בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר כי תשא את ראש בני ישראל, יום לאחר שושן פורים ת'הא ש'נת נ'וטר ז'מן.

לכבוד האברך החשוב מאד, היושב בפנימיות חדרי לבבי לטוב כל הימים, החפץ ומשתוקק להסיר מעליו עול היצר הצר הצורר ולקבל על עצמו מחדש עול מלכות שמים באהבה וביראה, ולילך עם הפסוק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), הלא הוא ידיד נפשי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש – לעשות רצון קוננו וחפץ צורנו בשלימות …., ….., ה' יעזרך על דבר כבוד שמו יתברך, שתזכה באמת להכיר מצבך בזה העולם, ולהתיישב היטב היטב בדעתך, מה מי ואימת, מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, והכל מתוך שמחה וחדות לב, ורצון אמיתי, ולא על ידי יסורים וחלאים רעים ונסיונות, אלא מתוך הכרה ברורה, מזוככת ומזוקקת בידיעה האמיתית שיש ממציא כל נמצא, והוא לבדו נמצא, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך שמו, ותזכה שיאיר נרך – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז), ליאור באור השם יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ויזרח באור בהיר, אף גם תזכה להטיב מטובך לאחרים למען כבוד שמו יתברך.

הנה כבר עברו עלינו בטובה – ימי השבועות דשובבי"ם ת"ת, ועתה נמצאים אנחנו בעיצומם של ימי ההכנה ליום הפורים הקדוש והנורא, ובדין הוא שנלך מחיל אל חיל, לא להזניח מאחורינו את כח ההתעוררות וההחלטה – 'צוּ זַיין אַיין אֱמֶתְ'ן עֶרְלִיכֶער אִיד' (להיות יהודי כשר אמיתי), ואדרבה! עיקר השלימות הוא, להתחזק ולהתעודד בימים 'פשוטים'. כי כל יום שיש בעולם הזה, יש כנגדו יום למעלה, כמובא בזוהר הקדוש. ולכל יום שעובר יש תפקיד מיוחד, כי אין שום יום אשר הוא מיותר בחיי האדם, ולא יהיה בו איזה טוב מסויים, ואף שלעיתים הטוב הזה גנוז ונסתר, ולכאורה הוא נראה חשוך ואפל עם אפרירות שגרתית, ועלטת הטרדות המייגעות ומשברות רוחו של אדם מתפשטת, עד שלפעמים נדמה שכדאי לחכות לאיזה יום אחר שיבוא, כי עכשיו על כל פנים, אי אפשר לעבוד את השם, אלא שעוד יבואו ימים טובים אשר ישכיחון ממדעי את הרע שאנכי חש בו עתה, ואז מבטיח אני, אתחיל הכל מחדש שוב.

והמציאות מראה, שזה הוא פירוש פשוט לדברי חכמינו ז"ל הקדושים (אבות ב, ד) – 'אל תאמר כשאפנה אשנה, שמא לא תפנה', כי אין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי שהוא שמח היום שמח למחר (תנחומא שמיני סי' ב), לא תמיד ישנן הזדמנויות שנקרות מאליהן, אשר עמהן ירגיש טוב, אלא שעל האדם לייצר את ההזדמנויות השמחות, כי עמלו הן.

ואם זכיתי וחולפת ועוברת במוחי המחשבה – שכדאי לשוב עם כל הכח לתורה ולעבודה, אסור לדחוף את ההתעוררות הלזו ליום אחר, מוכשר יותר, מתאים יותר, כי אין יותר מתאים מהרגע הזה שהנך עומד בו! "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד), אין שום מרחק, לא קיימת כל הגבלה ולא מתחם תוחם על האור האלוקי, הארת גילוי השכינה, כי הרשות נתונה לכל אדם, והיכולת היא ביד כל יציר נוצר, ובפרט עם בני ישראל הקדושים, אשר נשמתם אצולה ונמשכת מתחת כסא הכבוד, חלק אלו'ה ממעל ממש, להמשיך על עצמו בכל רגע שימצא, ובכל מצב שיהיה בו, ומכל מקום שיהיה נתון בו, ומכל השלכה שיהיה נשלך אליה, אור נפלא כזה, אור הרצון וההשתוקקות, אור של "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). והכל בתנאי שהאדם 'יתן את עצמו', ויחשב חשבונו של עולם מתוך שיכיר את מקומו כראוי.

ויש לומר, שזה רמזו לנו חכמינו הקדושים במתק לשונם (ערכין כד.): 'אין להקדש אלא מקומו ושעתו', שאין האדם יכול לקדש את עצמו ולהמשיך על עצמו התעוררות והתחזקות הארה לעבודת השם, אלא כל אחד ואחד במקומו ושעתו הוא, כי הרבה פעמים בני אדם מתאוננים, באמרם, אוי, אם הייתי דר במקום פלוני או שהייתי שרוי במצב אלמוני, או שהייתי חי בדור הזה והזה, ואם הייתי מסוגל לקום בשעה הזו, או אילו היו עתה הימים האלו והאלו, אז בודאי גם אני הייתי מסוגל לעבוד את השם, אך מה אעשה, כי איני מסוגל עתה, לפי מצבי ובמקום זה וכו', אך זו טעות, כי אם השם יתברך הועיד אותך לתפקיד הרם והנישא שתהיה נעשה מרכבה לשכינה דוקא במקום זה, ודוקא בשעה זו, מה לך להתחכם ולומר, שאתה רוצה דווקא בזמן אחר ובמקום אחר, "אין להקדש אלא מקומו ושעתו".

וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך, בלימוד התורה ובעסק התפילה ושאר ענינים שבקדושה, כי תמיד ימצא האדם תירוץ ותשובה על כל יום ויום, והסבר הגון מדוע היום אינו יכול ללמוד וכו', ואם יתבונן קצת יהיה נבהל להיות נוכח איך פטר את רוב ימיו ושנותיו רק עם תירוצים ואמתלאות, השם ירחם! על כן …. נ"י, שים לב היטב למה שקורה פה, וראה "אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד), ואיך שהעולם הזה מטעה אותנו מאד, ומסובבים אותנו באף. ומאידך זכור תזכור מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.): 'בא ליטהר – מסייעים אותו'; והתנאי היחיד הוא, שיהיה 'בא ליטהר', שיבוא! וכבר יקבל סיוע עליון שבודאי מועיל, ואסור להסתכל על שום בלבול ומניעה בעבודת השם, רק להתקדם הלאה, כמו במלחמה שאין מתחילים להתייאש מחמת האבידות בנפש וממון, רק חותרים הלאה – למגר את אויב העם, וכך הוא גם ברוחניות חיות אלוקות, שמתגברים מי שמתגברים כדי להפרידו מקרבת ה', ועליו ללחום עמם, וכדאיתא ב'חובות הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה'): 'ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו'.

וגם במלחמה זו אסור להסתכל על שום דבר, רק על המטרה הסופית, על העיקר שבעיקרים, שכל ישעי וכל חפצי הוא שאזכה סוף כל סוף לחטוף טוב אמיתי ונצחי ככל היותר, מתוך תוקף הרוח סערה של זה העולם השפל, להציל כמה שיותר מהשריפה הנוראה, מלהבות המדורה הענקית שבוערת – מדורת התאוות, 'דָאס בְּרֶענְט, דָאס פְלַאקֶערְט', (זה בוער, זה מתלהט) אבל סוף כל סוף יש לנו את הכח להציל הון רב מהבל – עין לא ראתה.

כי כל דיבור ודיבור של קדושה, כל מחשבה והרהור של טהרה, כל מעשה של טוב, עולה בכוחו וחזקו פי אלף מכל הרע, ואדרבה! תבוא אש הקדושה ותנצח את אש התאוות, על דרך שפירשו את הפסוק (במדבר לא, כג): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש"; ואם תסתכל בצורה כזו על כל ה'הלוך ילך', בודאי סופך שתזכה לנחול נצחון מוחץ בַּקְרָב העקוב מדם על נקודת הקדושה של ישראל שגנוזה בך, שהבעל דבר הרשע רוצה לבלעה חיים חס ושלום.

והנה חכמינו ז"ל אמרו (ברכות יז.): 'לעולם יהא אדם ערום ביראה', היינו להיות פיקח העומד על נפשו להמציא כל מיני המצאות [פטנטים בלע"ז] כנגד הבעל דבר, היינו דווקא באותם הענינים שהנך מבחין שבהם ידו על העליונה, והוא מצליח בכל פעם לרמותך ולהטעותך, דווקא בהם תתמקד לנצחו חזיתית, ותהיה כיעקב אבינו שאמר (בבא בתרא קכג.): 'אחיו אני ברמאות'…

ועתה התעורר נא ללמוד עמי בהתעוררות מה שאעתיק לך מדבריו הקדושים של המגיד הגדול והקדוש מוהר"ם מטשערנאביל זיע"א, אשר רשום בכתב אמת עלי גליון ספרו הצח – 'לקוטי תורה', וזו לשון קדשו: 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' (ברכות ל:), להבין, הלא כתיב (דברי הימים-ב יז, ו): "ויגבה לבו בדרכי ה'"?! והאיך יאמרו חכמינו ז"ל להתפלל בהרגשת כובד המח? – אך הענין הוא, כי עיקר הדבר תלוי במח, כמאמר (עירובין מא.): 'גופא בתר רישא גרירא' – אם במוחו ומחשבתו רק ביראת השם כל היום, אזי בנקל הוא להתפלל בלי מחשבות זרות. אך מי שאינו שומר מחשבתו ומוחו, יש לו מבלבלים בתוך תפילתו, לכן צריך קודם תפילתו לשום לב על הכובד שמרגיש במוחו, ויעשה תשובה במוחו, לקבל על עצמו שיחזיק את מוחו תמיד, ואז יכול לעמוד ולהתפלל אחר כך בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", בהרגשות רוממות א'ל. וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (שמות ל, יב) – מלשון חסרון, כמאמר הכתוב (במדבר לא, מט): "לא נפקד ממנו איש", דהיינו מה שהוא פגם וחסרון במוחו, ישא אותו על ידי הכנסת תשובה במוחו, "ונתנו איש כופר נפשו" לה' בפקוד אותם", דהיינו מה שיהיו בבחינת חסרון הוא שיהיה לו תיקון, וכן בכל שעה ושעה אחר שהסיח דעתו מה' יחזור מיד לאחורו, וישוב בתשובה שלימה; עד כאן לשון קדשו.

הראית דרך בתפילה? תיכך כשתקבל על עצמך קודם תפילתך שמעתה הנך מחזיק מוחך תמיד בקדושה, זו עצה לכוין בתפילה, והם דברים נוראים ונפלאים.

וממנו נקח עוד לעבוד את ה' אלקינו, כאשר נשפיל לסיפא דקרא, למה שסיים הצדיק מטשערנאביל באמרו: 'וכן בכל שעה ושעה אחר שהסיח דעתו מה' יחזור מיד לאחורו, וישוב בתשובה שלימה', וזאת תהיה תורת ההתחזקות, כאשר יהיה ברור לנו כיצד והיאך צריך להיות דבוק בהשם הטוב תמיד, שאת זה אפשר לקיים בנקל כאשר אדם מנצל את כח הדיבור שלו, לפתוח תמיד את הפה ולדבר להשם יתברך, שאז הבעל דבר לא יוכל לו לאדם, כי כל רצונו הוא שהאדם יהיה "כתית למנחות", – 'צוּבְּרָאכֶען אוּן צוּשְׁטִיקֶעלְט, צוּפַייפְט אוּן אִינְגַאנְצֶען צוּטִפִּשְׁ'ט' (שבור ומחותך, הרוס ומטופש), והכל בכדי שסוף כל סוף האדם יהיה "למנחות" – לך תנוח, לך תתייאש, אל תנסה להתקומם.

אבל כאשר אדם עושה "כי תשא את ראש", הוא דווקא מרים ומנשא את ראש בני ישראל שבו, "לפקודיהם", לחסרון שלו, הוא מהפך הכל אל הטוב הגמור, ועושה מהכל תפילה חדשה, עתירה יותר נאה ויפה, ואז הבעל דבר לא 'ירויח' מזה כלום, אזי הוא יחדל לגמרי מהאדם, כי כל כולו של הבעל דבר – היצר הרע, הוא רק דמיון העומד חוצץ בין אדם לקונו, אבל שוב – זה אך ורק דמיון, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (פסחים פה:).

וזה לשון הספר הקדוש הנ"ל, בפרשת תרומה, באמצע דבורו, וזו לשון קדשו: 'ויש בחינת (דברים לא, יח): "ואנכי הסתר אסתיר", שאין לו דביקות גדולה בבחינת "לנוכח" [כדפירש שם לעיל מינה, עיין שם], רק בבחינת נסתר, שמאמין באמונה שלימה שאית אלו'ה עלאה בעלמא, רב ושליט ומשגיח, אבל אינו משיג דביקות עצום, ויש לו מחשבות זרות, אל יתרפה ממלאכתו, ויאמין ששם גופא בבחינת "הסתר אסתיר", גנוז בה בחינת "אנכי", ויתחזק עצמו על כל פנים, לפי מדריגתו, בענין שידבר דיבורים בבחינתו הוא, ואל ישית לבו לעצת יצר הרע אשר לו מראה דמיונות איך שהוא רחוק מאד מה', וכבר אבדה תקוותו חס ושלום, כי לכן נקרא היצר הרע – מסית ומדיח, שמלבד שמסית האדם להטות מדרך הישר, עוד זאת הוא מדיחו במה שמראה לו גודל התרחקותו אשר אין לקרב, אבל זאת תורת האדם, להתחזק עצמו לפי מדריגתו באמונה נסתרוּת, ואחר כך יזכה למדריגות צדיקים', עד כאן לשון קדשו, שממש מאיר עינים, ופותח לנו דרך כבושה איך לחזק את עצמינו, ולדבר תמיד להשם יתברך – תמיד תמיד, בבחינה שהאדם נמצא בה, והעיקר שיהיה באמת בפשיטות בחינת (תהלים קמה, יח): "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת".

ועיין עוד בספר הקדוש הזה, במה שכותב בפרשת נח, ומבאר לפי דרכו בקודש את הפסוק (בראשית ו, טז): "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ", וכשמבהיר את הבחינה של "תַּחְתִּיִּם", כותב בזה הלשון הקודש: – 'הנה תחתיים היא מדריגה התחתונה, שמדבר דיבורים לפני ה' בהכנעה, אף שהוא מונח עדיין בתכלית העביות, מכל מקום הוא עומד ומבקש על נפש החנונה, שישיב לו את החלק אלו'ה ממעל שאבד על ידי עונותיו, ויאיר לו החשכות ויטהר את גופו, וזהו "תחתיים – לזבל", שדוחה על ידי זה הפסולת והעביות והחשכות, ובחינה זו נקרא (תהלים קב, א): "תפלה לעני", עד כאן לשונו לעניננו.

וכתב שם במקום אחר (דף לב ע"ב בליקוטים): 'אפילו נחש כרוך (אחריו) על עקבו לא יפסיק (ברכות ל:) – דהיינו אף שהיצר הרע מתגבר עליו עד מאוד ומבלבלו, אף על פי כן יראה שלא יפסיק מלהניח דבקותו, ואל יסוג אחור לבבו חס ושלום, כי ברגע אחת יוכל לדלג הכל, ויאיר לו החשכות'; עד כאן בינתיים. ומענין לענין באותו ענין, מן הנחוץ לדפדף עוד בספר הנ"ל (בדף נח ע"ב) וזו לשון קדשו שם: 'צריך לצעוק להבורא ברוך הוא, בכל מקום שהוא, "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), אפילו הוא בתכלית השפלות, הבורא ברוך הוא רואה אותו, וצריך לצעוק בלחש, ומעט להגביה קולו'. עד כאן לשון קדשו.

והעיקר להכניס את הדבורים הקדושים האלו היטב היטב בלבך לידע שהם שייכים אליך, ואתה צריך לדעת אותם, ולזכור תמיד מאי דכתיב (תהלים קלט, יב): "גם חשך לא יחשיך ממך וכחשיכה כאורה", וכתיב (מיכה ז, ח): "כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ועיקר השייכות שאפשר שיהיה להשם יתברך הוא רק על ידי דיבור התפילה, כי דיבור הוא לשון התחברות, כמובא במשנה (כתובות יג.) – 'ראוה מדברת', ותפילה הוא מלשון קשר, שבזה האדם מדבק את עצמו בהשם יתברך. וצריך להאמין, שכל דיבור היוצא מפיו יש להשם יתברך נחת רוח מזה, ומעלה שעשועים חדשים בכל פעם.

ושמעתי פעם בדרך מליצה על הפסוק (דברים ל, ג): "לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שלא יחל את הדבורים שלו, בזה שמחשיב אותם, ואינו מבטלם בענוה פסולה לומר: 'אה! המה סתם דברי חולין', אלא שמייקר כל דיבור שזוכה לומר לפני השם יתברך, ומאמין שיש לו יתברך נחת רוח גדולה, ותענוג עליון כביכול מזה, אזי זוכה שבאמת "כל היוצא מפיו יעשה", שיזכה לקיים את כל דברי התורה הזאת, וכל מה שמבקש מהשם יתברך ימים ושנים שיזכהו לעבדו בלב שלם, ועובר זמן רב ואינו רואה ברכה בעמלו, סוף הכבוד לבוא, שיזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד).

ורבינו הקדוש מביא בספר הקדוש 'נועם אלימלך' פרשת בראשית (באמצע הדיבור הראשון) בזה הלשון: 'ולזה צריך התאמצות יותר, להתפלל תמיד להשם יתברך ברוך הוא, שיהיה בעוזרו לבל יפרידו היצר הרע מדביקות הבורא. כי טבע האדם, שעלול הוא במחשבותיו בעניני בעסקי העולם הזה'. עד כאן לשון קדשו.

…. היקר! עיקר הבעיה של אנשי דורינו היא, שהם מסלקים את הדיבורים חוצבים להבות אש הללו לצד, ואומרים שאינם שייכים לדורות שלנו, ואם היה האמת כך, מדוע רשמו רבותינו הצדיקים את תורתם על פני הכתב? כי הלא אם עיקר הדיבורים היו רק לדורם ותו לא מידי, היה די בכך שאנשים שומעים הדיבור בשעה שנאמר, ודי להם, ואמאי יגעו וטרחו בטרחות נוראות לרשום ולהדפיס כדי שיתבדר שמעתתא דילהון בעלמא, ויהיה נתפרסם מקצה העולם ועד סופו, ולמשך כל הדורות כולם?! אלא על כרחינו נצטרך להסיק כי ידעו כל אלו הצדיקים האמיתיים, שיהיה בעולם …. נ"י ועוד נפשות, ולהם צריך להכין דיבורי אמת ואמונה שיהיו מלובשים בכל מיני לבושים שונים, ולצורך זה המשיכו השגות עליונות של גילויי אלוקות נאדרים בקודש, בכדי שגם אנשים שרחוקים מהם בבחינות עולם שנה נפש – יוכלו להחיות את נפשם בבחינת (משלי כה, כה): "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק", בדברי תורתם המאירים ומחיים נפשות ב"שִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" (שם כו, טז), והיה גלוי וידוע לפניהם שאם בדור האחרון יהיה איזה יהודי פשוט, כמונו היום, שיהיה לו לב טהור בלי שום ליצנות, יזכה לשוב אל האמת והאמונה בתשובה שלימה, ולהכיר מחדש את מי שאמר והיה העולם.

ועתה הסכת ושמע מה שאמר רבינו משה חיים אפרים מסאדילקוב זיע"א, בספרו הקדוש 'דגל מחנה אפרים' (בהפטרת תצא), וזו לשון קדשו: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'" (ישעי' נד, א). כי אמר אדוני אבי זקני זללה"ה [מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א], כי כל התפילות עושים פעולה בעולמות העליונים ולפעמים בקצה הארץ, וסמך על פסוק (תהלים יב, ט): "כרום זלות לבני אדם" – 'אלו דברים שעומדים ברומו של עולם' (ברכות ו:), שנעשה מזה דברים נוראים ברומו של עולמות, ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפלתן, לכן מזלזלין בהם. וזה "רני עקרה לא ילדה", כנ"ל, כי "רבים בני שוממה", פירוש, התפילות אשר אתה סובר שהם שוממים עושים פעולות גדולות, יותר מראייתך הגדולה"; עד כאן לשונו.

וידוע ומפורסם מה שפירש הצדיק הקדוש הנ"ל בפרשת וארא, על ענין התפילה שעיקר שלימותה לכאורה להתפלל עבור השכינה ולא על עצמו, ואומר שם, איך היו מפרשים הפסוק [דלקמן] בימי זקנו הבעל שם טוב הקדוש, וכך ממשיך בביאור הפסוק (שמות ו, ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם", נַאֲקַ"ת ראשי תיבות: – א'ל נ'א ק'רב ת'שועה, והיינו סתם תשועות כל אחד לפי מה שצריך לו, והוא הצעקה עצמה אשר מצרים מעבידים אותם וצועקים עבור עצמם, ואף על פי כן לגודל רחמיו וחסדיו של השם יתברך, שהוא רחמי גו רחמי, הוא מקבל אפילו תפילה וצעקה עבור עצמם, ואמר וגם אני שמעתי" וכו'. עד כאן די לענינינו.

ובזה לימד הצדיק הנפלא הזה זכות מחודשת על דורנו אנו, אשר כל מיני ענינים שהם בבחינת 'מצרים', מסובבים אותנו תמיד, על דרך מאמרם ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל הגלויות מכונים על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל'; כל הגליות – היינו עניני התרחקות מהשם יתברך, כי היאך יכול אדם לבקש על גלות השכינה, כשהוא עדיין נמצא בכזו גלות – שאינו מרגיש כלל את גלות השכינה, ועל דרך האמור, שעושה מזה בעצמו תפלה, כי זה בעצמו מעלה את השכינה, וכמו שמסיים שם הרב הקדוש הנזכר: 'אבל אני שמעתי זה, כדאיתא, שכל ההרגשות שבאדם – החיות הוא המרגיש, והחיות הוא משורש חיות לכל החיים, ואני שומע ומרגיש כביכול צער השכינה הקדושה, וזהו "ואזכור את בריתי", שהוא השכינה כביכול. וממילא ימולא חסרונם בגשמיות גם כן כנ"ל והמשכיל יבין'; עד כאן לשון קדשו.

