והיתה לה' המלוכה

בעזרת השם יתברך, יום חמישי לסדר (חוקת) בלק תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'

הנה עוד יום עבר שבו אם זכינו, חטפנו טוב אמיתי ונצחי, כי בכל יום יש מדה וגבול לאור הגדול, ואנו נדרשים לבחור למלאות אותו באור מלתתא שיאיר למעלה גם כן, ואלו הימים הם הנצחיות שלנו בעלמא דאתי, כשאדם חי בזה העולם מתוך תחושה כי הוא ממלא את יעודו ותפקידו לנצח, הרי שכל שעה בחייו חשובה ומשמעותית ביותר, אשרינו ואשרי חלקנו.

וכעת נשב ליד השולחן ללמוד ספרו של הרבי האמת, וזו לשון קדשו, היכן שאנו אוחזים: וְצָרִיך כָּל אֶחָד – כאן מדבר על כל אחד מהמלכויות והשררות שיש בעולם, מזה האחד שכולם תחתיו עד זה שהוא רק שורר בביתו, על כולם להזהר ולהשמר לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ – המלכות הזו שניתנת לכל אחד, אינה מלכות של שרירות הלב, שאדם מתעמר בנתיניו, ורודה בהם, שיש אנשים כאלו בביתם, שהילדים שלהם מפחדים מנחת זרועם, וכן ראשי קהילות שעיקר ממשלתם הוא על ידי הטלת מורא, ואם כל זה היה לשם שמים – היה אפשר להתווכח עם הניגון שלהם, אבל הוא ניגון אמת, אבל כשאדם עושה את כל המלכות והמורא שלה מחמת שרוצה להנות מזה, שהם משמשים אותו ושומעים בקולו, ויש לו רווחה כלכלית ורוחנית על ידי זה, כל זה הוא לקחת את המלכות שהיא מלכה, ולהשתעבד בה כשפחה, וזהו שאומר רבינו: שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ – עבד, הוא אדם שביטל את כל הישות שלו לאדם אחר, בכח או ברצון, ואינו כלל אלא רצון האדון, כאשר המלכות, שסודה ושרשה הוא כדי לעשות תפקיד מסוים להשם יתברך באמצעותה, אינה משמשת את השימוש המקורי שלה, אלא היא משמשת דברי חולין של האדם המולך והמתאוה לשלוט, הרי שלקח אותה ורתם אותה אל עגלת תאוותו, והיא בבחינת עבד אצלו, כי המלכות היא עצמאית, היא צריכה להשרות שכינתה בדרך שהיא רוצה, ולא שיהיה אפשר להסיטה מדרכה, כי כן דרך המלך שהוא פורץ גדר, ואין יכולת להשתלט עליו, כי אם כן אינו מלך כלל, ואם האדם הוא עבד מכודן לתאוותיו, היינו שאין לו שום יכולת להשתלט על עצמו, הרי הוא אינו בן חורין, אלא כעבד 'מוכרח' לעשות רצון אדונו – תאות הלב. וזו אינה מלכות…

רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין – והחירות שלה היא, שהיא משתמשת רק לצורך ענינה הפנימי, ומהו? היא השראת כבוד מלכותו של הקב"ה בעולם, לכך היא נועדה, ומשום כך היא ניתנה בתוך נבכי נפשו של כל בר ישראל, כיון שרצה הבורא מכל נשמות ישראל דבקות מוחלטת בו, ואף כי הדבר בבחירה של כל אחד ואחד, אבל את היכולת לזה נתן הקב"ה בלב כל איש ישראל, ואם המלכות 'עסוקה' מיט פאליטיק, או שאר עניני שררה והתנשאות, וחינוך הבנים מתוך 'מה יגידו עלי', אבל לא בפנימיות לשם שמים, כמו שרבינו אומר בהמשך, אזי המלכות היא כבר מוכרחת לנסוע לפי החליל של הבעל גאוה הזה, אין לה את החופשיות, כביכול, לפעול כרצונה, שהוא הרצון העליון להתפשט בעולם, בבחינת נתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים, וזה כמו שכתוב: "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין", שמצינו ענין של חירות למלכות, שהפסוק מתאר שלימות של מלך הטוב לארצו, והוא בן חורין, היינו שעיקר נקודת המלך שהוא פורץ גדר, ואין מי שיעמוד בעדו, כמו שאמר מלכא עקר טורא, ואין לך בן חורין כי אם שהמלכות אינה משועבדת לו, אלא היא נוכחת כשלימה לתפקידה המסוים בלבד, ואם היא עזוקה בעבותות חמדת הממשלה העצמית, הרי שאינה חופשיה,  שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְך בֶּן חוֹרִין, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לַהֲנָאָתְךָ – כללו של דבר! ההנאה העצמית של האדם מהמלכות היא 'מושלת' על המלכות עצמה, ואין המלכות בת חורין! כאשר אדם משתמש עם המלכות שלו רק לעבודת השם, אזי המלכות אינה שייכת 'אליו', והיא בת חורין!

