מלכות בגלוי ועבדות בפועל

יומא דהילולא ג' תמוז תש"פ

אחד הדברים הקשים ביותר, זה לתאר את דמות הפלאים, חד הפעמית של לב ישראל ואוהבם – הרבי מליובאוויטש, זכותו תגן עלינו, ועל כל ישראל אמן. הבעיה היא גם כללית וגם נקודתית.

כי גם אם נאמר משהו אחד בלבד, או שננסה לחדד זוית אחת, גם אם לא נתיימר להקיף את כל המכלול של אישיותו רבת הגוונים, לא נצא ידי חובתינו, כי גם נגיעה אחת קטנה, באחת הזויות,  וכי בה כן נבין את עומק השלימות שלה? אני תוהה, אם המקום הנכון של ג' תמוז, זה לספר עוד מופת, ועוד סיפור, וכי זה יגע אפילו בשולי אדרתו של מנהיג יראל זה, שלא הניח דוגמתו בשום צד וענין. אפשר למתוח קווים מאד כלליים, מאד לא ממצים, אבל הקווים הללו אמורים להיות מקרבים אותנו לדמותו של הצדיק הקדוש, שלא הפסיק לחשוב רגע אחד על כל נשמה ונשמה מכלליות נשמות ישראל.

אם עד בואו של הרבי לזירת היהדות הכללית, היתה היהדות נחלתם של שומרי המצוות מנעוריהם, והיתה תרדמה כללית כזו, של אנחנו והם, עם בעל תשובה אחד או שנים שהסתננו. הגיע הרבי ושאל, מה קורה פה, מי יכול בכלל לוותר על בנים של השם? מי זה שיכול לשתוק מול תרדמה כזו. ואז, שלוחי הרבי מסתערים על העולם, ופשוט זועקים את דבר מלכו של עולם, שכל יהודי ידע מהשם יתברך… שכל יהודי יקיים מצוות… וכל זה נעשה על ידי קול הצעקה הפנימית של השכינה, שהקשיב לה אדם אחד ויחיד – הרבי.

מבצעים קדושים של זיכוי הרבים, רבבות אנשים חזרו אל חיק אביהם שבשמים, הרבי הפך למשמעותי בעבור מליוני בני אדם ברחבי תבל, והוא עצמו? עובד ה' במסתרים, מלבד השעות בהן התגלה ברבים, במאמרים, שיחות, ביחידויות… מה הוא היה? היכן שכן המלך בשעות שלו עצמו? בעבדות! הרבי היה עבד של ה', זכורני, כשהייתי בשבת מברכים אלול תשמ"ב ב770 שבת שלימה ויום ראשון, ילד הייתי… אבל כבר אז בלטה לנגד עיני הדמות של הרבי, איך שהוא עומד לפני עמוד התפילה שלו, ברצינות תהומית, ממש התגלמות הביטוי של חז"ל – כעבדא קמא מריה, כשכל מילה נאמרת בהטעמה ובכובד ראש. זו תפילה שכל אחד מתפלל, אבל היה שם התכללות של מלכות שמים בעבדות של הרבי.

כעבור שנים, זכיתי שוב למתנת החיים הזאת. בשלהי תשרי תשמ"ח, זכיתי להתפלל ערבית כשאני עומד מאחורי הרבי ממש, וכבר הייתי בחור בישיבה גדולה, וחזיתי לרבי מאחוריו, כשהתבוננתי בתפילה ההיא, כשכולם נדחפים להציץ בו, והכל אומר הוד מלכות, ואילו הוא – העבד הנכנע של הקב"ה, זה מה שעבר לי אז, ואלו הזכרונות שלי משלושת הפעמים בהן זכיתי לחזות באדם הדגול זה, ראייה של קלושי ראות, שרואים רק משהו, אבל יודעים שיש שם הרבה יותר.

ופניו המאירות אחר התפילה, כשהוא עוטף במבטו את הנוכחים ולרקע שירה של כמה דקות – עזב את המקום עם הסידור ביד, אך הנוכחות, אוי, הנוכחות, מותירה חותם אדיר כל כך, שאחרי 32 שנה היא עדיין נוכחת בלבי.

הרבי היה מלך לכל דבר, אבל הוא רק לבש את בגדי המלכות, הוא עצמו היה עבד נרצע לקודשא בריך הוא, הוא לא ראה במעמדו כי אם שליחות, שאותה ביקש לשתף עם עוד יהודים, אני שליח פה ואתה שליח שם. מה ההבדל? לא רוצה להרחיק לכת ולתת ציונים לרבי מליובאוויטש, אין לי ידיעה אודותיו כי אם ממעשיו הגלויים, המחנכים אותי והמעניקים בי השראה נצחית. דומני, שכל אדם, אם יביט בדמותו של הרבי, ויפנים את האור הגדול הזה של "למען שמו באהבה", מתמשך כזה, לא מתפשר, לא מסיח דעת.. חדור, דרוך… עוצמתי. יבין, כי מה שהרבי עשה בעצמו ותבע מאחרים. בעצם זו האמת הפשוטה, שמחייבת את כולנו, כל אחד בזירה הפרטית שלו.

