בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לֵיל א' דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר־א' תשפ"ב.

לִכְבוֹד אֲהוּבִי אָחִי הַיָּקָר ר' …. שֶׁיִּחְיֶה

הִנֵּה זֶה יוֹתֵר מֵחֲצִי שָׁנָה שֶׁאֵין בָּאִים מִכְתָּבִים הֲדָדִיִּים בֵּין שְׁנֵינוּ, וּכְבָר כִּמְעַט אָבַד הַקֶּשֶׁר הַנָּעִים וְהַנִּפְלָא, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל זֹאת עוֹמֵד הַבַּעַל דָּבָר מְאֹד, לְרַחֵק אוֹתָנוּ מִמְּקוֹר חִיּוּתֵנוּ, וּמְקוֹר חִיּוּתֵנוּ הוּא הַמַּעְיָן עִם הַמַּיִם הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, הַמְּנַקִּים אוֹתָנוּ מִכָּל חֶלְאָה וְזֻהֲמָה, וַאֲשֶׁר לָזֶה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ בְּכָל יוֹם אֶת הָעֵצוֹת הַנִּשְׂגָּבוֹת שֶׁנּוֹבְעוֹת מֵהַנַּחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, אֲשֶׁר נִלְמָדִים בְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁבּוֹנֶה הַצַּדִּיק לְקָרֵב מְרֻחָקִים כָּמוֹנוּ הַיּוֹם, עַל־יְדֵי עִגּוּלָא וְרִבּוּעָא, סוֹד הַשַּׁבָּת־קֹדֶשׁ, וְשֶׁנִּהְיֶה שְׁלֵמִים בְּיִרְאָה שְׁלֵמָה עַל יָדוֹ וְכוּ'.

וְכָעֵת הִתְעוֹרַרְתִּי בְּיוֹתֵר, וּבִפְרָט אַחֲרֵי הָאָסוֹן הַנּוֹרָא שֶׁפָּקַד אוֹתָנוּ, אֲשֶׁר לָזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת כְּחוֹל הַיָּם מַמָּשׁ, כִּי כַּאֲשֶׁר הַלֵּב נִשְׁבַּר לְאֶלֶף שְׁבָרִים, אֲזַי סַכָּנָה גְּדוֹלָה וַאֲיוּמָה לִפּוֹל אֶל יְרִידָה שֶׁל עַצְבוּת, כַּיָּדוּעַ מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁמִּלֵּב נִשְׁבַּר יוֹתֵר בְּקַל לָבוֹא לְעַצְבוּת, וַהֲרֵי עַצְבוּת הִיא הַסִּטְרָא־אַחֲרָא וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ, כַּמְּבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. וְאַף שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁעַצְבוּת אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לְשׁוּם דָּבָר, הֵפֶךְ מֵאַנְשֵׁי הָעוֹלָם הַחוֹשְׁבִים שֶׁכְּכָל שֶׁאַתָּה בּוֹכֶה וְעָצֵב יוֹתֵר – אַתָּה יוֹתֵר מַרְגִּישׁ, וְיוֹתֵר אַחֲרַאי וְרֵאָלִי וְכוּ', אֲבָל רַבֵּנוּ יָעַץ לָנוּ שֶׁכְּנֶגֶד כָּל הַצָּרוֹת, וְכָל הַדִּינִים, עִקַּר הַהַמְתָּקָה שֶׁלָּהֶם הוּא עַל יְדֵי רִקּוּדִים וּמְחָאַת כַּף וְשִׂמְחָה בִּפְשִׁיטוּת.

וְיִשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל, אֵיךְ בְּמַצָּב קָשֶׁה כָּזֶה, אֲשֶׁר צָרָתוֹ מֻטֶּלֶת לְפָנָיו, אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה? הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא: חוּץ מִזֶּה שֶׁבְּאֹפֶן רוּחָנִי, אִם נִמְתָּקִים הַדִּינִים – הֲרֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה צָרָה כְּלָל מֵעַתָּה, בְּחֶמְלַת ה' עָלֵינוּ, גַּם בְּאֹפֶן גַּשְׁמִי, אֵין שׁוּם שֵׂכֶל בְּזֶה, שֶׁאָדָם יָמִית אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוּר צָרָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה, 'וּלְהָמִית אֶת עַצְמוֹ' אֵינוֹ רַק שֶׁאָדָם נוֹטֵל אֶת חַיָּיו, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, אֶלָּא אַף אִם הוּא מַשְׁלִיךְ אֶל אַשְׁפַּת הַזְּמַנִּים אֶת הָרְגָעִים הַלָּלוּ שֶׁבָּהֶם אֵין לוֹ חֵפֶץ בְּשׁוּם דָּבָר, זֶהוּ מָוֶת מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁרַבֵּנוּ פֵּרֵשׁ, שֶׁיֵּשׁ בְּחִינָה שֶׁל מִיתַת הַלֵּב, שֶׁהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם לֹא יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ שׁוּם הֶרְגֵּשׁ אֱלֹקִי, וְהוּא נָתוּן כָּל־כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ צָרָתוֹ הָאֲיֻּמָה, וּמִמֵּילָא, אֵין לוֹ חַיִּים אֲחֵרִים כִּי אִם חַיֵּי צַעַר וְצָרָה וְצוּקָה, וְאַף אֶחָד לֹא בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ זֹאת, וְאַף אֶחָד לֹא הֵמִית אוֹתוֹ כִּי אִם הוּא בְּעַצְמוֹ, וְרַחְמָנָא אָמַר: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד"; וּבְוַדַּאי אֵין כָּאן הַגְזָמָה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד מַמָּשׁ, בְּכָל עֵת, בֵּין בְּטִיבוֹ וּבֵין בְּעִקוֹ – לִהְיוֹת שָׁרוּי שִׂמְחָה תְּמִידִית.

וְרַבֵּנוּ גַּם נָתַן לָנוּ עֵצוֹת מְדֻיָּקוֹת אֵיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, בִּהְיוֹת הָאָדָם חוֹשֵׁב עַל עָלְמָא דְּאָתִי, וְזוֹכֵר שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי, וְהַקֶּשֶׁר שֶׁלּוֹ עִם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵינוֹ קֶשֶׁר טֶכְנִי, אוֹ קֶשֶׁר שֶׁל "מְלֻמָּדָה", אֶלָּא קֶשֶׁר נוֹכֵחַ וּפָעִיל, הוּא רוֹאֶה אֶת אֲרָעִיּוּת הָעוֹלָם, וְאֶת הָרֶוַח שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין לְשַׁעֵר, וְהוּא מִתְבּוֹדֵד בְּכָל יוֹם אֶל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּמוֹדֶה לוֹ עַל כָּל דָּבָר, אַף עַל פְּרָטִים קְטַנִּים וְכוּ', וְרוֹאֶה יְשׁוּעַת ה' בְּכָל דָּבָר, וּמְקַיֵּם אֶת מַאֲמַר רַבֵּנוּ אוֹדוֹת מַה שֶׁגִּלָּה עַל "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִי", וְלִרְאוֹת אֶת הַהַרְחָבוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הַצָּרוֹת, וְאֶת הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל עֵת, אֲזַי הוּא מְסֻגָּל לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה עַל אַף הַקֹּשִׁי הַנַּפְשִׁי לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּמַצָּבִים מְסֻיָּמִים.

וְהִנֵּה אַף אִם בְּכָל זֹאת, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת כָּעֵת בְּשִׂמְחָה, הָיָה מוֹהֲרָא"שׁ הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּכָל פַּעַם, שֶׁצָּרִיךְ לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ עַל מִדַּת הַשִּׂמְחָה, כִּי לְלֹא שִׂמְחָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת יְהוּדִי כָּשֵׁר בִּכְלָל, וְגַם לֹא אָדָם שָׁלֵם בִּכְלָל, כִּי הָעַצְבוּת גּוֹנֶבֶת כָּל חֶלְקָה טוֹבָה שֶׁבָּאָדָם בִּכְלָל וּבְאִישׁ כָּשֵׁר בִּפְרָט, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים זֹאת בְּחוּשׁ.

