תשעה באב תש"פ

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס (א, א). אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד – המגילה פותחת בלשון תמיהה, איך יכול להיות דבר כזה, עצם התמיהה באה לבכות מצב שאינו מצב נורמלי ורצוי, כי העיר רבתי עם, היא מקום שופע טוב וחיות, ואיך יתהפך הדבר, שירושלים, מקור היראה והאמונה, תהיה בודדת מכל הדברים הטובים שמקיפים אותה והם כל מהותה. הָעִיר רַבָּתִי עָם – היופי של עם ירושלים הוא, שיש בו ריבוי דעות, ואף על פי כן, הם מתאחדים ומתאגדים לאחדות הפשוטה, שזה היה כל השעשוע של הקב"ה כאשר היה בית המקדש על מכונו, וירושלים בתפארתה, שהמון חוגג היה מגיע לראות ולהראות, והיו שם עם רב, עם כל מיני דעות משונות, אבל הכל התנקז למקום אחד, לגילוי כבוד מלכותו של הקב"ה. וכעת ישבה בדד, גלמודה מיושביה (רש"י). הצרה הגדולה היא שעיר קדושה לאלוקים לא מבטאת את המשמעות שלה, מורה על חורבן מהותי וקיומי של העולם, כי לשם הגיעה תמצית הקדושה של כל העולמות, דווקא על ידי רבתי עם, שהעלו נחת רוח ושעשועי אמת במרומים, וכיון שהיא בודדה מיושביה, על מה שוא בראת עולמות, ויש בכיה גדולה בבתי גוואי על זה. ועוד אפשר לומר, כי העם הרב שהיה בירושלים, היה מחמת קדושתה של ירושלים, שמשכה אל קרבה עם רב המסתופפים בקדושתה העצומה, וכעת, הועם זהרה ואין שם עם יותר, כי כבר לא נמשכים אליה, כי גלתה שכינה ממנה. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה – ולא כאלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור אליה (רש"י, מתענית כ.). ואם כן, צריך להבין למה נקט לשון אלמנה בכלל, כדי שיצטרך לומר כאלמנה ולא אלמנה ממש. אלא שכאן מבואר ענין עמוק, האלמנה יש לה קשר נצחי עם בעלה, ההתפרדות ממנו אינה כגרושה בכעס ובנידוי, אלא בצער ובגעגועים, עד סוף ימיה כל מחשבותיה עליו, אם לא תנשא לאחר וכו', והגירושין שלנו מאת אבינו שבשמים, אינם גירושין כלל חלילה, אלא יש בנו אלמנות, שכל מה שהיה לנו הלך, כדרך אלמנה שאי אפשר לנחם אותה באמת, כי הכל נלקח ממנה, אבל זה רק לגבי ענין ההתקרבות שלנו אליו, והזכרון של געגועים. לא כן, לגבי השיבה חזרה אליו, הוא כמי שהבעל עזב, ואין ידוע זמן שיבתו, אבל אחת ידוע, שהוא חי והוא חפץ בחזרה. וזו כל תקוותינו בימי הגלות החל הזה. רַבָּתִי בַגּוֹיִם – הגוים הם בני אומות העולם, שכל גוי ואומה היתה להם נציגות בארץ ירושלים שהיתה חשובה בעיני כולם, ועד היום זה כך, כי יש בה כוח המושך של קדושה אלוקית, ובני אדם מכל הסוגים והמינים נמשכים אליה, אף שאינם יודעים את סבת המשיכה. תכלית כל הענין הוא, שיבוא יום ויתגלה אור מלכותו יתברך בכל העולם, וכל העמים והאומות יהיו שותפים לדבר זה, ועל כן מזלם חוזה והם מתכנשין ובאין אל מקור חיותם גם בלי שידעו אודות כך. ירושלים היא יראה שלימה, והיא רבתי בגוים, היא זו שמגדלת את האומות, למען הרבות כבודו יתברך, ואף שכעת הוא בפנימיות, במסתרים תבכה נפשו, אך יבוא יום גאולה, ויראו איך שדייקא ירושלים היתה הסבה לרבתי בגוים. ועוד אפשר לומר, שכלליות נשמות ישראל מפוזרים בין האומות, והם בני ירושלים, הם נושאים את בשורתה ומהותה בלבם, והם עם ה'רבתי' היינו עם הגדולה והתפארת של ירושלים – מפוזרים בין הגוים, עד עת בוא דברו במהרה בימינו אמן. שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת – אפשר לומר בדרך דרוש, כי כל המיצר לישראל נעשה ראש, אז נמצא שהיא השררה של כל המדינות, אם יש מדינה שרודפת אותה, הרי שמיד מעלים אותו לשר וראש. ואולי אפשר הכוונה עוד, כי ירושלים היתה נחשבת כשרה של המדינות, היינו החשובה שבהן, וכל מדינה ומדינה היו שולחים אנשים ממנה לשם כדי להתכבד, אך כעת, שאינה חשובה יותר, הרי היא ככל המדינות וצריכה להעלות מס, שזהו מה שאומר היתה למס. ועוד אפשר לומר הָיְתָה לָמַס – כי למס הוא שמו של המלאך סמ"ך מ"ם, כיון שבימי הגלות נסתלק אורו של אלופו של עולם, כביכול, כי מחריבים את ביתו ושורפים את היכלו וכו', ויש העלמה והסתרה גדולה על אמתת מציאותו יתברך, הרי שהמלאך הזה גם נסתלק ממנו הניצוץ הקדוש, והוא מחריב הרבה, והשפעתו על ירושלים היא שכבר אינה מקור לקדושה אלא לעומת זה, הוא משתלט עליה ומטמא פלטרין של מלך, וזהו שירושלים נכנעת אליו היא בחינת העלאת מיסים וארנוניות, שצריכה לשלם על קיומה, וכבר אינו מובן מאליו שהיא יסוד העולם, נקודת ציון וכו'. ובאמת כל הבכיה שאנו מבכים את ירושלים על גדלה ותפארתה שהיתה למס, הוא הבכי שאנו בוכים על נשמת ישראל שבנו, שאנו אבדנו את היופי והפאר והחן של כל העולם כולו, ואנו מעלים מס אל הקליפות, בזה שאין אנו זוכים לקרבת אלקים כמו שהיה בעת שהיה בית קדשנו ותפארתנו בנוי ומשוכלל על מכונו. וצריך לדעת, שאני ה' לא שניתי, לא באמת אפשר לנצח את הקב"ה, ח"ו, אלא הכל על דרך של גלות ומראית עין, כי התדר האמיתי הפנימי של ישראל הוא גאולה, והיא עומדת ונצבת הכן בכל רגע ורגע, לא כנקודת זמן עתידית, אלא אף ברגעים אלו ממש של גלות, של תשעה באב, יש גאולה ממתנת לנשמות ישראל, וכך היא גאולתם של ישראל קמעא קמעא, וכל רגע של גלות מקרב רגע של גאולה. וזאת הסיבה בפתיחתו את מגלת קינות, התחיל ירמיה לדבר דווקא בשבח, גדולת ותפארת ירושלים, ולכאורה מה לו לספר לנו כל זאת, אף שלפי פשוטו רוצה לחדד את הצער, שעיר תפארת כזו הפכה למשיסה כזו, אבל בפנימיות הענין, הוא רוצה לרמז לנו שעדיין היא בתפארתה, עד עת בוא דברו שתהיה בתכלית הגילוי, אמן.

הפוסט 001 מגילת איכה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כא תמוז תש"פ

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר (יהושע א, א).

פסוק זה הפותח את ספרי הנביאים, מלמד אותנו כמה עיקרים ושרשים חשובים מאד, במדרגות עבדי ה' הנאמנים. בראש ובראשונה, מוכתר כאן אדון הנביאים משה רבינו, בתואר הנכסף "עבד ה'", הבא ללמד על היותו נכנע ושפל מול הדרת כבודו של מי שאמר והיה העולם, בכל עת ורגע. ראוי למנהיג הדורות, המלמד תורה לעמו ישראל, להיות נכנע בדרגת עבד, שאין לו כלום משלו, כי אם בטל ומבוטל אל בורא כל עולמים. ספר יהושע פותח בהזכרת משה, ללמד לדורות, כי תיכף אחר מות משה, אחר הסתלקות הרבי והצדיק, השראת השכינה שהיתה בזמנו עוברת מיד אל תלמידו.

גם כאן בא התואר המיוחד של יהושע בן נון, שהוא "משרת משה", התלמיד הנאמן הדבוק ברבו, לא נזכר כאן בלשון הלימוד, כמו "תלמיד משה", אלא בלשון "משרת משה", משום התלמיד הוא גם בבחינת ישות בפני עצמו, שיש מלמד ויש תלמיד, והוא חלק מהענין. לא כן, תלמידו של משה, קיבל ממנו גם את האור הזה של שפלות והתבטלות לגמרי, וכמו שרבו משה לא ראה את עצמו כלל, כן יהושע, למרות שעליו נאמרו דברים גדולים, נכתר כאן בכתר של "משרת משה", שגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה (ברכות ז' ע"ב). וזה נרמז בתיבת "משרת"; ואולי יש לומר עוד בדרך צחות, כי משר"ת נוטריקון תורת משה, משום שזו היתה תורת משה, שהיה עניו מאד מכל אדם אשר על פני אדמה, וגם הוא היה משרת לשכינה, ודבר זה קיבל ממנו תלמידו יהושע בן נון. כי זהו טבעו וטיבו של מנהיג ישראל, שהוא בטל אל השם יתברך, ואינו רואה את מלכות עצמו כלל, כי אם מלכות שמים לנגד עיניו תמיד.

ואמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה יב, יא): 'לפי ששמש אדוניו – זכה לרוח הקודש שנאמר: "ויהי אחרי מות משה" וגו'; שאין תלמוד לומר "משרת משה", למה נאמר? לומר לך, לפי שהיה משרת משה – זכה לנבואה'; הנבואה היא סוד הדבקות הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול לזכות אליה, להיות דבק בא'ל המנבא בני אדם, ועיקר השראת השכינה אינו אלא על ידי אדם שהוא נמוך ביותר, בעיני עצמו, לגמרי, והוא בסוד משרת, שהוא טפל לרבו לגמרי, ואינו רואה את עצמו כממשיכו של רבו, אלא כמגלה את אורו שעדיין קיים בעולם, וזו בחינת הנבואה האמיתית, כי הנביא צריך להיות בטל לגמרי אליו יתברך, ואם יש בו ישות – אין השכינה שורה עליו כלל, כידוע. וזו הקדמה יקרה לסדר נביאים ראשונים, שהראשון שבהם, תלמידו של אדון הנביאים – יהושע בן נון.

והאמת, כי משה רבינו נתן לו את האות יו"ד, כי היה נקרא הושע, ואמר לו: יה יושיעך מעצת מרגלים. כי שמו מורה על הביטול, שהיא האות יו"ד שהיא בסוד החכמה, סוד הביטול, כח מ"ה וכו', כידוע. ואכן יהושע בן נון, הוא סוד החכמה והבינה, כי יהושע הוא חכמה, כנ"ל, ובן נו"ן הוא בן נ' שערי בינה. ואיתא בספר הקדוש "עבודת הקודש" (ח"ג פי"ח): 'כי הנה תורה שבעל פה לא נכתבה ומשה רבינו, עליו השלום, מסרה ולמדה כולה בבית דינו, ועיקר הקבלה שהיא פירוש המצוות – היה תלמידו יהושע בן נון, ולו מסרה כולה עם סתריה וסודותיה, כמו שקיבל בסיני מפי הגבורה, והיא החכמה האמיתית שהיא נשמת התורה'. נמצא, שתלמידו של משה – יהושע, הוא בסוד משה בעצמו.

ותחילת דבר ה' אל יהושע בן נון, היתה בהזכרת תואר רבו – עבד ה', וכמו שכתוב בפסוק הסמוך: משה עבדי מת. כי בהיותו יושב על כסא רבו, עליו לדעת, כי אין רבו משה מציאות בפני עצמה בעולם, כי אם עבד ה', ומיתתו היא התכללותו בהשם יתברך, ובזה רמזו לו מן השמים איך מנהיגים את עם ישראל, לא על ידי כבוד ושררה, אלא כדרכו של משה, להיות עבד נאמן להשם יתברך.

ומובא בדברי חכמינו הקדושים (ראש השנה כא ע"ב): 'חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים"'; והנה המעט הזה שהחסירו למשה רבינו – היה משלים זאת בהתכללות מוחלטת בו יתברך, כי עצם הדבר, אשר אדם יודע שאין לו כלום רק כל שלימותו היא השלימות של השם יתברך, וחסרונו הוא שלמות אדון כל, זה שער החמישים הקדוש, שאין השגה לאף בריה שבעולם, כי הוא תכלית השלימות של חמישים שערי בינה, והנה יהושע בן נון, היה בן נון, היינו בן החמישים, כי כך היו מכנים אותו לשם כבוד, כי הוא היה הגדול שבתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר, הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו (רמב"ן הקדוש שמות לג, יא), וזהו ענין משרת משה, כי היא מגלה את שער החמישים שהחסיר משה רבינו, בבחינת ותחסרהו מעט מאלקים, שיודע הצדיק כי כל מה שיש לו הוא מעט, והכל הוא מאלקים חיים ומלך עולם.

הפסוק הזה מחובר על סדר התורה המסיימת בפטירת משה (רש"י), להורות, שכל קיום התורה הקדושה, הוא לידע כי אין התורה תלויה באיש, וגם אחר מות משה עבד ה', אף כי הוא מת – אלוקיו ותורתו קיים, ולכן צריך להמשיך את האור של אבותינו הקדמונים, כי הם מעולם לא מתו, וכל מיתתם היא כמו אחד שהולך מחדר לחדר, שממשיך אורו להאיר.

הפוסט 001 ספר יהושע – משה עבד ה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

