מתוך ספר "פשוט עמוק" על התורה

בּוֹרֵא עוֹלָם מְדַבֵּר אֵלֵינוּ (דְּבָרִים יא, כו): "רְאֵה אָנֹכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". לִפְנֵי כָּל הַמּוּסָר שֶׁבָּעוֹלָם, עֲשׂוּ פֶּסֶק זְמַן שֶׁל הִתְבּוֹנְנוּת בִּמְקוֹר הַמּוּסָר, לְהִסְתַּכֵּל קְצָת עַל מִי שֶׁמְּדַבֵּר אֵלֵינוּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא! רְאֵה אָנֹכִי, תִּרְאֶה אֶת הֶאָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ.

בְּכָל רֶגֶב בָּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַזֶּה, גָּנוּז אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹר הָאוֹרוֹת הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. הַהֶבְדֵּל בֵּין הַבְּרָכָה לַקְּלָלָה, בֵּין אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּן לְבֵין חָלִילָה לֹא, נָעוּץ בַּהֲבָנָה הַדַּקָּה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, כִּי מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בַּבְּרִיאָה, הִיא סוֹד הַסִּפּוּר.

לָמָּה שֶׁאָדָם יְשַׁעְבֵּד אֶת עַצְמוֹ תַּחַת עֹל הַמּוּסָר וְהַיֹּשֶׁר? מַה זֶּה נוֹתֵן לוֹ? הָאִם מְדֻבָּר רַק בְּאֹפִי מְסֻיָּם הַמַּתְאִים לְחַיִּים שֶׁכָּאֵלּוּ אוֹ שֶׁמָּא כָּל אֶחָד יָכוֹל? הַתְּשׁוּבָה נִמְצֵאת בַּמַּעְגָּל הַזֶּה, אִם הָאָדָם רוֹאֶה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵינָיו, אוֹ שֶׁמָּא רוֹאֶה עוֹלָם אַחֵר, מַסְתִּיר וּמַחְבִּיא.

הַכֹּל מַכִּירִים אֶת הַמַּעֲשִׂיָּה הָעֲמָמִית בְּבִגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים, שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי חַיָּט לֵיצָן שֶׁנִּצֵּל אֶת הַמַּגְלוֹמָנִיּוּת שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּבִשֵּׂר לוֹ כִּי עָתִיד לְהַלְבִּישׁוֹ בִּבְגָדִים שֶׁרַק הַמְּבִינִים בִּלְבַד יוּכְלוּ לִרְאוֹתָם, אֶת הַשְּׁמוּעָה הֵפִיץ הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ, וְהַצִּבּוּר שֶׁפָּחַד לְהֵרָאוֹת לֹא-מֵבִין, הָיָה יָרֵא לְהַצְבִּיעַ עַל הַמְּצִיאוּת הַפְּשׁוּטָה, שהחייט הַנָּבָל הוֹצִיא אֶת הַמֶּלֶךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לְלֹא בְּגָדִים בִּכְלָל.

עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן, חֲסַר יוֹמְרוֹת, וְהֵחֵל לִזְעֹק: הֵי! הַמֶּלֶךְ עָרוּם. כָּךְ נָהוּג בָּעוֹלָם לְהַמְשִׁיל כָּל דָּבָר שֶׁהֻחְלַט בִּנְהִיָּה גּוֹרֶפֶת אַחַר הָעֵדֶר, לְלֹא הַבְחָנָה אִישִׁית פְּשׁוּטָה, כֵּנָה וַאֲמִתִּית.

אַךְ לִפְעָמִים יֵשׁ אֶת הַהֵפֶךְ, יֵשׁ וְהַלְּבוּשׁ, שֶׁאֵינוֹ בְּכַנְפֵי הַדִּמְיוֹן, מַסְתִּיר אֶת הַלּוֹבֵשׁ, הַבְּגָדִים אֲמוּרִים לְהַתְאִים לַלּוֹבֵשׁ, וְכַאֲשֶׁר אֵינָם כָּאֵלּוּ, אֵינָם אֲחֵרִים מִבִּגְדֵי הַחַיָּט הָאַגָּדִיִּים…

כָּזֶה הוּא לְבוּשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים.

גִּיוַואלְד! מַה קּוֹרֶה כָּאן? עוֹלָם שָׁלֵם, דִּינָמִי, חַי וְנוֹשֵׁם, מִתְפַּתֵּחַ וּמַצְמִיחַ, רוֹעֵשׁ וּמִתְבַּטֵּא, כָּל רֶגַע נָתוּן רוֹאִים אֶת אוֹר הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית בַּבְּרִיאָה, מַמָּשׁ כָּל רֶגַע… וּמַה מַסְתִּיר? בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ!!! זֶה לֹא הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ, זֶה מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ לְגַמְרֵי, אַיֵּה הוּא הַמֶּלֶךְ, הֵיכָן הוּא בְּעַצְמוֹ? לְאָן הוּא נֶעְלָם?!

רְאֵה אָנֹכִי!

רְאֵה יְהוּדִי, הִסְתַּכֵּל, הִתְבּוֹנֵן וְהָבֵן מִי הוּא הַדּוֹבֵר אֵלֶיךָ, מִי יָצַר אֶת הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת, שֶׁהַנּוֹהֶה אַחַר הַשֶּׁקֶר שֶׁל הָעוֹלָם, שׁוֹקֵעַ בְּמֵי מַדְמֵנַת סִבְלוֹ הָאָיוֹם וְהַנּוֹרָא, וְהַמִּתְנַעֵר מֵחוֹצְנוֹ נִצֹּל מִמִּיתַת הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ כִּי רַק שָׁם מֻנָּח הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין הַבְּרָכָה לִקְלָלָה. "אַל תִּהְיֶה מְקֻלָּל", מְבַקֵּשׁ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, "הֱיֵה מְבֹרָךְ", רַק הִסְתַּכֵּל בְּעֵינַיִם פְּתוּחוֹת עַל הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ וְלֹא עַל לְבוּשָׁיו.