והנה התארכה היריעה בהעתקת הדברים הללו, והגיע עת לסכם הנקודות, שנקח מהן לעובדא ולמעשה, ואלו הן:

א. תמיד, ובכל הזדמנות ומצב, יכולים לשוב אל ה'.

ב. בכל פעם צריך להתחזק ולדבר דבורים לפי בחינתו.

ג. אפילו כאשר אדם מונח בתכלית החשכות – הדיבור מאיר לו.

ד. צריך להתאמץ לעסוק בתפלה – כתריס בפני היצר הרע.

ה.אף שאין רואים בעין ישועה, לידע כי נעשים דברים נוראים מכל תפלה, לעילא ולעילא – עין לא ראתה.

ו. עיקר התפלה בדורותינו, הוא בפשיטות על מה שחסר לו, וה' כבר עושה עם זה מה שעושה.

זו היא התמצית של המאמרים שהעתקתי בינתים, כדי שנזכה לידע מה היא עבודת השם תמה, וכאמרם ז"ל (תענית ב.): 'איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה', אשר האוחז בה תמיד – לבו ישכן בטח.

ועוד נבא להביט בדברי אלקים חיים וקיימים, חקוקים עלי ספר ביד אומן פדגוג מרן המגיד הגדול והקדוש מטשערנאביל זיע"א בספרו הקדוש והנורא 'מאור עינים', וזו לשון קדשו (בפרשת השבוע) באמצע דבור: 'אמר מורי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב, א), על דרך משל, שהמלך ביום שמחתו הכריז, שכל מי שצריך דבר אל המלך, כל מה שחסר לו איזה דבר, ינתן לו מגנזי המלך. והנה נקבצו ובאו כל איש ואיש, זה שואל מחסורו וזה שואל מתנות אבנים טובות וכדומה. לכולם צוה על ידי שלוחיו להנתן מבית גנזי המלך. והנה איש אחד חכם ועני, ולא שאל שום דבר, רק שיניחו אותו לדבר בכל יום ויום עם המלך בעצמו, ועל ידי זה כל טוב לא יחסר לו, כי כלום חסר מבית המלך? אמנם, אותן האנשים קבלו על ידי שליח, והשליח של המלך יש לו גבול על תפקידו, ולא יכול להוסיף דבר, מה שאין כן המלך בעצמו, אין קצה לאוצרותיו, והכל בידו. וכן האדם העובד בבחינה זו דהיינו שכל בקשתו וחפצו רק שיניחו אותו לדבר עם המלך, אזי כל טוב אדוניו בידו. וזהו "תפלה לעני" – רצה לומר, התפלה שהיא ענייה, שאינו מבקש דבר, והיא עוטפות כל התפלות (עי' זוהר בלק קצה.), ומפרש הוא, שמתפלל שלפני ה' ישפוך שיחו, שידבר עם המלך בעצמו זו כל מגמתו. ונמצא זה דבוק בבעל הרצון יתברך שמו'.

ולזה כדאי להתאים ולצרף עוד דיבור קדוש ועליון מאותו צדיק אשר כתב לן המאור עינים בליקוטיו הקדושים (עי' במאור עינים, דפוס חדש, עמ' רכט, טו"ב): 'אמר הבעל שם טוב, נשמתו בגנזי מרומים – "ובקשתם משם את ה' וגו' ומצאת" (דברים ד, כט), משם דייקא, במקום שהוא, באיזה מדריגה שיהיה, משם תמצא את ה' אלקיך, ויוכל להתדבק בהשם'; עד כאן לשונו הקדוש.

ומשם נשוב אל הנקודה שכבר הוזכרה למעלה בשם רבינו ה'דגל מחנה אפרים' זיע"א בענין קבלת התפלות והבקשות, דהנה עוד כתב הצדיק הקדוש בעל מאור עינים בספרו על אגדות הש"ס הנקרא 'ישמח לב', וזו לשונו (ד"ח עמ' שלב, טו"א): 'אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב), שהכתוב מלמדנו דעת, שאף אם יראה [האדם] הרואה, שהתפלל על איזה דבר, ולא הועילה תפלתו, אל יתייאש מלהתפלל עוד, אלא יקוה ויחזור ויקוה, כמו שכתוב בש"ס (גטין נז:), כי אין לך תפלה למטה שאין עושה פרי למעלה, ועליהו לתרופה. וצריך לבטוח בה', ולחזור לבטוח ולהתפלל, עד שתרד התשועה למטה. עד כאן לשונו.

*

ועתה נעבור לדבר על עוד נקודה השייכת לפרשה זו, והיא 'קדושת שבת קודש' שהשם יתברך נתן לנו אותה בתורת מתנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת י:): "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג) – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם', שאז מתגלית הדעת דקדושה, לדעת שהשם יתברך מחדש את עולמו ומנהיגו, ולבדו ימלוך נורא. ועם המצוות של שבת קודש – השמירה והזכירה, ראוי לנו לשמוח עד אין קץ, שאף אם אנו כמו שאנו, מכל מקום, זוכים אנו להעיד על יחודו ואחדותו, אשרינו מה טוב חלקנו.

ותדע, שאז הוא הזמן המוכשר – 'אַז מְ'קֶען זֶעךְ מִיט כַאפֶּען צוּ דִי קְדוּשָׁה' (שניתן לתפוס את עצמו ולהכלל בקדושה) – אני ה' מקדשכם – דבר זה נתגלה בשבת קודש, וכל יהודי – בכל מצב שהיהיה בו, יכול לתפוס את עצמו וליישב דעתו היטב היטב: היכן אני בעולם?! מה קורה עמי?! כי שבת היא מלשון תשובה – "ושבת עד ה' אלקיך" (דברים ד, ל), שביתא ונייחא מכל וכל, ובפרט מהיצרין רעין והרהורין בישין, כשמגיע שבת קודש יש כח ליהודי לזנוח את כל השטויות וההבלים שלו ולהכנס אל תוך הקדושה.

כי כידוע, וגם כבר דברנו מזה פעמים רבות בעל פה וגם בכתב, שעיקר חסרון החטא העצום הוא בעצם פגם האמונה, שהרי השם יתברך נמצא פה, ואיך אפשר לחטוא חס ושלום כנגדו, להמרות פי לנגד עיני כבודו יתברך אשר צופיות בכל הארץ?! נמצא, שבכל עבירה ופגם יש חסרון באמונה.

וכשם שזה שורש וסיבת החטא, כך עיקר התיקון על החטא הוא תיקון האמונה הנפולה, היינו תיכף כאשר אדם מגיע למסקנה שהתרחק מאור השם, ועל ידי זה הפסיד לו ולכל העולם כולו, וביותר כשמגיע להשגה והכרה ברורה שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך הטוב והמטיב, ושהכל ברא לכבודו, ואז מתמלא בושה עצומה כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, עד שממש אוכל את עצמו מרוב בושה, עליו אמרו בגמרא (ברכות יב:): 'אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (יחזקאל טז, סג): "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם ה' אלקים"'.

והבושה היקרה הזו, היא כי הוא מתבייש מעצמו, על עצם זה שהייתי מסוגל לחטוא כנגד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולכן עושה תשובת המשקל, ומתחיל להכניס בדעתו היטב היטב בחקיקה ורשימה חזקה את ה' אלקים אמת, ומשתדל לחזק את עצמו באמונת אומן בחיזוק חזק – הנה, הנה הקדוש ברוך הוא! הנה הוא פה! הנה הוא שם! הנה הוא בכל העולם כולו! 'אוֹיף יֶעדֶער טְרִיט אוּן אוֹיף יֶעדֶער שְׁרִיט' (בכל צעד ובכל שעל), בכל תנועה ותנועה – שם אלופו של עולם גנוז ומסתתר.

וכל זה הוא סוד קדושת שבת קודש – חיזוק אמונה, המשכת מוחין נקיים – "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שיודעים שיש השם יתברך, וזה מונח אצל האדם שקורין 'אַוֶועק גִילֵייגְט', בפשיטות כזו, כמו שברור לו עצם המצאו ועצמיותו. זוהי הקדושה הכי גדולה, זהו עצם הקדושה. ואם מקבלים את השבת קודש עם הקדמה כזו, ובמחשבות התבוננות אלו, זוכים שהשבת קודש תפעל את פעולתה, וממשיך המשכה רוחנית באדם למשך כל ימי השבוע, וזה מועיל ועוזר וסומך שלא יפול במשך ימי החול אל עונות ופשעים, וכל מיני פגמים חס ושלום.

כי כל ענין החטא נמשך מעזות דסטרא אחרא – שמתגבר להחציף ולהמרות פי קדשו יתברך כביכול, חס ושלום, ולפרוק עול מלכות שמים ממנו, ולעומת זאת, בשב"ק נתגלה אור נפלא ונורא כזה, שאז מעלים כל דברי הרשות אל הקדושה בבחינת 'קדש עצמך במותר לך", שאף כאשר מותר לך שיהיה בקדושה, קדושת שבת. אשר זו היא עזות דקדושה המבטלת את העזות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (נחמיה ח, י): "כי חדות ה' היא מעזכם", מעזכם לשון עזות, והכל בא מחדות ה', מחמת שאנו שמחים בו יתברך.

והגע בנפשך, ואף צייר בציור עמוק ונכון, בן אובד לאביו אשר אחרי זמנים טובא הוא שב לחבק חיקו, איך גדלה ועצמה שמחתו עד למעלה ראש, ואיך הוא נתון בגדלות המוחין וברוממות הדעת, כך צריך שתהיה שמחת נפשנו ביום השבת קודש, שאף אם אמנם הוא זמן של תשובה, חשבון הנפש, קידוש וטיהור האברים והמח – אף על פי כן הכל בשמחה עצומה, ממש כאותה פגישה בין האבא להבן לאחר שנות ניתוק רבות, וכדוגמת 'כמשוש חתן על כלה', שאומרים בפיוט הנהדר דלכה דודי.

ובטח כבר ידעת, מה שמובא בספרי קודש, שהזמן של ערב שבת, ובפרט לאחר חצות, כד עיל שבתא (כאשר נכנסת השבת), הוא מיועד בשביל תשובה מתוך בֹּשֶׁת, כדאיתא בפרי עץ חיים (שער השבת פרק ג): 'בסוד שנים מקרא ואחד תרגום אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואחר כך בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר "יתפרדו כל פועלי און". שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת'; עד כאן לשונו. וירבה בבכיה ובהשתוקקות: אהה! אדנ'י אלהי'ם, 'גִיוַואלְד גֶעשְׁרִיגֶען' (הזעקה היא אדירה), איך יכולתי? איך הייתי מסוגל… לחטוא כנגדך?! וכגודל הצער והמרירות העצומים [לא עצבות, חס ושלום כהוא זה, כי אם לב נשבר אמיתי] על מיעוט הקדושה שבו, כך יבוא לשמחה של שבת, שמחה של "קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), אהבת ה' שבוערת ולוהטת בכל העצמות, ואז מקבלים קבלות טובות ועושים התחלה חדשה, כי הרי כל ענין שבת הוא סוד התחדשות, שהשם ברא את העולם ושבת בשבת – שזה מורה על חידוש העולם, ועל זאת אנו מעידים בשבת, ואנו נעשים כביכול שותפים לו יתברך בבריאת עולמו. השמת לבך להתבונן במאמר חכמינו ז"ל זה – היתכן כזאת או הנשמע כמוהו, שילוד אשה חומרי וגשמי "נעשה שותף" להקדוש ברוך הוא בבריאת עולמו! אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

ועל כן אנו באים ואומרים בפתחא דהאי יומא דנשמתא את מזמור קז כתקנת מורינו הבעל שם טוב נ"ע – "הודו לה' כי טוב" וגו', הכולל בחובו את כל הארבעה שצריכים להודות, שבפרטיות זה עובר על כל יחיד ויחיד, כל ההרפתקאות הנפשיות שלו, כל ההתרחקות מאלקות מלובש בלבוש אחר, בקטרוג אחר. וכאשר האדם סוף סוף מתנער מכל אבק החול. ויך את המצרי (שמות ב, יב) – להכות את כל הצרות והמיצרים. ויטמינהו בחול – להשאיר את הכל כנותר פיגול בימות החול, 'זִיךְ אָפְּלָאזֶען פוּן אַלֶעם גַשְׁמִיּוּת, פוּן דִי גַאנְצֶע שְׁמוּץ' (לנתק את עצמו מכל הגשמיות ומכל הזוהמא). ואז מגיעים לאור הבהיר של שבת קודש. וכאשר עומדות רגלינו בשער הטהרה של שבת קודש, ים הזוך הנפשי אנו פותחין ומודין – הודו לה' כי טוב. כי הנה אלו גאולי ה' שזכו לגאולת הנפש שמגיעים למסקנה שהשם יתברך טוב, שטוב השם לכל, שטוב השם לכל, שלכל יהודי יש לו מקום שמור אצל השם יתברך. נקודה זו מאירה בשבת קודש שקדושתה קביעא וקיימא, הקדושה שמקבלין בשבת לא מתבטלת ונתונה להמרה על ידי כל ירידה שבעולם. כי בשבת קודש מגיעים כלל עם מקדשי שביעי להשגה – "יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם" (ממנחת שבת), שהמקבלים של המתנה הנפלאה הזו של שבת קודש, מגיעים להכרה בנותן המתנה שזה העיקר שבכל העיקרים לידע את השם יתברך.

…., ….! 'קוּק נָאר אָן וָואס כְּלַל יִשְׂרָאֵל פַארְמָאגֶען! – דִי לֶעכְטִיגֶע שבת קודש' (ראה נא והתבונן מה שרכשו כלל ישראל – השבת קודש המאירה),  וזה מגיע בכל ששה ימים, ותמיד יכול יהודי לקפוץ על ההזדמנות, שאז השמחה שורה בכל העולמות.

ואיתא בפרשת השבוע – "כי תשא את ראש" (שמות ל, יב), תש"א ראשי תיבות א'ת ש'בתתי ת'שמרו (שם לא, יג), ונותנים מחצית השק"ל, ראשי תיבות: ש'בתון ק'דש ל'ה' (שם לא, טו), כדאיתא בספר הקדוש 'דמשק אליעזר' (פרשת השבוע). וראה עוד בספר הקדוש 'צמח צדיק' (פרשת נח), וזו לשון קדשו: "הנה עיקר זמן התשובה הוא בשבת, כמו שכתבו הספרים הקדושים, כי שבת ראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'שוב. וכמו שבארנו: שבועת ה' ת'הי ב'ין ש'ניהם, ראשי תיבות שב"ת, על דרך ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"; עד כאן.

וידוע מה שאיתא בספרים הקדושים, כי בשבת קודש יש עליה לכל התפילות יותר מבחול, כי אז עיקר שלימות עליית מלכות דקדושה [ובפרט בקדושת כתר דשבת קודש].

ועל כן צריך להתאמץ ביותר להתפלל התפלות של שבת בכונה עצומה ובשמחה, וממש למסור את הנפש על זה אף אם זה הולך קשה מאד, צריך להתאמץ ולבקש על זה את השם יתברך, כי נעשין מזה שעשועין עילאין ממש, וכל העולמות בנייחא. ויש אתעוררותא סגייתא (התעוררות גדולה) מאד של עת רצון חזק ותקיף, ויכולים לפעול הרבה פעולות לטובה – אותות ומופתים על ידי התפלות והסעודות של שבת. כי כך הרי איתא בזוהר הקדוש (ח"ב סג:), דכל שיתא יומין מיניה מתברכין. ועל כן צריך מאד מאד לשמור על הזמן בשעות היום והלילה של שבת קודש.

וידועה האימרה מהקיסר הצרפתי נאפוליון, שאמר שהוא אוהב למעט בשינה כי אז אינו מלך. והבן, איך בכל רגע של שבת מאיר אור הגדול, ויש לשמוח ולהתענג על השבת קודש. ואף בגשמיות נצטוינו להרבות בפשיטות באכילה ובשתיה, אכלוהו היום, כל מה שאוכלים בשבת קודש אין הולך להחיצונים. וצריך להיות 'דֶערְהוֹיבְּן' (מרומם) בשבת קודש. ולזכור, שברגע שאני מסיח דעת משבת קודש איני מלך חס ושלום. ובהאי יומא דשבתא עלינו לקדש את שלושת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה ולהעלותם להשם יתברך.

מחשבה – הוא על פי מאי דאיתא במכילתא על הפסוק (שמות כ, ט): "ששת ימים תעבד" – וכי איפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים? אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה וכו', עיין שם. ואף שעל פי הלכה הרהורים מותרים, אך שלימות שמירת קדושת השבת היא כאשר האיש הנלבב מסיר את כל העובדין דחול ממחשבתו, ותהיה מנוחתו מוחלטת לגמרי.

דיבור – אסור לדבר מעניני חול, הוא על פי מאמרם ז"ל (שבת קיג.:) על הפסוק (ישעי' נח, יג): "ודבר דבר" – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; ובזוהר הקדוש (ח"ב רה:) מחמיר מאד בזה, עד שגזר אומר לכללו להמפטפט בדברים בטלים בין מחללי שבתות רח"ל, וז"ל: 'כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא, וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל, תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה, ואמרי ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ולאשתדלא באורייתא. האי יומא איהו יומא דנשמתין, דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין, בתושבחן דמאריהון, בגין כך משבחי בתושבחן, תשבחתא דנשמתא'.

(כיון שנכנסים עם הקדוש לבית הכנסת, אסור לעסוק אפילו בצורך בית הכנסת, כלומר אפילו בצרכי רבים, עם היות שבחול מבטלים התפלה עליהם, אבל בשבת אין השכינה מתתקנת בעשיה או בדבר גשמי אלא ברוחני, כי הוא יום של הנשמות, לכן אין לעסוק אלא בדברי תשבחות של פסוקי דזמרה, ותפלת יוצר דמיושב ותפלת העמידה וקריאת התורה, כמו שראוי לבני ישראל לעסוק בשבת, ומי שמשתדל בדברים אחרים שאינם צרכי מצוה, וכל שכן בדברי הבלי העולם שהם חמורים יותר, זהו אדם שהוא מחלל את השבת, לכן אין לו חלק בעם ישראל, שני מלאכים ממונים על זה הדבר ביום השבת, והם שמים ידיהם על ראשו, ואומרים: 'אוי לפלוני שאין לו חלק בהקדוש ברוך הוא'. ועל כן בשבת צריכים להשתדל בתפלות, שירות ותשבחות של הקדוש ברוך הוא ולעסוק בתורה. היום הזה, הוא יום שהנשמות נהנות בו ממקורם שבבינה, לפי שאז מתעטר צרור של הנשמות – שהוא היסוד דבינה – על ידי התשבחות שמשבחים להקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה הנשמות מקבלות שפע ממנה, כי כל חשקם להתקשר וליהנות מן מקורם שבבינה, על כן משבחים ישראל בתשבחות והוא מה שהנשמה משבחת להקדוש ברוך הוא – עפ"י מתוק מדבש).

וצא ולמד מה שכתב על זה גברא קדישא דשבתא – רבינו הקדוש רבי חיים מטשערנוביץ זי"ע בספרו הקדוש 'סידורו של שבת' (שורש א, ענף ג, עלה א), שמצטט את מאמר הזוהר הקדוש הלזה, ומעורר מאד לנהוג על פיו, (וראה שם עוד בשורש ב, ענף א, עלה ב).

ואמנם, כל הדבורים הקדושים והטהורים שהיו בוקעים מפה קדשם של צדיקי הדורות, ונחקקו בספרים רבים לאין מספר, היו נשמעין, נזכרים ונעשים בשבתות הקדושות בהתעטף נפשם בסעודות מלכא עילאה קדישא, כי אז מאירה שלימות הדבור, כידוע.

וענין 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול', הוא גם רמז להתאמצות להתפלל בכונה ביותר בשבת, 'אַז דִי דבורים וָואס מְ'רֶעדְט צוּם אַייבִּישְׁטֶער זָאלֶען זַיין לֶעכְטִיג' (שהדבורים שמדברים להשם יתברך יהיו מאירים)].

ומעשה – זה פשוט, כל הל"ט מלאכות האסורות בשבת, ויש גם ענינים המותרים מן התורה, אבל אסורים משום עובדין דחול. כי בשבת קודש הכל להשם! 'אַלְץ אִיז אַנְדֶערְשׁ' (הכל זה אחרת), וכן מצווים אנו לאכול לשתות ולשמוח, כי אז מתקנים ומבררים הכל לאדוננו יתברך שמו בכח קדושת השבת העילאית. וכן עיקר היחוד הקדוש הוא בליל שבת קודש, כמובא (משנת חסידים, מס' ערבית דשבת פ"ג) בענין ראשי תיבות הפסוק (שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את השבת" וכו'. כי אז כח להתגבר על היצר הבהמי, ושיהיה הכל בקדושה ובטהרת המחשבה.

*

וצריך שתדע, כי שבת הוא תיקון גדול מאד לחטאות נעורים, היינו לכבד השבת ככל יכולתו, ולהתאמץ בזה [אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע (ביצה טו:), פורע לשון פריעת חוב, שכל החטאות נקראים חו"ב כידוע, וכשמקדשים קדושת היום כראוי, הוא יתברך בעצמו פורע את החו"ב, היינו שמשיב בתשובה עליונה – אשרנו מה טוב חלקנו!], ולשמוח ולשיר זמירות, ניגונים ופיוטים בריבוי גדול. וכן להקדים הכנסת שבת, ולהוציא את השבת בזמן יותר קצת. ולהתנהג כל השבת בצורה ההולמת את בית המלך בכל תנועה ותנועה.

והעיקר, שבשעת הסעודות של שבת – יש להן הכח שיש לתעניות, וכדאיתא במדרש תנחומא (בראשית סי' ג): 'כבוד שבת עדיף מאלף תעניות'. והנה תענית מחלישה את הדם והחלב, ונתמעטין בשביל תשובה. וסעודת שבת קודש מגבירה הדם והחלב בעבור תשובה מאהבה, קדושת השבת וכו'.