תשעה באב תש"פ

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים (איכה א, ב). בכיה של לילה הוא בכי עצום ורב, כמו שמובא במדרש על זה. בכי של הלילה הוא בכי שבוכים כשאין מישהו שיבין את בכי, הוא בכי עמוק מאד מאד, שרואים את כל העולם מסביב, עולם כמנהגו נוהג, אולי מנחמים ומרגיעים פה ושם, כדי שיהיה שקט מהבוכה, אבל אין מי שיזדהה באמת עם הבוכה, שיבין את פנימיות כאבו. זה הוא בכיה של אלמנה, שאין איש מת אלא לאשתו, ובפרט אחד שהלך למדינת הים והשאיר את אשתו אלמנה חיה בוכיה, הכל מתרגשים בעת הצער, ואילו צערה נמשך ונמשך ללא הפוגה, לכן בלילה, כאשר אין איש שיפריע לבכיה, בכל מיני נחמות הבל – היא מבכה שמים וארץ על חדלונה הנורא. נשמות ישראל בגלות, לא יכולים להבין היטב את מקום מצבם וגלותם, עולם כמנהגו נוהג, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, גם בימי הגלות המרה והארוכה, אבל בלילה, בעת תיקון חצות, כאשר נשמות ישראל מתייחדים עם בוראם, אזי הוא זמן בכייתה של השכינה הקדושה. וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ – הדמעות הללו עם שיירי הבכי של הלילה, גם ביום, כאשר הם מסתובבים בין האומות, ואיך שהוא רוצים לנהל חיי קהילה של הגלות, ומתרגלים למצב הזה, אף על פי כן, תמיד יש את הדמעות שעל הלחיים, כמזכירים לה את הבכי של הלילה, גם הזמנים הכי טובים לעם ישראל, היו רצופים הפסקות של גזירות ושמדות, שכל אלו נכללות תחת דמעתה על לחיה, שאי אפשר להחניק בכייתה של השכינה, ולומר, הבה ונחיה חיים רגילים ללא דבר, כי תיכף ומיד מתגברים עינויי הגלות, אם זה בכל השמדות שחווה העם הזה מיום גלותו, ואם זה עינוי הנפש, הבכי הגדול על אבדן האמונה, על התרחקות ישראל מאביהם שבשמים, שעל זה השכינה בוכה בגלוי, שזהו ודמעתה על לחיה. גם דמעתה הוא לשון ערבוב, כמו לשון המשנה – דימוע, שעל הלחיים שלה, על הפנים שלה, רואים את מה שארע בעקבות "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ – האוהבים של השכינה הם הצדיקים האמיתיים, שמשתתפים עם השכינה בצערה, וקמים בכל לילה לבכות בתיקון חצות וכו', אבל אין לה מנחם, כי כל עוד שלא בא מלך המשיח, אשר מנחם שמו, אין צדקת הצדיקים בשלמות, כי אין זוכים לעשות תשובה כזאת, שעליה נאמר: גדולה תשובה, שאפילו בשביל יחיד ששב – מוחלים לכל העולם כולו. וכל עוד אין מחילה לכל נשמות ישראל, אין לה מנחם, והגלות מתמשכת, ואף שהם נקראים אוהביה, ועוד כל אוהביה, לשון ריבוי וכללות, אבל אין לה מנחם, אין מי שינחם אותה, ללמוד לאוקומי שכינתא מעפרה, ולעשות פעולות שיחזור בעלה ויפקדנה, ובניה המפוזרים ישובו לארץ הקדושה ולירושלים ויבנה בית המקדש בתפארתו, וכל זה מרומז בסיפור של הבת מלך, שהמשנה למלך, שהוא סוד המשיח, הוא הולך ומחפש את נשמות ישראל, כי רואה בצער אביה איך שמצער את עצמו מאד, והוא רוצה להחזירה, ובסוף הוציאה במהרה בימינו. כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים – הצער הגדול ביותר, שדווקא מי שהוא רע וחבר והוא בוגד וחדל מרעותו ואהבתו, ועוד נזק נפלא יותר גדול מזה הוא, שאחר שהפסיק את חברותו ורעותו, הוא נהפך לאויב, שרוצה להצר ולהזיק, וזה נורא ואיום בכאב גדול שאינו נתפס בשכל. וכך היה עם נשמות ישראל כאשר גלו מירושלים ומארץ ישראל, הלוא כל העולם של הקב"ה, וכח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, וכאשר ישראל על ישובם, והם בארץ הקדושה וכו', הרי שהעולם זכאי לקיומו, משום שכך ובשביל כך ברא הקב"ה את העולם. ולפי זה כל העולם היה אמור לצוות לזה, להיות אוהבים ורעים נאמנים לקדושת עם ישראל, אשר בגינם יש את העולם הזה על כל הנאותיו וחיי הדרים בו, לא כן כאשר חטאו ישראל, הרי שהכל מאשימים את נשמות ישראל, ואין מכירים בגדלותם, ואין יודעים שכל השפע של העולם נמשך מקדושת בני ישראל הקדושים, וזהו כל רעיה, כל אלו שהיו צריכים לפי השכל להתרועע עם נשמות ישראל ולעשות להם את כל הטובות, הם בגדו בטובה הזאת שנמשכת להם על ידי ישראל, והיו לה לאויבים. ובדור שלנו, עדיין אנו זוכרים אלפי יהודים שבאו מן המלחמה הנוראה, ששם ראו את הענין הזה במוחש, איך שכל השנאה הגדולה היתה שנאת חנם, אך ורק בגלל שהוא איש יהודי, ואף שהם יודעים, וכל האומות יודעים זאת, מה שכתוב בתנ"ך, שהם עצמם מאמינים בו, על גדולת ויקרת נשמות ישראל, שהקב"ה סבבם ונתן להם את הארץ וכו', והם העם הנבחר על ידי הקב"ה, אף על פי כן בגדו בה והיו לה לאויבים. וכמו כן בפרטיות, אצל נשמות ישראל עם הצדיק האמת, שנתקיים בנו וסר מרע משתולל, כי ככל שהאדם יותר קרוב להשם יתברך – יותר שונאים אותו, מלבד מתי מעט, השרידים אשר ה' קורא, הם באים ומתאספים אצל צדיקי אמת כדי להתחמם באורם. אבל הבגידה הגדולה והאיוב הגדול שאויבים ושונאים את סוד ירושלים, הוא סוד הגלות העמוקה הזאת, שאין רואים את התפארת והתועלת שנמשכת על ידי ירושלים, סוד היראה והאהבה הגדולה להשם יתברך, ומתקוממים כנגד האמת הזו, כדי לאייב אותה ולשנוא אותה בשנאה כבושה, וכל זה נמשך מהגלות, שלא נפסקה עדיין בעונות כי רבו.

הפוסט 002 מגילת איכה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ו' אב תש"פ

משֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם, עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע א, ב). משֶׁה עַבְדִּי מֵת – הפתיחה המדברת על מיתתו של משה, באה לבטא את עומק המקום של המנהיג החדש, אשר צריך לדעת, ולזכור כל ימי מנהיגותו, שאם משה קיים – הרי שהוא היה ממשיך להנהיג, ותורתו נצחית, עומדת וקיימת לעד, ואילו הוא רק יושב וממלא מקום של הצדיק שנפטר. במיוחד חשוב הדבר הזה בענין משה רבן של ישראל, שתורתו נצחית, ו"משה עבדי מת", הוא סוג של אמירה, שזו הקדמה לכל התורה כולה, ולכל המנהיגות של יהושע והבאים אחריו עד סוף כל הדורות, אתם צריכים לזכור את מיתתו של משה, ומקום שכינת כבודו היא בתורתו, ואתם הממשיכים את תורתו, אתם זוכים להחיותו, כי צדיקיא שכיחין יתיר מבחייהון. ולכן הזכיר את מדרגת משה במיתתו, כי הוא שכיח יתיר, וכוחו וזכותו יעמדו ליהושע בהנהגתו, בהיותו מנהיג את ישראל לפי הרוח והאמת שהנחיל משה רבינו.

וְעַתָּה קוּם – חז"ל הקדושים אומרים, אין ועתה אלא לשון תשובה, אחר מות הצדיק, ומובא שמיתת צדיקים מכפרת, זהו הזמן לעשות תשובה, יהושע בן נון היה התלמיד שלימד את נשמות ישראל אודות האור הגדול של רבו משה, וזירז את העם להתקרב מחדש אל השם יתברך אחר הסתלקות הצדיק, ואכן, כתיב שספר יהושע הוא המשך של התורה הקדושה, משום שכאן היתה התחזקות מחדש להחזיק בכל דברי התורה, ולעשות הכל מחדש בהתאמצות חדשה, לעשות הכל מחדש, שלא יאמרו שמנהיג ישראל שמת, בטלה תורתו והלכה הנהגתו, אלא תקומה חדשה יש אחר הסתלקותו, שזהו סוד ועתה קום, ועתה לשון תשובה, קום לשון התקוממות וכינון מחדש את הכל. ומובא בספר 'חומת אנך': ועתה קום עבור. ר"ת [קום] עבור גימטריא ס"ת אברהם יצחק ישראל כי בזכותם תעברון הירדן ותנחלו את הארץ. ומזה רואים עד כמה החשיבות של המשך הדורות שיהיו קשורים לדורות הראשונים, כמו שכאן מרומזים האבות הקדושים.

עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה – יש כאן רמז שהמנהיג, שרוצה להחדיר בעם איזו תודעה רוחנית, עליו להיות מושלם קודם בתודעה הזו, כי כאן בפסוק, אינו כותב קום והעבר את העם, אלא מדבר לנוכח אליו, בלשון יחיד, שהוא יקום ויעבור את הירדן הזה, ולכאורה זו קושיה עצומה, הרי מדבר למנהיג ישראל, שצריך להעביר את כל עם ישראל את הירדן, ומהי הלשון הזו, קום עבור את הירדן הזה? והלא מה ענין שיעבור ביחידי? אלא שלעבור את הירדן – אינו רק במובן הפיזי של הענין, אלא הוא ענין רוחני קדוש מאד, כי כשכלל ישראל עברו את הירדן, נעשו מונהגים על ידי מנהיג שהוכרז בשמים, והם פוסעים והולכים לארץ ישראל הקדושה, מקום האמונה, היינו שיהושע מחדיר בהם אור אמונה חדש לגמרי, אור של ארץ ישראל, וזה כבר מתחיל החל מהעברת העם את הירדן, וכדמות ראיה לדבר יש, בהמשך המלים – אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה, שיש כאן שוב חזרה על הנקודה הזו, אתה, אתה יהושע, אתה תמלא את עצמך באור קדושת ארץ ישראל, ואחר כך, אחריך ימשכו כל העם הזה. וצריך להבין את הדגש המלים, הירדן 'הזה', העם 'הזה', וכי מה היה המקרא חסר אם היה כותב, את הירדן, את העם.

ואפשר לומר, כי לימוד גדול לימד המקרא את יהושע בן נון, ואותנו לומדי נ"ך עד סוף כל הדורות, שפעמים רבות, אדם חושב שאין לו יכולת לעבוד את השם יתברך במצב ובמקום שהוא נמצא בו, ומדמה שאם יגיע למקום אחר, יותר טוב, יזכה לעבודת השם יותר נוחה ופנויה מכל הטרדות שחווה כעת, אבל לא כן היא האמת, כי בכל מקום אשר דורכת כף רגליו הוא צריך לדעת, שיש כאן עבודת השם. השם יתברך רצה, שהחל מהרגע הזה דייקא [שעל כן כתב את המילה 'ועתה'], ילמדו לעבוד את השם יתברך, ולא אנשים אחרים, ודורות אחרים, שיש שמתיאשים מאנשי הדור, וחושבים רק על הבנים שלהם, לכל הפחות הם ילכו בדרך הישרה, ולכן הדגיש ואמר – הירדן הזה, העם הזה, להורות, שאלו הם האנשים שיזכו לאור הגדול, ושעליו מוטלת האחריות להאיר בהם את אור הקדושה והאור של ארץ ישראל. וכן כן, גם עתה בהיותם עוברים את הירדן, כבר הם צריכים לדעת, שיש לכל פסיעה ופסיעה שהולכין לארץ ישראל – משמעות מיוחדת, והירדן הזה אשר לפני עיניו, הוא מקום של עבודת השם, כי עליו נאמר: הירדן הזה.

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – גם כאן, יש אריכות דברים, המלמדת אותנו את היחס הקדוש שצריך שיהודי יתייחס לארץ הקדושה, משום שהזכיר תיבת 'אנכי', שקדושת ארץ ישראל מתקיימת רק כששומעים לקול התורה הקדושה, שנתנה בהר סיני, באותות ובמופתים כאשר השמיענו מהוד קולו באמרו: אנכי, וזהו "אשר אנכי נתן להם לבני ישראל", שיזכרו שנתינת הארץ תלויה בדבר זה, ובעונות כי רבו – שלא שמרנו את התורה כראוי, גורשנו משם, עד עת בוא דברו. וזו הערה חזקה ולימוד קדוש עד מאד.

וצריך לדקדק, למה כתוב "אשר אנכי נותן להם לבני ישראל", שלכאורה, תיבת 'להם' נראית כשפת יתר, אלא אפשר לומר, שרצה להורות לו דרך ההתבוננות בקדושת ישראל, שצריך המנהיג הקדוש לזכור שמדובר בבניו של מקום, ברוך הוא, ולא סתם עם, כי קודם כתוב אשר אנכי נותן להם, שזהו נתינה להם, שאפשר לשכוח במי מדובר, באיזה עם מדובר, דרך השגרה והרגילות, המלחמות והתלאות. לכן מצוה אותו השם יתברך שיזכור שני דברים: אני הוא נותן את הארץ, וממילא קדושה יתירה ועליונה יש בישיבת הארץ, כי אינה סתם התיישבות של עם לשבת בשלוה באיזה מקום, כי אם גילוי רצונו של הקב"ה, ודבר שני, למי אני נותן זאת? להם? לא מספיק… צריך שתזכור כי הם זרע קודש, בני רחומיו של מקום, בני ישראל.

הפוסט 002 ספר יהושע – משה עבדי מת! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

תשעה באב תש"פ

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה א, ג). הגלות של נשמות ישראל, שהם בסוד יהודה, שעל שמו אנו נקראים יהודים, הוא מעוני של תורה, כי אין עניות כעניות של תורה, ואף שלומדים תורה, אם אין התורה מביאה את האדם לדבקות הבורא יתברך, הרי שזו עניות קשה מאד, וכמו שאמרו שכל מי שאין בו דעה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי זהו העוני הזה שמביא את האדם לידי גלות, ומרמז גם על העינוי הגדול, שאין מרגישים את הקב"ה בחיי היום יום, הרי שבכך הולכים למקומות אחרים לחפש אושר ושמחה, ועל ידי זה מתרחקים וגולים ממקורם, וזה מה שאנו רואים בדורות האחרונים, שגם אם נשקט השמד בפועל ממש, אבל הגלות של נשמות ישראל הרוחנית נמשכת, והכל מעניות של תורה ואמונה. וּמֵרֹב עֲבֹדָה – נראה לפרש על פי מאי דאיתא בלקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן פו): דַּע, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָעוֹלָם הֵם מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, עַל כֵּן הֵם צְרִיכִים לְתַעֲנִית, דְּהַיְנוּ עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת. כִּי בְּוַדַּאי יָדוּעַ, שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר, כִּי 'אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו' (עֲבוֹדָה זָרָה ג.), אַךְ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִפְעָמִים לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת, הוּא בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רז"ל (סַנְהֶדְרִין עד:): 'בִּשְׁעַת שְׁמָד אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנֵי יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר'. נִמְצָא שֶׁאַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין רָאוּי שֶׁיֵּהָרֵג עַל זֶה, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁהוּא שְׁעַת שְׁמָד, וְהֵם מִתְגַּבְּרִים וְרוֹצִים דַּיְקָא לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת וְלַהֲבִיאוֹ לִכְפִירוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, עַל כֵּן הוּא מֻכְרָח לִמְסֹר נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ עַל דָּבָר קַל. וכו' עיין שם בהמשך, שדייקא כשיש עבודה זרה – יש עבודות קשות, ואפשר להוסיף בצחות, שככל שאין מרגישים את הקב"ה באמת, שזו בחינת ע"ז, כי גם קלקול האמונה היא סוד ע"ז, כמובא (שם ח"ב סימן סב), ועל עבודה זרה מגיע עונש גלות, כמו שמובא שם. ועל כן גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, שעל ידי זה שלא היתה להם עשירות באמונה ובתורה, נצרכו לעבודות קשות, שהן בחינת עבודה זרה, ועל ידי זה גלו. ובדקות, אפשר לומר, שזה מה שעובר עלינו בגלות, כי אין היהודים הפשוטים, הנקראים פשוטים לפי טעותם, יודעים באמת מה גודל מעלת כל מצוה ומצוה, ואין מחיים את עצמם בנקודות הטובות, כי אנו חיים בתוך גלות רוחנית עמוקה מאד, ואין מכירים באמת באמתת מציאותו יתברך, רק כמו איזו אמונה רחוקה ולא בפנימיות, ונדמה שצריך לזה עוד הרבה ידיעות, או עבודות קשות, שכל זה נרמז בפסוק זה מעוני ומרוב עבודה, עוני הוא הבחינה שאדם אומר שאינו יודע כלום, ולא למד, ואין לו זמן ללמוד, ולא ידע כלום, והוא מוכן רק להיות איש כשר פשוט ולעשות מה שאומרים לו, בלי לחייב את עצמו ולהתקשר אל כל זה בקשר אמיץ וחזק, מתוך פנימיות ותוכיות הלב, כי חושבים שבשביל לעבוד את השם יתברך צריך עבודות קשות כנ"ל, וזה פנימיות הגלות. הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ – ראו בחוש, במשך כל הדורות של הגלות, שגם כאשר היתה ישיבה בין הגוים, ישבה הוא לשון עיכוב של קבע, כמו אחד שמתיישב, ולכאורה אינה גלות כבר, כי הקימו קהילות קדושות, וחינכו דורות על ברכי היהדות, ולפעמים היה שקט ותור הזהב של נשמות ישראל, שחיברו ספרים והקימו עדות מאמינים בני מאמינים, והיו בהם עשירים ומכובדים וכו', ועיקר הבכיה הוא על זה דייקא, שלא מצאה מנוח, כמו בת מלך שנותנים לה מאכלי בני הכפר בשבייתה וגלותה ביניהם, שאינה יכולה לטעום את הטעם של המאכלים הם, אף שבאופן יחסי הם טריים, טעימים ומבריאים וכו', כי אינם מסגנון טעמה העדין. כמו כן השכינה הקדושה, כל זמן שאין קרבנות נקרבים בירושלים, כל זמן שאין את ההתגלות הגדולה של האלוקות המגיעה לאלו שעמדו רגלי אבותיהם למרגלות הר סיני – לא מצאה מנוח, אין לה מנוחת הנפש, וזה משפיע עלינו גם, כי זו הסיבה של כל המחלוקות והמריבות וחוסר ישוב הדעת, הפילוגים וכו' ששבענו בוז מהם כבר דורות רבים, שאין מקום אחד מיוחד שכולם יכולים להתאחד בו, ויש זמנים קשים של מריבות ומלחמות מיותרות, שעל זה אמרו חכמינו הקדושים: עדיין מרקד בינן, וזהו לא מצאה מנוח. כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים – מי הם הרודפים של ירושלים, מה אפשר לרדוף עיר, אחר שהלכו ממנה יושביה. אלא שזו היא הרדיפה של הס"מ וכת דיליה נגד נשמות ישראל, הם רודפים אותה גם כשלא מצאה מנוח, שבתוך הרדיפות הרוחניות – יש עוד ועוד רדיפות פרטיות של כל אחד ואחד, כאשר איש יהודי רוצה להקים את השכינה מעפרה בזמן הגלות – אין נותנים לו כלל, אלא אם ימסור נפשו ויסבול רדיפות אין קץ על העזתו לקרב את הגאולה, כידוע דבר זה ליודעים. ובאמת הם רודפיה יה, וכאשר צר ומצוק לאדם – אז הם יכולים להפילו לגמרי, אם לא יבין שהכל לטובה גמורה מאת השם יתברך, וכל היכולת והכח של הסטרא אחרא לרדוף את נשמות ישראל הוא במצוקות כאלו שאין דרך לפנות ימין ושמאל, היינו שלא רואים את ההרחבה של כל מה שקורה, שהכל מדוייק מלמעלה באופן נורא ונפלא עד מאד, וידוע מה שפרשו צדיקי החסידות, כל רודפי יה – כל מי שרוצה לרדוף ולהשיג השגות אלוקות, השיגו ו"ה, היינו השלימו בדרך עבודתם את השם הוי"ה שיהיה בשלימות, בין המצרים, בימים קדושים אלו, שבפנימיות הם ימים גבוהים עד מאד. ואפשר לומר על פי זה, שבין המצרים היינו כשאדם לא רואה היכן יכול לפסוע, כי הוא הולך במקום צר ודחוק, אז מרים עיניו השמימה ורואה שאין עוד מלבדו ממש, וזה סוד הגאולה השלימה.