פָּרָשִׁיּוֹת סֵפֶר דְּבָרִים, מִתְאַפְיֵנוֹת בְּלַהַט מְיֻחָד שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, פְּסוּקִים רַבִּים מַאֲרִיכִים – "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה", כְּלוֹמַר, לֹא פָּשׁוּט לִזְכּוֹת לְיִרְאַת שָׁמַיִם, צָרִיךְ לִלְמֹד זֹאת. וְכֵיוָן שֶׁחֻמָּשׁ זֶה מְכֻנֶּה "מִשְׁנֵה תּוֹרָה", בִּהְיוֹתוֹ כַּחֲזָרָה מְסַכֶּמֶת עַל דִּבְרֵי ה' לְעַמּוֹ, וּמִכָּךְ אָנוּ יְכוֹלִים לְהַסִּיק, שֶׁזּוֹ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ: לִירֹא אֶת ה' בַּהֲדַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

לַעֲבוֹדַת ה' דָּרוּשׁ עֹמֶק נִשְׁמָתִי, אָדָם לֹא יָכוֹל, מֵעֶצֶם טִבְעוֹ, לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טֶכְנִיִּים לְלֹא מַשְׁמָעוּת, כָּל נְקֻדַּת הַסֵּבֶל בָּעוֹלָם הוּא בִּהְיוֹתוֹ נְטוּל מַשְׁמָעוּת, גַּם הָעוֹסְקִים בַּעֲשִׂיָּה חָמְרִית, מַפְנִים אֶת מַבָּטָם אֶל הַמַּשְׁמָעוּת הַגְּלוּמָה בַּעֲשִׂיָּתָם, אוֹ הַתְּמוּרָה לְעָמָל אוֹ הָאִידִיאוֹלוֹגְיָה הַמְּנִיעָה מַעֲשִׂים וּמְזִינָה מִסְגָּרוֹת. אֵין כְּלוּם לְלֹא מַשְׁמָעוּת.

גַּם מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ שֶׁהוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹת אֶת רָצוֹן ה', עֲדַיִן לֹא נִמְצָא בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הַמַּשְׁמָעוּת הַנִּדְרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ, יֵשׁ לוֹ מַשְׁמָעוּת אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַשֵּׁם, וְזֶה טוֹב מְאֹד, אֲבָל עֲדַיִן יֵשׁ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה בְּמִנְהֶרֶת הָאוֹר.

הוּא מְקַיֵּם אֶת רְצוֹן ה', וּלְמַעַן עִנְיָן זֶה בְּעַצְמוֹ, אֲבָל עֲדַיִן לֹא הִבִּיט אֶל ה' בִּכְבוֹדוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת, הַשְּׁקִיעָה בַּמַּעֲשֶׂה לְלֹא הִתְבּוֹנְנוּת בְּאָנֹכִי הַמְּצַוֶה, יְכוֹלָה לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם לְחַיִּים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת, אֲשֶׁר הַמָּוֶת טוֹב מֵהֶם.

מִדְרַשׁ-תְּהִלִּים נוֹגֵעַ בְּזָוִית עֶקְרוֹנִית זֹאת, וְכֹה הֵם דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אַיְבוּ: "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תְּהִלִּים ק, ב). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (שָׁם ב, יא) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ כִּי לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן אַתָּה עוֹבֵד".

כְּלוֹמַר, תֵּרוּץ הַסְּתִירָה בֵּין שְׁתֵּי הַדְּרִישׁוֹת מֻנָּח בִּמְקוֹמָהּ הֶחָבוּי שֶׁל הַמַּשְׁמָעוּת, עֶצֶם הַיְּדִיעָה שֶׁיִּרְאָתֵנוּ הִיא מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, הִיא גּוֹרֵם מְשַׂמֵּחַ, כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנָיו, מִתְגַּלָּה נְקֻדַּת הַקֶּשֶׁר וְהַחִבּוּר שֶׁבֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ, שֶׁבֵּין קֹמֶץ עָפָר גּוּשִׁי בַּעַל-חִיּוּת לְבֵין יוֹצֵר הַחֹמֶר הַזֶּה וּמֵפִיחַ בּוֹ נִשְׁמַת חַיִּים אֱלֹקִית.

בַּיַּהֲדוּת אֵין כָּל הֶבְדֵּל בֵּין יִרְאָה לְשִׂמְחָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין סְתִירָה בֵּינֵיהֶן, הַהֵפֶךְ, מְקוֹר הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית, הַמּוּנַעַת עַל יְדֵי יַשְׁרוּת לֵב פְּנִימִית וְהַשְׁלָמָה עִם הָעַצְמִי, הוּא הַיִּרְאָה הַגְּדוֹלָה מִבּוֹרֵא עוֹלָם. וּבִתְנַאי שֶׁתִּהְיֶה רַק מִבּוֹרֵא עוֹלָם, לִרְאוֹת אֶת הֶאָנֹכִי תָּמִיד, וְלֹא אֶת הָעַצְמִי הַיָּרֵא, לֹא אֶת הַמִּסְגֶּרֶת הַמְכֻבֶּדֶת עַל יָדֵינוּ, לֹא אֶת הַחֶבְרָה וְלֹא אֶת הַמַּעֲמָד, כִּי אִם "וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹתַי".

הפוסט פרשת ראה – רְאֵה 'אָנֹכִי' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון פרשת ראה תשפ"א

