שנים שאני רוצה לדבר איתו. שנים. שנים רבות!

חשבתי לכתוב לו איזה מכתב, להעביר איזה מסרון קטן, גלויה או פתק משורבט משהו.

רציתי אפילו לשוחח עמו בטלפון.

אולי להגיד לו משהו קטן מאד– איזו מילה חמה, טובה שכזו.

ובעיקר ביקשתי לשאול אותו למה…

אבל נעלמו עקבותיו, שנים שאין לי שום פיסת מידע עליו.

איני יודע לאן הלך? איפה הוא גר היום? במה הוא עוסק? האם נישא והקים משפחה? האם הוא מתגעגע אלינו?

מידי פעם הזכרונות העזים מחברותנו ההדוקה היו מכים בי בעוז… מכים ומציקים, טורדים את מנוחתי בלילות, אני לא יכול לקבל את המציאות הזאת, העגומה, השחורה, הנוראה והאיומה – – –

המחשבה על אותו נער רך וטוב, ירא השמים וטהור העינים, שחָבַר לעוזבי התורה ומרשיעי הברית ממוטטת אותי.

נדמה לי כי לעולם לא אפסיק להגות בו: "איה הוא כיום"?

על משכבי בלילות דמעתי לזכרון דמותו, המתרחקת והמתפוגגת, הדמות ההיא שכה הכרתי בעבר, והיום?

מעי מתהפכים בקרבי מידי פעם, כמעט בכל עצירה במעגל השנה, אני תר אחריו במדעיי.

בראשי השנה, בימי כיפורים, בחגי הפסח הרהור כואב פולח את מוחי איפה הוא כעת… מה הוא עושה עכשיו?

אני גם לא מאמין לו, אני יודע בבירור שהוא מטעה את כולם, שהוא חי בעולם קרוע וערפילי, שנפשו מיוסרת בדיוק כשלי… לא אקבל את העובדה שהוא החליף את העומק הגדול שהיה לו, ברדידות חיי התרבות ההם.

לא, לא, זה לא נכון, זה לא קורה.

אני זוכר אותו רכון על קטע מהר"ל עמוק… מצחו חרוש, פניו להבים, עיניו מביטות רחוק לנקודת האין – – – הזוהר הארגמני שפשט בפניו הענוגות סיפר על סיפוק רוחני אינסופי כאשר הבין את העומק המחודש שגילה. תוהה אנכי, האם הוא מסוגל לחוות עדיין את העונג הטהור ההוא?

האם אי מי מידידיו החדשים יאמין לי שאני זכיתי לראות אותו בעינים נוטפות דמעות אושר בתפילתו? האם מישהו ראה אותו בחדוות פיצוח סוגיה…

"אה! הבנתי"… אני מחייך לעצמי חיוך עצוב וציני… ובוש מיד בחיוך אווילי זה. הוא הגיע להתפכחות נדירה כזאת שלא זכו לה הראשונים, מי יגלה עפר מעינך הרמב"ם, מורה הדורות? והלא בחור צעיר בשנות העשרים גילה מין אמת אחרת… נכונה יותר…

אתם מקבלים את זה?

אני לא!

צריך פעם להכריז קבל עולם ומלואו 'אין אמת בתופעת הנשירה מהאמונה'…

כי היא איננה תופעה.

היא המערכת הדי מוכרת של התגברות היצר הרע שאנו חווים בכל יום. כלומר, אנו הנושרים האמיתיים… הם… (וכולל חברי היקר והאהוב), נמצאים בעונש מישהו זרק אותם מהארמון של המלך, והם שכחו את שפתו.

והנה… יום אחד ראיתי אותו. ככה פתאום, בלי הכנה נפשית מוקמת בלי דקלום משפטי פתיחה במוח, ככה מיד נזרקתי למרחב הקירבה שלו.

פגישה לא מתוכננת ומביכה מאד.

ניסיתי להיות איתו טבעי, זורם, פשוט. ככה כמו פעם, לא להציץ לעבר ראשו הגלוי, לא להתעניין על ההווה הסותר את הדמות שהכרתי, רציתי סתם להיות נחמד.

אבל הוא הביט אלי עמוק לתוך העינים, דימיתי לראות בהן מבע מתחנן לדיאלוג, כמו התגרה בי – – –

שוחחנו על דא ועל הא. האיש גבה, פניו חוספסו מבגרות, חשתי בחומה הגבוהה שנבנתה בינינו כל כולי תוהה האם זֵכֶר אותם ימי חסד שוכן בפינה חמה בלבו…

האם הוא מתגעגע לזוך של ימי הנעורים. לשיחות החסידיות, לדבקות, ליראה, לאהבה הגדולה…

לפתע הוא התחיל, כך פתאום ללא התראה:

"מה אתה חושב עלי"?

לשוני נעתקה בחיכי.

"וכי מה אומר לו"? חשבתי.

"שלא רק ברגע זה אני חושב עליו? גם בליל יום הכיפורים, בליל הסדר, בליל שבועות, בלילות שבת… ולפעמים בכל לילה.

האם יאמין לי?

ואם כן, אז מה?

וכי אביו ואמו לא בכו מספיק? לנגד עיניו ממש?

אבל הוא הרי גילה את 'האמת', דרך החיים הנכונה אז מה ערך יש למה שאני חושב?

אבל הוא שאל, ואני נדרשתי לענות.

ביקשתי לספר לו סיפור קצר, שהיה הרבי מצאנז, בעל 'דברי חיים' זצ"ל, מספר ביום הושענא רבה.

היו היה כומר, שהזהיר את חוסיו להימנע משתיית משקאות אלכוהוליים. ויהי היום, ובפתח הכנסייה, למרבה החרפה, שוכב גוי שיכור כלוט, אחד מבני קהילתו שהפר בבוטות את פקודת הרועה. הכומר, הסתקרן לחקור את סוד התאווה המשונה הזאת שמעדיפה עונש כנסייתי, ובלבד שתבוא לידי מימוש. התכופף והרים את הבקבוק שנזרק לצד השיכור, וניסה ללגום אף הוא מן המשקה החריף.

– "פיכס"! ירק בגועל, האיש שלא הורגל מעודו לשתייה כזאת.

בדרכו הביתה, החליט הכומר כי לא יעניש את האומלל. אין הוא ראוי לעונש, כלל וכלל, לא!

"הוא כבר בעונש, אם הוא שותה כאלו משקאות דוחים"…

ואז הגיעו תורן של דמעותיי.

"הבן, אח יקר, אתה לא שקוע בחטא… אתה נמצא במסגרת העונש שלך! חייך נטולי הקשר עם בוראך (שאני בטוח שהנך מודה בקיומו המציאותי) הם העונש בעצמו".

