בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר פנחס, ט"ז תמוז תש"פ.

לכבוד האברך היקר והנעלה ר' …, שיחיה.
הנה השבוע אנו קוראים את פרשת פנחס, שהיא מלאה אור ודעת, כי מצד אחד אנו רואים את פנחס קנאה, מתגבר במדת הגבורה להרוג נשיא ישראל, ואתה מתאר לעצמך, מה היו אומרים היום בעידן הרדום והעיוור, שבו מאמינים שבאמת כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהחריב את העולם ממש על ידי מעשיו, ואסור למחות בו ואסור לומר לו כלום, והתורה הקדושה מבטאת את ההפך ממש, שהוא דייקא השיב את חמתי מעל בני ישראל, וכל אחד מבין לבד, מי יותר רוצח, מי שגורם חמת ה' על כל העם, או מי שמסלק את הפיגוע הזה במהירות הכי אפשרית.
והעיקר, איך שאנו לומדים תורה, עלינו ללמוד את הפסוקים האלו על עצמנו, על נפשנו הנמצאת תמיד בין שמ"ד לרצו"ן, בין זמרי בן סלוא, לבין פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שהוא נמצא בתוכנו כמו שזמרי נמצא בתוכנו, שמצד אחד אנו עלולים לעשות כל הרעות שבעולם, ולהתרחק הרבה ממנו יתברך בכל הבחירה הנוראית שלנו, ומצד שני אנו יכולים לקום עם רמ"ח בידינו, עם כל הרמ"ח אברים שלנו, ולהסתער אל פני הקדושה הגדולה – לעשות רצונו יתברך בלבב שלם, ולמחות כל עקבות של רוע וטינוף מלבנו, וזה דבר נפלא ממש.
למה זה כל כך נפלא? בגלל שאנו יכולים לראות את היכולת שלנו לקנאות קנאת ה' צבאות, בתחילה, לא לאחרים כי אם לעצמנו ממש, פתאום להזכר במה שאנו ומאיפה אנו באים, שיש הקב"ה בעולם שצופה ומביט בנו, ורואה בכל רגע ורגע את האמת שלנו, את ההתנהגות שלנו, איך שאנו עוסקים בשטויות והבלי הבלים וכו', ובושה גדולה תכסה את פנינו, איך אנו מבלים את הימים והשנים, ואלו הימים לא יחזרו עוד ולא ישובו לעולם, רק כעת עתה ממש יש לנו הזדמנות ליצור אותם, בקדושה ובטהרה, בבחינת פנחס או בבחינת זמרי בן סלוא, חס ושלום.
וראה זה נפלאות, כי דווקא השכר שקיבל פנחס מלמד אותנו הרבה מאד על האמת הזאת, כי כהונה היא בסוד החסד, כהן איש החסד, ולא מצד הגבורה, וכמו כן "בריתי שלום" מורה על שלום ואהבה, כי הפסוק מעיד על פנחס הצדיק הקדוש, שזכה לכהונה ולשרת לפני השם בגלל הקנאות שלו לקדושה, לפרוש מן הכיעור והדומה לו, וזה לא בא ממקום מצומצם, ממקום של חוסר חדוות חיים ושנאת הבריות, אלא ההפך לגמרי, בריתי שלום, הצעד הנועז והנורא של פנחס קנאה, שאף משה והזקנים לא עשו זאת, הם יודעים שבשייגעץ מטפלים דרך בית דין, יש עדים והתראה ועוד ועוד, פנחס ידע רק דבר אחד, צריך להרים את הכתר של הקב"ה מעפרו, צריך לעשות משהו אמיתי, הכי אמיתי…
אתה חושב שכאן היה רוע בין פנחס לזמרי? ההפך, פנחס הבין בעומק, שבסתר נשמתו של זמרי – זה מה שהוא רוצה, למות! למות ולא לעשות את הדבר הזה, למות כדי לקדש שמו של הקב"ה, לנצח נצחים. פנחס וזמרי לא חלקו ביניהם במיתה הקדושה הזו, אלא שזמרי לא ראה את האמת שלו עצמו, הוא ראה את המקום שיעשה לו טוב, כאילו… ופנחס ידע יותר טוב הימנו, כי באמת הטוב האמיתי של זמרי הוא למות ושיתקדש שמו של הקב"ה על ידי המיתה הזו.
לכן המקום של פנחס בתורה הקדושה אינה קנאות. אמת שכתוב ויקנא וכו', אבל המתנה הטובה שקיבל לדורות, לא כרוכה בתגבורת הגבורות, בהצלחה במלחמות, אלא "בריתי שלום", כי הוא צריך לדעת, שבעיני ה' זו השלמה – שלום! שלימות האהבה הגדולה. בית דין שפוסק נגד זמרי – לא אוהב את זמרי. פנחס שהורג את זמרי – אוהב את זמרי. הדהוד האהבה הגדולה הזו עדיין מהדהד בעולמנו, כל אדם שזוכה לטהרה בזכותו של פנחס ובגלל מיתתו של זמרי, הוא מתמלא באהבה העליונה הזאת, העומדת ותלויה בחללו של עולם, ומחכה לנו, שנרוץ אל מקור האהבה העליונה הזו, ונשאב ממנה מלא חפניים כח לעמוד באתגרי העולם הזה, ולקנאות תוך כדי את קנאת ה' צבאות.
קנאת ה' היא אהבה, אם אתה לא אוהב את השם לגמרי אתה לא יכול להיות קנאי, ואם אתה קנאי בלי אהבת השם – אתה ממלא את תכונותיך ולא את הדבקות האמיתית בחי החיים בו יתברך, בשיא האהבה העליונה שאין לה קץ ואין לה תכלית. המקנא קנאת השם מתוך אהבה עצומה להשם יתברך וכן אהבה עצומה לבריותיו, הוא ממלא את העולם באהבה, הוא בשיא הכוח שלו הודף את כל שטויות והבלי העולם הזה, בלי ירייה אחת, אפילו לא בדרכי נועם, בטח שלא בשכנועים, אלא ממקור האמת שבוערת בו, האהבה הענקית לרבונו של עולם שמתפשטת מתוכו.
כך עלינו לחיות את החיים בעולם הזה, בשיא המשיכה אחר השם, משכני אחריך נרוצה, להיות אנשים כשרים באמת, רוצים אותו יתברך ואוהבים אותו עד עומק הנפש,

מנאי ידידך נצח

שלמה ברוך

הפוסט 028 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבוע פרשת אמור תש"פ

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. רש"י מיד מרגיש, אמור ואמרת, למה צריך את האמירה פעמיים. ואפשר לומר בפשיטות, התורה הקדושה, רוצה להראות את גדל יקרתם של בני אהרן. אז קודם כל  – אמור אל הכהנים בני אהרן! זו אמירה בפני עצמה – דעו והרגישו את עצמכם כבני אהרן, ולא כסתם אנשים אבודים במהלך הדורות, אחרי זה כבר אפשר לבקש ולדרוש מהם שיהיו טהורים.

לנפש לא יטמא בעמיו. ולמה לא כתוב פשוט – לא יטמאו למת. ואולי רוצים לרמז, קודם כל, תדע, שמת שעוזב את העולם, אינו הגוף שאתם רואים, אלא הוא התפשט מהגוף הזה, הוא אינו כאן, הוא כעת נפש. והאמת, שלא רק כאשר אדם מת הוא נפש, אלא הוא תמיד נפש, והעסק הגדול שאנו עושים עם הגוף, מקורו בטעות. הטעות הזו נקראת טומאה, כאשר נפרד הגוף מהנפש. וזהו בעמיו – בעוד שהמת בתוך עמיו, כפירוש רש"י, ולדרך הרמז אפשר לומר, גם כשהוא חי עדיין בתוך עמיו, אל תטמאו את עצמכם, מתוך המחשבה שאין האדם אלא גוף, חס ושלום.

להזהיר גדולים על הקטנים. ולמה לא כתוב בפירוש, גדולים וקטנים, אלא בדרך רמז, אמור ואמרת, ואולי יש רמז, שבתיבה ואמרת נוספת האות תי"ו, היא חקיקה ורשימה, וכמו שכתוב: "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל ט, ד), כאשר אנו מלמדים את הקטנים, לא די באמירה בלבד, אלא עלינו לחקוק את הדיבורים בלבם, ואולי זהו הלשון להזהיר, מלשון זוהר ואור, אם מלמדים ילדים קטנים בדרך של חקיקה, זוהר ואור, הרי שהם מתרגלים לקבל את הדברים, כי נפשם נדבקת בנאמר.

אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. אמור הוא לשון שבח, כמו וה' האמירך, צריך לשבח את הנשמות, לתת להם ריח טוב, שידעו, שאנו אומרים להם, מחמת שאנו מחשיבים אותם. עצם הדבר שבורא כל עולמים נזקק לומר לך דברים, זהו השבח הגדול ביותר, צריך להזהיר את הקטנים וגם את הגדולים, כי הקטנים בודאי שלא יודעים את גדלותם, אבל גם הגדולים, יש להם לפעמים קטנות, שצריך להזהירם שיזכרו מי הם, וכמה הם חשובים.

כי אם לשארו הקרוב אליו. רש"י אומר, אין שארו אלא אשתו. ולמה לא כתוב בפירוש אשתו? אלא להורות לאדם, איך צריך להתייחס לאשתו, שבענין שלום בית, ניתן לראות את מדרגתו בעבודת השם, את הדברים שהשאיר ולא תיקן אותם כראוי, וזהו הקרוב אליו. כי אדם יכול לעשות כל מיני עבודות בחיים, אבל כשבא להנהגת המדות בביתו אינו יכול להתמודד, וזהו לשארו הקרוב אליו. כל הדברים הקרובים 'אליך' שלא תקנת אותם, תוכל לתקן באמצעות התנהגות נאותה בביתו זו אשתו.

ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש – לה יטמא. אמור לחכמה אחותי את. יש חכמה שהיא בתולה, שעדיין לא קנה ולא השתמש בה, ולא היתה לאיש, מעולם לא גילה אותה שום אדם, מחמת שהיא אחותך שלך, ואתה צריך לגלותה, ואם היא בבחינת מיתה, לה יטמא, היינו שיתעסק עמה, גם כשהוא שקוע בעולם הגשמי הזה, בבחינת מיתה ממש, המטמא ממש, צריך שלא יסיח דעתו מאחותו הבתולה, חכמתו הקדושה, הקרובה אליו דייקא, זאת השייכת לשורש נשמתו.

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והתרגום אומר לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה. לפעמים אדם הוא מנהיג דור, ויש לו השפעה על אנשים רבים, יש עליו זהירות שלא יטמא את עצמו בגדלות הזו, כי מרום מדרגת הרוחניות הקדושה, יכול אדם לחלל הכל, על ידי גדלות וישות שלו, והבן כי נורא הוא.

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. אשתו של אדם מרמזת על הדבקות שלו בעניני העולם הזה, וכאן מדובר על פי פשוטו, שאשתו שהוא מתחלל על ידה, יש ענינים בעולם הזה, שאדם מחלל עצמו בהם, שהוא אינו יודע איך לשלב אותם אל הרוחניות, הם מחללים אותו, כי הם אינם שלו, אינם מקרבים אותו אל התכלית, לכן אף בקבורתם אין לו להתעסק, ואחרים יעשו זאת, הוא חייב להתעסק רק באור.

לא יקרחו קרחה בראשם. התגובות המוגזמות של בני אדם על מת, באות ממקום שלא מבין את מעגל החיים האמיתיים, הלוא החיים נצחיים באמת המה, והגם שישראל עצמם הוזהרו בכך, כמו שהרגיש רש"י, הוסיף את האיסור בכהנים, משום שהכהן המשרת את ה', עליו להחדיר בעצמו תודעה אלוקית פנימית, שמבין שאין חיים רוחניים נפסקים לעולם.

לא יקרחו קרחה בראשם. השכינה הקדושה האופפת את ראש האדם, בבחינת שכינה למעלה מראשך, אל תעשה בו קרחה, אל תסלק את השכינה באיזורים מסויימים, כאן אני לא בעסק, כאן אני לא רוצה, זה כאילו עושים קרחה בשדה העליונה, יש מקומות מאויישים ויש מקומות שלא. זהו בעצם לקרוח קרחה על מת, להצטער על מקומות ריקים בבריאה, מקומות שבהם לא עובדים את השם יתברך, בבחינת מת, כי הפריחה של הבריאה ברוחניות היא פריחה חיונית, מה שלא חיוני הוא ההפך מזה.

קדשים יהיו לאלהיהם. ההתקדשות והפרישות מהטומאה, צריכה להיות לא דבר בפני עצמו, אלא צריכה להיות קשורה לאלוקות, זהו ההפרש בין כתות דתיות אחרות לבין דת האלוקים, על האדם לחשוב תמיד על ה', על מציאות אלוקים בחייו, ומכח זה, ורק מכח זה, תתבצע מאליה הפרישות מן הטומאה. כי לפעמים הפרישות בעצמה היא חטא, כאשר אין מכניסים את הקב"ה בתוך החיים עצמם. האלוקות אינה דבר ערטילאי רחוק, הדרך להגיע לפרישות מהטומאה, באה דרך התודעה שיש אלוקים בחיי.

ולא יחללו שם אלהיהם. איך אפשר לחלל שמו של ה', על ידי שאינו נוכח בעולמנו, כאילו יש חלל ריק, לא יגרמו לאלוקות להראות כדבר שאינו נוכח, רש"י אומר על הפסוק קדשים יהיו לאלהיהם, על כרחם יקדישום בית דין לכך, אדם שחי בעולמו ואינו מודע לכך שהוא נועד להתקדש בשביל אלוקים, הוא חוטא במטרת חייו, הוא מוציא את האלוקות מחייו, הוא יכול לעבוד את ה' בתורה או בתפלה, ובמעשים טובים, אבל אלו רגעי החסד שהוא חוטף, ואחר כך מה, הוא אמור לחיות את האלוקות, שתורתו ותפלתו תהיינה בשביל ה', עם ה', ובתוך ה', להכלל לגמרי באלוקות, ולא יחללו שם אלהיהם. שם בקבלה הוא מלכות, השראת השכינה צריכה לשרות תמיד על האדם, לא לגרום לשמו של ה' להיות שם חולין שאין לו משמעות, אלא להחיל אותו על כל פרט בחיים.

הפוסט פרשת אמור – הארות בפסוקי הקודש (1) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבוע פרשת אמור תש"פ

אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו. הכהן משרת ה', חייב להנכיח בחייו האישיים את המציאות האלוקית הנקיה. כאשר הוא נושא אשה שכבר היתה לאיש, ואינה נקיה אליו לגמרי, הרי שבמובן הרוחני היא לא נשואה רק אליו, יש לה עבר, יש לה זנות, וגם זאת שנולדה מן הפסולים שבכהונה, עברה אירוע שהוא הפך רצון ה', איך היא תיקשר לאחד שכל ענינו הוא רצון ה', והמעניין הוא, שמובא בפסוק גם גרושה, שלא עשתה רע, ואין לה אותה דרגה של זונה וחללה, וזה מורה על הזכות שאמורה להיות לכהן, הגרושה עברה מצב מאהבה לשנאה, התדר שלה הוא אחר, לא נקי לגמרי, היא יכולה להיות טובה וקדושה, אבל הכהן עובר זיכוך, שגם החיים הללו, חיי הנישואין מוכרחים לרמוז לו על הנקיות הבלעדית לה'. כך הנשמה בחייה מול ה', אם היא זונה, היינו שיש לה נטיה לפזול למקום אחר מלבד האלוקות, או שהיא חללה, שיש לה חולין גמורים במקומות מסויימים בנוכחות שלה מול ה', או שהיא מתגרשת מהאהבה הגדולה לאלוקות, לא יקחו לעבודת ה', עלינו להיות אחרים מהרשימה הזאת, אנו חייבים להיות בבחינה של "כי קדש הוא לאלקיו", לזכור תמיד שאנו מופרשים מכל הבריאה לאלוקות.

וקדשתו – על כרחו. ההתקדשות של האדם בכלל ושל הכהן בפרט, אמורה לשלוט עליו, לפעמים אדם לא מודע לגודל כוחו, לכן הוא עושה שטויות, צריך להודיע לו – קדוש אתה, אתה אדם עלאי, נכון שכעת אתה לא מודע למעשיך, אתה רחוק מהמהות האמיתית שלך, אבל בעל כרחך תענה אמן, האמן לתואר שהתורה מתארת אותך. כי את לחם אלהיך הוא מקריב, הוא הנציג של כולנו, שאנו מעוררים את השפע העליון, הרי מהו לחם אלוהיך? בודאי שה' אינו צריך לחם, ההקרבה הזו נועדה לעורר את השפע בעולם, בבחינת תנו עוז לאלקים, ריח נחוח אשה לה', שאמרתי ונעשה רצוני, להעלות נחת רוח במרומים, ואז יש שמחה וחדוה בכל העולמות, ויורד שפע טהור לעולם, ומכאן רמז, שאנו גם מקריבים את לחם אלוקינו, רק הוא השליח שלנו להקריב, כלומר, הקדושה שלנו נובעת מכך, שאנו שותפים בשפע של הבריאה, בשפע האלוקי היורד ממעל; אשרינו.

