מַעֲשֶׂה נוֹרָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'תּוֹלְדוֹת־יַעֲקֹב־יוֹסֵף'
(פָּרָשַׁת בֹּא, דף מג ע"ב):

מָשָׁל אֶחָד שָׁמַעְתִּי, שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה אַחַת[1] מִקְהִלָּה־קְדוֹשָׁה מֶעזְבִּיז, בְּלָשׁוֹן רוּסְיָא: "יָפֶה בָּחַרְנוּ לָנוּ אֶת אֱלֹקֵינוּ, אֲבָל גַּם הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יָפֶה בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי 'פֵייבוּשׁ אִישׁ קַל' וּמְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ!"[2]; עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְגוּפָא דְּעוּבְדָא – כָּךְ הָיָה, כִּי בִּזְמַן הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הָיָה תַּלְמִיד־חָכָם אֶחָד בְּשֵׁם 'פֵייבוּשׁ' שֶׁשִּׁנָּה וּפֵרֵשׁ, וְנַעֲשֶׂה קַל מְאֹד, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה כִּמְעַט עֲבֵרָה בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא עָבַר עָלֶיהָ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן – וְהָיָה נִקְרָא בְּפִי כֹּל בַּכִּנּוּי 'פֵייבוּשׁ־אִישׁ־קַל'. וּמֵחֲמַת זֶה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִם בְּנוֹתָיו הַכְּשֵׁרוֹת, כִּי אַף אֶחָד לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ, כַּמּוּבָן, וְעָקַר דִּירָתוֹ לְמֶרְחַקִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ אוֹתוֹ, וְהִתְחַפֵּשׂ לְאִישׁ יָרֵא וְחָרֵד, וְשָׁם הִצְלִיחַ לְשַׁדֵּךְ אֶת בִּתּוֹ עִם חָתָן תַּלְמִיד־חָכָם, וְעָלָה בְּיָדוֹ לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ לִזְמַן־מַה, אֲבָל אַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁשִּׁדֵּךְ אֶת בִּתּוֹ הַשְּׁנִיָּה לְבֶן תַּלְמִיד־חָכָם[3], אָז כְּבָר נוֹדַע לְכֻלָּם שֶׁהוּא 'פֵייבוּשׁ הַקַּל', אֲבָל לַמְרוֹת זֹאת – לֹא בִּטְּלוּ אֶת הַשִּׁדּוּךְ, כִּי בִּתּוֹ הָיְתָה אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, וְגַם נוֹדַע לָהֶם עַל־פִּי שְׁאֵלַת־חֲלוֹם, שֶׁחָתָן זֶה הוּא זִוּוּגָהּ הַנָּכוֹן מִן הַשָּׁמַיִם.
בְּמַהֲלַךְ הַחֲתֻנָּה אָמַר אֲבִי הֶחָתָן אֶל פֵייבוּשׁ: "שֶׁמָּא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתַּחְזֹר בִּתְשׁוּבָה?! עָנָה וְאָמַר פֵייבוּשׁ: "עַתָּה אֵינִי יָכוֹל, אֲבָל אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מָתַי אָמוּת, אֲזַי שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מִיתָתִי הָיִיתִי שָׁב בִּתְשׁוּבָה"… וּבִקֵּשׁ הַמְחֻתָּן, שֶׁיִּתֵּן לוֹ תְּקִיעַת־כַּף עַל זֶה, וְנָתַן לוֹ. וְהַמְחֻתָּן הִבְטִיחַ לְהוֹדִיעוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מִיתָתוֹ.
הַשָּׁנִים עָבְרוּ, וְהַמְחֻתָּן הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, וּפֵייבוּשׁ שָׁכַח לְגַמְרֵי מִתְּקִיעַת־הַכַּף שֶׁלּוֹ. פַּעַם בְּאֵיזֶה לַיְלָה בְּשָׁכְבוֹ עַל מִטָּתוֹ, הִנֵּה פִּתְאוֹם נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, וְאִישׁ לָבוּשׁ לָבָן נִכְנַס לְחַדְרוֹ, וְאָמַר לוֹ: "בָּאתִי לְהַזְכִּירְךָ אֶת תְּקִיעַת כַּף שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְּיוֹם כְּלוּלַת בָּנֵינוּ, בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים אַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם וְעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה!", וְנֶעְלָם מִמֶּנּוּ.
וְהִנֵּה פֵייבוּשׁ נִבְהַל מְאֹד, וְהִתְחִיל לִצְעֹק וְלִבְכּוֹת עַל נַפְשׁוֹ מֵאֵין הֲפוּגוֹת, וְקָרָא לִשְׁנֵי חֲתָנָיו, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיִּקְּחוּהוּ לַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב – כְּדֵי שֶׁיּוֹרֶה לוֹ אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ, צִוָּה אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ וְלִלְמֹד כְּשֶׁהוּא שָׁרוּי בְּתַעֲנִית מִשַּׁבָּת־לְשַׁבָּת, סָבַר וְקִבֵּל, וְהִתְיַשֵּׁב לִלְמֹד. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִרְגִּישׁ שֶׁכִּמְעַט תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וְאָז נִכְנַס אֶחָד לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ עִם פַּת לֶחֶם, שֶׁזֶּה הָיָה הַ'בַּעַל־דָּבָר' שֶׁבָּא לְנַסּוֹתוֹ, וְאָמַר לוֹ שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ עַד פִּקּוּחַ־נֶפֶשׁ וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל, וְנִגַּשׁ פֵייבוּשׁ לַכִּיּוֹר לִטּוֹל יָדָיו לִנְטִילַת־יָדַיִם, כִּי לֹא רָצָה לֶאֱכֹל בְּלִי נְטִילַת־יָדַיִם, אֲבָל לֹא הָיָה מַיִם בַּבֶּרֶז, וְהָלַךְ לְחַפֵּשׂ מַיִם בַּבּוֹר, וְגַם הוּא הָיָה רֵיק מִמַּיִם, וְהִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ לָלֶכֶת לַמִּקְוֶה, שֶׁבְּוַדַּאי שָׁם יִמְצָא מַיִם, אֲבָל גַּם הַמִּקְוֶה הָיָה רֵיק… וְאָז הֵבִין שֶׁהַכֹּל מִן הַשָּׁמַיִם לְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲבֹר עַל צִוּוּי הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב אוֹ לֹא, וְאָמַר: "אִם כֵּן, אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִמְסֹר אֶת נַפְשִׁי!", וְרָצָה לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה הָרֵיק…
וְאָז הִרְגִּישׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁאָחֲזוּ אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה הָיָה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר לוֹ: "פֵייבוּשׁ! מְסִירוּת־נֶפֶשׁ כָּזוֹ רָצוּ לִרְאוֹת מִמְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וְעַכְשָׁו הִתְכַּפְּרוּ לְךָ כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבְךָ"… וְעַל זֶה הִתְכַּוְּנָה אָדְל בַּת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב[4] לוֹמַר, שֶׁיָּפֶה בָּחַר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּנִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי 'פֵייבוּשׁ־אִישׁ־קַל', וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ. כִּי הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֵיךְ לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, וְאַחַר־כָּךְ מִתְפָּאֲרִים עִמָּהֶם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת[5].

הערות

[1] מְקֻבָּל, שֶׁ'הָאִשָּׁה הָאַחַת מֵהָעִיר מֶעזִ'יבּוּז', הָיְתָה הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדְל ע"ה בַּת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע (מֵהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל הַ'צֶּמַח־דָּוִד' מִסְּקָאלְיֶא זי"ע).
[2] וּמַמְשִׁיךְ שָׁם בַּ'תּוֹלְדוֹת': 'וּבָזֶה שֶׁבָּחַר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּיִשְׂרָאֵל אֵין זוֹ תְּמִיהָה, כִּי אִתּוֹ הַמַּדָּע וְהַחָכְמָה, וְיוֹדֵעַ מַעֲלַת וּמַדְרֵגַת יִשְׂרָאֵל מִכָּל עַם, אֲבָל יוֹתֵר חָכְמָה וָמַעְלָה גְּדוֹלָה אֵיךְ נוֹדַע לְיִשְׂרָאֵל מַעֲלוֹת וְשֶׁבַח הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ, שֶׁאֵין לְהַשִּׂיג מַהוּתוֹ, רַק מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו'…
[3] שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי הֵיכָלָא שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע.
[4] רְאֵה לְעֵיל בְּהֶעָרָה 1.
[5] עַיֵּן בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'וַיַּגֵּד־יַעֲקֹב', מֵהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי יַעֲקֹב־חִזְקִיָּהוּ מִפָּאפֶּא זי"ע (לֶךְ־לְךָ) אֶת הַסִּפּוּר בְּקִצּוּר; וּבְהַרְחָבָה מוּבָא בַּסֵּפֶר 'כָּל־סִפּוּרֵי־בַּעַל־שֵׁם־טוֹב', בְּשֵׁם הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן כַּהֲנָא מִסְּפִּינְקֶא זי"ע, שֶׁקִּבְּלוֹ מִצַּדִּיקֵי־אֱמֶת. וְעַיֵּן בַּ'תּוֹלְדוֹת' מַהֲדוּרַת 'מָכוֹן־נַחֲלַת־צְבִי' (כְּרַךְ שְׁמוֹת, עַמּוּד סא), וּבַהֶעָרָה שָׁם; וְכֵן מַאֲמָר מַקִּיף עִם כָּל הַגִּרְסָאוֹת שֶׁל סִפּוּר זֶה, בְּקֹבֶץ 'אֲסוּפוֹת' (גִּלָּיוֹן 9, עַמּוּדִים 36־30).

*

שיעור אודות הסיפור – והלימוד ממנו

המרידה היחסית במלכות שמים, שהיא נקודת הבירור – הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. הפגישה של כל יהודי, במרידתו הוא, בשינוי שלא בא – שלו, בשאלת השאלות הזו, שמא הגיעה השעה… אפשר שאתה מפספס את יעדך בעולם? מרן הבעל שם טוב זי"ע פעל בעליונים ובתחתונים, השפעתו העצומה לכל הנוגע באדרת אורו, היא בעיקר בנקודה שיש שייכות בין הבורא לנברא – קיימת, פועלת ותוססת, וביחוד נשמת ישראל, אף אם היא תרד למקום הכי נמוך, אף כי הכל כבר יודעים כי פייבוש איש קל – היינו מיסגור המקובל גם על הקרבן… האדם מתרגל למצבו, כבר כולם יודעים, והוא גם יודע, ובתוך התודעה הפגומה הזו – הוא פועל וחי, מנסה להסתיר כשיכול, וכשכבר כולם יודעים, רוכב שמים בעזרו על ידי שאלת חלום. כל הנתונים של הסיפור מסבירים את התרדמת שלו, החיים שלו זורמים, הוא נתקע עם הבנות? אין בעיה… זורמים עם האפשרויות, לא מכניסים את הילדים למויסדעס? אין בעיה! – יורדים למתחתרת, כל זה הוא בעיקוף השאלה הנשמתית – שמא הגיעה השעה…
גם התקיעת כף שלו, היא אמירה מאד מיוחדת. זה הפוקר, הכמעט כופר, המתנהג כמו גוי – פתאום נדרש לשיח אודות השעה שתבוא… הוא מבטיח, הוא נשבע… תקיעת כף! מה זה אומר? זה שבפנימיות הוא תוקע עצמו בתקיעה עצומה באמת ובאמונה. הסיפור מבאר לנו אודות החקיקה הזו בתוככי נשמות ישראל – שיש שם מקום שבו האומר יאמר – אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי!
התיקון שלו, התיקון שלנו – מפליא עד מאד, מרגש את כל כוחות הרגש שלנו, והמוחין מביעים שלמות ואור… נדרש, ממש נדרש, כדי לחזור בתשובה, לקיים את ההבטחה ההיא, התקיעת כף… אודות השעה היא – ומה נדרש? מסירות נפש! ממש למסור את הנפש, את הרצון, את כל העצמיות – על מזבח הדבקות בו ית'.
עד שאכן הגיעה השעה… [והשעה זו, ההוא יומא… מגיעה לכל אחד, לכל אחד ממש, לכל יחיד שחי – ממש].

הגעו בנפשכם. מדובר באדם שכל כולו הוא היפך מסירות נפש. גם ה'הורגנו עליך כל היום' שיש ליהודי כשר ביום יום – אין לו. הצופה ומביט בארחותיו נבעת מהתיעוב. פרומיל של מסירות נפש – האיש הזה לא מגלה. נפשו יצאה בתאוותו, הב והב ואינו מוסר כלום.
ועל זה ידוו כל הדוויים, כל העובר נד לו – לא קיימת בנבכי נפש החוטא הלז, הפייבוש הקל הזה – את המתנה הגדולה שיש ויש לכל אחד מישראל אשר לא נזרקה בו כו', הוא חסר אותה. אין לו את זה. הוא לא מודע למציאות האלוקית בכלל, וממילא לא שייך שהוא ימסור את נפשו על מה שאינו מענינו, והענין האלוקי, כפי הנראה – ממש לא מענינו. כך היינו חושבים, וכך אכן אנו רואים את הפייבושים, אטומי המבע וחסומי הרגש, פגומי המוח וסגורי הלב… כלום, נאר תאוות, רק התרחקות.
אך לא!
בא ה'בעל שם טוב' הקדוש לעולם. ועוד לפני שהוא מרעיש ומרגיז עולמות עליונים ותחתונים באותיות הקדושות שלו, הוא קורע קודם כל את סגור לבו של כל פייבוש ופייבוש שהיה, ויש ויהיה… כאשר נפרע הלב לבית חללו. ורואים איך פייבוש הלז, מוסר את הנפש הקדושה שלו, עד שמעורר מה שמעורר – 'אהבת קדומים' של לכתך אחרי במדבר… ומגלה במו מסירות נפשו המפתיעה את המושג המרחף בחללו של עולם – כולך יפה רעיתי ומום אין בך!
הסיפור הזה, של זעקתה הטהורה של אותה אשה צדקנית, ז"ק דמרן, טוב לה שתהדהד מסוף העולם ועד סופו, תגיח ותגיע עדי פנימיות לבבו של פייבוש האישי שלנו – ה' משתבח במסירות נפש של אותה שעה.
ואותה שעה? כלום אינה השעה הזו?!

הפוסט 'פֵייבוּשׁ אִישׁ קַל' וּמְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ!"​ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כ' בְּתִשְׁרֵי תשפ"ד

הַיּוֹם הַהִלּוּלָא שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף מֵאוֹסְטְרְאָה זי"ע, הַמְּכֻנֶּה רַבִּי יֵיבִ"י – רָאשֵׁי תֵּבוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן יְהוּדָה, שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּאוּשְׁפִּיזָא דְּיוֹסֵף צַדִּיקָא כִשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, בְּכ' תִּשְׁרֵי תקנ"א, הוּא הָיָה מִתַּלְמִידָיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הָרַב הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, וְזָכָה לִרְאוֹת בְּיַלְדוּתוֹ אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ. וְהָיָה דָּבוּק כָּל יָמָיו בְּתַכְלִית הַדְּבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְרָאוּ אֶצְלוֹ גִּלּוּי אֱמוּנָה בְּהִירָה וְאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וְשִׁדּוּד הַטֶּבַע. כִּי מִדַּת הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן יָקְדוּ בּוֹ, וְהוּא הִפְלִיא אֶת סוֹבְבָיו בָּהֶם.

