א' חשון תשפ"ד

אֱמוּנָה בִּשְׁעַת מַשְׁבֵּר מְגַלָּה, כִּי אֵין הָאֱמוּנָה דָּבָר שֶׁהוּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵיזוֹ רְטִיָּה טוֹבָה לְלֵב פָּצוּעַ, לְנַחֵם אוֹתוֹ בֶּאֱמוּנָה כְּדֵי שֶׁיַּרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר, עִקַּר בְּחִינַת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית, מִלְּשׁוֹן אֵמוּן מֻחְלָט וּוַדָּאִי, הוּא כַּאֲשֶׁר נֶאֱלָצִים אָנוּ לַעֲבוֹר בְּחִינָה שֶׁל וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, כְּשֶׁהַכֹּל חָשׁוּךְ בַּלַּיְלָה, וְאֵין רוֹאִים שׁוּם אוֹר, זֶהוּ הַזְּמַן לְהִתְרוֹמֵם לְדַרְגָּה גְּבוֹהָה שֶׁל אֱמוּנָה, לֹא זֹאת שֶׁהָיְתָה מֻכֶּרֶת לָנוּ מִקֶּדֶם לָכֵן, אֶלָּא מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ לְגַמְרֵי, אֱמוּנָה שֶׁאֵין לַה שַׁיָּכוּת עִם הַנְּמִיכוּת שֶׁלָּנוּ לִרְצוֹת לְהָבִין כָּל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין.

כִּי פְּעָמִים יֵשׁ וְאָדָם חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, אֲבָל הִיא מְשֻׁתֶּפֶת עִם אֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת, וְהוּא מְעָרֵב אוֹתָן הָאֱמוּנוֹת עִם הָאֱמוּנָה הַזַּכָּה בְּבוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים, הוּא טוֹעֶה בָּזֶה, כִּי אֵין הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה סוֹבֶלֶת אֶת צָרָתָהּ בְּבֵיתָהּ, הִיא חַיֶּבֶת לִהְיוֹת אֱמוּנָה טְהוֹרָה, בָּרָה וּנְקִיָּה, לְלֹא שׁוּם עֵזֶר זוּלָתָהּ, הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ וְלֹא יָחוּשׁ, לֹא דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה וְלֹא מוּבָךְ מִשּׁוּם תַּפְנִית בַּעֲלִילַת חַיָּיו, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדָּאוּת, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג אֶת הַכֹּל לְפִי תָּכְנִית מְדֻיֶּקֶת, וְאֵין עַוְלָה לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה, "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).

בְּעֵת שֶׁהַיְדִיעָה מִתְבַּסֶּסֶת עַל אֱמוּנָה בְּתוֹךְ תֹּקֶף הַחֹשֶׁךְ, אֲזַי נִבְחָן הָאָדָם אִם הוּא רוֹאֶה אֶת הַוַּדָּאוּת שֶׁל הָאֱמוּנָה גַּם עַתָּה, אִם הוּא שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת הָאֱמוּנָה, וְהִיא נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת הַחִיּוּת הַפְּנִימִית שֶׁלּוֹ, הוּא דָּבֵק בָּהּ גַּם אִם זֶה נִרְאָה שֶׁבְּגַשְׁמִיּוּת וְהַחִיצוֹנִיּוּת הוּא לֹא 'מַרְוִיחַ' מְאוּמָה, הֲרֵי זֶה כְּמוֹ קֶשֶׁר שֶׁל אֲהָבִים, וְכִי צָרִיךְ לְהַרְוִיחַ מַשֶּׁהוּ זוּלַת הָאַהֲבָה עַצְמָהּ? כְּמוֹ כֵן הָאוֹהֵב הַנֶּאֱמָן שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, אֲשֶׁר דָּבוּק בֵּאלֹקָיו בִּדְבֵקוּת גְּמוּרָה מְאֹד, הוּא מְחַזֵּר אַחַר הָאַהֲבָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁלִּבּוֹ יִהְיֶה בָּטוּחַ בְּעוֹלָמוֹ, אֶלָּא כִּי הוּא חוֹלֶה חֹלִי הָאַהֲבָה, וְעַל חֹלִי כָּזֶה אֵין שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת וַחֲקִירוֹת, וְהָאוֹהֵב לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵין מַשְׁמָעוּת לְשׁוּם דָּבָר שֶׁהוּא עוֹבֵר זוּלַת מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לְמַסַּע חַיָּיו לְחַפֵּשׂ אֶת הָאֱלֹקִים.

כַּאֲשֶׁר אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ עַל מֵי מְנוּחוֹת לְפוּם רִיהֲטָא, צָרִיךְ לְהַעֲמִיק וְלַחְשֹׁב, כִּי הִנֵּה ה' מְטַלְטֵל אֶת הָעוֹלָם שֶׁלִּי בִּשְׁבִיל אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ כְּלָלִי עוֹלָמִי, אַךְ בְּוַדַּאי יֵשׁ בָּזֶה שִׁעוּר בִּשְׁבִילִי, לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הָאִישִׁית שֶׁלִּי, כִּי הַכְּלָלִיּוּת וְהַפְּרָטִיּוּת הוּא רַק לְעֵינֵינוּ, וְאָנוּ חֲשׁוּבִים בְּעוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּם כִּפְרָט יָחִיד, וְאָז כְּשֶׁזּוֹכֶה הָאָדָם לְהַחֲזִיק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה, לָדַעַת שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם  כְּלָל, וְזֶה שֶׁזֶּה נִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלִים כָּאֵלּוּ, אֵין לָנוּ שׁוּם הַשָּׂגָה לְהָבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַסֵּבֶל בַּחַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם שֶּׁנְּקְשֵׁר אֶת דַּעְתֵּנוּ לִבְחִינַת מַלְכוּת אֱמוּנָה, וְנָבִין מִכָּל צַעַד בְּתוֹךְ הַצַּעַר אֶת הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמִּי מַמָּשׁ בְּתוֹךְ זֶה, וְצָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ זֶה בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים, וְאָז יָאִיר ה' אוֹר גָּדוֹל בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אֲשֶׁר לֹא בָּא אֶלָּא לְהַגְדִּיל אֶת תִּפְאֶרֶת הָאוֹר.

אִם אָנוּ יוֹדְעִים כַּמָּה אָנוּ חֲשׁוּבִים בַּשָּׁמַיִם בְּעֵת הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל שֶׁאוֹפֵף אוֹתָנוּ, הָיָה הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ בִּין רֶגַע לְאוֹר גָּדוֹל וּבָהִיר וְנִפְלָא עַד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַנִּסָּיוֹן הוּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין יוֹדְעִים, כִּי אִם אָדָם הָיָה יוֹדֵעַ אֶת גֹּדֶל הַשָּׂכָר הָאֵין סוֹפִי שֶׁיֵּשׁ עַל כָּל פְּרִישׁוּת מֵחֵטְא וְעָוֹן, וְאֶת גֹּדֶל הַשָּׂכָר לְאֵין קֵץ שֶׁמְּקַבֵּל כָּל אָדָם שֶׁזָּכָה לְקַיֵּם אֵיזוֹ מִצְוָה, אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת בְּחַיָּיו, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אֶת גֹּדֶל הָאֹשֶׁר הַבִּלְתִּי נִתְפָּשׂ שֶׁל מִי שֶׁחַי חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל שְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אִם כָּל זֶה הָיָה בָּרוּר מַמָּשׁ כְּחַיָּיו, הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה שׁוּם בְּחִירָה כְּלָל, וְעִקָּר הַנִּסָּיוֹן מֵחֲמַת שֶׁהַכֹּל בָּא בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה וּשְׁכָחָהּ, שֶׁאָדָם לֹא יָכוֹל לְהִתְרַכֵּז בְּמִדָּה זוֹ שֶׁל הֲבָנָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

