יום שלישי פרשת ראה תשפ"א

ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הנה הפירוש של 'הברכה', היינו לצוות על מקום עמידת המברכים, וכאורה צריך להבין, למה לא נכתב בפירוש "ונתתה את המברכים", ואפשר לומר בדרך רמז, כי המברך האמיתי שברכותיו עושות פירות הוא זה שנכלל בברכה דלעילא, עד שנעשה בהתאחדותו – הוא והברכה אחת, בבחינת "ואני תפלה", שדוד המלך, העיד שנעשה כל כולו מהות של תפלה, כי יש אדם מתפלל ויש מהות של תפלה, כמו כן יש אדם המברך, ויש אדם שנעשה כלי לברכה ולהשפעה. והעומק בזה, כי אין הברכה צריכה שליחים, כי שפע הבריכה העליונה מוכן ומזומן להשפיע לנשפעים, כרצונו של יוצר השפע, יתברך שמו, אלא שיסד המלך במלאכתו, שלהשפעה צריך כלים, ולפעמים הוא על דרך שאחד מברך את חברו בלב שלם, או שמוסר ומעניק לו את ברכת ה' בפיו, שלוחי הברכה הללו, הם שלוחי רחמנא, ברצותם או שלא בידיעתם, אך אין הברכה שלהם, אלא של מי שמעיד על הברכה ועל הקללה ית"ש, וכשהם יודעים זאת היטב ומבטלים את עצמם לגבי שולחיהם, הרי המשלח בעצמו נוכח במלוא עצמותו, ית"ש. ודבר זה הוא נפקא מינה למעשה בדרך עבודתנו את השם יתברך, והענין, כי עצם הידיעה שאין שום כח בעולם כי אם השם יתברך, והוא העושה הכל, ואליו כל עינים צופיות, הרי שאם אין שום ברכה בעולם, רק בפקודתו, הרי שהוא עצמו יתברך שמו המברך היחיד, ובפרט כאן, שהברכה באה בשם ה' ממש אם תשמעו וכו', הרי שהמברכים מסירים את עצמיותם בעת שמברכים, ואין כאן אלא השראת השכינה שהיא נוכחת יחידית בעולמו של הבורא, היינו שמתפשטת בעולם ההתגלות של "אין עוד מלבדו", והכל יודעים וזוכרים היטב אשר רק הוא המברך את עמו ישראל בקדושתו. וכך בדרך העבודה האישית, עלינו לדעת, כי העסק שלנו ברוחניות, הופך אותנו למהות רוחנית, והברכה אשר לפתחנו, אינה רק תגמול ושכר אלא יצירת מהות והדבקות החלק הקטן בחלק הגדול, התאחדות עם הטוב הגמור והכללות מוחלטת בו. וענין הרים אלו, המבטאים את קול הברכה והקללה,

והנה "הר גריזים" הוא בגימטריא 'כי רוצה הוי"ה בעמו', שהיא התגלות הרצון, שהוא העיקר בקרבת אלוקים, כי הרצון הוא הכלי הראשון להשפעת שפע הקרבה, ושם צוה ה' את הברכה, היינו את המברכים, שעיקר הברכה הוא שמתגלה רצונו יתברך בברואים וחפצו בהם. ולעומת זאת, "הר עיבל" בגימטריא 'אשגבהו' כי ידע שמי, שהוא נתינת כח למי שיודע משמו יתברך, ומבין שכל דבר בעולם הוא שם הוי"ה, ואיך מתגלה זה במקללים, וכי הם נעשים בסוד הקללה ח"ו? כמו שאמרנו בסוד הברכה? אלא שצריך לדעת, כי הקללה היא הצללים של הברכה, היא מעין רשימו של ההפסד הנורא של הברכה, כי בפנימיות הענין, כל הקללות הן ברכות בעצם, כי אחרי שיודעים ענין הקללה, ופורשים ממרכיביה, הרי שהמניעה מן הקללה בעבור חוד רעתה הנגלה – היא הברכה עצמה, וההודעה מקודם היא סוד הברכה להנצל מן הקללה, ואין הברכה מתגלה אלא על ידי שיש הפכה, שיש קללה וסרים ממנה וזוכים אל הברכה וכו'. וכל הברכה שיש בעולם, רוצה ה' בעמו לתת את הברכה למי שמגיע לו, וכל עמו של אלקינו ראויים לזה, והוא עומד ומצפה, כביכול, שיהיו זכאים לקבל את זאת הברכה, וגם כאשר חלילה צריך ליתן קללה, היה לא תהיה, הוא בבחינת "אשגבהו", שהקב"ה לא מזיז שמו יתברך מאיש ישראל גם כשנופל מאד ח"ו, ויש לו את הכח לדלג מיד מהר עיבל אל הר גריזים, אל טוב ה' המחכה וממתין לו, וגם נשמתו של יהודי מחכה מאד אליו יתברך, בבחינת "וחיכיתי לה' המסתיר פניו", שגם בתוך ההסתר פנים הכי גדול יש תקוה לאור נפלא של התגלות פשוטה,