הרבי היה מלך, כבר אמרנו, אבל שמנו לב שהרבי, בעצם, היה העבד של כל נשמות ישראל? אם צריך סכין שחיטה במצרים, הרבי כבר מוצא את הדרך לשלוח, אם צריך תיקון באיזה מקוה במקום שכוח אי שם ברחבי תבל, איכשהו יש אחד שאכפת לו. אנשים, נשים וטף, לא רק חסידי חב"ד, אלא מכל רחבי העולם היהודי – היו חקוקים על לוח לבו, כי תמיד הוא שאל את שאלת העבד הנצחית – מה אני יכול לעשות למענך, מלך?

הפוסט הרבי מליובאוויטש – המלך שהיה עבד נאמן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

באדיבות החפץ בעילום שמו ששלח לאתר

לרגל יום ההילולא ג' תמוז תש"פ

שכונת קווינס שבניו יורק איננה מנהטן, עם שקיעה דוממים לאט גם קולות היום, מפנים בכבוד את מקומם לשלוות הלילה. שדרת פרנסיס לואיס שבשכונה יוצאת מן הכלל, באחד מעיקוליה שוכן כבוד מבנה ועליו כיתוב עברי "אוהל חב"ד ליובאוויטש", המבנה משמש כשער לפני בית העלמין ע"ש מונטיפיורי, קבלת פנים לרבים הבאים להשתטח על ציוני מנהיגי חסידות חב"ד בדור האחרון – הרבי הריי"צ זי"ע והרבי הרמ"מ זי"ע, כך שבמשך עשרים וארבע שעות היממה נרשמת תנועה שקטה של רכבים, זה הולך וזה בא.
אווירה כבדה מעט שררה ברכב כל הדרך מוויליאמסבורג לקווינס, עד שנקטעה בקולה המתוכנת של אפליקציית הווייז, שהכריזה על עובדת הגעתם ליעד, יושבי הרכב נחלצו ממקומות מושבותיהם, ופתחו את הדלת לצינת הלילה הניו יורקי. בעדינות אומרת כבוד ניגשו אל המבנה הסמוך, עוברים את חדרי קבלת הפנים ויוצאים מעברו השני לתוך בית העלמין, צועדים בשביל הבטון אל האוהל החמים טכנית ורוחנית כאחת.
מנהגי העלייה לציון הנהוגים אצל מקושרי קדושי העליון הטמונים כאן, משרים הילת כבוד ויראה תמידית במתחם, אך רבים הם הבאים לכאן שאינם דווקא מן החוסים רשמית בצלם, אהבתם של צדיקים קדושים אוהבי ישראל אלו היתה ועודנה לכל יהודי באשר הוא, וכמים הפנים לפנים, באים יהודים מכל גווני שבעים הפנים לתורה, לפרוש את מכאובי לבם אצל רחמני ישראל שוכני העפר דכאן. יושבי הרכב מוויליאמסבורג מן הסוג האחרון הם, על הציון הם יוציאו "תיקון הכללי" בלה משימוש, ויקשרו את עצמם אל רבם הקדוש הטמון באומן, לא מרגישים שום סתירה במעשה, צדיקים אחת היא ליבם – להביא את בניו יתברך חזרה אליו.
דווקא במקום שורר מורא המקדש הזה, לבם של הבאים נפתח, מכאובי חייהם הנדחקים לטובת מריחת חיוך מסתיר בשגרת היום יום, פורצים כאן בקול בכי חרישי, דומה שעיניהם הרחומות זי"ע ממשיכות ללטף ולבקוע חומות לב.
הקבוצה הנוכחית באה בבקשה אחת, כל אחד מהם בחור רווק, כבר כמה שנים עברו מאז החלו חבריהם לבוא בברית השידוכין, רובם כבר אבות לילדים, אך עליהם כאילו פסחה השיירה, לא מדובר בעיכוב שאפשר לסכם במספר של שנים של המתנה, שנים אלו טומנות בתוכן עליות ומורדות, ציפיות ואכזבות, לא אחת מחשבה שהנה זה בא ואכזבה מנפצת לאחריה, ספקות מכאיבים והבלתי הנודע שעוד לפני. הכל ניקז כאן בשטף דמעות רותח.
הדרך חזרה נעשית בצורה קלה יותר, לפעמים עוצרים גם בתחנת דלק לחטיף ושתיה, והדיבורים העליזים קמעה מעידים כאלף עדים בכדאיות הנסיעה הקבועה הזו, המתקיימת אחת לשבוע לפחות.
•
מוצאי זאת חנוכה תשע"ח
