ה' אב תש"פ

המציאות של חטא היא מציאות דביקה, היא מציאות מתמשכת, כאשר הופר חוק הקרבה בין אדם לאלוקים, החל החוטא פוסע בדרך חתחתים, של אגירת רוע מזדמן, בגלל היאוש מניפוץ התדמית הקודמת, אין החוטא חש בנוח עם ההמרה שלו, הוא מתגעגע אל המקום הטהור שקודם החטא, שם היה יותר טוב לו, האכזבה הנוראית שיש לו מעצמו, גורמת לו להבין שהוא מזוהה עם אחר החטא, ולא עם קודם החטא. הוא בעצם מבין שהוא חי באשליה, שהוא אינו טהור בכלל, זה מה שהוא ודי, זו מציאות שגוררת מציאות אחרת, קשה הימנה, זו ההיגררות לתדר של חטא, שמהיום והלאה אנו מזוהים עם חטא, עם ריחוק, איבה כבושה נמתחת בינו לבין אביו שבשמים, רחמנא ליצלן. זו בעצם הכוונה הישירה של הרוע – להגותו ממסילת הטוב, לא כנקודת מעשה ספציפית אלא כדרך חיים מוכתבת, לעזוב את השייכות עם הטוב הגמור, ולהתקשר עם רוע וחטא, "אם חטאתי משמע שאני כזה" – זה כל הסיפור, כמובן שזהו שקר גמור שאין כמותו, זה השקר שנמשך מחטא אדם הראשון, ואינה פוסקת עד זמן התיקון. למה זה שקר? משום שאין שום קשר לרגע העכשווי עם הרגע הקודם, בכל נקודת זמן יש את המילוי המיוחד שעמו אפשר למלאות רגעים, דקות, שעות, ימים, שבועות וחדשים… חיים נוצרים מחדש והאדם המייצר תקוע במקום שהיה, בחיים שכבר היו, אכן יש לו צער על חיים מהסוג שהכיר, הוא מזדהה אתם מחוסר ברירה, המציאות טופחת על פניו, אך מי יגלה לו את סוד הסודות של הנחש הקדמוני, הלחישה הזוועתית של הפיתוי אינה בעצם החטא, אלא התוצאה שלו, לשם עיניו מכוונות, הוא רוצה אותך "אחר החטא", הוא ממש רוצה שתאמין שאינך נקי, שלא הייתי נקי, וגם לא תהיה נקי לעולם, זה כל הסיפור שלו. ואתה ממש משתכנע, הוא חזק בשכנועים, הוא מודע לחולשה שלך, לריאליות שלך, שאתה ממש רואה את המציאות נכון, תמונה אחת ברורה שווה יותר מאלף התחזקויות, המאבק מתרחש בזירת "מי אתה באמת"? על זה צריך להתקומם, לא להרחיב את המשא ומתן שלך על עוד פיסות חיים, ההתעקשות שלו על שדות פורחים של חיי חטא – מוגזמים עד גיחוך, וכי מכח מה אתה משתלט על איזורים שלא שילמת עליהם. שם המשחק – מי שולט כעת אחר החטא. הוא רוצה רק שתודה בכך שחטאת, הוא לא מסכים לשמוע כלום, רק את הדבר הזניח הזה, וזה עצם עצם עיצומו של החטא, להיות מושלך לאחר החטא, להיות נכנע אליו… התשוקה והדבקות האלוקית שהיתה מטבעה של הנשמה, נעשקת ונחמסת על ידו, אסור… אסור שיקרה דבר כזה, אסור לחטוא בזה, זהו החטא היחידי.