ועל כן המברכים לא היו (בעצמיותם) וגם המקללים לא היו (בעצמיותם), ולא היתה נוכחת שם כי אם התגלות כבוד יחידותו ית"ש, ומזה אין בעולם כי אם ברכת ה' והעלמתה בלבד, והן ששרו בעולם, והן אלו אשר עומדות לפתח כל יהודי, האם ימשיך את עצמו אל הברכה הנוכחת ושמא יעלים עיניו ותפגענו קללה ח"ו. וענין ההרים הללו, הוא כי היצה"ר נקרא 'הר', ועמו אנו עובדים את השם יתברך, ואם אדם זוכה והוא דבוק בחיות הרוחני, בדבקות עצומה בו יתברך, הרי שהיצרים הפנימיים שלו, יצר היצירה, ויצר החיים, ויצר כלשהו, כולם נהיים יצרים טובים, היינו שמייצרים את הטוב, וההיפך מזה מובן ממילא, שאם אדם אינו דבוק בו יתברך, או שיותר גרוע מזה, שהוא דבוק למפסידי הדבקות בחי החיים, הרי שהוא מונע ומנוהל על ידי היצר המייצר לו רע, וזהו רמז ההרים, שאותו הר, שהוא היצה"ר, יכול להתהפך להר גריזים, היינו כדי שמתוכו ועצמו יאיר אור ה', ויתגלה הרצון של ה' בעמו, כי רוצה ה' בעמו, שזהו תכלית השמחה שיש בעולם שבורא כל עולמים רצה בנו, ומניח לפתחנו את הברכה, ואת כל זה מוכרח להודות היצר עצמו, כי היצר של הצדיק הדבוק בו יתברך, הוא יצר שנתהפך לגמרי לטוב, לאור גדול של גילוי שכינה, על ההר דייקא, היינו מעל היצר הרע והתגברות והתרוממות עליו, לא כן מי שלא זכה ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, הוא זה שמראים לו שהוא נמצא על ההר של הקללה, היצר שייצר רע וחושך וקללת תהום,

ומה עושה עכשיו? אשגבהו כי ידע שמי, דע לך איש יהודי, כי שם ה' בקרבך, ואם תשכיל להתבונן אל פנימיות שם אלוקים שבקרבך, תקבל חוזק ושגב עצום להתגבר על מקומך הנמוך בבחינת הר עיבל, ועיב"ל בגימטריא ל"י חס"ד, שיש חסד צפון וגנוז, נורא ונפלא עד מאד לכל חלושי הכח שנפלו לבחינת קללה, שיזכו אל הדבקות בו יתברך מחדש, ממקום שהם נמצאים שם, כי גם שם לא אפס חסדו יתברך, לקרב את כל הרחוקים מאור פניו, ולהביאם תחת כנפי שכינת עוזו יתברך, ועל כן דייקא היו עומדים נושאי הקללה על הר עיבל, לרמז לדורות, כי גם אם, חס ושלום, יהיו בבחינת הדומה לקללה זו, זיכרו היטב, כי ה' המרומם מעל כל, הוא זה שממשיך לכם חסד נפלא ממקור הרחמים הרבים להחיותיכם כהיום הזה, לזכות לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, ולעשות נחת רוח שלימה לפניו כל הימים, ולדבקה בו באהבה וביראה תמידיית. וזה על ידי שתהיה לכם אמונה כי עוד אלוקים חי בקרבכם, ואף במקומות השפלים מאד, במקום אשר אינו נקרא מקום כלל, משם תוכלו לשאוב חיות להדבק בחי החיים בו יתברך, ולחדש את החיים כבראשונה. ואפשר לומר, כי על כן "ונתתה" הוא מלא ה', כי הה"א הזאת היא סוד המלכות, שהיא משפעת את כל הברכות, כי היא בסוד אמונה, ומקרא כתוב מפורש: "איש אמונות רב ברכות", מי שמתדבק במדת המלכות אמונה נשפעות עליו כל הברכות הנצרכות לו, והיא רמוזה באות ה' תנינא של השם הקדוש, כידוע, והיא הברכה העליונה הנשפעת על ידי אמונה, שזהו ונתתה, שתתן את הה' מלכות במקומה ובמכונה, ואז תתברך בכל הברכות והישועות. וצריך לדעת, שהמלכות היא ריש כל דרגין וסוף כל דרגין, והיא סוד עולם העשיה הגשמי הזה, אשר רגליה יורדות מות, שהן רגלי הקדושה המלובשים בזה העולם, ועל כן הברכה והקללה לפעמים נראות כבלולות זו בזו, לפעמים נדמה לאדם שהוא בברכה, ובאמת לא חפץ בברכה ותרחק ממנו ח"ו, ולפעמים חושב אדם בירידתו ונפילתו האיומה כי הוא בקללה, אבל אם יקשיב למוצא פי ה' הנמצא בקללה, יקשיב ויאזין לקול מנחם, מבשר מבשר ואומר, קום, מה לך נרדם, כי בקללה זו אהבתיך נצח, ורק תאזין ותקשיב לקול המיית הקירוב והאהבה האינסופי – תחוש באמת, כי אין שום דבר מלבד אלוקות, וכל היבט מול המנורה הטהורה הלז, תלוי בבחירת האדם, אם יראה את האור – יראה הארה גדולה, ואם יראה את החושך – שם יהיה, רח"ל. וכל זה כי רוצה הוי"ה בעמו, לברכם בכל הישועות כולן, אמן ואמן.

הפוסט פרשת ראה – ונתת את הברכה על הר גריזים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

מַשֶּׁהוּ מַפְלִיא בְּיוֹתֵר מִתְרַחֵשׁ לְנֶגֶד עֵינֵינוּ.

כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים, כִּי יַעֲקֹב אָבִינוּ מֻכָּר בִּכְתָבֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים, כִּמְקוֹר וְעַמּוּד הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִיכָה ז, כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב".

גַּם בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ אָנוּ פּוֹגְשִׁים בַּתֹּאַר 'אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' (בְּרֵאשִׁית כה, כז); וּכְדִבְרֵי חֲזַ"ל הַיְּדוּעִים: 'כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי תַּם'.

וְהִנֵּה לְהַפְתָּעָתֵנוּ, בְּאוֹתָהּ פָּרָשָׁה עַצְמָהּ, מְפֹרֶטֶת הַמִּרְמָה וְהָעַקְבָנוּת, לִכְאוֹרָה, הַמְחֻכֶּמֶת לְהַפְלִיא, שֶׁעָשָׂה דַּוְקָא יַעֲקֹב הַתַּם לְעֵשָׂו הָרָשָׁע.

מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

הָבָה וְנַעֲנִיק לְמִדַּת הָאֱמֶת הַתְּמִימָה הַגְדָּרָה בְּרוּרָה וְחַדָּה.

וְנַרְשֶׁה לְעַצְמֵנוּ לוֹמַר, כִּי הַדָּבָר הֲכִי מְדֻיָּק וְנָכוֹן, זוֹ הִיא הָאֱמֶת!

אִם, נַנִּיחַ, אֲנַחְנוּ מְשׂוֹחֲחִים אוֹדוֹת אֵיזֶה מוּצָר, אָנוּ יְכוֹלִים לְהַעֲלוֹת הַשְׁעָרוֹת רַבּוֹת בְּקֶשֶׁר לִמְקוֹם הַתּוֹצֶרֶת, לְדֻגְמָה, אֲבָל רַק תְּשׁוּבָה אַחַת תִּהְיֶה אֲמִתִּית הֵיכָן שֶׁהוּא 'בֶּאֱמֶת' נוֹצָר. כִּי הָאֱמֶת הִיא פֵּרוּט הַדָּבָר הַנָּכוֹן וְ… הָאֲמִתִּי.

בְּהֶתְאֵם לְכָךְ, אָנוּ נוֹכְחִים לִרְאוֹת, שֶׁדַּוְקָא הַשַּׁקְרָנִים מַצְלִיחִים בָּעוֹלָם הֶהָזוּי שֶׁלָּנוּ, וּלְאַנְשֵׁי הָאֱמֶת אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהוֹכִיחַ אֶת אֲמִתּוּת הָאֱמֶת הָאֲמִתִּית שֶׁלָּהֶם…

בַּמִּקְרֶה שֶׁל יִצְחָק-עֵשָׂו-יַעֲקֹב, הַבְּלוֹף הַגָּדוֹל כְּבָר מִצָּה אֶת עַצְמוֹ זֶה עִידָּן, כְּבָר שָׁמַעְנוּ, כִּי הַבֵּן הַבְּכוֹר מִתְפַּלְסֵף עִם הָאַבָּא הַצַּדִּיק עַל מַעַשְׂרוֹת לַמֶּלַח וּשְׁאָר חוּמְרוֹת מְעֻרְפָּלוֹת. לְעֻמַּת זֹאת, הַדָּבָר הַנָּכוֹן וְהָאֲמִתִּי שֶׁהִתְרַחֵשׁ: רֶצַח, אֹנֶס וְחַיֵּי בְּהֵמִיּוּת, לֹא מְבֻטָּא נָכוֹן בְּעֵינֵי הָאָב הָעִוֵּר, וְהוּא זוֹכֶה לְיָקְרָה.

יְתֵרָה מִזֹּאת, יַעֲקֹב אָבִינוּ, לֹא נֶחְשָׁד בְּעֵינֵי אָבִיו לְפָחוֹת מִמַּה שֶּׁהָיָה בֶּאֱמֶת, עֻבְדַּת יְשִׁיבָתוֹ בְּאֹהֶל הַתְּמִימוּת הָיְתָה וַדַּאי יְדוּעָה לְפַחַד-יִצְחָק אָבִיו, אַךְ הַדָּבָר הִרְשִׁים אוֹתוֹ פָּחוֹת, מִשּׁוּם שֶׁעֲמִידָה בְּנִסְיוֹנוֹת מוּל עוֹלָם הַצַּיִד וְהַסְּעָרָה הַחָמְרִית הַמִּתְחוֹלֶלֶת בַּחוּץ, חֲשׁוּבָה לְאֵין עֲרֹךְ מֵהַהִתְבַּדְּלוּת – – – וְזוֹ גַּם סְתָם הַשְׁעָרָה שֶׁלִּי, אוּלַי…

אֲבָל מַה שֶּׁבָּרוּר, שֶׁאָמְנָם כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא אָהַב אֶת עֵשָׂו, אֲבָל לֹא כָּתוּב שֶׁהוּא 'לֹא אָהַב' אֶת יַעֲקֹב.

כְּלוֹמַר, הָיָה פֹּה מַסָּע הַטְעָיָה נוֹרָא. הָרָשָׁע, הָרוֹצֵחַ, הַנּוֹכֵל – זוֹכֶה לְאַהֲבַת הַצַּדִּיק הֶחָרֵד מִבּוֹרְאוֹ בְּכָל רֶגַע בְּחַיָּיו.

כִּי אֶת עֵשָׂו הוּא אָהַב 'יוֹתֵר'.

וְדַוְקָא לוֹ הוּא מְעֻנְיָן לְהַעֲנִיק בִּרְכַּת אֵיתָנִים, שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ.

הַאִם לְדַעְתְּכֶם, שְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת מִצַּד יַעֲקֹב תִּתְרֹם לָאֱמֶת, אוֹ תַּעֲצִים אֶת הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַפֵּחַ מִיּוֹם לְיוֹם?

הַתְּשׁוּבָה בְּרוּרָה.

סֵרוּב אֶפְשָׁרִי מִצַּד יַעֲקֹב לְאִמּוֹ הַדּוֹאֶגֶת – רִבְקָה, הָיָה מַעֲנִיק לַשֶּׁקֶר הָעֵשָׂוִּי מֵימָד מִפְלַצְתִּי עֲנָק, הוּא הָיָה זוֹכֶה בְּבִרְכַּת יִצְחָק, וּלְהַצְלָחָה בְּחַיֵּי הַפֶּשַׁע וְהַשֶּׁקֶר שֶׁלּוֹ.

הַאִם זֶה תַּפְקִידוֹ שֶׁל מְקוֹר הָאֱמֶת?

הַאִם יַעֲקֹב אָמוּר לִהְיוֹת מְסַיֵּעַ, וְלוּ פָּאסִיבִי לַחֲלוּטִין לִמְגַמָּתוֹ הַפְּסוּלָה שֶׁל עֵשָׂו?