קדש יהיה לך, ברש"י, נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו'. כאשר אנו מקדשים את הכהן, אנו מקדשים את שמו של הקב"ה, אנו לא רק מקדשים את העבודה, אלא מוקירים גם את השליח שלנו לעשות את עבודתו של מקום, כי קדוש אני ה' מקדישכם. הרי בכך אנו מתקדשים אף אנו, להיות קדושים. הכבוד שאנו מעניקים לעבודת השם – מקדשת אותנו, אנו מורים בכך, כי עבודת ה' היא מקור חיינו, נתינת הטעם הזאת – כי קדוש אני וגו' מעוררת התפעלות, אם אנו עובדים לא'ל קדוש כזה, מופרש כזה מעולמנו, סימן שגם אנו קדושים ומופרשים מהעולם, כי לא תתכן התקשרות בין קדוש כזה לעובדים כאלו. הקשר הזה בין השניים, כביכול, מתבצע באמצעות הביטול הגמור, שהנוכחות שלנו תהיה נוכחות שלא מסתירה את ה', אלא ההפך, מגלה אותו יתברך. למדים אנו, שלא די בפעולות חיצוניות כדי להורות על התקדשות, למרות שאותן ודאי צריכים, אלא צריך להחדיר בהן גם את המציאות הזאת, שהקדושה שלנו צריך שתהיה כקדושתו יתברך, שאנו מסירים את המחיצות והישות המבדילה בינינו לבין ה'.

ובת איש כהן כי תחל לזנות. תחל מלשון חילול, כך מפרש רש"י, אנו יכולים לקרוא מלשון התחלה, כדי לבדוק את הבעיה של בת איש כהן, שגדלה בבית של משרתי ה', ופוזלת אל חוזר המוסר, צריך לבדוק איך היתה ההתחלה, איך היה החינוך, האם היה חינוך שמחדיר קדושה, או חינוך שגורם למחונכים להתרחק מן הקדושה. אכן, בודאי הכהן לימד את בתו קדושה אך המציאות שלא חדר ללבה, מעידה על טרגדיה בשלבי החינוך שלה. אין אפשרות לזנות בלי לחלל את עצמך, להרגיש את עצמך כחולין סתם, לא אדם קדוש שיש לו מעצורים, אלא סתם כך, עושה מה שרוצה, זה שורש הרע, ההתחלה של האדם, שחושב שאינו אלא כלום, היא הסוף של החילול.

את אביה היא מחללת באש תשרף. את אביה, ביחד עם אביה, מה שאביה רצה להחדיר בה – קודש, פרישות, מוסר – לא עבר, היא מראה בזה שמה שלמדה אצל אביה, היה ההפך ממש, חולין וחילול. עלינו לדעת, כי לפעמים באותיות של קודש, מועבר מסר חולין, מסר של פריקת עול, יש הבדל עצום בין להיות מגונן ושמור אצל האהוב העליון ית"ש, לבין הרגשת מחנק ועול לא רצוי, ההבדל הדק בין השניים, הוא ההבדל לעובד אלקים לאשר לא עבדו. היא תשרף באש של התאוות (וכמובן, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו), אין לה את היכולת לעמוד בפני התאוות והתשוקות, כי כנגד תשוקה התרופה היא תשוקה, תשוקה לאלוקות, תשוקה להיות בת כהן אמיתית.

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף – בת איש כהן, היא נשמת האיש הישראלי, שנקראת בת איש כהן, הנשמה מתגלה לאדם, כאשר הוא איש כהן, הוא איש מכהן, איש עובד ה', אז הוא מרגיש את הנשמה שלו שהיא ממש בתו של האיש המכהן והמשרת ה', אבל כיון שעובר עליה מה שעובר, והיא מחללת את עצמה בזנות, היינו שהיא חושבת על מציאות אחרת, על שייכות אחרת, לא השייכות הטבעית שלה לאלוקות, אינה פוגעת כי אם באביה שבשמים, הוא נעשה חולין בעולמו, כביכול, נותנים לו את אותו משקל מכובד כמו לשאר דברים בעולם, יש עבודה פרנסה, יש טיולים ובילויים, ויש גם תפלות ומצוות. לא! זהו התחל לזנות הקלאסי, וכי אי אפשר לשלב? להנות גם וגם? אולי, אבל באש תשרף. משתוללת בעולמנו אש גדולה, אש שטנית סוחפת. זהירות.

את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרם. הראש זו המחשבה, גילויי השגה, הם צריכים זהירות מסויימת, יש גבול למוחין, הם יכולים להתבלבל, לא לכל מקום יש רשות להכנס, במה שהורשית התבונן, כמאמרם ז"ל במסכת חגיגה, את ראשו לא יפרע, את ראשו לא יפתח בפריעה ללא גבול, ואת בגדיו לא יפרם, הבגדים מורים על מהות האדם, הם תפורים כמדתו, הם מייצגים אותו גם מבחינת טבע וצבע, מהות וצביון, באדם עצמו יש לו חילוקים בין בגדים שלובש בשינה ובין בגדים שלובש באירוע וכו', הבגדים מרמזים על בחינת המכיר את מקומו, אין האדם יכול להשיג אלוקות כי אם במדה המסויימת שניתנה לו, חלקו בתורה, וחלקו בשורש נשמתו. שלא יפרום אותם ללכת למעלה ממדרגתו. ודוקא הכהן הגדול הוזהר בכך, כי הוא המשרת העליון הנכנס לפני ולפנים, כי במהותו, כל יהודי רוצה ושואף להכנס פנימה הכי שאפשר, רק לא תמיד יש את הרשות, אז הוא עוזב את הכל, אל תעשה כך יהודי יקר, אל תפרע את ראשך ואל תפרום את בגדיך, הכנס לתוך מסגרת המציאות שלך ושם תפעל את הקדושה שלך.

ועל כל נפשות מת לא יבוא וגו'. אנו רואים שוב ושוב, את הקשר בין היותו כהן גדול – משרת ה', לבין הפרישות מטומאת המת. בעבודה הפנימית שלנו, עלינו לזכור זאת, שהמת, יש לו את כל האיברים ואת כל הגוף ממש, אבל אין לו את החיות. כך בעולמנו הרוחני, את הטכניקה יש לנו די והותר, מה שחסר לנו זו הפנימיות, ללא הפנימיות החיה והנושמת באמת, הכל חשוב אצלנו כמו מיתה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים. מה הם רשעים? הם לא אנשים אחרים מאתנו, הם אנשים שלא דייקו במעשיהם, הם קיבלו אותם נתונים להיות לא רשעים, אך לא התבוננו לתוך הפנימיות שלהם לגלות זאת, ועל כל נפשות מת לא יבוא – הוזהר הכהן הגדול, מלבד פשוטו של מקרא, יש כאן קריאה, לא לראות בנפשות בני אדם את המיתה שבהם, אלא הפנימיות שיש לכל אחד, והיה כי נתבונן פנימה, ונעשה את הדברים אשר צוה ה' ונחיה בהם.

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'. הפירוש הפשוט של הפסוק, שגם אם לא יצא מן המקדש בשעת אבלות, והוא ממשיך לעבוד – לא מחלל בזה את ה' (כמובא ברש"י). יש כאן רמז עצום להתקדשות מול ה', כאשר אדם מתעקש להשאר במקדש, לשהות במקום הקדוש של הבריאה, גם אם עוברים עליו נסיונות של הפך הקדושה הזאת. טבע האדם, תיכף כאשר הוא נופל ויורד, אינו זוכר את מהותו האמיתית, והוא מפתח שייכות אל המקום שלשם ירד. התורה מבקשת: לא! תמשיך, תמשיך גם באנינות של, גם באבלות, כשאתה חווה מוות רוחני, תדע לך, כי נזר משחת אלהיו עליו, אני ה'. הרי מהי השראת השכינה שאני מבקש להשרות עליך, אני רוצה להמשיך עליך אלוקות! אני ה', אני לא משתנה כשאתה יורד, אני שם בשבילך, אתה יכול לעשות תשובה באמת, ולגלות אותי גם במקום הכי נמוך שלך.

והוא אשה בבתולה יקח. בתולה היא לשון ההתחלה, כל אשה היתה בתולה פעם, על העבודה להיות תמיד נקחת כבהתחלה ובראשית שלה, כאשר הנשמה היתה ברום גבהי מרומים והיתה נקיה מהשפעה זרה של העולם הזה, אותה צריכים לקחת גם כשאנו יורדים לעולמנו השפל הזה.

הפוסט פרשת אמור – הארות בפסוקי הקודש (2) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבוע פרשת אמור תש"פ

איסור כהן גדול באלמנה. האלמנה עדיין קשורה לבעל הקודם, היא חיה אותו, הוא חי בתוכה, הזכרון שלו, המציאות שלו. הכהן גדול צריך לקחת אחת שתהיה רק שלו בגוף ובנפש, בעבר ובהוה. הרמז, לעבודת ה' החיונית, שאסור שתהיה מונעת מטראומות, מחסר גשמי כל שהוא, אלא משהו חדש שנעשה בשביל ה', שהמניע יהיה רק בתולי וחדש, התמסרות מוחלטת אל ה', ולא כאבל ופיצוי על משהו שקדם לו.

כי אני ה' מקדשו. הפרישות שנדרשת מן הכהן שלא לישא אחת מהפסולות, לא אמורה לצער אותו ושירגיש איזהו הפסד, האזהרה שלא לחלל את זרעו, באה עם אמירה, כי אני ה' מקדשו, אם אני ה', שאני מקור כל התענוגים והטובות שבעולם, מקדשו ומפרישו מהדברים הללו, אל לו לכהן גדול להרגיש איזה חסרון או הפסד ממניעת הנישואין הללו. כך גם הנשמה שנתקלת בהגבלות של התורה, האיסורים הרבים, האזהרות הרבות, אלו נכנסים תחת הכותרת של "כי אני ה' מקדשו", זה אני ה', אל תתבלבלו, כל מה שאתם רוצים בחיים אתם תקבלו אצלי, אצל אני ה' השוכן בתוך נפשכם.

וכל אשר יהיה בו מום לא יקרב. אי אפשר לעבוד את השם יתברך כי אם מתוך שלימות, על האדם להבין, כי אין הישות יכולה להתערב בעבודתו את השם, צריך ביטול עצום אל השם יתברך, כאילו אינו בעולם, ואז אין בו מום, אין בו איזה חסרון שיכול להתערב בעבודה, אבל אם הוא אדם שבא עם הישות שלו, הרי שכל חסרון שלו – משפיע על העבודה. לכן בא הצווי שמי שיש בו מום בגשמיות לא יקריב קרבנות, להורות על השלימות שצריכים בעבודת השם.

דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש. הפסוק הזה מרמז לנו כמה רמזים קדושים, איך נתנהג בעבודתנו את השם יתברך, כל הימים. כי הנה הוא מדבר מראש השנה [והקריאה מעוררת את הזמן, כידוע], והנה הוא מזכיר רק את הענין שהוא זכרון תרועה, שמזכירים פסוקי זכרונות ושופרות לזכור עקידת יצחק שקרב תחתיו איל, כמו שפירש רש"י. וכאשר נתבונן ביום הגדול והקדוש של ראש השנה, שהוא יום הדין לכל באי עולם, ונראה מזה, שהתורה הקדושה מזכירה מכל זה רק את זכרון התרועה, משמע, שהוא סוד כל היום הקדוש הזה, וכל עומק הדין תלוי בזה. כי הנה אדם בא אל האי עלמא, והוא צריך לחשוב איך הוא בא לכאן, ובשביל איזו מטרה הוא בא לכאן, והאם מעשיו והנהגותיו מצדיקים את המציאות שלו בעולם, וזהו פנימיות ענין הדין הקשה של ראש השנה, שבא דווקא ביום מלכותו יתברך, כאשר ישראל עם קרובו עוסקים להכתירו עליהם ועל כל העולם כולו, כמו שמבקשים אז, מלוך על כל העולם כולו בכבודך.

והזכרת מלכויות, זכרונות ושופרות, בפנימיותה היא הזכרון של העקידה, שבו מלכות, ובו שופר, ובו זכרון. ועקידת יצחק היא סוד מסירות נפש, שהוא הביטול העצום של איש יהודי אל מלכותו יתברך, שבכל שיחו ושיגו מורגש היטב איך שהוא שם ומשים על עצמו מלך, שמלכותו יתברך בכל אבריו משלה, ואין תנועה אחת שעושה שאינו חושב אז על אמיתת מציאותו יתברך, בתוקף תכלית עומק הזכרון. ובחיצוניות התלבש הענין הזה, שיצחק אבינו נעקד על גבי המזבח בפשיטות, ופשט צוארו למסור נפשו להשם יתברך, אבל בודאי אי אפשר לזכות לזה כי אם שחושיו הגשמיים מרגישים היטב, כי אין שום ערך לחיים גשמיים בעולם הזה, כי אם הדבקות האמיתית בו יתברך, להתמסר לגמרי אל חי החיים, ואף שלא נדרש מאף אחד לעשות הענין הזה בפועל ממש, ואדרבה וכו', וחי בהם ולא וכו', אבל ההתמסרות המוחלטת היא נדרשת לכל הבא לגשת אל הקודש לעבוד את השם יתברך, חייבת לבוא בבחינת עקידה, שכאילו ידיו ורגליו קשורות, ואינו יכול להזיזן כלל זולת עבדות השם יתברך לגמרי.

וזה סוד זכרון תרועה, כי התרועה היא התרועעות עם השם יתברך, כביכול, ותרועת מלך בו, שאין הפסק והפרש בינו לבין הקב"ה, כי אם הוא חי את חייו בדבקות הכי עליונה, ואין לו שום ישות עצמית, ורצון פנימי כי אם להתקרב ולהתדבק בו יתברך באמת. וזו התקיעת השופר שאנו תוקעים בראש השנה, שאנו משמיעים קולות ללא דיבורים, הן בתקיעות שהן קול פשוט, והן קול היבבה, שהוא שברים תרועה, והפסוק מזכיר את התרועה דייקא, כי היא שברון על גבי שברון, שאנו מעידים בכך, שאין לנו שום דבר, ואין לנו שום קול נמשך, ומכל שכן שאין לנו אותיות ודיבורים, כי אם צעק לבנו אל ה', מתוכיות ופנימיות עצמיותינו, מאן דנפח בתוך השופר, מתוכו נפח את הרצון הקדוש להכלל לגמרי בחי החיים,

וזהו זכרון תרועה מקרא קודש, שאנו קוראים את הקודש, על ידי זכרון תרועה, כי קדש היא חכמה, שהיא סוד הבריאה, כולם בחכמה עשית, ונקודת הבריאה נעלמת ונסתרת, ואין יודעין אותה כלל, כי נדמה שיש עולם גשמי וכו', והכל בהסתרה נוראה, ויש מקום לטעות כאילו כוחי ועוצם ידי, דווקא מחמת העולם, ודייקא עולם שנעשה בחכמה – כח מה, שאין שום כח כי אם כחו יתברך, דייקא שם יש את האפשרות לטעות לגמרי, ולראות את ההיפך לגמרי, וזה כל הנסיון שלנו בזה העולם, שמצד אחד אנו רואים עולם כזה, אבל בפנימיות גנוזה החכמה עלאה, כח מה, שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא. וזה ענין שאין הדין נמתק אלא בשרשו, שזהו ענין תקיעת שופר כמובא, כי באמת, הדין שיש על העולם, שמפרידים את נקודת החכמה מן העולם, ומקלקלים אותה לגמרי, ומשתמשים בחכמה גופא להיפך מסוד החכמה האמיתית, שזהו ענין חכמות חיצוניות, שיונקים מחכמה, אבל אינה חכמה כלל, כי אם סכלות וכסילות דהאי עלמא, אבל השופר שהוא סוד אילו של יצחק, שהוא כח המסירות וההתמסרות להשם יתברך, בבחינת ביטול עצום, ואף שפחד יצחק מדתו גבורה, וענף החכמה הוא ענף החסד, אך נכללים זה בזה, וממתיקים הדין עוד לפני השתלשלותו לדין וגבורה, אלא בשרשו הקדוש, שהוא סוד הבינה, שמתבוננים בעומק הדעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, ועל ידי זה עושים יחוד בין הבורא לבריאה, בין חכמה לבינה. והנה לעובדה ולמעשה, עלינו להתעורר מאד בנקודה זו, שמצד אחד עלינו למשוך את עצמנו אל נקודת החכמה, שהיא נקודת הביטול של הבריאה, ומאידך עלינו לזכור שעיקר הרחבת החכמה הזאת היא הבינה, שאנו מתבוננים תמיד בקיום הבריאה ובמי שברא אותה, ואנו זוכים לדבקות על ידי זה, כי על ידי זה נולדות המדות, שכולם נעקדים ומתמסרים לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם.