לָכֵן כַּאֲשֶׁר נִכְפָּה עָלֵינוּ זְמַנִּים קָשִׁים וַחֲשׁוּכִים, הֲרֵי שֶׁקָּבַע הַבּוֹרֵא בִּשְׁבִילִי מַסְלוּל יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, לְהַרְגִּישׁ אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הַיָּחִיד גַּם בְּשָׁעָה קָשָׁה בְּיוֹתֵר, וְאִם אֶת זֶה רוֹצִים לָתֶת לִי כְּמַתָּנָה מִן הַשָּׁמַיִם, אָסוּר לִי לִהְיוֹת מְבָעֵט בְּיִסּוּרִים אֵלּוּ, כִּי הֵם אֵלּוּ הַמַּקְרִיבִים אוֹתָנוּ אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

יֵשׁ בְּיָדֵינוּ לִחְיוֹת חַיִּים שְׁלֵמִים עִם הַחְדָּרַת יְדִיעָה זוֹ, שֶׁתַּעֲמֹד לָנוּ בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ, כַּאֲשֶׁר נַעֲמֹד בִּפְנֵי נִסָּיוֹן קָשֶׁה וּמָר, נוּכַל לְהַצִּיץ לְתוֹךְ גְּוִילֵי הַתּוֹרָה הַכְּתוּבִים בְּלִבֵּנוּ מִתּוֹךְ יְדִיעָתֵנוּ אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּפִי שֶׁגִּלָּה לָנוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, הָאֱמוּנָה הַזּוֹ, שֶׁעָלֶיהָ לִהְיוֹת חֵלֶק מֵחַיֵּינוּ מַמָּשׁ, בְּלִי לְהַשְׁאִיר פִּנָּה אַחַת בָּעוֹלָם הָאִישִׁי, שֶׁאֵינוֹ מָלֵא מֵאֱמוּנָה וּדְבֵקוּת וְהִמָּשְׁכוּת אַחַר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן.

נִרְאֶה, שֶׁקֹּדֶם שֶׁאָדָם יִזְכֶּה לָזֶה, עָלָיו לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי הַנֹּעַם הָאֲמִתִּי שָׁרוּי בְּדֶרֶךְ וּבַמַּהֲלַךְ הַזֶּה שֶׁל הִתְקָרְבוּת לְבוֹרֵא הַכֹּל, כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לְאָדָם הוּא חִסָּרוֹן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְמַלְּאוֹת רַק בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם הָאָדָם הָיָה מַמְשִׁיךְ אֶת עַצְמוֹ בִּמְלֹא עֻזּוֹ אַחַר הָאֱמֶת הַזּוֹ, הָיָה כָּל חֶסְרוֹנוֹ מְמֻלָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו.

וּבִכְלָל זֶה, כַּאֲשֶׁר מַרְגִּישִׁים שֶׁאֵין נֹחַ הַמַּצָּב הַכְּלָלִי, וְעוֹשֶׂה מֹרֶךְ בַּלְּבָבוֹת, וּדְאָגָה בְּלֶב אִישׁ יְשִׂיחֶנָּה לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי דַּיְקָא מִתּוֹךְ הַ"פַּרְעֹה הִקְרִיב", שֶׁהִקְרִיב לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה, זוֹכִים לִזְכּוֹת לִהְיוֹת נִצּוֹלִים מִכָּל רַע, וּבִפְרָט מִצָּרַת הַהִתְרַחֲקוּת מֵאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

הפוסט שיעור אמונה 103 – הַמִּבְחָן הַגָּדוֹל שֶׁל אֱמוּנָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כה תשרי תשפ"ד

לאור המאורעות הקשים רח"ל מעתה

אָסוּר לְהַקְשׁוֹת קֻשְׁיוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ בְּהִרְהוּר, וַאֲפִילוּ בַּאֲמִירָה כָּלְשֶׁהִי, כִּי דָּבָר זֶה מְעוֹרֵר דִּין, חַס וְשָׁלוֹם, וּמִמָּה נַפְשָׁךְ, אִם הָאָדָם מַאֲמִין בִּמְצִיאוּת בּוֹרֵא וּמַנְהִיג אֶת כָּל הַבְּרוּאִים, עָלָיו לְהַאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הַפְּרָטִית וְהַמְּדֻיֶּקֶת, אֵין הִתְפָּרְצוּת מִלְחָמָה, וְאֵין פּוֹלִיטִיקָה שֶׁמְּמִיטָה חֻרְבָּן, אֶלָּא יֵשׁ רַק כֹּחַ יָחִיד שֶׁפּוֹעֵל בָּעוֹלָם, וְהוּא הַמּוֹשֵׁךְ בְּכָל הַחוּטִים, הַיָּחִיד וְהָאֶחָד, וְאֵין בִּלְתּוֹ. יְדִיעוֹת אֵלּוּ, חַיָּבוֹת לִהְיוֹת חֵלֶק מִלִּבֵּנוּ וּמֹחֵנוּ, הַמַּחֲשָׁבָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁלָּנוּ אוֹדוֹת הַבּוֹרֵא, הַמְּנַהֵל וְהַמַּשְׁגִּיחַ – צְרִיכָה לִהְיוֹת הַמַּחֲשָׁבָה הַטִּבְעִית הָאֱנוֹשִׁית שֶׁלָּנוּ, וְלֹא הִתְמוֹדְדוּת עִם חֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת שֶׁאֵין לָנוּ, כִּבְנֵי חֹמֶר, שׁוּם כֵּלִים שֶׁעִמָּם נוּכַל לַחֲקֹר וּלְהָבִין אֶת חֲלָלָהּ שֶׁל רְשׁוּת.

אִי הַהֲבָנָה שֶׁל הַנִּבְרָא אֶת בּוֹרְאוֹ, הוּא תַּכְלִית הַיְּדִיעָה, כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ וּבָטוּחַ עָלָיו יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאֵינוֹ מֵבִין שׁוּם דָּבָר – אָז מִתְגַּלָּה לוֹ הַהֲבָנָה שֶׁנִּדְרֶשֶׁת לוֹ לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמוֹ וְלִחְיוֹת אֶת חַיָּיו, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה חַיָּיו חַיִּים. הַכַּעַס מוּל מְצִיאוּת אֻמְלָלָה, חֹסֶר אוֹנִים מוּל מְרַצְּחִים מִתְפָּרְעִים, אֵינוֹ מֵסִיר מֵאִתָּנוּ אֶת הַמַּחֲשָׁבָה אוֹדוֹת רַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרַק בַּעַל הָרַחֲמִים כָּזֶה, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לָנוּ כָּזֶה נִתּוּחַ כּוֹאֵב, וְאַף שֶׁאֵין אָנוּ מְבִינִים שׁוּם דָּבָר, הַדֶּרֶךְ לִחְיוֹת חַיִּים שְׁלֵוִים, זוֹ סְמִיכָה מֻחְלֶטֶת עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