נִסְתָּרוֹת דַּרְכֵי הַבּוֹרֵא.

וְהַשֶּׁקֶר הֶעֱצִים אֶת הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בְּמִדָּה כָּזוֹ, אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה לָאֱמֶת שׁוּם בְּרֵירָה, אֶלָּא לְבַטֵּא אֶת עַצְמָהּ דַּוְקָא בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַשֶּׁקֶר, בְּאֻמָּנוּת הַהַטְעָיָה.

אֲבָל עַכְשָׁו, לְשֵׁם שִׁנּוּי… לַכִּוּוּן הֶהָפוּךְ, לְמַזְעֵר אֶת הַפַּעַר – לְכִוּוּן הָאֱמֶת, שֶׁהָלְכָה וְהִתְרַחֲקָה.

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם מִלִּים חֲפוּזוֹת אֵלּוּ שֶׁלִּי, נוֹתְנוֹת אֶת הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה לִתְמִיהַת לַהֲקַת מְפָרְשִׁים רַבִּים וּמְכֻבָּדִים. אַחַת אֲנִי כֵּן יוֹדֵעַ – – – שֶׁבְּדֶרֶךְ חַיֵּי הָאָדָם, אֲשֶׁר שָׁם מִתְחוֹלֶלֶת הַהַטְעָיָה הַזֹּאת בְּמַהֲדוּרָה אִישִׁית וּמְאֹד פְּרָטִית – הַדְּבָרִים נְכוֹנִים לְהַפְלִיא!

אֲהָהּ! כַּמָּה נָכוֹן לְשׂוֹחֵחַ עִם הַשֶּׁקֶר בִּשְׂפָתוֹ שֶׁלּוֹ, שְׂפַת הָרַמָּאוּת וְהַהַטְּעָיוֹת… אִם נִשְׁתֹּק לַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל הָאוֹפֵף אֶת יְקוּמֵנוּ הֶהָרוּס, נִהְיֶה שֻׁתָּפִים פְּעִילִים בְּקִימוּמוֹ.

אִם לֹא נַכְרִיז עַל לוֹבֵשׁ 'בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים', כְּמֶלֶךְ אֶבְיוֹן וְעֵרוֹם, נִתְרֹם אֶת חֶלְקֵנוּ בַּהַסָחָה הַהֲמוֹנִית שֶׁמִּסְתָּעֶרֶת לְבָלְּעֵנוּ חַיִּים.

עָלֵינוּ לִגְרֹם לְכֹחוֹת הָרֶשַׁע שֶׁבָּנוּ, אֵלּוּ שֶׁמְּבִיאִים מַטְעַמִּים לָאָב, עִם יָדַיִם מְגֹאָלוֹת בְּטִנֹּפֶת שְׁאוֹל תַּחְתִּית – לִזְעֹק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה. וְלָמָּה?

"כִּי בָּא אָחִיךָ" – כֹּחוֹת עוֹלָם הַתִּקּוּן, "בְּמִרְמָה" – בִּשְׂפַת חַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה… "וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ".

כֹּחוֹת גְּדוֹלִים וּמֻצְלָחִים מֻשְׁקָעִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה – נְטוּלִים מַשְׁמָעוּת וַחֲזוֹן. הַכֹּחוֹת שֶׁל יַעֲקֹב לְשֵׁרוּתָיו שֶׁל עֵשָׂו, אַרְמוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מִתְנוֹסֵס בְּהִתְנַשְּׂאוּת מֵעַל מֶרְחֲבֵי הַיְּשִׁימוֹן שֶׁל עוֹלָם הַחֻצְפָּה, עֶצֶם הַזִּהוּי שֶׁל מֻצָּב שֶׁכָּזֶה, מַתְרִיס, בְּעֶצֶם קִיּוּמוֹ, עַל בּוּעַת הַמִּשְׁגֶּה שֶׁל אֶזְרָחֵי עוֹלָם הַתְּעִיָה, הַתְּהִיָה וְהַהַטְעָיָה.

אֲנַחְנוּ נִנְהַג כָּאֲנָשִׁים נוֹרְמַאטִיבִיִּים, אֶת הַדְּבָרִים שֶׁמִּילְיָארְדֵי אֲנָשִׁים עוֹשִׂים נַעֲשֶׂה גַּם אָנוּ.

אֲבָל הַהֶבְדֵּל יִהְיֶה בַּמּוּדָעוּת הַפְּנִימִית! הִיא לֹא תִהְיֶה שַׁיֶּכֶת לְעֵשָׂו, אֶלָּא שֶׁל יַעֲקֹב. הַיָּדַיִם תִּהְיֶינָה יְדֵי עֵשָׂו, עֲטוּפוֹת שֵׂעָר מְגֻשָּׁם וְשׁוֹקֵעַ. אֲבָל הַקּוֹל הַפְּנִימִי – קוֹל הַמּוּדָעוּת וְהַשֵּׂכֶל הֶעָמֹק – יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה'.

בְּדִיּוּק כִּדְבַר הָעֲקִיבוּת וְהַמִּרְמָה שֶׁל יַעֲקֹב.

הָאֲמִתִּי.

