מתוך הספר 'פשוט עמוק' על התורה

אֶחָד הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים לִהְיוֹת בָּהֶם, הוּא הָאֹהֶל שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

רַק לַמַּחְשָׁבָה אוֹדוֹת הַמָּקוֹם הַמַּדְהִים הַזֶּה, שֶׁעָלָיו גָּדַלְנוּ וְאָנוּ חָוִים אוֹתוֹ בְּמַדָעֵנוּ מִדֵּי שָׁנָה וְשָׁנָה – אֲנִי מִתְרַגֵּשׁ.

לִבִּי כָּמֵהַּ לְמִתְחָם נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ זֶה, שֶׁהוּא, אֵיךְ נִקְרָא לוֹ? אוּלַי אֹהֶל הָאֱמוּנָה, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן, בֵּית הַכְּנֶסֶת הַקַּדְמוֹן, מְקוֹם כִּנּוּן הָאֱמוּנָה, מָכוֹן לְפִרְסוּם הָאֱלֹקוּת, מֶרְכָּז עוֹלָמִי לַהֲפָצַת טָהֳרָה, הִתְגַּלְּמוּת אַהֲבַת הַבּוֹרֵא לַבְּרוּאִים, אוֹ אֵיךְ שֶׁתִּקְרְאוּ לָזֶה.

זֹאת הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת חֲוָיָה אֲמִתִּית – הַאֲמִינוּ לִי…

עוֹד מֵהַתְּקוּפָה שֶׁהָיִיתִי יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל בַּחֵידֶר הָיִיתִי מְדַמְיֵן אֶת זֶה.

הָבָה נִכָּנֵס לְשָׁם.

הִנֵּה אֹהֶל מְפֹאָר הַמִּשְׂתָּרֵעַ עַל מָקוֹם גָּדוֹל וְנִרְחָב. בַּעַל הָאֹהֶל אַבְרָהָם, הוּא הַמַּצְבִּיא הַגָּדוֹל שֶׁל מִלְחֶמֶת הָאֱמוּנָה בַּכְּפִירָה, הַיְנוּ גַּם גָּדוֹל בְּמִקְנֶה וְאֹהָלִים, מִילְיַארְדֶר בְּמֻשָּׂגִים שֶׁל הַיּוֹם, אֲשֶׁר לוֹ מִכָּל טוּב אֲדוֹנָיו – מְחוֹלֵל הַכֹּל.

הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם הַזֶּה דָּאַג לְמַקֵם אֶת יְשִׁיבָתוֹ בָּאֵזוֹר הַמִּדְבָּרִי הַצָּחִיחַ הַזֶּה, בַּמּוּבָן הַגַּשְׁמִי וְגַם הָרוּחָנִי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ לְקָרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת הַסּוֹבְבוֹת אוֹתוֹ – לִמְדוּרַת הָאֱמוּנָה שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּקִרְבּוֹ.

הִנֵּה אַרְבָּעַת הַפְּתָחִים, שֶׁכֹּה רַבּוֹת שָׁמַעְנוּ עֲלֵיהֶם… לְכָל כִּוּוּן בָּעוֹלָם, פֶּתַח, שַׁעַר אֹהֶל מַזְמִין שֶׁכָּזֶה, כִּמְעַט צוֹעֵק לְעוֹבֵר וְשָׁב: "בּוֹא הִכָּנֵס, הַבַּיִת הַזֶּה הוּא שֶׁלְּךָ".

וְשָׁם בִּפְנִים, בְּלִיל שֶׁל קוֹלוֹת, תַּעֲרֹבֶת אֲנָשִׁים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים, שָׂפוֹת וּלְשׁוֹנוֹת חוֹפְפוֹת, אֲנָשִׁים מַחְלִיפִים דֵּעוֹת – – – הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר.

מִי הֵם חַבְרֵי הַמּוֹעֲדוֹן הַזֶּה?

בְּנֵי אֵיזֶה עַם?

מַה קּוֹרֶה כָּאן?

אֵינֶנּוּ מַסְפִּיקִים לְהִתְאוֹשֵׁשׁ מֵהָרַעַשׁ וְהַהֲמֻלָּה הַהוֹמִיָּה, וּכְבָר מְשָׁרְתִים פּוֹנִים לְעֶבְרֵנוּ בְּנִצּוּחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הָאַגָּדִי, הָדוּר הַפָּנִים וְנוֹרָא הַהוֹד, מִין מֶלֶךְ כָּזֶה, אַבָּא שֶׁל כֻּלָּם!

אָנוּ מֻזְמָנִים לִסְעֻדּוֹת מְלָכִים, כְּאִלּוּ כָּל הַתְּכוּנָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת – נוֹצְרָה כָּאן מַמָּשׁ בִּשְׁבִילֵנוּ, וּמַמְתִּינָה לְבוֹאֵנוּ.