הַתְּפִלּוֹת וְהַתַּחֲנוּנִים שֶׁלָּנוּ לְבִטּוּל רֹעַ הַגְּזֵרָה, צְרִיכוֹת לָבוֹא עַל רֶקַע בָּטוּחַ, כִּי אָכֵן ה' צוֹדֵק בְּכָל מַעֲשָׂיו, וּלְשַׁנֵּן אֶת זֶה פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, וְאֵין אָנוּ בָּאִים בִּטְרוּנְיָא כָּלְשֶׁהִי אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּא גִּלָּה לָנוּ אֶת כֹּחַ הַתְּפִלָּה, אָנוּ מִתְפַּלְּלִים וּמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֵלֵינוּ בַּטּוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה, שֶׁיְּקַבֵּל אֶת הַתְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהִתְפַּלְּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּלֵב מָלֵא קְדֻשָּׁה בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים, וההמתקת הַדִּינִים הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה בְּכָל הָעוֹלָם מֵהַתְּקִיעוֹת וְהַמַּלְכוּיוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, הַתַּעֲנִית שֶׁל קְדֻשַּׁת יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֶחָג הַקָּדוֹשׁ עִם הַסֻּכָּה הַקְּדוֹשָׁה, הַנִּעְנוּעִים הַנִּפְלָאִים בְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים בְּשִׂמְחָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּשְׁאָגוֹת הוֹשַׁעְנָא בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם. וְאָז אוֹיְבֵי ה' מְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ, וְצִחְצוּחַ הֶחֳרָבוֹת. אֲבָל אָנוּ כְּבָר הִמְתַּקְּנוּ אֶת כָּל הַדִּינִים, וְעָלֵינוּ שֶׁלֹּא לְעוֹרְרָם עַל יְדֵי בִּטּוּל אֱמוּנָה אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד. כִּי זֹאת עָלֵינוּ לָדַעַת, כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּאָה מַחֲשָׁבָה שֶׁל חֹסֶר אֱמוּנָה בַּלֵּב, הֲרֵי שֶׁאָנוּ מַמְשִׁיכִים עַל עַצְמֵנוּ אֶת הַחֲרוֹן אַף, חַס וְשָׁלוֹם, וְאֶת זֶה אָנוּ בְּוַדַּאי לֹא רוֹצִים…

לְכָל יְהוּדִי יֵשׁ רְשׁוּת לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַטֵּל עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ אֶת הָרָעָה שֶׁבַּגְּזֵרוֹת, וְזֹאת, מִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר יְהוּדִי מִתְמַסֵּר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּמְקַיֵּם "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי" (אֵיכָה ב, יט), הֲרֵי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, שֶׁשָּׁם בַּמַּדְרֵגָה הַזּוֹ, אֵין אֶת הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁנִּמְתַּח, שָׁם יֵשׁ רַק רַחֲמִים וַחֲסָדִים, כִּי "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל" (תְּהִלִּים ל, ח), אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ גִּלּוּי פָּנִים, כְּשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֶת יַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים בָּעוֹלָם הַחֲסָדִים דַּוְקָא וְלֹא הַדִּינִים הַקָּשִׁים, שֶׁבָּאִים מֵהַסְתָּרַת פְּנֵי ה', חַס וְשָׁלוֹם, וְדָבָר זֶה צָרִיךְ לָדַעַת בִּמְיֻחָד בְּעֵת מִלְחָמָה, שֶׁכְּכָל שֶׁאָנוּ מַכְנִיסִים אֶת מַחְשַׁבְתֵּנוּ בֶּאֱמוּנָה זַכָּה בַּה' וּבִמְצִיאוּתוֹ וּבְהַנְהָגָתוֹ, אָנוּ מְשַׁבְּרִים אֶת לֹעָהּ שֶׁל הַסִּטְרָא־אַחֲרָא, וְסוֹטְרִים עַל פָּנֶיהָ לִבְלִי תַּרְאֶה אוֹתָן בְּמֶרְחָב הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ.

אֵין רַע יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא אָנוּ נִמְצָאִים בָּעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה רַע, וְכָל הָרַע שֶׁבָּעוֹלָם בָּא מֵהַסְתָּרַת פְּנֵי ה', כַּאֲשֶׁר אֵין יִרְאָה בָּעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר בְּרוּאִים לֹא מַרְגִּישִׁים אֶת הַבּוֹרֵא, הוּא מְרַמֵּז לָהֶם בְּכָל מִינֵי רְמָזִים שֶׁיִּתְקָרְבוּ אֵלָיו, שֶׁלֹּא יַכְחִישׁוּ אֶת הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁאָז לֹא נָעִים בְּיוֹתֵר לְמִי שֶׁמַּכְחִישׁ, וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ, הַאִם הוּא חַי חַיֵּי אֱמוּנָה אֲמִתִּיִּים, וְאֵין הַפְּעֻלּוֹת שֶׁל חַיָּיו סוֹתְרוֹת אֶת נְאוּמֵי הָאֱמוּנָה וְהַהִתְחַזְּקוּת.

בְּשִׁגְרַת הַחַיִּים, בְּכָל הַצְלָחָה שֶׁהִיא, אֵין שׁוּם בְּעָיָה לְכָל אָדָם הַמַּאֲמִין לְיַחֵס אֶת הַכֹּל אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְהוֹדוֹת לוֹ עַל טוּבוֹ וְחַסְדּוֹ, אֲבָל בִּשְׁעַת צָרָה, הַבִּלְבּוּל גּוֹרֵם לָאָדָם שֶׁיָּסִיחַ דַּעַת מֵאֵת הַבּוֹרֵא, וְאוֹתָן מִלִּים נִמְלָצוֹת שֶׁהוּא זוֹכֶה לוֹמַר בְּכָל פַּעַם בְּהַצְהָרוֹת אֱמוּנָה וְחִבָּה לַבּוֹרֵא, נִרְאוֹת לוֹ נְבוּבוֹת וְרֵיקוֹת מִתֹּכֶן, כִּי הַדִּבּוּרִים צְרִיכִים לָבֹא מִתּוֹךְ לֵב אֱמוּנָה הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר אֶחָד בָּעוֹלָם, שֶׁיִּקְרֶה, הָיֹה לֹא תִהְיֶה, שֶׁיָּכוֹל לְהַפְרִיד אוֹתוֹ מִן הַדְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים, וְתוֹךְ כְּדֵי הַצָּרָה וְהַמְּצוּקָה עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ אֶת אֲדוֹן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְלִמְצֹא כָּל מִינֵי הַרְחָבוֹת בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, זוֹ הַסְּגֻלָּה הַבְּדוּקָה בְּיוֹתֵר לְהַצִּיל כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר יְהוּדִים מִגּוֹרָל קָשֶׁה וְאַכְזָר, בִּהְיוֹתֵנוּ מְגִנִּים עֲלֵיהֶם בַּהֲגָנַת הָאֱמוּנָה, הַכֹּה דְּחוּפָה לְעַמֵּנוּ בְּעִידָן כָּזֶה.

וְאַף שֶׁזֶּה נִרְאֶה קָשָׁה בְּיוֹתֵר, אֵין זֶה כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁהָאֱמוּנָה הַזּוֹ, הִיא קַיֶּמֶת בְּתוֹכֵנוּ, וּמְבַקֶּשֶׁת לְהִתְגַּלּוֹת, וְכַאֲשֶׁר נַסְכִּים לְגַלּוֹת אוֹתָהּ, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַצָּבֵנוּ שֶׁצּוֹעֵק עַל הִתְגַּלּוּתָהּ, נִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַגָּרִים בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, רַחֲמִים וַחֲסָדִים וּבִטּוּל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַגָּלוּת הַחֲשׁוּכָה הַזּוֹ, שֶׁכָּל עִקָּרָהּ לֹא בָּאָה אֶלָּא מֵחֲמַת חִסָּרוֹן אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת" (יְשַׁעְיָה ה, יג), "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דְּבָרִים ד, לה).

