ערב שבת פרשת קורח, כ"ז סיון תש"פ

חוט אחד של תכלת פוטר את כל הציצית. התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, התכלת השמימית הזאת, הקדושה עצמה ששוכנת בכסא הכבוד, ממשיכה את הרחמים הרבים על כל נשמות ישראל, הם נמצאים בתוך עולם שלם, מלא הסתרות, שהוא בעצם הבגד על האלוקות, גם מסתיר את האלוקות, כביכול, וגם מייצג אותה, ה' מלך גאות לבש. משם נמשכים רחמים וחסדים ענקיים על כל בריה שבעולם, על ידי כל דבר, הכי קטן – נמשכים רחמים להשיב את הנשמה אל מקורה, אל חיק אביה שבשמים, אל השורש האהוב שלה, לא צריך שכל הבגד יתמלא בתכלת, שכל העולם יהיה בלי הסתרה, כי זה דבר שאי אפשר כלל, הלוא זה עולם הבחירה וההסתרה, אבל חוט אחד, נקודה אחת של דבקות הבורא, יכולה להאיר את כל העולם, להמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, חוט אחד בלבד שיש בלבו של יהודי, יכול להרעים את הרעם האלוקי הזה, שכל העולם הזה והבליו אינו כלום, כי אם גילוי אלוקות ממש.

אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו תמהים מול היקום האינסופי הזה, שברור לנו בתכלית הבהירות, שאינו אלא אלוקות ממש, שהתלבשה בעולמנו, אבל למה… מה רוצים מאתנו, איך נרגיש כל הזמן שאנו נתונים בעולם האמיתי, בעולם של הקב"ה, בעולם של געגועי אינסוף אל האמת הנצחית, שכל רגב אדמה בעולמנו המוזר זועק אלוקות ממש, השאלה הזו כנראה צריכה להוותר ללא מענה, כי זה בדיוק עולם הבחירה, שלא תדע כלום, ולא תבין כלום, ותהיה שם עם כל המוחין הכן מבינים שלך, וואיי…

מצות ציצית היא המצוה הפולשנית ביותר לחיי הפרט, גם מתחת לחולצה, גופיה וכו', אתה אמור לזכור את השם, ללמד אותך, תקשיב… אתה, מי אתה? הלבושים שלך? הלבוש שלך אולי מייצג איך שאתה רוצה להראות, אבל האם הוא אתה? האם הוא האור הפנימי שלך, בכלל לא. שים ציציות בבגד שלך, שירמזו לך תמיד לזכור איפה שאתה נמצא, אתה מתחכך בלבושו של ה', בלבוש הזה שהתעטף בנוף שמים ומים וכו', ואתה מסתובב פה ורואה מה? כלום. אבל אתה יודע לאחוז בציציות העולם, להבין שהעולם הנעלם והמעלים הזה הוא אלוקי לגמרי, וחוט אחד של תכלת, חוט מחשבה אחד דקיק, דיו להסיר את הלוט הערפילי הזה.

הפוסט פרשת קורח – התכלת השמימית הזאת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ויפול על פניו – מפני המחלוקת.

רש"י מתאר את הסרחונות הקודמים של העם, חטאו בעגל – ויחל משה, במתאוננים – ויתפלל משה, במרגלים – ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים. במחלוקותו של קרח נתרשלו ידיו.

מה היה נורא כל כך במחלוקת שלא יכל משה רבינו לבקש על העם שיסלח להם, ובמיוחד, שדווקא כאן הם היו מוסתים על ידי איש פרטי ועוד מאתים חמישים איש, אבל זה על פניו נראה הרבה פחות מעבודה זרה, מעגל, מלהתלונן "כל העם" על ה'. זה מפליא ביותר. משה רבינו ידע שאין דבר שהקב"ה כה מקפיד עליו כמו על מחלוקת, יתירה מזאת, נראה מהפסוקים, שמשה רבינו נפל על פניו, ועשה כאילו תשובה בעצמו, שמא גם בו יש את הנגע הזה, כי כן דרך הצדיק לבדוק בעצמו, כאשר רואה בחברו, לא יכל משה רבינו לעמוד מול ה' ופניו גלויות, והוא ממש התבייש, כביכול, מפני הוד השכינה על שנשמות ישראל שרויים במחלוקת.

מחלוקת היא גילוי האגו הכי גדול, היא שכחה גמורה מהשם יתברך, לחשוב על האינטרסים העצמיים של האדם, חטא העגל, מבלי לסנגר על דבר כזה, הוא טעות, לייחס כוחות לזר, אבל יש אמונה בכוח העליון, כמו כן המתלוננים יודעים את ה', אך לא נוהגים כלפיו יתברך כשורה, ה' ירחם, לא כן מחלוקת זו היא עבודה זרה בתדר הכי נמוך שלה, זהו הסרחון הרביעי הכולל את כל הסרחונות, משום שבאותו רגע שאדם חושב רק על עצמו, וגורר את כל העם עמו למען מטרה זו, הוא שוכח ומשכיח את שמו של הקב"ה, וזו הרעה הגדולה מכולם. ועל זה היה ירא משה רבינו "שמא לא יקבל עוד ממני".