ראה אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה. הנה לשון ראיה הוא לשון הבנה והתבוננות פנימית, כי היא ראיית השכל והנשמה הרואה דברים עליונים בכל עת ורגע כידוע, רק שפנימיות הרוחניות הרואה אינה מפותחת אצל האדם החמרי, כי עצם הראיה נמצאת אצל האדם, והוא יכול לראות ממש את המהלך האלוקי דרך פנימיותו, אלא שאינו מודע לכך, ועל כן פונה השם יתברך ומבאר לנו, ראה אנכי, התבונן בתוככי פנימיותך, ותראה את האנכי, את האור האלוקי המאיר בך ומחיה אותך, וכאשר תזכה להבין ולהשכיל כי יש בך בורא, ומחיה אותך, וחיותך הוא רק ממנו יתברך, אזי הראיה הפנימית שלך תהיה מזוככת ותראה אורות עליונים בך ובעצמך וממך, כי כאשר אין מסתיר לנשמה היא עורגת להכלל בבוראה לגמרי, ואם אדם זוכה ומבין את מה שרואה הוא יכול להקשיב לקול הכרוז העליון המדריך אותו בכל צעד ושעל, שזהו ענין המשך הפסוק, אנכי נותן לפניכם היום, שהיא המידה וההגבלה של האור האלוקי, שבכל יום יש עבודה חדשה ומחודשת לגמרי, לעבוד את השם יתברך מחדש, ולגלות את הברכה שבתוך הבריאה, שלצידה קללה ממארת, שהיא הסתר הפנים הנורא והאיום מאור פני מלך חיים, ברכה וקללה, כי כאשר אדם זוכה לשמוע את קול הוי"ה המהדהד בבריאה, ולשמוע את דבר הוי"ה מכל מחשבה דבור ומעשה שעובר עליו בכל יום, הרי הוא מהפך את המרירו למתיקו, ויהבינן ליה ברתא דמלכא, שהיא סוד הברכה, המשכת השפע מן הבריכה העליונה, לדבק את מחשבתו בו יתברך בתכלית הדבקות, ולזכור היטב שהוא מונהג בכל עת ורגע על ידי הקב"ה בעצמו, כביכול, ואין לו שום חיות כי אם חיות השכינה השוכנת בקרבו, וכשהיא מגוללת בעפרה, הרי הברכה נתהפכת לברכה, ועיקר הצרה, שאין מבחינים בכך, ויכול אדם לעבור ימים ושנים ולא יזכה להאיר על נפשו את האור של השם יתברך, כי הוא נמצא בחושך גמור, כי אינו יודע שהוא בקללה ולא בברכה, וכך חי את חייו באי ידיעה אודות הברכה העצומה הנמצאת בחייו בבריאה, ועיקר הדבר שהוא צריך לפתח בנפשו את נקודת השמיעה, כאשר יתבאר.

כי מה הוא ענין שמיעה? קולות והברות, בודאי שלא, כי עיקר השמיעה הוא תוכן הדברים ולא הברתם הקולית, כמו כן ענין השמיעה היותר פנימית נקראת כך, כי היא שלמות השמיעה, ושמיעה רוחנית דקה ונבדלת היא אור הפנימיות הכי מאיר, היינו שאדם ממש שומע כרוזים מדוייקים על ידי ששם לב על נוכחות ה' בחייו, וזהו בעצם השמיעה הנדרשת לאדם להפוך את הקללה לברכה, כי הנה עצם מציאות האדם בעולם, הוא מציאות של קללה, מקללת חטא ופגם אדם הראשון, שעל זה כל עבודתנו כל הימים עד עת בוא דברו, וככל שאדם מזכך את החטא הראשון כך הוא זוכה שהקללה בגינו תתבטל והברכה נמצאת כי היא הפכה, ובהעדר הקללה נמצא עולם על מכונו הראשון, נברא על ידי בורא מושלם במושלמות אין קץ. וכאשר יבחין אדם בנפשו את עומק ענין ראית הקללה והברכה, ואיך שהם שני צדדים למטבע אחת, והבחירה חפשית לגמרי לנגוע בצד הנכון, ובודאי אין הם צדדים גשמיים של שחור ולבן, אשר זיל קרי בי רב, וכל פעוט יענה בדעת נכון איפה צריך לאחוז, לא כן הוא באחיזה הרוחנית, התעתוע העולמי מקשקש בליצנותו, ומטעה אותנו בדקה שבדקות, שאם בכאן אינה אלא סטיה דקה, אך במציאות מחרבת היא עולמות ממש, ובונה בנינים חרבים בתוהו גמור, כי עיקר כל עבודתנו הוא הדיוק הקדוש, לכוון רעותא דלבא לקודשא  בריך הוא, לראות בטוב ה' בארץ חיים, ואז בונים עולמות של תיקון, של התאחדות מוחלטת על המציאות האלוקית, ועל כן לא פשוט הוא לזהות היכן היא הברכה והיכן היא הקללה, לכן באה ההקדמה האלוקית, שלפני שנצא למסע הבירור והחיפוש היכן היא הקללה והיכן היא הברכה, נקשיב לקול ה' בהקדמתו, שלפני הכל ראה אנכי, תתבונן במציאות הוי"ה, בתכלית הבירור והזיכוך, בהירות הדעת והמוחין, אזי תזכה להבחין היכן נמצא השם יתברך, והיכן הכל מתדמה כקוף בפני בני אדם, כי אצל קלי העולם גם ענין שקיעתם בהבלי העולם הזה, נחשב לטוב גמור בעיניהם, כי אין להם אלא הנאת חייהם למקומם ולשעתם, וכשעולה בידם למחצה ולשליש ולרביע, הם מרגישין שבאו לאיזה תכלית, והם מתפארים בזה ממש, כמו שבנו איזה בנין, ואף שמבינים את ארעיותו ואת אפסיותו, וגם את הצער הנלוה לכל תענוג, לפניו ולאחריו ובמהלכו, ובאי השגתו ברוב העתים, מה שגורם לכל התענוג הזה להיות מתעתע וחמקמק, ומלא יסורים, ומענה את האדם באשליות מתפוצצות ומתנפצות.