וּמְסֻפָּר, כִּי פַּעַם בְּעֶרֶב פֶּסַח הָיָה בֵּיתוֹ רֵיקָם מִכָּל עַד הַשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל עֶרֶב הֶחָג, אוּלָם לֹא רָאוּ בִּמְחִצָּתוֹ שׁוּם לַחַץ וָעֶצֶב, כִּי הָיָה שָׁרוּי בְּבִטָּחוֹן גָּדוֹל בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהַכֹּל יֵלֵךְ כַּשּׁוּרָה, וְחָזַר וְאָמַר: "אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁיַּזְמִין לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דָּגִים לִכְבוֹד הֶחָג". וְהִנֵּה הִגִּיעַ לֵיל הַסֵּדֶר, וְהוּא קִיֵּם בְּסִלּוּדִין אֶת מִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה כְּהִלְכָתָהּ, וְהִנֵּה הַקּוֹל נִשְׁמַע מִחוּץ לַבַּיִת שֶׁהִגִּיעַ אָדָם אֶחָד וּבְיָדוֹ דָּג גָּדוֹל וּמְכֻבָּד, וְאָמַר, כִּי הִנּוֹ שָׁלִיחַ מֵאֶחָד הַצַּדִּיקִים לִכְבוֹד הֶחָג, אֶלָּא שֶׁהִתְאַחֲרָה הַשָּׁעָה וְהִגִּיעַ רַק בְּרֶגַע זֶה, וְהִמְלִיץ הַצַּדִּיק עַל זֶה אֶת הַפָּסוּק: בִּטְחוּ בַּה' עֲדֵי עַד, הַיְנוּ עַד הָ'עַד', רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַבִּטָּחוֹן צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּה אַמִּיץ, שֶׁעֵד כַּמָּה שֶׁבּוֹטֵחַ יוֹסִיף עוֹד וְיָשִׂים בַּה' מָעוּזּוֹ.

מִצְוַת סֻכָּה הָיְתָה יְקָרָה בְּעֵינָיו מְאֹד מְאֹד, וְחִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ לְמִצְוָה זוֹ, עַד שֶׁלֹּא יָצָא מִמֶּנָּה בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת הֶחָג, וְאָמְרוּ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאוּ אֶצְלוֹ זְבוּבִים בְּסֻכָּתוֹ, אַף בְּעֵת הַחֹם הַגָּדוֹל, וְהָיָה אוֹמֵר עַל מִצְוַת סֻכָּה, שֶׁהִיא כֹּה חֲשׁוּבָה, הֱיוֹת שֶׁנִּכְנָסִים אֵלֶיהָ אֲפִלּוּ עִם הַמַּגָּפַיִם. הוּא אַף הִקְפִּיד שֶׁתִּהְיֶה בְּסֻכָּתוֹ 'דֹּפֶן עֲקוּמָה', בְּאָמְרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַגְּמָרָא הַקְּדוֹשָׁה מַּזְכִּירָה אֶת זֶה, הֲרֵינִי רוֹצֶה לְקַיְּמָהּ. כְּמִנְהַג הַצַּדִּיקִים לֹא יָצָא מִן הַסֻּכָּה אַף בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים, בְּאָמְרוֹ: "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת הַהֶדְיוֹט שֶׁל הַגְּמָרָא"…

הַהִתְאַמְּצוּת וְעָמָל הַמִּצְווֹת הָיוּ לְרַבִּי יֵיבִ"י כְּדֶרֶךְ חַיִּים בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם מַה שֶׁיָּכַל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי שָׁלִיחַ – הִשְׁתַּדֵּל וְהִתְאַמֵּץ בְּעַצְמוֹ, כָּךְ הָיָה טוֹרֵחַ לִקְנוֹת וְלֶאֱסֹף אֶת הַסְּכָךְ לְסַכֵּךְ אֶת סֻכָּתוֹ, הָיָה הוֹלֵךְ בְּעַצְמוֹ לַשּׁוּק וְיָגַע בָּזֶה הַרְבֵּה. כְּמוֹ כֵן נָהַג לְהִסְתּוֹבֵב בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶשׁ בֵּין הַחֲנֻיוֹת וְאָסַף צְדָקוֹת וּנְדָבוֹת עֲבוּר עֲנִיֵּי הָעִיר, וּכְפִי שֶׁמֵּעִיד בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ בְּשֵׁם אֶחָד הַצַּדִּיקִים, שֶׁרָאָה אֶת רַבּוֹ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ לָבוּשׁ בַּעֲדִי עֲדָיִים וְכֶתֶר זָהָב עַל רֹאשׁוֹ, רַק רַגְלָיו יְחֵפוֹת, שָׁאַל הַתַּלְמִיד אֶת הָרַב, מַה זֶה וְעַל מַה זֶה? הֲלוֹא אִישׁ צַדִּיק וְקָדוֹשׁ הָיִיתָ, הִסְבִּיר לוֹ הַצַּדִּיק, כִּי כָּל קִשּׁוּט וְתַכְשִׁיט שֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לֹא טָרַח בְּעַצְמוֹ בְּקִבּוּץ מָעוֹת עֲבוּר הָעֲנִיִּים מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אָדָם חָשׁוּב – עַל כֵּן נוֹתְרוּ רַגְלָיו יְחֵפוֹת. כָּאָמוּר, רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף דָּבַק בְּמִדָּה זוֹ, וְהָיָה מְבַזֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

נִלְמַד קְצָת מִסִּפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ 'רַבִּי יֵיבִי', הַמִּדְבָּר מֵאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ:

הִנֵּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זָן וּמְפַרְנֵס מִבֵּצָי כִּנִּים עַד קַרְנֵי רְאֵמִים (עֹ"ז ג:), וְאֵין צָרִיךְ שׁוּם אָדָם לְסַיֵּעַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהַמְצִיא מָקוֹם שֶׁמֵּאוֹתוֹ מָקוֹם יְפַרְנֵס לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אַדְּרַבָּה, מְקַלְקֵל בָּזֶה פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁמַּרְאֶה, שֶׁאֵין לוֹ בִּטָּחוֹן עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּכוֹל לִתֵּן לוֹ פַּרְנָסָה בְּלִי שׁוּם הַמְצָאָה לְכָךְ מַמְצִיא לְעַצְמוֹ פַּרְנָסָה, וְהָאֱמֶת, פַּרְנָסָה הִיא בִּזְכוּת הַבִּטָּחוֹן, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּטָּחוֹן יוֹתֵר – יֵשׁ לוֹ פַּרְנָסָה יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמז, יא): רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. וּכְמוֹ שֶׁרָאִינוּ בְּדוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁנָּתַן לָהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פַּרְנָסָה מִן הַשָּׁמַיִם בְּלִי שׁוּם הַמְצָאָה, וַאֲפִלּוּ לֹא בִּקְּשׁוּ מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם פַּרְנָסָה, רַק פָּחֲדוּ פַּחַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם מַה לֶאֱכֹל, וְהִתְרַעֲמוּ עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת טז, ב־ג): וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע וְגוֹ', אַף עַל פִּי כֵן נָתַן לָהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִן הַשָּׁמַיִם, וְלֹא הִצְרִיכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַמְצִיא מָקוֹם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פַּרְנָסָה, כֵּן כָּל אָדָם – אֵין צָרִיךְ 'לַעְזוֹר' לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהַמְצִיא מָקוֹם לְפַרְנָסָתוֹ.

הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים כָּאן, הֵם חִזּוּק וְהִתְעוֹרְרוּת לֹא רַק בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא שׁוּם הִשְׁתַּדְּלוּת רְאוּיָה לְפַרְנָסָתוֹ, אֶלָּא אַף מִי שֶׁהוּא מְסֻדָּר בְּהִשְׁתַּדְּלוּת פַּרְנָסָה וּמִשְׂרָה מְסֻדֶּרֶת, עָלָיו לְהַפְנִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי גַּם מְקוֹר הַפַּרְנָסָה שֶׁלָּנוּ הוּא מֵאֵת ה', וְאֵין שׁוּם מְנִיעָה מִצִּדּוֹ לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה, הַלֵּב הַבּוֹטֵחַ וְהָרָגוּעַ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׂרָה מְסֻדֶּרֶת בְּפַרְנָסָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בּוֹטֵחַ בְּכָל סֶדֶק שֶׁנּוֹצַר בְּחוֹמַת הַבִּטָּחוֹן שֶׁלּוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָזַב אֶת עֲבוֹדָתוֹ, כִּבְיָכוֹל, לְפַרְנֵס כָּל בְּרִיָּה שֶׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ, וְאִם הָיִינוּ זוֹכִים – לֹא הָיִינוּ טוֹרְחִים עַל הַפַּרְנָסָה, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא זָכִינוּ וְאָנוּ טוֹרְחִים, לְפָחוֹת עָלֵינוּ לָדַעַת, בִּידִיעָה עֲמֻקָּה, שֶׁבֶּאֱמֶת, הַכֹּל מֵהַשָּׁמַיִם, וְאֵין לָנוּ שׁוּם יְדִיעָה, לָמָּה הַפַּרְנָסָה שֶׁלָּנוּ בָּאָה מִצַּד זֶה אוֹ מִצַּד זֶה, אֲבָל מַה שֶּׁבָּרוּר לָנוּ, שֶׁמַּה שֶּׁנִּרְאֶה לָנוּ כְּמָקוֹר לְחַיִּים שֶׁלָּנוּ, הוּא לֹא הַמָּקוֹר, הוּא הַסִּבָּה שֶׁאָחַז בָּהּ הַמְּסוֹבֵב יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לְפַרְנֵס אוֹתָנוּ, וּמִי שֶׁמֵּבִין אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּלִבּוֹ הֵיטֵב, הוּא זוֹכֶה לְחַיִּים נְעִימִים מְאֹד, כִּי בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו הוּא מוֹצֵא אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

הפוסט שיעור אמונה 080 – פַּרְנָסָה הִיא בִּזְכוּת הַבִּטָּחוֹן הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי יום הכיפורים תשפ"ד

שְׁאֵלָה נִשְׁאֲלָה לַצַּדִּיקִים הַקַּדְמוֹנִים, מַדּוּעַ וְלָמָּה אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלַּת עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶת הַבַּקָּשָׁה סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, וַהֲלוֹא כָּעֵת סִיַּמְנוּ אֶת תְּפִלַּת הַנְּעִילָה, רְווּיַת הַהִתְרַפְּקוּת הֲכִי פְּנִימִית שֶׁל לִבֵּנוּ הַיְּהוּדִי אֶל חֵיק אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם הַמְּקַבֵּל אוֹתָנוּ בִּתְשׁוּבָה, וַהֲרֵי עִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם מְכַפֵּר עָלֵינוּ, וְעוֹד הִתְפַּלַּלְנוּ תְּפִלּוֹת קְדוֹשׁוֹת, חָמֵשׁ הַתְּפִלּוֹת עִם וִדּוּיִים וּבַקָּשַׁת סְלִיחָה, וְעוֹד לֹא הִסְפַּקְנוּ לַחֲטֹא, לְשֵׁם מַה בָּאָה כָּעֵת הַתְּפִלָּה: סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ.

אוֹמֵר הַ'חִדּוּשֵׁי הָרִי"מ' מִגּוּר זי"ע, כִּי אִישׁ יְהוּדִי אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוּא צָרִיךְ לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּמֻחְלֶטֶת, כִּי הוּא לְלֹא עָוֹן כְּלָל, הַכֹּל נִסְלַח, הַכֹּל נִמְחָל, הַכֹּל נִמְחַק לְגַמְרֵי, הַפֶּלֶא הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא מָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן בְּכָל דּוֹר, אַחַת בַּשָּׁנָה, הוּא פֶּלֶא שֶׁכִּמְעַט לֹא נִתְפַּשׂ בַּשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי. הַחוֹטֵא עַצְמוֹ לֹא מַסְכִּים כִּמְעַט עִם הַמְּחִילָה הַגּוֹרֶפֶת הַזּוֹ, כִּי הֲלֹא חָטָאתִי כָּל כָּךְ, וְאֵיךְ עִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם אֶחָד, גַּם אִם הִתְפַּלַּלְתִּי בִּרְצִינוּת וְצַמְתִּי – אֵיךְ הַכֹּל נִמְחַק בְּמוֹ יוֹם אֶחָד, קָדוֹשׁ כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה? זֶהוּ פְּגַם גָּדוֹל, אֲבָל מִתְבַּקֵּשׁ כִּמְעַט בְּיוֹדְעֵנוּ אֶת אַפְסִיּוּתֵנוּ וְאֶת קִצּוּר מַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים, לְמוּל הַדְרַת גָּדְלוֹ שֶׁל יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית.