עם שקיעת היום הושמעה בשורה מרנינה מקפיצת לב, האסיר היהודי הידוע ר' שלום מרדכי רובשקין שוחרר בחנינה נשיאותית, 20 שנה קודם הזמן שנגזר עליו בדינו על ידי משפט מעוות. הנס היה גלוי. יהודים מכל השכבות יצאו לריקודים סוערים ברחובות עיר כבעצם יום הפורים.
בנסיעה הקבועה שהתקיימה שעות אחדות לאחר מכן, החליפה את הכבדות המוכרת – אווירה שמחה בשמחת כלל ישראל,  הדרך היתה מלווה בהאזנות לקווי מידע שהשמיעו ראיונות ועדכונים מפי עסקנים ניחרי גרון וקרובים מרוגשים ממשפחת חתן הנס. ההפתעה נשמעה בקולם: באמצע מסיבת חנוכה לסובביו בבית האסורים, הגיעה לר' שלום מרדכי בשורת השחרור, ללא ידיעה ברורה מוקדמת.
למשמע הפרט האחרון, האירה באחד מיושבי הרכב מחשבה: "הלוואי ויעשה הקב"ה עימנו מעשה רובשקין" זרק לחלל, "'אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות' – אסורים נקראנו בלשון הכתוב, יעשה נא הקב"ה איתנו מעשה רובשקין – ישדך אותנו בפתע פתאום ונצא מבית האסורים שלנו"…
ועל הציון הקדוש תורגמה הפנינה הנ"ל לדמעות וזעקות, הבחור ביקש מלפני רבותיו של ר' שלום מרדכי "פעלו נא עבורי לפני כסא הכבוד, שיעשה עמי הקב"ה מעשה שעשה לר' שלום מרדכי בן רבקה בבית האסורים!"
•
ימים ספורים חלפו, ושדכנית ידועה ניסתה את מזלה, התקשרה להורי הבחור והציעה שידוך, בתקווה קטנה שמעו ההורים, ביררו פרטים ונתנו הסכמה להמשך. בירורים נוספים מהצד השני, בדיקת דור ישרים, מסלול שידוך רגיל במגזר, עם ידיעה מבוססת תקדימים שגם זה יכול להתנפץ ולאכזב.
עיכובים שונים צצו, הצד השני ביקש לברר באופן מעמיק יותר, אך בנתיים קיבל הבחור שיחת טלפון מהשדכנית, בו ביקשה לתאם פגישה עם הורי המוצעת, עם הבהרה ברורה: לא לתלות שום תקוות, מדובר בפגישה שאינה מחייבת כלל.
הפגישה נקבעה למוצאי עשרה בטבת, הבחור, שידע טעמם של שדכנים, ביקש לקבל אמירה ברורה: מדובר בפגישה עם ההורים בלבד, הצום עבר עליו בקושי ואף הוא אינו מעוניין לפגוש משודכת כעת. האמירה ניתנה באופן ברור.
לאחר נסיעה רבת הרהורים מצא את עצמו במקום המפגש בלב פועם, בתפילה שימצא חן בעיני ההורים והשידוך יתקדם הלאה. יהודי חייכן קיבל את פניו בלחיצת יד לבבית והזדהה כאב המוצעת. בשיחה קצרה ליווה אותו לחדר המפגש, פתח את הדלת, הציג את בתו, ונפרד לשלום לא לפני שהוא מברכו בברכת הצלחה רבה…
תחת הלם קל החל הבחור לטוות שיחה בפגישה מפתיעה עם המשודכת עצמה.
•
שבוע לאחר מכן, לפני שעיכל בכלל את קורות הפגישה הראשונה והבאים אחריה בכלל, נשברה הצלחת המיוחלת, והשמועה נשמעה לחדוות מכריו ואוהביו: השידוך הנכסף סוף סוף הגיע, האחרון והיחיד שהגיע לשורת הגמר…
ביושבו עם חברים, גולל את קורות הפגישה הראשונה, ההפתעה שנחתה על ראשו הכואב מהצום, והסייעתא דשמיא שעזרה לו לצלוח אותה בשלום…
"הי!" קפץ אחד החברים, "האם זה לא מה שביקשת אותו ליל מוצאי זאת חנוכה? בדיוק מה שקרה אצל רובשקין, בשורת שחרור בהפתעה!"
החתן נדהם, אכן כך היה מעשה, תפילתו החמה בציון התקבלה, מי שענה לר' שלום מרדכי בבית האסורים – הוא ענהו!

הפוסט ליל הדמעות בקווינס הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.