איני יודע אם הלחות שבעיניו היו פרי דמיוני בלבד – – – אך אני המשכתי לדבר אליו בלבי, וכה אמרתי לנשמתו:

"צר לי אחי, שנענשת בעונש הגדול ביותר שניתן להמיט על בני תמותה, אך המציאות הכואבת שנגלית מול עיני מלמדת אותי על מיקומך הנכון בעולם".

זרוק ומושלך. פצוע וכואב. שוכן חוצות. גולה מארמון המלכות. מהאמת שבתוכו, הברורה כל כך.

וכה דיבר רבי נחמן בקדשו:

דַּע שֶׁיֵּשׁ רְשָׁעִים שֶׁעוֹבְדִים וִיגֵעִים כָּל יְמֵיהֶם כְּדֵי לַעֲקֹר עַצְמָן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ לְגַמְרֵי.

כִּי הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ עֲדַיִן בְּתוֹכָם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים, הִיא מְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם, וּמְבִיאָה בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה מֵאֵימַת הַדִּין הַגָּדוֹל.

וּמֵחֲמַת זֶה אֵין לָהֶם תַּעֲנוּג מֵהָעֲבֵרוֹת וְהַתַּאֲווֹת שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן הֵם מִתְאַוִּים וִיגֵעִים כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְפִירָה גְּמוּרָה בְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד צַד סָפֵק לִנְטוֹת אֶל הָאֱמֶת.

אֲבָל צְרִיכִים לָזֶה יְגִיעָה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים, רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִשֵּׁזְבַן, כִּי הַיַּהֲדוּת שֶׁבָּהֶם אֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתָם וּמְבַלְבֶּלֶת אוֹתָם תָּמִיד (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' רעד)

אהה! איה את הנקודה הקדושה?

הנקודה הטהורה.

הזכה, הברורה, הנקיה, המזוקקת.

נקודה של יהדות.

אני יודע שאת נמצאת בתוכנו, וחבויה בסתר הכי נסתר שבנו- – –

התעוררי!

הפוסט אהובי אחי היקר, למה, למה?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

האם אתם מכירים את הסגנון התשובה של הנשאל המצוי:

– "למה הוא מצפצף על הוראת הרבנים"?

תמיד אהבתי להסתכל בפרצוף של זה שעונה:

"עזוב אותך מהרבנים האלו"…

ממש כך, בלי להתבלבל.

באותה שעה אני מדמה לראות בו קלסתרון של האפיקורוס הקלאסי – – – בבואה לדור כופרים אידיאולוגים שהולך ונכחד…

הרבנים האלה…

לא, אני לא מדבר כעת על פלאפון או על אינטרנט וכיוצא בזה, מה שאסרו ויאסרו רבנים בעבר, בהוה ובעתיד, זה כבר סעיף בי'ת של הענין, אני מדבר על הסגנון… שם הבעיה האמיתית.

על החופשיות הבזויה הזאת לבוז למורי הדרך בקלות בלתי נסבלת שכזו. ואני שוכח לרגע, שהלא מאז ומעולם היו אנשים שיצאו מכלל ישראל על ידי גישה כזאת, ואם לא הם… אז ילדיהם נתנו את התשובה לתהיה של סובביהם, מה עושה זר שכזה בינינו.

לפעמים, ואת זה אני מוכרח לומר ללימוד זכות, הגישה המזלזלת הזאת בתלמידי חכמים שמדירים שינה מעיניהם מהידרדרות הדור היתום, נובעת פשוט מחוסר ידע, מאי הכרה בחומרת המבזה תלמידי חכמים – ואפילו בעיקום חוטם או בניד ראש…

חז"ל אומרים במסכת סנהדרין שהאומר – מאי אהנו לן רבנן [מה מהנים אותנו החכמים, אינם מועילים לנו] יש לו דין אפיקורוס. זה שהנוגע ביין שלך הוא פוסל אותו משתיה – – – מזכיר לך מישהו מהסובבים אותך?

לי כן.

חטא קטן הוא לעבור על דברי חכמים, לעומת החטא הגדול מאד לבוז להם!

האיש אשר לא גורס כלל את 'הלכות כבודם של תלמידי חכמים' הוא חשוד בודאי על זלזול ביסוד היסודות של היהדות, התורה והעסק בה אינם חשובים בעיניו, הוא שייך לעולם אחר. מסכן הכופר הזה זה השם שלו.

פעמים רבות נתקלתי בחבורות של מלהגים אודות השלטון של הרבנים… בזלזול מופגן ובביזוי נורא ואיום, לא תמיד המחאה היא במקומה, לפעמים כדאי למנף את התופעה להתבוננות מחודשת על המצב הזה, על החינוך החרדי בכללותו, או על הצלה מתהום האפיקורסות שנפערת למולנו… ללמוד כיצד 'אין להתנהג'! ! !

– בלי 'הרבנים' אין לנו שולחן ערוך. ואין המשך יהודי.

אולי כדאי לצטט על דברי בעל ספר החינוך (מצוה תצה): 'לשמוע בקול בית דין הגדול, ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר, וטמא וטהור, וחייב ופטור, ובכל דבר שיראה להם שהוא חיזוק ותיקון בדתנו, ועל זה נאמר (דברים יז, י): "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך", ונכפל בסמוך (שם, יא) לחיזוק הדבר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה". והעובר על זה, ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו, מבטל עשה זה. וענשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת'.

וכה כתב איש האלוקים, הרמב"ן הקדוש בפירושו לתורה (דברים יז, יא):

'כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול'.

צאו ובדקו בכל אלו שעזבו את מקור החיים האמיתיים, ותגלו עד נקלה, כי בבית משפחתם הגרעינית שרר לעג גלוי בגדולי תורה. ביקורת על מנהיגים רוחניים. לצון סרקאזי על אדמורי"ם ורבנים… בטוח!

איך תוכל מחר להטיף לילדך על ציות מוחלט לתקנות חכמים שנהגו לפיהן כל ישראל, זה דורות, כשתפישת עולמו של ילדך המוזנת מהרוח הנושבת בביתך, והיא מורעלת בניכור עמוק בין הרוח הטהורה הנושבת מבתי המדרש של מנהיגי הדורות.