אֶת פְּגַם אֱמוּנָה זֶה, אָנוּ מְבַקְשִׁים לְתַקֵּן וּלְנַקּוֹת בְּאֶמְצָעוּת הַבְּרָכָה שֶׁל תְּפִלַּת עַרְבִית, סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, אָנוּ נִרְעָדִים לְגַלּוֹת, שֶׁעֲדַיִן לֹא שַׁבְנוּ עַל הַפְּגָם הַמְסֻיָּם הַזֶּה, אוּלַי וְשֶׁמָּא אֵינֶנּוּ שְׁלֵמִים לְגַמְרֵי בָּאֱמוּנָה הַחֲזָקָה הַזּוֹ, שֶׁאָנוּ כָּעֵת נְטוּלֵי עָוֹן, וְאֵין לָנוּ שׁוּם חֵטְא כְּלָל, שׁוּם שֶׁמֶץ שֶׁל חֵטְא, וַאֲפִילוּ כֶּתֶם לֹא. זוֹ אֱמוּנָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת עַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְעָלֵינוּ לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה זוֹ, וּלְהַחְדִּיר לְעַצְמֵנוּ אֶת הָאֱמוּנָה הַזּוֹ בִּדְבַר רַחְמָנוּתוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, שֶׁהֶעֱנִיק לְבָנָיו יְדִידָיו יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה, בּוֹ אָנוּ זוֹכִים לְהִתְנַקּוֹת לְגַמְרֵי, וּמְקַבְּלִים הִזְדַּמְּנוּת חֲדָשָׁה לִחְיוֹת חַיִּים טְהוֹרִים נְטוּלֵי חֵטְא…

הָאֱמוּנָה הַזּוֹ בְּכָךְ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹלֵחַ וּמוֹחֵל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ, הִיא אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל הַכְּלָלִית, אֱמוּנָה עַל מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה, הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, מִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר יְהוּדִי שָׁב בִּתְשׁוּבָה אֶל בּוֹרְאוֹ, עַל מַה הוּא שָׁב? עַל אִי קִיּוּם מִצְווֹת עַל חֶסְרוֹנוֹת בַּעֲשִׂיָּה שהתבקשנו לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי הַבּוֹרֵא, כַּאֲשֶׁר אָנוּ שָׁבִים בְּאֹפֶן כְּלָלִי עַל הַכֹּל, הֲרֵי שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר אֵלֵינוּ מִיָּדִית, וְאָנוּ זוֹכִים לִחְיוֹת חַיִּים מְטֹהָרִים לִפְנֵי הַבּוֹרֵא, כְּאִלּוּ לֹא חָטָאנוּ מֵעוֹלָם, וְאַדְרַבָּה, הַזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה – הֲרֵי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו גַּם נַעֲשִׂים לוֹ כִּזְכֻיּוֹת – וֶאֱמוּנָה זוֹ מַמְשֶּׁכֶת שִׂמְחָה עֲצוּמָה עַל הַנֶּפֶשׁ, זוֹ הַהַרְגָּשָׁה הַנְּקִיָּה וְהַיָּפָה שֶׁיֵּשׁ לְכָל צמי יוֹם כִּפּוּר, בְּמוֹצָאֵי הֶחָג הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא הַזֶּה. רוֹמְמוּת זוֹ, שֶׁל קִרְבַת אֱלֹקִים מְיֻחֶדֶת, שְׁמוּרָה לְמוֹצָאֵי הַיּוֹם הָעֲשִׂירִי שֶׁל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁגַּם מִי שֶׁלֹּא זָכָה לִתְשׁוּבָה אֲמִתִּית, בָּא ה' וּמַשְׁלִים אֶת תְּשׁוּבָתוֹ עַל יְדֵי עִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַיָּמִים הַזֶּה – הַמְּכַפֵּר לְכָל אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּים וְאֵינָם בּוֹעֲטִים בַּכַּפָּרָה הַמְּיֻחֶדֶת הַזּוֹ.

הַהֲלָכָה דּוֹרֶשֶׁת, שֶׁמִּיָּד בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים יַעֲשֶׂה הַיְּהוּדִי אֵיזוֹ הַתְחָלָה בִּבְנִיַּת הַסֻּכָּה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי הֲלוֹא אַרְבָּעַת הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְסֻכּוֹת, הֵם יְמֵי הֲכָנָה לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת, בְּנִיַּת סֻכָּה לְשִׁבְעָה יָמִים וּרְכִישַׁת אַרְבָּעָה מִינִים מְהֻדָּרִים, שֶׁבָּהֶם נִשְׂמַח לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה וְהַקָּפוֹת וְשִׂמְחַת הָאֱמוּנָה שֶׁלָּנוּ בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

הָרֶמֶז שֶׁמָּצְאוּ בְּפָסוּק הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חַיִל, הֲרֵי עָשִׂינוּ אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא בְּמֶשֶׁךְ יְמָמָה קְדוֹשָׁה וְנִפְלָאָה אַחַת, כָּעֵת אָנוּ מְבַקְשִׁים לְהוֹסִיף חַיִל וְכֹחַ בִּקְדֻשָּׁה – עַל יְדֵי שֶׁנִּפְנֶה שׁוּב לְקַיֵּם עוֹד מִצְווֹת, וַהֲרֵי מִזְדַּמֶּנֶת לְפִתְחֵנוּ מִצְוַת הַיּוֹם שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת. קֶשֶׁר יָשִׁיר יֵשׁ בֵּין הָאֵימָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים לַשִּׂמְחָה הַנֶּהְדֶּרֶת שֶׁל יְמֵי הַסֻּכּוֹת, וְהַכֹּל מַכְרִיז שֶׁשְּׁתֵּי הַתְּנוּעוֹת הַלָּלוּ, הַיִּרְאָה שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל יְמֵי הֶחָג, יוֹצְרוֹת אֶת הַתְּמוּנָה מִשְּׁנֵי חֲלָקֶיהָ, הַקִּרְבָה הַנְּכוֹנָה לַבּוֹרֵא הָעוֹטֵף אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים.

אֶפְשָׁר שֶׁגַּם בְּהִתְחַזְּקוּת בֶּאֱמוּנָה שֶׁלְּאַחַר מַעֲשֶׂה נִכְלֶלֶת בְּפָסוּק שֶׁל יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חַיִל, אִם לָקַחְנוּ אֶת הַכֹּחַ וְהַחַיִל שֶׁלָּנוּ וְהִטְמַעְנוּ אוֹתָן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה וּבְבִטּוּל אֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כָּעֵת עָלֵינוּ לְרוֹמֵם אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וּלְהַחְדִּיר בְּכָל הַהֲוָיָה שֶׁלָּנוּ אֱמוּנָה מֻחְלֶטֶת, כִּי אָכֵן הִתְקַבְּלוּ הַתְּפִלּוֹת שֶׁלָּנוּ לְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן, כִּי יוֹם זֶה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא יוֹם קָדוֹשׁ שֶׁל רַחֲמִים, שֶׁל גִּלּוּי הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה לְנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל. לָכֵן יְהוּדִים יוֹשְׁבִים מְסֵבִים בִּסְעֻדָּה קְדוֹשָׁה בְּמוֹצָאֵי יוֹם זֶה, לֹא רַק כִּי אָנוּ רְעֵבִים וּצְמֵאִים מֵהַצּוֹם, אֶלָּא כִּי אָנוּ זוֹכִים לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הָאֱמוּנָה, וְעַל זֶה אָנוּ שְׂמֵחִים וּמְהַלְלִים, וְרוֹקְדִים אֶת רִקּוּד הָאֱמוּנָה הַחֲדָשָׁה וְהַמִּתְחַדֶּשֶׁת שֶׁלָּנוּ, שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת נְקִיִּים לְגַמְרֵי לִפְנֵי ה', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, טָהֳרָה אָכֵן מְבִיאָה שִׂמְחָה וְשַׁלְוָה, הַתָּרַת הַסְּפֵקוֹת, הַמִּקּוּם הַנָּכוֹן שֶׁל הַמַּצָּב הֶחָדָשׁ שֶׁלָּנוּ מְרוֹמֵם אוֹתָנוּ וּמְשַׂמֵּחַ אוֹתָנוּ, עָלֵינוּ לָלֶכֶת מֵהַחַיִל שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל הַחַיִל שֶׁל הָאֱמוּנָה בִּתְשׁוּבָה.

לֹא הַמַּצָּב שֶׁלָּנוּ הוּא הַמָּדָד לַמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית הַמְּרַחֶמֶת עָלֵינוּ, כִּי אִם דְּבָרוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא שֶׁהִכְרִיז שֶׁבְּיוֹם זֶה אָנוּ נִטְהָרִים לְפָנָיו לְגַמְרֵי, זוֹ מַחֲשָׁבָה מְאֹד קְרִיטִית הַמְּכוֹנֶנֶת אוֹתָנוּ לִקְרַאת חַיִּים חֲדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי שֶׁל מַמָּשׁ, כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נָקִי – הוּא יוֹתֵר יִשְׁמֹר עַל הַמַּתָּנָה הַזּוֹ שֶׁל הַנְּקִיּוּת שהוענקה לוֹ, אָדָם שֶׁלָּבוּשׁ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּתִי לָבָן וַחֲגִיגִי, נִזְהָר מְאֹד שֶׁלֹּא לְהַכְתִּים אֶת הַלְּבוּשׁ הַנָּאֶה הַזֶּה, אֶלָּא שֶׁהוּא אָמוּר לְצֹרֶךְ זֶה לִהְיוֹת מוּדָע לַלְּבוּשׁ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ, כִּי אִם יַחְשֹׁב שֶׁהַלְּבוּשׁ עֲדַיִן שָׁחוֹר וּמֻכְתָּם הוּא פָּחוֹת יִזָּהֵר. לָכֵן הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוּא הָאֱמוּנָה וְהַשִּׂמְחָה בִּדְבַר הַנְּקִיּוּת שֶׁל הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹנִי וְהַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ, וְשֶׁנִּזְכֶּה לְהִכָּתֵב וּלְהֵחָתֵם לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם.

הפוסט שיעור אמונה 065 – רִקּוּד הָאֱמוּנָה הַחֲדָשָׁה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ה' בתשרי תשפ"ד

עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה הֵם עֲשֶׂרֶת יְמֵי אֱמוּנָה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה כֹּחוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁהֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים אֶל גִּלּוּי הַמַּלְכוּת וְהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בָּעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מַמְלִיכִים אֶת מַלְכוּת ה' בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, אָנוּ עוֹסְקִים לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁכֻּלָּם יְעִידוּן וְיַגִּידוּן כִּי יֵשׁ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, אֶלָּא שֶׁהַפְּנִימִיּוּת שֶׁל יְהוּדִי, שֶׁלִּפְעָמִים אֵינָהּ מְזֻכֶּכֶת דַּיָּהּ, אֵינוֹ קוֹלֵט שֶׁהוּא מִבְּנֵי הַמַּלְכוּת, וְשֶׁהַכֹּחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ, הַכֹּחוֹת הַשִּׂכְלִיִּים וְהַכֹּחוֹת הַגַּשְׁמִיִּים, כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, נוֹעָד רַק כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְאָכֵן אָמְנָם בְּכָל חֵטְא יֵשׁ אֵיזֶה חִסָּרוֹן בֶּאֱמוּנָה, שֶׁאֵינוֹ שָׂם אֶל לִבּוֹ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁצּוֹפֶה וּמַבִּיט בְּכָל הַנִּסְתָּרוֹת, וְלָכֵן גַּם עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַתִּקּוּן בִּבְחִינַת מַלְכוּת אֱמוּנָה, שֶׁמַּחְזִיר לְעַצְמוֹ אֶת הָאוֹר שֶׁל הָאֱמוּנָה שֶׁכָּבָה הֵימֶנּוּ בִּשְׁעַת הַחֵטְא, וְאַדְרַבָּה, אוֹר הַשֵּׁנִי גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹן, כִּי בִּבְחִירָתוֹ הָבִין, כִּי אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעַתָּה, וְאָז אוֹר הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים מֵאִיר בְּיוֹתֵר אֵצֶל הָאָדָם הַזּוֹכֶה לָשׁוּב אֶל בּוֹרְאוֹ עַל נְקֻדַּת גִּלּוּי הָאֱמוּנָה וְתֹקֶף הִתְבַּהֲרוּת הַמַּלְכוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו וְעַל כָּל פְּנִימִיּוּתוֹ.

הָאִישׁ הַיְּהוּדִי הָעוֹסֵק בְּהַכְוָנָה שֶׁל הָעַצְמִי שֶׁלּוֹ מוּל הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה, וּבְכָל עֵת מַרְגִּישׁ אֶת הַקֶּשֶׁר הֶעָצוּם שֶׁלּוֹ עִם הָאוֹר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַמֵּאִיר בְּתוֹכוֹ, וְהוּא מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁבְּכָל חַיָּיו לֹא יִהְיֶה הוּא הַמַּסְתִּיר אֶת הָאוֹר הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וְשֶׁעַל כֵּן בָּא אֶל זֶה הָעוֹלָם, לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ, הוּא זוֹכֶה לְתַעֲנוּג עָרֵב מְאֹד, כִּי יוֹדֵעַ מַה הִיא מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים שֶׁאָנוּ חַיִּים בְּזֶה הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים, וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם דָּבוּק וְאָדוּק בְּחַיָּיו, וְאוֹהֵב אוֹתָם, כָּךְ יָבִין וְיַשְׂכִּיל כִּי הַדְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים הִיא הַתַּעֲנוּג הַנֶּעֱרָב שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ.

כַּאֲשֶׁר אָדָם זוֹכֶה לִבְהִירוּת אֱמוּנָה, מַסָּע הַתְּשׁוּבָה שֶׁלּוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְתַעֲנוּגִים, כִּי הִיא רֵישׁ כָּל דַּרְגִין וְסוֹף כָּל דַּרְגִין, וְהִיא רֵאשִׁית הַכֹּל, יְסוֹדָהּ בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה, הֶמְשֵׁכָהּ בְּהַפְרָחַת שִׁמָּמוֹן הַנֶּפֶשׁ, וְהַכָּרָה שֶׁבְּכָל רֶגַע כִּי הִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, לְתָמְכוֹ וּלְסַעֲדוֹ, לְכַוְּנוֹ ולייעדו, וְכָל מַה שֶׁעוֹשֶׂה – עוֹשֶׂה לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בִּלְבַד, בְּלֹא שׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת לְאֵיזֶה עִנְיַן אוֹ לְשֵׁם לְרַצּוֹת חֶבְרַת אֲנָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, כִּי אִם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה, אָדָם כָּזֶה, רוֹאֶה אֵיךְ שֶׁחֲטָאָיו הוֹפְכִים לְמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה, אֵיךְ מִתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה נוֹצַרְתָּ הַכָּרָה בְּהִירָה כְּלָלִית וּפְרָטִית הַמְּשִׁיבָה דְּבָרִים אֶל שָׁרְשָׁם וּמְתַקֶּנֶת נִיצוֹצוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ. וּבִשְׁבִיל יָחִיד שֶׁשָּׁב יִמְחֲלוּ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עִנְיַן הַיָּחִיד שֶׁשָּׁב, אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁהַיָּחִיד הַזֶּה הוּא הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הַיְּהוּדִי, שֶׁעָלֶיהָ לָשׁוּב אֶל מְקוֹמָהּ, לְהַכִּיר אֶת הָאֱמֶת הַפְּנִימִית שֶׁבָּנוּ, הַתּוֹבַעַת אֶת תַּפְקִידָהּ לְהִתְגַּלּוֹת, קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק לִפְתֹּחַ לוֹ אֶת שַׁעֲרֵי לִבֵּנוּ לֶאֱמוּנָה וְלִדְבֵקוּת אֲמִיצָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הַשִּׁיבָה הַזּוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁעִנְיָנָהּ בָּעוֹלָם הוּא לְהִתְגַּלּוּת כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הִיא לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַגִּלּוּי הַזֶּה אַף כִּי הוּא הוּפְסַק… אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁשָּׁב, מְעוֹרֵר זַעֲזוּעַ כֹּה גָּדוֹל בָּעוֹלָם, שֶׁמּוֹחֲלִין לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַיִּתָּכְנוּ רַחֲמִים עֲצוּמִים כָּאֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁל בּוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹתוֹ יָחִיד, הוּא כָּל יָחִיד וְיָחִיד, שֶׁמְּכַוֵּן אֶת פְּנִימִיּוּת עִנְיָנוֹ לָעִנְיָן הָאֱלֹקִי, וְרוֹצֶה לָשׁוּב אֶל חֵיק בּוֹרְאוֹ בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה, זֶהוּ סוֹד הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה.