אָנוּ מִתְרַוְּחִים, אוֹכְלִים, שׁוֹתִים, נֶהֱנִים מִמַּשַּׁב הָרוּחַ הַנָּעִים הַחוֹדֵר לָאֵזוֹר הַמַּלְכוּתִי וְהַיֻּקְרָתִי הַזֶּה, וּכְבָר תְּמֵהִים אָנוּ – – –

לְמִי מְיֹעֶדֶת הַפְּתִיחוּת הַזֹּאת?

מַה פֵּשֶׁר אַרְבָּעַת הַפְּתָחִים?

כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהִכָּנֵס מִכָּל רוּחַ?

זֶה הַכֹּל?

וְכִי לֹא יוּכַל הָאוֹרֵחַ אוֹכֵל-הַחִנָּם (!) לָנוּעַ קְצָת בְּדַרְכּוֹ לְעֵבֶר הַדֶּלֶת הָרָאשִׁית? עַד כְּדֵי כָּךְ לְפַנֵּק בְּנֵי אָדָם?

הַתְּשׁוּבָה הַפְּשׁוּטָה מְעֻגֶּנֶת בָּעֻבְדָּה הַמַּדְהִימָה, כִּי בְּעֵינֵי אַבְרָהָם הָעִבְרִי, הַכְנָסַת אוֹרְחִים אֵינָהּ אִלּוּץ שֶׁל הַשְׁקָטַת בַּלּוּטַת הָרַחֲמִים הָאֱנוֹשִׁית.

הַכְנָסַת אוֹרְחִים בְּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, כָּמוֹהָ כְּקִיּוּם הַמַּטָּרָה שֶׁלִּשְׁמָהּ הִגִּיעַ אַבְרָהָם לָעוֹלָם, הוּא אֵינוֹ מַאֲכִיל כָּאן רַק רְעֵבִים, הוּא עוֹסֵק פֹּה, בָּאֹהֶל הָאֱלֹקִי הַזֶּה, בְּשִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁל מִדַּת הַחֶסֶד, בְּדַרְגָּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר – – – הֲכִי הֲכִי שֶׁאֶפְשָׁר, אִם הִגִּיעַ אֵיזֶה בֶּן שֵׁבֶט הֲרָרִי, הֲרֵי זֶה בְּעֵינֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ, מַמָּשׁ, כְּאִלּוּ הַמֶּלֶךְ, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, נֵאוֹת לְהַגִּיעַ, וַהֲרֵי לֹא מַתְאִים לָתֵת לוֹ לִטְרֹחַ, וְאַף אוּלַי לַחְשֹׁב פַּעֲמַיִם, הַאִם כְּדַאי לוֹ לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ קְצָת בִּשְׁבִיל אֲרוּחַת גּוּרְמֶה עֲנָקִית…

אֲבָל בְּיָשְׁבִי שָׁם, בַּצֵּל הַחַמִּים שֶׁל עֲנָק הָאֱמוּנָה הַזֶּה, אִישׁ הָאֱלֹקִים הַדָּגוּל, וַאֲנִי, מַבִּיט אָנֶה וְאָנָה, וְרוֹאֶה אֶת דְּבַר הֱיוֹת אַבְרָהָם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם' (בְּרֵאשִׁית יז, ד), שֶׁהִצְבִּיעוּ כֻּלָּם בָּרַגְלַיִם, וְהִגִּיעוּ בְּאַלְפֵיהֶם לַעֲשׂוֹת אֶת דַּרְכָּם לְנוֹשֵׂא לַפִּיד הַבְּשׂוֹרָה הָאֱלוֹקִית הַחֲדָשָׁה. נוֹלָד בְּקִרְבִּי רַעְיוֹן שֶׁיּוֹצֵק לְתוֹךְ אֶפֶקְטְ הָאַרְבָּעָה פְּתָחִים – תֹּכֶן מְחֻדָּשׁ וּמְכוֹנֵן.

בְּמֶרְחַק שֶׁל אַלְפֵי שָׁנָה, וְאָנוּ "עַם לְבָדָד יִשְׁכּוֹן" (בַּמִּדְבָּר כג, ט), לֹא עוֹד הֲמוֹן גּוֹיִם שֶׁסֵּרְבוּ בְּעַזּוּת לְקַבֵּל תּוֹרָה מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲנַחְנוּ לְבַד, בָּרוּךְ הַשֵּׁם! עַד כָּאן הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה.

אַךְ עֲדַיִן אָנוּ 'הֲמוֹן' בְּתוֹךְ עַם אֶחָד, הַמֻּשָּׂג 'אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ', 'אֲנַחְנוּ', 'הֵיימִישֶׁע', 'קְבוּצָתֵנוּ', 'חֲבוּרָתֵנוּ', 'יְשִׁיבָתֵנוּ', 'חֲסִידוּתֵינוּ', 'קְהִלָּתֵנוּ'… וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – טְרֶמִינוֹלוֹגְיָה שְׁלֵמָה, הַמַּגְדִּירָה, מַבְדִּילָה, תּוֹחֶמֶת וּמְצַיֶּנֶת. מַה שֶּׁנִּקְרָא 'אוּנְזֶערֶע'…

זֶה כְּבָר לֹא זֶה.

