כא תמוז תש"פ

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר (יהושע א, א).

פסוק זה הפותח את ספרי הנביאים, מלמד אותנו כמה עיקרים ושרשים חשובים מאד, במדרגות עבדי ה' הנאמנים. בראש ובראשונה, מוכתר כאן אדון הנביאים משה רבינו, בתואר הנכסף "עבד ה'", הבא ללמד על היותו נכנע ושפל מול הדרת כבודו של מי שאמר והיה העולם, בכל עת ורגע. ראוי למנהיג הדורות, המלמד תורה לעמו ישראל, להיות נכנע בדרגת עבד, שאין לו כלום משלו, כי אם בטל ומבוטל אל בורא כל עולמים. ספר יהושע פותח בהזכרת משה, ללמד לדורות, כי תיכף אחר מות משה, אחר הסתלקות הרבי והצדיק, השראת השכינה שהיתה בזמנו עוברת מיד אל תלמידו.

גם כאן בא התואר המיוחד של יהושע בן נון, שהוא "משרת משה", התלמיד הנאמן הדבוק ברבו, לא נזכר כאן בלשון הלימוד, כמו "תלמיד משה", אלא בלשון "משרת משה", משום התלמיד הוא גם בבחינת ישות בפני עצמו, שיש מלמד ויש תלמיד, והוא חלק מהענין. לא כן, תלמידו של משה, קיבל ממנו גם את האור הזה של שפלות והתבטלות לגמרי, וכמו שרבו משה לא ראה את עצמו כלל, כן יהושע, למרות שעליו נאמרו דברים גדולים, נכתר כאן בכתר של "משרת משה", שגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה (ברכות ז' ע"ב). וזה נרמז בתיבת "משרת"; ואולי יש לומר עוד בדרך צחות, כי משר"ת נוטריקון תורת משה, משום שזו היתה תורת משה, שהיה עניו מאד מכל אדם אשר על פני אדמה, וגם הוא היה משרת לשכינה, ודבר זה קיבל ממנו תלמידו יהושע בן נון. כי זהו טבעו וטיבו של מנהיג ישראל, שהוא בטל אל השם יתברך, ואינו רואה את מלכות עצמו כלל, כי אם מלכות שמים לנגד עיניו תמיד.

ואמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה יב, יא): 'לפי ששמש אדוניו – זכה לרוח הקודש שנאמר: "ויהי אחרי מות משה" וגו'; שאין תלמוד לומר "משרת משה", למה נאמר? לומר לך, לפי שהיה משרת משה – זכה לנבואה'; הנבואה היא סוד הדבקות הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול לזכות אליה, להיות דבק בא'ל המנבא בני אדם, ועיקר השראת השכינה אינו אלא על ידי אדם שהוא נמוך ביותר, בעיני עצמו, לגמרי, והוא בסוד משרת, שהוא טפל לרבו לגמרי, ואינו רואה את עצמו כממשיכו של רבו, אלא כמגלה את אורו שעדיין קיים בעולם, וזו בחינת הנבואה האמיתית, כי הנביא צריך להיות בטל לגמרי אליו יתברך, ואם יש בו ישות – אין השכינה שורה עליו כלל, כידוע. וזו הקדמה יקרה לסדר נביאים ראשונים, שהראשון שבהם, תלמידו של אדון הנביאים – יהושע בן נון.

והאמת, כי משה רבינו נתן לו את האות יו"ד, כי היה נקרא הושע, ואמר לו: יה יושיעך מעצת מרגלים. כי שמו מורה על הביטול, שהיא האות יו"ד שהיא בסוד החכמה, סוד הביטול, כח מ"ה וכו', כידוע. ואכן יהושע בן נון, הוא סוד החכמה והבינה, כי יהושע הוא חכמה, כנ"ל, ובן נו"ן הוא בן נ' שערי בינה. ואיתא בספר הקדוש "עבודת הקודש" (ח"ג פי"ח): 'כי הנה תורה שבעל פה לא נכתבה ומשה רבינו, עליו השלום, מסרה ולמדה כולה בבית דינו, ועיקר הקבלה שהיא פירוש המצוות – היה תלמידו יהושע בן נון, ולו מסרה כולה עם סתריה וסודותיה, כמו שקיבל בסיני מפי הגבורה, והיא החכמה האמיתית שהיא נשמת התורה'. נמצא, שתלמידו של משה – יהושע, הוא בסוד משה בעצמו.

ותחילת דבר ה' אל יהושע בן נון, היתה בהזכרת תואר רבו – עבד ה', וכמו שכתוב בפסוק הסמוך: משה עבדי מת. כי בהיותו יושב על כסא רבו, עליו לדעת, כי אין רבו משה מציאות בפני עצמה בעולם, כי אם עבד ה', ומיתתו היא התכללותו בהשם יתברך, ובזה רמזו לו מן השמים איך מנהיגים את עם ישראל, לא על ידי כבוד ושררה, אלא כדרכו של משה, להיות עבד נאמן להשם יתברך.