וידועים דברים הקדושים דמרן הגה"ק בעל הבן איש חי זי"ע – שהתורה שלומדים בשבת, שוה פי אלף (!) מכל ימות החול, וכבר נאמר הרבה בשבח עסק התורה בשבת. ואז אין לאדם תירוצים שהוא טרוד, כי היא שביתא ונייחא מכל, אין טלפונים אין סידורים – בלתי ה' לבדו.

ומה ערבה השעה, כאשר יושבים בלילות שבת בפרט בחורף או בבוקרו של יום – שעות שעות, ולעמול ולגרוס בתורת חיים, בין במקרא, בין במשנה, בין במדרש, בין בגמרא. וכבר ידעת גודל מעלת מי שזוכה לגרוס דפים בזוהר הקדוש [ובמיוחד דרבי שמעון בר יוחאי זי"ע נקרא 'שבת' (עי' זח"ג קמד:)], ובפרט בשבת קודש שאז מאיר עליו אור עליון חזק מאד, וכן להתעסק בספרי חסידות, שביותר מועילים כאשר הוגים בהם ביום השבת קודש, כי הם בסוד מלכות גילוי אמונה, הארת שבת קודש.

ובכלל, ראה להשתדל להיות כל השבת מורגל ברציפות רוחנית, וכל שיחך ושיגך יהיה בדביקות גמורה באלקים חיים ומלך עולם ברוך הוא. וזה דבר שכל יהודי יכול לפעול בנפשו – כמובן לפי דרגתו, ולא רחוקה היא. כי השבת הרי נתונה בתורת מתנה לכל ישראל, ולכל אשר בשם ישראל יכונה יש חלק באור השבת.

ואיתא בספר הקדוש 'אהבת שלום' (פרשת חוקת ד"ה ויאמר), שכל אדם מישראל יש לו חלק בקדושת שבת קודש, כי בעת אמירת ישראל "נעשה ונשמע" זכו לשני כתרים, ומשה זכה לאלף אורות, וכשעשו ישראל העגל נאבדו מהם שני הכתרים, וממשה נאבדו האלף אורות, ולא נשאר רק חלק אחד מני אלף, בסוד א' זעירא דויקרא. אמנם, משה לא חטא שיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקדוש ברוך הוא משלים אותם אליו מהכתרים של ישראל, שנאבדו מהם. ומשה נוטלם להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה ומקבל האלף אורות שנאבדו ממנו ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז הוא נוהג טובת עין עמהם ומחזיר לישראל חלקם, היינו הכתרים, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, ומשה שמח בחלקו'; עד כאן לשונו [וזה מובא כמה פעמים בכתבי האריז"ל, (עי' בספר הלקוטים בפרשתן)]. ואגב, הספר הקדוש אהבת שלום, כמעט כולו מדבר מקדושת שבת, אשרי האוחז בו וחי לעולם.

ונמצא, שחטא העגל [שגם עליו אנו קורין בסדרא דילן], נתקן בכל ערב שבת, כי מחזירים הכתרים שקבלו ישראל בעת מתן תורה על אמרם נעשה ונשמע. ולכן כאשר נכנסת שבת קודש צריך לקבל על עצמו אור קבלת התורה מחדש, והכל בדרך קבלת עול, אף שאין מבינים ומשיגים כלום, אף על פי כן צריך שיהיה נעשה ואחר כך נשמע. ובשבת קודש זוכים לזה. אך פשוט דהכל תלוי כפי מיסת ההכנה שהאדם מכין את עצמו לכבוד שבת קודש, וכמעשהו בחול בהכנה דרבה, כך יהיה מעשהו בשבת בזכות קבלת אור קדושת היום.

אבל הט אזנך ושמע, ושים לבך היטב אל הדברים הקדושים שאעתיק לך עתה, ואבקשך מאד שתתבונן בכל תיבה בישוב הדעת ובעיון המחשבה, אף שיתארך מעט ויהיה גם מורכב משהו, אך הריוח שיהיה לך מקנין זה הוא גדול, כי יסודות גדולים נשנו כאן.

וכך הם דברי ה'שפת אמת' הקדוש בפרשתינו (שנת תרמ"ג) בקטע השני (השייך לדיבור הראשון), וזו לשון קדשו: 'ומורי זקני ז"ל (הוא בעל החידושי הרי"מ זי"ע) פירש, "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). לידע, כי הקדושה היא רק בעזר אלקי. ועל זה מבקשין (בעמידת מנחת שבת): 'יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם', עד כאן דבריו זכרונו לברכה. וזה הוא דעת שדבוק בשורש הקדושה הבאה מהשם יתברך. ויש לומר בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לב, כו): "מי לה' אלי". הגם כי היו כולם קדושים. אך מי שהיה בו דביקות עצום. והקדושה היה אצלו לשם שמו יתברך בלבד. לא היה יכול לשלוט בו מגע חטא כלל. לכן (שם): "ויאספו אליו כל בני לוי", שהוא רמז לדביקות והתקשרות הדעת כנ"ל.

וענין השבת הוא באמת סייעתא דשמיא כמו שכתוב (תהלים כ, ג): "ישלח עזרך מקדש", כענין נשמה יתירה הבאה לאיש ישראל (ביצה טז.). כענין ששמעתי מפי מורי זקני ז"ל (החידושי הרי"מ) על המדרש (תנחומא תשא טז): "ככלתו לדבר אתו" (שמות לא, יח), אחר שלמד משה רבינו ע"ה ארבעים יום שכח מה שלמד עד שנתן לו במתנה. ופירש על פי לשון הגמרא (מגלה ו:): 'יגעתי ומצאתי'. וְשֵׁם מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת לא ביגיעה (עי' סנהדרין צז.). אבל הענין הוא כי אין יגיעת בשר ודם כדאי להפיק רצון והארה משמים. רק שהשם יתברך סידר כן, שעל ידי היגיעה ניתן לו במציאה ומתנה. וזה שכתוב "ויתן כו' ככלותו לדבר". שכל היגיעה עמד לו שתנתן לו במתנה עיין שם, ודברי פי חכם, חן.

וכן הענין בשבת קודש, שנקראת מתנה טובה (שבת י:), שכפי היגיעה בימי המעשה נותנין לו עזר וסיוע של קדושה בשבת קודש. אכן כתיב (שמות כ, ט): "ועשית כל מלאכתך", שבודאי מי שעובד השם יתברך בכל כחו, מקבל השבת אחר כך בשלימות. וזהו הרמז 'שבת מעין עולם הבא' (ברכות נז:), שכמו כן כל יגיעת עולם הזה הוא כדי להשיג אחר כך בעולם הבא בעזר אלקים. וכמו כן מתקיים בשבת.

וזה הרמז 'נשמה יתירה', כלומר, שאינו לפי עבודת העובד, רק שבמתנה ניתן לו יותר מכפי עבודת האדם. וחכמינו ז"ל הוסיפו (מכילתא לשמות כ, ט): 'שיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה'. הוא על ידי השתוקקות והרהורי תשובה כשבא השבת קודש. ומצטער על מיעוט הכנה מה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת. יוכל להיות כאלו כל מלאכתו עשויה. וכמו שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים בתשובה קודם הסתלקותם מן העולם. וכן כתוב בספרים, שערב שבת קודש יום מוכן לתשובה; עד כאן לשון קדשו של ה'שפת אמת זצוק"ל.

וכאן למדנו התחזקות גדולה, שאף על פי שהאדם לא השכיל לנצל את כל ימי השבוע כדבע למהוי – להכין את עצמו לקראת המלך ביום שמחתו, שבת קודש, אף על פי כן, יש לו הזדמנות, ובכוח צערו העצום בערב שבת קודש על זה, יוכל לקבל את השבת בתורת מתנה בסיוע עליון שלא כפי שמגיע לו, וזה כפי דברינו לעיל, שהאי יומא איתער מלעילא, שהאדם יכול למשוך על עצמו התעוררות עליונה בשעתא חדא וברגעא חדא, זה הוא הרגע של מעלי שבתא, מנחה של ערב שבת קודש – להתעורר אז מאד מאד, בתשובה עילאה אליו יתברך בחילא סגי, ובכוח זה 'אַרַיין גֵיין אוּן הֵיכַל הַמֶלֶךְ אַרַיין מִיט אַ פַארְשְׁמָאלְצִינֶעם אַרְבְּל' (להכנס אל היכל המלך פנימה עם שרוול משומן), כלשון של 'פַארְצַייטִישֶׁע חֲסִידִים' [כביטוי שהיה שגור בפי חסידי קמאי]…

ומענין זה אני מוכרח ממש לשוב להראותך קטע נוסף נפלא מאד מהספר הקדוש הנ"ל, (בפרשת יתרו תרל"ו, ד"ה 'בפסוק'), אחר שמדבר ממעלת המכין את עצמו כדבעי בששת ימי החול, ומהחסרון של זה שאינו מכין את עצמו, כותב בזה הלשון: 'אף על פי כן, כשבא שבת, ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת. ועל ידי זה שבין בתשובה מאהבה לבוא לקבל הארת השבת. ועל זה איתא בזוהר הקדוש (חיי שרה קכט ע"א): 'בעלי תשובה – בשעתא חדא וברגעא חדא' מתקנין הכל. ועל ידי אותו התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים. לכן נאמר "ועשית כל מלאכתך". שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול'; עד כאן לשונו. וזה ממש מה שדברנו קודם.

ודעת לנבון, שכל אחד צריך להסתכל על עצמו היכן הוא אוחז, שים לבך באמת למציאות בה הנך שרוי, הפק נא לקח מכל אותן השבתות בהן לא הרגשת שום אור… ולעומת זאת, הזכר היטב בכל השבתות שחשת והרגשת בהן איזו התקרבות, והיה לך מה שקורין 'אַ דֶערְהוֹיבֶּענֶע שַׁבֶּת' (שבת מרוממת), ומזה תסיק, מה גדל כחו של זה שזוכה לחשוב בכל משך ימי השבוע, שהנה הנה הוא עתיד תיכף להראות פניו לפני ה', ומיד החל ממוצאי שבת משתוקק הוא אחר השבת הבאה, ופיו מלא כל מיני בקשות: "רבונו של עולם! הטעימני נא טעם שבת קודש, בצל כנפיך תסתירני ואור השבת תאיר עלי, ונועם השבת תנעימני" וכו'. ובכל יום מששת ימי המעשה משקיעים איזו תפלה על שבת, בסוד אמרם ז"ל (ביצה טז.): 'מחד שביך לשבתיך'; שהחל מיום ראשון כבר מכינים את עצמם לשבת, כמעשה דהלל ושמאי, וככה זה גם ברוחניות.

ואזי כשמגיע יום שישי, והאדם מקדים לילך למקוה, וטובל את עצמו לכבוד שבת בשמחה גדולה, שעל ידי זה שורפים את כל הקליפות על ידי המים החמים שבמקוה של ערב שבת קודש, ותכוין, כשאתה טובל לכבוד שבת קודש, שאתה נהיה ממש כבריה חדשה – חפצא אחרת, לא אותו אדם שמקודם, ואז כשאדם מחדש את עצמו כבר נמשך עליו אור השבת קודש, וכדאי להתוודות בתוך המקוה בינו לבין קונו חרישית ובמחשבה, ואז 'שבירתן זו טהרתן', ולבו מתרונן בדבקות ובהשתוקקות אחרי השם יתברך בבחינת (שה"ש א, ד): "משכני אחריך ארוצה". ואף אם הוא מרגיש שאין לו שום שייכות אל הקדושה, והוא בלתי טהור לחלוטין לפי בחינת ירידתו ועלייתו, יזכיר לעצמו מה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה הקדושים (שהש"ר א, לה) על הפסוק (שה"ש א, ה): "שחורה אני ונאוה" – 'שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת'. כי זה לא זה… איני אותו אחד שחטא – 'אַיין אַנְדֶערֶער זַאךְ אִינְגַאנְצֶען' (דבר אחר לגמרי), כי נולדתי מחדש ממש.

ואיתא בשער הכוונות להאריז"ל (דרושי סדר שבת, דרוש א', ענין כוונת הטבילה): 'דע! כי צריך האדם לטבול שתי טבילות זו אחר זו. והאחת היא להפשיט בגדי החול של הנפש. והשנית היא לכבוד שבת לקבל התוספת'; ומזה למדים היאך נזכה לעזוב ולזרוק את כל הבגדים הצואים שנדבקו בנו במשך כל ימות החול ולהמשיך על עצמינו קדושת שבת קודש. ויכול כל אחד מאתנו להתחזק ברצונות וכיסופים חזקים להתקרב להשם יתברך. ובכח המים החמים של המקוה דערב שבת קודש נשרפות כל הקליפות הטמאות ונוגה נכללת בקדושה. כי יש ארבע קליפות המסבבות את הקדושה. שלש מהן הן טמאות לגמרי, והרביעית לפעמים נכללת בקדושה. וסודן מרומז בפסוק (יחזקאל א, ד): "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת הם הקליפות הרעות לגמרי שאין להן שום בירור. וקליפת נוגה, היא נאחזת בדברים המותרים שאין בהם שום צד איסור לא שורש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו… (תניא, לקוטי אמרים פרק ז). היינו כל דבר שאינו עבירה, רק אינו בקדושה שייך לקליפת נוגה, שגם היא קליפה, אך היא לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים בקדושה. ומובא בכתבי האריז"ל שבערב שבת בין השמשות 'נוגה' נכללת בקדושה (פרע"ח שער השבת פ"ג). וצריך להחשיב מאד ענין הטבילה הזאת ולרוץ לקראתה בשמחה עצומה ובחשק נמרץ.

ולכן זה הוא הזמן להתחזק מאד להתקדש בדברים המותרים, כמובן. ולהפוך את כל הרצון שלו לרצון ה' – שלא יהיה לו שום רצון אחר להתקרב להשם יתברך, ואפילו כשאוכל ושותה, זה הוא כמו שהוא אוכל אלוקות ושותה אלוקות כביכול. כי בכל דבר גשמי, גנוז אור השם יתברך, כדאיתא (עי' פרע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים פ"ה), שאכיל"ה היא בסוד אכל י"ה, שתי"ה היא בסוד שתה י"ה.

וזה שכתוב (ישעי' נח, יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד", שאת כל הרגילות של העולם הזה, כי "רַגְלֶךָ" הוא מלשון הליכה בדרך העצה היעוצה לאדם, כמו שכתוב (שמות יא, ח): "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ"; ופירש רש"י: – 'ההולכים אחר עצתך והלוכך'. היינו שכל העצות וכל הרצונות שלך – שוב תשוב עליהם! קדשם, טהרם, זככם וזקקם. ומאין יהיה לך את הכח לזה? – משבת! כי משבת קודש מקבלים את הכח של "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שהשם יתברך ממשיך עלינו קדושה עליונה.

וזהו "עשות חפציך ביום קדשי", חפציך דייקא, הענינים שלך, הרצונות שלך, החפצים הפרטיים שלך – 'דַיינֶע עִנְיָנִים' (הענינים שלך), דברים שהנך מרגיש טוב בהם, שהגוף 'צריך' אותם, עשה אותם "ביום קדשי" – בהארת קדושתי.

כי בשבת נצטוינו לענג הגוף דוקא, באכילה ושתיה שהגוף אוהב דווקא. ומצינו לגבי ענין אכילת דגים בשבת שאם אין האדם אוהב אכילתם הוא פטור מזה – חזינן, שהענין להתענג דווקא בדברים שהוא אוהב לאכול. והנה זה הוא פלא עצום, אם כל השבת היא התקרבות מיוחדת לאהינו שבשמים, ביטול שלם, גמור ומוחלט אל האין סוף ברוך הוא, הכרה ברורה באמונת אלה'י עולם וחידוש העולם וכו' וכו', ולכאורה היו צריכים לענג רק את הנשמה, וכמאן דאמר 'לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה', ומה שייך כאן העסק בתענוגים הגשמיים? שלכאורה הם מגבירים את מזונא דגופא, וכאילו יכולים להחליש את המזונא דנשמתא. אלא הענין הוא, שהשם יתברך רוצה לקדש אותנו גם עם גופנו, שנדע, שהכל ברא לכבודו, כל הענינים, ואף הגשמיים ביותר, המה כלים להכיל אור הקדושה – דרכים להתקרב אל השם יתברך. ואף אם יש איזה תענוג בעולם לגוף, אני משתמש בו כדוגמא ומושלו משל איך להתענג על ה' – "עשות חפציך ביום קדשי", את כל הדברים האלו – שלך, תעשה ביום השבת הקדוש, ואז תלמד דרך איך "לקדוש ה' מכובד", 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעי' מג, ז): "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"' (אבות ו, יב); ואז מסיים הפסוק ומבטיח – "אז תתענג על ה'", אזי תזכה להרגיש את השם, להעלות עצמך אל דרגת (שה"ש ז, ז): "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", שאני כל כך אוהב את השם, עד שהנני ממש מתענג על כל דבר שמקרב אותי אליו יתברך.

אוי, אוי, זה קל לדבר, לכתוב ולקרוא, אך מעומק הנפש נזעק: "מתי נגיע אל כל זה"? מתי נזכה כבר לשבר עזות הגוף ולהמשיך על עצמינו עזות דקדושה? שאדם עוקר את עצמו לגמרי מכל תאוות הגוף. אף שזה קשה, אף שזה מר ממות. ובעזותו דקדושה הוא מקיים "חדות ה' היא מעזכם", שהוא שמח רק עם השם יתברך. ואף שלכאורה הדבר הזה נראה כתלוש ממציאותינו, כי סוף כל סוף, יודע צדיק נפש בהמתו – בהמיותו, ואנו מכירים את מקום דרגתנו השפל, אין שאין פנינו יפות כלל, אז מה שייך לדבר מאהבת ה', ולבוא ולומר שאנו יכולים להשיג כזו מין דרגא של שמחה – לשמוח רק בה'?! ולבטל מכל וכל את כל הבלי העולם הזה, אתמהה! אבל באמת לאמיתה, כל אחד מאתנו, הפשוטים ביותר, יכולנו להעיד על כך, שההנאה וההתענגות בשפלות הבלי העולם הזה ותאוותיו, הן הבלים ממש. ואדרבה! אנו שזכינו להתחנך באמונת שכר ועונש, יש לנו רק עגמת נפש אודות רוע מצבינו, ועל תואר פנינו שהושחר בעונינו. וממילא גם אנו מבינים היטב שגם בערכנו אין עונג אחר מלבד העונג האמיתי הזך והטהור.

כי בפנימיות דפנימיות הנשמה צועקת וזועקת בקול מר – (שה"ש א, ו): "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ", השחרות והחשכות שלי אינה טבעית, אני כשלעצמי ברה וזכה, חלק אלו'ה ממעל ממש. ואף אם אמנם "שחורה אני" לעת עתה, אולם "ונאוה", יש בי את היופי הקדוש, עדיין קיימת בי ה'פִּינְטֶעלֶע אִיד' (הנקודה היהודית), שבכוחה אני יכול לחזור בתשובה, להתעורר, להתחזק, להעלות עצמי בחזרה, כדאיתא בספרים הקדושים, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם. והוא בחינת זרקא המובא בזהר הקדוש (תקוני זוהר תי' כא דף מג: ובדף ס. ותקון סד דף פו: ובתקונים שבסוף הז"ח בדף קט:): 'דְאִזְדְרִיקַת לְאֲתַר דְאִתְנְטִילַת מִתַּמָן. וּמַאן הַהוּא אֲתַר? הוּא חָכְמָה!' (שנזרק למקום שניטל משם, ומה הוא אותו מקום? הוא חכמה). אני חוזר לשרשי הקדוש – לאבי שבשמים, וכמו שהבאנו לעיל בשם השפת אמת, ועוד.

ואולי אפשר לומר בסייעתא דשמיא במאמרם ז"ל (ביצה טז:): 'מאי כי חדות ה' היא מעוזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בָּנַי! לוו עלי, וקדשו קדושת היום, והאמינו בי, ואני פורע'. ואולי יש לומר בדרך רמז [בדרך רמז מֶעג דָאךְ יֶעדֶער אִיד זָאגֶען (הרי מותר לכל יהודי לומר)], שאם יש מצב, שהאדם מרגיש את עצמו כל כך 'לא שייך' לקדושת שבת קודש – להתקרבות להשם יתברך, והנה פתאום 'נוחתת' עליו השבת קודש בלי שום הכנה כלשהי מוקדמת מצדו, והוא שבור, איך ומה אעשה, בכדי להכנס לחתונה המפוארת הלזו הקרואה 'שבת', ולכל הפחות להציץ דרך איזה חרך וסדק ליהנות מהזיו והנועם העצום ששורה שם, והוא ממש אינו יודע את נפשו, מה רוצים ממני?! בא השם יתברך כביכול ומחזק אותי – לוו עלי, 'בָּארְג זִיךְ אוֹיס פוּן מַיין גֶעטְלִיכְקַייט' (היה לוה מהאלקות שלי) הארה דלעתיד. 'וקדשו קדושת היום', והתקדש נא איך שאתה בעצם קדושת שבת קודש. 'והאמינו בי' – התחזק נא באמונה פשוטה שהקדוש ברוך הוא פושט יד לכל בריה, ולכל הוא מקבל. 'ואני פורע' – אני אתן לך את הסיוע הדרוש לכך, לנצח את המלחמה ולעבור את הכל בשלום, ותזכה להרגיש איזה אור בסייעתא דשמיא. ונדמה, שיש בווארט הזה משהו אמת.