פעם, כאשר מישהו, חכם קטן וטיפש גדול, החל להסביר לי אודות הרבנים האלו שכל הכוונה שלהם היא כסף וכבוד וכו' – – – וכך כאשר כל גופי נעשה חידודין חידודין, הצלחתי להשחיל משפט, ובררתי את דעתו על גדול ישראל ידוע ומפורסם בעמודי ההוראה של הדור, היושב בפרישות מוחלטת מכל הויות עולם הזה, ללא שמץ של נהנתנות כלשהי ועוסק בתורה במשך עשרות שנים, לפני שאביו של הרכלן, לדוגמה, הגיח לעולמנו ושאלתי: האם גם דבריו של אותו צדיק קשיש נידונים לזלזול ובזיון?

התשובה שהגיעה מכיוונו של 'איש האמת' הציגה את המבלבל באור נלעג וקטנוני, היא היתה הזויה לגמרי.

וצורמת מאד.

והכי כואב, שאין המדובר באנשים רעים וחטאים.

האפיקורסים של היום הם חברך לכולל, שותפיך לספסל הלימודים בשיעורי תורה ותפלה. הבל הפה הקוטל באחת את המשכיות עמידה על משמר הטהרה והנקיות, והבזה למניפים את דגל האותנטיות היהודית ברמה הוא הרעל שפוזר על ידי כוחות האופל למגר את השפעת הקדושה בעולם.

המתפתה להניף בחופזה יד מבטלת מול הוריו ומוריו יֵדַע נָא, כי הוא טבעת בשלשלת הכופרים שפרשו מדרכי התורה, לא גילוח הזקן והפאות הוא תמיד השלב בו עוברים לתחומו של שטן-הכפירה. לפעמים התובנה אשר 'לי הכל מותר', מסוכנת יותר. כי לא, לא מותר לך הכל. אתה טועה.

דומני, שדי בפחד הברור מלהיכלל בסטאטוס של 'אפיקורסות', כדי לתרגל סגנון עדין ומכובד יותר כלפי אנשים מורמים מעם, אשר כוח הפסיקה בידם, וניתנה להם רשות מן השמים להנהיג את הדור. אותם אתם שואלים שאלות בהלכה ובהשקפה. אל תהיה כה חכם בעיניך… הקשיים שלך לקיים את דבר ה' אינם תירוצים לגיטימיים לבוז, לבטל ולהתחצף.

אולי המלחמות על הקירות מיותרות, הקרב האמיתי הוא בפנים, במעוז הפרטי שלנו, שם מתחוללת המלחמה על הדעות הכוזבות, כי מי שבכי של זקן שקנה חכמה אינו מזיז לו, הוא נגוע בשיא השיאים של הדעות הכוזבות. אשר כל באיהן לא ישובון.

הבכי הנורא על האובדן העצום של השגיאה בביב השופכין המיוצר חדשים לבקרים בעולמנו הדיגיטלי.

כותב טור זה אינו קרבן הקיצוניות הסוערת, אני ניצב, להוותי, בצומת הדרכים המנוגדות, בהכירי לעומק את תופעת הנשירה והנטישה, יודעני בודאי, כי ברוב המקרים, אם לא בכולם, המניע הגדול של הקרירות לכל דבר שבקדושה הינו הקו הלא ברור של ההתייחסות אל רבנים וכלי קודש.

הקו הבוזה.

המזלזל.

המתווכח.

המחציף.

מחפשי השלימות בזולת, ימרטו את שער ראשם ביום מן הימים כי יבוא, ואז עיניהם התמהות למול אי שלמותם של מחונכיהם תפקחנה להיווכח בטעות הענקית שעשו – – – בחטא שחטאו בזלזול הורים ומורים.

זהירות!

כאן סכנה!

הפוסט אוי! הרבנים האלה… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שלום לך, אחי התוהה, המתלבט והחוכך…

… 'צריך לזכור שאנו כאן בעולם שיש לו בעל הבית יחיד, וזה פשוט הבית שלו!

רק הוא קובע איך להתנהג בביתו… והוא זה שמחליט מה מוסרי, ומה לא מוסרי בביתו זה.

את האמת אודות התגלותו לעיניהם הנדהמות של שש מאות אלף גברים לבד מטף, אי אפשר להכחיש…

ובאותה התגלות – ציוה עלינו הבוס, גם על תורה שבעל פה, שמשה קיבלה מפי הגבורה ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' וכו' עד חכמי התלמוד, והפסיקה האחרונה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

בעולמנו מלא הנסיונות – יש בחירה ויש אפשרות לפנות עורף ולא לקיים כל זאת, או לקיים חלק, ולהיות שלם עם זה בלב ונפש שאני בסדר לגמרי…

כאומר לעצמו: וכי עלי להיות קיצוני?

אבל מי שירא מה' וחרד על דברו – משתדל לקיים את הכל, ולפחות להאמין בכך – שצריך לקיים הכל, ומחנך את צאצאיו אשר כל דברי התו33רה מחייבים את כולנו. ולגמרי.

נמצא, שהמושג 'חרדים' הוא תואר המוענק לאנשים היראים מהשם, בורא העולם, וחרדה אופפת אותם כשהם עוברים על צו האדון בעל הבית של העולם.

אך ברבות העיתים, לצערנו, הפך הענין הזה להיות 'משהו קהילתי', היינו שכל בניהם ובני בניהם של אותם השרידים שדבקו בתורה לגמרי, שהתלבשו במלבושי היראים והחרדים, פיתחו מין 'מנטאליות חרדית' שיש בה הכל, טרמינולוגיה משופעת, עולם שלם עם מושגים משלו ותהלוכות חיים משלו, וכך הוא מוצג לעיני כל העם לראווה.

הלא כל אחד יודע מה זה חרדים, איך הם חושבים, וגם איך הם מתנהגים…

רק שכחנו שהתואר 'חרדים', הוא תואר נעלה של בעלי מדרגה, שהגיעו ליראת שמים שלימה… ואמיתית! אלו בלבד…

אלו לא גונבים ולא מרכלים, לא מטעים ולא תועים – מתנהגים כראוי בעיני אלוקים ואדם.

כיום רגילים להבדיל בין חרדים לדתיים, אך הדבר הזה טעון עיון גמור, כי סוף כל סוף, דרך התורה והשו"ע אחת היא, ואינה שייכת לחברה זו או אחרת. היא מחייבת את כל היהודים כאחת, ומי שעובר על דברי השולחן ערוך אינו מקיים את הדת, ומי שמקיים את הדת הוא דתי!

ובאמת, אין הבדל, בעצם, בין דתי לחרדי, הכינוי הנוסף והמיותר הזה הוא פרי חטאת של הסכמת החברה, אשר החליטה, ולא בתבונה – לקרוא ל'מקיימים קצת' דתיים, ו'למקיימים יותר' חרדים.

ומי הגדיר זאת?