הפוסט 003 מגילת איכה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

תשעה באב תש"פ

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר לָהּ (איכה א, ד). הדרכים שמובילים אל האור, הן אורות גבוהים מאד, כי כל קיומם ומהותם היא להעביר את העולם אל התיקון שלו, ואם לא נעשה המעשה המיוחד לתפקידם, הרי שהם אבלים, כי מתם מוטל לפניהם, כי הרי מהו מת? שפסק ממנו חיותו, וגופו דומם מבלי נשמה, כמו כן דרכי ציון הקדושות, שכל עיקרם נבראו בעולם כדי שיעלו בהם ישראל לרגל, ויהיו שעשועי נצח עילאיים, שהקב"ה משתעשע בכל העולמות עם השלשה רגלים שנשמות ישראל עלו לרגל לקבל את פני אביהם שבשמים, אך הן דוממות כעת, כי הן מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד – שאין מי שבא במועד ורגל בדרכים הללו, אבל צריך לדייק, שלא כתוב בפסוק מבלי פוסעים בהם לקראת עליה לרגל או כדומה, אלא עצם הדבר, שבמועד היו מקריבים קרבנות וכו', ויש לדרכים הללו חלק בתפארת הזו, הרי שזו חיותם וניצוץ האלוקות שבהם, וכשהם בטלו, הרי שהן אבלות. ובעבודת כל יחיד ויחיד יש בחינה של "דרכי ציון", כי ציון היא נקודת יסוד, נקודת הקדושה שבכל יהודי, ועד שזוכה להגיע אל מקום קדושתו וטהרתו, להתקרב אל השם יתברך באמת, הרי שהוא הולך בדרכים שונות ומסלולים רבים עד שיזכה להגיע למחוז חפצו ברוחניות, ונראה ונדמה לו, שכל אלו הדרכים הם סתם, תעיה ותהיה וטעות, אבל אינו כן, כי כל מה שיוביל אותו אל הקדושה, נקרא דרכי ציון, ואם חלילה וחס יטעה בדרכו ולא יגיע אל ציון, הרי שהיו כל הדרכים הללו לחנם, ואינם דרכים כלל, כי לא הגיע דרכם למקומו ומצבו האמיתי. אבל אם יבוא האדם אל תיקונו, בכך יתקן את כל הדרכים הנבוכים שהלך בהם, וימשיך תיקונים נפלאים לכל המקומות הצרים והדקים שנפל בהם, ומצפים על תיקון. ועינינו רואות, הרבה מאחינו בני ישראל, בימי הגלות הארוכה והמרה הזאת, הולכים ונוסעים מקדושתו של עולם, אל מקומות נפולים, והם אינם יודעים שמובילים אותם מן השמים כדי שיגיעו אל המקור האמיתי שלהם מתוך בחירה ואמונה ודעת, וחושבים שהתהפך לבם לגמרי, ואין להם עוד חלק ונחלה בנחלת שדי, וטעות גדולה בידם, כי עדיין חביבותיה גבן, ואף אם אדם הולך בדרכים נבוכים חלילה, ונופל להיכן שנופל, עדיין רחמנותו העצומה של השם יתברך עליו, והוא רוצה בתשובה, אלא שצריך להגיע לסוף הדרך. וזה מה שרמז לן הפסוק, דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד – כיון שהדרכים הללו לא הובילו את נשמות ישראל הללו אל המועד שלהם, על הועד שלהם עם השם יתברך, עם האמת הברורה והיחידה, הרי שהדרכים אבלות, כי לא יקבלו שום תיקון, ועל זה ידוו כל הדוויים, וזאת בכייתנו העצומה בתשעה באב, יותר מכל הבכיות שאנו בוכים על כל החורבנות, השמדות והגזירות. כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין – לפי ההקדמה הזאת, אפשר להמשיך ולומר, כי מה ענין הבכי על פי פשט לבכות על שערי עיר שהם שוממים, אחר שאמר שכל בניה גלו ממנה, אלא שיש יופי והדר בשערים הנסגרים והנפתחים, כי הם מעידים על דרי הבית, מקום שומם אין לו צורך בשערים, אין יוצא ואין נכנס, ונמצא שהשערים העומדים שם הם מבויישים, אין להם שום תפקיד, כי למה לפתוח ולמה לסגור וכו'. וכמו כן בעבודת השם ובקרבת אלוקים של נשמות ישראל בגלות, הרי זה השער לה' צדיקים יבואו בו, כל מיני דרכים, שיטות ועצות, איך להתקרב אל השם יתברך, איך לזכות להבין את התורה, איך להתעורר לקיים את המצוות בהידור, ולפי שישים ריבוא שרשי נשמות ישראל, כך יש דרכים שונות ומגוונות איך לזכות לכל זה, אבל כל זמן שאנו בגלות, ואין אנו זוכים אל הקרבה האמיתית שלו יתברך, הרי מה בצע לנו בשערים, בכניסות אל המקום הפנימי, כי אין להם תפקיד, כל זמן שהעיקר שומם, אזי לאן יובילו השערים, ואם השערים הללו שוממים, היינו שאין מי שמחפש אחריהם אין מי שרוצה לבוא שעריו בתודה, הרי השניה קשה מן הראשונות, שהבית שומם, כי אין שום צורך בשערים עוד, ועל דא ודאי קא בכינא, שהכל תפל ואין עיקר כלל, והכל באותיות של גלות. כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים – אלו הם הצדיקים האמיתיים, ששולח הקב"ה בכל דור ודור להחיות נשמות ישראל, ואלו הצדיקים נשמתם היא מסוד הגאולה, כי רואים את הקב"ה עין בעין, ואין אצלם גלות כלל, אבל אינם יכולים לגלות את האור שלהם בעולם של גלות, ועל זה רבתה אנחתם של הצדיקים, שהיא אנחה חרישית, משום שהם כהני ה' היודעים שכל נשמות ישראל הן בסוד כהנים, כמו שכתוב: "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ" (ישעיה סא, ו), אבל אחר חרבן בית המקדש, אין יכולת לזכות לזה בפרסום גדול ובאופן גלוי, כי אם כל אחד לפי יגיעתו בעבודת השם – זוכה אל אור האמת של הדבקות המוחלטת בו יתברך, ומחמת שעיקר האשמה מוטלת על הגלות, אזי כהניה נאנחים בכל עת הגלות, ובאמת אם הצדיקים היו יודעים שנשמות ישראל כוספים כל כך אל האמת, היו עושים מה שיכולים לקרב אותם אל האמת הזו, ולכן המשיך ואמר בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת – כי שמחתם של ישראל, שהן בתולת בת יהודה, נמצאת מגוללת בעפר, ואין שמחה אמיתית ושלימה, כי אם סערות גדולות של דכאונות ועצבויות, מרירויות ותהומות של נפילות, עד שזוכה יהודי להרגיש איזה אור בחייו. וְהִיא מַר לָהּ – זה סובב והולך על השכינה הקדושה, כאשר אין התקרבות לצדיקים, שגם הם בעצמם לא יודעים את הדרך איך לקרב נשמות ישראל לאביהם שבשמים, הרי שמר לה לשכינה מאד, והוא רחום יכפר עון, ונזכה לגאולה שלימה.

הפוסט 004 מגילת איכה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

תשעה באב תש"פ

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ, עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר (איכה א, ה).

הצרות של נשמות ישראל בעת הגלות הן בראש מעייניהם ואינם יכולים לעבוד עם ראשם ומוחם במוחין שקטים את השם יתברך, עיקר מהות האדם נכרת כאשר רואים מה עומד בראש התענינותו, כי זה כל האדם איפה שמוחו מונח, וכאשר צריה מצליחים לקחת את ראשה, את המוח היהודי, הרי שזו הגלות הכי מרה. וגם לפי פשוטו, עצם הדבר שמי שמיצר לישראל נעשה ראש, הוא מעמיד נסיון קשה לכל אומות עולם, שרואי בחוש שזה הטוב ביותר לענות ולשעבד את נשמות ישראל, וכן הנסיון גדול ביותר גם לנשמות ישראל, שרואים שדייקא מי שמענה אותם ומגלה אותם נעשה לראש, ודרך רשעים צלחה, וזה אחד מסימני הגלות הנוראים. וכן בקודש פנימה, יש מפורסמים של שקר המצירים לישראל, ועושים להם כל מיני הכבדות ומחלוקת בין איש לרעהו וכו', בשביל כבודם, והם הם הערב רב שאיתא עליהם בזוהר הקדוש, את הפסוק הזה: "היו צריה לראש". והם מעכבים את הגאולה בכך שמוכרים דברים לא נכונים להמון עם, ותחת אשר יראו את אצילות אלוקים כעצם השמים לטוהר, משתמשים עם כבודם ותפקידם לרדוף את נשמות ישראל וכו' וכו'. אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ – אויביה יושבים בשלוה. כי זה יותר מצער שהאויב הרשע, שהכרית והרשיע כל כך – אינו נענש בכלל, והוא יושב בשלוה, וזה נסיון גדול לנשמות ישראל בעת הגלות. אף אפשר לומר עוד, שאויבי ה', אויבי ירושלים, אויבי הקדושה, מנסים להחדיר בנשמות ישראל שעיקר השלוה הוא עזיבת הקדושה והשתכשכות במי המדמנה של תאוות עולם הזה, ששם כל הלבבות נמשכים בעונותינו הרבים, והסטרא אחרא מפתה את האדם, ששם ימצא לו שלוה ונחת, וזהו המשך להיו צריה לראש, שצרי הקדושה הם בראש ועיני הכל נשואות אליהם. כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ – מדוע היהודי מתרחק מהשם יתברך, משום שהוא רואה בהגיון שלו, שהוא פשע בהשם יתברך, הוא רואה בה' את מקור דאגתו ויסוריו במקום ההפך, ה' מתרחק ממנה לפי דעתה בגלל פשעיה הרבים [ועיין בספר המדות, הפשע של האדם מביאים כפירה לאדם], ובאמת גם בפשטות הפסוק כל הצרות והיסורים באים לכלל ולפרט על ידי הכפירות והאפיקורסות, שהוא מרומז בלשון 'הוגה', כאשר מגייסים את ההגיון לכפור באמונה, הרי שזה עצמו נהפך לאדם לרועץ ולחורבן, הוגה על כל פשעיה הוא גם זכרון לתיקון, כי אם יהיה ה' הוגה, אם היא תהגה בה', אזי יכופר לה כל פשעיה, ולא יהיה מהם זכר, כי על כל פשעים תכסה אהבה להשם יתברך. וזה המשך הפסוק: עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר – כשהשובים לוקחים את הילדים וההמשך הדורות של המשועבדים תחתיהם הוא הנצחון הגדול בשבילם, כי ואת עמלנו אלו הבנים, וכשאלו הבנים ימשיכו את הרצון של השובים, זהו השבי הכי אכזרי שיתכן, ועוד יש כאן רמז, לפני צר, שהם יעשו את רצון השובים ביתר שאת עוד לפני וקודם שיצוו עליהם, כי הם יחנכו אותם בדעת אחת עמם. וזה הכאב הגדול של השכינה הקדושה, על העוללים, אלו שלא ידעו ולא חטאו, והם הולכים בשבי הסטרא אחרא, שהם מצירים לישראל, ויש לשכינה הקדושה צער גדול מזה. כי עוד לפני שיודע הילד לצפצף בדעת שלו, הוא כבר נמצא ביד צר. ובאמת, גם בחינוך הדורות עלינו לחנך באהבה את העוללים, ושלא ירגישו שחס ושלום, החינוך התורתי הוא חינוך של שבי לפני צר, ששובים להם את החיים, ורוצים לעשות להם איזה היפך הטוב, חס ושלום. והנה בגזירת פרעה, היו המילדות הצדקניות, שעליהן נאמר: "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז), והנה פסוק זה מכוון בגימטריא ממש עם המלים עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר, כי זה הלעומת זה של המילדות העבריות, שמעניקות חיים לילדי ישראל, והקליפה והסטרא אחרא, רוצה לעשוק את הילדים הללו, ושהם יהיו בשבי, ושלא יוכלו לבחור באמת ובאור, רק יהיו בחושך כל ימיהם, ועל זה אנו בוכים ומקוננים בתשעה באב, על ילדי ישראל שלא יודעים את "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שיש כפירות בעולם, שמחנכים כך את הילדים של אלו שאבות אבותיהם עמדו למרגלות הר סיני. ואפשר לומר השייכות בין ה' הוגה על רב פשעיה, כי מדות הקב"ה הן מדה כנגד מדה, כיון שנתלבש החוטא במדת הגיון שלו, ומחמת שלא הבין כמה דברים בתורה הקדושה, היתה טינא בלבו ונזרקה בו כפירות וכו', כך יהיה העונש הגדול בדרך של הגיון, היינו שיהיה אפשר להסביר בדרך שכל, על מה עשה ה' ככה, וזהו כי ה' הוגה על כל פשעיה, ודבר זה ניכר ויוצא בבנים, כמו שאמרו חכמינו הקדושים: מנעו בניכם מן ההגיון, היינו השבי והצר האמיתיים של ילדי ישראל, שאין מחדירים בהם אמונה פשוטה בו יתברך, או שכן מלמדים אותם, ואז בא הצר הצורר ומכניס בהם דעות נפסדות, שבטעות נראות כמו הגיון, אף שבאמת כל דיבור נגד האמונה הקדושה בה' אחד הוא שטות גמור שאין שטות כמוהו, אבל בילדים הרכים, העוללים שלא ידעו טוב ורע, אותם אפשר להטעות מאד, וזו כל הגלות הקשה והארוכה שאנו סובלים, שמדי פעם צצות כתות בכלליות נשמות ישראל להגותם מן מסלת החיים, ובזה גורמים עיכוב הגאולה, אשר בו תבוא ולא תאחר, במהרה בימינו, אמן.