אֵין לְךָ עֵצָה מֵרַבֵּנוּ שֶׁרוֹאִים הַשְׁפָּעָתָהּ וּנְכוֹנוּתָהּ בְּחַיֵּי הָאָדָם כְּמוֹ הָעֵצָה הַזּוֹ, לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, אֲפִלּוּ בְּ'מַאכְן נַארִישׁ זִיךְ', וְאֵין 'נַארִישְׁקֵייט' לִכְאוֹרָה כְּמוֹ זוֹ, שֶׁאָדָם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁבוּר וְרָצוּץ וְהוּא מַחֲצִיף פָּנָיו מְאֹד מְאֹד נֶגֶד הַמְּצִיאוּת וְהַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי – שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם לְעַצְבוּת וְעַצְלוּת, וּבִפְרָט כְּשֶׁהוּא 'צוֹדֵק' וְהַמַּצָּב גָּרוּעַ בְּיוֹתֵר בְּיוֹתֵר, וְכֻלָּם מְבִינִים אוֹתוֹ וּמַסְכִּימִים, שֶׁבָּצְרָה כָּזוֹ – הַהֶכְרֵחַ לִהְיוֹת בְּעַצְבוּת וְכוּ', עַד שֶׁיֵּשׁ הַיּוֹם דֵּעָה, שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת לַמִּתְעַצֵּב לְהִתְעַצֵּב כַּמָּה שֶׁרוֹצֶה וְכוּ', אֲבָל מִי שֶׁקּוֹלוֹ הַנָּעִים שֶׁל הַצַּדִּיק נָגַע בְּלִבּוֹ, הוּא דַּיְקָא רוֹקֵד וְדַיְקָא שָׂמֵחַ עַל עֶצֶם הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ בֶּאֱלֹקִים חַי, וְעַל שֶׁזּוֹכֶה לַחְטֹף מִתּוֹךְ הַיָּגוֹן וְהָאֲנָחָה דְּהַאי עָלְמָא שִׂמְחָה שֶׁל פַּשְׁטוּת יוּדִישְׁקֵייט, וְהוֹלֵךְ בְּפָנִים שׂוֹחֲקוֹת, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'חוֹבַת הַלְּבָבוֹת' (שַׁעַר הַפְּרִישׁוּת): 'הַפָּרוּשׂ אֶבְלוֹ בְּלִבּוֹ וְצַהֲלָתוֹ עַל פָּנָיו'; וְרַבֵּנוּ חִדֵּשׁ [וְאַף הַחוֹבַת הַלְּבָבוֹת לָזֶה הִתְכַּוֵּן, כִּי הָאֵבֶל שֶׁבְּלִבּוֹ הוּא אֵבֶל רוּחָנִי עַל הַמַּצָּב הָרוּחָנִי בִּכְלָל וּבִפְרָט, אֲבָל הָאֵבֶל הַפְּרָטִי – צָרִיךְ לִהְיוֹת] שֶׁאַף בְּלִבּוֹ תִּהְיֶה צָהֳלָה וְתִקְוַת אֱמוּנָה אֲמִתִּית – שֶׁיֵּשׁ עִנְיָן שֶׁיִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה, כִּי יוֹדֵעַ בִּידִיעָה בְּרוּרָה וּמְזֻכֶּכֶת שֶׁאֵין רַע יוֹרֵד מֵהַשָּׁמַיִם, וְהַכֹּל לְטוֹבָה גְּמוּרָה מַמָּשׁ, וְאֵלּוּ הֵם יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם חֲזַ"ל, וְהִגְדִּירוּ – שֶׁאֵין בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה.

וְכֵיצַד יִתְקַיֵּם דָּבָר זֶה – שֶׁאֵין בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה?! הֲלוֹא אֵיךְ אֶפְשָׁר לִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁאֵין מוֹחִין כְּלָל, וְהַכֹּל כָּל כָּךְ עָצוּב?! אֶלָּא עַל־יְדֵי שֶׁחֵרֶף הַצַּעַר וְהַצָּרָה וְהַצּוּקָה הָאָדָם מְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ, וְדַיְקָא רוֹקֵד, וְדַיְקָא מוֹחֶא כַּף־אֶל־כַּף, וְדַיְקָא מִתְחַזֵּק בְּכָל עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְבַל יִכָּנֵס בּוֹ מֵהַשָּׂטָן הַזֶּה שֶׁל הָעַצְבוּת – אֲפִלּוּ רְסִיס אֶחָד, אֲזַי בְּוַדַּאי גַּם תִּהְיֶה לוֹ סִבָּה מֻצְדֶּקֶת לְשִׂמְחָה הַ'מֻּפְרַעַת' שֶׁלּוֹ, וְיִרְאֶה טוֹב נִרְאֶה וְנִגְלֶה בְּחַיָּיו.

הַגַּע בְּעַצְמְךָ, עַל גֹּדֶל הַבּוּשָׁה שֶׁתִּהְיֶה לְמִי שֶׁבִּלָּה יָמָיו בְּעַצְבוּת וּמָרָה־שְׁחוֹרָה, וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁיִּסְתַּדֵּר הָעִנְיָן, וּלְחַיִּים חֲדָשִׁים יִזְכֶּה, אֵיךְ יָשִׁיב לַה' אֶת הַחַיִּים הַמְּתוּקִים שֶׁנָּתַן לוֹ?! מַה יַּעֲנֶה עַל הַ'הִתְאַבְּדוּת' הַזְּמַנִּית, וְזֶה אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, כִּי כָּל נְקֻדַּת חַיִּים הִיא לְמַעַן נִחְיֶה וְיָרַשְׁנוּ אֶת הָאָרֶץ הָעֶלְיוֹנָה.

זֵיי פְרֵיילֶעךְ תָּמִיד כִּי בּוֹא יָבוֹא יוֹם יְשׁוּעָתֵנוּ בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.

אוֹהַבְךָ מְאֹד

שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ

הפוסט 156 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וְאַל יֹאמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא עוֹבֵד בִּדְבֵקוּת יוֹתֵר. שֶׁהוּא כִּשְׁאָר הַנִּבְרָאִים שֶׁנִּבְרְאוּ לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וַהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לֹא נָתַן לַחֲבֵרוֹ שֵׂכֶל כְּמוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ שֵׂכֶל, וּבַמֶּה הוּא חָשׁוּב יוֹתֵר מֵהַתּוֹלַעַת, שֶׁהַתּוֹלַעַת עוֹבֵד לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּכָל שִׂכְלוֹ וְכֹחוֹ, וְהָאָדָם גַּם כֵּן רִמָּה וְתוֹלֵעָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כב, ז): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ", וְאִם לֹא נָתַן לוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֵׂכֶל לֹא הָיָה יָכוֹל לְעָבְדוֹ רַק כְּמוֹ תּוֹלַעַת, וְאִם כֵּן אֲפִלּוּ מִתּוֹלַעַת אֵינוֹ חָשׁוּב בְּמַעֲלָה כָּל שֶׁכֵּן מִבְּנֵי אָדָם. וְיַחְשֹׁב שֶׁהוּא וְתוֹלַעַת וּשְׁאָרֵי בְּרִיּוֹת קְטַנּוֹת הֵם חֲשׁוּבִים כְּמוֹ חֲבֵרִים בָּעוֹלָם, שֶׁכֻּלָּם נִבְרָאִים וְאֵין לָהֶם יְכֹלֶת רַק מַה שֶׁנָּתַן לָהֶם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְדָבָר זֶה יִהְיֶה תָּמִיד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ.