הֲלֹא אָנוּ, לֹא הָיִינוּ מַכְנִיסִים לְבֵיתֵנוּ אֶת הַשּׁוֹנֶה, הַנִּבְדָּל, הַבִּלְתִּי נִסְבָּל וְהַמֵּעִיק בְּנוֹכְחוּתוֹ.

הוֹי אַבְרָהָם!

אֶת כֻּלָּם מָצָאתִי בְּבֵיתְךָ, אֶת כֻּלָּם מַמָּשׁ.

לֹא מִיַּנְתָּ, לֹא סִוַּגְתָּ, לֹא בָּדַקְתָּ, לֹא חָקַרְתָּ, לֹא דָּרַשְׁתָּ, לֹא הִגְדַּרְתָּ, לֹא הִבְדַּלְתָּ, לֹא הֶעֱמַדְתָּ יַחְצָנֵ"י שַׁעַר… אֵין כָּאן מִבְחַן קַבָּלָה – כֻּלָּם שָׁוִים!

– "הַדְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת, רַבּוֹתַי"! כְּמוֹ שָׁאֲגוּ הַפְּתָחִים הַפְּעוּרִים, לַחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם.

מִי שֶׁתָּאֵב לְהִכָּנֵס לַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, מֻזְמָן, הַבַּיִת הוֹפֵךְ לְשֶׁלּוֹ.

הַאִם אָנוּ מְסֻגָּלִים לְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ אֶת הַמַּחֲזֶה הַנִּפְלָא הַזֶּה?

הֲמוֹן הֲמוֹן גּוֹיִים, בַּעֲלֵי דֵּעוֹת קְדוּמוֹת נְטוּלֵי אַבְרָהָמִ'יזְם, בָּאִים לְאֹהֶל שֶׁל אָדָם אֶחָד מְיֻחָד בְּמִינוֹ, עִם רַף דְּרִישׁוֹת גָּבוֹהַּ לַחַיִּים נֻסָּח שִׁיטָתוֹ…

אֵיךְ הֵם הִסְתַּדְּרוּ בִּמְחִצָּתוֹ?

אֵיךְ לֹא נִתְקַע לָהֶם הָאֹכֶל?

אַבְרָהָם הָעִבְרִי, צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, מַזְמִין אֶת כֻּ-לָּ-ם הַבַּיְתָה, לְאֹהֶל בֵּיתוֹ?

בְּדִיּוּק, זֶה הַסּוֹד!

כָּךְ, וְרַק כָּךְ… נוֹלָד 'עַם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם'! (תְּהִלִּים מז, י)

זֶה הָיָה אוּלַי, הָרַעְיוֹן הֶעָמֹק בְּכִנּוּן אַרְבַּעַת הַפְּתָחִים הַפְּתוּחִים – רַעְיוֹן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת אַרְבַּעַת זָוִיּוֹת הָעוֹלָם.

"אֲלֵיכֶם הוּא הִתְכַּוֵּן, אֲנָשִׁים"!

לֹא מְשַׁנֶּה מֵאֵיפֹה בָּאתֶם, וּלְאָן פְּנֵיכֶם מֻעָדוֹת, מַה מַסַּע חַיֵּיכֶם, מֵאַיִן הוּא מַתְחִיל וְאָן יִסְתַּיֵּם. "אַחַת הִיא לִי" – אָמַר הָעִבְרִי, "כָּאן, בִּנְקֻדַּת הָעוֹלָם הַזֹּאת, הַמַּהֲלָכִים שֶׁלָּכֶם עוֹצְרִים"!

כָּאן הִיא נְקֻדַּת הַפְּתִיחָה שֶׁל כָּל יְצִיר נוֹצָר.

מִכָּאן הִנְּכֶם מַתְחִילִים אֶת דֶּרֶךְ הָאֱמוּנָה וְהַכָּרַת הַבּוֹרֵא, שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ.

כִּי כֻלְּכֶם,

מֵאַרְבָּעַת הַכַּנְפוֹת,

מֻזְמָנִים לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו שֶׁל אֱלֹקִים!

הפוסט פרשת וירא – אֹהֶל רַב־טִפּוּסִי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת קודש פרשת וירא תשפ"א

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום.