והנה מקודם הזכרתי את הענין של מעלת תפלת שבת קודש, ועכשיו עלה ברעיוני שהפסוק א'ת ש'בתתי ת'שמרו הוא אותו ראשי תיבות כמו א'דני ש'פתי ת'פתח (תהלים נא, יז), שאז כשמלכות – אמונה מאירה בשלימות, אזי יש כח להדיבור דקדושה, בבחינת "ודבר דבר", שהדיבורים הקדושים של שבת קודש יש להם כח אחר לגמרי, ואפשר 'להתפס' לתפילה בכוונה במלא האון והאומץ, רק כמובן שצריך להשקיע בזה הרבה. והבא ליטהר מסייעין בידו, ואשרי מי שזוכה ושובת אצל איזה צדיק או הולך אליו לשמוע את דבוריו, כי אז הזמן לחידושי תורה אמיתיים, היכולים לבקוע גידי קשיות הלב ובפרט ברעוא דרעוין, וגם שהצדיקים נקראים 'שבת', אך אם מחמת המציאות אין הסבה נותנת לילך לצדיקים, אזי כדאי ואפשר להכניס את הצדיקים הביתה פנימה, שהרי צדיקי אמת תלמידי מרנא הבעל שם טוב הקדוש והמגיד, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם העניקו לנו והותירו לנו ירושה עתירת יבול של חיבורים קדושים וטהורים אשר כל דבריהם כגחלי אש, ואיזה נועם הוא לישב בלילות שבתות או ברעוא דרעוין על חסידישע ספרים ולבלוע בצמא את דיבוריהם המאירים, כגון – נועם אלימלך, קדושת לוי, עבודת ישראל, אוהב ישראל, מאור עינים, דגל מחנה אפרים, תולדות יעקב יוסף, מאור ושמש, באר מים חיים, בית אהרן, זרע קודש, תפארת שלמה, אגרא דכלה, אורח לחיים, אור לשמים, אהבת שלום, לקוטי תורה וכו' וכו' וכיוצא בהם [כמובן שרשימה זו היא רק דוגמה בעלמא ואין אומרים שמועה זו נאה והאחרת אינה חס ושלום, אלא כולם קדושים, וכל אחד ילמד במקום שלבו חפץ]. והמרגיל את עצמו בספרים אלו, זוכה לחוש ולהרגיש ממש טעם שבת קודש. כי שבת הוא הזמן של פנימיות התורה, ובתורת החסידות גנוזה תורת הנסתר מזן אל זן בריבוי גדול, גם במקומות שנראה שהוא בדרך פשטות או הלבשת ההשגה בביאור איזה פסוק ומאמר חכמינו ז"ל.

ומי יתן, שתזכה לקבוע שיעור קבוע בספר הקדוש "סידורו של שבת' שכל כולו מלהיב את הלב מאד להרגשה בנועם קדושת השבת, ואם תזכה לזה, תהיה לך איזו הארה מקדושת הצדיק הזה שהיה ממש שבת לה', ולצד שאר מעלותיו המופלגות בעיקר נתפרסם בהתעלותו במעלות מיוחדות וגבוהות ביום שבת קודש, שאז נעשה כבריה חדשה, ומפורסם בכל תפוצות ישראל הענין שגבה ביום שבת בגופו ממש, ומיד לאר טבילתו בערב שבת נשתנה לבלי הכר והיה נדמה לאיש אחר.

ומובא בספר 'קבוצת יעקב' (מאת הרב יעקב בן משולם אב"ד בארדיטשוב, בן הרה"ק ר' שמואל אב"ד זלאטשוב) בשם זקנו הרה"ק ר' שמואל מרגליות זצ"ל שהיה מתלמידי הבעל שם טוב, ששאל אותו בנו, אם אמת מה שאומרים העולם שמערב שבת אחר הטבילה, עד אחר שבת, היה רבינו גבוה שני ראשים. אמר לו: בני, אתה יודע שאין דרכי לגזם, וכי אני מדדתי קומתו? אך זאת אומר לך בעדות ברורה, ראיתי אותו בכל ערב שבת הולך למרחץ, ואחר כך ראיתי אותו בביאתו מן המרחץ וממש לא בא זה האיש שהלך, ונדמה לאיש אחר בתוארו ובקומתו, בכל תואר גופו הקדוש היה משונה מבראשונה, עד כאן לשונו.

והנה רבינו בעצמו מעיד בספרו הקדוש ענין דרגא הזאת. וזה לשונו (בסידורו של שבת, שורש א', ענף ג): 'בעינינו ראינו גודל ההפרש וההבדל השתנות קדושת שבת על איש החכם והצדיק. שנראה בחוש אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות האהבה התקועה בלבו, ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש וכו', ותיכף אחר הטבילה בערב שבת, ניכר עליו התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו, וזיו הדרת אורו מבהיק עד שיראים לגשת אליו' וכו'. עד כאן לשונו. וזה דבר מבהיל הרעיון.

ומספרים, שפעם היה נחוץ מאד למעות בעבור איזה דבר מצוה, וכשמאן דהו זכה לעצמו והעניק לו הכסף הנדרש, ברכו בתמורה שיזכה לחוש אותו טעם בשבת קודש שהוא חש, וכדבריו כן היה, שאף שהיה איש פשוט זכה שלא לפי ערכו להרגיש הרגשים מופלגים באור השבת המתאימים למדת הרה"ק בעל סדורו של שבת, ותיכף במעלי שבתא נהפך לאדם אחר עד שלא הבינו מה זה ועל מה זה וכו', ויש בסיפור זה עוד אריכות שאין כאן מקומה. ומה שנלמד על כל פנים ממעשה זה, שבכח הצדיק יוכל גם יהודי פשוט המתקרב אליו להשיג משהו מדרגת הצדיק.  ומרגלא בפומיה דהרב הקדוש רבי משה מקאברין זי"ע על הרה"ק רבי מנחם מענדיל מוויטעבסק זי"ע: דער הייליגער און ליכטיגער צדיק רבי מענדעלי, כל שבת היה אצלו יקר וחביב כל כך, כאילו לא היה עד עכשיו שבת מעולם, ולעולם לא יהיה עוד שבת רק פעם אחת בחיים.

ועל כן, תיכף כשבאה שבת, צריך להשתדל מאד, ולמשוך את עצמו לקונו, כדי שגם לי תהיה איזו שייכות עם השבת קודש. ואעתיק לך מדברי הכהן הגדול מאחיו, הצדיק האמת הנפלא, מרן רבינו רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אשר כתב בספרו הקדוש 'פרי צדיק' (במאמר קדושת השבת, מאמר ז, אות יב), וזו לשון קדשו: 'וקדושת שבת דקביעא וקיימא מצד השם יתברך, שמוצא נייחא בעולמו שברא. הוא מה שהשם יתברך נותן קדושה בלב איש הישראלי מעצמו שלא בהשתדלותו. וזהו המתנה טובה שאמרו ז"ל (שבת י:) על השבת שיש לו בבית גנזיו, שזהו בגנזי מלכא. קדושה גנוזה ונעלמה בעולם הזה, שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל'. ונמצא, שאין לנו ליפול בדעתינו, כאשר אנו מוצאים את עצמינו בלתי מוכנים לשבת קודש, שהרי סוף כל סוף הקדושה הזו היא גבוהה כל כך עד 'שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל', אך צריך ליזהר לא להיות בטלן, ולא לסלק ממנו את השראת השכינה בידים על ידי ביטול זמן והתעסקות בדברים בטלים.

וזה נדמה לאחד שהזמינוהו לחתונה מפוארת ענקית ויוקרתית אשר עין לא תשבע מראות, אוזן לא תמלא משמוע על גודל השעשועים והתענוגים, והאכילה והשתיה כדת אין אונס לאין שיעור וכו' וכו'. והנה הבטלן הזה תופס איזה עיתון ויושב בפינה ושקוע בכתבות של העיתון ומתענג בזה בלבד, לא חלי ולא מרגיש, ואינו מתעניין בכל הסובב. ובזה מעביר את כל השעות המענינות של החתונה בקריאת החדשות והתיאורים וכו', והכסיל הזה לא חושב לרגע שלקרוא עיתון אפשר בבית, ולא צריך לבוא לחתונה כזאת כדי לקרא שם עיתון, כי בזה נמצא שכלל לא השתתף בחתונה.

וכמו כן הוא בשבת קודש, הנישואין בין החתן לכלה כביכול, האור הכי עליון ונשגב, מה לך מתעסק בענינים של מה בכך, ובפרט ששום דבר לא בורח, ואף אם זה דבר שנדמה לו שהוא 'צריך' לקרוא, הרי הוא יכול לעשות זאת בזמן אחר – דאס לויפט נישט! אבל בעיצומה של השמחה? החדוה העילאית המחופפת את כל היקום?! ותדע, שקדושת השבת כל כך שגבה ורוממה, עד שהאדם יכול לפעול בעצמו בכח קדושתה הלז שלא יחטא עוד. וחכמינו ז"ל הקדושים אמרו (מכילתא בשלח טז): 'מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה', ולא מבעיא שאינו חוטא, אלא שהשבת קודש יכולה לזכך אותו כל כך עד שיהיה רחוק בכלל מהחטא, כדכתיב "אהבי ה'" בחינת שבת קודש, אז תתענג על השם, שאז נמשכים חסדים על כל העולמות ויכולים לבא על ידי זה לאהבת השם.

ויתכן שזה טעם לשבח למנהג אמירת 'שיר השירים' קודם כניסת השבת, שכולו מלא אהבה, דביקה, חשיקה וחפיצה – 'ממצוא חפצך', אחרי השם יתברך הטוב והמטיב. ואז מתקיים סיפיה דקרא – 'שנאו רע', שזוכים לשנוא את הרע בתכלית השנאה, עד שלא יעלה על הדעת שיחטא עוד.   ואיתא במכילתא בפרשת השבוע, (תשא לא): "כי קדש היא לכם" – 'מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל'; ועוד מעט אנו מגיעין לזמני העבודה דמחאת 'המן עמלק', ואיתא במדרש (אסתר רבה ז): 'אמר המן, אם אתה מבקש לעקור אותם, עקור את השבת ובטל אותה, ואחר כך אתה מכלה אותם'; נמצא, שכל עיקר הקיום והמעמד של כלליות ישראל עם קדוש, בין בגשמיות ובין בפרטי פרטיות מה שעובר על כל אחד ואחד, הוא רק בכח קדושת שבת, שקדושה זו אלימא ממסאבותא נוראה דהמן עמלק ימח שמם, שכל עיקר טומאתם היתה להפיל את ישראל לפגם במידת צדיק יסוד עולם. ובכח השבת יש לכל יהודי סיוע לעמוד בכל הנסיונות ולתקן את כל הנפילות.

ורמז לדבר מצינו במאמרם ז"ל (מכילתא יתרו יט): "ושמרתם את בריתי" (שמות יט, ה) – 'זה ברית שבת', שלעיקר קדושת הברית זוכים על ידי שבת קודש. ועיקר התשובה והתיקון על הפגמים הוא שמחת, הידור וכבוד היום הגדול והקדוש – שבת קודש.

ושמעתי רמז בשם ה'אמרי אמת' מגור זי"ע במילות הפיוט שאומרים בליל שבת קדש: 'וביסודא דילה, דעביד נייחא לה', איך זוכים למנוחת הנפש בעבודת השם? – כשמתקנים מדת היסוד. ועל פי דרכינו יתבאר, שכח קדושת השבת גורם שתהיה מנוחה במדת היסוד, שלא יהיה מקום להבעל דבר לבוא ולפתות להפיל את האדם במחשבה דבור ומעשה. ועל כן מצינו ביוסף הצדיק, מקור הקדושה, מרכבה למדת יסוד צדיק, "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו).    ואמרו חכמינו ז"ל הקדושים (ב"ר צב, ד) על הפסוק (בראשית מג, טז): "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" – 'אין והכן אלא שבת, הדא אמרה, ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן'; שזה מרמז לנו, עד סוף כל הדורות, שהרי מזרעא דיוסף קאתינן דלא שלטא ביה עינא בישא, עין עוורת שאינה חפצה להסתכל על הארת חיות אלקות הגנוזה בבריאה, כי אם אדרבה! ראו! גיבט א קוק, בעין פקיחא קדישא, כי ה' נתן לכם את השבת, לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת.

ויש עוד מדרש המשלים את הדברים האלו, להורות שלא רק יוסף זכה לעצמו כי אם לדורותיו אחריו, וז"ל (במדבר רבה יד, יט): "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא, ג), מדבר ביוסף, שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה. אמר הקדוש ברוך הוא: יוסף! אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת'; רואים מזה, שכל ענין קדושת השבת שלנו אנו ממשיכים מקדושתו של יוסף הצדיק יסוד עולם.

והנה ששת ימי המעשה והשבת מרמזים על עולם הזה ועולם הבא, שעם הקדמה זו של התבוננות והסתכלות על התכלית הנצחית, שרק כך מקבלים את השבת קדש כדבעי. והשם יתברך יזכנו לאחוז בכל זה, ולזכות לשלימות התפלה והאמונה תמיד, שעל ידי זה זוכים לתורה לשמה ולכל המדרגות שרק ישנן בעולם. ואפילו בתוך החשכות והאפילה, שזה סוד קדושת השבת הבאה לאחר ששת ימי המעשה. שים לב לכל זה, כי יועיל ביותר בעזרת השם יתברך.

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 010 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר בא תשנ"ז לפ"ק.

לכבוד האברך היקר, החשוב מאוד אצל בוראינו יתברך שמו [בן יחיד אצל השם יתברך, רשים בתפילין דמארי עלמא, שזהו האושר הגדול ביותר] הלא הוא חברי היקר, היושב בחדרים הפנימיים שבלבבי לטוב כל הימים …. ….. נרו ימשיך להאיר ולזרוח ולהזריח באור השם יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כן יהא רעוא מן קדם עתיקא קדישא.

הנה אנו אוחזים כבר בשבוע השלישי של ימי השובבי"ם, השבועות הידועים כמסוגלים לתקן עונות ולהתם חטאות, להכשיר המוח והלב לאהבתו וליראתו, ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפיצה.

והנה בשבוע שכבר 'דברנו' על פני הכתב ממעלת הרצון החזק בקדושה, שעל ידי זה זוכים לתיקון גמור, באשר שמגלה טוהר לבבו שחפץ רק בקרבת האלקים, ומתרחק מכל הרע לגמרי, בבחינת 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם' (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב), שזאת שלימות התשובה המקובלת. וככל שאני נכנס יותר במחשבה זו, נסכם אצלי ביותר שזהו העיקר שבעיקרים, שאיש אשר רצונותיו וכיסופיו היו עד הנה זרים ומרים. ועתה (– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל [ב"ר כא, ו]) הוא הופך את הכל, ורוצה רק בטוב, בזה הוא שב עד השורש, עד ה' אלקיך.

ואעתיק לך מהספר הקדוש – באר מחשבה של פנימיות – 'שפת אמת' [היום היארצייט של הרה"ק המחבר מרן רבי יהודה לייב מגור זיע"א] בפרשת בא (שנת תרל"ה), וזו לשון קדשו: 'להודיע לכל איש ישראל, לחזק לבו, שלא לירא מגודל כחו של היצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מהשם יתברך שנותן כח גם לסטרא אחרא. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה כדכתיב (משלי טז, ז): "ברצות ה' דרכי איש" כו'. ובאמת, זה יותר גבורה והכרת גבורתו של הקדוש ברוך הוא מה שכל יכול לתת כח לעשות נגד רצונו יתברך. ובמדרש (שמו"ר יג, א) – "כֹּבֶד אֶבֶן" (משלי כז, ג) – 'אין זה יגיעה, במה אני ייגע? במי שמכעיס לפני בדברים בטלים'. ותמהו המפרשים, כי מה זה יגיעה לפניו יתברך מחטא האדם? אבל הפירוש כנ"ל, שזה שנותן השם יתברך כח לבשר ודם להכעיס בדברים בטלים. וגם לסטרא אחרא עצמו – שורש הרע, זה יגיעה לפניו יותר מבריאת שמים וארץ'.

ומדבריו הקדושים למדים אנו גודל הפלגת מעלת הרצון האמתי והחזק, שאף שניתן כח לבעל דבר, לגרום קלקול עצום כזה, עד שנעשה מזה כביכול יגיעה להשם יתברך, שאלמלא מדרש מפורש אי אפשר לאמרו, ומובן שזה דבר איום ונורא מאד, ולמרות כל זאת, בכוח הרצון אפשר להתגבר על הכל, שלפי זה – האחריות גדולה ביותר.

ואחר כך כותב בקטע השני בלשונו הזך: 'יש ללמוד קל וחומר ממה שהכביד הקדוש ברוך הוא לב פרעה על ידי שלא רצה להכניע עצמו להשם יתברך. אף שעל ידי המכות רצה לשוב. מכל מקום, כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכתיב (שמות י, ג): "מאנת לענות מפני". על ידי זה הכביד לבו שלא לשוב על ידי המכות. קל וחומר מדה טובה מרובה (יומא עו.), בני ישראל אשר חפצים באמת לשוב להשם יתברך, ומה שאינם יכולים על ידי הטרדות ויגיעת היצר הרע, יעזור להם השם יתברך לגבור נגדו לשוב לטוב'; עד כאן לשון קדשו.

שוב ושוב נמצינו למדים, איך שבכל זה מוזכר ענין הרצון – 'אַז מְ'דַארְף נָאר וֶועלְן' (שצריך רק לרצות). ולא להניח את הרצון, ולהתייאש ממנו לגמרי מאחר שאיני יכול. ועוד כתב השפת אמת (שנת תרל"ד בד"ה 'כלה'): 'ללמוד הבטחה לכל אדם. שאף שנתייגע נגד היצר הרע וניטל הכח ממנו. יוכל אחר כך לעשות בכח היצר הרע עצמו. וכמו שכתוב (ישעי' מ, לא): "וקוי ה' יחליפו כח". והבן. וכן כתוב "בכל לבבך" (דברים ד, כט) – בשני יצריך (ברכות נד.), שאחר כך מסייע גם הוא'. עד כאן לשונו.

וזהו דבר נפלא, שבאמת מתאים לימים אלו שהאדם רוצה לשוב, ונראה לו שהוא כבר לא יוכל להשתנות, שזה הדבר הכי גרוע, שהבעל דבר כבר הצליח להכניס את האדם לייאוש, שכבר איבד את הרצון, וכן רואים בחוש אצל חולה, שכאשר הגיע למצב כזה שכבר אינו רוצה להתרפאות חס ושלום, אזי אין מועילה לו שום רפואה. וכן הוא בחלי הנפש [ועוד יותר, דמידה טובה מרובה… (יומא עו.)], יש ויש עצות איך להיות ערליכער איד, אך צריך לרצות! וזה נקרא 'עושין רצונו של מקום' (ברכות לה:); שהצדיקים ממשיכים בעצמם רצון עליון נורא ונפלא כזה, עד שאין להם שום רצון אלא רק רצונו יתברך. ועיקר הצרה המרה שבעולם, שהאדם מתרחק מהשם יתברך, ואז הוא מסכן ואומלל הגדול ביותר, ואף אם יש לאדם עושר ונכסים וכל טוב, אך אם אין לו שייכות אל הבורא כל עולמים, אין נפשו מסוגלת לבוא על סיפוקה לעולם.

וידוע מבית מדרשו של מרנא אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיע"א (עי' תולדות יעקב יוסף פ' נח אות ג'), שרצ"ה אותיות צר"ה, וצריך להפוך את הצר"ה לרצ"ה, את הנג"ע לענ"ג (עי' אוהב ישראל בפרשתן); שכל דבר שבעולם הנראה כרע ומר וצר, אם יש לאדם שכל דקדושה, הוא יכול להפוך הכל לטוב ומתוק ורחב, ובפרט כשנותנים כוחות מהשמים, שהאדם יוכל לעמוד בכל אלו המונעים והמפריעים.

אבל אם לא ירצה, היינו שמרוב מה שעבר עליו כבר איבד כל אימון בעצמו, וחושב שכל היגיעה שלו היא לבטלה, וממילא וכל ההתאמצות מיותרת, אזי באמת לא יגיע לשום מקום.

נמצא שזה תלוי רק בנו, האם להאמין לרחשי הלב – שממאן לרצות מתוך אמונה פשוטה, מבלי לראות בעיני בשר שום התקדמות, או שמא להתגבר על זה, ולהאמין בתוקף אמונה מוחשית שהיא כידיעה – שיש שכר לפעולתוֹ, ואין שום דבר נאבד. ובזה תלוי כח הבחירה.

,

וצריך בימים האלו של שובבי"ם – לערוך בדק הבית איך אוחזים בקדושת ברית הלשון. וכפי הידוע ומפורסם, ומובא רבות בספרים הקדושים, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור (ספר יצירה א), וצריך לאזור כגיבור חלציו להזהר ולשמור פתחי פיו, כי כל דיבור עושה רושם בנפש, וצריך לשמור את עצמו מאד מהדיבור המביא לידי הרהור, ואם חס ושלום, אדם מנבל את פיו, ומדבר דברים שהצניעות יפה להם, אף שמדבר זאת בדרך של 'קדושה' ומעוטף בלבוש של 'קנאות', כאילו מדבר מרוע ענינם של בני אדם אחרים, ושצריך להזהר בזה וכו', זה פגם גדול ונמשך מצד הבעל דבר המתחכם להפילו בהרהורים מרים וזרים.

וראה מה שכתב אדונינו הרמ"ק הקדוש זי"ע בספרו הבהיר 'תומר דבורה' (פרק ח): 'צריך האדם להזהר מאד מהדיבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבוא לידי קרי. אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דיבור טהור המביא לידי הרהור, ראוי להשמר ממנו. והכי דייק לישנא דקרא (קהלת ה, ה): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש – אות ברית, בקרי. וכתיב (שם): "למה יקצף האלקים על קולך" וגו'. ואם הוא נבלות הפה, מאי "להחטיא", הרי הוא בעצמו חטא! אלא, אפילו שהדיבוא לא יהיה חטא, אלא דיבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר ממנו. ולזה אמר "לחטיא את בשרך [וגו'] למה יקצוף", ירצה – אחר שמחטיא, יקצוף על אותו קול, אפילו שיהיה מותר. כי על ידי פעולה רעה הנמשכת ממנו, חזר הקול והדיור רע. כל כך צריך זהירות לאות ברית, שלא להרהר ולא ישחית'. עד כאן דברי הרב הקדושים.

