יום רביעי לסדר שלח, י"ח סיון תש"פ

למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (רש"י בשם המדרש).

האנשים הללו, היו אנשים צדיקים, ראשי ישראל, ראשי שבטים, ובאותה שעה כשרים היו, אך הפכו לרשעים כאשר לא לקחו מוסר, הביטוי הגדול הזה – "לא לקחו מוסר" הוא מלמד שהעונש הגדול לא בא על הוצאת דיבת הארץ בלבד, אלא על האי לקיחת מוסר, מרים לקתה, ואתם לא הייתם שותפים בלמידה שיוצאת מתוך ההלקאה הזו, מרים לקתה סתם? אין ערך בעיניכם למה שהיא סבלה – לא לקחו מוסר.

התודעה הזו, שבאמצעותה, אנו מבינים שכל מה שאנו רואים – הוא שיעור בעבורינו, הוא ענין ה"לקיחת מוסר" הזו, אי אפשר לחיות חיים סתמיים מבלי ללמוד אותם, ההתעלמות ממעשי ה' שנעשים מולנו כדי שנלמד, יש בהם איזהו מימד של אכזריות כלשהי, אכזריות על עצמנו, אכזריות על היקום שסביבינו, ואכזריות על מי שכן לקה והתכוונו גם עלינו.

אין בעולם שום דבר סתם, כל מה שאנו רואים – זהו לימוד, ומי שלא לומד זאת, הוא פשוט חי סתם, הבריאה היא סתם, המאורעות הם סתם, החיים הם סתם, זה חבל, כי בסופו של דבר אנו נלמד, וכדאי שנזדרז ללמוד בדרך הפשוטה והטובה, פשוט להתבונן ברגיל, במציאות היומיומית בחיים הפשוטים שלנו ולראות בהם את השם, שמתגלה לעינינו כל הזמן ממש.

לחיות בתדר רוחני תמידי, זו זכות גדולה ועונג שאין כמותו, המשמעות של החיים נהיית ברורה ומחודדת פי כמה, כשאנו מאזינים לקול הרוחני המדבר אלינו מתוך הבריאה, המרגלים זה אנחנו, ששלחו אותנו לרגל את עולמו של הקב"ה ולהביא משם תובנות פנימיות, שבאמצעות החיים שלנו בעולם הזה – נזכה להדבק בחי החיים בהשם יתברך, באמת ובפשיטות, גם בחיינו כאן וגם בעולם הנשמות, שנחיה סוג חיים אחרים.

עלינו לבדוק את עצמנו בכל פעם, אם אנו לא נהיה מהרשעים הללו, שראו, פשוט ראו, ולא לקחו מוסר, מה אכפת לנו, זה לא אנחנו, אנו נגיד את האמת, אנו נספר לכולם את מה שראינו, אנו נהיה החוצצים בין קדושת ארץ ישראל לבין עם ישראל, ועם מה? לא עם שקר, לא עם זיופים, אלא עם האמת… ראו נא, כמה אמת אמיתית הופכת לשקר גמור, לרשעות, כאשר אינה משרתת את האמת האלוקית.

גם לשון הרע הוא בדיוק ככה, לשון הרע הוא על אמת, לא על שקר… הנה לנו אמת הפוגעת באחר, המנציחה את השקר של העולם, השקר שעמו אנו רואים את האחר כרע בגלל מעשה רע, כך גם המרגלים ראו את הארץ כלא טובה בגלל פירות ואנשים מפחידים וענקיים, לא לראות את הטוב, לא לראות את המושלם, זהו היפך הרצון העליון, ורשעים האלו, ראו, ולא לקחו מוסר, לייסר את עצמנו על כך, להיות טובים יותר.

אף אם המדובר בצדיקים ממש, נבחרי הציבור, הופכים להיות לרשעים באבחת לשון הרע אחד, הכל פג ונעלם, עד שנתקן את הענין הזה, אשרי הזוכה להיות איש טוב באמת.

הפוסט פרשת שלח – הרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מנהג ישראל עתיק, הנפוץ בכמה קהילות, בברכת כהנים, מכניס האבא את הילדים הקטנים תחת טליתו המוסטת עד למטה מחזהו, מהמסורת המקובלת שאין להסתכל על ידי הכהנים מחמת השכינה השורה עליהם.

זו הסיבה שהמנהג הזה מתקיים, אבל הסיבה שהם, הילדים הקטנים, דוממים ושותקים בכובד ראש תחת סיכוך מחמם ודי מחניק היא סיבה אחרת – באותם רגעים נעלים הם חשים שהם שותפים למשהו נעלה מאד, לא רק האבא הגדול יש לו טלית, עכשיו גם אנו שם.

במשל זה ביקשתי לעורר על נקודת חינוך מענינת. נקודת החינוך. הגישה העשירה היא, שבמקום להשפיע על הזאטוט שילך בדרך הישר, כדאי אולי יותר להכניס אותו תחת כנפי השכינה לא כמושפע אלא כמשתתף פעיל, כלומר, להפוך את החויה לחלק ממנו.

הרבה הורים נבוכים מול הילד שלא מוכן להתפלל בשום אופן, הם רואים בעיני רוחם, בצער העצום שיהיה להם, כאשר הנער-ללא-תפילה יגדל פרא ואין אלוקים בלבו. מלבד השטות הזאת, לייחס לפעוט עתיד שכזה, ללא שום סיבה, צריך להבין שבמקום פנימי, אבא כזה, גם הוא בעצמו לא מבין את מהות התפילה שהיא התחברות מוחלטת לבורא – האם הנך כועס שילדך אינו בדרגה זו?