הפוסט פרשת תולדות – שֶׁקֶר אוֹ אֱמֶת? הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ערב שבת פרשת תולדות תשפ"א

מה המשמעות של לקבל את הברכות במרמה, הלוא המברך לא התכוון לברך, ומשמע מזה, שכלי המחזיק ברכה הוא העיקר, יעקב הוא מבורך מעצם היותו בדמות יצחק, הוא הכי קיבל את יצחק אביו, עשו בא לקחת את הקצפת, גם אם היה מתברך, היה מגלה שהוא לא מבורך, משום שאין לברכה אחיזה בו, המקום של ההתחברות אל ברכת יצחק, הוא ההתחברות אל יצחק עצמו, הוא העיוור, שלא ידע לכוון לכאורה את הברכה, אך בפנימיות הענינים רצה יצחק לעטוף בברכתו את עשו, כי כן דרך הצדיקים שרוצים לעטוף באהבת אלוקים שבהם גם את המקומות הרחוקים, משום שאינם רוצים להביט בעולם בעין גשמית, כי אם בחזון האלוקי שיום אחד יתקיים "וידו אוחזת בעקב עשו", שזו שלימות הזיכוך, עוורונו המכוון של יצחק, הוא סוד הסתכלות הצדיקים ברצונם לברך את עשו, רצונם זה יתקיים באחרית הימים, אך בעולם של עכשיו מוכרח עשו שלא לקבל שום ברכה, משום שהוא שנא את הברכה ותרחק ממנו,

ואז היו צריכים לעשות מעשה הנראה כרמאות, כי התדר של קודם החטא ואחר החטא אינו מסתכרן דיו, וענין רצון יצחק בברכת עשו לעומת ההכרח אשר לא יגונה להרחיקו מברכה, אז יש מאבק סתרים, וחושך ואפילה של חיפוש וביקוש, אך בעולם התיקון יביא עשו את ברכתו ליעקב אחיו מתוך התמסרות לטובו המתפשט. בעולמנו הפנימי אנו מפרנסים את יצחק שבנו, בהביאנו לו מנחה, ויש מאבק גדול על מי יביא את המתנה, מי יגלם את החיים הללו בעצם, כי יצחק הוא סוד החיים צחוק עשה לי אלקים אני אמרתי אלקים אתם, ואתם מלובשים בגוף ובני אדם כולכם, ובניו יעקב ועשו, הם סוד ניתובי החיים לתכנים שונים שכשבכל צד מי שנמצא שם מרגיש הכי צודק, והמאבק הוא על חודו של חרב, בלי ויתורים, כל פסיעה אמיתית מלווה בכוחות ברזל של מאבקים קיומיים הישרדותיים, אורות מוצללים כאלו, והבחירה היא קשה ולא פיירית לחלוטין, כי אין שום נטיה ורמז לשום צד,

והטוב זועק ממעמקים אני בן המלך פדו אותי, ראו בי את ההמשך הטוב והנעים שלכם, ואנו רוצים להאמין ואף משתדלים בפדיון הזה, אך לפתע אסירי חיים אחרים זועקים גם הם מאנשהו, הם נציגי הקלקול שלנו, אלו שנוצרו מהאי דיוקים שלנו בחיים, הם דינאמיים ותובעי תזונה נאותה, ובעינים קמות אנו מתבוננים בהם ותמהים, מי ילד לנו את כל אלו, וההרמוניה בין שני סוגי התדרים רחוקה יותר מתמיד, והאם שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד, ותזונה לזה מזיקה לזה? ואם לא, אז אפשר להצמידם, להצמיד את הרצון העז של פריקת העול עם התשוקה האינסופית להיות שוב מוגן בסינר של אלוקים? התשובה היא שוב בחירה, גם את הבלבול הזה לא חוסכים מאתנו, והלואי שכן נדייק, שנגיע למקום הנכון בו יושב אלוקים על כסא קדשו, כי רצונינו לראות את פניו בשלוות נשמתינו ולא על ידי יסורי נפש של עולם התוהו, הרצון שלנו לפרוק עול הוא מחמת מדת המלכות של עולם הישות, כשהיא תפנה מקומה אל מדת המלכות האמיתית שמסכמת להתבטל למלכות שמים, אזי יבוא הרצון שלנו על סיפוקו,

אליך אלוהי אבקש, הסר את המוקשים בינינו, תן לעשו שבנו את הברכות ולא במרמה, שהעשו שבנו יבין שמזונו ניתן לו מבית המלכות ויתנהג בהתאם, תכין את הלב שלנו לבחירה שהיא נכונה, הבחירה שעליה חלמנו מתי שהוא, כשהיינו עדיין טהורים ומפרכסים לאיזה טוהר עלאי כלשהו, אז כן ידענו מהי האמת של החיים, הבנו טוב את המצב, כיום אנו מבולבלים ברמה שלא תיאמן, אין בנו שום לחלוחית של שכל דקדושה שיכול באמת לעצור סחף לעבר ההיפך, וכך בודדים במדבר שורץ הסכנות, מצאת אותנו ריקים וחלולים מכל טוב ומשוועים אליך. כי באמת עם מחשבה שניה, מתי רצינו להיות רעים באמת? למרוד בך? האם חלילה היה דבר כזה, ומרד של תינוק טיפש האם מרד הוא? לא ולא, לא רצינו למרוד בכך מעולם, אין מלקים עוור על ששגה בדרך, כי עוורים אנו ובדור עוור אנו שרויים.

הפוסט פרשת תולדות – בא אחיך במרמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

שלהי אלול תש"פ

הברכות והקללות הן שני אורות שמהווים אחדות פשוטה, משום שהקללה אם לא תשמעון, היא בבסיסה רצון שכן תשמעון, אלא שהיא משוחחת בשפה אחרת, אבל היא שפה של אהבה משום שהרצון של השפה הזו להביא אותנו לטוב הגמור, ואם כך צריך להבין את התפקיד המיוחד של שפת האיומים, שבעצם היא שפה של אהבה. הענין בזה, כי כל רחימותא דלא קשיר עמה קנאה לאו רחימותיה רחימא כמבואר לשון זו בזוה"ק. כי האוהב שאינו יכול לשנוא בעבור אהבתו – אין האהבה נחשבת, כי אהבה היא רק במקום שיש שנאת המתנגד להאהבה, ואם אין קללות לא יכול להיות גם ברכות, אם אין הקשבה לשפת הקללות, גם שפת הברכות לא תתקבל בלב, והבן כי עמוק הוא.