הפוסט שיעור אמונה 089 – הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ב' אלול תשפ"ב

החודש הזה, הוא חודש הכנה לראש השנה, כל רגע ביממות הללו של שלושים ימי אלול הקדושים, הוא רגע של הכנה. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו, הכנה למה? מה הרעש הגדול של תפילות ראש השנה, שבגינו אנו נדרשים לכל כך הרבה זמן, כי אם בתפילה רגילה אמרו חכמינו, שצריך הכנה שעה אחת קודם שיתפלל, כאן הרחיבו לנו את זמן ההכנה לזמן ארוך אשר טומן בחובו סכנת אדישות ותרדמה.

עלינו להבין, כי בראש השנה אנו זוכים למשהו מאד גדול. בראש השנה, מלבד היותו יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ומלבד היותו יום הדין, ובפרט היום הראשון המכונה 'דינא קשיא', הוא יום בו אנו מכריזים על המלכות של הקב"ה, על היותו נוכח יחיד בעולמו, אנו הרי עשויים לומר: "ואין אלוה מבלעדיך"…. כדי להגיד שלוש מלים אלו באמת וברצינות, עלינו לרכוש המון פנימיות….

הכותר הזה – אין אלוק מבלעדיך, הוא אומר, שאין כלום חוץ ממנו, כל ההתנהלות של החיים שלנו, ושל הסובבים אותנו, כל הסיבות והעילות, כל התוצאות של מסלולים ומהלכים, למרות שאנו חושבים בטעות כי אנו אחראים למעשינו, שאנו גרמנו, שאנו טעינו, או שאנו הצלחנו ואנו כבשנו וכו' וכו' וכו', הכל כאשר לכל – אין אלוה מבלעדיך, וכמו שפרשו בחסידות, שאין עוד מלבדו הוא לא רק שאין אלוקים מלבדו, אלא שאין כלום מלבדו, ובכדי שאדם יזכה לומר את הפנימיות הזו לא מתוך דקלום וקריאת המחזור, אלא בחיבור גמור למילים, מתוך חויה עוצמתית של הרגש פנימי גמור ומוחלט, שאנו חיים בתוך אור האורות של הממציא הנמצא היחיד, והידיעה הזו מביאה לנו את שלוות החיים, מתרצת את חידות החיים ומובילה אותנו להרגיש חיים נעימים באמת בחיים, כי אנו דבקים אגב כך במי שנאמר עליו: עוז וחדוה במקומו, עוז וחדוה זה בדיוק הענין של ראש השנה, שמצד אחד הוא עוז גמור, תוקף וחוזק נורא, ומצד נוסף הוא חדות כל החדוות, חדווה של בן שהפרימה בקשר עם אביו אהובו נתפרה היטב, והשמחה מרקיעה שחקים [ואכן על ראש השנה נאמר: "כי חדות ה' היא מעוזכם"],

שם אנו מבינים את תוקפו של ר"ה ואת משמעותם של המלים שאנו נגיד: וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וכו', הרי כאן יש שלשה שלבים שמעוררים אותנו להבנת התהליך. קודם כל "וידע" – ידיעה פשוטה ועמוקה אודות מציאותו של השם, מצד היותנו הפעולים שלו, שלא יהיה מסך המבדיל בין הפועל לפעול, ובין הפעול לפועל, ואחר כך בא "ויבין" – באה ההבנה הפנימית, שאכן כך, אם אנו יצורים אז יש יוצר, ואם יש יוצר, אז כל נשימת אפנו היא יצירה נהדרת שלו, אנו בעצם שיא שעשועיו יתברך, בעצם קיומנו בעולמו, ועצם ידיעתנו אודותיו, ואחר כך באה האמירה: "ויאמר כל אשר נשמה באפו". כלומר, בעל הפיוט מגלה לנו, כי אין אנו אומרים סתם מלים, אלא המלים הללו באות אחרי הידיעה וההבנה שאין כלום בעולם חוץ מאלוקות…

אז אנו יכולים לומר, קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך… כי אנו חשים את זה, חווים את זה וחיים את זה. לכל זה צריך כאמור, ידיעה והבנה, וכאן נשאלת שאלת השאלות, איך אנו, קרוצים מחומר עב כל כך, הכי רחוקים מאור רוחני אמיתי ונוכח, יכולים באחת להתהפך ולומר, בלב רגיש ועין דומעת – נו, אבא, מתי זה יהיה – מתי כל יציר יבין שאתה יצרתו, ומתי יאמר כל אשר נשמה באפו וכו', מה קורה פתאום לנפש היהודית? כדי שזו לא תהיה אמירה חיצונית, או לצאת ידי חובת היום באמירה וכו', עלינו להכין את עצמנו.

הרבי מבעלזא זי"ע אמר, כמו שלכל תפילה אנו צריכים הכנה של שעה כדי להבין "דע לפני מי אתה עומד", אזי התפילות של ר"ה כל כך גבוהות שצריך חודש שלם בשביל ההכנה הנפשית הזו, לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו שוטחים את תקוותנו לגאולת העולם מהתרדמה הכפרנית לעבר התעוררות הידיעה הברורה שאין כלום חוץ מהבורא שמזין ומחיה ומקיים את בריאתו בכל עת ורגע. כמה עלינו להיות מאושרים בהתקדש עלינו הימים הקדושים של ר"ה ויום כיפור, עם חודש שלם של קירבה ועוד קירבה ועוד קירבה.

עלינו לדעת, כי כל תזוזה יהודית שנעשה בחודש אלול, והיא תהיה כפופה ליעד הגדול הזה, לזכות להבנה הפנימית שזה כך, גם אם עדיין היעוד הכללי לא הושלם, אבל זה אכן כך, כי הוא יצר כל יצור, והוא פעל כל פעול, וכל אשר נשמה באפו, אומר, גם אם במלים לא מדוייקות, שה' אלוקי ישראל הוא מלך ומלכותו בכל משלה. אם נפסיק את החשיבה הילדותית אודות אלול, ונפנים חשיבה מחודשת, חשיבה של הזמנה חגיגית לחויה הגדולה של החיים, להרגיש באמת את מקור העוצמה האלמותית – הבורא שמתגלה בנבראיו, ביום הקדוש והנורא של ראש השנה.

הפוסט 086 וְאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וְאָז הָיָה אֵיזֶה רֶגַע שָׁקֵט, הִשְׁתַּתַּקְנוּ שְׁנֵינוּ, הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינָיו, וְרָאִיתִי אֶת הַתְּהוֹם, עָנִיתִי לוֹ בְּמַבַּט עַיִן מְבִינָה, וּבָכִינוּ

הפוסט יז. בכי משותף הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון פרשת ראה תשפ"א