יֵשׁ תְּשׁוּבָה גְּבוֹהָה, שֶׁהָאָדָם נַעֲשֶׂה אָדָם אַחֵר לְגַמְרֵי, לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים וְהִתְרַחֲקוּתוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא נֵס וְנֵס לְעֵבֶר יַעַד שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר, לִבְרֹחַ מְאֹד מְאֹד מִכָּל סְרַךְ וְעִנְיָן שֶׁל הֵפֶךְ דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא, הַתְּשׁוּבָה הַזּוֹ, הִיא אֵינָהּ תְּשׁוּבָה אַחַת, אֶלָּא הִיא לִקּוּטֵי תְּשׁוּבוֹת, תְּשׁוּבָה אַחַר תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, מֵחֲמַת שֶׁגִּשֵּׁם בִּתְשׁוּבָתוֹ אֶת אוֹר אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשָׁב עַל הַתְּשׁוּבָה וְחוֹזֵר חָלִילָה, וְזֶהוּ מַסָּע שֶׁל אוֹהֵב הַמְּחַזֵּר אַחַר אֲהוּבָתוֹ, בִּתְשׁוּקָה וּבְחֵשֶׁק נִפְלָא, כָּךְ כָּל רֶגַע וְרֶגַע, הַנֶּפֶשׁ תְּאֵבָה לְהַשִּׂיג עוֹד וְעוֹד, גִּלּוּי אֱלֹקוּת וּנְעִימוּת עֲרֵבוּת הַהֶרְגֵּשׁ הָאֱלֹקִי הַפְּנִימִי, אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת.

כֵּיוָן שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא יְסוֹד הַכֹּל, גַּם הַתְּשׁוּבָה הַגְּבוֹהָה הַנַּ"ל, הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַכִּסּוּפִים וְהַגַּעְגּוּעִים הָאֵין סוֹפִיִּים, שֶׁאֵינָם מֻשָּׂגִים וְרוֹדְפִים תָּמִיד בִּבְחִינַת מָטֵי וְלֹא מָטֵי, לִרְאוֹת הֶסְתֵּר וְלִלְמֹד גִּלּוּי, לְהַרְגִּישׁ אֶת יַד הַהַשְׁגָּחָה גַּם כְּשֶׁהִיא מִסְתַּתֶּרֶת, לְהַעֲמִיק בָּאֱמוּנָה הַקְּדֵשָׁה גַּם כְּשֶׁהִיא בַּלֵּילוֹת מַמָּשׁ, כְּשֶׁהַכְּאֵב עַל הַהֶסְתֵּר מְכַסֶּה עַל כָּל רֶגֶשׁ וְכָל שֶׁכֵּן עַל מַחֲשָׁבָה שֶׁל שֵׂכֶל, וְאָז מִתְגַּלֶּה ה' בַּהֲדָרוֹ, וְרוֹאִים שֶׁאֵין בֶּאֱמֶת שׁוּם רַע כְּלָל, כִּי אִם הַכֹּל אוֹר ה' הַמִּתְגַּלֶּה פַּעַם בְּאֹפֶן זֶה וּפַעַם בְּאֹפֶן זֶה, אֲבָל אֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְאַף שֶׁלֹּא תָּמִיד הַשֵּׂכֶל מַסְכִּים לָזֶה, וָבֶטַח לֹא הָרֶגֶשׁ הַיַּלְדּוּתִי, אֲבָל בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן וְהֶעָמֹק, מְבִינִים אֶת הֱיוֹתֵנוּ בָּרֵי חֲלֹף הַנִּמְצְאִים בְּיַד הַנֶּצַח, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאֵלָיו נִכְסֹף וְנִשְׁתֹּקֵק וְנִרְאֶה טוֹב, וּבְהַסְתָּרַת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, בֶּהָלָה וּפַלָּצוּת תאחזנו, כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן כִּי אִם עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לָכֵן גַּם מִי שֶׁעוֹלֶה מַעְלָה אֶל תְּשׁוּבָה עִלָּאָה מְאֹד, וּמַרְגִּישׁ אַהֲבָה עֲמֻקָּה לְבוֹרְאוֹ, וּבֹטֵחַ עֲווֹנֹתָיו נִמְחָלִים, הוּא גַּם מִתְנַסֶּה בְּכָל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים בֶּאֱמוּנָה גּוּפָא, כִּי בִּנְיָן הָאֱמוּנָה הוּא בִּנְיָן הַתְּשׁוּבָה, נִדְבָּךְ אַחַר נִדְבָּךְ.

, מִשּׁוּם שֶׁהֵם כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה כֹּחוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁהֵם צְרִיכִים לִהְיוֹת מְשָׁרְתִים אֶל גִּלּוּי הַמַּלְכוּת וְהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בָּעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מַמְלִיכִים אֶת מַלְכוּת ה' בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, אָנוּ עוֹסְקִים לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁכֻּלָּם יְעִידוּן וְיַגִּידוּן כִּי יֵשׁ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, אֶלָּא שֶׁהַפְּנִימִיּוּת שֶׁל יְהוּדִי, שֶׁלִּפְעָמִים אֵינָהּ מְזֻכֶּכֶת דַּיָּהּ, אֵינוֹ קוֹלֵט שֶׁהוּא מִבְּנֵי הַמַּלְכוּת, וְשֶׁהַכֹּחוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ, הַכֹּחוֹת הַשִּׂכְלִיִּים וְהַכֹּחוֹת הַגַּשְׁמִיִּים, כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, נוֹעָד רַק כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְאָכֵן אָמְנָם בְּכָל חֵטְא יֵשׁ אֵיזֶה חִסָּרוֹן בֶּאֱמוּנָה, שֶׁאֵינוֹ שָׂם אֶל לִבּוֹ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁצּוֹפֶה וּמַבִּיט בְּכָל הַנִּסְתָּרוֹת, וְלָכֵן גַּם עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַתִּקּוּן בִּבְחִינַת מַלְכוּת אֱמוּנָה, שֶׁמַּחְזִיר לְעַצְמוֹ אֶת הָאוֹר שֶׁל הָאֱמוּנָה שֶׁכָּבָה הֵימֶנּוּ בִּשְׁעַת הַחֵטְא, וְאַדְרַבָּה, אוֹר הַשֵּׁנִי גָּדוֹל מִן הָרִאשׁוֹן, כִּי בִּבְחִירָתוֹ הָבִין, כִּי אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעַתָּה, וְאָז אוֹר הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים מֵאִיר בְּיוֹתֵר אֵצֶל הָאָדָם הַזּוֹכֶה לָשׁוּב אֶל בּוֹרְאוֹ עַל נְקֻדַּת גִּלּוּי הָאֱמוּנָה וְתֹקֶף הִתְבַּהֲרוּת הַמַּלְכוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו וְעַל כָּל פְּנִימִיּוּתוֹ.

הָאִישׁ הַיְּהוּדִי הָעוֹסֵק בְּהַכְוָנָה שֶׁל הָעַצְמִי שֶׁלּוֹ מוּל הָאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה, וּבְכָל עֵת מַרְגִּישׁ אֶת הַקֶּשֶׁר הֶעָצוּם שֶׁלּוֹ עִם הָאוֹר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַמֵּאִיר בְּתוֹכוֹ, וְהוּא מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁבְּכָל חַיָּיו לֹא יִהְיֶה הוּא הַמַּסְתִּיר אֶת הָאוֹר הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וְשֶׁעַל כֵּן בָּא אֶל זֶה הָעוֹלָם, לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ, הוּא זוֹכֶה לְתַעֲנוּג עָרֵב מְאֹד, כִּי יוֹדֵעַ מַה הִיא מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים שֶׁאָנוּ חַיִּים בְּזֶה הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים, וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם דָּבוּק וְאָדוּק בְּחַיָּיו, וְאוֹהֵב אוֹתָם, כָּךְ יָבִין וְיַשְׂכִּיל כִּי הַדְּבֵקוּת בְּחַי הַחַיִּים הִיא הַתַּעֲנוּג הַנֶּעֱרָב שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ.

כַּאֲשֶׁר אָדָם זוֹכֶה לִבְהִירוּת אֱמוּנָה, מַסָּע הַתְּשׁוּבָה שֶׁלּוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְתַעֲנוּגִים, כִּי הִיא רֵישׁ כָּל דַּרְגִין וְסוֹף כָּל דַּרְגִין, וְהִיא רֵאשִׁית הַכֹּל, יְסוֹדָהּ בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה, הֶמְשֵׁכָהּ בְּהַפְרָחַת שִׁמָּמוֹן הַנֶּפֶשׁ, וְהַכָּרָה שֶׁבְּכָל רֶגַע כִּי הִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, לְתָמְכוֹ וּלְסַעֲדוֹ, לְכַוְּנוֹ ולייעדו, וְכָל מַה שֶׁעוֹשֶׂה – עוֹשֶׂה לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בִּלְבַד, בְּלֹא שׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת לְאֵיזֶה עִנְיַן אוֹ לְשֵׁם לְרַצּוֹת חֶבְרַת אֲנָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, כִּי אִם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה, אָדָם כָּזֶה, רוֹאֶה אֵיךְ שֶׁחֲטָאָיו הוֹפְכִים לְמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה, אֵיךְ מִתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה נוֹצַרְתָּ הַכָּרָה בְּהִירָה כְּלָלִית וּפְרָטִית הַמְּשִׁיבָה דְּבָרִים אֶל שָׁרְשָׁם וּמְתַקֶּנֶת נִיצוֹצוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ. וּבִשְׁבִיל יָחִיד שֶׁשָּׁב יִמְחֲלוּ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עִנְיַן הַיָּחִיד שֶׁשָּׁב, אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁהַיָּחִיד הַזֶּה הוּא הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הַיְּהוּדִי, שֶׁעָלֶיהָ לָשׁוּב אֶל מְקוֹמָהּ, לְהַכִּיר אֶת הָאֱמֶת הַפְּנִימִית שֶׁבָּנוּ, הַתּוֹבַעַת אֶת תַּפְקִידָהּ לְהִתְגַּלּוֹת, קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק לִפְתֹּחַ לוֹ אֶת שַׁעֲרֵי לִבֵּנוּ לֶאֱמוּנָה וְלִדְבֵקוּת אֲמִיצָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הַשִּׁיבָה הַזּוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַנָּכוֹן שֶׁל הַנְּשָׁמָה שֶׁעִנְיָנָהּ בָּעוֹלָם הוּא לְהִתְגַּלּוּת כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הִיא לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַגִּלּוּי הַזֶּה אַף כִּי הוּא הוּפְסַק… אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁשָּׁב, מְעוֹרֵר זַעֲזוּעַ כֹּה גָּדוֹל בָּעוֹלָם, שֶׁמּוֹחֲלִין לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַיִּתָּכְנוּ רַחֲמִים עֲצוּמִים כָּאֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁל בּוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ, וְאוֹתוֹ יָחִיד, הוּא כָּל יָחִיד וְיָחִיד, שֶׁמְּכַוֵּן אֶת פְּנִימִיּוּת עִנְיָנוֹ לָעִנְיָן הָאֱלֹקִי, וְרוֹצֶה לָשׁוּב אֶל חֵיק בּוֹרְאוֹ בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה, זֶהוּ סוֹד הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה.

יֵשׁ תְּשׁוּבָה גְּבוֹהָה, שֶׁהָאָדָם נַעֲשֶׂה אָדָם אַחֵר לְגַמְרֵי, לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ זוֹכֵר מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים וְהִתְרַחֲקוּתוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא נֵס וְנֵס לְעֵבֶר יַעַד שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר, לִבְרֹחַ מְאֹד מְאֹד מִכָּל סְרַךְ וְעִנְיָן שֶׁל הֵפֶךְ דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא, הַתְּשׁוּבָה הַזּוֹ, הִיא אֵינָהּ תְּשׁוּבָה אַחַת, אֶלָּא הִיא לִקּוּטֵי תְּשׁוּבוֹת, תְּשׁוּבָה אַחַר תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, מֵחֲמַת שֶׁגִּשֵּׁם בִּתְשׁוּבָתוֹ אֶת אוֹר אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְשָׁב עַל הַתְּשׁוּבָה וְחוֹזֵר חָלִילָה, וְזֶהוּ מַסָּע שֶׁל אוֹהֵב הַמְּחַזֵּר אַחַר אֲהוּבָתוֹ, בִּתְשׁוּקָה וּבְחֵשֶׁק נִפְלָא, כָּךְ כָּל רֶגַע וְרֶגַע, הַנֶּפֶשׁ תְּאֵבָה לְהַשִּׂיג עוֹד וְעוֹד, גִּלּוּי אֱלֹקוּת וּנְעִימוּת עֲרֵבוּת הַהֶרְגֵּשׁ הָאֱלֹקִי הַפְּנִימִי, אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת.

כֵּיוָן שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא יְסוֹד הַכֹּל, גַּם הַתְּשׁוּבָה הַגְּבוֹהָה הַנַּ"ל, הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַכִּסּוּפִים וְהַגַּעְגּוּעִים הָאֵין סוֹפִיִּים, שֶׁאֵינָם מֻשָּׂגִים וְרוֹדְפִים תָּמִיד בִּבְחִינַת מָטֵי וְלֹא מָטֵי, לִרְאוֹת הֶסְתֵּר וְלִלְמֹד גִּלּוּי, לְהַרְגִּישׁ אֶת יַד הַהַשְׁגָּחָה גַּם כְּשֶׁהִיא מִסְתַּתֶּרֶת, לְהַעֲמִיק בָּאֱמוּנָה הַקְּדֵשָׁה גַּם כְּשֶׁהִיא בַּלֵּילוֹת מַמָּשׁ, כְּשֶׁהַכְּאֵב עַל הַהֶסְתֵּר מְכַסֶּה עַל כָּל רֶגֶשׁ וְכָל שֶׁכֵּן עַל מַחֲשָׁבָה שֶׁל שֵׂכֶל, וְאָז מִתְגַּלֶּה ה' בַּהֲדָרוֹ, וְרוֹאִים שֶׁאֵין בֶּאֱמֶת שׁוּם רַע כְּלָל, כִּי אִם הַכֹּל אוֹר ה' הַמִּתְגַּלֶּה פַּעַם בְּאֹפֶן זֶה וּפַעַם בְּאֹפֶן זֶה, אֲבָל אֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְאַף שֶׁלֹּא תָּמִיד הַשֵּׂכֶל מַסְכִּים לָזֶה, וָבֶטַח לֹא הָרֶגֶשׁ הַיַּלְדּוּתִי, אֲבָל בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן וְהֶעָמֹק, מְבִינִים אֶת הֱיוֹתֵנוּ בָּרֵי חֲלֹף הַנִּמְצְאִים בְּיַד הַנֶּצַח, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאֵלָיו נִכְסֹף וְנִשְׁתֹּקֵק וְנִרְאֶה טוֹב, וּבְהַסְתָּרַת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, בֶּהָלָה וּפַלָּצוּת תאחזנו, כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן כִּי אִם עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לָכֵן גַּם מִי שֶׁעוֹלֶה מַעְלָה אֶל תְּשׁוּבָה עִלָּאָה מְאֹד, וּמַרְגִּישׁ אַהֲבָה עֲמֻקָּה לְבוֹרְאוֹ, וּבֹטֵחַ עֲווֹנֹתָיו נִמְחָלִים, הוּא גַּם מִתְנַסֶּה בְּכָל מִינֵי נִסְיוֹנוֹת קָשִׁים וּמָרִים בֶּאֱמוּנָה גּוּפָא, כִּי בִּנְיָן הָאֱמוּנָה הוּא בִּנְיָן הַתְּשׁוּבָה, נִדְבָּךְ אַחַר נִדְבָּךְ.