הפוסט הברכות והקללות הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ"ג אב תש"פ

לפעמים כשאנו נטולי חיוניות, אנו מדמים לראות במצב שלנו מין מוות מתמשך, בלי סיבה להמשיך לחיות, לא שנתאבד חס וחלילה, אבל אנו מתאבדים רוחנית ורגשית, כי כל רגע שעובר עלינו ללא שמחה – הוא רגע נטול חיים, היינו רגע מת… למות זה לא נעים, בפרט לא באמצע החיים ובמהלכם, אנו צריכים לחיות כי אנו חיים. הבשורות הטובות הן, שיש אפשרות ריאלית להתעורר מהסיפור, בכל רגע נתון… אם אנו מפסיקים את הרחמים העצמיים הללו, ואנו פשוט מחליטים שדי, אנו במו ההחלטה הזו, מביאים חזרה את החיוניות האבודה. הקטע האמיתי של ההפסקה הזו היא דמיון, אנו מייצרים סבל חדש, לא קיים, לא אמיתי, לא נכון בכלל. ומעניקים לו משמעות שלא מגיע לו, הסבל הזה הוא פרי דמיונינו, כי גם אם יש לו חיזוקים ותימוכין משפת היום יום וקשייו, עלינו לזכור, שאת הפרשנות למצב – נותנים אנחנו. וכיון שכך, אנו מחליטים אם להמשיך את שמחת החיים הזורמת או שמא להשקע לתוך הביצה הטובענית של העצבות המזעזעת, לתכונה זו של עצבות אין לגיטימציה, משום שאדם נולד עם שמחה טבעית וחיוניות, את העצבות הוא מוסיף משלו, מתוך ראיה מעוותת של החיים, המחשבות האוטומטיות המביאות עצב, הן טבעיות, אנו בסך הכל בני אדם, אבל את הפורפורציה אנו מעניקים להן, וזה תפקיד לא כל כך קל, כי הרבה יותר נח לפעמים לשבת ולחשוב על האומללות שלנו מאשר לראות את כוכבי התקוה בשמי החיים. משום שלא תרגלנו את המצב הזה, אנו מכירים מילדות מצב שכשאנו בוכים – שמים לב אלינו, בבגרות אנו מפתחים שינויים רבים בחיים, אך בנקודה זו לא השתנה דבר, הבכי אותו בכי ילדותי, הסבל הוא דמיוני כמאז ומעולם, אין את הבגרות לבלוע דברים לא נעימים ולהמשיך להיות שמח. אם נזכור, שאנו פשוט מפסידים חיים, אנו משלמים מחיר יקר מדאי למוצר זול ועלוב, אנו משלמים במו חיינו כדי להשיג אילו רחמים עצמיים שלא מתגמלים בכלל. מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד.

אנשים רבים מחפשים את האושר בכל מיני מקומות, תדרים, ספרים ותפישות חיים. האושר האמיתי נמצא בלב, אדם חי – הוא אדם מאושר, כך היה אמור להיות לפחות. התרגום המדוייק של חיים הוא אושר. כשהוא חסר – חסר בחיים. עלינו פשוט להתעקש להיות מאושרים, לבדוק מה חסר לנו ברגע נתון זה, לשמוח שמחה פשוטה על נשימת אף ועל חיים זורמים, למרות שהזרימה שלהם צורמת לפעמים, היא עדיין זרימה… ה' הטוב מזרים את החיים עם אושר ביחד, הבה ולא נשליך את האושר ונחיה חיים מבלעדיו, כי זה ממש לא יתכן, לא תקין, לא נכון ולא נעים. ורק לזכור תמיד – הבחירה בידינו!

האורות מאירים את הלבבות שלנו, רק הם כהים, עלינו רק להגדיל את האפשרות לאור גדול יותר, להתבונן אל הלב פנימה, לראות את הטוב שאנו מוקפים בו, מתכול שמים בהירים עד מיץ תפוזים טעים, לדעת להנות מפיסות חיים פשוטות ותמימות, הרי זה סוד הברכות שאנו מברכים, לדעת להכיר טובה לה' על דברים קטנים וקטני קטנים, ענינים פעוטים של היום יום. מי שעצוב בכל זאת – הוא פשוט כופר בטובה, במציאות הוא משתמש עם העולם הזה, רק לא זוכר שזה לא מובן מאליו, אנו מקבלים מתנות על בסיס יום יומי, על בסיס רגע ודקה… רק להתבונן! כי יש אורות רק שהם כהים מדאי, אנו צריכים אורות בהירים מאד, וזה כן תלוי בידינו, האמינו!

הפוסט אורות כהים… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם עַל דְּמוּתוֹ שֶׁל בִּלְעָם? צַר הָעַיִן הַנָּבָל, שֶׁרוֹאֶה 'הֵיימִישֶׁע יוּדֶען', וּמִתְפּוֹצֵץ מִזַּעַם… שִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁל הַטֻּמְאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי הֲרֵי מַהִי טֻמְאָה? הָרִחוּק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. הַסְתָּרַת אוֹר הַקְּדֻשָּׁה וּמְצִיאוּת שֶׁל רֹעַ נוֹצַר בַּחֲלַל-פָּנוּי מֵאוֹר וְטָהֳרָה.

הַנָּצִיג לְכָל זֶה הוּא בִּלְעָם.

הַמְּדֻבָּר הוּא, שֶׁלֹּא תִּטְעוּ, לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר אָדָם שֶׁקִּבֵּל שֶׁדֶר לֹא דִּמְיוֹנִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אָכֵן בִּלְעָם הָיָה נְבִיא הַשֵּׁם – אֲמִתִּי! עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מַצְבִּיעָה בִּמְפֹרָשׁ עַל 'רִחוּק' מֵהַשֵּׁם, אֶלָּא הַהֵפֶךְ, מִי קָרוֹב יוֹתֵר לַה' מֵאֲשֶׁר נָבִיא, שֶׁה' בְּעַצְמוֹ מַעֲבִיר דַּרְכּוֹ מְסָרִים שְׁמֵימִיִּים?!