פרשת קרח יפה נדרשת לכל דור ודור, אין התורה הקדושה מספרת סיפורים גרידא, היא מנחה אותנו בדרך החיים, בכל פעם כשאנו מזהים אינטרס, אנו נופלים במקום הזה, של שכחת ה', ברמה מסויימת הלימוד הנדרש מפרשת קורח ועדתו, היא שנעשה את כל מעשינו לשם שמים. זו נראית מילה יומרנית מדאי, וכי אנו יכולים באמת להגיע למקום הזה. עלינו לדעת, שזה או או, או שאנו באמת נהיה נקיים, או שנעשה דברים גדולים ועצומים, ובאמת לא נחלום לרגע שהכל לשם מילוי תאוות האגו הפרטי שלנו.

משה רבינו, היה הענק מכל האדם, הענו מכל האדם, האינטרס היחיד שהיה לו לגדל את שמו של הקב"ה, ולכן חרף היותו עניו מכל האדם, והאינטרס שלו היה, אם היה אדם כמונו, לפרנס את הענוה שלו, להשפיל את עצמו ולשתוק, לא כן אם ידוע לו בבהירות שרצון ה' הוא דווקא בהתנשאות שלו, בהשבת מלחמה שערה מול קורח ועדתו, את זה הוא יעשה, בשיא הענוה והשפלות בביטול גמור אל השם יתברך.

זה משה האיש, יושב בתוכנו, אנו לומדים אותנו ואמורים ללכת בעקבותיו, לבקש מהשם יתברך שנזכה לאור הגדול הזה, להיות עושים את כל מעשינו לשם שמים, ולא רק במסלול אחד צפוי מראש, אלא בכל פעם להרכין אוזן ולהקשיב לקול ה' הדובר מתוך לבנו, ולהביט לאמת שלנו בעינים.

הפוסט פרשת קרח – אין דבר יותר גרוע ממחלוקת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (במדבר טז, כב).

בפשטות הכונה שהקב"ה ימחל לכולם כי רק אותו האיש שחטא ייענש, ולא יהיה קצף על כל העדה, אבל אפשר לומר כאן לימוד זכות לכל בריה שבעולם, כי הקב"ה, הוא שולט על כל הרוחות והנשמות, הוא יודע את מעשי כל בריה ותחבולות והמסלול שהוא צריך לעבור בעולם, וממילא הוא מרחם גם עליו, הרי משה רבינו לא אמר, רבוני, קצוף רק על היחיד הזה, עליו גם צריך לרחם, כמו שעל כל העדה אינך קוצף כי הם לא חטאו, גם על האיש אחד יחטא, הרי זה שוגג גמור, כמו שאתה לבד ידעת את כל הגלגולים שלו, את כל הרוחות שלו, את כל הבשר שלו.

גם הלשון הזו, אל אלהי הרוחות, הרי יש רק אלוהים אחד, והיה צריך להיות כתוב, אל הרוחות ותו לא, אלא שכל אדם יש לו כיוון בהכרת האלוקות לפי בחינתו ודעתו, ולפי מה שמשער בלבו, הנך אחד בכל דמיונות, כולם יודעים שה' הוא אחד, אבל כל אחד רואה אותו אחרת, ולפי ההכרה החלושה של כל אחד, כן הוא החטא, אחד רואה בהשם יתברך שנאה אליו חלילה, אחד רואה ויתור ללא התחייבות וכיוצא בזה, כל אחד לפי טעותו, והגם שצריך לשוב על זה מאד, אבל זה גם לימוד זכות על האדם, כי זו בחינת שוגג, ועל כן, לא רק שלימד זכות על העדה שאין מה לקצוף עליהם, אלא אף על היחיד הזה שחטא, כי הקב"ה מלמד זכות על כל בריה שבעולם, ועליו לדעת את זה כאשר מתעורר לבו לשוב בתשובה שלימה.

ובאמת צריך להתפלא על הטענות הללו מול השם יתברך, הלא הוא יודע הכל, ויודע מה שעושה, ומה שייך לטעון כלפיו יתברך, אלא שהוא מלמד אותנו בתורתו את הדרך איך נתייחס לברואים, לבלי לשפוט אותם כלל, וגם כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך, שלא יחשוב לרגע שהענין אבוד, ואין לו יכולת לחזור בתשובה בגלל שהרע את מעשיו מאד, כי ה' הוא אל אלוהי הרוחות, וכמו שמצינו בעבודה זרה, שכל האומות קוראים לה' – אלוקים של כל האלוהויות, כך האדם בדמיונו הצר מהו אלוקים, צריך שידע שיש אלוקים אמת, אחד ויחיד, שהוא מעל כל אלו הדמיונות שאנו מדמים בקטנותינו, ושם במקום ההוא – אין שום חטא נוגע, ובתנאי שאדם יתחבר לשם ויעשה תשובה שלימה.