כאשר אנו קוראים בתורה הקדושה, סיפור התגלות כזה, ללא שום הרחבות וביאורים, מה באמת כוללת ההתגלות הזו, באיזו מדרגה היא, מה באמת הכוונה וירא אליו ה', ומי יכול לתרגם את המלים הללו לשפת ימינו, לחוות ממש את פירושו המילולי של פסוק צופן סוד שכזה, כאשר אברהם אבינו יושב פתח האהל כחום היום, ואין ההתגלות אלא בחוץ, שם פגש אותו האלוקים, דווקא כאשר אברהם מפנה את פניו החוצה, מול האמת של הקב"ה, שלפי גירסתו הוא חייב להעצים אותו כדי שתהיה נחלת הכלל. כי אברהם אבינו לא חווה דברים לבד, הוא היה אידיאולוג שכשמצא אוצר, היה חייב לשתף את כל בני תבל באוצר המיוחד הזה. האוצר של אמונה באל החי היה נגלה לעין כל הברואים, אבל רק אדם אחד ידע לקרוא לו בשם, ויקרא בשם ה', קריאה זו הכניסה אותו לפני ולפנים, אל תוך דבקות הבורא ברמה הכי גבוהה של המושג, התבטלות מוחלטת של איש אחד, אחד היה אברהם, מול ונגד כל העולם כולו. וירא אליו ה', לא כתוב וירא ה' אל אברהם, כרגיל בפסוקי התנ"ך, אלא אליו, בלשון נסתר ובלתי ידוע, על מי מדברים? מדברים על מי שאינו בעולם, מי שכבר זכה להתבטל לגמרי, ששמו נכלל בשמו יתברך, וירא ה' אליו. אלוני ממרא, גם מורה על משהו פנימי משמעותי למדי, הרי ממרא היה איש שהאחוזה היתה שלו, והאיזכור של התורה על המקום ושמו מעוררת דרשני, ואכן רש"י דיבר על הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו. קודם כל משמע, שיש משמעות למקום, אם השם בחר להתגלות במקום מסויים, יש זכות למקום, וממרא הזה היה בר שיח של מקיים המצווה, השתתפות במצווה של הזולת זה גם התמיכה, על שמו נקראת לדורות ההתגלות המיוחדת הזו, התגלות שהפסוק מנדב לה מילה אחת בלבד, ויותר מרחיב על העזיבה הפתאומית של אברהם את ההתגלות לעבר המצוה של הכנסת האורחים. עצם החיבור בין ההתגלות החד פעמית בהסטוריה האנושית, שהשם מבקר את החולה באופן מוחצן וברור, כשהחולה בכלל יושב בפתח האוהל לחפש אורחים, יש בו מן הענין, כי הכנסת אורחים היא סוג של התערות בחברה האנושית למען התפקיד המיוחד. אין להשוות את פעילותו של אברהם לפעילות של המרת דת או החזרה בתשובה אפילו. הרי מדובר באדם שיכל לעזוב את שיא המדרגות שלו בשביל לעשות את הנכון… אברהם היה עם עינים יוקדות ואמת פנימית בוערת, ונשמה אלוקית מזוככת, עצם המפגש שלו עם האנושות יצר את "עם אלוהי אברהם", כשאדם מאמין באמת הוא לא צריך לדבר הרבה, הוא מביא את בר שיחו לפתיחת תודעה מסוג פנימי יותר, נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם, הנדיבות היא לא דבר שאפשר להחיל עליה כללים, זו הוצאה של כל הטוב מהלב של האדם, ההתקרבות האמיתית להשם יתברך לא באה משטיפת מוח אלא מהטוב הפנימי, שהוא סודו של הגן המיוחד של אברהם אבינו, ראש למאמינים, בכתבי הקבלה מובא שהאורח, הוא אור ח', אור הבינה, האורחים של אברהם אבינו שתו מבאר הבינה הזאת, הוא ראה בכל יציר נוצר, ואפילו באלו שצריכים לרחוץ את רגליהם מעבודה זרה שבידם – את הכלי לגילוי אלוקות, בחינת וידע כל פעול כי אתה פעלתו. וירא אליו ה', הוא סוד כמוס, אבל כלימוד עלינו להבין, שהדרישה הבלתי מתפרשת ובלתי מסתיימת של אברהם אבינו אחר הבורא והאל האמתי, הביאה אותו לראות את זה בעינים ממש, ואם זה נכתב בתורת אמת, הרי שזו האמת שלנו גם, אחר החיפוש האמיתי, וההבנה שזו צריכה להיות נחלת הכלל, זו עת ההתגלות הגדולה, שאנחנו כבר די בשלים להפיץ את האור, לדעת את האמונה בידיעה כזו, שבכוחה לחדור ללבבות של הלא יודעים. ממרא רמז למרידה והמראה, כשיהודי נמצא בעולם שכולו מעביר מסר של להמרות את פי ה', והוא מוצא את עצמו נבוך מהמציאות הזו, עליו לזכור כי שם, באלוני ממרא, בתוקף של הממרא, שם נגלה ה' גם למי שיושב בחוץ, ובתנאי שיודע היטב את התפקיד שלו – להאיר את החוץ לגמרי.

הפוסט פרשת וירא – וירא אליו ה' הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הָאֻשְׁפִּיזִין. הָאוֹרְחִים הָעִלָּאִיִּים, הַטְּמִירִים, הַנֶּעֱלָמִים, הַשְּׁמֵימִיִּים, בָּאִים לִפְקֹד אֶת סֻכָּתֵנוּ בִּימֵי הֶחָג הַקְּדוֹשִׁים, שִׁבְעַת הָרוֹעִים, שֶׁבַע מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל הַיְּקוּם הָרוּחָנִי הָאֱלֹקִי, בָּאִים אֵלֵינוּ, לַחֲסוֹת בְּצֵל הָאֱמוּנָה הַמְּסַכֵּךְ אוֹתָנוּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָנוּ, קְטַנֵּי הַקְּטַנִּים, מַזְמִינִים אֶת הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, אֵלֵינוּ לַסֻּכָּה.

הָיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, מֵהָעוֹלָם הָעַתִּיק שֶׁהָיָה פַּעַם, שֶׁנָּהֲגוּ בְּמִנְהָג יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לְהָכִין כִּסֵּא פָּנוּי לִכְבוֹד הָאוֹרֵחַ שֶׁל הַיּוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהָכִין 'כִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ' לְשִׂמְחַת בְּרִית הַמִּילָה, אֱמוּנָה מוּחָשִׁית בְּמַה שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים.

הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּהֶם אַבְרָהָם אִישׁ הַחֶסֶד, הָאוּשְׁפִּיז הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, מַגִּיעַ גַּם, כָּךְ לְפִי סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, בְּכָל יוֹם מִימֵי הַסֻּכּוֹת, אַף שֶׁבְּכָל יוֹם מִתְחַלְּפִים הָאֻשְׁפִּיזִין, אַךְ אַבְרָהָם-חֶסֶד, בָּא בְּכָל יוֹם, מִתְלַוֶּה אֶל הַמִּדָּה הַיּוֹמִית, מִדַּת הַחֶסֶד מְכֻנָּה בְּתוֹרַת הָרָז יוֹם שֶׁהוֹלֵךְ עִם כָּל הַיָּמִים… הַחֶסֶד בָּא תָּמִיד.

שַׁיָּכוּת גְּדוֹלָה יֵשׁ לְאָבִינוּ הָרִאשׁוֹן עִם חַג הַסֻּכּוֹת. הֲלוֹא כָּךְ מְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַמִּדְרָשׁ (בַּמִּדְבָּר רַבָּה יד, ב, וְכֵן בְּתַנְחוּמָא פָּרָשַׁת וַיֵּרָא): 'בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בְּרֵאשִׁית יח, ד): "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" – שֶׁעָשָׂה לָהֶם סֻכָּה. וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עָשָׂה סֻכּוֹת לְבָנָיו בִּיצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם – (וַיִּקְרָא כג, מג): "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, כִּי כָּל עֶצֶם הַמַּתָּנָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת וְסֻכָּה שְׁמָהּ, נִתְּנָה לָנוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם אָבִינוּ.

הַסִּבָּה שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה סֻכָּה לְאוֹרְחָיו בַּחוּץ הֲלֹא יְדוּעָה לַכֹּל, הוּא חֲשַׁשׁ מֵהָרוּחַ הָאֱלִילִית שֶׁהֵם מְבִיאִים מִן הַחוּץ, לֹא גֵּרְשָׁם הַחוּצָה, לֹא מָנַע מֵהֶם אֶת הַטּוֹבָה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִם כֻּלָּם, רַק יָצַר בַּעֲבוּרָם מָקוֹם-רַחֲמִי מֻגָּן, כְּלוֹמַר, קַו הַתֶּפֶר שֶׁבֵּין הַחוּץ לִפְנִים. דַּרְגָּה טְרוֹמִית לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לְאֹהֶל הַקְּדֻשָּׁה, סֻכָּה חִיצוֹנִית – תַּחַת הָעֵץ.

בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, לַמְרוֹת שֶׁצִּבְיוֹן הָאֱלִילוּת הַפַּגַאנִית הַקַּדְמוֹנִית פַּס מֵהֶם, עֲדַיִן מְצוּיִים בְּעִמּוּת מוּחָשִׁי עִם הָאֲוִירָה הָעֲכוּרָה שֶׁמִּבַּחוּץ, שֶׁנּוֹצְרָה לְמַעַן הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן, דּוֹמֶה, שֶׁעֲדַיִן עוֹמֵד אַבְרָהָם וּמַתְוֶה אֶת גֶּשֶׁר הַמַּעֲבָר מֵהַחֹשֶׁךְ הַשּׂוֹרֵר בַּחוּץ לְבֵין אוֹר הַקְּדֻשָּׁה הַמֵּאִיר בִּפְנִים.

סֻכָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עוֹמֶדֶת לָנוּ גַּם כַּיּוֹם, בַּמַּעֲבָר מֵהַבַּיִת לַחוּץ, אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֶת הָאֲוִיר הַנָּקִי שֶׁל הָאֱמוּנָה, פְּרִי עֲמָלוֹ שֶׁל אָבִינוּ, רֹאשׁ לַמַּאֲמִינִים, מֵפִיץ לְשַׁעְתּוֹ וּלְדוֹרוֹת אֶת הָאֱמוּנָה בְּאֵ'ל יָחִיד קַדְמוֹן לַכֹּל.

כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אִישׁ הַחֶסֶד, אָנוּ רוֹאִים כְּלָלִיּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל הַכֹּל מַמָּשׁ, מִדַּת הַחֶסֶד בְּשִׂיא תּוֹקְפָהּ וְזוֹהֲרָהּ, לוֹחֵם מִלְחֶמֶת ה' צְבָאוֹת לַעֲמֹד כְּעַמּוּדָא תַּקִּיפָא כְּנֶגֶד עוֹלָם כַּפְרָנִי שָׁלֵם, הִתְחַבְּרוּת עִם נֶפֶשׁ כָּל חַי מֵחַד וְאַבְרָהָם הָעִבְרִי הָעוֹמֵד מֵעֵבֶר לְכָל הָעוֹלָם מֵאִידָךְ. מוֹסֵר כֹּל אֲשֶׁר לוֹ לְמַעַן קְדֻשַּׁת ה' וּמֵאִידָךְ מְלַמֵּד זְכוּת עַל פּוֹשְׁעֵי הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא לְקַעֲקֵעַ אֶת בִּיצָתָם.

לְלַמְּדֵנוּ, כִּי מַהוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, הִיא מַהוּת שֶׁל 'שְׁלֵמוּת', שֶׁל הַכֹּל… אָדָם שֶׁעוֹבֵד אֶת ה' לֹא לְפִי נְטִיּוֹת טִבְעִיּוֹת אוֹ אֶמוּצְיוֹת מִתְפָּרְצוֹת אֶלָּא בְּדַעַת וַהֲבָנָה כִּי הַכֹּל מְשֻׁעְבָּד לַה', וּכְשֶׁלּוֹחֲמִים – לוֹחֲמִים לִכְבוֹד ה', וּכְשֶׁאוֹהֲבִים – אוֹהֲבִים לִכְבוֹד ה', כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ.

אַךְ יוֹתֵר מֵהַכֹּל נִרְאֶה, שֶׁמַּהוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם קְשׁוּרָה עִם קְדֻשַּׁת יְמֵי הַסֻּכּוֹת, כִּי הֲלֹא הַהֶבְדֵּל לֶעָתִיד בֵּין גּוֹי לִיהוּדִי הִיא מִצְוַת סֻכָּה, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (עֲבוֹדָה זָרָה ג' ע"א): שֶׁאוֹמְרִים הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: תְּנָה לָנוּ מֵרֹאשׁ [אֶת הַמִּצְווֹת] וְנַעֲשֶׂנָּה! אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסֻכָּה שְׁמָהּ לְכוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָהּ … מִיָּד כָּל אֶחָד נוֹטֵל וְהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה סֻכָּה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַקְדִּיר עֲלֵיהֶם חַמָּה בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מְבָעֵט בְּסֻכָּתוֹ וְיוֹצֵא…

וְכֵן אַבְרָהָם אָבִינוּ, אֲשֶׁר בְּרִית הַחוֹתָם בִּבְשָׂרֵנוּ קָרוּי עַל שְׁמוֹ, מַבְדִּיל אוֹתָנוּ מִן הָעַמִּים בְּדִיּוּק כְּמוֹ מִצְוַת סֻכָּה, וְאִלּוּ הַנִּמּוֹלִים שֶׁמִּבֵּין הָאֻמּוֹת אֵינָם נִקְרָאִים נִמּוֹלִים, כִּי רַק לָנוּ הַבְּרִית.

'אַבְרָהָם' הוּא שֹׁרֶשׁ הַהֶבְדֵּל בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת, וּמִמֶּנּוּ קִבְּלוּ רִבְבוֹת מְקַדְּשֵׁי ה' לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד בִּשְׁבִיל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, כִּי הַיְּהוּדִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן נָטַע נְטִיעָה שֶׁל מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּתוֹכְכֵי לְבָבוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי וִיהוּדִי, הוּא מַגִּיעַ לסוכתנו לְהָשִׁיב לָנוּ כּוֹחוֹת אֱמוּנִיִּים שֶׁכָּאֵלּוּ.

קְדֻשַּׁת הַסֻּכָּה, הַכּוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ שְׁנֵי שְׁמוֹתָיו שֶׁל ה', מְצוּיָה דַּוְקָא בַּחוּץ, הַכּוֹכָבִים נִרְאִים בְּתוֹכָהּ, גַּם לְאַבְרָהָם אָמַר ה' לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּקוֹם הַמְסֻכָּן הַזֶּה, בּוֹ אָנוּ מִטַּהֲרִים מֵהָאָבָק שֶׁעַל רַגְלֵנוּ – רְגִילוּתֵנוּ, אָנוּ מִדַּבְּקִים בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁהֶעֱבִיר נְשָׁמוֹת מֵהַחוּץ אֶל הַפְּנִים בְּכִשָּׁרוֹן קָדוֹשׁ כֹּה רַב וְנִפְלָא.