ראה אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה. הנה לשון ראיה הוא לשון הבנה והתבוננות פנימית, כי היא ראיית השכל והנשמה הרואה דברים עליונים בכל עת ורגע כידוע, רק שפנימיות הרוחניות הרואה אינה מפותחת אצל האדם החמרי, כי עצם הראיה נמצאת אצל האדם, והוא יכול לראות ממש את המהלך האלוקי דרך פנימיותו, אלא שאינו מודע לכך, ועל כן פונה השם יתברך ומבאר לנו, ראה אנכי, התבונן בתוככי פנימיותך, ותראה את האנכי, את האור האלוקי המאיר בך ומחיה אותך, וכאשר תזכה להבין ולהשכיל כי יש בך בורא, ומחיה אותך, וחיותך הוא רק ממנו יתברך, אזי הראיה הפנימית שלך תהיה מזוככת ותראה אורות עליונים בך ובעצמך וממך, כי כאשר אין מסתיר לנשמה היא עורגת להכלל בבוראה לגמרי, ואם אדם זוכה ומבין את מה שרואה הוא יכול להקשיב לקול הכרוז העליון המדריך אותו בכל צעד ושעל, שזהו ענין המשך הפסוק, אנכי נותן לפניכם היום, שהיא המידה וההגבלה של האור האלוקי, שבכל יום יש עבודה חדשה ומחודשת לגמרי, לעבוד את השם יתברך מחדש, ולגלות את הברכה שבתוך הבריאה, שלצידה קללה ממארת, שהיא הסתר הפנים הנורא והאיום מאור פני מלך חיים, ברכה וקללה, כי כאשר אדם זוכה לשמוע את קול הוי"ה המהדהד בבריאה, ולשמוע את דבר הוי"ה מכל מחשבה דבור ומעשה שעובר עליו בכל יום, הרי הוא מהפך את המרירו למתיקו, ויהבינן ליה ברתא דמלכא, שהיא סוד הברכה, המשכת השפע מן הבריכה העליונה, לדבק את מחשבתו בו יתברך בתכלית הדבקות, ולזכור היטב שהוא מונהג בכל עת ורגע על ידי הקב"ה בעצמו, כביכול, ואין לו שום חיות כי אם חיות השכינה השוכנת בקרבו, וכשהיא מגוללת בעפרה, הרי הברכה נתהפכת לברכה, ועיקר הצרה, שאין מבחינים בכך, ויכול אדם לעבור ימים ושנים ולא יזכה להאיר על נפשו את האור של השם יתברך, כי הוא נמצא בחושך גמור, כי אינו יודע שהוא בקללה ולא בברכה, וכך חי את חייו באי ידיעה אודות הברכה העצומה הנמצאת בחייו בבריאה, ועיקר הדבר שהוא צריך לפתח בנפשו את נקודת השמיעה, כאשר יתבאר.

כי מה הוא ענין שמיעה? קולות והברות, בודאי שלא, כי עיקר השמיעה הוא תוכן הדברים ולא הברתם הקולית, כמו כן ענין השמיעה היותר פנימית נקראת כך, כי היא שלמות השמיעה, ושמיעה רוחנית דקה ונבדלת היא אור הפנימיות הכי מאיר, היינו שאדם ממש שומע כרוזים מדוייקים על ידי ששם לב על נוכחות ה' בחייו, וזהו בעצם השמיעה הנדרשת לאדם להפוך את הקללה לברכה, כי הנה עצם מציאות האדם בעולם, הוא מציאות של קללה, מקללת חטא ופגם אדם הראשון, שעל זה כל עבודתנו כל הימים עד עת בוא דברו, וככל שאדם מזכך את החטא הראשון כך הוא זוכה שהקללה בגינו תתבטל והברכה נמצאת כי היא הפכה, ובהעדר הקללה נמצא עולם על מכונו הראשון, נברא על ידי בורא מושלם במושלמות אין קץ. וכאשר יבחין אדם בנפשו את עומק ענין ראית הקללה והברכה, ואיך שהם שני צדדים למטבע אחת, והבחירה חפשית לגמרי לנגוע בצד הנכון, ובודאי אין הם צדדים גשמיים של שחור ולבן, אשר זיל קרי בי רב, וכל פעוט יענה בדעת נכון איפה צריך לאחוז, לא כן הוא באחיזה הרוחנית, התעתוע העולמי מקשקש בליצנותו, ומטעה אותנו בדקה שבדקות, שאם בכאן אינה אלא סטיה דקה, אך במציאות מחרבת היא עולמות ממש, ובונה בנינים חרבים בתוהו גמור, כי עיקר כל עבודתנו הוא הדיוק הקדוש, לכוון רעותא דלבא לקודשא  בריך הוא, לראות בטוב ה' בארץ חיים, ואז בונים עולמות של תיקון, של התאחדות מוחלטת על המציאות האלוקית, ועל כן לא פשוט הוא לזהות היכן היא הברכה והיכן היא הקללה, לכן באה ההקדמה האלוקית, שלפני שנצא למסע הבירור והחיפוש היכן היא הקללה והיכן היא הברכה, נקשיב לקול ה' בהקדמתו, שלפני הכל ראה אנכי, תתבונן במציאות הוי"ה, בתכלית הבירור והזיכוך, בהירות הדעת והמוחין, אזי תזכה להבחין היכן נמצא השם יתברך, והיכן הכל מתדמה כקוף בפני בני אדם, כי אצל קלי העולם גם ענין שקיעתם בהבלי העולם הזה, נחשב לטוב גמור בעיניהם, כי אין להם אלא הנאת חייהם למקומם ולשעתם, וכשעולה בידם למחצה ולשליש ולרביע, הם מרגישין שבאו לאיזה תכלית, והם מתפארים בזה ממש, כמו שבנו איזה בנין, ואף שמבינים את ארעיותו ואת אפסיותו, וגם את הצער הנלוה לכל תענוג, לפניו ולאחריו ובמהלכו, ובאי השגתו ברוב העתים, מה שגורם לכל התענוג הזה להיות מתעתע וחמקמק, ומלא יסורים, ומענה את האדם באשליות מתפוצצות ומתנפצות.

כללא דמילתא, שכאן רואים ברור את אי היכולת האנושית הפשוטה לזהות את עומק הרע של הברכה המזוייפתכרו, ולבחון את הדרך לזכות אל הברכה אשר תשמעון, אשר תתבוננו ותבינו, ולא ביום אחד, אלא בימים רבים של משכני אחריך נרוצה, ואם אנו לועגים לקלי העולם על הילדותיות הרדודה של שקיעה מוחלטת בחומר כלה, עלינו לעזוב את אחרים ולהתבונן בעצמנו עד כמה התכלית הנצחית ברורה אצלנו בבהירות של אמת, עד כמה אנו רוצים באמת את השם יתברך, תורתו, מצוותיו, תפלותיו ודבקותו, והשאלה העצמית הזו הנוקבת ויורדת עד תהום רבה, מפלחת כליות ולב, ומעמידה את דבר אמת, שנדע, שאין יכולת לתפוש את החבל בשני ראשים, ואם בחרנו בו יתברך, ורצינו להכלל בחברת משרתיו מקבלי אור פניו ודורשי יחודו, עלינו לזכור את ההקדמה הקדושה הזו, שבכל עשיה והטיית חיים אנו אמורים לבחון מחדש, ראה אנכי נותן לפניכם, שבכל רגע נתון, ובכל התחדשות יום חדש, שהוא הביטוי לשינוי העתים החולפים כצל ציפור הפורח באויר, אזי יש שוב את הדרישה לבחון בין הברכה לקללה, ואף שהפסוק מפרט היטב מהי הברכה ומה היא הקללה, אבל הכל תלוי בהכנה של ראה אנכי, של התבוננות אמיתית, כי כמה וכמה אנשים היו רשעים ממש ובעיני עצמם היו צדיקים גמורים, והאם לא למדו חומש, והאם לא ידעו אשר הברכה היא אשר תשמעון, אלא ששגו ברואה, בראה אנכי, בהבנה היכן היא הברכה, ומהי השמיעה הנדרשת על ידי ה' אלקים לאדם התחתון. והקב"ה יעזור שהדיבורים האלו יפלחו את לבנו האטום, שיסכים כבר להכיל את האור הגדול האין סוף של השם יתברך, אמן ואמן.

הפוסט פרשת ראה – אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, מוצאי שבת קודש פרשת בראשית, כ"ט תשרי תשפ"א.

הפוסט 086 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

פרשת בראשית תשפ"א

בראשית ברא אלוקים.