הפוסט פרשת קרח – האיש אחד יחטא, וגם עליו ה' מרחם… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אֵין כְּמוֹ פָּרָשַׁת קֹרַח לְחַדֵּד זָוִיּוֹת חֲשׁוּכוֹת בִּתְפִישַׂת עוֹלָמֵנוּ הַמְקֻבַּעַת. אוּלַי זֶה אוֹר חָדָשׁ עַל דִּבְרֵי רַשִׁ"י שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פֵּרוּשׁוֹ לְפָרָשָׁתֵנוּ: "פָּרָשָׁה זוֹ יָפָה נִדְרֶשֶׁת"… הִיא תָּמִיד אַקְטוּאָלִית, דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וּמַחְלְקוֹתָיו, דּוֹר דּוֹר וְטָעֻיּוֹתָיו.

פָּרָשַׁת קֹרַח פּוֹתַחַת בִּלְשׁוֹן קִיחָה, 'שֶׁלָּקַח אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת לְצַד אֶחָד', כְּלוֹמַר, הָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית שֶׁלּוֹ הָפְכָה לְעִקָּרִית בָּעִנְיָן, אֵין יוֹתֵר הַבָּטָה לְעֵבֶר הַתַּכְלִית, יֵשׁ כָּאן יוֹתֵר עִיּוּן בִּמְקוֹמִי, בְּמַעֲמָדִי, בַּמִּסְגֶּרֶת בָּהּ יֵשׁ רַק 'אוֹתִי וַאֲנִי'…

וְשֶׁלֹּא תִּהְיֶה טָעוּת, עֲדַת קֹרַח, הָרְשָׁעִים וְהַחֲטָאִים לְפִי הַתּוֹרָה, לֹא הָיוּ חֲבוּרַת פּוֹרְקֵי עֹל הַמּוֹרְדִים בְּסַמְכוּת הַתּוֹרָה, הַהֵפֶךְ, הָאֲמִירָה שֶׁל הַתּוֹרָה "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים" (בַּמִּדְבָּר טז, ג), לֹא הָיְתָה רַק הַתְרָסָה, זוֹ הָיְתָה הָאֱמֶת הַחוֹתֶכֶת.

חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים זַ"ל מְסַפְּרִים (סַנְהֶדְרִין קו, ב) עַל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, שֶׁאִשְׁתּוֹ, בַּעֲצַת נָשִׁים נְבוֹנָה, גָּמְלָה לְהָנִיאוֹ מֵהִצְטָרְפוּת לְמַחֲנֶה קֹרַח, בְּכָךְ שֶׁפָּרְעָה אֶת רֹאשָׁהּ, וּבְחֹסֶר צְנִיעוּת שֶׁכָּזֶה, בְּטוּחָה הָיְתָה, שֶׁהָעֵדָה כֻּלָּהּ, הַקְּדוֹשִׁים… לֹא יָהִינוּ לְהִכָּנֵס לְבֵיתָהּ, לִגְרוֹר אֶת בַּעְלָהּ לָאָסוֹן.

מַה שֶׁאָכֵן הָיָה.

וּבְכֵן הַתְּמִיהָה רַק מִתְעַצֶּמֶת, קֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה, שֶׁעֵינוֹ הִטְעָתוֹ, הָיָה בַּעַל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אִם כִּי לֹא מְדֻיֶּקֶת, אֲבָל בְּכָל זֹאת… לֹא אִישׁ פָּשׁוּט בִּכְלָל, לְפֶתַע, הַכֹּל נָפַל, כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, כָּל הַטֹּהַר הַנֶּאֱצָל… הַכֹּל פָּג, כֻּלָּם הִסְתּוֹפְפוּ בְּלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבָּעֲרָה, חָרְכָה כָּל פִסַּת טֹהַר בַּמַּחֲנֶה.

דּוֹמֶה, כִּי כֹּחַ הַרְסָנִי עָצוּם לַמַּחֲלֹקֶת, הִיא גּוֹרֶמֶת לְאָדָם לִהְיוֹת עִוֵּר, חֵרֵשׁ וּנְכֵה כָּל הַרְגָּשׁוֹת כֻּלָּם, הִיא עוֹטֶפֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת כָּל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, לְלֹא שִׁיּוּר אַחַת בַּחוּץ, וְכָרֹעַ בְּהִתְגַּלְּמוּתוֹ, דּוֹרֶסֶת הִיא כָּל חֶלְקָה טוֹבָה.

אַךְ הַמְסֻכָּן בְּיוֹתֵר הוּא, כִּי אֵין בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת חָשִׁים בְּכָךְ, הֵם, לְדִידָם, מַשְׁכִּינֵי הַשָּׁלוֹם דַּוְקָא, מִתְנַהֲגִים בַּדֶּרֶךְ הָאֱמֶת, הֲכִי אֲמִתִּית, הַהֵפֶךְ, הַמַּחֲנֶה שֶׁכְּנֶגֶד, הוּא הַבְּעָיָתִי, וּרְמִיסָתוֹ – תִּקּוּן הָעוֹלָם, אָסוּר לְפַסְפֵּס אֶת הַתַּפְקִיד הַגּוֹרָלִי שֶׁהוֹעִידוּ לָנוּ, הֵם מַרְגִּישִׁים שֶׁבְּגִישָׁתָם זוֹ, הֵם מְקַיְּמִים מֵעֵין מִצְוַת "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דְּבָרִים יג, ו).