הלוא דת אחת היא הדת היהודית!

ומיסודה, הדת הזאת אינה סובלת פשרות, כי לא טביעת ידו של אדם הגתה אותה אלא מאמר מלך העולם – אז מי שאינו מקיים בדרך קביעות חלק ממנה, האם שייך לקרותו דתי? אולי ניתן להכירו בתור 'מקיים מצוות קצת' מעולה כשלעצמו (אולי) אך אינו דתי.

לא! בכלל לא!

הניסיון ליצור מצב עדיף מההמון החרדי, וכתוצאה מכך לברוח אל עולם הפשרות הוותרני הוא נלעג ומגוחך.

שטות מוחלטת…

כי גם אם דרך חייהם של החרדים, למיניהם, לא מוצאת חן בעיני אי מי, וגם אם טענתו אינה נובעת מהחשק לפרוק עול, אלא בארסנל ידיעותיו – טענות צודקות ואמיתיות, הלא התורה והשולחן ערוך אינה שלהם, של החרדים…

היא שלך, קרא אתה, לבד…

הכר נא את דרכו של בורא עולם שנגלתה בספרו שירד מן השמים ללמד את הבריות.

והבן לבד, מעצמך, איך להתנהג נכון.

והיה אתה, החרד האמיתי מפני ה' והדרו, אשר ירא מלעבור על דבריו אפילו כקוצו של יוד.

וכה תחנך את בניך ובנותיך.

ואל תפרוש מן התורה לנצח נצחים…

הפוסט בין דתי לחרדי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיה ה, כ)

האדם, מטבע ברייתו, הינו בריה שאפתנית וסקרנית, הכול הוא רוצה לכבוש, ללא קשר ליכולת הריאלית, במה שאינו יכול לנגוע במגע פיזי, הוא משלים באמצעות החלום, הדמיון, הציור המחשבתי, הפנטזיה.

כיון שכך, נוצר מצב, בו האנושות מסווגת את עצמה לשנים, החלק הנאור, החושב חשיבה עצמאית נטולת מקובעות, והחלק החשוך, הפאנאטי, החושב מחשבות מוכתבות מראש, ללא כל רעיון עצמי יצירתי משובח.

כך אנחנו יכולים לשמוע את ההגדרה המתארת איש מועדף – "אדם פתוח!" לא כזה סגור ונעול על עצמו ועל דעותיו. לעומת זאת, יש אנשים שלא יזכו להכרה, משום שהם מקובעים קיצוניים, לך תבנה איתם משהו.

כשלעצמי אני מתפלא על הטעות המתאזרחת כה בקלות ואין מי שיסיר את הלוט.

למי אנו קוראים 'פתוח'?

רק למי שמסכים עם דעתך שלך?

או אולי למי שמוכן לוותר בקלות על דעתו שלו? הרי זה איש סתום וחסר בינה לחלוטין! ההיפך היה יכול להיות נכון, איש נבון אשר גיבש לו דעה מוצקה, וממנה לא יזוע ולא יתפתה להמירה באחרת, אולי אותו הייתי מכתיר בכתר הנבונות השלימה זה איש רציני להדהים!

ככל שהדברים נוגעים בעניני פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה עולמית, או אידיאולוגיות שונות, ושאר עניני העולם החרשתי… כל אחד יכול להכתיר את בן בריתו לדעה והשקפה ככל שיחפוץ.

אך הדבר מקומם שבעתיים, כאשר איש אמונה ודת מוכתר בתואר הפתוח והנאור, לעומת הפורק עול דתי ואמוני כלשהי איש העולם השפוי… גורף ונחרץ.

מה קרה לכם?

יתכן והאיש ללא-דת הינו איש סגור ונעול מאד, הוא גם לא פתוח לאמונה ולדברי תורה. שמתם לב לזה? נסו לעורר את ידידכם החומרי על הצצה ברבדים היותר עמוקים שבחיים, תראו את הסגירות, האטימות, הדחיה, וחוסר הנאורות הבולט, מיד ברגע הראשון.

כלומר, כל אחד סגור וסתום במה שלא מעניין אותו… .

הטענה המושמעת על אנשי האמונה, כי אינם מסוגלים לשמוע דברים שונים ממה שהורגלו, אינה נכונה, משום שאיש האמונה אינו חסר סובלנות כלפי דעות שונות הוא פשוט מקיים אחת ממצוות התורה שהזהירה שלא לתור אחר דברי מינות, לא בגלל הפחד מהמרת השקפה ולא מסגירות, רק קיום מצוה כפשוטה יש כאן, ולא זולת.

רבים במחנינו מתהלכים בתחושה, כי החיים הפתוחים נעדרים מהם, הם חשים באיזה הפסד חווים סבל השקפתי מיותר, ולמה מיותר? כי אין אדם בעולם שיכול לחיות ולחוות את הכל, כאן ועכשיו, כל אדם ריאלי ובעל ראיה מפוכחת יודע את מוגבלותו הפיסית והמחשבתית, הוא גם זוכר כמה וכמה וכמה פעמים טעה בחייו, ומן הסתם הוא גם עתיד לטעות ככל האדם כך שברור, שאין הוא יודע הכל, וגם במה שהוא יודע, יתכנו אי אילו שינויי טעות…

מה שאומר, שבעצם, אנו עיוורים לגורלנו ועתידינו.

הדרך היחידה לדעת דברים על אשורם, היא ההאזנה לדברי היוצר בעצמו, תורת ישראל, מתאפיינת בריבוי הידיעות הנכונות שלה בדבר ההוה והעתיד, צר לי לומר, אבל ברור, שהפונה עורף מדברי תורה וחוכמתה האצילית, אין לו שום קשר לנאורות, ורק ההיפך העגום הוא הנכון.

מאות רבות של גדולי ישראל חקרו ודרשו את חידת היקום והעולם, דבריהם מכונסים בספרים שרק לנבונים מאד הגישה אליהם. ההיסטוריה העולמית הוכיחה, כי חיי היהדות האמיתיים הובילו את האנושות לאור וקידמה, למרות שבשעתם ובזמנם היו נראים אלו כחיים חסרי תוכן לעומד מבחוץ.

ועוד הפתעה, הגישה הסוברת כי היהדות היא מסגרת מיושנת שאין לה מקום בשנות האלפיים, היא מגוחכת ומשעשעת, ובפרט לאור העבודה, כי טענה זו נשמעת בחלל עולמנו זה כאלפיים שנה, כבר אז, בראשית התהוותנו כעם, היו חדשים, נאורים, פורקים, ומבינים-יותר-טוב את המטרות העדיפות בחיים וכולי…

חיים ללא בורא עולם שחיו אותם רבים, הביא אותם להמון מלל המנסה להפריך אמיתות מקודשות, הם עלזו בחברת מכריהם כשלא היה מי שיענה, הם שמחו במסקנה הידועה להם מראש, כי כך טוב לחיות, הרחק מהבערות של אבותיהם המאמינים וכיוצא בהם. אך במרחק של זמן, אנו רואים את ההבדל הבולט כל כך, בין חיי אמונה לנטולים מהם.