הפוסט 005 מגילת איכה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט לא יעלה על דעת שום משכיל… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ח' תשרי תשפ"ד

כְּשֶׁבָּאִים עַל אָדָם מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל בִּלְבּוּלִים בֶּאֱמוּנָה, עָלָיו לָדַעַת, שֶׁאֵין הַדָּבָר כִּי אִם בִּשְׁבִיל תִּקּוּן וּבֵרוּר, אֵין כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁחוֹלֶפֶת בַּלֵּב הִיא מַהוּת וִיסוֹד דַּעְתּוֹ, אֶלָּא הִיא מַחֲשָׁבָה הַמְּבַקֶּשֶׁת לְהִתְבָּרֵר, הִיא רוֹצָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה, וְאֵין יְכֹלֶת לְהָשִׁיב לְבִלְבּוּלִים אֵלּוּ כִּי אִם עַל יְדֵי תֹּקֶף הָאֱמוּנָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, לָדַעַת, שֶׁגַּם הַמַּחֲשָׁבָה הַזּוֹ הִיא קְרִיאָה מִמְּרוֹמִים לְהִתְחַזֵּק בְּעִנְיַן קִרְבַת אֱלֹקִים וְחַיֵּי הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

כַּאֲשֶׁר בָּרָא ה' אֶת עוֹלָמוֹ, מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, צָפָה שֶׁיִּהְיוּ בָּעוֹלָם יְהוּדִים שֶׁיִּתְמוֹדְדוּ עִם בִּלְבּוּלֵי אֱמוּנָה, וּבְכֹחַ קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל וְהַצַּדִּיקִים יִזְכּוּ לַעֲבוֹר עַל כָּל הַבִּלְבּוּלִים וּלְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה לַמְרוֹת כָּל הַחֹשֶׁךְ הַמְּסַבֵּב אוֹתָהּ, כִּי עֶצֶם נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה קַיֶּמֶת תָּמִיד וְהִיא מְבַקֶּשֶׁת לְהִתְגַּלּוֹת, כְּשֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם הִיא מִתְגַּלָּה בְּדֶרֶךְ גְּלוּיָה, וּכְשֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה הִיא בָּאָה בְּדֶרֶךְ שֶׁל בִּלְבּוּלִים, וְגַם זוֹ הִיא זְכוּת, לַעֲבוֹר עַל הַכֹּל וּלְהָרִים עֵינַיִם לַמָּרוֹם וְלָדַעַת שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ כְּלָל, גַּם הַמַּחְשָׁבוֹת, הַדִּבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים – הַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ.

הָאֱמוּנָה אֵינָהּ רַק דֵּעָה וְרַעְיוֹן שֶׁאָדָם הִתְרַגֵּל לַחְשֹׁב עָלָיו, הָאֱמוּנָה הִיא הַמְּצִיאוּת שֶׁאָנוּ רוֹאִים מוּל הָעֵינַיִם, וְלִקְרֹא בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא שֶׁבָּרָא אֶת הַבְּרִיאָה, כַּאֲשֶׁר נִסְתַּם הַלֵּב מִלְּהַרְגִּישׁ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַסֵּק כִּי אִם בְּתִקּוּן הַלֵּב, לִפְנוֹת אֶל מֻשָּׂא הָאֱמוּנָה עַצְמוֹ, וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְגַּלֶּה, וְשֶׁיִּהְיוּ השיעורי לִמּוּד שֶׁהוּא מְלַמֵּד אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ נְעִימָה וְהִתְגַּלּוּת וְלֹא בְּדֶרֶךְ עֹנֶשׁ וְהַסְתָּרָה, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין עוֹד עֹנֶשׁ יוֹתֵר גָּדוֹל לְאָדָם מִכָּךְ שֶׁמְּרַחֲקִים אוֹתוֹ מִן הָאֱמוּנָה, וְאָכֵן אֵין זֶה אֶלָּא עֹנֶשׁ עַל הַהִתְרַחֲקוּת שֶׁל הָאָדָם מִן הַבּוֹרֵא, בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וּבִכְלָל זֶה גַּם דֶּרֶךְ הָאֱמוּנָה, מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ, יִזְכֶּה, וּמִי שֶׁלֹּא – יֵשׁ לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת שֶׁאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ לְהִכָּנֵס אֶל דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, וְכָךְ הוּא חַי בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחֹשֶׁךְ גָּמוּר, וְסוֹבֵל כָּל מִינֵי סֵבֶל, וְיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ שֶׁאֵינָם מִתְרַפְּאִים לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, הַשֵּׁם יַצִּילֵנוּ.

יֵשׁ עֲבוֹדָה שֶׁל אֱמוּנָה, לֹא רַק שֶׁבְּאֹפֶן כְּלָלִי שֶׁהָאָדָם יַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא צָרִיךְ לַעֲבוֹד עַל נְקֻדָּה זוֹ, בְּמַהֲלַךְ יוֹם יוֹם, בְּכָל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, מִתְנַסֶּה הָאָדָם בִּיסוֹד הָאֱמוּנָה, הַאִם זֶה סְתָם דִּבּוּרִים שֶׁל חִזּוּק, אוֹ שֶׁהוּא מְסֻגָּל מַמָּשׁ לְהַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ שַׁלְוָה מִתְפַּשֶּׁטֶת בִּידִיעָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה כִּי הַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, אוֹ שֶׁהוּא מִתְקַצֵּף וְנִשְׁבַּר לְגַמְרֵי בְּכָל פַּעַם שֶׁעוֹבֵר עָלָיו אֵיזֶה מַשְׁבֵּר. לֹא בְּיוֹם אֶחָד אָדָם זוֹכֶה לְזַכֵּךְ אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ, בְּרֹב הַמִּקְרִים, אָדָם אֵינוֹ מוּדָע בִּכְלָל שֶׁהוּא חַלָּשׁ בֶּאֱמוּנָה, אוֹ שֶׁאֱמוּנָתוֹ הִיא בְּלִי שֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה, כִּי צָרִיךְ לָדַעַת אֵיךְ לְהַאֲמִין וּבַמֶּה לְהַאֲמִין, וּבְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ לְהַאֲמִין, וְאֵיךְ לִזְכּוֹת לְהַאֲמִין… וְכָל זְמַן שֶׁהָאָדָם לֹא תירגל אֶת עַצְמוֹ, לְהִתְרַגֵּל לַחֲשֹׁב אוֹדוֹת ה', וּלְהִסְתַּכֵּל עַל ה', וְלִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים כְּעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּכָל עֵת, אֵינוֹ יָכוֹל לִזְכּוֹת שֶׁהָאֱמוּנָה תִּתֵּן מַעֲנֶה בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה.

מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה – חַיָּיו אֵינָם חַיִּים, כִּי הַחַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה רְצוּפִים תְּלָאוֹת וּמַכְאוֹבִים הַרְבֵּה, וְאִם הָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּידִיעָה שֶׁל מַמָּשׁ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְנַהֵל אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ בְּדִיּוּק נִמְרָץ לְפִי הַטּוֹב וְהַתִּקּוּן הַמְּיֹעָד לוֹ, הֲרֵי שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁהַכֹּל הוּא טֶבַע, מִקְרֶה וּמַזָּל, וְכָל זֶה מְשַׁבֵּר אֶת לְבָבוֹ כָּל כָּךְ, עַד שֶׁלִּפְעָמִים אֵינוֹ מַרְגִּישׁ חִיּוּת בִּכְלָל, וְנִמְצָא שֶׁאֵין לוֹ חַיִּים, אֲבָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בִּידִיעָה אֲמִתִּית, לֹא רַק מֵהַשָּׂפָה וְלַחוּץ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא עוֹלָם, הַמַּשְׁגִּיחַ בִּפְרָטִיּוּת עַל כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא, וּבִכְלָל כָּל הַנִּבְרָאִים – גַּם הוּא, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֹא שָׁכַח מִמֶּנּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, הֲרֵי שֶׁכָּל חַיָּיו נִמְשָׁכִים בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה אַחַר ה', וְאַף אִם הוּא בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה בְּיוֹתֵר, וְלֹא זָכָה לְהַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת, עִם כָּל זֶה, עַל יְדֵי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וּבְהִירָה – הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְגַּלֶּה אֵלָיו, וְהוּא רוֹאֶה בְּעֵינָיו מַמָּשׁ וּבְשִׂכְלוֹ וּבְהֶגְיוֹנוֹ, אֶת הָאֱמֶת הַנִּצְחִית שֶׁל מְצִיאוּת הֲוָיָ"ה בְּכָל צַעַד וְשַׁעַל בְּחַיָּיו.

עַל כֵּן אִם חָלִילָה וְחָלִילָה עוֹלוֹת עַל הַלֵּב מַחֲשָׁבוֹת שֶׁאֵינָן נְכוֹנוֹת, אֵין לְהִתְבַּלְבֵּל מִזֶּה, אֶלָּא לַהֲפֹךְ אֶת זֶה לַעֲבוֹדָה פְּנִימִית, לְהִתְפַּלֵּל עַל נְקֻדָּה זוֹ דַּיְקָא, עַל הָאוֹר שֶׁל הָאֱמוּנָה שֶׁנִּרְאֶה שֶׁכָּבָה, אַךְ גַּם כָּל חֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּנּוּ, וְכָל יְהוּדִי, בְּכָל מַצָּב שֶׁהוּא, יָכוֹל לְהָאִיר זֹאת בְּלִבּוֹ וּבְנַפְשׁוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ, כִּי בְּשַׁעְתָּא חֲדָא וּבְרֶגַעא חֲדָא, יָכוֹל לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה עַל יְדֵי אֱמוּנָה, כִּי אֱמוּנָה הִיא כְּלָלִיּוּת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּעוֹלָם הַקְּדֻשָּׁה, אֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּלוּי בְּמִדָּה זוֹ, וְעַל כֵּן עָלֵינוּ לִהְיוֹת שְׁקוּעִים בְּכָל יְמֵי חַיֵּינוּ בְּחִפּוּשׂ אַחַר ה', כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ נֶעְלָם מֵאִתָּנוּ, הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ כָּאן בְּחִינָה שֶׁל הִתְרַחֲקוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי כָּל מַה שֶׁאָנוּ כָּאן בְּזֶה הָעוֹלָם הוּא לְמַעַן שֶׁנַּכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּגִין דְיִשְׁתְּמוֹדָעוּן לֵיהּ, וְכָל פַּעַם שֶׁחֲסֵרָה הַהַכָּרָה הֲרֵי שֶׁנְּקֻדַּת חִיּוּתֵנוּ וְהַצְדָקַת קִיּוּמֵנוּ לוֹקָה בְּסָפֵק, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְזֶה מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלֵינוּ בְּגוּף וּבְנֶפֶשׁ, הוּא לִרְמֹז לָנוּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתֵנוּ הַזֹּאת.

אֵין צָרִיךְ לָזֶה מֹחַ גָּדוֹל וְעָמֹק, כִּי אִם פֶּה וּלְשׁוֹן מְזֻכָּכִים, וּמֹחַ שֶׁאֵינוֹ מַכְנִיס שָׁם צָרַת הַגְּבִירָה בְּבֵיתָהּ, אִם מַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לַחְשֹׁב אוֹדוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּקוּמוֹ וּבְשָׁכְבוֹ, בְּלֶכְתּוֹ וּבְשַׁבַּתּוֹ, וּבְכָל עֲסָקָיו – מוּדָע הוּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא עוֹלָם הַמִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ, הֲרֵי שֶׁאוֹר ה' יָאִיר אֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת כָּל מַהֲלַךְ יְמֵי חַיָּיו, אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁזּוֹכֶה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי זוֹכֶה לִחְיוֹת חַיִּים אֲמִתִּיִּים.

הפוסט שיעור אמונה 061 – בִּלְבּוּלִים בֶּאֱמוּנָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב יום הכיפורים תשפ"ד

הִנֵּה אֱמוּנָה הִיא יְסוֹד הַכֹּל, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה – חַיָּיו חַיִּים (שִׂיחוֹת־הָרַ"ן, סִימָן נג), כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טוֹב – בְּוַדַּאי טוֹב לוֹ, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ רַע, חַס וְשָׁלוֹם, יוֹדֵעַ שֶׁהַכֹּל מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְמַעַן טוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, וּמִתְחַזֵּק מְאֹד בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכֶה סוֹף־כָּל־סוֹף לִרְאוֹת אֶת הַטּוֹב בְּגָלוּי, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, אֵין לוֹ בַּמֶּה לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ טוֹב, מְפַחֵד וְדוֹאֵג פֶּן יַפְסִיד אוֹתוֹ, וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ רַע – אֵין לוֹ בַּמֶּה לְנַחֵם וּלְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ, וְלָכֵן אֵין לוֹ כְּלוּם, וְעַל־כֵּן הַכֹּל תָּלוּי בֶּאֱמוּנָה, וַאֲפִלּוּ כָּל הָרְפוּאוֹת תְּלוּיוֹת בֶּאֱמוּנָה, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה שֶׁהָרְפוּאָה שֶׁלּוֹ תְּלוּיָה בְּיַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲזַי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַזְמִין לוֹ סַמְמָנֵי הָרְפוּאָה הַצְּרִיכִים לוֹ, וּמִתְרַפֵּא בְּקַלּוּת, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, וְתוֹלֶה רְפוּאָתוֹ בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, הַמִּקְרֶה וּבְמַזָּל, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד לִמְצֹא אֶת הָרְפוּאוֹת הַצְּרִיכוֹת לוֹ בִּזְמַנּוֹ, וְסוֹבֵל מְאֹד מִמַּכְאוֹבָיו וּמֵהַמַּחֲלוֹת שֶׁלּוֹ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְלָכֵן עִקַּר עֲבוֹדַת אָדָם לְהַשְׁלִים אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה, וּלְזַכֵּךְ אֶת אֱמוּנָתוֹ בְּכָל עֵת, עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְּכָל פַּעַם לֶאֱמוּנָה יוֹתֵר בְּרוּרָה וּמְזֻכֶּכֶת, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לְכָל־מִינֵי הַשְׁפָּעוֹת טוֹבוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְלֹא יֶחְסַר לוֹ שׁוּם דָּבָר כְּלָל.

וְהִנֵּה מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק ב', סִימָן ד'), שֶׁעִקַּר פְּגַם הָאֱמוּנָה, שֶׁהוּא פְּגַם הַכְּפִירוּת וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת – בָּא מִמֵּצַח הַנָּחָשׁ, הַיְנוּ מִן הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁהֵעִיז מִצְחוֹ לוֹמַר לְשׁוֹן־הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ, וְהֵסִית אֶת אָדָם וְחַוָּה שֶׁיֹּאכְלוּ מֵ"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע", כִּי הִכְשִׁיל אוֹתָם בִּפְגַם הַיֵּשׁוּת וְהַגֵּאוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ג, ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים" וְגוֹ', וּפְגַם הַיֵּשׁוּת וְהַגֵּאוּת הוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (סוֹטָה ה' ע"א): 'כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה', כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁאָדָם יַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ נֶגֶד בּוֹרְאוֹ, וְלִהְיוֹת כְּפוּי־טוֹבָה לְמִי שֶׁהֵכִין לוֹ הַכֹּל, כִּי־אִם עַל־יְדֵי שֶׁדּוֹחֶה מֵעַל עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, וְתוֹלֶה הַכֹּל בְּטֶבַע, מִקְרֶה וּמַזָּל, נִמְצָא שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁעָשׂוּ הָרְשָׁעִים הַמְּפֻרְסָמִים, כְּגוֹן אוֹתוֹ־הָאִישׁ, יִמַּח שְׁמוֹ, שֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ יֵשׁוּת וּמְצִיאוּת, וְהִטְעוּ אֶת כָּל הָעוֹלָם אַחֲרָיו, עַד שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ לֶאֱלִיל וַעֲבוֹדָה־זָרָה מַמָּשׁ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְהַכֹּל נִמְשָׁךְ מִמֵּצַח הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁהֵסִית אֶת אָדָם וְחַוָּה לִהְיוֹת כְּפוּיֵי־טוֹבָה לְבוֹרְאָם, וּלְהִתְאַוּוֹת לִהְיוֹת לָהֶם יֵשׁוּת וּמְצִיאוּת בָּעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם: וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים וְגוֹ', וּבֶאֱמֶת אִם הָיָה לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת, הָיוּ מַכִּירִים טוֹבָה לְבוֹרֵא־עוֹלָם, שֶׁהֵכִין הַכֹּל בִּשְׁבִילָם, עַד שֶׁלֹּא חָסֵר לָהֶם כְּלוּם, וְהָיוּ מְהַלְּלִים וּמוֹדִים לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַחֶסֶד שֶׁגָּמַל עִמָּהֶם, אֲבָל עִקַּר הֲסָתַת הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁהוּא הַיֵּצֶר־הָרַע, לְהַכְנִיס יֵשׁוּת וְגַאֲוָה בָּאָדָם, עַד שֶׁמַּתְחִיל לְהַכְחִישׁ אֶת הַטּוֹבוֹת שֶׁגּוֹמֵל עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַד שֶׁבָּא לַעֲבוֹדָה־זָרָה מַמָּשׁ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְלָכֵן עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל חֵטְא עֵץ־הַדַּעַת הוּא רַק עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת, לָדַעַת שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם אֶלָּא מַה שֶּׁנּוֹתֵן לוֹ הַבּוֹרֵא, יִתְבָּרַךְ־שְׁמוֹ, וּלְהַכִּיר טוֹבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּכָל עֵת, וְזֶה יְסוֹד הָאֱמוּנָה, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִהְיֶה לוֹ הַכֹּל – בְּנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי, וְלֹא יֶחְסַר לוֹ שׁוּם דָּבָר כְּלָל.