מִסַּמְמְנֵי הַגָּלוּת הַבּוֹלְטִים, הוּא, שֶׁבְּנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ… בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת, לְדוֹרוֹתֵיהֶם, וּבַלְּבוּשׁ הָאוֹפְיָנִי דַּוְקָא, מַמְשִׁיכִים בַּתִּקּוּן שֶׁבּוֹ הֵחֵל מַמְצִיא הַשִּׁיטָה… אֵין אֶחָד שֶׁלֹּא קָרָא מַאַמְרֵי רַזַ"ל בִּגְנוּת הַמַּחֲלֹקֶת וּבְמַעֲלַת הַשָּׁלוֹם. הַיִּשּׂוּם הוּא הַבְּעָיָה. לְהָחִיל אֶת הַדְּבָרִים הַיָּפִים הָאֵלּוּ עָלֵינוּ, מַמָּשׁ בַּמִּגְרָשׁ הַפְּרָטִי, הֵיכָן שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת הַמְהוּמָה, שָׁם לְהֵרָגַע וְלִפְרֹשׁ מֵהַמַּחֲלֹקֶת.

כַּמָּה זִלְזוּל בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּבִזּוּי הַתּוֹרָה נַעֲשֶׂה בְּשֵׁם הַדַּת עַצְמָהּ? הֲרֵי אֵין אַבְּסוּרְד גָּדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁמִּתּוֹךְ קַנָּאוּת לִדְבַר הַשֵּׁם, אֲנָשִׁים בָּזִים בְּנוֹשְׂאֵי דֶּגֶל תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, עֲמֵלִים בָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה וּדְבֵקִים בְּאַהֲבָתוֹ וּבְיִרְאָתוֹ, וְרַק מֵחֲמַת הָעֲטִיפָה הַשּׁוֹנָה, הַגִּישָׁה הָאַחֶרֶת, הַתְּפִישָׂה הַקּוֹטְבִית מְבַטֶּלֶת אֶת כָּל הִלְכוֹת כְּבוֹד תַּלְמִיד חָכָם וְכוּ', בְּאִוְשַׁת מַחֲלֹקֶת אַחַת.

יְתֵרָה מִזֹּאת, בְּעִיּוּן מְרַפְרֵף עַל הַנִּשְׁמָע וְהַנַּעֲשֶׂה, עַל הַ'מִּקְוֶה-נַיֶיעס' וְשִׂיחוֹת פּוֹלִיטִיקָה עֲקָרוֹת שֶׁל יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נְגַלֶּה, כִּי אֵין כָּאן שׁוּם קַנָּאוּת לִדְבַר ה' וְתוֹרָתוֹ, זֶהוּ בְּעֶצֶם הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר, בְּהִסּוּס-מַה נִתַּן אֲפִלּוּ לוֹמַר, כִּי זֹאת הִיא הַכְּפִירָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר בִּמְצִיאוּת הַשֵּׁם.

וְלָמָּה?

כִּי עָלֵינוּ לִבְדּוֹק הֵיטֵב, מַדּוּעַ בְּעֶצֶם, אָנוּ מְחַבְּבִים אֶת הָרַבִּי וְהַגָּדוֹל פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי, הַאִם בֶּאֱמֶת מִשּׁוּם שֶׁהוּא נְצִיגוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בָּעוֹלָם? הַאִם מִשּׁוּם שֶׁאַהֲבַת הַתּוֹרָה שֶׁבָּנוּ, גּוֹרֶמֶת לָנוּ לְחַבֵּב אֶת הַהוֹגֶה בָּהּ בֶּאֱמֶת?

כִּי אִם הָיְתָה כָּךְ הָאֱמֶת… הֲרֵי שֶׁהָיָה עָלֵינוּ לְכַבֵּד, לֶאֱהֹב, לְהַעֲרִיךְ, לְהַעֲרִיץ… אֶת 'כָּל' תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה, וְלֹא רַק אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מֵהֶם.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אָדָם אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, וְרַק אֶת עַצְמוֹ, אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, אֶת שְׁכוּנָתוֹ, אֶת אַרְצוֹ וּמוֹלַדְתּוֹ, זֶה הָרֶקַע הָאֲמִתִּי שֶׁל אַהֲבַת גְּדוֹלִים בְּדוֹרֵנוּ, שֶׁמְּהֵרָה הוֹפֶכֶת לְתַחֲרוּת וּמוּשָׂא לְמַאֲבָקִים וּפוֹלְמוֹסִים. כִּי אִם 'אֲנִי' נוֹלַדְתִּי בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל הָרַבִּי הַזֶּה, הֲרֵי שֶׁ'אֲנִי' חַיָּב לְהָגֵן בְּכָל כֹּחִי וּמִרְצִי עַל מַעֲמָדוֹ וּכְבוֹדוֹ, גַּם כַּאֲשֶׁר לֹא הִתְבַּקַשְׁתִּי כְּלָל, הֲרֵינִי מוּכָן לְחָרֵף וּלְגַדֵּף כָּל צַדִּיק וִירֵא שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁהָרַבִּי 'שֶׁלִּי' יִהְיֶה עֶלְיוֹן וְרָם עַל כֻּלָּם.