מיליוני אנשים בעולמנו המתחדש, הצטרפו לצבא המאמינים באלוקות, דווקא מתוך נאורות ופתיחות לשמוע על דברים שלא שמעו עד היום, להתנהג במנהגים שאבותיהם בחרו להרחיק ואף לסלוד מהם. הנאורות שהיתה בהם, ברבים כל כך, גרמה להם לבחון כל דבר מהצד הנקי שבהם שלא הוכתם על ידי דעות קדומות. האמת של התורה וחיי הטוהר, הינה אמת ללא כחל ושרק, אלו שבחרו בה, לא בחרו מתוך קושי שבחיים אחרים, אלא מתוך התעניינות נאורה בטהרתה, מה שמלמד שבסך הכול נאורות היא מידה טובה – – –

מי שחושב שכוונתי במאמר זה היא להתווכח עם לא דתיים וכו', טועה. אני כותב לי ולשל כמותי, אנשים שגדלו על ברכי הדת, ועדיין הנאורות שבה אינה נהירה להם דיה, אולי אנו לוקים באטימות? אטימות המוח ואטימות הלב, כשהם יהיו פתוחים, נוכל לבחון את הכול אחרת תחי הפתיחות, הנאורות, התבונה – – –

כבר אמרנו?

הפוסט בשבח הנאורות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עולם התמורות של הדור האחרון מפתיע למדי, אין ערובה לאחיזה אמיצה בקרנות מזבח הקדושה, כי אם חוסן פנימי אמיתי, לא החברה החרדית, לא הלבוש המסורתי, לא העדות והקהילות – לא כלום, יכולים לעמוד ברוח הסערה שעוברת על העולם, שעוקרת שתילים ועצים.

אם בעבר היו קודים התנהגותיים שעמם היינו יכולים להגדיר דמויות ועולמות, כיום, בעולם החוצפה, הכל נפרץ, ואיש איש לדרכו האישית, פוסע בערוגות סכנות החיים.

בדורנו, יכולים אנשים צעירים מאד, כשחלב אמם עדיין מרוח על שפתיהם הרעננות, להחליט בדעה מגובשת עד להחריד, כי דרכו של הרמב"ם …. (קשה לי לכתוב) וזה כולל את התנאים והאמוראים, הגאונים, ראשונים ואחרונים, המהר"ל, הרמח"ל, הרמב"ן, הבעש"ט והגר"א וכו' וכו' – חוכמה חדשה התגלתה בדורנו…

האנשים האלו, קצים בחברה החרדית בה הם חיים, חלקם חבים את חייהם לחברה זו, הם בזים לכל אשר חליפתו שחורה, ולא משנה כמה אדם אציל הוא. הם שונאים שנאת מות את גדולי ישראל הצדיקים והכשרים, ומייחסים להם כל רוע וזדון. הם מואסים במשפחתם, בקרוביהם, בידידים וחברים אמיתיים מהעולם הטבעי שלהם. ומחוברים חיבור עמוק לעולם שבחוץ… הוא יותר נכון בעיניהם.

קשה לשמוע אותם ולא לרחם משהו על אנשים כה בטוחים בעצמם, ומוכנים להמיר את דתם-דעתם בגלל קושיות אלו או אחרות, שלדעתם הן גילויי העולם המודרני המתפתח, הם פשוט לא יודעים, שעוד בימי הביניים, רוב השאלות האפשריות נשאלו ונטחנו על ידי גדולי הפילוסופים היהודים המאמינים אמונה שלמה במציאות ה' ובתורתו הקדושה מן השמים.

הם גם לא משמיעים את עצמם, הם סובלים בשקט (ועכשיו לא בציניות… הם באמת סובלים) את האניסות הזאת, לחיות חיים כפולים, להתחבר למדיה החילונית בכל לב ונפש, עין ולב. וכל זאת במעטה החסוד של אנשים דתיים וחרדים, שיש להם המון מה להפסיד, ולכן הם שומרים על שתיקה, וחיים חיי חטא, ומחללים שם שמים בסתר.

שלא כמקובל לחשוב, הציבור היהודי בדורנו, הוא במצב אמוני משביע רצון, לצד ארובות השמים שנפתחו והוריקו גשמי נסיונות באמונה, זה לעומת זה עשה אלקים – אינסוף מידע יהודי אמין ואמיתי מופץ על פני כל הגלובוס, מיליוני בני אדם התקרבו לאור האמונה האמיתית, גם אם לא כולם מנהלים חיי תורה אותנטיים. יש יותר חוזרים בתשובה מיוצאים בשאלה, באורח לא פרופורציוני, ויש הרבה יותר חילונים בעל כורחם מחרדים בעל כורחם, אך התופעה כשלעצמה, דורשת התייחסות.

האמונה הראשונית של האנשים הללו, שאינם רעים ורשעים ביסודם כלל ועיקר, היא, שהגישה שלהם היא דעתנית ושכלתנית, הם גם יטענו על מסע בירור שערכו לעצמם על האמת ומה שמחוצה לה… ואלו היו המסקנות, אם תנסו לשאול אותם כמה דברים, תגלו בורות מדהימה לא רק בתשובות לשאלות שנשאלו או שלא, אלא מלכתחילה, אינם מכירים את הדת היהודית, כי אם בטעימות לא מקצועיות ברמה של ילדי-גן.

איני חושב שהם אנשים טיפשים, אלא שהיהדות הועברה אליהם בכלים רדודים, כך התפעלו הם עד עומק נשמתם כשפגשו בדברי 'חוכמה בגוים' שנכתבו על ידי אנשים משכילים לקוראים אינטליגנטים. לו היו מעמיקים ללא מסקנות מסומנות מראש, ללא אכזבות מאישים חרדים מסוימים – כך סתם, להתחבר לחוכמה היהודית – הם היו אוהבים את עצמם כחרדים, ולא ההיפך.