וְאַף עַל פִּי כֵן… בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁהֶחְטִיא אֶת הַבְּרִיּוֹת בַּגָּרוּעַ מִכָּל, וְהִטִּיף לִפְרִיקָה מוּסָרִית מֻחְלֶטֶת, מִתּוֹךְ תָּכְנִית מוּבְנֵית, הָאֲמוּרָה לִגְרֹם אִבּוּד קֶשֶׁר הַחִבָּה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

מְזַעְזֵעַ!

וְהִנֵּה זֶה פֶּלֶא – הַקְּלָלוֹת הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל שְׁתוּם וְצַר הָעַיִן הַזֶּה נֶהֶפְכוּ לִבְרָכוֹת, כְּלוֹמַר, עוֹד בְּפִיו שֶׁל הָרָשָׁע נֶעֶצְרוּ הַמִּלִּים, וְיָצְאוּ הַחוּצָה כִּבְרָכוֹת מַפְלִיגוֹת, וְנַעֲשׂוּ לִשְׁבָחִים נִפְלָאִים לָעָם הַנִּצְחִי.

מַה הַמֶּסֶר מִכָּל זֶה?

יֵשׁ לְהָנִיחַ, כִּי כַּאֲשֶׁר תִּכְנֵן בִּלְעָם הַסּוֹטֶה אֶת קִלְלוֹתָיו, הֶעֱמִיד לָהֶן בָּסִיס רֵאָלִי, הוּא הִתְכַּוֵּן כַּנִּרְאֶה, לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בִּקְלָלוֹת 'אֲמִתִּיּוֹת', לֹא בִּדְבָרִים חַסְרֵי שַׁחַר, נִמְצָא אֵיפֹה, כִּי הָיוּ דְּבָרִים לֹא נְעִימִים בָּעָם הַזֶּה, שֶׁאֲלֵיהֶם מִקֵּד אֶת מַבָּטוֹ הָעוֹיֵן.

אִם כֵּן, אֵיפֹה, מַה הִתְחוֹלֵל שָׁם, אֵיךְ 'לֹא-הִצְלִיחַ' הָעִנְיָן שֶׁל בִּלְעָם וּבָלָק?

עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא עַמּוֹ שֶׁל בּוֹרֵא הָעוֹלָם, קְלָלָה הַמְכֻוֶּנֶת לְמוּל הַקּוֹמָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, הִיא הִתְגָּרוּת מְכֻוֶּנֶת בְּבוֹרֵא הַכֹּל, אֵין עֹנֶשׁ גָּדוֹל מִזֶּה, הַמּוּכָן לְ'בִלְעָמִיִּים' לְמִינֵיהֶם, הָרוֹאִים בְּעַיִן רָעָה אֶת הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל הָעָם הַקָּדוֹשׁ הַשּׁוֹכֵן לִשְׁבָטָיו.

הַטֻּמְאָה שֶׁל בִּלְעָם יֵשׁ לָהּ כֹּחַ לְהִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם, אֲבָל רַק עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, הוּא נִקְצַב בְּאֵיזֶשֶׁהוּ תְּחוּם, שֶׁמֵּעֵבֶר לוֹ – אֵין לָהּ רְשׁוּת לְהִתְפַּשֵּׁט.

אֶת זֶה לֹא יָדְעוּ בָּלָק וּבִלְעָם, שֶׁיְּהוּדִי, טָמֵא כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה – יְהוּדִי הִנֵּהוּ! וּבְאֵיזֶה מָקוֹם עָלוּם, עוֹד טָהֳרָתוֹ בּוֹ.

כָּךְ קוֹרֶה, שֶׁקְּלָלוֹת אַרְסִיּוֹת, מִבֵּית מִדְרָשָׁם שֶׁל נְבִיאֵי עַמִּים, רָעִים וְחַטָּאִים, אֲשֶׁר כְּשֶׁלְעַצְמָם, כֹּחַ גָּדוֹל לָהֶם, לְחוֹלֵל חוּרְבָּנוֹת וַהֲרִיסוֹת, אַךְ כְּשֶׁמֻּפְרָחוֹת לַחֲלַל הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ יֵשׁ רַק שַׁלִּיט אֶחָד, הֵן נְמֵסוֹת וְהוֹפְכוֹת אֶת עוֹרָן לִבְרָכוֹת נִפְלָאוֹת, שֶׁמְכוֹנְנוֹת אֶת הָעָם הַזֶּה עַד יָמֵינוּ.

הַגְּמָרָא מְצַיֶּנֶת אֶת הָעֻבְדָּה, שֶׁמֵּרֹב אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְעַמּוֹ, הוּא לֹא זָעַם בְּאוֹתָם יָמִים (בְּרָכוֹת ז, א), זַעְמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם הוּא, כִּבְיָכוֹל, הָרֶקַע לִיצִירַת הַדִּינִים הַקָּשִׁים שֶׁלָּהֶם, וּכְשֶׁזֶּה לֹא הָיָה – לֹא הָיָה מָקוֹם לַקְּלָלוֹת לָחוּל, הָאִישׁ שְׁתוּם הָעַיִן נִדְהָם לְהִוָּכַח, אֵיךְ בְּרָכוֹת נִצְחִיּוֹת קוֹלְחוֹת מִפִּיו לְלֹא יְכֹלֶת שְׁלִיטָה, כִּי יֵשׁ רַק שְׁלִיטָה אַחַת – שְׁלִיטָתוֹ שֶׁל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל!