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. זהו רמז שעצומו של יום מכפר, כי שביתת יום כיפור, מלבד שיש איסור מלאכה כמו בשבת ויום טוב, יש עבודה לזכור שיש כאן עצם היום הזה, שנמשך בעולם אור של יום הכיפורים, שבא עם היום ממש, כמו שהיום הזה מביא יום חדש, ואור של בהירות שמש ותכול שמים וכו', כך היום הזה ממשיך סליחה וכפרה לעולם. ואולי בסוד כל מלאכתך עשויה, שגם כאן תוקף האמונה של סליחת יום הכיפורים, במי שלא מבעט בתשובת יום כיפור, היא מצד הקב"ה ולא מצד תפילותנו ותשובתינו, ואז עלינו להאמין באמונה שלימה כאילו כל תשובתינו עשויה, ואין לנו אלא להשתדל ביותר בתפלה מחמת הרצון שלנו להכלל בסליחה האלוקית הזאת, ובתוקף אהבת השם יתברך שממשיך עלינו בהאי יומא.

ונכרתה מעמיה. וצריך להתבונן, שלא כתוב ונכרתה מאלוקים וכו', וזה דבר נפלא ביותר, שנקודת היהדות נכרתת מהאדם בעת שעובר על כרת, רחמנא ליצלן, אבל גם משם אפשר לשוב אליו יתברך, כי הקב"ה שוכן אתו ומצפה לו שישוב בתשובה, כי אין דבר עומד בפני התשובה. ואזמחיה את נקודת היהדות שבו. ואגב אורחין, רואים פה את גודל מעלת ההתכללות בתוך נשמות ישראל, שחטא אחד שיחיד עושה, גורם צער להכלל.

והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. הנה בעינוי בפסוק הקודם כתוב ונכרתה מעצמה, וכאן כתוב והאבדתי. כי העושה מלאכה ביום הזה, אינו זוכה להבין שיום זה הוא יום אהבה ורחמים שממשיך הקב"ה על כל נשמות ישראל, ולכן הקב"ה מכניס את עצמו בתוך האיום הקדוש הזה, והאבדתי – אני מאבד אותך יהודי, כי אם אתה לא יודע מה זה יום כיפור, הרי שהאבדה נוגעת לי ממש, כביכול, והוא נורא ואיום.

כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורתיכם וגו'. ברש"י, להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום. ליל יום כיפור הוא דבר בפני עצמו מיומו של יום הכיפורים, כי הוא זיכוך של הימים שעברו בימי חול, מה שאין כן קדושת יום הכיפורים, הוא אחר לינה בלילה מתוך קדושת יום הכיפורים, ולכן הם שני ענינים.

הפוסט פרשת אמור – הארות בפסוקי הקודש (3) הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, מִתְקַשֶּׁרֶת עִם אוֹר.

שִׁבְעַת קְנֵי הַמְּנוֹרָה הַמְּאִירִים אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה (בַּמִּדְבָּר ח, ב), מְאִירִים אֶת הָעוֹלָם, וְלֹא שֶׁלְּאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי לְהָאִיר הַחוּצָה לְאוֹר הָעוֹלָם.

בְּסִפְרֵי הַחֲסִידוּת, מְזוּהָה הַמְּנוֹרָה עִם מֹחַ הָאָדָם, הַנָּקִי וְהַזָּךְ, הַמֵּאִיר בְּאוֹר יְקָרוֹת אֶת חֲשִׁיבָתוֹ הַיְּהוּדִית, הַשֶּׁמֶן, מְסַמֵּל אֶת הַחָכְמָה הַמְזֻקֶּקֶת, הָאוֹר הִנּוֹ הַשִּׁימוּשׁ הַנָּכוֹן בְּשֵׂכֶל הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא זָךְ וְכָתִית, הַשֵּׂכֶל, מֵנִיב אוֹר בָּהִיר וּמֵאִיר חָכְמָה נְכוֹנָה וַאֲמִתִּית.

הַחָכְמָה, לְפִי הַיַּהֲדוּת, הִנָּהּ אוֹר הַשֵּׂכֶל הַמֵּאִיר מֵהַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר וְהַנָּקִי, שֶׁמְּבַעְבֵּעַ מִתַּחַת אוֹתוֹ אוֹר בּוֹהֵק, חָכְמָה בַגּוֹיִם תַּאֲמִין, אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, אַךְ תּוֹרָה בַּגּוֹיִים אַל תַּאֲמִין, סִיְּמוּ (אֵיכָה רַבָּתִי ב, ט). וְאִלּוּ חָכְמָתֵנוּ קְשׁוּרָה לְתוֹרָה זוֹ, שֶׁבַּגּוֹיִים אֵין.

מְעַנְיֵן, מַה מּוֹנֵעַ מֵאִישׁ כָּלְשֶׁהוּ בְּעוֹלָמֵנוּ לַהֲגוֹת בְּתוֹרָה זוֹ, לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה אֶת פְּנִינֵי הַחָכְמָה הַנִּזְקָקִים לוֹ, וּלְהֵעָרֵךְ לְמִסְגֶּרֶת תּוֹרָנִית גּוֹיִית לְכָל דָּבָר, וְכִי יֵשׁ כַּרְטִיס כְּנִיסָה לְתוֹרָה? הֲלֹא בְּכָל סִפְרִיָּה בָּעוֹלָם הִיא מְתֻרְגֶּמֶת לִשְׂפַת הַמָּקוֹם, וּמַה הוּא הַפֵּשֶׁר שֶׁל תּוֹרָה וְחָכְמָה יְהוּדִית?

בְּדֶרֶךְ הָרֶמֶז אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר, כִּי שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, רוֹמְזִים אֶל שִׁבְעַת פִּתְחֵי הָרֹאשׁ, הַמֹּחַ, שֶׁהֵם שְׁתֵּי הָעֵינַיִם, שְׁתֵּי הָאָזְנַיִם, שְׁנֵי נְחִירֵי הָאַף וְהַפֶּה, אֵלּוּ הֵם מְשָׁרְתֵי הַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי, וַאֲשֶׁר בְּהַזְהָרוֹת רַבּוֹת הֻזְהַרְנוּ, לְהַחֲזִיק אוֹתָן בִּנְקִיּוּת וּבְטָהֳרָה. כָּל פְּגַם בָּהֶם, גּוֹרֵר אֲטִימוּת לְהַשְׂכָּלָה פְּנִימִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה, כְּלוֹמַר, הַסֵּפֶר יֶשְׁנוֹ, אוּלָם הָאוֹר נִכְבֶּה. הוּא אֵינֶנּוּ.

הָעֵינַיִם, הֵן הַחֲיָלוֹת הֲכִי שַׁבְרִירִיּוֹת, וּמְסֻגָּלוֹת בְּקַלּוּת לִפּוֹל בִּשְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, הָרְפִיסוּת שֶׁל כֹּחָן לַעֲמֹד מוּל מַרְאוֹת מְבַלְבְּלוֹת, וַאֲשֶׁר מְהַוּוֹת סְתִירָה גְּמוּרָה לָאוֹר הַבּוֹקֵעַ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הִיא נוֹרָאָה מְאֹד. לֹא נִתַּן לְנַצֵּחַ אֶת הַקְּרָב הַזֶּה בְּלִי יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, עֲמֻקַת תֹּכֶן.

הָרַמְבַּ"ם, מַצִּיג אֶת הַבְּעָיָה שֶׁבְּקֹשִׁי עֲמִידָה בְּנִסְיוֹן שְׁמִירַת הָעֵינַיִם, בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה, כְּדַרְכּוֹ, הוּא מַצִּיב אֶת הֶעָוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בֵּין הַדְּבָרִים שֶׁמְּעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה, מִשּׁוּם, שֶׁפָּשׁוּט, הָעוֹבֵר עַל עֲוֹנוֹת אֵלּוּ, אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשׁוּב עֲלֵיהֶם, כִּלְשׁוֹנוֹ (הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה ד, ד): 'הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְכִי בָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ? וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם – עָוֹן גָּדוֹל! שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"'; כְּלוֹמַר, הַהִצְטַדְּקוּת הָעַצְמִית לֹא תַּנִּיחֶנּוּ לָשׁוּב עַל הֶעָוֹן לְעוֹלָם…

בְּיָמֵינוּ, כְּשֶׁהַפְּרִיקָה חוֹגֶגֶת, הִצְטָרְפוּ לָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת גַּם זוּג הָאָזְנַיִם, אֵלּוּ שֶׁנִּכְוֹות תְּחִלָּה לְאֵבָרִים, הַשּׁוֹמְעוֹת הַכֹּל, כָּל יְרִיקַת בּוּז שֶׁל חֲדַל אִישִׁים תּוֹרָן, הַמִּצְטָרֵף לְמַקְהֵלַת הַכְּפִירָה וְהַטֻּמְאָה, כָּךְ חָבְרוּ לָהֶן שְׁמִיעוֹת וּמַרְאוֹת הַמְבִיאוֹת תּוֹבָנוֹת מְעֻוָּתוֹת, וּמַנְהִיגוֹת לְפִיהֶן חַיִּים שֶׁל אֲנָשִׁים, הַנִּדּוֹנִים לִכְלָיָה רוּחָנִית מוּכַחַת.

נְחִירֵי הָאַף, מְרַמְּזִים עַל מִדַּת הַכַּעַס, הָעַצְבָּנוּת וְהַהִתְקוֹטְטוּת שֶׁכֹּה מֻכֶּרֶת לָנוּ מִמְּחוֹזוֹת הַחַיִּים הַקְּרוֹבִים, הִנָּן מֵאֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה, הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (חֵלֶק ב' קפב ע"ב) מַחְמִיר בֶּעָוֹן זֶה עַד לְאַחַת, וְקוֹרֵא עַל הַכּוֹעֵס אֶת הַפָּסוּק (אִיּוֹב יח, ד): "טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ", שֶׁכָּל נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה, הָאֱלוֹקִית וְהַמְאִירָה נִטְרֶפֶת בַּעֲוֹן הַכַּעַס, הִסְתַּלְּקָה לָהּ הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנְסָה תַּחְתֶּיהָ טֻמְאָה נוֹרָאָה, הַמְטַמֵּאת אֶת כָּל כֻּלּוֹ. עַד שֶׁאֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ (נְדָרִים כב, ב).

כְּלוּם! הַכּוֹעֵס, נִשְׁאַר אִישׁ מְעֻרְטָל מֵרוּחָנִיּוּת, לַחֲלוּטִין.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב הַפֶּה, הַפֶּה הַגָּדוֹל וְהַפָּעוּר, דּוֹבֵר הַכֹּל לְלֹא הַבְחָנָה וּוִיסוּת כָּלְשֶׁהוּ, הוּא זֶה שֶׁבְּעוֹכְרוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ שׁוֹגֶה וּפֶתִי, אָמַרְתָּ מִלָּה לֵךְ תִּתְנַצֵּל, תִּכְרַע בֶּרֶךְ, תִּתְקַפֵּל, תַּעֲשֶׂה הַכֹּל, אֲבָל כְּבָר אָמַרְתָּ… כֻּלָּם יוֹדְעִים, עַד כַּמָּה נִתַּן לְהִכָּשֵׁל רַק בִּגְלַל הַפֶּה הַפָּתוּחַ וְהַחָפְשִׁי, אֵם כָּל חַטָּאת, בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פֶּשַׁע (מִשְׁלֵי י, יט), שְׁתֹק קְצָת.

הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה נִפְגֶּמֶת לְגַמְרֵי כַּאֲשֶׁר הַפֶּה פָּתוּחַ, 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה', אָמְרוּ חֲזַ"ל (אָבוֹת ג, יג), הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַמֻּחְלֶטֶת בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, נֶעְדֶּרֶת מֵהַדּוֹבֵר לְלֹא הַבְחָנָה, אֵין הַחָכְמָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁמְקַדֵּשׁ אֶת דִּבּוּרוֹ.

וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת שְׁבִילִים שֶׁל "סוּר מֵרָע" (תְּהִלִּים לד, טו), יֵשׁ בָּהֶם גַּם תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת הַנִּדְרָשׁוֹת לַדֶּגֶל שֶׁל "עֲשֵׂה טוֹב", הָעֵינַיִם הַזַּכּוֹת הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בָּעוֹלָם הָאֲמִתִּי, וּמְדַמּוֹת אֶת הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ (קה"ר ב, כו), וּמַבִּיטוֹת עַל הַטּוֹב שֶׁבַּבְּרִיאָה, עַל יָדָן מְאִירִים אֶת הַנֵּרוֹת הַטְּהוֹרִים הַלָּלוּ, בִּקְדֻשָּׁה. הָאָזְנַיִם הַמַּקְשִׁיבוֹת לְדִבְרֵי תּוֹרָה מְבִיאוֹת בְּשׂוֹרָה מְרַעֲנֶנֶת וּמְזַקֶּקֶת לְגוּף הָאָדָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ד, כב): "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (אָבוֹת ו, ז).

הַאַף, הָרוֹמֵז עַל הַסַּבְלָנוּת, מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁהַכֹּל מֵהַשֵּׁם, וְאֵין עַל מַה לָּרִיב וְאֵין עַל מִי לִכְעֹס, מֵבִיא אֶת הַקְּדֻשָּׁה בְּכַמּוּת מֻגְבֶּרֶת, זֶה כָּל הָאָדָם הַשָּׁלֵם, הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וַאֲשֶׁר זֶה שֹׁרֶשׁ כָּל אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל.

הַפֶּה הַמְדַבֵּר מֵישָׁרִים, בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, הַמַּרְבֶּה לְדַבֵּר אוֹדוֹת הַמְּצִיאוּת הֲכִי נוֹכַחַת שֶׁבָּעוֹלָם, מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, פֶּה הַמִּשְׁתַּדֵּל הַמַּשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין שְׁנַיִם שֶׁנִּפְרְדוּ, הַמְנַחֵם לִבּוֹת נִשְׁבָּרִים בְּלַהַג חִיּוּבִי, הַגּוֹרֵס וְלוֹמֵד בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמוֹסֵר, זֶהוּ הַפֶּה הַמְּתֻקָּן, שֶׁיּוֹצֵר אֶת הַמֹּחַ הַשָּׁלֵם וְהַנָּכוֹן – "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". זוֹ לֹא עֲבוֹדָה פְּשׁוּטָה, אַךְ בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁכָּזֹאת יָצְרוּ לָנוּ שִׁבְעָה כֹּחוֹת יָפִים כָּאֵלּוּ, לֹא חֲבָל לְהַשְׁחִיתָם?

הפוסט פרשת בהעלותך – להעלות נרות מאירים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עש"ק פרשת בהעלותך תש"פ

שבע המידות שלנו, הן הנרות שעמן נעבוד את הבורא, שעמן נחיה את החיים הרוחניים שלנו בעולם הזה, כמו שיש לנו גוף – יש לנו אברי נשמה פעילים, עלינו להחיותם בכל עת ורגע, כשאחד מהם פצוע או כאוב, הנשמה שלנו סובלת, אנו לא חשים את האור שבקרבנו, אנו מרגישים את החסר המהותי שלנו. לאן אנו חותרים כשאנו מרדימים את החושים הללו? אנו חותרים כנגד עצמנו, כי אנו רוצים את האור הגדול של הנשמה שלנו, שם בפנים אנו כן רוצים את האמת הזו, את הרוח הטהורה שבנו.

הרצון הפנימי שלנו, נקרא "פני המנורה", הפנימיות של האור, פני המנורה… פנימיות המנורה המאירה, שם שוכן הרצון הקדוש להיות טוב, כשאנו רוצים לבדל את המידות מהמקום הקטנוני שלהן, ולרוממן אל המקום הנכון והאיכותי שלהן – עלינו להתבונן שבכך אנו מתחברים אל תוך עצמנו ועצמיותינו, אנו גוררים את עצמנו לא למקום כפוי, אלא למקום שהוא ממש שלנו.

מה קורה כשאדם חי לפי המתכונת המתאימה שלו? הוא מרגיש את הבריאות של הנשמה, את האור האמיתי שלו, הוא מפסיק להיות נרדף על ידי עצמו, האור עולה מאליו, שזה הסוד של "הטבת הנרות", שלא רק שידלקו ויאירו, אלא שהם עצמם יקבלו את הכח מהפנים, מהרצון העז להתחבר למקור האור אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות.