סיפור בריאת העולם ידי הקדוש ברוך הוא, מכסה ומסתיר יותר מאשר הוא מגלה, אבל די באותיותיו הספורות להכיל עולם ומלואו של חוט המחשבות המתעמקות. בראשית ברא… וכי אחד מאתנו יכול לפרש היטב את המינוח 'בריאה' ומתוך ההבנה הזו לתרגם נכונה לשפת הלב, את הפועל ברא. ואז נוצר מצב שאת התיבה השניה בתורה איננו יכולים להכיל בהבנה מוחשית, ואז באה תיבת התיבות 'אלקים', וכי מי יכול לעמוד מול המילים הללו "ברא אלקים" ולומר שהוא הבין משהו ממה שהוא למד. אבל במקום הזה של חוסר ההבנה האנושית הבסיסית והאופיינית למדת האדם, שם מתמלא האדם הנשמתי באור של בראשית ברא, ללא שיהיה מודע למשא ומתן של הענין הנשגב הזה, המסקנה חרוטה בלב בלאו הכי, במקום הזה מתאימה ביותר ההגדרה של "תכלית הידיעה שלא נדע", ככל שאתה יותר לא מבין את בראשית ברא – אתה יותר מבין את הנקודה הפנימית שבה כן הורשית להבין, עוד לפני שגילו לנו על אלוקים, גילו לנו על בריאתו. כלומר, עצם הדבר שיש בריאה  יש בורא נוכח, מרעיש ומדבר ממש, לכן אין התורה מתחלת "אלוקים ברא בראשית", כמו שנאלצו לשנות לתלמי המלך, הם לא עוותו את התורה, הם הנחילו לגוי אמת מסויימת, זוית נכונה ופשוטה של אלוקים שברא את בראשית, זהו שינוי בגלל התחביר, לא מעומק האמת. אך ישראל לומדים תורה בראשית ברא אלוקים, משום שהאלוקות היא בטוחה יותר, נוכחת ברקע של הכל, היהודי נקרא לסיפור מן האמצע, בראשית ברא, יש כאן בריאה, ועלינו רק לחפש כל ימינו את הבורא שלה, להתקרב אליו ולהרגיש את האור הפנימי שלה, לבריאה יש אור בהיר של אלוקות, הבריאה הטהורה בטבע הפראי הוא נרגש יותר, משום שההד האלוקי נשמע בו לא כל כך במעומעם כמו בחיי העיר התוססים והאשלייתיים, אין לרעש המלאכותי שלנו ריח של בריאה, כי אם ההסתרה בהתגלמותה, אבל ככל שנרצה להסתיר, האור של הבורא נוכח בעולמו, צריך להיות עוורים כדי שלא לראות אותו עין בעין, אם תרצה אמור, שזו אחת מנפלאותיו הכי גדולות, שהוא מסתובב בעולמו לקול פסיעות משקשקות ומהדהדות, והכל חשים שקט רועם, איזו מין חידה היא זו? לכן אנו נמשיך ללמוד תורה לא מושגת אבל מובנת בתדר הפשוט הזה של עולם העשייה, כי אכן גם הנוכחות האלוקית היא פשוטה להחריד, למרות היומרה לכנות את הכל כהסתרה גורפת, שהיא ממש לא זה… הבריאה היא שיא ההתגלות של הבורא, מרן הבעל שם טוב זי"ע, אמר, אני מסתכל על העולם ואני רואה את הקב"ה, ואם אפשר לראות אותו – זאת אומרת שכן רואים אותו, וראיתם אותו וזכרתם, אנו פה בשביל לראות אותו. לבריאה יש שפה משלה, מי שלא מכיר את השפה הזו – שומע שקט. האלוקות היא מקור האושר של האנושות, הבריאה הזאת מתמדת, הבורא לא מפסיק לברוא, והבריאה לא חדלה מהצרחה של הצהרת נאמנות לאלוקות ברורה ובהירה, היופי של חומש בראשית, לצד עומקו ואשר לו דומיה תהלה, שהוא מדבר בשפת הסתרים של המאמינים בלבד, אין לאף זר יכולת כניסה לאוסף הקודים הנסתרים הזה, שייגעץ ארויס אומרים במחוזותינו, אל תקרא מלים שאתה לא מבין בשפה עילגת שהבאת מחיי החולין, צא ולמד שפתה של תורה, לשונה של אמונה, ונמצאת נדבק באור שלה, באהבתה תשגה תמיד, ובה תראה את חזות הכל. אבל קודם כל השפה. ואז נלמד לאט לאט ובהטעמה של מבינים, בראשית… ברא… אלוקים…. גיוואלד, את השמים ואת הארץ. המלים הברורות כל כך, יוצקות בנו את הקירבה האלוקית, ישקני מנשיקות פיהו, הוא זה שאמר מתוכו את חציבת המלים הללו וכל מה שמקופל בהן. הנשיקה האלוקית מתעצמת כאשר נשמתינו מתחברת לאור של התורה, כשאנו חשים, שכבר דברו איתנו בשפה הזאת, אנו חוזרים למקור היצירה הראשוני שלנו, אורייתא קודשא בריך הוא וישראל, היינו שם – עם המלך במלאכתו. בפסוקים הללו אנו חוזרים אל תחילת מעשינו זכרון ליום ראשון, בהפציע רצונו יתברך לבריאת עולם, זה היה כבר אחרי ההתכווננות עם נשמות ישראל, כביכול, מה שהיה ברקע כל הסיפור – זה היה אנחנו, הרוצים לשחזר מה שאנו יודעים מצד נשמתינו, בראשית ברא אלוקים מהדהד בנו ללא הרף, הוא חלק מאתנו, כשאנו קוראים אותו בתורה, אנו נדבקים באמת הזו.

הפוסט פרשת בראשית – בראשית ברא אלקים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

וְזֶהוּ אֶחָד מֵהַקִּנְיָנִים שֶׁאֶפְשָׁר לִקְנוֹת בָּהֶם אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה, לְהַסְבִּיר לְתַלְמִידִים מַקְשִׁיבִים וּמְבִינִים אֶת דִּבְּרוֹת קָדְשֶׁךָ, וְהֵם מְפַלְפְּלִים בַּעֲמָלָם בַּתּוֹרָה, כְּדֵי לְהָבִין דַּקּוּת הַסְּבָרוֹת וְחִלּוּקֵי הַדִּינִים, וּמִתְוַכְּחִים וְנוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִים הָרַב וְהַתַּלְמִידִים לְהַשָּׂגוֹת חֲדָשׁוֹת בַּתּוֹרָה, וְיֵשׁ לָהֶם קִנְיַן שָׁלֵם עַל יְדֵי פִּלְפּוּל הַתַּלְמִידִים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אַתָּה לְבַד יָדַעְתָּ אֶת הַמַּעֲמָד וְהַמַּצָּב שֶׁלִּי שֶׁהוּא קָשֶׁה מְאֹד, וְאֵינִי יָכוֹל אֲפִלּוּ לְהַעֲלוֹת בְּדַּעְתִּי שֶׁגַּם אֲנִי יָכוֹל לִזְכּוֹת לְקִנְיָן הַנִּשְׂגָּב הַזֶּה, הֵן לִהְיוֹת נִמְנָה בֵּין תַּלְמִידִים מַקְשִׁיבִים וּמְפַלְפְּלִים, וְהֵן לְאַלֵּף בִּינָה תַּלְמִידִים נִכְבָּדִים וְנֶחְמָדִים כָּאֵלּוּ, כִּי אֲנִי עוֹמֵד בַּחוּץ מַמָּשׁ, וַעֲדַיִן לֹא נִכְנַסְתִּי מֵהַחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מַמָּשׁ, וְהֵיאַךְ אֶחְשֹׁב לִהְיוֹת רַבִּי הָגוּן שֶׁל תַּלְמִידִים?!