מִדְּתָנוּ, מִדַּת יְהוּדִים שֶׁהֵם רַחְמָנִים, בַּיְשָׁנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים (יְבָמוֹת עט ע"א), הִיא גַּם תּוֹצָאַת עֲבוֹדַת קָדְשׁוֹ שֶׁל רֹאשׁ לַמַּאֲמִינִים הַזֶּה, הַפּוֹקֵד בְּכָל יוֹם מִימֵי הַסֻּכּוֹת אֶת רָאשֵׁי עַם הַקֹּדֶשׁ הַמְּסֻבִּים עִמּוֹ יַחַד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וּמְזַכְּכִים אֶת לִבָּם לְאַהֲבָה אֶת הַשֵּׁם אֱלֹקֵיהֶם, הַלְוַאי אָמֵן – – –

הפוסט אושפיזין (1) ברוך הבא אברהם אבינו! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יְשַׁעְיָה מִקְּרֶעסְטִיר זי"ע, אֶצְלוֹ הָיְתָה סְעוּדַת מְלַוֶּה מַלְכָּה מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְיֻחָד, כָּל הַשָּׁבוּעַ הָיְתָה דַּלְתּוֹ פְּתוּחָה לַכֹּל לְלֹא עֵת נְעִילָה, וְכָל עָנִי שֶׁהִגִּיעַ, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: שַׁעִיֶּה אוֹמֵר: לֵךְ תִּטֹּל יָדַיִם, אַתָּה רָעֵב. וְהָיוּ, הוּא וְהָרַבָּנִית נוֹתְנִים לוֹ לֶאֱכוֹל, וְכֵן נָהֲגוּ עִם כָּל רָעֵב וּקְשֵׁה יוֹם, וְרָאוּ אֶצְלוֹ יְשׁוּעוֹת רַבּוֹת מְאֹד, אַחַר שֶּׁהִתְחַתֵּן אָמַר לְזוּגָתוֹ הָרַבָּנִית: הִנֵּה הִתְחַתְּנוּ וְכוּ', דְּעִי לָךְ, שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה גְּאוֹנִים שֶׁזּוֹכִים לְחַבֵּר סְפָרִים, וְכַאֲשֶׁר כָּל גָּאוֹן בָּא לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הוּא בָּא עִם הַחִדּוּשִׁים שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחָם עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה מֵבִיא גְּאוֹנִים שֶׁיְּעַיְּנוּ בְּתוֹךְ הַחִדּוּשִׁים שֶׁלָּהֶם, וְהִנֵּה מוֹצְאִים שֶׁפְּשָׁט זֶה נוֹגֵד אֶת הַהֲלָכָה, וּפְשָׁט זֶה גַּם כֵּן וְכוּ'. וְכָךְ פּוֹסְלִים סֵפֶר אַחַר סֵפֶר, אֶת כָּל הַחִדּוּשִׁים, וּלְבַסּוֹף נוֹתַר הָאָדָם בְּלֹא חִדּוּשִׁים, אֲבָל אָנוּ, אִם נַשְׁקִיעַ אֶת זְמַנֵּנוּ  בִּלְחַבֵּר חִבּוּרֵי חִדּוּשִׁים, הֲלוֹא כְּשֶׁנָּבוֹא לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, עֲלוּלִים לִפְסֹל לָנוּ אֶת הַפְּשָׁטִים, וְאָז מַה יִּשָּׁאֵר לָנוּ?! וְלָכֵן נַכְנִיס אֶת עַצְמֵנוּ בִּצְדָקָה, חֶסֶד וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת, וְכָל יְהוּדִי שֶׁנִּכְנַס לְכָאן רָעֵב וְיֵצֵא שָׂבֵעַ, זֶה לֹא יְכוֹלִים לִפְסֹל לָנוּ. וְתֵכֶף וּמִיָּד כְּשֶׁאָמַר רַבִּי יְשַׁעְיָה לְזוּגָתוֹ אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, הָיְתָה תְּמִימַת דֵּעִים עִמּוֹ, וּבְצַוְתָּא הֵחֵלּוּ לְבַשֵּׁל לָאוֹרְחִים הָעֲנִיִּים שֶׁיִּנְקְשׁוּ עַל דַּלְתָּם. וּבַתְּחִלָּה הָיוּ עֲנִיִּים, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַה לְבַשֵּׁל, אֶלָּא כֻּסֶּמֶת בִּלְבַד, וּבִשְּׁלוּ וּבִשְּׁלוּ – שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן בַּעֲבוּר הָאוֹרְחִים. וְהִנֵּה נִכְנַס אוֹרֵחַ רִאשׁוֹן, וְלִשְׁאֵלָה אִם הוּא רָעֵב? הֵשִׁיב בְּחִיּוּב. וְהִגִּישָׁה לוֹ עוֹד צַלַּחַת עִם כֻּסֶּמֶת, וְאָכַל וְאָכַל וְסִיֵּם אֶת הַצַּלַּחַת, וְרָצָה עוֹד וְעוֹד, וְהִתְפַּלְּאָה מְאֹד, עַד כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ תֵּאֲבוֹנוֹ, וְאֵיךְ אֵינֶנּוּ שָׂבֵעַ וְכוּ' וְכוּ'. וּלְבַסּוֹף אַחַר שָׁלֹשׁ צַלָּחוֹת שָׂבַע וְקָם מֵהַכִּסֵּא, וּבִקְּשָׁה לִקְרֹא לְבַעֲלָהּ, וְקָרְאָה לוֹ, וְעָנָה וְאָמַר לָהֶם: מֵהַיּוֹם כָּל הַמַּאֲכָלִים שֶׁלָּכֶם יִהְיֶה לָהֶם טַעַם גַּן-עֵדֶן, וְנֶעְלַם. וְרַבִּי יְשַׁעְיָה יָצָא לַחוּץ לְחַפְּשׂוֹ וְלֹא מְצָאוֹ, וְהֵבִין שֶׁהָיָה זֶה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. וּמְסַפְּרִים אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לֶאֱכוֹל אֵצֶל רַבִּי יְשַׁעְיָה, שֶׁכָּל אָדָם שֶׁאָכַל שָׁם, וְסָבַל מֵאֵיזוֹ מַחֲלָה, מֵאוּלְקוּס, אוֹ מֵעַיִם, אוֹ כּוֹלֶסְטְרוֹל  וְכַדּוֹמֶה, כְּשֶׁבָּאוּ לֶאֱכוֹל שָׁם – נֶעֱלָמָה מַחֲלָתָם כְּלֹא הָיְתָה. וּפַעַם בָּא אֲלֵיהֶם אֶחָד הַצַּדִּיקִים, אַדְמוֹ"ר גָּדוֹל, וְשָׁאַל אוֹתָם: אִמְרוּ נָא לִי, אֵלּוּ סוֹדוֹת יֵשׁ לָכֶם בְּמַהֲלַךְ הֲכָנַת הַמַּאֲכָלִים? וְעָנָה רַבִּי יְשַׁעְיָה וְאָמַר: אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, כָּל אֶחָד מְכַוֵּן סוֹדוֹת וְרָזִין וְרָזֵי דְּרָזִין, אֲבָל אֲנִי מְכַוֵּן כַּוָּנָה פְּשׁוּטָה: שֶׁיִּהְיֶה לְשֹׂבַע וְלֹא לְרָזוֹן – שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּם מַה לֶּאֱכֹל.