כללא דמילתא, שכאן רואים ברור את אי היכולת האנושית הפשוטה לזהות את עומק הרע של הברכה המזוייפתכרו, ולבחון את הדרך לזכות אל הברכה אשר תשמעון, אשר תתבוננו ותבינו, ולא ביום אחד, אלא בימים רבים של משכני אחריך נרוצה, ואם אנו לועגים לקלי העולם על הילדותיות הרדודה של שקיעה מוחלטת בחומר כלה, עלינו לעזוב את אחרים ולהתבונן בעצמנו עד כמה התכלית הנצחית ברורה אצלנו בבהירות של אמת, עד כמה אנו רוצים באמת את השם יתברך, תורתו, מצוותיו, תפלותיו ודבקותו, והשאלה העצמית הזו הנוקבת ויורדת עד תהום רבה, מפלחת כליות ולב, ומעמידה את דבר אמת, שנדע, שאין יכולת לתפוש את החבל בשני ראשים, ואם בחרנו בו יתברך, ורצינו להכלל בחברת משרתיו מקבלי אור פניו ודורשי יחודו, עלינו לזכור את ההקדמה הקדושה הזו, שבכל עשיה והטיית חיים אנו אמורים לבחון מחדש, ראה אנכי נותן לפניכם, שבכל רגע נתון, ובכל התחדשות יום חדש, שהוא הביטוי לשינוי העתים החולפים כצל ציפור הפורח באויר, אזי יש שוב את הדרישה לבחון בין הברכה לקללה, ואף שהפסוק מפרט היטב מהי הברכה ומה היא הקללה, אבל הכל תלוי בהכנה של ראה אנכי, של התבוננות אמיתית, כי כמה וכמה אנשים היו רשעים ממש ובעיני עצמם היו צדיקים גמורים, והאם לא למדו חומש, והאם לא ידעו אשר הברכה היא אשר תשמעון, אלא ששגו ברואה, בראה אנכי, בהבנה היכן היא הברכה, ומהי השמיעה הנדרשת על ידי ה' אלקים לאדם התחתון. והקב"ה יעזור שהדיבורים האלו יפלחו את לבנו האטום, שיסכים כבר להכיל את האור הגדול האין סוף של השם יתברך, אמן ואמן.

הפוסט פרשת ראה – אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שני פרשת ראה תשפ"א

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם. הנה לשון תשמעו אל מצות, הוא ענין אסיפה והתחברות אל המצוה [ע"ד לשון הפסוק (ש"א טו, ד): "וַיְשַׁמַּע שמואל את העם" – שאספם], וכמו כן כאן, היינו לאסוף את כל כוחות הנפש ולהביאם אל אור המצוה שמקיים. כי אם היה כתוב לשמוע את המצוות, היינו לשמוע אותם מקול המצווה ולקיים אותם, לא כן הדיבור לשמוע אל מצות זהו להתאחד עם המצוה ולהיות אחד עם המצוה.

וכלל הענין, כי אי אפשר להשיג את האור אין סוף ברוך הוא שהוא נעלם מכל נעלמים, אלא על ידי שנתגלה רצונו בעולם, ובריות השפלות דהאי עלמא מתכנסות לעשות רצונו ולקיים את דבר קדשו, הרי שבכך הם יכולים להתקרב אליו, אבל אם היה הענין רק לעשות את הפעולה הגשמית, ולקיים על ידה את דבר ה', איך יוכלו להשיג השגות אלוקות באמצעות מצוה ללא כונה, אלא שעיקר הענין הוא דבקות גמורה במצוה המצוה, שכאשר אדם מקיים את מצוות ה', הוא בוער מאד באש עליונה של דבקות נשמתו בחי החיים בו יתברך, וזהו אשר אנכי מצוה אתכם, שהאנכי יהיה בתוך המצוה, להיות דבוק במצוה תוך כדי קיום המצוה, ויש כאן רמז של הבטחה וברכה אשר אכן באמת תשמעו את דבר ה' בסופכם, כי לא תהיה נשמה אחת נדחת מישראל, ועצם הברכה הגנוזה בכל אחד מנשמות ישראל צריך שתעוררו מאד, כי אם מניחים לפני קללה, והברכה גנוזה בתוכי, איך אעזוב הברכה ואפנה אל הקללה, כי אין הקללה אלא סתימת האזן משמוע, אך אינה יכולה לבער את הקול העצמי הנוכח בבריאה ובפנימיותו של אדם, הקורא לו קום קרא אל אלקיך, ועל כן איתא לשון שמיעה, היינו מי שאינו מתעלם ושומע, אך אם תהיה המצוה כעול או כרגילות לא יצא ידי חובת הרצון, כי חסר כאן את אשר אנכי מצוה אתכם, שזהו העיקר בקיום המצוה, לזכור לפני מי אנו מקיימים את המצוה ולמען מי כביכול, יתברך שמו, וזהו ענין אנכי כידוע, אנא נפשי כתבית יהבית, שמסר לנו נפשו היינו רצונו, כביכול, וצמצם את האור האלוקי לתוך קיום מצוה גשמית, ובזה יבין מהי מצוה ואיך שורה הברכה בהמצוה.

והמתבונן בפסוקים אלו של הברכה והקללה, רואה דבר בהפוכו, שבפסוק הבא איתא, והקללה אם לא תשמעו, כאן כתב אשר תשמעו, וכאן כתב אם לא תשמעו, ולא אשר לא תשמעו, כי היא הוראת דבר כנ"ל. ואחר כך יש אריכות וסרתם מן הדרך, מה שאינו בברכה, והוא כאמרנו, כי באמת אדם כבר נמצא בדרך, ובכל תכונות נפש אדם נמצאת התורה הקדושה, כי אסתכל באורייתא וברא עלמא, האחוד בקוב"ה וישראל, וממילא ישראל רשומים בתורה והיא רשומה בם, ואם חס וחלילה מתרחק איש יהודי מהשם יתברך, הרי שהוא צריך לעשות פעולה ולסור, כי על הסתם הוא בדרך, בפנימיות מציאותו, אף כי אינו נרגש, ומדבר שם על עבודה זרה שהיא לסור מן הדרך, וגם העושה את העבודה שלו להשם יתברך זרה הוא גם בחינה של עובד וכו', כי אין להשם יתברך כי אם דרך אחת, דרך הדבקות של האדם בבוראו בכל הויתו ורצונו, וכאשר בא לקיים מצוה עליו לגלות שרצונו הפנימי רוצה במצוה, היינו רוצה בחיבוק האלוקי בדבקות הנשיקין, ישקני מנשיקות פיהו, אבל אם רוצה לסור עליו ללכת אחרי אלהים אחרים, חס ושלום, כי על פי טבעו אינו שם, אלא נמצא בברכה, ובהבנת דברים אלו, תקבע עבודת השם בלב האדם, כי עיקר מה שאינו מסוגל לעבודת השם הוא בגלל שהוא רחוק מההבנה כי הוא שייך לעבודת השם, וצריך להיות ממנו משהו אחר, מה שאינו הוא, ואז הפתיון הזה משאיר אותו על מקומו ואינו זז מן החול אל הקודש אפילו כמלא נימה, לא כן כאשר יודע כי הברכה נמצאת אצלו, ואינו צריך לעשות פעולות אלא להתחבר לידיעה הזאת, שהיא בחינת אל מצוות, כנ"ל, אז מרגיש הברכה, כי קרבת אלקים מעניקה לאדם כוחות עצומים לעבור את זה העולם בשלום, ולראות את הברכה שבתוך הקללה של האי עלמא.

