מוצאי שבת פרשת שלח, תש"פ

מרעיש הענין הזה, איך שאי ההסתמכות על ה' היא מרידה בו, המלים המהדהדות הללו, אך בה' אל תמרודו, הם חזות כל הקשר שלנו עם ה' בעולמנו השקרי, הרי אנו נתונים בתוך מערכת של הסתרות העלמות, גילויים ואורות, כשהכל משמש בערבוביה, הכל יש, והכל כדי לגלות, בעצם, את כבודו של הקב"ה, האור של הקב"ה מתגלה לפעמים בצורת גילוי, ולפעמים בצורת הסתר, אבל מה שברור, שאין בעולם שום תנודה שאינה בעבור הגילוי של מלך עולמים, ברוך הוא.

אבל מה שצריך לזכור תמיד, שאסור למרוד בה' אחד, בשום מצב, כל דבר שאנו עושים, אף אם הוא מותר ואפילו רצוי, צריך לבדוק אם אין שם נימה של מרידה, של אני יכול בעצמי, אני מחליט בעצמי, בא לי… אני רוצה… אין דברים כאלו, הנלבבות שלנו דורשת את התאמת הרצון שלנו אל הרצון העליון, מרידה בה' היא כמו מרידה בעצמנו. רבות נשמע כיום על "ההתחברות לעצמי שלי", אז זהו… שבשום מצב לא נוכל להתחבר לעצמי שלנו, בלי להתחבר לאלוקי אמת שבלבבנו, עד שאמצא בי אלוקים אחד… ה' האחד הזה, הוא מקור חיותינו, ולמען ה', אך בה' אל תמרודו.

המדובר היה אודות ארץ ישראל, ארץ האמונה, ארץ התפלה, ארץ הניסים, המשיכה של בני העולם אליה, היא משיכה להרגיש את האור של הנפש, את האור של האמת, של הדבקות במקור שרשנו, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, כשאנו נלחמים בטבע המרדני שלנו, ואנו הופכים אותנו למרידה במוסכמות עולם השקר, אנו מגיעים לאמת של עצמנו, כי אנו באמת לא רוצים את השקר, לא נהנים ממנו באמת, רק שאנו לא יודעים את הדרך להגיע לאמת הפנימית שלנו.

הרצון שלנו למרוד, הוא החלק המלכותי שבנפשנו, שהתבלבל ומצא מלוכה לעצמו, זאת מלכות של אשליה, של אדם אובד, עלינו להשאיר את התדר הזה של מרידה, ולתעלו אל המרידה של המלכות האמיתית, המלכות שמקננת בנו בעצם היותנו נשמת ישראל קדושה, למרוד בעולם, להעיז פנינו מול השקר הגדול והדמגוגיה של אנשי החומר, אנו רוצים את האמת, אנו נצרח אותו מעומק נפשינו, לא נוותר לשום הסתרה, את המלים המגחילות הללו – אך בה' אל תמרודו, ננשום בכל רגע נתון.

והעיקר עלינו לזכור, שלא להסכים עם ה' – היא גם כן מרידה, ההתלוננות האובר שלנו על מה שעובר עלינו, מבלי להשקיע מחשבה על הטוב של ה', היא סוג של מרידה, עלינו לראות את החיים שלנו בעולם הזה כטובים, חרף כל הדברים הבלתי נעימים שפוקדים אותנו בכל פעם, כי בכללות אנו עומדים במרכז ההטבה האלוקית, שעל כן נברא העולם – מדרך הטוב להיטיב, ככל שאנו 'סומכים' על ה', אנו פחות מורדים בו. גם בהשתדלות שלנו, שנדרשת מאתנו בהיותינו אנשים שחיים ונושמים, עלינו לראות בה את הצו האלוקי, את האחדות האינסופית ולא את ההיפרדות ואת הכוחי ועוצם ידי, עלינו להפסיק להאמין בהשתדלות ולהקשיב יותר לאמת האלוקית המהדהדת ומבקשת – אך בה' אל תמרודו.

הפוסט פרשת שלח – אך בה' אל תמרודו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר שלח תש"פ

כאשר התורה הקדושה מספרת את צווי ה' לשלוח מרגלים, היא אומרת: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בהם. למה לא כתוב בפשטות, איש איש למטה אבותיו, מהו ה'אחד' שבא עם כל אחד ואחד? אלא שלכל אחד בעולם, יש חשיבות ומיוחדות, אסור לאדם  לחשוב שהוא עוד בורג במערכת, לא, לא ולא… כל אחד מאתנו הוא אחראי יחיד על כל העולם, על כל מה שנארע….

כששלחו אותם, הטילו עליהם תפקיד, הם היו צריכים להיות הנציגים של עם ישראל, לא יתכן שאדם יחשוב שהוא רק חלק מקבוצה, סתם עוד אחד, אין דבר כזה… אתה, ורק אתה נמצא פה, אני רוצה שתדע שאתה "איש אחד" ואין שני לך, ואתה חייב לקחת לתשומת לב את היחידנות שלך, ולהתייחס אליה כבשורה חדשה נפלאה, שאם אתה לא תשתמש בה – יחסר העולם את האור שלו.

הפוסט פרשת שלח – אתה יחיד ואין שני לך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (בַּמִּדְבָּר טו, לט) – הוּא לָאו מִן הַתּוֹרָה, שֶׁגַּם הַלֵּב וְגַם הָעַיִן, לֹא כָּל כָּךְ מְנַסּוֹת לְהָבִין אֶת עֹמֶק הַטּוֹב שֶׁבְּאַזְהָרָה זוֹ, אוּלַי נְנַסֶּה קְצָת לִדְלוֹת פְּנִינֵי-טֹהַר מִמַּעֲמַקֵּי הַתּוֹבָנָה שֶׁהֶעֱנִיק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּטוֹבָתוֹ.

דִּבְרֵי חֲזַ"ל יְדוּעִים, אוֹדוֹת שְׁנֵי סַרְסוּרֵי הָעֲבֵרָה, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב מְהַרְהֵר וּכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה גּוֹמְרִים (רַשִׁ"י שָׁם). אַךְ הַשְּׁאֵלָה נִשְׁאֶלֶת, מַה קָדַם לְמַה? הָעַיִן רוֹאָה? לָמָּה, אִם כֵּן, לֹא נִזְכְּרָה הָעַיִן רִאשׁוֹנָה בְּאַזְהָרַת "לֹא תָתוּרוּ"…

מַה עִנְיָנוֹ שֶׁל הַלֵּב שֶׁהוּא מֻזְכָּר קֹדֶם!

אוֹי הַלֵּב,… לָמָּה אַתָּה חוֹשֵׁב כָּכָה?