עלינו לדעת, כי הנשמה שלנו היא עצם אלוקות, והיא לא יכולה לרצות דבר אחר מאשר להרגיש את המהות האלוקית שלה, את ההרגשה הדקה שהיא אלוקות ממש, כשמונעים ממנה את כל זה, היא לא מיושבת ומסופקת, הרצון שלנו להשביע את הנפש במושגי הגוף – הוא לא מדוייק, כי אנו אמורים להבין שהיא עדינה ואצילית, בת מלכים שסועדת בחברת בן הכפר, מה יתן לה? עליו לסגל אי אילו גינוני מלכות מסויימים כדי שהנסיכה תהיה מרוצה.

אל מול פני המנורה תאיר את המדות שלך, אל האור שבפנים.

הפוסט פרשת בהעלותך – פני המנורה, הפנימיות של האור הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעל הבית יחידי בעולמו

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (כה, ג). ולכאורה למה היתה התוה"ק צריכה להורות לנו לזרוע ולזמור, והלא העיקר הפרשה כאן מדברת לשבות בשנת השמיטה וכו', והיה די לומר, שבשנה השביעית לא לזרוע וכו'. ויש לומר על דרך הרמז, שכמו ששנת השמיטה מורה על כך שהקב"ה בעל הבית יחידי בעולמו, ושכל מה שאנו עושים כאן הוא על פי רשותו, ולהבלטת זה הענין, אין לנו רשות לעבוד בשמיטה וכו', כמו כן גם בשנים שאנו כן מותרים בעבודת השדה, עלינו לעבוד במחשבה כזו, שאין אנו עובדים את השדה שלנו והכרם שלנו, אלא אנו עובדים את העולם של הקב"ה, ולכן לפני שמזכיר איסור עבודה בשביעית, מזכיר את עבודת שאר השנים, כמו שהשביתה היא לשם שמים – כך העבודה צריכה להיות לשם שמים.

שלימות של עבודת השם

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (כה, ג). על דרך הרמז, זריעה, זמירה, אסיפה – שלש בחינות אלו יש בעבודת האדם, יש את הנקודה הראשונית של עבודת השם, המקום שבו אדם נתקל באדמה חרושה, ועליו לזרוע שם את זרעי עבודתו את קונו, זמירה היא השלימות של עבודת השם לעובדה ולמעשה, היינו שאחר שלמד והבין וחקר וידע, וכבר גדל בנפשו כרם נפלא של ידיעות קדושות, הגיע הזמן לזמור אותם ולהשתמש בהם, וצריך לזמר עריצים, היינו לזמר את מה שאין צריך ולקחת רק את מה שצריך ורצוי, שלא יתערב זר בעבודת השם, ואחר כך יש את האסיפה, ואספת את תבואתה, שהתבואה מפוזרת בכל חלקי השדה, וצריך לאספם כדי שיוכל להנות מהם. כך עבודת השם בנויה מהמון דברים מפוזרים בחיי האדם, מהמון דברים שהוא רואה וחווה, וצריך לאספם אל הבית פנימה לעבוד עמם את השם יתברך.

נקודת בריאת העולם

ובשנה השביעת. חסר יוד. יוד מורה על החכמה, וכולם בחכמה עשית, כאשר אנו שובתים בשנה השביעית, אנו מחפשים את הנקודה של בריאת העולם שהיתה למטרה זו, שידעו שיש הקב"ה בעולם, ולכן היא נעלמת כאן, כי היא מקבלת את אורה על ידי הביטול והשביתה של השנה השביעית.

שפע בלי עבודה

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ויש לומר, שיש שתי בחינות, יש את התפקיד המוטל על בני אדם התחתונים, שלא לעבוד בשמיטה, ולקרוא שבת לארץ, שזהו שבת שבתון יהיה לארץ. אבל אחר כך יש בחינה של שבת לה', כמו שאיתא בשבת שצריך שכל מלאכתך עשויה, כך ה' מקיים את התורה, ובשבת הארץ כל מלאכתו עשויה, ויש שפע גם בלי שיעבדו בני אדם התחתונים, כמו הטבע שטבע בעולמו על דרך כלל, אבל בשנת השמיטה השפע בא בלי עבודה, כי שבת הוא לה'.

אין שום דבר חוץ מהרצון העליון

שבת שבתון יהיה לארץ. נראה על דרך הרמז, כי באמת כל הטבע שהארץ מגדלת עשבים, עצים ופירות אינו אלא הרצון העליון, אך אנשים הם עיוורים מלראות את האמת הזו, ורואים בטבע דבר בפני עצמו, אך באמת אם לא הרצון האלוקי בבריאה, הוא כאבן דומם ללא שום יכולת להצמיח וכו', וזה דבר פשוט, לכן בעת השמיטה, כאשר הענין עובר אל ההנהגה האחרת, שיש הנהגה של שפע ללא עמל גשמי ומלאכת עבודת הארץ, הרי שהוא שבת שבתון, שהשבת שאנשים קוראים לארץ, היא בעצם מגלה את השבתון, שהכל בעצם שובת לולא הרצון העליון, והבן כי עמוק הוא.*

עומק פנימיות המחשבה של שמיטה

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. בפסוק זה יש שני דברים שונים במהותם. ספיח קצירך הוא דבר שגדל מאליו, וגם עליו צריך לקרוא שמיטה, ואילו ענבי נזירך הוא הצד הקוטבי הקיצוני לגמרי, ונקט הקרא לשון נדיר, שקורא לענבי הכרם – ענבי נזירך, שהנזרת אנשים מהם, כמו שפירש רש"י, והוא תכלית ההיפוך מספיח קצירך שעולה מאליו. והענין, כי התורה הקדושה מרמזת לנו שלא בכח יגבר איש, וגם אם יפעל וגם אם לא יפעל, בסופו של דבר, הכל תלוי ברצון העליון, יתברך שמו, שזה עומק פנימיות המחשבה של שנת השמיטה, שידעו בשנה הזאת, איך שהקב"ה, ורק הקב"ה מנהיג את העולם, וגם אם גדל ספיח או שאתה שומר מאד על הפירות שלך, הכל תלוי בידו יתברך.

הפוסט פרשת בהר – הבעל הבית היחיד של העולם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הקטן את עצמך כהר סיני

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. הקדוש ברוך הוא מדבר ליהודי שהוא סוד הדעת דמשה, בהר סיני, במקום שצריך להמעיט ולהקטין את עצמו כהר סיני, כי רק אז שורה עליו השכינה הקדושה, והוא שומע את קול ה' הדובר אליו. לא כן אם אדם מתגאה ואינו מכיר את מיעוט ערכו והוא מלא ישות וגיאות – אין הקול הקדוש של האלוקות בוקע את חדרי לבבו. וזהו וידבר ה' אל משה – דיבור לשון קשה, כי לוקח זמן עד שזוכים להיות בבחינת הר סיני, ואחר כך, אחר "בהר סיני" אז הוא לאמר, אמירה רכה, שאפשר לדבר דיבורים קדושים במתיקות גדולה מאד. כי כל זמן שעביות האדם מכסה את האור של הנשמה שלו, אין דיבורי ה' יכולים להצטייר אצלו בבחינת אמירה.

מצוות במסירות נפש

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. רש"י הביא את התורת כהנים, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה, פרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. ולכאורה, למה לא הדגיש זאת במצוה אחרת אלא במצות השמיטה, והדרא כעין קושיא לדוכתא. אלא שענין השמיטה הוא ענין מסירות נפש, שרואה שדהו בורה ושותק, וצריך להיות גבורי כח עושי דברו, והיא כלליות כל התורה, שכדי להגיע לקיום המצוות כראוי, צריך באמת לעשות מסירות נפש אמיתית, שיהיה מוכן לוותר על כל אשר לו כדי לעשות את רצון השם יתברך.

שלשה שלבים במצוות

או יאמר, בעבודת האדם יש שלש שלבים. יש את 'כללותיה' – לדעת באפן  כללי שאני מקיים מצוה, כי זהו רצון העליון ית"ש, ויש את 'פרטותיה' – היאך מקיימים את המצווה על פי שולחן ערוך וכו', ויש את 'דקדוקיה', הדרך שעמה אני מתקרב להשם יתברך על ידי אותה המצוה, שמדקדק למצוא בה טעמים ואורות שמתחדשים לו, כי כל מצוה היא בשביל לקרב את האדם לבוראו.

האור האלוקי

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. אחר שיהיה ברור להם שהם בני ישראל, בני הקב"ה, על ידי שתדבר ותנהיג אותם בצורה כזו שיהיה ברור להם מעלתם ומקומם בעולם, על ידי זה תוכל "ואמרת אליהם", כי אי אפשר להחדיר בזולת את האור האלוקי, אלא כאשר יודע מקומו ומעלתו, ואת תפקידו הרם במערכת הבריאה.

הפוסט פרשת בהר – מצוות שנאמרו בהר סיני הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ארץ ישראל – מקום האמונה והדבקות

כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם. עיקר מצות ישיבת ארץ ישראל, היא לידע שהיא של השם יתברך, שהוא נתן לכם את הארץ. כל העיסוק בחומר ובגשם צריך להיות מתוך ידיעה ברורה שאנו שליחים של הקב"ה להוריד את שכינתו למטה על ידי התבוננות בעולם, שהכל ממש של השם יתברך, וזהו סוד ארץ ישראל, מקום האמונה והדבקות, שיש מקום אחד בעולם שממנו יוצאת האמונה הקדושה, אשר עיני ה' אלקיך בה, סוד ההשגחה הפרטית.

שורש מצות שמיטה

כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. כאשר יודעים שכל העולם של השם יתברך, על ידי זה הארץ עצמה מתקדשת. שבת לה' – לשם ה', כמו שפירש רש"י, כי אנו מתהלכים על הארץ הלזו לשם ה' יתברך ולא לשם עצמנו, וזהו שורש מצות שמיטה, שאנו יודעים שהעולם הוא של הקב"ה. ובאמת אדם שבא לעולם, אינו זוכר את הענין הזה, כי העולם הוא העלם והסתר על אלוקות מצד טבעו, ולמען הבחירה והנסיון נעשה כן, אבל צוונו השם יתברך לקדש את החומר ואת הארציות.

הארץ מקבלת קדושה עצמית

ושבתה הארץ שבת לה'. כשיהודי מחדיר בעצמו מחשבת אמונה ודבקות, לא רק שהוא מתקדש וכל הנלוים אליו, ששומעים ממנו את הדרכת האמונה הלזו, אלא אף הארץ שהוא דורך עליה, שובתת לה', שמקבלת קדושה עצמית, וכל הזוכה להתהלך עליה – מקבל את האור הגדול של דבקות הבורא.

הפוסט פרשת בהר – שורש מצות שמיטה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

המעשה של בלעם עם האתון, מלבד הנס הנורא והנפלא שרשום שחור על גבי לבן בתורת אמת, יש בו הרבה לימודים והוראות לנו ולזרענו עד סוף כל הדורות. נס גדול הוא גם שהאלקים מנבא בני אדם, ואין פתיחת פי האתון יותר נס מאשר פתיחת דעת בלעם להפכה לדעת עליון, ולו גם כדי להראות הבדל עצום בין נביאי ישראל לנביאי האומות, זהו פלא בפני עצמו, ומה היה הענין בפתיחת פה האתון.

כבר אמרנו, שנראה, שחרון אף ה' על בלעם, היה על היותו מיתמם עם תפישת עולמו, מנסה שלא תהיה סתירה בין רצונו הפנימי לבין צו ה', הוא לא מרשה לי ללכת? לא אלך! אז אני בסדר גמור, ולא היא, ויחר אף אלקים כי הולך הוא. מה שהיה כאן רע, זה "הוא", איפה אתה נמצא בכל התהליך הזה, גם אם אתה ילד טוב שעושה מה שאומרים לך, אתה אמור להבין, כי אמרות ה' אמרות טהורות, כל אמרת אלוה יש בה לימוד וחינוך, שאותם פספסת לגמרי, נתנו לך רשות ללכת, אז אתה הולך? ומה עם הרצון העליון?

שחררו אותך ללכת אתם, אבל איפה "הוא", אם אתה הולך עם המהות שלך, אם אתה מסכים עם ההליכה הזו, הרי שאתה הולך ברשות, אבל לא הבטיחו לך שאינך מעורר את העידן ריתחא על עצמך, למרות שאתה שומר על הלא תעשה, בעידן ריתחא ענשינן אעשה (מנחות מא ע"א). העשה הנמצא בלב האדם, שיודע באמת מה הוא צריך לעשות למול הרצון העליון שיושב אצלו בפנימיות, ואז רצו להבהיר לו, שהוא לא לומד בכלל את דבר ה' כראוי, הא'ל מנבא אותו אבל הוא אינו מתנבא.

נבואת שקר אינה רק לומר דברים לא נכונים בשם ה', נבואת שקר היא גם כאשר דבר ה' מדוקלם על ידו, כשהוא מרוקן מתכנו האמיתי, כאשר אין מעבירים את האמת של השם יתברך ללבבות, זהו שקר. כי ה' יתברך הוא אמת בתכלית האמת, בלי שום משחקים, אם אתה יודע שבלק ומרעיו הם שנואי השם יתברך, קום בקול רם וצרח אליהם, שאין לך חלק ונחלה אתם, גם אם מותר ללכת אתם, וגם אם הם מכבדים אותך מלא… ואם אתה לא רואה טוב, אם אתה לא מתנבא טוב, בוא נראה לך שהאתון רואה ואתה לא רואה.

ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. מכל עבירה נוצר מלאך חבלה, מה נוצר מההיתממות של בלעם? מלאך ה', שאמור להיות נושא הקדושה בעולם השפל – הופך לשטן, למפריע, כך אתה עשית בלעם, לקחת את האור העליון של הקב"ה וציירת אותו לרעה, אתה מרוקן דברי אלקים חיים מפנימיותם, ומתנהג רק כפי החיצוניות שלהם, אסור ללכת מותר ללכת, וכי זה הענין? ומה אם הליכה "בדרכי ה'", מה עם העומק של אמת? אין דברים כאלו? אז הנה השטן בדרך, יש דרך שלא רואים בה רע, אבל היא נהפכת לרועץ, וזה התגלם בפועל ממש בדרכי בלעם אל הטעות הגדולה שלו.

רש"י הקדוש אומר יותר, ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך. אז זו לא היתממות, אלא ישות, בלעם חשב לתומו, כי הוא חלק מהמערכת השלטת, אם נתנו לו כח רוחני אלוקי, הרי שהוא יכול באמת לשנות דברים, הוא יכול ללכת. הוא רק צריך אישור, אבל הבחירה היא בידו לגמרי. בזה הוא צדק, יש בחירה. אדם יכול לקחת את הכוחות הקדושים ביותר שלו, ולעשות עמם רע שאין כמוהו לרוע בכל העולם, והכל בחסות הקדושה. זהו הלימוד בשבילנו, לחיי היום יום.

ההבדל בין צדיקי אמת לבלעם, הוא הביטול אל השם יתברך, כאשר יהודי יודע שאין רצון השם לעשות משהו – אינו הולך לבדוק בשולחן ערוך. הוא יודע היטב איך להתנהג בתחום האפור של חייו. רבים תוהים על דברים רבים מסויימים, שאין התיחסות מפורשת בשולחן ערוך ובהלכה, והם מוצאים את עצמם משוחררים מלהבין את רוח התורה, שלא תמיד כותבת בפירוש את דעתה. התשובה לכך היא, שההלכות של התחום האפור, הן יותר מדוייקות לפעמים מהלכתא שיש עליה כמה וכמה פוסקים, ודעות שונות עד אין קץ, והמון הבנה והקשים ובירורי הלכות ושיטות. כי על ההלכות של התחום האפור יש תשובה אחת כנה – הבנת הלב! הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, אי אפשר לרמות את הלב, אפשר רק להדחיק אותו, לנהוג כמעשה בלעם או שמא להקשיב באמת לדבר ה'.

איפה עמד מלאך ה'? במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. הגדרות האמיתיות של אור היהדות הן ברורות למדי, אתה לא יכול להתעלם, אתה חייב להחליט רק באופן חד משמעי, אתה אמור להרים עיניך ולהסתכל על השמים, לראות את האמת שאתה מאמין בה, ולהבין אם אתה משתווה אליה במעשיך אם לאו. אתה יכול להלחיץ את האתון, אתה יכול להתעלם מאיתותי הנפש הבהמית שלך, שהיא, גם במקומה הנמוך, מזהה שאתה משקר… אבל שוב מלאך ה' מוסיף לעבור, להקדים אותך, לאותת לך: לא! תפסיק. אתה במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. אתה לא יכול לנופף בשיטות ודרכים, בתפישות עולם ובאידיאולוגיות, כאשר המקום הזה ברור מאד. יש רצון השם בהליכה שלך? תלך. אין רצון השם בהליכה שלך: אל תלך! כמה ברור, כמה פשוט.