כי הקללה היא הסתרה, היא לסור מן הדרך, לשון הסתרה, לכסות הדרך, לתור דרך אחרת ללכת אל מחוז החפץ, אך הדרך בה ישכן אור, היא דרך הדבקות, שרגע אחד של דבקות מסיר מהאדם כל מיני חושך והסתרה, ולסור מן הדרך, רחמנא ליצלן. ובפסוק זה פתח בגוף נסתר וסיים בגוף ראשון, כי אחר שאדם זוכה לעבוד את השם יתברך בהסתרה, אזי הוא זוכה לבחינת נכח פני ה' שנתגלים אליו דברים נסתרים, ומבין את דרכי העבודה וניצול מן הבלבול שיש לעובדי ה' בתחלת עבודתם, וכולי האי ואולי, אם יצדיקו דרכיהם יזכו אל בחינת אנכי מצוה, שבקיום המצוה להתקרב אל מצוה המצוה ית"ש. ויש לומר עוד, כי באמת, כל מצוותיך אמונה, וכל מצוה ומצוה צריכה להביא את האדם אל גילוי אלוקות ודבקות הבורא יתברך שמו, ואם אדם זוכה להרגיש זאת, הרי שהוא מקיים את המצוה בשמחה גדולה, וכמו שהעיד האריז"ל לאיש סודו, שכל המדרגות שזכה להן באו על ידי קיום המצוות בשמחה, כמוצא שלל רב, כמוצא כל הון דעלמא.

ואי אפשר לזכות אל הארה כזו בשעת קיום המצוה כי אם כאשר מרגיש את השם יתברך בעת קיום המצוה, ומתלהב מכך שהוא עושה לו יתברך שעשועים גדולים בעשייתו זאת, וזהו שאומר, הברכה אשר תשמעון, כי שמיעת המשמעות הפנימית של המצוה, היא לגלות איך שיש ברכה בכך שאני מקיים מצוה, שמרגיש שמתברך ומחיה נפשו על ידי קיום המצוה, וזהו דבר מוכרח על פי טבע, כי יוצר התענוגים צוה על הדבר, ודבר שצוה יוצר התענוגים הוא דבר שהוא כולו תענוג, ועיקר הצרה שאין מרגישין זאת, כי אין מקיימים את המצוה בדבקות המחשבה בנותן ומצווה המצוה. ואפשר לומר, שזו הקדמה לכל קיום המצוות, לדעת את הברכה אשר תשמעון, לפני שזוכה לקיים המצוה בפועל ממש, עליו להחדיר בעצמו את השמיעה של אלוקות שניבטת מהמצוה, כי אי אפשר לקיים מצוה ולזכות לאורה אם לבו בל עמו, ואף שאין קץ למתן שכרן של מצוות, יהיה איך שיהיה, אבל חילוק והפרש גדול יש בין מי שמקיים מצוה בדבקות עצומה בו יתברך, ובין מי שמקיים כדי לפטור את חובו וכו', והברכה אשר תשמעון, היא גומרת לאדם שיבחין ויתבונן בפנימיות נפשו אודות מצווה המצוה בעת קיום המצוה. ובזכות קיום מצות ה' ברה מאירת עינים נזכה להיות דבוקים בו יתברך תמיד מעתה ועד עולם, אמן כן יהי רצון.

הפוסט פרשת ראה – את הברכה אשר תשמעו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, אָנוּ מוֹצְאִים הְתִיַחֲסוּת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, לְנָבִיא שֶׁאֵינוֹ אֲמִתִּי, הַיְנוּ אָדָם בַּעַל כּוֹחוֹת גְּדוֹלִים וְעַל אֱנוֹשִׁיִּים, וּבְכָל זֹאת צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, הָאֱמֶת, שֶׁקָּשֶׁה לָנוּ לַעֲמֹד בִּפְנֵי תּוֹפָעָה כָּזֹאת, שֶׁאָנוּ נִתְקָלִים בְּאָדָם "נָבִיא וְחוֹלֵם חֲלוֹם", שֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ הִלָּה רְצִינִית סְבִיבוֹ, וְלָקוּם וּלְהִתְרַחֵק מִקִּרְבָתוֹ, מַה הֵם הַנְּתוּנִים שֶׁבְּיָדֵינוּ, לִבְדּוֹק וְלָדַעַת מִי הוּא הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי, וּמִי הוּא נָבִיא הַשֶּׁקֶר, שֶׁנִּקְרָא גַּם נָבִיא וְגַם שֶׁקֶר.

רַבֵּנוּ זַ"ל מְלַמֵּד, כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל, עָלֵינוּ לְהִזָּהֵר מִלְּדַבֵּר דִּבּוּרִים לֹא תְּקִינִים, דִּבּוּרִים שֶׁהֵם נֶגֶד הָאֱמוּנָה, אֲפִלּוּ כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְלוֹצְצִים, אָסוּר לָנוּ לַחֲזֹר עַל דִּבְרֵי הַהֶבֶל שֶׁל הַכּוֹפְרִים, וְאַף כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לֵיצָנוּת מֵהֶם, להפריכם וּלְהַרְאוֹת אֶת הַטָּעוּת, פָּשׁוּט, אָסוּר לְהוֹצִיא מִן הַפֶּה דִּבְרֵי כְּפִירָה, בְּכָל צַד וְסִבָּה שֶׁתִּהְיֶה בָּעוֹלָם, וְכָל זֹאת לָמָּה? כִּי הַדִּבּוּר הוּא נֶשֶׁק עָצְמָתִי שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ.