בידינו למנוע זאת, על ידי חינוך אמיתי לאמונה. גם האמונה הפשוטה שאינה שואלת שאלות, אינה חסרת תשובות, היא הדרכה ממוקדת וישירה לעומק ישרות השכל. אמונה שמתבססת על רגש סופה שתוחלף ברגש אחר, שונה, קל ונעים יותר. אין זו קריאה ללימוד פילוסופיה אלוהית, חלילה, גם איני תופש את עמדת החוקרים האלוהיים – לא חונכנו כך. אך מצביע אנכי על אמונה שבאה בעקבות ישרות השכל, עומק הדעת, והבנה על מיקומו של אדם ביכולותיו להשיג דברים עמוקים לפי כלי השכל שלו.

אם הילדים שלנו ישאלו שאלות על מנהגי ישראל ומצוות השם – ענו להם בישרות השכל, אם אינכם מספיק ידענים, העזרו במאגרי מידע אינסופיים, והכי חשוב, היו אתם יהודים אמיתיים, ולא חרדים בתחפושת. לאמת הפנימית הזאת יש הקרנה החוצה, מדבקת ומחבקת, יהודי שהוא חרדי אמיתי, לא יגדל ילדים שהם בעל כורחם.

הנשק הגדול של הרחוקים מאתנו בדעת וקרובים מבחינת חברה ומשפחה, היא מדת הליצנות, עם המון המון מילים של מדע, שכל, תבונה ופתיחות, מועברת הנימה המתנשאת והמתלוצצת של אנשים מגלומניים שגילו את העולם, 'האמיתי' לדעתם, ואין דעה שתשווה לדעתם – – – בעשן הליצנות הזה, תתאיידנה כל החוכמות האפשריות.

ברוך הוא אלוקינו שהבדילנו מן התועים והטועים – ונתן לנו תורת אמת.

הפוסט חרדים בעל כרחם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

קבלתי שיחת טלפון מוזרה ומקוממת. היה זה אחד התלמידים שהתעסקתי עמו רבות, באותה ישיבה במושב הדרומי, שהקמנו בעבר לבחורים שלא יכלו להשתלב בישיבות רגילות.

שנים רבות עברו מאז, הבחור גדל והיה לאיש, ערוצי החיים שלו עדיין נפתלים, הקשרים היו רופפים, מדי פעם היה משמיע את עצמו, ואף על פי כן היה משהו מוזר בשיחה.

הוא שואל אותי – תגיד, מה יצא לך מכל העבודה הזאת, לתור אחרי בחורים ברחוב, וכל כך להשקיע, איפה הם היום, אה?

במקום להכנס במשא ומתן של בירור עובדות לאשורן, מה וכמה ואיך, אמרתי לו שאני לא מבין בכלל את השאלה שלו, ובאמת שלא הבנתי.

נכון שרצית שכל התלמידים יצאו אנשים כשרים, יראים ושלמים, האם הגעת ליעד שלך?! האם כל זה לא היה מיותר?

טעות, לא זה היה היעד שלי, כלל וכלל. עניתי בשפה רפה.

ובכלל, בפעילויות כאלו אין בכלל יעד, אין לאן להגיע, אלא רק להיטיב עם בריותיו של הקב"ה.

"הָבֵן" – אמרתי – "כל יום שצעירים שנדחו מכל מקום – קבלו ארוחות מזינות ויחס טוב, זאת היא המצוה בעצמה, בכך שהם היו אתי באותו זמן, וזה כולל אתה – בן שיחי הנכבד – הרי שכבר הגעתי לשיא היעדים שלי".

ווארט מעולה שמעתי מידידי מכובדי הנעלה הרה"ג רבי יהושע פינק שליט"א, מאישי החינוך רבי ההשפעה במגוון תחומים – מה היה החילוק בין אברהם אבינו לנח? נח הצדיק, בנה תיבה במשך מאה ועשרים שנה, ואמר הרבה מוסר… האם המוסר הזה פעל את פעולתו, כנראה שלא. אברהם אבינו, לא אמר מוסר בכלל – הוא פשוט נתן אוכל לרעבים, וכך השפיע עליהם.

ההבנה הזאת, שיותר ממה שצריכים המחונכים שלנו את ההשפעה הרוחנית שלנו – הם צריכים את הלב שלנו, הפתוח כאולם, היא מתנה גדולה שיכולים הורים ומחנכים לסגל לעצמם.

כמה חן יש במנהג בעלזא הקדום, שאין מעירים אדם לתורה ולתפלה רק לאוכל… גם כזקוק הוא לעוררות שכזאת, מזכירים את כוס קפה של בוקר – למענו יקום. משום שהגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלי. וגם בחינוך – כאשר המחונך קשור בעבותות אהבה למחנך, כבר אין צריך להכביר במלין.

*

פעמים רבות אנו נתקלים באנשים עוינים מאד, ופיהם דיבר שוא על ה' ועל משיחו, כמובן שפגישה אתם מעוררת בנו אי נוחות, ואף שאט נפש. אך כשהדוברים הללו הם היו עד לא מכבר עצם מעצמנו וחלק מאתנו – הלב נשבר עוד יותר. יש שינסו את כוחם בויכוחים עמוקים, או הסברים מפולפלים. אך ברוב המקרים, מה שהיה חסר – עודנו חסר. האנשים הללו היו זקוקים לאהבה ואין.

*

זמן רב חלף מאותה תקרית, ועדיין אני מחייך לזכר המעשיה. הסיטואציה היתה מביכה ביותר, באחת הפעילויות שלי למען השב לבבות צעירים לאביהם שבשמים, נתקלתי במקרה נדיר ומשונה. אחד החניכים, שהיה מאוכזב ביותר ממה שקורה סביבו, קם בחמתו והחל להפליא בי מכותיו, הוא היה אתלט ובריא בשר, וסכנה לא נעימה נשקפה לי, ומה גם שהייתי בתדהמה מוחלטת.

אך מקובלנו שבמקרים מעין אלו, שב ואל תעשה – לאו עדיף, וניסיתי את כוחי אף אני בהתגוששות שיש בה מן ההתגוננות. הכל צפו במתרחש בעינים קרועות, ויאבק איש עמי ואנכי עמו – לפתע, בלי כל הסבר אחר, ברגע אחד! הוא עזבני ונעשה נינוח. אף אחד לא הבין למה.

אני הבנתי ועוד איך. באמצע שהיינו אדוקים בריב, לחשתי באוזנו – התיאות לבא אלי לשבת? והוא, תוך כדי הטחת אגרופים שואל בלחישה: "אתה רציני"? ואני, מתגונן ונאבק – "בטח"… כמובן, שלא נעים להתארח ולהכות, ואז הוא חדל באחת.

סופו של הסיפור, שהוא בא להיות 'אורח לשבת', והלב שלו נפתח לגמרי, הוא לא התבייש בהפלאת המכות – כי הגיע לי… אך זכינו לפתוח את היכל הלב לגמרי – כי הגיע לו.