הפוסט שיעור אמונה 059 – עֲשֶׂרֶת יְמֵי אֱמוּנָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ערב שבת קודש פרשת האזינו, י"ב בתשרי תשפ"ג.

לכבוד …. היקר שליט"א.

היום ערב שבת קודש פרשת האזינו, שהיא שירת התורה, וכל התוכחות והמוסר של התורה והיהדות כלולים בפרשה קדושה זו, וראוי לנו ללמוד אותה במתינות, ולעיין בפסוקים שהם נקראים מוקשים על דרך העברה, אבל כשמסתכלים בהם, מתוך השתוקקות להשם יתברך, רואים כמה שזה מבעיר הלב להשם יתברך, איך שהוא יתברך בעצמו מתחנן ומבקש אותנו שנזכה לשוב אליו, כי לא כדאי ללכת בדרכים לא טובות, שאחר כך יש ענשים קשים ומרים, וההיפך, גודל הטובה הנפלאה שזוכים הנשמות שהולכים בדרכי ה', ועיקר העונש הוא עצם ההתרחקות מאור פני מלך חיים, שכמה עונש הוא זה, ואין צריך עונש אחר אחר כך, כי אם זורקים את הבן של המלך מהארמון, וכי הוא צריך עונש אחר כך. והנה כעת הם ימי אהבה גדולים, ושורה צמאון וכסופין גדולים להשם יתברך, אצל כל נשמות ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, וכל תיבה ודיבור של רצונות שאנו מוציאים מפינו בימים אלו, עולים ממש עטרה לראש צדיק, צדיקו של עולם, ומי יודע מה שנעשה מזה [על כן אל תהיה בטלן אחר שאתה יודע מעבודת ההתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו'], שהימים האלו הם הכנה דרבה לימים של "ימינו תחבקני", שורש אהבה שביראה, הימי טוב שבהם מתגלה גילוי אלוקות באור נורא ונפלא מאד, כידוע.

ועתה נלמד כסדרן היכן שאנו אוחזים, בסייעתא דשמיא:

כעת רבינו מבאר, איך בתיבות אלו "חצר בית הנשים", מרומזים כל מיני וסוגי האנשים המתרחקים מהשם יתברך, שאותם צריך להוכיח על ידי המלכות [שממשיכים לה אריכות ימים, על ידי התורה, שמזה נעשה דעת שהופכת את ההסתרה לדעת – לידע שאין שום הסתרה, כי אם גילוי עצום של השם יתברך], שהיא בחינת מרדכי. וְזֶה: חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים – והתיבה 'נשים', היא מִלְּשׁוֹן שֶׁנָּשׁוּ – שהם זזים ומתנתקים וְקָפְצוּ – קפיצה ממקום למקום, שהם קפצו מהמקום הטבעי שלהם, היינו מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם – שהוא השם יתברך, שהוא נקרא מקומו של עולם, כי אין מקום בעולם שאי אפשר להתקרב משם להשם יתברך, והם נשו מבחינה זו, שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – כי חושבים שבמקומם אין אלוקות, חס ושלום, הרי שזה כאילו הם קפצו ממקומו של עולם, כביכול. וְיֵשׁ אנשים שֶׁכְּבָר הָיוּ קְצָת אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – 'היו קצת' היינו שאם מתרחקים אחר כך, זהו סימן שלהיות אצל השם יתברך שלהם לא היה בשלימות, כי מי שנדבק באהבתו יתברך – לא תסור אהבתו ממנו לעולמים, אבל גם זה טוב, לפי שעה, כמו שבפירוש גלה לנו רבנו ז"ל, שאפילו אם מתקרב לפי שעה – הוא גם כן טוב מאד, אַךְ שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ – כי עיקר העבודה הוא לזכור תמיד לפני מי עובדים ואת מי עובדים, שאז תיכון העבודה אצלו תמיד, אבל לפעמים מרוב התמורות שוכח בכלל שיש השם יתברך בעולם ושהוא נולד ונברא בשביל לעבוד אותו, ושכחת הבורא היא תחילת ההסתרה, שנסתר ממנו השם יתברך, אף שיודע בכלליות שיש השם יתברך, אבל התרדמה הרוחנית שלו גורמת שישכח את כל הענין בפרטיות, ואין חייו קשורים אל הזכרון הזה ממנו יתברך, חס ושלום. וְזֶה: הַנָּשִׁים – לְשׁוֹן שִׁכְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מא) כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים וְכוּ' – מביא ראיה מפסוק זה, שנשים הוא לשון שכחה, וזהו שמרדכי עומד בחצר בית הנשים זה, להחזיר בתשובה ולהוכיח את האנשים האלו שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – והוא מזכיר להם את הזמנים הטובים שהיו קצת אצלו יתברך, וכמה נעימות הרגישו אז, וזה שאתם שוכחים את כל זה, זה מחמת ההסתרה שהוא יתברך בעצמו עומד מאחרי השכחה הזו, ואם תזכירו לעצמכם את השם יתברך שנמצא ממש בתוך השכחה שלכם – תשובו אליו יתברך, וזו המדרגה יותר גבוהה מאלו שנשו וקפצו ממקומו של עולם, כי הראשונים קפצו והתרחקו, וחושבים שבמקומם אין השם יתברך, אבל הכתה הזו, יודעים בכלליות שיש השם יתברך, אבל הרוח סערה של החיים שלהם משכיחה מהם את העונג המופלא של התקשרות הזכרון בהשם יתברך. וְיֵשׁ מדרגה גבוהה ביותר, של אנשים כשרים שֶׁגַּם עַתָּה – אף שבפועל מעשיהם אינם עולים יפה כלל, אבל בפנימיות לבבם הם זוֹכְרִים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – וכוספים לשוב אליו יתברך, ולהנות מקרבת אלקים, אַךְ שֶׁנָּשְׁתָה גְּבוּרָתָם – אבל זה שהם לא מתנהגים לפי הרצונות שלהם, זה בגלל שאין להם כח להפעיל את מדת הגבורה שיש בהם [מהלשון הזה משמע, שיש להם כן מדת הגבורה להתגבר וכו', רק שאינם יודעים מזה], וְמחמת זה אֵין לְאֵל יָדָם לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרָם – כי הכל תלוי בדעת [וכמו שרבינו חוזר כמה פעמים על נקודה זו בתורה זו, שכל בטול ההסתרות תלוי פשוט בדעת, לדעת שבעצם אין הסתרה והכל דמיון]. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים בְּשֵׁם 'נָשִׁים', מֵחֲמַת שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת הַנַּ"ל: בְּחִינַת שֶׁנָּשׁוּ וְקָפְצוּ וְכוּ', וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת שִׁכְחָה וְכוּ', וְיֵשׁ שֶׁהֵם בִּבְחִינַת נָשְׁתָה גְּבוּרָתָם כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי כָּל זֶה הֵם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מֵהֶם בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת הַנַּ"ל – רבינו מסכם כאן את שלשת הבחינות של 'חצר בית הנשים' – האנשים הרחוקים מהשם יתברך. א – אלו שאינם יודעים שיש השם יתברך בכלל [זה בחינת ההסתרה שבתוך הסתרה] ב – אנשים שידעו פעם מהשם יתברך ושכחו את כל הענין. ג – אנשים שאין להם את הידיעה איך להתגבר על היצר שמונע אותם להתקרב אל השם יתברך, למרות שהם זוכרים אותו.

והקב"ה יעזור שנזכה להיות אנשים כשרים באמת, ובפרט בעת פתיחת השנה, שאנו רוצים מאד, שהשנה תעבור לנו כראוי, בטיול בכל חדרי התורה, ובהשתוקקות עצומה להתקרב להשם יתברך תמיד.

גוט שבת!

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

– שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 199 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ לְסֵדֶר כִּי תָּבוֹא – עֶרְשְׁטֶע טָאג סְלִיחוֹת, כ' אֱלוּל, תשפ"ב.

לִכְבוֹד … שֶׁיִּחְיֶה.

בְּלַיְלָה קָדוֹשׁ וְנוֹרָא זֶה, בּוֹ מִלְיוֹנֵי יְהוּדִים בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם מִתְעוֹרְרִים מְאֹד מְאֹד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֵב הַמַּאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּבְדִינוֹ הַצֶּדֶק – מִתְרַגֵּשׁ מְאֹד לִקְרַאת הַהִזְדַּמְּנוּת הַנִּפְלָאָה לָבוֹא שְׁעָרָיו בִּסְלִיחוֹת וּבְהִתְרַפְּקוּת מִתְפַּיֶּסֶת עִם בּוֹרֵא עוֹלָם, וְעִם נִשְׁמָתֵנוּ שֶׁבְּעֶצֶם רְצוֹנָהּ הוּא רַק לְהִתְדַּבֵּק בֶּאֱמֶת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ, בָּאתִי בְּכַמָּה שׁוּרוֹת, לְדַבֵּר נִכְבָּדוֹת מִמַּה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְדַבֵּר בְּכָל יוֹם, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר וְנַזְכִּיר לְעַצְמֵנוּ תָּמִיד אֶת הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, בִּשְׁבִיל מַה בָּאנוּ לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וְהַחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִתִּי וְהַנּוֹקֵב – מַה רוֹצִים מֵאִתָּנוּ, וְהַאִם אָנוּ מַשְׁלִימִים בְּעֶצֶם חַיֵּינוּ אֶת הַכַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה – לְגַלּוֹת הֲדַר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְהוֹצִיא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בָּזֶה שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בְּהַאי עָלְמָא.

וּבְעֶצֶם, מַה שֶּׁאָנוּ לוֹמְדִים לָאַחֲרוֹנָה, בַּסֻּגְּיָה שֶׁל 'הַסְתָּרָה', כָּל זֶה בָּא לָמָּה? לָמָּה ה' מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ מֵאִתָּנוּ? בְּפַשְׁטוּת אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁזֶּה מֵחֲמַת עֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נט, ב): "כִּי אִם עֲוֹ‍נֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ", אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת וּבְדַקּוּת הַהֶרְגֵּשׁ, אָנוּ מְבִינִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה הֲכִי מַסְתִּירָה – מְלֻבֶּשֶׁת תּוֹרָה גְּבוֹהָה מְאֹד, תּוֹרָה שֶׁל דַּעַת אֱלֹקִים, שֶׁעוֹמֶדֶת שָׁם וּמוֹכִיחָה אוֹתָנוּ הֵיטֵב שֶׁנַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, אֲזַי רוֹאִים וּמְבִינִים, שֶׁבֶּאֱמֶת, הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ וְהַהִתְקָרְבוּת שֶׁלָּנוּ אַחַר הַתְּשׁוּבָה, תִּהְיֶה יוֹתֵר גְּבוֹהָה וְאֵיכוּתִית מֵהָעֲבוֹדָה שֶׁהָיִינוּ לִפְנֵי הַחֵטְא. כִּי עֶצֶם הַחֵטְא הָיָה לָנוּ כְּתַמְרוּר וְסִימָן שֶׁאֵין עֲבוֹדָתֵנוּ שְׁלֵמָה עֲדַיִן, כִּי אִם הָיְתָה שְׁלֵמָה – לֹא הָיָה חֵטְא…

וְכַאֲשֶׁר אָנוּ מְבִינִים זֹאת, אָנוּ זוֹכִים לְהַגִּיעַ אַחַר הַתְּשׁוּבָה אֶל דַּרְגָּה יוֹתֵר גְּבוֹהָה בְּהַכָּרַת הָאֱלֹקוּת, וְזֶה סוֹד "תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה", אֲשֶׁר אָמְרוּ עַל זֶה חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (יוֹמָא עה:) עֲוֹנוֹת נַעֲשִׂין כִּזְכֻיּוֹת. וְזֶה דָּבָר פֶּלֶא, הַפְלֵא וָפֶלֶא, כִּי אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת דָּבָר כָּזֶה, שֶׁאָדָם יַמְרֶה אֶת פִּי ה', וְכֵיוָן שֶׁהִתְמַלֵּא אַהֲבָה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בַּחֲזָרָה לְמַצָּב שֶׁל "קֹדֶם הַחֵטְא", הוֹפְכִים כָּל הָעֲוֹנוֹת הַחֲמוֹרִים לְמִצְווֹת, לִזְכֻיּוֹת… אֶלָּא שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק הָעִנְיָן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָדָם זָכָה לְהָסִיר אֶת הַהַסְתָּרָה, הוּא מוֹצֵא שָׁם אֶת הַתּוֹרָה הַגְּבוֹהָה, כְּמוֹ שֶׁלִּמֵּד רַבֵּנוּ זַ"ל בְּתוֹרָה נ"ו, שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁמִּסְתַּתֶּרֶת תַּחַת הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, הִיא תּוֹרָה גְּבוֹהָה דַּיְקָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהָסִיר אֶת הַהַסְתָּרָה לְגַמְרֵי, אִם אֵינְךָ זוֹכֶה לְהַרְגִּישׁ אֶת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, לֵידַע, שֶׁאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִבַּלְעֲדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל מַה שֶּׁרוֹאִים וְשׁוֹמְעִים בָּעוֹלָם, הוּא הַכֹּל מַמָּשׁ נְשִׁיקַת רוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע מִימֵי חַיֵּינוּ, וּכְשֶׁאָדָם זוֹכֶה לְהַכִּיר בְּזֹאת, לֹא רַק עַל יְדֵי שֶׁיֹּאמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּפִיו וַיִּלְמַד אוֹתָם וְכוּ', אֶלָּא כָּל מַהוּתוֹ תִּזְעַק עַל הָאוֹר הָאֱלֹקִי הַמֵּאִיר בְּכָל כֻּלּוֹ.

וְזֶה לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת עַל יְדֵי עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וְסִגּוּפִים וְיִסּוּרִים וְכוּ', אֶלָּא בְּפַשְׁטוּת יוּדִישְׁקֵייט, שֶׁאָדָם מַתְחִיל לִשְׂמֹחַ עִם כָּל תְּנוּעָה שֶׁל הִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי עֶצֶם הָאֱמֶת שֶׁיֵּשׁ ה' בָּרוּר בְּלִבּוֹ כָּל כָּךְ, עַד שֶׁמַּמָּשׁ מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הָאוֹר שֶׁמְּסַבֵּב אוֹתוֹ בִּתְמִידוּת, וְאָז יֵשׁ לוֹ חִיּוּת בַּעֲבוֹדַת ה', וְשׁוּם דָּבָר לֹא קָשֶׁה לוֹ, כִּי זוֹ הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּמִישֶׁהוּ מִצְטַעֵר עַל הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ? הַאִם קָשֶׁה לִנְשֹׁם אֲוִיר וְלִחְיוֹת?!