מִי הֵבִיא אוֹתְךָ לְשָׁם וּלְשָׁם?

אַתָּה זֶה שֶׁמְּיַצֵּר אֶת הַכֹּל?

וַהֲלֹא הָעֵינַיִם מְשָׁרְתֵי הַשֵּׂכֶל הֵבִיאוּ לְךָ אֶת הַמֵּידַע [הַלֹּא-רֶלֶוַנְטִי מִבְּחִינַת שְׁלִיחוּתְךָ בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל טְהוֹר עֵינַיִם יִתְבָּרַךְ-שְׁמוֹ].

לָמָּה אַתָּה הֻזְכַּרְתָּ קֹדֶם?

נִרְאֶה, אִם כֵּן, שֶׁהַלֵּב אַחֲרַאי לַכֹּל…

כְּלוֹמַר, זֶה נָכוֹן שֶׁהָעֵינַיִם הֵן יָצְרוּ בְּפֹעַל אֶת הַמַּצָּב הַלֹּא-נָעִים שֶׁל הַמְּשִׁיכָה, אֲבָל גַּם הָעֵינַיִם יוֹדְעוֹת לְהִתְחַנֵּף הֵיטֵב לַלֵּב, הֵן יוֹדְעוֹת כִּי הֵן תִּתְקַבֵּלְנָה בִּבְרָכָה עַל יְדֵי הַלֵּב, הַמֶּלֶךְ! הַלֵּב רוֹצֶה לִרְאוֹת וְהָעֵינַיִם שָׂשׂוֹת לְבַצֵּעַ אֶת הַמַּטָּלָה הַמְאוּסָה.

יְהוּדִי קָדוֹשׁ, בַּעַל לֵב טָהוֹר, יוֹדֵעַ שֶׁהָעֵינַיִם תִּרְאֶינָה רַק מַה שֶּׁהַלֵּב חוֹשֵׁק, הַלֵּב הַנָּקִי לֹא מְעוֹדֵד אֶת הָעֵינַיִם לְהָבִיא לוֹ מִן הָאַשְׁפָּה הַמְצוּיָה בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה, הַלֵּב בּוֹחֵר, וְהָעֵינַיִם פּוֹתְחוֹת בְּתַהֲלִיךְ מֵבִישׁ.

מִתְבַּצֵּעַ כָּאן תַּהֲלִיךְ שֶׁל הִתְרַחֲקוּת מֵהַבּוֹרֵא, הָעַיִן רוֹאָה מַשֶּׁהוּ לֹא מוּסָרִי, מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא מַחֲצִיף פָּנִים לְמוּל הַדְרַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל ה', וְקוֹרֵא תִּגָּר עַל נוֹכְחוּתוֹ הַנּוֹרָאָה – "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ"… (יְחֶזְקֵאל ח, יב). "אָמַר רָשָׁע בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹקִים"… (תְּהִלִּים י, יג), בְּלִבּוֹ דַּיְקָא, הַלֵּב אָשֵׁם בְּהַכֹּל, אֲמִירַת הַלֵּב הַזֹּאת, גּוֹרֶמֶת לָעֵינַיִם לֹא לְמַצְמֵץ בְּהִתְהַלֵּךְ בַּעֲלֵיהֶן בַּאֲזוֹרֵי הַחֻצְפָּה וְהָעַזּוּת, מְקוֹם שְׁהִיָּתוֹ שֶׁל אוֹיֵב הַמֶּלֶךְ.

וְיֵשׁ כִּוּוּן הָפוּךְ גַּם כֵּן…

הָעַיִן רָאֲתָה?

אַל תַּצְמִיד לָהּ לֵב!

גַּם אִם הָרְאוּת הָיְתָה אֲיוּמָה וּמְזַעְזַעַת, עֲדַיִן הַלֵּב חָפְשִׁי לִבְחֹר, יָכוֹל הוּא לְתָעֵב אֶת 'שִׂנְאַת-הַשֵּׁם' הַזֹּאת, לְהַגְבִּיר אֶת כֹּחַ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּלֵּב, וּרְאוּת הָעַיִן לֹא תַּשְׁפִּיעַ בִּמְאוּמָה. הָרִחוּק מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים יָכוֹל לְהִתְהַוּוֹת, חָלִילָה, בְּרֶגַע נוֹסָף שֶׁל שְׁהִיָה וּתְהִיָה עַל הַנִּרְאֶה הַפָּסוּל. אָז הַמִּלְחָמָה גְּדוֹלָה – הַאִם לִזְכֹּר אֶת הַשֵּׁם וּמִצְווֹתָיו אוֹ שֶׁמָּא לְאַבֵּד עוֹלָמֵנוּ בְּרֶגַע אֶחָד. יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת (עֲבוֹדָה זָרָה י, ב), וְיֵשׁ מְאַבְּדוֹ בְּרֶגַע קָטֹן.

לְפִי הַגְּמָרָא, הַקֻּשְׁיָה הַנִּזְכֶּרֶת אֵין לָהּ מָקוֹם בִּכְלָל.

בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (יב, ב) דּוֹרֶשֶׁת הַגְּמָרָא: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (טו, לט) – זוֹ מִינוּת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים יד, א): "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹקִים". "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – זֶה הִרְהוּר עֲבֵרָה. כְּלוֹמַר, מְדֻבָּר כָּאן בִּשְׁתֵּי תַּאֲווֹת, שְׁנֵי סוּגֵי פִּתּוּיִים, שֶׁלִּכְאוֹרָה אֵין קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶם, אַךְ נִדְרָשִׁים הֵם מֵאוֹתוֹ פָּסוּק וּבִנְשִׁימָה אַחַת.

חֲבֵרִים יְקָרִים, יֵשׁ קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶם, וְעוֹד אֵיךְ… הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים (פד, ב), מְסַפֵּר אוֹדוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁהִתְהַלֵּךְ עִם בְּנֵי הַחַבְרַיָּא קַדִּישָׁא שֶׁלּוֹ בִּרְחוֹבוֹת מָחוֹזָא, שָׁם נִתְקְלוּ בַּחֲבוּרַת נָשִׁים טוֹבוֹת מַרְאֶה, פָּנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לְתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים"!

נִשְׁאֶלֶת שְׁאֵלָה קָשָׁה מְאֹד, הַאִם לֹא הִתְאִים יוֹתֵר הַפָּסוּק שֶׁלָּנוּ – "וְלֹא תָתוּרוּ" וְכוּ', לְאַזְהָרָה חַד מַשְׁמָעִית לְהִנָּזְרוּת מֵהִסְתַּכְּלוּת תַּאֲוְתָנִית? אֵיךְ נוֹצַר חִבּוּר בֵּין הַנִּסָּיוֹן הַהוּא, אֶל פָּסוּק הַמַּזְהִיר מִפְּנוֹת אֶל אֱלִילֵי עֲבוֹדָה זָרָה?!