*

הסיפור שכל אחד רוצה לספר לעצמו, כמה רע היה לו, וכמה בקורת יש לו, וזאת הסיבה שהוא ככה וככה, הוא סיפור יפה לפעמים, אבל הדבר האמיתי הוא רק מילה אחת – 'אהבה'! אנשים רוצים שיאהבו אותם. שיקבלו אותם. שיכילו אותם. כל עוד האהבה הזאת היא ללא תנאי וללא בקשת תמורה.

זה מאד קל לקרב את הילד של מישהו אחר. ומאד קשה כאשר צריך לאהוב "ללא תנאי" בבית ובמשפחה. כאשר ילד מבין שאבא ואמא אוהבים אותו מאד, והוא הילד הכי טוב שלהם – בסופו של דבר הוא יצליח לינוק מדובשם וחלבם הרבה יותר מכל הייסור שבעולם, צריך רק סבלנות ואורך רוח, ולדעת, שמה שיכול באמת להשפיע נמצא בהישג יד קרובה קרובה, האוהב – משפיע.

*

אבל יש אהבה ויש אהבה. יש אנשי חינוך שיודעים את הסוד הזה, ולכן הם פועלים באמצעותו, הם מרעיפים המון חיבה ואהבה ואכן הם יוצרים סביבם אוירה נעימה. אבל יש אהבה אחרת, גדולה מאותה אהבה 'של עבודה', יש מחנכים שבאמת אוהבים את מחונכיהם, הם לא צריכים להתאמץ בחיוכים מזויפים או ביצירת קשר בריא וכו', לרוב, הם לא כל כך מבינים בפדגוגיה, הם פשוט אוהבים…

מבחינה חיצונית, שני האישים עובדים בדרך שוה, אך הלב של הנער רגיש מאד לאהבה, הוא לא קונה אהבה לשם חינוך, הוא רוצה רק את האהבה נטו… מסקנת הדברים, ואהבת – ובאמת…

הפוסט למה בכלל עזרת לנו? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

עידן הקורונה תש"פ

הפוסט לשבחם של בני התורה בבני ברק הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

אנשים אוהבים הגדרות. כולם נתונים תחת סטטוס מסוים.

יש הגדרות מוצא, מגדר, תחום, פוליטיקה, דעות, עדות ויש חילוניים חרדים.

את התיזה שהיא הבסיס לרשימה זו, בניתי כבר במוחי זה שנים רבות, כתוצאה משיחות 'שלא נגמרות' עם כל מיני… מכל רבדי החברה שלנו, לכולם יש מה לומר, כולם מכירים את כולם – – – כולם מוגדרים ברור ובהיר.

וזה ה'בְּרוֹךְ' הגדול…

אנשים! הפסיקו להגדיר – – –

זה מטעה, משקר, מרמה, מעוות, מכזב ומאכזב.

נתחיל עם 'חרדים'…

מה זה?

לא צריך להיות בלשן ממדרגה ראשונה להבחין כי היא נגזרת משורש המילה חרדה, כלומר, פחד…

ואני שואל: ממי 'חרדים' החרדים?

מבורא העולם?

זו ההגדרה שאתם מעניקים לאנשים הללו?

לדעתי, המחמאה הכי גדולה שקיימת באנושות היא המושג 'חרדים מהשם יתברך' הלוא אלו אנשים שזכו לשיא השיאים של השגת הכרת הבורא.

אני תוהה, האם המחמאה הזאת לא נסחפת מעט… איננו כה זכאים שנישא תואר רם ונישא שכזה. ממש לא, לא עדיין, בכל אופן.

חרדים לעבור על השולחן ערוך?

חרדים על שמירת התורה?

חרדים לגורל ילדיהם?

אולי מישהו כבר יקום ויתן אחת ולתמיד הגדרה קולעת וממצה?

אני מוכן להתנדב.

הייתי מציע, לפרק את השבטיות הנודפת מהגדרת המושגים ולהעניק להגדרות אלו או אחרות מימד אישי מאד, הייתי אומר אפילו סודי משהו.

וכאן הכל הופך להיות פשוט לחלוטין כולם יצאו נשכרים מחדות התובנה הזאת.

אתה האיש, המאמין בהשם יתברך, שרוצה לקיים את התורה ובשלימות… פתאום חפז עליך יצרך, וגונב לאזנך שבעצם, אתה קיצוני מדי, ויש אופציה קצת 'נוחה' יותר היה דתי לוחש לך השטנון לא חרדי…

תפשתם את ההטעיה?

כלומר, ההגדרה היא תוצרת של טעות.

חס ושלום. "איני חרד מה', איני פוחד ממנו, אני לוקח אותו באיזי" ואני דתי? זה לא מקביל? יש איזו הנחה ביהדות לדתיים לא חרדים? האם קיים שולחן ערוך 'מקל' יותר או ספר מוסר שבו רשומים סעיפים המודיעים לקורא כי אין שום ענין של יראה מה'… כי יש אופציה לא חרדית?

וכן אתה הקורא לעצמך חרדי, האם בלבוש השחור והטיפוסי מוענק לך תואר רב-ערך נשגב שכזה? האם יראת שמים תלויה בבד או בחבישת כובע זה או אחר [וכמובן, מבלי לזלזל במנהגי ישראל קדושים] עדיין לוחשת לנו אמת קטנה בלב חרדיות היא משהו אחר לגמרי.

ושוב, מי היה בעוכרנו?

ההגדרה! הקהילתיות המובנת מעליה. כלומר, אם נולדתי למשפחה שכזאת ואני לבוש כמו כולם, אני חרדי.

וזה הרי שקר ברור.

אם אינך חרד מה' אתה לא חרדי!

שכחת?

צא מן התיבה המגדירה, התוחמת, המגבילה, והמאפיינת, כי היא אינה קיימת כלל. היא דמיונית לחלוטין, היא רק 'בראש שלך'.

ה' יתברך תובע ממך התנהגות טובה, מחשבה טהורה, מעשים נאותים, יראת שמים וכו' וכו', לא חברות בתנועה המונית של אנשים עם מנטליות של לבוש, שפה, סגנון ולבוש.

ניתן בדרך זו לשחרר אותנו מעוד הגדרה לא-מובנת בעליל…

– 'חילונים'!

מה זה? מלשון חולין? ואיך 'זוכים' להגדרה הזאת? על ידי החלטה אישית שרירותית של כל אחד ואחד לעצמו?