אֲבָל אֵינִי מְיָאֵשׁ אֶת עַצְמִי עֲדַיִן מִזֶּה כְּלָל, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה, וּבוֹ נִתְּנָה הַבְּחִירָה מֵאִתְּךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָכוֹל לִזְכּוֹת לְמַה שֶׁיִּרְצֶה עַל יְדֵי בְּחִירָתוֹ הַטּוֹבָה, וַהֲרֵינִי בּוֹחֵר בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲנִי תּוֹפֵשׂ אוּמָנוּת אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהִיא הַתְּפִלָּה וְהַזְּעָקָה אֵלֶיךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, שֶׁאֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין דַּרְגָּא בָּעוֹלָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתָהּ עַל יְדֵי תַּחֲנוּנִים וּתְפִלּוֹת רַבּוֹת.

וְעַל כֵּן בָּאתִי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, חוּס וְרַחֵם עָלַי, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁתִּהְיֶה לִי הִזְדַּמְּנוּת בְּחַיֵּי חִיּוּתִי לִתְחֹב רֹאשִׁי בֵּין תַּלְמִידִים שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה מִתּוֹךְ עָמָל וִיגִיעָה, וּמַשִּׂיגִים דְּרָכִים וְהַשָּׂגוֹת חֲדָשׁוֹת בְּלִמּוּדָם עַל יְדֵי פִּלְפּוּל תַּלְמִידִים. וַאֲנִי בְּעַצְמִי אֶזְכֶּה לְכֹחַ הַפִּלְפּוּל דִּקְדֻשָּׁה – לְפַלְפֵּל וּלְהָבִין לַאֲמִתָּה שֶׁל תּוֹרָה, לְאוֹקְמֵי סֻגְיָא אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא, וְהַכֹּל יִהְיֶה אַךְ וְרַק לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ, בְּלִי שׁוּם צַד פְּנִיָּה שֶׁל קִנְתּוּר וִיהִירוּת, חַס וְשָׁלוֹם.

וְתִהְיֶה כַּוָּנָתִי בְּפִלְפּוּל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁלִּי, לְשֵׁם שָׁמַיִם – כְּדֵי לְשַׁבֵּר הַקְּלִפָּה הַקּוֹדֶמֶת לַפְּרִי, לִפְנֵי שֶׁזּוֹכִים לְגִלּוּי אוֹר הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלִגְרֹם לְךָ שִׂמְחָה וְנַחַת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וּמוּבָא אֲשֶׁר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּפִלְפּוּלָא.

וְחָנֵּנִי דֵּעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל, חָכְמָה בִּינָה וְדַעַת, כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה מְסֻגָּל לְהָבִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי לוֹמֵד אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, שֶׁזָּכוּ לְתוֹרָתָם הַמֻּפְלֶגֶת עַל יְדֵי פִּלְפּוּל הַתַּלְמִידִים הַקּוֹדְמִים שֶׁבְּדוֹרָם. וְעַל־יְדֵי־זֶה אֶזְכֶּה לְהַשִּׂיג כִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה הַמֻּנָּח בְּקֶרֶן זָוִית וְכָל הָרוֹצֶה לִטְּלָהּ יָבוֹא וְיִטְּלֶנָּה, וַאֲנִי בְּעָנְיִי חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לַעֲנֹד כֶּתֶר נוֹרָא וְנִפְלָא זֶה עַל רֹאשִׁי, עַל יְדֵי שֶׁאֶלְמַד תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מִתּוֹךְ הִתְבַּטְּלוּת מֻחְלֶטֶת אֵלֶיךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

הפוסט 012 תפילות לקנין תורה – בפלפול התלמידים הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כל מי שנמצא אי שם במעגל השפעה כלשהו, יודע שלעיתים, למרבה הצער, עלינו להשתמש בכלי הענישה למען מטרתנו בהשפעה, העונש, יכול להבהיר את ההפסד שבאי הליכה בתלם, והצער יכול לגרום התניה – בשביל הפעם הבאה.

החכם מכל האדם אמר: חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר, מוסר, מסתבר, הוא רב-אנפין. לפעמים הוא מוסר מסר כלשהו בשמאל דוחה, ולפעמים בימין מקרבת, אבל הצד השוה שבשניהם הוא, שעיקרו ומטרתו – להעביר מסר, להנחיל למידה כלשהי ולהשיג איזו מטרה.

איזו מטרה אנו מבקשים להשיג באמצעות העונש? תלוי את מי שואלים, ניתן לחלק את התשובות לשלשה אבות: א. אני כאן הבעל הבית, ובאמצעות הכח שברשותי אבהיר לך זאת היטב. ב. אני נאלץ לצערך קצת, כדי לעורר את תשומת לבך על הרע שעשית. ג. אני רוצה להעביר לך תורה מסוימת באמצעות כלי חינוכי זה.

מבלי לנקוט עדיין שום עמדה, איזה מהאבות הוא הנכון. ברור לנו, שכל מסר יועבר בצורה היעילה שלו, ובתכלית השלמות. המתכווין להוכיח כח, יעביר את המסר כי החזק הוא השולט בחיים, ותו לא. השני יעביר ההבנה כי צריך לצער את מי שציער אותך. והשלישי יקלוט את התורה שרצו להעביר לו.

ואם תאמרו, כיצד ייתכן, שהילד, החניך וכו' יפתח חיישנים לדעת מה היא "הכונה" בענישה, הלוא מדובר באותו עונש עם שלוש מטרות, וכי לא אחת היא לי אם המטרה כזאת או אחרת? הלא העונש הוא אותו עונש! התשובה היא 'לא' גמור. המענישים למען מטרה מסוימת מבצעים מהלכים אנטי חינוכיים הצפים על פני השטח…

אנחנו צריכים להבין, כי המעניש חייב להיות מונע ממקום של הבנה ולא ממקום של נקמה, כי נקמה היא זמנית, היום אתה החזק, מחר הוא יהיה החזק, ולא חינכת אותו כלום, רק נטעת בו מידה מגונה של נקמנות והתחשבנות, למרות, שברור גם לו שהוא עשה מעשה רע, אך המעשה הרע יישכח, המסר שיהדהד לימי חייו הוא – קח את השליטה בידים, ונצל אותה כראוי.

ננסה למצות בקצירת האומר, כמה מהלא תעשה הקשורים לעונש, ומהם נלמד בכל פעם לגופו של ענין, לעצור מעט ולהתבונן, המעניש אני או נוקם אני? כי גם כדי להעניש צריך המון ידע בחינוך, ולא… העונש הוא חוזר לפתחו של המעניש, מה שלא היה רוצה שיקרה.

