשבה בקסם הסטרא אחרא, הוא רואה דברים אחרים, לא נכונים, אודותיו… ואחרי השוגג הזה, באה המזיד, כאשר שוגגים בנפש – פושעים במציאות… לכן צריך גם לעשות תשובה על השוגג, משום שהיא הכר הנרחב שעליו נבנה המזיד הגדול שכבר מתאפשר.

האנשים האלו ידעו לעשות מחתות, הם היו בדרגה גבוהה, סימוי העינים שלהם בא כי לא הבינו מהי נפש פנימית, שאינה רוצה דבר, אפילו לא מינוי קדוש, אלא להתכלל, להתאהב עם השם, להבין שאיננו רוצים דבר, כי אם אותו בעצמו, כביכול. זה העיקרון של החטא, אי ידיעת הרצון הפנימי של הנפש, להחטיא את המטרה, להבין שאנו לא רוצים את מה שאנו צועקים בקול ניחר, אנו רוצים דברים יותר פנימיים, אמיתיים, קדושים באמת.

אחר כך באה ההפתעה האמיתית, היינו מצפים, שטומאה כזו של מחלוקת עצובה כל כך, תושלך לסל האשפה של ההסטוריה, ואולי להעיף את כל המחתות המבזות הללו מחוץ למחנה, אך לא… היה פה כן איזה גילוי פנימי של רצון כלשהו להיות טובים, השוגג הזה, שלקח את הרצון הקדוש והביא אותו לחורבן, אבל הם הקריבו את זה לפני ה', הם קדשו! לכן מביאים אותם שיהיו נעשים ציפוי למזבח, מבהיל הרעיון ממש, אנשים האלו חטאו מאד, אבל המעשה שלהם טעון לימוד, משהו פנימי מאד, כדי שלא נטעה שוב, ששוב לא נקח רצונות טובים ועמם נעשה חורבן עולמי, שלא נמיט אסון באמצעות הטוב, לכן אנו נקח את זה פנימה אל הקודש, שיהווה שיעור נצחי בעבורינו לדורות עולם.

מזבח הוא סוד מסירות נפש, הנפש החוטאת בשגגה המזידה הזאת, היא נפש שלא רצתה להתמסר, היא נפש שרצתה לבחור בעצמה את המסלול של עבודת השם ללא הכנעה, ללא ציות להוראה מגבוה, שלא אוותה להבין כי באמת לא אנו קובעים את סדר היום ואת המציאות הרוחנית. כאשר בכל זאת נקח את זה לתשומת לבנו, זה יכול להיות ציפוי מהמם למזבח, זה בדיוק שייך למזבח, שהוא יכלה אותו באשו הקדושה, באש של מסירות נפש, וכמו שהפסוק מסיים: ויהיו לאות לבני ישראל.

תודה השם על השיעור העמוק והפשוט הזה.

הפוסט פרשת קרח – מחתות החטאים האלה בנפשותם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.