אֶלָּא שֶׁבָּרוּר, כִּי תַּלְמִידִים שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, אֵינָם נִמְצָאִים בְּמַעְגַּל-הַמִּתְנַסִּים מִלִּפְנוֹת אֶל תַּאֲווֹת נְחוּתוֹת בִּלְתִּי מְכֻבָּדוֹת וּמְכַבְּדוֹת בַּעֲלִיל, הֲלֹא מְדֻבָּר בַּאֲנָשִׁים רָמֵי מַעְלָה, שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם שִׂיחַ וְשִׂיג בְּתַאֲווֹת וְחֶמְדּוֹת הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הִפְנָה אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּם לִפְרִימַת הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין יְהוּדִי לְבוֹרְאוֹ, שֶׁהוּא מְקוֹר וְשֹׁרֶשׁ לְכָל הָרַע שֶׁבָּעוֹלָם. כְּלוֹמַר, הַפְּנִיָּה אֶל הָאֱלִיל, אַף בְּדַקֵי דַּקּוּת, גַּם בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי הַקּוֹמָה הָרוּחָנִית הַגְּבוֹהָה – הִיא סִבָּתָהּ שֶׁל עֲבֵרַת הַמּוּסָר, בְּכָל דַּרְגָּה שֶׁהִיא [עַל פִּי דִּבְרֵי מוֹהֲרָא"שׁ מִבְּרֶסְלֶב זי"ע].

גַּם הַגְּמָרָא כּוֹרֶכֶת אֶת הַמִּינוּת לְהִרְהוּר הָעֲבֵרָה בִּדְרָשָׁה אַחַת מִפָּסוּק אֶחָד, הָעִנְיָן בָּרוּר, אָדָם שֶׁלִּבּוֹ אֵינוֹ מָלֵא מֵאֱלֹקוּת סוֹפוֹ לִכְלָיָה מוּסָרִית כּוֹלֶלֶת, הִרְהוּר הָעֲבֵרָה לֹא נוֹצַר בְּרֶקַע רֵיק, הַמָּקוֹם בּוֹ יוּכַל הַשָּׂטָן לַהֲגוֹת יְהוּדִי מִמְּסִלַּת קְדֻשָּׁתוֹ, חַיָּב לִהְיוֹת פָּנוּי מֵאֵל, כְּאַזְהָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לְתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים.

בְּמַהֲלַךְ הַדּוֹרוֹת, בְּהִסְטוֹרְיָה עֲתִירַת-הַתְּמוּרוֹת שֶׁל עַמֵּנוּ, מָצָאנוּ אֶת הַשְּׁתַּיִם מְהַלְּכוֹת יַחְדָּיו, תַּאֲוַת הַכְּפִירָה עִם תַּאֲוַת הַפְּרִיקָה הַמּוּסָרִית, בִּבְחִינַת "לֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם עֲרָיוֹת" (סַנְהֶדְרִין סג, א), הַשִּׂיא שֶׁל הַכְּפִירָה הִיא פְּרִיקַת הַמּוּסָר הַיְּהוּדִי הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, שֶׁהִיא בְּעֶצֶם פְּרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.

וּמִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה (יוֹמָא עו, א) – דְּבֵקוּתֵנוּ בַּה' תַּצִּילֶנּוּ מֵהַטֻּמְאָה.

הפוסט פרשת שלח – הלב והעין! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום שני לסדר שלח, ט"ז סיון תש"פ

חטא המרגלים היה אי ההסכמה למציאות האלוקית, החויה הרוחנית שיש בה עצמאות של האדם, ללא התחשבות ברצון העליון היא חטא. התדר הגבוה הזה של היות עם מגונן באור האלוקי מבלי שיצטרך דבר – זה החלום של כל בריה שבעולם. פשוט לא צריך לעשות כלום, ומה שכן עושים, זה רק בתחום החוויות הנצחיות של עבודת הבורא והקירבה אליו, ההזדקקות אל תענוגי תבל, הנצרכות לטיפול בהבלי העולם – זרים לאדם שחפץ את החיים השלווים של דבקות ללא השקעה.

אין הקב"ה רוצה דבקות כזו, אם היה רוצה בכך – היינו נבראים בעולם המלאכים, ולא היו משתילים אותנו בעולם חומרי מוזר שכזה, הרצון העליון הוא שנעבוד אותו דווקא כאן מתוך קשיים, בלבולים והערמת מניעות לאין קץ, כאשר האדם, תחת גפנו ותחת תאנתו – בכל זאת רוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם, זו מטרת ותכלית הבריאה.

המרגלים נחרדו מהמהלך, הנה הם נדרשים ליישב ארץ מוזרה, לא עוד מדבר עם גילויים אלוקיים נאצלים, אלא הבנה אחרת במהות, הם צריכים להכנס לארץ ישראל, למקום בו משתנה התודעה של עבודת הבורא, להכיר אותו מתוך האמת שלנו, מתוככי החיים החומריים והמגבילים – זה כבר חידוש, הם לא הסכינו להכיר תודעה כזו, הם פשוט לא מכירים משהו אחר, והנה לנגד עיניהם נגולה הסכנה המוחשית, בני ענק, פירות ענק, מה קורה פה? וכי זה דרך חיינו?

ואז אנו שואלים ותמהים, איך אנשים חשובים כאלו, גדולי ישראל לא אומרים לעצמם – זה רצון השם, זו ההשגחה הפרטית, כך רצה אבינו שבשמים, אלא מנצלים את הכח שלהם להסית נגד המציאות של הרצון האלוקי, ופשוט מבכים את המצב מול כל העם, שבעקבותיהם הופך לנרגן ומורד, עד שהפסוק עצמו מבטא זאת במלים: "אך בה' אל תמרודו"… תפסיקו, מה קורה לכם.

זהו, כאשר מחלחלת ישות עצמית בתוך עבודת השם, כשאדם אינו מסוגל להרפות מהאחיזה הגשמית שלנו במה שקורה לו, הוא לא יכול לראות את ההשגחה העליונה מגוננת עליו ומדריכה אותו בדרך הכי טובה בשבילו.