אוּלַי בְּדֶרֶךְ זֹאת נִתַּן לְהָבִין, לְפָחוֹת בְּהֶקְשֵׁר הָאַקְטוּאָלִי, אֶת הִצְטָרְפוּתָם שֶׁל מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת לְמַחֲנֶה הַנִּצִּים, הֲלֹא כְּכָל שֶׁיִּפּוֹל דָּבָר, תִּהְיוּ אַתֶּם בַּמִּשְׁבֶּצֶת הַמְסֻיֶּמֶת שֶׁלָּכֶם, מַה תַּרְוִיחוּ מֵהַמַּהְפָּךְ הַמְיֻחָל?

בָּרוּר… הַכָּבוֹד שֶׁל 'אֲנַחְנוּ'!

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְחַנֵּךְ אֶת יְלָדֵנוּ לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, פִּינוּ אָמוּר לִהְיוֹת סָגוּר הֶרְמֶטִית כְּשֶׁמַּזְכִּירִים דְּמוּת שֶׁל 'גָּדוֹל' כָּלְשֶׁהוּ, אַף זֶה שֶׁלֹּא מִמַּחֲנֵנוּ, לֹא לְהָגִיב, לֹא לְתָאֵר וּלְהַגְדִּיר, לֹא לְחַפֵּשׂ מוּמִים וְהֶבְדֵּלִים.

גַּם אִם כַּוָּנַתְכֶם לְ'טוֹבָה' יַחֲסִית, אַתֶּם עֲלוּלִים לְגַלּוֹת, שֶׁהַיֶּלֶד יִקְלֹט כִּי חָלִילָה, הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, וּמֻתָּר לְדַבֵּר עַל צַדִּיקִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, עִם כָּל הַתּוֹצָאוֹת הַנִּלְווֹת לְכָךְ.

עָלֵינוּ לְשַׁדֵּר אַהֲבָה וְהַעֲרָכָה לְכָל תַּלְמִיד חָכָם בַּאֲשֶׁר הוּא, הַחִנּוּךְ הַזֶּה, כְּלַפֵּי עַצְמֵנוּ וּכְלַפֵּי אֲחֵרִים, הוּא הַלִּמּוּד הַבִּלְתִּי אֶמְצָעִי מִפָּרָשַׁת קֹרַח.

הפוסט פרשת קרח – הרבי שלך… הרבי שלי…. הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט פרשת קרח – חוט אחד שפוטר את הכל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום חמישי לסדר קרח, כ"ו בסיון תש"פ

כשמשה רבינו, עליו השלם, נאלץ להתנצל, ולומר בפה מלא, בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. רש"י מפרש, שעשיתי על פי הדיבור, לתת לאהרן כהונה גדולה, ובניו סגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי. כלומר, אלו הם המעשים, שאודותיהם אומר משה בזאת תדעון וכו'. הרי מי שחושב שמשה רבינו הוא אדם שעושה דברים מלבו ולא מפי הגבורה, אז יש לו בעיה רק עם המעשים האלה? ומה עם כל התורה שמשה נתן ובודאי לא מלבו, חלילה?

אפשר לומר בדרך הבנה פנימית, כי משה רבינו באופן אישי, לא היה אכפת לו מה שהם אומרים עליו, המניע שלהם להפוך את משה רבינו כאינטרסנטי ודואג לקרובים שלו – היה גלוי וחשוף לפניו, הוא ידע שבאמת הם לא מאמינים למה שהם אומרים, הם מכחישים את הרצון הפנימי שלהם לפרוק עול מלכות שמים, כי פריקת עול אמונת חכמים הוא פריקת עול מלכות שמים באופן ישיר.

אין משה אומר פסוק אחד מלבו, גם את הפסוק הזה, שהוא מתרץ את "המעשים האלה", ומביא סימן והוכחה שהוא עשה את זה על פי הגבורה, גם פסוק זה נאמר מפי הגבורה. אי האימון של אנשים שיתכן אדם בעולם שיעשה דבר ללא פניה, מרומזת בפסוק הזה, "כי לא מלבי" אומר, שהוא מבין את הנטיה שלהם לומר כך, אבל הוא לא מסכים שזה המניע של הכפירה שלהם, הוא רואה בהם כופרים בחי החיים, בהשם יתברך, "כי ה' שלחני", ולא רק על המינויים הללו, אלא לכל התורה כולה, אתם, המתקנאים על הכהונה, בידקו את עצמכם, איך אתם רואים אותי מקבל תורה מפי הגבורה, ועוד מסוגל לחלק מינויים על פי שרירות לבי? אתם לא רואים את זה שם, אתם מפקפקים בעצם "ה' שלחני", אתם האיום, כביכול, על דת האמת, על קרבת אלוקים של ההמונים שעוקבים אחרי הדיבורים שלכם, ויכול להווצר מצב של התרחקות ח"ו.