מספר מוהרא"ש זי"ע: פַּעַם לָקַחְתִּי נֶהָג וְנָסַעְתִּי לַהֲמוֹן קִבְרֵי צַדִּיקִים בְּהוּנְגַרְיָה, וּבְכָל קֶבֶר וְצִיּוּן, נִשְׁאַר הַנֶּהָג הַגּוֹי בַּחוּץ וְהִמְתִּין לִי בָּרֶכֶב. אַךְ הִתְפַּלֵּאתִי מְאֹד, כַּאֲשֶׁר הִגַּעְנוּ לְצִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבִּי יְשַׁעְיָה – חָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ קַסְקֶט וְלָבַשׁ חֲלִיפָה וְנִכְנַס אַף הוּא לְשָׁם, וְהִתְפַּלֵּאתִי וּשְׁאַלְתִּיו – לָמָּה נִכְנַס דַּוְקָא כָּאן לְהִצְטָרֵף לַתְּפִלָּה? וְסִפֵּר לִי, שֶׁלִּפְנֵי שָׁנָה הָיְתָה לוֹ תְּאוּנַת דְּרָכִים מַחְרִידָה, וְהָיָה בְּלִי הַכָּרָה כַּמָּה חֲדָשִׁים, וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹרֵר, רָצוּ הָרוֹפְאִים לִכְרוֹת אֶת רַגְלָיו, אִמּוֹ סֵרְבָה לְכָךְ נֶחְרָצוֹת, וְהָרוֹפְאִים הִזְהִירוּ שֶׁאִם לֹא יִכְרְתוּ אֶת רַגְלָיו – יָמוּת. אַךְ הָאִמָּא הִתְעַקְּשָׁה, וְאָמְרָה, שֶׁהִיא רוֹצָה לַעֲבוֹר קֹדֶם בַּצִּיּוּן שֶׁל רַבִּי יְשַׁעְיָה. וְהָרוֹפְאִים צָחֲקוּ וְלָעֲגוּ, אֲבָל הִיא הִתְעַקְּשָׁה וְהָאַמְבּוּלַנְס הִגִּיעַ עַד לְשָׁם, וְהִכְנִיסוּ אֶת הָאֲלוּנְקָה שֶׁלּוֹ עַד לַצִּיּוּן מַמָּשׁ. וְשָׁם, מְסַפֵּר הַנֶּהָג, בָּכִיתִי מְאֹד, וְאָמַרְתִּי: צַדִּיק! רוֹצִים לִכְרוֹת אֶת רַגְלַי וְכוּ', וְהָיְתָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים גְּדוֹלָה כָּל-כָּךְ, וְזָכָה לְהִוָּשַׁע, וּלְבַסּוֹף הִתְרַפְּאוּ רַגְלָיו לְלֹא כְּרִיתָה, וְהָיָה זֶה נֵס וָפֶלֶא גָּדוֹל מְאֹד.

(אֲשֶׁר בַּנַּחַל, חֵלֶק צג, עַמּוּדִים כב-כד)

הפוסט הכנסת אורחים בקערסטיר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.