הלימוד הענק הזה, הוא בשבילנו אנו, בכל מקום ומצב שאנו נמצאים בחיים, אנו נתקלים בהמון מקרים, בהם עבודת ה' שלנו, שלפי דעתנו וראות עינינו – נמצאת בסכנה, אנו מתקוממים, נהיים עצובים מהתדר החדש, מהקריאה האלוקית לשינוי כיוון, ואז עלינו להרכין ראש, ופשוט להסכים עם מה שה' מזמן לנו, אין לנו את האפשרות לבחור את המסלול של עבודת השם, היינו באיזה מקום וזמן מבחינת אוירה ויכולות נעבוד את ה', זה כבר נבחר מראש, הבחירה שלנו היא כיצד נקבל את זה, ואיך נבצע את המוטל עלינו.

הדבר הראשון מה שעלינו ללמוד, הוא להסכים, להסכים עם הכוונה העליונה, לקיים: "הרפו ודעו כי אנכי אלקים", להרפות מהרצון הראשוני הקדום שלנו הטבול באגו המחסל, להרפות מהחלומות והצבעים שאנו צבענו, האחיזה המוזרה שלנו בדמיונות שלנו מפריעה להשראת השכינה המיוחדת שעתידה לשכון עלינו כאשר רק נסכים…

הפוסט פרשת שלח – הרפו ודעו כי אנכי אלקים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום רביעי לסדר שלח, י"ח סיון תש"פ

למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (רש"י בשם המדרש).

האנשים הללו, היו אנשים צדיקים, ראשי ישראל, ראשי שבטים, ובאותה שעה כשרים היו, אך הפכו לרשעים כאשר לא לקחו מוסר, הביטוי הגדול הזה – "לא לקחו מוסר" הוא מלמד שהעונש הגדול לא בא על הוצאת דיבת הארץ בלבד, אלא על האי לקיחת מוסר, מרים לקתה, ואתם לא הייתם שותפים בלמידה שיוצאת מתוך ההלקאה הזו, מרים לקתה סתם? אין ערך בעיניכם למה שהיא סבלה – לא לקחו מוסר.

התודעה הזו, שבאמצעותה, אנו מבינים שכל מה שאנו רואים – הוא שיעור בעבורינו, הוא ענין ה"לקיחת מוסר" הזו, אי אפשר לחיות חיים סתמיים מבלי ללמוד אותם, ההתעלמות ממעשי ה' שנעשים מולנו כדי שנלמד, יש בהם איזהו מימד של אכזריות כלשהי, אכזריות על עצמנו, אכזריות על היקום שסביבינו, ואכזריות על מי שכן לקה והתכוונו גם עלינו.

אין בעולם שום דבר סתם, כל מה שאנו רואים – זהו לימוד, ומי שלא לומד זאת, הוא פשוט חי סתם, הבריאה היא סתם, המאורעות הם סתם, החיים הם סתם, זה חבל, כי בסופו של דבר אנו נלמד, וכדאי שנזדרז ללמוד בדרך הפשוטה והטובה, פשוט להתבונן ברגיל, במציאות היומיומית בחיים הפשוטים שלנו ולראות בהם את השם, שמתגלה לעינינו כל הזמן ממש.

לחיות בתדר רוחני תמידי, זו זכות גדולה ועונג שאין כמותו, המשמעות של החיים נהיית ברורה ומחודדת פי כמה, כשאנו מאזינים לקול הרוחני המדבר אלינו מתוך הבריאה, המרגלים זה אנחנו, ששלחו אותנו לרגל את עולמו של הקב"ה ולהביא משם תובנות פנימיות, שבאמצעות החיים שלנו בעולם הזה – נזכה להדבק בחי החיים בהשם יתברך, באמת ובפשיטות, גם בחיינו כאן וגם בעולם הנשמות, שנחיה סוג חיים אחרים.

עלינו לבדוק את עצמנו בכל פעם, אם אנו לא נהיה מהרשעים הללו, שראו, פשוט ראו, ולא לקחו מוסר, מה אכפת לנו, זה לא אנחנו, אנו נגיד את האמת, אנו נספר לכולם את מה שראינו, אנו נהיה החוצצים בין קדושת ארץ ישראל לבין עם ישראל, ועם מה? לא עם שקר, לא עם זיופים, אלא עם האמת… ראו נא, כמה אמת אמיתית הופכת לשקר גמור, לרשעות, כאשר אינה משרתת את האמת האלוקית.

גם לשון הרע הוא בדיוק ככה, לשון הרע הוא על אמת, לא על שקר… הנה לנו אמת הפוגעת באחר, המנציחה את השקר של העולם, השקר שעמו אנו רואים את האחר כרע בגלל מעשה רע, כך גם המרגלים ראו את הארץ כלא טובה בגלל פירות ואנשים מפחידים וענקיים, לא לראות את הטוב, לא לראות את המושלם, זהו היפך הרצון העליון, ורשעים האלו, ראו, ולא לקחו מוסר, לייסר את עצמנו על כך, להיות טובים יותר.

אף אם המדובר בצדיקים ממש, נבחרי הציבור, הופכים להיות לרשעים באבחת לשון הרע אחד, הכל פג ונעלם, עד שנתקן את הענין הזה, אשרי הזוכה להיות איש טוב באמת.

הפוסט פרשת שלח – הרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ליל שישי לסדר שלח תש"פ

סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה; וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ (יט־כ־כא).

אחר בקשת הסליחה מה', שבאה עם האיזכור של "כגודל חסדך", שמזכירים להשם יתברך, כביכול, את גודל רחמיו וחסדיו, שאין חטא בעולם, ואין מקום נמוך בעולם, שאי אפשר לצאת ממנו ולזכות לתשובה שלימה לפניו יתברך. רחמיו של הקב"ה הם אינסופיים, כמו שהוא יתברך אין סוף ואין תכלית, כך גם ל'תכונותיו' כביכול (ברור שאסור לייחס לו שום תכונה אנושית, וזה רק כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע), אין סוף ממש. הרחמים של ה' אינם בערך ההבנה של הרחמים שלנו, כי הם אינסופיים ממש. כגודל חסדך, וואו.

וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה – הקב"ה הוציא עם ללא תורה, קרובים בתודעה שלהם לתודעה המצרית, ו'ספג' כביכול את כל התלונות שלהם, והוא נשא אותם כלפי מעלה, הוא כבר אז, הכין את עומק התדר של התשובה והסליחה, שאדם יכול להשתנות לגמרי, ולעקור את החטא כלא היה. ואז נשמעה הקריאה האלוקית המהדהדת עד סוף כל הדורות – ויאמר ה' סלחתי כדבריך, כמו שאתה דברת, כמו שאתה אמרת בדיוק, עם חסדיי הענקיים שלא כלים לעולם.