גַּם בַּמִּישׁוֹר הָאִישִׁי שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, יוֹשֵׁב לוֹ, בֵּין מִפְתְּחֵי הַלֵּב, בִּלְעָם קָטָן וְרַע, מְקַלֵּל וְסוֹטֶה, אֶת רֹעַ טֻמְאָתוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁחִיל בְּתוֹךְ לֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָעַיִן שֶׁלָּנוּ, זֹאת הַיְּהוּדִית, תִּרְאֶה רָעָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָנוּ נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ בַּקַּלַּחַת שֶׁל מַחֲלוֹקוֹת וְחִלּוּקֵי דֵּעוֹת גּוֹעָלִיִּים, הַמַּשְׁמִיטִים אֶת הַקַּרְקַע עָלֶיהָ אָנוּ יוֹשְׁבִים, הַקְּלָלוֹת אֵינָן שֶׁל בִּלְעָם עַכּוּ"מִי זָר, אֶלָּא שֶׁל הָרֹעַ, אוֹתוֹ אָנוּ מְיַצְּרִים הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב.

בְּנוֹסָף לָרֹעַ הַזֶּה, אָנוּ מַרְגִּישִׁים חִדָּלוֹן וְיֵאוּשׁ, חָשַׁבְנוּ פַּעַם, שֶׁהִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּבָר כָּל כָּךְ טוֹב, וְהִנֵּה עֵינָיו הָרוֹשְׁפוֹת אֵשׁ-שִׂטְנָה שֶׁל בִּלְעָם הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ… בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֻלְשָׁה, אָנוּ צוֹלְלִים לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה, אֵין כְּלוּם יוֹתֵר, הַכֹּל שַׁיָּךְ לֶעָבָר, "מַה קּוֹרֶה לָנוּ?" – תּוֹהִים אָנוּ בְּעֶצֶב…

הַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה עַד מְאֹד, יֵשׁ כֹּחַ גָּדוֹל לְבִלְעָם הַזֶּה, הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ אֵימְתָנִי מַשֶּׁהוּ, זֶה נָכוֹן, אֲבָל עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, מֻגְבָּל עַד מְאֹד, כִּי בְּרֶגַע שֶׁהַקְּדֻשָּׁה תִּפְרֹץ הַחוּצָה, מִמַּעַמְקֵי הַסְתָּרָתָהּ… הִיא תִּגְבַּר, תִּדְאֶה עַל גַּבֵּי עֲנָנֵי הַחֹשֶׁךְ, וּתְכוֹנֵן אוֹתָנוּ לַמִּשְׁבֶּצֶת הַיְּהוּדִית הַמַּתְאִימָה לָנוּ.

הַ'בִּלְעָם' שֶׁלָּנוּ, יַתְחִיל לְבָרֵךְ!

הַכֹּחוֹת הָרָעִים שֶׁיָּצַּרְנוּ בְּתוֹכֵנוּ, יִכָּנְעוּ בִּפְנֵי אוֹר הַקְּדֻשָּׁה הַמְפַעֵם בְּקִרְבֵּנוּ וּמְבַקֵּשׁ לְהֵחָלֵץ הַחוּצָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַהֲרֹס אֶת הַקְּדֻשָּׁה בְּהֶרֶס שֶׁל מַמָּשׁ, הַכֹּל רַק מִשְׂחָק בְּ'נִדְמֶה-לִי', בְּיוֹם הַמִּבְחָן – יִתְגַּלֶּה הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא נוֹתֵן לְבִלְעָם גִּישָׁה פְּנִימָה.

מַה עוֹשִׂים בִּשְׁבִיל זֶה?

רַק עֵצָה אַחַת: לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֹּחַ שֶׁל תְּפִלָּה וּזְעָקָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!

הַכֹּחַ שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אֶלָּא בְּפִינוּ!

בַּיּוֹם בּוֹ נַפְנִים בֶּאֱמֶת, כִּי קַיָּם בְּקִרְבֵּנוּ אוֹר מָתוֹק שֶׁל אַהֲבָה וְיִרְאָה, נִתְקוֹמֵם כְּבָר מֵעַצְמֵנוּ עַל הַפֶּשַׁע הַנִּתְעָב הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְעַצְמֵנוּ, לְזַהוֹת אֶת עַצְמֵנוּ כְּ'בִלְעָמִיִּים' מֻשְׁבָּעִים, בְּעוֹד שֶׁאָנוּ הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִזֶּה.

אָנוּ, הֵם אֵלּוּ הַמְבֹרָכִים עַל יְדֵי קִלְלַת בִּלְעָם, שֶׁזֶּה הַחִדּוּשׁ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁקַּיָּם בַּבְּרִיאָה, שֶׁכֹּחַ הָרַע מַסְכִּים עִם הַטּוֹב, וְהַנִּצָּחוֹן מֻבְטָח לְכֹחַ הַקְּדֻשָּׁה.

וּלְצַד כָּל זֶה, עָלֵינוּ לִזְכֹּר, כִּי בִּלְעָם קִבֵּל אֶת כֹּחוֹ הָרוּחָנִי מִן הַשָּׁמַיִם… וְכָךְ גַּם הַכֹּחַ הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ, הַמֵּסִית אוֹתָנוּ לִפּוֹל מִמַּדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה – כֹּחַ שְׁמֵימִי הוּא זֶה, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִלְחֹם עִם הַשָּׁמַיִם, עָלֵינוּ רַק לְהַכְנִיעַ רֹאשׁ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, כִּי בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאָנוּ מְזַהִים אֶת הָאֲוִירָה כִּנְטֻלַּת זַעַם הַשֵּׁם, אָנוּ נִדְבָּקִים בְּשֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַטְּמוּנָה גַּם בַּטְּבָעִים הַ'בִלְעָמִיִּים' שֶׁלָּנוּ, וּבְטִפּוּל שֹׁרֶשׁ חָרוּץ, נַצְלִיחַ לְמַגְּרָם, אָמֵן.

הפוסט פרשת בלק – קללות שכאלו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.