הפוסט פרשת בלק – אין דרך לנטות ימין ושמאל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

בפרשת בלעם אנו רואים כמה דברים שעלינו ללמוד מהם לימוד עמוק מאד. בתחילה שמע בלעם מפורשות מאת אלוקים: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא. היינו שיש איסור אלוקי על ההליכה עם מארגני הקללות. ואכן, בבוקר קם בלעם ואמר להם: כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אחר כך החלו דיונים, פיתוי על כבוד יותר גדול, בלעם שוב מצטדק, אי אפשר, אי אפשר: וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". בלעם מגלה נאמנות מוחלטת לה', הוא קורא לו אלוקי.

אבל כאן אנו מגלים תפנית בחשיבתו של בלעם, הוא מבקש מהם להשאר עוד לילה, כי הוא רוצה לדעת מה יוסף ה' דבר עמי… הוא בעצם אומר, שלא ידע דעת עליון באמת, וזה לא מובן בעליל, הרי כבר שמע מפי הקב"ה בפירוש שני דברים בסיסיים: אסור לך ללכת. וכן לא תעזור שום קלל לעם שהוא ברוך מעצם מהותו. אז מה קרה שוב?

מה השתנה במערכת האמונה המוחלטת של בלעם, שהמתין כביכול לתגובה אלוקית אחרת, שאכן נרשמה בתורת אמת: "קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ומה באמת השינוי מהצווי של מקודם, הרי הוא פשוט המתין ואפילו לא התווכח, אז מה השתנה בימים הללו, ומה הלימוד הזה בשבילנו?

אוי בלעם, אוי בלעם.. שמעת בפירוש מהשם יתברך, שהרצון העליון לא מרוצה מההליכה אתם. אתה פרשת זאת, כהוראה צמודה לקללה או לא, אבל התורה לא רוצה שתלך אתם, היא רוצה שתעבור צד. אם אתה נביא, ואתה קורא למלך עולם – הוי"ה אלקי, ואתה מגלגל עינים כאילו אינך רוצה לעשות קטנה או גדולה שלא כרצונו, למה שאבת לתוך העצמיות שלך את האור הזה של "לא תלך עמהם". עזוב קללה עכשיו, תניח רגע לתכניות פוליטיות של בלק. אל תלך עמהם… מלים של תורה.

איני יודע אם בלעם לא הבין מחמת טומאתו, או שעשה עצמו כאחד שכזה, עברו שעות, עברו אולי ימים, בלק לא מבין את הקטע, הרי יש כבוד ויש בלעם, וכי מה מונע מאתנו להתחבר, אני מביא כסף וכבוד, אתה מביא תוצרת, ומה מעכב. זהו בדיוק הענין. בלק אינו יודע דעת עליון, הוא מבין רק במספרים, בתמורה תחת תשורה, אתה תעבוד – תקבל. כאן היתה הזדמנות ליודע דעת עליון הזה, להסביר משהו, שהיא חובת כל היצורים. אנו לא הולכים… לא נכנסים למשא ומתן עם הפוליטיקה הזאת, כאשר רצון עליון מורה בפירוש אחרת. לא הקללה לבד היא חטא, כי אם ההליכה עמם.

מאן ה' להלוך אתם? ומה אתך? אתה כן רוצה? זו הבעיה! זו הטומאה הגדולה, שאתה, למרות ידיעתך בעליון, אתה רוצה דברים אחרים. זה בדיוק הנקודה, אסור לרצות אחרת מרצונו של מי שאמר והיה העולם, וזה לא משנה אם מותר או אסור. גם אם היית צדיק, והסברת יפה שאתה כלוא ברצון השם, אבל לא הבאת כבוד לה', לא הזדהית עם זה, לא שלחת אותם לעזאזל כי אתה נגדם, כי אתה לא עמהם. ולמה? כי אתה כן… אתה מהם.

באותם ימים ירד בלעם למדרגה נמוכה, כעת הוא באותו מתרס שלהם, הוא אינו נביא ה', שמביא את דבר ה' באמת, את רוח הדברים, את העומק הקדוש של הרצון העליון, הוא רק מדקלם ניסוח משפטי מצומצם, אסור ללכת, הרי זו ההלכה הפשוטה, חזרתי עליה יפה, למדתי את כולם את ההלכה, ומה עוד רוצים ממני? מה עוד רוצים ממך? פנימיות! הזדהות, אל תלמד הלכות יבשות, לא זה הענין בדבר ה' המתנבא לאדם שוכן בתי חומר, דבר ה' בא בשביל התקשרות מוחלטת עם הבורא עולם, עשית את זה?

לאדם נמוך כבר יש צווי חדש, הוא אחד שרוצה ללכת, אבל לא מרשים לו, זה אדם שצריך פשוט להגיד לו מה לעשות בדיוק, אם הוא לא הבין באמת, אז דעת עליון שלו היא במסגרת האנושית הנמוכה שהוא מכיל את הדעת הזאת, אין לו רצון אמיתי לרצות את בורא עולם, הוא רוצה לצאת ידי חובה. לאלו שרק רוצים את זה, להם יש מצוות מיוחדות, ואז גם בא רמז: אם לקרוא לך באו האנשים – קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה.

למה לא כתוב "אותו תדבר"? כי שוב מנסים להורות לו מן השמים את הדרך האמיתית של החיים, האם אתה יכול באמת להתרכז בהליכה הזו, רק בגלל שהם באו לקרוא לך? בלי שלך תהיה נגיעה ורצון גם לקלל, או להיות שותף עמם, או להזדהות עם המהלך שלהם? אם כן, שים לב, אתה לא רק מדבר את דבר ה', אתה מפסיק לדלקם מהיום והלאה את פסוקי הקודש, בגלל שאתה יודע שזה דבר ה', ואין לך פשוט ברירה, אלא אתה "תעשה", תתקן את העולם שרוח הדברים של דבר ה' יהיה בולט.

ה' מבקש ממנו (וממנו אלינו, אל כל יחיד ויחיד) תזדהה! תהיה חלק מדבר ה', אתה אמור לעשות את דבר ה', בעצם ההשתייכות שלך אליו, בלעם, כמובן לא היה כזה, וזה כל הסיפור שלו. אנו לומדים את זה כל שנה, כדי שהסיפור שלנו יהיה שונה.

הפוסט פרשת בלק – אל תגיד, תזדהה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אַחַת הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּלְעָם שֶׁהֵן בְּעֶצֶם הַשְׁתָּלָה אֱלֹקִית בְּפִיו שֶׁל הַנָּבָל, הִיא הַפָּסוּק שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּמַהֲלַךְ תְּפִלַּת הַמּוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (בַּמִּדְבָּר כג, כא). פָּסוּק מְרוֹמֵם וּמְקָרֵב מְאֹד.

מַה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל דָּבָר זֶה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הָרַע שֶׁבַּיְּהוּדִים? הֲרֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן, הוּא רוֹאֶה אֶת הַכֹּל, וְכִי אֵין גְּלוּיוֹת לְפָנָיו שְׁחִיתוּיוֹת הַרְסָנִיּוֹת שֶׁעוֹלָמֵנוּ הַמַּקְסִים גָּדוּשׁ מֵהֶן?

וְכֵיוָן שֶׁזֶּהוּ מֶסֶר לָאֻמָּה הַיְּהוּדִית, שֶׁהֲלֹא תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים, הָעִנְיָן הַזֶּה דּוֹרֵשׁ עִיּוּן מְיֻחָד:

יֵשׁ רַע אוֹ שֶׁאֵין רַע?

וְכֵן מַהִי הַסִּיֹּמֶת, שֶׁכְּאִלּוּ מְבָאֶרֶת אֶת סִבַּת אִי-הַהַבָּטָה לְרָעָה, לָמָּה? כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה, וְכִי גַּם לְאֵלּוּ שֶׁמַּפְנִים עֹרֶף מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – יֵשׁ קֶשֶׁר עִם הַמֶּלֶךְ?

מַה קּוֹרֶה כָּאן?

גַּם בְּלִי לְהָבִין אֶת עָמְקוֹ שֶׁל עִנְיַן לַאֲשׁוּרוֹ, אָנוּ יְכוֹלִים לְהִוָּדַע כִּי אֵין הִסְתַּכְּלוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁוָה לַהִסְתַּכְּלוּת שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, כַּמּוּבָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי וַעֲלֵיכֶם, אַחֶרֶת לְגַמְרֵי מִמַּה שֶׁאָנוּ מִסְתַּכְּלִים עַל עַצְמֵנוּ וְעַל זוּלָתֵנוּ.

כֵּן! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָכֵן רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וְגַם נְקַבֵּל גְּמוּל עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁלָּנוּ, הֱיוּ בְּטוּחִים בָּזֶה…

וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵין מַבָּטוֹ מֻנָּע עַל יְדֵי אֶמוּצְיוֹת רִגְשִׁיּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת, אֵין בּוֹ נְקָמָה וְאֵין בּוֹ רֹעַ, כֻּלּוֹ טוֹב לְגַמְרֵי, כִּבְיָכוֹל, וְהַפָּסוּק הַזֶּה מֵעִיד, שֶׁבַּמְּצִיאוּת הַכּוֹלֶלֶת שֶׁל יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, אֵין הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים פּוֹגְעִים בִּיסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הַכֶּתֶר הַמֻּנָּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל יְהוּדִי. לֹא הִבִּיט אָוֶן…

כְּלוֹמַר, אֵין יְכֹלֶת לְחֵטְא כָּלְשֶׁהוּ, לְהָמִיר אֶת כְּבוֹדֵנוּ בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב (תְּהִלִּים קו, כ), אָנוּ נִשָּׁאֵר אוֹתָם חֲבִיבֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וּכְדַאי מְאֹד שֶׁנִּהְיֶה מוּדָעִים לְכָךְ, כִּי ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, בְּכָל רֶגַע נָתוּן, הָאָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין מְנִיעָה, וַאֲפִלּוּ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (פְּסָחִים פה, ב), כִּי תְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ!

הַקּוֹל הָאֱלֹקִי מַתְרִיעַ וּמְהַדְהֵד בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית, הִיא בְּפֵרוּשׁ שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת אֱלֹקִיִּים הַמְכַוְּנִים אוֹתָהּ לִתְשׁוּבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, הַשָּׂפָה בָּהּ נִשְׁמָעִים הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ לֹא תָּמִיד נִתַּן לַהֲבִינָהּ בְּמִפְגַּשׁ רִאשׁוֹן, אָדָם צָרִיךְ לִפְעָמִים לַעֲבֹר תַּהֲלִיכִים שׁוֹנִים כְּדֵי לְהַסְכִּים לְהוֹדוֹת, שֶׁתְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ מְבַעְבַּעַת בִּפְנִים וְעוֹשָׂה בּוֹ שַׁמּוֹת, עַד שֶׁתְּקַבֵּל מָקוֹם הוֹגֵן וּמֵכִיל בְּחַיָּיו.

אֵיזֶה אֹשֶׁר נִפְלָא הוּא, שֶׁהֻבְטַחְנוּ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ, גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּכְּלוּת עַל כָּל מִינֵי וְסוּגֵי אָוֶן וְעָמָל… לֹא הִבִּיט וְלֹא רָאָה, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו! זֶה בִּכְלָל לֹא פָּשׁוּט.

וְזֶה גַּם נָחוּץ לְהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ, אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ, גַּם אִם יֶחֱטָא לוֹ [וְאָסוּר לְהִתְיַחֵס לָזֶה בְּסַלְחָנוּת] – לָבֶטַח יֵדַע אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה, כִּי עֶצֶם הַמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית שֶׁיֵּשׁ ה' הִיא מְקוֹר וה.

שָׁמַעְנוּ סִפּוּרִים רַבִּים עַל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִיטְשׁוֹב זי"ע וְהַצַּדִּיק הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, עַל לִמּוּדֵי זְכוּת מַפְלִיגִים שֶׁהָיוּ מְלַמְּדִים בְּפֶה מָלֵא עַל מַעֲשִׂים שֶׁנִּרְאִים רָעִים וַחֲטָאִים בַּעֲלִיל. וְכָאן עוֹלָה הַתְּמִיהָה, הֲרֵי בְּוַדַּאי הַזְּכוּת הַזֹּאת לֹא הָיְתָה מוּנַעַת עַל יְדֵי נָאִיבִיּוּת וּתְמִימוּת, גַּם הָרַב מִבַּארְדִיטְשׁוֹב וְגַם הָרַבִּי מִבֶּעלְז יָדְעוּ, שֶׁיֵּשׁ חוֹטְאִים רָעִים בָּעוֹלָם, אָז מַה הָעִנְיָן?

הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ, הִגִּיעוּ לְדַרְגָּה עִילָאִית שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת בְּמֻשָּׂגֵנוּ הַמֻּגְבָּלִים, אֶצְלֵנוּ קַיָּם הֶבְדֵּל בָּרוּר בֵּין רַע לְטוֹב, שָׁחוֹר וְלָבָן, וְטוֹב שֶׁכָּךְ, כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ, הַשַּׁבְרִירִי, הַמֻּטְמָע בַּחֹמֶר, עָלֵינוּ לִבְדּוֹק אֶת הַגְּבוּל הַבָּרוּר בֵּין הָרַע לְטוֹב, כִּי אֶצְלֵנוּ הָרַע יֶשְׁנוֹ, הַטּוֹב גַּם…

אֲנַחְנוּ מְצֻוִּים:

שִׂימוּ חוֹמָה בְּקַו הַתֶּפֶר!

אַךְ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבַּארְדִיטְשׁוֹב וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבֶּעלְז שֶׁהָיוּ מֵעַל כָּל רַע אֶפְשָׁרִי, וְנִדְמוּ לְקוֹנָם, כִּבְיָכוֹל, הֵם הִסְתַּכְּלוּ עַל יְהוּדִים כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם… וְקוֹנָם, הֲלֹא הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵינוֹ נִשְׁאָב לְתוֹךְ זֻהֲמַת הָאֱנוֹשׁ, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (חֲבַקּוּק א, יג): "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע". הָרַע הוּא קִלְקוּל, הוּא חֻרְבָּן, וְהַגּוֹרֵם לוֹ עָתִיד לָתֵת אֶת הַדִּין, אַךְ זֶה לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מַהוּתוֹ הַכְּלָלִית וְהָעֶקְרוֹנִית – "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".

מַה הִיא הַנָּפְקָא מִנָּהּ מִכָּל הַמֶּלֶל הַזֶּה? יֵשׁ כָּאן נְקֻדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, אֲנָשִׁים רְגִילִים לְהִסְתַּכֵּל עַל מַעֲמָדָם הָרוּחָנִי כְּקַרְיֶרַת חַיִּים, כָּל מִכְשׁוֹל וּמְעִידָה הִיא תְּבוּסָה, לְכָל פֵּרוּק קֶשֶׁר יֵשׁ מְחִיר… זֶה נָכוֹן שֶׁגַּם לְפֵרוּק הַקֶּשֶׁר עִם ה' יֵשׁ מְחִיר, אוֹהוֹ מְחִיר… אַךְ בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי, בְּחֶסֶד ה' עָלֵינוּ, יָכוֹל אָדָם לְהִתְחַבֵּר לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה בּוֹ חָדַל מִלִּהְיוֹת טוֹב, וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם, וּלְדַלֵּג עַל בְּחִינוֹת מָקוֹם וּזְמַן, וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ…

אָמַר הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן סִימָן תנג): "כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי, רְצוֹנִי לוֹמַר, שֶׁבְּוַדַּאי אַתֶּם מַחְזִיקִים אוֹתִי לְצַדִּיק גָּמוּר, אַף עַל פִּי כֵן, אִם הָיִיתִי עוֹבֵר, חַס וְשָׁלוֹם, עֲבֵרָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן, לֹא הָיְתָה הָעֲבֵרָה מַשְׁלֶכֶת אוֹתִי כְּלָל, רַק הָיִיתִי אַחַר הָעֲבֵרָה אִישׁ כָּשֵׁר כְּמוֹ קֹדֶם, רַק אַחַר כָּךְ הָיִיתִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה" – – –

הַדְּבָרִים הַלָּלוּ נוֹרָאִים מַמָּשׁ!

הָיִיתִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה!

כָּךְ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג. וּלְמַעֲשֶׂה, לְהַמְשִׁיךְ בְּהַנְהָגָה שֶׁל צִדְקוּת כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע בִּלְבּוּל כָּזֶה גָּדוֹל, כִּי בֶּאֱמֶת, בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ, עֲדַיִן נִשְׁמְרָה הַזְּהוּת הַקּוֹדֶמֶת, הַקְּדֻשָּׁה וְהַצִּדְקָנִית, זֹאת אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵעִידָה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל – – –

הפוסט פרשת בלק – הבט ממקום גבוה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

שינוי הלשונות בדבר ה' לבלעם, ובתירוציו המתחמקים לבלק, אומר דרשני. בהתחלה זה: ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ואחר כך אפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר. ובדברי בלעם: היכל אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר. ושוב: את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר. ובפעם השניה: כל אשר ידבר ה' אתו אעשה. ובפעם הבאה: אשר ידבר ה' אתו אדבר. יש כאן דילוג מעשיה לדיבור, ומשם אלקים לשם הוי"ה, וכן מצאנו גם "שמירה" – אשמור לדבר.