לְכָל דִּבּוּר שֶׁאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו – יֵשׁ מַשְׁמָעוּת, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּי הַדִּבּוּר הוּא הַכֹּל, הַכֹּל מַמָּשׁ, כַּאֲשֶׁר אָדָם מְדַבֵּר דִּבּוּר, הוּא מְגַלֶּה אֶת נִבְכֵי נִשְׁמָתוֹ, וְהַהֵפֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא מְדַבֵּר דִּבּוּר – הוּא יוֹצֵר מַשֶּׁהוּ בְּנִשְׁמָתוֹ, אֵין דִּבּוּר סְתָם, לְכָל דִּבּוּר, אַף הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים – יֵשׁ לוֹ מַשְׁמָעוּת, הֵן לְטוֹבָה – בְּנִיַּת עוֹלָמוֹת, וְהֵן לְהֵפֶךְ הַטּוֹבָה – הֶרֶס עוֹלָמוֹת שֶׁל עַצְמֵנוּ וְשֶׁל אֲחֵרִים.

כָּל אֶחָד נִתְקָל בִּימֵי חַיָּיו בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא נִסָּיוֹן הַכָּרוּךְ בְּדִבּוּר שֶׁל טָעוּת, שֶׁהֵמִיט עָלָיו אִי נְעִימוּת אוֹ תַּקָּלָה רְצִינִית, כַּמָּה הָיִינוּ רוֹצִים לְהַחֲזִיר מִלִּים שֶׁנֶּאֶמְרוּ, וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר… לְלַמְּדֵנוּ בָּא הַפֶּה הַזֶּה, כִּי הַדִּבּוּר מְחוֹלֵל נִפְלָאוֹת לְטַב אוֹ לְמוּטָב.

אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁאָנוּ רוֹצִים לַעֲמֹד עִמָּם בְּקֶשֶׁר מַתְמִיד עָלֵינוּ לִבְחֹר דֶּרֶךְ הַקְשָׁבָה לַדִּבּוּר הַיּוֹצֵא מִפִּיהֶם, אִם הוּא דִּבּוּר טָהוֹר הַמְעוֹדֵד אוֹתָנוּ לָלֶכֶת בִּנְתִיבוֹת טֹהַר – עָלֵינוּ לְאַמֵּץ אֶת הַקִּרְבָה אֲלֵיהֶם בְּחֹם, אִם חָלִילָה, הַדִּבּוּרִים שֶׁיּוֹרֵק הַמַּכָּר מִפִּיו הֵם בִּלְתִּי אַחְרָאִים, עָלֵינוּ לִשְׁמֹר מֶרְחָק, כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ הַשְׁפָּעָה בְּכַמָּה רְבָדִים, זֶה לֹא צְחוֹק.

וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ עַצְמֵנוּ, נִדְרָשִׁים לִשְׁמוֹר עַל מוֹצָא שְׂפָתֵינוּ, וְלֹא לְהִתְלוֹצֵץ מִמַּה שֶׁאָסוּר לְהִתְלוֹצֵץ, כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלֹּא צוֹחֲקִים עֲלֵיהֶם, עָלֵינוּ לְפַתֵּחַ רְגִישׁוּת בִּשְׁמִיעָתֵנוּ אֶת הַזּוּלַת מְדַבֵּר, אִם הַדִּבּוּרִים הֵם מֵהַזָּן הָאָסוּר הַזֶּה, הַפּוֹעֵל רָעוֹת בְּנַפְשֵׁנוּ, עָלֵינוּ לָדַעַת כִּי אָנוּ עוֹמְדִים בְּקִרְבַת סַכָּנָה רוּחָנִית מוּחָשִׁית, שֶׁתִּתֵּן אֶת אוֹתוֹתֶיהָ בְּחַיֵּינוּ, בְּמֻקְדָם אוֹ בִּמְאֻחָר. זְהִירוּת.

מוּבָן אֵיפֹה, כִּי גַּם חוֹלֵם הַחֲלוֹם אוֹ הַנָּבִיא, אוֹ אֵיךְ שֶׁנִּקְרָא לוֹ, לַמְרוֹת גַּדְלוּתוֹ וּתְכוּנוֹתָיו הַנִפְלָאוֹת, אִם אָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַהַדְרָכָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא מְנֻגֶּדֶת לְמַה שֶּׁאָנוּ מַכִּירִים מֵהָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, לְלֹא שׁוּם שֵׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ', אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְרַחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת מִכָּל סוּג שֶׁל 'נְבוּאָה' שֶׁכָּזוֹ, כִּי הַכֹּחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ הֵם כְּנִסְיוֹנוֹת וּתְמוּרוֹת, שֶׁבָּאוּ לִבְחֹן אוֹתָנוּ: הֲיִשְׁכֶם אוֹהֲבִים אֶת ה'.

אָכֵן, זוֹ בְּדִיקָה בְּרוּרָה עַל אַהֲבַת ה', אֵין אָנוּ מְחַפְּשִׂים דְּרָכִים נִפְלָאוֹת, אֵין אָנוּ מִתְפַּעֲלִים מִדְּבָרִים מַפְתִּיעִים, אָנוּ מְחַפְּשִׂים אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַחֵר הָאֱמֶת הַזַּכָּה הַזּוֹ, שֶׁאֵינָהּ נִזְקֶקֶת לָאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים אוֹ לִשְׁאָר דְּבָרִים דּוֹמִים, אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה, בְּקִרְבַת אֱלֹקִים, כִּי זוֹ מַטְרָתֵנוּ בַּחַיִּים, וְכָל הַבְּרִיאָה נִבְרְאָה לְצֹרֶךְ הָעִנְיָן הַזֶּה עַצְמוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, כָּל דִּבּוּר, וְכָל נְבוּאָה, שֶׁאֵינָם תּוֹאֲמִים אֶת הַמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית הַזּוֹ – הִיא מִחוּץ לַגֶּדֶר, הַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ מַחְסָן שֶׁמּוּכָן לְאַפְסֵּן גְּרוּטָאוֹת צְבוּעוֹת בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן, אָנוּ רוֹצִים אֶת הַדָּבָר הָאֲמִתִּי, אֶת אַהֲבַת ה' הַטְּהוֹרָה.