אֲבָל לֶאֱמוּנָה בְּרוּרָה בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אִי־אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ אֶלָּא עַל־יְדֵי אֱמוּנַת צַדִּיקִים, כִּי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים מְגַלִּים אֶת דַּרְכֵי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמְעוֹרְרִים אֶת נִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל לְהַגִּיעַ אֶל אֱמוּנָה קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, וּבִלְעָדָם אִי־אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ כְּלָל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת יד, לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (מְכִילְתָּא בְּשַׁלַּח): 'אִם בַּה' הֶאֱמִינוּ בְּמֹשֶׁה לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַכֹּל הַמַּאֲמִין בְּרוֹעֶה יִשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מַאֲמִין בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם'; עַיֵּן שָׁם. כִּי רַק עַל־יְדֵי אֱמוּנַת צַדִּיקִים זוֹכִים לָדַעַת אֶת דַּרְכֵי הָאֱמוּנָה בֶּאֱמֶת, וּלְהַכִּיר טוֹבָה אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת, כִּי הַצַּדִּיק מְלַמֵּד דַּעַת אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם, הֵן בְּרוּחָנִיּוּת וְהֵן בְגַשְׁמִיּוּת, תְּלוּיִים רַק בְּיַד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּצְרִיכִים לְהַכִּיר טוֹבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ עַל זֶה.

וּכְמוֹ שֶׁאוֹמֵר רַבֵּנוּ זַ"ל (לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן ח'), שֶׁעִקַּר הָרוּחַ־חַיִּים מְקַבְּלִים מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר, עַיֵּן שָׁם. וְלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא, הֲלֹא עִקַּר הָרוּחַ־חַיִּים מְקַבְּלִים מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְלָמָּה אוֹמֵר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁאֶת הָרוּחַ־חַיִּים מְקַבְּלִים מֵהָרַב וְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר?! אֲבָל הַתֵּרוּץ הוּא, שֶׁבְּלִי הַצַּדִּיק אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מֵאֵיפֹה מַגִּיעַ לוֹ הָרוּחַ־חַיִּים, וְתוֹלֶה הַכֹּל בְּטֶבַע, מִקְרֶה וּמַזָּל, חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הַצַּדִּיק מְגַלֶּה לוֹ שֶׁאֶת הָרוּחַ־חַיִּים הוּא מְקַבֵּל מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּמְעוֹרֵר אוֹתוֹ לְהַכִּיר טוֹבָה אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֶת הָרוּחַ־חַיִּים, וְעַל־יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ רוּחַ־חַיִּים חֲדָשָׁה, וְלָכֵן נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ מְקַבֵּל רוּחַ־חַיִּים מֵהַצַּדִּיק, כִּי בְּלִי הַצַּדִּיק לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהָרוּחַ־חַיִּים שֶׁלּוֹ כְּלָל.

וְעַל־כֵּן הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְכַבֵּד יִרְאֵי ה', וּלְיַּקֵר אוֹתָם בְּכָל־מִינֵי כָּבוֹד, כִּי עַל־יָדָם בָּאִים לִדְבֵקוּת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וּלְקַבֵּל רוּחַ־חַיִּים אֲמִתִּי, וּמִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיּוֹדֵעַ הַכֹּל בְּעַצְמוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת מְקֹרָב לְצַדִּיקִים וּלְיִרְאֵי ה', שָׁרוּי בְּדִמְיוֹן גָּדוֹל, וּלְפִי הָאֱמֶת אֵין לוֹ כְּלוּם, כִּי הַגֵּאוּת וְהַיֵּשׁוּת מַסְתִּירוֹת מִמֶּנּוּ אֶת אוֹר הָאֱמוּנָה, עַד שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (סוֹטָה ה' ע"א): 'כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה', וְעַל הַבַּעַל־גַּאֲוָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: 'אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם', נִמְצָא, שֶׁנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ לְגַמְרֵי, וּלְבַסּוֹף בּוֹעֵט בְּכָל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְלֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ כְּלוּם. אֲבָל כְּשֶׁמְּקֹרָב לְצַדִּיק אֲמִתִּי, אֲזַי הַצַּדִּיק מֵאִיר בּוֹ שִׁפְלוּת (לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק ב', סִימָן עב), וְאָז בָּא אֶל בֵּרוּר וְזִכּוּךְ הָאֱמוּנָה, וּמַכִּיר טוֹבָה לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּכָל עֵת, וְאָז יֵשׁ לוֹ חַיִּים טוֹבִים בֶּאֱמֶת.

וּבָזֶה אֶפְשָׁר לְהַכִּיר אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּפִי שֶׁמְּכַבֵּד יִרְאֵי ה', כִּי מִי שֶׁמְּכַבֵּד יִרְאֵי ה', סִימָן שֶׁמְּכַבֵּד אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וּמִי שֶׁמְּזַלְזֵל בְּיִרְאֵי ה', סִימָן שֶׁמְּזַלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם (לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן יד). וְלָכֵן עִקַּר עֲבוֹדַת אָדָם לְהַכְנִיס בְּעַצְמוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים בֶּאֱמֶת, וּלְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדָם וּלְיַּקֵּר אוֹתָם בְּכָל מִינֵי כָּבוֹד, וְעַל־יְדֵי־זֶה יָבוֹא לֶאֱמוּנָה זַכָּה וּבְרוּרָה בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְתִהְיֶינָה לוֹ רְפוּאוֹת וִישׁוּעוֹת וְכָל הַהַשְׁפָּעוֹת הַטּוֹבוֹת הַבָּאוֹת עִם הָאֱמוּנָה, וְיִחְיֶה חַיִּים טוֹבִים בָּזֶה וּבַבָּא לָנֶצַח, אַשְׁרֵי לוֹ וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

הפוסט שיעור אמונה 064 – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה – חַיָּיו חַיִּים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"ט תשרי תשפ"ד

אַהֲרֹן הַכֹּהֵן מְשָׁרֵת ה', פּוֹקֵד אֶת סֻכּוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּיוֹם הָאֻשְׁפִּיזִין שֶׁלּוֹ, קְדוֹשׁ הַשֵּׁם הַנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים, יָדַע לָרֶדֶת לְכָל נְשָׁמָה וּנְשָׁמָה, לְהָבִין אֶת דַּרְכֵי אִישׁ וּפְעֻלָּתוֹ, לְהָכִיל אֶת הַמְּקוֹמוֹת הַנְּמוֹכִים שֶׁבַּנְּפָשׁוֹת הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים, מֵחֲמַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל עַזָּה שֶׁפִּעֲמָה בּוֹ, זָכָה לְהַכִּיר אֶת עֹמֶק הַנִּיצוֹץ הָאֱלֹקִי שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בַּר יִשְׂרָאֵל, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִדְבֵקוּת כָּזוֹ, אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא דָּבוּק לְגַמְרֵי בִּדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְאֵינוֹ רוֹאֶה כִּי אִם אֶת הַשָּׁלוֹם, וַהֲרֵי שָׁלוֹם הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַסֻּכָּה נִקְרֵאת סֻכַּת שָׁלוֹם, בִּבְחִינַת כָּל יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת בְּסֻכָּה אַחַת, סוֹד הָאַחְדוּת שֶׁגּוֹרֶמֶת הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, עִנְיַן הָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּלוּי הַרְבֵּה בְּהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, כְּשֶׁאֵין שִׂנְאָה וּפֵרוּד לְבָבוֹת בֵּין יְהוּדִים, אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיר אֶת כֹּחַ הָאֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר שְׁמוֹ שָׁלוֹם, וְהַנִּדְבָּק בְּשָׁלוֹם – נִדְבַּק בַּבּוֹרֵא.

בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ אָנוּ קוֹרְאִים עַל הַמִּצְוָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁעָלֶיהָ נִצְטַוָּה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – הַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה בַּמִּשְׁכָּן.

הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, עָצְמַת כֹּחַ הַוִּתּוּר, וְהַשִּׂמְחָה בִּגְדֻלַּת חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ אֵצֶל אַהֲרֹן: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", הֵן הַכֵּלִים הַנְּכוֹנִים שֶׁעִמָּם אֶפְשָׁר לְהָכִיל אֶת הָאוֹר שֶׁל ה', וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו, מִלְּבַד שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה, הִיא גַּם מְלַמֶּדֶת אֶת הַדֶּרֶךְ אֵיךְ לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹרוֹ הַמֵּאִיר בְּכָל יוֹם תָּמִיד בְּהִתְחַדְּשׁוּת, כָּךְ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָיָה מִתְלַהֵב בְּכָל פַּעַם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הוּא עוֹבֵד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְכָךְ גַּם נָהַג כְּלַפֵּי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶת כָּל אֶחָד רָאָה בְּהִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָאָה, מִבְּלִי הַבֵּט עַל אֶתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם, אֶלָּא רָאָה לְמוּל עֵינָיו תָּמִיד יְהוּדִי חָדָשׁ, עִם מִצְוָה חֲדָשָׁה שֶׁל אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ לֹא רָאָה אֶת הַיְּהוּדִי מֵעוֹלָם, אֶלָּא בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְהוּא הַיְּהוּדִי הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ, וּבְרֹב הִתְלַהֲבוּת הָיָה מְבָאֵר לוֹ, שֶׁאֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁאֵיזֶה מִישֶׁהוּ שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, כִּי הַכֹּל זֶה אַהֲבָה, וְאֵין כְּלוּם חוּץ מֵאַהֲבָה.

אֶת הָאַהֲבָה הַזּוֹ לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הִמְשִׁיךְ אַהֲרֹן כַּהֲנָא קַדִּישָׁא מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם שֶׁבָּעֲרָה בּוֹ, אַהֲבָה שֶׁל הִתְלַהֲבוּת וּדְבֵקוּת, עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁרַשִׁ"י מַסְבִּיר (בְּפֵרוּשׁוֹ לְבַמִּדְבָּר ח, ב) שֶׁלְּאַחַר שֶׁרָאָה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶת חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, שֶׁכָּל הַנְּשִׂיאִים מְבִיאִים אֶת קָרְבָּנָם וּמִשְׁתַּתְּפִים בְּשִׂמְחַת כָּל יִשְׂרָאֵל בַּחֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא וְשִׁבְטוֹ לֹא הִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן. לָכֵן נִחֲמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת". וְשָׁם כָּתוּב: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה […] כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (בַּמִּדְבָּר ח, ג). לִכְאוֹרָה מַה בָּא לְחַדֵּשׁ פָּסוּק זֶה? הַאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא מְקַיֵּם אֶת דְּבַר ה' שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ? כּוֹתֵב עַל כָּךְ רַשִׁ"י בַּמָּקוֹם: "לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁלֹּא שִׁנָּה". לִכְאוֹרָה, דְּבָרָיו מַגְדִּילִים עוֹד אֶת הַתְּמִיהָה. וְכִי יַעֲלֶה עַל הדעת שֶׁאַהֲרֹן יְשַׁנֶּה, עַד שֶׁעוֹד צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שֶׁבַח עַל כָּךְ שֶׁלֹּא שִׁנָּה?

אוֹמֵר עַל כָּךְ הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יְהוּדָה לֵיבּ מִגּוּר, בַּעַל 'שְׂפַת אֱמֶת', שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁל אַהֲרֹן יֵשׁ שֶׁבַח מְיֻחָד. מוּבָן כִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּהַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה אַהֲרֹן קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה בִּמְלֹא הַכַּוָּנָה, בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה וּבְהִתְלַהֲבוּת רַבָּה, וְכָךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר גַּם עַל הַפְּעָמִים הַבָּאוֹת. אוּלָם מַה קּוֹרֶה לְאַחַר שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל הַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה בְּכָל יוֹם, כְּשֶׁהַמַּעֲשֶׂה חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ?

בְּאֹפֶן טִבְעִי, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה כָּל כֻּלּוֹ נִרְגָּשׁ בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בִּמְלֹא הַכַּוָּנָה. אַךְ כְּכָל שֶׁאָדָם חוֹזֵר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה, הַהִתְלַהֲבוּת הַפְּנִימִית הוֹלֶכֶת וּפָגָה. לֹא כֵן אֵצֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. זֶה מַגִּיד בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, הוּא לֹא שִׁנָּה. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הִדְלִיק אַהֲרֹן אֶת הַמְּנוֹרָה בִּמְלֹא הַדְּבֵקוּת וְהַכַּוָּנָה, וְלֹא שִׁנָּה בִּמְאוּמָה הֵן בַּעֲשִׂיָּה הֵן בְּכַוָּנָה הֵן בְּהִתְלַהֲבוּת הַפְּנִימִית.

זֹאת הַמְּיֻחָדוּת בְּמַעֲשֶׂה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן בְּהַדְלָקַת הַמְּנוֹרָה, שֶׁעָלֶיהָ קִבֵּל אֶת הַשֶּׁבַח וְעָלֶיהָ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם". חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ הוּא אֵרוּעַ חַד פַּעֲמִי, מְרַגֵּשׁ וּמָלֵא הִתְלַהֲבוּת, יוֹם שִׂמְחָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הוּא יוֹם אֶחָד. יִחוּדוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה אַהֲרֹן בָּא לִידֵי בִּטּוּי דַּוְקָא בַּעֲשִׂיָּה הַיּוֹם־יוֹמִית, שֶׁלֹּא נָס לֵחָהּ שֶׁל הַמִּצְוָה גַּם לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְלֹא עָשָׂה אוֹתָהּ כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.