ברור שכל אחד מהפסוקים מורה על דבר מיוחד, במערכת הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, אשר בשביל זה הוא היה כבול באזיקים עליונים, כשפעם אחת מדברים איתו על עשיה, שהוא צריך לזכור, כי דיבור הוא עשיה, כשאתה מקלל אתה עושה, אתה יוצר מציאות בעולם, ואתה חייב להקשיב לדיבור של ה', כדי שמתוכו תלמד על מעשיך הרצויים, איך לעשות בעולם, אתה לא תחזור על דברים ששמעת, אתה אמור להפנים את הרצון העליון החבוי בהם.

המלאך, שכבר נתקל בו בעשיה לא הוגנת, הוא פשוט יצא לדרך, כשהוא מתאוה למרוד באדונו, כבר לא שייך לדבר אליו במונחים של "עשיה", כי העשיה שלו היא כבר רעה מאד, הוא יוצא לדרך בשביל לעשות מעשה רע, שם מניחים לפתחו את הבחירה החדשה, נכון שיצאת בשביל למרוד בה', אבל בפנימיות עדיין יש לך יכולת לעשות טוב, אם תדבר את הדיבור של ה', אם תאיר במחשכי החושך שלך את האור שלו, על ידי ששם תתבטל אל הרצון העליון, אל תמתין שה' ישים לך חכה בפה, ופתאום יצאו דיבורים נכונים, השתדל להבין את המסר, כדי שמתוכך תוכל להוציא את הדיבורים הללו ולהזדהות עמם, ולחיות את המסר שהם אמורים להעביר, לך, לבלק ולנשמות ישראל.

נראה שבלעם די הבין את הקורה, משום שבפסוק הבא הוא משתמש בשם אלוקים, במדת הדין, הוא הבין שהזעם של ה' מופנה כלפיו, אתה לא פקיד המעביר מסרים כלשונם, אתה מדבר את דבר ה', לכן הוא אומר שמה שה' ישים בפיו, כלומר, הוא מסכים, בלית ברירה, מחמת מדת הדין שהתגברה, להתבטל אל הרצון העליון, ולא להפריע לדבר ה' להתגלות, ה' שם את הדברים בפיך, אתה אמור להבין ולהכיר בך, שרק דובר אחד יש ביקום, ואין עוד מלבדו, ואתה מה? הצינור, המגלה, ולא יותר.

כאשר קלט בלעם את מדת הדין מתגברת, הוא רצה להמתיק אותה, הוא הוסיף מילה, כדי לפייס את הגבורות שהמשיך על עצמו בטפשותו, אותו אשמור לדבר, הוא כבר ממתין לרצון ה' שיתגלה, ושם אכן כתוב שם הוי"ה – מדת הרחמים. זו באה ושורה בעולם, כאשר יש אנשים שרוצים להקשיב לדבר ה'. המינוח "לשמור" הוא להמתין, הוא לייקר, הוא לכבד, לא עוד העברת מסרים עיוורת, כי אם תכונת הזדהות, אני שומר בלבי את הדברים ואותם אומר, כי לא אני אומר אותם, אבל אני מזדהה אתם, זו המתקה.

אחרי שלב ההמתקה, הוא חוזר להבין את הדיבור הראשון אליו, אתה צריך לדעת, שאם בחרו בך כנביא, אתה לא רק אומר דברים, אתה מתקן תיקונים. עשיה היא מלשון תיקון, כמו ועשתה את צפרניה. צריך לעשות את דבר ה', את דבר ה' לא אומרים ומדקלמים, אלא עושים, אתה מצווה להעביר את הדברים עם הרוח שלהם, עם התיקון שבהם, נשמות ישראל מצד עצמן אינן יכולות להתקלל, אבל עדיין אין זה מספיק שלא מקללים אותן, הן ברוכות מצד מהותן, ואתה אמור "לעשות" היינו לגלות בכל פסוק ופסוק, כמו שאכן היה את טובתם, מעלתם, קדשותם, יקרתם וכבודם של ישראל.

בסופו של דבר, כל העולם שאנו רואים לנגד עינינו, הוא עולם של דיבור יחיד, אין מי שמדבר ואין מי שעושה, אין מי שמקלל ואין מי שמברך, הכל זה רק הקב"ה, ממש כך. בלעם, בסוף דבריו הוכרח להודות, את אשר ידבר ה' – אותו אדבר. זהו הלימוד הענק מכל הפרשה הזו, הדיבורים של העולם, המציקים והמצמצמים אותנו, הם לא תוצאה של ישויות שונות, ושל מאורעות קטנוניים, הם כולם כולם כולם – דבר ה' בכבודו ובעצמו. ההבנה הזו, היתה אמורה לבקוע במוחו הטמא כאשר ראה אתון מתקוממת. אם היה רואה באתון אלוקות, לא היה הורג אותה (במדרש כתוב, שהוא אכן הרג אותה בסוף), הוא היה מבין את המאורעות הכי קטנות שלו כדבר ה', הדובר היחיד.

פסוקי ברכותיו של בלעם, היו רשומים בתורת אמת לפני שהוא נולד, לפני בריאת העולם, הוא הבין זאת מאוחר, אבל הבין זאת, ועלינו ללמוד את זה לעומק חיינו, כאשר כל מאורע קטן עשוי למוטט את שלותינו, אם לא נשכיל להבין שהכל חלק ממערכת עילאית של קודשא בריך הוא, של אור אמיתי שמתלבש בעולם הזה – אנו יכולים להכות את אתונות החיים שלנו ללא הרף, בלי לראות את המלאך שמולנו, את ההנהגה העליונה שמתלבשת במה שמתלבשת. האור הזה של "את אשר ידבר ה' אותו אדבר" עלינו לקלוט במלוא העוצמה, ולדעת כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל.

הפוסט פרשת בלק – הדובר היחיד בעולם! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבָּאָדָם, זֶה הַמַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מִן הַבְּהֵמָה, וּמִן אָדָם לְאָדָם, הוּא עָצְמָתִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ, בּוֹ נִמְצָא, בְּעֶצֶם הַכֹּל, כָּל הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – גְּנוּזוֹת בַּדִּבּוּר הַזֶּה, בֶּן אָדָם יָכוֹל לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת שֶׁמִּתְקַיְּמוֹת, גַּם אִם הוּא לֹא צַדִּיק מְיֻחָד, אִם הוּא יְהוּדִי – הַכֹּחַ שֶׁל הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ עָצוּם וְנוֹרָא עַד מְאֹד.

הַבְּרָכוֹת הֵן כֹּה גְּבוֹהוֹת, שֶׁנִּתַּן לַהֲפֹךְ אֶת הַקְּלָלוֹת שֶׁל שׂוֹנְאָיו לִבְרָכוֹת גְּדוֹלוֹת, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים מַסְפִּיק שׁוֹלְחִים חִצִּים שֶׁל רַעַל לְשׁוֹנִי, הַיְכוֹלִים בְּהֶחְלֵט לְהַזִּיק, אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ אֶת הַדִּבּוּר הַחִיּוּבִי, הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַהֵפֶךְ – מֵבִיא רַק יְשׁוּעוֹת נִשְׂגָּבוֹת לָאָדָם.

בָּלָק הָרָשָׁע – יָדַע אֶת הַסּוֹד הַיְּהוּדִי הַזֶּה, הוּא יָדַע שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, וְעִמּוֹ הֵם יְכוֹלִים לַעֲמֹד מוּל כָּל הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁלּוֹ, כַּכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר כב, ב): וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמוֹרִי. "אֱמוֹרִי" – מִלְּשׁוֹן אֲמִירָה וְדִבּוּר. רָאָה בָּלָק מַה שֶּׁעָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְכֹחַ אֲמִירָתָם וְדִבּוּרָם – שֶׁבָּנוּ אֶת הַדִּבּוּר, וְכוֹבְשִׁים כָּל מִלְחֲמוֹתֵיהֶם עַל יָדוֹ, וְרָאָה שֶׁהֵם מַצְלִיחִים מְאֹד שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וְחָקַר וְדָרַשׁ מֵאֵפוֹא קִבְּלוּ אֶת זֶה, וּמִי לִמֵּד אוֹתָם כָּךְ? וְנִתְוַדַּע לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּמִדְיָן, "וְאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו", וְהוּא הַמְּלַמֵּד אֶת הַיְהוּדִים, שֶׁאֵין עֵצָה אַחֶרֶת מִלְּבַד חֲגִירַת חֶרֶב הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּכְנִיעָה אֶת כֻּלָּם.

וְלָכֵן חִפֵּשׂ בָּלָק גַּם כֵּן אֵיזֶה רֹאשׁ – "שֶׁאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו", וְיֵשׁ לוֹ פֶּה טָמֵא, שֶׁיָּכוֹל לְהַחְלִישׁ קְדֻשַּׁת פִּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמָצָא אֶת בִּלְעָם, שֶׁהָיָה "זֶה לְעֻמַּת זֶה" בְּטֻמְאָה נֶגֶד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כִּי כְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָה וְנִתְקַדֵּשׁ בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה עַל יְדֵי דִּבּוּרֵי פִּיו, וְתָמִיד דִּבֵּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּנִים אֶל פָּנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר יב, ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֵה וְלֹא בְּחִידוֹת", כְּמוֹ כֵּן בִּלְעָם יָרַד וְנִטְמָא בְּתַכְלִית הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי דִּבּוּרֵי פִּיו, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הֶבֶל פִּיו הָיָה טָמֵא וּמְטַמֵּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר לא, טז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ בִּדְבַר בִּלְעָם", שֶׁהֶבֶל פִּיו, אֲפִלּוּ בְּדִבּוּרִים בְּעָלְמָא, הוֹלִידוּ טֻמְאָה בְּאֹזֶן הַשּׁוֹמֵעַ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן מג). כִּי הַכֹּל תָּלוּי כְּפִי דִּבּוּרֵי פִּיו שֶׁל אָדָם, אִם מוֹצִיא מִפִּיו רְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאוֹמֵר בְּפֶה מָלֵא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר"! אֲזַי סוֹף כָּל סוֹף יִזְכֶּה לָזֶה, אֲפִלּוּ אִם לְעֵת עַתָּה עֲדַיִן נִמְצָא בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, וְרָחוֹק מְאֹד מִכָּל הַשָּׂגוֹת דִּקְדֻשָּׁה, אֲבָל עַל יְדֵי רְצוֹנוֹתָיו כִּסּוּפָיו וּתְפִלּוֹתָיו יַעֲשֶׂה כֶּתֶר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְה' יִתְפָּאֵר עִם הַכֶּתֶר הַזֶּה, וְיַחְזֹר וְיַשְׁפִּיעַ עָלָיו כָּל מִינֵי הַשְׁפָּעוֹת טוֹבוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, כִּי כֶּתֶ"ר רָאשֵׁי תֵּבוֹת כִּ'סּוּפִין תְּ'פִלּוֹת רְ'צוֹנוֹת, וּכְשֶׁאָדָם מוֹצִיא כִּסּוּפָיו וּרְצוֹנוֹתָיו בְּפִיו בִּתְפִלּוֹתָיו, אֵין דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

בִּלְעָם, בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה – לָמַד אֶת הָאֹפִי הַמְּיֻחָד הַזֶּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא הִתְלוֹנֵן עַל אִי יְכָלְתּוֹ לְהָרַע לָהֶם בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן, בַּמִּלִּים: הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן… זֶה עַם שֶׁל מִתְבּוֹדְדִים, אֵלּוּ שֶׁתָּמִיד בָּאִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתְלוֹנְנִים עַל מַה שֶּׁקּוֹרֶה אִתָּם, הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הֵם בִּלְתִּי מְנֻצָּחִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ אָדָם שֶׁדָּבוּק בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר, וְלָכֵן יָדַע בִּלְעָם, שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל בִּכְלָל לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הָרַע שֶׁלּוֹ בַּדִּבּוּר הַמְּיֻחָד שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ ה', כִּי הַכֹּחַ שֶׁל הַמִּתְפַּלֵּל – גָּדוֹל יוֹתֵר.

הָבָה נַקְשִׁיב לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁכֹּה הִרְבָּה לְעוֹרֵר אוֹתָנוּ בִּתְפִלָּה וּבְהִתְבּוֹדְדוּת, שִׂיחָה בֵּינֵינוּ לְבֵין קוֹנֵנוּ, זֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הָאַלְמוּתִּי שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר, לְשׂוֹחֵחַ וּלְשׂוֹחֵחַ, לֹא לְהַפְסִיק לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הֶעָצוּם שֶׁל הַדִּבּוּר – עִם הַתְּפִלָּה הַמְּדַבֶּרֶת הַזּוֹ, נוּכַל לְהַשִּׂיג הַכֹּל וּלְנַצֵּחַ אֶת הַכֹּל.

הפוסט פרשת בלק – הדיבור, מותר האדם מן הבהמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שבת פרשת בלק תש"פ

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי.

צריך להבין, הרי בלעם לא ראה את המלאך, באמת לא ראה, הוא חשב שיש לו כאן עסק עם אתון סוררת, אז איך פתאום הוא מתנצל כל כך, ורואה את החטא שלו ברור מול אי ידיעה, זהו חטא לא לדעת? ואחר כך באה ההתרסה, אם רע בעיניך המלאך, שאתה מבטל את דבר ה' שכן הרשה לי ללכת, האם זו היתממות, האם אינו מפחד מהשם יתברך?

חז"ל הקדושים (שמות רבה כ, טו) רואים פה ערמה של בלעם, להנצל מחרון אף ה' על ידי מלאך, וזו לשונם: 'שהיה רשע ערום ויודע שאין עומד מפני הפורעניות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו'. ואז נשאלת כמו מאליה השאלה, האם זו תשובה? להערים על ה' זו תשובה? הרי יותר מאתנו ידע בלעם שהקב"ה בוחן כליות ולב, מה עומד בבסיס המרד שלו, שתוך כדי הוא מגייס לעצמו גם את הכח של התשובה? והעיקר, מהו הלימוד בשבילנו, לומדי תורת ה'.

ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. כאן התגלה קלונו של בלעם הרשע, שלא הבין לעומק את סוד התשובה. אדם שחוזר בתשובה בגלל שהוא מפחד מחרבו של המלאך שבא לשטן לו, זו אינה תשובה, אולי צדק בכך שאפשר להנצל, זמנית, מן הפורענות, אבל "ואשובה לי", לשוב בתשובה בשבילי? בשביל רווחים אישיים? זה לא.

תשובה אמיתית היא הבנת הרצון העליון, זו התבהרות פנימית המגלה לאדם, בתוך לבו הטהור, את העומק של רצון השם, הוא פתאום יודע את התשובות לדרך החיים החידתית שלו, הוא כבר אינו מסתפק, הוא ממש רואה את האמת. ההתבהרות הזו – זו היא תשובה, כשאדם רואה את עומק החטא שלו, חטא מלשון חסרון, הוא רואה כמה איבוד ופספוס יש בחייו כאשר אינו הולך ברצף של רצון ה' – הוא שב, ואל מי? אל השם. במלים של בלעם נשמע ההיגוי של "ואשובה לי", לא רוצה שאלך? אחזור הביתה. וכי זה הענין? איפה אתה בלעם? מה אתה מכה אתונות? למה אתה לא מקשיב למה שקורה סביבך.

על השאלה הראשונה שלנו, האם אי ידיעה היא חטא? בודאי שכן. בלעם היה אכן רשע ערום, הוא ידע שאין מקום אחר להנצל מהפורענות כאשר היא כבר פה, רק מלת הקסמים הזאת: חטאתי. מודה ועוזב ירוחם, היא המאפשרת לאדם לדהור לקראת ההצלה שלו. אבל הוא היה חייב להשתמש במלה אמיתית, הוא גם ידע דעת עליון, הוא ידע שאי אפשר "לעבוד" על רבונו של עולם, לכן ירד לשורש החטא (לא מתוך חרטה אלא מתוך ערמה), ואמר מילה אמיתית ביותר. אכן, לא לדעת – זהו חטא.

בלעם במיוחד. אתה שמתהדר בידיעת דעת עליון, שאתה לא סתם מקלל, אתה בודק מקום שיחול הקטרוג, כביכול, סוג של "להכריח" את ה' לשנוא את עמו, לקלל אותו בהסכמתו וכו', אתה לא יכול להביט באתונך אשר רכבת עליה מעודך, ולדלות ממעשיה רמזים לדרך שלך בחיים? האם העין הרוחנית כה סתומה, שאין את ההרגשה הפנימית, שאתה עושה מעשה רע מאד? האם באמת הכל מקרה? אתה שתגיד כך? שיודע שיש עליון ויש דעת, ויש ענינים רוחניים? עד כמה גדול כח הבחירה!