*

וְאַל יֹאמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – כִּי מַחֲשֶׁבֶת גֵּאוּת, אַף כְּשֶׁהִיא בַּחֲשַׁאי הַלֵּב – פּוֹגֶמֶת בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי טז, ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", וְדֶרֶךְ הָאָדָם מִתּוֹלַדְתּוֹ, לִרְאוֹת אֶת מַעֲלָתוֹ עַל פְּנֵי זוּלָתוֹ, וּבְיוֹתֵר כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא עוֹבֵד בִּדְבֵקוּת יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ – וְחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעְלָה בְּגִין כָּךְ, שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא, וְאַף כִּי מִי שֶׁהוּא מִתְגָּאֶה אֵין בּוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית, אֲבָל נִסָּיוֹן זֶה יֵשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַף אִם אָדָם זָכָה עַל יְדֵי בִּטּוּל־הַיֵּשׁ לְתַכְלִית הַדְּבֵקוּת בֶּאֱמֶת, אָז מַכְנִיס בּוֹ הַבַּעַל־דָּבָר מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל שְׁטוּת, שֶׁמָּא הוּא 'גָּדוֹל' בֶּאֱמֶת, וְהוּא צַדִּיק אֲמִתִּי בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, וְטוֹעֶה לְהִתְיַחֵס אֶל מַחֲשָׁבָה זוֹ כְּמוֹ שֶׁאֵינָהּ מַחֲשֶׁבֶת גַּאֲוָה, וּמְתָרֵץ לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ בַּעַל גַּאֲוָה, אֶלָּא שֶׁהוּא רַק מַעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא [אֲבָל יִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה יֵשׁוּת וְגַסּוּת וְהַקְפָּדָה עַל כְּבוֹדוֹ יֵשׁ לוֹ, וְאַף אִם הוּא בְּדַקּוּת וּבְהַכְחָשָׁה, בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב יוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת], אֲבָל אוֹמֵר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זי"ע, שֶׁאֵין זוֹ אֱמֶת כְּלָל וּכְלָל, וְאֵינֶנּוּ גָּדוֹל מֵאַף אֶחָד, הֲגַם שֶׁעוֹבֵד אֶת ה' בִּדְבֵקוּת, וְזֹאת מִשְּׁנֵי טְעָמִים, הַטַּעַם הָרִאשׁוֹן, שֶׁאֵין הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא עוֹבֵד בִּדְבֵקוּת עוֹשָׂה אוֹתוֹ לְשֵׁם 'אָדָם גָּדוֹל', כִּי אֵין זוֹ מַעְלָה, שֶׁהֲרֵי הוּא בַּעֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּשְׁאָר הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, דּוֹמְמִים, צוֹמְחִים, חַיִּים וּמְדַבְּרִים, שֶׁנִּבְרְאוּ בָּעוֹלָם לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ – [וְכֻלָּם עוֹשִׂים אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בִּרְצוֹנָם אוֹ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָם (וּלְהָעִיר מִסּוֹף מְנָחוֹת), וְאִם הֵם מוּדָעִים לִמְצִיאוּת תַּפְקִידָם בָּעוֹלָם, הֲרֵי שֶׁבְּוַדַּאי עוֹבְדִים לְפִי דַּרְגָּתָם, כְּדִלְקַמָּן]. הֲרֵי כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא הוּא בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְלוּלֵא הָעֲבוֹדָה – הוּא מְיֻתָּר לְגַמְרֵי בְּהַאי עָלְמָא, וּמַה גַּדְלוּתוֹ בָּזֶה שֶׁעוֹשֶׂה אַךְ אֶת תַּפְקִידוֹ וְסֶלַע מְצִיאוּתוֹ? וַהֲלֹא עוֹשֶׂה לְמַעַן קִיּוּמוֹ! וְהַטַּעַם הַשֵּׁנִי, שֶׁמִּשּׁוּם כָּךְ אֵינוֹ גָּדוֹל כְּלָל, כִּי לְכָל נִבְרָא וְנִבְרָא נִתַּן כֹּחַ וִיכֹלֶת מִן הַשָּׁמַיִם לְפִי הַנַּחַת־רוּחַ שֶׁיָּכוֹל לִגְרֹם בַּמְּרוֹמִים, וְיֵשׁ לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נַחַת מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָא לִכְבוֹדוֹ, וְיָדַע יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת, כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ לְךָ שֶׁבְּגִינוֹ הִנְּךָ עוֹבֵד לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּדְבֵקוּת, הוּא הַכֹּחַ שֶׁלְּךָ לְהַעֲלוֹת לְפָנָיו נַחַת־רוּחַ, וְאִלּוּ לַחֲבֵרְךָ אֵינוֹ נִצְרָךְ הַשֵּׂכֶל הַזֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲלֶה מִמֶּנּוּ וּמֵעֲבוֹדָתוֹ נַחַת־רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְזֶה שֶׁאוֹמֵר: וְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לֹא נָתַן לַחֲבֵרוֹ שֵׂכֶל כְּמוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ שֵׂכֶל – וּבְוַדַּאי אִם הָיָה לוֹ אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁנָּתְנוּ לְךָ – הָיָה עוֹבֵד בְּדַרְגָּה גְּבוֹהָה בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ, וְשֶׁמָּא אַף יוֹתֵר בִּשְׁלֵמוּת מִמְּךָ, וּכְמוֹ שֶׁאֶחָד אֵינוֹ מִתְגָּאֶה בְּכָךְ שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ בְּגַשְׁמִיּוּת, וְיָכוֹל לְהַגִּיעַ לָקַחַת אֵיזֶה חֵפֶץ שֶׁמֻּנָּח בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ מִקּוֹמַת חֲבֵרוֹ הַנָּמוּךְ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן מֵחֲמַת קֹטֶן גּוּפוֹ, כְּמוֹ־כֵן הוּא בְּרוּחָנִיּוּת, וְהָבֵן. וּבַמֶּה הוּא חָשׁוּב יוֹתֵר מֵהַתּוֹלַעַת, אֲשֶׁר הִיא עוֹבֶדֶת לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְעוֹד הִיא עוֹבֶדֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִצַּד טִבְעָהּ, וְאֵין לָהּ שׁוּם פְּנִיּוֹת, וּכְמוֹ־כֵן כָּל יַתּוּשׁ וּבַעַל־חַי עוֹבֵד ה' בְּכָל שִׂכְלוֹ וְכֹחוֹ? שֶׁהֲלֹא גַּם הָאָדָם שֶׁעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּשֵׂכֶל גָּדוֹל וְעָמֹק מְאֹד, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ הֶעֱנִיק לוֹ בְּחַסְדּוֹ, וּכְמַאֲמַר: "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" וְכוּ' (אִיּוֹב מא, ג), וְאַף שֶׁבִּבְחִירָתוֹ הַטּוֹבָה נִצֵּל מַתְּנַת שָׁמַיִם אֶל הַדְּבֵקוּת, אֲבָל גַּם זוּלָתוֹ בִּבְחִירָתוֹ הַטּוֹבָה נִצֵּל לְפִי הַכֹּחַ שֶׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נָתַן לוֹ וְכוּ' [וּמִי יָפִיס וְכוּ'?], וּבְאִגֶּרֶת הָרַמְבַּ"ן רָמַז לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא שָׁם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא חָכָם מִזּוּלָתוֹ אֲזַי – 'חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד' [וְהַשְׁוֵּה אֶל דִּבְרֵי בַּעַל הַתַּנְיָא הַקָּדוֹשׁ (לִקּוּטֵי אֲמָרִים תַּנְיָא, פֶּרֶק ג): וַהֲרֵי אַתָּה פּוֹגֵם גָּדוֹל מְאֹד מִמֶּנּוּ, אִם אַתָּה יוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ אוֹ אִם נִמְשָׁךְ מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, כִּי אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁמְּטַנֵּף כְּלִי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל לִמְטַנֵּף כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב שֶׁל מֶלֶךְ וְכוּ']. וְאִם כָּךְ, הֲרֵי שֶׁהַתּוֹלַעַת, שֶׁנִּבְרְאָה לְמַעֲנוֹ יִתְבָּרַךְ, עוֹשָׂה בְּדִיּוּק כָּמוֹהוּ. וְאֵין לְאָדָם שׁוּם מַעְלָה עָלֶיהָ, כִּי הוּא בְּרִיאָה כָּמוֹהָ [וְכָל־שֶׁכֵּן בְּנֵי־אָדָם אֲחֵרִים, הַנְּחוּתִים לִכְאוֹרָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, אֲשֶׁר יִתָּכֵן, שֶׁמַּעֲלָתָם גְּבוֹהָה מִמֶּנּוּ אֵין־קֵץ, לַמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת זֹאת, [וּבְעִקַּר מֵחֲמַת אַהֲבַת עַצְמִיּוּתוֹ וְטִבְעוֹ לְהִתְנַשֵּׂא עַל שְׁאָר בְּנֵי־אָדָם], וְזֶה שֶׁאוֹמֵר: וְהָאָדָם – לַמְרוֹת שֶׁמִּצַּד אֲשֶׁר בָּחַר ה' בּוֹ, הוּא נֵזֶר הַבְּרִיאָה וְכוּ', אַךְ מִצַּד טִבְעוֹ הַחָמְרִי, וּמְצִיאוּתוֹ הַגַּשְׁמִית הַמַּסְתֶּרֶת אֶת הָאוֹר הָאֱלֹקִי, הוא גַּם־כֵּן רִמָּה וְתוֹלֵעָה – וְאִם־כֵּן הוּא גַּם כֵּן תּוֹלַעַת כְּמוֹ הַתּוֹלַעַת הַמְרַחֶשֶׁת עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, שֶׁעוֹשָׂה כָּמוֹהוּ רְצוֹן קוֹנָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים כב, ז): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" – כִּי הוּא יָדַע אֶת אַפְסִיּוּת הָאָדָם לַאֲשׁוּרָהּ, וּפָסַק וְאָמַר זֹאת עַל עַצְמוֹ מִתּוֹךְ הֲבָנָתוֹ הָעֲמֻקָּה בְּמַעֲשֵׂי בְּנֵי־אָדָם וְכָל עֲלִילוֹתֵיהֶם. וּפָסוּק זֶה אָמַר דָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, שֶׁהָיָה שִׂכְלוֹ גָּדוֹל כָּל־כָּךְ בִּדְבֵקוּת עֲצוּמָה וְנוֹרָאָה בְּחַי־הַחַיִּים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְכוּ', וְאָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא 'תּוֹלַעַת, וְאֵינוֹ אִישׁ', הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יֵשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ הוּא מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וּמִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ אַחֶרֶת מֵהַתּוֹלַעַת הַמַּרְחֶשֶׁת עַל הָאָרֶץ, כַּנַּ"ל, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אָדָם שָׁפָל וּבָזוּי [כָּמוֹנוּ הַיּוֹם, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ מַה שֶּׁעָבַרְנוּ, וּכְבָר הִתְרַחַקְנוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁהִתְרַחַקְנוּ], וְנָדְבָה אוֹתוֹ רוּחוֹ לְהַבִּיט אֶל עֵבֶר הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, וּלְפִי דַּרְגַּת יְגִיעָתוֹ וְטִרְחָתוֹ הִתְחִיל לְהַשִּׂיג מִקְצָת מֵהַדְּבֵקוּת לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֵיךְ לֹא יִלְמַד מִמַּדְרֵגַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה שָׁפֵל בְּעֵינָיו מְאֹד, אַף כִּי הָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַדְחָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה (זֹהַר מִשְׁפָּטִים קז ע"ב). וְצָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, כִּי דָּבָר זֶה לֹא אָמַר רַק מֵחֲמַת עֲנָוָה, כִּי בְּוַדַּאי לֹא אָמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ לִפְנֵי הָאֵל הָאֲמִתִּי שֶׁאֵין הַצַּדִּיקִים מַחְנִיפִים לוֹ (יְרוּשַׁלְמִי יוֹמָא), אֶלָּא שֶׁזֹּאת הִיא הָאֱמֶת לְאֻמָּתָהּ בְּעֵינָיו הַבְּדוֹלַחוֹת, כִּי כַּאֲשֶׁר הָאָדָם הַנִּלְבָּב מַשִּׂיג אֶת הַהַשָּׂגָה הָאֲמִתִּית, הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּהִירָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וּבְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שָׁם אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ מַמָּשׁ, אֶפֶס זוּלָתוֹ, וְכָל הַגַּשְׁמִיּוּת כָּלָה הִיא כִּסֵּא לְאֱלֹקוּת גָּמוּר – זוֹכֶה לִרְאוֹת מַמָּשׁ בְּחוּשׁ, אֵיךְ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם דָּבָר מַמָּשׁ, וְהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וּבְמַה שַּׁיָּךְ לְהִתְגָּאוֹת?! וְזוֹ הָיְתָה דַּרְגָּתוֹ שֶׁל דָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, שֶׁהָיָה בָּטֵל וּמְבֻטָּל לְגַמְרֵי אֶל הָאֵין־סוֹף, בָּרוּךְ־הוּא, עַד שֶׁהוּא יָתֵד וּפִנָּה לְכָל בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה הַמְּשַׁבְּרִים לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ הִתְבַּטְּלוּת וְהִתְמַסְּרוּת שֶׁל דְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאִם לֹא נָתַן לוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֵׂכֶל – לֹא הָיָה יָכוֹל לְעָבְדוֹ רַק כְּמוֹ הַתּוֹלַעַת – הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁצָּרִיךְ לַחְשֹׁב תָּמִיד הוּא, שֶׁבְּעֶצֶם הוּא עוֹבֵד אֶת הַבּוֹרֵא כְּמוֹ הַתּוֹלַעַת, שֶׁכָּמוֹהָ, גַּם הוּא, עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בַּשֵּׂכֶל הַמֻּגְבָּל שֶׁנָּתַן לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם בְּטֶבַע תּוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא מֵעֵבֶר לְכָךְ. וְאִם כֵּן – שֶׁהִשְׁתַּוָּה בְּעֵינֵינוּ עִנְיַן עֲבוֹדַת כָּל נִבְרָא בְּהַשְׁוָאָה אַחַת, נִמְצָא שֶׁאֲפִלּוּ מִתּוֹלַעַת אֵינוֹ חָשׁוּב בְּמַעֲלָה, וכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב יוֹתֵר מִבְּנֵי־אָדָם אֲחֵרִים שֶׁהֵם מִתַּחַת לְעֶרְכּוֹ, [וְאִם מִתּוֹלַעַת אֵינוֹ יוֹתֵר חָשׁוּב, אֵיךְ יִהְיֶה חָשׁוּב מִבְּנֵי־אָדָם בַּעֲלֵי שֵׂכֶל? שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁאַף כִּי שִׂכְלָם קָטָן, אֲבָל בְּאוֹתוֹ שֵׂכֶל שֶׁנָּתַן לָהֶם הַבּוֹרֵא־יִתְבָּרַךְ, הֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹתוֹ, אוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְהֵם בַּעֲלֵי־בְּחִירָה, וִיכוֹלִים לִזְכּוֹת בִּבְחִירָתָם לִדְבָרִים גְּבוֹהִים וְנִפְלָאִים מְאֹד, וַאֲשֶׁר אֵין נִמְדֶּדֶת אֵיכוּת וְכַמּוּת עֲבוֹדָה כִּי אִם בְּשִׁקּוּל דַּעְתּוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת]. וְיַחְשֹׁב – בְּמַחְשֶׁבֶת הִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא – הָאָדָם הַחוֹשֵׁב, וְתוֹלַעַת פְּשׁוּטָה הַמְרַחֶשֶׁת עַל הָאָרֶץ, וּשְׁאָרֵי בְּרִיּוֹת קְטַנּוֹת – שֶׁאֵינָן נֶחְשָׁבוֹת אַף בְּעֵרֶךְ חַיּוֹת וּבְרִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן נוֹכְחוּת יוֹתֵר מֵהֶן, גַּם הֵם כֻּלָּן יוֹצְרוֹת אֶת הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הַבְּרִיאָה, שֶׁכֻּלָּן עוֹשִׂין אֲגוּדָה אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וּלְפִיכָךְ הֵם חֲשׁוּבִים כְּמוֹ חֲבֵרִים בָּעוֹלָם – נִרְאֶה, שֶׁפִּסְקָה זוֹ בָּאָה לְחַזֵּק, גַּם כַּאֲשֶׁר הַדָּבָר הוּא לְהֵפֶךְ, שֶׁמְּקַנֵּא בִּבְנֵי־גִּילוֹ וּמַעֲמָדוֹ שֶׁזָּכוּ לְמַה שֶּׁזָכוּ בַּעֲבוֹדַת־הַשֵּׁם, וְהוּא אֵינוֹ זוֹכֶה לִכְלוּם לְפִי הִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּפְנִימִיּוּת עַצְמוֹ – עָלָיו לְהִתְחַזֵּק מְאֹד, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נָפוּל בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאֲחֵרִים עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשֵׂכֶל עֶלְיוֹן וְהוּא בְּשֵׂכֶל קָטָן, כִּי כֻלָּם חֲבֵרִים, וְאֵינָם עוֹבְדִים כִּי אִם לְפִי הַשֵּׂכֶל שֶׁהֶעֱנִיק לָהֶם הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר: שֶׁכֻּלָּם הֵם רַק 'נִבְרָאִים' – וְלָכֵן אֵין בָּהֶם שְׁלֵמוּת מִצַּד עַצְמָם, וְאֵין לָהֶם שׁוּם יְכֹלֶת מִצַּד עַצְמָם, רַק מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וְדָבָר זֶה יִהְיֶה תָּמִיד בְּמַחְשַׁבְתּוֹ – שֶׁאֵינֶנּוּ גָּדוֹל מֵאַף בְּרִיָּה שֶׁבָּעוֹלָם, וְשֶׁכָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ – הִיא רַק מַתְּנַת חִנָּם מֵהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, לְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ בִּלְבַד, וְלֹא לְהִתְגָּאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וּמִצַּד שֵׁנִי, לֹא לְהִתְבַּלְבֵּל מֵעֲבוֹדַת גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ [בְּשֶׁגַּם אֵין הוּא יָכוֹל לָדַעַת מִי גָּדוֹל מִמִּי, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אֶלָּא יְגִיעָה, טִרְחָה וְרָצוֹן אֲמִתִּי, וְלֹא כִּשְׁרוֹנוֹת וּתְכוּנוֹת נֶפֶשׁ מֻפְלָאוֹת, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַתְּנַת שָׁמַיִם וְכֵלִים קַלִּים לְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהָאָדָם הַמְגֻשָּׁם, שֶׁחוֹטֵף אֶת עַצְמוֹ מִתּוֹךְ סַעֲרַת חַיָּיו הַקָּשִׁים וּמְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ מִשָּׁם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, יָכוֹל לִהְיוֹת, בִּבְחִינָה מְסֻיֶּמֶת גָּדוֹל הַרְבֵּה מֵאַחֵר וְכוּ', וְאֵין יוֹדֵעַ זֹאת אֶלָּא יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת], אֶלָּא עָלָיו לָדַעַת, שֶׁנִּדְרָשׁ מִמֶּנּוּ לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ רַק לְפִי טִבְעוֹ וִיכָלְתּוֹ, כִּי כָּךְ רָצָה הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ מִמֶּנּוּ [וְכַמּוּבָן שֶׁאוֹר עֲבוֹדָתוֹ לְפִי טִבְעוֹ יָאִיר בּוֹ כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁטִּבְעוֹ יִזְדַּכֵּךְ, וְיוּכַל לַעֲשׂוֹת נִפְלָאוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְעוֹד, שֶׁאָז יוּכַל לְהִתְעַלּוֹת לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה מִטִּבְעוֹ וּבִשְׁבִירַת טִבְעוֹ לִמְזֻכָּךְ יוֹתֵר, וְיֵשׁ בָּזֶה דַּרְגוֹת עַל גַּבֵּי דַּרְגוֹת, "עַיִן לֹא רָאָתָה" וְכוּ'; אֲבָל בְּוַדַּאי שֶׁבִּצְעָדָיו בַּעֲבוֹדָה, עָלָיו לִשְׂמֹחַ עִם מַה שֶׁמְּזַכֶּה אוֹתוֹ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בַּעֲבוֹדוֹת פְּשׁוּטוֹת לְפִי עֶרְכּוֹ כָּעֵת, כִּי הִיא שְׁלֵמוּתוֹ לִפְנֵי שׁוֹכֵן שְׁחָקִים].