• אין להעניש שלא ממין העבירה, כלומר, אם היה מחדל מסוים באיזה תחום, נסה להעניש באותו תחום, כדי שיובן, שגם אם אתה יכול (להחרים לו את השעון למשל או לאסור עליו להכנס לשיעור שהוא חפץ בו) אתה לא עושה משהו נגדו, משום שהעונש הוא לא נגדו, הוא בשבילו.
• העונש צריך לבוא בפרופורציה, אין להעניש עונש חמור מאד (גם אם הוא נתפש ככזה רק בעיני הנענש) על עבירה קלה, גם אם התזמון מחייב זאת, וגם למען ישמעו וייראו – אסור להחמיר יותר מחומרת העבירה, כי ייתכן, והנענש יחזור על העבירה, כי יבין שלא העבירה גרמה לעונש, כי אם איזו שנאה או משהו וכו', ואם כן למה עליו להמנע מהעבירה?
• לפני שנותנים עונש, צריך לשוחח עם הנענש, להבהיר לו את חומרת המעשה, ואת הסיבה הברורה שהוא נענש עליה… לנסות לבדוק האם הוא הבין שנהג לא נכון, האם הוא מבין שעליו להיענש, וכן כדאי לשאול, לדעתו, מה העונש הראוי לו, תתפלאו לגלות, שהוא יחמיר יותר מכם בעונשו, כאשר יבין שעליו להיענש.
• אם קבוצה חטאה, אין להעניש את כולם באותו עונש, משום שכנראה, בכל קבוצה יש את המנהיגים, הנגררים והלא מודעים, לכל אחד עונש אחר, לפי ה'מאמץ' בחטא. וכך גם לא יוצרים קואליציה נגד המחנך, שבמעגלה מתחזקים בחטא ולא בתיקון.
• אזהרה לפני עונש, אם זה אפשרי – כדאי שידע החוטא 'לפני' העבירה, מה יהיה עונשו, בכך, כאשר בוחר מרצונו להכנס לקורת-הגג של העונש, לא ילין על אף אחד, "ייענש בחומרה" הוא יותר מדי כוללני ומתחבא. כי תמיד יחשוב שהעונש יסלח לו וכו', לא כן כאשר בעונש 'רשום לצד החוק'.
• אין לבצע עונש מתוך הנאה! אם אתה חש איזה עונג של עשיית-צדק בשעת העבירה, תדע שיש כאן מעשה פסול, שמקרין רוע ושחיתות, ובכך אתה מעניש את עצמך, אי לכך, אין מענישים למען תיקון החוק שלא נאכף דיו, כי בכך מעבירים מסר: אתה נענש ככלי לשיפור תדמיתי וחוקיי.

הרשימה זאת היא חלקית בלבד, ועוד חזון למועד להמשיך בנושא חשוב זה.

הפוסט עונש ולא נקמה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

גם אם נסכים שלא צריך לערב ילד בהחלטת ההורה, עדיין יש מקום לתהייה, איך לענות לילד השב ומפציר בהורה: "אבל, אבא… למה?" האם התשובה – "ככה, כי כך אני אמרתי" היא הנכונה?

הלא ביום בו הקסם התוקפני הזה יחדל מלהלך אימים על הילד, הוא יגיב ברוב חוצפתו: "אתה אמרת, ואני מתכוון להפר את הצו, על אפך וחמתך". האם סוג כזה של חינוך יוכיח אז את עצמו כיעיל?

כבר יותר כדאי לגשת אל הילד ולומר לו; "ראה, אבא לא צריך את כוס התה הזאת, אך כדי לזכות אותך במצוות כבוד אב לך ועשה לי תה! ". זה נראה כמו עריצות, אבל לפחות זה יותר טוב ונכון מלהנחית עליו פקודה שרירותית לדעתו, ו'לנצל' את קדושת המצוה של כבוד אב כמחסום לרצונותיו המתפרצים כאשר הוא מתקומם ומחפש את עצמאותו.

אומרים שהבריסקער רב זי"ע עבר פעם ליד ילדיו כשהם אכלו ממילא, ו'ציווה' עליהם לאכול כדי אכילתם תהיה עם משמעות נוספת של קיום מצות עשה דאורייתא… הנה לנו סגנון חינוך חינני למצוות, וזה גם מתקבל על לב הנער, כי הוא רואה כאן אקט הרואי נשגב – אבא אמר, ואני אקיים. לזכותני.

כן מסופר על האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, שהסיט מילדיו איזו צלחת עם מאכל מותרות, והגביהה ממגע ידם. בנו, לימים האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' זי"ע, סיפר, שכה גדולה היתה היראה מהאב הגדול, שכל זמן שהצלחת טרם הבאישה והפיצה ריח לא נעים, לא ההין אי מי מבני הבית להזיז את הצלחת שהושמה שם על ידו הקדושה. אם תרצו, זהו בדיוק ההיפך משיגור מענה מתחמק "כי אני אמרתי"…

ושלא תהיה טעות: ברור, שאין זה נכון שההורים יתנצלו בפני הזאטוט ויפרשו בפניו את השיקולים השונים, זהו בודאי אקט בלתי חינוכי בעליל.

הנכון הוא: להביט אל תוך עיניו בסמכותיות וברוגע (אלו השנים אינם סותרים) ולהסביר: "תראה מתוק! איני יכול להסביר לך, וגם אינני חושב לנכון לעשות זאת, עליך לסמוך על שיקול דעת הוריך ולכבד את רצונם, אם יתאפשר לי אסביר לך את הסיבה לציווי, בינתיים גש ובצעהו".

ולעיתים אנו צריכים אף להרחיק לכת ולהקשיב להתקוממות, למניעיה ולמקומה בחייו, כי לא נרצה לרמוס את האישיות שלו רק בגלל מטלה פלונית, חשובה ככל שתהיה. גם אם הוא יבצע את המטלה נגד רצונו המפורש, אנו ניתן לו מקום וזמן לבטא את מחאתו, ואת אי שביעות רצונו.

גם אם בסופו של דבר לא נסכים עם טענותיו, ולמרות שהאזנו לו – נחליט אחרת. אבל לפחות זכינו שההתחברות לאישיותו תפזר את ענני המרד העתידיים, כלומר, הנער נענה בשלילה אך זהותו כאדם חושב ורוצה (אחרת או לא) לא טושטשה ונרמסה.

לא נטעה לחשוב שמדובר כאן בילד, כי לא! מדובר כאן באיש בוגר שעושה אצלנו כרגע את ימי ילדותו, וההבדל הוא תהומי, אנו פוגעים כאן באיש בין אנשים, שכבודו ועצמיותו חשובים לו, למשפחתו, לבת זוגו ולסביבתו. האם היינו פוגעים כך באדם בוגר כלשהו? האם רק מפני שילדנו חדל ישע מותר לנו לעולל לו כך?!

גם ימיו של השלטון האבהי אינם בטוחים כלל, הם מתנדפים בקיצור ימים ושנים, רק כך גדלים למול עיניהם הנדהמות של ההורים – ילדים חצופים ומקוממים בגסותם. הפלא הגדול הוא, שאותם ילדים שמחוללים שערורייה של ממש בעת שהותם בין כותלי הבית הופכים לשיות תמימות במקומות אחרים. האב המופתע ינשוך את לשונו כשמאן דהו יטפח על שכמו במחמאה; "יו! אילו ילדים ענוגים!". החיוך המר המאוכזב מסגיר תחושה של: 'לא היית מתבטא כך אילו ידעת כמה אני סובל מהם'.

יש ילדים שחינוכם עדיין לא בשל למתינות ועדינות. יש… אבל מרביתם אינם חצופים בעצם, הם קרבנות של: "עשה כך, כי ככה אני אמרתי"… הם נפצעים שוב ושוב ובמהלך יום אחד עשרות פעמים! לא פצעי גוף כי אם פצעי נפש, החמורים עשרת מונים מאלו החיצוניים. נפש פצועה הופכת לנפש מתגוננת, ואחת מדרכי ההגנה היא הציניות החצופה…

הורים! הילד שלכם זקוק לשיקום…

נסו לראות בו כעת, בעיני הרוח, את האיש המבוגר, הבעייתי, הנתון בתוך הקופסה הננעלת עליו ועל רוחו, כולם נדים לו על חיים שלמים של סבל שהוא נושא עמו. יש לנו את ההזדמנות להחזיר את הגלגל לאחור.

הילד שלכם עדיין כאן, ילד קטן שרוצה בסך הכל להבין. תרצו להסביר לו שאין העת מתאימה – הסבירו! כי הסבר הוא חינוך. פקודה של עריצות היא שלטון! אין כל קשר בין השנים ואין שום חוב על האב לשלוט בחיי בנו, אלא אם כן הוא מחפש אויב לכל החיים.

הפוסט כי ככה אני אמרתי… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.