הפוסט געגועים לקודם החטא… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ליל ראש חודש אב תש"פ

העמקות שאנו מייחסים לתדרים הכי פנימיים שלנו יכולה להסתיר את הפשטות המדהימה של הבריאה שאנו נתונים בתוכה, כדי לחוש את מי שאמר והיה העולם, בכל עת ובכל רגע, כדי להרגיש את השם באמת – אין צורך בכשרונות או בהבנות עומק, דווקא המקום הכי פשוט והכי כנה – מתחבר לאלוקות בצורה מדהימה. הסיבה שרק אנשי עומק אמיתי מייחדים את עצמם למושכלות, זה בגלל הקלקול שחל בתדר האנושי, אחריו כבר לא תועיל פשטות, כשסף הגירוי שלך כבר לא עדין כל כך, צריך ריגושי שכל ונפש כדי שתחווה את האור הפנימי שלך, האדם, כשהוא נולד, הוא בא עם הכלים המתאימים לו שיראה את השם יתברך מתוך העצמיות שלו, כך היה אדם הראשון קודם החטא, וגם לאחריו הוא כבר אדם שחווה תדר שלפני החטא, זה כבר משהו אחר לגמרי, לכן צריך את העומק, דרושה ההתבוננות. הם היו יכולים להיות מיותרים אם היינו במקום הרחמי הראשון שלנו, שם היכן שישבנו בצלו של האלוקים, פנויים לגמרי מכל המחשבות אשר ביקשו להם בני אדם. אחר חטא, אפילו אחד ובודד, קשה להבין את האלוקות, גם לא תמיד רוצים לחיות איתה ואותה, משום שעברנו את הקווים, המקום הנכון הוא – לחזור לפשטות האנושית הראשונית שעמה נחתנו פה עם הזכרונות מהעולם ההוא, עם התדר הנקי והטהור של ימי הטליות, אור שלא הועם, מעולם תמים ללא ציניות מטופשת, כנות מדהימה ושאיפה לאמת וטוב גמור, עלינו לקחת את העולם שלנו שלפני החטא ולמזגו עם העולם שלאחר החטא, ליצור משהו מתוקן שישליך תיקון אל החיים של עכשיו, לחזור אל התמימות דווקא מהמקום שאין בו תמימות, ליצור את הפשטות להביט לה בעינים, להבין שאין כאן שום חידוד ופלפול כי אם אחדות פשוטה מתמשכת ומחבקת את כל היקום וסביב לו, ואין שום מציאות מבלעדיה באמת, וקול צעקתה כמו דממתה מתגברים על כל רעש ושקט שבעולם, ואין עוד מלבדו הוא לא מאמר ודרוש כי אם מציאות הכי פשוטה, וככל שאנו מצליחים להגיע למקום המתוק והפשוט הזה, מוותרים על מלים גבוהות ועל מחשבות עומק, כמו יראים לחלל את ארמון המלך במטבעות הכפר העלוב, שם בארמון אנו רק רואים, מתפעלים ואחוזי השתוממות טבעית, אנו בושים להראות שם כישויות תופסות מקום, זה פתאום נראה אוילי, להיות עצמנו במקום שעצם עצמיות חיות אלוקות נושפת בגילוי עז, אין אנו יכולים באמת להסתכל, אז לפחות לעמוד שם בדממה, מתוך יראה משתקת, הלוא באמת יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי? איפה הידע הזה נעלם, איך חלק נפרד ממקומו וממקורו, עד בלי הכר, והפגישה? רוויית מתחים פנימיים, התכחשויות והדחקות, במקום להביט אל האמת בעינים, ופשוט להתמסר אליה לחלוטין.

הפוסט אחדות פשוטה בגילוייה הפשוטים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"ג תמוז תש"פ

אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שיא הוודאות של החיים, אין בו שום שמץ של סרך כלשהו על כל משהו שיהיה, אדם שינק אהבה מאלוקים חיים, איזו הרגשה טריפית זו, תכלס האיש שומע פסיעות אלוקים מתהלך בעולמו, אשכרה שומע… חי את החיי אלוקות המשכרים הללו, שיכור תמידי, תענוג מתמשך, חיי גן עדן של קודם החטא, שנמצאים גם אחריו, בתוככי הזוהמה החוצית, יש את הנסיכות הפנימית, המיישרת קו עם הריאליזם, מין הרמוניה בין החומר לצורה, בדרך שוויונית לא מסעירה, זאת שמסכימה עם פינות חושך סמויים, וקרני אור מוחנקים, אור כפוי, הארה בלבוש עלטה, אמת בלבוש של שקר, כולם מסכות, מי בא לבד? מישהו מעז להראות פניו? אנו לא לבד? ככלים במשחקו האינסופי של אלוקים בורא, שעשועי יונק על חור פתן, שעשועי המלך האופפים את ממלכתו, נתיניו בלב לבו של מהותו, הם אבודי דרך סוגדים לממלכה העויינת, מלוכה בדרך השלטה, מרידה לא רצונית יזומה מראש וחלק מהסיפור.

איך אפשר להתהלך בעולם ריק, אדם ראשוני כזה, עוד לפני תורה שלימה של קין והבל, במקום שבו לא נכתבה התורה באותיות כי אם באורות, זהו עולם של תיקון בלי הקדמה של תוהו, אורות בלי כלים, אורות שמאירים רק מרחבים ושוכחים מפינות. אור מיוחד להן לפינות, האור חוזר שמהן הוא גבוה מהאור השוטף המרכזי, אהבות זרות כסא לאהבות אמת לאלוהות, אהבות של מוות, עזה כמות אהבה, חיים פורצים המתגברים על מות, אדם הראשון בראשית הויתו לא נועד למות, כי לא נועד לחטוא, לפי חוקי הבחירה, היתה צריכה להיות אפשרות מוחלטת בעולמו של הבורא שלא יחטא אדם כלל, ותורת ה' מה תהיה עליה, אז חייב להיות כתוב בחוקי תורת חיים שאין חטא כלל, זהו חיי נצח. ואיפה יש ביטוי לצד הזה בהחלטת הבריאה כביכול, האם יכולה להיות טעות, אדם כבר לא נועד לחיות? וכי יש שני מצבים אצל אחד הפשוט האמיתי, מצב של קודם החטא, מצב של אחר החטא? לא ולא! חייב להיות, מבחינתו יתברך כמו קודם החטא.

מסתובב לו אדם בעולם אלוקי, אחר החטא וקודם החטא משמשים בזכרונות נשמתו בערבוביה במקרה הנמוך, בהרמוניה במקרה הגבוה, השלמות ושילובים, סכסוכי עמדות והתמזגויות, ויתורים והשלמות, מילויי תשוקות וחסרונן. אור של אחר החטא מוכרח להיות גם הוא אור, כי אם הוא אחר החטא גמור ואמיתי – הוא חסר את הבחירה החדה האמיתית האינסופית, הלא משתנה… אז הוא יכול לבחור כמו בתדר של קודם החטא, אז הוא שם קודם החטא, בשורש הוייתו לא ארע דבר, והוא יכול להתחיל דרך מהתחלה גם כשהוא באמצע, כתפישת דרך מתהווה, מתעופפת בענני הסתרה וקרני גילוי מסנוורים, דרך לא דרך בה איש, שבילי הזכרון של טירוף החושים של קודם החטא, הכמיהות הדמיוניות לטוב מזוייף שאיננו, שרק החטא יכול לפוצץ את הבועה החנפנית שלהם. שקר היאוש הוא כמו כזב התקוה, שניהם משקרים והתקוה לפחות צודקת. חושי הנפש לא ניזונים מזיופים, תנועות התודעה כן, רעבה היא התודעה, היא שוכחת ששקר לא מזין באמת, כי אם אוטם את וורידי דם החיים התוסס, תודעת שקר היא תודעת הכחשה עצמית, אמת ושקר הן מאותה משפחה, האמת שקרנית אף היא, קולטת את השקר שהוא בן משפחתה… אמת שמכירה שקר לא אמת היא, אמת שלא מכירה שקר אף היא לא אמת, להכיר ולא להתחבר, לא להפוך את האמת לשקר…

הפוסט 0100 אדם הראשון – עולם של גילוי הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.