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר – חז"ל דרשו על שמו של מרדכי, שהוא מרומז בפסוק בפרשת כי תשא, מור דרור, ותרגומו מרי דכי, שזהו רמז למרדכי, על כל פנים רואים, שבשמו מרומז ענין מר דרור, והוא מלמד את מדרגתו שהיתה מלכותו בביטול עצום אליו יתברך, וזה אשר מלמד גם את כל אחד ואחד בנקודת המלכות שלו, שֶׁהַמָּרוּת – שזה מרומז בלשון 'מר', הַיְנוּ הַמַּלְכוּת – מלכות היא קבלת המרות של בני אדם תחתיה. והיא, המלכות הזו, יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת – שני ביטויים של חופש גמור, דרור זהו שכל המרחב פתוח לפניה, וחירות היא נקודה פנימית שהיא בעצמה אינה משועבדת כלל לשום נקודה אחרת שאינה מענינה, והזהירות היא, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ – כאן אנו מבינים שרבינו מסתכל על האנשים המתנשאים שהם כמו מוכרחים במעשיהם, היינו עבדים לתאוה הזו, כי שימוש במלכות גבוהה כזו לצורך הנאה אישית וצורך עצמי הוא כמו חילול ה', כי המלכות לה' היא, והיא באה בתוכנו כדי שנעשה עמה את שליחותה, אבל כשאנו משתמשים בה ושולחים את המלכה לשליחויות בזויות ומאוסות ופשוטות, הרי שהיא כבר משמשת את האדם ואינה בת חורין להאיר לכל העולם כולו את שליחותה המיוחדת. כִּי אִם לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ – אדם שקיבל איזו יכולת של שליטה או השפעה, עליו להזהר ביותר שישתמש בתכונה זו רק כאשר נוגע הדבר לכבוד השם יתברך, להתקרב אליו, לקרב אליו, להפיץ אור תורתו בעולם וכיוצא בזה, בִּבְחִינוֹת "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" – היינו המלוכה של כל אחד תהיה להשם יתברך, דְּהַיְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַמַּלְכוּת רק לַעֲבוֹדַת הַשֵּם יִתְבָּרַךְ ולא לצרך עצמו. ואיך משתמשים עם המלכות לעבודת השם יתברך? דְּהַיְנוּ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּכְנָעִים אֵלָיו – ורבינו קורא לזה עבודת השם, שגם בדרך החינוך הדורות שלו צריך להזהר שלא יהיה חלק מזה הכבוד האישי שלו והיוקרה שלו וכו', אלא כל תוכחתו ואזהרתו צריכות להיות למען עבודת השם, היינו שיוסיפו אור בחייהם על ידי תורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים, והכל בדרך הארה גדולה, כי גם התוכחה צריכה להיות כפי שרוצה השם יתברך, בכל דיני תוכחה ושלא לישא עליו חטא וכו', כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא, ורבינו מבאר בפרטיות איך אדם צריך לנהוג בכל פרט מהמלכויות, הֵן אִם הוּא מוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ – ואסור לו להתנצל ולומר, שאינו מתערב בדרכם וכו', אלא אם הם שומעים לקולו, היינו מושל עליהם, הרי שהוא צריך להזהיר אותם מן החטא ולהוכיח אותם לדרך החיים, וגם בזה צריך לראות שעיקר הענין הוא יהיה קרוב לעבודת השם ולא ריחוק מעבודת השם על ידי תוכחה שאינה כראוי, וְאִם יֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה יוֹתֵר, הרי שאין ממשלתו סתם כך, מחמת איזה מזל או תכונת נפש, כמו שסוברים ההמון שזו 'הצלחה' גדולה להשפיע על המון רב, כי הכל מלמעלה ממש, שיש כאלו שקבלו ממשלה על יותר אנשים, וזה בשביל שליחות, שעל כן אדם כזה מֻטָּל עָלָיו החובה לְהַזְהִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים, כל אחד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ.

מה למדנו היום? שצריך לשחרר את המלכות שבנו מכל מיני תאוות עצמיות, ולנצל את הנקודה הזו להשפיע, כל אחד באופן של המלכות שלו, על מי שיש לו השפעה – הוא חייב להמליך את השם יתברך עליו.

ועוד רבות נכבדות ידובר בנקודה זו, בינתיים, היה שלום, והבער לבבך אליו יתברך, כאשר תשוקת לבבך תתגעגע אל האהבה העליונה שהשם יתברך אוהב אותנו.

שלך לתמיד

שלמה ברוך

הפוסט 170 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל מי שנמצא אי שם במעגל השפעה כלשהו, יודע שלעיתים, למרבה הצער, עלינו להשתמש בכלי הענישה למען מטרתנו בהשפעה, העונש, יכול להבהיר את ההפסד שבאי הליכה בתלם, והצער יכול לגרום התניה – בשביל הפעם הבאה.

החכם מכל האדם אמר: חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר, מוסר, מסתבר, הוא רב-אנפין. לפעמים הוא מוסר מסר כלשהו בשמאל דוחה, ולפעמים בימין מקרבת, אבל הצד השוה שבשניהם הוא, שעיקרו ומטרתו – להעביר מסר, להנחיל למידה כלשהי ולהשיג איזו מטרה.