נכון שהקיום היומיומי של החוקים יביא אותנו, אם נזכה, בסופו של דבר, להעמיק גם באיכות ובמהות, אך לא כל ילד יכול לקיים דברים הקשים עליו לקיום מחמת איזה עונג עתידי שעדיין לא טעם אותו מעולם. הגישה הנכונה, אם כן, היא להטעימו את הטעם של אותו עונג.

העונג הגדול יבוא כאשר תהיה לו תחושת שייכות. כשהילד ייכנס, כמו במשל הטלית, לתוך מעגל המתפללים, כבר לא יהיה צורך לעוררו לתפילה, היא תהיה חלק ממנו, הוא יתאוה לתפילה…

כמה שזה מדהים, אך אם נתבונן, אין חילוק בין מבוגר לילד אלא רק בפיתוח הכשרון ולא בכשרון עצמו, לעיתים, כל העדיפות של המבוגר הוא בידע ונסיון, שאותם אין לילד – מטבע הדברים.

אבא שבאמת רוצה שהילד שלו יעמוד בתפילה לפני ה', צריך לפעול בדיוק כמו שפועלים עם מבוגרים, אם נניח, אנו נדרשים, לצורך הענין, להחדיר מוטיבציה לתפילה אצל אדם מבוגר, כיצד היינו נוהגים? לבטח היינו עורכים שיחות מעמיקות אודות הבורא ועל גודל הזכות לעמוד לפניו בתפילה ושיחה בינינו לבין קוננו.

האם יש סיבה שלא נעשה זאת עם ילד? האם אינו מוכשר להבין דברים כאלו? תתפלאו לשמוע, שהילד, מחמת תום לבו וטהרתו – מסוגל להפנים את המסר היהודי הזה, הרבה יותר ממבוגרים רבים. לבו הריק מטינופת של עולם התמורות – מכיל את האלוקות. רק צריך לדבר על זה.

אומנם, הילד לומד בבית ספר תורני, קולט רשמים וחויות מהתורה והאמונה, אך זאת צריך לדעת, שלא תמיד הוא יכול לקשר את הדברים עם ענין התפילה, כי התפילה אינה עוד סוג של מצוה, כמו שיש מצוה לקבוע מזוזה, יש מצוה לומר כמה מילים כל יום… זו טעות שאף מבוגרים טועים בה, ומה לנו כי נלין על ילד קט?

התפילה היא התחברות של כל הויית האדם מול הבורא היחיד, כאשר המתפלל מתנתק מכל עניני העולם – זו תפילה באמת! כל היתר, הוא רק חינוך והרגל כדי להגיע לתפילה. זו אפשרות, לנסות להרגיל את הילד לומר עוד ועוד, פסוקים, ברכות ואמירות, מה שבדרך כלל אנו עושים, בכל בתי ישראל. אך עיקר החינוך חסר מן הספר.

עיקר החינוך, הוא כאמור, שיתוף! עלינו להקפיד מפקידה לפקידה להעלות את הנושא הזה בבית, אם על ידי סיפור מעשה או המחשה כלשהי, כשהמסר ברור – הילד מבין מהו סוד התפילה… הוא מתחיל לקבל חשק להתפלל, רמתו מספקת כדי להתעורר לקרבת אלוקים לי טוב, או אז, גם אם פה ושם יעדר מהתפילה וילך לשחק עם חבריו בחצר בית הכנסת, הוא יודע שיהודי ותפילה היא היינו הך, וכשיגדל – הוא כבר יערוך שיחות עם ילדיו, או שמא גם יכניסם תחת כנפי הטלית.

אין אפשרות אחרת לחנך ליהדות בכלל ולתפילה בפרט כי אם על ידי נקודה זו. וזו הסיבה שאנו נתקלים לפעמים בילד שבמשחקו הוא עורך מנין עם קריאת התורה (ס"ת של שמחת תורה) עם עליות ומי שברך, ומתעטף בטלית ומשחק בכל הקטע הזה. למה? כי הוא רוצה להיות שייך! לכן ילדים שבגרו בבית שלא היה שם שיתוף, הם יכולים, במקרים מצערים רבים, כה שונים מהוריהם העבדקנים החסודים, והוא, חניך הבית הזה – כה מנוכר ובוזה! משום שלא היה כאן שיתוף, האבא בשלו והילד בשלו.

כמובן שאין הדברים כה פשוטים כפי שהם נקראים, כי צעדי האחריות הללו צריכים להיות מדודים, מתוך חרדת קודש לתפקיד הגדול שהוטל על שכמנו, להחדיר את האידישקייט הצרופה הזאת, להחדיר אותה נכון, לתכונות המתאימות של ילדינו השונים, ולדעת, כי אין הדבר תלוי אלא בחינוך – חינוך נכון של שיתוף ולא של דו סטריות, ולבטח לא של כפיה.

גם אם אנו כופים את הכללים ואת הגבולות – איננו יכולים לכפות על התכנים, אותם אנו צריכים ליצור בצוותא עם הילדים, וכשותפים, עלינו להתחשב מאד בצעדים שלהם, ולצעוד עמם יחד לפי הקצב שלהם, ולעשות כל מה שיידרש בשביל לבנות אותם כיהודים חמים. בהצלחה!

הפוסט אני ואתה ביחד… הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.