וּבְמַצַּב כָּזֶה, כָּל גִּלּוּי, אֲפִלּוּ הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים שֶׁל גִּלּוּי אֱלֹקוּת וְהַמְלָכַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב מַמָּשׁ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קיט, קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב"; כְּמוֹ שֶׁאֶחָד מוֹצֵא אֵיזֶה אוֹצָר, שֶׁמֵּהַיּוֹם וָהָלְאָה הוּא מַמָּשׁ עָשִׁיר, וְאֵין לוֹ יוֹתֵר בְּעָיָה שֶׁל כֶּסֶף, כַּמָּה שִׂמְחָה יֵשׁ לוֹ בִּמְצִיאַת אוֹצָר זֶה?! כְּמוֹ כֵן כַּאֲשֶׁר אָדָם מְגַלֶּה אֶת הָאוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, כַּמָּה שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה טוֹב לְאָדָם, כַּמָּה שֶׁזֶּה מְתַגְּמֵל אוֹתוֹ בַּחַיִּים שֶׁלּוֹ, כַּמָּה שֶׁכָּל הָאֹשֶׁר שֶׁלּוֹ תָּלוּי בְּקִרְבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מַמָּשׁ, כִּי כָּל הָעֲוֹנוֹת שֶׁלּוֹ נִמְחָקִים לְגַמְרֵי, וְתַחַת זֶה מְקַבֵּל הֲמוֹן זְכֻיּוֹת, כִּי כָּל עָוֹן שֶׁהוּא פּוֹרֵשׂ מִמֶּנּוּ מֵעַתָּה, אֵינוֹ בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לִבְצֹעַ אֶת הֶעָוֹן, אֶלָּא מֵרֹב אַהֲבָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִתְבַּטֶּלֶת מִמֶּנּוּ הָאַהֲבָה לְעָוֹן וְלַחֵטְא; זוֹ בְּחִינַת גִּלּוּי הַהַסְתָּרָה שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים עָלֶיהָ כָּל כָּךְ לָאַחֲרוֹנָה.

וְהִנֵּה אָנוּ אוֹמְרִים בַּסְּלִיחוֹת: 'בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה', כִּי שַׁבָּת הִיא סוֹד תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, וְעַל כֵּן אָנוּ זוֹכִים לְהַתְחִיל סְלִיחוֹת דַּיְקָא מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְאָנוּ מַזְכִּירִים זֹאת בְּעֶצֶם אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת, כְּדֵי לְהוֹרוֹת מֵאַיִן בָּאנוּ לַסְּלִיחוֹת וּמַה אָנוּ רוֹצִים לִזְכּוֹת בַּסְּלִיחוֹת, שֶׁמִּלְּבַד הַסְּלִיחָה עַל עֶצֶם הַמְּרִידָה בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, אָנוּ רוֹצִים שֶׁיְקָרְבֵנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵלָיו עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה שֶׁל שַׁבָּת, תְּשׁוּבָה שֶׁל אוֹר, תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה גְּמוּרָה, בִּבְחִינַת כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה, כְּאִלּוּ אָנוּ אַחֲרֵי הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם שֶׁלָּנוּ, וְאֵין לָנוּ עוֹד שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לַחֲטֹא, כִּי אָנוּ כְּבָר לֹא שָׁם בִּכְלָל, וְאַחֲרֵי הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁזָּכִינוּ לָהּ בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, אָנוּ פּוֹנִים לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִקְרַאת יוֹם הַדִּין, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

אַאַחֵל לְךָ בְּכָל לִבִּי וְנַפְשִׁי, שֶׁתִּזְכֶּה אֶל דְּבֵקוּת גְּדוֹלָה בַּיַּמִּים נִפְלָאִים אֵלּוּ, יָמִים שֶׁל אוֹר וְדַעַת, יָמִים שֶׁל גִּלּוּי הַהַסְתָּרָה הַקָּשָׁה הַזּוֹ, שֶׁאוֹפֶפֶת אוֹתָנוּ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, וְנִזְכֶּה שֶׁיִּקָּרְעוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ, וְיִקָּרַע רֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ, וְתִזְכֶּה לְהִכָּתֵב וּלְהֵחָתֵם בְּסִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

מִנָּאֵי אוֹהַבְךָ יְדִידְךָ

שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ בְּלוֹי

הפוסט 194 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

כח אב תשפ"ב

וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר־דְּגָנְךָ, תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

אכילת מעשר שני בירושלים, שהיא בעצם הפרשה מן הפירות, שמעלה אותם האדם בעצמו, בעל הפירות, לאכלם במקום משכן ה', בקדושה ובטהרה, הפועל יוצא מקיום מצווה זו, כפי שמתואר בפסוק הוא הלימוד איך יראים את ה'.

מבהיל הרעיון, באמצעות אכילה גשמית פשוטה בירושלים, זוכה אדם למין לימוד ליראה. מה הם הדברים הללו? וכיצד הם מלמדים אותנו, גם בדורות הללו הממתינים לשוב צו ה' באכילת פירות קודש אלו, כיצד נעבוד את השם יתברך, הלוא כאן מובטחת לנו ההבטחה הכי גדולה שיכול לאחל לעצמו אדם שמאמין בהשם ובתורה, למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים. כלומר, כאן לומדים כיצד לירא מה'!

ירושלים – המקום אשר בחר ה', נקראת יראה שלמה, בגלל היותה עיר שבה התגלות אלוקות נוכחת היתה דבר יום ביומו, הקודש והמקדש – בית השם בעולמו, צמצום הקדושה הנשגבה העליונה בתוך עצים ואבנים, כביכול, ולשם נדרש אדם להגיע, לא רק להתפלל, לא רק להיות נפעם מהקדושה הגדולה ששרתה בחברת משרתי השם, אלא ללמוד, ללמד את עצמו, להתרגל, להתרגל לחיות אחרת. האדם נדרש דווקא לאכול שם… לעשות מעשה גשמי שעושים בכל העולם, אך כשעושים אותו מתוך חויה רוחנית עליונה, הוא מלמד את האדם, כי גם כל הימים, בהם אתה מתעסק בגשם וברוח, אתה נדרש להחדיר בפעולות הגשמיות שלך – את ההארה האלוקית הנוכחת.

מה מלמד בדבר הזה? הכוונון והמודעות, כאשר האדם מוקף באוירה של יראה שלמה, אף האוכל הפשוט, התפוזים שהבאת מהבית, מקבלים מימד שונה, עמוק ומלמד. האוכל המזין אותנו, הוא דבר ה' ממש, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, הפירות הקדושים בקדושת מעשר שני, כשהם נאכלים מתוך מודעות פנימית, ומחשבה עמוקה מהי יראה שלמה, וממי מתייראים וכיצד מתייראים, הרי שהמזון הנכנס למעיו של האדם המתבונן בגדולת הבורא, נהפכים למהות מזינה שונה מאשר אנו מוכרים בכל התזונות האפשריות, כאן אוכל האדם מיד ה' לפיו.

כי היראה השלמה היא בעצם, ההתמסרות המוחלטת של אדם לבוראו. ירושלים הוא המקום אשר נבחר על ידי ה' כדי לשכן שמו שם, ההגעה לראות את פני ה' בירושלים היתה איפה מכוונת למטרה אחת – לראות את שם ה' השוכן שם, להבין את נוכחותו בעולמו, את הנהגתו את העולם בהשגחה פרטי פרטית עצומה, והאכילה? זאת המוכרת לנו מאכילתנו היומיומית כל הימים, נאכלת כעת לפני ה' אלוקיך, לא רק מבחינת המיקום נורא ההוד, אלא בגלל שכוונת האוכל להיות כעת בהתמסרות עם המזין יתברך שמו, להורות, לנו בעיקר, שהחיות שלנו היא חיות של השם יתברך, גם כאשר אנו אוכלים מאכלים אחרים, ובמקומות שלנו, כיון שכבר היינו במקום אשר בחר ה', הפנמנו את הדרישה לתשומת לבנו לנוכחות האלוקית היוקדת, עם שיעורי הבית האלו, של לימוד היראה אתה חוזר הביתה, מחוץ לירושלים, מחוץ לאוירה הניסית והפלאית, מחוץ לאטמוספרה הוודאית נטולת הספק, ואתה תאכל פירות אחרים, פשוטים, ללא כותרת ותואר, אבל אתה כבר למדת ליראה, אתה מוזן כבר באור האלוקי שלא כבה לעולם, תן דעתך ללימוד הזה, כי זהו פשוטו של מקרא.

הפוסט 084 לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

חיות השם יתברך

בְּעֶזְרַת השם יתברך, ערב שבת קודש לסדר מטות, כ"ג תמוז תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

הנה היום ערב שבת קודש, וצריך לעשות הרבה בזה העולם, לחטוף טוב אמיתי ונצחי, ובעיקר צריך לזכור בימים כאלו, שלא להכנס לבהלה כלל, אלא לחשוב כל רגע מה אני יכול לעשות בשביל השם יתברך, כי בכל רגע שאדם חי – יכול לעשות רצונו יתברך כפי דרגתו וכפי ענינו עתה, ואין לו להצטער על מיעוט הלימוד שלו, או מיעוט התפילה שלו, ואם הדבר נעשה בבחירתו הרעה, מיד יקבל על עצמו להפסיק את הבחירה הרעה, ולהמשיך עצמו אל השם יתברך תמיד, כי הוא נמצא אלינו תמיד, בכל פעם שפונים אליו יתברך, הוא נמצא מיד.

ורואים בפרשת השבוע (אצלכם זו הקריאה של מנחה דשבת) את העומק של כח הדיבור, שלא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, עד שזה איסור דאורייתא לעבור על דבריו של עצמו, מזה רואים איך צריך בר ישראל לדקדק מאד על דיבורו, שאם בדיבור קל שהוציא מפיו נתחייב במצוה של תורה, נמצא, שבכל דיבוריו יש תורה ממש, וכמה צריך להזהר מלהוציא דברים שאינם טובים מהפה, ולפעמים קללות על בר ישראל, וכשהדברים מתקיימים אז יש לו צער גדול, למה הוצרכתי לדבר כך או אפילו לחשוב כך, וזה הלימוד מפרשת נדרים, כמו שרבי נתן כותב, שמזה רואים שלכל יהודי יש חלק בתורה, שהלוא יכול ליצור במו פיו מצוה חדשה שלא כתובה בתורה, אשרי הזוכה לזה.

כעת נמשיך ללמוד איפה שאנו אוחזים בליקוטי מוהר"ן, חלק א' סימן נ"ו, באמצע אות ג'; וזו לשון רבינו: אֲבָל בֶּאֱמֶת – צריך לזכור היטב, שהשם יתברך נמצא בכל מקום, והוא מסובב כל ענין שנארע, ולא רק בהשגחה הגלויה שלו ובנסים שרואים בכל יום וכו', אלא אֲפִלּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת – כל סוגי ההסתרות שנסתר בהם השם יתברך, במודע או שלא במודע, ולא רק ההסתרות הרגילות וכו', אלא וַאֲפִלּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה – שגם ההסתרה מוסתרת ממנו, בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַךְ – שהשם יתברך סיבב שיוכלו להתקרב אליו מאותו מקום, מההסתרה הזו דייקא, שלא רק שהשם יתברך נסתר ממנו, אלא שאינו יודע שהשם יתברך נסתר ממנו, ואיך אפשר להבין זאת? מבאר רבינו: כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – כי אין שום דבר נעשה מעצמו, ואפילו מאורעות רוחניים ונפילות וכו', יש בהם חיות השם יתברך, כי כל זמן שאדם חי – מי חי בתוכו? חי החיים השם יתברך, כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ של השם יתברך לא הָיָה לוֹ לדבר הזה קִיּוּם בכְּלָל. וראה הלשון הנפלאה: מלובש השם יתברך, כל העולם כולו וכל אשר בו הוא 'לבוש' להשם יתברך, ופנימיות של כל דבר שבעולם היא פנימיות אלוקות ממש, וכשאדם חושב ומעמיק בדעתו על הדבר הזה, מיד נפתר לו כל התמיהות והשאלות, כי הרי אחר שהשם יתברך נמצא בפנים, כבר אפשר למצוא את הדרך לבטל את כל ההסתרות ולהמשך אל העיקר המסובב הכל, שהוא השם יתברך בעצמו. וְעַל־כֵּן לפי מחשבה זו, שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, בְּוַדַּאי – ברור לכל חושב, שבְּכָל הַדְּבָרִים – כל המאורעות והמקרים, וכל הדיבורים שאדם מדבר ואדם שומע וכו', וּבְכָל הַמַּעֲשִׂים – כל מעשה שהוא עושה, וּבְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת – כל מחשבה שהוא חושב, צריך שידע את האמת, שבכל מחשבה, דיבור ומעשה, מְלֻבָּשׁ שָׁם הַשֵּם יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל – כמה פחד נורא צריך שיהיה כשאנו יודעים שהמחשבה שלנו היא לבוש של השם יתברך, ואנו בבחירתנו יכולים לקבוע איזו מחשבה היא תהיה…

אקצר כעת, כי יום שישי היום, אבל אנו צריכים להמשיך לראות איך בדברים הרעים שאנו עושים – מלובש שם השם יתברך, כמו שרואים בהמשך דבריו הק', ורק נחשוב מחשבה אחת כהקדמה קטנה, כל רגע ורגע שאדם חי, היא נשיפת אורו יתברך על האדם הזה, כי אם לא – יתבטל חיותו כרגע, וכמו שרואים באמת, שנשמת אדם יוצאת ברגע ההחלטה למעלה שאינו צריך להיות עוד בזה העולם, ובעצם אנשים מבינים את זה רק על הכלליות, היינו נשימת האדם יודעים שהיא של השם יתברך, אבל אינם מעמיקים, שלא רק עצם חיותו, אלא כל פרטי חיותו, כל מה שהוא זז וחושב, מלובש שם השם יתברך, ובנפלאות נוראות כוח הבחירה, יכול האדם להתערב ולעשות מעשים שאינם הגונים, אבל אין זה מבטל את המציאות שהשם יתברך שורה שם, וכל זה למען שאם אדם יתעשת משגעונו, המרחק אותו מהשם יתברך, מיד יוכל למצוא את הנקודה האלוקית שבקרבו ולשוב עדיו יתברך בכל לב ובכל נפש.

אקוה להשם יתברך, שאתה מתעלה בעבודת השם, ואתה לומד תורה כמו שצריך, ועוסק בתפילה כפי שהנשמה שלך מתאווה לכך, רק ראה להשתדל לישון כראוי כמה שעות בלילה, ולא לסגף את עצמך מחמת הטרדות שלך, כי חלק מהיכולת שלך לגדל ילדים בישוב הדעת, הוא כשאתה תהיה אויסגערוהט כראוי, ובשעות שתהיה ער, תזכור שאין שום הסתרה כלל, אין הסתרה אחת ואין הסתרה שבתוך ההסתרה, אלא אם כן אנו מביאים על עצמנו את זה, אבל כאשר נחדד את הידיעה שיש השם יתברך, והוא נמצא בכל חלק של הבריאה, מבהיל הרעיון ממש, מיד מתבטלת ההסתרה לגמרי.