וּבַחֲזוֹר לְכֹחַ הַדִּבּוּר, בְּכָל דַּרְגָּה שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בָּהּ, יֵשׁ אִתָּנוּ אֶת הַנֶּשֶׁק הַזֶּה, שֶׁגּוֹרֵם לָנוּ נְסִיקָה אֶפְשָׁרִית לְכָל דַּרְגָּה מְרוֹמֶמֶת שֶׁתִּהְיֶה, אִם אָנוּ פּוֹתְחִים בַּבְּחִירָה שֶׁלָּנוּ אֶת הַפֶּה, וּמְדַבְּרִים דִּבּוּרֵי קֹדֶשׁ, פְּשׁוּטִים כָּאֵלּוּ, שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לְדַבֵּר אוֹתָם, אָנוּ מִתְחַבְּרִים אֶל הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁבַּבְּרִיאָה, מוּבָן, שֶׁדַּוְקָא הַדָּבָר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁאֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו, הוּא הֲכִי קַל לְיִשּׂוּם, פָּשׁוּט לְדַבֵּר, לְשׂוֹחֵחַ, לְהַרְעִיף דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה וְנֶחָמָה, דִּבּוּרֵי תְּפִלָּה וּתְהִלָּה, כִּי בְּיָדֵינוּ הַדָּבָר.

מֵהַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים עַד הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים, צְרִיכִים כֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר – אֶת קִרְבַת אֱלֹקִים, שֶׁנִּמְצֵאת כָּאן אִתָּנוּ וְאֶצְלֵנוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, לָכֵן צִיֵּד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, אָנוּ יְכוֹלִים, בְּכָל מַצָּב וּבְכָל מָקוֹם לִקְרֹא אֵלָיו, לְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת הַדִּבּוּר הַפָּשׁוּט שֶׁלָּנוּ, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא הַפֶּתַח וְהַשַּׁעַר לְהִכָּנֵס אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

הפוסט פרשת ראה – המשמעות של כל דיבור הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שלישי פרשת ראה תשפ"א

ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הנה הפירוש של 'הברכה', היינו לצוות על מקום עמידת המברכים, וכאורה צריך להבין, למה לא נכתב בפירוש "ונתתה את המברכים", ואפשר לומר בדרך רמז, כי המברך האמיתי שברכותיו עושות פירות הוא זה שנכלל בברכה דלעילא, עד שנעשה בהתאחדותו – הוא והברכה אחת, בבחינת "ואני תפלה", שדוד המלך, העיד שנעשה כל כולו מהות של תפלה, כי יש אדם מתפלל ויש מהות של תפלה, כמו כן יש אדם המברך, ויש אדם שנעשה כלי לברכה ולהשפעה. והעומק בזה, כי אין הברכה צריכה שליחים, כי שפע הבריכה העליונה מוכן ומזומן להשפיע לנשפעים, כרצונו של יוצר השפע, יתברך שמו, אלא שיסד המלך במלאכתו, שלהשפעה צריך כלים, ולפעמים הוא על דרך שאחד מברך את חברו בלב שלם, או שמוסר ומעניק לו את ברכת ה' בפיו, שלוחי הברכה הללו, הם שלוחי רחמנא, ברצותם או שלא בידיעתם, אך אין הברכה שלהם, אלא של מי שמעיד על הברכה ועל הקללה ית"ש, וכשהם יודעים זאת היטב ומבטלים את עצמם לגבי שולחיהם, הרי המשלח בעצמו נוכח במלוא עצמותו, ית"ש. ודבר זה הוא נפקא מינה למעשה בדרך עבודתנו את השם יתברך, והענין, כי עצם הידיעה שאין שום כח בעולם כי אם השם יתברך, והוא העושה הכל, ואליו כל עינים צופיות, הרי שאם אין שום ברכה בעולם, רק בפקודתו, הרי שהוא עצמו יתברך שמו המברך היחיד, ובפרט כאן, שהברכה באה בשם ה' ממש אם תשמעו וכו', הרי שהמברכים מסירים את עצמיותם בעת שמברכים, ואין כאן אלא השראת השכינה שהיא נוכחת יחידית בעולמו של הבורא, היינו שמתפשטת בעולם ההתגלות של "אין עוד מלבדו", והכל יודעים וזוכרים היטב אשר רק הוא המברך את עמו ישראל בקדושתו. וכך בדרך העבודה האישית, עלינו לדעת, כי העסק שלנו ברוחניות, הופך אותנו למהות רוחנית, והברכה אשר לפתחנו, אינה רק תגמול ושכר אלא יצירת מהות והדבקות החלק הקטן בחלק הגדול, התאחדות עם הטוב הגמור והכללות מוחלטת בו. וענין הרים אלו, המבטאים את קול הברכה והקללה,

והנה "הר גריזים" הוא בגימטריא 'כי רוצה הוי"ה בעמו', שהיא התגלות הרצון, שהוא העיקר בקרבת אלוקים, כי הרצון הוא הכלי הראשון להשפעת שפע הקרבה, ושם צוה ה' את הברכה, היינו את המברכים, שעיקר הברכה הוא שמתגלה רצונו יתברך בברואים וחפצו בהם. ולעומת זאת, "הר עיבל" בגימטריא 'אשגבהו' כי ידע שמי, שהוא נתינת כח למי שיודע משמו יתברך, ומבין שכל דבר בעולם הוא שם הוי"ה, ואיך מתגלה זה במקללים, וכי הם נעשים בסוד הקללה ח"ו? כמו שאמרנו בסוד הברכה? אלא שצריך לדעת, כי הקללה היא הצללים של הברכה, היא מעין רשימו של ההפסד הנורא של הברכה, כי בפנימיות הענין, כל הקללות הן ברכות בעצם, כי אחרי שיודעים ענין הקללה, ופורשים ממרכיביה, הרי שהמניעה מן הקללה בעבור חוד רעתה הנגלה – היא הברכה עצמה, וההודעה מקודם היא סוד הברכה להנצל מן הקללה, ואין הברכה מתגלה אלא על ידי שיש הפכה, שיש קללה וסרים ממנה וזוכים אל הברכה וכו'. וכל הברכה שיש בעולם, רוצה ה' בעמו לתת את הברכה למי שמגיע לו, וכל עמו של אלקינו ראויים לזה, והוא עומד ומצפה, כביכול, שיהיו זכאים לקבל את זאת הברכה, וגם כאשר חלילה צריך ליתן קללה, היה לא תהיה, הוא בבחינת "אשגבהו", שהקב"ה לא מזיז שמו יתברך מאיש ישראל גם כשנופל מאד ח"ו, ויש לו את הכח לדלג מיד מהר עיבל אל הר גריזים, אל טוב ה' המחכה וממתין לו, וגם נשמתו של יהודי מחכה מאד אליו יתברך, בבחינת "וחיכיתי לה' המסתיר פניו", שגם בתוך ההסתר פנים הכי גדול יש תקוה לאור נפלא של התגלות פשוטה,