ועלינו לנשום את הדברים הללו, כי הנקודה הזו שאי ידיעה זה חטא, היא נקודה חשובה מאד בשבילנו. אנו כאן בשביל לדעת, מי שאומר לא ראיתי ולא ידעתי, הוא החוטא האמיתי. חשבנו פעם איך יודעים דברים? איך לומדים את המציאות? כאשר המציאות חשובה לנו – אנו יודעים הרבה אודותיה. אם המציאות של החיים שלנו תהיה מציאות רוחנית אלוקית של עבדות הוי"ה, של התמסרות לאמת, אנו נדע ונראה המון דברים, פשוט נראה, זה יהיה ממש מול העינים שלנו.

המציאות של בלעם היתה במהותה – רצון ללכת אל הרשעים הללו, הוא לא היה יותר טוב מהם, לכן הוא לא ידע, הוא ראה אתון ולקח מקל… ההחטאה האמיתית היא לא אי הגילוי, אלא הסיבה לה, כאשר אתה לא רואה בדבר ה' ורצונו האמיתי את חזות הכל, למה שתראה מלאכים עם חרב? האתון, לעומת זאת, שמציאותה מששת ימי בראשית, היתה לגדל את כבודו של ה', נברא לה פה מראשית הבריאה, וכעת הוא נפתח.

כל יהודי עומד במצבים מעין אלו בחייו, הוא הולך בדרכים שונות, הוא יכול ועלול לטעות ולתעות, אבל השאלה היא מה היא המציאות שלו, האם "ואשובה לי", או שמא תשובה אמיתית מעומק הלב מתוך התבטלות מוחלטת להקב"ה? אם המציאות שלנו תהיה רק עשיית רצון השם מתוך פנימיות האמת שלנו, אנו לא נטעה יותר, אנו נראה דברים, ה' מגלה לנו כל הזמן דברים גלויים ונסתרים, השאלה היא אם אנו רוצים באמת לראות, או שמא אנו רוצים את הדרך הלא רצויה בעיני ה'.

זהו מוסר גדול ונפלא, איך נביא ה', בעל כוחות כמעט בלתי מוגבלים, הופך להיות שוה כוחות לאתון, משהו פשוט מהחי, בלי תודעה בכלל. ללמדך, כמה החטא גורם…

הפוסט פרשת בלק – חטאתי כי לא ידעתי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון לסדר בלק, ו' תמוז תש"פ

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (במדבר כב, ב). הפרשה פותחת בסתמיות, מבלי לספר לנו מהותו של בלק בן צפור הלזה, אלא הסיפור מתחיל מההבנה שלו, וירא לשון ראייה של הבנה, כמו שפירש בשפתי חכמים. ההתבוננות של אדם היא כל הסיפור שלו, כאן מדובר בקוסם קסמים ידוע, שהיה מלך ושליט, וניצל את הכוח הרוחני להרע לעמו של אלוקינו, פירוש, הוא נלחם עם ה' דרך הכוחות שלו עצמו, ה' יצילנו.

בלק, שבא ללוק דמם של ישראל, כמו שמובא במדרש, בן צפור, בספרות הרז, רואים בכל מילה בתורה אור רוחני פנימי, שאפשר לקראו בכמה זויות, ולהחדיר דרכה את האלוקות הפועמת בכל אות ותג. המילה 'צפור', היא צר פ"ו, צר – לשון צרות, פ"ו בגימטריא אלהי"ם, האדם שבא ללוק דמם של ישראל, שורש הפנימיות שלו היה דחיקת רגלי השכינה, להיות צורר לאלוקות. כאשר אדם גבה לבו, וחושב על הכוחות שלו כאלמותיים ואינם נגמרים, הוא בן צפור, הוא באה בבינה של צרות באלוקות, שאינו יודע ואינו מסכים להודות, שהאלוקות אופפת את כל הבריאה ואין שום כוח מלבדה.

ישראל – זו מדרגה גבוהה ביותר, של גילוי אלוקות בתוך העולם הגשמי הזה, הרי השם הזה ניתן ליעקב אבינו כאשר נאבק עם שרו של עשו, וישר עם אלוקים ואדם, יש לו את הכוח לעמוד נגד כוחות רוחניות, שהן גם ממנו יתברך, אבל משרתים את הטומאה, שרו של עשו היה גילום של הענין הזה, מצד אחד מלאך, מצד שני של עשו. בלק, בדומה לו, השתמש בכוחות רוחניים, בהמשך הפרשה רואים זאת, הוא נוקט תחבולה מיסטית, קללות על ידי נביא שרוח ה' שורה עליו. כלומר, הוא בא לנצח את הקודש עם מוטיבים של קודש, של אור פנימי שבבריאה.

ופתאום הוא הבין, הוא ראה לנוכח עיניו את העם הזה, שהוא כל כולו עשוי מהחומר הזה – ללחום עם הרע הרוחני הזר, כבר אביהם יעקב עשה זאת, הוא נאבק עם שרו של עשו, ויכול לו, אך עצה חדשה היתה לו לאותה רשע, כאשר ראה והבין את אשר עשה ישראל לאמורי, קלט את הכוח של יהודי, הבין שאין כאן מלחמה צודקת של כוחות שוים, יש כאן עם שנלחם עם שמו של ה', עם הכח הפנימי הקדוש שיוצק בו. אזי הוא תכנן להחליש את הכח של "ישראל"… כאשר לא יהיו בקדושת ישראל – לא יהיה להם את הכח המיוחד, שעמו הם נלחמים ומנצחים, או לכל הפחות שורדים את כל הגלויות והגזירות, הוא הבין טוב, כי אכן הכח שלנו הוא רק כח של ישראל – כח קדוש.

הכח הזה נמצא בכל יהודי ויהודי, אין אחד מאתנו שלא עושה לאמורי את מה שעשה עמנו לעם הזה שהוא עם אמורי, אפשר להעמיק יותר, ולהבין, כי בלשון הקודש, אמורי, הוא מלשון שבח, כמו שכתוב ה' האמירך היום, השבח של הבריאה נפל בגלות, אנשים משבחים את הפך הקדושה, אנשים רואים בהצלחה חומרית את חזות הכל. בא ישראל וזועק, השבח היחיד הוא לאור, אין שבח כי אם למשובח ועומד מעצמו, ואין שבחו תלוי בשבח אחרים, כל שכן שלא מבני אדם התחתונים. שבחו לו – אומר ישראל.

בלק עומד מנגד, הוא רואה מה שעושה ישראל לאמורי, הוא רואה את השבחים נגזלים מההצלחה החומרית, הוא רואה את הבוז שיש בעינים של יהודי לכל הבלי העולם הזה, הוא כועס מאד על כך, הוא יכול כעת למקד את עינו הראה של בלעם, זה שמיהרו להביא אותו לתקן את הטעות. הוא יבליט את המקומות ואת האירועים – בהם ישראל ויתר על שלו, בהם ישראל מודה ומסכים לחומריות ולחטא. שם הוא יתפוס אותם.

הטעות האיומה של בלק היתה, כי לעולם לא הועם ולא הומר טעמו של יהודי באמת, שורש ישראל הוא שורש קדוש, שורש של קרבת אלוקים פנימית. גם אם הוא טועה ונופל בחטא, לא יכול לו בלק בן צפור, כי כל כחו של בלק בן צפור, הוא זה שהוא בן צפור, שהוא מצר את האלוקות. זו מאירה אבל בתכלית ההארה בנשמתו של ישראל.

דווקא מתוך ההבנה של בלק, אנו גם יכולים להבין משהו על עצמנו, הוא ראה את מה שיהודי עושה לאמורי, לעמים שהחמריות מככבת בראש מעייניהם, למרות, שאלו ואלו חומריים, הפנימיות של אלו מתנגדת לחומריות מנותקת מהרוחניות. ההבנה הזו צריכה לפעום בלבנו גם אנו, כאשר אנו נלמד את מה שצריך ללמוד אודותינו, לפחות כמו שלבן למד – אנו נתחבר מאד לנקודה היהודית הזו. זו נקודה שיודעת את חלק הא'ל שבה, שהיא לא מתבטלת, ולא יכולה להתבטל לעולם.

לא בחנם הפרשה נקראת על שמו של בלק, משום שהוא היה זה שהבין, הוא הנחיל לנו, בבחינת מאויבי תחכמני, את העומק של נקודת ישראל שבנו, מה שאנו מעוללים לאמורי, ולכל השבחים שהיא מנחילה, האומה המגדלת הדוניזם ותענוגות, מקדשת חומריות ריקנית, ובוזה לכל הקדוש והיקר. אכן, להבות אש הצלחתם מלחכות בנו קצת, אבל, הנצחון יבוא בדמות הנקודה של ישראל, שמתקן ועושה את האמורי לשבח אמת להשם.

הפוסט פרשת בלק – מה שישראל מעוללים לאמורי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מַדְהִים הַדָּבָר הַזֶּה! אִישׁ אֱלֹקִים… וְגַם אִישׁ רַע מְאֹד.

אָדָם בַּעַל הִתְגַּלּוּיוֹת אֲמִתִּיּוֹת – וְקַלְלָן מֵהַסּוּג הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר.

לְפָנֵינוּ אִישִׁיּוּת בַּעֲלַת כֹּחוֹת עֶלְיוֹנִים אַךְ מִתְנַהֶגֶת בָּאֲפֵלָה בְּהַנְהָגָה לֹא מוּסָרִית.

מַה זֶּה?

בִּלְעָם הָרָשָׁע עוֹנֶה עַל הַתֵּאוּר הַנַּ"ל, וַאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִדְרוֹשׁ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, לְהָבִין אֶת עָמְקוֹ, וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ, כִּי הֲלוֹא תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אָנוּ צְרִיכִים.

הַנָּבִיא בִּלְעָם נָחָה עָלָיו רוּחַ ה', שֶׁלֹּא בִּזְכוּתוֹ, כִּי אִם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַמְנַבֵּא, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הוּא הֻבְהָל בַּעֲצַת בָּלָק, רָשָׁע כְּמוֹתוֹ, לְנַסּוֹת לוֹחֲמָה מְעַנְיֶנֶת – "קַלֵּל אוֹתָם וְנִתְפַּטֵּר מֵהֶם". אֶלָּא שֶׁהָעִנְיָן הָיָה רַק, שֶׁהַקְּלָלוֹת, אִם הֵן שָׁווֹת אֶת עַצְמָן, הֵן מֻנְהָגוֹת עַל פִּי הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁלֹּא רָצְתָה אָז בַּקְּלָלוֹת, וְנִתְהַפְּכוּ לִבְרָכוֹת.

הִנֵּה לָנוּ הַקְדָּמָה נִפְלָאָה, שֶׁיָּכוֹל אָדָם לִהְיוֹת בַּעַל הַשָּׂגָה עֶלְיוֹנָה וְכַבִּירָה, אַךְ רוּחוֹ מְשֻׁקֶּצֶת, מְסֻגָּל אָדָם לְהַבִּיט בְּעַיִן שֶׁל מַעְלָה, בִּידִיעָה בְּרוּרָה אֲמִתִּית שֶׁאֵין שָׁוָה לָהּ – כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים בָּעוֹלָם, וְזֶה פָּשׁוּט לֹא מַפְרִיעַ לוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים מְכֹעָרִים בְּיוֹתֵר, שֶׁהֵם שִׂיא הַשִּׁפְלוּת הַבַּהֲמִית, תַּרְתֵּי מַשְׁמַע.

אָז מַה כֵּן? אִם עֻבְדַּת הֱיוֹתוֹ "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (בַּמִּדְבָּר כד, טז) עֲדַיִן לֹא מַכְנִיסָה אֶת הָאָדָם לִקְבֻצַת קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, אָז מַה כֵּן?

הַתְּשׁוּבָה נִמְצֵאת דַּוְקָא כָּאן.

כְּשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֶת נִבְזוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָרַע הַזֶּה, שֶׁיָּעַץ לְהַחֲטִיא יְהוּדִים כְּדֵי לְחַסְלָם – 'אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה' (סַנְהֶדְרִין צג, א) – "לֵךְ עַל זֶה", כָּךְ הוּא אָמַר לְבָלָק.

מַשְׁמַע, שֶׁלֹּא הַמַּדְרֵגָה הָרוּחָנִית גּוֹרֶמֶת לָאָדָם לִהְיוֹת יוֹתֵר טוֹב, כִּי אִם מִדַּת הַכְנָעָתוֹ וְשִׁפְלוּת רוּחוֹ לְמוּל הַדְרַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא כֻלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת "נְבִיאִים", אֲבָל כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁשָּׁם הִיא הַהַתְחָלָה וְשָׁם הוּא הַסּוֹף.

הַמְאַפְיֵן שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, מֻכֶּרֶת לָנוּ עַד אֵימָה, יֵשׁ לָנוּ שְׁכֵנִים מַאֲמִינִים, סוֹגְדִים לְאַלְלָה הָרַחוּם בְּאַדִּיקוּת, אַךְ "פִּיהֶם דִּבֵּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תְּהִלִּים קמד, ח). בִּרְכֵיהֶם כּוֹרְעִים לְבוֹרֵא עוֹלָם, אֲבָל "יְדֵיהֶם דָּמִים מָלֵאוּ (יְשַׁעְיָה א, טו)… כְּאַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁהֵם "רָעִים וְחַטָּאִים" (בְּרֵאשִׁית יג, ג), אֲבָל "לְהַשֵּׁם מְאֹד"! פִּיהֶם לֹא מַסְגִּיר אֶת הַלֵּב הָרַע הַמִּתְגּוֹלֵל שָׁוְא עַל חַבְרֵיהֶם, אֵלּוּ לֹא צַדִּיקִים, אֵלּוּ בִּלְעָם הָרָשָׁע וַחֲבֵרָיו – רוּחַ גְּבוֹהָה וְרָעָה.

הַיַּהֲדוּת, לֹא מַכִּירָה בְּצִדְקַת 'רֹעַ-בִּלְבוּשׁ-טוֹב'.

הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר שֶׁלָּנוּ מוּנְהָגִים עַל פִּי צִוּוּיִים וּכְלָלִים אֱלֹקִיִּים, לֹא רוּחַ קַנָּאִית מִשְׁתּוֹלֶלֶת, לֹא סַעֲרַת נֶפֶשׁ שְׁסוּעָה, שֶׁמִּכֹּחָן שֶׁל אֵלּוּ נִגְזָרוֹת הֲלָכוֹת וּגְזֵרוֹת עַל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. הַיַּהֲדוּת הִיא יְצִירָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַהֶבְדֵּלִים בֵּין הַמָּקוֹר לַחִקּוּי – בּוֹלְטִים מְאֹד! כִּמְעַט אֵין דָּבָר דּוֹמֶה, חוּץ מֵהַחִיצוֹנִיּוּת, שֶׁהִיא אֵינָהּ כְּלוּם.

בִּלְעָם הַמַּחְטִיא, הוּא בְּעֶצֶם אִישׁ רוּחָנִי שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁמַּכִּיר, שֶׁדָּבֵק בָּעֶלְיוֹנִים, אֲבָל הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל פְּעֻלּוֹתָיו הֵן פְּרִיקַת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי-יְהוּדִי, הָעַיִן הָרָעָה שֶׁרָצָה לְהַטִּיל בְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, מְלַמֵּד עַל הַמַּאֲבָק הַנִּטָּשׁ בֵּין כֹּחוֹת הָרֶשַׁע שֶׁל בִּלְעָם לְבֵין כֹּחַ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל יַהֲדוּת טְהוֹרָה וּנְקִיָּה.

זֶה אַלְפֵי שָׁנָה שֶׁהָאִישׁ בִּלְעָם הִשִׁיל אֶת אַדֶּרֶת נְבוּאָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ מַכִּירִים עוֹד נָבִיא גּוֹי בְּשִׁעוּר קוֹמָה כָּזֶה, אַךְ הָרַעְיוֹן הַטָּמֵא שֶׁלּוֹ לֹא עָזַב אֶת נְוֵה הַתְּלָאוֹת שֶׁלָּנוּ אֲפִלּוּ לְיוֹם אֶחָד, מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים בַּחוּץ, בָּרְחוֹב, בָּעִיר, בַּמְּדִינָה וּבָעוֹלָם – זוֹ שְׁלִיטַת בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת רִבּוֹנוֹ וּמְנַסֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתָיו לְטַמֵּא אֶת הָעוֹלָם.