כלומר, ברגע שאתה מצהיר שהנך חולין – נשמתך הופכת להיות לא-רוחנית, לא מחוייבת לכלום? וכי באמת ככה זה? ומה הם הפריווילגיות של המגדירים כך – – – כלום! אנשים מגדירים הגדרה לא ברורה ומשועבדים כל ימיהם לעיוותים הנושבים מכיוונה… הפסיקו את השטויות שלכם…

התחילו לחיות לפי צו האמת הפנימית "שלכם".

– ללא קשר אל צבע מכנסים או נוף השכונה בו אתם חיים.

כי אתה חי לבד בעולם.

ואין לך שום הגדרה – – –

חוץ מזו:

שהנך עומד יחיד מול בורא יחיד. ומיוחד.

הפוסט מיהו חרדי?! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

המושג שנטבע בחברה העדכנית שלנו: "היוצאים בשאלה", או "החוזרים בשאלה", על המשקל של "החוזרים בתשובה", בא לומר, כשם שיש אנשים שחיפשו תשובות לשאלות החיים וקיבלו אותן ביהדות, כך יש אנשים, בדיוק כמוהם, שהיו להם שאלות ביהדות ומצאו אותן בחוץ. פרקו את עולה של היהדות ונעשו לא דתיים.

כמובן שזה משחק מילים בלשני, משום שהתשובה במובן המקורי שלה הוא לשוב לשרשים, לקיים מקרא שכתוב: "ושבת עד ה' אלקיך", מלשון שיבה ולא מלשון תשובה לשאלה, אבל בודאי שמותר לכל חברה לפתח עגה משלה, ואינני בא כאן כמייסר את בני אדם שיהיו תקניים בלשונם.

איפה כן הטעות? אוהו! מלבד הטעות לחיות 'חיים-של-טעות', יש כאן עירפול ראיה מובהק, כי השאלה… היא בעצם כל מגמתה של היהדות, ולא של ההיפך ממנה, כל היהדות שלנו מתבססת על 'שאלה'. אדם חושב, מעמיק וחוקר למציאותו שלו בעולם, ומתחבר אל המדריך לשימוש-עולם שמצא, לעומת זאת הפורש מהתורה, הוא אחד שהקשה קושיות, ובכלל לא שאל.

צריך להבין את ההבדל הברור שבין שאלה לקושיה, על שאלה יש תשובה, אך על קושי… שממנה נובעת הקושיה, צריך להמיר את ההבנה ברקע, כלומר, אם אני לומד סוגיה, ונתקל בחוסר הבנה שמקורה בשאלה, אני ממלא את האינפורמציה הדרושה – ומבין. כאשר אני נתקל בקושי כללי, סימן שלא למדתי את  הנושא טוב, ועלי לשוב ולשדרג את הלימוד מחדש.

מובן, שאינני כאן במקום של "נכון או לא נכון", משום שזו לא המסגרת, וגם משום שאני משוכנע, ומנסיון של שנים רבות, שרוב הפורשים, המהגרים, היוצאים וכו', הרקע הראשוני שלהם ביהדות היה מעוות מעיקרו, וכשהבנין נבנה עליו, קריסתו לא מותירה תדהמה.

אני הייתי טובע מטבע לשון דווקא על החוזרים בתשובה – "החוזרים בשאלה", משום שהמאפיין של האנשים הללו, ברובם, אם לא חוו מצוקה כלכלית או אישית, סתם כך… לא קמו ועזבו, הם שאלו שאלות, הם מאסו במריחות של ידע חלקי והשערות שמתחלפות בכל תקופה. התחקו אחר עקבות האבות ואבות האבות, וגילו שהם לא היו כה טפשים, כלל ועיקר.

מכאן אני רוצה להשליך אל החיים שלנו בכללותם. גם אם אין לנו שאלות/קושיות על האמת הכי ברורה שבעולם – שיש בורא לעולם, וגם אם לא החלטנו יום אחד, מחמת נוחות, או אי הבנה, כי "יום אחד בהיר החלו כל הקהילות היהודיות בכל כדור העולם, ברגע אחד, להניח אותן תפילין, בצורתן המדויקת, עד דיוק של אות – ובמשך כשלושת אלפי שנה" וכו' וכו'… עדיין יש לנו תפקיד של "שאלה".

עלינו לשאול את עצמנו, האם אנו יהודים מבחירה, האם אנו דתיים מבחירה, האם אנו רוצים באמת הכי פנימית שלנו, להיות מחוברים אל האמת של היהדות? אם נניח, התשובה היא שלילית, עלינו לדעת, כי היהדות שלנו מזויפת, ולא בגלל שאנו דתיים מזוייפים, אלא בגלל שהיהדות, האמיתית כל כך, לא הועברה אלינו בדרך הנכונה שלה.

נסו למשל, ללמוד קצת. קחו לידים את הספר הקדוש "דרך השם" של רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל, רק לשם דוגמה, ותראו עד כמה הביטוי הבנאלי: "לא מה שחשבתם" הולם בדיוק את יהדותנו הרדודה… כי יהדות לא נאהבת היא יהדות רדודה, ובעצם, היא בכלל לא יהדות.

האמונה בא'ל יחיד, שהיא הַנְחַלָתוֹ של  אבינו הראשון, אברהם העברי, התבססה על שאלות, על תהיות אנושיות, על הסתכלות כלפי מעלה ובירור האמת. גם אנו, ההולכים בדרך הקבלה מאבותינו, ומאמינים, בן לאב, בן לאב, עד האב שעמדו רגליו לפני הר סיני – עלינו לשאול את עצמנו: איפה "אנחנו" בכל הסיפור הזה. ולנבות להתחבר יותר.

גם דוד המלך, עליו השלום, בהשתפך נפשו אל היקום האלוקי, שאג בחשכת הלילה, את התהיה האנושית הטבעית: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה; מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ… וכן ישעיה הנביא בנבואתו, אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא"… היציאה החוצה, מתוך שאלה 'כדי-לקבל-תשובה' מניבה את פרות ההבנה, לא כן הקושיה, נדמית כהורדת התריסים על היופי האלוקי שבחוץ, הסתגרות בקונכייה, והפיכת פריקת העול לאידאליזציה.

בכל זאת איני רוצה לשפוט איש. משום שכלל כללו לנו חכמינו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ואנשי דורנו, גם אם לא ניתן ללמד זכות על המעשים, עלינו לבכות את התופעה ולא לגנות את הנלכדים בה, משום שברור, כי המסר היהודי, הועבר אליהם בדרך לא נכונה – ומה לנו כי נלין.

הבה נשאל מאבינו שבשמים את השאלות שלנו, ונקבל את תשובת החיים.

הפוסט שאינו יודע לשאול… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.