ואחר כל זה…

ואולם חי אני נאם ה' וימלא כבוד ה' את כל הארץ. המלים הנוראות הללו, משיבות את הכבוד האבוד, גם אחר התשובה והסליחה, שבאמת מוחקים את החטא מעיקרו, אבל איפה הכבוד של השם יתברך שנאבד? מה עושים עכשיו? רבונו של עולם אומר, הכבוד שלי ממשיך למלאות את העולם, כל רגב אדמה זועק על המציאות האלוקית, על האמת הזאת, על הרוח הגדולה, ואולם חי אני, החיים שלי אינם חיים של העדר מוות, אלא חיים במהות, חי החיים, שכל נקודה של חיות שיש בעולם נגזרת מהחיות הזו, האינסופית.

זה אמור להיות התדר הנכון שלנו, לחוות את החיים של האינסוף שמתגלה בתוכנו, כאשר אנו זוכים במהלך המסלול המוזר של החיים להגיע אל הכרת הבורא יתברך, להבין מי חי בתוכנו, מי מחיה את כל היקום בכל רגע ממש, ולא שנחזור על הדברים בדרך של דקלום, כי כך כתוב בספרים, אלא לחוות את זה מתוך חויית הנפש, שהאמונה הזו תהיה חלק מההויה שלנו, זה עומק התשובה באמת, כך חוזרים אל השורש שהתנתקנו משם.

הפוסט פרשת שלח – ואולם חי אני וימלא כבוד ה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת שְׁלַח, אָנוּ קוֹרְאִים אֶת פָּרָשַׁת צִיצִית, אוֹתָהּ אָנוּ זוֹכִים לְאוֹמְרָהּ בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְפָחוֹת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע. בְּנוֹסָף, מִצְוַת צִיצִית קְרוֹבָה מְאֹד לְחַיֵּינוּ, בִּהְיוֹתָהּ מִצְוָה תְּמִידִית, נְגִישָׁה וְאוֹפֶפֶת אֶת הַיְּהוּדִי מִיּוֹם בּוֹאוֹ לָעוֹלָם וְעַד צֵאתוֹ.

הָאָב הַמַּחֲזִיק אֶת הָרַךְ הַנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה עָטוּף הוּא בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת, כַּאֲשֶׁר הַיֶּלֶד נִהְיָה בֶּן שָׁלוֹשׁ מַלְבִּישִׁים אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת מְצֻיָּצוֹת טַלִּית קָטָן, עִמָּן יֵלֵךְ – אִם יִזְכֶּה – כָּל יְמֵי חַיָּיו. בְּהַגִּיעוֹ לְיוֹם נִשּׂוּאָיו הַטַּלִּית מְקַדֶּמֶת אוֹתוֹ בִּבְרָכָה, בְּכָל עֵת שֶׁנִּגָּשִׁים לִקְרִיאַת תּוֹרָה, תְּפִלָּה לִפְנֵי הַתֵּבָה וְכוּ' – טַלִּית חוֹבָה! כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּרֵד מֵהַאי עָלְמָא, הַמְלַוִּים מוֹלִיכִים אוֹתוֹ לְבֵית הָעָלְמִין כְּשֶׁהוּא עָטוּף בְּטַלִּית.

מִסְתַּבֵּר אֵיפֹה, כִּי לְמִצְוָה זוֹ מָקוֹם מֶרְכָּזִי בְּחַיֵּינוּ הַיְּהוּדִיִּים, הַלְּבוּשׁ הַמֵּעִיד עַל הֱיוֹתֵנוּ קְשׁוּרִים לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְסוֹבֵב אוֹתָנוּ בְּאוֹר נוֹרָא וְנִפְלָא, מְגוֹנֵן וּמְסוֹכֵךְ, עַד שֶׁאֵינֶנּוּ מְהַלְּכִים אַרְבַּע אַמּוֹת לְלֹא צִיצִית. צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בְּעֹמֶק מִצְוָה זוֹ.

הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בְּעַצְמָהּ מְפָרֶטֶת אֶת הַתּוֹעֶלֶת הָעֲצוּמָה שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ מִלְּבִישַׁת הַצִּיצִית בְּאֹפֶן קָבוּעַ.

"לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" (בַּמִּדְבָּר טו, מ)

כְּלוֹמַר, מִצְוָה זוֹ הִיא הַנְּצִיגוּת הַבּוֹלֶטֶת, הַמְבַטֵּאת אֶת אֱמוּנָתֵנוּ וּנְכוֹנוּתֵנוּ לְקַיֵּם אֶת כָּל תּוֹרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵיזֶה חֶסֶד נִפְלָא עָשָׂה עִמָּנוּ ה', בֶּגֶד קַל, שֶׁכְּלָל אֵינוֹ מַפְרִיעַ, אֵין לוֹ הַרְבֵּה הַגְבָּלוֹת, מְזַכֶּה אוֹתָנוּ בְּקִרְבַת אֱלֹקִים הֲדוּקָה לְלֹא גְּבוּל וְסוֹף, מִצְוָה זוֹ הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל מִצְווֹת ה'.

מִשּׁוּם שֶׁעִקַּר הַמִּצְווֹת הוּא לְהָבִיאֵנוּ לִדְבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, דְּבֵקוּת זֹאת אֵינָהּ אֲמוּרָה לִהְיוֹת רַק בֵּין כָּתְלֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵינֶנּוּ מְשִׁילִים אֶת יִרְאַת הַשָּׁמַיִם וְאַהֲבַת אֱלֹקִים, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מוֹפִיעִים בְּשַׁעֲרֵי שׁוּק הַחַיִּים, הַחָמְרִי, הַתּוֹבְעָנִי וְהַמְגֻשָּׁם.

הַצִּיצִית, הַתְּלוּיָה בְּכַנְפֵי כְּסוּתֵנוּ מַזְכִּירָה לָנוּ אֶת הַדְּבֵקוּת הַזֹּאת, הִיא בָּאָה בִּשְׁלִיחוּתָן שֶׁל תַּרְיַ"ג מִצְווֹת, הִיא מְבִיאָה אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת לַבּוּרְסָה/חֲנוּת/עֵסֶק וְכוּ' וְכוּ'. דְּבָרִים מֵעֵין אֵלּוּ, מִתְבַּקְּשִׁים לִהְיוֹת חֲקוּקִים בְּלִבֵּנוּ, אֵין הַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל הֶעְדֵּר כֵּלִים מַתְאִימִים. כְּלֵי הַמִּצְווֹת הֵם הַהֲכָנָה הַנַּפְשִׁית לְהַכָלַּת הָאוֹר הַגָּדוֹל וְהַנִּשְׂגָּב הַמִּתְלַוֶּה לִמְקַיֵּם מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִם.