ממני אחיך שלמה ברוך.

הפוסט 182 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ביטול שתי ההסתרות

בְּעֶזְרַת השם יתברך, יום שני לסדר מטות, י"ט תמוז תשפ"ב.

לכבוד … שיחי'.

אחי היקר, מה שלומך, איך אתה מרגיש, איך עוברים עליך הימים והלילות, השבועות והחדשים, איך אתה זוכה להרגיש את הבורא יתברך. עלינו לדעת, כי עיקר הלימוד של רבינו הוא לימוד ההתחזקות, היינו שבכל דבר שלומדים בספרי רבינו, צריך לדעת, את הדרך של התחזקות בזה, קודם כל, עצם ענין האמונה שאפשר לאחוז בדבר הזה שגילה רבינו, כי עלינו התכוון בלימודו הטוב, שנית כל, כל דיבור ודיבור נאמר להחיותינו כהיום הזה, ואפילו מהמקום הכי נמוך אנו יכולים להתעלות מאד מאד ולהיות אנשים כשרים באמת.

הלימוד הנורא שלומדים מענין ההסתרה וההסתרה שבתוך הסתרה, שעצם ההסתרה אנו יכולים מיד לבטלה על ידי שמיד נתבייש בעצמנו, איך קרה דבר כזה שהשם יתברך נסתתר מאתנו, ואנו לא מרגישים אותו בכלל, ואין לנו שום טעם בתורה ובמצוות, ואז להסתער על החיפוש הזה, אני חייב לזכות אל טעמו וראו כי טוב ה', אלא שאז יש סכנה גדולה מאד, כיון שהשם יתברך נסתר ממנו, הוא יכול להיות שקוע בהסתרה הזו, און זיך לעבן אזוי מיט די הסתרה, ולסוג חיים שכאלו, שמשלימים כאילו עם ההסתרה, קוראים הסתרה שבתוך ההסתרה, שהוא בכלל לא מתעניין אם מוסתר או לא, הוא בחוץ לגמרי.

אבל כמו שנראה בהמשך התורה, רבינו יבאר, שבעצם אם גם ההסתרה היא מהשם יתברך, אז מה ההבדל? הוא יכול לעשות אותו תהליך, ולחפש את השם יתברך שמסתתר בתוך ההסתרה הזו. אכן כך, אלא שזה יותר קשה, ויותר נעלם, ועלינו לחרוד מהתופעה הזו, שפתאום נרדם לגמרי, ואפילו הפרס הזה, להתחיל לכאוב את ההסתרה עד שתתבטל – גם כבר לא יהיה לנו, ואנשים חושבים שהם חיים חיים טובים, אבל הם חיים חיים רדומים, כמו שאמר רבינו שיש אנשים שישנים את ימיהם, הם בכלל לא יודעים שהשם יתברך נסתר מהם, הם לא יודעים מה זה השם יתברך, הם לא חשים וטועמים "קרבת אלקים לי טוב", אז הם לא מחפשים.

אבל הידיעה המרעישה שהרבי מגלה לנו כאן, שתדע, שגם התרדמה הגדולה הזו, היא על ידי השם יתברך בעצמו, כי אין שום דבר חוץ ממנו, גם מה שאתה מקלקל כל הזמן, גם שם נמצא השם יתברך, לא כתירוץ לעשות מעשים רעים חס ושלום, אלא להבין, שאם נפלתי למקום כזה וכזה, זה המקום שמשם רוצה השם יתברך שאשוב בתשובה, וכשמתבונן בחייו, ורואה שהוא באמת במקום כזה, שאפילו ההסתרה נסתרת ממנו, והוא ממש בבחינה הזו של הסתר אסתיר, עליו להסתכל על נקודת החיות האלוקית שיש בכל מה שהוא נתון בו, ולהאמין באמונה שלימה, כי הוא מסובב ביד השם ממש, ואליו הוא פונה בפיו ובלבבו וברעיוניו עד שתתבטל ממנו ההסתרה.

ותיכף כשנכנסת בו את הדעת הזו, הוא מתרומם משתי ההסתרות גם יחד, הוא נהיה מחובר ומקושר ונכלל בו יתברך, והמציאות של הערפל והחושך מתבטלת ותחתיה באה מציאות של הארת אלוקות, של השראת השכינה, וכל זה עושים על ידי התבוננות ודעת דקדושה, שזה בחינת התורה שלומדים שמכניסים אריכות הימים לתוך המלכות, כמו שנלמד בהמשך, מה השייכות של הסוגיה הזו של הסתרה, לכל מה שאנו לומדים כעת.

ובקיצור, הרי אנו מחפשים את הדעת השלימה, הדעת הזו שעמה נזכה להפיק מתפקיד המלכות שלנו את השלימות, להוכיח באתגליא ובאתכסיא, ולזה נזכה על ידי עסק התורה, אבל פה מוסיף רבינו, שתורה כזו שמחיה את ההסתרה שבתוך ההסתרה, עליה אנו מדברים, והיא זו שנצרכת לנו, והתורה הזו היא אמונת הדעת באלוקות, לידע, להודיע ולהוודע שיש השם יתברך בעולם, ואין שום פירור של מאורע שנארע מלבד רצונו ורשותו המוחלט.

את כל זה אני כותב לך במהירות גדולה באישון לילה ואפילה סמוך לאור הבוקר, כי נזכרתי שלא שלמתי עדיין התמיד שלנו, וכעת, למרות העירבוב, אקוה שתזכה להוציא איזו חיות דקדושה בשבילך, שנתחיל לחיות חיי דבקות שאין בהם הסתרה כלל, חס ושלום, אלא נהיה נמשכים ומתגעגעים ומתרפקים על אהבתו הישנה של אבינו מלכנו.

הרי כאלו דברי ידידך אוהבך

רעך ורע אביך, וחברך המעתיר בעדך תמיד

שלמה ברוך בן רבקה

הפוסט 181 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר תרומה, א' אדר תשפ"ב

לכבוד חתני כבני, היקר והנעלה …. נ"י.

אחר דרישת שלומך הטוב באהבה רבה.

הנה נמשיך בלימוד שלנו, החברותא בכתב, בספר הקדוש 'שיחות הר"ן', וכעת אנו אוחזין בסימן ב'.

טוב מאד – הרבה טוב רוחני יצא מזה, להשליך עצמו על השם יתברך – הלשון כאן מעורר מחשבה, כי השלכה היא כמו שמשליכים איזה דבר באין סומך אחר, וכעת יודעים אנו שאין לנו באמת יכולת לגרום למציאות שלנו לזרימה נכונה ומדיקת, כי אם ברצונו יתברך, ולא שאנו יכולים באמת לעשות משהו, ולסמוך עליו – היינו להשען עליו כמו אדם שלולא הסמיכה וההשענות הזו, הוא יפול לגמרי, כמו כן צריך אדם לדעת שאם לא יסמוך על ה' גם בעבודתו הרוחנית, הוא לא יצליח לצלוח את הדרך רצופת הנסיונות, כי הבעל דבר מתעתע בו בכל פעם, ומפיל אותו מרצונותיו הטובים אל הפך מהם, ואז הוא בסכנה גדולה כי הוא כאילו רואה בחוש 'שלא הולך לו', ואולי אין בזה בשבילו וכו', ומנסה שוב ושוב, ואולי באופן אחר וכו', אבל לא יודע שכל זמן שלא יכניס את הבורא בענינו, ויסכים להרפות מהאגו שלו ולעבוד את ה' עם היכולת המציאותית הספציפית של עכשיו הוא לא יצליח כלום. ומספר רבנו ז"ל על עצמו: ודרכי – כך אני נוהג תמיד. כשבא היום – איזה יום קדוש מסוים, או כל יום ויום, אני מוסר כל התנועות שלי – כי בדבר שבקדושה יש ענין של תנועות, תזוזות רוחניות מאד מסוימות שכל אחד עושה בעצמו כשמשרת את השם יתברך, הן כשעושה תכניות שיתפלל או ילמד באפן כזה, ותנועת נפשו נמשכת לאיזה תדר מסוים, אבל אם הוא מתכנן ולא מוסר את זה להשם יתברך, אזי הוא מנסה להתניע ואין הולך לו, ורבינו מסר את זה להשם יתברך, כי כיון שאני רוצה לעשות רצונו יתברך, אזי עצם המסירה לו יתברך, היא זאת שתעזור שהתנועות יהיו קדושות בקדושת היהדות כרצונו, ושל בני – כי גם הבנים תלויים בתנועות של השרש שלהם שהוא האב, וכמו שרמז על זה רבינו בתורה קמא, שעל ידי שהוא מתעורר – הטיפות שיצאו ממנו מתעוררות במקום שהן, ועל כן, אם מוסר את את התנועות שלו, הוא מוסר גם את התנועות של בניו שיצאו ממנו, ושל התלויים בי, כי לכל אדם יש שייכות והשפעה על כל מיני ענפי נשמות המסתעפות ממנו ביודעין או שלא יודעין, והוא אחראי גם על התנועות שלהם, והוא מוסר את זה שהכל יהיה נשלך על השם יתברך, ומה היא ענין ההשלכה הזו? שיהיה הכל כרצונו יתברך – כי בעת שהוא מוסר את המודעה הזו מתוך אמת גמורה ובכונה נכונה, לאמץ את מח מחשבתו בעת אמירה ומחשבה זו, והעיקר הסכמה והכרזה בלב, שאת זה הוא רוצה, ורק את זה הוא רוצה, ואין לו שום דעה עצמית איך צריך להתנהג, ורק השם יתברך יודע מהו רצונו באמת, והוא יעשה את שלו, וזה טוב מאד – כי בכך הוא יזכה שתנועותיו ושל התלויים בו יהיו מדוייקים, כי מעלת הרצון עולה על הכל, וכיון שהרצון זך – המעשה יתפעל ויתנועע אחר הרצון, וכל מה שאנשים נופלים כי לא זכו לטהרת הרצון, מצד אחד הם רוצים להיות אנשים כשרים אבל הם רוצים עוד דברים המנוגדים אל הרצון הזה, ולכן גם אם מתאמצים מאד לא עולה בידם כלל, לא כן אם האדם מנקה קודם היטב את הכלים שלו, הוא יכול לעשות הרבה דברים יפים ביהדות, ולבשל שם מזון טעים מאד להשכינה הקדושה. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך – כי דרך הבעל דבר לשבור מאד את האדם, כאשר כבר כן עושה מעשה טוב, הבעל דבר גונב לו את זה, על ידי מרה שחורה ועצבות, והוא דואג שמא לא יצאתי ידי חובתי כראוי, כי רציתי תנועת חיים כזו, ויצא לי אחרת, וחושב מחשבות אם התנהג כרצונו יתברך, וזה לא בא ממקום של שברון לב והתמרמרות להתקרב, אלא זו עצתו הכסילית של היצר, כדי שתדע טוב טוב, שאתה לא איש כשר, ולמה לך להתאמץ בחנם, והעצה הזו נפלאה, כיון שאדם רואה שהיצר מציק לו, הוא עושה דברים לכתחילה הכי טוב שאפשר, בהשתדלות המחוייבת, אבל אחר זה אינו צריך לשאול את עצמו כלל, כי העיקר כבר עשה, כמו אחד שנמצא במקום סכנה, והוא יכול להדרדר עוד שניה אל התהום, אבל כיון שמוצא איזו סמיכה על אבן או עץ, וזה גורם לו יציבות, אזי כבר אינו דואג למול הסכנה האימתנית, ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר – למשל אחד יושב בכולל ולומד בהתמדה, ומתכנן הספקים לכל יום, ושמח שמחה עצומה שעלה על המצב הרצוי לעבוד את השם יתברך, ופתאום מזמינים לו מן השמים מניעה שצריך לנסוע לאיזה מקום רחוק ושם חושב שאינו יכול לעבוד את השם יתברך ונשבר לגמרי, אבל הוא צריך להאמין כי השם יתברך שסיבב את המניעה הזו למשל, כך רוצה שיעבדו אותו, וכך דייקא יעלו שעשועים גדולים להשם יתברך ממנו דווקא ובמצב הזה דווקא, ואם הוא מתקומם על זה ונעשה בעצבות, או יותר גרוע, שעוזב את האמת שלו, את הרצון שלו, הוא סובל מאד, ולא יבין לעולם דרכי עבודת השם. אבל האמת היא שצריך להרפות בכל פעם מול המציאות, כי אם כך רוצה השם – גם הוא מרוצה להתנהג בענין אחר – אחרת ממה שרצה הוא מקודם, כי זה כרצונו יתברך – שמתגלה מתוך המציאות. וכן כשמגיע שבת או יום טוב – שלכל אדם יש מחשבות איך תראה השבת שלו, איך ייראה היום טוב שלו, ורוצה ללמוד כך וכך ולהתפלל כך וכך, ולסעוד באופן כזה עם משפחתו וכו', אבל אלו תכניות מעשי בני אדם, וצריך לנהוג כמו שרבינו הדריך עד עכשיו, ושוב מגלה לנו מנהגו, אזי אני מוסר כל ההתנהגות – המדובר בהתנהגות מהתחום האפור הבחירתי לא מה שמפורש בשולחן ערוך שצריך לקפוץ למסירות נפש על כל סעיף, אבל התנהגות וגינוני עבודה, הוא מוסר להשם יתברך, וכל הענינים – היינו המחשבות וההתענינות שלו, וכל מה שקשור באותו מועד, והתנועות – זהו התדר הדק, העדין והאצילי של עובדי ה', שתנועת נפשם מתחלפת ומתרגשת בכל פעם מכל דבר קדוש, של אותו השבת או היום טוב שבא כעת לקראתו, הוא מוסר הכל בכל מכל, בדרך הכרזה בפה ובלב, רק להשם יתברך – רק דייקא, מתוך ידיעה והודאה, שלולא עזרתו יתברך, ואם לא יהיה השם בתוככי הווייתו, הוא לא יזכה לכלום, ולכן מבקש בתפילה ותחנונים בשיחה בינו לבין קונו שיהיה הכל כרצונו יתברך – כי רק הוא יתברך יודע את רצונו באמת, כי הוא זה שמכתיב גם את הפעילות הנדרשת מהאדם וכמו כן מכתיב את זירת הפעולה, צביונה סגנונה ואווירתה. ואזי – כשמתנהג באופן כזה, איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב – לא מבלבל אותו בכלל, כי שוב – אחר שהיה הדבר והזמן, אינו חושב – מחשבה של חרטה או בלבול, וחושש – חששות של מרה שחורה ודקדוקים, כלל – אפילו מחשבה קלה, שמא לא יצא ידי חובה – כי אי אפשר לבשר ואדם לצאת ידי חובתו בדיוק ובתכלית השלמות, כפי גדלו ותפארתו יתברך, ובודאי אחרי שכבר מסר להשם יתברך הכל, אין לו חששות שמא לא יצא ידי חובתו בשלימות בהנהגת קדושת אותו היום – כי כל ההתנהגות גדולה או קטנה שאנו מתנהגים בימי הקודש, משפיעה על האור שמקבלת הנשמה מהמועד הזה, ואם זיכך הרצון מקודם, והוא כן בתכלית השלמות, אזי כבר לא אכפת לו אם יצא ידי חובתו, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך והוא יתברך עושה את הכי מדויק שיזכה להתקרב אליו יתברך אגב רצונו העז לעשות כרצונו, וסמך עליו יתברך כמו שסומכים על דבר בטוח, שלא יפול כלל, לבד – ולא גם על ה' וגם על עצמו, כי זו בחינה של כוחי ועוצם ידי ברוחניות, שגם זה אסור. והשוה את מה שסיפר לנו רבינו (חיי מוהר"ן סימן תקנב) לְעִנְיַן הַמָּרָה שְׁחוֹרוֹת שֶׁמְּבַלְבְּלִין אֶת הָאָדָם וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה וּמַכְנִיסִים סְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה הַדָּבָר עָשָׂה שֶׁלּא כַּהגֶן וְנִכְשַׁל בְּאֵיזֶה אִסּוּר חַס וְשָׁלוֹם סִפֶּר לִּי רַבֵּנוּ זַ"ל מַעֲשֶׂה מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁפַּעַם אַחַת עָמַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְהִתְפַּלֵּל וְלא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כִּי נָפַל בִּלְבּוּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁהָיָה מְעַשֵּׁן אֶת הַלּוּלְקֶע [מַקְטֶרֶת] אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר חֵלֶב וּמֵחֲמַת זֶה לא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל. וְכָל מַה שֶּׁרָצָה לְהִתְפַּלֵּל וְלִדְחוֹת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזּאת וּלְהַעֲבִירָהּ מִדַּעְתּוֹ לא הָיָה יָכוֹל בְּשׁוּם אפֶן כִּי בִּלְבֵּל אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם בַּאֲשֶׁר שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר כָּזֶה, בְּאִסּוּר חֵלֶב עַד שֶׁלּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְקָפַץ וְנִשְׁבַּע שֶׁיְּעַשֵּׁן לְעוֹלָם הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב. וְכֵן הֲוָה כַּאֲשֶׁר מְסַפְּרִים הָעוֹלָם שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הָיָה מְעַשֵּׁן הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב.