עֲבוֹדַת אַהֲרֹן הָיְתָה עֲבוֹדָה לְלֹא שִׁנּוּי, מִמַּה נוֹבֵעַ שִׁנּוּי? שֶׁמִּקֹּדֶם הָיָה כָּךְ, וְאַחַר כָּךְ כְּבָר לֹא כְּמוֹ מִקֹּדֶם, אֶלָּא שֶׁאֵצֶל הַדְּבֵקִים בְּבוֹרְאָם שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר: אֲנִי ה' לֹא שִׁנִּיתִי, לֹא שַׁיָּךְ שִׁנּוּי, עֲבוֹדָה זוֹ שֶׁעוֹבְדִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עוֹבְדִים אוֹתָהּ לָאֵל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, וְלֹא חָלִים בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּיִים שֶׁל מִקֹּדֶם וְאַחַר כָּךְ, חַס וְשָׁלוֹם, וּמִמֵּילָא עֲבוֹדָתוֹ הִיא חֲדָשָׁה, וְהַשְׁכָּנַת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ הִיא חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי, וְאַף שֶׁהַהִתְעַסְּקוּת עִם בְּנֵי אָדָם הִיא שׂוֹחֶקֶת, וְגוֹרֶמֶת לְאָדָם עֲיֵפוּת וְאִי רָצוֹן לְהִתְעַסֵּק בָּזֶה, אֲבָל מִי שֶׁיָּדוֹ וְלִבּוֹ לְאֵל אֱמוּנָה, וְהַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹעֶרֶת בּוֹ, אֵינוֹ נִשְׁחָק מֵעֲבוֹדָה חֲדָשָׁה, מֵהִתְלַהֲבוּת חֲדָשָׁה, וַעֲבוֹדָה שֶׁעוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם, אֵינָהּ נִרְאֵית אֶצְלוֹ כָּעֲבוֹדָה הַנַּעֲשֵׂית בְּכָל יוֹם, כִּי מַה לָהּ עִם הַיּוֹם שֶׁעָבַר וְעִם הַיּוֹם הַבָּא, הֲלוֹא בְּרֶגַע זֶה, וּבְיוֹם זֶה אֲנִי זוֹכֶה לְקַיֵּם אֶת מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבְכָל יוֹם וְיוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְזוֹ הַדֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה, לִרְאוֹת בְּכָל נְקֻדַּת זְמַן אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה מַאֲמִין בָּהֶם בְּאוֹר חָדָשׁ, וְכֵן תּוּכַל לְהִתְעַסֵּק עִם הַבְּרִיּוֹת שֶׁל הַאי עָלְמָא בְּהִתְחַדְּשׁוּת, וְאָז יָסוּרוּ כָּל מִינֵי מַחֲלוֹקוֹת וּמְרִיבוֹת, שֶׁאֵינָן בָּאוֹת אֶלָּא בְּהִתְיַשְּׁנוּת וּבְזִכְרוֹן הֶעָבָר וְכוּ'.

שְׁנֵי הַצְּדָדִים הַלָּלוּ בְּאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, עֲשִׂיַּת הַשָּׁלוֹם וְהַהִתְלַהֲבוּת דִּקְדֻשָּׁה, יֵשׁ בְּחַג הַסֻּכּוֹת, עִנְיַן הָאַהֲבָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא גָּלוּי לַכֹּל, הָאַרְבָּעָה מִינִים, הַהוֹשַׁעְנוֹת, הַהַקָּפוֹת, וְכָל הַהִתְלַהֲבוּת וְהַהִתְחַדְשׁוּת שֶׁיֵּשׁ לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל אַחַר כַּפָּרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת, עִנְיַן הִתְחַדְּשׁוּת לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ מֵרֶגַע זֶה, וְעִנְיָן הָאַהֲבָה לְיִשְׂרָאֵל, מִצְוַת סֻכָּה מוֹרָה עַל זֶה, כָּאָמוּר, כָּל יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת בְּסֻכַּת שָׁלוֹם אַחַת, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

הפוסט שיעור אמונה 077 – בְּהִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָאָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כד תשרי תשפ"ד

לאור המאורעות הקשים רח"ל מעתה

כְּשֶׁעוֹבְרִים צָרוֹת שֶׁל מִלְחָמָה וּפְחָדִים, צָרִיךְ כָּל אֶחָד לַעֲסֹק בְּלִמּוּד זְכוּת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וּלְהַבְלִיט אֶת טוּבָם וְחַסְדָּם, וּלְלַקֵּט רַק נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים: אֲפִלּוּ רֵיקָנִים שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְווֹת כְּרִמּוֹן, שֶׁאֵין שׁוּם יְהוּדִי שֶׁאֵינוֹ מָלֵא טוֹב וּמָלֵא קְדֻשָּׁה בִּלְתִּי נוֹדַעַת לִפְעָמִים, וְהָאֱמֶת, שֶׁצָּרִיךְ לִפְעָמִים לִמְחוֹת בְּעוֹשֵׂי עֲבֵרָה וְכוּ', אֲבָל אֵין זוֹ מִן הַחָכְמָה, כַּאֲשֶׁר הַדִּינִים מִתְגַּבְּרִים, לָקַחַת אֶת שׁוֹפָר הַמַּגִּיד וְהַמּוֹכִיחַ, וּלְהָרִים כַּשּׁוֹפָר קוֹלוֹ וּלְהַגִּיד לְעַמִּי פִּשְׁעָם. כְּבָר זֹאת עָשׂוּ לָנוּ הַנְּבִיאִים, וּמִי שֶׁיֵּשׁ יִרְאַת שָׁמַיִם בְּלִבּוֹ, כְּבָר מִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, וְעִקָּר הַדִּבּוּרִים צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּעֵת בְּשִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

הַלְוַאי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יַקְדִּישׁ זְמַן מִכָּל יוֹם, לוֹמַר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד כַּמָּה הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁלּוֹ, וּבִפְרָטִיּוּת אֵלּוּ הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, כַּמָּה טוֹב יֵשׁ בָּהֶם, כַּמָּה חֵן וְהִתְפָּאֲרוּת יֵשׁ מֵעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל אֶחָד, וְאַף בַּדְּבָרִים הַבִּלְתִּי מְתֻקָּנִים עֲדַיִן, הֲרֵי הַכֹּל בָּא מֵחֲמַת חֶשְׁכַת אֲרִיכוּת הַגָּלוּת, וְאֵין יְהוּדִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַמְרוֹת אֶת פִּי עֶלְיוֹן חָלִילָה, וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה, וְלֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ לִמּוּד זְכוּת שֶׁל יְהוּדִים עַל יְהוּדִים, וְאָז מִמֵּילָא נִסְתַּתְּמוּ פֵיוֹת הַמְּקַטְרְגִים לְמַעְלָה, אִם אָנוּ לֹא נְקַטְרֵג לְמַטָּה.

הִלְכוֹת לְשׁוֹן הָרַע עוֹמְדוֹת לְפָנֵינוּ בְּשִׂיא חֻמְרָתָן, הַהֲלָכוֹת הֵן רַבּוֹת, אֲבָל הַמּוּבָן הַיּוֹצֵא מִכָּל זֶה הוּא אֶחָד, שֶׁבַּעַל נֶפֶשׁ יִּזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר סָרָה בְּאַף אִישׁ יְהוּדִי, וְלֹא יְחַפֵּשׂ אַחַר הַקּוּלוֹת וְאַחַר הַהֶתֵּרִים וְהַנִּדְמֶה לְהֶתֵּר בְּעִנְיַן זֶה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יְקַבֵּל שָׂכָר מִן הַשָּׁמַיִם עַל הַמְּנִיעָה שֶׁלֹּא לְדַבֵּר, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַנִּרְאֶה לוֹ כְּדִבּוּר מֻכְרָח, וּבִפְרָט בְּעִידָן עקתא, אָסוּר לְדַבֵּר עַל הַכְּלָל, לְהַזְכִּיר פְּשָׁעִים וַעֲוֹנוֹת שֶׁל הַצִּבּוּר, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּאָה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ, הַס קָטֵגוֹר וְקַח סַנֵּגוֹר מְקוֹמוֹ, עָלֵינוּ לְהַגְבִּיר כֹּחַ הַסָּנֵגוֹרְיָה שֶׁעַל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם, וְלֹא לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ שׁוֹטֶה יִהְיֶה זֶה אֲשֶׁר יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂי הַכְּלָל, וְיַזְנִיחַ אֶת חוֹבָתוֹ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כָּל אֶחָד שֶׁקָּשׁוּר לְאֵיזוֹ עֵדָה אוֹ קְהִלָּה אוֹ קְבוּצָה, יֵשׁ עָלָיו כְּעֵין 'מִצְוָה' קִיּוּמִית, שֶׁעָלָיו לְחָרֵף וּלְגַדֵּף כַּמָּה מִבְּנֵי הָעוֹלָם, וְיֵשׁ לוֹ עַל זֶה כָּל מִינֵי הַצְּדָקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל זֶה יַחְשֹׁב כָּל אִישׁ אֱמוּנָה, אִם יַעֲמֹד לִפְנֵי הַפַּרְגּוֹד, וְיִרְאֶה יְהוּדִי נִדּוֹן לִפְנֵי מַלְכוּת שָׁמַיִם, הַאִם גַּם אָז יַצִּיעַ אֶת עַצְמוֹ לְהוֹסִיף שֶׁמֶן עַל הַמְּדוּרָה, לְהַגְבִּיר לַהֲבוֹת הָעֹנֶשׁ שֶׁל אֵיזֶה בַּר יִשְׂרָאֵל, אַיֵּה הָרַחְמָנוּת וּמִדַּת הַטּוֹב שֶׁלָּנוּ, וְהַמִּצְוָה דְּאוֹרַיְתָא לֶאֱהֹב אֶת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְגַם הַהִתְרַחֲקוּת מֵרְשָׁעִים, צָרִיךְ לִהְיוֹת שִׂנְאַת מַעֲשֵׂיהֶם וְהִתְרַחֲקוּת בְּפֹעַל מֵהֶם, וְשֶׁלֹּא לְהִתְקַשֵּׁר וּלְדַבֵּר עִמָּם, אֲבָל אֵין מִצְוָה לַעֲסֹק בְּעִסּוּק הַמּוּזָר לְהַרְחִיב אֶת מַעְגְּלֵי הָרְשָׁעִים, וּלְהַכְנִיס לְשָׁם כָּל אֶחָד שֶׁלֹּא חוֹשֵׁב כָּמוֹנִי…

כְּשֶׁרוֹאִים מִלְחָמָה עַזָּה שֶׁל מְשַׂנְאֵי ה' לְעַמּוֹ שֶׁל אֱלֹקֵינוּ, שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיִּשּׁוּב כִּפְשׁוּטוֹ, נִכְנֶסֶת בַּלֵּב חֲרָדָה, שֶׁמָּא אֱלֹקִים עָזַב אֶת הָאָרֶץ, חָלִילָה וְחָלִילָה, וְכִי שׂוֹנְאִים אוֹתָנוּ מִלְמַעְלָה, וְרוֹצִים בְּהַכְחָדָה שֶׁלָּנוּ? לְהֵפֶךְ, לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה, אִם נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, וּבִפְרָט בָּעִנְיָן הַכְּלָלִי אֲשֶׁר עָדִין מְרַקֵּד בֵּינָן, ונסתום פִּינוּ לְגַמְרֵי מִלְּקַטְרֵג עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁפִּיהֶם הָיָה מָלֵא מִשִּׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּכְמוֹ שֶׁהַיּוֹם בַּלַּיְלָה יִהְיֶה הַיָּארְצַייט שֶׁל סַנֵגוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֵּחֲמַת רִבּוּי לִמּוּד הַזְּכוּת שֶּׁלִּמֵּד עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, נִבְרָא בַּשָּׁמַיִם הֵיכַל קָדוֹשׁ הַנִּקְרָא הֵיכַל הַזְּכוּת, הַמְּיֻחָד מִתְּפִלּוֹתָיו וְהַרְעָפַת אַהֲבָתוֹ שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבַּארְדִיטְשׁוֹב.

אֶת הַסִּפּוּרִים הַלָּלוּ, שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים כְּבָר שְׁתֵּי מֵאוֹת שָׁנִים מֵאָב לַבֵּן, אוֹדוֹת אַהֲבָתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק לְזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, עָלֵינוּ לְהַחְדִּיר לֹא בְּתוֹר ספורת חִינָנִית, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ חַיִּים, כִּי כָּךְ לָמַדְנוּ בְּבֵית מִדְרָשָׁם שֶׁל הַצַּדִּיקִים, שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי הַטּוֹב הַגָּמוּר מְגָרְשִׁים אֶת הָרַע, וְדַיְקָא עַל יְדֵי לִמּוּד זְכוּת, וְהַמְשָׁכַת הָרַחֲמִים וְהַחֲסָדִים מַמְתִּיקִים אֶת הַדִּינִים, וְלָכֵן עָלֵינוּ לַעֲסֹק בָּזֶה יוֹמָם וָלַיְלָה, לְפָאֵר וּלְרוֹמֵם אֶת עֲבוֹדָתָם שֶׁל יְהוּדִים, אֶת הָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, כָּל אֶחָד בְּדַרְכּוֹ שֶׁלּוֹ, לִמְצוֹא נְקֻדָּה שֶׁל טוֹב בְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּלְלַמֵּד זְכוּת עַל הַתּוֹעִים וְעַל הַטּוֹעִים מִדַּרְכֵי הָאֱמוּנָה, וְלִתְלוֹת זֹאת בִּגְזֵרַת הַגָּלוּת הַחֲשׁוּכָה שֶׁהֶחְשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהֵם קְדוֹשִׁים בְּנֵי אֵל חַי, לְכֻלָּם בִּשְׁגָגָה גְּמוּרָה, כִּי בְּנֵי אַהֲבָה הֵם.

מִי שֶׁזּוֹכֶה לְלַמֵּד זְכוּת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּעֵת מִלְחָמָה וְצָרָה – הוּא מְאֹד חָשׁוּב בַּשָּׁמַיִם, מִי שֶׁאוֹחֵז תַּאֲוָתוֹ מִלְּהוֹכִיחַ בְּעֵת שהמוכחים מוֹכִיחִים אֶת עַצְמָם מֵאֲלֵיהֶם, בְּעֵת שֶׁשּׁוֹמְעִים דְּבָרִים נוֹרָאִים וַאֲיוּמִים כָּאֵלּוּ, עַד שֶׁהַמֹּחַ לֹא יָכוֹל לִסְבֹּל, וְכָל אֶחָד מְפַשֵּׁט עַקְמוּמִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ, כָּעֵת הַזְּמַן הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת הַשְּׁכִינָה בְּצַעֲרָהּ, וּלְגַלּוֹת לָהּ עַד כַּמָּה בָּנֶיהָ נֶאֱמָנִים אֵלֶיהָ, וְעַד כַּמָּה נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים אֶת הַטּוֹב וְאֶת הַחֶסֶד בָּעוֹלָם. מִי שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת כֵּן הוּא מְאֹד חָשׁוּב בַּשָּׁמַיִם, כִּי גַּם בַּשָּׁמַיִם מְחַפְּשִׂים מְלִיצֵי יֹשֶׁר, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לִסְתֹּם אֶת פִּי מִדַּת הַדִּין, וְעָלֵינוּ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְפָתְחָהּ, וְשֶׁלֹּא לָתֵת לָהּ בִּטּוּי בְּשׁוּם צוּרָה, כִּי אִם לְהִתְאַחֵד, בְּמַחְשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה רַק בְּחֶסֶד וְרַחֲמִים, וּבִזְכוּת שֶׁנְּלַמֵּד זְכוּת עַל זוּלָתֵנוּ, יְלַמְּדוּ עָלֵינוּ זְכוּת מִן הַשָּׁמַיִם, וְנִזְכֶּה לְהִנָּצֵל בְּהַצָּלָה שְׁלֵמָה, וּבִגְאֻלָּה קְרוֹבָה, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

הפוסט שיעור אמונה 087 – לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"ט תשרי תשפ"ד

תמצית דיבורים בקידושא־רבה דשבת בראשית

בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בַּעַל תְּפִלָּה מְסַפֵּר רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע: וַיְהִי הַיּוֹם, וְהָיָה גִּבּוֹר, שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כַּמָּה גִּבּוֹרִים, וְהָיָה הַגִּבּוֹר עִם גִּבּוֹרָיו הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ מְדִינוֹת, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה כִּי־אִם הַכְנָעָה, וּכְשֶׁהָיוּ בְּנֵי מְדִינָה מַכְנִיעִים עַצְמָן תַּחְתָּיו, הָיָה מַנִּיחָם, וְאִם לָאו, הָיָה מַחֲרִיבָם. וְהָיָה הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה שׁוּם מָמוֹן, רַק הַכְנָעָה, שֶׁיִּהְיוּ תַּחְתָּיו – אוּלַי אֶפְשָׁר לְרַמֵּז עַל הִתְגַּבְּרוּת מִדַּת הַדִּין וְהַגְּבוּרָה, שֶׁעִקַּר עִנְיָנָהּ בָּעוֹלָם הוּא רַק כְּדֵי שֶׁנִּירָא וְנִפְחַד מֵאֲדוֹן הָעוֹלָם, כִּי זֶה הַגִּבּוֹר הָיָה מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, כַּמְּבֹאָר שָׁם, וְהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה.