הפוסט צוואת הריב"ש סימן יב – אַל יֹאמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש פרשת תולדות, ד' בכסליו תשפ"א.

מטל השמים ומשמני הארץ, תתברך ממעון קדשו יתברך מן השמים, ותתגלה לך אמתת מציאותו יתברך בגילוי נורא ונפלא עד מאד, הלוא הוא האברך היקר והנעלה, ר' … שיחיה.

הנה זה זמן רב שלא באתי עמך בכתובים, וכמובן שתדון אותי לכף זכות, מריבוי התלאות והטרדות של העולם הזה, אשר אין לתאר ולשער מה שעובר על כל אחד בכל יום ויום, ולפעמים מה שצריכים לעשות – לא זוכים לעשות, ולולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי.

היום מלאו לי חמישים שנה בזה העולם, ואין אני יודע את נפשי על הימים שעברו בחושך, ואיך אזכה להחזירם אל הקדושה, לעשות רק את הטוב והישר בעיניו יתברך כל הימים, על כל פנים מהיום והלאה, ורציתי לשתף אותך בתחושות האלו, כי בעצם, ככל שחושבים על המחשבה של התכלית, רעדה ופחד נופלים עלינו, ואנו רואים בחוש, איך שהזמן פורח וחולף כל כך מהר, עד שאין לנו שום זמן כלל, כי עוד מעט יבוא היום והשעה והרגע, שנצטרך להפשיט את הגוף והנשמה, ולהכלל לגמרי בו יתברך, ואף שאנשי העולם מלעיגים מדיבורים כאלו, ורואים בהם דכאון וחדלון, האמת היא, שעצם מחשבת התכלית מביאה את האדם לידי שמחה והתעוררות הנפש לטוב הגמור שלה, כי לשם היא נכספת ללכת, ואם נותנים לה את מזונה היא שבעה ומרוצה.

אהובי אחי, השם יתברך עשה אתנו טובה עצומה, נס ופלא לחיים, שיש לנו דיבורים של תכלית, שאנו זוכרים שאנו חיים כאן בינתיים, ואין לנו שום קביעות מקום בהאי עלמא, וכל יום שעובר – הוא יום שכבר נפטר מאתנו, ואם לא ניצלנו אותו לתורה ולקרבת אלקים, הרי שהוא יום מת לגמרי, והוא סכנה גדולה לחיות כך את החיים, כי כל יום שעבר – נתבע בו על מעשינו ומחשבותינו.