ועל כן המברכים לא היו (בעצמיותם) וגם המקללים לא היו (בעצמיותם), ולא היתה נוכחת שם כי אם התגלות כבוד יחידותו ית"ש, ומזה אין בעולם כי אם ברכת ה' והעלמתה בלבד, והן ששרו בעולם, והן אלו אשר עומדות לפתח כל יהודי, האם ימשיך את עצמו אל הברכה הנוכחת ושמא יעלים עיניו ותפגענו קללה ח"ו. וענין ההרים הללו, הוא כי היצה"ר נקרא 'הר', ועמו אנו עובדים את השם יתברך, ואם אדם זוכה והוא דבוק בחיות הרוחני, בדבקות עצומה בו יתברך, הרי שהיצרים הפנימיים שלו, יצר היצירה, ויצר החיים, ויצר כלשהו, כולם נהיים יצרים טובים, היינו שמייצרים את הטוב, וההיפך מזה מובן ממילא, שאם אדם אינו דבוק בו יתברך, או שיותר גרוע מזה, שהוא דבוק למפסידי הדבקות בחי החיים, הרי שהוא מונע ומנוהל על ידי היצר המייצר לו רע, וזהו רמז ההרים, שאותו הר, שהוא היצה"ר, יכול להתהפך להר גריזים, היינו כדי שמתוכו ועצמו יאיר אור ה', ויתגלה הרצון של ה' בעמו, כי רוצה ה' בעמו, שזהו תכלית השמחה שיש בעולם שבורא כל עולמים רצה בנו, ומניח לפתחנו את הברכה, ואת כל זה מוכרח להודות היצר עצמו, כי היצר של הצדיק הדבוק בו יתברך, הוא יצר שנתהפך לגמרי לטוב, לאור גדול של גילוי שכינה, על ההר דייקא, היינו מעל היצר הרע והתגברות והתרוממות עליו, לא כן מי שלא זכה ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, הוא זה שמראים לו שהוא נמצא על ההר של הקללה, היצר שייצר רע וחושך וקללת תהום,

ומה עושה עכשיו? אשגבהו כי ידע שמי, דע לך איש יהודי, כי שם ה' בקרבך, ואם תשכיל להתבונן אל פנימיות שם אלוקים שבקרבך, תקבל חוזק ושגב עצום להתגבר על מקומך הנמוך בבחינת הר עיבל, ועיב"ל בגימטריא ל"י חס"ד, שיש חסד צפון וגנוז, נורא ונפלא עד מאד לכל חלושי הכח שנפלו לבחינת קללה, שיזכו אל הדבקות בו יתברך מחדש, ממקום שהם נמצאים שם, כי גם שם לא אפס חסדו יתברך, לקרב את כל הרחוקים מאור פניו, ולהביאם תחת כנפי שכינת עוזו יתברך, ועל כן דייקא היו עומדים נושאי הקללה על הר עיבל, לרמז לדורות, כי גם אם, חס ושלום, יהיו בבחינת הדומה לקללה זו, זיכרו היטב, כי ה' המרומם מעל כל, הוא זה שממשיך לכם חסד נפלא ממקור הרחמים הרבים להחיותיכם כהיום הזה, לזכות לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, ולעשות נחת רוח שלימה לפניו כל הימים, ולדבקה בו באהבה וביראה תמידיית. וזה על ידי שתהיה לכם אמונה כי עוד אלוקים חי בקרבכם, ואף במקומות השפלים מאד, במקום אשר אינו נקרא מקום כלל, משם תוכלו לשאוב חיות להדבק בחי החיים בו יתברך, ולחדש את החיים כבראשונה. ואפשר לומר, כי על כן "ונתתה" הוא מלא ה', כי הה"א הזאת היא סוד המלכות, שהיא משפעת את כל הברכות, כי היא בסוד אמונה, ומקרא כתוב מפורש: "איש אמונות רב ברכות", מי שמתדבק במדת המלכות אמונה נשפעות עליו כל הברכות הנצרכות לו, והיא רמוזה באות ה' תנינא של השם הקדוש, כידוע, והיא הברכה העליונה הנשפעת על ידי אמונה, שזהו ונתתה, שתתן את הה' מלכות במקומה ובמכונה, ואז תתברך בכל הברכות והישועות. וצריך לדעת, שהמלכות היא ריש כל דרגין וסוף כל דרגין, והיא סוד עולם העשיה הגשמי הזה, אשר רגליה יורדות מות, שהן רגלי הקדושה המלובשים בזה העולם, ועל כן הברכה והקללה לפעמים נראות כבלולות זו בזו, לפעמים נדמה לאדם שהוא בברכה, ובאמת לא חפץ בברכה ותרחק ממנו ח"ו, ולפעמים חושב אדם בירידתו ונפילתו האיומה כי הוא בקללה, אבל אם יקשיב למוצא פי ה' הנמצא בקללה, יקשיב ויאזין לקול מנחם, מבשר מבשר ואומר, קום, מה לך נרדם, כי בקללה זו אהבתיך נצח, ורק תאזין ותקשיב לקול המיית הקירוב והאהבה האינסופי – תחוש באמת, כי אין שום דבר מלבד אלוקות, וכל היבט מול המנורה הטהורה הלז, תלוי בבחירת האדם, אם יראה את האור – יראה הארה גדולה, ואם יראה את החושך – שם יהיה, רח"ל. וכל זה כי רוצה הוי"ה בעמו, לברכם בכל הישועות כולן, אמן ואמן.

הפוסט פרשת ראה – ונתת את הברכה על הר גריזים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.