וצריך לזכור תמיד, שהסימן לידע האם הדיבור הזה הגון אם לאו, שיתבונן – אם היה מדבר דיבור כזה לפני רבים או במעמד מלך גדול רם ונישא [ובזמנינו – רבי גדול שיראתו מוטלת עליו] – מותר לו לדבר זאת גם עכשיו, ואם לא, היינו שיש מעמדים ומצבים בהם היה מדלג על דבור זה, כי זה לא מתאים, אזי אסור לו לומר דיבור זה כלל, ואפילו בחדרי חדרים בינו לבין חבירו או עם בני ביתו, וחכמינו ז"ל הקדושים (חגיגה ה:) דרשו על הפסוק (עמוס ד, יג): "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" – 'אמר רב, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה'; ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב, יא): "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (תענית יא.).

וזה סוד מה שאנו אומרים בתפילה 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי', ויש גירסא דווקנית – בסתר כבגלוי. כי איך ניכר אם אדם הוא ירא שמים? כאשר הוא מתנהג כשהוא נמצא לבד בסתר ואין איש רואהו, כמו שהיה מתנהג בגלוי! [ידוע מה שהתבטא מרנא רבינו מנחם מענדיל מוויטעבסק זיע"א על עצמו בענוות קדשו, שהדבר היחיד שיכול לעשות ביתר שלימות הוא קריאת שמע שעל המיטה, שאת זאת מקיימים בסתר באין איש רואה…]. והרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע אמר על מאמרם ז"ל (זהר ח"ג רפא.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו; פירוש, אם מתחסד גם בשעה שאין איש רואה, רק הוא לבדו עם קונו, זהו חסיד.

ולזה אי אפשר לזכות בנקל, כי אם על ידי אמונה ברורה, חזקה ומזוככת וחושית, וממש רואה בעיניו, ומרגיש בחושיו הגשמיים, בתחושה אמיתית – איך שהוא עומד ניצב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואין עוד מלבדו.

ואף בדיבורים שאין בהם איסור מפורש, שומר נפשו ירחיקה מהם, כי כאשר אדם מרגיש וחש שהוא עומד תמיד לפני ה', אינו מפקיר את דיבורו לדבר כל העולה על רוחו, וכלשון הרמב"ם במו"נ המובא ברמ"א בריש השו"ע – 'לא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו'. אזי הדיבור אינו עולה לו בקלות, וכמאמר החכם – 'תהי הלשון האבר הכבד ביותר להניעו מכל האברים'.

ואם האדם זוכה לזה, היינו שסוגר את הפתח שלמעלה, שהוא פתחי פיו ולשונו, אזי מובטח לו שלא יגיעו הבעל דבר וחיילותיו להכנס פנימה, ולקלקל את קדושתו. ואז קדוש יאמר לו, וד"ל.

והעיקר, שעבודה כזו, של שתיקה בשביל יראת ואהבת השם, היא עבודה קדושה ונשגבה מאד, כי עודה זאת לשמו יתברך, בלי שום פניה, כי אין אחד יכול לידע מה בליבו – שיש לו עכשיו חשק להגיד משהו, ורק בשביל כבוד השם יתברך הוא סותם את פיו.

ועוד מרויח בזה, שעל ידי שמירת הדיבור בקדושה הוא מנקה מוחו, שיהיה שוקט על שמריו ומיושב בדעתו לחשוב ממנו יתברך, ויש לו הרגש באלקות, 'דִי גֶעטְלִיכְקֵייט טְרֶעפְט אַיין אָרְט בַּ'אִיהם', ועל ידי זה הוא נעשה כלי שרת להשראת השכינה, ואין לו כל כך הרבה בלבולים וטרדות המוחין כמו מי שמדבר ומפטפט [כמו שרואים בחוש, שהמוח מתבלבל מזה]. וכמובא בספרים הקדושים על הפסוק (תהלים קמח, ח): "רוח סערה עשה דברו", שהדיבור של האדם יכול לגרום לו רוח סערה ובלבול במוחו, וזה ממש מובן לכל אחד מעצמו. וכן הוא בעלמא דאתי, כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג מא.:): רבי יוסי פתח ואמר "כל עמל האדם לפיהו" וגו' (קהלת ו, ז): 'אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה לבר נש בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מיניה נקמתא דעלמא, לפיהו, בגין פיהו דלא נטיר ליה, וסאיב ליה'. (התבוננתי בדבריו של שלמה המלך, וכולם אחוזים בחכמה העליונה, כל עמל האדם לפיהו, הפסוק הזה, בשעה שדנים לו, לבן אדם בעולם ההוא נאמר, כל הדין ההוא, וכל מה שהוא סובל בעולם ההוא. ונוקמים ממנו נקמת העולם, לפיהו, בגלל הפה שלו, שלא שמר אותו וטימא אותו).

ואין צריך לומר, שאם המדובר הוא חס ושלום, לא רק דברים בטלים בעלמא, שגם עליהם נאמר (משלי י, יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"; אלא ממש מדברים להדיא דיבורים אסורים של לשון הרע, שקר, רכילות, הלבנת פנים, מחלוקת, ליצנות, חנופה, גאוה וניבול פה. אזי הדיבור הזה מטמא ממש את הנפש בטומאה נוראה, ואחר כך אין שום פלא אם חס ושלום נופל אל תאוות רעות ואסורות, כי לא קידש את ברית הלשון ואיך יקדש את ברית המעור, והרי הן תלויות אלו באלו.

ואך שיש לפעמים תאווה גדולה לדבר עם איזה חבר וכו', ולפעמים זה גם נצרך לכמה סוגי טבעי בני אדם – הזקוקים לחברה, צריך להתרגל לדבר רק דיבורי תכלית מעניני מוסר וחסידות, אמונה בה' ודביקות הבורא, וגם בזה צריך להזהר מאד, שלא להטעות את עצמו, ולעסוק בסיפורים קדושים במקום ללמוד תורה, ועוד לדמות שמקיים בזה איזו מצוה… אלא שבמקום שהלימוד נמנע בדרך ממילא, ויודע שלא ילמד עתה, או מחמת שנמצא בדרך, למשל, ובלי ספר ביד, או שמוחו אטום מרוב טרדות, והוא מוצא את עצמו משוחח עם מאן דהוא, עליו לנצל את כוח הדיבור לקדושה.

ויחשוב אז כשמדבר, שאם באנו לזה העולם רק בשביל להכיר את הבורא יתברך שמו, שהרי כל מטרת בריאת האנושות היא בגין דישתמודעון ליה (כדי שיכירו אותו יתברך – זוהר הקדוש בא מב.), אז מה יכול להיות יותר נכון לעסוק במשא ומתן שיש לנו זה עם זה, אם לא בדיבורים אמיתיים המושכים את הלב ומלבבים אותו להתרפק על ה' ולהידבק באהבתו ויראתו, שזו היא התכלית הנצחית שבשבילה נאצלנו, נבראנו, נוצרנו ונעשינו.

והנה כמו שיש קדושת הדיבור בסור מרע – כך יש זיכוך הדיבור  בדרך של עשה טוב, כי צריך 'לעשות טוב עם הדיבור בקום ועשה' – ולפי ההקדמה דלעיל, העיקר בעבודה הוא הרצון, לקדש ולטהר מאד את הלשון, ולהוציא מן הכח אל הפועל את הדיבורים הקדושים של רצונות וכיסופים לפני השם יתברך. וצריך לומר בפה מלא: "רבונו של עולם! אני רוצה בך, איני רוצה ברע ובשקר שמסבב אותי" וכו' וכו', וזה בעצמו מגביר את הרצון דקדושה אצלו ופועל פעולות לטובה.

והיות והבעל דבר שונאינו שנאה עזה, וחפץ להמיתנו מיתה נצחית חס ושלום, לכן מחטיאנו כדי להרויח את היאוש והחדלון שלאחר ההתרחקות, ולעומתו עלינו להתגבר כנגדו ולומר בדרך התנהגוּתֵנוּ: "אראה לך, במקום שתשברני על כל מה שעשיתי, בכדי שיהיה לך מזה קרן וריוח נפלא, ותחשוב שאני קשור בשק שלך, אדרבה! מכל נפילה ונפילה, רק אתחזק ואתעורר יותר ויותר"; ואין הכוונה שהאמירה הזאת צריכה להיות מהשפה ולחוץ, אף כי תמיד טוב לומר קבלות טובות וכו', אך כאן אין הדיבור עיקר כי אם הפעולות, שעל ידי התנהגות של חיזוק והתעודדות, בזה כאילו אומרים לו גירא בעינך שיטנא.

וזה ממש הענין של הפיכת הצר"ה לרצ"ה, שמהצרה הגדולה ביותר, שההיא ההתרחקות מאור פני מלך חיים, מזה בעצמו אני עושה רצ"ה, אני מתגבר ברצונות וכיסופים חדשים אל השם יתברך.

והיות ואנו אוחזים כעת בזמן הראוי לשוב להשם יתברך, דווקא מתוך שובובותינו והתרחקותינו, בבחינת (ירמי' ב, יט): "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" – שזה סוד ההכנעה והביטול אליו יתברך, צא ולמד, ראה גם ראה, מה שדיבר בקדשו רבן של ישראל זיע"א, בספרו הקדוש והנורא, אור צח ומצוחצח – 'נועם אלימלך', וזו לשון קדשו בפרשת ויצא (באמצע ד"ה 'וישא יעקב רגליו'): …'שבא להם עיקר התחלת התעוררות יראה, מחמת שהזכרנו החרון שהכעסנו שמו הגדול יתברך ויתעלה. ובפרט בעון המצוי בעוונותינו הרבים, כאשר יוכשל האדם בטומאת קרי, אזי יחרד האיש וילפת, אחזתו חיל ורעדה ופלצות, ועל ידי זה יתעורר לב האדם לעבודתו יתברך, באומרו: "איך הכעסתי את שם הגדול והנורא במעשי הרעים? וכשלת בעווני". וזה שאמר התנא (אבות ג, א): 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת? מטיפה סרוחה'. פירוש, מאין באת להתחיל בעבודת הבורא יתברך? דהיינו שתזכור, איך נכשלת בעוונך במקרה בלתי טהור, וזהו מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? רוצה לומר, איזה סיבה ואופן יביאך שתהיה הולך בעבודתו יתברך. בזוכרך שתשוב לעפר רימה ותולעה, הסיבה הזאת מביא לאדם הכנעה גדולה, והוא העיקר ושורש לאדם – שעל ידי הכנעה יהיה הולך ומתגבר ביראת ה' ובתורתו הקדושה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו' – דהיינו אחר שתזכור שני דברים הנ"ל תזכה לרוממות אל יתברך'. עד כאן לשונו הקדוש והטהור השייך לענינינו.

ודע! שאסור להמרירות מגודל הריחוק ממנו יתברך להביא את האדם לידי ריחוק נוסף ויאוש חס ושלום, כי המרגלית היקרה ביותר, שהיא נשמת ישראל, עד כמה שתהיה מעוטפת בעטיפה של לכלוך וטינוף, אין זה פוגם כהוא זה בעצם המציאות והמהות של המרגלית הנהדרת. ואף החוטא הכי מאוס, אם רק ירצה (!) יוכל בכוח הקדושה הנטועה בכל יהודי מאז מתן תורה – להתחזק ולהתעלות עד אין תכלית.

וזו לשון קדשו של רבינו הקדוש מאפטא זיע"א בספרו הקדוש והנשגב 'אוהב ישראל' (לפורים, ד"ה אחכמינו ז"ל): 'להבינך זה מה טיבו של כפיית ההר (במעמד הר סיני). ובפרט שכל ישראל כולם בפה אחד ענו ואמרו (שמות כד, ז): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"; אמנם שורש הדבר הוא כך. דודאי קשה וכבד מאוד הדבר לבן אדם מגושם בחומר העב שיקבל עליו עול תורה והמצות. ובזה לא רצו כל האומות לקבל את התורה. ולהטות שכמם תחת עול מלכותו יתברך ויתעלה. אך ידוע דברי חכמינו ז"ל (שמו"ר טו, ד) אין הרים אלא האבות. דכמו שההר הוא שורש לארצות האדמה שראש ההר הוא העיקר וממנו יש חיזוק להתפשטות האדמה אשר סביבות ההר שהוא משופע מכל צד. וכמו כן הם אבותינו הקדושים שורשם בארץ החיים, והם ההרים הגבוהים אשר עליהם ועל כוחם נשענו כל בית ישראל.

והנה כשהשם יתברך רצה ליתן התורה לישראל, אז העלה את כל הכנסת ישראל למקורן ולשורשן, וינטלם וינשאם לדביקות העליון בדרכי אבותיהם הקדושים. ופתח להם ארובות השמים, ואתה מרבבות קודש (תהלים ג, ז), והעביר מעליהם כל מיני מסכים המבדילים בין שכלם ובין קודש הקדשים, והיה אור נשמתם מאיר לשורשם, ואור קדושה העליונה חופף עליהם מכל צד, וזהו שאמרו (שבת פח.): 'שכפה עליהם ההר' כו', היינו שהקיף אותם בההר שהוא שורש קדושתם העליונה. ואז כיון שלא היה שום מסך מבדיל בינם לבין קונם יתברך ויתעלה. לכך חשק לבם ונתלהב לקבל את התורה ומצותיו, כי היה קל בעיניהם לפי בחינת שכלם הגבוה שהיה להם בעת הזאת, ולזה הקדימו נעשה לנשמע. וקבלו עליהם ועל זרעם עד סוף כל הדורות – לקיים פקודת ורצון המלך – מלכו של עולם'. עד כאן לשונו.

ואת כל הדיבור הזה העתקתי אך ורק בשביל להורות על ענין הזה, שיש כוח בנו – היהודים, להתקרב אל השם יתברך בכח ובזכות אבותינו הקדושים, שנטעו בנו, ובכל אחד ואחד מאתנו – בלי שום יוצא מן הכלל, לנקות את עצמינו, ולהבדל מכל המונעים, והמסכים המבדילים בינינו לבין קוננו – לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, באשר ההסתרות הן כולן רק בשביל שהמעלה של העבודה והיגיעה תהיה יותר גדולה וכו', כפי דברי הספר הקדוש נועם אלימלך שהובאו לעיל, ורמז לנו בזה דרך נפלאה איך שבים בתשובה מתוך החושך.

ועתה פקח עיניך וראה מה שאיתא בספר הקדוש – אוצר מלא אורה – 'קדושת לוי' (פרשת שמות ד"ה 'וזה לך האות'): 'הבעל שם טוב אמר, "והוא ינהגנו על מות" (תהלים מח, טו), משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך, כשהולך הקטן שנים או שלשה פסיעות לקראת אביו, מרחיק אביו את עצמו כדי שילך יותר, ואחר כך כשהולך יותר מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר. ועל דרך זה השם יתברך נקרא "אל מסתתר" (ישעי' מה, טו). שכשצדיק עובד השם יתברך נדמה לו שאינו עדיין בשלימות, ושהוא רחוק מהשם יתברך כדי שיתקרב הצדיק יותר. וזהו "והוא ינהגנו עלמות", שזה שהשם יתברך מסתתר שנקרא הוא כדי שינהגנו עלמות, כְּהָדֵין עֲלוּמַיָא (ויק"ר יא, ט), כדי שיתקרב בכל פעם יותר, עד כאן דבריו הקדושים (של הבעל שם טוב הקדוש)'. עד כאן לשון הקדושת לוי.

וכך צריך להיות אצל כל יחיד, כל איש יהודי, שיסתכל על ההתרחקות כמו על אתגר, שצריך לעבוד ולעמול בשביל להגיע למטרה. ובגישה כזו – אין ההתרחקות נקראת בשם התרחקות כלל, כי מבינים שזו מהות העבודה ולא ריחוק לשמו. ועל כן אין להרים ידים ולהתרשל, ו"אולת אדם תסלף דרכו" (משלי יט, ג), כי אף אחד לא ריחק אותך. ומי שאינו מבין זאת, חי בטעות גמורה והוא עוד טוען: 'הרי לא רוצים אותי ומרחקים אותי מן השמים'.

….! האם אתה מבין את עומק משמעות הדברים?! שמצד אחד האדם מונח בתוך חושך עב, כפול ומכופל, וחש אך ורק ריחוק מוחלט. ומצד שני מבקשים ממנו שידע ויאמין ויבין שבעצם אין כאן שום התרחקות, כי אם כולה התקרבות, כולה קודש… נכון שזה קשה מאד, זו היא עבודה קשה שבמקדש, ואשרי מי שזוכה להשיג אותה!

ואין עוד דבר המלוה את האדם בכל מצביו ומקומות עמידתו כמו כח הדיבור, ומובא בספרים הקדושים, שהדיבור הוא כמו אמא שהולכת עם בנה אפילו למקומות המטונפים להיות בעזרו שם, לסדרו ולנקותו כידוע. וכמו כן האדם שעובר עליו מה שעובר, ויכול חס ושלום להכשל וליפול במכשולות ונפילות, אבל אם ידע כי גם שם יכול ומחוייב לפתוח פיו, לבקש ולהתחנן על נפשו, ולמחות נמרצות כנגד הבעל דבר וחיילותיו הרוצים להגותו ממסילת החיים הרוחניים, ואזי בהיותו דבוק ואדוק והדוק בעבודת הקודש הזו של תחינה ובקשה, "גם כל חושך לא יחשיך ממנו" (עי' תהלים קלט, יב), ובשום מצב לא ישכח ממנו יתברך.

וממילא לפי זה, יש להבין בפשיטות, כי כאשר האדם זוכה לזכרון דקדושה מאמיתת מציאות ה' בכל עת ורגע, ואינו שוכח מהשם יתברך לעולם, הוא לא יכול להכשל לעולם בפגם הנורא והאיום – פגם במדת יסוד צדיק, הפגם הכי נורא! שהוא במחשבה, דיבור ומעשה. ומקרא מפורש צווח – "לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" (תהלים מד, יח), דהא בהא תליא.

ואיך זוכים שלא לשכוח את השם יתברך אף רגע אחד? רק על ידי הדיבור. הדיבור של תפילה, הדיבור של אמונה, הדיבור של תורה ויראה, הדיבור של כיסופים ורצונות אמיתיים להשם יתברך, רק זה מביא לאדם זכרון דקדושה, שעל ידי זה יהיה קדוש טהור, כי כאשר מדעיו מהרהרים בכל עת שהנה הנה השם יתברך מלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה כלל. וגם יודע תמיד, שכשם שאין מקום פנוי ממנו יתברך – כך אין שום מאורע, ענין, מקרה, מידה והנהגה שבעולם, שלא יהיה גנוז שם הא'ל מסתתר (ישעי' מה, טו), אף כי הוא נעלם ונסתר וכו', בודאי אין יפעת קדושתו וטהרתו יכולה להתעמעם לעולם חס ושלום.

והאדם צריך להיות מוכן לכל מתקפה מצד היצר הרע וגונדא דיליה, ושלא יפול לשאננות לומר: "שלום עָלַיִךְ נפשי", כי בכל רגע מנסים את האדם כמו שכתוב (איוב ז, יח): "ולרגעים תבחננו". ואם האדם ישן אזי הוא מנוצח. כי מחמת רוב ההסתר וההעלם יכול להיות שכל ההתלהבות וההתעוררות שנדבקת ותופסת באדם יכולה להבטל, ואזי בדרך כלל עוזב הכל, ומתייאש ונופל, וזו שטות גמורה, כי לפעמים השם יתברך רוצה עבודה דוקא מתוך בלבולים. והאדם הרי מוכרח לעבוד את השם יתברך, כי בשביל זה נברא כדי לשמש את קונו. ועל כן, כאשר חש את עצמו דחוי ומרוחק, יבין היטב שזו ערמת מלחמת היצר, ולא יקרא לזה ריחוק מה' חס ושלום, אלא הכרזת מלחמה, והכל למען הבחירה והנסיון, ועליו לעבוד את הקדוש ברוך הוא דוקא במצב הזה.

ומובא בספר הקדוש והטהור 'אורח לחיים' פרשת בהר (בקטע האחרון) וזו לשון קדשו: 'הנה הרב בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה (המגיד ממעזריטש) אמר, שמצינו בדברי רבותינו ז"ל (שבת פח.) שהשם יתברך ברוך הוא כפה על ישראל הר כגיגית. ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם, ולמה הוצרך לכך? הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע, ומרצונם קבלו את התורה! אלא מפני שהיו ישראל אז במדריגה גדולה כזו, במוחין גדולים, ואמרו נעשה ונשמע, שאמר השם יתברך – מי גילה לבני רז זה, לשון שמלאכי השרת וכו' (שבת שם), הראה להם השם יתברך שאף על פי שאחר כך יפלו ממדריגתם, ויפלו המוחין שלא יעשו עצמן חפשי מן העבודה והמצות, וכפה עליהם הר כגיגית, לומר שהם מוכרחים בעבודה, ואף על פי שאינן נהנין מן העבודה, שאין להם מוחין, צריכים לעבוד השם יתברך כפי יכולתם ומדריגתם במקום שהם, עד כאן דבריו, ודברי פי חכם חן'; עד כאן לשון ספר הקדוש הנ"ל.

ונפקא לן מהא דרך לעבודת השם, שעלינו לידע שיש זמנים, שהאדם אינו מרגיש כלום, ואז אסור לו לעשות עצמו חפשי מעבודת השם. כי אין לילך אחר ההרגש, כמו איש המתרץ את עצמו, באמרו: "כאשר היה לי זמן טוב, השתדלתי בעבודת ה', למדתי והתפללתי כדבעי" וכו', ואילו עתה אין זה זמן טוב וקשה לי מאד להרים את עצמי לעבודת המלך, ולכן איני עושה כלום… כי באמרו כך, הרי שחס ושלום אינו עובד את ה' כלל, כי אם את עצם ישותו והרגשיו, ואילו היה עבד נאמן, הרי דרכו של עבד להיבטל לרצון אדונו לגמרי, ויודע כי ההכרח לעשות, בלי שום תירוצים ואמתלאות.

ונחזור לענינֵנו, שדברנו על מעלת מדת הרצון דקדושה, וקדושת הפה, שכשמקשרים אותם יחד, ומקדשים הפה על ידי שמשתמשים עם הדיבור לרצונות וכיסופים להשם יתברך – זוכים לתשובה שלימה.