הַגְּמָרָא (מְנָחוֹת מא, א) מְסַפֶּרֶת עַל פְּגִישָׁה שְׁמֵימִית בֵּין מַלְאַךְ ה' לְאָמוֹרָא רַב קְטִינָא, שֶׁהָיָה לְלֹא בֶּגֶד שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּצִּיצִית, הוּא קָרָא לוֹ: "קְטִינָא! קְטִינָא! סַרְבָּל בַּחֹרֶף וְסָדִין בַּקַּיִץ, מִצְוַת צִיצִית מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? עָנָהוּ הָאָמוֹרָא הָאֱלֹקִי רַב קְטִינָא: וְכִי מַעֲנִישִׁים אַתֶּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (כְּלוֹמַר, אִם אֵינִי חַיָּב… אֵיךְ מַקְפִּידִים עַל הֶעְדֵּר צִיצִית?) עָנָהוּ הַמַּלְאָךְ: כֵּן, בְּעִידָן רִיתְחָא (בִּזְמַן שֶׁל זַעַם) בּוֹדְקִים גַּם בְּכָךְ.

לְאוֹר גְּמָרָא זוֹ, נוֹהֲגִים יְהוּדִים בְּמַהֲלַךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, וַאֲפִילוּ תַּחַת עֵינַי נוֹגְשִׂים עָרִיצִים, לְהִתְהַדֵּר בְּמִצְוַת הַשֵּׁם נִפְלָאָה זוֹ, לִהְיוֹת קְרוֹבִים אֶל אוֹרוֹ שֶׁל ה', וְאָז כָּל מִינֵי 'עִדָּנֵי רִיתְחָא' אֵינָם חָלִים עַל הַמְגוּנָן בְּצֵל סֵתֶר עֶלְיוֹן.

בַּגְּמָרָא (מְנָחוֹת מד, א): מוּבָא סִפּוּר נוֹרָא עַל אִישׁ שֶׁזָּכָה לְהִנָּצֵל מִיֵּצֶר הָרַע קָשֶׁה מְאֹד, רֶגַע לִפְנֵי הַמְעִידָה הָאֲיֻּמָה, בְּהַבִּיטוֹ בְּחוּטֵי הַלֹּבֶן הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל צִיצִיּוֹתֵיהֶם.

אֵין כְּמוֹ צִיצִית.

אֲבָל אָסוּר לָנוּ לִשְׁכֹּחַ, כִּי לַמִּצְוָה הַזֹּאת רַעְיוֹן עָמוֹק, שֶׁעִמּוֹ יְכוֹלִים אָנוּ לִחְיוֹת אֶת כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ. בַּתַּלְמוּד הַיְּרוּשַׁלְמִי (בְּרָכוֹת ז, א) מוּבָא עַל הַפָּסוּק: וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְווֹת ה', וּרְאִיתֶם 'אוֹתָם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'אוֹתוֹ', אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, כְּלוֹמַר, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְקַיְּמִים אֶת מִצְוַת צִיצִית אָנוּ רוֹאִים, כִּבְיָכוֹל, אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל רֶגַע, כָּל הַזְּמַן.

זוֹ נְקֻדַּת הַפְּתִיחָה שֶׁל יְהוּדִי!

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי וַאֲנִי עָלָיו, הוּא יִתְבָּרַךְ יֶשְׁנוֹ, הָעוֹלָם מֵעִיד עַל מְצִיאוּתוֹ, בְּכָל רֶגֶב אֲדָמָה וּבְכָל עֲלֵה שַׁלֶּכֶת, גָּנוּז אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

רַבֵּנוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ, זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, הָיָה אוֹמֵר:

'כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת הָעוֹלָם, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא'!

הַדְּבָרִים תּוֹאֲמִים אֶת מִדְרַשׁ חֲזַ"ל (קֹהֶלֶת רַבָּה ב, כו): 'גָּדוֹל כֹּחָם שֶׁל נְבִיאִים שֶׁמְּדַמִּים אֶת הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ'…

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אַתָּה נִמְצָא כָּאן, מַמָּשׁ לְיָדִי… וְאֵיךְ אֶהְיֶה מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה רַע? זוֹ הִיא מִצְוַת צִיצִית.

מִנְּקֻדַּת פְּתִיחָה זוֹ מִסְתַּעֲפִים מִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כַּכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט, פו): "כָּל מִצְווֹתֶיךָ אֱמוּנָה", לְהַחְדִּיר אֶת הַנּוֹכְחוֹת הָאֱלוֹקִית בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם, הַיַּהֲדוּת, שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי הַחִקּוּי הָאֲחֵרִים, הַמְכֻנִּים 'דָּתוֹת', אֵינָהּ גּוֹרֶסֶת בְּמִשְּׁנָתָהּ פְּרִישׁוּת מֻחְלֶטֶת מֵהַחֹמֶר, כָּךְ שֶׁרַק מְעַטִּים מִתְהַלְּכִים כְּאַנְשֵׁי רוּחַ, וְהַשְּׁאָר בְּבִצַּת הַתַּאֲוָה.

הַיַּהֲדוּת תּוֹבַעַת לְרוֹמֵם אֶת הַחֹמֶר, לְהַכְנִיעוֹ תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת הַקְּדֻשָּׁה, הָאִישׁ הַמִּתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר סוֹאֶנֶת בִּלְבוּשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה, מֵעִיד עַל רְצוֹנוֹ לִהְיוֹת חֵלֶק פָּעִיל בַּתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל תִּקּוּן כָּל הָעוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי.

הפוסט פרשת שלח – וראיתם אותו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עש"ק שלח תש"פ

ביסודם היו המרגלים אנשים חשובים מאד, בתורה אין הגזמה ואין תיאורים ותוארים סתם, אם נאמר עליהם שבאותה שעה היו כשרים, עלינו להבין מזה, כי היו כשרים במידה עמוקה, באופן איך שהתורה יודעת מה זה כשרים, משהו גדול ביותר, תואר הכי נכבד, אז מה קרה?

בשורש האדם מובנה הרצון לפרוק עול, כך רצה הקב"ה, אם כדי להגביר את השכר, או כי האדם מטבע היותו סוד המלכות, הוא בבחינת שלטון ומלכות ועצמאות וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה. אבל הדבר הזה קיים. בהרבה מקרים, אדם עוזב את הדרך הטובה, והוא חושב בטעות כי הוא בחר בדרך עצמאית הקשובה יותר ללב שלו, הוא פשוט מחרטט, הטבע האנושי הבריא של פריקת עול התעורר, והצורך הושלם בפריקה.

למה זה כל כך חשוב לדעת? חשוב לאדם להיות מודע לתהליכים שעוברים עליו, ההטעיה העצמית הזו, להעניק לגיטימציה לכל דבר וענין, כשבסופו של דבר המניע הוא אגו בלבד, זו טעות המשותפת לכל היצורים, עד שהתודעה נפתחת, והאדם מוכן להודות במה שעובר עליו באמת.