היה חשוב לעצור את זה בזמן, להורות מדרגת של מלך ישראל, צדיק יסוד עולם, המסוגל להיות האיש הכי גבוה ומרומם באנושות, ויחד עם זאת לחלק מינויים למשפחתו, ואלו יהיו בתדר פשוט – ה' שלחני, כי גם כשהוא נתן את המינוי, היה זה בעיניו כאילו מישהו אחר, לא היה פה שום עצמיות וישות, משה רבינו היה בטל לאלוקים חיים, בכל עת ורגע, מעשיו הולכים ועוברים בתדר הזה של התבטלות לה', כי הוא זה שראה פנים אל פנים וכו', ומה לו לעשות מעשה שלא ה' שלחו?

בימינו, עלינו לתרגם את מסירת התורה והשתלשלותה עד אלינו, כדבר הוי"ה ממש, בלי שום אינטרסים של אף אחד, כל מחשבה בנידון היא פוגעת באמת של היהדות, אין דת יכולה להיות אמיתית, אלא אם היא בוודאות באה מאת בורא כל העולמים, ואכן, היהדות היא ממש כזו.

לב של מנהיג, הוא לב העם, לב כזה צריך הדרכה אישית מיוצר הלבבות, הוא לא יכול לראות את לבו שלו עם מאוויים אישיים ולהשליך את התודעה המצומצמת הזו על לבם של ישראל, זהו בדיוק התפקיד שהגדירו חז"ל, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הנהגה אלוקית אינה הנהגה שלטונית מוכרת לנו מההיררכיה של מלך ועם, הנהגה של תורה היא לעשות מעשים בגלל ובעבור ומחמת השם בלבד, ללא שום תנודה אחרת.

הפוסט פרשת קרח – כי לא מלבי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

כשיש מחלוקת, קשה היא יותר, כשהדברים המוטחים מול הזולת הם דברי אמת. הרי בודאי כל העדה כולם קדושים, ואכן אסור להתנשאות. המעניין הוא, שדווקא משה, שהתורה העידה עליו שהוא העניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ודווקא אדם כזה, נחשד בהתנשאות וגאוה, והכל בשם הדבר האמיתי בעצם, שהרי באמת כל העדה כולם קדושים. אבל השאלה הנשאלת היא, האם אכן כל העדה כולם קדושים באותה רמה? הרי מי לא יודע שיש אנשים שהשקיעו יותר, עבדו יותר על עצמם וכתוצאה מכך הם התקדשו יותר, האם קורח בעצמו חשב שהוא כמו כל העדה? אז למה הוא קופץ לדבר יותר מכולם? הרי מי לא יודע שיש הבדלים בין אנשים, חכמים יותר וחכמים פחות, וכן, קדושים יותר וקדושים פחות.

תורת אמת לא מדברת סתם, גם כשהיא מצטטת שיחות של אנשים, היא מדברת את האמת האמיתית של הבריאה, כאשר ה' שוכן בתוכם – הרי באמת כל העדה כולם קדושים, ההתנשאות והגאוה מסלקת את האור של ה', טען איפה קורח מול משה, במקום שתגדל אנשים, או תגדל את עצמך (רחמנא ליצלן מהאי דעתא) תכניס את ה' בתוכם, וכל העם יהיו קדושים, ומדוע אתם בחרתם בדרך ההתנשאות, למרות שבאמת כוונתכם רצויה לקרב את כולם לה', עשו זאת בדרך האמת, בדרך של החדרת אור ה' בעם.

כיון שאנו יודעים שאכן קרח ועדתו טעו ודברו על ה' ורצונו, הרי שמזה עצמו נלמד, שזו עבודת משה רבינו בעצמה, ועבודת צדיקי האמת שבכל דור, ההתנשאות שלהם כביכול, שנראית לעין הרדודה, כהנהגה או נשיאות, אין לה שום דבר עם גאווה וישות, חס ושלום, ההיפך הוא הנכון, בספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים' מובא בפרשת שלח – נשי"א נוטריקון, אין יש, שהופך את הישות שלו לאין, אלו הם נשיאי ישראל הקדושים, ששואבים את כוחם ממשה רבינו, העניו מכל האדם, שהוא ממוצע המחבר ולא ממוצע המפריד, הבטל האמיתי אל השם יתברך.

באמת אמרו, ההבדל המהותי בין להתבטל לאדם שהוא דבר נוראי, שעבוד האישיות וכו', שנפש כל אדם נורמלי סולדת מכך, לבין התבטלות לצדיק, תלוי במידת ביטולו של הצדיק אל השם יתברך. קשה עד איום ונורא להתבטל לאדם שאינו מבוטל ושהוא 'יש' בפני עצמו, לא כן הביטול למי שהוא בבחינת 'אין' – זהו ביטול ישיר אל השם יתברך, ביטול לאותה אחדות פשוטה שהצדיק מבוטל אליה, וסוחף עמו את האחרים, המקושרים אליו, ומתבטלים אל ה' באותו ביטול.

אכן, קורח רימז בדבריו על מדרגת משה רבינו, כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', הם קדושים, כי בתוכם ה', והכל בא באמת מההתנשאות, שנראית התנשאות, אבל היא לא… של משה רבינו והצדיקים שהוא שוכן בתוכם במהלך הדורות.

הפוסט פרשת קרח – כל העדה כולם קדושים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו (במדבר טז, ה).