ועל כן בימי השובבי"ם עלינו לקבל על עצמינו ענין זה של שמירת הפה מדיבורים אסורים, שלא לדבר לשון הרע ורכילות כמובן. שזה החלק של סור מרע. וכן לקיים בכל עת מה שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (יומא יט:): "ודברת בם" (דברים ו, ז) – 'ולא בדברים אחרים'; להתעסק רק בדיבורים קדושים של אהבת ויראת ה', עד שיהא רגיל בזה. וצריך להתאמץ בזה מאד, שעל ידי זה ממשיך האדם על עצמו קדושה יתירה, וזוכה לכח עצום כדי שיוכל לעמוד כנגד היצר המסיתו ומפתהו לתאוות הגוף הנחותות והשפֵלות.

…. היקר! הנפש הקדושה – שרשה מעולם התענוג, והיא מחוייבת לקבל תענוג, ואם האדם אינו זוכה לעונג האלקי בבחינת (ישעי' נח, יד) "אז תתענג על הוי"ה", וכמו שכתוב (איוב כב, כו): "כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלו'ה פניך"; אזי רחמנא ליצלן, היצר, הצר הצורר, מציע לו תענוגים אחרים, ומענ"ג אמיתי, נמשך לו תמורתו נג"ע – נגעי בני אדם (ש"ב ז, יד), תאוות המדומות, תענוגים שקריים שאין להם ממשות וקיום אפילו לרגע קל, כי הרי הכל רק דמיון!

*

והנה עתה בכתבי לך כל זאת, הפסקתי לכתוב מחמת שהייתי צריך לדבר עם אחד מידידיי בעניני עבודת השם, ובתוך הדברים זכיתי לשמוע ממנו ענין נפלא, שממש קפצתי על זה כמוצא שלל רב, ואחר פנותי, אמרתי לשתף אותך בהגיגי קודש אלו:

כי הנה הסיבה האמיתית שהאדם מאבד את הרצון שלו כאשר רואה שאינו מצליח, היא מחמת שהקדוש ברוך הוא טבע בטבע האדם רצון לשלימות, ואינו מסוגל להסכים עם חסרון בעצמו, ותיכף כשיש לו איזה חסרון שקשה לו למלאותו אזי נשבר, וממילא הוא משתדל להרחיק ממנו את החסרון בזה שמטעה את עצמו, שבאמת אינו צריך זאת, בכך הוא עוטף את עצמו בהגנה למול ההרגש של החסרון שהוא הרגש מר, ולכן כבר אינו רוצה יותר את הדבר הזה שהעדרו גורם לו חסרון, ומכל שכן שאינו משתוקק למלאות אותו ואינו חפץ יותר 'בכל העסק'. וזאת בגלל שהישות שנטבעה באדם רוצה רק בשלימות.

ומאליך תבין שעיקר עבודתינו הוא לזכך את עצמנו מהישות הזו, על ידי התבוננות בשורש הטבע האנושי הזה, שטבע הקדוש ברוך הוא בטבע העולם כדי שכל אחד ישאף להמשיך את עצמו אל הטוב והשלימות הנצחי שהוא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמבואר בלשונו הנפלא של הרמח"ל זיע"א בספרו הקדוש דרך ה', ורק מחמת ההעלם וההסתר – במקום שנמשך אל השלימות הזכה והאצילה – הננו נמשכים אל גיאות וישות.  וזה אצל כל אדם, אין מתאים לו – שחסר לו משהו! שאין לו דבר שזקוק לו ומתאווה אליו. ועל כן כתגובה הוא עוזב ונופל מהרצון. ואחרי שהוא מוותר על הרצון, נדמה לו שבאמת כבר לא חסר לו כלום.

אבל עיקר העבודה והעמל צריך להיות – לא להניח את מקומו, אף שנדמה לו שאין שום סיכוי, ואין שום אפשרות להשלים את רבבות החסרונות ברוחניות. אף על פי כן עליו לדעת – שלא אכפת לי כלום! כי עצם הדבר שהנני מחזק את עצמי ברצון למרות החסרון, זה מורה על שלימות רוחנית שזכיתי לה במתנת חנם מהשם יתברך, ועל כן מעתה אהיה רק משתוקק, כוסף, מתגעגע, רוצה ומתאוה להכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, להיות דבוק בהקדוש ברוך הוא, להתדבק כל כולי בהשם יתברך ולחיות חיים קדושים שנמשכים אחר האמת בכל עת ורגע. ובינתיים, מה שאני יכול לעשות אני עושה, ועל כל פנים אני רוצה, חפץ, חושק וחומד לעשות את כל מה שהשם יתברך רוצה שאעשה, וזו נקראת ענוה באמת.

כי בזה שאדם אינו נשבר, גם כאשר אין הולכת לו עבודת השם כסדר, וממשיך הלאה, זה מורה על ביטול נפלא להשם יתברך, ששמח בעבודתו במעט דמעט ואף אם זה עדיין ברמה נחותה כי יש לו אושר מזה שזוכה להיות קרוב לה', איך שיהיה – "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" (ישעי' כט, יט).

ואף אם מתמרמר על מיעוט השגתו בעיתים ידועים וקצובים, כראוי ליראי ה', אין זה נובע מעצבות, כי אם רק מנפש שוקקה וחולה אל אלקיה, ואדרבה אחר לב נשבר אמיתי באה שמחה עצומה, חדוה עילאית, ששון עליון, דיצה רוחנית שבאה לאדם שרוצה רק את הקדוש ברוך הוא ולא את עצמו, לא 'שהוא' יהיה ערליכער איד, אלא כל מגמתו שיתמלא רצון אבינו שבשמים, זהו ביטול גמור אל האין סוף ברוך הוא.

וההיפך מזה היא גאוה – שאין מתאים לו לעבוד את השם יתברך בקטנות, ומרוצה להיות עובד ה' רק אם יזכה למדריגות, ואיתא בספרי קודש שעיקר הסיבה למה שאין האדם מתקרב לה' יתברך הוא מחמת ריבוי תבערת הלב חוץ מהמדה. וזה בחינת עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, דהינו שהוא עושה מה שעושה וכשמזכירים לו לשוב לה' יתברך הוא מרוצה רק באופן שיהיה נעשה תיכף ומיד צדיק גמור כפינחס, ואם לאו אינו רוצה כלל.

ועי"ז נטרד ירבעם בן נבט, כי ה' יתברך תפסו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ושאל, מי בראש? השיב ה' יתברך, בן ישי בראש! ומחמת זה לא רצה לשוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב.). ולכאורה הדבר תמוה, כי הלא ירבעם היה חכם גדול. ואיך יעלה על דעתו לשאול את ה' יתברך מי בראש, וכי יהיה חוטא נשכר, היעלה על הדעת שאחר שהרשיע כל כך יהיה גדול יותר מדוד המלך עליו השלום, שעבד את ה' יתברך ביגיעה גדולה מאד מאד כל ימיו?! אך לדרכינו מובן היטב, כי תיכף כשהזכירו ה' יתברך לשוב תכף נתלהב ירבעם מאד מאד לה' יתברך בהתלהבות גדולה ועצומה מאד, עד שלפי עוצם ההתלהבות אז היה יכול לעלות למדרגה, עד שיהיה גדול מאד אפילו יותר מדוד המלך עליו השלום, והיה רוצה לשוב רק באופן שיבטיחו ה' יתברך שיזכה לתשובה גדולה כל כך עד שיעלה למדרגה גבוה יותר מדוד המלך עליו השלום, נמצא, שלא דיבר שטות גמורה, כי לא עלה על דעתו שיהיה בחנם גבוה מדוד, רק ששאלתו היה שהיה רוצה לעבוד את ה' יתברך כל כך עד שיעלה במדרגה יותר מדוד. וזהו בודאי אפשר ואפשר, כי כל אדם, אפילו פושעי ישראל יכול לעלות למדרגות גבוהות מאד, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד (ברכות לד:), אבל אעפ"כ הסכיל מאד במה שתלה תשובתו בזה דייקא, היינו שהשיב לה' יתברך שאינו רוצה לשוב כי אם בזה האופן שיהיה גדול מדוד, ועל כן השיב לו ה' יתברך להיפך שבן ישי בראש, כי הוא מחוייב להיות מרוצה לשוב אפילו אם לא יזכה רק למדרגה קטנה מאד, כי עיקר התשובה הוא לב נשבר, ומאחר שאדם יודע שפגם כל כך הוא מחוייב להיות מרצה שיעשה מה שיעשה בשביל ה' יתברך ואף – על – פי – כן לא יזכה כי אם למדרגה הפחותה מאד ואם לא יזכה על – ידי כל עבודתו כי אם למעט ענשו בגיהנם קצת גם כן כדאי לבלות כל ימיו בעבודת ה' בשביל זה לבד, כי צער אחד בגיהנם רגע אחת עולה יותר מכל העולם הזה כל ימי חייו, ואם יהיה מרוצה לכך, בודאי ה' יתברך ירחם עליו, כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובתן של רשעים והבא לטהר מסייעין לו. וברבות הימים, אם יהיה חזק בדעתו לבל יניח את מקומו אפילו אם יעבור עליו מה, יוכל לזכות לעלות מדרגא לדרגא ולקנות חיי עולם ויזכה למה שיזכה, אשרי לו. נמצא שמה שהאדם בוער לה' יתברך חוץ מהמידה, מחמת זה נכשל לגמרי, חס ושלום.

וזה בחינת גסות ורום לבב, כי מחמת הגאות שבלבבו אינו רוצה לעבוד את ה' יתברך כי אם כשיזכה לעבד את ה' יתברך בעבודה גבוהה מאד וכו', כי באמת אף על פי שבודאי ראוי להאדם לעבוד את ה' יתברך בכל מיני עבודות ולסלק עצמו מהעולם הזה לגמרי, כי לכך נוצר, אע"פ כן יקר בעיני ה' יתברך כל תנועה ותנועה שעושין בשבילו יתברך.

וכתב הרמ"ק זיע"א בספרו הקדוש תומר דבורה (פרק חמישי): – "עיקר  כניסת האדם אל סוד החסד – הוא לאהוב את ה' תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשוב סיבה, מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך".

*

וגודל השמחה שבאה לאדם אחרי ששב, צועק, מתחרט ומתודה במרירות נפש אמיתית, יובן על פי המוזכר בספר הקדוש – שמש בהיר – 'ישמח ישראל' (פרשת בהר אות ד בא"ד) וזו לשון קדשו: "וידוע דברי מרן אדמו"ר הזקן מוהר"י מווארקא על אמרם ז"ל (סנהדרין מד.): 'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא', דאף אם יזיד וירשיע לא יפגום נפשו ונקודתו הפנימית הוא החלק יעקב אשר בו. וזה היה תפלת יעקב אבינו ע"ה 'בקהלם אל תחד כבודי' – שלא יגיע חטא בניו לנקודתו, כדי שעל ידי זה יוכלו לחזור בתשובה על ידי ניצוץ האש כמו שנאמר 'והיה בית יעקב אש', ויהיה בכחם לשרוף הכל – כל ההבלים והמסכים והכסויים שעל הנקודה הזאת, ויחזרו בתשובה. וזהו 'אף על פי שחטא ישראל הוא', שנשאר בקרבו השארת ישראל, הוא החלק יעקב", עד כאן לשון קדשו.

ואחרי הדברים האלה, איך לא יגיע אדם לידי שמחה, אחרי אשר מעורר את נקודת קדושתו הפנימית שלא נפגמה כלל, ומשם בוקעות האנחות דקדושה שלו, ובאותן נקודות חבויות ונעלמות חש ומרגיש את עצם עצמותו הקדושה שאין שום רע יכול לפגמה חס ושלום.

וצריך לידע, שאי אפשר לאדם הגשמי להיות מושלם לגמרי כלל וכלל, וככל שישתדל יהיה נמצא בו חסרון, ומה שתובעים מאתנו היא ההשתדלות ללא הרף.

ועתה תא חזי מה שחקוק עלי ספר קדוש ונורא – 'אמרי יוסף' להרה"ק מספינקא זיע"א (פרשת קדושים דף נו ע"א), וזו לשון קדשו: "ושמעתי ממורי שיחי' [הרה"ק מהרי"א מזידיטשויב זיע"א], בשם הקדוש מוה"ר מנחם מענדל מרימאנוב זצ"ל, שאם אחר שאדם עשה מצוה ומתבונן בהמצוה, אם לא היה בה חסרון ואינו מוצא שום חסרון כלל בהמצוה ידע נאמנה כי לא עלתה לרצון כלל לפניו יתברך שמו. כי האדם בשר ודם אי אפשר לעשות דבר בשלימות בלי חסרון, אך אם מוצא כמה חסרונות, אז יכול להיות שעלה מצוותיו ומעשיו לרצון לפניו יתברך שמו, כי אם האדם עושה מה שביכלתו לעשות, ושומר עצמו מן הפניות ושאר דברים המפסידים המצוה והתפלה, אף שמכל מקום אי אפשר שיהיו בתכלית השלימות, מכל מקום הקדוש ברוך הוא מקבל ברצון כיון שעשה מה שבכחו לעשות"… עד כאן לשון קדשו.

וצריך להתבונן הרבה בזה, כי עיקר תכליתנו שלשמה באנו לזה העולם הוא לעבוד את השם יתברך בתמימות ובפשיטות, מבלי להסתכל על עצמנו – 'איפה אני בתמונה', אם הוא 'מצליח' להשיג משהו או לא, כל אלו המחשבות ודומיהן, פסולות בתכלית, כי עיקר המחשבה צריך להיות רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. וכל הזמן, בכל מה שעושים צריך לבדוק מה יאמר יושב מרום…

יש סיפור ידוע, שפעם הלך אחד הצדיקים הקדמונים בליל הסדר עם משמשו להסתכל כיצד אחינו בני ישראל הפשוטים, התמימים והישרים מנהלים את לילי הסדר דלהון. ויהי כאשר התקרבו לתריסי החלונות של מאן דהו – איש פשוט ביותר, שמעוהו צועק – 'תם מה הוא אומר', ומפרש לעצמו בלשון המדוברת: "דָארְטְן, וָואס זָאגְט מֶען", והחווה באצבעו כלפי שמיא, כאומר, אהה! מה אומרים עלינו שם… והחל להתמוגג בבכיות ובדמעות שליש. ונהנה הצדיק הזה מגודל האמת הפשוטה הטמונה בתיבות הללו – לפי המשמעות החדשה שהעניק להן היהודי הלז. וזה עורר את הצדיק, איך צריך כל יהודי לכוין תמיד לפני מי הוא עומד, ומה יאמר עליו קודשא בריך הוא. כי אנו מחוייבים לעבוד את השם יתברך בשביל שָׁם, בשביל הקדוש ברוך הוא, ולא שהלימוד והתפילה והמעשים טובים יהיו אך ורק בשביל כאן – בשביל עניני העולם הזה, שבח בני אדם, בשביל סיפוק עצמי, אלא אך ורק בלתי לה' לבדו.

ואם אמנם הן אמת, שבכדי להגיע למדריגה הזו, צריך לעמול ולהתייגע ימים ושנים, בעבודה תמה בהתלהבות ובהתלהטות והתאמצות – הראשון לפרוש מכל רע מכל וכל, שלא לילך אחר שרירות לבו הרע בתאוות רעות ומגונות, לא להיות שקוע באכילה ושתיה יתירה וזווגים השפלים, תאוות ממון והסתכלויות רעות, והתגרות בשינה מיותרת וכו'. וכן צריך לבכות יום יום אל השם יתברך שיזכהו לעבדו יתברך באמת לאמיתה, ולצעוק: "אבא! תן לי אמת, אבא תן לי אמונה" וכו', ואזי במשך הזמנים הרבים, אחרי ימים ושנים, חשים ומרגישים כמין זיכוך כזה, מין אור נפלא ונשגב המביא את האדם לדרגא עליונה בעבדות ה', שמתחיל בפשיטות – לאהוב את ה' וטובו, לאהוב את הטוב ולמאוב ברע, וכל הפניות והתאוות של זה העולם הופכות להיות אצלו נמאסות ממש, והוא נגעל מהם כדרך שנגעלים מדבר מאוס, והאדם מפתח בנפשו תחושת בוז וסלידה אשר מתבטאת אצלו בכל לב ובכל נפש ופה מכל דבר אשר מריח ממנו עירוב של גשמיות הבלי העולם הזה המכסה על האור של רוחניות חיות אלקות. וכשאוחזין בדרגא זו, ידעינן אנן שזכינו למדת – בלתי לה' לבדו!

…. אמנם זה נראה כשחוק – לדבר גבוהה גבוהה, בשעה שהלב יודע מרת נפשו, איך פגם והזיד, אך כבר ידעת מעלת כח התשובה, איך מהפכת את האדם לגמרי מכל וכל – וכלשון הרמב"ם הקדוש (הלכות תשובה פ"ז ה"ו): 'גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו', אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'. ואנו מאמינים שכל מה שהרמב"ם כותב אין אלו דברי מליצה גרידה, אלא הם דברי ה' ממש, אמת לאמיתה, ברורה וזכה. לא רק כדי לפתות ולחזק את האדם, אלא לגלות לו מה באמת נארע עמו כאשר שם על לבו להיות מן אלו דתייבין למאריהון בתיובתא שלימתא.

כי האדם ששב עד ה' אלקיו, עד המקום שלשם אין הפגם מגיע, עד הנקודה הקדושה של יעקב – ישראל הנוגעת עד למעלה מעלה ששם אין שום שודד, גנב וטמא יכולים להגיע – נעשה כתינוק שנולד, אדם חדש שלא היה עדיין בעולם כלל, וממילא גם לא חטא מעולם שום חטא כלל. ואת הכח הזה ניתן לקבל מאת הקדוש ברוך הוא – כל אשר חפץ בזה באמת. ועל כן נקרא השם יתברך בברכותינו אליו בתפלת שמונה עשרה – 'הרוצה בתשובה', באשר כל זה תלוי ברעוא דכל רעוין  – רצון שברצונות.

הבה ונתחיל מימים אלו – ימי השובבי"ם הקדושים האלו לשוב אל השם יתברך, להסתכל רק קדימה ולא על מה שכבר היה, מחד גיסא לשכוח את כל העבר, ומאידך גיסא כן לזכור, אולם רק בעיתים מזומנים לכך. ותמיד נקיים מקרא שכתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", נרים עינים אל השם יתברך בבחינת (ישעי' מ, כו): "שאו מרום עיניכם" – לגלות לפני אבינו אוהבינו את כל רצונותינו וכיסופינו היותר פנימיים, הכנים והישרים, אלו החבויים עמוק פנימה בלבם של ישראל.

והשמחה הזו תהיה קשורה ואחודה בשמחת כל העולמות כולם, שמחת לימוד ועסק התורה – להשיב לעצמינו את כח ההתמדה שכלה ונחלש על ידי עונות ופשעים חמורים, שאז האדם ממשיך כח חשקו לדברים נפסדים, תחת אשר יהמה בכל לבו ונפשו, ויערוג אל אביו שבשמים כמו איל על אפיקי מים. כמה טוב לאדם אשר יודע ומאמין שיש לו אב בשמים שאוהבו ומבינו, והוא קשור אתו עמו ואצלו כל הימים, השעות והרגעים.

ואיככה תענוג העבודה לפני מלך אב כזה לא יתגבר על כל התענוגים האפשריים של זה העולם? והלא התענוג של הרגש עצמי באלקות, ובתורה ובמצוות הוא ניהו הרגש נצחי גמור – אַיין אֵייבִּיגֶע! לעולמי עד, ולעולמי עולמים…

ואת זה רואים בחוש, שכל אדם, ואפילו גוי, שואף תמיד לנצחיות, ולכן הוא עושה כל מיני פעולות שבעולם לעשות איזה משהו כדי להישרד – שישאר ממנו משהו! ויש שלאחר שמת איזה גוי מפורסם, בונים איזו אנדרטה או פסל כאילו 'משאירים' אותו בחיים, או שמעניקים שם חדש לאיזה בית חולים על שם איזה רופא מפורסם וכיוצא בזה. וכאן אנו שואלים: האם כל זה מועיל? האם שם שלא נשכח אמנם מנציח את האדם שהיה מכונה בשם זה בחיים חיותו?! הרי היו גדולי האומות שהיו שולטים ורודים בגבורה ובעוצמה ברבבות בני אדם ולא עבר עשור שנים או שְׁנַיִם ממיתתם ונשכח ונמחה זכרם ונימח מכל היצור הנוצר, וכאשר באים על קברם ביום הזכרון למיתתם ורואים אך כמה בודדים משועממים שלא מצאו משהו יותר מועיל לעשות בזמנם – הבזיון של המתים הללו הוא לאין שיעור, אנה פנתה גבורתם ורוממותם?! ואיה היא איפה נצחיותם? ולעומת זאת, הנה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שנסתלק לעלמא דקשוט לפני אלפי שנים, ובחייו כמעט לא ידעו ממנו אנשי החוץ, ולא היה מפורסם בימיו כלל לכאורה, וכל מה שמובא בזוהר הקדוש אודות האשא קדישא שהיתה מסחרא סביבתם וכו', לא משמע שהיתה אש גשמית שנתגלתה לכל באי עולם בפשיטות גמורה, כי אם כך היה, היה נעשה ביטול הבחירה לגמרי, ולא שמענו על ביטול שכזה. והנה ראו ראינו את הנצחיות הבלתי ניתנת להסבר על פי פשוט כלל, שיש לרבי שמעון בר יוחאי אצל כלליות ישראל, אפילו אצל אלו אשר רחוקים מהיכלא דרשב"י הן בהתגלות נוראות תורתו שבסתרי תורה, ואף גם אצל הרחוקים להדיא מההלכות הסדורות שלו אשר הן במשנה ערוכות וכו', כי אינם תלמידי חכמים במושג האמיתי של ההגדרה, אף על פי כן יודעים לדבר ממנו כאילו היה אביהם ואמם ממש, ואף יש אשר לבם עולה על גדותיו מרוב אהבה והתרפקות לזכר דמותו הנערצת אצל דרי מעלה ומטה, וכן שאר צדיקים ותנאים עילאין! ואין דומה לנצחיות זו בשום ערך כלל. והטעם לכל זה הוא, כי קדושה ונצחיות מהלכות שלובות זרוע תמיד, כל דבר קדוש הוא נצחי באמת, ואף שאין להקדש אלא מקומו ושעתו לכאורה, שאז נדמה ונראה שכל הקדוש מחבירו חרב מחבירו, והוא מכוסה, נסתר ונעלם מכל העולם, ואדרבה! רק ההיפך ניכר שהוא ללעג ולקלס. אבל "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" (איוב לב, ז), שהנה החכמה הנקראת 'קֹדֶש' (זוה"ק ח"ב קמה:) – מתגלה רק לאחר זמן, ואז כולם רואים ממי נשארת השארה קדושה וממי וכו'.