החיים בעולם הזה הם מעצם טבעם, כמו זרימת מים בנהר שוטף, אין פנאי להתעכב על שום יום, כי כבר בא היום שלמחר, ואנשי העולם, מחמת רוב המהירות של הימים והחיים, וזה בא וזה הולך, ובכל יום מישהו מת ומישהו נולד וכו', אזי נדמה להם שהעולם הזה הוא סתם, וזו ההסתרה הכי גדולה על האמת, שחושבים שאין משמעות לחיים, ואף אלו שמדברים הרבה על ערך החיים, ואף אלו שנמצאים בקדושה, ומדברים על מילוי החיים בתורה ובתפלה, אבל כדי לראות את האפסיות הגמורה של כל דבר שאינו מדוייק, ואת גודל הגיחוך של כל פניה ופניה – לזה צריך התקרבות אל הצדיק, וכמו שכתוב בפרשתינו – ותלך לדרוש את ה', היינו שצריך לילך אל בית מדרשו של הצדיק האמת, וללמוד שם את הלימודים הקדושים של דבקות אמיתית בחי החיים, ואת דרכי המלחמה של השני כוחות המתנגדים לזה, בבחינת שני גויים בבטנך, וממעיך יפרדו וכו', ואי אפשר בשום פנים ואופן לברוח מן המלחמה הזו, ובמיוחד לא על ידי הדחקה, שאדם מעלים עיניו מן האמת ומטעה את עצמו בכל מיני הטעיות כאילו אפשר לחיות את החיים סתם וכו'.

הלימוד שלנו הוא לימוד אמיתי של דבקות ה', אנו רוצים את הקב"ה באמת, אין לנו שום צד שאפשר לחיות את החיים בלעדיו, ואעפ"כ הבעל דבר תופס אותנו כחולמים באמצע מלחמה, והנשק שלנו נשבר לגמרי, ואין לנו כבר שום כח נגדו, והוא כבר תופס אותנו בשק, וכאילו אנו לאחר יאוש, ואין לנו כבר שום תקוה לשוב אליו יתברך, אך לא כן היא האמת, כאשר יהודי יודע שהקב"ה מעולם לא ויתר עליו, ואף שעשה מה שעשה בעוונותיו הרבים, והרשיע מאד, עד שהתרחק מאור פני מלך חיים ולא חמי אנפי שכינתא קדישא, אך כמו אב נאמן, כרחם אב על בנים, האבא לא מוותר על הילדים שלו, על אף ילד, ואף אם הילד שלו גורם לו בושות, והוא מעורער נפשית וגופנית, ואין לו ממנו שום נחת – הוא רודף להצילו ועוקב אחר דרכים שונות כיצד להוציא אותו מני שחת. כך ממש עושה הקב"ה, כשהוא רואה שנשמות ישראל הן בבחינת התעלפות, והן רחוקות מאד מאור פני מלך חיים, הוא עושה מה שעושה ברחמיו הרבים להושיע אותם, ושולח להם בכל דור צדיקי אמת, המאירים לארץ ולדרים עליה ברחמים רבים, שיהיו יכולים לחזור אליו יתברך, כמו שידוע הדיבור של צדיקים, שבזמן הולדת הבעל שם טוב בעולם, היה העולם שרוי בעלפון רוחני, והיה השם יתברך, כביכול, זועק את שמה של בתו הנרדמת, והיתה הקריאה מהדהדת בעולמות – ישראל! ישראל! כדרך שמעירים אדם, שקוראים אותו בשמו שהוא נשמתו, ואז מתעורר, ולכן ביקש הקב"ה לעורר את ישראל, וצעק בשמם, ומזה נמשכה נשמת רבינו 'ישראל' בעל שם טוב הקדוש, וכך הוא בכל דור ודור.

בדורנו האחרון, רצה הקב"ה לנחם את ישראל, ושלח להם מושיע ורב, הוא המנחם והמשמח את הכל, רבנו נחמן מברסלב זי"ע, והשלימות היא שנדע, שהוא מתנה אמיתית להחיותינו כהיום הזה, כי על ידי הדיבורים הקדושים שלו שהחדיר בעולם, אפשר ויכול כל אחד ואחד, מאיזה מצב שהוא, להתקרב באמת אל השם יתברך, ולעשות רצונו יתברך תמיד, באמת ובאמונה ובלב שלם, והכל בתנאי כפול, שלא נשתמש עם שכלנו הפגום והמלוכלך, אשר הפיל אותנו זה כמה וכמה בחיינו, ועבר עלינו מה שעבר, ולא עשינו את מה שהיינו צריכים, רק בגלל החכמות והדמיונות שלנו, כי פה חשבנו שאנו צריכים לעשות זאת, ושם חשבנו שאנו לא צריכים לעשות זאת וכו' וכו'. צא ולמד מעצמך, שכל הנפילות שלנו, תחילת ענינם היה על ידי חכמות של הבל, המשוחדות והפגומות, וכמו שכתב מוהרנ"ת ז"ל, שהשכל הזה אינו נקרא בשם שכל כלל.

והנה רביז"ל אומר בתורה א', שצריך להסתכל בהשכל של כל דבר, ואגב אורחין השמיע לנו רביז"ל שיש בכל דבר שבעולם שכל, ואיך מתבוננים בשכל של כל דבר, אם השכל שלנו הוא שכל פגום ומרוחק ממנו יתברך, והתשובה לכך היא, שהשכל הזה שרביז"ל מזכיר, הוא שכל דקדושה, שכל הנשמה, שרוצה להתדבק בו יתברך, ולהכנס לפני ולפנים, אשר בתוקף הרצון הפנימי הלזה, אנו יכולים להמשיך על עצמנו את השכל הבלתי משוחד, ועמו ואתו לנסע אל המקום אשר אמר ה' אלקים לבוא שמה, ולהתקרב אל השם יתברך ולמעבד ליה רעותא שלים.

וזה החסד של השם יתברך, שהלא אדם שחוטא נכנסה בו רוח שטות, ועוד חטא – עוד רוח שטות, וכו' וכו', עד שהוא מלא מרוח שטות של עבירה, ואיך יתכן בכלל שיהיה לו טיפת שכל בשביל לחזור בתשובה, ולהכיר אותו יתברך, שבשביל זה בא לזה העולם, אלא הענין הוא, שנקודת קדושת ישראל שבו, משאירה לו טעם שכל, ועם הניצוץ הזה יכול לחזור בתשובה, והניצוץ הזה הוא נקודת צדיק שבו, ורביז"ל אמר על זה תורה שלימה (ליקוטי מוהר"ן, חלק א' סימן קעו): 'צָרִיךְ הָאָדָם לְמַהֵר מְאֹד לְגָרֵשׁ מִקִּרְבּוֹ הָרוּחַ שְׁטוּת מָה שֶׁלִּבּוֹ מָלֵא מֵרוּחַ שְׁטוּת הַדָּבוּק בּוֹ, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁנִּתְקַשֵּׁר לְהַצְדִּיק הָאֱמֶת וְהִתְקַשְּׁרוּת הַיְנוּ אַהֲבַת נֶפֶשׁ מָה שֶׁאוֹהֵב לְהַצַּדִּיק מְאֹד. וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלַל לִבּוֹ בְּלֵב הַצַּדִּיק'. ראה נא אלו מלים כתובות כאן – נכלל לבו בלב הצדיק… וזו הבטחה ותקוה גדולה לנו, שעדיין יש לנו יכולת לזכות לזה בעודנו בחיי חיותנו.

צריך שתדע, שענין חסידות ברסלב אינה לדבר על אחרים כל היום ולהטיל דופי ולדבר סרה בכל אחד שאינו מאתנו וכו', כאשר נוהג אצל כל אלו שהם כלים ריקים, ללא אור כלל, והם צריכים הכרה עצמית בערך עצמם שאינם זוכים אליה אלא על ידי הטלת רפש באחרים, לא כן אנ"ש האמיתיים שלומדים ליקוטי הלכות, ויודעים היטב איך לעבור את החיים בזה העולם בדרך אמונה ואמת, ולא בשטויות והבלים של מחלוקת ופוליטיקה ושאר ענינים בלתי מועילים ורצויים, לכן מאד מאד שמחתי על מה שאמרת לי שהתחלת להיות מתמיד בליקוטי הלכות, מרוב אור שהרגשת בו, עד שלא יכולת לעזוב את הספר, כן ראוי וכן יאות, וכך היא המידה למי שטעם את טעמו הערב של הספר הקדוש והנורא הזה, אשר בצדק יעיד כל מי שיודע את טיבו ושיגו של הספר הזה, שמאז שהתחילו לצאת ספרים בעולם – לא היה כמו הספר הזה, שמחיה מתים ממש, ומעלה אותם מעומק הבור אל מקום גבוה מאד, של דבקות אמיתית ואמיצה בחי החיים ברוך הוא.