ברש"י, את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה, והקריב – אותם אליו. המלים הללו, את אשר לו מעוררים בנו געגועים עצומים להשם יתברך, בהיותינו קוראים בתורת אמת דיבור כזה, את אשר לו – שאפשר להגיע לדרגה כזו, שנהיה שייכים אל השם יתברך, שהקב"ה כביכול מעיד, הוא שלי… וגם יש עוד משהו – ואת הקדוש, ולא סתם, והקריב אליו – השם יתברך מקרב אותם אליו.

כשאנו מתבוננים בדרגה הנקראת 'לויה', אנו מבינים כי משרש המלה לויה, התלוות, האיש הזה נלווה אל ה', הוא עומד הכן להיות עם ה' תמיד, בספרים הקדושים בא לידי ביטוי דרגת הלוי, שהיא דרגת הדבקות האמיתית בהשם יתברך, כמו שכתוב: "כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב" (מלכים א' ז, לו), דרגה זו, היא דרגת היראה והגבורה, בה אדם רואה את הדר זיוו יתברך מול עיניו באופן קבוע ומתמיד, יראת ה' חופפת עליו כל היום, זו דרגת יראי ה' האמיתיים ה'מתלווים' אל ה' תמיד, האדם שהוא בסוד לוי, אין לו חיים מנותקים, אפילו לרגע אחד, מהשם יתברך, כל כולו נתון באוירה רוחנית גבוהה ומרוממת של עבדות השם.

אין הדרגה הזו, מענה את האדם ומסתירה ממנו את יופי החיים ושמחתם, ההיפך, הלויים היו מופקדים על כלי הנגינה והשירה בבית המקדש, הניגונים הקדושים שבקעו מפיהם וקול כלי זמרם היו מעוררים את הנפש לגעגועים אינסופיים אל הקב"ה, תארו לעצמכם חיים שכאלו, שאדם כל כולו געגוע אמתי להשם, כל מעייניו, כיסופיו, רצונותיו, תאוותיו, תשוקותיו – רצים ורודפים ובוערים אל הקדוש השוכן במעיו, הוא יתברך המתגלה מתוכו, על איש כזה נאמר: "את אשר לו". הוא פשוט שייך אל השם, ואין עוד מלבדו מהדהד במדעיו.

אין זה כל כך קשה להגיע לדרגה הזו, אכן, היא לא באה בפעם אחת, לא מתוך התרגשות רגעית או התלהבות לשעה, היא דורשת אימון, תרגול, עקביות ותדירות, אבל היא אפשרית… היא גם מתגמלת, כי בהיות האדם מצליח לנגוע בעומק ההויה הזו של הדבקות, הוא פשוט מרגיש את ההנאה האמיתית של החיים, כי החיים – רוחניים הם, הדבקות היא מקור החיים, מקור העונג הנצחי, מקור התשוקה האנושית לטוב הבלתי מושג.

הדרגה הנוספת הנזכרת בפסוק, היא דרגת "ואת הקדוש", רש"י הסביר לנו שזהו הכהן, שמופרש לעבודתו של הקב"ה, שואלים אדם: היכן אתה עובד? אצל בוס פלוני? אהה! האיש הזה עובד אצל הבוס של כל העולם, אצל הקב"ה בעצמו, הוא נקרא על שם הכיהון שלו, הוא כהן! הוא מכהן ומשרת את בורא כל עולמים בעבודת הקודש. גם עבודה זו נתונה בדרך רוחנית לכל אדם באשר הוא, יהודי שמקדיש את חייו להקב"ה הוא יהודי קדוש, גם אם הוא סנדלר, בכל פרט מפרטי החיים, קיימים שבילים ומסלולים להגיע אל האור העליון. כאשר יודעים היטב, שאין הגשמיות ריקנית, ואין הרוחניות תלושה, אלא שניהם משולבים ואגודים יחד, אור וכלי ביחד, אור כזה ואור כזה, החיים פשוט הופכים לכלי שרת למי שאמר והיה העולם, והוא הקדוש…

זאת מדת האהבה והחסד, כהן איש החסד, אדם שמוכן לאהוב את השם גם בהיותו עוסק בצרכיו הגשמיים, זה נקרא אוהב באמת, כמו בזוגיות, לא תתכן אהבה מלבד לאחת ולהפך, כמו כן אי אפשר להיות אוהב את ה' כאשר הקול זועק פיוטי קודש ביום הכיפורים ונשמת בשבת קודש, ושונא מובהק כאשר אוכלים בשר לשובע, למשל… היהודי אוהב את ה' בכל מצב, חושב על מציאותו תמיד, ואינו מסיח דעת ממנו יתברך, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", תמיד לזכור שיש מישהו שאתה אוהב אותו, שהוא ממלא את כל המציאות, ואחראי עליה, והוא והמציאות אחד באחדות הכי פשוטה, האהבה הזו היא אינסופית שאין לה תכלית, מי שזוכה לטעום את אור האהבה הזו, הוא 'מכור' לאלוקות, הוא אוהב את ה' בכל לבו ובכל נפשו. זו מדת כל אדם, לא רק הכהנים. הכהנים גילמו את האור הזה, הם היו אחראים על התדר המיוחד הזה, שממנו התפשטה האהבה לכל ישראל.