ואם אמנם כל זה נאמר בכלליות הצדיקים והדברים המקודשים, על כן עתה נדבר מענין קדושתנו העצמית, שבדיוק כן הדבר לגבי ארחות האדם בעולמו, שענין התענוג וההנאה וחיי הבל על פי ההמשכה אל הערב והנאה, הוא רק לשעתו ולזמנו ממש, וכל התענוגים של זה העולם הם נראים כתענוגים רק 'קודם' שבאים אליהם, אבל כל מי שהוא חכם אמת קצת יודע ומבין – איזה תענוג יכול להשאר מזה לאחר זמן?! ובפרט מי שהוא מאמין בו יתברך, ובשכר ועונש וכו' אזי אדרבה! אפילו רק הזכרון והרשימו שיש במדעיו מ'תענוגי' העולם הזה, משרים עליו אוירה נכאה של משבר כללי, ועיניו מטייפין ומעיו מתחתכין מכל מה שעבר עליו וכו', כידוע.

ואת כל זה צריכין לחקוק בדעת דקדושה בימים האלו אשר נזכרים ונעשים לימי תשובה עילאה וסגייתא, והתיובתא עילאה היא שעוקרים את החטא משרשו, ולא רק שהאדם מרגיש שעשה משהו שאינו טוב, והוא שב ומתחרט על כל העבר, כי אם הרבה יותר מזה שזה החוטא נעשה ממנו ענין אחר לגמרי ממש, ומתחיל לקבל הרגש מופלג כזה בעריבות נעימות ידידות זיו הארת האמונה הקדושה בהשם יתברך ובהשגחתו יתברך הפרטי פרטית עד שמתמלא באהבה ובשמחה בהשם יתברך, ולעומת זאת זוכה לרחוש שנאה כבושה וטינה עזה, ואיבה עצומה אל כל דבר רע ומרוחק מאור פני מלך חיים עד שממש אינו מסוגל להבין בדעתו איך הוא היה יכול ומסוגל לבטוש ולבעוט כביכול באנפי שכינתא קדישתא, או כלשון גאון עוזינו הרב זי"ע בתניא קדישא (ח"א פכ"ד): 'כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה'.

והטעם הטוב הזה – של להיות תאב וחפץ בקרבת אלקים – נשקע ונחקק בנפשו, ומעלה אותו לבחינה שהיה בה קודם החטא, וזה נקרא – "ושבת עד ה' אלקיך", עד המצב הטהור שהיית בו אז כאשר נשמתך היתה כלולה במחשבתא עילאה דקודשא בריך הוא. ואז לא מבעיא שהאדם אינו חוזר לְאִוַלְתּוֹ עוד, ואינו ככלב שב על קיאו, אלא אף גם הוא נמשך בכלות הנפש אחרי השם יתברך, ושואג בנהמת דממת לבו, ברינת אהבה, השתוקקות והתרפקות של געגועים ורצונות אמיצים, בחינת צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. שזה פשוט, אשר איש כזה הנמצא בתוך סכנת צמא, כל טיפת מים אשר מגיעה אליו נדמית לו ככל חייו ממש, ורודף אחריה בכל הכח, כך ממש צריך להיות אצל הבעל תשובה הרדיפה אחר אלקות.

…. היקר! זכור מה שאיתא בזוהר הקדוש (חיי שרה קכט ע"א): 'זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין' – אשריהם אלו בעלי התשובה, שהרי בשעה אחת, ביום אחד וברגע אחד קרבים הם להקדוש ברוך הוא, מה שאין כך אפילו לצדיקים גמורים שמתקרבים אל הקדוש ברוך הוא בכמה שנים. ומדברי הזוהר הקדוש הזה נמצינו למדים,  שאמנם באמת זהו עיקר התשובה – לידע היטב שהכל תלוי בידיעה זו שלתשובה נצרך באמת שעתא חדא וכו', אם אדם עושה החלט בנפשו שבכל רגע ורגע הוא ענין מיוחד בפני עצמו, ותמיד תמיד אפשר לקפוץ ולעשות תשובה עד שברגע אחד בודד אפשר לקנות עולם ומלואו, בבחינת (ב"ר סה, כב): 'בשעה קלה קדמני זה לגן עדן'.

וזה דבר נורא למי שמתבונן בזה, עד היכן מגיע כחו של הרהור תשובה, ועד כמה יכול להשפיע לעילא ולתתא, והרי ידועה האימרא יאה דמטו ביה משמיה דהרב הקדוש מקאצק זיע"א על מאמרם ז"ל (קידושין מט:): 'המקדש את האשה, על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו'. שבודאי כאשר מהרהר בתשובה מסתכלים עליו בשמים כאילו הוא צדיק גמור.

ובאותו ענין אעתיק לך דברי קודש נוראים ונפלאים מה שנמצא כתוב בספר הקדוש – אור רום מעלה – 'מאור עינים', וזו לשונו הזהב (בפרשת חוקת): …'כי באמת העיקר הוא סור מרע, דהיינו עזיבת החטא בלב שלם והחרטה, כמאמר רבותינו ז"ל המקדש את האשה על מנת שאני צדיק ונמצא רשע מקודשת מספק שמא הרהר תשובה, וההרהור לבד מספיק לו שיקרא צדיק. ולהבין הדבר, מפני מה הוא כך? – הענין הוא, כי בכל עבירה בורא מקטרג אחד, ואיך בורא אותו? אך מפני שכל עובר עבירה חושב מקודם במחשבה לעשותו, ואז בורא נפש להקליפה, ואחר כך כשעושה המעשה בורא הגוף, ואחר כך כשמהרהר בתשובה מתקן ההרהור ומוציא את החיות מהקליפה ונשאר אבן דומם'. עד כאן לשון קדשו. פוק חזי גבורתא דמרך! אשרי העם שככה לו, שניתן לתקן פגמים בשעה מועטת כזו.

ודע, אם היה האדם מודע לכל זאת, לעולם לא היה שב לרשעתו. כי כל הסיבה שאדם מתרחק מהשם יתברך היא בגלל שאינו מאמין שהוא בדרגת נמיכותו עוד יוכל לשוב בתשובה, אבל אם היה יודע מה גדלה מעלת הרגעא חדא הלזו שאדם מהרהר בנפשו חרטה אמיתית על התרחקותו מאור פני מלך חיים, היה מנצל את רוממות הזמן הקט הזה והיה מתהפך לגמרי.

ובאמת, רואים שדבר זה קשה מאד להכניס בדעת בני אדם, שאותו בורא עולם שהזהיר על החטא, אותם הספרים קדושים שמאיימין על האדם לבל ירשיע, ומורים באצבע על ההרס הנורא שנגרם מכל חטא ופשע – אותו בורא עולם מבקש מבני האדם – שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם, וענינו לפי דרכנו הוא, שהקדוש ברוך הוא מבטיח לנו, שאחרי שובנו הוא ירפא את חולי הנפש, כביכול בעצמו יתקן את הקלקול, והוא יתברך ימשיך אור של תשובה ממקום גבוה ועליון עד מאד. אבל זה מוכרח לכל אחד שרוצה להכנס מהחול אל הקודש – שיתגבר להכניס זאת בדעתו, כי לולא זאת לא יוכל להתעלות מעל המכשולות הרבים שמציב בדרך הס"מ וחיילותיו ימ"ש.

ועינינו תראינה מישרים בענינא דיציאת מצרים, שכפי הידוע, התוה"ק היא נצחית, וענינים אלו עוברים על כל אדם בכל מקום ובכל זמן, ששם לא היו יכולים בני אותו הדור המשועבדים להאמין שעוד יוכלו לצאת מאפילת מצרים לאורה של גאולה אמיתית – לחסות תחת סתר צל כנפיו יתברך. ורבותינו הקדושים דרשו במדרשם הטוב (מכילתא, פרשת בא פרשה ה'): "והיה לכם למשמרת" – 'למה נאמר? לפי שהוא אומר "משכו וקחו", אמרו ישראל למשה: רבינו, הן נזבח את תועבת מצרים וגו', אמר: מן הנס שהוא עושה להם במשיכתן אתם יודעין מה בשחיטתן'. פירוש: מגודל הנס שיהיה כשתמשכו את השה ולא יוכלו להגיב כלום, מזה תסיקו על המשך הנס שיהיה כשתשחטו אותו. וכן הדבר בפנימיות, במלחמת האדם עם יצרו ברוחניות, שהאדם צריך ליקח את תועבת מצרים – כלליות פיתויי והסתות היצר, ולא רק שלא לילך אחרי זה, אלא לזבוח ולהכניע, שאדרבה, לא רק שיהיה אתכפיא עוד יהיה איתהפכא – כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלקינו, ליטול את כל המרץ וההתלהבות וההתלהטות שיש חס ושלום לדבר עבירה ולכופו ולהכניעו אל תחת הקדושה – אַז אַ מֶענְטְשׁ זָאל בְּרֶענֶען אוּן קָאכְן צוּ (שאדם יבער ויתחמם אל) רוחניות חיות אלקות, בדיוק באותה תאווה ותשוקה שהיו לו לגשמיות עניני עולם הזה – כך יהפך הכל אל התעסקותו בעניני עבדות השם.

והנה האדם ירא, איך אוכל לעמוד בזה? איך אתגבר כל כך כנגד היצר? והלא אני שבוי לגמרי בידו, וכבר עבר עלי מה שעבר, וחטאות נעורי ופשעי השתרגו עלו על צוארי, לא נתנוני השב רוחי. ואיך אוכל להשתחרר נעולו של עבד כי ימלוך, ועוד לכבשו תחת שלטוני, ואז אומר הקדוש ברוך הוא, כמו שאתה רואה נס וסיוע עליון בעזיבת החטא, במשכו וקחו לכם – מעבודה זרה שבידכם, והתדבקות במצוות, כך תראו נס גם בשחיטת היצר בהתגברות הגדולה על היצר ועל התאוות הרעות, כי על זה לבד מעניקים מן השמים סיוע מיוחד לעושי רצונו ולחושבי שמו יתברך.

ובאמת על זה כל אחד מאתנו יכול להעיד, שהעזר העליון הלזה ניתן בגלוי אפילו בימינו ובזמנינו בדור יתום כזה – האדם יכול לחוש ולהרגיש שכן עוזרים לו מן השמים, אבל כל זה הוא אחרי שצריך להרגיש שמרחקים אותו בשביל הנסיון, ולא אכפת לו, אם הוא מרגיש קרבת אלקים אם לאו חס ושלום, רק עושה את שלו כסדר בתורה – שיעורים קבועים בחומש רש"י, בתנ"ך, במשניות, בגמרא, בשולחן-ערוך, בספר מוסר – חסידות, בזוהר הקדוש וכו'. בתפילה בכוונה – שחרית, מנחה ערבית במנין ובזמן מתוך סידור בכוונת פירוש המילות בפשיטות על כל פנים, במצוות מעשיות – אִין זִין הָאבֶּען דֶעם אֵייבִּישְׁטֶער (לכווין להשם יתברך) תמיד בכל מה שעושים, ולא לשכוח את הרצון להמשך אחרי השם יתברך בתוקף הכיסופים וההשתוקקות, שכך האדם לא אינו שוכח את הקדוש ברוך הוא לעולם, היכן שיפנה ואיפה שיתגלגל, תמיד יזכור שהוא בנו של הקדוש ברוך הוא, ואין מתאים לו להתנהג בדרכי גנות כבני השפחות המסואבים בהנהגות שפילות בלי שתהיה להם שום מגבלה ומתחם על על כל פעולה ופעולה. ויהיה בדעתו שעליו להיות כבן המלך המחונך ומאולף בנימוסי ארמון המלך שבכל פעולה ופעולה ובכל מעשה ודיבור שלו – זוכר שהוא נצר למשפחת המלוכה. והכל בא מדוד, שקול, מכוון ומאוזן על פי חוקים מסויימים ונודעים, ואף כאשר יסתובב בין אנשים פחותים, ירודים ונחותים – לא יתערב ביניהם, כי בכל דבר אפילו הקטן ביותר, קל שבקלות, יבלוט בשונותו מהם. כן אנו עם קדוש, כולנו בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואיך שלא נֵרָאֶה, ואף אם יעבור עלינו מה שיעבור – תמיד נבלוט בנימוסי המלכות אשר אנו מושרשים בה. ואיננו יכולים להטמע באמת בתוך תהום רבה של הטומאה והכפירה חס ושלום. כי אנו מצויינים בכך שאנו שייכים לו ולחלקו, ואנו עמו ונחלתו – עם קרובו אשר הוציאנו ממצרים, מטומאת ערות הארץ, מהיותר גרועים, וממקום כזה דייקא עשה אותנו לו לעם. וממילא אי אפשר לברוח מהקדוש ברוך הוא לעולם, ואף אם חס ושלום נראה שעל ידי המעשים הרעים מתרחקים, ואנו נראים כנכרים לו חס ושלום חס ושלום, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא דעל, אפילו הרהור בעלמא מְפַגֵל ופוסל, כי צריך לידע שזהו רק לפי שעה, בעונות כי רבו, וברגע שרק רוצים להתקרב ולהשיב את המצב לכשהיה לפני ההתרחקות – אפשי ואפשי, "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" (שה"ש א, ו), ואינה שחרות בעצם וכו'.

ופקח עיניך וראה מה שמצאתי, קטע נפלא ומעורר, בספר הקדוש והנעים – 'שמירת הדעת' (להאדמו"ר הרב הקדוש רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב זיע"א), שהוא ספר נפלא, מתוק וערב לחיך עובדי ה', וזו לשון קדשו (בא"ד באות ז'): 'וצריך האדם לידע זאת תמיד, ואפילו שחס ושלום נכשל בחטא, גם כן אל יצא מגדר יחוד שמו הגדול, ועל זה אמר הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכך דעהו", ודרשו חכמינו ז"ל (ברכות סג.) – אפילו לדבר עבירה, רמוז על זה, כי כל העולם ברשותו יתברך, ויהיה נכנע ושפל לפני בוראו, כי ה' הוא רחום, והוא קודם שחטא האדם ואחר שחטא האדם – "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים" (משלי טו, ג), וכמו שאיתא בגמרא (ר"ה יז:): אמר רבי יוחנן וכו' אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, ופירש רש"י ז"ל: ה' ה' מדת רחמים, אני מרחם קודם שיחטא, ואני מרחם אחר שיחטא – אם ישוב, עד כאן לשון רש"י. שעל פי דרך הטבע אין מקום לתשובה אלא תשובה היא למעלה מהטבע. וזה מרומז, אשר התשובה נחשב בין שבעה דברים שקדמו לעולם (ב"ר א, ה), הוא גם כן מטעם הנזכר, ושם אדנות מרמז על הטבע, ושם הוי"ה רומז למעלה מהטבע, ולזה עשה משה כל המופתים ואמר לפרעה (שמות ז, יז): "בזאת תדע כי אני ה'", כי פרעה לא האמין רק בשם אדנות שמרמז על הטבע – והעולם כמנהגו נוהג, ומשה רבינו ע"ה רצה להראות הנהגת השם יתברך שהוא למעלה מהטבע, ולזה אמר לפרעה קודם המכות – "בזאת תדע כי אני ה'", כי על ידי המכות, שהוא על ידי שידוד מערכות הטבע, בזה יתגלה שם ה' שהוא למעלה מהטבע כידוע כל זה בספרים הקדושים.

וזה רמז ב"שיר המעלות ממעמקים קראתיך" (תהלים קל, א) – אף שאני מרגיש עצמי בעומק הרע, ואין בדרך הטבע מקום ישועה על ידי תשובה אבל "קראתיך הוי"ה", שהוא מרמז למעלה מהטבע, ובמקום זה תשועתי תתקבל. ולכן צריך האדם, אף כי נכשל חס ושלום – לא לנטות לרעיונותיו, לייאש עצמו חס ושלום, כי זהו מעצת היצר הרע. וגם לא יחזיק עצמו כי נקל הוא התשובה, רק כי באמת אין זה אלא למעלה מהטבע, ובכל זאת בל יתעצב ולבלות ימיו בעצבות חס ושלום – רק כי יֵדַע כי "ה' רחום הוא", ויהיה כל ימיו בתשובה, ויצפה להשם יתברך כי יקבל תשובתו במקום הרמתה. והעיקר שהאדם יכין עצמו לילך בדרך הישר אז מן השמים מסייעין אותו כמו שכתוב: "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז, ט), כמו ששנינו (שבת קד.): הבא ליטהר מסייעין אותו עד כאן רש"י'; ועד כאן לשונו הנלבב של הספר הקדוש 'שמירת הדעת'.

והדיבורים הללו הם נפלאים עד מאד, והוא כל מה שדברנו עד עתה, שמצד אחד אין להרפות באף מצב מההתקרבות אל השם יתברך, אם אם נראה לפי דעתו שמעתה אין לו כבר שום שייכות כי התרחק רחמנא ליצלן מאד וכו' וכו'. ומצד שני, לא ליפול אל שאננות, אלא לידע כי זו מלחמה כבידה וקשה, אף גם להאמין כי באמת הרוצה לזכות – יכול לזכות ומסייעין בידו.

ובעוד עסקי להפוך בדפי הספר הקדוש של הצדיק הנפלא הנ"ל, נקלעו לפני עיני עוד שורות אחדות, שגם הן מעוררות ומאירות את כל אשר נדברנו מקודם, ואעתיק משם רק את הנוגע לנו, כי מדבר שם מקודם, ממי שנמצא שרוי ללא שום ספר בידו, איך שצריך לזכור איזה ענין עם חשק ולחזור עליו וכו', ואחרי הדברים האלה כותב כך: "ואם גם זה אין ביכלתו בלתי ספר על כל פנים, יראה להחזיק בו החשקות על ידי דיבורים, אף בלשונו שמדבר – לדבר דברים היוצאים מן הלב, מוסר ותשובה וחשקות לראות בטוב ישראל ולהתעלות מלכות שמים, ולהתנצל ולבכות לפני השם יתברך שיושיעו מיצרו וממניעות רחמנא ליצלן". עד כאן לשונו בחלק הנקרא 'מחשבות מאירות' (סוף סימן נט), עיין שם. וטרם אכלה מלעסוק בו, אמרתי לא אמנע טוב ממך מלהעתיק עוד כמה שורות, העוסקות בנושא דאיירינן ביה השתא, באופן נורא ונפלא, וזה לשון קדשו (בסימן יט): "הנה לפעמים יש מי אשר חפץ לעשות נחת רוח להשם יתברך ולדבוק באהבתו יתברך, שהשם יתברך יראה לו פנים מאירות, אבל היצר הרע מתעורר בו בתוקף ועוז – עד להפליא על הדבר הזה! ומי שאינו משכיל על דבר זה, ידמה לו כי מרחיקין אותו משמים בזה, אבל החכם המשכיל על דבר ימצא טוב, כי אדרבה! שזהו התקרבות אמיתי שרוצין משמים לעורר בו החשק… לזה אל יפול האדם מתשוקתו, ויבטח בהשם יתברך ובשמו – ויתגבר ויתחזק על יצרו, ואל יתפעל מזה, רק תהיה לו מתינות ויצפה שהשם יתברך יעזרו ואחר כך באמת יקרבו אליו, כי זהו בחינת (תהלים יא, ה): "ה' צדיק יבחן"; עד כאן לשון קדשו.

ועכשיו הבה ונסעה מכאן אל הבנת דרכי התשובה האמיתיים כפי אשר גילו לנו צדיקי אמת, ותחזינה עינינו בספר הקדוש והבהיר 'ליקוטי תורה' מהרב הקדוש רבינו מרדכי מטשערנאביל זיע"א (בהדרכה ז') וזו לשון קדשו: …"וימאוס בעולם הזה עד קצה האחרון. בחושבו שכל העולם הזה הוא כגרגיר החרדל בפני העולם הבא. ומוטב לדבק בו יתברך שהוא תענוג כל התענוגים. והוא בלתי בעל תכלית"… עד כאן לשונו.

ובאמת היה בדעתי להעתיק לך את כל דברי ההדרכה הנפלאה הזו, אלא שחזי, עלך דידך קא סמיכנא, שלקוח תיקח את ספר התורה הקדושה הזו בידך, ותעיין בעצמך בספר הקדוש ליקוטי תורה, ותעבור בלימוד מעורר על כל ההדרכות הנפלאות הנדפסות בראשיתו מהחל עד כלה, ותראה נפלאות גדולות ולבך יהמה אל השם יתברך, כי יש שם דברים המיוחדים לשובבי"ם ממש. אשריך ואשרי חלקך, אם תזכה להקציב זמנים מטרדותיך לעיין ולהביט בחסידישע ספרים, שאז הבן תבין בחכמה, קצת דקצת, כטיפה מן הים הגדול, מהות התענוגים הרוחניים, ובינתך תתבונן מהו תענוג אמיתי, תענוג נצחי, נעים ונהדר של בעלי השכל דקדושה, שיודעים טעם תענוג קדוש מהו.

ועיין עוד בבתרי אמריו של הצדיק הגנוז הנ"ל בליקוטי תורה אורה שלו (בפרשת נשא) בקטע הראשון באמצע הדיבור: "אם חס ושלום האדם מרחיק את עצמו מהתורה, אזי נתרחק מהקדוש ברוך הוא, וסיבת ההתרחקות הוא מחמת קטנות הדעת, שהוא מקטני השכל ועושה מעשה שטויותיו, והוא הנקרא הסתלקות המוחין – שאור השכל נסתלק ממנו, וכאשר עושה תשובה באמת, ומעקר הרצונות הזרות (!) אזי הוא בא אל הדעת, שנותנים לו מלמעלה הדעת שנסתלק ממנו בסיבת עוונותיו. ועיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא ווידוי דברים כמו שכתוב "והתודה" – שיתודה האדם ויבכה, ואז על ידי הדיבור שהוא הממוצע בין המח והלב"… "על ידי תשובה אמיתית יכול לקרב נשמתו ולקשרה אל הבורא ברוך הוא". עד כאן דבריו הקדושים והטהורים והמטהרים.