ומובא בדברי חכמינו הקדושים (ראש השנה כא ע"ב): 'חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים"'; והנה המעט הזה שהחסירו למשה רבינו – היה משלים זאת בהתכללות מוחלטת בו יתברך, כי עצם הדבר, אשר אדם יודע שאין לו כלום רק כל שלימותו היא השלימות של השם יתברך, וחסרונו הוא שלמות אדון כל, זה שער החמישים הקדוש, שאין השגה לאף בריה שבעולם, כי הוא תכלית השלימות של חמישים שערי בינה, והנה יהושע בן נון, היה בן נון, היינו בן החמישים, כי כך היו מכנים אותו לשם כבוד, כי הוא היה הגדול שבתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר, הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו (רמב"ן הקדוש שמות לג, יא), וזהו ענין משרת משה, כי היא מגלה את שער החמישים שהחסיר משה רבינו, בבחינת ותחסרהו מעט מאלקים, שיודע הצדיק כי כל מה שיש לו הוא מעט, והכל הוא מאלקים חיים ומלך עולם.

הפסוק הזה מחובר על סדר התורה המסיימת בפטירת משה (רש"י), להורות, שכל קיום התורה הקדושה, הוא לידע כי אין התורה תלויה באיש, וגם אחר מות משה עבד ה', אף כי הוא מת – אלוקיו ותורתו קיים, ולכן צריך להמשיך את האור של אבותינו הקדמונים, כי הם מעולם לא מתו, וכל מיתתם היא כמו אחד שהולך מחדר לחדר, שממשיך אורו להאיר.

הפוסט 001 ספר יהושע – משה עבד ה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ו' אב תש"פ

משֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם, עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע א, ב). משֶׁה עַבְדִּי מֵת – הפתיחה המדברת על מיתתו של משה, באה לבטא את עומק המקום של המנהיג החדש, אשר צריך לדעת, ולזכור כל ימי מנהיגותו, שאם משה קיים – הרי שהוא היה ממשיך להנהיג, ותורתו נצחית, עומדת וקיימת לעד, ואילו הוא רק יושב וממלא מקום של הצדיק שנפטר. במיוחד חשוב הדבר הזה בענין משה רבן של ישראל, שתורתו נצחית, ו"משה עבדי מת", הוא סוג של אמירה, שזו הקדמה לכל התורה כולה, ולכל המנהיגות של יהושע והבאים אחריו עד סוף כל הדורות, אתם צריכים לזכור את מיתתו של משה, ומקום שכינת כבודו היא בתורתו, ואתם הממשיכים את תורתו, אתם זוכים להחיותו, כי צדיקיא שכיחין יתיר מבחייהון. ולכן הזכיר את מדרגת משה במיתתו, כי הוא שכיח יתיר, וכוחו וזכותו יעמדו ליהושע בהנהגתו, בהיותו מנהיג את ישראל לפי הרוח והאמת שהנחיל משה רבינו.

וְעַתָּה קוּם – חז"ל הקדושים אומרים, אין ועתה אלא לשון תשובה, אחר מות הצדיק, ומובא שמיתת צדיקים מכפרת, זהו הזמן לעשות תשובה, יהושע בן נון היה התלמיד שלימד את נשמות ישראל אודות האור הגדול של רבו משה, וזירז את העם להתקרב מחדש אל השם יתברך אחר הסתלקות הצדיק, ואכן, כתיב שספר יהושע הוא המשך של התורה הקדושה, משום שכאן היתה התחזקות מחדש להחזיק בכל דברי התורה, ולעשות הכל מחדש בהתאמצות חדשה, לעשות הכל מחדש, שלא יאמרו שמנהיג ישראל שמת, בטלה תורתו והלכה הנהגתו, אלא תקומה חדשה יש אחר הסתלקותו, שזהו סוד ועתה קום, ועתה לשון תשובה, קום לשון התקוממות וכינון מחדש את הכל. ומובא בספר 'חומת אנך': ועתה קום עבור. ר"ת [קום] עבור גימטריא ס"ת אברהם יצחק ישראל כי בזכותם תעברון הירדן ותנחלו את הארץ. ומזה רואים עד כמה החשיבות של המשך הדורות שיהיו קשורים לדורות הראשונים, כמו שכאן מרומזים האבות הקדושים.

עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה – יש כאן רמז שהמנהיג, שרוצה להחדיר בעם איזו תודעה רוחנית, עליו להיות מושלם קודם בתודעה הזו, כי כאן בפסוק, אינו כותב קום והעבר את העם, אלא מדבר לנוכח אליו, בלשון יחיד, שהוא יקום ויעבור את הירדן הזה, ולכאורה זו קושיה עצומה, הרי מדבר למנהיג ישראל, שצריך להעביר את כל עם ישראל את הירדן, ומהי הלשון הזו, קום עבור את הירדן הזה? והלא מה ענין שיעבור ביחידי? אלא שלעבור את הירדן – אינו רק במובן הפיזי של הענין, אלא הוא ענין רוחני קדוש מאד, כי כשכלל ישראל עברו את הירדן, נעשו מונהגים על ידי מנהיג שהוכרז בשמים, והם פוסעים והולכים לארץ ישראל הקדושה, מקום האמונה, היינו שיהושע מחדיר בהם אור אמונה חדש לגמרי, אור של ארץ ישראל, וזה כבר מתחיל החל מהעברת העם את הירדן, וכדמות ראיה לדבר יש, בהמשך המלים – אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה, שיש כאן שוב חזרה על הנקודה הזו, אתה, אתה יהושע, אתה תמלא את עצמך באור קדושת ארץ ישראל, ואחר כך, אחריך ימשכו כל העם הזה. וצריך להבין את הדגש המלים, הירדן 'הזה', העם 'הזה', וכי מה היה המקרא חסר אם היה כותב, את הירדן, את העם.

ואפשר לומר, כי לימוד גדול לימד המקרא את יהושע בן נון, ואותנו לומדי נ"ך עד סוף כל הדורות, שפעמים רבות, אדם חושב שאין לו יכולת לעבוד את השם יתברך במצב ובמקום שהוא נמצא בו, ומדמה שאם יגיע למקום אחר, יותר טוב, יזכה לעבודת השם יותר נוחה ופנויה מכל הטרדות שחווה כעת, אבל לא כן היא האמת, כי בכל מקום אשר דורכת כף רגליו הוא צריך לדעת, שיש כאן עבודת השם. השם יתברך רצה, שהחל מהרגע הזה דייקא [שעל כן כתב את המילה 'ועתה'], ילמדו לעבוד את השם יתברך, ולא אנשים אחרים, ודורות אחרים, שיש שמתיאשים מאנשי הדור, וחושבים רק על הבנים שלהם, לכל הפחות הם ילכו בדרך הישרה, ולכן הדגיש ואמר – הירדן הזה, העם הזה, להורות, שאלו הם האנשים שיזכו לאור הגדול, ושעליו מוטלת האחריות להאיר בהם את אור הקדושה והאור של ארץ ישראל. וכן כן, גם עתה בהיותם עוברים את הירדן, כבר הם צריכים לדעת, שיש לכל פסיעה ופסיעה שהולכין לארץ ישראל – משמעות מיוחדת, והירדן הזה אשר לפני עיניו, הוא מקום של עבודת השם, כי עליו נאמר: הירדן הזה.

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – גם כאן, יש אריכות דברים, המלמדת אותנו את היחס הקדוש שצריך שיהודי יתייחס לארץ הקדושה, משום שהזכיר תיבת 'אנכי', שקדושת ארץ ישראל מתקיימת רק כששומעים לקול התורה הקדושה, שנתנה בהר סיני, באותות ובמופתים כאשר השמיענו מהוד קולו באמרו: אנכי, וזהו "אשר אנכי נתן להם לבני ישראל", שיזכרו שנתינת הארץ תלויה בדבר זה, ובעונות כי רבו – שלא שמרנו את התורה כראוי, גורשנו משם, עד עת בוא דברו. וזו הערה חזקה ולימוד קדוש עד מאד.

וצריך לדקדק, למה כתוב "אשר אנכי נותן להם לבני ישראל", שלכאורה, תיבת 'להם' נראית כשפת יתר, אלא אפשר לומר, שרצה להורות לו דרך ההתבוננות בקדושת ישראל, שצריך המנהיג הקדוש לזכור שמדובר בבניו של מקום, ברוך הוא, ולא סתם עם, כי קודם כתוב אשר אנכי נותן להם, שזהו נתינה להם, שאפשר לשכוח במי מדובר, באיזה עם מדובר, דרך השגרה והרגילות, המלחמות והתלאות. לכן מצוה אותו השם יתברך שיזכור שני דברים: אני הוא נותן את הארץ, וממילא קדושה יתירה ועליונה יש בישיבת הארץ, כי אינה סתם התיישבות של עם לשבת בשלוה באיזה מקום, כי אם גילוי רצונו של הקב"ה, ודבר שני, למי אני נותן זאת? להם? לא מספיק… צריך שתזכור כי הם זרע קודש, בני רחומיו של מקום, בני ישראל.

הפוסט 002 ספר יהושע – משה עבדי מת! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.