המאחל לך שנים טובות וארוכות עם כל השפע שבעולם, בבני, חיי ומזוני רויחי.

בברכה גדולה

שלמה ברוך בלוי

הפוסט 120 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט 109 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט 067 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר מַטּוֹת מַסְעֵי, כ"ז תַּמּוּז תשע"ח.

לִכְבוֹד אֲהוּבִי חֲבֵרִי הַיָּקָר וְהַנַּעֲלֶה מְאֹד …. נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.

קֹדֶם כָּל תּוֹדָה רַבָּה מְאֹד עַל שֶׁאַתָּה עוֹזֵר לִי, וּבְוַדַּאי בִּזְכוּת זוֹ יַעַזְרֶךָ ה' מִמָּרוֹם, וְיִהְיוּ לְךָ חַיִּים קַלִּים, וְדַע, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים בִּשְׁבִיל רַבֵּנוּ זַ"ל, וּמִתְיַגְּעִים בָּזֶה, חוֹסְכִים מֵעַצְמֵנוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וּמִי יוֹדֵעַ כַּמָּה יְשׁוּעוֹת וַחֲסָדִים אָנוּ מְסַגְּלִים לְעַצְמֵנוּ בְּלֹא יוֹדְעִים, עַל יְדֵי הַהַתְמָדָה בְּשִׁמּוּשׁ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.

הָעִקָּר אַתָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בִּתְמִידוּת, וְהַכַּוָּנָה, לְהִתְנַעֵר מַאֲבַק הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, הָעַצְבוּת אֵינָהּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּלָל, אַף אִם יְסוֹד הָעֶצֶב מִבִּלְבּוּלֵי עֲבוֹדָה, זֶה מַעֲשֶׂה בַּעַל דָּבָר מַמָּשׁ, כִּי אֵין עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם בְּעַצְבוּת כְּלָל, וְהַשִּׂמְחָה בְּעַצְמָהּ הִיא עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, פָּשׁוּט לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, בְּלִי שׁוּם סִבָּה כְּלָל, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ וְיֵשׁ שִׂמְחַת הַמִּצְווֹת וְשִׂמְחַת שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁזּוֹ בְּוַדַּאי שִׂמְחָה פְּשׁוּטָה מְאֹד, שֶׁאֵין לָהּ הֲכָנָה וַעֲבוֹדָה, אֶלָּא לֵידַע הָאֱמֶת שֶׁאָנוּ בְּחוּרֵי הַשֵּׁם, וְאֵיךְ אָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת שְׂמֵחִים עַל זֶה!

צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁרִבּוּי הָרָצוֹן לַעֲבוֹדָה לֹא יָבִיא לְדִכְדּוּךְ הַנֶּפֶשׁ, כִּי כַּאֲשֶׁר הַבַּעַל דָּבָר רוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְפֹּס אֶת הָאָדָם בְּשׁוּם דָּבָר, הוּא תּוֹפֵס אוֹתוֹ דֶּרֶךְ הָעֲבוֹדָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, וּמַכְנִיס בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל צַעַר עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָהּ כָּרָאוּי כְּלָל, וְאַף אִם אָמְנָם יֵשׁ יְסוֹד שֶׁל קְדֻשָּׁה בִּמְרִירוּת אוֹדוֹת הָרִחוּק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַאֲשֶׁר עַל זֶה צָרִיךְ לְיַחֵד שָׁעָה מְיֻחֶדֶת בַּיּוֹם וְכוּ', אֲבָל בְּאוֹתוֹ זְמַן צָרִיךְ גַּם לָדַעַת שֶׁזּוֹ סַכָּנָה עֲצוּמָה, כִּי בְּכָךְ מְאַבְּדִים אֶת הַקְּצָת שֶׁכֵּן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת ה', וּכְמוֹ שֶׁרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁכְּשֶׁאָדָם נִשְׁבַּר, מְאַבֵּד אֶת כָּל הַמּוֹחִין שֶׁלּוֹ וְאֶת כָּל הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ, וְאֵין לוֹ יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת טוֹב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּלָל.

הָעוֹלָם הַזֶּה קָשֶׁה מְאֹד, יֵשׁ בּוֹ צַעַר וְיִסּוּרִים הַרְבֵּה, בְּכָל פִּנּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה, וְאֵין עֵצָה אַחֶרֶת אֶלָּא לִזְכֹּר הֵיטֵב עָלְמָא דְּאָתִי, שֶׁאָנוּ לֹא חַיִּים כָּאן לְעוֹלָם, וְאָנוּ עֲתִידִים לָצֵאת מִכָּאן לְעוֹלָם אַחֵר יָפֶה מְאֹד, וְשָׁם נָאֶה וְיָאֶה עַד לִמְאֹד, וְשָׁם יִהְיֶה חָשׁוּב כָּל רֶגַע שֶׁל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כָּל מְשִׁיכָה וּתְנוּעָה שֶׁאָנוּ מַמְשִׁיכִים עַצְמֵנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כַּמָּה יִהְיֶה חָבִיב וְיָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו – כָּל הַהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא בִּבְחִינַת עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ וְכוּ', כַּמְּבֹאָר בְּשִׂיחוֹת הָרַ"ן (סִימָן יב), וְאָז אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הִטְעָה אֶת עַצְמוֹ בִּכְלָל בְּזֶה הָעוֹלָם, רַק תָּמִיד הָיָה נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, וְזֶה כּוֹלֵל גַּם אֶת עֲבוֹדַת הַשִּׂמְחָה, כִּי אִם אָנוּ לֹא זוֹכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, בַּשָּׁמַיִם לוֹעֲגִים לָנוּ מְאֹד, כִּי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ –

מִנָּאֵי אָחִיךָ וַחֲבֵרְךָ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ.

הפוסט אגרת התחזקות 020 – להגביר מחשבות שמחה בעבודה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר' … שיחי'.

הנה כעת ערב שבת, ממש עוד מעט מתקדש היום הגדול והקדוש, ואין עת האסף כראוי, וקול דודי דופק, עוד מעט נזכה ליום מלכנו, ליום שכולו טהרה ואהבה, ולא יכולתי להתאפק מלקיים אפילו במעט הקביעות היקרה הזאת, להתקשר על כל פנים באמצעות מכתב, אם לא זכינו ללמוד בפועל ממש, וברוך השם, שזכיתי היום לישב תיכף אחר תפלת שחרית, עד הרגע הזה בפרסום שמו ודעתו של הצדיק וגילוי אלוקות בעולם, אשרי שכה זכיתי, למרות כל הדחקות והמצב וכו'.

הנה ברוך השם, תראה איך אחיך, וואס האט זיך אזוי געמוטשעט, הנה נעשה חתן, וכן הוא בכל פעם שלא יודעים מתי תבוא הישועה, אבל צריך לקוות ולהאמין שבודאי בלי ספק תהיה ישועה ונזכה לכל הדברים הטובים, ואם זה כך בצרכים הגשמיים שלנו, כל שכן ברוחניות חיות אלוקות, שבודאי נזכה לכל מה שצריך, אם נתאמץ להאמין שאפשרי דבר כזה, שגם אנו, כמו שאנו נזכה להיות צדיקים אמיתיים ואנשים כשרים באמת. ואיתא בספר חסידים, שאם אדם מתפלל – לפעמים אין הבקשה מתקבלת מיד, (וכמו שהביא רביז"ל את הלשון הזוהר, זמנין דשמע – זמנין דלא…) אבל אומר הספר חסידים, שאם אדם מתפלל על דברים של רוחניות – תפלתו נענית מיד, וזו פנינה נפלאה – און מען דארף דאס געדנקען. ואודות כח התפלה בכלל, בענין גודל כח התפילה מביא המהרש"א (בקידושין כט:) דבר פלא מאד: תפילה כחה גדול עד מאוד,  ואדם שזוכה לישועה גדולה באמצעות תפילה – זכויותיו שמורות לו ולא מנכים לו מהזכויות כלל. איזה יופי זה, נכון?