בדרך מפליאה, השם הכה נפוץ שאנו מתארים בו את קדושי ה' שנשלחו לארץ ישראל וחזרו עם החורבן שהמיטו על עצמם ועל העם לדורות, השם "מרגלים" לא מופיע בתורה, והדבר הזה פותח לנו את העינים, שכשם שאדם אמור להיות מודע למניע שלו למעשיו, כך הוא אמור להכיר את עצמו בצד הטוב, האנשים האלו לא היו מרגלים, הם היו שלוחי השם לקדש את העם בקדושת ארץ ישראל, במקום מסויים הם ראו את עצמם כמרגלים, ואכן זה מה שנעשה, לצערינו, אבל התורה שהיא אמת – לא נוקטת בתיאור ובתואר הזה, כי השורש הטהור נשאר טהור כמו שהוא, ועד היום אנו לומדים על אודות ה'כשרים היו' שהם היו.

יש הבדל גדול בין מרגלים, שיש להם ישות בפני עצמם, והם מעבירים את התחושות שלהם ואת תפישת העולם וגישת המבט שלהם, לבין מצלמה למשל, שפשוט מצלמת, הרעיון לשלוח מרגלים גם כשהשם כבר רוצה בארץ ישראל – היה אמור לפקוח להם את העינים, כשהולכים בשליחות של דבר ה', לא מביאים לטיול הזה את האגו המפרנס את כל כולנו, אנו חייבים להיות רעבים קצת מאגו, לקחת אתנו את המצלמה של הנשמה, לקלוט את הדברים מבלי התערבות שלנו. כי אם לא, הסיכון גדול מאד, שהכשרים נהפכים למרגלים, וחבל.

הפוסט פרשת שלח – כשמביאים את האגו לטיול הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים אֲנָשִׁים קְטַנִּים, כֻּלָּם עַל הַכַּוֶּנֶת שֶׁל יֵצֶר הַפְּנִיּוֹת, אֵין מִי שֶׁנִּצַּל מֵהָרֶשֶׁת הַפְּרוּסָה לְרֶגֶל כָּל הָאֱנוֹשׁוּת, כֻּלָּם מִתְנַסִּים, בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת בַּצֵּרוּף הַזֶּה.

פָּרָשָׁתֵנוּ, פָּרָשַׁת "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (בַּמִּדְבָּר יג, ב) – מַזְכִּירָה אֶת הַפַּרְשִׁיָּה הָעֲצוּבָה הַזֹּאת, פָּרָשַׁת הַמְרַגְּלִים, שֶׁבָּאָה בְּעִקְבוֹת בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וְגָרְמָה בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת, הִיא מְבִיאָה אוֹתָנוּ לִתְהוֹת עַל שַׁבְרִירִיּוּתוֹ שֶׁל הַחֹסֶן הָאֱנוֹשִׁי לַעֲמֹד בִּפְנֵי פִּתּוּיִים, כַּאֲשֶׁר גַּם הֶסֵּט שֶׁל הַפָּן הָרוּחָנִי נֶחְשָׁב לִפְנִיָּה מִן הָאֱמֶת.

לָמַדְנוּ מִפִּי חֲזַ"ל כִּי 'בְּאוֹתָהּ שָׁעָה' [שֶׁשּׁוּלְחוּ] כְּשֵׁרִים הָיוּ. מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר, כִּי הַמְּדֻבָּר בַּאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים שֶׁהֵם מִשִּׁכְמָם וּלְמַעְלָה מֵהַצִּבּוּר הַכְּלָלִי, מַנְהִיגֵי הָעָם, שֶׁקִּבְּלוּ אִשּׁוּר שֶׁל תּוֹרַת אֱמֶת לְכָךְ, שֶׁכְּשֵׁרִים הָיוּ, מַה גָּרַם לָהֶם לְאַבֵּד אֶת הַתֹּאַר הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה, וּלְקַבֵּל תַּחְתָּיו עֶמְדָּה שֶׁל מְקַטְרְגִים כְּנֶגֶד רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?

בְּסִפְרֵי הַחֲסִידוּת מְבֹאָר, כִּי הַחֲרָדָה מִפְּנֵי הִתְנַסּוּת בְּחַיֵּי הֶעָמָל הַקְּשׁוּרִים עִם עוֹלָם הַחֹמֶר, שֶׁיִּהְיֶה נִדְרָשׁ הָעָם הַזֶּה, תֵּכֶף בְּבוֹאוֹ לְאֶרֶץ, הֵנִיעַ אֶת לְבַב הַמְרַגְּלִים לִמְאֹס בָּהּ. עֲזִיבַת הַהִסְתּוֹפְפוּת בְּצִלּוֹ שֶׁל אֱלֹקִים, כְּשֶׁהוּא מְסַדֵּר לָהֶם אֶת כָּל צָרְכֵיהֶם, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרְכוּ לָתֵת דַּעְתָּם זוּלַת עַל קִרְבָתוֹ וּמְצִיאוּתוֹ הָאֱלוֹקִית, זִעְזְעָה אֶת מַה שֶּׁהָיָה בָּהֶם, וַהֲפַכְתָּם מֵאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים לִמְרַגְּלִים חַטָּאִים.

עִקַּר עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הִיא בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, לְלֹא הִתְחַכְּמוּת אֱנוֹשִׁית, הָרָמָה הָרוּחָנִית לָהּ שׁוֹאֵף הָאָדָם לְהַגִּיעַ, טוֹבָה הִיא עַד מְאֹד, אַךְ וְרַק אִם הִיא מְעֻגֶּנֶת בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל ה' – 'אִם יֵשׁ בָּזֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה וְאִם לָאו אַל יַעֲשֶׂה'… (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק ב' סִימָן יב) הַבַּרוֹמֶטֶר הַזֶּה, הַכֹּה נָחוּץ לְכָל עוֹבֵד הַשֵּׁם, הִנּוֹ תְּנַאי בַּל-יַעֲבוֹר לְכָל הַנִּכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

צַדִּיקֵי הַחֲסִידוּת מָשְׁלוּ מָשָׁל, בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים הָיָה נָהוּג, כִּי הַחוֹתֵן שֶׁהִכְנִיס אֶת הַ'תַּכְשִׁיט' לְבֵיתוֹ, הֶחָתָן בֶּן הַתּוֹרָה הַמֻּפְלָג, הִתְחַיֵּב לְהַאֲכִילוֹ, לְהַלְבִּישׁוֹ וְלִדְאֹג לְכָל מַחְסוֹרוֹ, בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים שֶׁנִּקְבְּעוּ מֵרֹאשׁ. מִסְגֶּרֶת זוֹ הָיְתָה מְכֻנֶּה 'קֶעסְט'…

הַמְרַגְּלִים, גַּם הֵם אָכְלוּ 'קֶעסְט' עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַזְּמַן שֶׁהִתְקָרֵב לְהַכְרִיחָם לָתוּר אַחַר מְקוֹר פַּרְנָסָה עַצְמִי מוֹטֵט אֶת בִּטְחוֹנָם.