הַפְּגִישָׁה בֵּין הַבַּעַל תְּפִלָּה לַגִּבּוֹר, הִיא הַפְּגִישָׁה שֶׁל כָּל יְהוּדִי בִּשְׁעַת הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים, הוּא חַיָּב אֶת הַבַּעַל תְּפִלָּה, הוּא חַיָּב לְהָבִין שֶׁאֵין שׁוּם גְּבוּרָה בָּעוֹלָם, כִּי אִם הָרָצוֹן לְהַכְנָעָה, בִּשְׁעַת הִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים, אָנוּ צְרִיכִים לְהַמְתִּיקָם רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה, וּתְפִלָּה הִיא אֱמוּנָה וְהִתְבַּטְּלוּת אֶל מִי שֶׁמִּתְפַּלְּלִים אֵלָיו, בְּרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים, בְּאַהֲבָה וּבְחֶסֶד, בִּידִיעָה שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר מַמָּשׁ, וְשׁוּם הִשְׁתַּדְּלוּת בָּעוֹלָם לֹא תּוֹעִיל, אִם הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ לֹא יִרְצֶה, וְאָנוּ צְרִיכִים לְהַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַגִּבּוֹר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה, וְזֶה סִימָן שֶׁהוּא מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ.

וּכְשֶׁנִּפְגְּשׁוּ הַבַּעַל תְּפִלָּה עִם הַגִּבּוֹר מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הָיוּ שָׁם שְׂמָחוֹת וּבְכִיּוֹת, כִּי אֵין עוֹד שִׂמְחָה בָּעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁנֶּפֶשׁ יְהוּדִי יוֹדַעַת לְהַצְבִּיעַ עַל מְקוֹר עַל הַמְאֹרָעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת וּבְכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת, שֶׁיֵּשׁ מַחְסוֹמִים וְדִינִים עַל הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכַאֲשֶׁר זוֹכֶה לְהִתְגַּבֵּר עַל מִדַּת הַגְּבוּרָה כְּשֶׁהוּא מְשַׁתֵּף אוֹתָהּ עִם הַתְּפִלָּה וְהָאֱמוּנָה, יֵשׁ בְּכִיָּה גְּדוֹלָה, וְעִקָּר הַבְּכִיָּה הִיא מֵחֲמַת שִׂמְחָה, כִּי מֵרֹב הִשְׁתּוֹקְקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹכֶה עַל שֶׁמָּרַד כְּנֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים, וְצָרִיךְ תָּמִיד לִזְכֹּר לְשַׁתֵּף בְּכָל בְּכִיָּה אֶת הַשִּׂמְחָה, הָאֱמוּנָה וְהַתְּפִלָּה, כִּי אֵין עוֹד נֶשֶׁק לְיִשְׂרָאֵל כִּי אִם הַתְּפִלָּה.

בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בַּעַל תְּפִלָּה רוֹאִים שֶׁהוּא הוֹצִיא אֶת אֲנָשָׁיו חוּץ לַיִּשּׁוּב, מַהוּ הָעִנְיָן שֶׁל חוּץ לַיִּשּׁוּב? אֶלָּא שֶׁבַּיִּשּׁוּב רוֹאִים אֶת הַכֹּל בְּעֵינַיִם שֶׁל יִשּׁוּב, בְּמָקוֹם מְצֻמְצָם מְאֹד, כָּל הַהֲבָנָה שֶׁל הָאָדָם מִתְרַכֶּזֶת בְּעַצְמוֹ וּבְיִשּׁוּבוֹ, וּבַמֶּה שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, הוּא לֹא יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא, שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים, וְהוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְכוּ', וְאַף שֶׁכָּל הָעִנְיָן הוּא לְהָבִיא אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה אֶל הַיִּשּׁוּב, אֲבָל בְּמַהוּת הָאָדָם הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעַל הַיִּשּׁוּב, גַּם אִם הוּא בַּיִּשּׁוּב, כִּי הַיִּשּׁוּב הוּא זֶה הָעוֹלָם, שֶׁמַּטְעֶה אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד, וְאֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי, אוֹמֵר רַבֵּנוּ, שֶׁלֹּא תַּנִּיחוּ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהַטְעוֹת אוֹתָנוּ. כִּי הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָעוֹלָם הִיא מְשֻׁתֶּפֶת לְכָל בְּנֵי הַיִּשּׁוּב, וְנִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁמַּצְלִיחַ לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְלָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה, וְכָל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, לַמְרוֹת הָרוּחַ סְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, וְיוֹדֵעַ שֶׁצָּרִיךְ לְהִכָּנַע לִגְבוּרַת הַגִּבּוֹר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל מִינֵי גִּבּוֹרִים, כִּי הַכֹּל נַעֲשִׂים עֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת דִּין בְּזֶה הָאָדָם, כַּמְּבֹאָר בְּתוֹרָה ט"ו, אֲזַי הוּא חוּץ לַיִּשּׁוּב מַמָּשׁ, וְהַמַּעֲשֶׂה נִקְרָא עַל שֵׁם הַבַּעַל תְּפִלָּה, כִּי הוּא מְאַחֵד וּמְאַגֵּד בְּמַהוּת הַתְּפִלָּה, אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, כִּי הָעִקָּר בָּעוֹלָם הוּא תְּפִלָּה, וְאֵין שׁוּם תַּכְלִית לְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם, כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִים לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתּוֹךְ הַמְאֹרָעוֹת, שֶׁאָז יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְכָל הַסֵּבֶל שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹרֵר אוֹתָנוּ, מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה הָאֲרֻכָּה שֶׁלָּנוּ, הוּא רוֹצֶה לְהִתְגַּלּוֹת בִּכְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא בְּעַצְמוֹ, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ וְכוּ', אֶלָּא הִתְגַּלּוּת כָּזוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲדַיִן בָּעוֹלָם, הִתְגַּלּוּת שֶׁל הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁתָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, שֶׁיּוֹדְעִים הַכֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּעַל הַבַּיִת לָעוֹלָם, וְיֵשׁ רֹאשׁ בַּיִת, וְיֵשׁ כָּל מַה שֶּׁהָעוֹלָם צָרִיךְ, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ רוּחַ סְעָרָה, אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם זֶה כִּי אִם עַל יְדֵי הַנְּקֻדָּה שֶׁל הַבַּעַל הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּכְרִיז לְכֻלָּם, שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ עוֹלָמִים בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מְגַלֶּה דֶּרֶךְ בִּתְפִלָּה שֶׁאֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבְאֹפֶן בָּטוּחַ מְאֹד, שֶׁכָּל מִלָּה מִלָּה שֶׁאָדָם אוֹמֵר בִּתְפִלָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ – נִשְׁמַעַת בַּמְּרוֹמִים, וְהִיא מַמְתֶּקֶת הַדִּינִים וְהַגְּזֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ זוֹעֲקִין בַּיָּמִים נוֹרָאִים, וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

וְהָיָה הוֹלֵךְ וְכוֹבֵשׁ, הַגְּבוּרָה הַגְּדוֹלָה הִיא, שֶׁבֶּאֱמֶת יִהְיֶה כִּבּוּשׁ שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא תַּחַת יַד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁאָדָם עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר בְּרוּחָנִיּוּת, וְהוּא מְנַסֶּה לָתֵת לְרוּחָנִיּוּת קְצָת, כְּמוֹ שֹׁחַד מָמוֹן וְכוּ', הוּא גַּם יְהוּדִי טוֹב, שֶׁלּוֹמֵד קְצָת וְנוֹתֵן צְדָקָה וְכוּ', אֲבָל אֵין הַגִּבּוֹר רוֹצֶה אֶלָּא אֶת הַכֹּל, רַק הַכְנָעָה, רַק שֶׁאָדָם יִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם, וּבִפְרָט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט אֵצֶל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בָּא לְעוֹרֵר וּלְרַמֵּז לָנוּ לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים שֶׁל תּוֹכֵחָה, אֲבָל זוֹ אֵינָהּ תּוֹכֵחָה, זֶהוּ גִּלּוּי עַל הָאַהֲבָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאוֹהֵב אוֹתָנוּ אַהֲבַת עוֹלָם, וְשׁוֹלֵחַ לָנוּ אֶת הַבַּעַל תְּפִלָּה וְאֶת הַגִּבּוֹר וְגוֹ', שֶׁנֵּדַע אֵיךְ לִפְעֹל נָכוֹן עִם הַתְּכוּנוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁנִּירָא רַק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וְנֹאהַב רַק אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְנַעֲשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל יְדֵי שֶׁנַּרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת וּבְתַחֲנוּנִים, מִכָּל עֹמֶק הַלֵּב וְהָאֱמוּנָה שֶׁבּוֹ, עַד שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁיְּרַחֵם הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ וְיָשִׂים קֵץ לְגָלוּתֵנוּ, וּתְחִלָּה וְרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, אָמֵן.

הפוסט שיעור אמונה 097 – הַגִּבּוֹר רוֹצֶה רַק הַכְנָעָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"א חֶשְׁוָן תשפ"ד

רָחֵל אִמֵּנוּ, עֲקֶרֶת הַבַּיִת, שֶׁעִקַּר סִפּוּרָהּ בְּתוֹרָה הוּא סִפּוּר הַוַּתְרָנוּת, זֶהוּ בְּעֶצֶם מַסְבִּיר לָמָּה רָחֵל הִיא 'אִמֵּנוּ', כִּי מִמֶּנָּה אָנוּ לוֹמְדִים עַל הַפְּנִימִיּוּת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא 'וַתְּרָנוּת', כִּי לָמָּה אָדָם מְוַתֵּר? מַה הַכֹּחוֹת שֶׁאוֹסֵף הַמְוַתֵּר כְּדֵי לְוַתֵּר? הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ דָּבָר יוֹתֵר גָּדוֹל מֵאֲשֶׁר הַדָּבָר שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַרְוִיחַ, תְּמוּרַת הַוִּתּוּר לַדָּבָר הַקָּטָן הוּא זוֹכֶה לַדָּבָר הַגָּדוֹל, אִם נִרְצֶה, זוֹ כָּל הַיַּהֲדוּת, לְוַתֵּר כְּדֵי לִזְכּוֹת, וְלֹא הַמְּדֻבָּר בְּשָׂכָר גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי בִּלְבַד, אֶלָּא עֶצֶם הַדָּבָר שֶׁאֲנִי זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא יָכוֹל לְהִתְחָרוֹת בְּכָךְ, כִּי הַטּוֹב הוּא הַיַּעַד שֶׁלִּי בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ תַּפְקִידוֹ שֶׁל כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל.

רָחֵל אִמֵּנוּ יָדְעָה מַה הַמַּעֲלָה בְּלִהְיוֹת אִשְׁתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, הַזְּמַן הָרַב שֶׁצִּפְּתָה לְכָךְ, הַיְּדִיעָה שֶׁאוֹתָהּ אָהַב יַעֲקֹב, מִי יָכוֹל בְּאוֹתוֹ זְמַן לְחַשֵּׁב עוֹד חֶשְׁבּוֹנוֹת? לְהַרְגִּישׁ אֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל מִי שֶׁאֵין לוֹ? הֲרֵי זֶה מוֹרֶה, שֶׁכָּל הַמֵּנִיעַ לְהִתְקָרֵב לְיַעֲקֹב נוֹבֵעַ מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן, לְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיק כְּדֵי לְהִתְקָרֵב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאִם אֲנִי עוֹסֶקֶת כְּדֵי לְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵיךְ אֶתְרַחֵק מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי שֶׁאֲחוֹתִי תִּתְבַּיֵּשׁ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, הֲרֵי שֶׁאֲנִי מְוַתֶּרֶת כְּדֵי לִזְכּוֹת בְּכָךְ שֶׁאֲחוֹתִי לֹא תְּוַתֵּר, כִּי זֶה דָּבָר יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהָעֲלִיָּה הָאִישִׁית בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִם זֶה עַל חֶשְׁבּוֹן מִישֶׁהוּ אַחֵר.

יֵשׁ שְׁנֵי סוּגֵי וַתְרָנוּת, יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּוַתֵּר אֲבָל הוּא נִשְׁאַר עִם יְדִיעָה שֶׁהוּא הַצּוֹדֵק, אֲבָל אֵינוֹ מְוַותֵּר מַמָּשׁ לְמַעַן הַזּוּלַת, לְוַתֵּר בְּלִי שׁוּם טַעֲנָה מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי, בְּלִי שׁוּם כִּרְסוּם בְּוַדָּאוּת שֶׁלִּי זֶה מַגִּיעַ, וְעִם כָּל זֹאת, לָתֵת אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי לְמִישֶׁהוּ אַחֵר, כִּי הַכְּאֵב שֶׁלּוֹ לֹא יָכוֹל לָבוֹא בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, שֶׁאֲנִי מִתְעַלֶּה וְהוּא כּוֹאֵב, זֶה הַלִּמּוּד הַגָּדוֹל וְהֶעָמֹק שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים מוותרנותה שֶׁל רָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהַיּוֹם י"א חֶשְׁוָן, יוֹם הַהִלּוּלָא שֶׁלָּהּ, זְכוּתָהּ תָּגֵן עָלֵינוּ.

יֵשׁ וַתְּרָנוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִמִּדּוֹת טוֹבוֹת אוֹ מִנֶּפֶשׁ נִכְנַעַת, וְיֵשׁ וַתְּרָנוּת שֶׁנּוֹבַעַת מֵאֱמוּנָה, כַּאֲשֶׁר אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בְּמַלְכוּת חֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָה, אֵין הוּא קוֹפֵץ לִכְעוֹס וְלַעֲמֹד עַל שֶׁלּוֹ בְּדֶרֶךְ חַד מַשְׁמָעִית, הוּא יוֹתֵר מַקְשִׁיב לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, הוּא בּוֹחֵן אֶת כָּל הַצְּדָדִים וּצְדָדֵי הַצְּדָדִים, וּבוֹדֵק הֵיטֵב, שֶׁאַף צַד לֹא יִתְנַגֵּד לְגִלּוּי אוֹר ה' בְּמַעֲשָׂיו, וְכָךְ הוּא בּוֹחֵר לְוַתֵּר עַל מַה שֶׁלּוֹ, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְמַשֶּׁהוּ יוֹתֵר גָּדוֹל – לְהָבִיא שְׁלֵמוּת בָּעוֹלָם, לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּלִי לִפְגֹעַ בְּאַף אֶחָד, וְשֶׁאַף אֶחָד לֹא יִתְבַּיֵּשׁ וְלֹא יִצְטַעֵר.