איזו מטרה אנו מבקשים להשיג באמצעות העונש? תלוי את מי שואלים, ניתן לחלק את התשובות לשלשה אבות: א. אני כאן הבעל הבית, ובאמצעות הכח שברשותי אבהיר לך זאת היטב. ב. אני נאלץ לצערך קצת, כדי לעורר את תשומת לבך על הרע שעשית. ג. אני רוצה להעביר לך תורה מסוימת באמצעות כלי חינוכי זה.

מבלי לנקוט עדיין שום עמדה, איזה מהאבות הוא הנכון. ברור לנו, שכל מסר יועבר בצורה היעילה שלו, ובתכלית השלמות. המתכווין להוכיח כח, יעביר את המסר כי החזק הוא השולט בחיים, ותו לא. השני יעביר ההבנה כי צריך לצער את מי שציער אותך. והשלישי יקלוט את התורה שרצו להעביר לו.

ואם תאמרו, כיצד ייתכן, שהילד, החניך וכו' יפתח חיישנים לדעת מה היא "הכונה" בענישה, הלוא מדובר באותו עונש עם שלוש מטרות, וכי לא אחת היא לי אם המטרה כזאת או אחרת? הלא העונש הוא אותו עונש! התשובה היא 'לא' גמור. המענישים למען מטרה מסוימת מבצעים מהלכים אנטי חינוכיים הצפים על פני השטח…

אנחנו צריכים להבין, כי המעניש חייב להיות מונע ממקום של הבנה ולא ממקום של נקמה, כי נקמה היא זמנית, היום אתה החזק, מחר הוא יהיה החזק, ולא חינכת אותו כלום, רק נטעת בו מידה מגונה של נקמנות והתחשבנות, למרות, שברור גם לו שהוא עשה מעשה רע, אך המעשה הרע יישכח, המסר שיהדהד לימי חייו הוא – קח את השליטה בידים, ונצל אותה כראוי.

ננסה למצות בקצירת האומר, כמה מהלא תעשה הקשורים לעונש, ומהם נלמד בכל פעם לגופו של ענין, לעצור מעט ולהתבונן, המעניש אני או נוקם אני? כי גם כדי להעניש צריך המון ידע בחינוך, ולא… העונש הוא חוזר לפתחו של המעניש, מה שלא היה רוצה שיקרה.

• אין להעניש שלא ממין העבירה, כלומר, אם היה מחדל מסוים באיזה תחום, נסה להעניש באותו תחום, כדי שיובן, שגם אם אתה יכול (להחרים לו את השעון למשל או לאסור עליו להכנס לשיעור שהוא חפץ בו) אתה לא עושה משהו נגדו, משום שהעונש הוא לא נגדו, הוא בשבילו.
• העונש צריך לבוא בפרופורציה, אין להעניש עונש חמור מאד (גם אם הוא נתפש ככזה רק בעיני הנענש) על עבירה קלה, גם אם התזמון מחייב זאת, וגם למען ישמעו וייראו – אסור להחמיר יותר מחומרת העבירה, כי ייתכן, והנענש יחזור על העבירה, כי יבין שלא העבירה גרמה לעונש, כי אם איזו שנאה או משהו וכו', ואם כן למה עליו להמנע מהעבירה?
• לפני שנותנים עונש, צריך לשוחח עם הנענש, להבהיר לו את חומרת המעשה, ואת הסיבה הברורה שהוא נענש עליה… לנסות לבדוק האם הוא הבין שנהג לא נכון, האם הוא מבין שעליו להיענש, וכן כדאי לשאול, לדעתו, מה העונש הראוי לו, תתפלאו לגלות, שהוא יחמיר יותר מכם בעונשו, כאשר יבין שעליו להיענש.
• אם קבוצה חטאה, אין להעניש את כולם באותו עונש, משום שכנראה, בכל קבוצה יש את המנהיגים, הנגררים והלא מודעים, לכל אחד עונש אחר, לפי ה'מאמץ' בחטא. וכך גם לא יוצרים קואליציה נגד המחנך, שבמעגלה מתחזקים בחטא ולא בתיקון.
• אזהרה לפני עונש, אם זה אפשרי – כדאי שידע החוטא 'לפני' העבירה, מה יהיה עונשו, בכך, כאשר בוחר מרצונו להכנס לקורת-הגג של העונש, לא ילין על אף אחד, "ייענש בחומרה" הוא יותר מדי כוללני ומתחבא. כי תמיד יחשוב שהעונש יסלח לו וכו', לא כן כאשר בעונש 'רשום לצד החוק'.
• אין לבצע עונש מתוך הנאה! אם אתה חש איזה עונג של עשיית-צדק בשעת העבירה, תדע שיש כאן מעשה פסול, שמקרין רוע ושחיתות, ובכך אתה מעניש את עצמך, אי לכך, אין מענישים למען תיקון החוק שלא נאכף דיו, כי בכך מעבירים מסר: אתה נענש ככלי לשיפור תדמיתי וחוקיי.

הרשימה זאת היא חלקית בלבד, ועוד חזון למועד להמשיך בנושא חשוב זה.

הפוסט עונש ולא נקמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.