הבשורה הטובה מגיעה בסוף, והקריב אליו, השם יתברך מקריב אליו את אלו שיראים ממנו ואוהבים אותו, הם כבר לא רואים בתכונות הללו, תנודות המחסלות להם את החיים, הם זוכים לקיום הפסוק: "ואני קרבת אלקים לי טוב", הטוב הגמור שיש בקרבת אלקים, טוב גם בגשמיות, וכל שכן ברוחניות.

והנה הפסוק חוזר על המלים הללו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו – אולי זה רמז לאנשים שבוחרים בה', אשר ה' גם הוא, יתברך, כביכול, בוחר בהם, ומקרב אותם אליו, אדם שנענה לקריאה האלוקית ועושה את מה שהוא צריך ויכול, אפילו בתנועה אחת של התקרבות, הוא זוכה לקרבה מדהימה מהשם יתברך, אשרי המנסה זאת ונוכח בעצמו לראות, כמה טוב ה'.

הפוסט פרשת קרח – להיות הכי קרוב לה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת קודש פרשת קרח, כ"ח סיון תש"פ

אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יז, ג).

בפסוק זה יש כמה גילויים נפלאים, להבנה שלנו את המציאות הרוחנית שלנו, קודם כל, רש"י על המלים "החטאים האלה בנפשותם", מביא את הפירוש: 'שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב"ה'. וה'שפתי חכמים' מרגיש כאן, שהרי 'חטאים' הוא מלשון שגגה, ועל כן פירש רש"י, חטאים – לא ממש, אלא פושעים. אבל עלינו להבין את התורה הקדושה, שכן נקטה בלשון שגגה.

ועלינו לדעת, כי באמת מי שחולק על הקב"ה הוא פושע אמיתי, שאת הפשע הגדול הוא עושה כלפי עצמו, הוא קיבל נפש קדושה שקשורה אל ה' באמת, ובבחירתו המוטעית הוא בוחר שלא להכיר באצילות נפשו, הוא רואה את עצמו כפושע, הוא מחטיא את המטרה האמיתית, הוא שוגג בכך שהוא מבין שעליו להזיד, כאן מלמדת אותנו התורה הקדושה את הבסיס להבנת מעגל החטא ותיקונו, כאשר אדם שוכח את המציאות הרוחנית שלו, הוא בעצם שוגג בכך, הוא נשבה בקסם הסטרא אחרא, הוא רואה דברים אחרים, לא נכונים, אודותיו… ואחרי השוגג הזה, באה המזיד, כאשר שוגגים בנפש – פושעים במציאות… לכן צריך גם לעשות תשובה על השוגג, משום שהיא הכר הנרחב שעליו נבנה המזיד הגדול שכבר מתאפשר.

האנשים האלו ידעו לעשות מחתות, הם היו בדרגה גבוהה, סימוי העינים שלהם בא כי לא הבינו מהי נפש פנימית, שאינה רוצה דבר, אפילו לא מינוי קדוש, אלא להתכלל, להתאהב עם השם, להבין שאיננו רוצים דבר, כי אם אותו בעצמו, כביכול. זה העיקרון של החטא, אי ידיעת הרצון הפנימי של הנפש, להחטיא את המטרה, להבין שאנו לא רוצים את מה שאנו צועקים בקול ניחר, אנו רוצים דברים יותר פנימיים, אמיתיים, קדושים באמת.

אחר כך באה ההפתעה האמיתית, היינו מצפים, שטומאה כזו של מחלוקת עצובה כל כך, תושלך לסל האשפה של ההסטוריה, ואולי להעיף את כל המחתות המבזות הללו מחוץ למחנה, אך לא… היה פה כן איזה גילוי פנימי של רצון כלשהו להיות טובים, השוגג הזה, שלקח את הרצון הקדוש והביא אותו לחורבן, אבל הם הקריבו את זה לפני ה', הם קדשו! לכן מביאים אותם שיהיו נעשים ציפוי למזבח, מבהיל הרעיון ממש, אנשים האלו חטאו מאד, אבל המעשה שלהם טעון לימוד, משהו פנימי מאד, כדי שלא נטעה שוב, ששוב לא נקח רצונות טובים ועמם נעשה חורבן עולמי, שלא נמיט אסון באמצעות הטוב, לכן אנו נקח את זה פנימה אל הקודש, שיהווה שיעור נצחי בעבורינו לדורות עולם.

מזבח הוא סוד מסירות נפש, הנפש החוטאת בשגגה המזידה הזאת, היא נפש שלא רצתה להתמסר, היא נפש שרצתה לבחור בעצמה את המסלול של עבודת השם ללא הכנעה, ללא ציות להוראה מגבוה, שלא אוותה להבין כי באמת לא אנו קובעים את סדר היום ואת המציאות הרוחנית. כאשר בכל זאת נקח את זה לתשומת לבנו, זה יכול להיות ציפוי מהמם למזבח, זה בדיוק שייך למזבח, שהוא יכלה אותו באשו הקדושה, באש של מסירות נפש, וכמו שהפסוק מסיים: ויהיו לאות לבני ישראל.

תודה השם על השיעור העמוק והפשוט הזה.

הפוסט פרשת קרח – מחתות החטאים האלה בנפשותם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.