והנה כד דייקינן, שוב ושוב הננו נוכחים לראות את היסוד הגדול הזה – שלמצוות התשובה הוא נצרך עד מאד – שהעיקר הוא לעקור את הרצון הרע והשפל ולנטוע תחתיו רצון חדש טוב ונאה – רצון וחשק קדושים, ועל ידי זה לחזור בתשובה ולהתקרב להקדוש ברוך הוא. ואם הרצון הזה יהיה חזק ותקיף ועומד על בוריו כראוי – זוכה האדם שהשם יתברך בעצמו מושיט לו יד לסייע בעדו ולהדריכו, אשרי מי שזוכה לכך, אשרי לו ואשרי חלקו, בזה ובבא לנצח נצחים.

וידוע מאמר הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זיע"א "אז מ'איז בא'האפטען אויבן פאלט מען נישט אונטן" (אם מחוברים למעלה, אין נופלים למטה) והבן למעשה, כי זה רומז גם, שכאשר אדם קשור למעלה, היינו עליונו אחוד עם השם יתברך – הפה, הדיבור, העינים, האף ועל כולם המוחין קדישין – שמורים כדבעי, אזי כל הגוף קדוש וטהור, שאין האדם נפגם במידת יסוד צדיק חס ושלום, חס ושלום.

וכאשר אדם חוטא, ואחר כך מתחרט בפשיטות על העבירה אף אם תשובתו תתקבל, אבל עליו לחשוב – לו יהא, אבל מה יהיה עם כבוד השם יתברך שזלזל בו כשחטא? הרי בכל חטא יש בו מן הכפירה, כי אם היה מאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו, והוא נמצא פה, ומסתכל וצופה ומביט עליו, אז בודאי לא היה חוטא, וגם על זה בעצמו צריך לעשות תשובה, ואם אמנם זוכה לזה – ושב בתשובה על העדר כבוד ה' כביכול, ומתעמק במחשבת בינתו על גודל הצער שהיה לשכינה על ידי כל ההתרחקות הלזו מה', נמצא שנוגע עד שורש החטא [בחינת 'עבודה זרה צריך לשרש אחריה' (ע"ז מה:)]. ובודאי לא יחטא עוד, כי מעתה מחפש רק להגדיל ולרומם את כבוד שמו יתברך, ומתודה רבות על נקודה זו, שבזה ממשיך על עצמו רחמים רבים שמאמצים אותו ומעודדים אותו בשעה שהנסיונות באים עליו ומאיימים להכחידו ולטרדו משני העולמות.

…., …., – "איה מקום כבודו, איפה היה כבודו של הקדוש ברוך הוא"? מה עושים כעת? איך מתקנים זאת? במה יזכה נער את ארחו? מהי תשובת המשקל על חטא כזה?

אמנם באמת כבר ידענו, והננו מאמינים באמונה שלימה שאין קלקול בעולם שאי אפשר לתקנו. והתיקון על זה הוא – לגלות כבוד שמים אפילו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד, וזה שייך גם בפרטיות, שיש זמנים שאדם מרגיש את עצמו רחוק מכל וכל, וממש 'מבין' על עצמו, שאין לו שום שייכות להקדושה, כי הוא, לפי בחינת מקומו ומצבו, הוא נמצא ממש במקום מטונף. אבל לו יחכם ישכיל זאת, שגם שם יש כבוד השם יתברך נעלם, כי הרי הקדוש ברוך הוא ממשיך חיות לכל העולם, כי לית אתר פנוי מיניה, ונמצא אם כן, שהתפקיד של בר ישראל לעת כזאת, הוא דווקא לחפש ולחפש – 'איה מקום כבודו' – היינו איה הוא המקום שבו אמצא את הכבוד של השם יתברך, אותו כבוד מסתתר, נעלם, נסתר, מכוסה, גנוז וטמון. ובירושלמי (תענית דף ג' ע"א): 'אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם, איכן הוא אלקיך? אמור לו: בכרך הגדול שבאדום. מה טעמא? "אלי קורא משעיר" (ישעי' כא, יא)'. אדום – רומי רבתא, כלליות הטומאה וההתרחקות מן הקדושה. שאם יבוא אדם ויקשה, היכן, איפה אתה רבונו של עולם, איך אני יכול להשיג את הקדוש ברוך הוא בתחנה המרכזית – למשל, או שהנני במצב כזה שלבי ומוחי הם בחינת תחנה וכו' – השם ירחם! אז אני צריך לידע ולהאמין, כי כאן דווקא מסתתר כביכול יתברך שמו, ועבודתי היא לחפש ולחפש, לבקש ולבקש, להתייגע, לעמול ולגלות את הסוד הנורא והנפלא הזה – שאפילו בכרך גדול שברומי, שנראה שהכל גשמיות גמורה, טומאה וכפירה חס ושלום, גם שם – אם רוצים, מ'קען זיך ציהען צו דער אייבישטער. רק שאסור להיות בטלן ולחשוב שתוכל אי פעם להיות איזו מציאות כלשהי או מצב מסויים, שעל ידם אי אפשר להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. ורק "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג) לחשוב מחשבת פסול כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה מצב להרחינו ממנו חס ושלום. כי עלינו לדעת שאין שום חושך בעולם ששם אין מציאות של קרבת אלקים – כמו שכתוב (תהלים קלט, יב): "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה".

והנה בעת כתיבתי כל זאת, ממש עכשיו, שמעתי ווארט נפלא בשם מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, ובאמת זה נמצא כתוב בספר הקדוש 'מאור עינים' (פ' האזינו), וז"ל: "והנה על דרך משל מי שרוצה להשכיל לחבירו ממשיל לו משל והנמשל גנוז במשל כן כביכו"ל נתצמצם בסוף המדריגה הוא דרך משל כדי להבין אותנו בסוד ומלכותו בכל משלה שנתמשל על ידי הכל ובתוך המשל גנוז הנמשל". ובכן, כל העולם הזה וכל אשר בו, זהו משל לגילוי כבוד מלכות שמים, נמצא, שבכל דבר ממש יש אלוקות, רק שזה נסתר, מכוסה ונעלם, ועל האדם מונח חוב להשתדל למרהט בתר קודשא בריך הוא כמאן דרדיף בתר חייוי, ולחפשו ולמצאו מכל דבר וענין, ואף שזה דבר מניעה ועיכוב מהעבודה. ובאמת זו היא התחזקות גדולה לכל אדם, שכשידע ויבין שהשם יתברך אינו עוזב את האדם לעולם – אז תמיד יסמוך עליו בבטחון חזק, ויהיה שמח ומרוצה תמיד בלי שום דבר שיעיב על מצב רוחו כי כלו יהיה מקשה אחת של אמונה בהשם יתברך, ויהיה תמיד דבוק בבוראו.

ודע! כי אמונה היא תיקון גמור וסליחת עוונות שלימה על כל החטאים של האדם, אפילו החמורים ביותר, ומה שאדם רחוק מאמונה בשלימות, זהו מחמת החטאים, אבל כשמתאמץ להשלים דעתו באמונה ובהרגש אלקי שבנפשו, אזי עוקר החטא מעיקרו, ומשרש אחריו כאילו לא חטא מעולם, כי בזה מתקן לגמרי את הפגם שפגם בכבודו של הקדוש ברוך הוא, וקובע אבן טוב בכתרו כביכול, ומשלים את החסרון שמותיר החטא – חטא מלשון חסרון.

ועל כן איתא בזוהר הקדוש (ח"א נט:): 'כל מאן דנטיר האי ברית דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק, מנא לן? – מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא זכה דאקרי צדיק, ועל כך ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. (כל מי ששומר את הברית, העולם עומד עליו, נקרא צדיק. מהיכן אנו יודעים? – מיוסף, בגלל ששמר לו לברית עולם, זכה שנקרא צדיק ועל כך וכו'). וכן איתא עוד בזוהר הקדוש (ח"א קסב.): 'בר נש דזכי למנטר את קיימא קדישא כו', צדיק אקרי, ומרישיה ועד רגלוי הכי אתי'. (בן אדם, שזוכה לשמור אות הברית הקדוש כו', צדיק נקרא, ומראשו ועד רגלו כך הוא). ואיתא עוד (ח"ב ג:): 'ברית קדישא, איהו קיומא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא' [ברית הקדושה היא קיום השם הקדוש וסוד האמונה].

והנה כתיב (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה", היינו מי שרוצה להיות ההיפך מרשעים שבחייהם נקראו מתים (ברכות יח:), ומה יעשה אדם שינצל מסטרא דמותא, מסוד טומאת מת – כלליות הפגמים המרים, ויחיה חיי עולם – באמונתו יחיה, על ידי שישלים את עצמו באמונה. ואמנם מובא, שעל ידי פגם מידת יסוד צדיק, ושדי בריקניה רחמנא ליצלן, על ידי זה אובד את נקודת האמונה הקדושה, ונכנסות בו מחשבות של כפירות ואפיקורסות, ואף שלפעמים זה בא בהתלבשות ובדקי דקות, אך זה ברור שבודאי אמונתו נפגמה, כמו שכתוב (תהלים פט, כט): "ובריתי נאמנת לו" – שעל ידי קדושת הברית, זוכים לנאמנות אל הקדוש ברוך הוא – שהיא על ידי אמונה בו יתברך, וממילא מובן שגם מי שאמונתו חזקה ומתוקנת, זוכה לקדושת ותקון הברית.

ועל כן אם אדם נמצא, רחמנא ליצלן במצב של אחרי החטא, ועדיין מפעמת בו נקודה שנשארה מקדושת יהדותו, והיא עוד מעוררתו לתיקון המעשים, אזי יחזיק באמונה יתירה, שכל הזמן יעסיק את מוחו בקדושת אמונת ה' – לחשוב מחשבות קדושות וטהורות, מאמיתת מציאותו של הקדוש ברוך הוא, ואיך שהוא מלך נורא על כל אלהים, מלך מלכי המלכים, ומלכותו בכל משלה, והוא מחיה את כולם, ולית אתר פנוי מיניה, ומלא כל הארץ כבודו, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך ויתעלה. ויתבונן בדעתו איך שהוא יתברך כביכול מתלבש ומסתתר בכל פרטי הבריאה – דומם, צומח, חי מדבר, ובכל תנועה ותנועה, ובכל מקרה ומאורע, והכל כאשר לכל זה ממש אלקות, כי אין עוד מלבדו ממש, ואפס זולתו, ולבדו ימלוך נורא, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, בתוך כל עלמין, לעילא מכל עלמין, ותחות כל עלמין, ואיהו ועלמין חד אינון, כי אין שום מציאות וישות זולתו – אלקינו יתברך שמו. ויצייר בדעתו איך הכל הכל סביבו אלקות, והוא נמצא בתוך האור האין סוף, נכלל, בטל ונמשך אליו כאילו אינו – גם הוא – לגמרי.

ובכל פעם, כאשר יתבונן בדעתו בפשטות באילו המילים דלעיל, בכל פעם אשר יעלו על דעתו המשפטים הללו, הוא מזכך את נפשו אשר אין לתאר ולשער, וממשיך על עצמו אור עליון נורא ונפלא עד מאד שזה ממש מטהרו ומנקהו, מקשטו מחלאת טינוף זוהמת צואת העונות והחטאים הקשים עד שיכול להגיע לדרגה נשגבה כזו שתאיר נפשו באור עליון, נורא ונפלא עד מאד, וכל מי שרק יתחבר אליו ויתקרב אליו, גם כן יתעורר בתשובה שלימה באמת, שזו בחינת (יומא פו:): – 'גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו'; כי תשובת היחיד יכולה לזעזע רקיעין עילאין ממש, והכל תלוי לפי עצמת וגדלות הרצונות שמשקיע הבעל תשובה בעקשנות ובנחישות שלא ישוב לאוולתו עוד, ומתקיים בו מקרא שכתוב (ירמי' ה, א) "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ".

וכל יהודי יכול לזכות לזה, כי בין כך ובין כך אנו קרואים לו יתברך בנים (קידושין לו.). ועלה ברעיוני, שהנה עתה אנו לומדים בכולל מסכת קידושין, ושם יש דרש חכמינו ז"ל (שם דף ג:): 'אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא) – אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב'! ויש לומר בדרך צחות, מליצה ורמז, שכאשר אדם זוכה לצאת מתחת שעבוד היצר, שבתחילה נעשה אורח ואחר כך נעשה אדון, הוא רק על ידי שמבטל מעצמו כל החשק והכיסופים הרעים והמרים שיש לו לצד הרע בבחינת "אהבי ה' שנאו רע", שהרוצה להדבק באמת באהבת ה', צריך שימאוס וישנא את הרע בתכלית השנאה. וזהו "ויצאה חנם אין כסף", שאז אפשר לזכך את המ"ח שנטמא, ולהמשיך עליו סוד התשובה מנ' שערי בינה ששם אימא עילאה בחינת תשובה [אותיות חנ"ם – מ"ח ונ'], אבל הכל אם "אין כסף", אם אמנם סרו ובטלו ממנו הכיסופים, התאוות והתשוקות הרעות. וזהו – 'אין כסף לאדון זה' – היצר הרע, הרע והרשע, 'אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב'! – זהו אבינו שבשמים, ומקרא מלא דיבר הכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), ואף שאיני בטוח כלל אם זה על דרך האמת, אבל כבר נשמע בשם הרה"ק מרן אדמו"ר מהר"א הקדוש מבעלזא זיע"א: – "בדרך רמז, קֶען דָאךְ יֶעדֶער אִיד זָאגֶען" (בדרך רמז הרי יכול כל יהודי לומר).

והעיקר, שנוציא לעצמנו את המכוון, שיפעל הדבר בנפשנו "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חשֶׁךְ" (ישעי' מב, ז); לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ (שם מט, ט) – שנזכה לברוח ממלכודת השטן המשחית, שרוצה למשוך אותנו אל בור תחתיות, ונתקרב אל השם יתברך בכל לב ונפש, ובפרט עתה שהזמן גרמא – ימי השובבי"ם הקדושים שהם מסוגלים לזה, ניקח את עצמנו בידנו ובפרט בשבתות, שסתם שבת הוא ענין של תשובה, ובפרט של שובבי"ם. והנה בשבת הזו שקוראים בה פרשת בא – כבר מתנוצץ, מזריח ובא אור גאולתם של ישראל. ובשבת הבאה – שבת שירה, באה והתנוססה הגאולה בעצמה. וכן צריכים אנו, השפלים והרחוקים להזדרז בעצמנו, ולהאיר על נפשנו הארת גאולת הנפש.

ואיתא בספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים' (פרשת בלק ד"ה יזל): 'מקובל מאא"ז זללה"ה (מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א) שכל אדם חייב לגאול את נפשו על דרך (תהלים סט, יט): "קרבה אל נפשי גאלה". והשוה דבריו הקדושים אל הדברים הנפלאים שאיתא בספר הקדוש 'אוהב ישראל': 'וזה שאמר דוד המלך ע"ה "קרבה אל נפשי גאלה", רוצה לומר, שצריך לקרב לנפשו הגאולה בתורה ובתפלה ובמעשים טובים להעלות כל ניצוצי הקדושה שנפלו ולייחדם אל הקדושה שנפלו משם. וליחדם מידי יום ביומו. ואין עליית יום אחד דומה לחבירו. וזהו גאולה בכל יום בפרטיות. עד שיתקן כל אחד ואחד חלקו ואז אחד באחד יוגשו ויתקרבו והיו לאחדים ותהיה הגאולה השלימה בכללות הכנסת ישראל אשר אנו עם ה' בני אל חי מצפים ומקוים ומייחלים לה'.    כלומר, שדוד המלך עליו השלום בקש מהקדוש ברוך הוא, שאמנם אנו מחכים לגאולה הכללית על ידי גילוי כבוד מלכותו וכבוד שכינת עוזו יתברך בתוך כלליות עם הקדוש ישראל בניו אהוביו, אבל לעת עתה – גאלני בגאולה פרטית, היינו שיהיה לי הרגש אלקי, כמו בשעת הגאולה העתידה, ולזאת אזכה על ידי שתבוא לי התקרבות ממרומים, קרבה אל נפשי – השם יתברך יתקרב אלי כביכול – גאלה, זוהי גאולה ברוחניות, ושהאדם נגאל על ידה מכל צרותיו גם בגשמיות, באשר שאז הוא מתחיל להבין ולראות ברמזים שמרמזים לו מן שמי מרומא עלאה.

ורציתי לסיים בענין חשוב מאד, השייך לפרשתן, והוא יסוד גדול בעבודת ה'. כי הנה כתיב (שמות י, כו): "כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד בֹּאֵנוּ שמה"; דאיתא בספרים הקדושים, שיש בני אדם עובדי ה' שאין השם יתברך מראה להם מה שפעלו כל ימי חייהם. רק אחר מותם בעולם הבא, אז יראו מה שפעלו. כי אין איש יודע במה יזכה את ארחו, ולפעמים נדמה לאדם שהוא נמצא בתוך עליה, ויושב שמים ישחק ילעג למו שהוא מלא גאות, ישות וגסות הרוח, ולפעמים נדמה לאדם שהוא בתוך ירידה, ובאמת השם יתברך שוכן עמו, כמו שאמרו (סוטה ה.): – "ואת דכא ושפל רוח", רב הונא ורב חסדא חד אמר 'אתי דכא' וחד אמר 'אני את דכא', ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה וכו'; ועיין שם כל הגמרא. וכן כתוב (ישעי' סו, ב): "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי".

הכלל, שלפעמים יש אנשים שיכולים לחיות חייהם ולעולם אין מראים להם מה שפעלו בעולם הזה, ולכן הנסיון שלהם גדול מאד, וזה רצונו של היודע תעלומות ברחמנותו העצומה מנפלאות תמים דעים, כדי שהשכר שיוענק להם אל פועלם ומעשיהם יהיה בזכות ולא בחסד, כי בהיותם עובדים את השם יתברך ללא להרגיש שהם פועלים משהו, רק לשמו ולזכרו תאוות נפש, הרי שמסירות נפש עצומה יש כאן על כל צעד ושעל – עד בואנו שמה!

וכשמגיעה העת של 'בואנו שמה' – כאשר מסתיימים חיי האדם, לאחר אריכות ימים ושנים, ואז הוא יעמוד משתומם למול עגלות וקרונות עמוסות וטעונות ומלאות מזמורי תהלים, דפי גמרא, סימני שולחן ערוך, שנלמדו ונאמרו מתוך הדחק, מתוך הבלבול הגדול, מתוך מניעות וטרדות עצומות – ואחרי הכל: ללא שום הרגש וראיית העין על מה שיזכה לעתיד, ואדרבה! היה נראה לו כל חייו שאינו פועל מאומה בכל יגיעו ועמלו, והנה לפניו – רווחים נפלאים כאלו.

ואז ימלא שחוק פינו, וכדאיתא במדרש (שמו"ר נב, ג) על הפסוק (משלי לא, כה): "ותשחק ליום אחרון" – אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה? ליום אחרון! שאז מחפשים את כל הנקודות טובות שזכה לסגל לנשמתו בזה העולם העובר, וכל מה שקונים כאן ברוחניות – לעולם אינו נאבד, כמו שאיתא בזוהר הקדוש (תרומה קנ:): 'ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא, ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכיל למעבד לון, קודשא בריך הוא סליק ליה רעותיה כאילו עביד'. (ואין רצון טוב שנאבד לפני המלך הקדוש, ובגלל כן, אשר מי שמהרהר הרהורים טובים לגבי אדונו, שאף על גב שאינו יכול לעשותם, הקדוש ברוך הוא מעלה לו רצונו כאילו עבד).

והפירוש של רעותא הוא רצון, ולהורות בא, שהעיקר שבעיקרים הוא להתחזק ולהתגבר ברצונות חזקים, לחזור בתשובה ולהכלל ללגמרי באור האין סוף ברוך הוא, לעשות את רצון ה' בפשטות כמו יהודי תמים. ומובא בשם צדיקים אימרה נאה: 'מְ'דַארְף אַסַאך הָארֶעוֶוען אוֹיף דִי יוּנְגֶע יָארְן מְ'זָאל זַיין אוֹיף דִי עֶלְטֶער אַ פְּרָאסְטֶער אִיד' [צריך הרבה להתייגע בשנות הנעורים כדי שנזכה להיות בימי הזקנה יהודי פשוט]; כי אשרי מי שזוכה לדרגה הקשה מאד להשיגה – לעמוד על עמדו באותה התלהבות דקדושה שהיתה בימי הנעורים ולהיות מוסיף והולך בכל יום יותר ויותר.

הבה ונישא תפלה ותקוה לשוכן רומה, כי הדבורים שכונסו לכאן יהיו לרצון לפניו יתעלה, וימצאו מסילות ללבבך הזך – להבעירו באש קודש של אמונה טהורה – לחפוץ בהשלכת כל השטותין וההבלים השייכים אל הגוף בעולמו הגשמי, למשוך את עצמך אל רוחניות חיות אלקות, לימוד התורה הקדושה בהתמדה ובמרץ, עבודת התפלה במסירות נפש ובכוונה עצומה, קיום המצוות בשמחה ובהידור במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחבירו [ואין מזרזין אלא למזורזין], להזהר בקדושת המח, הפה, העינים, האזנים והחוטם, ולהחזיק את האברים בקדושה ובשמירה מעולה. והקדוש ברוך הוא יעזור, שתמיד לעולם תשאף ותרצה רצון קדוש להשם יתברך, והוא יעשה את שלו – למלאות הרצון הזה לפי שורש נשמתך, אמן כן יהי רצון.

הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 004 אגרות חיזוק – ידידות נפש הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.