היה שלום ושלוה ושמחה

אוהבך

שלמה ברוך

הפוסט 160 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ד' בתשרי תשפ"ב

פעמים רבות מצאנו את עצמנו מדברים גבוהה גבוהה בעניני תשובה, בפרט בימים המקודשים, בימים הגבוהים של חודש הסליחות והרחמים, שהלב תובע קירבה מעצמו, ובאשליה שלנו שבנו בתשובה, ואנו כמעט בטוחים שחיי החטא הם מאחורינו, שאין לנו שום עסק עם העבר וכו' וכו'. שחוקו המתגלגל של היצר סבלן הוא, הוא פשוט מחכה לנפילה הראשונה שתיכף תבוא, ואם לא תיכף – יש לו זמן לחכות, ואז אנו מוצאים את עצמנו מגוחכים עד להחריד עם כל כל הקבלות הטובות שלנו, שרועים פצועים מלקקים את דמינו הנשפך, כשמכל האור של התשובה לא נותר דבר.

האמת, שדיבורים מייסרים כאלו, אין מקומם לכאורה בימי התשובה המאירים, אך דא עקא, שאם לא נשכיל להבין מה חסר לנו באמת, הרי מי יערב לנו שלא נשוב לאוולתנו עוד, ואז מה יהיה? ונראה, שכל התשובה שאנו עושים, לפעמים היא רק בדרך מקיף ביותר, היינו שאין לבנו נשבר באמת מהמחדלים הנוראים שלנו, אנו חפצים לראות את עצמנו כדמות נקיה, דמות של עובד השם, של אדם שלם שלא עושה עבירות, והנה ניתנה ההזדמנות, ואנו יכולים להיות הכשרים ההם שכה רצינו להיות, זה נחמד, זה נהדר… העונג שיש לנו מחיי הקדושה, יש בכוחו להדוף עינוג אחר.

אך ליצר יש הצעות של עינוגים שונים, שהם סותרים את החויה הקדושה שהיתה לנו בחודש תשרי, למול ההצעות הללו, עלינו להמיר את העבודה שאנו עובדים את עצמנו בתשובה, בתשובה חדשה ואחרת לגמרי, אנו חושבים מהיום והלאה אודות הצער הגדול שגרמנו לשכינה הקדושה. קדם לזה, מחשבות אמיתיות אודות התורה הקדושה, תפקידה בעולם, והחיבור וההתחייבות שלנו אליה, ומה אנו גורמים לעצמנו בעבירה שאנו עוברים על אחד מחוקיה, ולהיפך את גודל תיקון הנפש שאנו זוכים על ידי קיום כל מצוה ומצוה, אם הדברים הללו עדיין אינם מתיישבים בלבנו, אזי כל תשובה, הגם שמועלת וחשובה היא, לא תהיה לה קיום, כי אין אנו מרגישים באמת מה חסר לנו בהעדר מצוה ואיזה כתם יש על נשמתנו בעת עבירה.

כדי שהתשובה שלנו תהיה נצחית, כדי שגם בימות השנה המשמימים תהיה תשובתנו בוערת אל השם יתברך, עלינו להחדיר בלבנו מחשבות עמוקות מאד, מה גדלו מעשיו יתברך, שזיכנו וקרבנו לעבודתו, ואת גודל הצער שיש בעולם על ידי כל עבירה, וזו זכות בפני עצמה להרגיש את כאב החטאים הנורא מאד, כמו אדם שכואב לו ממש איזה דבר, שאין לו מנוחה ממש, והוא משתדל להפיג צערו וכאבו, כך צריך שיהיה היחס מול עבירה ואיבוד מצוה. לשוב אל ה', היינו לא לעשות מעצמך איזו דמות פלאים נערצת עליך ועל אחרים, אלא התבטלות מוחלטת מרצון והסכמה אל הרצון העליון, כאשר יש ליהודי תשוקה עמוקה שה' יתברך יהיה שמח בו, הרי שתשובתו אליו היא שיב

הפוסט 004 החזירנו בתשובה שלימה לפניך הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ראש חודש סיון תשפ"א

רבים מתקשים להבין את המושג עם הנבחר, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, לפעמים נשמעים קולות שהדבר הזה דומה במשהו להתנשאות וגזענות של העדפת גזעים שונים על פי מוצאם, ויחוד אנשים מסויימים לפי קריטריונים לא הוגנים. יש כאן פער גדול בין הבנת המושג כמו שהוא, להבנתו כשהוא עובר תהליך עיכול לפי הקודים המקובלים בחברה בימינו.

מושג הבחירה כשאנו מדברים מול ה' – לוקה בחסר, משום שה' אינו נזקק לבחור, אין לו מניעים והעדפות, אין לנו צל צלו של מושג אודות הרצון האמיתי שלו לייחד לעצמו עם סגולה, אין בחירתו של ה' כמו אדם שבוחר פרי, מניח את זולתו ומבכר את מה שנראה לו שיעשה טוב, זו בחירה אנושית. וככזו, אנו משליכים אותה על רבונו של עולם, וצועקים שאיננו מבינים.

הבחירה של ה' בעם מקבלי התורה, היא בחירה שלעינינו היא נראית בחירה, אבל מצד האמת, ה' יצר יצירה מיוחדת, אחרת, שונה, במהותה ובהוויתה הפנימית משאר יצורי העולם, אין זה הגוף האחר, גם לא המידות הטובות, ואף לא התכונות והחכמה. נכון שאנו מצביעים תמיד על הבדלים גם בתחומים הללו, אבל אין זה הענין. המהות הפנימית של יהודים, היא זו, שה' פנה אליהם ותבע מהם התנהגות מסוימת, בכך הם נבחרו לשרת את ה'. כלומר, הבחירה היא לא כי אנו חמודים מאד, נולדנו ככה, ועם כל המגרעות שלנו, הניחו על שולחננו ספר תורה, וכשאנו בוחרים בו, אנו עם הנבחר – עם הבוחר.

אין ברשימה זו נסיון להקיף את הדבר הגדול הזה, בחירת ה' בעמו ישראל באהבה, אלא רק לסקל את הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, חוסר ההבנה שלנו במושג הבחירה, הוא חוסר בסיסי בקיום היהדות. אך עינינו רואות, כי ה' 'בוחר' כביכול הרבה, הוא בוחר אנשים עם תכונות שלא נתן לזולתם, יש אנשים מוצלחים ודרכם בחייהם קלה, ויש אנשים בעייתים מלידה, יש מכוערים ויש יפים, יש רעים בטבע ויש טובים בטבע, ילאה הזמן לפרט את כל הבחירות של ה' בבוראו בני אדם, אין לנו שמץ בסיבות הללו, אבל מסבב כל הסבות מנהל את חייו של כל אחד לפי תיקונו העתידי והנצחי.

גם כאשר ה' בחר בעמו, ומי שמאמין בקבלת התורה, מבין שבאורח מציאותי – התרחשה כאן בחירה, בורא עולם בחר בעם אחד מתוך כל העמים לתת להם את תורתו. יחד עם זאת, כל אדם, בכל האנושות כולה, ברגע שיחליט, שגם הוא "העם הנבחר" – זכה לו, הוא מוזמן ויכול להצטרף, בבחירתו הוא, וגם אם לא יבחר בכך – לא יפסיד כלום ולא ייענש, זו היא בחירה אמיתית. הנבחרות שלנו מלידה, היא מתנה טובה שנתן ה' לבני בחוניו. אבותינו הקדושים כה הרבו לחזר אחריו, עד שקיבלו את המתנה הזו, שזרעם יקבל את התורה מפי הגבורה. אך לא נמנעה האפשרות לכל יציר נוצר להצטרף ללגיון של מלך, ופשוט לעשות כל מה שבני האבות עושים, ויהי ליהודי שלם.

יתירה מזאת, אלו המצטרפים, הגרים וכו', מקבלים מעמד יותר גבוה מסתם יהודי, יש מצוה מיוחדת של אהבה "ואהבתם את הגר", לאהוב את מי שבחר בלהיות גם הוא עם הנבחר, כי זה מורה על מעלתו הנשגבה, וכן גם יהודי, כאשר יסכים להבין שהוא אחרת, ששרשו אחר, שהפוטנציאל הרוחני הקדוש הגלום בפנים, אף כי הגולמיות שלו גורמת לו לתרדמת פנימית, אין הקוד הזה מופעל, היהדות הנשגבה שקיבל ממתינה לגילוי, אך כאשר יסכים – יהיה גם הוא נבחר שבנבחרים.

הפוסט 067 העם הנבחר – העם הבוחר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

הפוסט 149 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר שמות תשפ"א.

הפוסט 145 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, ערב שבת קודש פרשת ויחי, תשפ"א.

הפוסט 143 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

זאת חנוכה תשפ"א

ידידי

הפוסט 142 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך, יום ראשון לסדר מקץ, אשר בערב הוא נר רביעי דחנוכה, תשפ"א

הפוסט 140 אגרות לב בשר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

י"ח טבת תשפ"א

אני צריך להודיעך שיש השם בעולם, ואיפה שתפנה אתה תראה אותו, רק תחשוב כל הזמן שהוא חי החיים, היינו שהחיים שאתה חי – אתה חי חיות אלוקות, היינו שזה לא שהשם יתברך מלווה אותך, אלא הוא ממש חי מתוכך ובך, ואתה חי חיי אלוקות גמורים, ואין לך להשבר משום דבר שבעולם, כי אני אמרתי אלוקים אתם, ואמרת אלוק צרופה ואינה מתבטלת, ואכן אנו אלוקות בגשם, כביכול, היינו שאנו כלים לגילוי האלוקי, ודבר אחד מדבריו ומחשבתו יתברך הקדומה לא שבה ריקם, ואין אדם רשאי לטנף את האור האלוקי המתלבש בכלי שהוא הגוף, משום שכל ענין בחירתו הוא סוד נפלא של השם יתברך, ובאמת מה שייך בחירה, כשאנו יודעים בודאות שיש אלוקות, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, ממש ממש, אין מציאות, כי אין עוד מלבדו ממש, ואם כן, איך יוצא שאנו חוטאים לפעמים, וכי אנו שקרנים בכל הדיבורים הנוראים האלו מהאמת הבלעדית? לא. אנו לא שקרנים, אלא שיש לבעל דבר רק עצה אחת, הוא עושה אותנו משוגעים לרגע, רוח שטות שהיא חזקה מכל האדם, אבל אם מצרפים לזה את שרביטו של מלך הפועם בקרבנו, הרי שמי יכול לשטות במלך, והלא קודש חכמה היא, ואין שם רוח שטות כלל, ואם מתחברים לתדר הפנימי האלוקי הזה, הרי שאין שם רע כלל, אי אפשר לחטוא מול עיניו של המלך, עשו את זה פעם אחת ולא עלה יפה, אדם הראשון ניסה את זה בשבילנו, ממש אי אפשר לחזור שוב על הטעות הזו, עיניו צופיות ונוכחותו מלאה, וצריכים לנדב אותו בשביל החטא, שהוא יפעל בכוח האלוקי שלו בנו את החטא והטינופת, זהו צעד נוראי בלתי ראוי לחלוטין, כי גם במרד יש כללי משחק, ופה מישהו עבר את הגבול לגמרי, זה בעצם סוד הסודות של הבחירה, שאפשר בכלל לחטוא, זהו פלא מפלאותיו של השם יתברך, שיש אפשרות כזו אפילו בדרך הוה אמינה, אבל תכלס, זה מה שקורה בפועל, וזה פלא על גבי פלא, כי הלא השם יתברך נמצא פה ממש, אבל הענין הוא, שגם אחר החטא, רחמנא ליצלן, אין הצמצום של האלוקות כפשוטו, אלא שנוצר מסך המבדיל, ואלוקות לא זזה ממקומה, כי אינה תחת המקום, והנפקא מינה למעשה שאפשר להתחבר מיד אל האלוקי שבנו, וזה סוד התשובה, לנצל את כוח הבחירה לטוב מעתה, ולזכור היטב, בכל רגע של חיים, כי השם יתברך בתוכנו, וככל שתגדל ההכרה הזו בנו – תגדל תשובתנו והתקרבותנו להשם יתברך, וניקוי מוחלט של כתמי השטות שדבקו בנפשנו בתקופת מסע התהיה שלה, ואין לנקות שטות בשטות כי אם בחכמה הבאה מקודש, מהרוח העליונה שבנשמתנו, מהקודש הפנימי שבנו, ואור מושך אור, ודבקות בחי החיים היא אל חזור, ויש בה רק אמת גמורה וצלולה, ואהבה ענקית אינסופית המתמשכת עד ימי עולם, כי אהבתו תהיה מושלמת בהכרתינו אותה.

הפוסט 051 – לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁיֵּשׁ הַשֵּׁם בָּעוֹלָם הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.