ואי אפשר בלי התחזקות מפרשת השבוע, הנה היום למדנו (בראשית לה, טז): וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ; (יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וכל הקורא פסוקים אלו משתאה קצת על הכפל לשון, ומה היה חסר שיכתוב מיד אחר ותקש בלדתה, ותאמר לה המילדת, ומה ההדגשה שוב "ויהי בהקשותה בלדתה", ואפשר לבאר זאת על דרך ההתחזקות, שדווקא כשיש לאדם קושי, אז הוא צריך לדעת, שגם זה לך בן, מלשון בנין, שכל הקושי בונה את האדם ומביא לו את היעד שלו בחיים, אל תראי גם זה לך בן, גם הקושי שייך לכל ההצלחה שלך, כי האדם בשעת ירידה וקושי הוא מרגיש שהכל אבוד, ואז הוא בסכנה גדולה מאד, שלא יאבד עולמו חס ושלום, כי חושב שאין רוצים בעבודתו כלל, והראיה שהנה נפלתי שוב ושוב, הנה אני רוצה ללמוד ואני שוכח ולא מבין, הנה אני רוצה להתפלל, ובמציאות אני קם מאוחר וחוטף התפלה, ומתאמץ שוב, ונופל שוב, ואת כל הניסיונות האלו שכשל בהם אינו מחשיב כלל, ואדרבה, הוא מצטער עליהם, ולפעמים מתגנבת מחשבה של יאוש ללבו, אולי נשמתי אינה קדושה, ולכן עובר עלי מה שעובר וכו', עד שמצליח הבעל דבר ליירא אותו שלא ירצה בכלל יותר את עבודת השם, וזה אם כל חטאת, הדבר הכי גרוע זה יאוש.

אבל הדעת דקדושה מלמדת את האדם, דייקא ויהי בהקשותה בלדתה, לא שהקושי הוא דבר שצריך לעבור אותו ואחר כך נראה מה יהיה, שיהיה יותר טוב וכו', אלא לא! תשמח עם ה'בהקשותה', כי הקושי הוא חלק מהבנין, ולכן חזר הפסוק והדגישו. ואף שנכתב בדרך רמז, אבל נראה לי שעצם הדברים הם אמיתיים ממש לכל חיי האדם.

שתהיה לך שבת שמחה, עם כל המוחין והאורות הקדושים הנשפעים בשבת קודש, ותזכה לשמוח ולגיל כל היום הקדוש הזה בלי צער ועצבות חס ושלום, ותראה להתפלל בשבת קודש במתינות בשמחה ובאהבה ובקול של ניגון, כי ההתרפקות האהבה שיש בשבת קודש זה אין לשער כלל, אשרינו מה טוב חלקנו, שעלינו נאמר – ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג.

הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד

שלמה ברוך בלוי

הפוסט 018 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

לכבוד ידידי היקר לי מאד, היושב בחדרים הכי פנימיים שבלבבי – הרה"ח ר'  … שיחי'.

מאד שמחתי על הלימוד של אתמול, ב"ה שאנו זוכים ללמוד את ספרו של רבנו ז"ל, שהלימוד הזה מרפא את הנפש ממש, ומחדיר בה חשק וכיסופין להתדבק בהשם יתברך, ובאמת זהו המזון של הנפש, כי היא, הנפש היהודית, נדמית לבת מלך שנפלה בין הכפריים, וכשהם נותנים לה את מזונם המגושם היא לא יכולה לטעום ולשבוע מהמזון ההוא, שהוא לא לפי טבעה העדין, כמו כן הנשמה הקדושה האצולה מרום גבהי מרומים שצריכה להתלבש בתוך גוף גשמי שרוצה בתענוגים חולפים, והנשמה אינה נהנית מזה כלל, רק היא שותקת מאד, אבל במשך הזמן אם לא נותנים לה את המזון המיוחד שלה, היא רעבה גם צמאה, אבל אם השם מזכה אותנו לטל של תחיה להתלונן בצל צלצחות דברי הצדיקים האמיתיים, אז הנשמה מתעוררת מאד, כי הלא זהו מזונה, וכל כך הרעיבו אותה והנה כעת נותנים לה אוכל ושתיה.

היום בלמדי בשיעור חומש רש"י בפרשת השבוע עלה ברעיוני, לבאר הפסוק (בראשית לב, לא): "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי"; ולכאורה קשה, שהרי בפסוק הבא (פסוק לב), אומר הכתוב: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו", ושם כתוב "פנואל" ולא 'פניאל'; וחשבתי על דרך ההתחזקות, כי באמת המקום אפשר שהיה שמו פנואל, ואחר כך קרא שמו פניאל, והענין, כי פנואל הוא מלשון שצריך לפנות אל האלוקות שבכל דבר, היינו שהשם של המקום היה מורה, בכל מה שתרצו תפנו אל אֵל, ואמנם, אף שזו מדרגה גדולה, אבל לפעמים אנשים טועים לחשוב שהשם יתברך מסתתר באיזה מקום, וכאילו צריך לעשות פעולות או סגולות שיהיה עת רצון, כמו אנשי העולם, שאינם יודעים שמה שצריך הוא רק לפתוח את הפה ולדבר אל השם יתברך ולהכירו מכל פרטי הבריאה, אלא צריך לחפש איזה מישהו שיודע להתפלל או מקום מסוים וכו', ובאמת, יעקב אבינו הגיע להשגה גבוהה כזאת, שראה את פני ה' בכל פינה ופינה שפנה, שזהו ראיתי אלקים פנים אל פנים, שזאת היא תכלית ההתגלות אלוקות, ועל כן קרא למקום פניאל, שבכל דבר שרואים – מבחינים מיד בפנימיות הדבר, שזהו האלוקות המסתתרת בכל פרטי הבריאה.

וזו הקדמה יקרה לחיים, לא להתבלבל משום דבר שבעולם, רק לידע, שאנו מונהגים בו יתברך, בתכלית הפשיטות, ובאופן ודאי ממש, אין דבר שנעשה מעצמו, אין טעות בעולם, אין מקרה, הכל השגחה פרטי פרטיות מהשם יתברך, ואין עוד מלבדו ממש, ולבדו ימלוך נורא.

מאד שמחתי אתמול שאמרת לי שאתה מחיה עצמך במכתבים הקטנים הללו, כי אותי זה מחיה מאד, ואני נותן שבח והודאה להשם יתברך, שיש לי חבר לעבודת השם, ומה הייתי עושה בלי זה, והיום העולם מלא ליצנות וקרירות, עד שקשה למצוא אחד שאפשר לדבר  עמו בפשיטות דיבורים תמימים ויקרים מאמונה פשוטה והתקרבות לצדיקים וכו' וכו', אשרינו ששם חלקנו בחלק הצדיק האמת, ועלינו יציץ נזרו.

גם שמחתי מאד שאמרת שאתה מתפלל עלינו בתמידות, כן יוסיף גם עליך השם יתברך ריבוי ישועות עד שיבלו שפתותיך מלומר די, תתפלל גם על הנקודה של הישיבה, שבוערת בעצמותיי, כי כל החשק שלי להקים גדוד של לומדי תורה אמיתיים על פי דרכו של רביז"ל, שעל זה עומד הבעל דבר מאד, ויהי רצון שנשמע ונתבשר בשורות טובות וישועות אמן.

הרי כאלו דברי אוהבך מאד, ומתפלל בעדך תמיד

שלמה ברוך בלוי

הפוסט 015 מכתבי נשמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.