בָּעוֹלָם הַמִּתְקַדֵּם, לֹא הִנִּיחוּ כֹּחַ אֱלוֹקִי אֶחָד מִלְּגַּיְּסוֹ לַמִּלְחָמָה בְּיוֹצֵר הַכֹּל, הַטֻּמְאָה הַחוֹגֶגֶת הִיא בִּלְעָם וַעֲצָתוֹ בְּהִתְגַּלְּמוּת מוֹדֶרְנִית. עָלֵינוּ רַק לְהָבִין, שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, חָזָק יוֹתֵר. לַמְרוֹת כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת הַקָּשִׁים, אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁיַּד ה' בְּאֶמְצַע.

אוֹתָהּ חַכָּה שֶׁשָּׂם ה' בְּפִיו הַחֲזִירִי שֶׁל בִּלְעָם (סַנְהֶדְרִין קה, ב), שֶׁמִּכֹּחָהּ הָיָה מֻכְרָח לְהַפְלִיט אֶת מַה שֶּׁהוֹרָהוּ מֵהַשָּׁמַיִם מִבְּלִי לְזַיֵּף, אוֹתָהּ חַכָּה קַיֶּמֶת גַּם הַיּוֹם, בְּרֶגַע נָתוּן כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל הִתְבּוֹנְנוּת עַל הַמִּתְרַחֵשׁ בְּעוֹלָמֵנוּ הַמְסֻכָּן וְהַמְסֹאָב, אָנוּ יְכוֹלִים לְהָבִין כִּי כָּל הַקְּלָלוֹת הַלָּלוּ, נֻסָּח שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, הֵן בְּרָכוֹת עֲמֻקוֹת לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַהֲפֹךְ אוֹתָן לְטוֹבָה.

וְיֵשׁ עוֹד מַשֶּׁהוּ.

בִּלְעָם הָרָשָׁע אָמַר בְּצִוּוּי שֶׁל ה' – לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר כג, כא). אָנוּ עֲשׂוּיִם לִהְיוֹת נֶחֱרָדִים שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם אוֹמֵר לָנוּ, שֶׁאֶת הַהֵפֶךְ בְּדִיּוּק רָצָה אוֹתוֹ זֵד לוֹמַר עָלֵינוּ, וְיֵשׁ לְהָנִיחַ, שֶׁקּוֹלוֹ לֹא הֻשְׁתָּק לְגַמְרֵי, עֲדַיִן טֻמְאָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלֵינוּ דְּבָרִים רָעִים לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְאָנוּ רַק מְקַוִּים לְטוֹב. אֲבָל יֵשׁ בְּעָיָה יוֹתֵר עֲמוּקָה. קְרִיטִית מַמָּשׁ.

זֶה שֶׁבִּלְעָם וְיוֹרְשָׁיו הָרוּחָנִיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר 'מְלַכְלְכִים' עָלֵינוּ, אֵין לָנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת עִם זֶה כָּל כָּךְ, זֶה לְמַעַן הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, אֲבָל זֶה שֶׁאָנוּ שֻׁתָּפִים לַקִּטְרוּג הַזֶּה, זֶה כְּבָר אֱוִילִי מַמָּשׁ… אִם אָנוּ מִסְתּוֹבְבִים בְּהַרְגָּשָׁה, שֶׁאָנוּ שַׁיָּכִים לַטֻּמְאָה וְלֹא לַקְּדֻשָּׁה, אִם אָנוּ מְיֹאָשִׁים מִקִּרְבַת אֱלֹקִים כָּלְשֶׁהִי, אָנוּ בְּעֶצֶם מְמַלְּאִים אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם, בְּעֵינֵי רוּחֵנוּ אָנוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת אֶת חִיּוּכוֹ הַנּוֹאָל שֶׁשָּׂמֵחַ לְמִשְׁבַּתֵנוּ, הוּא לֹא יָכַל לַעֲשׂוֹת זֹאת יוֹתֵר טוֹב.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתָנוּ מַאֲמִינִים בַּטּוֹב שֶׁלָּנוּ, בְּטוּב יִשְׂרָאֵל – זֶהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם, לֹא לְהַבִּיט בְּאָוֶן יַעֲקֹב וְלֹא לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הָרָעִים, אִם בֶּאֱמֶת נִזְכֶּה לְלַמֵּד עַל עַצְמֵנוּ זְכוּת, וְנִרְאֶה אֶת טוּב ה' הַשּׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ, אָנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת טוֹבִים, יוֹם אֶחָד יָבוֹא, וְנוּכַל לִירוֹק בַּפַּרְצוּף שֶׁל בִּלְעָם שֶׁיָּצַּרְנוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ, אָמֵן.

הפוסט פרשת בלק – נביא מנוול הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם עַל דְּמוּתוֹ שֶׁל בִּלְעָם? צַר הָעַיִן הַנָּבָל, שֶׁרוֹאֶה 'הֵיימִישֶׁע יוּדֶען', וּמִתְפּוֹצֵץ מִזַּעַם… שִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁל הַטֻּמְאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי הֲרֵי מַהִי טֻמְאָה? הָרִחוּק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. הַסְתָּרַת אוֹר הַקְּדֻשָּׁה וּמְצִיאוּת שֶׁל רֹעַ נוֹצַר בַּחֲלַל-פָּנוּי מֵאוֹר וְטָהֳרָה.

הַנָּצִיג לְכָל זֶה הוּא בִּלְעָם.

הַמְּדֻבָּר הוּא, שֶׁלֹּא תִּטְעוּ, לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר אָדָם שֶׁקִּבֵּל שֶׁדֶר לֹא דִּמְיוֹנִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אָכֵן בִּלְעָם הָיָה נְבִיא הַשֵּׁם – אֲמִתִּי! עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מַצְבִּיעָה בִּמְפֹרָשׁ עַל 'רִחוּק' מֵהַשֵּׁם, אֶלָּא הַהֵפֶךְ, מִי קָרוֹב יוֹתֵר לַה' מֵאֲשֶׁר נָבִיא, שֶׁה' בְּעַצְמוֹ מַעֲבִיר דַּרְכּוֹ מְסָרִים שְׁמֵימִיִּים?!

וְאַף עַל פִּי כֵן… בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁהֶחְטִיא אֶת הַבְּרִיּוֹת בַּגָּרוּעַ מִכָּל, וְהִטִּיף לִפְרִיקָה מוּסָרִית מֻחְלֶטֶת, מִתּוֹךְ תָּכְנִית מוּבְנֵית, הָאֲמוּרָה לִגְרֹם אִבּוּד קֶשֶׁר הַחִבָּה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

מְזַעְזֵעַ!

וְהִנֵּה זֶה פֶּלֶא – הַקְּלָלוֹת הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל שְׁתוּם וְצַר הָעַיִן הַזֶּה נֶהֶפְכוּ לִבְרָכוֹת, כְּלוֹמַר, עוֹד בְּפִיו שֶׁל הָרָשָׁע נֶעֶצְרוּ הַמִּלִּים, וְיָצְאוּ הַחוּצָה כִּבְרָכוֹת מַפְלִיגוֹת, וְנַעֲשׂוּ לִשְׁבָחִים נִפְלָאִים לָעָם הַנִּצְחִי.

מַה הַמֶּסֶר מִכָּל זֶה?

יֵשׁ לְהָנִיחַ, כִּי כַּאֲשֶׁר תִּכְנֵן בִּלְעָם הַסּוֹטֶה אֶת קִלְלוֹתָיו, הֶעֱמִיד לָהֶן בָּסִיס רֵאָלִי, הוּא הִתְכַּוֵּן כַּנִּרְאֶה, לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בִּקְלָלוֹת 'אֲמִתִּיּוֹת', לֹא בִּדְבָרִים חַסְרֵי שַׁחַר, נִמְצָא אֵיפֹה, כִּי הָיוּ דְּבָרִים לֹא נְעִימִים בָּעָם הַזֶּה, שֶׁאֲלֵיהֶם מִקֵּד אֶת מַבָּטוֹ הָעוֹיֵן.

אִם כֵּן, אֵיפֹה, מַה הִתְחוֹלֵל שָׁם, אֵיךְ 'לֹא-הִצְלִיחַ' הָעִנְיָן שֶׁל בִּלְעָם וּבָלָק?

עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא עַמּוֹ שֶׁל בּוֹרֵא הָעוֹלָם, קְלָלָה הַמְכֻוֶּנֶת לְמוּל הַקּוֹמָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, הִיא הִתְגָּרוּת מְכֻוֶּנֶת בְּבוֹרֵא הַכֹּל, אֵין עֹנֶשׁ גָּדוֹל מִזֶּה, הַמּוּכָן לְ'בִלְעָמִיִּים' לְמִינֵיהֶם, הָרוֹאִים בְּעַיִן רָעָה אֶת הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל הָעָם הַקָּדוֹשׁ הַשּׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו.

הַטֻּמְאָה שֶׁל בִּלְעָם יֵשׁ לָהּ כֹּחַ לְהִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם, אֲבָל רַק עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, הוּא נִקְצַב בְּאֵיזֶשֶׁהוּ תְּחוּם, שֶׁמֵּעֵבֶר לוֹ – אֵין לָהּ רְשׁוּת לְהִתְפַּשֵּׁט.

אֶת זֶה לֹא יָדְעוּ בָּלָק וּבִלְעָם, שֶׁיְּהוּדִי, טָמֵא כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה – יְהוּדִי הִנֵּהוּ! וּבְאֵיזֶה מָקוֹם עָלוּם, עוֹד טָהֳרָתוֹ בּוֹ.

כָּךְ קוֹרֶה, שֶׁקְּלָלוֹת אַרְסִיּוֹת, מִבֵּית מִדְרָשָׁם שֶׁל נְבִיאֵי עַמִּים, רָעִים וְחַטָּאִים, אֲשֶׁר כְּשֶׁלְעַצְמָם, כֹּחַ גָּדוֹל לָהֶם, לְחוֹלֵל חוּרְבָּנוֹת וַהֲרִיסוֹת, אַךְ כְּשֶׁמֻּפְרָחוֹת לַחֲלַל הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ יֵשׁ רַק שַׁלִּיט אֶחָד, הֵן נְמֵסוֹת וְהוֹפְכוֹת אֶת עוֹרָן לִבְרָכוֹת נִפְלָאוֹת, שֶׁמְכוֹנְנוֹת אֶת הָעָם הַזֶּה עַד יָמֵינוּ.

הַגְּמָרָא מְצַיֶּנֶת אֶת הָעֻבְדָּה, שֶׁמֵּרֹב אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְעַמּוֹ, הוּא לֹא זָעַם בְּאוֹתָם יָמִים (בְּרָכוֹת ז, א), זַעְמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם הוּא, כִּבְיָכוֹל, הָרֶקַע לִיצִירַת הַדִּינִים הַקָּשִׁים שֶׁלָּהֶם, וּכְשֶׁזֶּה לֹא הָיָה – לֹא הָיָה מָקוֹם לַקְּלָלוֹת לָחוּל, הָאִישׁ שְׁתוּם הָעַיִן נִדְהָם לְהִוָּכַח, אֵיךְ בְּרָכוֹת נִצְחִיּוֹת קוֹלְחוֹת מִפִּיו לְלֹא יְכֹלֶת שְׁלִיטָה, כִּי יֵשׁ רַק שְׁלִיטָה אַחַת – שְׁלִיטָתוֹ שֶׁל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל!

גַּם בַּמִּישׁוֹר הָאִישִׁי שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, יוֹשֵׁב לוֹ, בֵּין מִפְתְּחֵי הַלֵּב, בִּלְעָם קָטָן וְרַע, מְקַלֵּל וְסוֹטֶה, אֶת רֹעַ טֻמְאָתוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁחִיל בְּתוֹךְ לֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָעַיִן שֶׁלָּנוּ, זֹאת הַיְּהוּדִית, תִּרְאֶה רָעָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָנוּ נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ בַּקַּלַּחַת שֶׁל מַחֲלוֹקוֹת וְחִלּוּקֵי דֵּעוֹת גּוֹעָלִיִּים, הַמַּשְׁמִיטִים אֶת הַקַּרְקַע עָלֶיהָ אָנוּ יוֹשְׁבִים, הַקְּלָלוֹת אֵינָן שֶׁל בִּלְעָם עַכּוּ"מִי זָר, אֶלָּא שֶׁל הָרֹעַ, אוֹתוֹ אָנוּ מְיַצְּרִים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב.

בְּנוֹסָף לָרֹעַ הַזֶּה, אָנוּ מַרְגִּישִׁים חִדָּלוֹן וְיֵאוּשׁ, חָשַׁבְנוּ פַּעַם, שֶׁהִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּבָר כָּל כָּךְ טוֹב, וְהִנֵּה עֵינָיו הָרוֹשְׁפוֹת אֵשׁ-שִׂטְנָה שֶׁל בִּלְעָם הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ… בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֻלְשָׁה, אָנוּ צוֹלְלִים לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה, אֵין כְּלוּם יוֹתֵר, הַכֹּל שַׁיָּךְ לֶעָבָר, "מַה קּוֹרֶה לָנוּ?" – תּוֹהִים אָנוּ בְּעֶצֶב…

הַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה עַד מְאֹד, יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְבִלְעָם הַזֶּה, הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ אֵימְתָנִי מַשֶּׁהוּ, זֶה נָכוֹן, אֲבָל עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, מֻגְבָּל עַד מְאֹד, כִּי בְּרֶגַע שֶׁהַקְּדֻשָּׁה תִּפְרֹץ הַחוּצָה, מִמַּעַמְקֵי הַסְתָּרָתָהּ… הִיא תִּגְבַּר, תִּדְאֶה עַל גַּבֵּי עֲנָנֵי הַחֹשֶׁךְ, וּתְכוֹנֵן אוֹתָנוּ לַמִּשְׁבֶּצֶת הַיְּהוּדִית הַמַּתְאִימָה לָנוּ.

הַ'בִּלְעָם' שֶׁלָּנוּ, יַתְחִיל לְבָרֵךְ!

הַכֹּחוֹת הָרָעִים שֶׁיָּצַּרְנוּ בְּתוֹכֵנוּ, יִכָּנְעוּ בִּפְנֵי אוֹר הַקְּדֻשָּׁה הַמְפַעֵם בְּקִרְבֵּנוּ וּמְבַקֵּשׁ לְהֵחָלֵץ הַחוּצָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַהֲרֹס אֶת הַקְּדֻשָּׁה בְּהֶרֶס שֶׁל מַמָּשׁ, הַכֹּל רַק מִשְׂחָק בְּ'נִדְמֶה-לִי', בְּיוֹם הַמִּבְחָן – יִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא נוֹתֵן לְבִלְעָם גִּישָׁה פְּנִימָה.

מַה עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל זֶה?

רַק עֵצָה אַחַת: לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֹּחַ שֶׁל תְּפִלָּה וּזְעָקָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!

הַכֹּחַ שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אֶלָּא בְּפִינוּ!

בַּיּוֹם בּוֹ נַפְנִים בֶּאֱמֶת, כִּי קַיָּם בְּקִרְבֵּנוּ אוֹר מָתוֹק שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, נִתְקוֹמֵם כְּבָר מֵעַצְמֵנוּ עַל הַפֶּשַׁע הַנִּתְעָב הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְעַצְמֵנוּ, לְזַהוֹת אֶת עַצְמֵנוּ כְּ'בִלְעָמִיִּים' מֻשְׁבָּעִים, בְּעוֹד שֶׁאָנוּ הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִזֶּה.

אָנוּ, הֵם אֵלּוּ הַמְבֹרָכִים עַל יְדֵי קִלְלַת בִּלְעָם, שֶׁזֶּה הַחִדּוּשׁ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁקַּיָּם בַּבְּרִיאָה, שֶׁכֹּחַ הָרַע מַסְכִּים עִם הַטּוֹב, וְהַנִּצָּחוֹן מֻבְטָח לְכֹחַ הַקְּדֻשָּׁה.

וּלְצַד כָּל זֶה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי בִּלְעָם קִבֵּל אֶת כֹּחוֹ הָרוּחָנִי מִן הַשָּׁמַיִם… וְכָךְ גַּם הַכֹּחַ הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ, הַמֵּסִית אוֹתָנוּ לִפּוֹל מִמַּדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה – כֹּחַ שְׁמֵימִי הוּא זֶה, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִלְחֹם עִם הַשָּׁמַיִם, עָלֵינוּ רַק לְהַכְנִיעַ רֹאשׁ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, כִּי בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאָנוּ מְזַהִים אֶת הָאֲוִירָה כִּנְטֻלַּת זַעַם הַשֵּׁם, אָנוּ נִדְבָּקִים בְּשֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַטְּמוּנָה גַּם בַּטְּבָעִים הַ'בִלְעָמִיִּים' שֶׁלָּנוּ, וּבְטִפּוּל שֹׁרֶשׁ חָרוּץ, נַצְלִיחַ לְמַגְּרָם, אָמֵן.

הפוסט פרשת בלק – קללות שכאלו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.