הַהֲנָאָה שֶׁל עוֹבֵד ה' מֵעֲבוֹדָתוֹ אֶת מַלְכּוֹ, אֲמוּרָה לִהְיוֹת אַךְ וְרַק בְּגִין הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא עוֹבֵד לֵאלוֹ'הַּ שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְלֹא מֵחֲמַת הֲפָקַת צְמִיחָה אִישִׁית, כִּי כָּזֹאת, מְהַנָּה כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה, אֵינָהּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, הִיא עֲבוֹדָה עַצְמִית. לָכֵן, בִּהְיוֹתָם חָגִּים בְּמַסְלוּל הַסִּכּוּן הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, מָעֲדוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף שֶׁל 'הָעַצְמִיּוּת'.

בְּאוֹתוֹ לֵיל בֶּכִי, הִתְחוֹלְלוּ עוֹד שְׁנֵי אֵרוּעֵי-תֹּפֶת הִסְטוֹרִיִּים, שְׁנֵי בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ חָרְבוּ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה עָצוּב – פַּעֲמַיִם חֻרְבָּן בְּאוֹתוֹ לַיְלָה! הַמְגַמָּה הִיא אַחַת, עֲבוֹדַת ה', שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גִּלֵּם אֶת עָצְמָתָהּ בְּשִׂיא הַשִּׂיאִים, חָדַל לִהְיוֹת רֶלֶוַנְטִי לְרֶגֶל הַמְעִידוֹת שֶׁל הָעָם, שֶׁרָחֲקוּ מֵאוֹרוֹ שֶׁל ה', וְהֵחֵלוּ לְהִתְבּוֹסֵס בָּעֲבוֹדָה הָעַצְמִית בִּמְקוֹם לַחֲשֹׁב עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

חֲזַ"ל מְגַלִּים לָנוּ (יוֹמָא ט, ב; סט, ב) שֶׁבִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי, הָיוּ בְּנֵי עַמֵּנוּ גְּדוֹלִים בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת, וְדִינָם נֶחְרָץ לְאַבֵּד אֶת פְּאֵר הָעוֹלָם מֵחֲמַת שִׂנְאַת חִנָּם, זֹאת, לְדַעְתִּי הָעֲנִיָּה, לֹא הָיְתָה רַק שִׂנְאָה אִישִׁית צָרַת אֹפֶק, יִתָּכֵן וְהָיוּ בָּהּ מְנִיעִים שֶׁל אִידִיאוֹלוֹגְיוֹת מְנֻגָּדוֹת, אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֹא הָיָה שָׁם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִצְטָרֵף לִבְכִיָתָם שֶׁל הַמְרַגְּלִים.

הָרַבִּי הַפִּלְאִי, הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדְל מִקָּאצְק זי"ע, הִתְבַּטֵּא פַּעַם, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים – שְׁלַח אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת! כִּי זוֹ, לֹא מַמָּשׁ מוֹעִילָה כְּשֶׁאָנוּ נִקְרָאִים לִהְיוֹת קְרֵבִים אֶל אַרְמוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, אֶת הָאִישִׁיּוּת, גַּם זוֹ שֶׁל 'כְּשֵׁרִים הָיוּ', עָלֵינוּ לְהָמִיר בֶּאֱלוֹקִיּוּת נִשְׁמָתֵנוּ, הַהִתְבַּטְּלוּת לִרְצוֹנוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – זוֹ הַתַּכְלִית!

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּפְנִימִיּוּת הַסּוֹד, מְרַמֶּזֶת עַל נְקֻדַּת הַמַּלְכוּת, הָעֲשִׂירִית שֶׁבַּסְּפִירוֹת שֶׁל הַיְקוּם הָאֱלֹקִי, כִּבְיָכוֹל. מִדָּה זוֹ מֻשְׁרֶשֶׁת בִּקְדֻשַּׁת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְזֹאת מִתְאַפְיֶנֶת בְּבִטּוּלָהּ הַגָּמוּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עֲמַל הַכַּפַּיִם שֶׁהָיוּ עֲתִידִים 'אוֹכְלֵי הַקֶעסְט' הַמִּדְבָּרִיִּים לַעֲמֹל, הֵכִיל בְּחֻבּוֹ אֶת קְדֻשַּׁת הַקִּרְבָה הַמֻּחְלֶטֶת לְקוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

כְּלוֹמַר, לֹא רַק בִּהְיוֹתְךָ מֵסֵב בְּגַן אֱלֹקִים שֶׁל דְּבֵקוּת מוּכַחַת בַּבּוֹרֵא, אֶלָּא גַּם, וּבְעִקָּר… בִּהְיוֹתְךָ מְסֻבָּב בִּתְלָאוֹת הַחֹמֶר וּדְרִישׁוֹתָיו הַמְּעַיְפוֹת, שָׁם נִמְצָא הָאֱלֹקִים! וּבִכְדֵי לִזְכּוֹת לְכָךְ, נְחוּצָה אֱמוּנָה בָּרָה וּמְזֻכֶּכֶת בִּמְצִיאוּת הַשֵּׁם, זֹאת מִתְגַּלָּה בְּשֹׁפִי בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים – אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר (כב, כד): "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם". בַּהֶקְשֵׁר שֶׁלָּנוּ, הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רוּחָנִית הִיא, לֹא גֻשְׁמָהּ, הִיא אֵינָהּ מִתְגַּשֶּׁמֶת, מִשּׁוּם, שֶׁכְּרַעְיוֹן, הַהִתְעַסְּקוּת בְּגַשְׁמִיּוּת – בַּתּוֹבָנָה הָאֱלוֹקִית הַפְּנִימִית – אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת לְהִתְרַחֲקוּת מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. הַמְרַגְּלִים חָטְאוּ בְּזֹאת, וְהֵמִירוּ אֶת כַּשְׁרוּתָם בְּסֵרוּב לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּעֲבוֹדוֹת פְּשׁוּטוֹת – הָעִנְיָן צָרִיךְ לִהְיוֹת מְתֻקָּן עַל יָדֵינוּ.

הפוסט פרשת שלח – שליחות טראגית הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.