רָחֵל נִקְבְּרָה עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁהִיא תִּבְכֶּה שֶׁיָּשׁוּבוּ בָּנִים אֶל גְבוּלָם, כִּי הַבָּנִים הָאֵלּוּ, הֵם סוֹד נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁזּוֹכֶה לְוַתְּרָנוּת דִּקְדֻשָּׁה, כָּל הַחַיִּים שֶׁל יְהוּדִי הֵם וִתּוּר, אֲבָל לֹא וִתּוּר שֶׁמּוֹתִיר אוֹתוֹ רֵיקָן מֵרְכוּשׁ, אֶלָּא כָּךְ יְהוּדִי קוֹנֶה אֶת הַקִּנְיָנִים הַנִּצְחִיִּים שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ מִי שֶׁרוֹצֶה לִיצוֹר אוֹר הוּא שׂוֹרֵף וּבוֹעֶרֶת אֵשׁ, מַה שֶּׁנִּשְׂרַף תַּחַת הַמְּדוּרָה – הוּא זֶה שֶׁמַּגְבִּיר אֶת שַׁלְהֲבוֹת הָאוֹר, כָּל דָּבָר שֶׁיְּהוּדִי עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי נִמְצָא שֶׁהוּא מְוַותֵּר עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר שֶׁיָּכַל לַעֲשׂוֹת אָז, אוֹ אִם הוּא מַפְרִישׁ מָמוֹן לִצְדָקָה, אוֹ שׁוֹתֵק עַל עֶלְבּוֹנוֹ, אוֹ מִתְנַהֵג בְּהַנְהָגַת רָחֵל בְּהַפְלָגָה כָּזוֹ, כָּל זֶה אֵין יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת מִבְּלִי שֶׁהָאָדָם יֵדַע שֶׁהוּא מַרְוִיחַ אֶת הַטּוֹב בְּיוֹתֵר כַּאֲשֶׁר הוּא מְוַתֵּר עַל הַפָּחוּת יוֹתֵר. כִּי הַטּוֹב בְּיוֹתֵר הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִי הוּא פָּחוֹת אוֹ בִּכְלָל לֹא…

אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים וַתְרָנוּת, זֶה נִתְפַּס אֶצְלָם כְּחֻלְשָׁה, לִפְעָמִים, אֵין צֹרֶךְ פָּשׁוּט שֶׁאָדָם יְוַתֵּר עַל שֶׁלּוֹ, מֵחֲמַת רְצוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים, אַךְ כַּאֲשֶׁר הוּא נִזְקָק לַעֲשׂוֹת זֹאת, כְּדֵי לִמְנֹעַ אֵיזֶה רַע, עוֹשֶׂה זֹאת הַיְּהוּדִי בְּשִׂמְחָה, לֹא כְּהִתְפָּרְסוּת רופסת אֶלָּא כְּמַעֲנִיק מַתָּנָה לְמִי שֶׁמְּנַהֵל אֶת הַכֹּל, וְצִוָּה עָלָיו בְּמַצְפּוּנוֹ וּבְלִבּוֹ הַטָּהוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה וּלְוַתֵּר עַל זֶה. אֶלָּא שהותרנות מִצַּד הַמִּדּוֹת אֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד הַמְּוַתֵּר, אֲבָל הַמְוַתֵּר בַּעֲבוּר קוֹנוֹ, הֲלוֹא עַל זֶה נֶאֱמַר בְּדִיּוּק – אֵין שׁוֹמֵעַ לִי וּמַפְסִיד, אִם וותרת לְמַעַן בּוֹרַאֲךָ, יִבְרָא בַּעֲבוּרְךָ בּוֹרַאֲךָ הִזְדַּמְּנוּיוֹת עֲדִיפוֹת, שֶׁלֹּא שֵׁעַרְתָּ וְלֹא תֵּאַרְתָּ בְּחַיֶּיךָ, כִּי הַמִּדָּה הַזּוֹ חֲבִיבָה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹתֵר, וְזוֹ הִיא כִּתְרָהּ שֶׁל אֵם הַמַּלְכוּת, עִקָּרָהּ שֶׁל בַּיִת, יְסוֹד אֻמָּתֵנוּ – הַמְּוַתְּרִים לְמַעַן הַבּוֹרֵא.

מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת יִקְרֶה, וּמַה שֶּׁמַּגִּיעַ לִי – אֲקַבֵּל, הוּא יִזְכֶּה לְקַבֵּל אֶת הַכֹּל, הוּא לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם מַרְפֵּקִים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל מוּכָן בַּעֲבוּרוֹ, בְּלִי מַאֲמָץ וּבְלִי מִלְחָמָה, לֹא מַעֲמָד, לֹא קַרְיֶרָה, לֹא עֲבוֹדָה, וְלֹא מָקוֹם הַשְׁפָּעָה, שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא שֶׁלּוֹ, הוּא מְחַכֶּה וּמַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת, שֶׁהַבּוֹרֵא הַמְּנַהֵל הַכֹּל בְּדִיּוּק, יָבִיא לוֹ בִּשְׁעָתוֹ וּבִמְקוֹמוֹ אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, אָדָם כָּזֶה אֵין לוֹ מְצִיאוּת שֶׁל נִסָּיוֹן עַל וַתְרָנוּת, כִּי הוּא רוֹאֶה בָּזֶה שִׁחְרוּר מֵאַחֲרָיוּת מְיֻתֶּרֶת, שֶׁלֹּא מְבִיאָה לוֹ תּוֹעֶלֶת יַתִּירָה, כַּאֲשֶׁר אֵינָהּ מוכרזת בַּשָּׁמַיִם. רָחֵל אִמֵּנוּ יָדְעָה, כִּי עִם כָּל הַכָּבוֹד הָרוּחָנִי הַנִּשְׂגָּב לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, אֵין אוֹר בַּשָּׁמַיִם מִמַּה שֶּׁלֹּא תִּתְעַנֶּה וְתִבְכֶּה, וְאֶת הָאוֹר הַזֶּה הִיא רוֹצָה לְהָאִיר עַל עַצְמָהּ.

וּבְנוֹגֵעַ אֵלֵינוּ, הֲרֵי אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לְעוֹלָם מַה טּוֹב לָנוּ, וּמִי יוֹדֵעַ כֵּן? רַק הַבּוֹרֵא הַמְּנַהֵל אוֹתָנוּ, וְהוּא לֹא טוֹעֶה, וְהוּא גַּם לֹא עוֹשֶׂה שׁוּם דָּבָר לְרָעָתֵנוּ, וְאִם הוּא מְסַדֵּר אֶת הַכֹּל בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאֵרַע, לָמָּה לָנוּ לְהִתְלוֹנֵן כְּשֶׁלָּנוּ אֵין אֶת הַכֵּלִים לִמְדֹּד בֶּאֱמֶת, מַה טּוֹב וּמַה פָּחוֹת טוֹב, מַה מְדֻיָּק עֲבוּרֵנוּ וּמַה לֹא כָּל כָּךְ… וְזֶה גַּם כְּשֶׁאָנוּ בְּטוּחִים, לֹא כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁכֻּלָּנוּ אֲכוּלֵי סְפֵקוֹת וַחֲרָדוֹת מֵהֶעָתִיד בְּכָל דָּבָר וְעִנְיָן, לָכֵן הַוִּתּוּר כַּאֲשֶׁר יִדָּרֵשׁ לַעֲשׂוֹת – יִהְיֶה קַל יוֹתֵר, כִּי הֲלוֹא בִּכְלָל לֹא בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי מְוַתֵּר, אֲנִי פָּשׁוּט מַסְכִּים לְמַהֲלָךְ הָאֱלֹקִי הַנָּכוֹן.

הפוסט שיעור אמונה 116 – הַמַּאֲמִין הַמְוַתֵּר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"ט חֶשְׁוָן תשפ"ד

כְּדַאי לְהַחְדִּיר בְּהִירוּת אֱמוּנָה, עַל יְדֵי לִמּוּד עָמוֹק, מַהִי הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, וּמַה נִדְרָשׁ מֵאִתָּנוּ, אַחַר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים עַל בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָבָה נִלְמַד אוֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת, הַנִּכְתָּבוֹת בַּסֵּפֶר 'דֶּרֶךְ־מִצְווֹתֶיךָ' לְמָרָנָא הַצֶּמַח־צֶדֶק מֵלִּיוּבַּאוִויטְשׁ זי"ע, וְזוֹ לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ (מִצְוַת הַשְׁבָּתַת חָמֵץ):

פֵּרוּשׁ וְעִנְיָן הָאֱמוּנָה מַה הִיא? שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה עַל עִנְיַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְחַיֶּה כָּל הָעוֹלָמוֹת בִּלְבַד, כִּי זֶה לֹא יִתָּכֵן לִקְרוֹת 'אֱמוּנָה', כִּי עֵינֵי בָּשָׂר גַּם כֵּן יַשִּׂיגוּ זֹאת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין רוֹאִים בְּגַשְׁמִיּוּת מַמָּשׁ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ רוֹאֶה בְּעֵינֵי בָּשָׂר, וּכְמוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לֶאֱמוּנָה עַל חִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּגּוּף, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּשָׂרוֹ וְדָמוֹ חַיִּים, שֶׁהֵם מִצַּד עַצְמָם כְּמוֹ דּוֹמֵם מַמָּשׁ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ רוֹאֶה בָּעַיִן מַמָּשׁ חִיּוּת הָרוּחָנִי הַמִּתְלַבֵּשׁ בִּבְשָׂרוֹ לְהַחְיוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וּתְמוּנָתָהּ. וְכָךְ כְּתִיב (אִיּוֹב יט, כו): "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקַ", שֶׁכְּמוֹ שֶׁרוֹאֶה חִיּוּת הַנֶּפֶשׁ עַל־יְדֵי חִיּוּת בְּשָׂרוֹ שֶׁהוּא גּוּף קָטָן – כָּךְ יִרְאֶה חִיּוּת ה' הַמְחַיָּה אֶת הָעוֹלָם, שֶׁהוּא גּוּף גָּדוֹל מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ ת"ק שָׁנָה וְעֹבִי הָרָקִיעַ וּבֵין הָרָקִיעַ כוּ', שֶׁהֵם מִצַּד עַצְמִיּוּת גּוּפָם כְּמוֹ דּוֹמֵם, וְהֵם חַיִּים, וְיֵשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם חִיּוּת, כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ בְּאֶרֶץ וְכֹחַ הַתְּנוּעָה בַּגַּלְגַּלִּים, וְהַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְמַלֵּא אֶת כָּל הָעוֹלָם, וּמַשְׁפִּיעַ הַכֹּחוֹת בָּהֶם, וְלָזֶה אֵין צָרִיךְ אֱמוּנָה כְּלָל, וְגַם חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְחַכְמֵיהֶם מַשִּׂיגִים זֶה.

וְהָאֱמוּנָה שֶׁנִּתְיַחֲדָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּדִכְתִיב: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שְׁמוֹת כ, ב), כְּלוֹמַר, וְלָזֹאת תַּאֲמִין בִּשְׁלֵמוּת מְצִיאוּתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַמְבַּ"ם וְהָרַמְבַּ"ן, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהִיא מִצְוָה בֶּאֱמוּנָה, הִיא: לְהַאֲמִין שֶׁמְּצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא רָם וְנִשְׂגָּב לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינָה זוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁמְּחַיֶּה אֶת הָעוֹלָם בִּבְחִינַת כֹּחַ הַפּוֹעֵל שֶׁבְּנִפְעַל, כִּי בְּחִינָה זוֹ הִיא רַק מִבְּחִינַת דְּבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, וְנִקְרָא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וּלְמָשָׁל, בָּאָדָם הַדִּבּוּר בָּטֵל לְגַבֵּי הַמַּחֲשָׁבָה, וְהַמַּחְשָׁבָה לְגַבֵּי הַשֵּׂכֶל, וְהַשֵּׂכֶל לְגַבֵּי עַצְמִיּוּת הַנֶּפֶשׁ, וְכָךְ בְּחִינַת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִמְשְׁכָה בָּעוֹלָמוֹת לְהַחְיוֹתָם, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם, וְזֶה סוֹד 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם', 'דִּבְרֵי' אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, אֲבָל מַה שֶּׁאוֹמְרִים אַחַר־כָּךְ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע: ה' אֶחָד – הוּא הַהַאֲמָנָה בְּמַהוּתוֹ וּבְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת כַּהִתְפַּשְּׁטוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף הַנִּרְאֶה לָעַיִן, כַּנַּ"ל, וְנִקְרָא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין. וְלָזֹאת תַּאֲמִין גַּם כֵּן, שֶׁהָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ – בְּטֵלִים בֶּאֱמֶת בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ כְּמוֹ הַגּוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה, וּמִכָּל מָקוֹם הוּא 'יֵשׁ' בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְפִי שֶׁאֵין שֹׁרֶשׁ הִתְהַוּוּת הַגּוּף מִנִּשְׁמָתוֹ אֶלָּא מִטִּפַּת אָבִיו וְאִמּוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם – שֶׁכָּל עַצְמוּתָם נִתְהַוָּה מֵאַיִן הַמֻּחְלָט, הֵם בְּטֵלִים מַמָּשׁ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כְּשֶׁהוּא בְּגוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ.

וְזֶה סוֹד "אֵין עוֹד" – שֶׁאֵין אֲפִלּוּ דָּבָר טָפֵל, רַק לְעֵינֵינוּ הִסְתִּיר לִהְיוֹת נִרְאָה כְּאִלּוּ הֵם נִפְרָדִים כוּ', וְזֹאת הָאֱמוּנָה נִתְיַחֲדָה לְיִשְׂרָאֵל לְבַד, כִּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם קָרוּ לֵיהּ אֱלָקָא דְאֱלֹקַיָא, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא הַכֹּחַ הָרִאשׁוֹן וּמָקוֹר הָאֲמִתִּי לְכָל מִינֵי כֹּחוֹת מֻגְבָּלִים הַנִּמְצָאִים מִמֶּנּוּ, וּמִכָּל מָקוֹם מַחְשִׁיבִים הָעוֹלָם לְיֵשׁ וְדָבָר, וּמְחַשְּׁבִים אוֹתוֹ כִּנְשָׁמָה לְגוּף כוּ', אֲבָל הוּא יִתְעַלֶּה, הַמְּרוֹמָם וְנִשְׂגָּב מִזֶּה – הוֹדִיעָנוּ הָאֱמֶת, כִּי ה' אֶחָד וְאֵין עוֹד מַמָּשׁ, כִּי כָּל הָעוֹלָם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְלֹא כְּגוּף לַנְּשָׁמָה, לְפִי שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מְרוֹמָם מַעְלָה מַעְלָה, וְאֵינוֹ מְחַיֶּה הָעוֹלָמוֹת עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּתוֹכָם כִּנְשָׁמָה בְּגוּף, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וּמַה שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָמוֹת הוּא רַק הֶאָרָה לְבַד, מִבְּחִינַת דִּבּוּר, וְנִקְרָא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין. עַד כָּאן לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ.

הַיְּדִיעָה הַמַּרְעִישָׁה אוֹדוֹת הַהֶבְדֵּל הַבָּרוּר בֵּין אֱמוּנָה בֶּאֱלֹקִים שֶׁהִיא נַחֲלַת סְתָם בְּנֵי אָדָם, לֶאֱמוּנַת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, מְעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ לְדַיֵּק בָּאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁלֹּא כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁאוֹמְרִים בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים שֶׁמְּנַהֵל אֶת הַכֹּל, אֶלָּא כָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁזֶּהוּ פָּשׁוּט בְּיוֹתֵר, וְעַיִן אֱמֶת בִּלְתִּי מְשֻׁחֶדֶת – רוֹאָה אֶת הַכֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל, אֶלָּא שֶׁעָלֵינוּ לָדַעַת, שֶׁלֹּא רַק שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים שֶׁמְּנַהֵל אֶת הַכֹּל, אֶלָּא אֵין כְּלוּם חוּץ מִמֶּנּוּ, אֵין כְּלוּם וּכְלוּם, אֶלָּא הוּא מַמָּשׁ מִתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הוּא רַק הֶאָרָה מִמַּה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל וְנִשְׂגָּב עַד אֵין חֵקֶר, וְאֵינוֹ בִּכְלָל בְּיַחַס לָעוֹלָמוֹת, אֶלָּא לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא.

כַּאֲשֶׁר אָנוּ מַרְגִּישִׁים אֶת הָאֱמֶת הָאֱלוֹקִית שֶׁאָנוּ נְתוּנִים בְּתוֹכָהּ, וּמְבִינִים עַד כַּמָּה 'אֵין כְּלוּם חוּץ מִמְּצִיאוּתוֹ הַנִּצְחִית', הַהַרְגָּשָׁה שֶׁלָּנוּ בַּחַיִּים הָאֵלּוּ הִיא אַחֶרֶת לְגַמְרֵי! הִיא מוּדַעַת וּגְבוֹהָה עַד מְאֹד, הַיְּדִיעָה שֶׁהַכֹּל אֱלֹקוּת וֶאֱלֹקוּת הוּא הַכֹּל, הִיא יְדִיעַת סַף לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּנֵס בְּהֵיכַל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא, אֵין סוֹף לַתּוֹעֶלֶת הָרוּחָנִית וְהַגַּשְׁמִית שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם הַמַּרְגִּישׁ כָּךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל רֶגַע בַּחַיִּים, אֲבָל בְּוַדַּאי לֹא עוֹשִׂים אֶת זֶה רַק כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ טוֹב, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת, וַאֲשֶׁר לְשֵׁם גִּלּוּי הָאֱמֶת הַזּוֹ הוֹרִידוּ אֶת נִשְׁמָתֵנוּ לְזֶה הָעוֹלָם, אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְהַשִּׂיג אֶת מַה שֶּׁיְּכוֹלָה נִשְׁמָתוֹ לְהַשִּׂיג בְּהַאי עָלְמָא, בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּבּוֹרֵא וּבִדְבֵקוּת כָּל הַחוּשִׁים בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הפוסט שיעור אמונה 123 – רַק לְעֵינֵינוּ הִסְתִּיר… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.